מורשת יהדות מרוקו

המאמר מבוא מתוך חוברת " פעמים " מספר 2 

קיץ תשל"ט – 1979

הצרפתים נכנסו למארוקו רק ב־1912, אולם חלק ניכר מיהודיה קיימו קשרים הדוקים עם העולם החיצון עקב החדירה האירופית שקדמה לכינון הפרוטקטוראט, וכן באמצעות בתי־הספר של כי״ח, אשר החלה בפעילותה באמצע שנות השישים של המאה ה־19. אין תימה איפוא שהאגודות הציוניות הראשונות במארוקו הוקמו בערי־החוף החשופות להשפעה האירופית.

בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״. במכתב אל ת. הרצל מסביר נשיאה, כי דבר הציונות הגיע אל יהודי־המקום באמצעות מנהל ביה״ס של כי״ח וכן בעקבות ביקורו של יהודי ממוצא מארוקאי, תושב מאנצ׳סטר, אשר רכש מניות של אוצר ההתיישבות.

ללא קשר עם אגודה זאת הוקמה באותו זמן בטטואן שבצפון המדינה אגודה בשם ״שיבת ציון״, ביוזמת רופא יליד רוסיה ששירת בעיר. במכתב אל הועד־הפועל הציוני ביקש לשלוח אליו ״את תוכן הפרגרמה הביזלאית, את התקנות ואת יתר הדברים הנחוצים לנו לדעת למען תשמור החברה את פרטי הארגניזציה הכללית״. במכתב נוסף מסביר נשיא האגודה, ליאון ח׳לפון, כי ליד האגודה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו״.

שלוש שנים אחר־כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם ״אהבת ציון״, המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה ״שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות״. אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, ״מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד(——-     )דורש בחזקה (——  ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם — כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח״ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח״ו״.

הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב־1908 עם הקמת ״חיבת ציון״ בפאס." מרוב ״התשוקה הנבחרת״ להצטרף אל ״חברת חובבי ציון הקדושה״ שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט״א (המכתבים הופנו אחר־כך לכתובתם הנכונה). ״חיבת ציון״, שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר־ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.

אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג׳יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג׳יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי־השדה האחרות של אלג׳יריה — בון, סטיף או תלמסן — נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.

את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של ״אתחלתא דגאולה״. הגישה הדתית של ציוני־מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי ״חיבת ציון״, אובחנה עד מהרה על־ידי המוסדות, שהמליצו ב־1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית ״המזרחי״. ההצעה התקבלה, אך ציוני־פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים ״המתנגדים בפומבי״ לדעה כי יש ״להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה״.

כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון־אפריקה. במוגארור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן־צור, מ. סידרו, ש. אבן־דנאן וו. הצרפתי — עם חברי ״חיבת ציון״.

אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ׳ינר, ״ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו — כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס״.

ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, ״אגודת ציון״ ו״יושבת ציון״.

אפשר להצביע על תופעה דומה ׳בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, ״אהבת ציון״."

מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת ״יושבת ציון״ בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג׳ בונאן), שני משפטנים (ד״ר פיטוסי וד״ר דרמון), בנקאי(ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים(א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור ״נישאן אפת׳ח׳אר״, המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי. בראש ״אגודת ציון״ עמד כאמור העו״ד א. ואלנסי, ״העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו״, ורוב חבריה, בדומה לחברי ״אהבת ציון״ בספאקס, היו ״בעלי־בתים״.^,

תוניסיה

גולת תוניסיה היתה המרכז הרוחני־תורני של יהדות צפון אפריקה בין המאה השמינית למאה האחת־עשרה. חכמי קירואן זכו להכרה מגאוני בבל, ובהמשך פעלו בקרבה גדולי תורה כרבנו חננאל – פרשן התלמוד הנודע. קהילות אלו נחרבו עד היסוד עם עלייתה לשלטון של כת האל־מווחדון במאה השתים־עשרה. לאחר גירוש ספרד התיישבו בתוניסיה אנשי הלכה ותלמוד רבים כרבנים אברהם זכות, אברהם בן בקראט הלוי ומשה אלאשקר.

תרומה משמעותית להתפתחות התורנית יש לזקוף לרבנים מסעוד אלפאסי ושלמה פרץ אשר הגיעו ממרוקו לתוניסיה במאה השמונה־עשרה והחלו ללמד בה תורה. תוך זמן קצר הצליחו להביא להתעוררות דתית.

החיד״א, בביקורו בתוניסיה ב־1774, תיאר בהתלהבות את התרשמותו מגדולת רבניה ולימודם המעמיק, וכן את תמיכתם הנדיבה ביהודי ארץ ישראל. על פי עדותו, מאה שנים קודם לכן, באמצע המאה השבע־עשרה התחוללה מהפכה חינוכית בהנהגת הרבנים צמח צרפתי, אברהם הכהן ואברהם טייב, שעיקרה מעבר מלימוד גמרא עם רש״י ללימוד מעמיק של התלמוד עם בעלי התוספות. בשיטה החדשה, ניתוח הסוגיה התלמודית לא נועד לשם הסקת מסקנות הלכתיות הלכה למעשה. שיטה זו, אשר כונתה ״העיון התוניסאי״, כללה למשל לימוד של סדר קודשים הדן בהלכות בית המקדש, אף שאינו נוהג הלכה למעשה. שינוי שיטת הלימוד הביא לפריחה אינטלקטואלית, ולפי עדותו של החיד״א, נערים רבים היו בבחינת ״מעיינים״ גדולים.

עם הכיבוש הצרפתי ב־ 1881 הפכה תוניסיה לארץ חסות, וההשפעה הצרפתית ניכרה בכל תחומי החיים בקהילה היהודית. בהדרגה פינתה את מקומה הערבית התוניסאית לטובת השפה הצרפתית. רבים מבני הקהילה, שהיתה ביסודה מסורתית, הגיעו לידי משבר דתי ולרמות שונות של התרחקות מן המסורת. המשבר הרוחני בקהילה היהודית בעיר תוניס היה כל כך חריף עד שנאלצו למנות רבנים מג׳רבה, האי הסמוך.

הקמת בתי הספר של כי״ח הגבירה מאוד את מגמת עזיבת המסורת בקרב צעירי תוניסיה. בשנת 1864 נוסד הוועד המחוזי של כי״ח בתוניס ונערך להקמת בית ספר של הרשת. ניסיון זה נתקל בהתנגדות עזה של הביי, השליט המוסלמי, ושל הקאיד, מנהיג הקהילה היהודית, והתוכנית נגנזה. בשנת 1878 הוקם בית הספר הראשון של כי״ח, והוסכם שהוא יתנהל על פי המסורת, מתוך מטרה שבוגריו יהיו משכילים יראי הי. הקמת בית הספר של כי״ח זכתה לתמיכת רבנים חשובים וביניהם הרב ישראל זיתון, רבה הראשי של תוניס. בשנים הבאות הוקמו בתי ספר של כי״ח לבנים ולבנות בערים נוספות, ומספר התלמידים גדל בהתמדה, אולם בניגוד לציפיות, החינוך המודרני הוביל דווקא להתרחקות מהמסורת.

לעומת חכמי תוניס, רבני ג׳רבה שמרו באדיקות על החינוך התורני והתנגדו לניסיונות להקים בית ספר של כי״ח באי. בין המתנגדים היו הרב יעקב הכהן גדישא ורבי כלפון הכהן. גם כאשר פנה אליהם הרב הראשי של תוניס והציע לתמוך ברעיון, הוא נענה בשלילה.

הציונות תפסה מקום חשוב בתוניסיה כולה, אם כי העלייה מתוניסיה לארץ לאחר הקמת המדינה היתה דלילה יחסית ונפרשה על פני שנים רבות, בעוד חלק גדול מן היהודים היגרו לצרפת.

