ביקורת על המנהגים

נהגו להשכיב תינוק במיטת האם או להניח סכין, לאחר שהאם טבלה, ובעלה אינו יכול לקרב אליה מסיבה כלשהי(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמי ער). ר׳ דוד עובדיה כתב: ״ולא ידעתי מה טעם למנהג זה״. אבל מצא במקורות שונים כי ״יש חשש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר משום חשש דיבוק רוח הטומאה ומזיקין (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ד, עמי קו).

אם תינוק חולה במחלת האבעבועות, עוטפים אותו בבגד אדום, סוגרים את הבית והחלונות, פורשים וילון בפתח הבית, אין יוצא ואין בא. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב זאת הוסיף: ״וכל זה מילתא בלא טעמא [דברים חסרי טעם] ושומר פתאים ה׳״ (תהלים קטז, 6).

אץ מעבירים תינוק על שולחן. האמהות נזהרו לא להעביר תינוק על שולחן שאוכלים עליו ״וגם זה בכלל ההזיות שיש בידם״. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים היו מנהגים שמקורם בכללי שמירה הגיוניים. לא הוציאו תינוק בלילה שמא יתקרר, ולכן גם מכסים אותו. אינם מניחים בגדים שטוחים בחוץ, כדי שלא יתקררו, וכשילבישום לתינוק שלא יתקרר גופו. ושלא ישכון עליהם עוף משום נקיות שלא יטנפום ולא ישאירו חידקים [בלשונו מיקרובין]. אשר לשולחן, יש חשש שמא התינוק יטיל מים על המאכלים שעל השולחן. כשכיבסו בגדי התינוק ושטחום על הגג, היו נזהרים שלא יגע בהם עוף השמים. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים: ״הנשים דעתן קלה וחושבין בכל זה שיש ניחוש ומשום השטנים והקליפות, והמה בורחים מזה כבורח מפני הנחש, ודברי הבל בפיהם״.

אין מכבסים את בגדי היולדת שלבשה בעת הלידה, וגם במה שקינחו את דם לידתה. ר׳ יוסף בן נאיים כותב שראה חכם בפאס ״שהיה נשמר מזה אפילו כשילדה בתו לא הלך לבקרה, ואמר שפעם אחת זלזל בזה וחלה חולה [י] גדול, והאמת שומר פתאים ה׳״. לדעתו, זו אמונה טפלה. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהגים העממיים לשמירת התינוק מעיר ״מלבד שאין לו יסוד כלל בתורה הנהו עוד הבל וסכלות״ (׳נוהג בחכמה׳, עמי נט, ק-קא; א. ביטון, תשנ״ח, עמי 150).

לפי מחקר על הפולקלור של יהודי מרוקו, לשם הגנת התינוק מפני שדים, רוחות רעות וכוחות שטניים, נעשים המעשים האלה: בחדר התינוק תולים מספריים, מסרק, צורת ידיים. וכן ממליחים ראשו של תרנגול ותולים אותו מעל הדלת יחד עם חמש עוגות יבשות מסודרות בצורת זר.

וכל זה נשאר עד שהתינוק בן 7 או 8 חודשים. החוקר הוסיף כי אמהות יהודיות פונות גם לקדושים מוסלמים להגנת תינוקותיהן. הן הולכות אליהם בלוויית אשה מוסלמית, מביאות בעל חיים, כסף ונרות, ומניחות את התינוק על קבר הקדוש (131,151 .F. Legey 1935, pp; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמי 43).

לפי האמונה העממית כשתינוק נולד, נולד גם כפילו השד, המלווה אותו, והתינוק נתון לסכנת התקפה על ידי השד. התינוק פגיע במיוחד עד ברית המילה (י. בילו, תשמ״ב, עמי 120-116).

בלוב היו כותבים ״שמירות״ ונזכרים בהן שמות האבות והאמהות, ומציירים מגן דוד או יד מחומשת (פ. זוארץ, תש״כ, עמי 391).

המנהג אצל יהודי תוניס ששומרים על התינוקות מעינו של הינשוף ובמשך 40 ימים מעת לידתו לא היו מוציאים את התינוק החוצה (מ. דואק, זמזל״ט, עמי 66).

חגירת התינוק בחגורה. לפי מקור חיצוני: ל. אדיסון L. Addison ), 1703-1632) למד באוקספורד, התמנה ב־1660 לכומר צבאי בדונקירק וב־ 1662 לאותה משרה בטנג׳יר. שם פגש יהודים, ולאחר כעשר שנים, כשחזר לאנגליה, כתב שבעה ספרים. באחד מהם הוא כותב כי נהוג אצל היהודים במרוקו לחגור את התינוק בחגורה, וכך נוהגים ללכת גם בבגרותם לבית הכנסת (88 .¹².(1675, p

אצל היהודים הכפריים בהרי האטלס היה נהוג כי כשנולד תינוק היו עוטפים אותו בבד. ידיו נקשרו כדי למנוע ממנו לגרד בפניו ובעיניו, וגם רגליו נקשרו עד הברכיים. נגד עין הרע תולים על הקיר צורת יד מעל מקום משכבו של התינוק, וכן על הקיר של הבית. התינוק היה צמוד לאמו

.(Willner 1961, p. 222)

חבר טוב אחד עדיף על מאה חברים

לאיש אחד עשיר היה בן יחיד. והוא נתן לו כל מה שלבו חפץ. הבן היה כל הזמן מבלה עם חברים. כל יום היה עושה אתם מסיבות והיה מבזבז כסף רב.

יום אחד קרא לו האב ושאל אותו: ״כמה חברים טובים יש לך?״ ענה לו הבן: ״יש לי מאה חברים לפחות.״ האב אמר לו: ״לי יש רק חבר וחצי״ אמר לו האב: ״בוא נעשה ניסיון״

שחט האב כבש, פשט את עורו, את הדם התיז על בגדי הבן ואמר לו ללכת אל אחד מחבריו הטובים. בלילה הלך הבן ודפק על דלת אחד מחבריו. פתח לו החבר את הדלת. אמר לו הבן: ״תשמע, הרגתי ערבי והמשטרה עלולה למצוא אותי. אני מבקש ממך שתסתיר אותי״ אבל החבר אמר לו: אני לא רוצה להסתבך, תלך מפה.״ וסגר בפניו את הדלת. חזר בן הביתה וסיפר לו על תגובת חברו.

למחרת שוב קנו כבש ועשו בדיוק מה שעשו יום קודם. הלך הבן אל חבר אחר, וגם החבר הזה לא הסכים להכניס אותו הביתה ולהסתירו. והאב אמר לבן: ״אין דבר יש לך עוד הרבה חברים טובים״ והבן הלך גם בלילה הבא אל חבר אחר, אך גם הוא לא הסכים לעזור לו. וכך היה לילה אחר לילה, מאה לילות.

בסוף אמר לו האב: ״עכשיו אני אשלח אותך אל חצי החבר שלי״ ושוב שחטו כבש, התיז דם על בגדי הבן ובלילה הלך אל חברו של האב. דפק על דלת ביתו. פתח האיש את הדלת. אמר לו הבן: אני הבן של החבר שלך, הרגתי ערבי ואני מבקש מקום להסתתר.

אמר לו החבר: ״בוא, תסתתר בביתי״ הכניס אותו לביתו ונתן לו לישון. למחרת לא נתן לו ללכת. הוא האכיל אותו וביקש ממנו לישון אצלו עד שתחלוף הסכנה. וכך היה גם למחרת. אחרי כמה ימים חזר הבן לביתו וסיפר לאביו את כל מה שעשה החבר למענו. אמר לו האב: ״ראית את חצי החבר שלי, עכשיו נלך אל החבר השלם שלי.

החבר הזה היה שר חשוב ביותר, ראש ממשלה. הגיעו הבן והאב אל ביתו של השר ובקשו להיכנס. אבל השומרים סרבו להכניס אותו כי לשר הייתה פגישה חשובה ביותר. אבל האב התעקש והוא ביקש מהשומרים שילכו ויאמרו את שמו לשר.

ברגע שהשר שמע את השם, קם ואמר לשרים: ״אני מצטער, אני צריך להפסיק את הפגישה, יש לי משיהו חשוב יותר.״ הוא יצא מן הישיבה ורץ אל חברו. קיבל אותו בשמחה וארח אותו אירוח מלכים. בסוף האירוח הוא הציע את בתו היחידה לאישה לבן חברו. הם התחתנו, והבן ראה מהו חבר אמיתי.

