מורשת יהדות מרוקו

רבי יוסף אבן שושן – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

מכונה דון יוסף : לכם מקובל פילוסוף וחסיד חי בתקופת הריב"ש ז"ל בערך שנת ה"א קנ"א, והיו ביניהם אהבה רבה, כמו שכתב בשאלות ותשובות הריב"ש [ סימן קנז ] וכתב עלים שם תארים . תלמיד אביו, [ כמ"ש בפ"נ מ"כ ] וכתב עליו שלא היה בזמנו מקובל כמוהו. פירושיו על אבות מובאים במדרש שמואל ובד' הר"י יעב"ץ-

הריב"ש – רבי יצחק בר שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) (הרִיבָ"שׁ), מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (סבו של חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן .

פירוש רבנו יוסף בן שושן למסכת אבות

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=5412&pgnum=1

. ברור השם שזכינו להוציא מן הגנוז" לאור" פירושו של רבנו עלי מסכת'אבות ומשנה חשיבות לספר זה, שמתוכו אני מכירים לראשונה את דמותו הגדולה שלי ,מחברנו ועומק הכמתו, אמנם החסיד רבינ יוסף יעב״ץ הדורש זצ״ל, ממגורשי ספרד, מזכיר, בספרו על אבות, .פעמים רבות את, פירושיו של רבנו על מסכת זו, וגם רבנו שמואל אוזידא זצ״ל,בספרו״מדרש שמואל״ על ,מס׳ אבות,' הביא קרבה פעמים א, דברי רבינו, ומייחדו בתואר ״החסיד״: ״והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן״ ׳(מדרש שמואל, הקדמה). אבל לכלל הכרת משנתו השלימה זכינו רק עתה עם הופעת פירושו על מסכת זו.

רבינו כמקובל

 רבינו קיבל תורת הקבלה מפי אביו — כמו שכתב בפירושו להלן: ״ואני , תולעה בן לויוזן שועל בן ארי, יתוש בן נשר, שלא היה בזמנו מקובל כמוהו, ואם כבודו אדוני אבי נעלה מעלי בבחרותי, מ׳׳מ דברים עתיקים נמלטו לי מבין שפתיו, ז״ל, ואחר העלות כבודו מעלי, עיינתי בה בקונדריסים הרבה מכתב ידו, ז״ל, בעסקי הקבלה, ורמזים רבים בכוונת התורה״ (פרק שלישי, עמ׳ פ)

תעודה מספר 9

התקמ"ד.

הנכבדים וחשובים הנגיד הרב אהרן הכהן והרב אברהם אלבאז והרב שלמה מאמאן ושמרם האל אמן כן יהי רצון, ואחריהם יאיר נתיב כללות קהלת קודש צפרו יש"צו.

אחרי דרישת שלום וטובתכם כמשפט, לדאבא כיף זרא פיכום תעמלו דיך זלותא להחכם השלם הדו"מ כבוד הרב שלמה אביטבול נר"ו די כיף עאוודלי מגידי אמת ותקולולו חאייד מן טרקתנא מא זאבך פינא, לאייכון יחשאבלכום באיין נתום עמלתוה באש כא תקולולו האדשי, אנא הווא די עמלתו דיין ורא סמיכה דייאלי ענדו מכתובא.

ובזז מנכום ועטיכום אסרע כקטון כגדול, ואלאכין מאהישי האדי אלוולייא דייאלכום, וואש די כיף עמלתו ללחכם לבכביר דייאלכום כא תחבו תעמלוה להאדא אנית, ואבעאך מא קאלכום אגיר אסרע די כונתו תעמלו זמאם להערכה תעמלונ ליום, והאדאך הווא דין תורה שתתעלה.

ומא באש תכונו מכבידים עלא לעניים ולכפפו עלא אוכרין האדא הווא עול כבר בחקו יתברך וראכום מא תרבחושי בהאדשי, בלחאק פלגזייא כונתו תחתאזו תכונו מרחמים עליהום, אגיר משום דינא דמלכותא דינא מא פיה שי.

ואלאכין פלעודף די כא ילזמכום הנא והנא מא תזרבושי תעמלו אגיר זמאם להערכה כיף בונותו תעמלו מקדמת דנא, והאדא הווא לכלאם דסרע די קאללכום, ולבינוני די כאן יעטי דרך משל מתקאל עלא חאל זמאם די כונתו תעמלו זמאן, כא יעטי ליום ארבעין אוקייא.

והאדשי עון כבר ובר מינן מא ירבחכום שי האדשי, ונתום צ'הרלכום לפי שעה באין האדא נפעכום, והווא כפי האמת חסרון, ואדרבא נפעכום קאלכום די ינפעכום פהאד לעולם ופהאדיך לעולם, ומא די יכון מחזיק פהאדשי רא חנא בעינינא רינא מא משאוו גיר חתא תכלסו פהאד לעולם.

ועוד זה אין לו שיעור די כא ירפד הווא שאיין מוטל עליכם תעמלוה כא יזווז יתומות ויתומים משלו די נתום חייבים ביהום די כיף כא נחקו בהאדשי וחתא נתום, ועאווד די כא ינזלו ענדו לאורחים ותלמידי חכמים שאיין חייבים תעמלו נתום, לחכם די ארץ ישראל תובב"א כסר עליה סך גדול ורפד עליכם, ודי כתר מן האדשי טורח.

וליגיעה די כא יכון עמל חתא ילקט מן ענדכום בלפלוס ולמוזונא באש כא יצאפד לעניים ונצרכים די כא יזיוו, אם כן הווא גיר מן נפעכום שאעא נתום מא כא תחסמו שי, אנא כא נחב תכונו פחאל אדור די קבל מנכום די כאנו מסמעין ללחכמים דייאלהום וכאנו ראבחין וכאנת צפרו מסכורא ען למדון, שאעא נתום ליום בהפך לחכם די יג'ירי פי נפעכום ויקולכום נפעכום תקולולו חייד מן טריקנא.

אפילו תחבו נתום יחב הווא יחייד, מא נחבשי אנא והשם יתברך ינבהכום באש תכונו תסמעו ללחכמים דייאלכום ותרבחו בע"ה, ושומע לנו חשכון בטח ושאנן, ובצל שדי יתלונן, אמן כן יהי רצון, נאם החותם פה פאס יע"א בש"ש טוב בסדר ושב ה' אלדיק את שבותך ורחמך, ובשנת ואכלתם אכול ושבוע לפר"ק ושלמכון יסגא ואתם שלום ורב השלום.

אליהו הצרפתי סי"ט.

תרגום התעודה מספר 9.

אחרי דרישת שלום כמשפט, כעת איך זה קרה לכם שתעשו כל הזלזול להחכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב רבי שלמה אביטבול נטריה רחמנא וישזבניה כמו שסיפרו לנו מגידי אמת, ואיך תגידו לו שיתרחק מדרככם ולא יהיה איכפת לו מכם.

אולי אתם חושבים שסמכתם אותו לדיין על כן אתם אומרים מה שאמרתם, אנו הוא שהסמכתיו לדיין והסמיכה שלי תחת ידו, ועל כורחכם ידון אתכם כקטון כגדול, ואכן לא רק הראשונה שיצאה מתחת ידכם, האם מה שעשיתם עם הרב הגדול שלכם תעשו לזה גם כן, בפרט כל מה שאמר לכם אמר כך לפי הדין.

וכמו שהייתם עושים פנקס ההערכה תעשו גם היום וזהו דין תורה שתתעלה כימה שרציתם להכביד על העניים ולהקל מעל אחרים עול גדול הוא בחקו יתברך, ולא תרוויחו מזה. האמת הוא כי במס הגולגולת לא הייתם מרחמים עליהם כי אם משום דינא דמלכותא דינא ואין בזה שום חשש.

אך בהטלת העודפים שאתם צריכים להוצאות לפה ושם אין לכם מה לעשות אלא על פי פנקס ההערכה כמו שהייתם עושים לפני כן וזה מה שדן אתכם, והבינוני שהיה נותן דרך משל מתקאל על פי פנקס שהייתם עושים מקודם הוא נותן היום ארבעים אוקייא וזה עון גדול ובר מינן לא תהנו מזה.

ולפי שעה חשבתם שמזה תגיע לכם הנאה, וכפי האמת אין זה אלא חסרון ואדרבא הדיין שלכם לא אמר אלא מה שהוא לתועלתכם התועלת שתגיע לכם בעולם הזה ובעולם הבא ומי שמחזיק בעול הזה כבר, כבר ראינו שסוף סוף באו על עונשם בעולם הזה, ועוד אתם הגדשתם את הסאה על הדיין הזה שהוא נושא בעול מה שמוטל עליכם.

משיא יתומות ואלמנות משלו מה שחייבים כמו שנתאמתו מעשיו אצלנו ואצלכם. וגם מאריח הוא האורחים ותמידי חכמים הבאים בשערי עירכם מה שהוא חובתם החכם בכולל של ארץ ישראל תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן הוציא עליו סך גדול ונשא בעולו המוטל עליכם ויותר מזה כמה מהטורח והיגיעה מגיע לו עד שמקבץ מכם אגורה ופרוטה שמוסר לעניים והנצרכים שבאים אצלכם.

אם כן הוא לתועלתכם, ואתם לא מתביישים, אני רוצה שתלכו באותה הדרך שהלכו בה הדור שלפניכם שהיו נשמעים לחכמים והיו מלאים כל טוב והעיר צפרו היה לה שם טוב מכל המדינות שמסביב אבל אתם בהפך.

החכם שהוא דורש הנאתכם ואומר מה שיועיל לכם. כבר צועקים עליו שישב לו מנגד, אף אם תרצו אתם לדחותו וגם הוא יקבל אני אתנגד. והשם יתברך ידרך אתכם לשמוע אל דברי החכמים ותשיגו כל טוב בעזרת השם ושומע לנו ישכון בטח ושאנן.

ובצל שדי יתלונן אמן כן יהי רצון נאם החותם פה פאס יכוננה עליון אמן. בשם שלום טובה וברכה בסדר ושב ה' את שבותך ורחמך ובשנת ואכלתם אכול ושבוע לפרק קטן ושלמכון יסגא ואתם שלום ורב השלום.

קריאת ההגדה

כאמור בקריאת ההגדה משתתפים כל המסובין והיא נאמרת בעליזות, בשמחה ובהדרת־קודש כאשר דלתות החדרים פתוחות לרווחה, לקיים ״כל דכפין ייתי ויכול״. החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי. בני הבית ואף הנשים מסלסלים בקול־רם, והילדים כל אחד מתחרה באחיו כדי להראות את כוחו, אבל שונה הוא החלק השני ונוהגים בו עירנות יתירה ועל־מנת למנוע מהילדים להתנמנם, מודיעים להם שעוד מעט יגיע אליהו הנביא הנערץ ולא נאה למצוא אותם ישנים. כמו־כן נותנים להם לקרוא כל אחד קטע ורק המלים האחרונות של אותו קטע נאמרות במקהלה על־ידי המסובין ועם התרגום לערבית, אולם ישנם קטעים מיוחדים הנאמרים ביחד ע״י כל בני המשפחה כגון:

״מה נשתנה, עבדים היינו, והיא שעמדה, בכל דור ודור, ואשר גאלנו״.

דם ואש ותמרות עשן

כשמגיעים לפסוק ״ובמופתים זה הדם. . ומסיימים במילים: דם. ואש. ותימרות עשן: אז לוקח בעל־הבית כוס יין, ושופך ממנה מעט יין לתוך כלי ואומר: דם, ואש, ותימרות עשן, יש נוהגים לטבול האצבע בכוס ולהתיז לתוך הכלי, אבל היום מנהג זה נשכח כליל ועושים פעולה כזאת רק בעשר מכות.

דצ״ך עד״ש באח״ב

הכוס השניה מארבעת הכוסות היא הכוס של פורענות, על כוס זו קוראים את ה״עשר מכות״. במרוקו נוהגים שכאשר מגיעים לקטע הזה של ״אלו עשר מכות״, מכסים קודם־כול את כל המאכלים המונחים על השולחן, אח״כ בעל־הבית נוטל כוס יין, בעלת־הבית מביאה קערת נטילת ידיים עם הכלי ובו מים ואז ראש הסדר מתחיל ואומר: ״דם״ ושופך מעט יין לתוך הקערה, בעלת הבית הניצבת מולו שופכת גם היא מעט מים לתוך אותה קערה, ובדרך זו, הוא שופך יין והיא שופכת מים, וכך בכל פעם בסך הכל שישה עשר פעמים.

הערת המחבר : ששה עשר פעמים לפי החשבון הבא: כשאומר דם ואש ותימרות עשן (שופך 3 פעמים. כשאומר את העשר מכות: דם צפרדע וכוי שופך 10 פעמים. כשאומר דצ״ך עד״ש באח״ב, שופך 3 פעמים, נמצא איפוא ששישה עשר פעמים שופכים מהיין. ששה עשר פעמים אלה הם כנגד המלאך הממונה על הנקמה ושמו יוה״ך-י״ו הך שהם סופי תיבות של: ״כי מלאכיו יצוה לך״, כלומר י״ו פעמים הך, וי״א פעמים כנגד ט״ז פיות שיש לחרבו הנוקמת של הקב״ה אשר בה ינקום נקמתנו. ראה: הגדה של פסח ״שלל רב״, עמי 114.

כשגומרים עם ״טכס המכות״ וכן הסימנים של ר׳ יהודה, כשמגיעים למלים ״מכת בכורות״, בעל־הבית שופך את היין הנשאר בכוס לתוך הקערה, וגם בעלת הבית עושה כמוהו ושופכת את המים שנשאר אל תוך קערת הנטילה.