בתוניסיה נוצרה ספרות תורנית ענפה בתחומי העיון בתלמוד, ההלכה, הקבלה והדרוש, אך לא נכתבו בה כלל ספרי הגות ופילוסופיה. למן המחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה פנו רבים ללימוד הקבלה(כנראה בהשפעת הרב אברהם אבן מוסה ובנו הרב משה), ויש מהם שנודעו כגדולי המקובלים כרב יצחק טייב(מחבר ״ערך השולחן״) בתוניס, והרב משה עידן בג׳רבה.

מכתב מספר 22

7.8.1862

אל טייב אבו אל-ימאני מודיע לאברהם קורקוס שאין הוא יכול לקבל את הרופא עליו המליץ

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

השבח לאל לבדו

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

صاحبنا التاجر ابراهام قرقوز اما بعد ، فقد وصلنا كتابك وعرفنا ما فيه  وصار بالبال

( אל ) חברנו  הסוחר אברהם קורקוס. לעצם העניין, הגיע אלינו מכתבך והבנו את תוכנו ולקחנו לתשומת לבנו

ما ذكرته في شان الطبيب الذي اشرت اليه وعرفنا ما عليه فيه فأعلم

מה שכתבת בעניין הרופא, עליו המלצת. הבינונו מה שהזהרת אודותיו דע לך

انا لا نكرهه ولكن لا سبيل لقدومه من وجوه والتمام في 10صفر عام 1279

שאין אנו מואסים בו אך אין אפשרות שנקבלו מסיבות [שונות]. סוף 10 צפר שנת 1279

בדיקת חמץ וביעור חמץ

בליל ארבעה עשר בניסן, כל בני־הבית השתתפו בבדיקת החמץ. בהגיע ראש המשפחה בערב, הוא ניגש מיד ל״מבצע בדיקת חמץ״.

לאחר שעקרת־הבית הכינה כבר את הכל, נוטל האב נר דלוק או אבוקה ובודק בכל מקום שרגיל להיות שם חמץ, הוא עובר בשקט ממקום למקום ומניח את פתיתי הלחם העטופים בניר שהרעייה הכינה כבר מבעוד־יום, מניחם בפינות הבית, אח״כ אוסף אותם לאחר שבירך. רבים נהגו להוסיף נתחי־כבד צלויים לפתיתי הלחם לצורך בדיקת החמץ, ואת הכל מניח בעל־הבית בקערית קטנה שתיזרק אחרי ביעור חמץ.

למחרת בבוקר, בחוזרו מתפילת שחרית, נוטל האב את הקערית עם חתיכות הלחם העטופות שבתוכה, ולאחר שהבנים כבר הכינו מדורה, יוצא האב ובחרדת קודש, מברך לפני תחילת ה״מבצע״ ואומר: ״כל חמירא וחמירא דאכא ברשותי וכו׳ ושורף את החמץ, אך את עיקר הביעור משאיר הוא לילדים והם משלימים את המלאכה בשירה ובדקלום מיוחד בעברית וערבית יהודית:" חמס כשיר, ובוי עשיר ! חמסה כשירה ואימר עשירה "  ״חמץ כשר ואבא עשיר״! ״חמצה כשרה ואימא עשירה״!

הערת המחבר :  רבים מיהודי מרוקו מבטאים את הנקודה חיריק במקום צירי ולהיפך, צירי במקום חיריק, אותו הדין לגבי האותיות ס. ש. צ. את שלוש האותיות מבטאים אותן כמו שמבטאים האות ס, וגם כאן, יוצא להם ״חמס״ במקום, חמץ״.

תענית בכורות

הבכורים נהגו להתענות בערב פסח, לזכר הנס, שניצולו ממכת בכורות במצרים. גם נשים בכורות מתענות, אולם היום מנהג זה הולך ונשכח, ובמקומו נוהגים לקרוא פרק מהמשנה או מסיימים מסכת ועושים סעודה קלה עם מתן צדקה, כדי שלא יהיה צורך לצום. מנהג זה נתקבל בקרב עדות ישראל ויש שנותנים צדקה בלבד, יש בכורים שמשתדלים להשתתף בברית מילה במידה ויש איזה ברית בעיר, כך הם פטורים מלצום, יש גם שקונים סנדקות, ואז אסם הבכור הוא סנדק, הוא גם פטור מהתענית. כמו־כן גבאי בתי־כנסת דואגים שכל מתפלל יפריש סכום מסויים לטובת הישיבות במקום ״תענית בכורות״

ליל הראשים

במרוקו, ליל י״ד בניסן נקרא ״לילת בדיק חמץ״ (ליל בדיקת חמץ). בערב זה, רוב המשפחות סועדות את ארוחתם בצנימים מרוחים בחמאה טריה, ושותים תה. לא מכינים שום תבשיל לערב זה, משום שכל הכלים הוצאו ושמורים עתה עם כלי החמץ, במקומם הוכנו והוצאו הכלים הכשרים של פסח.

לעומת יהודי מרוקו, יהודי תלמסן שבאלג׳יריה השכנה, מכנים ערב זה בשם " לילת א-רוס " – (ליל הראשים), משום שכל בני העיר היהודיים, סועדים את ארוחתם ב״כוסכוס״ ובמרק מיוחד, מבושל בעיקר מבשר ראש של הבהמה. יהודי תוניסיה נוהגים לאכול בסעודת הצהרים של ערב פסח, תבשיל של אורז.

חלוקת החרוסת של משפחת אזרד

אין כמעט יהודי מיוצאי העיר מכנאס, שלא הכיר את משפחת אזרד הנכבדה ובמיוחד את הגביר אליהו אזרד ז״ל, איש שוע ורב פעלים, ואחד מפרנסי העיר ועשיריה.

אחד מזכרונות הילדות הרחוקה מזכיר לי איך היינו חייבים להידחק לתור הארוך על־מנת להגיע ולהשיג כמה כדורי חרוסת להורים. אני עוד זוכר את הגביר אליהו אזרד, יהודי אציל נפש וכל כולו אומר כבוד.

בית אליהו אזרד או כפי שקראו לו ״דאר אליהו אזרד״ התפרסם מימים ימימה בחלוקת מנות החרוסת לכל יהודי העיר, חינם אין כסף. כאן מדובר באוכלוסיה יהודית שמנתה למעלה מחמשת אלפים נפש.

ההכנות ל״מבצע״ זה היו מתחילות שבועות אחדים לפני פסח, בביתו של אליהו אזרד שהיה אחד הבתים היפים ברובע היהודי החדש, הלא הוא " מללאח זדיד (Le Nouveau Mellah).

כך היתה החלוקה

בביתה של משפחת אזרד שירתו שני יהודים. אחד בשם אברהם, יהודי ערירי והשני בשם יעקב, שאהב מאוד את הטיפה המרה עד שרוב הזמן לא היה מאוזן, הוא ציפה כל השנה, בכליון עיניים, לליל הסדר כדי ״להשלים״ מה שהחסיר במשך השנה. יעקב נהג לשבת בליל הסדר ״ולהתווכח״ עם רבונו של עולם ושואל: מדוע ציווית אותנו לשתות רק ארבע כוסות ועם המצרים היית רחב־לב וכבדת אותם בעשר מכות. לו הסדר הזה היה הפוך, זה היה יכול להיות מצויין: בניך היו שותים הערב עשר כוסות ולמצריים, מספיק להם ארבע מכות, וזה היה גם יכול להיות הסדר הטוב ביותר.

ידיהם של שני האדונים, אברהם ויעקב, לפני חג הפסח, היו מלאות עבודה ולא היה להם זמן לא לשתות ולא לדבר, אלא לעבוד, היה עליהם להכין את ״מבצע״ חלוקת החרוסת לאוכלוסיית ה־מללאח המונה אלפי־נפשות וכך היה סדר ההכנה: בחול המועד סוכות היה הגביר אליהו אזרד יוצא לכרמים ומביא משם רימונים, צימוקים, אגוזים, תפוחים וכל מיני תבלינים. את כל זה היה מאחסן בעליית הגג שבביתו. שבועיים לפני פסח, מתחילות ההכנות, מנפים את כל הצימוקים אחד אחד, שוטפים אותם היטב והכל על טהרת הכשרות. מהיין שהוכן לפסח, מפרישים חלק להוסיף לפירות כדי להכין בו את דייסת החרוסת.

