מנהגי פסח אצל יהודי צפון אפרקיה – מנהגים
כלים למינדרה
מנהגים
כדורי החרוסת
מנהג קדמון קיים אצל יהודי המגרב, לקחת את כדורי החרוסת שנותרו מליל הסדר, מדביקים אותם בקיר הסמוך לכותל של באר המים הנמצאת בחצר הבית.
בצפרו היו מדביקים את כדורי החרוסת שנשארו באחד מקירות החיצוניים אל מחוץ לבית.
בדבדו הדביקו חמישה כדורי חרוסת קטנים כסגולה, על מזוזת פתח הבית.
לפי האמונה העממית: עלמה האוכלת משיירי החרוסת, מקרבת את פעמי חתנה אליה, וראש המשפחה שדואג לבתו, נוהג להשאיר בכוונה קצת חרוסת במטעמים לבתו.
הגלימה הלבנה
רבים נוהגים עד היום ללבוש ולתהדר בליל הסדר בגלימה לבנה וארוכה המגיעה עד קרסוליים פַאַרַאזִייא או גַ'אללַאבִייָא, כסמל לחירות. יש לציין שגם במרוקו, המוסלמים האמידים וה״שיכים״ נהגו ללכת עם גלימות ארוכות בצבע לבן או ירוק, סמל למעמד מכובד, ואילו האיש הפשוט הסתפק בכותונת צרה מאוד שהגיעה בקושי לברכיים, זאת כדי להבדילו מבני המעמד.
מי־ניסן מרפאים
ימי ניסן מהווים תקופה מבורכת, משום שהגשמים שיורדים בזמן זה, יש להם תכונות מיוחדות והם מרפאים מחלות, נגד נשירת שער הנשים.
מי־ניסן מפתחים את הזיכרון
מי־ניסן, אומרים שהם עוזרים ומפתחים את הזיכרון אצל הילדים. כאשר הללו איחרו לדבר, והיו כאלה שבגיל שנתיים ויותר וטרם דיברו, גם עוד לא עשו צעד אחד. לתינוקות אלו, נתנו לשתות מים ״שלנו״, של חודש ניסן, בהם השתמשו קודם־לכן ללישת הבצק של המצות, אחרי שזוקקו וטוהרו היטב באמצעות בד דק הנקרא " אל –חאייאתי " , על־כן נהגו לומר: " אל מא די ניסאן כאי טלק אל-לסאן " לאמור: מי־ניסן משחררים את הלשון. מי־ניסן ידועים הם, שיש בהם: ״אל באראכא״ (הברכה) ואגדות רבות מספרות על הגשמים היורדים בחודש ניסן, אשר בגינם מתחילים את גז הכבשים דווקא בחודש זה.
גשמים בליל הסדר
אם יש רעמים וברקים בחודש ניסן ובפרט בליל הסדר, הערבים היו שמחים וגם מאושרים. הם טענו שאחרי הגשמים יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים, במיוחד כאשר ירדו גשמים בשפע בליל הסדר, הם ראו בזה, סימן טוב לשנה וברכה לחקלאות. אח״כ היו באים בהמוניהם לברך את השכן היהודי אשר עימו הם בקשרי־מסחר כל־השנה, ברכו אותו לכבוד " עיד ארג'יפא " (חג המצות). הם נהגו לומר לו: " האד לעאם, טאחת ארג'יפא פטין " היינו: ״השנה נפלה המצה בחימר״, משפט לא מובן דיו, כנראה רצו לבטא את ברכתם במשל ובמליצה, כאשר כוונתם היא לאחל לו, שהברכה תשרה בקדירת החימר של עקרת הבית, אשר בה היא מבשלת את ארוחות המשפחה. זוהי גם ברכה מיני רבות בה מברכים בחג הפסח וחג הסוכות.
כלים־בזעיר אנפין
כלים למינדרה
גם הילדים הקטנים שותפו באופן פעיל במנהגי החג אשר כונה גם ״עיד לפול״ (הג הפולים). בחול המועד, הביאו הערבים לשכונת היהודים, כל מיני כלי־בית לבישול: סירי בישול זעירים עשויים מחרס כמו: קדרות, כדים לשתייה וצלחות, והכל מחרס ובזעיר אנפין. ההורים קנו לילדיהם את כל ״מערכות האוכל״ החדשים שיוצרו זה עתה והילדים השתמשו בהם ובישלו בהם פולים ירוקים. נושא הבישול לא היווה בעייה, הילדים חפרו חור באדמה
אשר מחוץ לבית, כל ילד סחב מהבית פחם או שני פחמים והנה תנור מוכן. לפעמים הערבים הביאו גם תנורים זעירים שייצרו מחימר ומכרו אותם ליהודים והילדים בישלו ואכלו בצוותא בתיאבון ובהנאה רבה. כל קבוצת ילדים השתתפה עם הקבוצה הגרה בשכנות של אותו בית, כך עשו כמין קומונה, בישלו ביחד ואכלו ביחד. השותפות הזו, זכתה לכינוי ״כ׳אלוטא״.
בקאזאבלנקה, קראו אותה בשם ״מינדרא״. הטעם למנהג זה הוא כנראה להוסיף שמחה לאוירת החג. (פסחים).
אין אוכלים דגים
משפחות רבות נהגו שלא לאכול דגים בחודש ניסן. במכנאס היו משפחות שלא נגעו בדגים בחודש הזה ולא באו אל פיהם בכלל, במיוחד לא טעמו את הדג ״א־סאביל״ אילתית), כמו משפחות: לענקרי, הלחמי, אלבו, אביכזר, סביעני, אדהאן ושרביט.
גם בתוניסיה ובאלג׳יריה היו משפחות שלא טעמו דגים בכל חודש ניסן.
לא טועמים זיתים
בפאס, הרבה משפחות לא אכלו זיתים בחודש ניסן ולא קירבו אותם אל פיהם בטענה שהם מביאים לידי שכחה, ומאחר ואנו מחוייבים לזכור את יציאת מצרים ולא לשכוח אותה, לכן נמנעו מלטעום אותם. בכלל הרבה משפחות בצפון אפריקה, נמנעו מלאכול זיתים שחורים בחודש ניסן בטענה שהיה זה מאכל עבדים, ומאחר ובני־ישראל יצאו מעבדות לחרות בחודש זה, על־כן אין זה מן הראוי לטעום אותם בכלל. סיבה נוספת שהתרחקו מלאכול זיתים שחורים היא, בגלל שהערבים נהגו להביא אותם בשקים שהיה בהם קמח, והיה חשש שאולי נדבק בהם הקמח .
במרוקו, מקובל היה לראות תושבי המקום הערביים חיים על לחם עם זיתים שחורים, אבל זה היה מאכל העניים והפועלים ילידי המקום.
אין קונים מאומה מהמים
מחשש של ספק ספיקא בחמץ, נזהרו יהודי אלג׳יריה, ולא קנו במשך ימי הפסח מאומה מהגויים ואף לא מיהודים שידוע כי אינם זהירים בהלכות הפסח. (בית יהודה)
לא טועמים תאנים
משפחות רבות גם נמנעו מלאכול תאנים בפסח, משום שהערבים הביאו אותן בשקים, שפעם אולי אותם שקים השתמשו בהם להובלת קמח או אולי נדבק בהם, אולם אותן משפחות, דבר זה נהפך אצלן כמנהג, אף על־פי שיהודים הביאו תאנים שלא היו פעם בשקים, אך המשפחות לא טעמו אותן בכלל.
לא משתמשים במטאטא
יהודי אלג׳יריה נהגו לא להכניס מטאטא חדש לבית בחודש ניסן, משום שבחודש זה נגאלו בני־ישראל ממצרים ואין ראוי לקנות דבר המזכיר את הפסוק ״וטאטאתיה במטאטא השמד״ (ישעיה יד, כג)
כמו־כן, נהגו יהודי אלג׳יריה שבליל הסדר, בתום הסעודה, לצאת לרחובות העיר ולקרוא בקול רם את ״בצאת ישראל ממצרים״ מתוך ההלל והטעם, זכר ליציאת מצרים.
משפחות רבות במרוקו ובאלג׳יריה, נהגו בליל ראשון של ספירת העומר, להחזיק בידם בנוסף לכמה גרגירי מלח, גם מעט כמון, כדי להשקיט את הכעס מעליהם.
ההגדה בליל המימונה
יש קהילות בדרום מרוקו, שנהגו לקרוא את ההגדה בליל המימונה מההתחלה עד הפסוק ״ואקח את אביכם את אברהם״. יש שנהגו לקרוא את ההגדה בציבור גם בשבת הגדול אחרי מנחה.
מנהגים מוזרים
בצד המנהגים הטובים, היו גם מנהגים לא לרוחם של מנהיגי הדור וראשי העדה. בזמנים קדומים היה בצפרו מנהג, שבליל שני של פסח נהג אבי המשודך וכל קרוביו ללכת אל בית אבי המשודכת לקרוא שם ההגדה ולסעוד שם, כך היה משאיר את רעיתו ובני ביתו לבד ומבטל אותם ממצות ״סדר פסח״
גם במכנאס היה בזמנים קדומים מנהג מוזר. בליל שני של פסח, אנשים ביקרו איש את רעהו ואיש את קרובו, אנשים ונשים וקבלו דורונות זה מזה, דבר שגרם לביטול הסדר וזילזול ביום טוב.
וארזאזאת והמללאח שסביבתה. מארץ מבוא השמש – הירשברג
וארזאזאת והמללאח שסביבתה.
הייתה שעה שתיים לאחר הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לווארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת גלאווי, שראשה תאמי אל גלאווי פאשא, כיהן עד יום מותו כפאשא של מראכש.לפנים משל הקאדי – המנהיג – ממשפחת אל גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על פני האטלס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו " קצור " ו " קצבות ", שבהן ישב נציבו, בן משפחתו של הקאיד.
אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאיד, שהיה כעין נסיך בלתי תלוי, היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו, אף על פי שלכאורה הכירו הקאדים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.
חשיבותה של העיירה החדשה, שמשמשת מרכז מנהלי של השלטונות הצרפתיים בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל הם גרים במללאח תאורירת, הרחוק כשני קילומטרים מווארזאזאת.
הנחנו את חפצינו ב " מקלט בנתיב ", מלון ממשלתי קטן של מסילות הברזל – התחנה הסופית שלהן במראכש במרחק 200 ק"מ -, המצויד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במללאח.
עברנו ליד ה " קצבה " של תאורירת, מקום מושבו של הח'ליפה הגלאווי, שבצדה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חמר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם של מבצרים וארמונות, טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגרניט ולאחר מכן פיצחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הרבים בחומות החימר. כשמתפורר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן. חצינו ואדי ופנינו למללאח, לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כמאה וחמישים שנה. המללאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואיתו יצאנו את " המערה " הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני גוויל קטנות. ליד הקברים פזורים פכי חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה, מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר.
לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת דקלים השייכת ליהודים. אגב כל סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים – דקל תמרים שווה שלושת אלפים פרנק – ומתכונן לעלות לארץ ישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בתאורירית יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים שמסרו לי באזור זה, מדויקים הם, מאחר שנערכו בזמן האחרון מפקדים, בקשר לעלייה לישראל ולעזרת הג'וינט.
מתאורירת פנינו למללאח תלמשלא, השוכן בריחוק חמישה ק"מ. תלמשלא גדולה משכנתה ויש בה כמאתיים נפש. כאן מצאנו " רב ראשי ", זקן, רבי משה בן שמול, לבוש בגדי שרד כרבני הערים הגדולות, כי אמנם כבר היה בעולם הגדול וחזר לעת זקנתו לכפר מולדתו.
שני מללאח אלה שוכנים בדד מחוץ לכפרים המוסלמים, והם מוקפים חומות חזקות.
היה כבר ערב כשחזרנו לווארזאזאת, ובבוקר השכם יצאנו לתאזאנאחת הרחוקה 90 ק"מ והשוכנת בצומת דרכים בין ארץ הגלאווי המקורית ובין ואדי דרע לואדי סוס. לפנים נודעה לה חשיבות רבה בחילופי הסחורות בין ערי החוף לפנים הארץ.