אחר־כך ראש הסדר שוטף את שתי ידיו כמו בנטילת ידיים, בעלת הבית מוציאה את הקערה על תוכנה, ובזהירות מירבית, היא מרוקנת את תוכנה אל תוך השירותים. הקערה עם כל תוכנה הייתה לפני כמה דקות נגועה ב״מכת בכורות״ וגם המזיקים דבוקים בה. יש שנהגו לזרוק את היין גם עם הכלי ששפכו לתוכו, על־כן נהגו לקחת מראש כלי שבור ופגום לפעולה זו.

אומרים שטעם מנהג זה לשפוך מעט יין בשעת המכות, הוא כדי לרמוז שהמכות שהיכה הקב״ה את המצריים בשעתם, הם רק כטיפה כלפי כוס התרעלה שעתיד הוא להשקות את אויבינו מאומות העולם על כל מה שעוללו לעם ישראל.

בתוניסיה, כאשר ראש הסדר מזכיר את ״עשר המכות״, אסור למסובין לעזור לו או לדבר וגם אין להסתכל עליו בכלל, וכאשר הוא מזכיר את ״מכת בכורות״, כל המסובין עונים ביחד: ״השם יצילנו״. מסובבים פניהם מן הקערה שלתוכה שפכו המים והיין, כדי להתרחק מנגע המכות. לאחר מכן שפכו את כל תוכן הקערה מחוץ לבית, ורצוי ליד בית של ערבים (צרפתי 86).

בלוב, הבחורות הרווקות, שוטפות את רגליהן ב״מי המכות״, גם ראש הסדר נוהג לשפוך יותר מים בשעה שהוא מונה את מכות מצרים (יותר מעשר פעמים הוא שופך מים).

ביצת הבכורים

הביצה השלוקה שהונחה בתוך קערת הסדר, מיועדת לבכור בלבד, והוא לבדו יאכל אותה. אם אין בכור במשפחה, בעל־הבית זוכה בה. יש הרואים באכילת הביצה בליל הסדר, סימן של זכירת אבילות על חורבן הבית וגלות עם־ישראל מאדמתו, שכן לפי הלוח העברי, חל תמיד ליל תשעה באב, כמו שחל תמיד, ליל הסדר (שו״ע, תעו, ו). אחרים אוכלים ביצה בליל פסח, מפני שבליל פסח מת אברהם אבינו ע״ה. יש גם הסבורים כי אכילת ביצה בליל הסדר, מסמלת את אופיה של האומה, משום שככל שמבשלים אותה יותר, היא נעשית קשה יותר. יש המכבדים בה את העלמה שבבית והיא אוכלת אותה בצינעה ומאחורי הדלת של החדר בו מתקיים הסדר. על־כן רבים האמינו, שאכילת הביצה היא אמצעי בדוק להבטחת נישואיה של העלמה באותה שנה.

הזרוע

במרוקו, הזרוע שהונחה ב״קערת הסדר״, נהגו לשמור אותה אחרי החג ולא זרקו אותה. אחרי שגירדו ממנה את הבשר, שמרוה באחד הארונות שבבית, לפעמים הייתה מתגלגלת בארונות במשך כל השנה. באלו מקומות בצפון־אפריקה, נוהגים לתלות את הזרוע במשך כל השנה על־יד הכניסה לבית, כי היא מגינה על דייריה ומראה כי זרוע ה׳ נטויה לשמור על הבית מעין־הרע ומכל מרעין בישין^.

יהודי לוב מוסיפים לזרוע גם חתיכת כבד צלוי וחתיכת ריאה צלוייה, שתיהן לקוחות לרוב מן הכבש שכל המשפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג.

המרור

כשמגיעים ל״מרור״ במשך קריאת ההגדה, נוטל עורך הסדר עלה אחד של החסה מקערת הסדר, מציגו לפני המסובין, מרימו אל־על ואומר: מרור זה! על שום מה? והמסובין עונים כולם ביחד: על שום שמררו את חיי אבותינו במצרים! כך עושה גם עם המצה, אך כאשר מגיעים לקטע ״ לפיכך אנחנו חייבים״, כל בני הבית נוטלים את כוס היין וקוראים ביחד עם עורך הסדר את כל הקטע.

הנוהג באלג׳יריה הוא: כאשר מגיעים לקטע של ״מרור״, ראש המשפחה נוטל עלה חסה ומכריז: מרור! מרור! מרור!, שלוש פעמים ואחר־כך משליכו על הריצפה ושוב מרים אותו ומחזירו למקומו, לקערת הסדר. כל בני הבית עושים כמוהו וחוזרים גם הם על אותה ״הצגה"

הפגיעה בקדוש החי היא מעשה חמור, ולרוב משלם הפוגע בחייו על המעשה. כל ערבי, שנתן מכה לדוד בן־ברוך בעודו ילד, נפל על המקום ומת, וכך ידעו על זכותו של הילד:

גנב שנכנס בלילה לביתו של ר׳ יוסף פינטו והפריע לקדוש בלימודיו, נשאר ממנו רק הראש, ועד היום ראש זה תלוי באותו מקום: השומר המוסלמי, שהלשין על ר׳ עמרם בן־דיוואן ובנו ר׳ חיים, ומסר על נוכחותם במערת המכפלה, ראה את זעמם של הערבים מופנה נגדו, כאשר לא מצאו את ר׳ עמרם ובנו, והתנקמו בו במקום: כאשר ר׳ יעקב בן-סמאנה ערך קניות בשוק, ומוסלמי לקח ממנו יותר כסף מהמגיע לו, הפעיל הקדוש את כוחו, וחינא עפה למעלה, וחצילים הפכו לאבנים, והרביצו למוסלמי.^,

אחת הצורות השכיחות של חילול המקום הקדוש היא גניבת דברים מהמקום. פגיעה בכל חפץ, עצם או בעל־חיים הנמצא בסביבת הקבר, והנחשב לרכושו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש. מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ דוד ומשה ומול תימחדארת, ראו את הנרות הופכים לנחשים, והשתחררו מהם רק לאחר שעשו שחיטה: שיתוק קיבלו מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ יחייא לחלו ושל מול תימחרארת ומוסלמי אחר, שלקח נרות וחפצים יקרים אחרים מעל קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, התעוור והשתתק: עיוורון פגע גם באחר שלקח נרות אצל אייה אל־כהן: ר׳ ישראל כהן הכניס רוח שטות במוסלמים, שכיבו נרות מעל קברו ולקחו אותם: מוסלמי שגנב נרות מר׳ יחייא לחלו, נבלע על־ידי האדמה ורק ראשו נשאר בחוץ: אחר מת וביתו נהרס, לאחר שגנב נרות מעל קברו של ר׳ יעקב נחמיאש: מוסלמי שגנב דלת מחדרו של ר׳ סלימאן אבאיו לקה בשיתוק: מוסלמי שלקח את הרימונים של ספר תיסליט נתקף שיתוק ומת.

גם גניבת תכשיטים ודברים אחרים, שהיהודים היו משאירים על הקבר כדי שישאבו מקדושתו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש וגורמת לעונש. מוסלמים שגנבו טבעות מעל קברו של ר׳ דוד ומשה התעוורו, והבריאו רק לאחר שהביאו שחיטה וביקשו סליחה מהקדוש: רועי צאן שגנבו צמידי זהב מעל קבריהם של ר׳ דוד ומשה ור׳ יצחק אביחצירא, השתתקו יחד עם צאנם, והשתחררו רק לאחר שנשחטו שני כבשים:" מוסלמי שלקח בגדים מעל קברו של ר׳ מרדכי דיין התעוור.

הבהמות המיועדות לשחיטה לכבוד הקדוש הן רכושו ואסור לנגוע בהן. ערבים, שגנבו כבש ופרה, שהיו מיועדים לשחיטה לספר תיסליט, נענשו והשתחררו לאחר שנדרו לקיים כל שנה שחיטה לכבוד הספר הקדוש.

הפוגע בקבר הקדוש ובסביבתו ייענש על מעשיו. מסורות רבות מספרות על מוסלמים שהשתינו על קבר ונענשו. מוסלמים שהשתינו על קבריהם של ר׳ אליהו דהאן, ר׳ אלעזר הכהן מתאגאנת ור׳ דניאל השומר אשכנזי, שלמו בחייהם: אחרים, שפגעו באותה צורה בקבריהם של ר׳ אברהם עבו בךיחייא, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יצחק ישראל הלוי ור׳ עמרם בן-דיוואן, קיבלו שיתוק; ר׳ סלימאן אדיין, הכה את רגליו של מוסלמי שהשתין על קברו, ור׳ שלמה כהן העניש מוסלמי שרצה להשתין על אנשי חברה שעל שמו, שקראו ולמדו את הזוהר: מוסלמיה ובניה, שעשו את צרכיהם ליד ביתו של ר׳ יהודה בן־באבא וסירבו לנקות את המקום, שילמו בחייהם וגם צאנם נחטף על־ידי שודדים.

מוסלמים החורשים את המציבה של הקדוש נענשים. אחד נפטר, כאשר חרש ושבר את מצבתו של ר׳ אלעזר הכהן, ואחרים השתתקו כאשר חרשו ליד קברי ר׳ אברהם דרעי ור׳ אברהם מכלוף בן־יחייא: ר׳ אליהו התגונן נגד אלה שבאו לחפור, כדי להעביר את מצבתו לבית־קברות אחר, וכל פעם שהמוסלמים חרשו, מקושיהם נדבקו במקום. הם הצליחו להעביר את המציבה רק כאשר ראש הקהילה קיבל מהשלטונות סכום כסף, תמורת הסכמתו להעביר את המציבה.

קדושה מיוחדת מיוחסת לעץ או עצים ליד קבר הקדוש, ולכן נענש כל הנוגע בהם: מוסלמים נהרגו לאחר שחתכו חתיכות או גזרו ענפים מהעצים שליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תימחדארת ור׳ משה ויזמן; אצל ר׳ עמרם בן-דיוואן נשלחו מוסלמים על־ ידי השריף, כדי לחתוך את העץ של הקדוש, וכולם נפגעו — אחדים איבדו ידיים, אחרים רגליים, ואחרים מתו; ר׳ אברהם אזולאי הופיע בחלום למוסלמי, שקטף את ה״דום״ שליד מצבתו ונפגע, ואמר לו להחזיר את השיח ולעשות שחיטה. הוא החזיר את השיח, עשה סעודה לכל המלאח והבריא. גם על המעיין של הקדוש יש להתייחס ביחס של כבוד, וערבי שקפץ למעיין של ר׳ אברהם אווריוור כדי לשחות, לא חזר יותד.

הסביבה הקרובה של קבר הקדוש מקודשת ואין לבנות בה בתים או לתת לצאן לרעות שם. אסון קרה לבנו של אדם ששלח את בנותיו לרעות את הצאן ליד הקבר של איית אל־כהן; שתי הפרות של מוסלמיה מתו, לאחר שלקחה אותן לרעות ליד קברו של ר׳ אלעזר הכהן, וכבשים שרעו ליד קברו של ר׳ דוד דנינו, נשתתקו והשתחררו רק לאחר שבעליהן עשו שחיטה לקדוש: אם נותנים לכבשים לרעות על ההר של ר׳ יעקב נחמיאש, לא עובר יום לפני שהאחראי וביתו נעלמים. ערבי רצה לבנות בית ליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי. הבית נהרס והוא נפטר.

. פיוט לכבוד ר׳ יעקב אביחצירא

• פיוט זה נמסר לי בכתב־יד מידי המחבר מימון רווח. בהתחלת הדף כתוב: בס״ד [בסייעתא דשמייא] י״ח בטבת תש״מ. חיברתי את השיר הזה לכבוד ראש ועטרה ר׳ יעקב אביחצירא זיע׳׳א שהלילה מלאו לו מאה שנה להסתלקותו ״מאת עבדכם מימון רווח״. פיוטים וקסידות רבים נכתבו לכבוד ר׳ יעקב אביחצירא. הפיוט והקסידה שיובאו להלן חוברו לכבוד ההילולה לקדוש, שנערכה ברמלה ביום שני, י״ח בטבת, תש״מ. ההילולה היתה צריכה להתקיים בעצם ביום שלישי, י׳׳ט בטבת, אבל עקב נסיעתם של בני משפחת אביחצירא, וביניהם השר אהרון אביחצירא, ביום שלישי למצרים, הוקדמה ההילולה המשפחתית ברמלה והתקיימה כדברי ההזמנה ״ברוב פאר והדר״ באולמי דולפין שכרמלה. להילולה באו אלפים רבים מכל הארץ. הוועדה הציבורית לציון שנת המאה להסתלקותו של המלוב״ן רבינו יעקב אביחצירא זצוקלל״ה זיע״א ברשותו של י׳ כנפו, סגן ראש עיריית לוד, ארגנה תערוכה מיוחדת שכללה ספרים וכתבי־יד של הרב הקדוש וכן תשמישי קדושה ממרוקו ומבית משפחת אביחצירא. הוועדה חלקה לבאי החגיגה דפדפת שכללה תמונה של הקדוש, קורות חייו, שני פיוטים של הקדוש שהופיעו בספרו ״יגל יעקב״, פסק דין בכתב־ידו של הקלוש עם חתימתו, תמונת מקום קבורתו, תמונת הקבר וכן הכתובת שעל מצבת קברו. במעמד זה נכחו שרים ואנשי ציבור רבים. כמה להקות מרוקניות ופייטנים הנעימו את הערב. בביקורי הראשון בדמנהור, שנערך ב־26.10.1979 יחד עם משלחת של הפדרציה הספרדית העולמית בראשות נשיאה ניסים גאון, נוכחתי לדעת שהמצרים לא נגעו לרעה בקבר הקדוש. בדרכנו לשם לא היה ערבי, כולל ילדים, שלא ידעו היכן קברו של ״שייך אביחצירא״. רשמי הביקור הזה הועלו על־ידי חבר המשלחת דוד סיטון, יו׳׳ר ועד עדת הספרדים בירושלים, בשתי רשימות שהתפרסמו בגליונות 227 ו־228 של ״במערכה״ (נובמבר 1979 ודצמבר 1979). מאז קיום היחסים בין ישראל למצרים מתקיימת כל שנה בכי בטבת הילולה בדמנהור בנוכחות קהל רב מהארץ, צרפת, מרוקו, ארה״ב וקנדה. בכי בטבת תשמ״ג נסעתי עם תלמידיי מהסמינר ״פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו״ של החטיבה לפולקלור של האוניברסיטה העברית, ירושלים, לדמנהור, ותיעדנו את הטקס.
• אפצחה פי בשירה ובזמרה
• בתוך עדה הטהורה