שבוע לפני פסח, מתחילה העבודה. בבית משפחת אזרד הייתה מכונה מסוג המכונות הגדולות לטחינת בשר במפעלים, מכונה מיוחדת ולא הייתה רשות לאף אחד לגשת אליה או גם לגעת בה, רק לבעל־הבית, הוא בעצמו הפעיל אותה וכאשר הוציאו אותה, פעם בשנה, התייחסו אליה כאילו מוציאים ספר תורה מהארון. הגברים קראו הלל כמו בשעת אפיית המצה שמורה, הגביר אליהו ניגש אליה, , ובדחילו ורחימו הרכיב את חלקיה בעדינות שלא תיפול ח״ו ושלא ״יארע שום פיסול״. מעמידים את המכונה על שולחן גדול באמצע הבית ורק אדון אזרד מורשה וזכאי לטחון בה כאוות נפשו, כאשר שני העוזרים יעקב ואברהם ניצבים על־ידו ומוכנים לעשות הכל למען אדונם.

יום י״ד בניסן, ערב פסח, הוא יום המבצע הגדול. עוד בבוקר השכם, נהרו לעבר ביתו של הגביר אזרד גלים גלים של נערים ונערות, נשים ומבוגרים בתור ארוך, וכל אחד מחזיק בידו קערית או גביע גדול, שבו יקבל את מנת החרוסת המגיעה לו בתוספת ״ברכת חג כשר ושמח״.

כאשר מגיעים אל בית הגביר, מוצאים כבר כמה זריזים שהגיעו עוד לפני עלות השחר ועומדים ומחכים ומתווכחים. בכניסה לבית המשפחה ניצבים שני שומרי הבית אברהם ויעקב שלא נמו את שנתם בלילה. אנו הילדים היינו נדחקים להיכנס, רק כדי לראות את בעל־הבית בכבודו ובעצמו, לבוש בהידור רב וממתין. כל ילד שהיה ניגש אליו לקבל ממנו את מנת החרוסת, היה משפיל את עיניו ומדבר בשקט ובקול חלוש. מי אתה? היה שואל כל ילד מאתנו. אני בן. . . .10 . ששש. . ולא היה יכול להשלים מרוב בושה ופחד ואדון אזרד היה פונה לאחד מעוזריו ופוסק: אני כבר יודע בן מי הילד הזה והיכן הוא גר, זה בן של משפחה מרובת ילדים, תנו לו יותר.

ילדים זריזים שידעו להסתדר, היו זוכים במנה הגונה, לוקחים אותה הביתה וחוזרים חלילה, וכך היו משיגים מספר מנות .

מכל הטכס הזה, נשארה תמונה אחת חרוטה בזכרוני וקשה לי להשכיחה. כאן הייתה מתגלית אהבת ישראל האמיתית ועזרה לזולת, זאת בנוסף לנוהג של מנהג הזמנת אורח לשולחן שאותו נהגה משפחת אזרד לקיים הן בשבתות והן בחגים, בנוסף למתן בסתר לתלמידי־חכמים ולנזקקים.

רבי אברהם ב״ר מרדכי הלוי

הגאון המופלא רבנו אברהם הלוי זצוק״ל נולד בארץ מצרים בשנת הת״י [1650], מילא כסא אביו ברבנות במצרים כרב וכאב״ד עם אותם הדיינים שהיו עם אביו. וכאשר זרחה לו השמש, היה מעשירי הארץ, תורה וגדולה במקום אחד, כמו שכתב גאון עוזינו החיד״א ז״ל בשם הגדולים. בין שנת תמ״ו לתמ״ט מת עליו בנו יחידו המוכשר, בגיל חמש עשרה שנה. פטירתו זעזעה אותו, כמו שמתאר בהרחבה את צערו בתשובה אבן העזר כלל ג׳ סימן ח׳ ובחושן משפט כלל ה׳ סימן די. ובהקדמתו לספר גינת ורדים מתנה את הצרות הרבות אשר עדו עליו, ואת צערו על מיתת בנו וגם על מיתת בתו בת השתים עשרה.

יחד עם סדור תשובותיו לכל מי שפונה אליו, הוציא לאור בשנת התנ״ז ספר ׳דרכי נעם׳ לרב אבה״ו, ובסופו צירף את קונטרסו ״מלחמת מצוה״, אשר עורר ויכוח הלכתי גדול בין גאוני דורו וגם בדורות שלאחריו ממזרח וממערב [ביו השאר שו״ת פנים מאירות סימן ז, ספר סדרי טהרה על שולחן ערוך יו״ד סימן קצ״ד אות כ״ו]. ספרו גינת ורדים על ד׳ חלקי שולחן ערוך אשר הוא עצמו הכינו וסדרו יצא לאור כשש שנים לאחר פטירתו.

דרך למודו ז״ל היה שלא תקע עצמו בדבר הלכה ועמד על דעתו, אלא השתדל לשמוע דעת חכמי דורו, וכדרך של רב אבה״ו ז״ל, כמו שכתב בהקדמתו לשו״ת דרכי נועם: ״את זה הדרך בחרתי שלא לתקוע עצמי בדבר הלכה אבל אשא ואתן בשקלא וטריא עם רוב התלמיד חכמים המעיינים הנמצאים אתנו, אם יכשר בעיניהם מה שכתבתי באותה הלכה ובאותו ספק, ואם המצא ימצא איזה דוחק בדברי אניף ידי עליו ואעמיק בעיוני כיד ה׳ הטובה עלי, וזה דרכי כל הימים בכל מה שכתבתי מנעורי עד עתה, ולא סמכתי על דעתי כי אם אחר הסכמת המעיינים מקשיבים לקולי, כי כל כוונתי לשם שמים לבאר וללבן הלכה על בוריה, ולכן קראתי שם ספר זה אמרי נועם, כי גלוי לפניו ית׳ שלא לשום קנטור ולא לשום נצוח אלא דרך נעימות״ וכוי ע״כ. וברא כרעא דאביו כן היה דרכו, כמו שיראה המעיין ברוב תשובותיו עם גאוני דורו אתם נשא ונתן, וכמו שכתב מוהר״ר יוסף תלוי בהקדמתו, וזה לשונו: ״אצל גדולתו אתה מוצא ענותנותו, כי לא היה רוצה לסמוך על דעתו, ורוב פסקיו היה מוסר לחקרי לב אשר אתו״, ע״כ. ואף חזר בו מסברתו כאשר נוכח בצדקת דבריו של המשיג, כמו שהוא כותב בחלק אבן העזר כלל ד׳ סימן כ״ח, וזה לשונו: ״ואפריון נמטייה ליה למר נר״ו וברכות לראש צדיק שהחזירני :!טעותי… וכבר העברנו הקולמוס עליהם עד תומם״, ע״כ. וכן כותב :הקדמתו, וזה לשונו: ובעת דברי ושגיתי, לא בושתי ולא נכלמתי, ׳מרוק פני לא הסתרתי, ע״כ. לעיתים שפך חמתו בויכוחים חריפים, ׳השבית גאון עזים, במליצות וחרוזים, ולפעמים, היה ברצונו להתרחק מעניינים קשים ונלוזים. ולגודל אהבת השלום כתב באורח חיים כלל א׳ סוף סימן כ׳׳ב, יזה לשונו: ״אך מפני גודל חיבת השלום ראוי לוותר בדברים אלו ׳פעמים שאתה מתעלם אפילו בספק ברכה לבטלה, ששמו יתברך ::לתק במים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, כ״ש בעניני דבור דיש לחוש שיתפשט המחלוקת ביניהם. והרוצה להעמיד האמת ־:עתו לשמים ישמיע דבריו בנחת קודם מעשה או אחר מעשה כדי שיתקבלו דבריו״. רבני דורו שבחוהו וקלסוהו עד מאוד וכמ״ש מהר״מ גלאנטי ז״ל בזה הלשון ״הגם דכל רז לא אניס ליה, מדעת קונו יש בו להימלך, ומיראי הוראה הוא… וידעתי כי מרוב צאתו במילי דאסורא נטה להחמיר. כי כל רז לא אניס ליה וירבו כמותו בישראל, וצאצאינו יהיו כמותו בתורה וביראה״, ראה באבן העזר כלל ג׳ סימן י׳ י״א. עם עול הצבור שהיה מוטל על צוארו, הכניס עצמו בכוחא דהתירא, להתיר החרם מעל ההוגה בספר פרי חדש שעשה בזמנו רעש גדול בין הרבנים והלמדנים. וראה אורח חיים כלל ג׳ סימן כ״ב על תיקון העירוב במצרים, והויכוח הנוקב עם תלמידו רבי ישועה שבאבו שם כלל כ״ג, וראה עוד אורח חיים כלל ב׳ סימן ט״ז ע״ע אמונת הגלגול באורך. רבי אברהם נפטר במצרים בשנת תס״ד [1704] לערך.