כביש אספלט חדש, צר וטוב, מסתעף מן הכביש הראשי אל וארזאזאת ומוליך אך תאזאנאחת, דרך רמה מדברית, כשמימין נמשכים הרים מכוסים שלגי עד, שבהם נמצאים מכרות מנגאן חשובים. אף מכונית אחת לא פגשנו בדרך זו ואלא יותר ממניין אנשים. רק במקום אחד ראיתי חלקת אדמה מעובדת, אבל לא בתים.
לא קל היה למצוא את המללאח המסתתר בעמק, אמנם קיבלנו הדרכה מפורטת עם סימנים מפי יהודי רוכב אופניים , שפגשנוהו במרחק לא רב מתאזאנאחת. לפניו, לא מוסתר, מונח היה רכושו, ארגז פח עם תכשיטים. הדרכתו לא הועילה. הסתובבנו בשבילים ולא ידענו אנה לפנות. למזלנו החליט הצורף לחזור לכפרו, מתוך תקווה למכור לנו משהו, והשיגנו כשאנו תוהים ושואלים את הברברים מן הכפר השכן.
בתאזאנאחת יושבות ארבעים ושתים משפחות יהודיות, כ – 300 נפש. יש בתים בעלי שתי קומות. הדירות שאליהן נכנסנו מרווחות, מסדרונות, חדרים גדולים, יש חלונות, גם רהיטים, כיסאות, שולחנות, מיטות. ניכר, שמצבם טוב מאשר במללאח שראינו אתמול. יש חלקות אדמה, עצי תאנים, כרמי גפן. גם כאן עוסקים בכל המקצועות היהודיים, חייטות, תופרות, צורפות, אבל אין ביניהם אף לא נגר אחד. המורה התלמוד תורה הוא השוחט והוא גם הסנדלר.
השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה, או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה. הם לא הסכימו להיבדק ולהיפסל על ידי צוות המיון. הלכנו לבקר ב " צלא ". באמת יש שני בתי כנסת, שניהם בעליית קיר אחת. בבניין הישן נבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית שני. החדרים גדולים עם חלונות.
על הקיר של ה " צלא " הישן ראיתי ציור של לולב, אתרוג, שופר. התפלאתי למצוא כאן את הסמלים העתיקים שלנו. איש לא ידע להסביר לי, אם זו מסורת קדומה או חידוש. " לזכרו של משה אצאראף ", היא הכתובת המתנוססת מעל לציור. גם ארון הקודש הישן מקושט פיתוחי עץ נאים, צבועים בסגנון ברברי.
שאלתי לתנאי הביטחון, תמהתי, כיצד יוצא יהודי יחידי לדרכים בסביבה שוממה ומבודדת זו, המרוחקת מעורקי התנועה. התשובה הפתיעה, עד כמה שזכור להם, לא קרא כאן שום מעשה שוד, וגם לא שמעו על מקרה כזה בכל האזור. תשובה דומה שמעתי גם במקומות אחרים. ואמנם, לאחר חקירה ממושכת בכל הסביבה העליתי, כי האנשים זוכרים מקרה רצח פלילי אחד, שאירע בימיהם.
הייתה לי הזדמנות להכיר גם את תושבי תאמסינאת, מללאח קטן, חמישה קילומטרים מערבה לווארזאזאת, שיש בו שלוש עשרה משפחות, תשעים וחמש נפשות. פגשתי אותם ביום השוק, בשיחה עימהם הורגשה התעוררות רבה לעלייה, והם חיכו בכיליון עיניים לבוא הצוות המיון.
משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי
ג. ישיר משה
מה יפה ונפלאתה
חריזה: אבאבאבאב גדגדגדד.
משקל: שבע – תשע הברות בצלעית.
כתובת: אהבה אחרת, לנועם יפה נאוה נעימה, ס׳ משה בן צור.
מה יפה ונפלאַתָה / אהבת כלה כלולה מרבבות קדש אתא / דודי נורא עלילה
חמד ונפשו אִוְּתָה / אשה היא עטרת בעלה
והודו עין לא ראתה / לתפארת ולתהלה
5 שפתותיו נוטפות מֹר עובר / קולו נאה ערב ודברו
נפשי יצאה בְדַבְּרוֹ / לעיני מה מתוק תוארו
כחתן יוצא מחדרו / מה רב יופיו נעמו הדרו
אשרי שהוא עזרו שברו מה רב…
שאול שאל האיש הוד יופיה / נפשו בנפשה נקשרה
רשפי אש לוהט שלהבת יה / דלקה בלבו בערה
בקול קורא אחות ורעיה / בואי יפה והדורה
יעלת חן גפן פוריה / ומפנינים יקרה
ראשך ככרמל עליך / לבבתיני בעיניך
צוף נוטף משפתיך / יונה הראיני נא מראיך
כשני עפריס שדיך / הבה נא אבֹא אליך
מה יפו טובו דודיך / כחתן על כלתו עליך
ישיש ישמח אלוקיך
מה… אהבת: ע״ד הפסוק בשמ״ב א, כו: ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳.
- . מרבבות אתא: על פי ־דב׳ לג, ג, ושיכל המילים בשל החרוז ולשון הפסוק ׳ואתה מרבבות קדשי.
נורא עלילה: על פי תהי סו, ה. -: ונפשו אותה: על פי איוב כג, יג. עטרת בעלה: על פי משלי יב, ד. 4 עין… ראתה: על פי יש׳ סד, ג. למפארת ולתהלה: ע״ד הפסוק בדב׳ כו, יט: ׳לתהלה ולשם ולתפארת׳. 5. שפתותיו… עובר: על פי שה״ש ־ יג. קולו… ערב: על פי תענית טז ע״א, שם מדובר בתכונות הש״ץ, וכאן הכוונה לקב״ה. 6. נפשי… ביברו: על פי שה״ש ה, ו. מה מתוק: על פי שופי יד, יח. 7. כחתן… מחדרו: על פי תה׳ יט, ו. מה רב: על :י תה׳ לא, כ. 8. אשרי… שברו: ע״ד הפסוק בתה׳ קמו, ה: ׳אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוקיו׳. ; שאול שאל: על פי בר׳ מג, ז. נפשו נקשרה: ע״ד הפסוק בשמ״א יח, א: ׳ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד׳. ::. רשפי אש: על פי שה״ש ח, ו. שלהבת יה: על פי שהש״ר פרשה ח ד״ה ׳כי עזה׳. 11. בקול קורא: על פי ישי מ, ג. אחות ורעיה: כמו ׳אחותי רעייתי׳ בשה״ש ה, יב. 12. יעלת חן: על פי משלי ה, יט. גפן פוריה: פי תה׳ קכח, ג. ומפנינים יקרה: על פי משלי ג, טו. 13. ראשן… ככרמל: על פי שה״ש ז, ו. לבבתיני בעיניך: על פי שה״ש ד, ט. 14. צוף… משפתיך: ע״ד הפסוק בשה״ש ד, יא: ׳נופת תטופנה שפתותיך׳. יונה… מראיך: על פי שה״ש ב, יד. 15. כשני… שדיך: על פי שה״ש ד, ה. הבה… אליך: במקור הדבר נאמר .ל ידי יהודה, וכאן הם דברי ה׳ בהתחברות לעם ישראל, והלשון על פי בר׳ לח, טז. 16. מה… דודיך: כפל לשון החיבה וכרך יפו עם טובו שבפסוק, והלשון על פי שה״ש ד, ו. כחתן… עליך: במקור נאמר ׳ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך׳, וגם כאן כפל הלשון ישיש ישמח, כדי להדגיש את החיבור בין ה׳ לעם
Avishay Bar Asher Rabbi Chlomo Hayoun, disciple de Rabbi Yaacov Abehssera et la littérature kabbalistique au Tafilalet
Avishay Bar Asher
Rabbi Chlomo Hayoun, disciple de Rabbi Yaacov Abehssera et la littérature kabbalistique au Tafilalet.
Rabbi Chlomo ben Makhlouf Hayoun du Tafilalet est connu pour son attachement particulier au Rabbin Yaacov Abehssera. Sa préface poétique du célèbre livre de son Maître, Pitouhé Hotam, a été jointe à toutes les éditions du livre et c'est une source importante et fiable pour notre connaissance de Rabbi Yaacov. Rabbi Chlomo était non seulement le disciple de Rabbi Yaacov pour l'étude de la mystique juive mais aussi un partenaire très considéré, comme le prouvent les comptes rendus de leurs discussions lors de leur étude commune. Cela transparaît dans ladite préface qui nous révèle qu'il a étudié auprès de Rabbi Yaacov durant de longues années pendant lesquelles il s'est imprégné de sa science et de ses agissements et durant lesquelles se sont tissés entre eux des liens d'étude et d'affection. Comme d'habitude, les préfaces écrites par des élèves ou des descendants d'un auteur sont pleines de propos qui tout en louant l'auteur de l'œuvre, minimisent leur propre personnalité. Pourtant, les formules savantes de Hayoun fortifient le sentiment qu'il était un rabbin extrêmement érudit. Nos connaissances sur sa vie sont rares et émanent surtout de la littérature élogieuse sur Rabbi Yaacov par d'autres auteurs, écrite longtemps après la disparition des deux savants.
Dans le livre laudatif Maassé Nissim, son auteur Rabbi Abraham Mizrahi raconte l'histoire du décès de Rabbi Chlomo qu'il a entendue de Rabbi Israël Abehssera (Baba Salé) : Rabbi Yaacov avait prévu l'approche de la mort de son disciple grâce à la "science du visage" et à la "vision des anges préposés à l'accompagnement du défunt à sa dernière demeure" apparus sur l'écharpe qui enveloppait le visage de Rabbi Chlomo. D'après ce récit, cela eut lieu à Midelt où Rabbi Chlomo avait était envoyé par la communauté pour y effectuer une quête. Baba Salé raconte aussi que son père, Rabbi Messoud, l'aîné des fils de Rabbi Yaacov, était le compagnon d'études de Rabbi Chlomo. Ce récit se termine par la date de la mort de Rabbi Chlomo, 5632, et son âge, 42 ans. Si ces chiffres sont exacts, Rabbi Chlomo aurait eu 24 ans de moins que son maître.
Les notes de l'auteur de cet article n'ont pas été traduites (Elles se trouvent dans l'article en hébreu, voir la partie hébraïque). Par contre quelques notes explicatives ont été ajoutées dans le texte même. Dans la partie hébraïque, cet article est suivi du texte intégral de la préface de Rabbi Chlomo Hayoun.
L'éloge funèbre du maître en l'honneur de son disciple décédé prématurément est rapporté dans le dixième et dernier des textes réunis dans le livre Dorech Tov. Ce texte est titré ainsi: "J'ai écrit cet éloge à la mémoire du « Rabbin accompli », Rabbi Chlomo Hayoun que Dieu ait son âme ». De ce texte, on peut aussi apprendre qu'il était considéré comme Tsadik. Rabbi Yaacov conclut son éloge par ces mots : "On peut dire dans le cas d'un mort et surtout s'il était Tsadik et savant, que toute la communauté dans laquelle il vivait doit s'endeuiller et se lamenter, l'essentiel de ce propos est de souligner la responsabilité de la communauté envers ses Tsadikim."
Nous avons également trouvé dans le livre Yafa Chaa de Rabbi Makhlouf Abehssera, un document concernant un différend entre deux héritiers de Rabbi Chlomo, un petit-fils et la veuve de son autre petit-fils. Cela se passait vers 5685 c'est à dire plus de 40 ans après la mort de Hayoun. De cette source, nous apprenons que Rabbi Chlomo était surnommé "Le Rav Hassid" et qu'il eut deux filles qui héritèrent à sa mort de la synagogue au mellah du Tafilalet (Sla Lousstiya).
