תיקון

ישבתי בבית הקפה באולם הנוסעים בשארל דה גול עם פחית קולה וחכיתי לטיסה שלי לקזבלנקה. לא רחוק מולי ישבה אישה צעירה עם ילד כבן תשע ואכלה ארוחת בוקר. הילד שחסרו לו שתי שיניים קדמיות לא ידע מנוחה, דרש כל הזמן קריפ. היא מסבירה לו שאין קריפ, אבל הוא מתעקש: יש קריפ. אין, היא חוזרת ואומרת. יש, הוא אומר והולך לשאול את המוכרת בדלפק. יש קריפ? אין, היא אומרת לו והוא חוזר לשולחן לנדנד. לא רחוק מהם עמד גבר מוזר ליד עגלת נוסעים עם שני זוגות משקפיים על צווארו ואחד על עיניו מחפש בתוך תיקים שחורים, מוציא מהם חוברות וניירות ומחזיר. הוא לבש מכנסי ג׳ינס ומעיל עור, חצי קרח ועל כל אצבע שתי טבעות כסף משובצות אבנים. כל הזמן מחליף משקפיים, מחפש בתוך התיקים ומדבר ספק אל עצמו ספק אל האישה: פקידי המכס חיפשו לי בתיקים, בלבלו לי

את הכל, הוציאו אפילו את המחשב, חיברו אותו וחיפשו את הזיכרון, לא יודע מה הם רוצים ממני. עכשיו הם לקחו לי, כנראה, את הקלסר הכי חשוב… הם סתומים, אומרת לו האישה במין השתתפות בצער, לא יודעים אצל מי לחפש… תגיד, היא זורקת בו מבט חודר. נדמה לי שאתה מוכר לי… אתה לא המורה מוסיו שארל מבית הספר מולייר במיקל אנג׳? כן, הוא אומר, כשהוא שקוע בתיקיו, אני מוכרח קודם למצוא את זה, נורא אם זה הלך לאיבוד. אז אתה היית מורה שלי, היא אומרת בחיוך, אה, כן? מתי? הוא עונה לה ופניו בתיקים. לפני ארבע עשרה־חמש עשרה שניב. מה שמך? הוא שואל בעודו מחפש. נטלי. נטלי סוטה, היא עונה. הוא מרים את פניו לרגע מהתיק ומביט עליה. ישבת בשורה האחרונה קיצונית משמאל. שתקת תמיד. אותם עיניים כחולות ואותו סרט אדוב בשיער. היית מעולה.

מעולה. הציונים הכי טובים שקיבלתי בחיי היו אצלך, היא אומרת לו ומפזרת את השער הבלונדי שלה על הכתפיים. בטח מישהו גנב כשהסתובבתי לרגע בשעה שאנשי המכס חיפשו, הוא אומר, ממשיך לפשפש בתיקים, מכניס מחברות וחוברות ומוציא אחרות. אתה יודע איפה יש קריפ? שואל אותו הילד, מטפס על העגלה. אץ כאן קריפ, עונה לו מוסיו שארל. במטוס יש? שואל הילד. אני לא חושב, עונה לו האיש בלי להרים את עיניו. לא כדאי לטוס, אומר לו הילד. יותר טוב להישאר פה. בוויקנד אפשר להשיט סירות בטולרי, לראות גיניול ולאכול קריפ. אולי אנשי המכס עצמם גנבו את הקלסר, אומר שארל ספק לילד, ספק לעצמו. מנוולים, אומרת נטלי, כשהיא שותה מהקפה שלה.

תשמעי, הוא אומר לה, אני הולך לצלצל, תשימי לב, בבקשה, והוא מצביע על החבילות שעל העגלה, צועד לעבר הטלפון הציבורי הקרוב, מוציא את הארנק מהכיס ומחפש, כנראה, את הטלקרד, אבל לא מוצא, כי הוא מכניס בחזרה את הארנק לכיס ופונה למישהו שזה עתה סיים לצלצל והוציא את הטלקרד שלו. מוסיו שארל! היא קוראת לו ומושיטה לו את הסלולרי שלה. קח! קח! הוא: לא! אני לא רוצה ל… אני אמצא טלקרד. היא קמה, ניגשת אליו ותוקעת לו את הטלפון בתוך היד. הוא מצלצל ומיד קורא לתוך הטלפון: אמא! חבילה בצבע אדום נעלמה לי. תראי אם היא מונחת על השולחן שלי, מאיפה אתה מדבר? שואלת האם. אני עוד בשדה התעופה, הוא אומר. פקידי המכס כמעט הוציאו את הזיכרון של המחשב שלי, הרסו לי את העצבים, לא יודע מה חיפשו, עכשיו תגשי לשולחן שלי, הגעת? אז תמצאי חבילה בצבע אדום, אין חבילה על השולחן שלך, היא אומרת. אין? הוא שואל בדאגה, אז אם כך בטח שמתי אותה במזוודה ששלחתי במטוס, לא נורא, אמא! הוא אומר, סוגר את הטלפון ומחזיר אותו לאישה. חוזר לחפש, אבל לא עובר זמן והוא שולף חבילה אדומה, מתוכה משתרבבים הרבה דפים וניירות. מצאתי! הוא קורא בניצחון, מנפנף בחבילה בשמחה לעיני האישה.

איזה יופי! עונה נטלי, תארי לך שהייתי מאבד! תכננתי לעבוד על התיקונים בזמן הטיסה… הוא מוציא מיד חבילת עפרונות אדומים, מניח על השולחן ומתחיל לתקן את הבחינות. הקפה שלך בטח התקרר, אומרת לו נטלי ומצביעה על ספל הקפה שלא הספיק עדיין לנגוע בו. כן, הוא אמר. את היית תמיד מנומסת, תמיד עשית מה שאמרו לך. ידיים תמיד שלובות, לא הפרעת אף פעם. עשר בכל המקצועות. רק פעם אחת נתת לי אפם, אמרה נטלי. אני? הוא תמה. כן, היא אמרה. זה היה בכיתה ב. במבחן בכפל. אה, כן? הוא אמר. אני לא שוכחת את זה, היא אומרת ופותחת את כפתורי החליפה הכחולה שלה, התרגיל היה 49 כפול 32 אני כתבתי 1948 ואתה מחקת את התוצאה שלי בקו אדום וכתבת 1492. אני טעיתי? התפלא שרל. אני בדרך כלל לא טועה, את רואה כמה עפרונות ומחקים יש לי. אני בודק בקפדנות. למה לא ניגשת אלי? התביישתי, אמרה לו, כשהיא מורידה את העפעפים, חיפשתי אותך בחדר המורים, אבל ראיתי אותך מתקן מחברות ופחדתי להפריע לך. שמרתי את המבחן ומפעם לפעם אני מוציאה אותו ובודקת, לא מבינה מה רצית ממני. צלצול טלפון.

 היא מוציאה את הסלולרי מהתיק שלה. הלו! היא קוראת. סליחה טעות, עונה קול קשיש של אישה מהעבר השני. זה לא טעות, אומרת לה נטלי ברכות. אני מחפשת את הבן שלי, אומרת האישה מהעבר השני. הוא פה, עונה לה נטלי. הוא אמר לי שהוא טס, רוגזת האישה. זה לא יכול להיות שהוא איתך. הוא צריך להיות בשדה התעופה. נטלי: הוא בשדה התעופה. האם: אז מה הוא עושה אצלך? נטלי: גם אני בשדה התעופה. האם: מה? אתם טסים יחד? הוא לא אמר לי. נטלי: אנחנו לא טסים יחד, אבל, כנראה באותו מטוס. האם: באותו מטוס? עם בני?! קחי אותו, אומרת לה נטלי ומעבירה לו את הטלפון. אמא שלך, היא אומרת לו. כן, אמא! הוא לוחש לתוך השפופרת. לא אמרת לי שאתה טס עם בחורה לקזבלנקה. אמא! היא תלמידה שלי. תלמידה שלך? השתגעת? ממתי אתה מתעסק עם תלמידות? אני לא חושבת שזה דבר נכון בשבילך, התלמידות שלך צעירות מדי. היא תלמידה ותיקה, אמא, היא עכשיו אמא עם ילד. למה אתה צריך את זה? מגיע לך רווקה. אמא, לא מגיע לי כלום. בסך הכל חיפשתי את החבילה והיא עזרה לי.

