אוצר המכתבים – בוסידאן
אלף תרכד
רבי יוסך משאש
תמוז תשכ׳׳ט, לרי׳׳ע חתוויל, למראכ״ש
מכתב כבודו הגיעני, בו בקש כבודו, להודיעו, מה היה במרוקו בשנת תק״ץ, כי צריך הרבה לידיעה זו.
תשובה, מה שזכורני שראיתי בזה, בס׳ יחס פאם כתב יד, ובכתבים אחרים, כי בשנת תק״ץ, היה המלך מולאי עבד ארחמאן בפאס, והיתה גרה בפאם אלבאלי (העתיק) משפחה ערבית גדולה המונה כמה וכמה אלפים נפשות נקראת בשם ״לודאיא״ גבורים, ואכזרים, ועשירים, והיה להם ראש מופלג בעושר, ולכל אשד היה פונה היו כלם פונים אחריו, והוא נשא ידו במלך להרגו ולמלוך אחריו, ומרגלי חרש הודיעו למלך, ובפתע פתאום תפשוהו עבדי המלך, ועשו בו שפטים וכל רכושו הרב והעצום ונשיו ופלגשיו ׳ושפחותיו הכל לוקח בית המלך, ואחר ירחים אחדים מרדו כל לודאייא במלך בפעם אחת והרגו מעבדי המלך רבים ונכבדים, והמלך נלחם בם בתוך העיר, וגברה יידם, והמלך ברח למכנאס, וכבדוהו כבוד עצום, ואסף חיל גדול ומצא בבית השר של מכנאם אשה עבריה תופרת בגדי נשיו, והיתה תמימה, ואמרה לנשי השר, שאם ירצה המלך להיות בטוח שינצח את אויביו, יבקש ברכה מהצדיק ר׳ דוד בוסידאן זצ״ל, שהיה עדיין חי במכנאס, ויגידו לשר, ויגד למלך, והמלך רצה בזה, ווהתחפש הוא והשר ובאו בלויית האשה בחצות לילה, לבית הצדיק, .ויברכהו הרב בהצלחה מרובה, ויתן לרב מתנה כיד המלך, ולא רצה לקחת בשום אופן, וברכת הרב נתקיימה. ונסע המלך עם חילו הגדול לפאם וצר על העיר ימים אחדים, והכה לודאייא ועוזריהם שוק על ירך, וגרש אותם מן העיר, ופזרם בבל כפרי מרוקו, והביא במקומם משפחות פלשתים אשר עזרוהו הנקראים בשם ״סראגא, ואולאד גאמאע״, וכל ימי המרד והמצור והמלחמה, היו רעים לישראל מאד, ונמשכו המהומות קרוב לשלש שנים, ושלום.
עבד נורא ואיום. אני היו״ם ס״ט
אלף תרכה
להנ״ל, נזמן הנ״ל
מכתב כבודו הגיעני, תודה רבה על אמריו כי נעמו, עוד בקשתני הרבה להודיעך מי הוא הצדיק ר׳ דוד בוסידאן זצ״ל, ומה רוצה לומד הבנוי בוסידאן.
תשובה, הצדיק הזה בא למכנאס בש׳ תק״מ – 1780 – עם בני קהלו קרוב לק״ן נפש, מכפר תימלילת במחוז מרכש, שנשלל ונחרב ע״י ברברים אכזרים, ועזרם בהונו ואונו, הרה״גא המפורסם כמוהר״ר רפאל בידדוגו זיע״א, וקבע ישיבה גדולה מבני קהלו, והיה מלמד אותם ומפרנסם עד אלול תקצ״ב שנתבקש בישיבה של מעלה, וזקני הדור מספרים עליו הרבה משקידתו בתודה דלא הוה פסיק גירסא מפומיה יומם ולילה, והיה חסיד קדוש, ובעל צדקה וחסד במדה נפרזת, ומספרים עליו פלאות בענין הברכה שהיתה שורה בכספו, שהיה לו כלי של בדיל ישן מונח על זיז היוצא מכותל ביתו מבפנים לעין כל, וכל מי שמתנדב דבר לישיבתו היה לוקח ומניח באותו כלי, ומאותו כלי היה מוציא כל הוצאות הישיבה ופרנסת התלמידים בריוח גדול, בלי שום חשבון לא נכנס ולא יוצא, והכלי תמיד מלא. ואין שום אדם אחד זולתו נוגע באותו כלי, פעם אחת בא אדם לגנבו, ותיבש ידו, והיתה מהומה בעיר, בי הגנב היה בן עשירים, וכאשר נתפרסם הדבר בבל העיר, אז הצדיק בקש עליו רחמים ונתרפא.
עוד פעמים הרבה היו שנות רעב שאין נמצא לחם בעיר, והוא בכל בקר כשהיה פותח ביהכ״נ להתפלל, היה מוצא שק של קמח, וממנו היתה פרנסתו ופרנסת תלמידיו. ועוד הרבה הרבה ספורים מספרים עליו בעניינים אלו, זיע״א. קבורתו וקבורת הרבה מבני משפחתו, ידועה לכל, בבית הקברות הישן במכנאס, ותמיד משתטחים עליה ומבקשים רחמים בזכותו, ורבים מעשה נסים מספרים הנשים, וכל מי שנענה עושה סעודה על יד קברו בערב ר״ח, בטי ומיני מזונות, וחלוק צדקה לעניים, וכן בביהכ״ג הידועה ונקראת על שמו, יש עששית דולקת תמיד יומם זלילה לעלוי נשמתו, וזרעו נהנים חרבה בזכותו עד היום מנדרים ונדבות שעושים לשמו.
וטעם הכנוי ״בוסידאן״ אומרים, שהראשון של המשפחה היה רגיל לנסוע לארץ הכושים השחורים, הנקראת בפי הכל במרוקו, בשם סודאן, אודות מסחרו, ולכן קראוהו בשם בוסידאן, דהיינו בן סודאן, ונשתבשה באורך הזמן מוא"ו סו, ליו"ד סי, כאשר יקרה תמיד, ושלום.
אני היו"ם ס"ט
שלוחי ארץ ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון אפריקה אפרים חזן
מתוך פעמים מספר 24
הקינה השנייה היא על ר ' אליעזר גאלימידי , שלוח ירושלים, שתוך כדי שליחותו נהרג בידי ליסטים , בשנת 1804 או 1806 , בכפר בתוניסיה. הקינה עליו נכתבה בידי ר' אליהו סדבון , מפייטני תוניס המפורסמים , הנמנה עם ארבעת הפייטנים המרכזיים של קובץ הפיוטים התוניסאי החשוב ביותר 'שירי זמרה . ר' א סדבון כתב שתי קינות בלבד , וזו המובאת להלן כלולה בדיוואן שלו , המצוי בכתב -יד, מאוסף בניהו . בקינה שלפנינו באים לידי ביטוי הכאב, הזעם והזעקה המרה על המוות הטראגי של
גדול בתורה , שלוח ארץ – ישראל , תושב ירושלים עיר הקודש, שנרצח באכזריות והושלך על אם הדרך מדוקר ומתבוסס בדמו , על אדמה טמאה . הרחק מביתו וממשפחתו . קינת דוד על יהונתן )שמ"ב א : יט-כז ( מזמנת פסוקיה למשורר, שכן בשתי הפעמים המוות הוא טראגדיה אישית ואסון לאומי . ולא נחה דעת המקונן עד שראה בהרוג דוגמה של עבד ה ' , הנושא עוון העם כולו ומכפר במותו על כלל ישראל .
ארים בצור וחלחלה
קינה על מות השד" ר רבי אליעזר גאלימידי , שנרצח בתוניסיה בידי שודדי דרכים . שיר מעין אזור , בעל רפרינים מתחלפים , הבאים בראש השיר ועל-פי חריזתם משתנה חריזת האזורים . לבד מטורי הפתיחה כולל השיר 10 מחרוזות, בכל מחרוזת 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור, בחריזה מתחלפת לסירוגין . בסיום רפרין שונה.
כחוכת השיר : 'קינה להרc המנוח כמה"ר ]כבוד מורנו הרב[ אליעזר גאלימידי שיצא בשליחות ארץ- ישראל ונהרג בידי ליסטים בעו"ה ]בעוונותינו הרבים[ , והיא לתמרור "קול אהלה תתיפח" והסימן אליהו
מקור : דיוואן סדבון )כת"י בניהו( דף ב ע" ב .
ארים בציר וחלחלה קול מספד נהי ויללה
בנפש מרה נהליה אל השמועה כי באה
איכה מבין כל מדע כהימן כלכל ודרדע
נפל ביד עם לא ידע כנפול לפני בני עולה
ארים בציר
אבכה מי יתן ראשי מים שבתי וחדשי
אל שוכן ציון עיר קדשי נגדע בארץ טמאה
בנפש מרה
לב נמס רפו ידיים וכל ברך תלך מים
ליקיר ירושלים חרב בן עמון שכלה
ארים בציר
לא ציוה אחריו אל ביתו לא נשק לבנו ולבתו
הכמות נבל יהי מותו לזאת ידמה כוס וקאה
בנפש מרה
ידיו לא היו אסורות בחרב צר מדוקרות
בדם פצע וחבורות נתגולל בתוף מסילה
ארים בציר
יום הקיפוהו כזבובים עדת מרעים וכלבים
שק אפר יוצע לרבים ואבל ובכי ומשואה
בנפש מרה
הרים נגעל גבור בהם אל טל ואל מטר עליהם
כברזל יהיו שמיהם כי שם אבירי אל סילה.
ארים בציר
הורד מאת אחיו יצא ציר נאמן במועצה
בוקר בקשתיו לא נמצא ערב והנה בלהה
בנפש מרה
ומי ינחם בן יקיר הקר דמעיו כהקיר
מים באר, ומגשש קיר כמו עור באפלה
ארים בציר
והוא מעוונותינו מדוכא מחמד עינינו
אכן הוא נשא חליינו וכל עולה וחטאה
וכל עולה וחטאה בחבורתו נרפאה.
ביאורים ומקורות
-1 בציר וחלחלה – בכאב וברעד.
-2 נהלאה – מפוזרת ומורחקת על-פי מיכה ד : ז . אל. . . באה – על- פי יח ' כא : יב.
-3 מבין כל מדע – הוא רבי אליעזר שהיה חכם וגדול בתורה. כהימן כלכל ודרדע – הנודעים
בחוכמתם, על-פי מ "א ה :יא.
4 עם לא ידע – על דרך דב' כחילו. כנפול. . . עולה – על-פי ש"ב ג : לד.
-5 מי . . . מים – על-פי יר' ח :כה. שבתי וחדש – צערי גדול עד כי גם בימי חג ומועד לא אחדל
מבכי .
6 -אל שוכן ציון – על הנפטר, שהיה איש ירושלים.
7-וכל. . . מים – על -פי ית
8 ליקיר ירושלים – שם של כבוד לחשובי ירושלים, על-פי יומא ויד.
חרב בן עתון – על-פי ש"ב יביט.
10 הכמות נבל – ש" ב ג : לג . כוס וקאה – עופות המסמלים חורבן וקינה. על דרך תה ' קב : ז .
11 ידיו לא אסורות – על-פי ש"ב גלד.
12 בתוך מסילה – על אם הדרך.
14 שק. . . ובכי – על-פי אס' דיג. משואה – חורבן וצרה.
15 הרים. . . שמיהם – הביטוי כולו על-פי ש"ב א : כא.
16 כברזל יהיו שמיהם – על-פי וי' כו : יט. אבירי אל סלה – על-פי איכה א :טו .
17 -מאת אחיו – בני ארץ-ישראל .
. 18 בקר. . . בלהה – שמתחילה ' נעלם' רבי אליעזר ואחר כן נתגלה כי נרצח )ראה : יערי עמ' 704
19 -בן יקיר – בנו של המנוח . כהקיר מים באר – על-פי יר' וזז .
-20 ומגשש. . . באפלה – על-פי דב' כח : כט.