Si Rabbi Chlomo a laissé des écrits, ils auront presque tous disparu, exceptée la préface de Pitouhé Hotam citée plus haut, écrite en 5624. A peu près 15 ans après qu'elle fut écrite à l'occasion de l'accomplissement de la rédaction du livre de Rabbi Yaacov, elle fut jointe en tant qu'entrée en matière et dans la forme d'un lettre de recommandation à la nouvelle réimpression du livre aux éditions Richon à Jérusalem (L'imprimerie Tenenboym et Rokah, 5645) et depuis, elle fut rééditée plusieurs fois. D'autres écrits plus courts de son cru qui nous sont parvenus sont ses discours pour Chavouot restés à l'état de manuscrits. L'un d'eux fut rattaché au livre Or Israël et quelques poèmes en l'honneur de son maître, insérés dans le recueil Yaguel Yaacov.
La principale importance de cette préface est le fait qu'elle a conservé la liste de dizaines d'œuvres écrites dans l'École talmudique du Rabbin Yaacov Abehssera, œuvres parées par Rabbi Chlomo de louanges et d'appréciations enthousiastes. La plupart de ces travaux ont une orientation kabbalistique (nombre de ces œuvres ont été imprimées, d'autres sont restées manuscrites). Grâce à cette liste, nous avons pu reconstituer les titres principaux de la bibliothèque de Rabbi Yaacov. En nous basant uniquement sur ses propres livres, nous n'aurions pu atteindre que le quart des titres inclus dans la préface, et bien entendu même cela ne nous fournit qu'une partie de la vue d'ensemble. À l'instar des listes plus tardives, celle-ci fut composée du temps de Rabbi Yaacov et de là son importance.
En dehors de cela, la liste est un témoignage de quelques coutumes journalières et son avantage tient au fait que la description de ces coutumes soit dénuée de ce style pompeux qui est le lot de la littérature des générations venues après la mort d'un Tsadik. Parmi les actes de piété décrits dans la préface : il se sustentait très peu, il multipliait les bains de purification (même pendant le froid glacial) et enfin accomplissait tout les actes de piété connus.
L’emploi du temps quotidien de Rabbi Yaacov est celui d'un savant et un mystique qui ne sort pas et ne s'occupe pas du tout des choses de ce monde mais reste toute la journée confiné dans sa Yéchiva. Son étude journalière et sa façon de consulter le Talmud étaient centrées sur sa volonté de résoudre les écueils des passages qui se contredisent comme on peut le voir dans son livre Lévona Zaka et probablement aussi dans son œuvre perdue Chita. Du point de vue de l'étude de la Halakha et des sentences rabbiniques, la parabole "Il suivit les pas de Moché et de son pain bénit toujours prêt sur sa table" est instructive et elle est en relation avec son attachement à la Halakha et à ses affinités avec les sentences rabbiniques ashkénazes de Rama (Rabbi Meir Isserlich). Ce lien avec la logique de ses sentences apparaît clairement dans son livre de Responsa (<chéélot outchouvot, questions et réponses en Halakha) Yorou Michpatékha LéYaacov. Hayoun souligne aussi la lecture des livres de Moussar (morale), dont les noms vont suivre, qui d'après elle, le principe de l'étude était selon RabbiYaacov celui "de faire d'abord et d'écouter ensuite" (Naassé vénichma). La liste ne laisse aucun doute quant à la place centrale qu'ont pour lui les études mystiques par rapport aux autres aspects de l'étude, et elles sont nommées « les Sagesses Divines », « le Char Divin » (Maassé Merkava) etc. Le moment le plus propice pour l'étude du mysticisme juif (Nisstar) est la nuit et son apogée est le Tikoun hatsot et «Il doit de nouveau se réveiller pour accomplir les « réparations » de la Pureté Divine ». Mais avant, il y a l'étude du soir pendant la première période d'avant minuit. Dans un autre ouvrage. Rabbi Yaacov a décrit avec détails, l'ordre qu'il suivait pour l'étude pendant les diverses parties de la nuit. L'essentiel de l'étude de la Thora, pendant la nuit, est comme ce qui suit : «Au début de la nuit avantde dormir, il doit apprendre les lois de la Thora ou de la Agada ( les légendes de la Thora) et après le réveil de minuit il s'approfondira dans les secrets de la Thora car c'est une heure propice pour les découvir ». À la première lumière du jour, après la prière de Chahrit qu'avait précédé une profonde concentration et des Tikounim, Rabbi Yaacov « montait à son Beit Midrach » et après un déjeuner frugal, il retournait à son étude. Il paraîtrait qu'il commençait sa journée d'étude par le Hok léisraël.
דר׳ דן מנור רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו
יצר הרע
הוא רכיב פסיכולוגי במחשבה הדתית. אך לא נדון כאן ביצה״ר המפתה לדבר עבירה, כפי שהוא מופיע במקורות שונים, אלא – כדרכנו – נתייחס רק לדעות אחדות הטבועות בחותמו של המחבר.
התודעה על נחיתות האדם בבחינת "ילוד אישה, קצר ימים" (איוב יד א) נתפסת, לעתים כמידת ענווה המשמשת צידוק לחוסר נכונות להתמודד עם אתגרים. כוונת המחבר, כמובן. לאתגרים בתחום הרוח. (למשל, איני ראוי ללמוד קבלה). לכן הוא טוען, שזוהי עצת יצה״ר המתעטף באצטלא של מטיף, ולא של מפתה לדבר עבירה. כיוצא בזה, יצה״ר מתחזה לאיש שלומו של החוטא, ומפנה אותו למקורות על מנת להצדיק את העבירה, כגון: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" (ברכות לד ע״ב), או: "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת,י,א).
גם התחקות אחר מהותו הביולוגית של האדם. נובעת מפיתויי היצר, משום שהיא מביאה לידי כפירה בייעודו של האדם, ובתורת הגמול, ומכאן ועד הכלל: "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיה, כב יג), הדרך סלולה: "כשיראה האדם ששורשו כך שבא מטיפה סרוחה והולך למקום עפר… תעלה טינה בלבו לומר, מעתה לריק יגיעו, שאין בו ממש לא בלידתו ולא במותו. ולמה לו לסגל תורה ומעשים טובים".
עד כאן תמצית דיונו של הרי״א בתורת הנפש, לפי הפשט, שבו נפש ונשמה הן בעלי אותה משמעות. לא כן ברובד הקבלי שבו המונחים נפש ונשמה הן בעלי משמעות שונה לגמרי,כתפ־סת המקובלים שאליהם הוא מגלה זיקה. אלא שאין כאן מקום לנקרנות ולדקדקנות הגודשים את דיונו בנושא זה. נציין רק את הדברים שעל פני השטח.
נַקְרָנוּת
ח (נ') [מן נַקְרָן] טִבְעוֹ שֶׁל הַנַּקְרָן, חַטְּטָנוּת יְתֵרָה, טִפּוּל מֻפְרָז בִּפְרָטִים קַלֵּי עֵרֶךְ: "מְחוֹנָנִים בְּכִשָּׁרוֹן מְיֻחָד שֶׁל חַטְטָנוּת וְנַקְרָנוּת" (קלצקין, כתבים 296). "מַתְחִילִים 'לְהִתְפַּכֵּחַ' וּלְהִוָּכַח שֶׁאֵין לְהִתָּפֵס לְנַקְרָנוּת יְתֵרָה"
במהות הרוחנית של האדם קיימות חמישה כוחות רוחניים שמקורן בעולם האצילות, ומקומן בעולמות אבי״ע, והן: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. מיותר להעיר שמקור השמות האלה הוא ספרות חז״ל, אך כולם כינויים בלבד לנשמה (בראשית רבה. פ' יד ).
נפש, מקורה בספירת מלכות הקרובה לקליפות, לפיכך מקומה בעולם העשייה שרובו רע. רוח בספירת תפארת (זעיר אנפין), שאף לה אורבות הקליפות, ועל כן, רוח בעולם היצירה שחציו רע, נשמה בספירת בינה הרחוקה מתחום הקליפות, ועל כן מקומה בעולם הבריאה שרובו טוב. חיה, מקורה בספירת חוכמה, ועל כן מקומה בעולם האצילות, שכולו טוב. יחידה, מקורה בספירת כתר, והיא עלומה מהשגה כמוהו.
להבדיל מנפש החודרת לגוף והיא נחלת כל אדם באשר הוא, הרי הדרגות שעליהן מדובר כאן אינן מתהוות באדם מלידה, אלא הן נקנות על ידי מאמץ של תלמוד ומעשה. העיסוק במקרא בלבד מקנה לאדם, נפש. במשנה, רוח. בגמרא, נשמה ובתורת הסוד, חיה. לפי נוסחה אחרת: העוסק בפשט, זוכה בנפש. בדרש, זוכה ברוח. ברמז, זוכה בנשמה. בסוד, זוכה בחיה. דבריו של המחבר לגבי קיום המצוות אינם חד משמעיים, אך מה שמשתמע מדבריו הוא, שקיום המצוות בכוונה מיסטית מזכה את האדם בשלוש דרגות: נפש, רוח, נשמה.
ובאשר ליחידה, הרי היא, כאמור, בתחום האלוהות הטרנסצנדנטית, לפיכך איש לא השיג אותה חוץ ממשה, שבזמן מתן תורה הוא קלט בבת אחת את כל ששים רבוא פירושים לתורה. זוהי הארה שכלית על אנושית. דעה זו קרובה ברוחה לדעת הרמב״ם שקבע, כי משה הגיע להתעצמות שכלית על אנושית בהשיגו את כל המציאות על אמיתתה. היוצא מן הדברים האלה הוא, שדרגות הנפש מסמנות את תהליך ההשכלה של האדם, כאשר הנפש מסמנת את השלב הנמוך, וחיה את השלב הגבוה. דירוג התלמוד מתחת לתורת הסוד, חופף במידת מה את הקטגוריזציה של הרמב״ם, שאף הוא מדרג את התלמוד מתחת לפילוסופיה, אך בהבדל אחד, חכמי התלמוד במשל של הרמב״ם אינם יודעים שהפילוסופיה היא הדרך הנכונה להשגת האמת על מהות האל, ואילו המחבר סבור, שבעלי התלמוד חדורי תודעה במעלתה של תורת הסוד כדרך יחידה להשגת האלוהות.
עד כאן תמצית משנתו בתורת האלוהות ובהוויה האנושית. לסיכום יש להסתפק בכך, אף שמשנתו מקיפה נושאים נוספים, כמעמדו של עם ישראל בעולם, מהות הרע, תורת הגמול, גלות וגאולה, תשובה ומידות. מובן, שאין מסגרת זו אמורה להכיל את כל משנתו. נעיר רק, כי גם בנושאים אלה הוא מביע דעות מקוריות, כדוגמת מה שראינו בנושאים שנדונו במאמר. הנה דוגמה אחת מפרשנותו המבריקה:
בפירושו לאמרת חז״ל: 'שאין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים תחילה למטה' (חולין צא ב), הוא מסביר, שהמלאכים אינם יכולים לומר שירה, משום שהם שרויים בחוסר שלמות כתוצאה מחוסר שלמותו של עולם האצילות. שירת ישראל מביאה את עולם האצילות לידי שלמות, ובו בזמן גם המלאכים מגיעים לשלמותם המעניקה להם הכשר לשיר.
מכאן שהיחס בין שירת ישראל לשלמות האצילות דומה ליחס שבין אמצעי לתכלית, ולפי ההיגיון האמצעי טפל לתכלית. גם שירת המלאכים, לפי חז״ל אינה תכלית לעצמה, אלא נועדה לשרת את האל. פירושו של דבר, שגם שירת המלאכים היא אמצעי בלבד, אך אמצעי נפעל ממניע שמחוצה לו, דהיינו, מכוח שירת ישראל. משמע, שהיחס בין שירת ישראל לשירת המלאכים, זהה ליחס שבין הסיבה למסובב. ולפי כללי הלוגיקה הסיבה מעולה מן המסובב. הווה אומר, ששירת ישראל מעולה מזו של המלאכים. פירושו של המחבר כאן לדברי חז״ל מושתת על חשיבה פילוסופית, וזו רק דוגמה אחת מפניני פרשנותו.
נחתום את הדיון כאן בהערה אקטואלית. פרסומו של רבי יעקב אביחצירא כאיש מופת המחולל נסים, העיב על תורתו. זהו דבר מצער, במיוחד לאור העובדה, שבכתביו אין שום רמז על ה״צדיק המורם מעם בשל גדולתו בנסים ונפלאות", כאותו צדיק נערץ המופיע בספרות החסידות.