לכבוד צדיק ונורא

רבי יעקב אביחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים לאנשים ונשים

 אשר המה מבקשים

רבי יעקב אבוחצירא"

טרח יגע בתורה

מקרא משנה וגמרא

 חכמה ודרך ישרה

רבי יעקב אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

הודו לאל שבח לאל

יחי לנו – איעשלנא – רבי ישראל

אשר זיכה את נתיבות

וגם את ארץ ישראל

• פזמון: הרב נודע בניסים…
• נאה בכל מידותיו בחוקיו ובתורותיו גם גברו מעלותיו רבי ישראל אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• ישר הצדיק ועניו חוט של חסד על פניו כל רואיו אמרו אשריו רבי ישראל אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• לאלא שמי היקרה. חייה בצנעה־ ובטהרה. כך ה׳ אותה ברא תינצל מכל צרה: תתברך מבעלה רבי ישראל אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• אל אדיר נאזר בגבורה יוציאנו לאורה בזכות הצדיק הנורא אבי יעקב אביחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• בזכות רבן גמליאל יחי לנו רבי יחיאל אשר זיכה את רמלה ואת כל המושבים
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• ונזמר לעליון על כל אודות ב׳׳ה יש לנו שר הדתות בזכות אביו בעל המידות בן הצדיק רבי יצחק אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…

אהרון נקרא שמו ללא מרים נקראת אימו אשריו ואשרי חילקו⁷⁵ רבי יצחק אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

כל יודעיו אומרים אשריו כי מלא את מקום הוריו רבי יחיאל הרב עכשיו רוב ברכות יטה אליו

פזמון: הרב נודע בניסים…

בעיר יבנה היקרה היה להם לאורה הרב הראשי גדול נקרא רבי אברהם אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

צדיק ועניו כל ימי חייו שכינה תמיד לפניו אשרי בניו ובני בניו של רבי יעקב אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

ימי קדם עת אזכרה עץ חיים כתר ועטרה ישב ועסק בתורה רבי יעקב אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

רבי ישראל הצנוע ושבחיו אשמיע אני שרגיל אצלו קבוע ברכתו ככמיע

פזמון: הרב נודע בניסים…

זכות הצדיק תגן עלינו ועל כל ישראל אחינו לראות בבנין מקדשינו

זכות ר׳ יעקב אבוחצירא אבינו

פזמון: הרב נודע בניסים…

אפצחה פי בשירה ובזמרה מפי רווח ביראה ובאהבה לכבוד הצדיק הנורא ולכבוד משפחת אבוחצירא.

מרוקו – סקירה כללית קצרה

מרוקו שוכנת בצפון מערבה של יבשת אפריקה. היא משתרעת על פני שטח של 443,680 קמ״ר. גבולותיה: הים התיכון בצפון, סהרה הספרדית בדרום, האוקינום האטלנטי במערב ובצפון מערבה, אלג׳יריה במזרחה. למרוקו חוף באורך1440 ק״מ.

את הארץ ניתן לחלק לכמה אזורים: האחד — מישור החוף הצפוני, המשתרע לאורך חופי הים התיכון. השני אזור הרמות והשפלות, הבאות בין שלושה רכסים של הרי האטלס, מן החוף האטלנטי ועד לים התיכון. כאן נכללת גם שלשלת הרי ריף, המתחילה במיצר גיברלטר והנמשכת מזרחה. האיזור השלישי, בדרום מזרחה של מרוקו היא הצחיח ביותר, והמגיע עד לסהרה, ואף נכלל במדבר זה.

נהרותיה של מרוקו מוליכים ברובם אל האוקינוס האטלנטי. בכלל זה הגדולים שבהם, הסאבו, הקוראגראג׳ האוומדרביה, הטנסיפט והסוס. אל הים התיכון זורם הנהר מולויה. דרומה לעבר הסהרה פונים הנהרות זיז וגרים.

האקלים ברוב חלקי הארץ מתון ונוח. במורדות המזרחיים של הרי האטלס שאינם פתוחים הם קרירים יחסית עם כמות משקעים מספקת.

אוכלוסיה קדומה של הגזע הלבן או תערובת של כושים ולבנים יושבת בכל האיזור הצפוני של אפריקה מן הים התיכון ועד למדבר סהרה.

לפני פלישת הערבים השמיים לאפריקה, ישבו החמיים בחלקו הגדול של צפון היבשת. גם היום הם מהווים כחמישית מתושבי אפריקה כולה. בקרב החמיים הצפוניים נכללים הברברים שבטריפולי, תוניס, אלגיר ומרוקו. במרוקו בניגוד לאזורים אחרים לא הפך האזור הברברי לעיקר לאחר הכבוש המוסלמי. הברברים מהווים היסוד המקומי הבולט ביותר מבחינה מספרית וחברתית, כשהם שונים מהערבים באורח חייהם. הם עוסקים בעבודת אדמה ובמסחר. גם משטרם החברתי לא נישתנה בעיקרו בעקבות הכיבוש המוסלמי. הוא מבוסס על שלטון פנימי של כפרים המאוגדים בצודה רופפת לשבטים. הקשר בין תושבי הכפר אינו משפחתי אלא מינהלי בלבד. המשטר השבטי מתייחס בעיקר לשטחם הצבאי והדתי. האוטוריטה החאריזמאתית חשובה אצלם יותר מן המעמד החברתי הבא בירושה. השפה היא ערבית־המורית, ניב מיוחד לתושבי מרוקו, נפוצה מאד כשפת דיבור, אולם השפה הרשמית היא הערבית הקלאסית (הספרותית).

לפני שהגיעו שבטים ידועים אחרים, נאחזו בחופי אפריקה הפיניקינים, שהתמזגו לאט לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסיה הקרויה לובים־פונים. אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה (ה״ניאופונית״, כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חורבן קרת החדשה)! ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחץ היוונים, וחלקו המזרחי של האיזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית־תלמי במצרים. אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני םה״נ את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתה וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים. שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברבריים שמרו אמונים לרומי; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין: שבע מאות שנה של הגמוניה פיניקית־פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי־לחץ מדיניים ולאחר־מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים. בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסיה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות־יישוב רבים מעידים עתה על מציאותם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל־עולם זה. תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האיסלאם — במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת, — שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האיסלאם. שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת השתייכותה של האוכלוסיה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה! כרחוק מזרח ממערב רחוק אופיה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב — הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד — מזו של האיסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה (23% של האוכלוסיה), באלג׳יריה (33%) ובמארוקו (40) — על אף נחשלותה התרבותית.

ההתרחשויות בתקופות אלה, הועידו תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים גם בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי־האי ערב בעת צמיחת האיסלאם! היהדות בספר הצפוני של הכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית; הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב ״עמ־הארץ״ היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.

במחקר היהדות שבארצות ה״פריפריה״ האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.

פרק ראשון

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.—ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

הצידונים היו יורדי הים הראשונים שבין העברים הקדמונים. עריהם המסחריות (המפורסמות מביניהן: צור וצידון), שתחילה היו פזורות רק לאורך חופי לבנון, ארץ ישראל וסוריה של היום, נפוצו לאורך חופי הים התיכון. המפורסמת ביניהן היא קרתא־חדשה, הידועה יותר בשמה הרומי — קרתגו. מקומה ליד העיר טונים של היום.

קשריהם של הצידונים על מלכי ישראל רשומים בספרי מלכים ודברי הימים: ״וישלח חירם — מלך צור — באוני את עבדיו אנשי אוניות יודעי הים עם עבדי שלמה ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים כיכר ויבואו אל המלך שלמה״ (מלכים א׳ ט! כ״ז—כ״ח). לפי מסורת אחת הגיעו עבדי שלמה אלה לצפון אפריקה, והם ראשוני הישוב היהודי שם. מסורת דומה קיימת גם בין יהודי תימן.

מסורת אחרת הנפוצה בקרב יהודי האטלס, מיחסת את ראשית יישובם לבני השבטים זבולון, אשר ונפתלי. לפי המסופר במלכים ב׳ הוגלו שבטים אלה על ידי האשורים לפני יתר שבטי מלכות. במשנה צויין: ״רבי שמעון בן גמליאל אומר: זבולון ושבט נפתלי גלו תחילה״. אסכולה אחרת של חוקרי המקרא משייכת את השבטים הללו רק לזבולון. (״זבולון לחוף ימים ישכון״ — ״ברכת יעקב״, ספר דברים).

רמזים נוספים לביסוס תאוריות אלו, מוצאים אנו בסיפור התלמודי על יונה הנביא, בן אמיתי מזבולון, שברח לתרשיש, שהיא ״עיר תוניס באפריקי״, בה ישבו מבני עמו.

בין היהודים הראשונים בצפון אפריקה היו כנראה עבדים שבויי מלחמה. עמום הנביא אומר: ״על שלושה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו: על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים״ (עמוס א, ט—י). יואל הנביא אומר: ״וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי… ישראל אשר פוזרו בגויים״. בראש הגויים הללו מזכיר יואל את צור וצידון (יואל ד/ ב—ד).

בקיר בית הכנסת שבאי ג׳רבה קבועה אבן המיוחסת למקדש שלמה, שלפי האגדה הובאה לשם מירושלים על־ידי יהודי האי, בהגיעם למקום באניות תרשיש. בדרום מרוקו, מול הרי האטלס, רווחת בין היהודים האמונה, כי מוצאם משבט אפרים.

דברים מפורשים על הגלית בני ישראל לצפון אפריקה נאמרים במדרש ובתלמוד — ״לאן הגלה אותם ?— מר זוטרא אומר: לאפריקי״. ״אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא״ — ברבקיה היה שמה הקודם של אלג׳יריה. השם סמטריא מיוחם למרוקו. ״אמר רב יהודה : אמר רב : מצור ועד קרטגו מכירין את ישראל״.

קיימות גם אגדות המייחסות את תושבי מרוקו לכנענים, שברחו מארץ ישראל מפני יהושוע ולפלישתים שהוכו בימי דוד. האגדה מספרת כי יואב, המצביא העליון של דוד, המשיך במסעו עד לחוף האוקינוס האטלנטי. יהודי מוגדור מספרים, כי טבעת הזהב של יואב נמצאה ליד עירם. היום מכונים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלישתים.

בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקים אברליוס אנטונינוס, הם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא, כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימוס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים מפרשים ״וללבן עד עת קץ״ בספטימיוס ואנטונינוס. בחורבות בית- הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ״לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיום סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס פפטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים״. כתובת שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.

רבי אברהם בן רבי יחייא אביחצירא השלישי – ארזי הלבנון 47

החכם השלם הכולל העניו המקובל האלהי כמוהר"ר אברהם אביחצירא ז"ל. אודות רבי אברהם אביחצירא זיע"א סופר, כי נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ואמר לו, כי ביכולתו לשאול כל אשר יחפוץ לבקש, וענהו רבי אברהם : " איני שואל ממך לא עושר ולא מאומה, מלבד התורה הקדושה ולשא ימות אחד מבני ביתי בעודי חי ".

ואכן, באותו יום נתבקש רבי אברהם לישיבה של מעלה, נפטרו מבני ביתו ארבעים ושש נפש…בספר " מלכי רבנן " מסופר על תפילתו שהייתה עושה םירות במרומים, כי בעת שהייתה עצירתץ גשמים ונתרוקנו הבורות, היה עומד ומתפלל ולא היה זז ממקומו עד שהיו השמים מתקשרים בעבים ונתכו גשמי ברכה ארצה.

רבי אברהם בן רבי מרדכי אלנקוואה – ארזי הלבנון 66

הגאון המופלא מרביץ תורהכ רבי אבהם רב ומקובל נצר למשפחת מגורשים שחלקם נתיישבו במרוקו ומכונה גם בשם רבי אב"א וכך נזכר בכמה מקורות. רבי אברהם נולד בסאלי בשנת התקס"ז – 1807. לאחר שהשתלם בחוכמת התורה על כל מכמניה ורזיה, בהלכה, בדרש ובסוד, וחשימש בתפקידים רבניים חשובים בקהילות שונות.

עם אחיו אבי עמרם, למד בישיבתו של רבי רפאל ביבאס בסאלי. סבו של רבי רפאל אלנקוואה, בהיותו צעיר שימש רבי אברהם כדיין בעיר סאלי. עימו שימש ברבנות רבי יצחק בן סוסאן הלוי.