-21 , 22 והוא. . . נרפאה – כל העניין על- פי נבואת עבד ה' , ישעיהו פרק גג
ולסיכום – השירים לכבוד שד" רים או לזכרם הם ביטוי לאהבה ולהערצה שבהן התקבלו שלוחי ארץ– ישראל בקהילות צפון–אפריקה. דמות השד" ר העולה מן השירים היא של אישיות רבת פנים ורבת עוצמה, חוכמה , גדולה ומידות נעלות. בעיקרו של דבר ודאי היו שלוחים אלה אנשי המעלה , ועם זאת הילת הקדושה של ארץ – ישראל ודאי הוסיפה הרבה לדמותם .
"מגילת אסתר" – גילוי ההיסטוריה היהודית בעבר ובהווה.מאת: הרב משה אסולין שמיר.
"ליהודים היתה – אורה ושמחה, וששון ויקר" (מ' אסתר ח, טז).
"מגילת אסתר" – גילוי ההיסטוריה היהודית בעבר ובהווה.
"אסתר – ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז ע"א).
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
רבנו חיים בן עטר בעל "אור החיים" הק' כותב בספרו "ראשון לציון" למגילת אסתר, שגם אחשוורוש שנא יהודים כמו המן, רק שלכל אחד מהם היה תפקיד במזימה האנטישמית נגד היהודים: המן העמלקי רצה להשמידם מבחינה פיזית כמו היטלר ימ"ש, ואילו אחשוורוש רצה להשמידם מבחינה רוחנית.
לקראת סיום "המשתה לכל שריו ועבדיו", אחשוורוש מחליט להזמין גם את היהודים כדי לבולל אותם מבחינה רוחנית, ולהשכיח מהם את המשך בנין המקדש השני בו החלו עזרא ונחמיה, בעקבות הכרזת כורש זקנו של אחשוורוש ככתוב: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר… כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוקי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א' א'). את זאת לומד רבנו האוה"ח הק' מהכתוב: "ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם" = עם ישראל. כמו כן מהכתוב: (עזרא א' ו') "ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו, כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים". ב"סדר עולם" (כט) נאמר שכותבי השטנה נגד היהודים, היו עשרת בני המן שמאור יותר נתלו על עץ בעקבות אביהם המן הרשע.
מתוך עיון קצר בהיסטוריה היהודית, ניתן להיווכח די מהר בשיתוף פעולה הנ"ל דוגמת הנאצים מצד אחד שתכננו ואף ביצעו רצח מיליוני יהודים, ומצד שני אנגליה וארה"ב שלא היו מוכנים להפציץ את מחנות ההשמדה למרות שידעו על המתרחש. גם כיום, יש לנו את פרס ההולכת בעקבות המן הפרסי, ומכריזה השכם והערב שהיא רוצה למחוק אותנו, ומצד שני האו"ם, הערבים והאירופים המתנכלים לעמ"י. מחצית מהגינויים באו"ם, נגד ישראל.
אחשורוש ראה שתמו 70 שנות גלות עם ישראל לאחר החורבן ולא נגאלו, כפי שאכן הבטיח ה' ע"י הנביא (ירמיה כט, י) "כה אמר ה' לפי מלאת לבבל 70 שנה, אפקוד אתכם": 45 שנות מלכות נבוכדנצאר, 23 שנות אוויל מרודך {כולל שאר המלכים שמלכו עד אחשוורוש: כורש, כנבוזי, דריווש הראשון}, 2 שנים של אחשוורוש = 70 שנה.
את זה הוא לומד מן הכתוב: "בימים ההם" = "ב' – ימים" = ב' שנים. כידוע המילה "ימים" בתנ"ך רומזת לשנה ככתוב: "ימים תהיה גאולתו" (ויקרא כה' כט'), לכן "בשנה השלישית כשבת המלך" = שנתישבה דעתו כדברי הגמרא. הוא עושה משתה, בו השתמש בבגדי כהונה וכלי המקדש, כדברי הגמרא (מגילה יב' ע"א) "בהראותו … את יקר תפארת".
מוסר השכל: יש לקרא את מגילת אסתר בעיון רב לא רק ברובד הגלוי, אלא גם ובעיקר ברובד הסמוי, היות והיא נכתבה ברוח הקודש ע"י מרדכי היהודי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, שהיה מאנשי הכנסת הגדולה, ומוצאו מזרע שאול המלך מבנימין. כזכור, שאול המלך לא השמיד את עמלק כפי שציווה אותו ה', והנה צאצאיו מרדכי ואסתר, נאלצים שוב להתמודד עם המן העמלקי לאחר 520 שנה.
במהלך המלחמה, לא שלחו את ידם בביזה ככתוב "ובביזה לא שלחו את ידם", (אסתר ט, טז), כדי לתקן את לוחמי שאול ששלחו את ידם בביזה ולקחו מן הצאן, ככתוב: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר… (שמואל א, טו, ט).
"זכור את אשר עשה לך עמלק…" (דברים כה, יז – יט).
עמלק של המן הגגי – ועמלק של ימינו.
בשבת הסמוכה לפורים, תחול "שבת זכור" בה מצווים מדאורייתא לזכור את מעשי עמלק על ידי קריאה בספר תורה, ולכן משתדלים להוציא ספר תורה מהודר לשם כך, בו קורא המפטיר בספר שני את פרשת "זכור", ואחר כך קוראים בהפטרה מתוך ספר (שמואל א טו) המתאר את מלחמת שאול בעמלק, חטאו וקריעת המלוכה משאול וזרעו.
אין שום איסור בתורה הדומה לציווי הכל כך מפורט, כמו הציווי למחות את עמלק: "זכר… ולא ירא אלוקים… תמחה את זכר עמלק… לא תשכח". לא רק שנזכור, אלא גם נמחה, וגם לא נשכח לאורך ההיסטוריה.
עמלק "מלווה" את עם ישראל מאז יעקב אבינו כאשר עשיו הרשע – הסבא של עמלק עורך "קבלת פנים" צבאית ליעקב אבינו וב"ב החוזרים מלבן הארמי, ומנסה לחסלם. לאחר יציאת עם ישראל ממצרים, עמלק מתייצב על משמרתו ונלחם עם ישראל ברפידים. (שמות בשלח יז, ח –טז). עמלק שוב מתגלה בדמותו של המן האגגי.
בגרמניה המזוהה עם עמלק כדברי הגמרא (מגילה ו ע"א) לפסוק: "אל תתן ה' מאווי רשע, זממו אל תפק" (תהלים קמ, ט).. "אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשיו הרשע תאוות לבו. זממו אל תפק – זו גרממיה של רומי". ויש גורסים גרמניה של רומי. במשפטי נירנברג לאחר השואה, עמדו לדין 23 פושעי מלחמה נאציים, 11 מתוכם נידוני למוות. היה צפוי שיוצאו להורג ע"י כיתת יורים בהיות המשפט צבאי, אבל הוחלט לבסוף לתלות אותם. אחד מהם, הצורר ה-ר-מ-ן = המן רשע} גרינג ממקימי הגסטפו, התאבד בכלאו שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, כך שביום כ"א תשרי תש"ז {1946} – יום הושענא רבה = יום החיתום, נתלו רק עשרה, מעין מהדורה חוזרת של עשרת בני המן שנתלו על העץ. שנת תש"ז אכן רמוזה באותיות הקטנות בשמות עשרת בני המן שנתלו במגילה: פרשנדתא, פרמשתא, ויזתא = ת – ש – ז 1946. האות ו במלים "ואת" המופיעה בבני המן, רומזת לריבוי, היות ומבחינה תחבירית היא מיותרת. זה גם רומז לאלף השישי בו הצוררים הנאציים נתלו. גם המלה "ואת" המופיעה לפני כל אחד מבני המן, באה לרבות כדברי רבותינו (ילקוט מעם לועז אסתר רלז), היא רומזת על תליית עשרה אנשים נוספים בנוסף לעשרת בני המן. כמו כן, המלה את רומזת תמיד לריבוי כדברי הגמרא (סוטה יז, ע"א).
מעניין לציין, שאחד הנידונים הגרמניים יוליוס שטרייכר שבמשך למעלה מעשרים שנה הפיץ שנאה נגד העם היהודי בעיתונו "דר שטירמר" בו שימש כעורך, אמר לפני שחבל התלייה נכרך על צווארו: "חג פורים 1946".
כל זה מסביר את דברי חכמים ש"אסתר ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז ע"א).
כעמלק של ימינו, מהווים האיאטולות מאירן/פרס – צאצאי המן הרשע המכריזים השכם והערב על רצונם להשמיד את ישראל ללא כל התגרות מצדנו, כמו "קבלת הפנים הצבאית העמלקית" לה "זכינו" עם יציאתנו ממצרים.
המסר המרכזי במגילת אסתר – לדורנו.
"נס פורים היה הכנה לבית שני… ויהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה" (שפת אמת).
אירועי המגילה התרחשו בתקופת אחשורוש ששלט באימפריה הפרסית במשך 20 שנה בין השנים: 485-465 לפנה"ס. הוא התמנה למלך לאחר שאביו דריוש הראשון יצא למלחמה נגד מצרים בה נהרג. אחשוורוש בנו המשיך במלחמה ואף הצליח לכבוש אותה, דבר המסביר את הרקע למשתה שנמשך 180 יום. בכך הוא רצה לבסס את מעמדו באימפריה שהתרחבה. שמו הפרסי הוא "חשיארש", ואילו בפי היוונים כסרכסס. בפי היהודים כונה "אח-שורוש", היות ומי ששמע את שמו צעק "אח ראשי", היות והוא רושש את העם בגלל גובה המיסים למימון שיגעונותיו: כיבושי נשים וארצות. אשתו "ושתי" הייתה נכדתו של נבוכדנצאר דבר המסביר את מעמדה הרם וסירובה להתייצב לפניו, ואילו אמו "אטוסא" הייתה ביתו של כורש זקנו, דבר שהקנה לו מעמד מכובד.
היהודים שראו כי טוב ליבם ביין הפרסי, סירבו לעלות לארץ ישראל בימי עזרא ונחמיה, ובעצם עלתה רק "דלת העם". שמות הגיבורים הראשיים במגילה: מרדכי (מורדוך) ואסתר (אסתיריס) מזכירים שמות אליליים פרסיים. כמו כן אסתר בבית אחשוורוש, ומרדכי "יושב בשער המלך" – בתפקיד של שר. כל זה משקף תפאורה של "יהודי אמריקה של אז".
הרבי מגור מחבר "השפת אמת", כותב על פורים: "נראה כי נס פורים היה הכנה לבית שני. כי היה צריך להיות כוח ועוז לב … וכן אפשר שיהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה כמו שאמרו חז"ל: מעמיד עליהם מלך קשה כהמן… שנס כזה הכנה לגאולה". לדבריו, הגאולה אינה באה על מגש של כסף, אלא יש צורך בכוחות רוחניים ="עוז לב", ופיזיים = "כוח". כלומר, יש צורך בתעוזת המנהיגות נגד עמלק, והכנות צבאיות מצד שני. לכן, הקב"ה זימן את גזירת המן שהובילה אותם לתשובה שלמה וקבלת התורה שבע"פ מרצון: "קיימו וקיבלו עליהם". ניתן להם ניסיון צבאי שהרגו באויבם עמלק.
פורים מקיף את כל החגים: פ = פסח, ו = ו' בסיון שבועות, ר = ראש השנה, י = יום הכיפורים מ = סוכות (בארמית). כיפורים = כמו פורים. את השגות כיפורים נוכל להשיג ע"י שמחה בפורים.
"והימים האלה נזכרים ונעשים – בכל דור ודור, משפחה ומשפחה…" (אסתר ט, כח). האורות של אז, מאירים גם כיום מידי שנה בשנה כדברי חכמים לכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים". האורות של כל חג מאירים בכל חג כדברי רבנו האר"י הק', כך שצריכים רק להתעלות כדי לקבל את אותם אורות.
המן האגגי של ימינו = רבים מהפרסים וגרורותיהם כמן חיזבאלה וחמס הצועקים מעל כל במה, שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, ואף פועלים להשגת פצצה גרעינית לביצוע זממם. המנהיג הפרסי כיום הוא: "ח/המנ –אי. = המן.
אחשוורוש של ימינו, מהווים רבים מראשי אירופה ואמריקה, שבמשחקי מלים דיפלומטיות נראים כניטראליים, אבל מאחורי הקלעים, תומכים בשונאינו ודורשי רעתנו.
הפתרונות לבעיית עמלק בימינו – אחדות ומנהיגות.