פסח- מנהגים בצפון אפריקה
מתוך מהספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחון
צ׳היר־דהיר
אוירה מיוחדת שררה תמיד בימי החג בבתי־הכנסת של יהודי צפון־אפריקה, אשר המו במתפללים מבוגרים וצעירים. ההתלהבות הגיעה לשיאה בעת קריאת ההלל במנגינה ובלחן המיוחד לחג הפסח. בזמנו נהגו לקרוא בעת הוצאת ספרי־התורה, שיר־שבח בארמית ומתרגמים אותו לערבית־יהודית עתיקה, בו מתואר הנס של קריעת ים-סוף וההעברה בתוכו.
אנו מביאים מספר בתים מהשיר בארמית עם התרגום לערבית־יהודית:
וקרא משה לכל סבי ישראל ואמר להון: אתנגידו וסבו לכון מן בני עמא לזרעייתכון וכוסו פסחא:
ת. וכודו קבדא דזעטאר, ותגמטו פדדם די פטטאס, ותדהנאוו פי אילא לעתבא, ואילא זוז דלכדוד מן א־דם די פטטאס, ונתום לא מן תכרזו ראגל מן באב מנזאלו אילא גדדא סבאח:
ויתגלי ה׳לממחי ית מצראי, ויחזי ית דסא על שקפא ועל תרין סיפייא ויחוס ה׳ על תרעא ולא ישבוק מחבלא למיעל בבתיכון לממח :
ת. ווידזללא אללאה ליהלק למצריון, ווירא א־דם עלא לעתבא ועל זוז דלכדוד ווירתי אללאה עלא לבאב למן יכללי לפסאד ידכל אילא מנאזלהום לייהלכהום.
ויתרון ית פתגמא הדין לקיים לך ולברך עד עלמא:
ת. ותחפדו האד אל־אמר, רצימא אילך ולוול אדך אילא צאהר.
ויהי ארי תעלון לארעא דיי יהב חליכון כמא דמליל ותיטרון ית פתגמא הדין: ת. וויכון אין תדכלו אל־לבלאד די יעטיכום אללאה, די כיף תכללם ותחפדו האד אל־אמר:
ויהי ארי ימרון בניכון, מא פולחנא הדין ליכון:
ת. וויכון אין יקולו אילכום אולאדכום, אס האד לכדמא האדי אילכום: ותימרון דבח חיים הוא קדם ה׳דיחס על בתי ישראל במצרים כד מחא ית מצראי וית ביתנא שזיב וכרע עמא וסגידו:
ת. ותקולו דביח ארתי הווא קדדאם, די חן עלא ביות ישראל פמאסר, חין הלאק למצריון וביותנא פיק ורכאע אל־קאוום ובאייעו.
ואזלו ועבבד בני ישראל כמה דפקיד ה׳ית משה וית אהרן כן עבדו: ת. ומסאוו וצנעו באנו ישראל באמר אללאה די אוטטא מוסא ואהרן כדאליק מנעו:
והוה בפלגות ליליא, וה׳ קטל כל בוכרא בארעא דמצרים, מבכורא דפרעה דעתיד למיהב על כורסי מלכותיה עד בוכרא דשביה די בבית אסירי, וכל בוכרא דבעירא:
ת. וכאן פנוס אלליל, וללאה קטל זמיע לבכר פי ארד מאסר מן בכר פרעה לגאלס עלא כרסי סלטנאתו, וחתא לבכר די פדאר אסג'ן וזמיע בכר לבהאיים.
ההפטרה
ההפטרה של יום ראשון של פסח וכן של שביעי ושמיני של פסח נאמרו תמיד על־ידי שלושה מתפללים (ברוב המקרים בחורים). הראשון קרא את הנוסח העברי: ״בעת ההיא אמר ה׳ אל יהושע, עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני־ישראל שנית״.
השני קרא התרגום של יהונתן בן עוזיאל ובניגון מיוחד:
דאמיר על־ידי יהושע נביאה ופריש יהונתן בר־עוזיאל רב כל חכימיא מימר חגי זכריה ומלאכי נביאיא די בשעתא די־הוה לעי באורייתא כל ציפר גדפא די הוה פרח עילווהי באויר רקיע שמיא הוה מיתוקד בשלהובית יקרא דיי׳ די שרי עילווהי ופריש יאות והכי קאמר: ואח״כ, בלשון הארמית.
בעידנא ההיא אמר ה׳ ליהושע עיבד לך איזמלון חריפין ותוב גזר ית בני ישראל תניינות: השלישי קרא את התרגום בלשון הגר״י:
די תוקאל עלא ייד יהושע א־נבי ופסאר יהונתן בן עוזיאל כביר זמיע לכייסין קוואל חגי, זכריה, ומלאכי לאנבייא די פשעה די כאן יקרא פ־תורה ג׳מיע בראטל מול זאנאח די כאן יהווי עליה פי הווא ספיח סמא, כאן ינחראק פי להבת נאוור אללאה די אנזל עליה ופסאר מליח והאגדא קאל:
שני הפסוקים האחרונים היו נאמרים על־ידי כל המתפללים ביחד בעברית בארמית ובהגה הערבית המדוברת: (מוגרבית)
ויריחו סוגרת ומסוגרת, מפני בני ישראל, אין יוצא ואין בא: ויהי ה׳ את־יהושע, ויהי שומעו בכל־הארץ:
ויריחו אחידא בדשין דפרזלא ומתקפא בעברין דנחש מן קדם בני ישראל, לית דנפיק מינה לאגחא קרבה ולית דעליל בגוה למשאל בשלמה. והוה מימרא דיי׳ בסעדיה דיהושע והוה שמעיה סגי בכל ארעה:
התרגום: וויריחו כאנת מסדודא בי־ביבאן דלחדיד, ומעארדהא בסכאראן דלהנד, מן זאנב אולאד ישראל, לאמן יכ׳רז חדמנהא לטיראד וואלא מן ידכ׳ל באס ישאל בסלמהא:
וכאן אללאה מעא יהושע וכאן סמועו פזמיע אל־אראד.
במרוקו נוהגים, שכאשר מישהו עולה למפטיר, הן בשבתות והן בחגים, כל באי בית־הכנסת שרים לכבודו את הפיוט הבא ״קדושת שבת״.
ספירת העומר
בליל שני של פסח, מתחילה ספירת העומר ושמש בית־הכנסת נהג לחלק לכל באי בית־הכנסת, קורט מלח, לקיים מה שנאמר: על כל קרבנן תקריב מלח (ויקרא, ב, יג). עוד מערב החג, שמש בית־הכנסת הכין חבילות קטנות של מלח גבישי, ובליל הראשון של ספירת העומר, כל הנכנס להתפלל, השמש מסר לו ״סרירה״ (חבילה). מקבל חבילת המלח החזיק אותה כל הזמן בידו, ובהגיעו לביתו, לפני שעלה על יצועו, הכניס את ״המתנה היקרה״ הזו אל תוך ארנקו או אל אחד מכיסיו.
האיש שמר היטב את המלח הזה, כי ראה בו סוד גדול וסגולה נגד עין־הרע וגם סגולה בדוקה לפרנסה טובה.
שמואל רומאנלי ומלח העומר
הנוסע המפורסם שמואל רומאנלי מאיטליה, אשר שהה במרוקו במאה השמונה עשרה, תיאר ותיעד חיי יהודי ארץ זו בספרו ״משא בערב״ וכתב בין השאר גם על ליל ראשון של ספירת העומר:
לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויבאהו לביתו? אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח.
ילדים עם נרות
באותו ליל ספירת העומר, נהגו המתפללים להביא עימם, בפעם הראשונה לבית הכנסת, את התינוקות שלהם ובידיהם נרות דולקים. מנהג זה חוזר בפעם שנייה בליל שמחת־תורה בו שוב מביאים את התינוקות לבית הכנסת עם נרות דולקים.
משפחות שלא יוצאות בליל העומר
במכנאס היו משפחות אשר בליל הראשון של ספירת העומר, לא יצאו מפתח ביתן עד בוקר. הגברים הלכו לבית־הכנסת בחיפזון רב, אולם לפני תום תפילת ערבית, פשוט ברחו ולא נשארו עד הסוף, מבלי לברך את יקיריהם, בברכת חג שמח. הם הלכו ישר לבתיהם מבלי לדבר עם איש, או אף להסתכל על מי שנקרה בדרכם. מפתח ביתם לא יצאו עד למחרת בבוקר, כדי ללכת לבית־הכנסת, ואילו הנשים נמנעו מלצאת בערב זה מפתח הבית.
אחת המשפחות שראיינתי והשייכות לקטגוריה זו אמרו שהן עדיין מחזיקים במנהגם זה וטוענים שפעם קרה להם ״אסוף׳ בלילה זה ומאז נזהרים הם מלצאת בליל ראשון של ספירת העומר.
חול המועד
בחול המועד, משפחות שלמות נהגו לצאת לטיולים בשדות ובכרמים, להנות מזיו האביב ולפוש בחיק הטבע. כל עיר הייתה לה פינת חמד משלה. במכנאס היו בעיקר שתי פינות חמד מיוחדות וידועות ביופיין ומיקומן. הראשונה: ״אוזה ערוס״, שטח חקלאי יהודי הנמצא ביציאה מה־מללאח. זהו שטח חקלאי רחב ידיים עשיר בנחלי מים, בבוסתנים ובפירות. המקום השני והיותר מבוקש, היה האגם הענק, הקרוי בפי היהודים סאריז סוואני, או ״Bassin de L'Aguedal״. אף כי מקום זה נמצא באזור מוסלמי עויין, תושביו לא הקפידו בימי החג ולא התנכלו ליהודים כאשר עברו במקום והניחו להם לערוך פיקניקים בחיק הטבע הנפלא ולטייל להנאתם. לילדים זו הייתה חוייה בלתי נשכחת.
זיכרון אחד מן הילדות הרחוקה, מזכיר לי פינת־חמד זו, כאשר היה עלינו לעבור ליד בור אחד עתיק הנקרא: הבור של ״עאיישא קנדיסא״ (שֶדָה ידועה). כדי לא להפריע את מנוחתה היינו חייבים לעבור בריצת אמוק ולא להסתכל על אף צד, שלא ניפול ח״ו ברשתה של ״מלכת השדים״, על־כן רצנו בצורה עיוורת שלא תחטוף אותנו.
לעומת הצעירים שנהגו להנות מעולם הטבע, הזקנים נהנו מעולם הרוח. בחול המועד נהרו היראים בהמוניהם לבתי־כנסת לשמוע דברי תורה ומוסר מפי הרבנים, דבר שהיה למנהג קבוע ונפוץ וגם מקובל בקרב חלק לא מבוטל של האוכלוסייה היהודית ברוב הערים.
נהגו בחול המועד לעלות לבית העלמין לפקוד את קברי יקיריהם כדי להשטתח ולהדליק נרות.
ביקור אצל המכרים הערבים
סוגים אחרים של יהודים שהיו להם קשרים יומיומיים עם שכניהם הערבים, נהגו לבקר אותם בחג המועד ולכבד אותם במצות, בפירות יבשים ובכל מיני מתיקה של החג. המכר הערבי החזיר גם הוא לשכנו היהודי ביקור והביא לו כמתנה: עופות וביצים. לנשים נהגו הערבים לכבד את רעיית השכן היהודי בכיסוי־ראש, צעיף ממשי או, סבהייה דרראס. הילדים הקטנים חיכו בקוצר רוח לביקור בבית החבר הערבי, משום שכל ילד או ילדה קיבל פרגייה כמתנה מידי השכן המוסלמי ועוד טייל בבוסתנו, כי לכולם היו בוסתנים.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
- .השלמות למלכי רבנן
המחבר הכין חוברת השלמות לספר ״מלכי רבנן״.