רעה תחת טובה

פעם הייתה משפחה מאושרת שכללה אמא, אבא וילדה. עד שיום אחד האימא מתה והאבא נכנס לדכדוך עמוק.

הבת המסורה החליטה לעזור לו ופעם אחת קבצנית עם חיוך נעים עמדה במפתן ביתה ובקשה נדבה. במוחה של הילדה נרקם רעיון, והיא לקחה את העניה המרודה לביתה, קלחה אותה והלבישה אותה בבגדים של גברת אמיתית והסתירה את הישנים עד שנהייתה יפיפייה.

היא הכירה ביניהם ושכנעה את אביה להתחתן עם ״בת טיפוחיה״ בלא שידע מאיפה היא הביאה אותה. עברו הימים והיא התמקמה היטב בביתה החדש.

גבירת הבית החדשה, שהתגלתה כרכושנית להחריד, לא אהבה את תשומת הלב שהעניק בעלה לבתה החורגת, שכן רצתה אותו ואת כספו אך ורק לעצמה, והחליטה לעשות את זה המעשה;

ערב אחד היא בישלה תבשילים עם כמויות אדירות של מלח ולאחר הארוחה החביאה את כל המים חוץ מכד אחד קטן שבו שמה 7 ראשני צפרדע בתוך המים.

כמצופה, הבת קמה באמצע הלילה וחיפשה אחר מים ומצאה את הכד, שתתה ממנו, והלכה לישון. לאחר זמן מה אמרה האישה לבעלה: אני חושבת שבתך בהריון, יש לה בטן גדולה והבטן שלה משמיעה קולות, השען את ראשך על בטנה ושמע. הוא אכן השעין את ראשו על בטנה ושמע קולות.

יום אחד הוא לקח אותה לחורשה ובגלל שלא רצה שכבוד משפחתו יפגע התכוון להרוג אותה אך הוא אהבה אהבה עזה ולא יכול היה להרוג אותה ולכן רק חתך את גפיה. הוא השאיר אותה בוכה ביער ופתאום, הופיע אליהו הנביא.

הוא שאל אותה: ״ילדתי, מה קרה?״ היא סיפרה לו את סיפורה והוא סיפר לה אודות כוונותיה של אשת אביה ועל הצפרדעים שבבטנה. הוא החזיר את גפיה ונתן לה בקבוק המלא בחומר קסם המרפא מחלות עיניים ועיוורון. הבקבוק מתמלא כל פעם שהוא מגיע לחציו.

היא נסעה לעיר רחוקה מאוד מעיר מולדתה והלכה לעניי העיר ורפאה את עיניהם.

השמועה הגיעה למלך ששלט בעיר והוא הזמין אותה עליו. הוא הציע לה לפתוח בעירו מרפאה ושאל אותה מה היא רוצה בתמורה והיא ענתה: ״רק מקום לישון, אוכל לאכול, בגדים ללבוש ושהמרפאה תהיה בחינם״. שנים היא ריפאה אנשים והביאה כבוד רב למלך ולעיר, אנשים מכל רחבי העולם באו אליה עם בעיות עיניים והיא ריפאה אותם. יום אחד הגיע אליה אביה עם קוץ בעינו והוא לא זיהה אותה וגם לא אישתו שבאה אתו. היא ראתה אותו ואמרה אני מצטערת אבל עכשיו אני לוקחת הפסקה של שעה, תפגוש אותי בעוד שעה ולאחד ממשרתיה אמרה:״ אנא הבא לי את החבילה עם הבגדים הישנים של אישתו של אבי״. עברה השעה והיא החלה לרפא את אביה וכשסיימה הוא זיהה אותה והיא סיפרה לו מה קרה, עם הצפרדעים ועם אליהו הנביא ובאותה שעה הגיעה החבילה עם הבגדים הישנים של אמה החורגת. האמת יצאה לאור והמלך ציווה להוציא אותה להורג ושניהם חיו בארמון באושר ועושר עד יום מותם.

תם ונשלם….
תודה ליחיאל פרץ שאיפשר לי לפרסם לקט סיפורים זה

• החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש

  תמורות בין השנים 1939-1901

  אלישבע שטרית

  ב. חינוך פורמלי לבנות — נדבך ראשון בחתירה להשתחררות

• הפרדה חברתית בין המינים

כמו בחברה המוסלמית גם בחברה היהודית של מראכש הייתה נהוגה הפרדה חברתית בין המינים. הנשים מעולם לא ישבו לסעוד עם הגברים, אפילו לא בתוך המסגרת המשפחתית. הנורמה הזו התקיימה בקרב כל השכבות החברתיות. בשכבה העשירה והמבוססת סעדו האב והבנים הגדולים בחדר גדול ששימש גם כחדר אורחים ואילו האשה והבנות סעדו בחדר קטן עם המשרתות. במרבית המשפחות סעדו האשה והבנות במטבח. גם בחגים מרכזיים כמו ליל הסדר לא ישבה האשה עם הבעל והבנים. בחגיגות משפחתיות הוקצה חדר נפרד לכל אחד מהמינים. התופעה של ההפרדה החברתית בין המינים, במיוחד בקרב השכבה העשירה והמבוססת, הדהימה את המבקרים הנוצרים שביקרו במראכש ואת אנשי כי״ח בתקופה הפרה־קולוניאלית.

אפילו אצל המשפחות המבוססות ביותר לעולם אין האשה יושבת לשולחן לצד בעלה והבנים. חדר האורחים הרחב, שבו שולחן גדול וגבוה ומסביבו כיסאות, מיועד אך ורק לבעל, לבנים ולאורחים הגברים. בחדר אחר קטן יותר, על ספסל נמוך המכוסה במפה פשוטה, עורכים את השולחן לנשים, לבנות ולמשרתות…פעמים רבות הייתי נוכחת באירועים משפחתיים, כגון חתונות, בר מצווה, אירוסין …ומעולם לא מצאתי אשה ליד שולחן הגברים. מבחינה זו הייתי היחידה ויוצאת הדופן. הנשים המקומיות מביטות בי בעיניים פעורות ותמיד מכבדות אותי ומגישות לי ראשונה, לפני שהן מגישות לגברים.

גם במשפחות העניות נשמרה הנורמה של ההפרדה בין המינים בשעת הסעודה למרות שכל בני המשפחה התגוררו בחדר אחד. במשפחות כאלה נהגו הבעל והבנים לסעוד ראשונים ורק אחריהם סעדו האשה והבנות: ״ברגע שהתבשיל מוכן, הסיר מורד מן האש ומוגש קודם כל לאב ולבנים. מה שנותר — אם נותר — הוא בעבור האם והבנות״.

בימי הנידה הגיעה ההפרדה בין המינים לשיאה, אז פרשה האשה לחדר נפרד ושוחחה עם בעלה רק באמצעות צד שלישי.

• יחס הבעל לאשתו

מנהלי כי״ח שפעלו בקהילה היהודית של מראכש בתקופה הפרה־קולוניאלית (1912-1900) ובמיוחד המנהלות הראשונות של בית הספר לבנות (קוריאט, פלקון), מציגים תמונה עגומה וקשה של מעמדה הנחות של האשה בתוך המשפחה. על פי דבריהן הוחזקו הנשים במצב של כניעה מחפירה. האשה הייתה חייבת בציות מוחלט לבעלה, ולא הייתה רשאית להרים את קולה בנוכחותו או להביע את דעתה. נאסר עליה להתערב במעשי הבעל או לערער על החלטותיו, במיוחד נאסר עליה להתערב בהחלטות הנוגעות לדרך שבה הוא מחנך את הילדים.

כך כתבה קוריאט, המנהלת הראשונה של בית הספר לבנות בשנת 1902, זמן קצר לאחר בואה למראכש:

…פעמים רבות דובר על אודות מצבה הנחות של האשה בערי המזרח ובערי אפריקה. בכל מקום אתה פוגש באותה אטימות של הבעל ביחס לאשה, בכל מקום היא נדחקת לקרן זווית ועליה להכיר טובה על שאינה מוכה ועל שאינה נאלצת לסבול פגיעות גופניות. במראכש מורגש מצב זה יותר מבכל מקום אחר. נבדוק את המצב של האשה במשפחה מבוססת, שבה אין היא נאלצת לעבוד כדי להרוויח את לחמה. למרות זאת חייה אינם חסרי דאגה. היא איננה יכולה ואינה מעיזה להרים את קולה בנוכחות בעלה. דעתה בין טובה ובין רעה אינה נחשבת כלל, והאב הוא טירן אמיתי העושה ככל העולה על רוחו בכל הנוגע לאשה ולילדים… כאשר הוא חושב לנכון להכות את ילדיו, על האם להתכנס בפינתה ולא להתערב…לא יעלה על דעתה לגונן על ילדיה, גם כשהוא מכה את הבן, וברוב המקרים [הוא מכה] את הבת, ללא שום הצדקה…נשות המעמד המבוסס זוכות ליחס שלילי מצד בעליהן, לאדישות ואפילו לבוז… ומצבן של הנשים ממעמדות נמוכים הוא גרוע הרבה יותר.