ואלו הם חיבוריו:

א]. ״קונטרס מלחמת מצוה״ – בעניני מילה, וינציאה, תנ״ח.

ב].        ״שו״ת גנת ורדים״ – בד׳ חלקי שו״ע, תע״ז.

ג].         ״יאיר נתיב״ – בעניני גיטין, קושטא, תע״ח.

ד]. ״גן המלך״ – פסקים וחידושים קצרים. קושטא, תע״ז.

ה]. חיבורים נוספים נותרו בכ״י ואינם ידועים. ״קול אלהים״, ״קול ששון״. ״קול שמחה״, קול נהי״ ״קול המון״. חידושי כתובות.

התולדות מתוך שו״ת ״גינת ורדים", ח״א, במבוא

רבי אברהם ב״ר מרדכי פאריעול מאוויניון

מחכמי איטליה. סופר, מעתיק, מחבר ומוסיקאי. נולד באוויניין בשנת ה׳רי״א [1451] ונפטר בפיררה בשנת ה׳רפ״ה [1525]. בשנת ה׳ר״ס [1500] חיבר א]. ״פרחי שושנים״ – פירוש לתורה, ב]. ׳מגן אברהם״ – ויכוחים בנושא הדת. ג]. ״אורחות עולם״ – תיאור גלילות הארץ, שתירגם ללאטינית.

רבי אברהם ב״ר משה

תלמיד מובהק לרבינו שלמה בן אדרת [הרשב״א] כנראה שהשיב בפקודת חכם על שאלת ה״ר יצחק ממאראקיא וחתם בשמו בחליו אשר מת בו, וה״ר יהודה בן הרב קיים דבריו שהם דברי אביו ומובאת בתשובת הרשב״א מיוחסות להרמב״ן סימן קמ״ח, ושאל גם מן הרא״ש והשיב לו בקוראו אחי כמובא בתשובותיו כלל ס״ח סימן כ״א ורמז עוד לתשובתו לו שם סימן כ״ז ומשמע קצת שם שהיה נקרא ה״ר אברהם אפרים.

אור החיים, כערכו

רבי אברהם ב״ר משה אבוקארא

מחכמי ורבני תונס, היה בזמן הגאון הגדול רבי אברהם חג׳אג׳ ז״ל וחיבר ספר על הספקות הנקרא בשם בן אברהם ספר יקר וחשוב [והוא היה מחכמי ק״ק פורטוגיזיס. ואמה״ג זצ״ל ראה בספריה המפוארת בבית הכנסת רבי הלל זיע״א אשר לעדת הפורטוגיזיס בתונס ספר בן אברהם מכ״י המחבר, וכעת בית הכנסת נסגר והספריה עברה למשרד הרבנות הראשית בתונס. נאמ״ן ס״ט].

אנשי השם, עמוד ט

אשר למבנה הפיוט שלפנינו, התבנית היא של שיר מעין־אזורי בלא מדריך. השיר מורכב מסטרופת פתיחה, משש סטרופות בעלות ענף של שלושה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה ואזור חד־טורי, ומסטרופת סיום. סטרופת הפתיחה כוללת ענף תלת־ טורי ואזור דו־טורי, המשמש מעין מדריך, כאשר הטור השני משמש רפרן לכל הסטרופות האחרות, פרט לאחרונה, הנושאת גם היא אזור בעל שני טורים תואמי חריזה. המשקל הוא הברתי פונטי עם עשר הברות בצלעית הראשונה ותשע הברות בשנייה. הוא נשען על לחן של פיוט אחר, ״אליך, צורי, שוכן עליה״ [א, א 5089] לר׳ דוד בן אהרן חסין, בעל מבנה דומה. מבנה החריזה בשיר הוא אבאבאבשתשת גדגדגדדתשת הוהוהוותשת, וכן הלאה. סימנו של הפיוט: אני שלמה.

שיר שבח זה שהצגנו כאן הוא כנראה השיר האחרון שהכניס רש״ח לדיוואן השני שלו והוא אולי אף אחד משיריו האחרונים, אך בוודאי לא היחידי מסוג זה שהוא כתב. רש״ח הפך את שירי השבח שהוא הקדיש לגבירים ולבעלי עמדה בקהילות לאחד מכלי הפרנסה החשובים שלו. דרך שירים אלה הוא לא רק מנה את שבחיהם ותכונותיהם המהוללות של משובחיו, אלא גם חשף לעתים את הבעיות האישיות והכלכליות שהעיקו עליו וכיוונו במידה רבה את יצירתו. בשיר שבח נוסף שנציג בהמשך הוא תיאר את תסכוליו ומצוקותיו של העני יותר משתיאר את שבחיו של נמען השיר. ואכן מצוקותיו של אדם חסר אמצעי קיום סדירים ומספיקים לפרנסת בני ביתו הן העומדות במרכז כתיבתו האישית והחברתית. למצב מעיק זה הוא הקדיש שירים רבים מסוגים שונים, והוא התייחס אליו גם בשירים שנושאם או כוונתם אמורים להיות שונים. מצב קיומי זה טבע את חותמו על חלק גדול מיצירתו. בכל רובדי שירתו הוא כורך את מצוקתו האישית עם מצוקת הציבור. שיריו אלה האישיים־החושפניים הם תופעה נדירה בשירה העברית בצפון־אפריקה, וזאת עד לשירתו של ר׳ דוד אלקאים, שנולד ופעל במוגאדור יותר ממאה שנים אחריו, והתלבט כמו רש״ח וכמו ר׳ דוד חסין בבעיות פרנסה.

3. שירתו של רש״ח והמסורת הפואטית של השירה העברית במרוקו

הצגנו כאן פרטים בולטים בלבד בחייו של רש״ח כפי שהם משתקפים בשירתו. יש להניח, או לקוות לפחות, שבחינה רב־ממדית של הטקסטים השונים שהוא השאיר תעזור לנו לחדור עמוק יותר בהבנת מנגנוני הכתיבה השירית שלו וייחודה ברצף היצירה העברית בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט.

3.1 הצורך במודל פואטי לתיאור שירתו של רש״ח

לדידנו בחינה כזאת צריכה להתייחס אל הטקסט השירי כאל מכלול המורכב מרמות שונות ומשולבות של צורות, מבנים, משמעים ואסטרטגיות כתיבה, שמטרתם לבנות היצגי עולמות סמנטיים־פרגמטיים במסגרת מסורת פואטית מסוימת ובמסגרת תרבותית מוגדרת. כדי לחשוף ולתאר תיאור משמעותי ומפורש את מגוון רמותיו של השיר על מרכיביהן הקונסטיטוטיביים השונים ועל השתלבותן המסובכת בתוך הטקסט הסגור יש לנסות לבנות מודל תאורטי של מבנה הטקסט השירי בכלל ושל מבנה השיר העברי בצפוךאפריקה ובמרוקו בפרט. מודל זה יהיה עליו להתייחס למשאבי הכתיבה והיצירה הציבוריים העומדים לרשותו של המשורר בתרבות מסוימת ובתקופה מסוימת, ולתת להם היצגים משמעותיים ומפורשים. משאבים אלה נוגעים למערכות המבנים, הצורות, המשמעים והאסטרטגיות השונים והמשולבים בטקסט השירי:

א.   מבנה השיח השירי עם הפרדיגמות הפרוזודיות־המקצביות הייחודיות או הכלליות, החדשות או המסורתיות, והשתלבותן בתחביר השיח, המבעים והמשפטים של שפת השיר.