תמיד זה כך, מהמהמת האם, מחפשים חבילה ומוצאים אישה, היא אומרת. מצאתי את החבילה, אמא! אל תדאגי! אז תשמור על החבילה שלך ואל תאבד אותה שוב, וכשתגיע תצלצל להודיע. בסדר, אמא. הוא מסיים ומוסר את הטלפון לנטלי, שעומדת לסגור, כשהיא שומעת את קול האם פונה אליה: אם את גרושה, הבן שלי לא צריך להתעסק אתך. אני לא גרושה, גברתי, אומרת לה נטלי. נשואה ולא מתביישת להתחיל עם גבר זר? הנשים של היום! אני לא נשואה, אומרת לה נטלי. לא נשואה? נשמע קולה המבוהל של האם, ושל מי הילד? הנשים של היום, אלוהים ישמור! בזמננו ידענו להתחתן וידענו להתגרש, הגבר היה בפנים או בחוץ, אבל לא היה מקרה שהוא לא פה ולא שם. היום קודם עושות ילדים ורק אחר כך מחפשות אבא. לאן נגיע? תני לי את בני, פוקדת האם. הוא מצמיד את השפופרת לאוזנו: תשמור על החבילה שלך, בן, ותשים לב שלא יגנבו לך, ואל תשכח להודיע כשתגיע. כן, אמא, הוא עונה ומחזיר את הטלפון לנטלי. אז היו לך פחות משקפיים, פחות טבעות ופחות קרחת, אומרת לו נטלי בחיוך. ולך חסרו שתי שיניים, הוא מצביע על הפה שלה, הייתי בגיל שלו, היא מצביעה על הילד, חשבנו שאתה אלוהים, לא יכול לטעות ושהתוצאה שלך היא הנכונה, ההורים לא רצו לשמוע אותי ולא להסתכל במבחן, היה ברור להם שהטעות שלי ושאתה צודק, עכשיו מקרוב אתה נראה לי יותר אנושי, אתה מאבד קלסר, יש לך אמא, ואנשים רעים הוציאו את הזיכרון מהמחשב שלך…

אני כל הזמן הולכת עם התרגיל הזה בראש ולא יכולה להבין מה קרה. 32 כפול 49 אתה מוחק באדום את התוצאה שלי 1948 וכותב 1492. אני לא מבינה מה רצית ממני, למה עשית לי את זה? אני ממש לא זוכר, זה קרה לפני כל כך הרבה שנים… את בטוחה שאת צודקת בתוצאה? הוא שואל, אפשר לבדוק, היא אומרת, ומוציאה מחשבון קטן מתיקה, מתקתקת בו את המספרים ונותנת לו לראות. תרשי לי, הוא אומר ולוקח מידה את המחשבון, מתקתק בו ואומר לה: את צודקת לגמרי – 1948. אני ממש מצטער. מצטער – זה לא מספיק, היא אומרת לו בפנים חמורות, אתה לא מתאר לך כמה סבלתי בגלל זה, שנים של עוגמת נפש… חיי היו יכולים להיות לגמרי אחרת. מי יודע אולי גם הנסיעה הזאת היא תוצאה של אותה טעות. מי יודע? אתה חייב לתקן. איך מתקנים, הוא אומר לה? אני רוצה קריפ, צועק הילד ומתרפק על ברכי אימו, אין פה קריפ, היא עונה לו, כשהיא מסתכלת על שרל בשפתיים חשוקות ומחכה לתשובה. איך מתקנים? הוא חוזר ושואל. אם את מתכוונת ל… אני לא יודע אם אמא תרשה… לא לזה התכוונתי, היא אומרת לו. אני חד הורית בעיקרון ויש לי מספיק כסף לכל החיים. מה שאני רוצה הוא שתתקן לי את הציון. את הציון?! הוא שואל בתמיהה. בשביל מה? בשביל מי? זה היה לפני חמש עשרה שנה בכיתה ב׳! כי זה לא היה צודק, היא אומרת בעיניים מכווצות. אבל אני לא שומר גליונות ציונים מלפני חמש עשרה שנה, הוא אומר לה. אין לי מסמכים, אין לי קשר לא עם המורים, לא עם התלמידים, מי זוכר את הציון שלך? אני! היא אומרת. אפס במקום מאה. את בטח שיפרת את הציונים שלך בכיתה ג׳ ובטח בתיכון. אני בטוח שבניגוד לי את למדת גם באוניברסיטה.

הכל השתנה בגלל אותו ציון, היא אומרת לו. במקום ללמוד באוניברסיטה הלכתי לעבוד… במה עסקת? הוא שואל, חיפשתי כל הזמן הסבר לטעות. תשובה לשאלה – מה רצית ממני? איפה הטעות? למה תיקנת? אז מה תיקון הציון יכול עכשיו לעזור? מה שהיה היה, הוא אומר, ומכל מקום גליונות הציונים של כיתה ב׳ שלך מזמן לא קיימים, אין אפילו איפה לתקן. תתקן לי את הציון בעבודה שלי, היא אומרת. הוא עושה העוויה של אי הבנה ואי אימון. אני שומרת אותה, היא ממשיכה. אני ממש לא מבין מה המשמעות של התיקון בעבודה שלך… אני תובעת תיקון, היא מתעקשת. תראי, אם את מתעקשת על התיקון, זכותי לבדוק אם הטעות שלי, אני אדם שלא טועה, אם יש לך מבחן אני רוצה קודם לראות אותו. מה? אתה לא מאמין לי? היא אומרת, אני משקרת אותך? בשביל מה אני צריכה לשקר? זה בסך הכל ציון מכיתה ב׳! מי יודע? אולי בלבלת אותי עם מורה אחר? אני לא מתקן שגיאות של מורים אחרים. שכל אחד יהיה אחראי לשגיאות שלו. יש לי מספיק לתקן גם ככה, הוא מצביע על החבילה שלפניו, אני לא מוכן לקחת על עצמי שגיאות של אחרים, אני רוצה לראות שהטעות שלי. רק היום לפני שיצאתי מהבית פתחתי שוב את הקלסר כדי לראות את המבחן הזה ואת התיקון שלך אדום על גבי לבן. פיליפ, תגיד לו! והבן מתיישב על ברכי האיש, מושך לו זוג משקפיים ואומר: 32 כפול 49 שווה 1492 כל יום בארוחת בוקר אמא חוזרת על זה… Seeing is believing, שולף המורה לפתע פתגם אנגלי, מבקש לומר: נראה קודם את המסמך. קול צרוד של דיילת בוקע מהרמקול: ״הנוסעים לקזבלנקה בטיסה 49 מתבקשים לפנות לכניסה 32״. קח את כרטיס הביקור שלי, אומרת נטלי, קמה ללכת ומושיטה לו כרטיס ורוד, וכשתחזור מהוויקאנד צלצל אלי. אני אראה לך את זה.

מה פתאום? הוא אומר, אם עשיתי טעות, אני רוצה תיקון עכשיו! אני לא מתכוון להשאיר את זה כך. אני לא נוסע לפני שאני מתקן. אבל קוראים לנו לטיסה, היא אומרת לו. מצטער, הוא אומר לה, אם את רוצה לתקן את הטעות שלך, גם אני רוצה לתקן את הטעות שלי. אני לא נוסע עם טעויות ועוד טעויות מכיתה ב׳! חסר שאמא שלי תדע! עכשיו או אף פעם! אתה באמת משונה, היא אומרת. אפסיד טיסה בגללך? אני לא יכול לטוס כשעוול יושב על מצפוני. יש טעות – אני לא טס. מעולם לא טסתי עם חטא על המצפון. או. קיי! היא אומרת בפנים סמוקות, יהיה כמו שאתה רוצה, אתה בא אלי עכשיו הביתה, אני מוציאה את הטעות מהארון ואתה מתקן במקום. פילים! היא קוראת לילד. אנחנו לא נוסעים, אנחנו הולכים לאכול קריפ! יופי! מתרומם הילד בשמחה מעל ברכי האיש ומתיישב על החבילות. נטלי ושרל דוחפים יחד את העגלה עם הילד והתיקים לכיוון היציאה כמו זוג נשוי שהגיע זה עתה עם הבן בטיסה מקזבלנקה לפאריס.