אל התיאור הזה, בדבר יחסו של הבעל אל האשה במראכש, יש להתייחם בזהירות. אין ספק שהיו בעלים שנהגו בנשותיהם כפי שכותבת קוריאט. גם בעלים אלימים לא היו חסרים בקהילה. עם זאת התיאור סובייקטיבי ובעיקר מכליל מאוד. מתוך המקורות הרבניים המעטים העומדים לרשותנו מתקבלת תמונה שונה מזו שתיארה קוריאט על היחס של הבעל אל האשה. על פטירת אשתו הראשונה, דונה, כותב הרב רפאל מסעוד בן מוחא: ״כל מי שמתה אשתו ראשונה בחייו כאילו נחרב בית המקדש בימיו…״אבלות האשה הראשונה אשת נעורים אינה נשכחת מן הלב״. ובנו של הרב בן מוחא [ר׳ אברהם] המספיד את אמו מתאר אשה חכמה, כריזמטית שבדבריה היא הצליחה לתרום לשלום בית לזוגות שבאו להתגרש אצל בעלה הדיין.

אשה משכלת…מנעורי גידלתני לתלמוד תורה …וקורץ לה אשה חכמה… מכבדת את בעלה הוד והדר תעטרהו, ששון ושמחה ימצא בה… אשת חיל מי ימצא, גם שינה מעיניה נדדה לשמוע דבר תורה ואספר מעט מזער ממעשיה הטובים ומידותיה הישרים.״כל איש ואשה שהיו באים לדין [אצל בעלה הדיין] והיו עומדים על פני המגרש הייתה עומדת בכל מאמצי כוחה עד שתעשה להם שלום במתק לשונה, בדברים המתקבלים על לבם עד שיצאו ששים ושמחים וכל המרבה לספר בשבחיה מגרעות נתן.

סביר להניח שלא היו הרבה נשים כמו דונה בן מוחא במראכש, ובכל זאת היחס של הרב ושל הבן אל האשה והאם מאיר פינות שחסרות בתיאור של אנשי כי״ח.

מכל מקום לפני שהאשה היהודייה נחשפה לתהליכי המודרניזציה היא השלימה עם מעמדה המשני לבעל, כי זו הייתה צורת החיים היחידה שאותה הכירה. נישואיי הבוסר הרגילו אותה לקבל מגיל צעיר מאוד את מעמדה הנחות כמובן מאליו. תנאי חייה לא היו שונים ואולי היו אפילו טובים מאלה של האשה בחברת הרוב המוסלמי. למעשה, רק לאחר כניסתם של גורמים חיצוניים וחדשים אל תוך הקהילה והשפעתם על הנעשה בה ברוח המודרנה, התחילה האשה להיחשף לצורות חשיבה אחרות.

מפורסמים פחות בהגנתם על אינטרסים יהודיים, אבל ראויים לא פחות להכרה היו שליטי תוניסיה בתקופת המלחמה, אהמד פשא ביי, ובמיוחד דודנו מונצף ביי, בנים לשושלת צפון אפריקנית אחרת, בנו חוסיין. (״ביי״ הוא תואר כבוד ממוצא תורכי עות׳מני שאימצו שליטים צפון אפריקנים.) בדומה לסולטן מרוקו, גם הביי של תוניסיה פעלו במגבלות הצרות של מדינת חסות צרפתית ומרחב התמרון העצמאי שלהם היה מצומצם. כששליח של משטר וישי דרש מאחמד פשא לחתום על נוסח מקומי של תקנון היהודים, לא היתה לביי בררה אלא לציית. ובדומה לסולטן, גם השליטים התוניסאים סיפקו ליהודים הנרדפים מחוות חיוניות של תמיכה פומבית. כך עשה, למשל, מונצף ביי כאשר הביע דאגה, זמן קצר לאחר עלותו לשלטון, ל״אוכלוסיית הארץ כולה״.

ועם זאת, בכמה מובנים התוניסאים עשו עוד יותר. פרצה בנוסח התוניסאי של חוקי וישי האנטי־יהודיים התירה לשליט להעניק פטור מחוקים אלה ליהודים ילידי תוניסיה שביצעו שירות יוצא מן הכלל למען המדינה. אחמד ביי השתמש בפרצה זו כדי לפטור שני אישים יהודים בכירים – רופא העיניים רודה נטף ופול גז, האיש ששימש לימים כראש המשרד היהודי לעבודת כפייה בזמן הכיבוש הגרמני. יורשו של אחמד ביי, מונצף ביי, הרחיק לכת עוד יותר. הוא ציין את הסולידריות שלו עם נתיניו הנרדפים, ואת אי־תלותו במשטר וישי, בכך שהעניק בפומבי את אות הכבוד המלכותי הגבוה ביותר לעשרים נכבדים יהודים שמונה ימים בדיוק לאחר עלותו על כס השלטון.

כעבור חמישה חודשים הגיעו הגרמנים. כאשר אלפי חיילים גרמנים כבשו את ארצו וגורל הסכסוך הגלובלי כולו היה עשוי להיחרץ על אדמתו, ניצב מונצף ביי מול מערכת נסיבות ששום מנהיג ערבי אחר לא נאלץ להתמודד אתה. האינטרסים שלו סתרו זה את זה. כתוניסאי גאה הוא רצה לנצל את גאות הרוח הלאומית, שנלוותה לתבוסות הצבאיות של צרפת ב־1940 וב־1942, אבל בשונה מהרבה פטריוטים תוניסאים אחרים בני התקופה, הוא ידע כי הגרמנים עצמם אינם אוהדים את רעיון העצמאות הערבית. בהיותו אדם מודרני, הוא הוקיר את תרומותיהם של יהודי תוניסיה לפיתוח ההברתי, הכלכלי והתרבותי של ארצו ורצה לעשות כל שביכולתו להגן עליהם מההמתות ומהאכזריות של הפולשים, אבל הוא לא רצה לעשות משהו שיצית את חמתם של הגרמנים נגדו או נגד ארצו.

כך קרה שמונצף ביי ניהל משחק כפול. מצד אחד, בנובמבר 1942 הוא דחה את פנייתו הישירה של הנשיא רוזוולט להתייצב לצד בעלות הברית ולא גילה אפילו התנגדות סמלית לכניסת הכוחות הגרמניים. עם זאת, הוא היה אחראי למספר גדול של פעולות פרטניות שעיקרן הגנה על יהודים. ראש הממשלה שלו, שנבחר בקפידה, מוחמד שניק, איש עסקים שבמשך שנים רבות היו לו קשרים עם קהילת יהודי תוניסיה, נהג להזהיר את המנהיגים היהודים מפני התוכניות הגרמניות, עזר ליהודים להתחמק מפקודות מעצר ואפילו החביא יהודים כדי שיוכלו להתחמק ממצוד גרמני. חברי ממשלה, שפעלו בשם הביי, נתנו היתרים מיוחדים לצעירים יהודים כדי לאפשר להם להימנע מעבודת כפייה וניסו להתערב אצל השלטונות הגרמניים למען בני ערובה יהודים. אפילו בחצרו של הביי נמצאו מי שהחביאו יהודים שברחו ממחנות עבודת כפייה גרמניים. כל אותה עת השקיע מונצף ביי מאמץ גדול בקידומה של תחושת לאומיות תוניסאית, חוצת־ אזורים־ודתות. לא זו בלבד שנסע לכמה מהחלקים הנידחים ביותר של הארץ, הוא גם סיפק מימון מהאוצר המלכותי לבניית מסגדים, בתי ספר ואפילו מצבה מפוארת לקדוש יהודי נערץ. כפי שכתב היסטוריון אחד, ״הפעולות של מונצף ביי וממשלתו שמרו על האחדות בקרב עמה של תוניסיה ומנעו אותו מלהתפתות לסירנות הגרמניות״.