"לך כנוס את כל היהודים" – כנס ואחד את היהודים המפולגים (דברי אסתר למרדכי).
אומרים חז"ל שרק מרדכי היהודי קלט את גודל האחריות מהשואה ההמנית הקרבה, ולכן החליט לקחת פיקוד
ולפעול בכל החזיתות: פקודות לאסתר מול אחשוורוש. אסתר גוזרת על היהודים לצום 3 ימים – יד, טו, טז בניסן "שנפלו" גם על "ליל סדר פסח", כך שבאותה שנה לא קיימו מצוות אכילת מצות ולא שתו ארבע כוסות, כך שנשאר להם רק מצוות "אכילת מרור העמלקי, וקריאת "והגדת לבניך" מתוך זעקה.
הרב חרל"ף (מי מרום – מעיני הישועה פרק י"ח) אומר: שיש צורך בשני מנהיגים כמו משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לכולם, הביטוי הפותח את השם, א-מ.
מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח,
השני מטפל בהנהגה הפנימית כמו – אהרון, אסתר ואליהו.
המלה המשותפת "א-מ" מסמל את האם היודעת לטפל טוב בילדיה, בבחינת "אם הבנים שמחה הללוי-ה".
עמלק = 240 = ספק. "אין שמחה כהתרת הספקות" כדברי חכמים. ברגע שנתיר את הספקות הן בנושא אמונתנו השלמה בבורא עולם, הן בנושא אמונתנו בתורתנו הקדושה, והן בנושא נחלת אבותינו על כל גבולותיה – לא תהיה תקומה לכל אויבינו הרבים. והכל צריך להתקיים מתוך אחדות כדברי אסתר למרדכי: "לך כנוס את היהודים" – לך תאחד אותם. לכן, השם "בית הכנסת" ולא בית תפילה. קודם יש להתכנס ולהתאחד, ורק אחר כך להתפלל כדברי רבנו האר"י הק' לפסוק "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני ה" (ויקרא שמיני ט, ה). רק לאחר שמתקרבים איש לרעהו בבחינת "ואהבת לרעך כמוך", זוכים לעמוד לפני ה'. אז, נזכה בעזהי"ת ל"אורה ושמחה וששון ויקר".
הנתונים הבאים במגילה –
רומזים לכך שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש.
167 פסוקים במגילה – כנגד דברי שאול לשמואל: "חטאתי… כבדני נא נגד ז-ק-נ-י…" = 167.
159 פעמים המלה ה-מ-ל-ך בוואריאציות שונות. = ק-נ-ט = 159 = דאגה {בערבית מרוקאית}.
17 פעמים המלה מ-ש-ת-ה = טו"ב. כנגד 17 פעמים בה מופיעה המלה משתה בתנ"ך.
53 פעמים מופיעה המלה א-ס-ת-ר, וכן מ-ר-ד-כ-י. = ג"ן. גן עדן, "דודי ירד לגנו".
54 פעמים המלה ה-מ-ן = דן = 54. דינו של "ראש גוים עמלק", בתליה.
4 פעמים ז-ר-ש הרשעה. ד' – דין לאשתו הרשעה של המן.
9 פעמים ו-ש-ת-י = ט = ט-ומאה.
28 פעמים א-ח-ש-ו-ר-ו-ש = "כ-ח, לרמוז על ה- כ-ח האכזרי של אחשורוש.
פורים שמח – משה אסולין שמיר
לע"נ אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה. הרה"צ רבי אברהם בר אסתר ע"ה. הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
הצדיקות: א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה שעלתה לגנזי מרומים ביום י"ב אדר. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה
LES FETES-LA CUISINE JUIVE BECHARIENNE
D'inspiration essentiellement tafilalienne, elle fut, sans aucun doute, influencée par l'histoire et la géographie : n'étaient utilisés que les légumes, céréales et fruits produits dans le sud-marocain, et chaque maîtresse de maison s'ingéniait à confectionner tout ce dont elle pouvait avoir besoin et qu'elle ne pouvait se procurer sur le marché local. Sans entrer dans le détail des recettes, ni en donner un catalogue complet, je voudrais présenter certaines spécialités de la cuisine juive bécharienne, qui faisait en quelque sorte la synthèse des héritages tafilalien, marocain, algérien… :
Quelques plats spécifiques et traditionnels :
La salade de poivrons ou salade juive,
(ailleurs appelée «tchoukchouka».) : Poivrons grillés, pelés et égouttés puis mis à mijoter dans une sauce d'huile d'olive, de tomates fraîches, d'ail, de piment, d'aromates et épices…
Se consomme chaude ou froide.
La Tafina
C'est le plat du shabbat, préparé la veille et qui cuit à feu doux ou au four jusqu'au samedi midi.
Il se compose de blé dur, pommes de terre et œufs entiers, pied de veau et viande de bœuf, pois chiches, haricots blancs secs, dans une sauce composée d'huile, d'eau, ail, épices, piment doux, safran.
Le couscous
Le couscous traditionnel avait une variante, originale, préparée sans légumes ni viande, mais avec du beurre, du sucre en poudre, des raisins secs. Il se consomme accompagné de lait fermenté.
Les boulettes de viande
Viande de bœuf hachée à laquelle sont incorporés divers ingrédients : poivre rouge, sel, oignons, grains de riz.
Cuisson au four, à petit feu, avec une sauce et accompagnée de petits pois.
L'omelette (Megguina) :
Omelette normale à laquelle sont incorporés champignons, pomme de terre, persil… Cuisson au four, dans un moule.
Bien évidemment, la règle de la cachrout s'imposait à tous et la communauté se chargeait d'organiser l'abattage rituel des animaux et la cachérisation de la viande. Rabbi Messaoud Assouline, qui faisait fonction de hazzane-sacrificateur, était principalement chargé de procéder à l'abattage des animaux destinés à la communauté, qui avait un droit de contrôle aux abattoirs et ses propres boucheries servant exclusivement de la viande cachère.
D'autres préparations mériteraient de figurer dans un ouvrage gastronomique, comme les pâtisseries (cigares au miel, makroud…) ; je me contenterai de citer la crêpe tafilalienne farcie qui avait la particularité d'être, comme une pita, une sorte de poche au diamètre imposant (25 à 30 cm) : remplie de toute sorte de bonnes choses, elle permettait de nourrir une famille.
LES FETES
Les fêtes étaient l'occasion, pour chaque famille juive, de préparatifs, de travaux divers, d'achats, de réceptions et parfois, de voyages…
Les fêtes de Pessah
Un mois avant Pessah, il était procédé à la désinfection totale des maisons (dont les murs étaient blanchis à la chaux), à un véritable «nettoyage de printemps», afin d'éliminer toute trace de nourriture ordinaire, le «hametz». Dans cette période, nous avions coutume de nous réunir pour les repas, dans une partie retirée de la maison. A l'occasion des fêtes proprement dites, les femmes juives de Colomb-Béchar faisaient des efforts d'imagination pour régaler les leurs, en utilisant essentiellement les produits locaux ; l'exemple le plus significatif se rapporte aux fêtes de Pessah, où elles se servaient exclusivement des produits de la terre pour cuisiner, la seule viande étant celle du mouton (un animal par famille nombreuse, en général ), dont la graisse remplaçait l'huile. Du temps des privations et de la pénurie, nous avions conservé cette habitude de boire le café, en accompagnant chaque gorgée d'un morceau de datte, pour supprimer l'amertume et remplacer le sucre devenu rare et cher.
La confection des MATZOT
Jusque dans les années 1955-1960, nous ne consommions pas la galette industrielle à l'occasion des fêtes de Pessah, cela pour diverses raisons, dont celles-ci : les matzot de Strasbourg, qui revenaient trop cher, ne paraissaient pas , surtout, répondre aux exigences imposées par la religion. Les Juifs de Colomb-Béchar avaient donc coutume de les confectionner eux-mêmes, selon le procédé suivant :
- Le blé était acheté plusieurs mois à l'avance et entreposé à l'abri de la lumière et de l'humidité, afin d'éviter une germination précoce. En moyenne, il fallait compter 30 kilos par famille.
- Un mois avant Pessah, le blé était étalé sur un drap immaculé et nettoyé grain par grain, pour éliminer les inévitables petits cailloux.
- Le moulin était loué, cachérisé, et, pour plus de sûreté, les premiers kilos moulus devaient demeurer inutilisés. La farine obtenue était ensuite recueillie dans un drap, pour être tamisée.
Les galettes, appelées rghaïf étaient fabriquées collectivement, par groupes de plusieurs familles : la pâte, pétrie sans levain permettait de confectionner des galettes normales ; toutefois, une partie de la production étant fabriquée avec une pâte enrichie, chaque famille disposait d'une certaine quantité de galettes aux œufs.
La dernière opération consistait à porter les galettes au four, (les fournées se succédant à partir de 5 heures du matin), où elles étaient cuites sur des galets, dont elles épousaient la forme, ce qui était leur caractéristique ; ces galettes, est-il besoin de le préciser, étaient particulièrement délicieuses.
La Mimouna
Apportée d'Espagne (ou héritée des Judéo-berbères?) la Mimouna terminait la fête de פשח dans la cordialité et l'allégresse : au huitième jour, un pique-nique avait lieu l'après- midi, dans les jardins, d'où chacun rentrait les bras chargés de palmes et de fleurs destinées à décorer la table. Car, le soir venu, toute la communauté se mettait en mouvement pour aller, par groupes de six, huit… de maison en maison, présenter ses vœux, boire un verre, manger une pâtisserie, et poursuivre ainsi ses visites jusqu'à une heure avancée de la nuit.
Les fêtes du Kippour
En dehors du jeûne, fort éprouvant pour les organismes, lorsqu'il tombait dans les périodes chaudes (faut-il rappeler qu'ayant pris le repas de la veille de kippour vers 17 heures 30 il faut résister sans boire ni manger jusqu 'au lendemain au coucher du soleil ?) Les fêtes du kippour se caractérisaient par une coutume ancestrale : la kappara
La Kappara
L'abattage rituel des poulets, à l'occasion de כּפר (le Kippour) donnait lieu à une cérémonie qui nous amusait beaucoup, lorsque nous étions enfants : selon une coutume, qui devait se rattacher à des croyances liées probablement à des superstitions, et très certainement à des traditions antérieures au monothéisme, il fallait abattre autant de poulets qu'il y avait de personnes dans la famille, chaque volatile étant destiné à porter les fautes et péchés de celui pour lequel il était sacrifié et dont il devait emporter tous les maux. Le hazzane (rabbin-sacrificateur), qui, plus que jamais, méritait son nom, allait de maison en maison pour faire ce travail. Chacun à notre tour, nous nous présentions devant Rabbi Mess'oud Assouline qui prenait alors une volaille (un coq pour un garçon, une poule pour une fille), et récitait une prière en faisant décrire plusieurs tours à l'animal au- dessus de notre tête, puis il tranchait le cou de l'animal et le lançait loin devant lui. Enfants, nous trouvions quelque peu barbare cette coutume fort ancienne qui remontait à l'époque du Temple, dit-on, et nous éprouvions une grande compassion pour ces pauvres poulets. Car, le plus souvent, la pauvre bête se débattait désespérément, et ainsi se vidait de son sang encore plus rapidement. Pourtant il est arrivé, miraculeusement, qu'elle trouvât encore assez de forces pour prendre la fuite, droit devant elle, ce qui faisait passer l'assistance de la tragédie à la franche hilarité.
Hanouka
C'est «la fête des lumières» qui rappelle un épisode miraculeux de l'histoire juive : la pénurie d'huile interdisant d'alimenter la chandelle qui éclairait le Temple, elle aurait dû logiquement s'éteindre ; or, elle continua de brûler. D'où cette tradition d'utiliser des hanoukiyot (au singulier, hanoukiya), ces chandeliers à huit branches, distincts de la ménorah, et d'allumer une chandelle chaque soir, durant huit jours.
A Colomb-Béchar, la communauté avait conservé sa modestie : point de hanoukiyot en cuivre massif ou en argent. Les ferblantiers locaux nous en confectionnaient de très jolies, quoique simples et ingénieuses.