רבי אברהם היה ידוע בתקיפותו כפוסק וכדיין שאינו נרתע מלהילחם בתופעות שליליות ולחזק את רוח הקהילה בקדושה.

מחשובי תלמידיו היו : רבי נתן אסייג, רבי סעוד בן יצו ועוד. בשנת התר"י – 1850, עבר לאלג'יר לאחר שהיה שרוי בסכנה, משום שהחזיר נערה שנלכדה בידי המוסלמים, לחיק היהדות ולעמה.

הוא ישב כמה שנים בעיר תלמסאן, בה טמון ראש משפחתו, רבי אפרים אלנקוואה. בשנת התרי"ב עמד חעיר מעסקאר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. רבי אברהם נלב"ע בעיר אוראן בט"ז בחשון התרנ"א – 1891.

ואלה הם חיבוריו :

1 – שאלותותשובות " כרם חמר " ג' חלקים על שולחן ערוך ליוורנו תרכ"ט – תרל"א

2 – " זבחים שלמים , על הלכות שחיטה לרמב"ם ובו גם " כסף אחר " דיון הלכתי בדברי הרמב"ם, ליוורנו תרי"ח.

3 – " עט סופר ", חיבור על הנוסחאות המדויקות של השטרות השונים. נדפס בשאלות ותשובות " כרם חמר "

4 – " גט מקושר " – סדר הגט ודיני גיטין.

5 – " חמר חדת ועתיק " – קיצור " שפע טל " לרב שעטפל הורביץ, הקדמה בקבלה, ליוורנו תרי"ט.

6 – ספר " אוצרות החיים " – לכבוד הרב רבי חיים ויטאל עם הגהות והערות שלו של חכמים נוספים וביניהם רבי אברהם בן יוסא בו עירו, ליוורנו תר"ד.

7 – " זכור לאברהם " – דיני טרפות הכתובים בצורת שיר, ליוורנו תקצ"ט.

8 – " חוקת הפסח " – הגדה של פסח עם ביאור בשלון מוגרבית ודיני החג, ליוורנו תקצ"ט.

9 – " מלל לאברהם – ספר דרושים על פרשיות התורה, ליוורנו תרל"ה וחל ב' על מועדים.

10 – " בינה לעתים " – קובץ פיוטים ובקשות למועדים ולשמחות וחלק קינות\ אמסטרדם תש"ד

11 – סידור " חסד לאברהם " – בחלק מהמהדורות נקרא בשם " שער שמים ". המיוחד בסידור הזה, שבצד הדינים, המנהגים והבקשות, הסידור מיוסד על אדני הקבלה והכוונות של האר"י ז"ל, ליוורנו תר"ה.

12 – " קול תחינה " – סידור לתשעה באב, מללוה בהלכות וקינות של משוררי המערב, חלקן שלו, ליוורנו תר"ד.

13 – " משפט כתוב , – קובץ דינים וביאורים בכתב יד.

14 – " פסח מעובין " – דיני פסח, ליוורנו תרי"ב.

15 – " אוצר חכמה " – בעניין תתר"פ חלקי השעה וענייני קבלה בכתב יד

16 – " תפילה לכל פה , – סידור ובו תפילות כל ימותהשנה, כולל המועדים, ליוורנו תרי"ח.

17 " מיני תרגימא " – פירוש ההגדה ודיני פסח, ליוורנו תרי"ט

18 – " שיבת אברהם " חידושים על מסכתות תש"ס בכתב יד.

19 – סידור , חימודי ה' " – סדר התפילות עם דיני המועדים, ליוורנו תר"ח.

20 – סידור " כל בו " – כך דווח במקורות, יתכן והוא מקביל ל " תפילה לכל פה "

21 – קונטריס " יוצע לרבים " – הנפס בסוף " זבחים שלמים ", תשובתו על השגות שהשיגו נגדו.

22 – " עפרא דקבנן " – דרשות.

23 – " טהרת כסף ", ליוורנו תר"ך.

חיבוריו זכו להערכה גדולה מדורו ועד לדורנו. בהסכמת חכמי ליוורנו לספרו " זבחים שלמים " כתבו : עבר לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא דתורא. וביאורו שהרב אברהם הכין להם לחם חשוב ( רוחני בבחינת " לכו לחמו בלחמי " ) לחכמים והאכילם בשר התורה ( במליצה, כי האמרה בחז"ל היא בשרא דתורא – בשר השור )

בהקדמתו לספר, מביר ברבי אברהם את דברי קודשו של רבי יוסף ג'קאטיליה בספרו " שערי אורה, השואל, " כתיב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ואם הוא מרחם, היאך ציוה לשחוט בהמה לאכילת אדם ואיה רחמיו "

הוא מביא את תשובתו כי במעשה בראשית הסכימה בהמה להשחט, באומרה שטוב שעל ידי זה תעלה במדרגת אדם היודע ומכיר את ה', אם כן גם שחיטת הבהמה הרי היא לה רחמים.

בסוף הספר " זבחים שלמים " מביא רבי אברהם קונטריס " טהרת הכסף " ובו פסקים, הסכמות חכמי הדור, השגות כנגדו ותשובותיו על ההשגות.

כמובא שם, קם בקהילתו איש מדנים מעיר תיטואן וחרך וגידף את הספר והוא וחבריו השוטים קרעו את הספר ל י"ב קרעים, ביזוהו ושרפוהו. רבי יצחק בן ואליד שלח אליו אגרת, בה הוא אומר לו שלא לנקוט בלבו על אותפ פריצים כי הוא בטוח שזכות הרבנים המוזכרים בספרו, יבקש עלבונם ויתנקמו לכתוב ספרים רבים.

בספר " בינות לעתים " הוא חותם " אב"א ב"ם אודה יה " אב" בם – אברהם אלנקאווה בר מרדכיט.

להעתיק מספר " סאלי וחכמיה דף קצז והלאה.

רבי אברהם שלום – ארזי הלבנון – 184

נכדו של רבי שלום הזקן בן הרב אליעזר שלום. היה תלמידו של שלמה סאגיס וחתנו של רבי חייא רופא שכיהן כראש אב בית דין בצפת. אף הוא עצמו נמנה על חשובי חכמי צפת בזמנו. עולה מקושטא שישב בצפת, עבר לירושלים והדיש בצאוותו חלק מהונו לייסוד ישיבה בצפת, מסר את הנהגת הישיבה לשלושה חכמים מצפת ובכללם רבי אברהם שלום.

היה שליח צפת יחד עם רבי יוסף מיטראני לקושטא בשנת שנ"ט. בשנת ש"צח – 1638 היה עוד בחיים וחתם בצפת על אגרת מוונציה בעניין הקדש הגביר רבי יצחק פרינסיפל לישיבת טבריה.

מסמך מס' 1

מכתב מאת הנסיך מולאי מחמדי אל הקאיד מחמד ן׳ אחמד אמוש².

(21.8.1843)

השבח לאל לבדו ותפילת אלוהים על רבוננו מחמד ועל בני ביתו

חותמת:

החליפה מולאי מחמד

בן נסיך המאמינים

עבד אל־רחמאן

האל ישמרהו

אל משרת³ אדוננו⁴ הרם הקאיד⁵ מחמד בן אחמד אמוש-יהי האל בעזרך, השלום ורחמי אלוהים עליך בשם אדוננו — יסייעו אלוהים — לעצם העניין: היהודי שלמה קורקוס ⁶הוא יהודי שלנו ⁷המטפל באחדים מעסקינו. התחשב בכך, קבל אותו בסבר פנים יפות. אין הוא מבקש משרה ממשרות היהודים⁸ אלא את בטחונו האישי. הוא כבר מסר על התנהגותך הטובה כלפיו וכלפי שאר היהודים. זה מה שאתה מתבקש לעשות⁹. האל בטובו ידריך את צעדיך. אמן ושלום. 25 רג׳ב שנת 1259.

הערות המחבר לפי המספרים המופיעים במסמך.

1- מולאי מחמד ן׳ עבד אל־רחמאן: משנה למלך (ח׳ליפה) במראכש עד עלותו לכס המלוכה במקום אביו, ב־1859.

2 – אחמד אמוש –  מושל צבאי של העיר מוגאדור לפני הפצצתה בידי הצי הצרפתי ב־1844 ולאחריה.

3 – אל משרת –  וציף, ח׳דיס ועבד (במובן ״עבד״ או ״משרת״) הם שלושת המושגים שבשימוש השולטאן ובניו, כשהם פונים לפקידי המח׳זן.

4 – אדוננו – מולאנא ה״מולא״ שלנו, שם־תואר המוענק לכל צאצאי הנביא (שרפא), ובכללם לבני השושלת השריפיות במארוקו.

5 – הקאיד – דרגה צבאית ותפקיד מינהלי כאחד המוענקות למושל של עיר או של שבט.

6 – שלומו קרקוז, לפי הנוסח.

7 – הוא יהודי שלנו – ביטוי פטרימוניאלי זה אינו חייב להטעות בנוגע למעמד היהודים במארוקו, שהיה מושתת על עקרונות הפקה– האסלאמי ולא על־פי רצונו של שליט כלשהו. היהודים לא היו ״רכושו״ של המלך. משפט זה מבטא אפוא יחס ידידותי כלשהו כלפי שלמה קורקוס. ״הוא משלנו״ — כך צריך להיות מובנו.

הפקה – فقه חוק יבש, תורה, דוקטרינה

8 – ממשרות היהודים – במארוקו, כמו בשאר מדינות האסלאם, נהוג היה למנות רק יהודים לתפקידים מיוחדים, כמו למשל, בכל הקשור בהפקת מטבעות זהב.

נראה מתוך מיסמך זה שיחסו של הנסיך מחמד ליהודים היה שונה מזה של אביו, כפי שהאחרון מבטא אותו במכתב לקונסול צרפתי בטנג׳ה, מה־20 בדיו אל־חג׳ה 1257 (2.2.1842):

9 – מתבקש לעשות – ״יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון, אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מהחסות(דימה)(…). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם, אם במדינתכם, היהודים הם שווים לכם אך אצלנו אין הדבר כך״.

קערת הסדר

בעל־הבית חוזר עם בניו מבית־הכנסת, שמח וטוב לב, מתיישב על מיטתו, כמלך בתוך טירתו, ומתחיל להכין את " א-סינייא די בבהילו " , היא ״קערת הסדר של בבהילו״. לרוב יהודי מרוקו כלים מיוחדים לפסח ואלה נשמרים משנה לשנה: המגשים מנחושת, או מפליז והמגש המובחר והיפה מכולם שמור לליל הסדר, הלא היא ״קערת הסדר״, או ״קערת ההגדה״, אשר בלילה זה היא מקשטת את השולחן. במגש השמור הזה, מניחים את הנחוץ: ג׳ מצות, ביצה, עלי־חסה למרור ולכורך, כרפס, זרוע, החרוסת משקדים כתושים, ותערובת פירות יבשים, תבלין והיין הטוב תוצרת־בית, כך יצאו החרוסת כצבע הטיט, לזכר עבודות־פרך בימי שעבוד מצרים.

יש שנהגו גס להניח בקערת הסדר, שלוש ביצים: ביצת תרנגולת, ביצת אוז וביצת צלצל. יהודי לוב שמים בקערת הסדר ביצים כמספר בני הבית. יש בין יהודי לוב ששמים ביצים גם לזכר הנפטרים.

12) הצלצל הוא שם של עוף שנזכר במקרא : ״ופרי אדמתך יירש הצלצל״ (דברים כח, מב).

קערת הסדר של יהודי תוניס

יהודי תוניס אינם משתמשים במגש הנחושת או ה״סנייא״, בתור ״קערת הסדר״ המקובלת בקהילות ישראל במרוקו. במקומה משתמשים בסל גדול הנקרא ״סיסטו״.

זהו סל נצרים גדול בקוטר של כ־60 ס״מ, בסל זה מניחים שוק של כבש, החרוסת המכונה בפיהם ״חרושת״, מספר ביצים שלוקות, המצה השמורה, עטופה במטפחת ומספר עלים של חסה.

את ה״סיסטו״ מכסים במפית רקומה בחוטי זהב (עבודת יד). יהודי תוניס בוחרים דווקא בסל הזה, כנראה כדי להרבות בשינויים לילדים. (צרפתי)

הקידוש

לאחר שהוכנה קערת הסדר, בא תורו של הקידוש ״קדש״, מוזגים את הכוסות וכל בני הבית, הנשים, הילדים וגם הבנות, ללא יוצא מן הכלל כל אחד לוקח מהם את כוסו בידו ועומד. בעל־הבית נוטל את הכוס שלו בשתי ידיו, ומסלסל בגרונו את ״אלה מועדי ה׳״ וכל המשפחה מצטרפת במקהלה אחת . בתפילאלת שבדרום מרוקו וכן באי ג׳רבה שליד תוניס, נשתמר שם נוסח מיוחד של קידוש לליל פסח, שנקרא ״הקידוש הארוך״ או ״קידושא רבא״, מעין פיוט על הברית שבין השם ועם ישראל. קידוש זה כבר היה נהוג בתקופת הגאונים ומובא בסידורו של רס״ג(סעדיה גאון).

הסיבה

את כוס היין של הקידוש, יש לשתותו עד תום ובהסיבה, כי דרך אדנות וחירות היא הלילה לישב על מיטה מוצעת בשעת הסעודה ולאכול בהסיבה ואפילו העני שבישראל מיסב הלילה, כי כל ישראל בני מלכים הם בליל פסח וחייבים לאכול בהסיבה את המצה וצריך על צד שמאל, אבל המרור, אין צורך בהסיבה.