מונצף ביי, בדומה לסולטן מוחמר החמישי במרוקו, זכור בוודאי באהבה לקהילה היהודית של ארצו. ״הביי של תוניס עשה הרבה כדי להציל יהודים״, זכר מרדכי כהן. ״הוא בעצם העניק ליהודים יחס שווה״, אמר שלמה ברד. ״אם להגיד את זה בהגזמה, הוא לא הרשה את הפלייתם״. לזכותו של הביי ייאמר, העידה מטילדה גז, שישבה בתקופת המלחמה בצפאקץ והיתה לימים חברת כנסת, ש״הוא קרא לכל המושלים שבתוניסיה, קיבל אותם בארמון בַּרְדוֹ … והוא אמר להם: ׳על היהודים עובר רגע קשה, אבל הם בני חסות שלנו ואנחנו אחראים לחייהם. אם ייוודע לי שבגלל הלשנה כלשהי של ערבי, נפגעה אפילו שערה אחת של יהודי – אותו ערבי ישלם בחייו׳״.

אף כי מקצת הזיכרונות האלה בוודאי צמחו במרוצת השנים לאגדות, ואפשר שהם משקפים געגועים לימים עברו, דומה כי יש בהם ביטוי מדויק לאהבה שהרבה יהודים תוניסאים רוחשים למשפחה ששלטה בארצם. משלחת יהודית גדולה צעדה בתהלוכת הלוויה של מונצף ביי, ב־1948, אף שצרפת החופשית הדיחה והגלתה אותו בעוון שיתוף פעולה עם הגרמנים. יתר על כן, יהודי תוניסיה המשיכו להכיר תודה לשושלת בנו חוסיין עשרות שנים אחרי המלחמה.

בביקורי בתוניסיה במאי 2004 הלכתי עם פרופסור אביטבול לבקר את חיים מדר, הרב הראשי הזקן, בדירתו עמוסת־הספרים בקומה השנייה של בית חסר־ייחוד ברחוב פלסטין. (רב ראשי גר ברחוב פלסטין – כזאת היא מורכבות החיים היהודיים בארץ ערבית!) בדירה הסמוכה גר, הפלא ופלא, סידי שֶׁדלי ביי, בנו בן התשעים וארבע של השליט האחרון שליטי תוניסיה. שדלי ביי קיבל אותנו בחמימות, אף שלא הכיר אותנו לפני כן. מרותק למיטתו ומצומק מזקנה, הוא היה בכל זאת ערני, דרוך ולהוט לשוחח אתנו. וכך סיפר: כשהלאומנים של תוניסיה, בראשותו של חביב בורגיבה, הצהירו על העצמאות ב־1956, הם הדיחו את הביי והחרימו את אוצרותיה ונכסיה של המשפחה. יהודי תוניסיה, אמר, התגייסו לסייע. הם מימנו לא רק את דירתו, אלא גם את שכר הלימוד של בנו. בשים לב לאווירה הפוליטית האנטי־ מלוכנית שבה התרחשו כל הדברים האלה, נדיבות כזאת היתה יכולה לשקף רק הכרת תודה אמיתית של הנתינים היהודים של הביי על תמיכתו בעתות משבר.

יוספטל, איש מפא״י וראש מחלקת הקליטה, נשא גם בתפקיד גזבר הסוכנות (מאז מינוי לוי אשכול לשר האוצר). תפקידיו מיקמו אותו בקרב דורשי ההגבלה והסלקציה הקיצוניים. כראש מחלקת הקליטה היה מתפקידו גם לפזר את העולים במושבים ובמעבדות מרוחקות. העקרונות של פיזור אוכלוסייה והרחבת הייצור החקלאי עמדו לנגד עיניו. ׳בישוב מדברים על כך שצריך לכוון את העולים לחקלאות […] מהעלייה של 3 החודשים האחרונים אי אפשר לבנות חצי מושב או להקים מעברה במרחקים […] אי אפשר לעשות פרודוקטיביזציה של העולים כפי שהם היום׳. יוספטל היה היחיד שהיה מוכן להסתכן בחוסר פופולריות ולהציע גם הגבלה מספרית. גם את מספר העולים היצרנים צריך היה לצמצם לדעתו. ׳אני נגד הדיפלומטיה הזו שכל הצעירים הרוצים לבוא יכולים לבוא. באיזו ועדה שתיבחר נקבע את המספר׳(בסופו של דבר בוועדה נותר בעינו המספר שהציע רפאל – 120,000). יוספטל הבין את מלוא משמעויות הסלקציה ואת העובדה שמספרי העולים ירדו בתלילות. הוא הצטרף לדברי קודמיו שקשה לחנך את הילדים אם הם חלק מחמולה ותמך בעלייתם של הבאים בחשבון להתיישבות: נוער וזוגות צעירים.

כללי הגבלת העלייה התקבלו כאמור בלא ויכוח, והדיון היחיד היה על ממדי העלייה ל־1952. ההחלטה שפורסמה לבסוף, ושהסעיף המרכזי בה הוזכר לעיל, ביטאה את הרצון להגביל את העלייה מצד אחד, ומצד אחר להמשיך, לפחות ברמת ההצהרה, את מדיניות השערים הפתוחים. לדוגמה תכנית העבודה של הסוכנות עמדה על 120,000 עולים, אך הוחלט לא לנקוב במספרם כדי שלא ליצור את הרושם שמגבילים את העלייה מבחינה מספרית. כמו כן הוחלט, כדי לרצות את ברגינסקי, להטיל על מחלקת העלייה לבדוק אפשרות להגדיל את מספר העולים מצפון אפריקה ליותר מ־30,000, וגם סעיף זה לא פורסם בעיתונות. רוב חברי ההנהלה היו תמימי דעים שתוספת זו אינה מציאותית.

ההחלטה הדגישה הגברת עלייה מסוריה וממצרים כדי לאזן את ההחלטות בדבר ההגבלות ולהראות שנעשים מאמצים להציל יהודים הנמצאים במצוקה. ההחלטה גם ציינה שההגבלות לא יחולו על בעלי אמצעים ושעל העלייה מרומניה יהיה דיון מיוחד.

בסעיף שצוינו בו ההגבלות הוזכרו כמה ארצות לדוגמה. דובר שם על ׳מרוקו, טוניסיה, אלג׳יר, טורקיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית׳. במקור הייתה גם ארצות הברית חלק מהרשימה, אולם עקב דרישתו של אשכול הושמט שמה כדי ש׳לא להקשות על קומץ היהודים המעוניינים לעלות משם׳.

לאחר שההחלטה התקבלה בהנהלת הסוכנות, היה על מדיניות הסלקציה לקבל את אישורו של המוסד לתיאום, שהיה למעשה גם אישור ממשלתי לתכנית. החשש היה שבן־גוריון יופיע שוב ׳כפרקליטה הנאמן של העלייה הבלתי מוגבלת׳, חשש שלא היה מבוסם דיו. בחינה מדוקדקת של עמדתו מגלה שאף שהוא התנגד, כמו רפאל, להגבלה מספרית של העלייה ורצה בעלייה בלתי מוגבלת. הוא התייחס בפירוש לאפשרות של עלייה מתוכננת ותמך בבחירת סוג העולים. ׳אם נעמוד בפני גלים גדולים של עליה נצטרך להחליט מה הן הארצות שהן קודמות ומה הם הסוגים שהם קודמים׳.ה׳סוגים הקודמים׳ היו לדידו בעיקר אלה שיוכלו להיות מתיישבים חקלאים. יחסית לקובעי מדיניות עלייה אחרים היה בן־גוריון חסיד של הגישה המשלבת, אולם כמו לרבים ביישוב גם לנגד עיניו עמד הדימוי השלילי של יוצאי צפון אפריקה.

בישיבת המוסד לתיאום שרפאל דיווח בה על המדיניות החדשה לא התנהל שום ויכוח. שפירא, שר העלייה, שאל על הסתירה בינה לבין חוק השבות, ומשקיבל תשובה הציע להגביל גם את עלייתם של עולי רומניה ולדרוש זאת מהממשלה שם. פרט לשפירא איש לא התייחס לסלקציה. למעשה העניין לא עלה כלל לדיון.

זה היה בעיקר דיווח של רפאל. הממשלה, שנטל הקליטה העיקרי היה עליה, לא התכוונה לסכל יזמה של הסוכנות להגבלת העלייה. אם הסוכנות נתנה את הסכמתה להגבלת העלייה מדוע צריכה הממשלה להתנגד לה.