La fête des cabanes
La fête des cabanes ou des tentes, Soukot, en hébreu (au singulier «souka») était, sans conteste, la plus belle de toutes, puisqu'elle offrait à nos imaginations d'enfants la chance, d'abord d'aller dans les jardins de la palmeraie chercher des palmes, ensuite de participer à la construction de la cabane de branchages ou de roseaux, dans la cour. Destinée à commémorer la traversée du désert et un épisode de l'histoire où le peuple juif en fuite devait porter les rouleaux et tables de la Loi dans des coffres (les Tabernacles), n'avait ni le temps, ni les moyens de construire des abris solides et durables, la fête des cabanes doit symboliser la précarité de la destinée humaine. Elle nous donnait l'occasion, durant huit jours, de rompre avec le quotidien…
Si les fêtes donnaient lieu à des préparations particulièrement originales, le quotidien avait aussi ses rites, commandés essentiellement par un sens de l'hospitalité très poussé : en milieu de matinée, la pause du thé à la menthe était sacrée pour la famille juive ; de plus, à toute heure du jour, chaque visite offrait un excellent prétexte pour préparer le thé, selon une tradition héritée des voisins arabo-berbères.
אגודות מיסיונריות – אליעזר בשן
אגודות מיסיונריות
במאה ה־19 החלו אגודות מיסיונריות פרוטסטנטיות את פעילותן במרוקו, במטרה להכניס יהודים תחת כנפי הנצרות. עשר אגודות כאלה פעלו במרוקו, רובן מבריטניה. האגודה האנגליקנית הראשונה, The British Society for the Propagation of the Gospel among the Jews, נוסדה ב־1804. נציגה במרוקו היה ג׳ בורו (Borrow), שפעל שם החל בשנות ה־30 של המאה ה־19 ואילך בערים טנגייר, תיטואן ומוגדור, בעזרת מומר בשם חיים בן עטר, שהפיץ עותקים של הברית החדשה.
אברהם בן עוליל יליד טנגייר (1826), שהתנצר באנגליה בגיל 18, נשלח למרוקו ופעל שם בשנות ה־50 וה־60. ב־1868 ביקר בטנגייר, בתיטואן, ברבאט, בסלא ובקזבלנקה. בפעילותה של אגודה זו חלה הפסקה והיא חודשה במרוקו ב־1883.
האגודה הפעילה ביותר היתה London Society for Promoting Christianity amongst the Jews , שנוסדה ב־1809 ופעלה במרוקו החל ב־1843 ואילך באמצעות שליחים מומרים. הראשון בהם היה אלכסנדר לוי, שהגיע למוגדור ב־1844 וניהל תעמולה נוצרית. הוא נפגש עם רבני העיר אברהם קוריאט ויוסף אלמאליח, אך לאחר מכן הטיל בית הדין חרם על כל מי שבא אתו במגע. בדורות הבאים הוטלו חרמות נוספים על ידי בתי הדין. בשנות ה־50 נשלח יהודי מומר מקרקוב, בשם ח״א מרקהיים, שלא הצליח לנצר אפילו יהודי אחד.
ג׳ימס ברנס גינצבורג היה יליד רוסיה שהוטבל לנצרות באנגליה ב־1847, הצטרף לאגודה הדל ונשלח בשליחותה לאלגייריה ב־1857. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870, 1873, וב־1875 יסד מרכז מיסיונרי קבוע במוגדור. הוא הקים בית ספר לנערים ונערות, וניצל את עניותם ובורותם כדי לפתותם ללמוד ולהטבילם לנצרות. יחד עם צוות שביקר בערים שונות במרוקו, ניהל גינצבורג תעמולה והפיץ את ספרי התנ״ך והברית החדשה. הוא היה אדם דומיננטי ובעל יוזמה, ועורר עליו את חמת הקהילה היהודית במוגדור, שנקטה אמצעים שונים כדי למנוע את פעילותו, כולל חרם, לחץ כלכלי, אלימות ופניות לממשל ולנציגי בריטניה. בראש המאבק עמד הרב יוסף אלמאליח, שנוסף למעמדו בתור חכם היה סוחר מצליח, כיהן בתור סוכן קונסולרי של אוסטריה במוגדור, והיו לו קשרים עם הדיפלומטים בעירו. במשך כשלוש שנים, עד סוף 1878, הצליח גינצבורג להטביל 23 יהודים. ב־1879 הוא נאלץ לעזוב את מרוקו, חזר אליה ב־1882, ולאחר ארבע שנים נשלח לאסטנבול שם נפטר ב־1898. את מקומו במרוקו מילא אלי זרביב, יהודי מומר יליד אלגייר, עד פטירתו בשנת 1919.
אגודות נוצריות אחרות פעלו על ידי הקמת מרפאות ושליחת רופאים, שאגב טיפולם בחולים יהודים ניסו להשפיע עליהם להתנצר. על רקע מחסור ברופאים מקומיים, ושכיחותן של מגפות ומחלות שונות, היה זה אמצעי יעיל. אחד הרופאים היה רוברט קר (Kerr), שליח אגודה בשם Presbyterian Church of England, שהחל ב־1886 פעל במשך שבע שנים מבסיס ברבאט. הוא ביקר בערים טנגייר, סלא, פאס, צפרו, מכנאס, והגיע עד תפילאלת. בין השליחים היו גם נשים.
מספר היהודים שהוטבלו היה זעום יחסית למאמצים הארגוניים ולפיתויים הכלכליים. אבל היתה זו סכנה לקיום היהודי, וננקטו צעדים למנוע אותה, בעיקר על ידי הקמת בתי ספר יהודיים לנערים ולנערות, ויותר מעורבות של העשירים במצוקת העניים. האנגליקנים מבריטניה הפיצו במרוקו ספרי תנ״ך מודפסים, ועוד ב-1960 שאל הרב א' חזן מקזבלנקה את הרב דוד עובדיה בצפרו האם מותר ללמוד מהם, והתשובה היתה שלילית (ד עובדיה, שדת ׳נתן דויד, סי׳ לג).
מיסיון פרנציסקני הוקם במרוקו מיד לאחר מלחמת ספרד־מרוקו: ב־1860 בתיטואן, ב־1868 בקזבלנקה ובמוגדור, ב־1869 במאזאגאן, ב־1870 בטנגייר (שם תוקם בית ספר שגם יהודים מקומיים היו שולחים את ילדיהם ללמוד בו), ב־1888 בלאראש ובסאפי, וב־1890 ברבאט.
לפי ידיעה מ־1887, ממשלת ספרד שהושפעה מתנועה פרו־יהודית בספרד, החליטה על הקמת בית חולים בטנגייר שהיה מיועד לקתולים, אבל גם חולים ־־ידים יכלו להתקבל בו. מאחר שטיפול רפואי היה אחד האמצעים להעברת •־ידים על דתם, כאמור לעיל, היה אולי שיקול מיסיונרי בהחלטה זו, נוסף לצד ההומאניטרי.
בכתב עת של מיסיונרים ב־1899 פורסם על יהודייה שהתנצרה בטנגייר. יהודים בודדים נוספים התנצרו, אבל מספרם היה זעום לעומת המאמצים הארגוניים והפיתויים החומריים.
ליהודי מרוקו היו מגעים חיוביים עם נוצרים אירופים על רקע קשרי מסחר. יהודים גם נהגו לארח סוחרים ותיירים נוצרים, ואלה שיבחו את הכנסת האורחים שלהם, למרות עניותם. לפי מקור מהמחצית הראשונה של המאה ה־18, נוצרים שלא היו להם בתים משלהם היו חייבים, לפי החוק, לגור אצל יהודים. הרופא המיסיונר רוברט קאר כתב, שכדי לגור ברובע היהודי על הנוצרי להצטייד במכתב מהווזיר לענייני חוץ. לפי מקור מהעשור השלישי של המאה ה־19, הוצאות האירוח חלו על הקהילה היהודית.
נישואין עם נשים נוצריות היו נדירים עד הזמן החדש. ר׳ יצחק אבן דנאן מפאס (1836־1900) דן בשנת תרץ (1890) על ׳ראובן שהיה נשוי לנוכרית מבני אדום וילדה לו בנים ובנות׳, היא מתה והוא נשא יהודייה (ליצחק ריחי, סי׳ ו). בספרות הרבנית של המאה ה־20 מצויים דיונים על יהודים שנשאו נוכריות או נוצריות, מהן שרצו להתגייר, ועל ילדיהם – מהם שנימולו(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג, יור״ד, סי׳ ז).
היו מבקרים נוצרים שכתבו ביומניהם פרטים שונים על חיי המשפחה, הכלכלה והקהילה של היהודים, מהם ברוח אוהדת ומהם בגישה ביקורתית.
תהלוכת ייהודה איש קריות׳: נוצרים בטנגייר ביטאו יחס של בוז ועוינות ליהודים בתהלוכת ייהודה איש קריות׳, מנהג זה היה נהוג בכל יום שישי לאחר הפסח, כאשר נערים נוצרים ומוסלמים היו רצים ברחובות כשהם נושאים בובות בוערות לבושות כיהודים, ויורים עליהן. בשנות ה־80 של המאה ה־19 הופסקה התהלוכה, לאחר פניית גורמים יהודיים ובהתערבות דיפלומטים אירופים, אבל היא חודשה שוב. לפי ידיעה מיום 3 במאי 1889, הורה קונסול ספרד בעיר, בלוויית אזהרה, להפסיק תהלוכה זו הפוגעת ביהודים. בעקבותיה אסרה המשטרה כמה עבריינים.
פיוט לכבוד האדמו״ר עט״ר כקש״ת לבי דוד אביחצירא זצוק״ל זלה״ה זיע״א סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ
פיוט לכבוד האדמו״ר עט״ר כקש״ת לבי דוד אביחצירא זצוק״ל זלה״ה זיע״א סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ. נֹעַם אֱמֶת קְנֵה
אפתח בשיר ומזמור . לכבוד ארון התורה . הוא דודי צרור המֹר . שהוא מקל תפארה . אמ״ר גמ״ר שמ׳׳ר . את כל דברי התורה . אדוני מלך דוד חניכת אביחצירא:
נעלם נסתם ממני . פתאים עלה בסערה . עמו נשאר באניה . יהּ בתוך ים נשברה בר״ח אר״ח זר״ח . לעמת העשרה:
ישר תמים פעלו . בגלוי ובסתרה . בחר לו לגורלו . יבוא תמיד ההדרה . בד׳׳ד אלד׳׳ד מיד"ד . בענוה יתרה:
יום יום משכים ומעריב . לבית מדרש בזהירה . וגם היה מקרב . דל ואביון כשורה רחמ״ן הימ״ן אומ׳׳ן . בעיון ובסברה:
חשק תמיד ואִוָּה . ללכת לארצנו . בטל כל התאוה . הכיל לכבוד יוצרנו . אב״י רב״י לב״י . היא כתר ועטרה:
יראתו ענותו . ראיה תראה בספריו . קדשתו ברכתו . במתק טוב אמריו . צו״ה א ו״ ה קו״ה . להוביל שי למורא: יקר חבוריו המה . שכל טוב לעושיהם . פתח האהל שמה . דרושים לחפציהם. כּמ׳׳ה רמ״ה חכמ״ה . לזה מרבה המשרה:
אחר כל אלה חִבֵּר . ספר רישא וסיפא . עד הקלפות שִׁבֵּר . להרים כלה יפה. חרפה רפ״א צפ״ה . להשיב שה פזורה:
אין להרהר אחריו . בכל מדד ומדה . אמת צדקו דבריו . לתורה ולתעודה • דבר״י מור״י יור״ה . לכל דרך ישרה:
דודי הלך במישור . לפני אל שוכן רימה . באהבתו קשור . עד עלה שמימה למ׳׳ד חמ״ד עמ״ד . לפני אדיר ונורא:
היודע נסתרות . ברוך אומר ועושה . לקט נצוצי אורות . על יד צדיק מתנשא. מלכ״י נסכ״י ערכ״י . הוא ארי בחבורה:
אשרי חלקו וחבלו . בעליתו למעלה . לבקר בהיכלו . בזכות תורה ותפלה . פז״ר חז״ר אז״ר . את מתניו בחגורה:
נתן צדקה הרבה . כמה וכמה טובה . חכם עדיף מנביא ביראה ואהבה . רב״ה חב״ה סב״ה . מפל מצוות נבחרה :
חנון רחום יְיָ . לא עזב את חסידיו: הקים לעם אמוני . אחימלך ידידיו . אנ״א א״ל חו״ס נ״א . תצילם מכל צרה
זרע קֹדש מצבתו . נטע נעמן נמצא . בזכות אבות וזכותו . בו בחר וגם רצה . ה״אל הו״אל גו״אל . ישראל אביחצירא:
קול דודי הנה זה בא . במהרה בימינו . שובה ישראל שובה . עד השם אלהינו. קשוב יקשוב ישו״ב . אל תוך בית
הבחירה:
אדוני האדונים . תקבל מנחת עני . ברחמים הגונים . מכל טוב חסר אני . לפנ״י קונ״י עינ״י . בתורתך האירה:
מלפני שוכן רומה . אני שואל כפרה . יודע תעלומה . כחשכה כאורה . צדי״ק בוד״ק חד״ק . מבין שושן הסירה:
ישראל עבדיך . בלב נשבר נדכאים . למען חסדיך . הראם נא קץ פלאים . גאי״ם הפאי״ם הא״ם . אל הבנים החזירה
צדיק אתה יְיָ . לך אנחנו מודים . השיבני יְיָ . למען הידידים . הורי״ם ברי״ם שרי״ם . קִיְּמו זאת ההורה
היהודים בתקופה הקדם קולוניאלית – אליעזר בשן היהודים והשלטון
היהודים בתקופה הקדם קולוניאלית – אליעזר בשן
היהודים והשלטון
שליטי מרוקו הקפידו לקיים את תנאי עומר ואת מעמד הד׳מי של היהודים לאורך כל המאה התשע־עשרה, תוך מתן פרשנות מחמירה. ביטויים לכך אפשר למצוא בהוראותיהם ליהודים. כך, למשל, בשנים 1808-1807 חייב סלימאן השני את יהודי סאלה, רבאט, מוגאדור ותיטואן לגור במלאח, בדומה ליהודים ברוב הערים האחרות. בשנת 1836 פנו יהודי פאס אל עבד אלרחמאן השני בבקשה להתיר להם לבנות בית מרחץ לעצמם, מפני שלא הותר להם לרחוץ בזה של המוסלמים. לאחר התייעצות עם חכמי דת השיב הסולטאן בשלילה, ונימק את תשובתו בטענה כי בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניקם ליהודים, מפני שאין הרחצה דרושה להם לפי דתם. בתקופת מחמד הרביעי נאלצו גברים ונשים לעבוד למען השליט גם בשבתות ובחגים. ב־1873 נכפה על היהודים, בין השאר, לעסוק במליחת ראשיהם של מי שהוצאו להורג כדי שאפשר יהיה לשמרם זמן רב ולהוקיעם בשערי העיר. באותה שנה העביר מושל העיר מזגאן את יום השוק משני לשבת, כדי למנוע מיהודים לסחור בו.
