מורשת יהדות מרוקו

רק ידיעתו הרחבה בשירה האנדלוסית שהולחנה ועברה מדור לדור במרוקו ובשירה הערבית המרוקאית, שכמעט כל מחבריה היו מוסלמים, וידיעתו הרחבה לא פחות את המקורות העבריים המסורתיים שעמדו אז לרשותו, מסבירות את קנאתו העזה לשפה העברית ואת כאבו המר על הסד שאליו היא מכניסה את כל המתיימר ליצור בה. – מקורות אלה אינם כוללים בוודאי את העברית של כתבי ההשכלה שלא היה סיפק בידו להפנים את חידושיה, גם אם הרבה לקרוא בספרות זו. גם פה משמשת הכתיבה למשורר פורקן ממצב מתסכל זה, ובעיקר ניסיון להתמודד עם תנאים אלה המגבילים ומצמצמים את חופש המשורר, אך נותנת לו הזדמנות על אף הכול ליצור יצירה משמעותית שבה מיטשטשות לעתים קרובות מגבלות לשוניות אלה. לגבי יוצר כמוהו מגבלות אלה אף מדרבנות אותו להוציא מתוק מעז ולהרים את תרומתו להרחבת תחומיה של הלשון העברית ״הקצרה״. כך הוא כותב בכתובת של שיר נוסף על קנאתו ללשון העברית: ״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה; ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.

הערת המחבר : לאור דברי ההספד על יצחק בן יעיש הלוי המובאים בהערה 32 דלעיל אין ספק, שפועלו של אליעזר בן-יהודה למען תחיית השפה העברית כפי שנתבטא בעיתון החבצלת וכן בעיתוניו הוא היה ידוע במוגאדור בקרב חוג המשכילים. ההודעה על הקמת החברה ״שפה ברורה״ בירושלים בידי אליעזר בן־יהודה ואישים ספרדים ואשכנזים כאחד התפרסמה בעיתונות העברית בתחילת שנת תר״ן, שנה שבה התחיל יצחק הלוי לשלוח את כתבותיו להצפירה. בתיבה זו, נדיבים, רמוז כנראה גם שמו של פרופ׳ יוסף הלוי, אשר הקדים בהרבה את אליעזר בן־יהודה בהטפה לחזרה לשימוש בעברית הכתובה והמדוברת, וגם כתב שירים לכבוד השפה העברית. שירים אלה, אשר יש להניח שהגיעו לידיעתו של ר׳ דוד אלקאים (יוסף הלוי ביקר במוגאדור בשנת 1876 כשליח חברת כי״ח כדי לבדוק את פתיחתו מחדש של בית הספר המקומי שלה והתראה עם אנשי הקהילה), נתפרסמו בספרו של יוסף הלוי, מחברת מליצה ושיר, ירושלים תרנ״ד. באחד מהם מופיעים ביטויים וצירופים הנמצאים גם בשני שיריו של דוד אלקאים. לשם השוואה ניתן פה שירו של יוסף הלוי המצוטט מתוך ש׳ הרמתי, שלושה שקדמו לבן-יהודה, ירושלים תשל״ח, עמי 44: שפה נעימה, עורי לחיים! באהבה יקראוך בנייך

אהבתו זו וקנאתו זו ללשון העברית מוצאות את ביטוין המרגש בשני שירי הלל לתפארתה של שפת הקודש. בשני פיוטים אלה בולטת השפעתם של שירים דומים שהופיעו באותה עת בעיתונות העברית של מזרח אירופה, וכן בולטת השפעתה של תנועת תחיית הלשון שמצאה ביטוי בעיתונים שונים דוגמת אלה של אליעזר בן־ יהודה, אשר פעולתו מרומזת כאן כנראה בתיבה נדיבים, המופיעה בשני השירים, המובאים כאן במלואם. שני הפיוטים הם שירים חרוזיים. הניקוד והעריכה נעשו על ידי, כמו בכל הקטעים שצוטטו כאן ובשירים שיובאו בנספח.

שיר 1: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים וכלי זמר; והוא על יקרת השפה״.

1 שָׂפָה יָפָה, כְּפֶרָח גִּנָּה בְיָפְיֵךְ, / כְּנִצָנִים, כְּשׁוֹשָׁנִים מַחֲמַדִים:

                     בָּאֵל יוֹצְרֵך בִּטְחִי וַעֲדֹה עֶדְיֵך, / יְחַדְּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן

                    [לִמּוּדִים;

וּבְטֹח שִׁירָה בִלְשׁוֹן זָהָב בְּלֶחְיֵיך, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵך כְּבֵדִים;

וְּבנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפִּרְיֵיך, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים,

 [כִּצְמוּדִים;

5 בְּעֵזֶר נְדִיבִים, מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְחָה לַיְּהוּדִים.

וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יִשַׁלֵּם נִשְׁיֵך, / עֲדֵי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים

שיר 2: ״פיוט אחר על השפה״.

1 עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְרוּרָה, / שָׂפָה בֵין הַשָׂפוֹת, מַה לָּךְ

 [נִרְדֶּמֶת ?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.

תָּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְתוֹך עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.

וּבְנוֹת הַשִּיר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשוּרָה, / כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה

 [נִקְסֶמֶת.

5 יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה; / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.

 קוּמִי, אוֹרִי, פִּנַּת יִקְרַת כַּמְּנוֹרָה;/ בְּעֶזְרַת נְדִיביִם אַל לְך

 [נעלמתי

יֵשׁ תִקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

הערת המחבר : נקל להיווכח כאן, שלמרות השפעתו האפשרית של יוסף הלוי עולה כתיבתו של דוד אלקאים בהרבה על זו של קודמו. מלבד שירים אלה על השפה העברית כתב רד״א פיוט ארוך ״על הדקדוק״ העברי ובו נתן בחרוזים את כללי המבטא והטעם המסורתיים. ראה שירי דודים, עמי 237-235.

שירתו של ר׳ דוד אלקאים מדברת בעד עצמה. לא קם לפניו במרוקו – ולא בצפון־אפריקה בכלל – משורר שידמה לו בכושר ההתבטאות הלירית ובעצמת הביטוי שבתיאור רגשותיו וחוויותיו בשפה גמישה ואמינה. ברם עד כאן הוצגה בעיקר – ובקווים כלליים בלבד – יצירתו המקורית ביותר ביחס לרקע התרבותי־הרוחני שבו הוא חי ובו התחנך במוגאדור. בתחום זה של יצירתו הוא חושף את התלבטויותיו ואת רגעי התעלותו, את מבוכתו, את סערת נפשו, ולבסוף את התפכחותו משיכרון ההשכלה. ואגב כך הוא הראה, לגבי המתנסים בחוויה המשכילית, שסדנא דארעא חד הוא, במוגאדור או בליטא. תקופה זאת בחייו הייתה רוויה מתחים נפשיים וסיפוק רוחני ואינטלקטואלי רב. אך היא לא נמשכה כנראה יותר מכעשר שנים, וזאת הן מסיבות חברתיות־היסטוריות הקשורות לגורלה של יהדות מרוקו והן מסיבות אישיות שבהתפרקות חוג המשכילים עם פטירתו של ראש החבורה, יצחק בן יעיש הלוי. בזמן זה הלה ניסה יחד עם חברי חוגו להתאים את מודל ההשכלה המזרח־אירופי המתון לתנאים המקומיים שבהם הוא חי, בקהילה מלוכדת ובעלת מסורת ייחודית חזקה ובלתי מתפשרת. כך, למרות שקיעתו בתוך ספרות ההשכלה הייתה ונשארה מסגרת ההתייחסות התרבותית שלו היצירה התרבותית הערבית־המוסלמית המקומית, שבה קינא ואתה ניסה להתמודד, כמו שעשו משוררי תור הזהב בזמנם ועל פי כישוריהם. כשנדון בהמשך מחקר זה בכללים הפואטיים של יצירתו, נייחד מקום נכבד לסיגולו הווירטואוזי של משקל הקצידה לשירה העברית במרוקו, וניווכח לדעת שאימוצו של ז׳נר ספרותי ומוסיקלי זה זימן לידיו גם מכשיר פואטי גמיש וכובל בו בזמן וגם מפגש בין התרבות העברית, המסורתית והחדשה כולל יצירתו הוא, לבין התרבות הערבית־המוסלמית הסובבת. מפגש זה הוא אשר אפשר את פיתוחה של מסורת הפיוטים והבקשות שנקבעה בשיר ידידות, מסורת שהייתה גם מוסיקלית וגם טקסטואלית.

עמוד 291

סיוד הבית

סיוד הדירה לפני חג הפסח, היה כעין מצוות עשה ולא היה אף בית פטור ממבצע זה. בעצם, כל בני המשפחה עסקו במלאכה זו וכל עקרת־בית ידעה את ״מלאכת הסיוד״ על בוריה. לא היה גם צורך להשתמש בסולמות, שכן התיקרות היו נמוכות ובמקום הסולם, נעזרו בשולחנות.

ברם, עבודות קשות ומפרכות היו מנת חלקן של הנשים לפני החג. היה עליהן להוריד את דלתות החדרים, החלונות ומדפי הארונות, למרק, ולצבוע, עד שמראה הבית היה נראה לפני החגים, כאילו בעליו עומדים לנוטשו, או לנסוע לאיזה מדינה שמעבר לים. שום דבר לא היה נשאר קבוע במקומו, מסלקים את השולחן והכסאות לאחר שמורקו היטב ואוכלים על הרצפה כדי לשמור את הכל לחג. בשבת הגדול, אין אוכלים בחדר, כי אם בפינה במטבח, או בחצר, כדי שלא להחמיץ את אשר הוכשר כבר בבית.

לרוב יהודי מרוקו, יש כלים שמורים לפסח, והם מוצאים משנה לשנה, מלבד העלי והמכתש " אל מהראז ", לכן מעטים הכלים שהיו חייבים להכשיר על־ידי העגלה וליבון.

הכנת המצה ואפייתה

החיטים להכנת המצות אוחסנו בעלית־גג א-רוף^, והוכנסו לתוך כדים. לפעמים שמרו אותן במחסן מיוחד הנמצא בשדה הקציר, ושבוע אחרי פורים הוצאו ממקום איחסונן, הובאו הביתה והונחו בחדר לאחר שהוכנסו לתוך ציפיות צחורות. על החדר שבו אוחסנו, הוצבה ״שמירה״ והכניסה הן לקטנים והן למבוגרים נאסרה בהחלט. כן הוכנו דליים מלאים מים שנשאבו מהבאר הנמצאת בחצר הבית. המים האלו הונחו(לנו) לילה שלם תחת כיפת השמים, ותחת אור הלבנה כשהם מכוסים בסדין דק מאוד, עשוי מבד מיוחד הנקרא " אל-חאייאתי". למחרת הוזמנו השכנות וקרובות המשפחה ליום אפיית המצות, ותחת שמירה קפדנית ביותר, ניפו השכנות את הקמח מהסולת ואחרות לשו את הבצק.

המשפחות גם הזדרזו וקבעו תור לתנור הציבורי, הלא הוא " אל-פראן".

יום אפיית המצות היה יום חג ממש, כל השכנים והקרובים באו בשמחה לעזור ולהשתתף במצוות אפיית המצות. ביום הזה, המשפחה כיבדה כל העוזרים ב׳׳חמין׳ מיוחד שהכינה לכולם לארוחת הצהרים.