רובה ערוכה לפי ערים: ״חכמי פאס״, ״חכמי מכנאס״ וכו'. חלק גדול מהערכים מדבר על חכמים שחיו בימיו ואחריו. כגון ר׳ שלום משאש, רבה של ירושלים; ר׳ ידידיה מונסונייגו, רבה של פאס; ר׳ משה מרציאנו, חבר לשכת הרבנות בלוד וכו'. למעשה מרבית הערכים יש צורך לכותבם מחדש, מאחר שנתוספו ונשתנו דברים לגבי אותם אישים. החיבור כתוב על מחברת רגילה ובו 66 עמ' כתובים. ר׳ יוס; באחת מאגרותיו לרי״מ טולידאנו, הציע שישלח לו את ההשלמות ל״מלכי רבנן״ שיפרסם אותם בשמו, וכנראה הדבר לא יצא לפועל.
- כבוד מלכים בו יצירותיהם של חכמי מארוקו, ערוכים לפי א״ב של שמות החיבורים, מעין ״שם הגדולים״ לרבינו החיד״א, ח״ב; בספר כלל חיבורים בדפוס ובכתבי-יד שראה אותם או איזכורם בספרים. וכן חיבורים שנזכרו בקטלוגים השונים, ואשר מתוך שמות המחברים נראה לו שהיו מחכמי מארוקו. כנראה השתמש בעיקר באוצר הספרים של רי״א בן יעקב (וילנא תר״ם). אין כתב-יד מהספר אצל המשפחה.
החיבור נדפס בירושלים תרצ״א (1931), והוא נכרך יחד עם הספר ״מלכי רבנן״. בו כג דפים. מובאת הקדמה משל המחבר ואין שער.
- נפלאותיך אשיחה בו שירים שחיבר ר׳ יוסף על מחזור השנה — לחגים; לכבוד חברות ואישים; על גלות וגאולה, וחיזוק האמונה והתקוה בתשועת ישראל; שירים חינוכיים, ובהם מוסר השכל לעורר את האדם לעבודת קונו, ולחזקו לעמוד איתן מול פיתויי יצרו. כל שיריו הם אקרוסטיכון של שמו. חלקם כתובים בערבית יהודית מארוקאית. חלק גדול משיריו מולחנים על פי שירים ערביים. את הסיבה לכך ציין בהקדמה: ולא מעצמי עשיתי זאת, פעמים בקשו ממני אחרים. ועוד שראיתי איזה ניגונים בלשון ערבי נעימים ומתוקים, ודבריהם דברי הבאי, הוללות וסכלות, ניבול פה לשון מדברת גדולות. ולעריבות הניגון חושקים אותו בני אדם ואינם נשמרים מלהוציא מפיהם דברי נבלה, מי אמרי״ם המאררים. חן חן ותשוקה רבה באותם הניגונים, עד שנושאים אותם על שפתם בשבתם יחד בסעודת שבת ויום טוב במקום רינה שם תהיה תפלה. במקום אשרי העם איכה יועם, רח״ל. ונפלו ברשת מ״ש חז״ל: כל המנבל פיו אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך, עליו לרעה.. וזאת היתה נסיבה גדולה שעוררה בי רוח השיר …
להוציא מזולל יקר להסיר הבגדים הצואים להלביש מחלצות. כלומר משיכת ההמון אחר הלחנים והמנגינות הערביות היפות אשר מלותיהן מלוות נבול פה, הביאה את ר׳ יוסף לחבר למנגינות הללו מילים עבריות, שתוכנן מלא קדושה וטהרה, מוסר ודרך ארץ והדרכה בעבודת ה׳. באמצעות השירה היקנה לציבור ידיעות בהלכות שבת והליכות טובות וישרות, כגון השירים לשבת שתוכנם מלא מהלכותיה, כדברי פתיחתן: שירה אשר הכינותי … למנות ט״ל מלאכות, האסורים בשבת גברת ממלכות. אשר המה אבות ומהם מסתעפים תולדות כמה גופי הלכות … ונתעוררתי לזה כי כמה בני אדם אינם לומדים אפילו פרקי שבת, לידע ולשים בין עיניהם מה המה מלאכות האסורות … ורשמתי אותם בדרך שיר ונגינה, אולי ישוררו אותם על שולחנם בסעודת שבת… וכן השיר הכולל עשר זכירות, שמי שישיר אותו מקיים מצוות עשר זכירות. וכן שיר הכולל כל המצוות שיש בהן סגולה לאריכות ימים. כמו כן מתוך שירתו לכבוד אישים וחברות, אנו שומעים הרבה פרטים על הארגון הנפלא של הקהילה היהודית בפאס, המבוסס על אהבת התורה ולומדיה, כגון חברת ״אם הבנים״ שהוקמה על ידי נשים צדקניות, אשר לקחו על עצמן המשימה לדאוג לביסוס התלמוד תורה, הקמת מטבח לארוחת הצהרים לתלמידים ולרווחתם הכללית של התלמידים מעוטי היכולת ועשו והצליחו״. על קיומה של החברה על שם הרב רפאל אבן צור זצ״ל, שתפקידה קביעות עתים לתורה״; חברת ״האחדות״ שנועדה להרבות אהבה ואחוה שלום וריעות בין אדם לחבירו ובין איש ואשתו. חברת ״מאירת עינים״ שתפקידה להאיר הרחובות והחערות בלילות; חברת ״אליהו הנביא׳/ שתפקידה לעזור ולתמוך בכסף ביולדות מעוטות היכולת, וכן לספק להן כל ערכיהן ועורכי התינוק״. כמו כן ידוע לנו דבר קיומן של חברות נוספות שהיו פועלות בעיר פאט.
פי אפצח ברינה. לפני שוכן מעונה. אשר נתן לנו תורתו מקוטרת מר ולבונה המליאה רוה חכמה ובינה. והדת נתנה כמה מצות שיש סגולה בקיומם. לאורך ימים ושנים וכן נזכרו בש״ס כמה דברים שלמדו מדרשא. בכבוד אב ואם נאמר למען יאריכון ימיך [שמות ב, יא]; בשלוח הקן, למען ייטב לך והארכת ימים [דברים כב, ז]; אבן שלמה וצדק יהיה לך וגו׳ למען יאריכון ימיך [דברים כח, טז]. ובדברי קבלה נאמר שונא בצע יאריך ימים [משלי כח, טז]; קדימו וחשיכו לבי כניסתא כדי שתורכו חיי [ברכות חי]; המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו [שם:]; המאריך באחד מאריכין לו ימיו [שם יג:]; המאריך באמן מאריכין לו ימיו [שם מז]; כל החותם מקדש ישראל והמבדיל בין קודש לחול בהבדלה מאריכין לו ימיו [פסחים קד, א]; גדולה תשובה שמארכת שעותיו של אדם [יומא פז]; המניח תפילין מאריך ימיו [מנחות מד]; מרבה תורה מרבה חיים [אבות פ״ב]; העושה מצוד, אחת מאריכין לו ימיו ושנותיו [קדושין לט]; בעל קרי שמחמיר על עצמו לטבול מאריכין לו ימיו ושנותיו [ברכות כב]; המאריך על שולחנו, המאריך בבית הכסא מאריכין לו ימיו [שם, נד]. ועל אלו הדברים יסדתי השירה הזאת. לנועם אסדר תושבחתא. בא סימן אני יוסף בן נאיים חזק.
הספר נדפס בפאם בדפוס שרביט—חזה חסרה שנת הדפוס, בו 27 עמודים וכ"ו שירים.
כתב יד של החיבור נמצא בידי המשפחה. הוא זהה בתוכנו לנדפס, ושונה ממנו בסדר השירים. הוא כתוב על פנקס קטן בגודל 16.8×11. בו 25 דפים כתובים. השירים והדפים ממוספרים בכתב מאוחר בעפרון. השער מצוייר יפה בידי המחבר. בסופו קיצור תולדות ר׳ יוסף ״סקירה אחת מתולדותי״, בה תשעה עמודים. סקירה זו חזר עליה מספר פעמים בחיבוריו17. אחר כר חיבר עוד אחד עשר שירים וקינות אשר כלל אותם בחיבורו ״הגות לבי״ בקונטריס לשוני עט, עמי 159—184, כמתכונת שיריו שבדפוס.
משה פליאג'י – הירשברג
משה פליאג׳י
כאמור עבר משה בשנת 1619 למראכש וגעשה תורגמנם של שריפי מראכש, זיידאן ושלושת בניו, לספרדית, דאטש וצרפתית. בה בעת היה גם מזכירם בקשריהם עם השגרירים של מדינות נוצריות, שהיו מבקרים בארץ. תפקיד זה לא היה קל כלל בשים לב לחובת נאמנותו כלפי אדוניו השריפים, ניגודי האינטרסים שבין מעצמות אירופה, הקטניות שנרקמו סביבם, ואחרון אחרון מכריע: מעמדו כידימי׳ וענייניה המיוחדים של משפחת פליאג׳י, שהקיפו גם את המסחר בין מארוקו לארצות־השפילה על כל הסכנות הכרוכות בו. במידת־מה ייצג משה גם את ענייניה של אסיפת־המעמדות הנידרלאנדית — כל עוד לא התנגשו אלה עם האינטרסים של השריף. לפיכך התרעומת של חייל על שהוא משה פליאגיי, אינו מגיש לו את העזרה המקווה, היא בעצם לשבחו של משה. הרי הוא היה אחד מיוזמי התוכנית של הקמת הנמל החדש באיזור דוכאלה, שלמען בדיקתה שלחה אסיפת המעמדות את רויל למארוקו! אביו ואחיו וגם בני־משפחה אחרים נמצאו בארצות־השפילה ויכלו להיחשב כבני־ערובה, לפחות מבחינה מוסרית. והנה מעז הוא לבדוק ולבחון יפה את פעולותיו של רויל לאור התועלת בשביל מארוקו, ולא זו בלבד אלא שמנסה הוא להצדיק את רויל לפני שולחיו. דברים אלה מצטרפים לעדותו של השגריר המוסלמי בסכאינו, שבוודאי לא היה צד במחלוקת, על פגיעותיו של רויל במשפחת פליאגיי, וכן לעובדה שרויל, בשובו לארצו, קיבל נזיפה חמורה מאת אסיפת־המעמדות.
ואמנם, משה ואחיו הצעיר אברהם, שישב באספי, ממשיכים להגיש את עזרתם למשלחת הנידרלאנדית שבאה לאספי בשנת 1630, ואנטוניו קייזר, מזכירו של השגריר הנידרלאנדי המיוחד ואן וֶנדֶלסֶן, מציין לשבח את יהודי המקום, שלא נהגו ברמאות, כרגיל אצלם. ממקור אחר נודע לנו, כי אכן השתדל אברהם פליאג׳י לעזור לשגריר הנידרלאנדי, כדי שיוכל להגיש בהקדם לעבד אל־מלך את מתנות ממשלתו לרגל עלייתו לכיסא השריפים. אולם הוא לא הצליח בזאת, כי השפעתו לא היתה גדולה ״.
בראשית שנות השלושים, בבוא המשלחת הצרפתית לדון בפדיון שבויים וכריתת ברית־שלום עם שליט מראכש, היה משה פעיל ביותר בשיחות שהתנהלו אז ובהכנת תרגומי המסמכים. כבר תיארנו למעלה את הסכסוך שפרץ בין צרפת למראכש בשל הזנחתו של דוד את ההאשמות שהועלו נגד משה, בנוגע ל׳זיוף׳ מסמכים וחוזה־השלום, טענה מאלה כשלעצמה, שגרמה למאסרו ושבגללה כמעט קיפח את חייו. חלקם של הדיפלומאטים הצרפתיים וקנונייתם עם אויביו המוסלמים של משה היו גלויים. משחלפה הסערה חזר לתפקידו, וממקור צרפתי למדים אנו כי בשנת 1634 שוב נודעה לו השפעה רבה על אל־וליד, אף־על־פי שזה נטה איבה ליהודים.