תכנית העלייה הסלקטיבית התקבלה בתמימות דעים בממשלה ובהנהלת הסוכנות. גם בעלי העמדה המשלבת לא התנגדו לה. מצוקת הקליטה כמו גם התקווה שהעלייה תימשך בממדים גדולים על אף הסינון מיתנו את הניגודים בין בעלי עמדות שונות באשר לעלייה.

על אף היות מדיניות הסלקציה נסיגה משמעותית ממדיניות השערים הפתוחים, בדרישה ל׳עליה בלתי מוגבלת אך נבחרת היה משום שילוב של שני אתוסים ציוניים: עלייה וחלוציות. לעת הזאת הם לא נראו מנוגדים זה לזה.

מטרות מדיניות הסלקציה

ברקע להחלטה על העלייה הסלקטיבית עמדו שני עניינים שצוינו לעיל. האחד הוא המצוקה הכלכלית ובייחוד מצוקת הקליטה, והשני – דימוים של יהודי צפון אפריקה. איך היו תקנות הסלקציה אמורות לפתור את הבעיות שנוצרו? האם נועד להן תפקיד נוסף? ומה הייתה התוצאה המצופה מהמדיניות החדשה?

החלוקה למניעים שונים היא בעיקרה תאורטית. על פי התיעוד הקיים אצל רוב קובעי המדיניות היה משקל מכריע למצוקת הקליטה ולמצב הכלכלי. טענה זו גם הייתה לגיטימית, אפשר היה להביע אותה בפומבי בלי לסתור את הגישה השילובית כלפי יהודי ארצות האסלאם. אך לעתים, בלהט הוויכוח בישיבות הסגורות (להבדיל מהתבטאויות פומביות) נשמעו הערות וביטויים שהעידו על תמיכה במדיניות הסלקציה גם מסיבות אחרות – תרבותיות ומעמדיות׳, והם נשתמרו בפרוטוקולים. המניעים השונים לקבלת מדיניות הסלקציה אינם סותרים זה את זה בהכרח. במדיניות שקבעו אנשים שונים ושנומקה בתקופות שונות, אפשר לאתר ביטויי תמיכה בכל אחת מהגישות, ולכן אי־אפשר לקבוע חד־ משמעית את המניע להחלת העלייה הסלקטיבית.

הערת המחבר :       סוג התיעוד הקיים אינו מאפשר להכריע בסוגיה זו. מכיוון שמדובר בכוונות שבלב אפשר לאתר אותן רק בהתבטאויות בפרוטוקולים או במכתבים. המדיניות בשטח אין בה כדי להצביע על כוונות נסתרות. גם מדידה כמותית של התבטאויות התומכות בכיוון זה או אחר אין בה כדי להכריע מה היה המניע המרכזי ומה היו תוצאותיו.

טבלה מס' 1. הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים אחרי שנת 1948

מהטבלה עולה בבירור תרומתה של יהדות מרוקו לנושא זה.  כי מכל ארצות אירופה גם יחד הגיע מספר המתיישבים לכדי  32.3% בשעה שיהדות מרוקו לבדה העניקה מעל מ 25% (לאחר שמקזזים מה 29.7% את העולים מלוב, מאלג'יריה ומטוניסיה) לכלל ההתיישבות הכפרית- חקלאית במדינת ישראל.

למרות שמרבית המתיישבים היו חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים הם נאחזו בקרקע, עבדו עבודה קשה והפריחו, הלכה למעשה, את השממה והם תרמו לכך שיותר מ 60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו בשנת 1978 היה ביישובים שקמו מאז מאי 1948.

ניתן אפוא לקבוע- כותב פרופ' רענן וייץ – כי המפעל ההתיישבותי של שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה – זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון – הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית.

                                           (סקירה חודשית,ירחון לקציני צה"ל  מרס- אפריל 1978).

מר יחזקאל זכאי, המשמש כיום יו"ר הפדרציה הספרדית בישראל, היה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות הכפרית  בכל חלקי הארץ ושימש בתפקידים ציבוריים שונים ( בין השאר: ח"כ בשנים 1977- 1984, מנכ"ל משרד החקלאות , מנכ"ל  מקורות ועוד). מר זכאי מכיר את הנושא לפנים ולפנים, יותר מכל אדם אחר, בזכות העשייה היומיומית שלו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם כל הגורמים המרכזיים הנוגעים בדבר : ממשלה, כנסת, סוכנות יהודית, ובעיקר עם אוכלוסיית המתיישבים, שופך אור על כמה נקודות חשובות. להלן תמצית מדבריו:

לפני בוא העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ש 50% מתוכה באו ממרוקו, הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנוקדת אפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו. הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענך, ברמלה, לוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא? גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד. הרשויות היו קובעות שמות במקומות שהיה בהם קוץ ודרדר, וכשעלו למקום לא היה שם לא חשמל ולא מים ולא תחבורה ולא רפואה והיה צריך לעבוד ולהביא לחם לילדים, כאשר מכסת שעות העבודה נקבעה על פי גודל המשפחה, ובלילה היה צריך לשמור מפני התקפות של מסתננים ופדיון. על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!!!  מאחר שהייתי פעיל בתנועת המושבים ראיתי יהודים עירוניים, מפאס, מקנאס, אגדיר מראקש, שהיו חנוונים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים, חייטים, שמעולם לא עסקו בחקלאות, באו אל השממה וכבר למחרת יצאו לעבוד ביערות קק"ל. ראיתי איך עור הידיים שלהם מתקלף וכואב והם נשכו שפתיים והמשיכו לעבוד.  במפגש שלי עם בני הדור השני והשלישי של המתיישבים אני אומר להם, אף אחד מכם לא היה נשאר בתנאים שההורים שלכם חיו כאן. לכן, בכל יום אתם צריכים לנשק את הידיים של ההורים שלכם… מי שנשאר נשאר ביוזמתו, מי שרצה לעזוב עזב. הייתה תחלופה גדולה עד לביסוס הסופי. חשוב לדעת בהתיישבות לכל אורך הארץ ולרוחבה: תוכנית סוס (נקראה כך בגלל שהיה צריך להביא את חומרי הגלם על גבי סוסים) זרעית, שתולה, חבל עדולם, חבל לכיש, פרוזדור י-ם הפכנו את היהודים לאדוני הארץ. אנחנו בנינו וישבנו בגבולות. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ , כבשנו אותה בגיאוגרפיה, לכן "אל תקרא בנייך אלא בונייך".

ישמחו השמים ותגל הארץ ארץ ישראל המקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר ושתי הלחם, לחמה של תורה

על הפסוק בספר איוב(פרק ליח א-ד) ויען ה׳ את איוב… איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, כתב הרב נועם אלימלך זיל, פרי אמור: אמר לו הקב״ה לאיוב איפה היית? הידעת מאיזה איפה – שורש אתה? רמז הקב״ה לאיוב שעליו לקדש את האיפה, השורש שהוא בא משם! בסוד "והעומר עשירית האיפה הוא״ הרומז לקדושת עשירי ע״כ. עוד בדורות קודמים אבדה להם משמעות החג, ושורש המימונה לא מצאו וכדברי הרב יעקב משה טולידאנו דל: … ׳התערב להם השם מיימוני המיוחד לרמב״ם ואביו רבנו מיימון הקבורים בטבריה עם יום המימונה ומאז הנהיגו העולים ממרוקו שבטבריה יום זה עליה על קברם של הרמב״ם ואביו זיל- (קובץ זכור לאברהם, ירושלים תשל״ב, עמי 223). וכן כתב הרב דוד אסבאג (בתרגום משפה יהודית מרוקאית): ..׳׳באו בני הדור היקרים האלה אשר אין הם מבינים יום האמונה והפכו אמונה למימונה״-( ספר הגדה: שאר ירקות, כאזאבלנקא תש״ג, עמי וי). ומה נעני אנן אבתרייהו! כך שאין דבר מונח בקרן זוית ומצפה שיגלו שורשי! העבריים כמו חג המימונה אשר אודותיו הספיקו לכתוב דברי הבאי ולעג כמו ׳׳עריכת שלחן המימונה היא ביסודה עריכת שלחן למימון מלך השדים״ ב״מ וקמו להורות כי שורש מנהג עתיק יומין זה לא כהלכה הוא ויש בו פולחן אלילי ח״ו! שומו שמים! ובהשערות פורחות באויר יחברו חבל בחבל לשלול מחג המימונה כל קדושה! לכן שנסתי מתני ויצאתי אל השדה שדה המכפלה תורה שבכתב ותורה שבע״פ ללקט באמ׳׳רים אחרי הקוצר״ים ולחפש בספרי הראשונים ואחרונים שורש הדברים, ואספתי אל תרמילי הדל פניני מנהגים והליכות חודש ניסן הנראים כמו אפיק בו זורם נחל המימונה, וריכזתי מנהגי ׳׳ימי הפסח״ מטו׳ אדר ועד ו׳ סיון, מהיום שאנו מתחילים לעסוק בהלכות חג פסח ועד חג השבועות שהוא גם יום עצרת של חג המצות (רמב"ן ויקרא, פרק כג׳), מנהגים המגלים לנו מהות וזהות חג הפסח וחודש ניסן. תוך כדי כך התברר שהמימונה בקהילות צפון אפריקה ומנהגי מוצאי פסח בשאר קהילות ספרד שורש אחד להם.