ב.  מבנה הזרימה הפנימית והחיצונית של התכנים, הערכים וההקשרים התרבותיים־ הסימוליים ו/או האישיים־היצירתיים שביסוד העולמות הסמנטיים־הפרגמטיים הנבנים בשיר.

ג.   מבנה העולמות הסמנטיים־הפרגמטיים והאיזוטופיות המשמעיות והרטוריות, כולל הצפיפות הרטורית המייחדת את הכתיבה השירית, המרכיבות את העולמות ואת התמטיקה הייחודית או החוזרת במכלול של שירים, וכן מבנה היצגיהן הלשוניים, הלקסיקליים והתחביריים של האיזוטופיות הבאות לידי שימוש בתוך הטקסט השירי הסגור.

ד.   מכלול אסטרטגיות השיח ואסטרטגיות הכתיבה המופעלות להצגת ה״אני״ האחראי לכתיבה, על ממדיו הפסיכולוגיים, החברתיים, התרבותיים והשיחיים הרבים והמגוונים, והמשתתפות בבניית האתוס של השיר או של מכלול השירים.

ה.   ייעודיו וגורלו של הטקסט, היינו כוונותיו ומטרותיו של המחבר במסגרת התרבותית והטקסטואלית שבה הוא יצר את הטקסט שלו, צורות התקבלותו או דחייתו של זה בידי קהל צרכניו הטבעיים וציבורים אחרים, השימושים המקובלים והלא־מקובלים שעושים בטקסט קהלי צרכניו השונים, והשפעתו של הטקסט במסגרת התרבותית שלו ובמסגרות אחרות.

פרק חמישי – 1893 -1910

בחירת המקום להקמת העיר באר-שבע – 1900

השם באר-שבע הלא השם שנתן אברהם אבינו לבאר השבועה בינו לבין אבימלך מלך גרר : "ויקראו למקום באר-שבע". מאז ועד הקמת העיר ב-1900 לא קם ישוב סביב הבארות העתיקות, אשר בחלקן עדיין היו פעילות, ובחלקן סתומות.

המים במדבר הם מקור החיים, וכמעט כל שבט התאמץ לשבת סמוך ככל האפשר למקור מים. לאורך כל השנים נמשך המאבק על המים בין השבטים הגדולים. רק החזקים ישבו סביב לבארות המים.

שטח בארות המים שימש במשך כל השנים מקום שוק לכל שבטי מדבר סיני ומדבר באר-שבע, אליו הביאו את עדרי הצאן, הגמלים, החמורים והסוסים האצילים, ואת התוצרת והשלל של שבטי הבדואים. הכל באו לשוק למכור ולקנות במזומן, או בשיטת החליפין. השוק התפרסם במסחר בסוסים אצילים, בגמלים, בחמורים ובמקנה, שכן בעלי החיים נזקקו למים בעת שהותם במקום.

שוק באר-שבע היה מיוחד במינו. נמצאו בו סחורות מוברחות ותוצרת בדואית, חוטי צמר-גמלים לטויית יריעות אוהלים, צמר כבשים, צמר גמלים, ביצים, חמאה, שעורה וחנדל. אפשר היה למצוא בו גם אוכפים לגמלים, לחמורים ולסוסים, מעשי-ידי-אמן. הסוחרים מעזה וחברון הביאו לשוק גם סוכר, קפה, קטניות, ירקות, דברי לבוש ודברי מתיקה למכירה. ב-1900 השלטונות התורכיים בחרו להקים על שטח זה את העיר באר-שבע .

שכונה יהודית לעזה

משנודע כי הסיבה העיקרית שהעולים מרוסיה אינם מגיעים לעזה, היא דרישתם להקים להם שכונת מגורים יהודית, וגם משום שאינם מסכימים לגור בשכירות בבתי הערבים שאין להם איתם שפה משותפת, בעוד קהילת עזה לא יכלה להתפתח מצעירי יפו וחברון בלבד. משלחת של ועד הקהילה בעזה בראשות נשיא העדה משה ארווץ, ואיתו חכם דוד עמוס וחכם נסים אלקיים, יצאה לפגוש את יחזקאל דנין וז. ד. לבונטין ולהיפגש עם ד"ר רופין כדי לבדוק אפשרויות מימון להקמתה של שכונה יהודית ראשונה בעזה, כמו נווה-צדק ואחוזת-בית. הכוונה היתה לאפשר התיישבות של עולים יהודים מרוסיה, שכן הבטחותיהם של מוסדות חובבי-ציון לשלוח לעזה עולים מרוסיה במטרה לחזק את המניינים מיפו, נמוגו. הם הביאו איתם גם פניות מצד בעלי אדמות בעזה למכור למטרה זו אדמות בזול.

אולם עתה, על-אף הבטחות הנהגת חובבי-ציון, השיבה ההנהגה של המשרד הארצי-ישראלי בשלילה להצעת המשלחת העזתית. טענתה היתה, שהעולים מרוסיה מעדיפים לשבת בנווה-צדק ובאחוזת-בית ואינם נוטים להתישב בדרום. הם מעדיפים את הצפון בגלל האקלים. בכל פעם הבטיחו לקהילת עזה שידונו בדרישתם שנית. בשם יו״ר המשרד הא״י הרגיע ד"ר רופין שאף-על-פי-כן אין הוא דוחה את התוכנית להקמת שכונה יהודית ליד עזה, כאשר ישיג את המשאבים הדרושים. באותה פגישה הודיע להם ז. ד. לבונטין שהוא מתכנן להשיג כספים ממקור אחר להקמת ישוב גדול בעזה, שלא באמצעות המשרד הארצישראלי.

ביטחון מוסכם בין הבדואים ותושבי עזה

ההגנה על הנפש, הרכוש והכבוד, היתה מעוגנת במוסכמות בין אנשי העיר לבין אנשי המדבר. עם זאת חששו היהודים בתחילה יום-יום ושעה-שעה, בחינת אין אמונה בגוי. הגברים היו בעבודה בעיר ומחוצה לה, ודאגו למשפחות שגרו יחד בבתים גדולים,שהיו בהם חדרים רבים.

מחוז עזה גבל עם הבדואים שהיו ידועים כפורקי עול, והפילו חיתתם על כל אזורי הארץ. הם שדדו שיירות תיירים, בדרכם מעיר לעיר, פשטו על כפרים ערביים בעונת הקציר והגורן, רוששו את תושביהם והחריבו את עמלם. בשלבים רבים ויתרו על כפריהם, ונדדו לערים לחפש שם פרנסתם בפועלים. כל מאמצי השלטונות להשתלט על הבדואים עלו בתוהו.

כדי להבטיח נוסעים מיפו לירושלים הציבו השלטונות בדרך בין יפו לירושלים תחנות צבא להגן על התיירים, העולים והצליינים.

למרבה השמחה, יהודי עזה נוכחו כי במחוז עזה בעיות הביטחון היו שונות לחלוטין. בין סוחרי עזה ובין שבטי הבדואים היו יחסים של"שמור לי ואשמור לך". לשני הצדדים היו הזדמנויות שוות לפגוע זה בזה. לכן שמרו שני הצדדים על השלום ועל השקט ביניהם^.

שבטי הבדואים בנגב היו תלויים בשיווק תוצרתם בשוק של עזה. נוסף לכך, היד החזקה של השלטונות. גם החמולות הגדולות של סוחרי עזה, פיתחו כוח ועוצמה משלהן, עד שהדבר הביא למוסכמות בעניני ביטחון ולשני הצדדים היה כדאי לחיות בשלום.