החל משנת 1636 נזכר משה גם במקורות אנגליים. הוא חותם על התרגום הספרדי הרשמי של אישור החוזה בין מלך אנגליה לבין השריף מוחמד אל־שייך אל־צגיר משנת 1638, וכן מתרגם הוא לספרדית את המכתבים הערביים. בדו״ח מראשית אותה שנה נמצא קטע מעניין על משה פליאג׳י. לאחר שדובר על שניים־שלושה מוסלמים חשובים בהצר־המלכות, באה הפיסקה: עלי להוסיף על אלה את משה פליאג׳י, יהודי, שייך של אלה הגרים ברובע היהודי. הוא נולד באמשטרדם וראה את חצרותיהם של רוב הנסיכים הנוצריים. הוא בלשן טוב ונואם מצויץ, שמשתמש בו המלך כמיניסטר (מזכיר־המדינה או תורגמן) בזמן ראיונות השגרירים ובמשא־ומתן עם חוץ־לארץ. היה לו מזל — על אף השינויים האחרונים — לעמוד בשירותם של כל ארבעת המלכים שבאו זה אחר זה. עתה הוא ביחסים טובים עם מוחמד אל־שייך, והוא היה מועיל ביותר לבלייק במשלחתו לאל־קצבה.
ודאי, כי בשנת 1650 היה עדיין בחיים ; ומאחר שאנו עוקבים אחר פעילותו המדינית והדיפלומאטית החל משנת 1606, יש להניח שהיה ב־1650 כבן שבעים שנה. לאהר־מכן נפסקות הידיעות עלין.
היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס
הקֻראן מכיר ביהדות, בנצרות ובדת הצאבאית, הבעייתית במקצת, כצורות לא שלמות ופגומות של האסלאם עצמו, שטמונה בהן התגלות אמיתית, גם אם מעוותת. הכללתם של הצאבאים, שאותם לא ניתן לזהות בדיוק, איפשרה את הרחבתה של הסובלנות, שהוענקה ליהודים ולנוצרים, באמצעות פרשנות משפטית, תחילה כך שתחול גם על הזורואסטרים בפרס ולאחר מכן על ההינדים בהודו ועל קבוצות אחרות במקומות שונים. לעדות, שאמונתן היתה אחת הדתות המוכרות, הוענקה סובלנותה של המדינה המוסלמית. הן הורשו לקיים את הדתות שלהן, בתנאים מסוימים, ואף נהנו ממידה של אוטונומיה קהילתית. הדתות שלא זכו להכרה כזאת, כלומר הדתות שסווגו כפוליתאיזם ועבודת אלילים, לא היו זכאיות לסובלנותה של המדינה המוסלמית; עבורן, על־פי החוק, הבחירה היתה בין הקֻראן, החרב או העבדות.
בעיה קשה עוררו הדתות המונותאיסטיות שקמו אחרי הופעת האסלאם, ובמיוחד אלה שצמחו מתוך העדה המוסלמית עצמה, כגון הבהאים באיראן והאחמדיה בהודו. את חסידיהן של הדתות הללו לא ניתן לפטור כעובדי אלילים נבערים, בדומה לפוליתאיסטים שבאסיה ולאנימיסטים שבאפריקה, ואף לא כמבשרים שאבד עליהם הכלח, בדומה לנוצרים וליהודים; עצם קיומם מהווה התרסה כנגד התורה המוסלמית על שלמותה וסופיותה של ההתגלות שניתנה למחמד. האדיקות המוסלמית והשלטון האסלאמי כאחד התקשו תמיד לעשות חסד עם דתות מונותאיסטיות בתר־אסלאמיות מסוג זה.
הסיווג המדיני היה בין אלה שנכבשו או שנכנעו מרצונם לעוצמת האסלאם לבין אלה שלא עשו כן. בחוק ובנוהג המוסלמי, היחסים בין המדינה המוסלמית לבין העדות הלא מוסלמיות שבשליטתה, ושלהן היא העניקה סובלנות וחסות, הוסדרו על־פי חוזה בשם ד'מה; הנהנים מן החוזה הזה נקראו אהל אל־ד׳מה או בקיצור ד׳מים. על־פי הד'מה נהנו הקהילות הללו ממעמד מסוים, בתנאי שיכירו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בעליונות האסלאם ובבכורה של המוסלמים. הכרה זאת מצאה ביטוי בתשלום מם הגולגולת ובציות לשורה של הגבלות שהוגדרו בפירוט בהלכה המוסלמית.
הקטגוריה השנייה של כופרים לפי סיווג מדיני זה מורכבת מאלה שעדיין לא נכבשו ואינם כפופים לעוצמה המוסלמית. הארצות שמושלים בהן מוסלמים ובהן החוק המוסלמי הוא השליט נודעות בשם הכולל דאר אל־אסלאם, בית האסלאם; העולם החיצוני, שבו יושבים ומושלים כופרים, הוא דאר אל־חַרְבּ, בית המלחמה. הוא ידוע בשם זה, משום שבין ממלכת האסלאם וממלכות הכפירה שורר מצב של מלחמה מתמדת, שאותו מחייב החוק הדתי, ומלחמה זאת תימשך עד אשר העולם כולו יקבל את בשורת האסלאם או ייכנע לשלטונם של אלה המביאים אותה. שמה של המלחמה הזאת הוא ג׳האד, שתרגומו המקובל הוא ׳מלחמת קודשי, אף כי המובן הראשוני של המילה הוא ׳מאמץ׳ או ׳מאבק', ומכאן, מאבק למען אלוהים. יש הקבלות מסוימות בין התורה המוסלמית של ג׳האד לבין התורה היהודית של ׳מלחמת מצווה׳ או ׳מלחמת חובה, אולם בהבדל החשוב, שהמושג היהודי מוגבל לארץ אחת בעוד הג׳האד המוסלמי הוא עולמי.
לא־מוסלמי מארצות דאר אל־חרב יכול לקבל רשות לבקר בארצות האסלאם ואף להתיישב בהן לתקופת זמן מסוימת, ולשם כך הוא מקבל מה שידוע בחוק המוסלמי בשם אַמַאן, מעין רשיון מעבר. מי שבידיו אמאן נקרא מֻסְתַאְמִן. המונח מציין את מעמדו החוקי של לא־מוסלמי מבחוץ, שבא כסוחר או כשליח ושוהה למשך זמן מה בתחום השלטון המוסלמי: אין הוא דמי ומס־הגולגלות וכן מגבלות אחרות אינם חלים עליו.
ספרי החוק המוסלמיים דנים בפירוט מסוים באמאן – מתי, על־ידי מי, למי ובאילו תנאים אפשר להעניק אותו. האמאן ניתן בעיקרון לתקופת זמן מוגבלת, ומבקר מן החוץ שהיה לתושב קבע שינה את מעמדו ממסתאמן לדמי. אולם למעשה ניתן היה לחדש את האמאן על בסיס שנתי, ומושבות של סוחרים זרים הורשו להישאר במעמד הזה. אזרחי מדינה זרה יכלו ליהנות מאמאן קיבוצי שהוענק לממשלתם. מעניין לציין שמעמד המסתאמן היה, על־ פי פירושים מסוימים, מוגבל לאזרחים נוצרים של מדינות נוצריות. ביהודים אירופים, שהיו נוסעים באימפריה העות׳מאנית, נהגו לעתים, בעיקר בתקופה המאוחרת יותר, כבאזרחים או נתינים של מדינותיהם, הנהנים מן האמאן הקיבוצי שהוענק להם; פעמים אחדות נהגו בהם כמו ביהודים העות׳מאנים, על כל היתרונות והחסרונות של מעמד שונה זה. בתעודות עות׳מאניות אחדות משמש המונח כַּאפִר יַהוּדִיסִי (היהודי של הכופר) כדי לציין יהודים נתיני מדינות נוצריות. באופן דומה לא הורשו בפרס נתינים מוסלמיים סונים של הצארים הרוסים ליהנות מזכויות היתר האקסטרה טריטוריאליות, שהוענקו לנתינים רוסים, אלא נהגו בהם כבמוסלמים סונים – דבר שלא היה תמיד יתרון במדינה מוסלמית שיעית.
הדיונים על הד׳מה והאמאן מתייחסים למעמד התושב או המבקר הלא־מוסלמי בארצות מוסלמיות. מעמדו של המוסלמי, בין אם תושב או מבקר בארץ לא־מוסלמית, הוא עניין אחר לגמרי. הנושא נדון מעט מאוד במקורות המוסלמיים הקלסיים מן הסיבה הפשוטה, שהשאלה התעוררה רק לעתים רחוקות ביותר. במאות השנים הראשונות לאסלאם, כאשר נוסחו העקרונות הבסיסיים של החוק ושל התאולוגיה המוסלמיים, היה האסלאם בתהליך של התפשטות מתמדת. גם אם אבדו לו שטחים לזמן קצר במהלך המערכות הצבאיות, הם תמיד נכבשו בחזרה במהירות. לא היתה שום סיבה להטיל ספק בהמשך התקדמותו של האסלאם, עד אשר בעתיד הלא רחוק ביותר מלחמת הקודש תשיג את מטרתה הסופית, והעולם כולו ייכלל ב׳בית האסלאמי. האפשרות של נסיגה, של נפילת טריטוריה ואוכלוסיות בידי שלטון הכופרים, פשוט לא עלתה בדעתם של בני תקופת העוצמה המוסלמית.
עם אמצע המאה השמינית כבר החל להסתבר, שהתקדמות האסלאם נעצרה, והרעיון של גבול ושל משא־ומתן עם משטרים פחות או יותר קבועים בעברו השני של המתרס נתקבל בהדרגה. אף־על־פי שמעת לעת היתה תחייה של הג׳האד והיא התבטאה גם בגל חדש של כיבושים, נדחה הניצחון הסופי בדרך זו של ג׳האד מזמנים היסטוריים לאחרית הימים.
שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש-רות קרק
שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש
לזכרו של שמעון לנדמן, חוקר וידיד
מבוא
בשנים האחרונות חלה התעוררות בחקר ארץ־ישראל בעת החדשה, שמתחילת המאה ה ־19 ואילך. העיר ירושלים הנה אחד הנושאים הנדונים ביותר בהקשר זה, וביחוד תהליך הצמיחה והגידול שלה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחד עם־זאת נמצא שמספר קהילות יהודיות בירושלים של המאה הקודמת ונסיונות השיקום והבנייה שלהן זכו לסיקור דל יחסית. עם אלו נמנית העדה המערבית, רבה המופלא ר׳ דוד בן־שמעון (צו"ף דב״ש) והשכונה החלוצית ״מחנה ישראל״ שנבנתה על־ידי בניה.
חלק מן ההסבר למצב זה טמון במיעוט המקורות שהיו ידועים לנו עד לאחרונה אשר נגעו לקהילה המערבית, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית. כמו־כן, יש להזכיר כגורם את יחסי הציבור הלקויים של בניה בתקופה שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות.
במאמר זה ייעשה נסיון להאיר במידת האפשר את השינוי לטוב ולרע שחל במצב החומרי של העדה המערבית, מאמצע המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במיוחד יושם דגש על אישיותו של הרב צו״ף דב״ש ועבודתו למען העדה, בנסיון לפתור את בעיותיה ולהיטיב את מצבה. יתוארו אף מפעלי הבנייה של הקהילה המערבית בעיר העתיקה וראשוניותם ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים.
העדה המערבית בירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית
כדי להבין את הרקע לפעילותו של הרב דוד בן־שמעון (להלן הרדב״ש) ומפעלי הבנייה, נביא בקצרה תיאור מצב העדה המערבית בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כתבו אברהם אלמליח ונחום סלושץ על התפתחותה ומצבה של העדה בעיר. ממאמריהם וממקורות נוספים אנו למדים על כמה מאפיינים בולטים: א. העדה בירושלים גדלה מספרית בתקופה שמשנת 1854 ועד לסוף המאה ה־19 מקבוצה קטנה מאוד, בת 15-10 משפחות (ולהערכתי הרבה פחות מחמישים נפשות), לכאלפיים וחמש מאות נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה חלה התמעטות במספר אנשיה.