ידיעות על מצבם החמור של היהודים במרוקו הגיעו לאירופה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בעקבות פעילות של אגודות אירופיות. למשל, בין השנים 1864- 1880 נרצחו ברחבי מרוקו 307 יהודים – לפי חלק מהמקורות 343 – והרוצחים לא הועמדו לדין. בתחילת 1880 פרץ סכסוך, שהידרדר עד חילופי מכות, בין יהודי שהחזיק בחסות צרפתית ובין מוסלמי. היהודי הצליח לברוח, אך אספסוף תקף עוברי אורח יהודים וביניהם זקן, רצח אותו ולאחר מכן שרף את גופתו. האירוע גרר התערבות דיפלומטית בריטית, ומשפחת הקרבן קיבלה פיצוי מהסולטאן. יהודי זקן ואמיד באנתיפה שבהרי האטלס, אשר דאג לפרנסתה של אישה מוסלמית בשנת בצורת, נפל קרבן לעלילה של המושל כי הרתה לו, והוצא להורג. בשנים 1883-1880 הולקו נשים יהודיות בטנג׳יר ובקזבלנקה עקב עלילות שונות. הסולטאן חסן הראשון הפקיע חלק מבית הקברות היהודי העתיק בפאס, הסמוך לארמון, בשני שלבים – בשנים 1877 ו־1884 – למרות הפצרות של גורמי חוץ, כשגריר בריטניה במרוקו, לא לעשות זאת.
ב־1886 הוטלו על היהודים הגבלות שונות: נאסר עליהם לעזוב את מרוקו ללא היתר של הסולטאן, להיכנס לבית קברות מוסלמי, להיראות בפומבי בחגים מוסלמיים, להרים קולם בתפילה ועוד. מדי פעם הוטלו איסורים נוספים, כגון איסור לתקוע בשופר בראש השנה ובהלוויות. בתביעה נגד מוסלמי עדותם נחשבה לא קבילה, וחתימתם על מסמך משפטי הייתה מבטלת אותו. בפברואר 1888 הגישו נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה וסגן נשיא ״אגודת אחים״ תזכיר לממשלת בריטניה, שבו גוללו בפירוט את ההשפלות שחווים יהודי מרוקו ואת ההגבלות בחייהם, ביניהן כאלה שאינן כלולות בתנאי עומר. בחורף 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל־700 יהודים, ביניהם נשים וטף, משלושה כפרים באזור הסוס. בתיהם הועלו באש והם נותרו ללא קורת גג, בשדות ובקור. רק לאחר התערבות דיפלומטית בריטית התיר להם הסולטאן לחזור למקומם. בסוף שנות השמונים ובראשית התשעים הגיע מידע לאירופה על מצוקתם של יהודי דמנאת, אשר נפלו קרבן לפרעות בשנים 1891-1884. גם יהודי מראכש סבלו מידם הקשה של המושל והקאדי¡ יהודים הולקו באכזריות כה רבה עד שהיו בהם שהתאסלמו. בעקבות הידיעות הללו יצא בדצמבר 1893 מבריטניה לטנג׳יר שמואל מונטגיו(1911-1832), חבר פרלמנט ונדבן שפעל למען יהודים במצוקה. מטרת ביקורו הייתה לפנות לממשל במרוקו בבקשה לשמור על שלום היהודים, אולם פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ לא נשאה פרי.
היו מקרים של התערבות שליטים כדי למנוע פגיעה ביהודים או להקל על מצבם. התערבות זו הייתה פרי הנסיבות המיוחדות של האירוע, של מערכת היחסים של היהודים עם המושלים או של לחץ מבחוץ. הסולטאן חסן הראשון ויתר בשנת 1887 על מסים שהיו חייבים לו יהודי מראכש עבור שמונה שנים, בגלל שנות הבצורת הקשות שהיו אז. כאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר תפילה לשלומו שנכתבה בערבית. הסולטאן נשק את הנייר ואמר שלא ידע כי נאמנותם לו כה רבה עד שהם מתפללים לשלומו. ב־1889, בעת ביקורו בתיטואן, הורה להגן על יהודי העיר בעקבות פנייה של משלחת שמנתה את נכבדי הקהילה, וביניהם הרב הראשי. לפני צאתו את העיר פנו אליו גם יהודים מששואן והתלוננו על רדיפות¡ הסולטאן הורה למושל להגן עליהם. בהתערבות הקונסול הבריטי במרוקו חולק בשנת 1882 מזון ליהודי מוגאדור שנפגעו מבצורת. כעבור כמה שנים, ב־1904, שוב הייתה שנת בצורת והסולטאן עבד אלעזיז הורה לחלק מזון גם ליהודים, בעקבות פנייה של משלחת רבנים.
דמי
בן חסות – מעמדם המשפטי של היהודים ושל הנוצרים תחת שלטון האסלאם. מעמד זה, המעוגן בקוראן, הקנה ליהודים, כבני עם הספר, זכות לחיות על פי אמונתם, אך חייב את השליטים להשפילם ולגבות מהם את מס הג׳זיה.
תנאי עומר
מערכת של הגבלות וציוויים שהוטלו על היהודים והנוצרים בארצות האסלאם, המיוחסת לכיליף עומר אבן אלחטאב. מערכת הגבלות זו נועדה להבדיל פיזית בין המוסלמים והכופרים, לתת כבוד למוסלמים ולהשפיל את היהודים והנוצרים. אין גרסה רשמית ואחידה של ההגבלות, אך הן קבעו את כללי ההתנהגות של יהודים בחברה המוסלמית. כך, למשל, הם היו חייבים ללבוש לבוש מיוחד, נאסר עליהם להשתמש בנשק או לרכב על סוסים, ועוד. כל שליט נהג להוסיף הגבלות או לא לקיים הגבלות מסוימות.
אלישע בן יעיש בעל המופת-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי
- אלישע בן יעיש בעל המופת
בעיר מקנס חי מלך רשע, ששנא מאוד את היהודים והיה עושה להם צרות הרבה. וכיצד ? הוא היה מטיל עליהם מיסים רבים, אוסר עליהם את המסחר, דוחף אותם ל״מלאח״. בקיצור — היה עושה להם מוות ממש.
וב״מלאח״ של היהודים היה אז רעב גדול, גדול מאוד. אין פרנסה ואין לחם. ראה זאת המלך הרשע, מה עשה?— הכניס לתוך ה״מלאח״ שני אריות גדולים, וגזר על היהודים:— מוכרחים אתם להאכיל יום יום את האריות האלה. — והוסיף בהנאה:— הם זקוקים לבשר הרבה!
איך יאכילו היהודים שני אריות גדולים, ומניין יקחו בשר הרבה, ולהם עצמם אין אפילו לחם לאכול ?
עשו היהודים את עצמם, כאילו אין הם רואים לא את הכלובים ולא את האריות. בוקר בוקר הם הולכים לבית־הכנסת, ואת האריות אינם רואים, כאילו לא היו קיימים כלל.
שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אהד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.
הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.
היו האריות רעבים ביותר, כירסמו את סורגי הכלובים עד שהתפרצו החוצה והשתחררו.
ראו היהודים שכך הוא הדבר — האריות חופשיים הם וסכנת־מוות מרחפת ב״מלאח״ — והתחילו צועקים, בורחים ומסתתרים בכל מקום. הם לא היו הולכים לא לתפילה ולא לפרנסה, רק יושבים סגורים ומסוגרים בבתיהם, ביום ובלילה.
וב״מלאח״ של מקנם העיר היה גר צדיק גדול בשם אלישע בן יעיש, שכל העניין הזה לא איכפת לו— לא אריות, לא קונצים ולא אבטיח. כל היום וכל הלילה הוא יושב והוגה בתורה בבית־הכנסת, כמנהגו מני אז. כי תמיד היה הוגה בתורה, לומד יומם ולילה. נכנסו האריות לתוך בית־הכנסת, והחכם אלישע בן יעיש הסתכל בהם בלי כל פחד… ככה, כמו שמסתכלים באדם. הוא אמר תפילה קצרה ואמר לאריות לשכב. נשכבו האריות על ידו, כאילו היו שני כלבים. אחר כך אמר להם החכם:— בואו אחרי.
- המספר טוען, כי יש תפילה מיוחדת להשקטת ׳חיות רעות ולאילופן, אך היא נשתכחה ממנו (הערת הרושם).
הלכו האריות בעקבות החכם אלישע בן יעיש כמו שני כלבים. והחכם יצא מן ה״מלאח״ והובילם אחריו ישר אל ארמון המלך. ראו אותו השוטרים המבוהלים׳ פחדו מאוד ונתנו לו להיכנס לתוך ארמון המלך. ברירה היתה להם? בארמון אמר החכם למלך:— אדוני המלך רם המעלה! הנה הבאתי לך בחזרה את שני האריות שלך, קח אותם ותן להם אתה אוכל.
עמד שם וזירו של המלך. הוא כעם מאוד על חוצפת החכם היהודי׳ הלועג בדבריו על המלך, ואינו מתייחס אליו בכבוד. פנה לחכם!— כך מקיימים אתם, היהודים, את פקודת המלך ? ! וכיצד אתה, בוגד זקן, בן כלבים, מעז להתחצף כך בפני מלכנו הגדול ! בחיי שלי, בן מוות אתה! ופה תהיה הקבורה שלך! אמר לו החכם:— אתה, שתוק! אין זה כלל עסקך. אם תוציא מלה נוספת מפיך, בחיי התורה, שאני הופך אותך מיד לקוף! אמר הווזיר:— נראה. ירק החכם והווזיר נהפך לאריה שלישי.