381 דאר אלי מא פיהא כ׳בז,

פיהא אל־כ׳צומא ואל־חרז.

בית שאין בו לחם, יש בו מריבות וזעם.

כלה טרף (להם) בבית, השלום בורח מן הבית. (בהנובסקי, אוצר הלשון)

בשבלות השעורים מן הכד, מנקשת ובאה מריבה בבית. (ב. מציעא מטי)

בחסור לאדם לחמו, גם בני ביתו ישנאוהו. (אדי׳׳ר, משלי אגור פרק נ׳)

קשה עניות בתוך ביתו של אדם, יותר מחמישים מכות. (ב. בתרא קטז׳)

382 מתאוייא בין אל־בּו ואל־אום,

ברכה ל־דאר וברכה ל־אולאד.

השתוות בין האב ובין האם,

ברבה לבית וברכה לבנים.

האב והאם הם כשתי מפלגות צוררות זו את זו, בל אחד שוטם, רודף את משנהו ובז לו, כל אחד מוכה עוורון נואש, וטורח למשוך גם את הילדים, את הבנים לצידו. (י. וסרמן)

383 – אלמרא תכ׳ליא־דאר,אל־מראתעמר.

אשה תחריב בית, אשה תמלאנו.

חכמות נשים בנתה ביתה, ואוולת בידיה תהרסנו. (משלי יד׳ 1)

ברכת אב בנתה ביתה, וקללת אם תהרסנו. (בן־סירא)

ברכת אב בנתה בית, וקללת אם תהרסנו. (בן־סירא)

 אוי לבית כי ישא עול מריבת איש ואשתו. (בחינת עולם ידי)

384 – דאר אלי פיהא אל־ב׳צומא – מעדומא.

בית שיש בו ריב ומדון – אבוד.

385 – קאלו:מנאייןעמלתאל־הוויטאת?

וואג׳בו: מן האד אל־קריצאת.

אמר לו: מנין(בנית) הקירות האלה?

ענה לו: מפיתות אלה.

אוי לבית כי ישא עול מריבת איש ואשתו. (בחינת עולם ידי)

הבית עומד על עמודי השלום. (פתגם ערבי)

386 –  ביתת פ־קצר סלטאן, לאכּין דארי הייא אל־מכּאן.

לנתי בארמון הסולטן, אבל ביתי הוא המשכן.

לנתי בבית הסולטן, אן כביתי לא היה. (פתגם ערבי)

 שביעות רצון שוכנת בבקתות חמר, יותר מאשר בארמונות הדר. (תומם פולר)

טוב לאכול בביתו לחם־נקודים, ולא על שולחן זר בשר־עתודים. (אוםם בושם)

טוב ארוחת מסכן בצל קורתו, ממטעמים בבית נכר. (בן־סירא)

387 אל־גאייב מן מכּאנו, אש מן מבאן יוואלמו?

הנודד ממעונו, איזה מעון יתאים לו?

אדם נודד בעולם כולו כדי לחפש את אושרו, וחוזר הביתה כדי למוצאו. (ג׳ורג מור)

מי שכל העולם ביתו, אין לו בית. (פתגמים מקבילים עמי  166)

טובים חיי עוני תחת צל קורתו, ממטעמים ערבים בנכר. (ספר בן סירא השלם, עמי קפי)

תחפושת בליל המימונה

בכמה קהילות במרוקו נהגו להתחפש בליל המימונה ולא בפורים כנהוג. בפאס ובמכנאס, התחפשו הבחורים לערבים. עטו עליהם ״גאלאבייא״ לבנה, תרבוש אדום על הראש ונעלו נעליים תורקיות ״אל־בלג׳א״. הבנות לבשו ״אל־ עזמי״, מין טוניקה ארוכה הדומה מאוד לקפטאן המוסלמי. היו גם שהרחיקו לכת ולבשו לכסוא לכבירה (התלבושת הגדולה) וכך, מחופשים בשלל תחפושות וגם בתכשיטים, יצאו לרחובות, טיילו, שרו וחזרו לבתיהם עד שעה מאוחרת.

שידוכים

בערב זה של המימונה, משפחות רבות סיימו ״עיסקות״ מוצלחות שתכליתן, הקמת משפחה ובית יהודי. אם בחור רצה לבקש את ידה של בחורה, לא היה ערב יותר מתאים מליל המימונה, ואם היה כבר מאורס, הוא הלך בלויית הוריו לבית ארוסתו, כדי לברך הוריה, וכמובן לא הלך בידיים ריקות. הוא הביא לכלתו בעתיד, צמיד, עגיל, או שרשרת והכל מזהב.

המימונה בפאס

מצהרי יום האחרון של פסח מתחילה חגיגת המימונה בפאס. בכניסה לשכונת המללאח. מצטופפים ערבים ובידיהם פרחים ואלומות שיבולי חיטה, כדי למכור אותם ליהודים. רחובות ה־מללאח הומים בני אדם, בחורים מחופשים לערבים ובחורות מלובשות ככלות בתלבושת הגדולה לכסוואה לכבירה.

שולחן המימונה בפאס

הגברים פינו כבר את הבית והלכו לתפילת ערבית. גם הילדים הצטרפו אליהם כך הנשים התפנו להכנת ״שולחן המימונה״, אשר עליו הונחו שיבולי חיטה, פרחים, חלב חמוץ ״א־ראייב״, דגים חיים (סמל לפריה ורביה) אשר ישמשו לארוחת ערב, יש משפחות אשר מטגנות את הדגים בערב זה וסועדות בהם את ארוחת הערב, קערה מלאה קמח ובה תקועים נרתיקי פול ירוק, דבש, תמרים וצלחות עם כל מיני מתיקה, גם בקבוקי מאחייא לא חסרים בשולחן בערב זה, כמו שלא חסרה ה״מופליטא״ באף בית־יהודי בלילה זה. כן נוהגים לקשט בשיבולי חיטה את המנורות, המראות והשעונים הנמצאים בבית.

יהודי פאס אינם מוצאים הסבר לפשר מנהג זה.

תפילת ערבית

את תפילת ערבית של ערב זה, פותחים במזמור ״השמים מספרים כבוד אל״ (תהלים יט) וכאשר מגיעים לפסוק ״והוא כחתן יוצא מחופתו״, כל הקהל קורא אותו בצוותא ובקול רם.

את תפילת ערבית מסיימים בתפילה ״אין כאלהינו״ בתרגום ערבי־יהודי, בבית־הכנסת של התושבים " סלאת לפססיין "  נוהגים לתרגם קטע זה לשפת הלדינו, אף־על־פי שבבית־כנסת זה, אין איש יודע שפה זו. זכר לימים עברו שבהם למדו שיר זה עם תרגומו מאחיהם מגורשי ספרד.

הערת המחבר :           ראה: 363-364 Abbou Isaac D, pg; זכור לאברהם, עמי 212; אהבת הקדמונים, דף י. א . בבית־הכנסת של התושבים בפאס והנקראת ״סלאת לפאסיין״ מתרגמים את ״אין כאלהינו״ ללאדינו גם בליל מוצאי־שבת.

ביתר בתי־הכנסת בפאס. מתרגמים את ״אין כאלהינו״ רק לערבית־ יהודית כמו שכל בתי־הכנסת במרוקו.

אנו מביאים את המזמור ״אין כאלהינו״ בשפת הלדינו כפי שקראו אותה בבית־כנסת של התושבים, וגם בערבית־יהודית המדוברת.