טבלה 1 : מספר בני העדה המערבית בירושליפ בשנים 1916-1854
שנה מספר מקור
| א | 15-10 משפחות | 1854 |
| ב | 1,000 נפשות | 1872 |
| ג | 1,290 נפשות | 1881 |
| ד | 1,100 נפשות | 1889 |
| ה | 2,420 נפשות | 1896 |
| א | 2,200 נפשות | 1908 |
| ו | 1,987 נפשות | 1913 |
| ז(נתון חלקי)
|
1,029 נפשות | 1916 |
עם מניעי העולים שבאו לירושלים אפשר למנות מחד גיסא גורמי דחייה ממרוקו, שם סבלו רדיפות ועלילות, ומאידך גיסא, משיכה לארץ הקודש שנבעה מחיבת ציון ומתקוות משיחיות. שני אירועים אשר תרמו באמצע המאה הקודמת להגברת העלייה היו השתכנותו של הרדב״ש בירושלים, ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בשנת 1863 ופגישתו עם הסולטאן כדי לבטל עלילה בדבר רצח ילד ספרדי בידי יהודים.
ב. מבחינה ארגונית זוהי עדה הנאבקת במשך כל התקופה על השגת עצמאות רבה יותר בניהול ענייניה ויציאה מחסות הכולל הספרדי בירושלים. נסיונות אלו שניזומו בידי ר׳ משה ויעקב תורג׳מאן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19 נכשלו, אולם בשנת תר״כ (1860) הצליח הרדב״ש לייסד עדה וכולל עצמאי, אם כי קשור בהסכמים עם הספרדים. העדה נוהלה על־ידיו, ומשנת תרכ״ו (1866) ועד מותו בסוף שנת 1879, בעזרת ועד בן שבעה חברים, שבחרו נכבדי הקהילה. לאחר מותו ניכרה ירידה בפעילות הנהלת העדה, וחלה סחיפת־מה לרעת הכולל המערבי בהסכמים שקיים עם הכולל הספרדי. כן הופרה אחדות העדה מפאת סכסוכים פנימיים.
ג. מבחינה חומרית שררו בעדה רוב התקופה עוני רב, חוסר מגורים מתאימים ומצב של תזונה לקויה עד רעב. בשנת 1871 כתב דב״ש לאמריקה על כשבע מאות נפש בקירוב (מתוך סך כולל של כאלף נפשות), אשר נמנו עם עניי הקהילה: ״…עניים ואביונים ות״ח [תלמידי חכמים] ויתומים ואלמנות המושלכים בדומן ע״פ השדה… והם מחוסרי מחסה …מזרם ומטר ורוח סערה ואש מתלקחת…."
מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:
מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.
המימונה מנהג עתיק – חג חדש-המימונה במכנאס
מתוך הספר " יהדות המגרב " לרפאל בן שמחון
המימונה
מנהג עתיק – חג חדש
חג חדש, אך עתיק התווסף למדינת ישראל בשנות רד60, והוא חג ״המימונה״, חג שהוכר אחר־כך, גם כיום בחירה מבין החגים הקיימים.
עם קום המדינה הגיע לארץ, נחשול אדיר של עולים חדשים וכל שבט הביא עימו את מנהגיו, אמונותיו והרגליו. אחת העדות הגדולות מבין העולים שהגיעו עם קום המדינה ואחריה, היא העדה הצפון־אפריקאית אשר הביאה עימה מטען רוחני רב־־ערך, אך לצערנו, מטען זה לא נוצל כראוי והמדינה על כל מוסדותיה, לא טיפלה כיאות במורשת שהביאה עימה עדה מפוארת זו. גם העולים החדשים ממרוקו שהגיעו אז, נתקלו בבעיות קליטה קשות וחמורות בשנות העלייה הראשונות, ולא התפנו למורשתם ולמנהגיהם. היו ביניהם אפילו שחשבו, שבתרבות המדינה המתחדשת, אין מקום למסורות העבר שנראו בעיניהם כפסולות.
הערת המחבר : ראיה שטחית ונאיבית זו, הייתה בה סכנה לא רק של שכיחת העבר, אלא גם התנכרות כלפי ייחודה וסיגולה של העדה ותרומתה למסורת ישראל
זה דורות שיהודי המגרב חוגגים את החג הזה בלי לדעת את הרקע ההסטורי שלו ורואים בו כחלק מחג הפסח עצמו עד כדי כך, שאם נשאל יהודי מרוקאי, מה זה מימונה?, הוא יסתכל עלינו בתימהון רב ולא ידע ליתן תשובה לכך, כי עבורו, חג ״המימונה״ הוא חלק בלתי־נפרד מחג הפסח עצמו וכאילו חג זה הוא נחלת הכלל של עם ישראל ונצטווה לחגוג אותו יחד עם חג שמיני של פסח כהשלמה לאותו חג.
אם כן, מהו אופיו הציבורי של חג המימונה?, מהן דרכי ביטוייו, משמעויותיו ומקורותיו? האם הוא עתיק יומין?
כבן יוצא ארץ זו, אנסה להתמקד בדרך שבה חגגו קהילות יהודי המגרב, את חג המימונה.
המימונה במכנאס
כיליד העיר מכנאס, אתאר את החג הזה כפי שהיה נחוג בעירי וכפי שחויתי אותו, אני עצמי. יש לציין שבדרך־כלל, כל קהילה חגגה את ערב המימונה, בסגנון משלה ובשינויים שונים, כמו הכנת השולחן ומה להניח עליו, אם זה דג־חי, או סתם־דג, לאכול חמץ או לא, להכין כוסכוס או מופליטה ועוד שינויים רבים.
מצהרי־יום שמיני של פסח, מתחילה שמחת המימונה ומיד לאחר הצהרים, יוצאים הנערים אל מחוץ לשכונה היהודית ה־מללאח, אוספים פרחים משדות הסביבה, עושים מהם זרים, בהם מקשטים את ראשיהם וחוזרים לשכונה בריקוד ובשירה הידועה:
א־לאלא מימונה! הו גבירה מימונה!
א־לאלא עזזונה! הו גבירה יקרה!
א־מבארכא מסעודה! הו ברוכה ומאושרת!
שיבולי חיטה
לפנות ערב, הערביות הכפריות מצטופפות כבר ליד הכניסה ל־מללאח כשבידיהן אלומות של שיבולי חיטה כדי למכור אותן ליהודים, כי אין יהודי שאינו מקשט את ביתו בירק, ואין ירק טוב יותר משיבולי חיטה.
שיבולי החיטה הונחו על השולחן או הוצמדו למשקוף החדר ליד המזוזה. תפילת ערבית
אף על־פי שתפילת ערבית של ליל המימונה, היא תפילת חול, היא נשאה אופי חגיגי ביותר ועם הרבה פיוטים. במכנאס תפילת ערבית נפתחה בפיוט מיוחד כעין תפילה למשיח שיבוא ויבשר את הגאולה. בלילה זה התפילה נפתחה במזמור ״השמים מספרים״ (תהל יט) ואחרי ״והוא רחום״, קהל המתפללים פצח בפיוט הבא ובלחן מיוחד:
דגל מחנה יהודה ירום! ותהיה המשרה על שכמו!
בבוא רוכב על עב קל במרום! ולפני שמש ינון שמו!
מזרח מערב, צפון ודרום! מפניו ירגזו ידמו!
אז ננתקה את מוסרותמו! זעם ועברה בה יהרה. . .
ויצא חוטר מגזע ישי,
ונצר משרשיו יפרה!
אחרי פיוט זה התחילה התפילה כולה מלווה בפיוטים ושירי חג. אחרי תפילת ערבית לפני ״עלינו לשבח׳/ נהגו לשיר את ״אין כאלהינו״ עם תרגום ערבי יהודי.
תרבחו ותסעדו
אם במשך היום, האנשים ברכו איש את רעהו בברכה המסורתית הידועה ״מועד טוב ומבורך״, בליל המימונה, מיד אחר תפילת ערבית, כל אחד בירך את שכנו בברכה החדשה ״תרבח ותסעד״ (תרויח ותצליח ליחיד) ואם זה לרבים, ״תרבחו ותסעדו״ (תרויחו ותצליחו).
בית־ הכנסת ע״ש ר׳ דאווד
במכנאס היה בית־כנסת מפורסם על־שם ר׳ דאווד (דוד) בוסידאן, קדוש ומלומד בנסים. הרב של בית־כנסת זה, היה אחד מצאצאי הצדיק, בשם ר׳ משה בוסידאן ז״ל. חכם זה היה מאוד נערץ ומכובד על־ידי חסידיו צאן מרעיתו, אשר כולם היו אנשי עמל, ברובם חקלאים ואנשים פשוטים ותמימים. בליל המימונה היו ידי הרב מלאות עבודה, כל צאן מרעיתו היה בא אל ביתו של הרב, ומשם הרב היה יוצא עימהם בשיירה ארוכה של חסידים אל בית־כנסת שעל שם סבו ר׳ דאווד. הרב היה נישא על כפיים או על כיסא והקהל אחריו, בשירה ובמחיאות כפיים. מתפללים תפילת ערבית חגיגית עם פיוטים, בסיום התפילה מחזירים את הרב ושוב בשירים ופיוטים, מורידים אותו מעל הכיסא וכשנכנסים לביתו, פוצחים כולם בשירה אדירה:
דעו כי ה׳ הוא האלהים! אין מלבדו,
גבוה מעל גבוה וגבוהים, גדול כבודו,
בסתר חכמה, בינה, חג׳׳ת נהי׳׳ם, גילה זיו הודו, זה אלי ואנוהו אהובהו וארוממנהו, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו
הרב מגיע לביתו, שם חיכה לו כבר קהל עצום שהיה בא לקבל את ברכתו. בבית היו מוכנות כבר גיגיות ענקיות מלאות עלי חסה שטופים, לידם מונחת גיגית נוספת, מלאה מטבעות קטנים מנוקבים של ה״גרוש״, וקערה גדולה מלאה דבש.
הרב מתיישב ישיבה מזרחית על מזרן רחב כשעל ידו עומדים בניו הגדולים, וכל אחד מקהל חסידיו ניגש אליו, מרכין ראשו ומנשק את ידו. הרבי שם את כפות ידיו על ראש המתברך ומברך אותו ב׳יברבת כוהנים״. מיד אחריה, הוא נוטל את העלה של החסה השטופה היטב, טובל אותו בדבש או בחלב, כורך את העלה עם תמרה אחת ומושיטו למתברך. יש לציין שהמבוגרים לא זכו במטבע ה״גרוש״ מידי הרב.
הילדים שהצטופפו בין הקהל הרב, זכו גם הם בברכת החכם, בעלה החסה טבול בדבש, אך לא בתמרה, במקומה הם קיבלו מידי הרב מטבע קטן של ה״גרוש״.
האימהות נהגו להשחיל חוט בחור ה״גרוש״ וענדו את המטבע על צוואר ילדיהם כסגולה נגד עין־הרע וכל מרעין בישין.
מאין עברו בני ישראל – פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים
מאין עברו בני ישראל
מנהג עתיק יומין שהשאיר את חותמו עד ימינו בכמה קהילות ישראל בעולם בצפון־אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט, הוא: כאשר מגיעים לקריאת ההלל, מתגנב אחד המסובין ונעלם לכמה דקות, אחר־כך הוא חוזר כשעל שכמו צרור של מצות ומקל בידו, נכנס לחדר הסדר דרך דלת צדדית, ובצורה מבוהלת הוא מספר לנוכחים שהוא מיוצאי מצרים, וכי זה עתה ״בקע השם את ים־סוף״, המצריים מושלכים עתה על שפת הים ועל־כן הוא שואל בעגה המוגרבית המדוברת:
מנאיין דאזו איסראיל ? מאין עברו בני ישראל ?
מן הון דאזו איסראיל ? מכאן עברו בני ישראל! (עונים לו)
ולאיין ג׳אדי נתי? ולאן אתה הולך? (שואלים אותו)
לירושלים! לירושלים! (משיב להם).
והם עונים לו ביחד: לשנה הבאה בירושלים.
האיש מוסיף ומספר להם, כי בני ישראל זכו בשלל־רב ובכסף וזהב שהשאירו המצריים (וינצלו את מצרים), אך מאחר ולא יכלו להתמהמה, לא הספיק בצקם להחמיץ, והנה הוציא הוא ממצרים ״עוגות מצות כי לא חמץ״ (מראה להם את צרור המצות על שכמו). שיחה זו מסתיימת בקריאה בצוותא מפי כל המסובין, את הפסוק: ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ או ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח״. מטרת ריבוי השינויים בלילה זה, כדי שהתינוקות ישאלו ״מה נשתנה״ ובמיוחד שלא ישנו.