מחסור הספרים במרוקו במאה הי״ח

במאה ה־18 היו הספרים נדירים ויקרים. כידוע, מראשית המאה ה־16, כאשר נסגר בית הרפוס שהפעילו מגורשים מפורטוגל במללאח פאס, לא נתחדש הדפום העברי במרוקו עד סוף המאה ה-19 חכמי הדור הרבו להצטער על העדר ספרים מסוימים ״שהם בלתי מצויים בכל המערב״. משך שלוש שנים השתדל ר׳ יעקב אבן צור להזמין ספר " שתי ידות " לר׳ מנחם די לונזאנו שחסר לו, ולא עלה בידו, כי ״הספר הנז׳ לא ראיתיו עד הנה, כי אין מצוי ממנו במדינה… וגם האור תורה אינו מצוי״.^, פעם אחרת הביע באופן הומוריסטי את צערו על הטור יורה דעה שחסר לו, ואת תשוקתו הגדולה לספר: אני ״משתאה מחריש מצטמק מצטמק מתבוקק משתוקק לראותו, ועיני תלויות אליו, ולא ראיתיו עד הנה… שכל אחד מג׳ הטורים הנז' דואב דואג שואג, כצפור נלכד במוקש, והוא מצעק, את אחי אני מבקש!״

מחסור הספרים גרם לחכמים צער גדול. בימי שהייתו במכנאס סבל ר׳ יעקב אבן צור הרבה מהיעדר ספרייתו, שהשאיר אחריו בפאס: ״ומה אעשה ואור עיני, הלא הם ספרי, אין איתי, כי הנחתים בפאם ובאתי פה כגוף הנפרד מן הנשמה. ולפיכך לא מצאה ידי לעמוד על בירור עניין זה לעת בזאת״. אבדן ספר לחם סתרים לר׳ שלמה אלגאזי הביא את יעב״ץ לידי ייאוש, עד שביקש מרבני מכנאס וצפרו ״להכריז עליו בבתי בנסיות״. בשנת התק״ן (1790), המשורר ר׳ דוד בן חסין, בקינתו הארוכה על רדיפות המלך מולאי אל־יזיד בערי מרוקו, התאבל על השמדת ספרי קודש בידי הפורעים הערבים:

ספוד אגדיל כל הימים / על חיבורי החכמים…

 יגוז וימרוט כל שערו / כל מחבר על חיבורו

חכם יבין לאשורו / נסרחה חכמה, נמאסה.

אין אפוא כל תמה שספרי קודש וספרי עיון נחשבו באותה תקופה חפצים יקרי ערך. כל חכם שמר את  ספריו ב״אסטודיו״ שלו באוצר הכי יקר בעיניו.  הוא מכר אותם רק בלית בררה או משכן אותם. הספרים עברו בירושה לבנים ולבנות. רשימות מפורטות של ספרים מעזבון חכמים נכללו בצוואות מן המאה ה־18. השודדים המוסלמים, שהכירו היטב את ערכו של שללם הספרותי, דרשו תמיד מחיר גבוה לפדיונם, לפחות כאשר החליטו לא להשמיד את הספרים שגנבו מן היהודים.

אהבת הספר

האהבה לספר בקרב חכמי פאם לא ידעה גבולות. הם קראו מגוון רחב של ספרים שונים, ציטטו וניתחו כל מיני ספרי עיון שלמדו בהם, חיברו פירושים וחידושים, כתבו הסכמות והקדמות לספרים חדשים, והתווכחו בהתלהבות על תוכנו של כל ספר חדש או ישן. לעתים קרובות כתבו חכמי מרוקו את הערותיהם בשולי הספרים שבהם למדו. ר׳ יוסף בן נאיים, בעל מלבי רבנן, העתיק במו ידיו את כל ההערות של ר׳ רפאל משה אסקורי בגיליוני מסכת כתובות, ואסף אותן בכתב יד אחד; הוא נמצא תחת ידי. בהקשר זה הציע ר׳ יעקב אבן צור באירוניה המיוחדת שלו ל״אומנים המדפיסים, ישמרם האל״ לעזור באופן מעשי לקוראים נלהבים כמוהו, הרגילים לכתוב את הערותיהם בשולי הספר, להשאיר שוליים רחבים ו״לעשות ההדפסה בנייר לבן ונקי וחזק ושריר וקיים, למען יעמוד ימים רבים, ולמען יוכל אדם לתקן הטעויות אשר בו מצויות, ולכתוב בגליונותיו הגהות בכתיבה חשובה וטובה ונעימה ושלמה ויפה״. בהקדמתו לספר הכוונות לאריז״ל מתנצל יעב״ץ שמתוך ענווה לא העז לכתוב את הערותיו בשוליים כרגיל מ״קוצר דעתי בעניינים הנוראים הללו״.

מרוב צימאונם ללימוד תורה עוררה השגת ספרי קודש חדשים שמחה חגיגית בקרב חכמי פאם. מספרים על ר׳ אהרן בוטבול, שביום שקיבל ספר מורה נבוכים לרמב״ם הזמין לביתו אישה שפרצה בצהלולים המסורתיים שמשמיעים בחתונות ובשמחות משפחתיות במרוקו.

חכמי מרוקו דאגו גם לאופי האסתטי של הספר. קונה אחד חיפש ״תלמוד שלם, טוב ויפה״. בסוף ימיו, בשנת 1751, הזהיר היעב״ץ ״בעלי הדפום לבל ידפיסו ספרים בנייר רך וחלוש וקלוש״. הוא עדיין מתאווה לעבודה אומנותית אידאלית, ״לעשות מצוה מן המובחר, משום זה אלי ואנוהו, להדפיס באותיות נאות כמרגליות, ראויות ורצויות, וכתיבה תמה, יפה כלבנה ברה כחמה, וכמו שחר נשקפה״. הוא מתייחם אל הספר כאל אשה אהובה, כי זה ״חיבור נחמד למראה וכי תאוה הוא לעינים״. ר׳ יהודה אלבאז מעיר צפרו נתן לשליח שלו פקודה ברורה: ״והעיקר שתבחר בשבילי ספר… שלא יהיה בו פגם לא בגליונות ולא בכריכה״. חכמי הדור שיבחו כריכת ספרים יפה, מעשה ״ידי אומן״. כריכת ספרי קודש היתה מקצוע נפוץ ומכובד בקרב יהודי מרוקו.

היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

יש להתייחס בזהירות ולעתים בהסתייגות לדברי המיסיונרים, המעוניינים לתאר בצורה מופרזת את הצלחותיהם. מקורות אחרים, מהם הנזכרים לעיל, מאזנים תמונה חד־צדדית זו. עם זאת, גם לפי הודאת המיסיונרים, הצלחתם הייתה מצומצמת, יחסית למאמציהם הארגוניים ולפיתוייהם את הנצרכים, ומספר המתנצרים היה זעום.

עוינותם וזעמם כלפי הרבנים מעידים על ההצלחה שנחלו הלוחמים במיסיון נוכח הניסיונות להעביר יהודים על דתם. מתוך גנותם אתה למד על שבחם. דומה שהייתה גם ברכה בפעילות המיסיון: המנהיגות היהודית גילתה יותר דאגה לנצרכים, ונתנה דעתה לחינוך יהודי ממוסד לבנות, שהיה מוזנח עד אז.

הקדמתי פרק על מצבם של יהודי מרוקו במאה ה־19, כדי להבין את הרקע המדיני, החברתי והכלכלי לפעולות המיסיונרים.

יהודי מרוקו במאה ה־19

הפריסה הגאוגרפית של הקהילות היהודיות ומספר הנפשות

ברחבי מרוקו היו עשרות קהילות יהודיות, בהן כאלה שראשיתן בתקופה הטרום־ערבית, בתקופה הערבית וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. ניתן לחלקן לפי מיקומן הגאוגראפי לערים השוכנות לאורך חופי הים התיכון או האוקיינוס האטלנטי מחד, ולאלה השוכנות בפנים הארץ, מאידך.

ערי החוף (ממזרח למערב, ומצפון לדרום: מלילה, תיטואן, טנג׳יר, ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור) ניהלו קשרי מסחר עם מדינות אירופה, וגם יהודים נטלו חלק בהם ונהנו ממעמד טוב יותר ממעמדם של היהודים בערים הפנימיות.

תושבי הערים הפנימיות ( מצפון לדרום: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת ), הושפעו פחות מהעולם החיצוני, המוסלמים שם היו בדרך כלל קנאים יותר והיחס כלפי היהודים היה קשה יותר. הקהילות היהודיות הגדולות ביותר שכנו בפאס, במראכש ובמוגדור!

והיו גם קהילות קטנות בעשרות רבות של עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, כולל בדרומה, בהרי האטלס ובעמקיו, שמנו כמה מאות ולעתים רק עשרות משפחות, או פחות. רוב היהודים היו נתונים למרותם של הסולטאנים ( ״בלאד אלמח׳זן״ ) וזכו לחסותם, ואלה שישבו בין שבטי הברברים ( ״בלאד אלסיבה״ ), בהם כאלה שמוצאם ברברי והתייחדו, נהנו מחסותם של ראשי השבטים, ומעמדם היה בדרך כלל טוב מזה של אחיהם שחיו תחת חסות הסולטאנים.

קשה לקבל תמונה ריאלית על מספרם הכולל של יהודי מרוקו במאה ה־19. תיירים, דיפלומטים והארגונים היהודיים האירופיים שקיימו קשרים עם יהודי מרוקו, מוסרים הערכות שונות, מהן מופרזות, הנעות בין 60,000 ל־500,000 נפש.