ברכת הרב

יהודי פאס מתחילים גם הם את הביקורים, אצל הכוהן, נכנסים אליו ביראת כבוד, מרכינים ראש והכוהן מניח את שתי כפות ידיו על ראש המתברך ומברכו בברכת כוהנים המשולשת. מהכוהן סרים לביתו של רב שאינו כוהן והברכה כאן, היא ברכת יעקב אבינו ישמך אלהים כאפרים וכמנשה. (כדאשית מח, כ) . לאחר הברכה הרב מעביר על מצח המתברך, עלה פול ירוק, עלה נענע טבול בחלב בתוספת כמה תמרים.

ראוי לציין שכאשר נכנסים לבית הרב לקבל את ברכתו, פותחים בפסוק ״אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך׳(משלי ג, ב). כשעוזבים את המקום אומרים: ״ושמרתם את הדבר הזה לחק־לך ולבניך עד עולם״ (שמות יב. כד).

הערת המחבר : הפול בעל הצבע הירוק מסמל האושר בצפון־אפריקה. החלב הוא סימן־טוב ומסמל אושר ועושר. התמר הוא סמל למתיקות, ולכן יש עד היום הנוהג במרוקו לקבל את פני האורחים רמי־מעלה שבאים לבקר במדינה זו, בחלב ותמרים.

עדות: חגיגות המימונה במרקש 1902

21 באפריל 2014rafimann

לרגל המימונה הנה עדות לדרך שבה חגגו יום זה במרקש במרוקו בשנת 1902, בכתבה שהופיע בעיתון העברי "המליץ".

הכותב, שחתם על כתבתו בשם "ד"ר העציוני", הוא הרופא היהודי י' הולצמן שלצד טיפול בחולים גם הרבה לכתוב מאמרים לעיתון היהודי "המליץ".  הולצמן נולד בירושלים, למד רפואה בוינה, שימש רופא בטבריה ואחר כך יצא שוב לאירופה. הוא היה מקורב להרצל, ובכתבותיו הביע תמיכה בפעילות הציונית.

בראשית המאה ה-20 הגיע למרוקו, שם שימש כרופאו של המשנה למלך. את קרבתו למלכות ניצל לא פעם כדי לסייע ליהודי מרקש, כאשר הוטלו עליהם גזירות שונות. במהלך שהותו במרוקו שיגר כתבות לעיתון, שכללו בין היתר תיאורים של מנהגי היהודים שם בעין אנתרופולוגית. באחת מכתבותיו תיאר בבקורתיות את דבקותם של יהודי מרוקו ב"תרופות סבתא" וסירוב רבים מהם לאמץ את חידושי הרפואה האירופית. 

גם בטקסט זה – שרובו תיאורי – ניתן למצוא, בפסקה האחרונה, ביקורת על חלק ממנהגי יהודי מרוקו. הולצמן, שחונך באירופה והרבה לכתוב על חידושי המדע, מצא בחלק מהמנהגים "קסם ריק" ו"פרי בוסר" של תרבות יהודית", הרחוק מן התבונה והחוכמה הנהוגות ב"ארצות הנאורות. 

אך למרות הערות אלה – המעידות על הפערים התרבותיים ועל נקודת המבט האירופית על תרבות המזרח – מעניין לקרוא את תיאור החג על מנהגיו, כפי שנחוג במרוקו, לפני 112 שנים.

הטקסט הבא מובא כאן במלואו, מתוך האתר "עיתונאות יהודית היסטורית".  הוא התפרסם ב"המליץ" ב-19 ביוני 1902. העיתון ראה אור באותה תקופה בעיר פטרבורג ברוסיה.

חג מימונה שמח.

מכתבים ממרקש – בירת מרוקו

מאת ספרנו המיוחד

עברו ימי החג. המועדים וימי ההרוחה חלפו למו וימי עבודה קשה לקחו עמדהם, והמלאח הולך ומקבל את צורתו התדירית. ליל אחרון של פסח הוא מצויין ביתר שאת על ידי החיים ההומים ומלאיי המולה, אשר ישררו בו באופן מיוחד. אחרי תפלת המנחה יוצאים כל בני העיר על אחת מגינות המלכות הסמוכה למגרש היהודים לברך על " האילנות " וכן יפיצו בגנים ובפרדסים לכל עבר ורוח והמון החוגגים האלה עוברים ושבים מבלי הפוגות עד כי עשרת אלפים היהודים הנמצאים פה יתפזרו ויתלכדו לכתות ואגודות אין מספר וכל הרואה יעריך מספרם לאלפי אלפים  לעת שקיעת החמה נראים יושבים עלי גגות בתיהם ומציעים מטות ומרבדים ומחצלאות ואוכלים ושותים לשם " הלויית החג ", כי האמנם יש תקוה להשתעשע באכילה ובנחת רוח עדי בוא חג שני ? הן על ימיהם מרודים ומרורים, ודי להם בכף של פולים וחמוצים או בקערה של ירק ולחם שעירים ומתי תגיע עוד הפעם שעת הכשר של אכילה אם לא " בימי שמחתנו " ! איך שיהיה הנה הגויים הערביים, הרודים בישראל פה כאות נפשם מביאים מנחה ואשכי חמאה וחלב נקפא פה סילה ושאיר את עיסה והיהודים שמחים בהם ומקבלים אותם בשחוק של רעוה וידידית, כאלו, השמלה חית השדה, ונתן יתנו לבני יקטן מקטורה מפסחם ומצתם ! והמנהג ישן נושן בימי הפסח שלחת עדת היהודים, ועתה כל אחד ואחד לעצמו, תשורה לחצר המלך ופלגשיו, שריו ועבדיו ולאזרחי הישמעאלים, איש איש לכל מכריו ורעיו, מנות ומטעמים מיפיו של החג, והמלך ובל המקבלים את מתנות היהודים נותנים להם מנות יפות לפי ערכם וכבודם ; מטפחות משי מרוקמים בצבעים שונים ובהירים, כסף וכלי חפץ ! אחרי צפלת ערבית מרכיבים את חזן הכנסת על כתפות השמש ומדליקים לפניו כפות " תמרי היער " ומפזזים ומכרכרים לפניהם בתפים ובמחולות, עדי הגיעו אל ביתו. ככה יעשה לכל חזני בתי הכנסת, והם ששה ועשרים במספר.

כל הבתים מלאים אור והשולחנות מסודרים ומעוטרים בפרחים ועלי עצים יפים וענפיהם. וצלוחית מלאה חלב, כוס מלאה חמאה וקערה ממולאת בקמח מונחים על השלחן. כשנכנס בעל הבית, מפזרים על ראשו מעט קמח ומרננים לקראתו, וצופרים בפיהם כעין הרועת שמחה, וכן ילכו ויעפרו בקמח על ראש כל בני הבית, ….והמון העם מתחבר ללהקות ולוקחים כלי זמר בידיהם וסובבים בבתים ובחצרות ומנגנים , ובנות העם מרקדות ויוצאות במחול והמשוררים קוראים " תנו לנו המנהג ! אז יתנו למו מעט קמח או שכר, יין שרף, או, וזה הוא המעט, איזה מטבעות.

מרבית העם אינם ישנים בלילה המברך הזה וסובבים בעיר, בשווקים ובחוצות וקוראים " לילה מימונה " " לילה מסעודה " – לאמר " ליל שיש לו מזל, ליל מלא סמן טוב ". בחצות ליל קמים עוד הפעםויוצאים לשער המגרש וקונים שם מאת הערביים והערביות חלות של מחמצת, בצק של שאור, חלב, דגים ומיני ורדים ; יש שזהירין לקנות רק מבני חם השחורים ובני קדר ; הרבה מן העם נהגו לשאב מי הבאר והבורות, כדי לרחוץ בהן את ידיהם ורגליהם.

הרבה מהם נהגו לצאת שער העיר לטיל בגנים ובפרדסים וכורתים שמורות הכרמים ונושאים איתן בידיהן עד מקום ברכות מים ושם, רוחצים את ידיהם ורגליהם. בעלי בתים נכבדים אשר חננם ה', בהון מזמינים את מכריהם לביתם ושם ינגנו בכלי זמר וישירו שירים ערבים לאזניהם עד אחרי חצות לילה.