ביקש המלך את החכם אלישע בן יעיש, שיחזיר לו את הווזיר שלו, אך החכם אמר:— רק אם תיקח ממני את שני האריות שלך ותבטיח לא לעשות צרות ליהודים כל עוד אתה חי, אמלא את בקשתך. כשתמות — לא איכפת לי, אבל כל זמן שאתה חי, עליך להבטיח לי זאת.
הבטיח המלך לחכם, שכל ימי חייו לא יעשה צרות ליהודים. שוב ירק החכם יריקה קלה על האריה השלישי, והוא נהפך לווזיר.
המלך הרשע קיים את הבטחתו עד יום מותו. ויהודי מקנס חיו בשלום ובשלווה.
ראשית התיישבות היהודים בערבות ערב – חדירת הערבים לשטח ארץ־ישראל- ח.ז.הירשברג
פרק שלישי: ראשית התיישבות היהודים בערבות ערב
חדירת הערבים לשטח ארץ־ישראל
ראשית התיישבות היהודים בחצי־האי ערב לוטה ערפל האגדה. גם כאן, כמו בסיפורים על התיישבות היהודים הראשונים בספרד, באנגליה או בבוהמיה, האגדה פותחת בתקופה קדומה מאד, בימי הנביאים והמלכים הראשונים, בימי משה, דויד ושלמה. אגדה אחרת מספרת, שבשעת חורבן הבית הראשון ניצלו שמונים אלף כוהנים ופרצו להם דרך אל ארץ ערב. מכל מקום עובדה היא, כי מימי שיבת ציון נעשו שבטי הערבים שכניהם הקרובים של היהודים היושבים בארצם, ובמרוצת הימים גם של גולי בבל שנשארו בבבל. עוד בימי בית ראשון באו בני ישראל במגע עם אורחות תימן ומושבותיה שבצפון ערב, ובסוף התקופה ההיא התנגשו גם עם שבטי הבדוים, שהתחילו באים מהמזרח. ואולם כשעלו מבבל ראו היהודים כי נודדים רבים, צפוניים וגם דרומיים, באו מן הערבה עם גמליהם וצאנם ובקרם לגור בארץ בני אדום, בעבר־הירדן ובארם־צובה. ומאחר שארץ־ישראל התחילה גובלת עם מושבות־ערבים, יכלו שבי־ציון להכיר יפה את אורחם ורבעם של בני ישמעאל.
שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו). במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".
תהליך התיישבותם של בני הערבה היה דומה לתהליך התיישבותם של בני ישראל בארץ כנען. לאט לאט הסתגלו בני הערבה לתנאי החיים בארצות שרוב תושביהן היו בתקופה ההיא עובדי־אדמה, והתחילו גם הם להתיישב ולעסוק בחריש ובקציר. ולא זו בלבד, אלא שלאחר זמן מסויים הקימו ממלכה חזקה והתחילו עוסקים במסחר בינלאומי. הם התיישבו באזור הצטלבות דרכי המסחר הגדול בין סין, הודו, אשור, בבל, פרס, תימן, דרום־אפריקה, מצרים, יוון ורומא. באזור הזה הוקמו מרכזי־מסחר, שבהם היו ממיינים ומחלקים את הסחורות, הבאות מארצות היצוא, ושולחים אותן אל ארצות היבוא. על כן היה כאן תהליך כפול: נודדי־הערבה נהו לשם, אולם גם עמים בעלי תרבות גבוהה התאמצו לחדור לשטח הזה. יש סוברים, כי האשורים היו הראשונים, שעמדו על ערכה הרב של תדמור מבחינת המסחר הבינלאומי . בתימא נתגלתה כתובת ארמית מתקופת נבוכדנצר בימי נַבּוֹניד, מלך בבל, השתלטו הבבלים על העיר הזאת, שראוה כמרכז עיקרי של המסחר. אין ספק שבימים ההם באו סוחרים יהודים, לרגל עסקיהם, אל ערי המבצר החשובות(תימא,סלע—פטרה). ״האחים מַרְשו״, בית־המסחר הבבלי הגדול בניפּוּר, שבעליו היו יהודים, קיים קשרים עם ערב, ובוודאי היו סוכניו ומשרתיו היהודיים באים לעתים אל תחנות השיירות הגדולות שבצפוךערב.
ממלכת הנבּטים
הנַבַּטִים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילתהתקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה, ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה(שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של עשרות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלולדרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.
בתקופה היוונית יסדו הערבים באזורים האלה ממלכה הנקראת מדינת הנבטים. הלשון הארמית היתה שפת הכתובות שלהם, ולכן שיערו המלומדים בראשונה שהם היו ארמים. ובזה סמכו על הכתובים: בראשית כ״ה, י״ג: כ״ח, טי; ישעיה ס/ז׳; אף־על־פי שבספר החשמונאים א הי, כ״ה; ב ה/ חי: וכן אצל יוסף בן מתתיהו- הם נקראים ערבים. רק לאחר זמן־מה עמדו המלומדים על כך, כי אכן ערבים הם, שהשתמשו בשפה הארמית. מדינת הנבטים השתרעה ממפרץ אילת עד דמשק ומחוף הים התיכון, בין מצרים ועזה, עד חִג׳ר (מדאין צאלח) בחִגיאז הצפוני. אגפיה הגיעו עד לנמל חַוְרֵה, על שפת ים־סוף בדרום, ודוּמַת אל גַ׳נדַל (ג׳וף) בצפון. ויש סוברים, שהחזיקו גם בכל ואדי אלסִרחאן. התפתחותה של חג׳ר גרמה להתנוונותה של דדן, מושבת המעינים והשבאים.
עיר בירתם של הנבטים היתה פטרה, היא סלע הנזכרת בתנ״ך (מלכים ב י״ד,זי; ישעיה מ״ב, י״א), ובה היו מחסני קטורת גדולים (את הקטורת היו מביאים לפטרה מתימן, ומשם היו שולחים אותה אל עזה)». שרידי בנייניה המפוארים של פטרה מעידים עד היום על עושרה ותרבותה של רוכלת־עמים זו. תקופת פריחתה של המדינה הנבטית מקבילה לימי שלטון החשמונאים ובית הורדוס. ימי ראשית הקיסרות הרומית היו ימי הזוהר שלה. אז התפתחו הערים בצרה, פִילַדֶלְפִיָה-רבת עמון(עמאן) וגרש, ושיירותיהן היו הולכות אל בבל וגֶרהה, הנמל החשוב במפרץ הפרסי, בחלק הנקרא בַּחְרֵין. הנבטים היו ידידיהם של הרומאים, ובמסע־הכיבוש של אֶליוּס גאלוּס השתתפו אף הם (כשם שהשתתף בו הגדוד היהודי, שנשלח על־ידי הורדוס). האפוטרופוס סִילֵיאוּס, ״אחי המלך״, שמשל בארץ למעשה, הורה את הרומאים את הדרך אל תימן, הואיל והיו ידועים קשריהם של הנבטים עם הארץ הזאת. סטראבּו מאשים את סיליאוס, שהמסע לא הצליח עקב בגידתו. אמנם סיליאוס הוליך את הרומאים לא בדרך הרגילה, אלא ממזרח להרים, אבל הוא עשה כך כדי להימנע מקרבות בדרך קודם שיגיעו אל מחוז חפצם, לדרוט־ערב. מקץ דור אחד אחרי חורבן ירושלים שמו הרומאים קץ לעצמאותה של נבטיה (106 לספה״נ)" את רשימת מלכי נבט ערך בראשונה א. גוטשמידט.
בממלכת הנבטים חיו יהודים רבים, וכתובות מעידות שהתרקמו שם קהילות יהודיות. ואין תימה, שהרי מדינה זו כללה שטחים, שעולי־מצרים כבשום לפנים. בימי מרד המכבים היו היחסים בין הנבטים והמתקוממים טובים מאוד, ובספר החשמונאים א (הי, כ״ד; טי, ל״ה) ׳מסופר, כי יהודה המכבי ויהונתן באו אל ארץ הנבטים, כדי להסתתר בה מפני האויב, עד שיאספו צבא ויוכלו להילחם בו. במֵקְנא נמצאו מטבעות, שיהודים יצקו אותן בתקופה שלפני חורבן הבית השני". הנבטים נזכרים במדרשים ובתרגומים.
אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012-המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים
כבר בשמו של הפת"ח, הזרוע הצבאית של אש"ף לאורך שנים רבות, ניתן למצוא ביטוי לאתוס המוסלמי. פת"ח שהוא במהופך ראשי תיבות של
תנועת השחרור הפלסטינית, מסמל את סורת אל-פתח היא הסורה )הפרק( ה 48- בקוראן, המהללת את הכיבוש של מכה בידי צבא הנביא מוחמד ומבטאת את ניצחון האסלאם באמצעות מלחמת הקודש – ג'יהאד. מאות עיתונים וביטאונים בכל רחבי העולם הערבי, בעלי גוונים אידיאולוגיים ואוריינטציות פוליטיות שונות בתכלית, שיבצו ומשבצים את תצלום כיפת הסלע בראש העמוד הראשון שלהם. אל-אקצא הפך למותג ולסמל לאומי. מבחינת אלו המתהדרים בו זו הוכחת נאמנות לקודשי האסלאם בירושלים, וגם מגן מוצלח מפני האשמות אפשריות של פלסטינים קיצונים על כך שאינם לאומיים מספיק. חוליות הטרור של הפת"ח נקראות גדודי אל-אקצא. פלוגת השוטרים הפלסטינית של הרשות הפלסטינית ביריחו ומחנה המשטרה שם קרויים פלוגת אל-אקצא ומחנה אל-אקצא. האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000 נקראה אינתיפאדת אל-אקצא, והפסגה הערבית שכונסה לאחר שפרצה האינתיפאדה הזאת נקראה פסגת אל-אקצא. אפילו ערבים–נוצרים רואים במתחם מסגד אל–אקצא סמל לאומי.
גם בספרות ובשירה המוסלמית זכתה ירושלים לעדנה מחודשת לאחר מלחמת ששת הימים. להצלחה מיוחדת זכה שירה של אום כולת'ום, הנערצת שבזמרות ערב, 'שלוש ערי הקודש'. בבית השלישי הנוגע לירושלים זרעה גם אום כלת'ום את הזרעים לעלילת 'אל-אקצא בסכנה', שעתידה להתפתח בשנים שיבואו לממדים עמוקים ונרחבים:
"מן המקום ממנו עלה מוחמד בלילה לשמים,
מירושלים הטהורה והזכה
שומעת אנוכי… שוועה לעזרה
עדה אני כי האויבים שרפו
את המקום הקדוש מכול
ודרכו עליו ברגל גאווה.
שומעת אני את האבנים העצובות
מקוננות בחשכת הליל:
אבוי לירושלים הנתונה בידי התוקפן…"
פרק ד': המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים
זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים שבו המוסלמים אל שמו המקורי של הר הבית בערבית: במקום להשתמש במונח אל-חרם אל-שריף, הם עברו
להשתמש בשם הנזכר בקוראן: 'אל-מסג'ד אל-אקצא ' )המסגד הקיצון(. דרך זאת הקלה עליהם לשוות לכל רחבת הר הבית מעמד קדוש, בדומה
למסגד, ולהתייחס בהתאם לכל נוכחות יהודית בתחומי האתר. ההתייחסות אל כל רחבת ההר וכתליו ולא רק אל המסגדים כמקום קדוש, עיצבה מעתה גם את היחס לפעילות של כוחות הביטחון הישראליים בשטח ההר, לביקורי יהודים במקום, לניסיונות של יהודים להתפלל בשטח הר הבית, ולמעשה לכל נגיעה ישראלית בשטח המתחם ובכתליו. מנקודת המבט המוסלמית, שלטון יהודי כשלעצמו, הוא שמטמא את מוסלמיותה של ירושלים, מחלל אותה, ולכן מראש אינו לגיטימי.