במספר קטן יותר וכנראה ריאלי נקב דה פוקו( Foucauld ), קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1884-1883, מחופש כיהודי. לדבריו, חיו בכל מרוקו 7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי אחר שביקר במרוקו ב־1902 אמד את מספר היהודים בכ־90,000 עד .100.000

לפי נתונים שנאספו בידי כי׳׳ח, ב־1904 הגיע מספרם ל־103,000 נפש. יש להניח שבמאה ה־19 היה מספרם קטן יותר. גם ההערכות בדבר מספר התושבים הכללי במרוקו, 5,000,000 עד 10,000,000, הן ככל הנראה מופרזות, בהשוואה למפקד אוכלוסין משנת 1921 לפיו מנתה מרוקו בסך הכול 3,371,000 נפש.

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון

ראשיתו של הקיבוץ היהודי במרוקו וביחוד בפאם

מרוקו היא ארץ של ניגודים: שפלה רחבה ופוריה, מיושבת בצפיפות ביישוב חקלאי ועירוני; הרים גבוהים מכוסים יערות בצלעותיהם ושלג בראשם; מדבר סלעי לוהט המהווה חלק ממדבר הסהרה הגדול. ניגודי האקלים הגדולים: בקיץ יכולים לבשל ביצה על פני החול הלוהט שבדרום הארץ. בחורף קורה לעיתים שהשלגים מנתקים יישובים בהרי האטלס הגבוהים, ויש צורך להוריד לשם מזון באמצעות מצנחים. על חוף הים בנויים מלונות מפוארים אשר לשם באים תיירים הנמלטים מפני החורף האירופי הקשה, ומבלים זמנם באקלים הנוח של מרוקו. ואילו בהרים עוסקים בספורט חורף כגון גלישה על שלג. בשפלת החוף, נחלים מעיינות ובארות ושפע של מים: בדרום, מיעוט גשמים וארץ צמאה. יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה.

יהודי מרוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים. בין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות, לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העלית, עמדה מול כל הפיתויים והשפלות האיסלם.

האגדות מספרות על ביקור של יואב שר צבא דויד, אשר הקים בסביבות פאס מצבות אבן ועליהן חרותות כתובות לזכרון: עד פה בא יואב שר צבא דויד המלך בהכותו את מואב ואת הפלשתים".

לפי אמונת העם, קבורים אחדים מן הדמויות התנכיות החשובות כגון יהושע בנדרומה – Nedroma  מקום שעד היום משמש פולחן למוסלמים ויהודים, ודניאל שקברו נמצא בסביבות פאס.

הקיבוץ היהודי במרוקו קדום מאד. האגדות המהלכות ברחבי מרוקו מספרות על הגירת כנענים ופלשתים לחופי מרוקו, ועל המתיישבים היהודים הראשונים אשר באו למושבות הצידונים שלא מרצונם החפשי, היות ורבים מהם היו כנראה שבויי מלחמה שהצדונים מכרו אותם לעבדים^.

מסורת על הגליית בני ישראל למרוקו

״לאן הגלה אותם? מר זוטרא אומר: לאפריקי – סנהדרין צד, ע"א -. אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא" – מדרש רבה שיר השירים, ב, יט –  על הפסוק ״ואני אקניאם בלא עם – דברים לב, כא – אומרים חז״ל – יבמות, סג, ו – שאלו הקרויים ״לא עם״, אלו הבאים מברבריא ומטונוס (טוניס) וממוריטניא (מרוקו).

התלמוד מיחס את מקומם של עשרת השבטים שנעלמו, באפריקה. ביניהם היה שבט שמעון. תחת מלכות דויד הם עוזבים את יהודה והולכים לעקבה ^״.

הצידונים, עם של יורדי ים שישב לאורך חופי ארץ ישראל, לבנון וסוריה, קיימו קשרים הדוקים עם שלמה המלך. ולפי מסורת עתיקה הגיעו עבדי שלמה גם לחופי צפון אפריקה ביחד עם הצידונים. הם הקימו מושבה חדשה בשם קרת חדשה (קריה חדשה) או בשמה הרומי קרתגו שנוסדה בשנת 814 לפני הספירה.

מסופר שעל שולחנו של שלמה המלך לא חסר עוף מברבריה. קשר זה בין שלמה ובדבריה יצא בודאי על פי מדרש הפסוק ״ברבורים אבוסים״ בספר מלכים. יהודים מקרת חדשה נטלו חלק גם בעבודה הרוחנית של יהודי בבל וארץ ישראל. בתלמוד ירושלמי, וגם בבלי, נזכרים אמוראים שמוצאם מקרטגינא: ר׳ חנן מן קרטגינא, (ברכות כ״ט ע״א) ר׳ חימא מן קרטגינא (כתובות כ״ז ע״ב) ר׳ חנן מן קרטגינא (ירושלמי כלאיים פ״א )

מסמטאות המללאח-יעקב אלפסי

 זכרונות ימי ילדותי

לקהילת אזימור

זכרונות ימי ילדותי אינם צילום מדויק של מציאות, בהם קוים חדים ובהם קוים מעורפלים משהו. שזורים בהם דמיון ומציאות. חדים כתער הם מראות העיירה אָזִימּוּר: מפגשו של נהר אום א־רביע עם האוקיאנוס האטלנטי וקשת הצבעים החופָה על מקום המפגש. שלדי תותחים פורטוגזיים מחלידים שאין בכוחם עוד לאיים. החלודה שבהם ניגרת כל חורף ונספגת בנימי אבן הכורכר, שגם היא קועקעה זה מכבר בצוק העיתים. אנחנו כילדים פשטנו ולבשנו תפקידים של פירטים, פורטוגזים ומוסלמים ושחזרנו את קרבות העבר, כפי ששמענום מאבותינו. וכמובן, בית הכנסת – מקדש מעט, בית הספר וקברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. סמוך לחומה המערבית, היו מסתודדים כל המי ומי: עניים, עשירים, חיצוניים, יהודים ומוסלמים. אט אט היו מתקבצים למעגלים סביב מגידי עתידות, קוראים בקלפים, מאלפי חיות, עוקרי שיניים, להטוטנים ומספרי סיפורים. החלל היה ספוג במיני קטורות.

הביחד התרחש בתוך המלאח היהודי, שהיה בנוי סמטאות סמטאות ובתים שהיו מגובבים זה על גבי זה, מהם של דיוטה ( קומה ) אחת ומהם של שלוש וארבע דיוטות. בכל דיוטה גרו למעלה מעשר נפשות, מה שתרם להמולה ולפעילות שרחשה בסמטאות שהיו מרוצפות חלוקי נחל, בעיקר של ילדים קטנים.

סבי, במקצועו, היה קְסָדְרִי – פחח ורוכל שסבב בין הכפרים, יצר קדרות מפח ומכר מיני סידקית, גפרורים, נרות, תה, סוכר, תבלינים ומעט תכשיטי כסף. עיתים היה יוצא במוצאי חג הסוכות וחוזר בערב הפסח, לן בשדה או בבתי כפריים ועם חליפת סחורתו היה חוזר טעון בכל מה שהעניקו לו הכפריים: עופות, ביצים, חמאה, פירות וירקות עונתיים, מיני מלאכות מסורתיות ועוד. משנפטר סבי על אם הדרך בין כפרי מישור הדוכאלה, נטל אבי את חמורו והמשיך במלאכתו.

אני זוכר ימים רבים של מסע במחיצתו, כשאני לן אצל כפריים או בפאת השדה. מסעות שחצו מישור ענק בחבל הדוּכָּאלָה בין בוסתנים עמוסי פרי ומישורי דגן אינסופיים. לימים, כשנתמלאה קופתו של אבי, הוא השקיע את כספו בעיקר בנכסי דלניידי, היינו: בבעלי חיים. כפריים שהיו מחוסרי אמצעים ופרנסה ביקשו ממנו שירכוש עבורם פרה – הם היו רועים את הפרה ועליהם כל כלכלתה, ובתמורה היו חולקים עמו את וולדותיה. עיתים הוא רכש עבורם זרעים ותמורתם הם העניקו לו חמישית מיבולם וכך רבו נכסיו. כך התנהל לו בשגרה עד אשר הגיעו אליו שליחי העליה מארץ הקודש ואבי נטל אותי עמו ועם אשת חיקו השנייה והותיר את אהבתי הגדולה מאחור – את אמי ואחותי. לימים גם הן עלו ארצה ונתאחדנו שוב. וכל אותם ימים בהם חייתי בעיירת הפיתוח אופקים ואחר כך בקיבוץ נתיב הל״ה, ערגה נפשי לאותם מחוזות רחוקים, לריחות, לקולות ולמראות.