יחץ

אבי המשפחה נוטל את שלוש המצות, פורס את האמצעית לשתיים, כדי לקיים את הכתוב ״לחם עוני״. החלק הגדול של המצה, מצניעין תחת המפה לזכר ״משארותם צרורות בשמלותם על שכמם״.

בשעת יחץ המצה, ראש המשפחה נוהג לומר בשפה הערבית המוגרבית וכשהוא מראה למסובין את שלש המצות:

האגדא קסם אללאה לבחר, עלא תנאס לטריק, חין כרזו זדודנא מן מאסאר לעתיק, עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה א־ סאלאם, האגדאק יא מולאנאת׳ פ׳כנא פ׳חאל די פ׳קת זדודנא, מן האד לגלות האדי, ותוסלנא אל־ארד זדודנא ולרושלים לעזיזא עלינא.

תרגום: ככה הבקיע השם את הים לשנים־עשר מעברים, כאשר יצאו אבותינו ממצרים העתיקה על־ידי אדוננו ונביאנו משה בן עמרם ע״ה, ככה אלהינו תצילנו כפי שהצלת את אבותינו מן הגלות ההיא ותביאנו אל ארץ אבותינו ולירושלים היקרה לנר׳.

הערת המחבר : יש תחת ידי מספר לא מבוטל של נוסחאות מסוג זה, כי כל מוציא או מהדיר הגדה, ניסח את המשפט הזה לפי מנהג עירו או סביבתו, כך יש לנו מנהג מכנאס לפי הגדת ״ויזכור יוסף״_; נוסח צפרו לפי ״כוס אליהו״_; נוסח דבדו לפי מנהג דבדו, עמי 98. ועוד נוסחאות רבות.

            מנהג הגבהת קערת הסדר, קיים בכל קהילות ישראל בצפון־אפריקה. החיד״א בספר: מעגל־ טוב, עמי 62, מספר שבתוניס, נהגו לסובב את הקערה ג׳פעמים מעל ראשי המסובין. פעם הוא (החיד״א) הוזמן לליל הסדר בבית אחד הגבירים שם בתוניס. המשרת רחמים שמו, הגביה את סל המצות והירקות, שלוש פעמים מעל ראש כל אחד, כשהגיע אצל הנשים שהיו יושבות בצד, לא ידע אם גם על ראשן להעביר את הסל ג׳ פעמים או רק פעם אחת_; ספר המועדים, עמי 495_; נוהג בחכמה, ע׳ קסג.

בבהילו יצאנו ממצרים

בהרבה עדות ישראל נוהג בעל־הבית להגביה את הקערה עם המצות וכל מה שיש בה, קורא את הפסוק הראשון של ״הא לחמא״, ואחר־כך מבקש מבעלת הבית להוציא הקערה מן השולחן, כאילו כבר גמרו לאכול. כל זה כדי לתת לילדים הקטנים לשאול שאלות: מדוע הוציאו את המצות המוכנות לאכילה, ואז יודיעו להם כי אין לנו רשות לאכול לפני שנספר על יציאת מצרים.

המנהג אצל יהודי המגרב הוא שה״מגיד״ נוטל את ״קערת הסדר״ מגביה אותה ומסובבה שלוש פעמים מעל ראשי כל המסובין ואומר בניגון מיוחד: ״בבהילו יצאנו ממצרים״ המסובין עונים לו באותו ניגון: ״הא לחמא עניא בני חורין״. אם נמצא במקום איזה אורח שהוזמן ל״סדר״, ראש המשפחה מכבד אותו בהגבהת הקערה ובאמירת בבהילו. יש הנוהגים להיכנס לבתי השכנים או הקרובים בעת ההגבהה ומתכבדים לסובב את הקערה מעל המסובין.

יש הסוברים כי הקפת קערת הסדר מעל המסובין, באה לרמוז שהם מסתופפים בצל המצוות וגם כדי להרבות בשינויים לילדים הקטנים, כך ישאלו: מה נשתנה?.¹⁵ אחרים אומרים שבזכות מצווה זו: בלילה הזה, השם מגין ושומר על ישראל מכל צרה. בשעת הגבהת ״קערת בבהילו״, הנשים מרגישות שזוהי שעת ״עת רצון״ ומנצלות את ההזדמנות, מבקשות רחמים על צאצאיהן ובמיוחד על בנותיהן שתתחתינה בקרוב.

יהודי לוב נוהגים לעשות ״בבהילו״ רק כאשר מגיעים ל״מה נשתנה״. ראש הסדר נוטל את קערת המצות ומסובב אותה על ראש כל אחד מבני הבית. יש שנהגו לשיר את הפיוט הבא לפני בבהילו:

יום זה נהלל אל שוכן שמים,         בבהילו יצאנו ממצרים. סימן דוד

דברו שלח וירפאנו,                    על יד משה עבדו נביאנו,

הראה את אותותיו                     לעינינו מופתים בארץ ובשמים,

ויוציאם בכסף וזהב,                   ושמלות לרוב מארץ רהב,

חן חן שם לבניו אשר אהב           בחר לנחלה מכל גויס,

דלה דלה לנו מבור גלות              אל עליון קדוש נורא תהלות.

לשמו אשורר בשיר למעלות,        בתוף וכינור ובמצלתים״.

עוד שיר נאה לאמרו לפני בבהילו, כי מאמינים שזוהי עת רצון לפני המקום.

אארוג שיר לאלהים חיים,                                  בבהילו יצאנו ממצרים.

יחיד נורא, הפך סדרי עולם,

והציל עם שמו בו את כסלם.

 סמכם אל והאיר את אפלם

פצחו רנה, בתוף ומצלתים,

מגדולם עד יונקי שדים,

בבהילו יצאנו ממצרים.

מלכי שמור, ארץ שפתים כימי צאתך,

מארץ מצרים, אראה אותו נפלאות גלוים.

 שנה באה תוך ירושלים, אור החמה יאיר שבעתים,

בבהילו יצאנו ממצרים^.

אחרי אמירת בבהילו, יש שנוהגים להוסיף לומר את הפסוק ״אתמול היינו עבדים לפרעה, היום בני חורין היום כאן, לשנה הבאה בירושלים״.

אחר טכס ״בבהילו״, כל המסובין פותחים במקהלה ובקול אדיר בקריאת ההגדה כשהיא מתורגמת מעברית לערבית המדוברת, על־ידי כל בני המשפחה ביחד.

טכס בבהילו בתוניס

לפני שמתחילים ב״הא להמא עניא״, נוטל המגיד את ה״ ססיסטו "  (סל נצרים) ומסובבו פעמיים מעל ראשי המסובין, והללו עונים לו בצווחא ״אתמול היינו עבדים, היום בני חורין״, היום כאן, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין״. נהוג שהבת הבכירה אשר הגיעה לפרקה וטרם נישאה, מסובבת גם היא את ה״ ססיסטו״ מעל ראשי המסובין וזו סגולה בדוקה שתינשא בקרוב.

אומרים שמנהג זה יסודו כנראה באיזכור של עמוד הענן שסכך על בני ישראל לאחר צאתם ממצרים, ככתוב: ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם (שמות יב יט) (צרפתי 87).

השלשים ושנים

במלכות פרס בזמן אחר קם איש יהודי ועשה עצמו משיח, והצליח מאד וקבץ אליו עם רב מישראל. וכי שמע המלך כל תקפו וכי כונתו לבוא להלחם עמו, שלח וקבץ ליהודים שבארצו ואמר להם, שאם לא יעשו עם האיש ההוא שיס­תלק מעליו שידעו נאמנה שיעביר את כלם בחרב רעה וישמיד טף ונשים ביום אחד. אז נקבצו יחדיו כל עם ישראל והלכו אל האיש ההוא ונפלו לפניו ארצה והתחננו מאד וצעקו ובכו שישוב מדרכו, ולמה ישים עצמו בסכנה וכל עניי עמו, כי כבר נשבע המלך להעבירם בחרב, ואיככה יוכל יראה ברעת כל  קהלות פרסי השיב דוד אלדוד: אני באתי להושיע אתכם ולא אביתם, ולמי יראתם? ומי יעמוד לפני? ומה יעשה מלך פרם ולא ירא ממני ומחרבי? שאלו לו: מה המופת שהוא משיח? והשיב כי הוא מצליח, ואין למשיח צורך אות אחר. השיבו: הרבה עשו כן ולא הצליחו! אז שלחם מעל פניו בחמה עזה.

ביום הב׳ שבו אליו בתענית וקטניהם לפניהם לשיכמרו רחמיו. אז אמר: למען רחמי הקטנים האלה כן אעשה, אם יתן לי מלך פרם ההוצאות שהו­צאתי להכנת מלחמה זו אשוב אל מקומי ולא אזיקנו! אמרו לו היהודים: ואיך מלך אדיר כמו מלך פרס יכנע לתת הוצאות לאיש יהודי? השיב הארור משיח השקר ואמר: אם תשובו פעם שנית אפילו יתן לי כל ההוצאות וחצי מלכותו לא אתפייס.     

וכי ראו היהודים רוע לבבו ואין טענת אמת מועיל, הלכו מרים ובוכים לפני המלך ואמרו: אדוננו המלך! בבקשת השררה וכתר המלוכה אין דת ולא טעם יספיק להעביר השטות למי שנשתטה בו, האיש ההוא ראינו בו כי הוא בענין זה שוטה מוחלט, איננו שומע בקולנו ובכל מה שאמרנו לו, כי שם נפ­שנו בסכנה עצומה ואנחנו נקיים, ועל זה נפלינו אנחנו, כי איך ישית אדוננו את לבו לדברי השוטה הזה? שאם יניחנו הוא יפול מעצמו, כמו שמצינו בכל דברי שקר כי יפלו באשר אין לו רגלים, וכמו האילן הנופל׳ כאשר אין לו שורש: דברים דברנו אל האיש ההוא מספיקות לשבר לב האבן, והוא בסכלותו עומד, ואמר לנו שאם יתן לו אדוננו כל מה שהוציא לעשות מלחמה זו ישוב לארצו, ויספיק כל זה להעיד איך הוא שוטה מפורסם. השיב המלך: ולמה קראתם אותו שוטה על זה? ואם העני אין לו אוצרות והוציא הוצאות בערבון ובטחון נצוח המלחמה והוא שב לדרכו — מה יעשה אם לא בדרך זו? לכן  מהרו ושובו אל האיש ההוא ואמרו לו כי מתרצה אני במה שהוא שואל, ושישלח בבטחון ואמונה איש אחד עם פנקסו, ומיד אשלם לו במעות יפים. וכן נעשה.

אחר ששב האיש ההוא ונתבטלה המלחמה צוה המלך וקבץ כל היהודים אשר במלכות ואמר להם: אחד משלכם בא אלי להלחם בי, וספרו לי כי היה בהסכמת כלכם, ולא חשבתם כי הרעה ישוב נגד פניכם. השיבו היהודים טע­נות מספיקות ולא הועיל. וסוף כל הדברים אמר להם: תנו לי ההוצאות מיד ואחרי כן אדעה מה לעשות לכם! וכאשר שבו לפייס ולדבר צוה ויתפשו כל ראשיהם במאסר חזק, ומתוך הצרה הוצרכו לתת הסך. ורבים מהם היו מו­כרים את בניהם למלאת הסך. ואחר שנתנו לו מה ששאל אמר שבעד עלבונו יקבלו הם עלבון זה, שילכו היהודים יחפים ושלא יוליכו מכנסים אלא עד הירך.

אמר יוסף ן׳ וירגה:

אני שמעתי מפי השר הנשגב והמרומם כמה״ר משה המון יר"ה שגזר עליהם שיוליכו עץ כבד ועב לאחוריהם תלוי מצואריהם ללעג, ולזה לא היו  יוצאים מבתיהם כי אם לנחץ גדול, כי זה היה מחזיר לו העץ לפניו, וזה מכה ומחזירו לאחוריו, והיו לשמצה וקלס לכל עובר ושב, ובכל רחוב וראש כל חוצות ימרו לבשת.

ספור היה מהמלך דון פידרו הזקן עם החכם ניקולאו די וואלינסיא.

אמר ניקולאו: שמעתי עליך, מלכנו, שרצון רוממותך לצאת למלחמה על אויביך אשר נקראו אינפיאיליש, ולמה ילך אדוננו אל האויבים אשר מחוץ ויניח אותם שבפנים ? והם היהודים אשר גדלה שנאתם אלינו, וכתוב בספרי­הם שאסור לתת לנו שלום, ומפי המכיר אותם שמעתי שהנוצרי אין ראוי שיקבל מן היהודי אלא האמצע, ופירושו, כי כשהגוי בא לעומת היהודי אז  אומר על הנוצרי: בא בשעה רעה! ובהתקרב אצלו אומר לו: שלום עליך, אדוני, והאל יחייך! ובהתרחק ממנו אומר לו: לך כקרח לגיהנם וכפרעה אל הים.

השיב המלך: אם שמעת באזניך ? השיב ניקולאו: מאחד מהם שבא לדתנו  שמעתי. אמר המלך: אין ראוי להאמינו, כי מי שהמיר דתו נקל לו להמיר הדברים, ועוד, כי השנאה מפאת הדת אינה אלא שנאה מקרית, כי הוא אינו מכוין אלא אהבת דתו.

אמר ניקולאו: אין אני דואג אלא מעזותם, אשר על פניך, אדוננו, יאמרו שדתך דת שקרית.