הבדואים ידעו, שלסוחרי עזה יש יכולת רבה יותר לפגוע בהם ולנקום בשבט שאנשיו יעזו לפגוע באנשי עזה. זאת ועוד, לבדואים לא היה כדאי לוותר על השוק בעזה, שהיה היחיד בסביבה למכירת תוצרתם ולאספקת צרכיהם, והם היו תלויים בו. לכן לא התפרעו בעזה ושמרו על יחסים טובים. ביחסים אלה לא הבחינו בין מוסלמי, נוצרי ויהודי. כולם היו תושבי עזה.

באותה העת לא היה הבדל בין סוחר ערבי לסוחר יהודי. כולם דיברו באותה שפה, לבשו אותו לבוש וסחרו בצוותא. היהודי בעיר או במדבר לא חש הבדל בינו לבין הערבי, ולא הרגיש נחות וכנוע משאר הסוחרים. במקרה הצורך הוא גם נזף ואיים על הבדואי כתושב עזה לכל דבר. יתר על כן, היהודי עלה על הערבי בהשכלתו, בבקיאותו בשפה הערבית, ובידיעת מינהגי הערבים וחוקי הדת המוסלמית. לעיתים הייתה חברתו אף רצויה ומעניינת יותר.

הבדואים האמינו לסוחר היהודי, יותר משהאמינו לסוחר הערבי. היהודים לא זילזלו בכבודם של השייחיים הבדואים כפי שעשו האפנדים הערבים המתנשאים. היהודים ידעו להפגין כלפי הבדואי הערכה, יותר משציפה הוא עצמו; הם לא נהגו בחנופה ולא בהתנשאות, אלא נהגו על-פי האימרה הערבית: "כליק סבע יה סבע" ("הישאר אריה יה-אריה"). כלומר, בהיותך נחשב לאדם הגון ונעלה כאריה, דאג להישאר הגון כאריה כדי שימשיכו לכבדך.

השייחיים הבדואים היו באים לשוק עם סחורתם מלווים במשרתיהם, כשהם לבושים במיטב לבושם. כאפיות מוכספות, עבאיות שחורות שזורות חוטי כסף וזהב, אומבז משי (קומבז) פסים, ומגפיים אדומים עם עקבי-ברזל מקימי רעש. הם משכו תשומת-לב, הפגינו חשיבות והעדיפו לסחור עם היהודים.

סוחרי עזה הערביים הממולחים ידעו לנצל את חולשת הבדואים לכבוד, והרעיפו עליהם דברי חנופה תוך קבלת-פנים מזוייפת וחמה, כיבדו אותם בקפה ודברי מתיקה ורככו את נוקשותם, כדי לרמותם. סוחר ערבי עזתי שלא ידע את מלאכת קבלת הפנים המזוייפת לכל שייח' לפי ערכו, ולא רימה, לא הצליח בעסקיו. לעומת זאת הסוחרים היהודים הוכיחו בקיאות ונאמנות ביחסי המסחר, ורכשו את אמון הבדואים יותר מן הערבים. לכן הסוחרים הערבים ההגונים עשו שותפות עם הסוחרים היהודים ונהנו מהצלחתם.

בין הסוחרים בעזה בלט חכם נסים בזקנו הארוך והיפה, ובלבושו. הוא נהג לקבל את פני השייחיים הבדואים והם כיבדו אותו על כך, קראו לו"שייח' נסים". הוא הצליח תמיד להעניק לשייחיים יותר מהאחרים ואף כיבד אותם בביתו, דבר שהערבים נמנעו מלעשותו מטעמי דת, ובשל נשותיהם שבבית. חכם נסים קנה מהבדואים שעורה, חנדל וגם גרעינים וקטניות לסוחרי יפו. אם התברר לחכם נסים, ששילם לשייח' ממנו קנה סחורה, על-פי אמון, פחות ממחיר השוק באותו יום, היה חכם נסים מודיע לשייח' ומשלם לו את ההפרש.

השייח' הבדואי המופתע, שלא היה רגיל שסוחר ערבי יחזיר לו כסף בשל טעות, לא האמין למשמע אוזניו; היה חוזר ושואל את חכם נסים אם הוא בטוח בדבר, וחכם נסים ענה לו: "קניתי ממך באמונה לפי מחיר השוק, ואתה האמנת לי. כשנודע לי שהמחיר היה גבוה יותר, מגיע לך ההפרש". לא רק שהשייח' הבדואי היה מפרסם את יושרו של חכם נסים בין חבריו במדבר, אלא היה נקשר אליו בקשרי אמון ולא היה מוכן להחליפו בשום סוחר אחר.

ב-1899 החלו השלטונות להכביד את ידם מיום ליום על הבדואים וחיפשו דרכים לדכא את גאוותם ואת היהירות המדברית שלהם, כדי לשלוט בהם. הדבר הביא לסתימת מקורות הפרנסה הבלתי-חוקית שלהם, והבדואים נאלצו לעבור מנוודות מלאה לנוודות למחצה, ולעסוק יותר בחקלאות ובעבודה שכירה. השלטונות ניסו במצב זה לשכנע את הבדואים למחוז ולעיר משלהם, ולשוק משלהם, שימשוך קונים לתוצרתם ולסחורתם. האומדן המשוער של הבדואים שישבו בנגב בסוף המאה ה-19 היה בין 45,000 ל-50,000. הממשלה ראתה בריכוזם בתוך עיר אחת משימת ביטחון לאוכלוסיית כל הארץ^.

משה אבן דנאן הוא אביו של רבי שלמה אבן דנאן, גדול רבני מרוקו בתקופה האחרונה ורבה של קהילת פאס. רבי שלמה נולדבתשעה בסיון תר"ח – 1848 ונפטר בעשרים ושמונה בחשון תרפ"ט – 1928. משנת תרל"ט שימש בדיינות ואחר כך היה לאב בית דין של פאס. כשהוקם בית הדין הגדול לכל קהילות מרוקו ברבאט ביזמת הממשלה, נבחר רבי שלמה לשמש בו כדיין, אבל לאחר חדשים אחדים חזר לתפקידו בפאס. חיבר שאלות ותשובות " אשר לשלמה " ו " בקש שלמה ". בנו משה היה אף הוא דיין. בנו השני, רבי שאול אבן דנאן, שימש רב ראשי לכל קהילות מרוקו. בסוף ימיו עלה לירושלים ונפטר בכ"כ בניסן תשל"ב. מפסקיו וחידושיו נדפסו בספריו " הגם שאול " ו " שנה שאול ". וראוי להביא כאן את דבריו, שבאו בראש הספר " מלכי רבנן " לרבי יוסף אבן נאיים, שהם סיכום מצבם ההיסטורי והתרבותי של יהודי צפון אפריקה. אף הוא מדבר בערך ההיסטוריה ואומר : הכרת חכמי ישראל, מקור חייהם, תולדותיהם ומעשיהם….ידיעות הכרחיות המה וגם לעניין דת ודין, למען נשכיל להבין דין קדימה ואיחור זמן, בין רב לרב, ספר וספר, אשר בזה ירוח לנו לכמה קושיות ובעיות מגדול לגדול, ומה גם ההשתוות השמות והמקומות.

ואכן אין קשה בחקר שושלת הרבנים אבן דנאן ש " השתוות השמות " אצלם היא במידה גדושה. כל דור חוזרים השמות, ואף אם תדע את הזמנים לא יעלה בידיך לברר במי המדובר, שהרי שמות האבות זהים ואף הם היו בזמן אחד.