הנשים הזריזות מבין השכנות לשו ועזרו גם בעיבוד הבצק, וכל זה תחת פיקוח מעולה של החכם המשגיח על המבצע. כל ההכנות והעבודות נעשו במאפייה עצמה, זאת על־מנת שהבצק לא יחמיץ ח״ו.

קריאת ההלל

בעת אפיית המצות, הגברים קראו את ההלל ביחד, כאילו היו בבית הכנסת, וחזרו מספר פעמים על המזמור ״בצאת ישראל ממצרים״ כשהם מתרגמים אותו לערבית המדוברת, כדי שהנשים תבינה גם הן. הנשים מצידן הראו אף־הן את כוחן וליוו את הגברים בקריאות גיל של יו יו יו. גם האופה הגוי, המופקד על המאפייה והעומד ליד התנור, היה מהנהן בראשו לאות הסכמה, וכאילו שגם הוא יצא ממצרים.

לילדים הייתה זו חוייה בלתי־נשכחת לעמוד קרוב לתנור ולהתבונן איך אופים בזריזות כל־כך ואיך מכיני־המצה, כל־כך שמחים ועליזים, וגם הם רצו לעזור, אך אסור היה להם להתקרב יותר מדי.

המכונה כבשה היום את המקום הראשון בעשיית המצות וכמעט לכל אתר ואתר הגיעה והחליפה את הידים העובדות, אך עדיין ישנם יחידים המקפידים לאפות את המצות בעצמם .

המדקדקים מחמירים על עצמם לאכול מצה שמורה, אפוייה מחיטים שנשמרו משעת קצירתן, מצות אלו נהגו לאפות אותן בערב פסח י׳׳ד ניסן, אחר הצהרים.

אותם מחמירים נהגו גם להשתמש בשומן(מן החי) במקום שמן, כמו־כן, הם התנזרו משתיית תה, ומן השימוש בסוכר בפסח ואסרו אותם על עצמם. בתלמסן שבאלג׳יריה, נהגו כמה משפחות שלא לרכוש מצות לפסח לפני ראש־חודש ניסן, והן נזהרות מאוד לכבד מנהג זה. משפחות אחרות נוהגות ביום י״ד בניסן, כאשר הן מכינות את המצה שמורה, כל משפחה אופה לה עוד מצה שמורה נוספת בדמות ״יד״ ותולה אותה בחצר הבית לשמירה נגד כל מרעין בישין. מצה זו תישאר תלוייה כל השנה ותוחלף בשנה הבאה ב״יד״ אחרת חדשה שתוכן לפסח, כך שכל־מי שיזדמן לו לנסוע למדינה כלשהי שמעבר לים, במשך השנה, הוא יצטרך ליטול עימו את ה״יד״ (המצה) לסגולה ולשמירה.

המצה בארצות המגרב היא עגולה ולא מרובעת או משולשת, וזאת על־פי הכתוב: ״עגת מצות כי לא חמץ״ (שמות יב, לט) מלשון ״עג עוגה״, משום ״שבמצרים האמינו אז בכמה אלוהות, זה בשניים, זה בשלושה, זה בשישה וכן הלאה, והיה מנהגם לאפות לחם על־פי אופן אמונתם, המאמינים בשני אלוהות עשו לחם בשני ראשים, ואותם שהאמינו בשישה, עשו לחמם בשישה עוקצין, ואותם שעבדו ללבנה אפו הלחם בצורת הירח, וכדי להרחיק ישראל מהם, היה מנהג אבותינו במצרים לאפות הלחם עגול, שאנו מאמינים רק באחד, שאין לו ראשית ולא תכלית״. אגב, במרוקו אופים עד היום לחם בצורה עגולה, כיכר לחם עגולה הנקראת "כ'בזא " בערבית־יהודית.

מתוך הספר " נוהג בחכמה " עמוד קסד, סימן " יא "

יא. מנהג עושים מצות עגולות, משום דכתיב עוגות מצות ועוגה עגולה. ועיין רש״י מ״ק ד, בד״ה עוגיות כמו עג עוגה ועמד בתוכה. וכ״כ רש״י בתענית כג בד״ה עוגה, שורה עגולה היינו עוגה עגולה. ובשר׳ת מהר״י אסאד, ח׳ או״ח, סי׳ קנז, הקשה לאיזה צורך עשו העוגות עגולות. וכי ע״פ מ״ש רבינו סעדיה והרמב״ם ז״ל, לפי שהאמינו אז בכמה אלוהות זה בשנים וזה בשלשה וזה בששה וכן הלאה, והיה מנהגם לאפות הלחם ע״פ אופן אמונתם המאמינים בשתי אלהות עשו לחם בשתי ראשים, ואותם שהאמינו בששה עשו לחמם בששה עוקצין, ואותם שעבדו ללבנה אפו הלחם בצורת הירח. וכדי להרחיק ישראל מהם היה מנהג אבותינו גם במצרים לאפות הלחם עגול, היינו שאנו מאמינים רק באחד שאין לו ראשית ולא תכלית. והיהודים גם הלחם של שאר הימים עושים אותו עגול. וראה מזה בם׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ נא, אות ה.

דוד שניאור מתאר בספרו דגל המוסר כיצד הרב ליבמאן הצליח בכוח אישיותו המופלאה והכריזמטית למצוא כוחות נסתרים, לחדור לנשמותיהם של התלמידים ולעזור להם לרכך את המשברים. דבר זה נכון רק לגבי חלק מהם, האחרים נשברו וחזרו למרוקו. אישיותו הכריזמטית של הרב לא ״כבשה״ את הורי התלמידים שנשארו במרוקו כואבים ודואגים ושרויים בתחושה קשה שילדיהם מופלים לרעה. הורים נוהגים להאשים את הנהלות מוסדות החינוך כשרע לילדיהם, וכאשר חסרים הצרכים המינימליים של אוכל, ביגוד וחום. הורים אינם מסוגלים להשלים עם ההקשר המורכב שבין מצוקה ומוסר גבוה כחלק מתהליך החינוך של התלמיד וגיבוש אישיותו. לתוכן מכתבי התלמידים שנשלחו למרוקו המתאר את סבלם בישיבה האשכנזית, היה בסיס מוצק במציאות. כולם סבלו, האשכנזים והספרדים כאחד. רבים מילדי מזרח אירופה (האשכנזים) היו יתומי מלחמה וכלל לא היה להם למי לכתוב, ואילו לתלמידים ממרוקו היו משפחות ומען למכתביהם.

ממכתב תשובה של הרב עבו לרב ליבמאן, אשר האיץ בו לשלוח תלמידים נוספים, אנו למדים על המצב בישיבת ״מיר״, ועל הסיבות להאטה בהעברת התלמידים לישיבת ״אור יוסף״: רב נכבד. כמו שכתבתי לכ' אתמול בלילה נעשתה אסיפה וראשי המדברים הם א׳ שקרון וא׳ יפרח… תחלת דבריהם באותם תלמי׳ שנסעו לאמריקא, שכב׳ גדלה צעקת הוריהם בשבילם שתמיד כותבים לאבותם ולנו וכולם בסגנון אחד מתאוננים ומתלוננים הרבה שהם במצב רע. כב' הן מצד הלמוד שהוא לקוי ומתחילה הביא להם הרב קלמנוביץ מורה אשכנזי שאינם מבינים הברתו כלל… התלונה הכי גדולה שאינם יכולים לסבול היא חוסר הסיפוק באכילה הנחוצה ושתיה וכו' ושבעצמם נעשו בבחינת משרתים. למשל מטאטאים הבית ואף המחראות ורוחצים הכלים, דברים שלא עלו על הדעת ולא קוו, ככה כותבים תמיד. מפני כל זה גדלה צעקת אבות ובנים…

המכתבים שהגיעו מהתלמידים למרוקו עוררו תסיסה בקרב ההורים ונוצר חוסר אמון בישיבות האשכנזיות בחו״ל, עד כדי עיכוב בהעברת תלמידים לא רק לארצות־הברית אלא גם לצרפת. הרב וולטנר אישר ששמועות מסוג זה אמנם הגיעו למרוקו, הן היו קשות והיה להן משקל רב ביצירת אווירה שהכבידה על גיוס תלמידים לישיבות.

היחס כלפי האברכים המזרחים כאל נחותים התבטא באופן מעשי גם בישיבות בישראל. תופעה זו נמשכת עד ימינו ומוגדרת על ידי ההנהגה הספרדית כ״מציאות עגומה מקדמת תא״. ואמנם ועד הרבנים וראשי ישיבות ספרדים בבני ברק יצא בקריאה ל״מועצת גדולי התורה״ על שני פלגיה להפסיק אפליה זו. תסיסת הציבור החרדי הספרדי ומחאתו נגד האפליה הולכות וגוברות, ועדיין קיימות בחברה החרדית תופעות של נחיתות בנישואין, נחיתות בהעדפה מקצועית ודחייה חברתית. למצב זה יש משמעויות חברתיות ופוליטיות מרחיקות לכת, והוא בולט ברקע ההסבר בדבר כוחה הפוליטי של תנועת ש״ס (ראו להלן פרק ד).

3. הרמב״ם נודד מביתו, ואלוהים נותן לו את התורה

כשהלך בשיירה התנפלו עליה ערביים, הכו את כל אנשי השיירה ושדדו את כל הרכוש. הנער עשה את עצמו מת בין המתים. כשהלכו הערביים, קם והלך שלושה ימים ושלושה לילות בלי אוכל ובלי שתייה.

ביום השלישי בערב שמע קול אנשים. הלך לפי הקול, ומצא אנשים מתפללים בבית הכנסת. נכנס לבית הכנסת, והיה זה ליל שבת קודש. הניח את ראשו בבית הכנסת ונתנמנם עד שכילו תפילתם, סגרו את בית הכנסת והלכו. בחצות הלילה התעורר משנתו, ולא ראה איש. הוא היה רעב וצמא ועייף, ולא מצא דבר לשים בפיו. קם, פתח את ההיכל ופתח את ספר תורה והתעטף בו, וישב בוכה באמרו: אבי הוליד תשעה בנים, וכולם תלמידי חכמים ומוצלחים ויושבים על התורה והעבודה. אלוהיי, למה אני לא יצאתי כמותם, אלא מסכן שמתייגע ביגיעה הקשה הזאת? הוי, ריבון העולמים, קבלני ברצונך ורחם עליי ברחמיך ותן לי את התורה שנתת למשה רבנו עליו השלום ויהיה שמי כמו שמו של משה רבנו עליו השלום. ובכה בכי מר.

מיד קיבל אלוהים ישתבח שמו את דמעתו ושלח לו את האדון אליהו הנביא ז״ל בשל צימאונו, ואלוהים ישתבח ויתעלה נתן לו את התורה כמו שנתנה למשה רבנו עליו השלום. והיה הוגה באותיות ספר התורה והבין את אשר הוא מבטא, וישב שארית הלילה בשירות ותשבחות על הנס הגדול אשר עשה עמו האלוהים ישתבח שמו.

האיר היום ובא הגבאי, פתח את בית הכנסת ומצא את הנער הזה. אמר לו: מי אתה, בני? אמר לו: אדוני, אני זר ואין לי לא אב ולא אם, מעיר רחוקה אני ובאתי הלילה עייף ונתנמנמתי, סגרו עליי את בית הכנסת ולא הרגשתי בכך עד עתה. ולגבאי לא היו בנים. אמר לו: נער, אאמצך לבן לי. לקחו לביתו, רחצו והלבישו חליפה מפוארת, ושבו לבית הכנסת. התפללו ושמחו, והלך עם הנער לביתו ושמח בנער שמחה גדולה.