ב 1967- 46 שנה לאחר כינונה בפעם הראשונה על ידי חאג' אמין אל- חוסייני, ו 16- שנה לאחר שהשלטונות הירדנים פירקו אותה, הוקמה שוב
המועצה המוסלמית העליונה, הפעם בידי מנהיג המרי נגד השלטון היהודי, השיח' אל-סאיח, שנבחר לעמוד בראשה. אל-סאיח, שבסופו של דבר
גורש על ידי ישראל לירדן, הזכיר בהתבטאויותיו והנהגתו את המופתי אמין אל-חוסייני. גם הוא קנה את השכלתו הדתית באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר ושב לירושלים. התקופה המשמעותית ביותר בחייו היתה תקופת פעילותו לצדו של אל-חוסייני עצמו. בסוף שנות ה 30- של המאה העשרים נכלא אל-סאיח בגלל פעילות מרדנית נגד בריטניה הגדולה בניצוחו של חאג' אמין, שעמו שיתף פעולה. כאשר רומם חאג' אמין את מעמדם של שני המסגדים בהר הבית והפך אותם מסמל דתי לסמל לאומי של מאבק בתנועה הציונית המתחדשת, סייע בעדו אל-סאיח. "הדת, החינוך והפוליטיקה" נהג השיח' לומר למקורביו, "ירדו כרוכים יחד משמים. בדרך זו הלך מוחמד ובדרך זו אמשיך גם אני."
אירועי חודש אוגוסט 1967 העמיקו את הממד הדתי במרי הערבי שפשט במזרח ירושלים. ניסיונותיו של הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, לקיים תפילות של יהודים על הר הבית, ניסיונות שנבלמו על ידי הממשלה, הביאו את אנשי הדת המוסלמים, בראשות אל-סאיח, לפרסם ב 22- באוגוסט פסק הלכה, שהיווה את הבסיס שעליו תושתת בעתיד ואף תועצם ההתייחסות המוסלמית לנוכחות השלטונית הישראלית בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.
בכלל ובהר הבית בפרט.
"לנוכח כוונת ישראל להרחיב את רחבת הכותל, תפילת הבריגדיר גורן והצהרת שר הדתות כי הר הבית הוא רכוש יהודי, בזכות כיבוש וקניין, יש להדגיש את העקרונות הבאים: 'מסגד אל-אקצא הוא הקיבלה הראשונה והמסגד השלישי בחשיבותו לאסלאם. המקום המקודש הנדון הוא כל שטח הר הבית, המסגד גופו, הקירות המקיפים את הרחבה, השערים, הרחבה, מבנה כיפת הסלע וכל השטחים הגובלים בו. מי שפוגע בקדושתו של שטח זה, פוגע בקדושת המסגד עצמו… זכות הבעלות על הסלע הקדוש… נקבעה על ידי מסורות וקביעות במשך מאות שנים, שבהן קיימו המוסלמים בידיהם זכויות אלו והן אינן ניתנות לערעור. אין לערער אחריהן לא בפני בית דין דתי ולא לפי חוק מקומי או בין-לאומי."
על רקע פסק ההלכה הזה שפורסם בחודש אוגוסט 1967 , נזכיר בקצרה כיצד הפכה ירושלים למקום השלישי בקדושתו באסלאם. בקוראן, אין ירושלים נזכרת כלל בשמה. הפרשנות המוסלמית הקדומה התלבטה בשאלת זיהויו של אל-אקצא )הקיצון, המרוחק ביותר(, הנזכר בהקשר למסע הלילה של מחמד )סורה 17 בקוראן(. היו שהציעו כי הכוונה למסגד שמֵימי, אך אחרים הציעו כי מדובר בירושלים. לאחר בריחתו של מוחמד ממכה למדינה )בערבית: 'הג'רה'( בשנת 622 הוא הורה למאמיניו, למשך תקופה קצרה של 16 חודש, לפנות בתפילתם לעיר ירושלים. בדרך זאת הוא קיווה לשכנע שבטים יהודיים בעיר להתאסלם. כאשר נוכח בכישלונו, נקבעה הקיבלה ) כיוון התפילה( אל הכעבה שבמכה, מקום הולדתה של דת האסלאם, שלא הרחק ממנו חווה מוחמד את ההתגלות הראשונה שלו. כינויָהּ של ירושלים במסורת המוסלמית נותר עם זאת 'הקיבלה הראשונה'. כבר ציינו כי אחד הביטויים המובהקים לחשיבות המועטה שייחסו המוסלמים לירושלים בראשית האסלאם, מגולם בעובדה שירושלים היתה אחת הערים האחרונות שהמוסלמים כבשו בסוריה לאחר מות מוחמד. היא נכבשה על ידי מפקד בדרגה לא גבוהה, ולא על ידי עומר, שהאגדות המאוחרות ייחסו לו את כיבושה. העיר נקראה כאמור בראשית הכיבוש המוסלמי בשם הרומאי איליא ולא בית אל-מקדס ) בית המקדש(. אחר כך, לאורך מאות בשנים היא מוזכרת בכתבים ובמקורות מוסלמיים כבית אל-מקדס, אך רק במחצית השנייה של המאה ה 20- השתרש השם בית אל-מקדס בפיהם של מאמינים מוסלמים.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-שלום בר-אשר
אלבאז ר׳ עמרם, חיי עמרם
מקנאס [תש״ט ־ 1949], בדפוס האחים צאייאג.
שו״ת ופסקי דין על ד׳ חלקי השו״ע – ביניהן פס״ד של ר׳ יהודה אלבאז ורבני מרוקו אחרים.
6 דפים הקדמת ר׳ יקותיאל מיכאל אלבאז על משפחת אלבאז ותולדות המחבר + 4 דפים מפתחות ״בני עמרם" + רי״ט עמודים.
אלבאז ר׳ יהודה,
שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע, ראה אלבאז ר׳ עמרם.
אלבאז ר׳ יקותיאל מיכאל,
מוצא משפחת אלבאז ותולדותיה, ראה אלבאז ר׳ עמרם.
אלבאז ר׳ רפאל משה, הלכה למשה
ירושלים [תרס״א־ 1901], בדפוס עזריאל (?)
שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע, רובם על אה״ע וחוה״מ.
3 דפים הקדמת המחבר (בסופה רשימת הספרים של המחבר) והקדמת ר׳ שמואל אלבאז בן אחיו של המחבר ובתוכה קצת מתולדות הרב + קמ״א דפים + 4 דפים מפתחות ותיקונים. 2°.
אלבאז ר׳ רפאל משה בכמוה״ר שמואל, ארבעה שומרים
פאס [תש׳׳ב – 1942], דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן.
ספר הכולל ארבעה קונטרסים קצרים ונספח ואלו הם: שומר הברית – הערות ותיקונים לפגם הברית; שומר שבת – קצת עניינים ודינים השייכים לשמירת שבת; כנפי יונה (או ״שומר מצווה״) ״סדר ותיקון עשיית תפילין נכונין ודקדוקיהם וכוונותיהם״; עשרה מאמרות (״שומר תוכחות״) מוסר השכל בדרך משל ומליצה. ונספח לו קונטרס עת קץ – פירוש ע״ד הסוד לפסוקים אחדים בספר דניאל.
כל הקונטרסים כתובים ע״ד הקבלה וספרות המוסר. 8°.
אלבאז ר׳ רפאל משה בכמוה״ר שמואל, עדן מקדם
פאס [ת״ש – 1940], דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן.
הספר כולל שלושה קונטרסים: מעין לקסיקון עפ״י סדר א״ב של מידות, מושגים, אישים וכיו״ב. ספר בעל אופי מדרשי־קבלי־מוסרי.
מיני מתיקה ־ פירוש לפסוקים מן התנ״ך על דרך הקבלה.
עטרת פז – ספר קבלי. נסב כולו על מדרש אותיות התורה ובעיקר אודות השם ״אהוי שבו כלולים כל אותיות התורה ובו נברא העולם…״ 8°.
אלבאז ר׳ שמואל, ויאמר שמואל
כאזאבלאנקא [התרפ״ט – 1929], בדפוס האחים אלבאז.
חידושים וביאורים על ברכות, שבת, ראש השנה, מועד קטן, ביצה, נידה, בבא מציעא, סנהדרין, אבות עד אמצע פרק בי, וקצת חידושים שונים. רובו של הספר על ברכות, סנהדרין, אבות, ורוב החידושים הם בעיקר על הדרשות והאגדות.
ו דף הסכמת רבני פאס + קי״ג דפים. 2°.
אלחדאד ר׳ מסעוד בן דוד הכהן, כח מעשיו הגיד לעמו ח״א
ירושלים, שנת ליראו״ת בטו״ב [תרס״ו – 1906].
ל״ה דרושים, ביניהם דרשות שנשא בשליחות בחו״ל מטעם ״בית אל״ וי״ב הספדים.
הקדמה + פ״ו דפים. אחריהם הדפיס ה׳ דרושים של ידידו ר׳ שלום הדאיא (דפים פ״ז-צ״ה). אחריהם פסק הלכה בדיני חמץ מהמחבר. 2°.
מצורף אליו ספר בן מכבד אב.
אלחדאד ר׳ מסעוד הכהן, בן מכבד אב
ירושלים, שנת ור״ב שלו״ם בני״ך [תרס״ו – 1906].
הוא החלק השני של הספר כח מעשיו הגיד לעמו. החיבור מכיל ארבעה חלקים: חידושים על תנ״ך (דפים א׳-י׳); ליקוטים על הש״ס (דפים י״א-ל׳); פסקי הלכה (דפים ל״א-ל״ג); שאלות בקבלה (ל״ד-ל״ז); 8 שירים (עמוד השער); מפתח מפורט של כל המקורות (9 דפים), לוח טעויות והשמטות (3 דפים).
אליקים ר׳ משה מאיר חי, דבר נאה [תרס״ו – 1906].
חידושים בהלכה על ספרי ראשונים ואחרונים מבוססים על כ׳׳י של אבי המחבר, הרב ניסים אליקים. בסוף הספר חידושים על כמה פסוקים בתורה של המחבר עצמו(מעמי י״ז 2).
אליקים ר׳ משה מאיר חי, חדר נאה
ירושלים [תרע״א – ו 191].
דרושים וחידושים על פרשיות התורה חמש מגילות, משלי, תהלים, שליקט המחבר מפרי עטו של אביו הרב ניסים אליקים והוסיף עליהם מעט משל עצמו. 6°.
אליקים ר׳ משה מאיר חי, ספר מלחמת המגן
קזבלנקה [תרס״ה – 1925].
ספר הכולל דברי סנגוריה על רבנים ותלמידי חכמים המושמצים על ידי ״תלמידי חכמים״ אחרים ״המתגאים והמתיהרים בתורתם ועושים אותה קרדום לחפור בה״. וכן מאמרי השמצה על אנשים דוגמת אלה האחרונים (יש להניח שחלקו הארי של הקונטרס מכוון לפרשה היסטורית ממשית) עמי 50-1; הסכמת רבני מרוקו עמי 51; תשובת הרב שתרוג עמי 55-52; שני קונטרסים נוספים עימוד נפרד. 8°.
אלכלאץ ר׳ יהודה, מגיד משנה, ראה ר׳ אברהם אנקאווה זבחים שלמים.
אלכלץ ר׳ יהודה הכהן, דיני הגט לפי הרמב״ם בדרך שיר, ראה ר׳ אברהם קורייאט, זכות אבות.
אלמאליח אברהם (עורך), הוד יוסף
ירושלים [תשכ״ו – 1966], דפוס ועד עדת המערבים בירושלים.
מאמרי הערכה, מחקרים והספדים לזכרו של הרב יוסף דוד שלוש מאת סופרים, חוקרים ורבנים, מכריו ומוקיריו של הרב שלוש. 6°.
אלמאליח ר׳ אליהו, בקע לגלגלת
ירושלים (תרע״א – 1911], דפוס הר״ר שמואל הלוי צוקערמאן.
חידושים על כמה ממסכתות הש״ס (ברכות, שבת, כתובות, גיטין, בבא קמא ועוד); חידושים על משנה תורה להרמב״ם; חידושים על בעל הטורים; חידושים על שולחן ערוך וחידושי אחרונים; חידושים על כמה פסוקים בתנ״ך. 6°.