מי היה דיינו
אין לך חג שבו לב היהודי כל־כך ער ושמח כמו בליל הסדר של פסח, זהו הלילה המהנה והמפואר ביותר בכל בתי ישראל שבכל אתר ואתר. המשפחה מסובה סביב שולחן הסדר, העמוס במאכלים וגם כלים נאים וכשרים, קריאת ההגדה בצוותא, שתיית ארבעת הכוסות, הסעודה הדשנה, הפיוטים המיוחדים ומעל לכל, אוירת החג השפוכה על פני כולם.
החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי, כי כל בני־הבית ואף הנשים מסלסלים בגרונם ובקול רם, את הקטעים ״והיא שעמדה״ ״בבל דוד ודור חייב אדם״ ואחד מתחרה בשני בקריאה ובהתלהבות, עד שמגיעים ל״דיינו״, ואז האוירה מתחממת יותר והאב שואל את הילדים: מי היה דיינו? יהודי או מצרי?, אבל הילדים עדיין זוכרים את מעשה דיינו, שאבא סיפר בשנה הקודמת, על צורר היהודים, בשם ״דיינו״ שהיה ראש השרים ואשר מרוב שנאתו ליהודים, גנב את טבעת הסולטן (המלך), ואח״כ העליל על היהודים שהם בכשפיהם ״העלימו״ אותה מארמון המלוכה. המלך שהיה חסיד אומות העולם ואוהד היהודים, התחפש בליל הסדר לאדם עני ובלויית סגנו דיינו, ירדו לשכונה היהודית ה־מללאח, ומה הם שומעים? קולות בוקעים מכל בתי־ישראל ומכל פינה ב־מללאח ״דיינו״. ראש המשפחה שואל את בני ביתו וכולם עונים ביחד ״דיינו״, ואז המלך הבין שיד ראש השרים במעל. תיכף עצר את סגנו ואומד לו: הנה, עיניך הרואות, ספר עתה את האמת לאחר ששמעת שכל היהודים צועקים שלא הם גנבו את הטבעת, אלא אתה, דיינו.
השר הצורר הודה במקום ועל זה גם שילם במקום וביוקר.
שפוך חמתך
אחר הסעודה הדשנה, הסיפורים והנסים על יציאת מצרים, הפיוטים, ברכת המזון ואכילת האפיקומן, פותחים בחלק השני של ההגדה המתחיל ב״שפוך חמתך״: אולם לפני שפותחים בחלק השני, פותחים גם את דלתות החדר לרווחה ויש גם שמשאירים כניסת הבית פתוחה כל הלילה.
נהגו להזהיר את הילדים הקטנים לבל יירדמו ובקשום להישאר ערים עד הסוף, כדי לראות את ״שפוך״, והכוונה ל״שפוך חמתך״, ומניה וביה, הוסיפו ושאלו אותם: מיהו שפוך? איש או אשה!
היו גם מקומות שבהם הורים הפחידו את ילדיהם בספרם להם כי ״שיפוך״ (שפוך) הוא דמות אגדתית, שהיא ספק ״שד״ ספק ״צדיק״, ושעלולה להיכנס בכל רגע ולפגוע בילדים הנרדמים. הילדים המבוהלים מהפחד שהיה נופל עליהם, היו נשארים ערים עד הסוף.
מסיימים את קריאת ההגדה ב״נשמת״ ו״שיר השירים״ ובשעה מאוחרת שרים את חד־גדיא ומתרגמים אותה לערבית יהודית. בפיוטים ״אין אדיר כה׳״ ו״כי לו נאה״, וב״לשנה הבאה בירושלים״ חותמים את סדר ליל פסח.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
- קופות צפת.
- צפת נתקנאה בטבריה ובהצלחת קופתה המיוחדת וקבעה בראשית המאה התשע־עשרה, בעיקר בארצות המזרח, קופות מיוחדות לטובתה הנקראות על שם התנא ר׳ שמעון בן יוחאי הקבור במירון הסמוכה לצפת. קופות אלה נתחבבו ביחוד בארצות צפון־אפריקה שבהן נערץ ביותר שמו של תנא זה.
מובן, שקביעת הקופות המיוחדות הללו לשם טבריה וצפת לא עברה בלי התנגדותה של ירושלים, שחששה להפסד שיבוא על ידן לקופת ארץ ישראל הכללית שבה נוטלת ירושלים חלק בראש. בשנת תקצי׳ג (1833) נקבעו במכנאסא אשר במרוקו קופות מיוחדות לטובת טבריה וצפת על שם ר׳ מאיר בעל הנם ור׳ שמעון בן יוחאי והוחלט לגבות לקופות אלה בשמחות ברית מילה, בר מצוה ונשואין וגם בימי חנוכה, פורים, חול־המועד פסח, ל״ג בעומר, ראש־חודש אלול והושענא־רבה. שלש שנים לאחר־כך הגיע לשם שליח־ירושלים ר׳ אליהו ישראל שיריזלי והתנגד לכך בתוקף, ומנהיגי קהילת מכנאסא נענו לו והחליטו לחלק גם את כספי הקופות המיוחדות הללו בין ארבע ערי הקודש, לפי המפתח המקובל ; הכל יתחלק ל־28 חלקים, שמהם תקבל ירושלים 11, חברון 6, צפת 7, וטבריה 4.״ נסיון דומה לזה נעשה בשנת תר״ם (1900) בכספי קופות ר׳ מאיר בעל הנם בבוכארה, אבל חכמי טבריה התנגדו לכך בכל תוקף, והכספים נשארו מיוחדים לטבריה.
קופות ירושלים
לבסוף נאלצה ירושלים לילך בעקבות שאר ערי הקודש וקבעה אף היא בארצות המזרח קופות מיוחדות משלה שנקראו על שם שמעון הצדיק הקבור בנחל קדרון בירושלים, וקופה מיוחדת לנדבות נשים על שם רחל אמנו שקברה נמצא סמוך לירושלים. קופות אלו נזכרות באגרת־שליחותו של ר׳ משה ב״ר גבריאל שליח ירושלים לתורכיה בשנת תק״ץ (1830)״ ובאגרת־שליחותו של ר׳ חיים משה פיזאנטי שליח ירושלים למרוקו בשנת תקצ״ח (1838). ר׳ יוסף זמירו שליח ירושלים קבע קופות כאלו באיטליה ובצרפת בשנת תקצ״ה (1835), כמבואר בשטר כוח־הרשאה שניתן לו. ר׳ יונה משה טאג׳יר שליח ירושלים בצפון אפריקה בשנת תרל״ג(1873) רשם בפנקס טריפולי, ״גם ידוע ליהוי שתקנתי פה העירה קופות ביד המיילדות לשם קופת רחל אמנו״. לימים נוספה עוד קופה מיוחדת לטובת ירושלים, בשם ״קופת ויברך דוד״ על שם דוד המלך, ולקופה זו תרמו המתפללים בשעת אמירת ויברך דוד בפסוקי־דזמרה, כנהוג במזרח ליתן צדקה בשעה זו. בשנת תר״א (1841) יסדה ירושלים קופה מיוחדת לנשים בשם ״קופת קרית חנה״, ובכרוז מיוחד שנתפרסם על כך הוטל על הנשים לנדב לקופה זו סכום מסוים בשעת קיום שלש המצוות המיוחדות לנשים.» אולם נראה שקופה זו לא נתפשטה ביותר.
- ר׳ חיים סתהון, מרבני טבריה, כותב בראשית המאה העשרים : ״וכל המתקבץ מקופות ר׳ מאיר בעל הנס שבמדינות אשכנז מתחלק לכל האשכנזים תושבי כל ערי הקודש ת״י ומחלקים ביניהם כללות המעות חלק לכל עיר לפי אנשיה. אבל במדינות הספרדים אין כן המנהג, אלא דקופת ר׳ מאיר בעל הנם היא מיוחדת דוקא לעירה״ק טבריא תוב״ב…. והספרדים בני מבריא לבדם הם זוכים בהמעות של קופות ר״מ״ (ארץ חיים, ירושלם תרס״ח, דף צ״ג ע״ב).
- אמנם עוד בשנת שס״ג (1603) הותקן בפאס שבמרוקו, עפ״י הצעת שלוחי ירושלים ר׳ שלמה ן׳ חגי ור׳ מאיר מאימראן, לגבות מגביות מיוחדות לטובת ירושלים בשמחת נשואין וברית מילה ובר״ח אדר ובפורים (כרם חמר לר׳ אברהם אנקאווא, ח״ב, ליוורנו תרל״א, סימן מ״ח) אולם זו היתה הוראת שעה ולא נקבעה קופה לדורות.
לבסוף נתפצלו הקופות עוד יותר, כשהתחילו גם מוסדות מיוחדים לקבוע קופות מיוחדות לעצמם, והראשון בזה היה בית־הכנסת של המקובלים ״בית אל״ בירושלים, קופה לטובת מוסד זה נקבעה ברודוס עוד לפני שנת ת״ר (1840), ובתשובה אחת מדובר ״על הגביות שגובין יום יום [ברודוס] לישיבת בית אל שבעה״ק ירושלם ת״ו…שזה יותר מעשרים שנה שהוקבעה קופה אחת לישיבת בית אל יב״ץ, שהגבאי שנתמנה על זה הוא מסבב בכל יום בבתי הכנסת ובידו קערה אחת, וכל אחד משליך פרוטה אחת בקערה״. לאחר כמה שנים, משהורע מצבם הכלכלי של יהודי רודוס, ניסו כמה מהם להשפיע על הקהילה שתשתמש במקצת מהכספים הללו להחזקת שלוחי א״י בשעה שהם נמצאים בעיר, אבל הרב ר׳ מיכאל־יעקב ישראל פסק נגדם. בעקבות ״בית אל״ הלכו אחר־כך מוסדות אחרים כגון בתי־מדרש, ישיבות, מוסדות תלמוד־תורה, בתי־חולים ובתי מושב־זקנים, וכל מוסד הרוצה לקבוע קופה לעצמו קובע — מה שגרם, כמובן, לירידת כבוד הקופות בכלל.
מסים למען ארץ ישראל
בשעת הדחק, כשהורע מצב הישוב בא״י והיה צורך בפעולת־עזרה רבה ודחופה, ואי־אפשר היה לסמוך על נדרים ונדבות שבמקרה ואף לא על הקופות הקבועות והמגביות בימים מסוימים התלויות אף הן בחסד הנותנים, ראו הקהילות צורך להטיל להטיל מס מיוחד לשם אטרץ ישראל. כך עשו בויניציאה בשנת שס״א (1601), כשנתקבלו שם הידיעות על מצבה הקשה של צפת, והותקן ״שיחריבו כל איש אשר בשם ישראל יכנה שהוא בן עשרים שנה ומעלה ושיהיה מפורעי מס מן שלשה דוקאטי ומעלה, לפרוע מחצית השקל שהוא רביע דוקאטו לכל שנה ושנה, והפרעון יעשה בשבוע שתחול בה פרשת שקלים… ויהיה כח ורשות ביד מעלתם [של הגבאים המיוחדים לכך] לכוף ולנגוש למסרב ח״ו לפרוע זה בכל מיני כפיות…״ קהילת ויניציאה לא הסתפקה בזה, והציעה גם לשאר קהילות איטליה, אשכנז ופולין לילך בעקבותיה, ובמכתב־חוזר לקהילות כתבו; ״העמדנו עלינו לתת מחצית השקל איש כופר נפשו לה׳ לסיוע להעניים האלה… כי היה תכלית רצוני ורצון קהלנו שיתן ויתנו אחרים, ממנו יראו ויעשו כל הק״ק… ויען ראינו כי יש ויש מן הק״ק אשר לא נתעוררו עדיין לזה, באנו כמזכירים… לעשות סדר ותיקון דיניכם על נתינת מחצית השקל…כי עניי עיר הקדושה קודמים לכל, ואעפ״י שחרבה בקדושתה עומדת… ״