עם לבלוב היחסים בין מרוקו לישראל, גמלה בלבי החלטה לצאת אל המסע המרתק של חיי, אל עיירת הולדתי אזימור.

ושוב אני מוצא את עצמי משוטט בסמטאות המלאח. אותם בתים מסוידים לבן ופתחיהם צבועים בכחול, הדלתות כבדות המשקל המעוטרות במסמרי ברזל. חלוקי הנחל שריצפו את סמטאות ילדותי התפוררו זה מכבר ובורות נפערו בהן. הפנסים שהבליחו את חשכתן עומדים על מכונם, מחלידים ומשמימים, אני מביט בהם ושב אל מחוזות ילדותי. זוכר את עצמי חוצה אותן בחשיכה לעבר השכונה המוסלמית כדי לקנות סיגריות לאבי. מפאת החשיכה, שהיא עולמם של הג'נון – שדים ורוחות, אבי היה מצייד אותי בחופן גרגרי מלח ופיסת ברזל. מלח, כידוע, בשעה שמשליכים אותו לאש – משמיע הוא מיני פיצוצים. ופיצוצים – כידוע – מבריחים שדים ורוחות. באשר לברזל, הוא מטיב להרחיק שדים ורוחות. ביותר פחדתי מ״עאישא קנדישה״ – שדה, רחמנא לצלאן, שדה יצרית וחמת־מזג שחציה אשה נאה וחציה דמות בהמה. אבותנו היו מספרים שהיא, שתיפח רוחה, ידעה לחקות קולותיהם של יושבי המלאח ובחלקת שפתיה היתה מוליכה בעורמה את אלה שפתחו דלתותיהם לשמע קולה ומובילה אותם אל מאורתה. זקנות במלאה נשבעו שרגליה רגלי גמל או תרנגול.

הנה הפראן – המאפיה בה אפו לחם ועוגות, בישלו בקדרות והכניסו את החמין של שבת – שח׳ינה. ריח הסירים המהבילים עולה באפי. זוכר את עצמי מביא את הסיר המשפחתי ותוהה תמיד. כיצד הערבי המפטם את האש בפראן מכיר בדיוק נמרץ את כל הסירים ויודע להכניסם לפראן בדיוק לפי סדר הוצאתם. נזכרתי בפתגם ששמעתי בילדותי: ״אִידָא דָאז אֶלְחַאד אול תְנַאיְן, אֶרְטֶבוּ אֶלְחֶמס לְשְׂחַ׳איִן, ופירושו: אם ימי ראשון ושני עוברים – השרו את החומוס לחמין. פתגם זה מבטא נאמנה עד כמה היתה חביבה השבת על יהודי המלאח.

והנה ביתו של הצדיק ר׳ אלישע בן וואעיש. במורד הסמטה, דאר אֶסַאבוֹן. בעבר הרחוק, כך מספרים היו מפיקים כאן סבון, אלא שהמבנה ניטש עם השנים ואנחנו הילדים שיחקנו במבנה ההרוס במחבואים וגם בכדור־רגל, שהיה עשוי סמרטוטים. סוף המורד היה המתחם הקדוש. סמוך לקברו של ר׳ אברהם מול אנס היו שני קברי קדושים מוסלמים. אמהותינו המודאגות היו מזהירות אותנו לבל נשחק ברחבת שני הקברים, ומי שיפר את הצו, כן אמרו, עתיד לחלות באלחמה – קדחת, לא עלינו. זאת על שום קרבת הקברים למימי נהר אום א־רביע, אשר סמוך לו דגרו בעבר יתושים שהמיטו קדחת על תושבי העיירה.

גם המידע שמספקים לנו ביבליוגרפים לא סייע בידינו, שהרי לקביעותיהם נתגלו לעתים קרובות כבלתי מדוייקות. במשך כשלושים שנה הוציא לאור צמח צרפתי, בבית דפוסו של מכ'לוף עתאלי לוח שנה בערבית יהודית ובצרפתית. שם הלוח : " שם יוסף " וההכנסות ממכירתו היו קודש לעניים. יש לראות בלוח זה את אחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו בקונסטונטין, אם לא הראשון ממש.

בקזבלנקה הצטרפו משה בן שמעון עמאר ואדם בשם אלבאז לשותפות, כדי להקים בעיר זו את בית הדפוס העברי הראשון במרוקו הקולוניאלית. ספרם הראשון הופיע בשנת תרע"ט. הייתה זו חוברת של האגודה הפילונטרופית " מגן דוד ", שנוסדה בקזבלנקה על ידי יעקב בן מכ'לוף לכ'רייף בשנת תרע"ז.

חוברת זו, אשר כללה את טעמי הדת בעברית וביהודית ערבית מרוקאית, נקראה בשם " חמד בחורים ". בשנת תרפ"ט פתח מסעוד בן מרדכי אדהאן בית דפוס נוסף בקזבלנקה והוציא לאור את " תועפות ראם ", שו"ת לרב לרפאל אלנקאווה.

באותה שנה פתחו האחים אלבאז בית דפוס משלהם בעיר זו וספרם הראשון שיצא לאור היה " ויאמר שמואל ", פירושים על התלמוד, לרב שמואל אלבאז.

בית דפוס רביעי נפתח בקזבלנקה על ידי יהודה רזון מאיזמיר, שהוציא לאור שנית בשנת תרצ"א את " תהילה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו, קובץ שירים שהופיע באמסטרדם בשנת תקפ"ז.

בית דפוס חמישי נפתח בעיר זו בשנת תשי"א, על ידי שמעון אדהאן ומרדכי חיות. הספר הראשון שיצא לאור מבית דפוס זה היה " ויזרע יצחק ", פירושים לתורה, לרבי יצחק בן משה סויסה. הספרים שהודפסו בקזבלנקה היו, בדרך כלל, מטופחים יותר, והמדפיסים התרכזו אך ורק בהוצאתן לאור של יצירות רבנים מקומיים.

במראכש פותח אפרים אלכסלסי בשנת תרפ"א בית דפוס עברי, ולבקשת חיים עטר וידידיו הוא מוציא לאור מבית מלאכתו את " שיר ידידות " , קובץ שירים. ספר זה יצא בצורת חוברת בהמשכים.

ההדפסה בינונית ביותר והעימוד אף הוא איננו מקצועי. על כן נותר נסיון זה בבחינת נסיון בודד שהצטמצם בחיבור אחד. בשנת תרפ"ה פתח שלמה חדידא בית דפוס עברי במוגאדור, והוציא לאור ספר אחד בשם " ספר בן מאיר ", תרגום לערבית יהודית מרוקאית של ההגדה של פסח. נסיונו של חדידא לא נשנה.

היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

בפתח הספר

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

3. לשונות הסיפורים: הערבית היהודית והעברית

הסיפורים על הרמב׳׳ם צמחו בתפוצות הגולה; וטבעי הדבר, שלצד הסיפורים שצמחו בלשון העברית, או הועלו מפי העם בלשון העברית על ידי סופרים וחכמים, צמחו סיפורים בלשונות היהודים, בלשונות שדיברו בהן קהילות ישראל. ואמנם מצאנו סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית, ביידיש, בלדינו, בפרסית ובלשונות יהודיות נוספות. במסגרת ספר זה אנו מתרכזים בראש ובראשונה באגדות ובסיפורים שנכתבו ערבית יהודית ולאחר מכן באלה שנכתבו עברית בקרב קהילות ישראל במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

א. הסיפורים בערבית יהודית חדשה

כל הסיפורים בערבית יהודית הבאים בספר זה כתובים בלהגי הערבית היהודית החדשה שזמנם מאז המאה השש־עשרה ועד ימינו. לא עלה בידי לאתר אפילו אגדה אחת או סיפור אחד שנכתב בערבית יהודית של ימי הביניים, שהיתה בעיקרה לשון אחידה המשותפת לכל דוברי הערבית וכותביה בקרב קהילות ישראל במזרח התיכון ובצפון אפריקה." כידוע בערבית היהודית החדשה היסוד הלהגי בולט וניכר, אך עם זאת עדיין משמרת היא דרכי הבעה הנהוגות בספרות הערבית והערבית היהודית של ימי הביניים. להגי הערבית היהודית נבדלים זה מזה במידה ניכרת ביסודות פונולוגיים ומורפולוגיים, באוצר המילים ובדרכי התחביר. וככל שגדל המרחק בין ארץ לארץ, גדל ההבדל בין להג ללהג. כך, למשל, הקרבה הגאוגרפית שבין קהילות יהודי צפון־אפריקה מגדילה את המשותף שבין להגי הקהילות הללו, והקרבה שבין קהילות יהודי המזרח התיכון מקרבת ומגדילה את היסודות המשותפים ללהגים אלה. מצד אחר, אם מצאנו הבדלים ניכרים בין להגי קהילות יהודיות שבתוך אותה ארץ, כמו ההבדלים שבין להגי היהודים בקהילות הבבליות, על אחת כמה וכמה אם נשווה את להגי הקהילות שבקצות התחום הגאוגרפי הנידון — את הלהג הערבי היהודי העיראקי ללהג הערבי היהודי המרוקאי — נראה שיש הבדלים בולטים גם בלהגים הכתובים, ועוד יותר מכך בלהגים המדוברים בשתי הקהילות, עד שלעתים קרובות אין דובר להג אחד מבין את להג רעהו.