ביום ראשון אמר הגבאי לנער: בני, אתה יודע לקרוא? אמר לו: איני יודע, אדוני, אולם אני רוצה ללמוד. לקחו והובילו לבית המדרש. כשראהו החכם קיבל את פניו ואמר לו: מה אתה רוצה? אמר לו הגבאי: חכם, אתה יודע שאין לי בנים, ועתה אימצתי את הנער הזה כבני. אני מבקש ממך שתשים את עינך עליו ותלמדנו את התורה, ואני אתן לך כל מה שתבקש. אמר לו החכם: ״על העיניים ועל הראש״ (ברצון רב).

ישב הנער בבית המדרש, והחכם (צ״ל הגבאי) הלך לדרכו. שאל החכם את הנער ואמר לו: אתה יודע לקרוא משהו מן התורה? אמר הנער: אדוני, איני יודע דבר. החזיק בו החכם ואמר לו: אמור אלף־בית. ואמר הנער אלף־בית, גימל־דלת וכך הלאה. החזיק בדף והחל קורא בו. בא וראה שקרא ולא שגה אפילו שגיאה אחת. נתן לו ספר תורה, וקרא בו את הפרשה כולה ולא טעה. אמר לו החכם: קרא רש״י. שאל הנער את החכם שאלה ברש״י. עמד החכם ולא ידע להשיב לו כלל; והנער השיב לו. אחרי כן פתחו ספר גמרא, ולא ידע החכם לכלכל ענייניו עם הנער בלימוד.

בצהריים בא הגבאי אל החכם, הביא ארוחה לנער ושאל את החכם: האם למד הנער משהו מהתורה? אמר לו החכם: אדוני, הנער הזה אינו לפי יכולתי. קח את הנער הזה למדרש אצל החכמים הגדולים, שילמד עמם. הגבאי חשב שהוא צוחק עליו. אמר לו הגבאי: חכם, למעני, אני מבקשך שתאריך אפך עמו ואם לא ילמד היום ילמד מחר, לא חשוב; האדון משה רבנו עליו השלום ישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלמד את התורה. לא ציפיתי ממך שתסרב לי ותצחק עליי ותאמר קחנו למדרש. אמר לו החכם: בחייך, לא עלה על לבי לצחוק עליך, אני החזקתיו והחל לקרוא ולא ידעתי לכלכל ענייניי אתו בקריאתו, ואיני מגיע לטיפה מן הים שלו. שמח הגבאי ונתן לחכם מתנה גדולה. לקח הגבאי את הנער, והלך עמו למדרש אצל החכמים.

אמר הגבאי לחכם העיר: אדוני, אני רוצה שהנער הזה יהיה עם התלמידים שאצלך. אמר לו הרב: הנער הזה רך בשנים: תוליכנו ל״כותאב״, ילמד משהו ואחרי כן תביאנו אצלי — על העיניים ועל הראש, מה שיחסר לו ילמד אצלי. אמר לו הגבאי: אדוני, למעני תשאירנו אצלך ולא תחזירנו. אמר לו: טוב. ישב הנער במדרש, והלך הגבאי לדרכו.

ישבו תלמידי החכמים ללמוד מול הרב, הגיעו לשאלה, ונתעכבו בה. שאל הנער את החכם שלצדו: מדוע הפסקתם? אמר לו החכם: שתוק, אינך יודע דבר מלימוד זה. אמר לו: אדוני, האם אי אפשר ללמוד ולהבין? אמר לו החכם שלצדו: השאלה שבה אנו עומדים היא כך וכך. השיב לו את התשובה לכך. התפלא החכם על תשובת הנער.

אחרי כן שאל הנער את החכם שאלה, ולא ידע החכם להשיב לו. אמר לו החכם: בוא שב במקומי ושאל את החכם אשר מעליי. עלה הנער למדרגה גבוהה אצל השני, ושאלו ולא ידע להשיב לו. אמר לו השני: שב במקומי ושאל את אשר מעליי. ועלה אל השלישי והיה כקודמו, ואל הרביעי ואל החמישי, עד אשר הגיע לרב. שאל הנער את הרב שאלה, ולא ידע הרב להשיב לו.

ראה הרב שאין דומה לנער הזה בכל העולם, עשה מעמד וכינס את כל גדולי היהודים ואמר להם: רבותיי, הנער הזה יאה לו לקבל משרתי וישב במקומי, ואני אהיה תלמידו. אמרו כל האנשים: אשר נראה לך עשה. מינהו לרב, וקראו לו הרב משה בר מימון. וכל האנשים הביאו לו מתנות גדולות, והתחתן עם בת גביר העיר; והגביר נתן לו כל אשר חפץ, וישב שם הרב משה ימים רבים.

פיהוא מאשי פל קאפלה אלא וטלע עליהום ערב קטלו גמיע אלקאפלה ונהבו גמיע אלמאל. ואלולד עמל רוחו מיית ופי ווצט אל קותלה לחין מא אראחת אלעורבאן קאם ותנו מאשי תלת אייאם בתלת לייאלי מן ג׳יר אכל ומן גייר שורב. לתאלת יום אלמג׳רב סמע חם נאם משי עלא אלחם וגד נאס ביצלו פל כניס. דכל אלכניס וכאן לילתהא ליל שבת קודש פי חט ראסו פי רוכנה פל כניס נעם לחין מא צלו אל נאם וקפלו אלכנים ואראחו. לנצף אלליל קאם מן אלנום לם נטר אחד והוא גיעאן ועטשאן ותעבאן ולם יוגד קליל מא יבל ריקו אבדן. פי קאם פתח אלהיכל ופתח ספר תורה ואתליף בו וקעד יבכי ויקול אבוייה צלף תסעת אוולאד וכולהום תלמידי חכמים וצאלחין וקאעדין עלא אלתורה ואלעבודה יא רבי ואנא ליש לם טלעת מתלהום בל אן שקי ואתעדבת האדא אלעדאב אל שדיד יא רבון העולמים תרצא עלייא ברוצאך ותרחמני ברחמתך ותווהב לי אלתורה מתל מא אווהבתהא למשה רבינו עא׳׳ס מציר מתל אסמיי משה רבינו עא״ם ובכי בחורקא. פי אלחין קבל אללה ס״ו דמעתו וארסל להו אלסייד אליאו הנביא ז״ל בקולית מא שרב ואללה ס״ו אוהב להו אלתורה מתל מא אווהבהא למשה רבינו עא״ם. פי צאר יתחרך פי חרוף אל ס״ת ופהם איש ביקול פי קעד באקי אלליל פי שירות ותשבחות עלא דל נס אלעטים אלדי פעל מעו אל חק ס״ו. וטלע אלנהאר וגה אלגבאי פתח אלכניס וגד האדא אלולד קאל להו מין אנתה יא אבני פי קאל להו יא סידי אנא ג׳ריב ולם לי לא אב ולא אום ואנא מן בלאד אן בעאד וגית אללילה תעבאן. ונעסת וקפלו עלייא אלכניס ולם נדרי לענד דל חין. וכאן אלגבאי לם ענדו דריה וקאל להו יא ולד אנא נגעלך אבני פי אכדו אל ביתו ג׳סל רוחו ולבסו בדלית חוואייג עטימה ותעו אלכניס צלו ואנשרח צדרהום. ואראח באל ולד אלבית ופרח באלולד פרח אן עטים. ליום אלאחד קאל אלגבאי ללולד יא אבני תערף תקרא. פי קאל להו לם נערף יא סיידי בל אן נריד נתעלם. פי אכדו ודאה לל כותאב. פי חין מא שאפו אלחכם אכדו באסתקבאל וקאל להו איש תריד פי קאל להו אלגבאי יא חכם תערף אן לם ענדי דריה וחית האדא אלולד עמלתו מתל אבני פי נריד מנך אנך תלק נטרך עליה ותעלמו אלתורה ואנא נעטילך גמיע מא תריד פי קאל להו אלחכם על עין ואלראס. פי קעד אלולד פי אלכותאב ואלחכם אראח לחאל סבילו. פי סאל אלחכם אלולד וקאל להו הל תערף תקרא שי מן אלתורה. פי קאל אלולד יא סיידי לם נערף שי. פי מסכו אלחכם וקאל להו קול אלף בית. פי קאל אלולד אלף בית גימל דלת וג׳אייתו. פי מסך ורקא יקרא ביהא אג׳ונטאר פי קריהא ולא ג׳ולוט פיהא ולא ג׳לטא. אעטא להו מיצחאף פרשה פי קרי אלפרשה כולהא ולם ג׳ולוט. פי קאל להו אל ח׳ אקרא רש״י. פי סאל אל ולד סואל ללח׳ עלא רש׳׳י. וקף אל ח׳ ולם ערף יוואגבו אבדן. פי גאוובו אל ולד. ובעד דאלך פתחו מוצחאף גמרא לם ערף אלח׳ ירוח ולא יגי מע אלולד פי אלקראייה. לענד אלצוהר גה אל גבאי לענד אל ח׳ באלג׳דה לל ולד. סאל אל ח׳ וקאל להו יא תרא אתעלם שי אלולד מן אלתורה. פי קאל להו אל ח׳ יא סייד האדא אלולד לם הוא גהדי. האדא אלולד ודיה פל מדרש ענד אלחכמים אלכבאר יקרא מעאהום. פי כמן אלגבאי אנהו בידחך עליה. פי קאל להו אלגבאי יא ח׳ לאגל כאטרי אנך תטוול באלך עליה ואדא כאן לם יתעלם אליום יתעלם בוכרא לם פי באס. אל סייד משה רבינו ע״ה קעד פל גבל ארבעין יום וארבעין לילה למא אנו אתעלם אלתורה ולם ינבג׳י מנך תכסר כאטרי ותדחך עלייה ותקול לי ודיה אלמדרש. פי קאל להו אל ח׳ וחייאתך עלא קלבי עם בנדחך עליך. אנא מסכתו וקרי לם ערפית נרוח ולא נגי מעו פי אלקראייה ולא נגי נוקטא פי בחרו. פי פרח אלגבאי ואעטא ללח׳ הדייה עטימה ואכד אלגבאי אלולד ואראח בו לל מדרש ענד אלחכמים וקאל אלגבאי ללח׳ בתאע אלבלד יא סיידי נריד האדא אלולד יכון מן גומלית אלתלמידים אלדי ענדך. פי קאל להו אלראב האדא אלולד צג׳יר אל סן ג׳רצו תוודיה אלכותאב יתעלם שווייה מן בעד תגיבו ענדי על עין ולראם אלדי יכון נאקצו יתעלמו ענדי. פי קאל להו אלגבאי יא סיידי לאגל כאטרי תצלי ענדך ולם תרגעני בו. פי קאל להו טייב וקעד אלולד פל מדרש ואראח אלגבאי לחל סבילו. פי קעדו אלתלמידים יקרו קוצאד אלרב פי גו לסואל וקפו פיה אלחכמים. פי סאל אלולד ללח׳ אלדי גנבו וקאל להו ליש וקפתו. קאל להו אל ח׳ אסכות אנתה לם תערף שי מן האדי אלקראייה. פי קאלו להו יא סיירי הל ימכן נפהם נתעלם. פי קאל להו אלח׳ אלדי גנבו אלסואל אלדי ואקפין פיה הכדא והכדא. פי רץ להו אלגוואב פי אתעגב אלח׳ עלא גוואב אלולד. מן בעד סאלו אלולד סואל ללחכם ולם ערף יגאוובו. פי קאל להו אלח׳ תעאלה אקעוד מטרחי ואסאל אלחכם אלדי פוק מני טלע אלולד מרתבה עלייה לענד לתאני סאלו ולם ערף יגאוובו. פי קאל להו אלתאני אקעוד מטרחי ואסאל אלדי פוק מני. פי טלע לענד אלתאלת מתלו ואל ראבע ואלכאמס לחיץ מא וצל לל ראב. פי סאל אלולד ללראב סואל ולם ערף אלראב יגאוובו. פי שאף אלראב אן האדא אלולד לם פי נטית פי גמיע אלדונייא פי עמל אלראב מעמד וגמע גמיע אכאבר אליאוד וקאל להום: יא אסייאדי האדא אלולד יליק אנו ילבם מטרחי ויקעוד מטרחי ראב ואנא נכון תלמידו. פי קאלת אלנאס גמיעהום אלדי יבאן לך אפעל. פי לבסה ראב וסמוה אלרב משה בר מימון. וגמיע אלנאס אעטוה הדייאת עוטאם ואתזווג בנת גביר אלבלד ואלגביר אעטאה גמיע מא יחבוב עליה וקעד אלרב משה מודת אייאם.