בבקר אוכלים תבשיל מיוחד הנקרא בשם " ברכוכס "  והוא כעין ה " כוסכוס ", מבושל בחלב וחמאה. אחרי כן יוצאות הנשים והבתולות וילדים קטנים אל ברכת מים ידועה הנקראת " סאקית אל מורו-י " אשר מימיה כעורים במאד, על ידי בגדי המון העם הערבי, הנכנסים שמה ורוחצות שמה ידיהן ורגליהן, ואחרי כן תלכנה העדינות האלה אל הגנים והכרמים הסמוכים אל השוקת ההיא לאכל ולשתות ככל אשר תשיג  ידן. זה הוא סדר הלוית הפסח ותקון אסרו חג.

הלאיתי את קוראי הנכבדים, בענינים קטני הערך, לפי הנראה בסקירה ראשונה, אם כי באמת מנהגים כאלה המה מציינים בדיוק את אפיו של כל עם ועם, ומה גם עם או משפחה בישראל, אשר היצה מיבדלת ורחוקה מיתר אחיותיה משפחות ישראל בארצות נאורות. אפס לבעבור ישיגו מנהגים כאלה איזה ערך בתולדה ובדברי הימים, עודם צריכים לפרוש ולבקרה, וזה אשוב למלאות התימי לכתב את הדברים כהויתם, ואז אוסיף להעיר ולהאיר לברר ולבקר עדי אשר יהיו מצורפים ומזוקקים ואז יוכל גם כותב התולדה להשתמש בהם לצרכי דברי הימים.

אחרי המועד הולכים להשתטח על קברי צדיקים; לזה אומרים " זירה " לאמר לסייר מקומות הקדושים הן בבית הקברות אשר במגרש היהודים בעיר פנימה ובן בבית העלמין הישן אשר מחות לעיר; ויש אשר נוזעים לעירות אחרות ולכפרים, מקמות ששם נקברים אנשי שם, רבנים וקדושים. ההולך לסיר קבר איזב צדיק שיהיה, מכים צדה לדרך ויושב שם לכל הפחות שלשה ימים ושלשה לילות ומרבה באכילה ובשתיה,

וכל מי שחלה, או שהיה באיזה צרה ונדר " כנהוג " לסור את הצדיק הפלוני, הרי הוא מקים בימים האלה את נדרו. אחרי שובם ממקום קדושים המה נזהרים מהחליף את שמלות בגדיהם וכתנתם לעורם משך שבעה ימים ! אנשי המלאח מביטים על כל הדברים האלה כעל דברים רמי הערך, אשר מלבד מעלתם העצמי הנם עקריים ויסודיים ביהדות ; וכל הלועג להם ולמנהגיהם כאלו לועג לרש !

הלקח היוצא לנו מכל הנאמר הוא, כי תרבות ישראל העתיקה, אשר לא חדלה מהפיח רוח חיים בנשמת היהודים פה, התרבות הזאת אשר הקימה ועודדה את כל הנדחים האלה, ותקשרם בעבותות אהבה אל ארצם ומולדתם, התרבות הזאת, אשר הראתה ברכה רבה לבית ישראל, הציצה גם " פרי בסר " והויות רבות נולדו על ברכיה והיא טפחה ורבתה את כל ההבל וה " קסם הריק " הזה על שדיה, עד כי כמעט נבצר מאתנו להכיר את המאור שבה ולהבדיל בין אור היהדות, אור החכמה והתבונה ובין החשך אשר בא לרגלי הזוהר.

ד"ר העציוני

מלך מרוקו חונכת ההכנסה בקזבלנקה לאחר שישב על כנה

https://youtu.be/g1yOKlrgoSk

ההתיישבות בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה.

הצגת כלי הנדוניה של הכלה

חגורה ביטחונית של המדינה

בשנות החמישים והשישים התמקדה פעילות ההתיישבות ביישום מטרות לאומיות ובראש ובראשונה: עיבוי גבולות המדינה והבטחתם. לשם כך הוקמה לאורך הגבול עם לבנון ולאורך הגבול הסורי והירדן רשת של מושבים וקיבוצים שמילאה את התפקיד של החגורה הביטחונית של המדינה ובלמה בגופה את החדירה של הגורמים המסתננים מעבר לגבולות. כמו כן הוחל בהקמת ישובים חדשים בגליל התחתון: קריית שמונה (1950) חצור (1952) , מעלות (1956 ) ובעיבוי יישובים קיימים (העיר צפת, למשל) כדי למנוע השתלטות ערבית על אדמות הגליל. 

ובדרום היה חבל לכיש, שהשתרע בחלק שתווך בין פרוזדור ירושלים והנגב ובין הרי חברון וגבול רצועת עזה, שטח שומם ובלתי מיושב. הוא היווה פרצה ביטחונית, שדרכה חדרו מסתננים מירדן ומרצועת עזה וסיכנו את חייהם ורכושם של המתיישבים המעטים שחיו אז בדרום הארץ. פיתוח חבל לכיש ויישובו היו אפוא, צורך הכרחי מהבחינה הביטחונית. אולם, רק עם תחילתה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה בכלל וממרוקו בפרט, בשנת 1954, הוחל בפיתוח החבל ובהקמת צורת התיישבות חדשה (להלן) שהפכה דגם לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואפילו למדינות חוץ לארץ. 

התיישבות חקלאית על פי דגם מרחבי חדש

ההתיישבות החקלאית נחשבה גולת הכותרת של המפעל הציוני, כאשר היישובים הכפריים היו חלוצי ההתיישבות. בשלושת העשורים לקיום המדינה נוסדו 537 ישובים כפריים, כאשר מעל למאה מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות חדשים לחלוטין, שלא היו מיושבים עד אז. בכך הם תרמו לפיזור האוכלוסין. בשנים 1954- 1955 הוחלט להביא את העולים מהאונייה ישר אל כפר היעד. לשם כך יצאו שליחים של תנועות ההתיישבות, ובעיקר של תנועות המושבים למרוקו, כדי לבחור, למיין ולארגן את המועמדים להתיישבות כבר בחו"ל. עוד בהיותם במרוקו נקבעו המקומות אליהם יישלחו בעצה אחת אתם.

מבחינה אדמיניסטרטיבית הוקם בחבל לכיש דגם חדש שהפך אותו ל"חלון הראווה" להתיישבות החקלאית-כפרית  של יוצאי מרוקו בישראל והיה מודל לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואף מחוצה לה. 

בשנים  1954- 1955 הוקמו בחבל  16 יישובים כפריים, כאשר כל יישוב היה פחות או יותר הומוגני מבחינת ארץ המוצא של אוכלוסייתו, מה שתרם ליציבות מקומית בכפר ולארגונם והפעלתם של מוסדות הכפר.  באזור הוקם מבנה מרחבי חדש, שהתבסס על רמות שונות של מרכזי שירותים (נורה ואבן שמואל) ושל שיתוף בין כפרי בשירותים ובמפעלים אזוריים. כמו כן הוקם מרכז עירוני,  קריית גת.

מבין המושבים שהוקמו במסגרת החבל נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה, לוזית.

במסגרת ההתיישבות האזורית הוקמו בתשט"ז גם 6 מושבים חדשים באזור תענך בחלק הדרומי- מערבי של עמק יזרעאל. 3 מושבים ראשונים הוקמו בתשי"ג: אביטל, פרזון ומיטב. בתשט"ז נוספו 6 מושבים: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר-יפה. שנתיים לאחר מכן הוקם המרכז הכפרי אומן ליישובים: מלאה, גדיש, וניר-יפה.

ליישובים שהוקמו בחבל לכיש ובאזור תענך נוספו בשנים תשט"ו ותשט"ז עוד 12 יישובים באזורי הארץ האחרים. בתשט"ו הוקם המושב אשבול שבנגב, גפן בשפלת יהודה, שדמה באזור בשיט. וכפר עבודה בפקיעין שבגליל העליון. בתשט"ז נוסדו המושבים: יד רמב"ם, מיסודו של הפועל המזרחי, שדות- מיכה (סביבות בית שמש). בתשי"ז הוקמו 6 מושבים חדשים: בית עוזיאל של הפועל המזרחי בשפלת יהודה, וכפר הרי"ף, על שם רבי יצחק אלפסי, מחכמי מרוקו בימי הביניים ואחד מגדולי הפוסקים של ההלכה היהודית. (ישבו בו עולים מצפון אפריקה ופולין). 4 מושבים הוקמו בנגב המערבי: זמרת, ישע, עמיעוז ושוקדה.

במגמה להגביר את הייצור החקלאי ואת התעסוקה לעולים, הוקמו חוות חקלאיות וכן הוקמו  10 בתי ספר חקלאיים לילדי היישובים החדשים.