לפיכך אם אנו מדברים על ערבית יהודית בקהילות שבמזרח התיכון ובצפון־אפריקה מדובר במספר להגים כמספר הקהילות. בספרנו זה הבאנו סיפורים הכתובים במספר להגים של הערבית היהודית החדשה:

להג ערבי־יהודי עיראקי

  להג ערבי־יהודי תימני

להג ערבי־יהודי מצרי

להג ערבי־יהודי לובי

להג ערבי־יהודי תוניסאי

 להג ערבי־יהודי אלג׳יראים

 להג ערבי־יהודי מרוקאי

בספר זה, נוסף על הסיפורים בערבית יהודית כתובה, השתדלנו לכלול סיפורים בערבית היהודית המדוברת בדורנו: ועלה בידינו להקליט סיפורים מפי דוברי שני להגים בלבד, בלהג הערבי־היהודי העיראקי ובלהג הערבי היהודי המצרי.

הערבית היהודית החדשה הכתובה אינה הומוגנית. יש קהילות ויש להגים שמקוימת בהם מסורת כתיבה, והלהג הכתוב שונה מן הלהג המדובר. כך, למשל, הלהגים הערביים הכתובים של יהודי עיראק ותימן, ובמידה גם של יהודי מצרים, שונים הם מן הלהגים המדוברים באותן קהילות: והיסודות של הערבית היהודית הביניימית או הערבית הספרותית ניכרים בשפה הכתובה יותר מאשר במדוברת. לעומת זאת, ברוב להגי הערבית היהודית של קהילות צפון־אפריקה אין הבדלים גדולים בין השפה הכתובה למדוברת. מטרתנו כאן אינה לשונית ואין מקום להיכנס לבחינת

המשותף וההבדל שבין הלהגים השונים; הקדמנו דברים כלליים אלה כדי לעורר עניין בחקר משווה של להגים אלה. ואולי יהיה בהעמדת טקסטים בנושא משותף, כמו בספר זה, זירוז לבדיקת הסוגיה.

ב. הסיפורים בעברית

חלקו השני של הספר כולל סיפורים הכתובים עברית. סיפורים על הרמב״ם נכתבו בעברית בידי תלמידי חכמים החל במאה החמש־עשרה, ואולי קודם לכן, ועד ימינו.

הסיפורים שבעברית אין לשונם אחידה: יש מהם שלשונם מליצית ונשגבת ויש מהם שלשונם ציורית ועממית, הכול לפי כישרון הכותב. מהם שנוסחו בעברית פסבדו־מקראית ומהם בעברית ימי־הביניים ומהם בעברית חדשה בת ימינו. אשר לעברית החדשה — במיוחד אמור הדבר על הלשון העברית שבה נרשמו הסיפורים על הרמב״ם בארכיון הסיפור העממי בישראל — זוהי ברוב הסיפורים לשונם של עולים חדשים, לשון ציורית ועממית, לשון מתורגמת, ולעתים עילגת. סיפורים אלה הובאו בעיקרו של דבר כמסירתם מלבד עריכת ליטוש קלה, שהשאירה את ההבעה העברית העממית בעינה.

נראה שפאולום התבונן בסבל, שסבלו היהודים מצד היוונים לפני מרד החשמונאים, ופירש את שורש השנאה הזאת כביטוי של קנאה ביהודים בגלל דתם. הוא סבר שאם יעזבו היהודים את דתם, יסירו מעליהם את האיבה כלפיהם ובכך תמוגר שנאת ישראל:

״הן הוא [ישו] שלומנו. הוא עשה את השניים לאחד והרס בבשרו את מחיצת האיבה [בין ישראל לאומות העולם]. הוא [ישו] ביטל את תורת המצוות שבחוקים [של התורה], כדי לברא בו עצמו את השנים לאדם חדש אחד ובכך לעשות שלום״(אפזים ב, יד־טו).

שיטה זו להבאת שלום בין ישראל לאומות העולם היתה בעבר כבר תקוות היהודים המתייוונים. כן סברו אחריהם הרבה יהודים ולא יהודים בכל דור ודור – אבל ההיסטוריה עוד לא הצדיקה את שיטתם.

בעיני חכמי ישראל פאולוס הוא אפיקורוס וכופר בתורה. אחד מחכמי הפרושים, רבי אלעזר המודעי, קבע עליו – בלי להזכיר את שמו – ועל כיוצאים בו, שנדחים הם מעולם הבא:

״המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמבזה את חברו ברבים, והמפר את הברית [מילה], והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף־על־פי שיש בידו תורה ומצוות, אין לו חלק לעולם הבא״(אבות ג, יא).

אף שפאולוס כותב שרבן גמליאל הצילו מגזירת מוות, ושהוא קיבל רק עונש של הכאות מן הסנהדרין, מכל מקום מעיד התלמוד שחכמי ישראל התאספו בעיר יבנה, ושם גזרו רבן גמליאל ובית דינו חרם על המינים. הם תיקנו תפילה מיוחדת – שלא יצליחו במזימתם להפר את דת ישראל, ושלא יצליחו במלשינותם על עם ישראל בפני אומות העולם. תפילה זו נקראת ׳ברכת המינים׳.

הערת המחבר :   ׳מין׳ הוא ביטוי תלמודי לאפיקורסים. אולי בא מקורו מקיצור השם של המאמינים בישו הנוצרי: מ – מאמיני, י – ישו, נ – נוצרי. וראו פירוש רש״י ראש השנה יז א, סוטה מט, א; חגיגה ה, ב, ד״ה אפיקורסים: ״מינאי, תלמידי ישו״, במהדורות לא מצונזרות. בזמן הבית נקראו החולקים על הפרושים ׳צדוקים׳ או ׳בייתוסים׳, ואחר החורבן נקראו הכתות הרבות ׳מינים׳; כנראה נתהפכו הראשונים ולבשו צורה של מאמיני ישו.

הערת המחבר :   ״אמר להם רבן גמליאל: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים [המינים]? עמד שמואל הקטן ותיקנה״ (ברכות כח, ב). בספרים ישנים שנמצאו בגניזה בקהיר, יש הנוסח הראשון של ברכת המינים: ״למשומדים אל תהי תקוה אם לא ישובו לתורתך, הנוצרים והמינים כרגע יאבדו, ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו״. ראו מאמרו של חיים משה יצחק גבריהו, ״ברכת המינים״, וראו ל׳ שיפמן בתוך פרדס, 35, פריז, 2003. הטעם, שרבן גמליאל נתקשה בתיקון הברכה, הוא אולי בגלל דברי שלמה המלך שאמר: ״בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך״ (משלי כד, יז-יח). אבל שמואל הקטן לא שמח בנפול אויביו, כמבואר בתלמוד(אבות, ד, יט), גם היה ראוי שתשרה עליו השכינה(סנהדרין, יא, א). ואולי הטעם

שני מנהיגי הפרושים אחר החורבן, רבי טרפון ורבי עקיבא, הזהירו מאוד שלא לקרוא בספרי האוונגליון:

״ספרי המינין.. אמד רבי טרפון: אם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו, נכנס לבית עובדי אלילים, ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו [היהודים מחברי האוונגליון] מכירין [שתורת משה אמת] וכופרין והללו [אומות עובדי אלילים] אין מכירין וכופריך! ״אמר רבי עקיבא: אף הקורא בספרים חיצוניים אין לו חלק לעולם הבא״_; ״[מה הם ספרים החיצוניים?] ספרי מינים: אותם ספרים שפירשו התורה נביאים וכתובים על־פי דעתם ולא סמכו על מדרש חכמים, כי יש בדבריהם צד מינות, וכל מקום שפקרו המינים אמרו חכמים תשובתן בצדן״.

בספרו מדמיין יוסטינום המרטיר ויכוח עם רבי טרפון, ובו ניסיון מדומה להגיע לפשרה, והוא מתמרמר קשות על ׳ברכת המינים׳.

הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות

לדברי פאולוס ואבות הכנסייה, דחיית היהודים את ישו ושליחותו היא ראיה שהם כופרים בתורת משה. האוונגליון משווה את היהודים הללו לאבות־אבותיהם שמרדו במשה ובנביאי האמת. לדעת חכמי הפרושים ההפך הוא הנכון: בגלל אדיקותם ודבקותם בדת משה לא רצו לנהות אחר ישו, שבעיניהם היה נביא שקר. הקוראן חוזר על הטיעונים שמעלה בנדון האוונגליון ומאמץ אותם כאמת מוחלטת כפי שבאה לביטוי בדברים האלה:

״נתנו למשה את הספר והקימונו אחריו שליחים בזה אחר זה, ונתנו לישוע בן מרים אותות נהירים וסייענו בידיו ברוח הקודש, וכי כל אימת שיביא לכם אחד השליחים את אשר לא תאבה נפשכם, תימלאו שחץ ואת אזהרות כמה מהם תכחישו ואת אחרים תהרגו? הם אמרו: לבותינו ערלים. אבל אלוקים קיללם כי כפרו. כה ממעטים הם להאמין! כאשר הוצג להם ספר מעם אלוקים המאשר את אשר בידיהם [הכוונה לברית החדשה]… כפרו בו. קללת אלוקים על ראש הכופרים! מה נורא הדבר הזה אשר בגינו מכרו את נפשם: הם כפרו באשר הוריד אלוקים רק משום שצרה עינם בברכה אשר שלח אלוקים אל אשר יחפוץ מבין עבדיו! על כן ניתכה עליהם חמה על גבי חמה, ולכופרים צפוי עונש מחפיר. בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד אלוקים [האוונגליון], יגידו: נאמין באשר הורד אלינו [התורה]. בם כופרים באשר מעבר לזאת, ואולם הוא האמת והוא ניתן למען יאשר את אשר עמם. אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם? משה הציג להם אותות נהירים, ואתם עשיתם את העגל בהיעדרו והייתם בני עוולה״(ב, פח-צג).

״משה אמר לבני עמו: בני עמי, מדוע פוגעים אתם בי? הן יודעים אתם כי הנני שליח אלוקים אליכם. וכאשר סטו, נטע אלוקים את הסטייה בלבבם, כי לא ידריך אלוקים את קהל המופקרים. ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם ובאתי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי ושמו אחמד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל. מנוולים מכול הם אלה אשר בהיקראם אל האסלאם טופלים שקרים על אלוקים. אלוקים לא ינחה את בני העוולה״_; ״מוכי השפלה ודלות הם, וניתכה עליהם חמת אלוקים, זאת כי כפרו באותות אלוקים והרגו את הנביאים בלי צדק. זה גמולם על כי המרו ועברו את גבול המותר״_; ״הכופרים באותות אלוקים וההורגים את הנביאים בלא צדק וההורגים את האנשים המצווים על הצדק, בשר להם על עונש כבד. אלה, מפעלותיהם לא יניבו פרי בעולם הזה ובעולם הבא, ולא יקום להם עוזר״(סא, ה-ז_; ב, סא; ג, כא-כב).

עורלה.

כשהמוהל חותך את העורלה, הוא מטמינה מיד בצלחת קטנה מלאה חול המונחת לידו. האֵם תיטול אחר כך עורלה זו, תצפון אותה בתוך הכר של התינוק, מתוך אמונה שזו תשמור עליו מכל מרעין בישין.

ערלה ימול : ראשי תיבות של " יסודו מעפר וסופו לעפר "

בליעת העורלה.

יש נשים עקרות הבאות ונוטלות את עורלת התינוק, ובולעות אותה רגעים אחדים אחרי הברית, יש גם נשים המביאות לעולם רק נקבות ולא בנים זכרים והן נוטלות את הערלות ובולעות אותן.

רבי דוד עובדיה זצוק"ך בספרו " קהלת צפרו " חלק ג' כותב שם : שדבר זה אסור ויש למחות על כך. גם נשים מוסלמיות נוהגות לעשות כן, וזאת על מנת לחזק את אהבתן לתינוק שנולד.

המוהלים שומרים ערלות.

היו מקרים שמוהלים שמרו את הערלות. מסופר על מוהל אחד מעיר לעראייש שבצפון מרוקו, אשר החזיק בביתו תיבה מלאה אלפי ערלות של תינוקות, אשר מל במשך שנים. בתיבה זו הייתה גם אבקת תחמוצת עופרת אדומה. Le minium de plomb.

הנקראת " אזרקון " בערבית, הוא הטמין בתוך אבקת התחמוצת הזו כל עורלה שכרת. המוהל גם ציווה את בניו לקוברו עם כל הערלות שאסף כדי שתשמשנה לו עדות והוכחה על כל ברית מילה שערך בחייו בעולם הזה, ועל השכר שבצידה בעולם הבא.

עדות נוספת מספרת על מוהל שהיה בתוניסיה. האיש החזיק קופסא אחת בביתו, ובה נהג להטמין כל עורלה שכרת בברית מילה, לאחר שייבש אותה היטב. לפני מותו ציווה את בניו להשחיל בחוט את כל הערלות שאסף בימי חייו, ולתלות אותן עליו, והוסיף : " זו סגולה נפלאה להרחיק המזיקים והמשטינין.

יורשיו נדהמו מסוג צוואה זו ולא אבו לקיימה, שדבר זה אסור וכן יש בו חסרון דעת. אולם בני קהילתם לחצו עליהם עש ששוכנעו וקיימו את צוואת אביהם.

היו גם מוהלים שציוו את בניהם לקחת את הערלות שאספו בחייהם ולהלביש להם אותן, על התכריכים, בהסבירם להם כי זו סגולה נפלאה להבריח כל מזיק ומחבל. מוהלים אחרים נהגו לרשום את השם של כל ילד שמלו, ולפני מותם, ביקשו שיקברו עימהם את פנקס השמות, כדי שיגן עליהם בעולם האמת נגד המשטינים.

רבי יוסף משאש זצוק"ל בספרו " אוצר המכתבים " כרך ג': הרב נתבקש לחות דעתו בסוגייה זו וכתב שזה מותר. ומסיים את תשובתו בהדגישו : דבר זה כבר היה לעולמים, ואף שאין לו טעם שכלי, אין להרחיקו ויפה עשיתם שעמדתם על בניו לןקיים צוואת אביהם המת.

זמני הברית.

כאשר יום הברית חל בשתעה באב, נהגו למול אחר חצות היום, וכשחל ביום ראש השנה או ביום הכיפורים, הברית נערכת אחרי תפילת שחרית. יש שנהגו לערוך ברית דווקא מלפני תפילת מוסף, כלומר אחרי קריאת התורה.

אחר כך חזרו והמשיכו להתפלל. יש גם שנהגו לערוך את הברית בבית הכנסת, אם זה היה ראש השנה או יום הכיפורים. כמו כן בתאריכים אלה, הסנדקאות תמיד בדמים מרובים.

ארוחת בוקר אחרי הברית.

לארח ברית המילה, טבי הבן מזמין את המשתתפים לשולחנות ערוכים. מאחר שאסור לסרב לסעודת אליהו, כל הנוכחים מתיישבים לאחר שאיחלו את ברכת מזל טוב להורים החדשים. ובעוד האם והחמות מזילות דמעות התרגשות לשמע בכי העולל הכואב, ניגשות הנשים ומברכות גם הן את האם.

בסעודה זו נהגו להגיש ביצים שלוקות, כעכים גדולים ( מאפה ביתי ) תה, וכמובן מעט מאחייא ) עראק ) שמקומה לא נפקד מאף שמחה. אם הימים ימי חורף, נהגו לכבד ולהגיש אספאנז' – לביבות ביתיות. יש שנהגו לחלק גם תמרים, אגוזים, וצימוקים למזומנים. בעל הברית ובמיוחד הסנדק, נהגו לחלק צדקה לעניים ולתלמידי חכמים.

סעודת מצווה.

אחרי ארוחת הבוקר, הקהל מתפזר והמשפחה מתחילה בהכנות לסעודת מצווה של אליהו הנביא. שכן בעל הברית עורך תמיד סעודה ומשתה לכבוד המצווה. בארוחת צהריים של יום ברית המילה, נוהגים יהודי מרוקו עד היום להגיש את החמין של שבת שכ'ינא בסעודה.

היו גם שהיו מפריזים בסעודה זו, והיו מוסיפים נוסף לשכ'ינא גם תבשילים מיוחדים כמו פשטידות עשויות מביצים ותפוחי אדמה, שתייה ועוד. בסעודה זו לא נפקד מקומם של אנשי חברת קדישא, המוהל והסנדק.