הקצידה ב'שיר ידידות'

 המקורות הטקסט והמוסיקה

אברהם אמזלג

פעמים מס' 19 – עמוד 88-112

פרק מספר 2 מתוך המאמר

הקצידה לסוגיה השונים היתה מקובלת בקרב יהודי מארוקו ומבוצעת בפי נשים ובפי גברים כאחד. בקצידה בצורתה החילונית, בלשון המגרבית־יהודית, לא חוללו היהודים שינוי כלשהו. הם עשו שימוש בכוח־הביטוי העז שלה וביכולתה להגיע לתפוצה רבה. הקצידה סיפקה את הצורך העז במידע, בסיפור מן החיים ואף בקצת רכילות. הקצידה בוצעה בדבקות ובהזדהות עם המושא שלה, תוך גאווה לא מוסתרת של המבצע על כוח זכרונו לשיר את הבתים הרבים ולרמוז בהטעמה מיוחדת על הרגש המקופל בכל שורה ושורה. מר סמי אסולין (כיום איש תל־אביב) מספר על סי למדרבי לבציר (=הרפד הסגי־נהור), שהיה מוזמן לחבוט במזרנים ולתקנם, אך בטרם החל במלאכתו היה שר כמה קצידות תמורת כמה ריאל. הסובבים אותו, נשים וגברים, היו זונחים את עיסוקיהם ומאזינים בהתרגשות רבה לקצידות, לעיתים תוך כדי מחיית דמעה מעיניהם. מבצעי קצידות בשכר נהגו לעצור את שירתם ברגעים הקריטיים ביותר בעלילה, ולתבוע מהמאזינים תשלום נוסף, מהם שהודיעו אחרי ששילשלו לכיסם את הכסף, כי הם ימשיכו למחרת היום. תענוג לשוני מיוחד חשים המבצעים בעצם ביצוע המילים, בהטעמתן בחוזקה, במתן ביטוי לכל רגש המקופל ברבדים הלשוניים של השפה , בהיגוי האותיות השונות ובהפעלת הגרון . החך והלשון בעת הביצוע

נושאי הקצידות מגוונים ביותר ולקוחים מחיי הפרט והכלל . הקצידה מילאה את מקומם של העיתון , הרדיו והטלביזיה בחברה שלנו . ברבות הימים , נעשו קצידות שונות בבחינת עדות לדברי-הימים , שכן בלעדיהן אולי לא היינו יודעים על האירועים המצוינים בהן , לרבות אירועים היסטוריים שונים בחיי הקהילות היהודיות במארוקו . כך . למשל : 'לקצידה דלכור' (= קצידת הפגזים) החתומה בשם שמעון , שנכתבה בין השנים 1825 – 1832 , מתארת את סבלם של יהודי פאס במרד שבטי האודאיה . ב 'קצת תפילאלת' מתוארת מגפת הדֶבֶר שפגעה במשפחות יהודיות רבות בשנת 1679 .

קצידות אחרות מתארות מקרים טראגיים -אישיים , שהיו לשם -דבר , כמו הקצידה של בן-שושן מראשית המאה הנוכחית . המספרת על נער יהודי מאלג'יריה שהתאהב במאריה מולינה , צעירה נוצרייה , ורצח אותה עקב בגידתה.  הקצידה בוצעה לראשונה בפי שיח ' זוזו , זמר ומוסיקאי יהודי סגי-נהור , והובאה למארוקו על ידו . היא נכתבה על רקע חברה קנאית מעורבת (ערבים . ספרדים , צרפתים ויהודים ) , שלא נטתה חסד לנער יהודי שנשא עיניו לנערה נוצרייה , אשר 'זינהא מא כן ! ' (= כיופיה לא היה) .

הערת המחבר : על היהודים ויחס החברה האלג'ירית כלפיהם – ראה : כהן . עמ ' 96 -111 : סיון . עמ ' 92 – 108. קצידה זו קיימת בשלוש הקלטות : ( א) הקלטה ראשונה . היסטורית . בביצועו של 'שיך זוזו' אמן המוסיקה ה 'דג'ירית' . (ב ) הקלטה בביצועו של סמי למגריבי . (ג) הקלטה חדשה של 'שיך מואיזו ' משנת 1982.

קצידות על אירועים טראגיים מתולדות ישראל מצויות ברפרטואר של יהודי מארוקו ומושָרות בימי בין המצרים , בכללן : הקצידה על 'חנה ושבעת בניה' , 'קצת סידנא איוב' )= קצידת אדוננו איוב ) . 'קצת עשרה הרוגי מלכות' , 'קצת ירושלים חין דכלהא נבוזראדן לחן רגלי מבשר הר הלבונה' (= קצידת ירושלים כאשר נכנס לתוכה נבוזראדן , בלחן רגלי מבשר הר הלבונה) וקצירות נוספות על ירושלים . בניגוד לקצידות אחרות , מורכבות קצידות אלו על לחנים עצובים מתוך הקינות , ויש להניח שבשל כך הם התאימו לצרכי מי שערך את פעולת המרכיב . לכך יש להוסיף , כי בימי בין המצרים אסור לשיר . לבד משירח הקינות, ועל-כן הורכבו הקצידות האלה על לחני הקינות.

 יששכר בן-עמי מביא בספרו 'יהדות מרוקו' מידע על 23 קצידות יהודיות מגרביות שונות , והרשימה מאלפת בגיוון נושאיה : החל בקצירה . המיוחסת לר' דוד יפלח , על הכנת החמין המארוקאי המכונה 'סכינא' , עד ל 'קצידה על היטלר' . סוג אחר של הקצידה במגרבית-יהודית עוסק בצורה עממית בנושאים דתיים -למחצה , כמו : דמויות ונושאים מהעולם היהודי , דמויות תנ"כיות מובהקות (למשל הקצידה על יוסף הצדיק ) , צדיקים שונים ; וכן בנושאים מהעולם היהודי , המוגשים בצורה מבדחת כמו קצידת 'המריבה בין פסח לסֻכֹּת' ."' יש להניח , כי קצידות אלה שעסקו בנושאים יהודיים בלשון מגרבית-יהודית שימשו מאיץ ליצירת קצידות בעברית.

יהודי מארוקו בישראל מוסיפים להיות נאמנים לקצידה , אם כמבצעים ואם כמאזינים . במקרים רבים היתה זו פעילות יצירתית מובהקת . דוגמה טובה לכך היא 'הקצידה על אלי כהן' ז"ל . מי שנתלה בכלא הסורי . שנכתבה ככל הנראה בידי אלברט סוימה והוא גם מבצעה . קצידות נוספות נכתבו על מלחמות ישראל בדורות האחרונים ועל אירועים לאומיים אחרים . עם זאת , רוב הקצידות הנכתבות בארץ נועדו לביצוע בהילולות לזכר רבנים , צדיקים וכיו"ב . כך , למשל , לא חלפו ימים מועטים מפטירת האדמו" ר מנתיבות , באבא סאלי זצ"ל , וכבר הופיעה קצידה המתארת את פועלו בריפוי חולים ובניסים שונים . הקצידה , שנכתבה בידי אלברט סויסה , הופיעה בעברית ובמגרבית-יהודית , בגירסות שהופצו בנפרד .

שירים רבים נכתבו בעברית לברית המילה וכן חוברו גם שירים בערבית. להלן אחד מהם, מחברו רבי יעקב בן סמחון, מתוך חיבורו שבח ורנה, פיוטים ושירים בערבית

פיוט בלעדי לכבוד אליהו הנביא, סימן יהודה סן סמחון, לחן : ליל ליל ייא מנא, ונועם " תורת אמת " ונועם אנא נמדח בלמענא

ייא נאס נחדררו פי באלנא, נטלבו מן ענד אילאהנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

הווא נביא כביר פדנייא, אבייאד מן סאפו בננייא

פאיידא כבירא האדי הייא, אכלליה פלמנאם יקפינא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

וראה הווא סאכן פשמאת אמא שאעא יזי מן תממא

יזלי עלינא האד לג'ממאת מן האד לגלות יפקנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

די כא יקרא סודות לכבאר, כא יזיה הווא יעטיה לכ'באר

האדסי ראה עזב ועתבאר, וכללסי בקדרת מולאנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

האד לכלאם ראה צחיח הווא, ענדו לזהד ענדו לקווא

ינזל וויטלע פוסט להווא, ימסי לשמא וויזי לענדנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

קבל יי רבבי טליבתנא, וסוף ונדרפי ג'רבתנא

האד לגלות פאס רמיתנא, פיסאעבאב תפקנא

גם מהשיר זה, הובאו רק מספר בתים בלבד. שני הפיוטים הראשונים, פורסמו בקובץ הפיוטים " ישמח ישראל " של העיר מכנאס.

זבד הבת – תסמייא דל בנת.

והיה אם תיוולד נקבה, השמחה, אינה רבה בבית ורחוקה מלהיות דומה לזו של לידת הבן. הבת היא אירוע משפחתי מצומצם, שקט ואינו מלווה בטכסים וחגיגות, כמו זו של הבן. עם זאת, חייבים לעשות משהו בזבד הבת – יום נתינת השם לתינוקת.

האירוע המרכזי של נתינת השם נערך תמיד ביום שבת והטכס נקרא בפי המוני העם תסמייא. בצפרו הטכס הזה נקרא תסחים. אבי הבת הולך לבית הכנסת בשבת ומודיע לרב על האירוע המשפחתי, לא מזמינים פייטן לבית הכנסת וגם רובי משפחה לא באים במיוחד להתפלל עם בעל השמחה, כמו שנהוג בשבת אבי הבן. גם הנשים אינן מבקרות את היולדת, כמו שמבקרות אותה כאשר יש בן זכר.

האב זוכה לעלייה לתורה וציבור המתפללים מקבלו בעלייתו, בפיוט " בסימן טוב והצלחה ". יש לציין שאת אבי הבת מעלים ל " משלים " ( אחרון ), והכוונה שלא תיוולדנה לו יותר בנות. גם אם זו הייתה הבת הראשונה, מעלים אותו לעלייה אחרונה – משלים.

אבי הבת מזמין אחר כך את באי בית הכנסת לביתו, ושם עורכים קידוש ומסיבה קטנה עם כיבוד קל. אחרי כן מגישים את התינוקת לרב כשהיא מלובשת יפה. אם זו הבת הראשונה הרב קורא את הפסוקים :

אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה ( שיר השירים ו, ט ) " ויברכו את רבקה ויאמרו לה, אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו ( בראשית כד, ס ).