Le tournant décisif de l’année 1961 : le naufrage du Pisces- Yigal Bin-Nun
Le tournant décisif de l’année 1961 : le naufrage du Pisces
L’année 1961 fut une année décisive dans l’histoire du Maroc. Elle vit se dérouler des événements déterminants pour le destin des Juifs : le 3 janvier, Gamal Abdel Nasser arriva au Maroc pour participer à la conférence de la Ligue arabe à Casablanca. Sa visite déclencha une vague d’incidents qui resta gravée dans la mémoire de la communauté. Le 11 janvier, le bateau d’émigrants Pisces (Egoz) coula avec 45 personnes à son bord. Un mois plus tard, à l’occasion de la cérémonie commémorative de leur disparition, la Misgeret distribua des tracts contre les autorités, ce qui entraîna plusieurs arrestations et l’effondrement du réseau clandestin israélien au Maroc. Le 26 février, le roi Mohammed V décéda, quelques jours seulement après avoir reçu les dirigeants de la communauté pour écouter leurs doléances et les rassurer. Son fils Moulay Hassan fut couronné roi à sa place. Au début août, les négociations entre Israël et les autorités marocaines pour une évacuation des Juifs du pays aboutirent et le 21 novembre débuta l’opération Yakhin, au cours de laquelle les Juifs commencèrent à quitter le Maroc avec des passeports collectifs et individuels pour s’installer principalement en Israël. Cette année fut sans doute une date charnière dans l’histoire de la communauté, qui transforma aussi la démographie d’Israël.
La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et de l’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son grès, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha le conflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita une certaine hostilité envers l’Occident, imperceptible auparavant. Les Juifs, de leur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence sur leurs relations avec les Musulmans. Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961 mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policières contre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche, rappelant, à leur avis, le drapeau israélien. On leur reprocha aussi de porter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël. Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion . On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à ce sujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propagande panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à la veille de la visite .
Les dirigeants de la communauté dressèrent une liste détaillée des actes antijuifs au cours de ces dix jours néfastes, du premier janvier jusqu’au naufrage du Pisces, le 10 janvier. Le compte-rendu faisait état de vingt incidents, au cours desquels des policiers s’en prirent à 200 ou 300 Juifs, dont certains furent même arrêtés . Ces incidents ne firent pas de victimes et les personnes interpellées furent relâchées au bout de quelques heures, mais cela ne calma pas l’atmosphère lourde d’inquiétudes dans la population juive . L’événement le plus grave commis par la police marocaine eut lieu l’après-midi du samedi 8 janvier, dans le quartier d’Aïn Seba‘ à Casablanca, au cours duquel 25 élèves de la yeshiva Névé Shalom furent arrêtés. Les élèves étaient sortis en toute innocence pour assister au passage du cortège de Nasser en route pour l’aéroport pour quitter le Maroc, lorsqu’ils furent arrêtés par des policiers qui les interpellèrent. Emmenés au poste de police, ils furent accusés d’avoir manifesté contre Nasser sous l’instigation d’Israël. Lorsque le directeur de la yeshiva, le rabbin Meir Wrechner, citoyen suisse, se rendit au poste de police pour demander de les relâcher, les policiers en profitèrent pour l’insulter, le frapper et l’arrêter . Le soir, les élèves furent relâchés, mais le rabbin resta en garde à vue. Le lendemain, des membres du Conseil des communautés rencontrèrent l’adjoint du gouverneur de la ville, Seddiq Abou Ibrahimi, qui présenta ses excuses pour le comportement des policiers, qui avaient mal interprété les instructions. Le consul suisse et le directeur de l’ORT Bernard Wand Polack intervinrent en sa faveur ainsi que David Amar qui s’adressa au colonel Oufkir, directeur des services de sécurité . Max Lœb membre du Conseil municipal de Casablanca et l’ancien ministre Léon Benzaquen rencontrèrent le lundi Ibrahim Zakaria, de la police de Casablanca, qui reconnut que le rabbin avait été frappé et que c’était la raison pour laquelle la police ne voulait pas le libérer dans son état. Le rabbin ne fut libéré que deux jours après, le 10 janvier .
Après que les dirigeants de la communauté eurent réuni systématiquement les témoignages sur ces incidents, ils en firent un rapport au roi. Ce rapport contenait aussi des certificats médicaux attestant des traces de coups ainsi que des témoignages d’enfants humiliés par des policiers . Le président de la communauté de Casablanca, Meier Obadia s’adressa au gouverneur adjoint de la ville, Mohammed Madbouh, et au commandant de la police, Ali Belqacem, et leur décrivit le comportement des policiers frappant femmes et enfants sans aucune raison. Le gouverneur promit aux dirigeants de la communauté qu’une enquête était en cours et leur demanda d’apaiser les esprits dans les quartiers juifs . L’homme d’affaires Isaac Cohen Olivar s’adressa de son côté à son associé, le prince Moulay Ali, et se plaignit du comportement de la police de Casablanca. Le prince était déjà informé de la situation et précisa qu’à part à Casablanca rien de pareil ne s’était produit dans une autre ville du Maroc. Il saisit l’occasion pour se plaindre du fait que les sionistes organisaient une campagne de presse contre le Maroc et qu’ils exagéraient la gravité des faits . L’ancien ministre Léon Benzaquen déclara aux dirigeants de l’American Jewish Committee, Zakariah Schuster et Abraham Karlikov : « Au moins à présent la situation est claire et la fracture visible ».
Contrairement au palais, les dirigeants des partis politiques n’avaient pas trouvé nécessaire de dénoncer les attaques et préférèrent ne pas intervenir, de crainte de perdre la sympathie de l’opinion publique. Pourtant, ils n’étaient pas moins inquiets face à la démagogie nassérienne. Le quotidien de gauche, Attahrir, publia même le 4 janvier une critique sarcastique contre la communauté, à propos de la visite de Nasser : « Il faut remarquer l’absence du grand rabbin de Casablanca [aux réceptions officielles en l’honneur du président égyptien]. Ce jour a été décrété comme un jour de deuil par la communauté juive. C’est ainsi que les Juifs se sont séparés du reste de la nation ». Trois jours plus tard, le journal dut reconnaître son erreur en publiant la réponse du Conseil de la communauté de Casablanca, qui précisait que le rabbin de la ville et les dirigeants de la communauté n’avaient pas participé aux réceptions parce qu’ils n’y furent pas conviés . Il semble que les autorités avaient suffisamment de tact pour ne pas embarrasser les dirigeants juifs avec une telle invitation .
En dépit des tentatives des autorités pour réparer le préjudice, la visite de Nasser suscita un choc psychologique dans la rue juive. Bien qu’aucun incident ne fût constaté dans les autres villes du pays, l’image du « gentil Marocain » avait terni. Les Juifs, habitués à n’entendre que des déclarations d’apaisement les appelant à considérer le Maroc comme leur patrie, et leur rappelant que le pays avait besoin de leurs talents, furent surpris de découvrir un autre visage du pays. Beaucoup se demandaient si ces événements, en liaison avec le conflit israélo-arabe, seraient sans lendemain ou s’ils étaient annonciateurs d’autres humiliations. Même dans les milieux aisés on commença à ressentir le doute et l’angoisse. Les classes moyennes se demandaient avec appréhension ce que signifiaient ces événements et quels étaient les motifs de cette éruption de violence antijuive à Casablanca. Cette alarme conduisit la petite bourgeoisie à prévoir son départ du pays. Des familles qui ne s’étaient jamais intéressées à l’émigration en Israël n’écartaient plus cette idée. En outre, les partisans de l’intégration dans la société marocaine, parmi lesquels Meier Obadia et Marc Sabbah, révisèrent leurs propos et intensifièrent leurs revendications pour les droits des Juifs .
Quelques mois seulement avant le naufrage du Pisces, en octobre 1960, le secrétaire du Conseil des communautés juives, David Amar, traça une image pessimiste de sa communauté devant une délégation du Joint en visite au Maroc. Selon lui, près de 80 % des 240 000 membres de la communauté souhaitaient émigrer et 60 % souhaitaient partir immédiatement, et il fallait les aider à réaliser leur projet. Les 20 % restants espéraient pouvoir rester encore sur place, mais n’écartaient pas la possibilité d’un départ. Parmi ces derniers, il y avait des hommes d’affaires, qui craignaient une détérioration de la sécurité et s’inquiétaient pour leurs biens. Cette catégorie comprenait aussi les fonctionnaires de l’administration publique. Mais il ne faut pas oublier, expliqua Amar, que d’ici cinq ans environ les écoles arabes pour musulmans formeraient assez de jeunes qui monopoliseraient le marché du travail. Surgirait alors le problème de la concurrence entre employés juifs et musulmans. Les premiers devraient lutter pour défendre leurs avantages. D’après lui, plus personne n’était optimiste : « Aujourd’hui on a besoin de nous, mais qu’en sera-t-il demain ? » .
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka
C'est – on l'a dit – par centaines qu'on compte des pièces poétiques consacrées à l'attente du Libérateur. Ce thème 
traverse tel un fil rouge l'ensemble de cette production poétique. Pourquoi ? Il ne faut sans doute pas oublier que les mouvements messianiques ont joué un rôle considérable au Maroc. On dit, par exemple, que des figures messianiques comme David Haroubéni ou Salomon Molko ont entretenu de nombreux contacts avec les populations juives locales.
Cette espérance messianique – note Yossef Chétrit – ne s'est pas nourrie uniquement de la croyance juive traditionnelle. Il ne s'agit pas d'une foi qui se contente de proclamer, d'une déclaration de principe. Elle a été irriguée par les mouvements messianiques qui ont secoué de grands secteurs du monde juif, au cours du xvie et du xviie siècle.
Ces mouvements ont, à l'évidence, laissé des traces dans la poésie des juifs du Maroc. On découvre de nombreux poèmes influencés par des idées sabbatéennes. C'est notamment le cas dans la ville de Meknès qui a été, un temps, un centre important favorable à Sabbtaï Tsvi. On y a même retrouvé des poèmes à la gloire du « prophète de Smyrne ».
L'expulsion des juifs d'Espagne va contribuer à l'éclosion au Maroc d'une nouvelle génération de poètes. La Kabbale devient l'affaire de tous parce qu'elle évoque en permanence le thème de la libération. On y met également l'accent sur l'importance du chant et de la prière. Les poètes du Maroc – parmi lesquels il y a de nombreux kabbalistes – considèrent – comme on le fait à Safed que les portes du ciel s'ouvrent devant tous ceux qui chantent les psaumes du roi David, le Zohar et les piyoutim (les poèmes religieux). Mais les chants doivent se faire à l'aurore. Pourquoi l'aurore ? Parce que, selon les maîtres du Talmud de Jérusalem (Brakhot 4.b), l'aurore symbolise la disparition de l'obscurité. Un poète kabbaliste écrit : « Je rends grâce à Dieu qui sonde les cœurs, en chantant en compagnie des étoiles du matin. »
Le Messie est censé sonner la fin de l'exil et de la dispersion du peuple d'Israël, apporter la joie et la concorde. Ce sera alors l'heure de la paix, du rassemblement des exilés. Les juifs recouvreront alors leur honneur national. Un poète – un seul, David Elkaïm – interprétera l'espérance messianique comme la libération de tous les hommes et comme un salut universel. Dans son poème, il fera référence à l'indication du prophète biblique selon laquelle, à cette époque, l'agneau cohabitera avec le loup (Is 11, 6).
Et il arrive que des poètes prennent la parole au nom de Dieu pour annoncer solennellement au peuple : L'heure de la liberté approche. Fille de Sion, tu peux commencer à chanter.
Il faudra attendre les années 1970 pour qu'un rabbin, Haïm Soussana, entreprenne sur le texte de l'anthologie – amenée en Israël dans leurs valises par de nombreux immigrants – un travail de révision radicale et systématique. Le rabbin – lui-même un poète sensible et délicat, expert dans tous les aspects de la tradition juive – corrige toutes les erreurs de style et de grammaire ; il fournit en bas de page chaque fois qu'il est nécessaire des notes explicatives de tel poème, de telle légende ou de telle référence kabbalistique. Il commente les 550 poèmes retenus dans l'anthologie et fournit au lecteur un appareil substantiel d'indications bibliographiques. Et il prend la décision de donner à cette nouvelle édition, plus moderne et plus en rapport avec la société israélienne et les fidèles dont la langue maternelle est l'hébreu, un titre nouveau : Ahira Chahar (Je réveillerai l'aube).