כאן עלינו להזכיר את שמואל בן משה בן חיים ן׳ דנאן. פנקס המילות שלו נמצא בגנזי בית הספרים סי׳ 8°3744. מאות ילדים מל משנות תקפ״ד ועד שנת תרל״ג (מראשו ועד דף 67ב). נמצאות בו גם רשימות משפחה עד שנת תרע״ב וכן כל ספר שקנה או קיבל או החליף נרשם בפנקס (68א ואילך). בשנת תרכ״ה נולד לו בן ונקרא משה כשם אביו. בן אחר שנולד בשנת תרל״א נקרא חיים על שם זקנו. חכם בשם חיים בפאס, נאמר עליו שהיה עשיר ׳ומתחסד עם קונו, ושמש עם הצבור, וזכה לזקנה, והיה מוהל ויש פנקס בכתב ידו… אשר מל כמה מאות׳. וארבעה בנים היו לו: סעדיה, משה, אליהו ושמואל.

רבי שאול סירירו.

רבי שאול סירירו היה מן האישים הדגולים ביהדות צפון אפריקה מאז בואם של גולי ספרד. הוא היה גדול בתורה ופוסק, שדבריו מקובלים, ויחד עם זה עוסק בפילוסופיה ובחכמת הדקדוק, בקבלה, בפרשנות המקרא ומחברה של רשימה היסטורית חשובה מאוד. הוא היה מנהיג שנלחם בשחיתות שפשתה בדורו ושלא נרתע מלהוכיח את ראשי הקהילה ומלתקן תקנות חשובות.

נולד לאביו רבי דוד בן רבי שאול סירירו, שהיה ממשפחה ספרדית מיוחסת שבאה לפאס בשנת הגירוש, בשנת שכ"ו – 1566. בצעירותו ישב לפני גדולי החכמים בפאס, ולפי עדותו למד כשהיה בן שתים עשרה בישיבתו של רבי משה בן טשטיאל.בישיבה זו למד חמש שנים וכשמלאו שבע עשרה שנה שימש את רבי שלמה עוזיאל. בן תשע עשרה היה כשישב לפני רבי יהודה עוזיאל, גדול חכמי פאס שבאותם הימים. בפרק זמן זה נשא לאשה את בת אחיו של רבו, בת רבי דוד עוזיאל. מחמת דוחק הפרנסה לא יכול היה לעסוק בתורה בלבד והיה אנוס לעשות גם במלאכה.אבל היה שקוד ללמוד בשעות הפנאי ובלילות. כשהיה בן תשע עשרה שנים השלים פירוש על משלי, ובהקדמה אמר : בעונות הרבים לא יש לי פנאי לכתוב כי אם שעה אחת בלילה כי בעל מלאכה אני להשיג די מחסורי ומזוני כי אני עני ואביון.

מעמדו הראשון בציבור הייתה כהונתו כראש ישיבה של רבי יצחק אבזרידיל, והוא בן שלושים ושלוש שנים. שנתיים לאחר מכן נתמנה לדיין בבית דינו של רבי וידאל הצרפתי ושימש עד שנת שפ"ב. משנפטר רבי שמואל בן רבי סעדיה אבן דנאן השלישי בשנה ההיא, עמד רבי שאול סירירו בראש חכמי העיר. בטופס של " שלשלת הקבלה לרבי גדליה אבן יחייא שהיה בידו, רשם רבי שאול סירירו את קורותיו בזו הלשון.

" אמר שאול בן דוד בן בנו של הנבון והחכם הרב שאול סירירו ז"ל. זה המחבר סיים סדר שלשלת קבלתו שנת שכ"ה לפרט את חמשת אלפים לבריאת העולם, ושנה אחר זה שהיא שנת שכ"ו נולדתי אני שאול הכותב. ובזה הזמן שנולדתי היו חכמים גדולים בעיר פאס אשר אני יושב שם, שמעתי שמם ולא הכרתים ואלו הם : החכם הרב שם טוב אמיגו והחכם הגדול הרב אברהם עוזיאל והחכם הרב שמואל אבן סונאבל, והחכם הרב שמואל חג'יג' ואני הכרתיו. והחכם הרב משה בן טשטיאל זלה"ה  , ואני הייתי בישיבתו ואני בן י"ב שנה. והחכם רבי שלמה עוזיאל זלה"ה, ואני הייתי בישיבתו ואני בן י"ט שנה. והייתה לי בת אחיו הנבון רבי דוד לאשה.

ואחר שנפטרו אלו הרבנים וחכמים אחרים שהכרתי, בהיות בן שלוש ושושים שנה, מנו אותי לראש בישיבת החכם יצחק אבזרידיל. ובהיותי בן שלושים וחמש שנים מנו אותם לדיין על החכם הרב וידאל הצרפתי זלה"ה ועם החכם רבי שמואל בן חביב זלה"ה. והייתי זנב לאריות.ועשכיו הרי כבן שבעים שנה ונעשיתי ראש לשועלים בערך האריות הראשנים. ואלו באתי להיות ראש אחד החכם הרב שמואל אבן דנאן, כי הוא היה האחרון שבאריות הקודמים.

והנה רוב הדברים שעברו משנת שס"ו שהיתה שנת רעב גדול בעיר פאס, עד זו של שנת שצ"ב הלא הם הכתובים בספרי דברי הימים שכתבתי ושחבירתי. וחיברתי פירוש על ספר משלי ואני בן י"ד שנים, וכל הדרושים שדרשתי בשבת בנתיים ושבת הגדול עם חדושים ושדרשתי כמו ק"ן יריעות של נייר הם כתובים אצלי. ואני היום תש כחי ולא עצרתי כח לכתוב."

רבי שאול סירירו היה פוסק גדול ופסקיו נתפרסמו מאוד בצפון אפריקה. רבי שלמה צרור, רבה של אלג'יר כותב עליו :

קשה לי להטפל בעניין זה להיות שעברו הדברים בעיר של חכמים, ומה גם שכבר הושג לפני הדיין המצוין יחיד בדורו הרב שאול סירירו, אשר נודע שמו בשערים המצויינין בהלכה, שדבריו הלכות בכל מקום ומי כמוהו מורה בזמן הזה בכל גלילות המערב, ומי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא אחרי המלך את אשר כבר עשה.

הרבה תקנות נעשו בזמנו בשנים שס"ג, שס"ה, שע"ד, ת"ז, תט"ו, והוא חתום עליהן. התקנות מעידות על שכל ישר. כשעמדה פאס בלחץ גדול של מסים וגזירות ובסימן של ירידה, עמד רבי שאול סירירו בתוקף נגד דרכי השחיתות, שנראו אצל אנשים מסוימים בקהילה.

הוא תיקן שלא ילבשו יהודי פאס בגדים יקרים ונשי היהודים לא תענודנה עוד תכשיטים. כשהתנגדו להסכמה זו – מספר רבי שאול סירירו בספרו ההיסטורי – צעקתי צעקה גדולה ומרה, ושתקתי זעקת הקהל, וכדברי עמדו לא ענו עוד.

בימי הצומות והתפילות שהוכרזו בפאס בשנת שע"ג – 1613, על הגזירות מצא רבי שאול סירירו שעת כושר לבער את השחיתות ודרש בתוקף, שכל בעל חטא יודה בחטאו, ולפי עדויות רבים חזרו בתשובה, וכל א' פרסם גזלתו….ורבים החזירו גזילות נכסים וחצים רבים והיה היום הזה תשובה גדולה.

והוא ממשיך ואומר " וכל זה השבוע קיבלתי על עצמי אני אחד מן הדיינים להיותי יושב במדרש חדש עם החכמים לשפוט וכמה גזלות באו להשיב. הוא דיבר גם נגד ה " רשיפטור " הוא גבאי הקהילה, שלא נהג כראוי בכספי ציבור והוכיחו בפניו באומץ לב. יחד עם זה נפנה לעזרת העניים, שהם היו עיקר הנפגעים מן הרעב והיה משתדל בקופה של צדקה, יחד עם הגזבר של עניים רבי חיים אבן עטר. בימי הבצורת של שנת שע"ז התמכר לטפל בצורכי העניים והיה, תשעה שבועות עסוק בהספקת העניים.