יש להדגיש כי את מאכל השכ'ינא נהגו להגיש גם בסעודת הבר מצווה, בחתונה ( בסעודת חתן וכלה ) וגם ביום הקמת המציבה של הנפטר.

ברכה לנימול ולהוריו.

בגמר הסעודה שבה השתתפו כאמרו כל הקרובים, מגיע תורו של הנימול. האם מגישה אותו על כרית משי כשהוא מלובש יפה, לרב של בית הכנסת וזנ מברך אותו בכל הברכות הטובות ובאיחולי הצלחה להוריו. גם הפייטן היושב על יד הרב, איננו חוסך בפיוטים לכבוד הנימול ולכבוד אליהו מלאך הברית

ואם אבי הבן הוא חבר בחברה קדישא, נשיא החברה מברך את הנימול ומכניסו כחבר מן המניין בחברה. לאחר מכן מברכים את כל הקהל הנוכח בסעודה.

יצחק מוסקונה

תרגום עברי : רבקה ויואל שלום פרץ

ספרית מעריב

מבוא אוסף זה של אנקדוטות, סיפורי־עם ופרקי הווי המוגש לפני הקורא הוא תולדה של שנות מחקר ארוכות שהוקדשו ללימוד ההיסטוריה והמנהגים של יהודי בולגריה ככלל ושל העדה הספרדית בפרט. חלק מן החומר פורסם בזמנו על־ידי המחבר בבטאון־ השנתי של יהודי בולגריה.

הקהילות היהודיות בארצות הבלקן, ראשיתן נעוצה עוד בתקופה הרומית והביזנטית. בסוף המאה החמש-עשרה, לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל, גדלה האוכלוסיה היהודית באזור ויהודי ספרד הפכו בה לרוב. יהודי ספרד הביאו אתם את מנהגיהם המיוחדים ואת שפתם היהודית-ספרדית ומאז ועד תחילת המאה הנוכחית שלטה שפה זו ברחוב היהודי בכל ארצות הבלקן. יהודי הבלקן הושפעו רבות מן הסביבה המזרחית שהקיפה אותם והשפעה זו ניכרת הן בניבים התורכיים והבולגריים שהסתננו לתוך השפה והן במנהגים ובאורחות החיים.

בדור האחרון חל בין יהודי בולגריה תהליך מהיר של טמיעה ושכחה. הדור הצעיר כבר אינו דובר ספאניולית כי אם בולגרית, מרוחק מן המסורת היהודית ואינו מכיר את מנהגיה. יחד עם זאת, קיימת בו סקרנות מסוימת לשמוע על עברו; סקרנות הניזונה מזכרונות בית סבא ומקשרים עם קרובים בקהילות היהודיות השונות.

אנו, שנולדנו בתחילת המאה, איננו יכולים לשכוח את תקופת ילדותנו ונעורינו. בזכרוננו קיימים עדיין אותם חיים פטריארכליים שבמסגרתם התחנכנו, חיים מלאים חום, אהבה ועזרה־הדדית מחד גיסא, ועוני ועבודה מפרכת מאידך גיסא. רבים מסיפורי הקובץ מבוססים על זכרונות אישיים אלה.

חלק מן הסיפורים משחזרים מאורעות אמיתיים; אחרים מקורם בשמיעה ואמיתותם ההיסטורית מוטלת בספק, אך כולם גם יחד משקפים את הרחוב היהודי של אז ואת הדמויות הפועלות בו. הדמויות מוצגות לעתים בנימה הומוריסטית ואפילו לגלגנית, אך זהו לגלוג שבטוב־לב שנועד לעורר בלב הקורא ״צחוק מהול בדמעות״. בפרסום לקט זה עמדו לנגד עינינו מטרות אחדות: ראשית, להדגים את עושר ניביה וביטוייה של השפה היהודית ספרדית ואת כושרה לבטא רגשות ומחשבות ולשקף את צורת הדיבור והמנהגים של טיפוסים שונים ובני מעמדות שונים.

שנית, להביא בפני הקורא חומר מגוון על התרבות, המנהגים, הפולקלור, איכות החיים והמצב הכלכלי של יהודי הבלקן, חומר שיכול לשמש בסיס למחקרים אתנולוגיים ופולקלוריים.

ולבסוף – להראות לקורא כי על אף החיים הקשים, חיי יגע ועמל שהיו מנת חלקם של אבותינו לא נעדרו מהם ההומור הבריא והאופטימיות.

אמרנו כבר שהשפה היהודית־ספרדית קלטה לתוכה השפעות מן השפות המקומיות. הטקסט הספאניולי משקף במידה רבה השפעות אלה ומכיל גם מלים וצורות דקדוקיות משובשות המשמשות כלי מצוין להבעת לעג והומור.

מבעד לסיפורים קורמת עור וגידים שורה ארוכה של בעלי מקצועות ועיסוקים ברחוב היהודי. הנחותים ביניהם הם חסרי־ההשכלה החיים מן היד אל הפה: קבצנים, מוכרי סמרטוטים, סבלים, מוכרי ירקות עונתיים ומאכלים מתוצרת בית. למעמד גבוה יותר משתייכים בעלי העסקים הזעירים ומתווכים למיניהם. עיסוק בפני עצמו הוא הרוכלות בכפרים – עיסוק מסוכן מאוד באותה תקופה בגלל חוסר הבטחון בדרכים. העם נתן ביטוי קולע לפרנסה מפוקפקת זו: ״לשליחות מיהר בסיסה, בעבור חצי נגיסה״. אחד מרבני אותה תקופה, רבי אליעזר פפו, נהג לחייב את אותם סוחרים לברך ברכת ׳הגומל׳ בכל פעם ששבו בשלום לעירם, על שום ששיחק מזלם ולא הותקפו על־ידי שודדים, לא נפלו מן הסוס ונחבלו ולא טבעו בנהר, ובדרך כלל עברה עליהם הנסיעה בלי טרדות וסיבוכים מיוחדים. הספרות הרבנית מאותה תקופה מלאה בשאלות ותשובות שענינן יהודים שנרצחו בדרכים.

צד נוסף המבצבץ ועולה מתוך הסיפורים הוא הבדלי הגישה וההשקפות בין הדור הישן לדור החדש השואף לחיי נוחות ולשינוי מצבו הכלכלי.

גם למעמד העשירים בקרב היהודים יש ייצוג בסיפורינו וניתן ללמוד מתוכם מעט על אורחות חייהם של אותם גבירים ויחסם לאחיהם העניים. עולם שלם של הווי יהודי דתי, מנהגי חגים ושמחות, ולהבדיל מנהגי אבלות, בא לידי ביטוי בסיפורים. הקשר החי של היהודים לדת ולמסורת ניכר גם בפתגמים הרבים הנפוצים בפיהם והשזורים במלים וניבים עבריים, או הרומזים למאורעות תנ״כיים כמו: ״הבטיחו לו את רחל ונתנו לו את לאה״, ״בין כך ובין כך אבדה בת יפתח״, ״ימות שמשון עם אלפיהם״, ״במקום שאין ברוך־הוא, אין גם ברכה״.

גם מערכת היחסים המיוחדים השוררת בין גויים ליהודים משתקפת בסיפורים וכמו כן הבעיות הכרוכות בנישואי תערובת.

מתוך הסיפורים למדים אנו גם על התייחסותו של היהודי לעצמו ־ הזדהותו וגאוותו על השתייכותו לעם זה. הרגשה זו באה לידי ביטוי גם באמרות עממיות כגון: ״יהודי טיפש אין בנמצא״.

ולבסוף, ניתן בסיפורים הד גם לתקופת השואה ושנות הברבריות והאימים של השלטון הפאשיסטי. עוז רוחו של העם הבולגרי ואי נכונותה של השכבה האינטליגנטית המתקדמת להיכנע לדרישות הגרמנים, מנעו מיהודי בולגריה את הגורל שפקד את אחיהם בארצות הכיבוש הגרמני, אך איש מאלה שעברו תקופה זו אינו יכול לשכוח את ההשפלה שבנשיאת הטלאי הצהוב, את מחנות העבודה ואת תחושת האימה שהתלוותה לשנים אפלות אלה.

אנו מקווים כי בעזרת אוסף זה של סיפורים ומעשיות, יצייר הקורא לעצמו תמונה מקיפה של חיים יהודיים על כל פרטיהם ויעמוד על עושר הבעתה של השפה הספאניולית. אם אכן השגנו את מטרתנו – זאת נניח לקורא לשפוט. מכל מקום תיוותר לו לפחות ההנאה שבקריאת דברי הומור.