אמר המלך: יקרא אחד מחכמי היהודים ונשאל! וכשבא אמר לו המלך: יהודי החכם, מה שמך? אמר לו: אפרים ן׳ שאנג׳ו.

אמר המלך: כנראה הרכבה יש בך ומחציך ולמטה שבו אות הברית יקרא שמך אפרים, ומחציך ולמעלה נוצרי אתה, שכן יורה שמך שאנג׳ו.

השיב היהודי: אדוני המלך! שאנג׳ו שם המשפחה היא, והיא שנצי, אלא  שנשתבש בלשון העם.

אמר המלך: בתך הייתי מבקש כי הגדת לי משפחתך ?

השיב היהודי: אדוני המלך! אמרתי שאנג׳י להבדיל, כי כמה אפרים יש בחוצות, ואדוני המלך מבקש היה להכירני כיון ששאל את שמי.

אמר המלך: נניח זה, כי למה שהביאור לפני הלא הוא לשתשיב איזו משתי  הדתות טובה, דת ישו או דתך?

השיב החכם: דתי יותר טובה לי כפי עניני, אשר הייתי במצרים עבד לעבדים והוציאוני האל משם בנסים ואותות, ודתך טובה לך כפי ממשלתך התמידית.

אמר המלך: על הדתות מצד עצמם אני שואל, לא בבחינת המקבלים.

אמר החכם: אחר עיון ג׳ ימים אשיב לאדוני אם יראה בעיניו.

השיב המלך: יהי כן!

אחר השלשה בא החכם והראה עצמו כעוס ובפנים זועפות.

אמר המלך: מדוע פניך רעים?

השיב ואמר: כי קללוני היום על לא חמס עשיתי, ועליך, אדוננו, לריב את ריבי. והענין הוא, כי זה חדש ימים שהלך שכני למרחוק, ולשני בניו כדי לפייסם הניח ב׳ אבנים יקרות, ועתה באו הב׳ אחים אלי ובקשו ממני שאודיעם סגולת האבנים וההבדל שבין זו לזו. ואמרתי להם: מי היודע בזה יותר מאביכם ? הנה הוא אומן גדול בהכרת האבנים וציורם הנקרא לפידאריד, שלחו אליו והוא יגיד לכם האמת, ועל תשובה זו הכוני וחרפוני.

אמר המלך: שלא כדין חרפוך, וראוים לעונש.

השיב החכם: וישמעו אזניך, מלכנו, היוצא מפיך! הנה עשו ויעקב אחים  היו, ונתן לכל אחד אבן אחת, ואדוננו שואל: איזו יותר טובה ? ישלח מלכנו ציר לאבינו שבשמים, כי הוא הלפידאריו הגדול והוא יאמר הבדל האבנים.

אמר המלך: הראית, ניקולאו, פקחות היהודים ? וחכם זה ראוי לדורון וכבוד, ואתה יספיק לך לעונש, כי שקר דברת על עדת היהודים.

אמר ניקולאו: איך שיהיה, מחק המלכים הקדושים להכניע כל הדתות לדתו, ולמה לא יכניע לאלה?

השיב המלך: לא ראיתי מעולם שום הצלחה בדבר על צד הכרח, כי מיד שיעלם המכריח ישוב לקדמותו, כמו האבן כשתושלך למעלה מיד בסור כח היד תשוב אל מרכזה, וכן הרוח כשנכנס בבטן הארץ מיד קורע ושב ליסודו. לכן איעצך, ניקולאו, לא תלך אחר העם הזה בדרך ההכרח, אבל אפשר שתוכל להם בהוראת הרצון והסתה בהתמדה מיום אל יום, כי הדלף הטורד עם כל חולשתה עושה רושם באבן השיש עם כל תקפה, כל שכן שירשימו הלשו­נות הרכות בלב בשר. ושמעתי, כי חכם אחד רצה לייסר את בניו, ועשה מש­תה מלשונות רכות וקשות, וכלם היו מושכין את ידיהם מן הקשות והולכים אל הרכות, אמר להם אביהם: אי בני, אם כה תעשו בדברכם עם האנשים מה  טוב ומה נעים חלקכם!

השיב ניקולאו: גם מדרך זו אין תקנה, כי אינו ממנהג העם הזה לקבל עצה, וטבעו טבע הפתן, שכאשר יזקין יחרש מאזנו אחת, וכאשר יבוא המל­חש יטמין אזנו הב׳ בעפר כדי שלא ישמע, שכן אמר דוד: ״כמו פתן חרש יאטם אזנו״. וכתב שלח שר צבא טיטוס לרומי, והעתקתי נסחו אשר נעתק  מלאטין אל לשון עברי, והם דברי יושיפוש הגדול ליהודים היושבים על החומה, אביאנו לפניך! והביאו וקראו, וכה אמר:

״העם הנבחר, בני אברהם, תלמידי משה, תושבי ירושלם מעון השכינה משוש הארץ, יעלו נא לרצון דברי אלה על מזבח חכמתכם, ישמעו האזנים, יבינו הלבבות, יברח הזדון, ימשול השכל, יגזור הדעת בצאת חפשי מרשת התאוה, תדעו כי תשוקת הנצחון ישים בעליו מנוצח מקברו אשר כראו והוא לא ידע. אם שמעתם בן עיר אשר אמר לאלסכנדרא בבאו עלז מן המלחמה וכה אמר: אי אליסכנדרא, הנה באת שמח בנצחון המלחמה הקטנה — מי יתן שתנצח הגדולה!

אמר לו המלך: ואיזו גדולה יותר מאשר נצחתיי א״ל:

המלחמה הגדולה היא מלחמת יצרך! אנא, הבחורים, הכניעו יצרכם, ויגדל נא  כחכם להיות זקנים בזמן הבחרות, כי בזמן הזקנה אין צריך כח, והימים בעצמם ישיתו עצות בנפשכם, מה בצע כי יהיה לכם שכל כמו חכמים ותחיו כמו בעלי חיים ? וכיון שהאויב מבקש שלום ומבטיח קיום מקדשכם, למה תשימו אותו בסכנת האבדן ? האם יחמלו עליו אויביכם ? ואתם השלכתם האש  ראשונה! וי וי, מה יעשו חכמי יועצי ירושלם אשר נגד עצתם כל עצה נב­ערה וכל חכמה מגרעת ? איה יודעי בינה לעתים כאלה ? איה זרועות חזקות נעזרות בזכות הלבבות הטהורות משליכים אלף חצים ואחד לא יחטיאו ? ואתם אפילו אחד מאלף לא הזיק לאויב, ונשארתם כאניה בלב ים ורוח סערה סביבה ולפניה צור מכשול ולמעלה ממנה ענן ערפל, אש וגפרית, מלאתם  מקדש מדם נקיים והרשעים שלחתם חפשים! ומצד פירוד לבבכם, אם האויב הורג אחד מכם — אתם בעצמכם הורגים אלף. שמעו נא שרי קדש, כי אמר טיטוס: לשוא טרחתי להביא מרומי כמה סוללות, כי היהודים בעצמם כל אחד סוללה לחבירו! תדעו נאמנה, כי הבטחון בלי יושר כאניה בלי תורן. ולמה הצליחו הרומיים ? אלא ביושרם! הנה שמו בשוקי רומי בכל אחת  איש נאמן יודיעם בכל יום מי שבר אחד מדתי רומי ולא נמצא מי ששבר אפילו אחת, ואתם שברתם דתי אלהיכם כלם בכל יום: חללתם שבתות ה׳ מועדי קדש, לקחתם הבתולות הנאות מחדרי משכיתם וחיק אמותם,שאעפ״י שאמר החכם: אין זקן כל כך כבד מן הזוקן שאם יראה אשה יפה לא יחשוק, ואין בחור פרוש שלא ידאג,—זהו בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה וספרי הסכנה פתוחים ראוי שלא יראה לכם ערות דבר, כמאמר מלככם, ואתם חטאתם בדבור, במחשבה ומעשה!

אליסכנדר שלא ראה אור האל היה מחזיק בידו אחת הרומח ובשנית מפזר לעניים, לשיחזיק יד ליד — ואתם בשתי ידים שפכתם דם צדיקים! עוד ראו מזל הרומיים צומח: הם מושלים עד ערי בריטאנייא ועד הרי הענקים, וגם אתם ראוי שתכנעו כאשר ראיתם רצון אלהיכם.

 השגיחו חכמת הטבע, כי הקנה יכנע לרוח חזק, והכנעתה היא רפואתה לשוב לעלייתה, כי כשיעבור הרוח תשוב לקדמותה. גם תבינו שלא התמיד הצ­לחת שום אומה אלא בהתמדת שלמותה: אנשי מדי עברו תורות השכל, וכעס עליהם האל והמליך אנשי כשדים, כעס עמהם והמליך היוונים, כעס עליהם והמליך הרומיים, כעם עליהם וימליך אתכם אם תטיבו דרככם.

ידעתי, כי העריץ שר צבא שלכם יאמץ את לבבכם בדברים שהיה ראוי להטיל מורך ולא אומץ, אתם לוקחים מן האיש ההוא עצות רבות, תדעו באמת, כי לא יועילו מאה עצות מאיש אחד מה שיועיל עצה אחת ממאה אנשים, והשפעת האל בשכל המרובים היא, ומה תקהו עצה מן עריץ משולל מהשכלה, מופשט  מעשות טוב בחייו ? וכי תאמרו: איך נשתעבד ? ולעולם היינו חפשים! אתם תאמרו: לעולם! ואני לא ראיתי שעה שלא הייתם משועבדים, כי ראה היוצר שאי אפשר השארותנו אלא בהכנעת יצרינו, ולא הצליחו הרומיים כי אם לשעבד אתכם. אחד היה אברהם בחכמה ועושר והשתחוה כמה פעמים לעם  הארץ, ויעקב נשתעבד תחת יד המצריים, כי ידע שרצון האל הוא, ומגבורת יהודה ויוסף ואחיו היה להחריד את מצרים, כ״ש להרוג את יוסף, ויראו לג­שת, לפי שהאל המליכו. וברום הצלחתכם, הוא זמן המלך הראשון שאול, לוקח היה את בניכם לרוץ לפני סוסיו, והנערות הבתולות לובשות רקמות למבשלות ועופות, ראיתי בעיני כי אתם מחפשים מיתתכם בנרות, ועם אבוקות—שרפת בית אלהינו, ואיך לא ישרפוהו ואתם השלכתם האש ראשונה!״ ובעוד שהשר היה מדבר, השליכו עליו חצים מן החומה, ועם כל זה נת­אמץ ושב להשלים דבריו, וכה אמר:

״אי קריה נאמנה, ירושלם, אי מעון שכינה, אי תפארת פלישטינא, אי משוש מלאכי עליון! אני איני דואג על שני חומותיך באשר כבר נפלו, ולא  על דלתותיך אשר נשברו, ולא על חומותיך אשר נפרצו, על מה אני דואג ובוכה ? הלא על שאני רואה היותך ריקנית מאנשים טובים. אי ירושלם, נוה שאנן! אם ימיתוני אתה תבקש מלפני אל את דמי, כי הם יבקשו להרגני תחת בקשתי חיותם, גם אני מצטער ובוכה אשר ילדיך לקחו כלי זרים שהם חרב וחנית, וכליהם — והוא המעשה הטוב— לארץ הניחו! האם הוצרך אברהם  אפילו לתפלה כאשר לקחו ממנו שרה, בשכבו על מטתו נגף ה׳ את פרעה, וכאשר חשב לגלות מסתורי שרה גלה השם מסתורי פרעה לעיני הרופאים ולא הועיל, וכאשר הקיץ אברהם מצא שרה בצדו וכתר מלכות בראשה. אי ירושלם, מי הביא עליך אויב ? כי אם בניך! מי הביא אנטוניוס וסוסיאוש? ומי הביא נרון קיסר ? הלא בניך שלחו בעדו מפני מחלקותם! דבר כה, ירושלם, באזני האנשים האלה היושבים על החומה להצילך והם יבקשו הרימותך, אמור כה להם, שאם אין חומל עליך שיחמלו על הבית אשר בנו הנ­סיכים היקרים והנביאים הקדושים, וכל זמן שאתם מאחרים כניעתכם אתם מאחרים גאולתכם, ומי יתן וכבר עברו ימי הכניעה, כי בכל יום שעובר אתם קרובים להשבת מלכותכם״. עד כאן. אחר דבריו אלה השליכו עליו מן החומה אבן גדולה והוכרח לברוח משם.

אמר ניקולאו: ראה נא, המלך, היועיל עצה עם האנשים האלה ? אין עצה ואין תבונה נגד טפשות היהודי!

אמר המלך: ואם לא יועיל לא זה ולא זה, לא היום ולא לעולם, הלואי שיספיק זמננו לבקשת שלמות נפשותינו, ולא נוציאהו לבקש שלמות נפשות  היהודים. ומכל מקום עלז לבי מאד בדברי הכתב ההוא וכנראה יש בין היהו­דים מיופי המליצה ונועם המשך הדבורים.