אחר כך הרב עושה " מי שברך , לתינוקת ונותן לה את השם. השמות שניתנו היו בדרך כלל שמות תנ"כיים : לאה, רבקה, רחל, או ערביים : ג'מילה, ג'והרה, עיישא וכדומה. באזור האטלס היו גם שמות בֶרבֶרים : איטו, סתתי, לאלא, רחימה. לעומת אזורי האטלס, באזור החוף והצפון ניתנו לרוב שמות ספרדיים : לדיסייה, דונה, סאזבונה, אסטרייה, גראסייה, פורטונה, פירמוזה, ביניידה ועוד.

נהגו לתת שמות ההורים של הבעל או של הרעייה או שמות של קדושים שעל קברם השתטחה האישה בתקופת הריונה. במרוקו הספרדית נהגו לתת שמות של הורים בעודם בחיים, ומנהג זה התפשט בכל צפון מרוקו, כעין כבוד להורים.

נתינת שמות לפי תקופות.

כמו כן, היו מקרים בהם ניתנו שמות לנולדים, לפי תקופות והנסיבות. רוב הנולדים בחודש אדר או בשבוע שבו חל פורים, זכו לשם מרדכי על שם מרדכי היהודי, ואם זו בת לשם אסתר, על שם אסתר המלכה של המגילה. אם ברית מילה חל ביום תשעה באב, הרך הנולד נקרא שמו בישראל מנחם – לפי המסורת ביום זה נולד המשיח. בחנוכה, הבן הנולד זכה לשם מתתיה או יהודה, על שם יהודה המכבי.

באלול – רחמים, בניסן – נסם, באייר – מאיר, בסיון – חיים, משום שבו ניתנה התורה. בחודשים שבהם קוראים בתורה מספר שמות, ניתן השם משה. כאשר אישה נכנסה להיריון בתקופת ההנקה, הילד ייקרא לוי. והוא הדין לגבי צעירה, שהתחתנה לפני שקיבלה אורח נשים ונכנסה להיריון.

הערת המחבר.

לג"י, עמוד 110. אם אישה נכנסת להריון בתקופת ההנקה, קרוביה ואנשי סביבתה הודאגו מאוד, כי האמינו שהחלב יזיק לתינוק משום ש " הורעל ". האישה הזו נקראת "ג'איילית " והתינוק ינק לג'אייל ( ינק רעל ). כך האמינו ועודם מאמינים עד היום יהודים כערבים.

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים.

פסח במרוקו – מקורות שונים

חג הפסח

בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה׳(ויקרא, כג, ה)

אין חג מבין חגי ישראל שדורש כל כך הכנות והוצאות מרובות ומיוחדות כמו חג הפסח, עד שיהודי מרוקו מכנים אותו בערבית־יהודית " עיד לכ'אס, נתי תסרי והווא יכ'סס " . לאמור: ״חג החסות, אתה קונה וקונה, וההוצאות על הכיס אינן חסות״. גם לא לחינם אומרים הספרדים על פסח, בלאדינו-״פאראס סין חשבון״, כלומר: ״כסף בלי חשבון״, (ראשי תיבות של ״פאראס, סין, חשבון. (פ. ס. ח).

בכלל, חגי ישראל ובמיוחד חג הפסח אצל יהודי המגרב, מצטיין בהכנות מרובות המתחילות כחודש ימים לפני החג, בגלל החגיגות הרבות הנערכות מידי יום ביומו, בסעודות ומשתאות, בטיולים ובמנהגים שונים כדוגמת המימונה ועוד. פסח, הוא גם החג שהעסיק הנשים יותר מכל חג אחר, עד שנהגו לומר עליו: מאזאל מא פדדינא מעא עממי פורים, חתא תכ'ללת עלינא באבא פיסח "  ־טרם גמרנו עם הדוד פורים, והנה פלש למחוזנו באבא פסח. כבר מלמחרת חג הפורים, מתחילות עקרות הבית לשמור ולמנוע מבני־הבית להשתמש בכלים מסויימים שבבית, כי הן נזהרות מאוד מפני החמץ, שלא ישאר חלילה משהו ממנו באיזו פינה נסתרת.

ראש חודש ניסן

חודש ניסן הוא חודש חשוב מאוד במסורת היהודית, מלבד היותו החודש השביעי למניין בריאת־העולם, הוא גם החודש הראשון למניין יציאת מצרים, והוא גם ראש וראשון לחודשי השנה : החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לבם לחדשי השנה (שמות, יב, ב) ואם כי אי־הסדר בתחילת חודש זה, בולט וגם חוגג בכל פינות הבית בגלל ההכנות לחג, היו משפחות בצפון אפריקה ובמיוחד בלוב ובתוניסיה, אשר חגגו באופן מיוחד את ליל ראש־חודש ניסן, וכנראה שפעם היה זה, ליל של חג ממש בארצות אלו. בטריפולי שבלוב, ליל ראש חודש ניסן נקרא " ליל אלבסיסא או ליל בסיסא או אל מרקומה "

ה" בסיסה״ בלוב

הלילה הראשון של חודש ניסן הוא ליל חג ברוב ערי אפריקה הקדומות ונשאר במנהגיהם זכר לראש השנה הקדמון שהיה חל בניסן, ראשון לחודשי השנה. על מנהג זה של ה״בסיסה״ מספר נחום סלושץ:

״בטריפולי ובכמה מקומות אחרים נקרא הלילה ההוא בשם ״ליל אל בסיסה״ או בשם ״בסיסה אל מרקומה״. ״בסיסה״ יש אומרים שהיא מלשון ארמית. ו״מרקומה״ מלשון רקמה, והוא זכר למשכן שבנינו התחיל באחד בניסן.

בשם ״בסיסה״ קוראים בייחוד לדייסה שמטבילים בה ואוכלים בערב ההוא. בערבית יש למילה זו גם מובן של טבילה, וכך הוא סדר עשייתה של דייסה זו.

מכינים בְלִיל מקמח חטים ושעורים קלויות ושמים אותו בשמן, ומערבבים בו אפונה, חרובים, גרעיני שבת המצרים וגם שומשום שחוק היטב. כל זה מרככים בשמן או במי סוכר וזה סדר אכילתו: כל בני המשפחה מתאספים יחד. . . ואפילו הרחוקים מדקדקים להימצא בלילה ההוא בחוג המשפחה יחד בבית האב או הזקן שבה־ ואפילו היושבים במרחקים מדקדקים להימצא בלילה ההוא בחוג משפחתם. הם מאמינים כי אם יפקד מקומם שם, לא יוציאו שנתם, וכך הם נועדים ויושבים על מחצלת מסביב ראש המשפחה. הלה מתחיל בזה, שהוא שם שמן בכוס המשמשת ״מנורה״ בלילה זה וזורקים לתוכה מטבע של זהב־סימן לשפע, ויש אומרים שזה תיקון לחטא העגל. בקהילות אחרות, זורקים מטבעות בכל ארבע פינות החדר. בעל־הבית מדליק את ה״מנורה״ זכר למנורת המשכן, בהחזיקו מפתח בידו ומברך על קערת ה״בסיסא״, ואומר בערבית:

יא פתאח בלא מפתאח

אעטאי בלא מננה

תרזיקנא ותרזק מננא

תרגום: ״אתה הפותח בלי מפתח, הנותן בלי בשר ודם, תן לנו צרכינו מידך לבדך״^\

הערת המחבר : נחום סלושץ, פסח בערי לוב, מתוך ספר המועדים (פסח), עמי 400 ; קורות לוב ויהודיה, עמי 193 : בליל ראש חודש ניסן, נוהגים לאכול בסיסה, זכר להקמת המשכן. שם נוסף לבסיסה הוא ״בסיסת אל־מרקומא״, אולי על־שם המשכן העשוי מעשה רוקם.

ה״בסיסא״ בתוניסיה

יהודי תוניסיה נוהגים לציין את ראש־חודש ניסן בחגיגה משפחתית. בליל ראש־חודש מתיישבים כל בני־הבית סביב השולחן ואב המשפחה.

אם הבית מכינה כוס הדלקה ובתוכה שמן זית ופתילה המכונה ״אל־ קנדיל״, מדליקה אותה ומרבה גם באורות בכל הבית. אחר־כך בני־הבית ניגשים בזה אחר זה וכל אחד מכניס לתוך כוס ההדלקה, תכשיט זהב: טבעת, שרשרת, או עגיל. במקומות אחרים בתוניסיה, נהגו לאחר טכס זה לערוך שולחן כיד המלך, אולם בעיר הבירה תוניס הסתפקו בטכס זה של הבסיסה בלבד.

בתוניס חוגגים היהודים את ליל ה״בסיסה״ באיחולים ובתקווה לשנה טובה, שנת שפע, עושר ואושר.

כמו־כן בשלושה עשר לחודש ניסן נוהגים יהודי תוניסיה, אחרי שחיטת השה שנעשית בחצר הבית, באים בני המשפחה וכל אחד טובל את כף ידו בדם ומסמן בטביעת ידו את הקיר החיצוני.

ה׳׳בסיסא״ בג׳רבה

לעומת יהודי תוניס, יהודי גאבס וג׳רבה השכנה מרבים בשמחה ועורכים טכס מיוחד אשר קוראים לו " יא בסיסא בל – פאתאח "

עקרת הבית מכינה דייסה בשם ״בסיסה״. זהו בליל של חיטה, שעורה, חומוס עם קליפות של תפוזים, תמרים וצימוקים. את החומרים הללו טוחנת היטב ומוסיפה להם שמן זית וסוכר, בוחשת היטב עד שהכל נהפך לדייסה טעימה וריחנית. ראש המשפחה לוקח אחר־כך מפתח ללא חור בקצה, מכניסו לתוך קערת הדייסה, ומערבב. בני המשפחה ניגשים אחר־כך בזה אחר זה, כל אחד מכניס את אצבעו לתוך הדייסה ואם המשפחה שופכת שמן זית על האצבע של כל אחד ואחד, בו בזמן האב ממלמל את המלים:

״יא בסיסה בל מפתח! חון עלינא יא פאתאח״

 עברית- הו הפותח בלי מפתח, חוס עלינו ופתח לנו שערי הצלחה.

ש. צרפתי, עמי 85. ״פאתאח״ – כינוי להקב״ה, פותח שערי ההצלחה.

ליל ראש חודש ניסן באלג'יויה

בתלמסן שבאלג׳יריה, נוהגת כל משפחה להדליק בליל ראש־חודש ניסן, כוס שמן זית בביתה וכל עקרת־בית, לפני שמדליקה את הכוס, מניחה בקרקעיתו חפץ זהב: טבעת, שרשרת, או מטבע דינר־זהב, היו גם משפחות שנהגו להניח מטבעות זהב בקרקעית כוסות ההדלקה הקבועות בבית־הכנסת וזאת למנוחת אלה שהלכו לעולמם. למחרת הסירו אותן לאחר תפילת שחרית ונטלו אותן עמהם. גם בעיירה דבדו, נהג בעל־הבית להניח בליל ראש־חודש ניסן, טבעת או עגיל זהב בקרקעית כוס השמן שהדליק לכבוד ראש־חודש.

אוצר המכתבים חלק ב' , זימן אלף ה – עמוק קנג

אודות מנהגי יהודי אלג'יריה

אלף ה

י תשרי, לפאריז. לר״פ הלדי ישע״ו.