באשר לאנשים אשר ״יש לקנות את לבותיהם״ [בשלל], הללו יכול שיהיו כופרים ויכול שיהיו מוסלמים. אם כופרים הם, התקוה היא שתצמח תועלת ממתנות אלו: למשל, יניעו אותם להתאסלם, או ימנעו איזו פורענות, אם אמנם אי־אפשר לנהוג אחרת. אם אלה מוסלמים בעלי־השפעה, התקוה היא שתצמח מכך איזו ברכה: תתחזק אמונתם באסלאם, ייאלץ אחד מחבריהם לקבלו, תושג תמיכתם לגביית תשלום הצדקה מקבוצה אחרת שסירבה לשלמו, ייגרם נזק לאויב או שימנעוהו מלהרע לאסלאם, על תנאי שאין להשיג תוצאה זו אלא במחיר זה. המתנות האלו שניתנו לחזקים ונמנעו מקטני־ארץ דומות למראית־עין למתנות שמלכים נוהגים להעניקן. אולם סוף מעשה בכוונה(נִיָה) תחילה: אם נועדו מתנות אלו לשרת את האינטרס הכללי של המוסלמים ודתם, הרי תדמינה למתנות שנתנו הנביא והח׳ליפים בשעתם: אולם אם יהיו מניעיהן שאיפת־גדולה ושחיתות, הרי תדמינה למתנות אשר נתן פרעה.(עמי 51)

שתי דתות־ההתגלות האחרות נחלשו משום שלא עצרו כוח להגשים את עצמן, או משום שהדבקים בהן נתבהלו נוכח מסות הכרחיים.

ראו איפוא הבריות שאין בדתות האלו לא כוח ולא גדולה, ואחרי־כן הבינו כי אינן יכולות לערוב לא לאשרם שלהם ולא לאושר זולתם. בשני נתיבי־השגגה האלה הולכים אנשים שקיבלו עליהם דת בלי שיתקנו לה את כל הנחוץ לקיומה: כוח־שלטון, ג׳האד, אוצרות־חומר — או אנשים שנשאו נפשם לשררה, הון ומלחמה בלי שישימו להם למטרה את נצחון אמונתם. בשני הנתיבים האלה הולכים אנשים שעוררו על עצמם את חרון־אף האלוהים ואנשים שסטו מדרך הישר. הנתיב הראשון הוא זה של הנוצרים, אשר הלכו תועה. השני הוא של היהודים, שעוררו את זעמו של אללה על עצמם.

דרך־הישר היא רק דרכם של הנביאים, הקדושים (צדיקין), מקדשי־השם ויראי־האלוהים. זו דרכו של מוחמד נביאנו, חבריו הח׳ליפים, תלמידיהם, וקדמונינו אשר הורונו את הדרך: המֻהאג׳רון, האנצאר, והמאמינים בני דור שני. אללה הועיד להם גנים אשר מים חיים מפכים בם ובהם ישכנו לנצח־נצחים. ״ זה הנצחון העליון.

אִבְּן־תַיְימִיה (תיאולוג ומשפטן מן המחמירים, נפי 1328), אצל ה. לאוסט

מהאג׳רון — מהגרים, זהו כינוים־תארם של תומכי מוחמד אשר היגרו ממכה למדינה, לפני הגירתו של מוחמד עצמו בשנת 622 או בעקבותיו. המהגרים הללו נחשבים הנכבדים שבבני האצולה האסלאמית. האנצאר — העוזרים, זהו כינרם של תושבי מדינה אשר תמכו במוחמד וסייעו לו לבסס את האסלאם אחרי בואו למדינה. גם הם נחשבים נכבדים שבאצילי האסלאם.

״מגנים אשר מים חיים מפכים בם (או תחתיהם)׳/ זהו תיאור גן־העדן בקוראן

5.ג׳זיה וח׳ראג׳(המאה ה־11)

על מס־הגולגולת ומס־הקדקעות

מס־הגולגולת והח׳ראג׳ הם שני היטלים שגזר אללה על עובדי־עבודה־זרה לטובת המאמינים ולהם שלושה צדדים משותפים ושלושה המבדילים ביניהם, ומהם מתפצלות תקנותיהם השונות. ואלה שלושת הצדדים השווים:

א) שני המסים מוטלים על עובדי־עבודה־זרה כדי להדגיש את שפל־מצבם והשפלתם!

 ב) שניהם רכוש הפיא המשולם לאלה הזכּאים לפיא;

ג) מועד התשלום מגיע בסוף השנה ואין לשלמו לפני מועד זה.

הפיא

הפיא מבוסס על הפסוקים הבאים מפרשת אל־חשר (הגלות), שאותה גילה אללה בעת המשלחת נגד בנו־נדיר, אחרי קרב־בדר. אמר אללה: ״אללה העניק רק לשליחו את רכושם כשלל, כי אתם לא נלחמתם בגמלים ובסוסים להשגתו, כי אללה לבדו משליט את שליחו על מי שלרצה והוא הכל־יכול. לכן נועד השלל שהעניק אללה לשליחו מרכוש בני הקריות שהוגלו רק לצרכי אללה ושליחו, לקרובים, ליתומים, למסכנים ולנעיס־דנדים״ (קוראן נט, 6-7).

שלושת הצדדים המבדילים ביניהם אלה הם:

• מס־הגולגולת נגזר בפסוק [שבקוראן] ואילו הח׳ראג׳ נקבע על־פי דברי חכמים בדיונים הלכתיים [אג׳תהאד]; דברים המופיעים בקוראן נחשבים דברי אללה, ומבחינה משפטית הם עומדים אפוא על הדרגה הגבוהה ביותר.

 ב) שיעורו הנמוך ביותר של הראשון נקבע על־ידי המשפט [הקוראני], הגבוה ביותר מחושב על־פי הערכות שמדברי חכמים, ואילו שני שיעוריו של הח׳ראג׳ מבוססים על הערכה מדברי חכמים;

ג) הראשון חובה הוא כל זמן שנשאר אדם בחזקת כופר ומשעה שהתאסלם הריהו בטל, ואילו השני חובה הוא בין אם נשאר האיש כופר ובין אם התאסלם.

הג׳זיה, זה מס־הגולגולת, אשר תחול על ראשו של כל נתין, נגזרת מן הפועל ג׳זא (לתת עונש או שכר), בין משום שזה עונש המגיע להם בגלל כפירתם, לפי שבבוז גובים אותו מהם, ובין משום שהוא בחזקת שכר מפני שחמלנו עליהם, לפי שברחמים הוא נגבה מהם. מקור המס הזה הוא בכתוב האלוהי: ״הילחמו באלה שאינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון, אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם נוהגים לפי הדת האמיתית — אלה שניתן להם הספר, עד שישלמו את הג׳זיה לפי יכולתם והם מושפלים [חַתַא יַעְטוּ אַל־גִ׳זיָה עֵן יֵדִן וַהֻם צַאעִ׳רוּן]״(קוראן ט 29]

המונח הקוראני [ען ידן״] יכול פירושו להיות על־פי עשרם ויכולתם או על־פי העושר שהם משוכנעים כי יש לאל־ידינו להוציא מהם. אשר למלים ״והם צאע׳רון״, אלו פירושן שצריך לבוז להם ולהשפילם, או שצריך למשול בהם על־פי דיני האסלאם: כל רשות חייבת לאכוף את מס־הגולגולת על מחזיקי הדתות הנגלות המצויים תחת חסותנו (ד׳ימה), למען יוכלו לשכון בשטח מוסלמי, והתשלום שהם משלמים מעניק להם את שתי הזכויות הבאות: שיניחום לנפשם ויגנו עליהם, שהודות לראשונה יישבו בטח, והודות לשניה תהיה להם זרוענו למחסה. […] בדומה לאחרים, חל מס־הגולגולת (כל־אימת שכוחו יפה) על הערבים, ועם זאת פסק אבו־חניפה: ״אינני דורשו מן הערבים לבל יהיו מטרה להשפלה״. לכן לא נתחייבו בו לא מי שהתאסלם וחזר בו ולא מי שהוא דהרי ועובד־גילולים. בכל־זאת חייב בו אבו־חניפה את זה האחרון כשאינו ערבי, אך לא אם הוא ערבי.

אל־נעמאן בן ת׳אבת בן זוטא אבו־חניפה (לערך 767-700 לספה״נ), מגדולי ההלכה (פ'קְה)

והתיאולוגיה המוסלמית, אבי האסכולה החנפית במשפט המוסלמי.

דהרי — מי שנוהה אחר האסכולה הפילוסופית החמרנית, שנחשבה אתאיסטית בעיני

האורתודוקסיה המוסלמית.

הנוהים אחר ספרי ההתגלות הם היהודים והנוצרים שכתבי־הקודש שלהם הם התורה וכתבי הבשורה.

כל העובר מן היהדות לכת נוצרית [אינו בן־חורין לעשות זאת]; הוא לא קיבלעליואתהנכו- נה בשתי האמונות, וחובה עליו להתאסלם.

כאשר עושים שלום אתם [עם הכופרים] על־תנאי שינהגו מנהג הכנסת־אורחים עם מוסלמים עוברי־דרך, תוגבל חובה זו לשלושה ימים בלבד ואין להוסיף. כך נהג עומר עם הנוצרים של סוריה כאשר חייב אותם לאכסן בבתיהם עוברי־אורח מוסלמים, ולהאכילם אוכל רגיל, אך לא חייבם לשחוט כבש או תרנגולת: וכן חייב אותם לתת מחסה לבהמותיהם, אך לא לספק להן מספוא; יתר על כן, בכך חייב רק את היושבים בשדה־הארץ ולא את יושבי הערים.

קניית המצרכים לחג

המזדמן לרחובותיה הצרים של שכונת ה־מללאח בערבי החגים, תיתקלנה עיניו בתנועה רבה שבכל פינה, ומה רב הדוחק בשווקים!, ממש עירבוביה שלמה שוררת בשוק " אל-כדדארין ", הוא שוק הירקות. על כל צעד ושעל, יושבים מוכרי הירקות וחפירות ואליהם נדחקים הקונים, ובאותה שעה נדחקים עוד קונים אחרים לפני חנויות דל-גזזארין (האטליזים).

במצבים מסוג זה, חייב כל אדם העובר בשוק הירקות, להיזהר בצעדיו ובהליכתו, פן ימעד וישבור ח״ו רגל, כי הרחוב מוצף משיורי ירקות ומפירות רקובים ואין לתמוה כאשר בן־אדם עובר לתומו ומחליק בפסיעה גסה ונופל, כי בכל פינה מוצבים רוכלים מכל המינים ואליהם נדחקים הקונים, סביב מוכר הדגים, סביב מוכרת הביצים. כל זה גורם לרעש איום והמולה רבה וככל שההמולה גדולה, גדולה גם התרעומת של העוברים ושבים שמזדמנים למקום.

אחרי שעוברים בשלום את שוק הירקות ושוק האטליזים ועורכים שם את הקניות הדרושות, פונים לקניית מצרכי מזון העיקריים ואז מגלים כי חג הפסח הוא באמת החג היקר ביותר מכל החגים גם יחד. מסתכלים ברשימת המצרכים שמסרה עקרת הבית ומגלים כי הרשימה ארוכה ואין לראות את סופה, כי הרי זאת רק רשימה ראשונה, אך עוד תבואנה אחרות. ברשימה הזאת יש מצרכים רבים כגון: קונוסים של סוכר, שמן זית כתית טהור לבישול, תפוחי אדמה, פול ירוק, ביצים, קמח מצה, פירות יבשים ואת הסוף עוד לא רואים.

אחרי שגומרים עם כל הקניות, נשארת בעיית שחיטת העופות וגם אצל השוחט, התור הוא די ארוך ומתמשך.

בערב פסח נוהגים יהודי צפון־אפריקה לשחוט כבשים, רוב המשפחות שוחטות כבש ומי שאין ידן משגת לקנות כבש שלם, מתאספים כמה שכנים הגרים באותו בית וקונים כבש בשותפות ומחלקים אותו ביניהם.

אל־באבוניז

בין הקניות הרבות וללא סוף של החג, יש להוסיף פריט חשוב בעיני כל יהודי מוגרבי, והוא קישוט השולחן בפרחים בליל הסדר, גם העני שבעניים לא מוותר על הפרחים בפסח, אולי משום שהוא חג האביב, והפרח החביב והמובחר בעיני יהודי מרוקו בפסח, הוא פרח ה״באבוניז״ . זהו פרח הדומה לפרח האיריס, פרח יפה בצבע סגול, כחול, או לבן. באחדים ממיני ה״באבוניז״ משתמשים לרפואה לאחר שמייבשים את פרחיו.

הנדבה של החג

ראוי לציין כי בחג הפסח וכמו בכל חג, העניים לא קופחו כלל וכלל, משום שוועד הקהילה דאג לכל מחסורם וצרכיהם הן במצות והן במעות, במיוחד תלמידי־חכמים, האלמנות וגם עוברי אורח שנזדמנו לעיר בחג . גם העניים עצמם יודעים ש״ההגדה״ מסבירה להם את פניה בפסח, באותה מידה שהיא מסבירה לעשירים ולתינוקות של בית רבן הצוהלים גם הם ב״הא לחמא״ ומדקלמים אותה ברחובות ה־מללאח, לפני כל עובר ושב.

מיד אחרי שושן־פורים, שבעה טובי העיר של ועד הקהילה מתאספים ועורכים שתי רשימות: אחת של עניים הזקוקים לתמיכה, והשניה של בעלי בתים העשירים, החייבים לשלם, איש איש לפי כבודו ומעמדו. מגבית זו נקראת בערבית המדוברת " א-נדבה דל עיד " (הנדבה של החג) כעין ״קמחא דפסחא״ הנהוגה בכל קהילות ישראל. מגבית זו נערכת גם לפני חג הסוכות. נשיא הקהילה של כל עיר, יחד עם שבעה טובי העיר או חברי הוועד Le Comité, עברו מבית לבית ומבית מסחר למשנהו של הנדיבים ובעלי־מלאכה וקבעו לכל אחד ואחד את גובה הסכום אשר עליו לתת כנדבת החג, כל אחד תרם לפי מעמדו וכבודו.