גליון מחזיק ברכה לשנה טובה במי זהב, הגיעני, תודה רבה, הנה כי כן יבורך גבר רו״מ וביתו בכל טוב סלה, ושלא להוציא הגליון חלק, אתחיל להודיע לכבודו מנהגי העיר במועדי ה׳, וחג הפסח בראש, ליל ר״ח ניסן, נוהגים בכל הבתים להדליק כוס בשמן זית, ונותנים בקרקעית הכוס איזה חפץ של זהב, טבעות או שלשלת, או דינרי זהב, ויש איזה משפחות, שמדליק״ ע ששיות הקבועות בביהכ״ג למנוחת הוריהם, ונותני׳ בקרקעיתם זהב, ולמחר אחד שחרית נוטלים אותו, ומתפללים ערבית ושחרית כל הקדישי׳ בנגון, ויש מנהג אצל כמה משפחות שאין מכניסים לביתם רקיקי׳ לפסח רק ביום ר״ח ניסן, כל הימים שבין פורים לפסח כל הקהל טרודים בצרכי החג כלים ומלבושי׳ וכו', וכל הבתים והחצרות מבולבלות, זה סד בסיד, וזה מושח בששר, מכבסי׳ הבגדים והמצעות והשמיכות והרבידים וכו', כותשי׳ תבלים, כובשי׳ כבשים, וכו', ליל י״ד בניסן קורים לה ״ליל הראשים״ לפי שכל בני העיר עושי׳ תבשיל, או מרק, או כוסכוס, רק מבשר ראש הבהמה, ביום י״ד אחר חצות עושי׳ המצות לסדר הלילה, בתנור בקול המולה בהלל ושמחה, וכל אחד עושה דמות פסת יד, אופין אותה וחולין אותה בבית לשמירה, כל השנה, ולשנה אחרת מוציאין ישן מפני חדש, וכל המפרש בים מוליך אותה עמו לשמיר' קודם ערבית מנהג כל הקהל לסדר הקערה, ויש נוהגי׳ לסדר בה ג׳ מיני ביצים, ביצת אווז, ותרנגולת, ובפרט ביצת צלצל, סדר התפילות, הוא כמו בכל המקומו', בליל אסרו חג, מתפללים ערבית בנגון, ואחר ערבית ש׳׳צ מברך את הקהל, ואומרים יגדל, ואדון עולם, ואומרי׳ זל״ז תזכו לשנים רבות, ונעימות וטובות, ומבקרים בתי קרוביהם ובתי אהוביהם, ושותים חלב, וטא, ויש יין שרף, וכל השלחנות מלאים עשבים ודשאים ושושני׳ ובפרט שבולים מחטים ושעורים, וביום אסרו חג אחר תפילת מנחה מברכים ברכת האילנות בגנות ופרדסים של איזה בעלי בתים קבועי׳ לכך בכל שנה, שעושי׳ להם סעודה קטנה, ומתפללים שם ערבית, ונפטרים לבתיהם לשלום. בליל י״ד אייר, שהוא פסח שני, גם יום הלולא של התה״ק רמב״ה זיע״א, מתפללים ערבית בנגון, ואחר ערבית עושי׳ סעודת הלילה בתוספת תבשיל בכל הבתים, ואחר הסעודה נאספים ת״ח וזקנים, והרבה מההמון בביהכ״נ הגדולה, ולומדים שם מעט זוהר, ואומרים שירות ותשבחות, לכבוד היום ולכבוד התה״ק רמב״ה זיע״א, ושותי׳ טא פעמים שלש, ולפעמים אומרים דרשה, וקדיש, ומי שברך וכרו' לקהל. וסדר ל״ג לעומר כבר הודעתי לכבודו בניסן תרצ״ב לפ״ק, ושלום.

אני היו״ ם ס״ט.

תימן

ראשית ההתישבות היהודית בחצי־האי ערב לוטה בערפל. אגדות שונות בנושא זה נזכרות בספרי ההיסטוריונים הערביים מלפני אלף שנה. הם מספרים כי בימי משה רבנו באו אל ערב המנודים, שלא מילאו אחרי הצו להמית כל נפש מבני עמלק. גל שני בא בשעה שנבוכדנאצר החריב את בית המקדש. אחדים עזבו את ארץ־ישראל בימי רדיפות הסלג׳וקים.

השושלת הסלג'וקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.

כל זה הוא בגדר אגדה. אולם אין כל ספק, כי הישוב היהודי בתימן תחילתו נעוצה בסוף ימי הבית הראשון, והשלב השני — בתקופת ההגירה ההמונית שלאחד חורבן הבית השני ובימי פולמוס אדריינוס. אחדי מרד בר־כוכבא שמו רבים פניהם אל תימן, הארץ שיצאה לה שם בעולם היווני־הרומאי בגלל עשרה וסחרה בקטורת. אף דרכי התחבורה עם תימן, ביבשה ובים, היו נהירים ליהודי ארץ ישראל והגולה. ידוע, למשל, שגדוד יהודי בן חמש מאות איש, שנשלח על ידי הורדוס המלך, השתתף במסע הכיבוש הרומי תחת פיקודו של גאיוס גאלוס. גייס זה חדר לתוך לבה של תימן, ואף־על־פי שתוצאות מעשיות לא היו לכיבוש זח, הוא הועיל הרבה להפיץ ידיעות על הארץ הרחוקה. יש להניח שלא מארץ־ישראל וסביבותיה בלבד, אלא גם ממלכות פרס — שבתחומה נמצא אז המרכז הבבלי של עמנו — באו יהודים להשתקע בתימן. משם היו יהודים מגיעים לתימן דרך בחרין שבערב המזרחית (על חוף המפרץ הפרסי). הקשרים בין בחרין לתימן היו הדוקים מאד, ואין ספק שיהודי בחרין היו מקיימים קשרי מסחר עם תימן וגם משתקעים בה. עדות יהודיות גדולות היו קיימות בחִמְיַר — כפי שנקראה תימן בתקופה ההיא — לכל המאוחר במאה השניה לאחר חורבן בית שני השלישית למנה״נ), דבר המתאשר על־ידי תגלית בית-שערים: בשעת החפירות בבית הקברות המרכזי של בית שעדים, שהיה בשימוש עד ראשית המאה הרביעית למנה״נ, נחשפו ארבעה חדרים ששימשו להטמנת גלוסקמאות־עץ וארונות־אבן ועופרת, בהם הובאו מתים מתימן. על מוצאם מתימן מעידה הכתובת היוונית על הקיר: ״של אנשי חמיר״ (תימן), וכן תשליב (מונוגראמה) מעל אחד הקברים באותיות דדום־ערביות המצטרפות למלים: ״קול חמיר " כלומר ״נגיד חמיר״. אחת היא, אם המתים האלה הובאו ישר מתימן (דרך 60—70 יום לאורחות גמלים), או מאחת המושבות המסחריות התימניות, שהיו מצויות בצפון ערב, או במפרץ אילת. העובדה שהעדה התימנית דאגה לכרות לה אחוזת קבר בבית־ישערים מעידה על גודלה וחשיבותה וכן על קשריה האמיצים עם ארץ־ישראל.

תעמולת הנוצרים נתנה אותות בתימן בתחילת המאה ה־ד׳ למנה״נ. הסופדים הנוצרים מגידים כי הנצרות נתקלה מראשיתה בהתנגדות מצד היהודים, שמספרם היה רב והשפעתם גדולה על עם הארץ ובית המלוכה. ואמנם נתגלו בתימן כתובות־אבן, המעידות על תנועת התיהדות בקרב בית המלוכה ורבי המדינה עד שבראשית המאה הששית למנה״נ הננו רואים על כיסא המלוכה של תימן מלך יהודי, יוסף ד׳ונואס (או ו יסף אסאר). הוא נפל במלחמה עם החבשים הנוצרים, שפלשו אל ארצו. על אף הרדיפות שסבלו היהודים לאחד מותו הטראגי של מלך זה, בימי הכיבוש החבשי, — עדיין היה מספרם גדול וניכר בתקופת התפשטות האיסלאם, בארץ ההיא, והם נשארו נאמנים לדתם. אולם הדת החדשה, האיסלאם, מנעה בעד תהליך התיהדותם של הערבים וסתמה את הדרכים להגירת יהודים מארצות אחרות אל תימן. הקיבוץ היהודי נשאר שם כחטיבה מיוחדת, מנותקת מבחינה גיאוגרפית משאר הקיבוצים. אך המגע בינו ובין רוב העם לא נפסק. יהודי תימן קיימו קשרים עם ארץ־ישראל, עם מצרים ובבל (עיראק), והושפעו מכל הזרמים הרוחניים שנתגלו בקיבוצים האלה. ביחוד חזקים היו בקרבם הגעגועים לגאולה, וגליה האחרונים של התנועה המשיחית עוד הסעירו את העדה בתימן בסוף המאה התשע־עשרה.

כמה יהודים היו בתימן לפני היציאה? מה היה מוצאם הגזעי? האם מזרע אברהם היו או תימנים שהתיהדו?

קשה להשיב תשובה ברורה על שתי השאלות האלה, כי ההוכחות המצויות בידינו עקיפות הן בדרך כלל. אף כי אין ספק שסופרי הכנסיה הנוצרית הגזימו במספר היהודים והשפעתם, אין להתעלם מהעובדה, שדווקא לארץ חמיר יצאו מוניטין, כי מדינה יהודית היא. על כוחו של ציבור זה מעידות גם קורותיו. הדבר יובן יותר, אם נשווה את קורות יהודי תימן לתולדות הנצרות בארץ ההיא. אף הנוצרים היוו בשעתם שיכבה ניכרת באוכלוסי הארץ והם גם נהנו מתמיכתן של שתי מדינות נוצריות חזקות: ביזאנטיה וחבש. אף על פי כן נתקיימו היהודים עד דורנו, ואילו נוצרים לא נשארו בתימן כלל.

השוואה זו יש בה משום תשובה גם לשאלה השניה. המלומדים הערבים מספרים שהיהדות היתה נפוצה בין שבטי הבדווים בדדום־ערב, ובימי המלך היהודי יוסף דיו נואס הקיפה תנועת ההתגיירות חוגים נכבדים, לכן נפוצה השמועה כי חימר היתה לארץ יהודית. השמועה על ההתגיירות בתימן הגיעה אל כל מדינות הנוצרים. גם ר׳ משה בן עזרא מזכיר עובדה זו בספרו ״שירת ישראל״.

יש לומר כי היהודים שבאו מארץ־ישראל, ואולי גם אלה שבאו מבבל, היו הרוח החיה בקרב הציבור היהודי בתימן. מספרם לא היה קטן, חשיבותם היתה רבה, והם היו המכריעים בכל דבר. ומשהתחילו הרדיפות בתקופת האיסלאם, נשארו יהודי תימן נאמנים לתורתם.

גורלם של היהודים בדרומ־ערב שונה היה מגורלם בצפון הארץ, בחג׳אז. בניגוד ליחס האכזרי שגילה מוחמד והבאים אחריו אל היהודים במדינה, בח׳יבר ובנאות־המדבר הרבות בצפון — נתן נביא האיסלאם פקודה לשליחיו אשר יצאו לתימן, לא להכריח את היהודים לקבל את האיסלאם, אלא להסתפק בתשלום הג׳יזיה (מס הגולגולת) שבני ״עם הספר״, כלומד יהודים ונוצרים, חייבים היו לשלם לאוצר השלטון. בעת ההיא באו כמה יהודים מתימן אל מדינה העיר וקיבלו את האיסלאם. מפני ידיעתם את המקרא והאגדות היהודיות, שהיו נפוצות בעל־פה, זכו לכבוד גדול בקרב העדה המוסלמית הצעירה, כי על כן יכלו לפרש ולהסביר מקומות סתומים בקוראן. על ידי המומרים האלה נכנס אוצר שלם של אגדות היהדות (הן נקראות ״אסראיליאת״ בפי הערבים) לתוך הספרות הדתית של האיסלאם, ועל פיהן יכולים אנו לעמוד על רמת תרבותם הגבוהה של יהודי תימן בזמן ההוא.

בתקופת האיסלאם ירדה חשיבותו המדינית והתרבותית של חצי־האי ערב; ביחוד ירדה תימן מגדולתה הקודמת. היא נעשתה לפינה נידחת בקצה הממלכה הערבית, מאז מעטו הידיעות על מה שהתרחש בתימן, ועל היהודים אין אנו שומעים כמעט ולא כלום בארבע מאות השנים שאחרי מוחמד. רק בעקיפין נודע לנו, מתוך קטעים ממכתביהם של גאוני בבל, שקיימות היו —קהילות יהודיות בצעדה (צפון תימן), בצנעא (בירת תימן) ובעוד מקומות אחרים.

השליטים בתימן היו אימאמים מכת הזיידים, ושלטונם ארך עד מהפכת :26.9.62. כת הזיידים היא אחד הפלגים של ה״שיעים״, מצדדיהם של צאצאי מוחמד שנדחו. הזיידים מצטיינים בקנאותם ובשנאתם אל בני דתות אחרות.

פאס וחכמיה

והרב מהרשי״ל ראפופורט בהקדמתו הנ״ל העמיד זמן רבי דונש בן לברט הנ״ל בשנת תשכ״ח (1568) עם רב שרירא גאון, ורבי יהודה חיוג׳ הג״ל בשנת תש״ס (1000) עם רבינו האי ורבנו שמואל בן חפני יע״ש. גם מהר״ש בן חפני יחסו העטור אל עיר פאס, וכן כתב החכם רבי אליהו בן אמוזיג נר״ו המדפיס מליוורנו בספר טעם לשד דף ע״א וז׳׳ל, הלא, כזאת העיר לנו אוזן הגאון שי״ר על אודות רבינו שמואל בן הפני גאון הידוע אצלינו לגאון במתא מהסייא בעדות הראב״ד. ובכל זאת מצא החוקר הנ״ז בבעל העיטור רבינו שמואל בן הפני חכם פאס, ותמה איך יהיו שני יוסף בן שמעון מצויינים כאלה בזמן אחד רק בארצות רחוקות. ואולי מולדתו היה בפאס אשר באפריקא ונתקבל לגאון במתא מחסייא וכו' ע״ש. והרב בעל העיטור הוא רבינו יצחק בן אבא מארי והיה בשנת ארבעת אלפים תתקל״ט (1179) כמ״ש מערכת גדולים אות י׳. והרב העיטור הוא אשר הודיענו מס׳ השותפות וספר המבוי למהר״ש בן הפני הנ״ז כמ״ש קורא הדורות. וא׳׳כ מאחר שהיה בזמן קדמון קודם הרמב״ם, והיה בקי בספרים של הרב מהר״ש בן חפני שלא נודעו לנו, עליו יש לסמור גם בשם עירו. בזמן רבינו האיי גאון היה בבגאנא רבי שמואל הכהן בן יאשיהו מבני קהל פאס וז״ל ספר יוחסין בקיצור, ורבי יוסף בן שטנאס פירש כל התלמוד בלשון ערבי למלך ישמעאל ששמו אלחכים.ומפני גדולתו וחכמתו בעט ברבי חנוך הרב ונחלקו הקהל, ובכל יום היו יוצאים מקורטובא אל עיר אלזהרא שבע מאות איש מישראל רוכבי מרכבתם וכולם לובשי לבוש מלכות וחובשי מגבעות וכולם עם הרב, וכת שניה עם בן שטנאס. ואמר לו המלך אלו היו ישמעאלים בועטים בי כאשר עשו לך היהודים הייתי בורח מפניהם. ועתה ברח לך, וברח ובא אל באגאנא ומצא שם את רבי שמואל הכהן בר יאשיהו והוא מבני קהל פאס, וחשש לנדוי הרב רבי חנוך ולא סיפר עמו, וכעס עליו בן שטנאס וכתב לו אגרת בלשון ארמי וטעה בה. ורבי שמואל הכהן השיב לו תשובה והודיעו שטעה. והלך עד ישיבתו של הרב האיי, ושלח לו הרב האיי שלא יבא אליו שאם יבוא יחוש לנדוי הרב רבי חנוך וכו' ע״ש.

שליחות מצוה במקום העליה לא״י

בשנה מסויימת, לפני בארבע מאות שנה, הרב הגדול שמעון לביא זצ״ל, רב מקובל ומחבר השיר ״בר יוחאי׳, הגיע לפאס עם מגורשי ספרד, בהיותו עוד ילד. גדל בתורה ובחכמה ונודע כרב גדול במרוקו. בגיל מסויים כאשר התבגר, החליט לעלות לא״י.

מחמת סכנת דרכים שלא יהיה לבד, שכנע עוד שני רבנים להצטרף אליו, והם: הרה״ג מסעוד אלפסי, והרב אהרן פרץ. שניהם גם כן מעיר פאם. שלושתם עשו את דרכם ביבשה דרך מרוקו, אלג׳יריה, טוניסיה ולוב. הרבה עלו לא״י בדרך זו עד הגיעם למצרים, ומשם לא״י. כמו הרה״ג יעקב אבוחצירה, הרב רפאל בן שמעון ואחרים שכיהנו ברבנות במצרים. שלושת הרבנים דלעיל, הגיעו עד טריפולי(לוב). הרב שמעון בן לביא מצא שהיהודים שם התבוללו לגמרי בקרב הערבים, ושכחו את יהדותם עד ללא זכירת אותיות אלף-בית, שלא לדבר על שבתות וחגים ויתר מצוות התורה.

הרב שמעון לביא חש שיש סכנה ברורה לטמיעת יהודי לוב בקרב המוסלמים. פנה לשני הרבנים שהתלוו אליו ואמר להם: ״אתם תמשיכו בדרככם לא״י, ואני נשאר כאן, למצוה ושליחות יותר חשובה והיא להחזיר היהודים כאן לצור מחצבתם, על אף שאני מפסיד את מצוות העליה לא״י״. וכך היה. שני הרבנים המשיכו בדרכם, ואילו הרב שמעון לביא התחיל בעבודה שיטתית ומאומצת להחזיר יהודי לוב למקורם אפילו תוך סכנת איום עליו מצד הערבים שטענו שרב זה ״מגייר״ ערבים ליהדות.

לא עבר זמן רב, בהשתדלותו הבלתי נלאית, כמעט כל יהודי לוב חזרו ליהדותם, ובזה ניצלה קהילה שלמה מטמיעה כללית בקרב הגויים. הרב נפטר שם בטריפולי בשנת שמ״ה (1585), ועד היום רוב יהודי טריפולי קוראים לבניהם בשם לביא, לזכרו של הרב זצ״ל.

ברית מילה ־ הגנה מפגיעות האריה

רב שמואל בן וואעיש, מו״ץ בעיר מכנאס (תצ״ח-תקע״ח) שימש ברבנות והיה ידוע כחסיד, ובעל מעשים טובים. במותו התרחשו כמה פלאים, ראה בספר ״קול יעקב״ להרב יעקב ברדוגו. הרב התנהג בחסידות מרובה, ולא נהנה חומרית מחיי העולם הזה. והיו ימיו ע״ב שנים. בשנת פטירתו היתה בצורת קשה במרוקו. בעת פטירתו, פתאום ירד גשם זלעפות עד כדי בך שקשה היה לקבור אותו והרבנים מצאו רמז לשנות חייו ע״ב, מלשון עבים וגשם. גם לאחר פטירתו, הגשם המשיך לרדת כמה שבועות, ומרוקו ניצלה מבצורת קשה, דבר שגם הגויים הכירו בזה בזכותו של הרב היהודי.

יום אחד בלכתו בבוקר לבית הכנסת, פגש באריה אחד שאיים עליו לטרוף אותו. הרב מחוסר אמצעי התגוננות, פתח את מכנסיו, והראה לארי את ברית המילה שלו.

באורח פלא, הארי ברח ממקומו כאילו איימו עליו בכלי משחית כלשהו, קדושת הברית מילה כפי שחשב הרב הצילה אותו מאימת האריה. בבחינת ״וראו כי שם ה׳ נישא עליך וברחו מפניך״. הסיפור מובא בספר ״מלכי רבנן״ עמוד קב״א.

הארגז והמטמון שבו הוצאו ממצולות ים

רב הגדול חיים טולדנו (הרביעי) היה מו"ץ בעיר סאלי (במרוקו) במאה הששית ובסוף המאה החמישית. חיבר פסקי דין רבים. יחד עם גדולתו וחכמתו בתורה, היה מאד מקפיד על מצוות הכנסת אורחים ובעיקר בשבתות ובימים טובים. בערבי שבת וביום טוב היה מבקש את השליח שלו לחפש עני ולהביאו לביתו ועניים בודדים שהסתובבו מקהילה לקהילה לקבץ נדבות, לא חסרו. ערב שבת אחת יצא השליח לחפש אדם עני ולא מצא. עלה לבית הקברות שם מצויים הרבה עניים שמבקשים נדבות מהבאים לביקור ליד קברי קרוביהם, או ליד קברי צדיקים ל״זיארא״. מצא שם יהודי יושב ליד קבר צדיק אחד, וממרר בבכי. ניסה כמה פעמים לדובב אותו אדם, ולא הצליח להוציא מפיו מלה אחת. חזר לרב ואמר לו ״לא מצאתי אף עני ברחוב, אבל בבית הקברות מצאתי אדם אחד בוכה ובוכה ולא יכולתי להוציא מלה אחת מפיו, דומני שאדם זה נמצא בצרה גדולה״.

הרב החליט ללכת בעצמו אל אותו איש שהיה מתושבי עירו של הרב ושמע על גדולת חכמתו. הרב ניגש אליו ואמר לו ״אני הרב פלוני, אם אתה שרוי בדאגה כלשהי בוא אלי הביתה קודם כל לעשות שבת אצלי, ואח״כ אטפל בענין שלך בעזרת השם״.

האיש סיפר לרב את הסיפור הזה: ״זה שנים רבות שעזבתי את אשתי לבד, והלכתי למרחקים למצוא לי פרנסה ורווחה, וברוך השם הצלחתי להתעשר. לאחר שאצרתי רכוש רב החלטתי לחזור לאשתי, את כל רכושי הרב שמתי בתוך ארגז ברזל אותו נעלתי היטב. הפלגתי באניה, בהגיענו לחוף העיר סאלי, התחוללה סערה גדולה. גלי הים הזועפים שטפו את האניה הרעועה והטביעו אותה, עם הארגז שלי במצולות ים. נשארתי עני מרוד וכל רכושי ירד למעמקי הים״. הרב שמע בהקשבה את הסיפור ואמר לאותו איש ״בוא איתי לביתי נבלה יחד השבת בשמחה ובצהלה, ובזכות שמחת השבת, האל יתברך יורה לנו דרך איך להציל אותך מדאגה זו. אבל שוב אני אומר לך, הוציא העצבון מלבך, שמח בשבת ורק בכך השם יעזור״.

היהודי התלווה לרב, שמע בקולו, שכח במקצת את הדאגה שהעיקה עליו והצטרף לשמחת שבת של הרב בשירה ובזמרה.