שבת דה דוס־פאנס

פסח שחל ביום ראשון בשבוע, מכונה בפי היהודים הספרדים: פסח דה דוס־פאנס (פסח של שני לחמים), על שום שבשבת של ערב פסח, סועדים את ארוחת הצהרים עם לחם רגיל ובלילה, לחם עוני (המצה), כך יוצא שני סוגי לחמים. יהודי מרוקו שהם צאצאי מגורשי ספרד, משתמשים עד היום בכמה מלים ספרדיות בחייהם היום יומיים, כך אם יוצא פסח ביום ראשון קוראים לשבת שלפני: ״פסח־דה־דוס־פאנס״, אולם יהודי מרוקו ששכחו כבר את השפה הספרדית, קוראים לפסח זה: ״פיסח דלוס פאנס״.

בתוניסיה קוראים לשבת זו ״ כול וכ'ממל  (אכול וחסל).

ליל הסדר

בכל קהילות ישראל נוהגים בליל התקדש־חג, בליל סדר פסח, מתכנסת כל המשפחה המורחבת, אבות ובנים, אחים, נכדים ונינים.

משפחות קטנות, נהגו להצטרף למספר שכנים יחדיו, כדי לערוך את הסדר כהלכתו, ברוב עם הדרת מלך. מנהג זה הוא עתיק יומין, מאז היות עם ישראל לעם בצאתו ממצרים, מדי שנה התכנסו בליל זה מספר בתי־אב בבית אחד, להימנות על זבח פסח ״ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו. . . בבית אחד יאכל״ (שמות יב, ג ד, מו). גם המצוה לספר ביציאת מצרים בליל זה, הוד קדומים עליה. (מתוך הגדה שלל ר״ב)

תפילת ערבית

אוירה מיוחדת שוררת בליל החג בבתיה ורחובותיה של השכונה היהודית, כל מי שעובר בשווקים אחרי ביעור חמץ של הבוקר, יראה וירגיש את השינוי הגדול. בתים מלבינים בסיודם, הנקיון שורר במבואות ה־מללאח ובכל תוקפו, ולקראת ערב, רואים הורים עם ילדיהם עוברים בלבוש חג והולכים בחפזה להתפלל. בתי־כנסת מלאים המון מתפללים. פני כולם כעשיר כעני, צוהלים איש לקראת רעהו. החזן מנעים את התפילה בסלסולים רגשיים, גם פיוטים רבים חוברו לחג הפסח מפי משוררי הדורות. תפילת ערבית עוברת באוירה של קדושה והתרוממות רוח מרחפת מעל כולם. תפילת ההלל נאמרת ברוב־עם. בסיום התפילה יוצאים כולם בחיפזון מבית־הכנסת ובפרט הילדים הקטנים שגרונם נחנק בלימוד ההגדה בעל־פה. עכשיו הם כולם רצים אל השולחן הערוך אחרי שנישקו את ידי ההורים, הזקנים והחכמים. כל אחד מברך את רעהו בברכה המסורתית ״מועד סוג ומבורך״ . הילדים מגיעים ראשונים הבייתה וממתינים הם לקראת ה״מגיד״, ואז הקולות הילדותיים שלהם, והקולות של המבוגרים מתמזגים יחד בניגון חי ורגשי. בליל הסדר אף אחד אינו יושב על הכיסא, אלא על מצעים, בישיבה מזרחית כדי לקיים את מצוות הסיבה.

אב־הטיפוס של הד׳ימי בלאומנות הערבית החדשה

אב־טיפוס ומעמד

אם מעמדו של הד׳ימי נובע ממערכת חוקים מיוחדת, הכוללת חוקים מוגדרים כהלכה, הרי אב־הטיפוס של הד׳ימי מצוי בתחום הפסיכולוגיה הקיבוצית והוא משקף מעמד זה כפי שהוא נראה בעיני האומה. אם נצרף לנו עתה אחד־לאחד את גורמי־היסוד במעמדו של הד׳ימי ממילא יצטייר לפנינו אב־הטיפוס של הד׳ימי. הג׳האד זו מלחמת־ההתפשטות שתכליתה לאסלם שטחים שאינם מוסלמיים, הוא האסטרטגיה להורדת עם נכבש לדרגה של עם ד׳ימי. אבדן המולדת גוזר על המנוצחים להשלים עד־עולם עם גורלו של לאום ק־בלי־ארץ. הברירה לפניהם להישאר כנסבלים במולדתם או, כשהם צפויים לסכנת השמד, לנוס ולגלות ממנה. העם המשועבד, כיון שנשללו זכויותיו המדיניות ונאסר עליו לשאת נשק, נעשה אפוא חדל־אונים! לשונם, תרבותם וערכיהם של הפולשים הופכים להיות לחס־חוקו, וכך עם־הארץ והיישוב העירוני משנים את אפיים. הזהות הלאומית נמחקת כליל, והלאום גופו יורד לדרגת דת נסבלת.

יכולים אנו אפוא לסכם ולומר שמעמד הד׳ימי הוא מעמד קיבוצי העובר בירושה. הוא מאפיין את הקיבוץ המנוצח הנחשב נחות־דרגה מבחינה מוסרית ולפיכך הוא נדון לאזלת־יד. עם זאת אין הזכות לחיות נשללת ממנו: הכובש משלים עם קיומו, מתוך מדיניות של סובלנות דתית ובשל היתרונות שהוא מפיק מכך. יחס א־סימטרי זה בין מנצחים למנוצחים הוא העומד ביסודו של חוזה־הסובלנות. האַבהנות (פאטרנאליזם) מתקיימת כל זמן שניצולו של הד׳ימי כדאי, ודבר זה מחייב שהד׳ימי יישאר נחות ומקופח. הסובלנות מתבטלת אם הד׳ימי מתמרד, או אם הוא מנסה להשיב לו את אדמתו ואת עצמאותו — או אם הוא מתקומם על השיעבוד המשפיל הנכפה עליו ורוכש לו זכויות וזכויות־יתר השמורות אך־ורק לקיבוץ המנצח. אותה ״חוצפה״ —על־פי המונח המשמש בדק־־כלל להגדרתן של קלקלות אלו — באה להמיר את היחס הא־סימטרי, ששימש ערובה לקיומו של הד׳ימי, ביחס של שוויון. מעתה והלאה שוב אין רכושו וחייו מוגנים, ואפשר להמיתו על־פי דין. אפשר לבטל את חוזה־הסובלנות גם אם השליט מחליט באורח חד־צדדי להפסיק את ה״חסות״ שלו. בשני המקרים האלה האיום התלוי־ועומד, שהושעה זמנית על־ידי ה״חסות״, נעשה עתה בר־מימוש. עדות הד׳ימים, שמעמד הנחיתות דוחק אותן לקרן־זווית, משמשות גם שעירים־לעזאזל. מתוך שהורחקו מחברה שלא נהגה בהם סובלנות אלא על־מנת לנצלן ולהשפילן יותר, הריהן נעשות קרבנותיו של כל סיכסוך. בזמנים של אי־יציבות מתירים את רצועתם של יצרים אכזריים ורגשי־כֶשֶל מדיניים וכלכליים, וכך מגיעים הדברים לידי מעשי שוד וטבח.

טומאה וסחי דבקים ממילא למעמדו של הד׳ימי. סלידה פיזית זו מביאה לעונש־מוות על יחסי־מין בין הד׳ימים לנשים מוסלמיות. הרצון לצמצם את המגעים עם קיבוץ הנחשב טמא מבחינה תיאולוגית משמש מניע לחוקים מדוקדקים ורבים־מספור בענין מלבושיהם, הפרדתם ומסעיהם של הד׳ימים ולכל שאר הגזירות הנגזרות עליהם בתחומי הדת והחברה.

סיכום חטוף זה מעלה קווים כלליים לאב־הטיפוס של הד׳ימי. במישור המדיני והקיבוצי הוא מציג לאום שארצו סוערבה על־ידי הג׳האד, תהליך מלחמתי שמבחינה תיאולוגית הוא מחייב את טיהורה של אותה ארץ מן החטא. במישור המיטאפיזי הד׳ימי מסמל את הרע, את שחיתותו של הכופר המכחיש את עליונות אמונותיו של הכובש ומעדיף את דתו שלו הפחותה. את מחיר עקשנותו הוא משלם בכך שהוא הולך בגולה, או משלים במולדתו שלו עם מעמד מושפל, עלוב ומתרפס — ובכך הוא מכפר על קיומו המביש בכניעה לתנאיו של ״חוזה א־סימטרי״. יש וגורמים מדיניים חולפים שמים קץ למעמדו של הד׳ימי על־ידי שהם מבטלים את היחס הא־סימטרי, אך אב־הטיפוס לא ימוגר בהכרח, שהרי אין קיומו תלוי בחוק הכתוב והוא שרוי בנשמתו של הקיבוץ, ומשם הוא יכול לפרנס את האידיאולוגיה. אב־הטיפוס, שעתה הפך להיות דבר נזיל ומופשט — מופת ודוגמה — שואב את כוחו הכפייתי מן העבר: תוך שהוא מנפה ומארגן את הגורמים המדיניים שבהווה, הוא חותר להתגשם מחדש בצירוף־מסיבות הולם שלעתיד־לבוא. כך אב־הטיפוס משמר את היכולת לשוב ולברוא את המעמד בעתיד, אפילו מעמד זה מבוטל זמנית מכוחם של מצבים היסטוריים חולפים, כגון מרידתו המוצלחת של הקיבוץ המדוכא או גירושו. אב־הטיפוס, אפילו התרוקן מתכנו, מוסיף להתקיים במבנה הרעיוני המיוחד לו, שייעודו לפתח ולנפות אותם גורמים שסופם לממשו בעתיד. אב־הטיפוס מעצב את המעמד שאינו אלא גילומו במציאות. יש קשר־גומלים דיאלקטי בין אב־הטיפוס למעמד! האחד מחזק את משנהו.

בתקופתנו היחס הדינאמי הזה בין אב־הטיפוס לבין גילומו במציאות בא לידי גילוי ברור במלחמות שבין ישראל לערבים, שפרצו, מצד אחד, בשל רצונה של האומה לחדש מצב נושן על־ידי סיערובה של ישראל — ומן הצד השני, בשל התנגדותם של הישראלים. כאן אנו רואים נסיון לשוב ולתת משמעות אקטואלית להישגים הראשונים של הג׳האד והד׳ימה. אב־הטיפוס נותן אותותיו אפילו בשימושי־הלשון: עצם ההכרזה על האופי הערבי של ארץ־ישראל משתמע ממנה שהיהודים הם בהכרח עם ד׳ימי, שאחת דתו להשלים עם ריבונות ערבית במולדתו. על־פי הגיונה של ההיסטוריה הערבית, ״פלשתינה ערבית״ ו״מעמד־הד׳ימי היהודי״ הם מושגים נרדפים. הם משקפים שני צדדים שונים של אותה מציאות עצמה. המונחים ״פלשתינה ערבית״, או אף ״פלשתינה״—זה האחרון שאול, כמובן, מן האימפריאליזם הרומאי — מרמזים על מימושו של מעמד־הד׳ימי של היהודים לכשתבוא שעת־הכושר.

אם שוב יביא מעמד זה לידי התפרקות לאומית, ייאלצו היהודים, כמו שכבר אירע להם בעבר, לתור להם מקלט בקרב שאר אומות כדי להישאר בחיים. כך שוב יצטרפו יחד הגורמים המוליכים לגלות, רדיפות והשפלה בהתאם לאב־הטיפוס של הד׳ימי, שלאחר היותו יעד מופשט — גם אם הוא מרווה את האידיאולוגיה — יתגשם בחיי־המעשה. אפשר להבחין באב־הטיפוס של הד׳ימי גם בקריאות החוזרות־ונשנות לג׳האד, בקביעה שארץ־ישראל היא ערבית, ובצורה מוחשית ובלתי־אמצעית יותר — בהצהרות איךספור של מנהיגים דתיים או מדיניים מוסלמיים הקובעות, במרומז או במפורש, כי מעמד הד׳ימי חובה הוא על העם היהודי בתוך דאר אל־אסלאם. גלוי־וברור שמושגי אב־הטיפוס והמעמד הד׳ימי אינם נהירים לא למוסלמי הממוצע ולא להכרה העממית הערבית. הואיל והם נישאים בזרמי ההיסטוריה ועוברים מתת־המודע הקיבוצי אל הניסוח המדיני הברור, הריהם מוצאים להם ביטוי מגוון במשלים ובדיבור העממי, בספרות, במשפט, במנהגים, במסורת, בפסיכוזות הקיבוציות ובאידיאולוגיה המדינית. עיון בקרתי בזכויותיה של ישראל לריבונות לאומית יחייב ממילא לא רק את היפוכם הגמור של הערכים הערביים בני־זמננו אלא גם פירוש מחודש לאימפריאליזם הערבי, על־פי קווים אוניברסאלים ולא, כמו עד כה, במושגים של אפוס ערבי. מטעמים שונים, ובכללם מוסכמות חברתיות ותרבותיות והיעדרו של חופש־הביטוי, לא ניסתה האינטליגנציה הערבית מעולם בחינה־שבדיעבד כגון זו. תחת זאת ניסו ״לרענן״ את דפוסי־המחשבה המסורתיים כדי לסגלם למסיבות ההיסטוריות המשתנות. אשר להתנהגותן הנכנעת, ולפעמים המתרפסת, של עדות הד׳ימים — שהיא תוצאה מאיומים גלויים, הפלייה ואי־בטחון — הריהי נובעת מתפקידן הכפול כשעיר־לעזאזל ובךערובה.