לאחר ההבדלה גם היא בשמחה רבה, הרב ביקש מאותו יהודי לבוא אתו לחוף הים ולהראות לו המקום בו טבעה הספינה.

באו שניהם למקום, הרב אומר לאורח שלו ״עוד מעט יעברו כאן כמה ספינות כאשר תראה הספינה, בה הפלגת, תן לי סימן״. וכך היה. בהגיע הספינה המבוקשת, הרב לחש תפילה מסויימת לשר הים וגזר עליו והוציא ממנה את הארגז לחוף. תפילתו של הרב נתקבלה, היהודי קיבל לידיו את הארגז, וכל רכושו הוחזר לו. שמחתו היתה ללא גבול והרב אמר לו: ״אמרתי לך שבזכות שמחת השבת האל יתברך ייענה לתפילתי״. אותו יהודי פתח הארגז ונתן לרב סכום כסף לא מבוטל כתרומה למפעלי צדקה ולישיבה שהיתה בהנהגת הרב.

הנס השני היה שהאשה שעבדה כמשרתת בביתו של הרב, לא היתה אחרת מאשר אשתו של אותו יהודי. אשר בעוזבו אותה ללא כל אמצעי קיום, הרב לקח אותה לביתו. היהודי ואשתו בנו את ביתם מחדש וחיו באושר רב.

סיפור זה מופיע בכמה מקורות בנוסחאות שונות, אבל התוכן של הסיפור הוא אמת לאמיתה.

יצחק בן צבי, ההיסטוריון הישראלי המנוח ומי־שהיה נשיא מדינת־ישראל, גרס כי מעשה הזוועה  האכזריים״ שנעשו ביישובים היהודיים בערב לא היו כדוגמתם מאז:

ההשמדה הגמורה של שני השבטים היהודיים הערביים, בני־נאדר ובני־קינוקע, שהוגרו לפי חרב עד אחד – גברים, נשים וטף – הייתה טרגדיה שאין למצוא כדוגמתה בדברי ימי היהודים      : עד ימינו אנו…

הטבח בהודי ערָב והחרמת רכושם נעשו רצון אללה. לדברי הקוראן,

חלק מהם הרגתם וחלק שביתם, והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם, עם שטחים " חיבר "  שמעולם לא דרכה רגלכם עליהם. כי אללה הוא הכול יכול.

גיום מספר שיהודי חייבר הדפו את תוקפיהם בעוז־נפש, אבל ״אף שכאן נלחמו התושבים  ביתר אומץ לב מאשר במקומות אחרים, היו אויביהם רבים מהם במספר ובמפתיע באו עליהם, ולכן הובסו״.

הללו שנשארו אחר כך בחיים קבעו את נוסחת הצלחותיו של האסלאם בעתיד. כמה מן היהודים ״הוסיפו להחזיק באדמותיהם כ ״לא מוסלמים״ או כופרים, לפחות עד שאפשר היה לגייס מספר מספיק של מוסלמים להחלפת היהודים. בינתיים שילמו יהודי ערב ״מנחה״ או מס בשיעור חמישים אחוז תמורת ״החסות״ של הבוזזים החדשים. כמו שכותב הפרופיסור לואיס, ״ציין הנצחון המוסלמי בח׳יבר את המגע הראשון בין המדינה המוסלמית לעם כבוש שאינו מוסלמי ונעשה הבסיס לעסקות מאוחרות יותר מאותו סוג״.

כך התפתח מעמד הד׳ימי היהודי – גזילת החופש והעצמאות המדינית הצטרפה לסחיטת רכוש עד להחרמתו, בסופו של דבר. הד׳ימים הלא־מוסלמים, ה״נסבלים״ בתקופות שבין התנפלויות, גירושים ומעשי־שוד מאז הכיבוש הערבי־המוסלמי והלאה – יהודים ברובם המכריע אך גם נוצרים – היו מקור ההכנסות החשוב לדת על־ידי מס־הגולגולת שהוטל על ה״כופרים״. חיש־מהר נעשה הד׳ימי שעיר־לעזאזל נוח מבחינה פוליטית וגם מועד להתעללות.

מושבות יהודיות אחרות נפלו בצורה דומה מאד לזו: ״הרשו ליהודים להחזיק באדמתם עליתנאי שאת מחצית היבול ימסרו למדינה״. אבל ״ההסדר לא האריך ימים…״ כמעט כל היהודים ששרדו בח׳יבר ובמדינה – יחד עם ״כל שאר היהודים והנוצרים בחצי־האי״ – נושלו וגורשו במצוות הנביא מוחמד, שהוגשמה בקנאות על ידי מחליפו ויורשו, הכליף עומר.

חלק גדול מעשרה של הארץ שמרוכז היה בידי היהודים נתפס עכשיו על ידי המוסלמים, שלא היו עוד נודדים נצרכים אלא בעלי־אחוזות עשירים, אנשים בעלי יכולת, אשר להם גמלים וסוסים וכלי־נשק משלהם… שמו של מוחמד יצא למרחקים, והבדווים נהרו אליו באלפיהם.

תקדים הטרף

כך התגבשה המתכונת המוצלחת, שעתידה היתה לקנות לה מעמד של קבע בהפצת אמונתם המוסלמית של הערבים. אותם יהודים שנמלטו חיים נעשו אולי ראשוני הפליטים הערבים. הם היו חוליית הפתיחה בשרשרת הארוכה של יהודים שנשדדו עליידי ״מהגרים״ מוסלמים מן העולם ה״ערבי״, שתבעו להם את הגמול שדתם החדשה לא די שהתירה אותו אלא אף ציוותה עליו.

הדעת נותנת שבקרב הפליטים היהודיים שברחו מערב היו גם יהודים שאבות- אבותיהם ה״פלשתינאים״ – או בני יהודה – ברחו מפני הרומאים. עכשיו חזרו לפלשתינה של המאה השביעית, והצטרפו אל אחיהם היהודים שלא עזבו את הארץ מעולם. למרבה האירוניה, שבו הפליטים היהודים בעת כניסתם של הכובשים הערבים מן המדבר: אותם פולשים שהתפרצו לבתי היהודים בחצי האי הערבי ונישלו אותם מהם עתידים היו עכשיו לבוז ולשדוד את יהודה-פלשתינה על פי אותה מתכונת עצמה.

והיהודים שהתיישבו בכמה מערי ״פלשתינה״ וישבו בהן ברציפות עתידים היו להיעקר מהן באחד הימים במאה העשרים כדרך שנעקרו היהודים הערבים בשעתו – בטבח או בהחרמת רכוש ובהטלת אימה. אז, בשלהי המאה העשרים, קשרו לערים הללו כתר בחינת ״שטחים ערביים פלשתינאיים טהורים מאז ומקדם״, ממש כמו שעם הזמן הצטייר חצי־האי הערבי כ״ערבי טהור׳ אף שלמעשה היו יהודים ראשוני המתיישבים בעיר הערבית־המוסלמית הקדושה מדינה.

אחרי הפלישה למדינה במאה השביעית – זו ראשית הכיבוש הערבי בחצי האי ערב – מקום שראינו את ה״ערבים״ מנצחים את התושבים היהודים, משל הכליף עומר על השבטים המנוצחים שעה שבישר לו שר־צבאו שהפולשים הערבים כבשו את אלקסנדריה:

״כבשתי עיר אשר לא ימלאני לבי לתארה. די לי אם אגיד שבה נפלו בחלקי 4,000 חווילות עם 4,000 אמבטיות, 40,000 יהודים משלמי מם גולגולת וארבע מאות מקומות שעשועים לבניי המלוכה^,

הערבים שפלשו ליהודה היא גם פלשתינה נהגו לפי אותו תקדים. עם הפלישה לארץ ישראל מצאו ״ערביי המדבר״ יישוב יהודי ארצישראלי נכבד. זמן קצר אחרי הכיבוש הערבי שוב עמדו היהודים על מטרותיהם הלאומיות, שבחלקן נבעו מן הגזירות וההשפלות החדשות שנעשו מנת־גורלם של כל הלא מוסלמים.

עומר השני [אבן עבד אל־עזיז] היה הקנאי הדתי שגזר רבות מן הגזירות… אין ספק שבגלל הגזירות האלו קם משיח השקר סירֵני… יהודי סורי, [אשר] הבטיח… להשיב את ארץ״הקודש לעם היהודי.

אותם יהודים שנשארו ב״פלשתינה״ הרומאית, יחד עם הקיבוצים היהודיים שחזרו עד מהרה אחרי הכיבוש הרומאי, הצליחו ״להטביע חותם חדש על היהדות״.  אף על פי שחרב בית המקדש נשאר בית־הכנסת ״וריכך את המהלומה״, ושליטי רומא הרשו למנהיגים יהודיים שנמלטו מירושלים בעת המצור להקים מרכז תורני שבו ילמדו אותה צורה של יהדות שעתידה היתה לשמר ולהנציח את ״הלאומנות היהודית התוקפנית״, שמקץ קרוב לעשרים מאות־שנים הצליחה סוף סוף לשוב ולגאול את הארץ מבחינה פוליטית.

למרבה האירוניה, הרי אותם שליטים רומאים עצמם שניצחו את מדינת היהודים והחריבו את מקדשם של היהודים הם שסייעו מבלי משים ביצירת הכלים שבזכותם נשתמרה תנועת השיחרור הלאומית של היהודים בעינה. אילו הרשו הרומאים ליהודים לקיים את ריבונותם אפשר שהיו היהודים נשארים נחלת ההיסטוריה הקדומה, כמוהם כחתים, כפלשתים וכשאר עמים שנכחדו מכבר באיזור. אף־על־פי שההיסטוריה היהודית העקשנית לפני הרומאים עשויה לרמז שאין הדבר כך, הרי יש ויש מקום לתמוה מה היה עולה בגורלם של היהודים אילו נהגו אדישות ביהודים ובפולחנם ולא התייחסו אליהם בכל דור ודור בטינה ובחשדנות, ילודות החיקוי.

בתחום הפרוזה, דן אלבו פרסם סיפורים קצרים בכ"ע מאזניים. פרסם מאמרים וסיפורים בתחום הפולקלור היהודי־ מוגרבי, (ברית, ובשני הבלוגים האישיים שלו, אימגו – E-mago, במחשבה שניה)

פרסם עשרות מאמרים ומסות בעיתונות הכתובה (הארץ, כל העיר) והמקוונת (וואלה, ynet, News 1), מאמרי ביקורת בתחום הספרות בכתבי עת מודפסים (דימוי, שלם, מאזניים, עיתון 77, ברית) ובכתבי עת אינטרנטיים לספרות, (אימגו, במחשבה שניה, מגפון, נתיבים וכן במחלקה ראשונה – News 1) בשני הבלוגים האישיים שלו: "חצי קולמוס" באתר "בננות" ו"פרדס הסברסים" באתר "רשימות".

במשך שנים הבלוג של דן אלבו באתר "רשימות" נקרא, "הסוכה של דן אלבו". פרסם מאמרים במגוון נושאים בתחום האדריכלות (כל העיר), בתחום המקרא (אתר מקוון של אוניברסיטת בר אילן, אתר קולך) בתחום האקטואליה בוואלה, ynet, באתר "במחשבה שניה" (הבלוג נפל) ובמחלקה ראשונה – 1News . רשימת מאמרים חלקית מופיעה כאן למטה. ברשימת המאמרים המלאה ניתן לעיין ב"מפתח חיפה" ובמפתח החיפוש "רמב"י בספריה הלאומית לפי השם: דן אלבו.