לאחר שביררנו את עדות הקוראן על קבלת הנבואה, נעבור עתה אל עדות המסורת המוסלמית. עדות זו שמה המסורת בפי עאישה. עאישה היתה אשתו האהובה של מוחמד. היא היתה בתו של מי שהיה החליף אבו בכר. כשמת מוחמד הייתה היא רק בת שמונה־עשרה, משמע שאם מוחמד בכלל סיפר לה דבר, עברו שנים רבות מאוד בין החוויה הראשונה ובין הסיפור הזה. הסיפורים שלה נמצאים בכל המקורות העתיקים (בספריהם של אבן אִסְחָאק ואִבְּן סעד, אַלטַבַרי ואחרים). וכך אומרת עאישה: היו לנביא חלומות בהירים כאור השחר. אלהים נתן בלבו לאהוב את הבדידות. הוא הסתובב בהר חִרא, צפונית־מזרחית למכה, ושם בילה כל שנה חודש שלם בפרישות (מידת חסידות שהיתה נהוגה אצל עובדי האלילים של מכה). בלילה שהיה יעוד להיות ליל קריאת ה״רסול״ (השליח), בא אליו גבריאל בחלום בשוכבו במערה, ובידו של גבריאל אריג יקר, שעליו כתוב משהו. שלוש פעמים אילץ גבריאל את מוחמד לקרוא, ואמר לו: קרא. אך מוחמד אמר: אני אינני קורא. גבריאל לחץ אותו לחיצה קשה ולבסוף קרא מוחמד את חמשת הפסוקים הראשונים של ־סורה 96 (״סורת אלעלק״ — מורת טיפת הדם הקרוש) ואלה הם הפסוקים:

קרא בשם ריבונה אשר ברא.

ברא את האדם מדם קרוש,

קרא לריבונך הוא המיטיב,

אשר לימד בקולמוס

לימד את האדם, אשר לא ידע.

פסוקים אלה מלמדים אותנו רק דבר אחד — שמלכתחילה חשב מוחמד על יצירת ספר. על כן פתח בשבח אלהים, אשר לימד את האדם בקולמוס, כלומר: למשוך בקולמוס, לכתוב בעט. מודגשת אידיאה זאת של לימוד על־ידי כתיבה, ב­שכתוב בתורה (שמות י״ד, יב): ״אשר כתבתי להורותם״. לשם מה לכתוב ? כדי להורות וללמד.

הערת המחבר :  אבן אסחאק (מת בשנת 768) הוא מחבר הביוגראפיה (״סירה״) הקדומה ביותר של הנביא, שנשתמרה על־ידי עיבודו של אבן השאם (מת בשנת 834). אבן סעד (מת בשנת 845) הוא מחבר אנציקלופדיה קדומה של דורות המוסלמים הראשונים, ואילו אלטברי (מת בשנת 923) הוא היסטוריון ומפרש קוראן קדום ומפורסם ביותר.

נמשיך בסיפורה של עאישה: וכאשר הקיץ, היה הדבר כאילו כתוב בלבו. מוחמד היה עצוב עד מוות על החזון הזה, באשר הוא דימה שג'ין דיבר אליו. הרעיון להיות ״מג'נון״ (אחוז ג׳ן) העבירו על דעתו. הוא ביקש לעלות על ראש הסלע ולהפיל עצמו משם (זכר לסיפור על ישו), אך בהיותו באמצע המורד שמע קול קורא: אתה שליח אללה ואני גבריאל. ובהרימו את ראשו, ראה איש מיישר את רגליו(״ורגליה: רגל ישרה״ — יחזקאל פרק א/ ז) באופק השמים. מוחמד לא חדל להביט על המראה הזה עד ששלחה ח׳דיג׳ה ולקחו אותו הביתה. ח׳דיגיה אימצה את לב בעלה הנבוך והיא בישרה אותו, שהוא עתיד להיות נביא האומה הערבית.

אם אנו מנתחים סיפור זה אנו רואים, שיש כאן צירוף של שני עניינים שונים. החלק השני הוא פירוש, ולפי דעתי תיאור נכון של אותן הסורות 53 ו־ 81. לעומת זאת, החלק הראשון הוא סיפור הקשור בסורה 96, שאין לקבלו, משום שאלה הם שני חזיונות שונים לגמרי, אשר אין להם אחיזה בקוראן. כללו של דבר: בנוגע לשליחה דבר אלהים אל מוחמד יש לנו עדות נאמנה, אך רק עדות נאמנה אחת והיא — הקוראן עצמו.

מצה עשירה

נוסף למצות הרגילות, מכינים יהודי מרוקו מצה עשירה הקרוייה בפיהם ״ א-רקאקא דלמא דלתין "  להכנת המצה העשירה, לשים את הבצק במיץ תפוזים, ומזה שמה. בהעדר מיץ תפוזים, לשים את הבצק גם ביין, בביצים ושאר משקים. במצה עשירה נהגו לכבד את האורחים שבאו לבקר בימי החג וגם נתנו לילדים לאכול ממנה ביום י״ד בניסן אחרי ביעור חמץ.

בתוניסיה נהגו בהגיע המצות לבית, לוקחת בעלת־הבית את המצה הראשונה ומפרישה אותה הצידה. מצה זו שורפים אותה בערב פסח הבא עם החמץ, או אחרי סוכות – עם שרידי שער הסוכה העשוי מענפי הדס. (ילקוט מנהגים ע׳ 513).

המצה הדקה

בדבדו ובעוד מקומות, הכינו שני סוגי מצה: מצה דקה בשם " בושייאר " ומצה עבה בשם " א-רג'יפא " המצה הדקה (בושייאר) הכינו אותה גם בימי החג, ואילו השנייה (א־רג׳פא), הכינוה לפני החג ובכמויות גדולות.

בצפרו ובמכנאס נהגו פעם להכין מצה מאוד דקה (רקיקים דקים) וקראו לה ״תריד״, שפירושה בערבית־יהודית ״גירוש״, והיא באה להזכיר לנו את הכתוב בהגדה: ״כי גורשו ממצרים״. היום לא עושים כבר את זה.

עירוב חצרות

אחד המנהגים שהיה קיים במכנאס הוא: רבני העיר היו מתאספים בבית־הכנסת החדש (א־סלא זדידא) בערב שביעי של פסח ואחד מראשי הקהל היה מביא מספר חבילות של מצה שמורה (שהוכנה בעבודת־יד). הרבנים חילקו את המצות לכל בתי־הכנסת שבעיר. כל שמש של בית־כנסת היה בא ומקבל חבילה ובה חמש מצות, משחיל אותן בחוט ותולה את החבילה בבית־הכנסת שלו, ליד ההיכל של ספרי תורה. החבילה הייתה נשארת תלוייה כל השנה והוחלפה בשנה הבאה בחבילה חדשה בערב החג. מנהג זה היה קיים עוד בשנות הארבעים, אחר־כך נפסק ונשכח כליל. על עירובי חצרות מסופר:

בערב שביעי של פסח, בעת מנחה, נאספים כל התלמידי־חכמים, הזקנים ונכבדי הקהל. . . בבית־כנסת הגדולה, מביאים שולחן ועליו מפה לבנה, ועליו חמש אגודות של רקיקים כמספר בתי כנסיות שבעיר, בכל אגודה, כ״א אחוזה בחוט של משי, לצורך ערובי חצרות, מתפללים. . . ואח״כ מודיעים לקהל ענין העירוב מהו. אח״כ עושים סדר העירוב מעומד מברכים את הקהל ואת נשיא הקהל ומוסרים לכל בית־כנסת אגודה של רקיקים לתלות אותה סמוך להיכל, עד ערב זש״פ (שביעי של פסח) של שנה אחרת, שאז מוציאין ישן מפני חדש. ובליל זש״פ, אחר הסעודה נאספים בבתי־כנסיות וקוראים הסדר הכתוב בספר קריאי מועד.

אוצר המכתבים ח״ב, אלף ט', עמי קנה.

אלף ט

חשון. לפאריז, לר״פ הלוי ישצ׳׳ו.

עוד אודיע לכבודו הנשמט מזכרוני במכתב שקודם זה, מענייני פסח, נדבת החג לעניים, מתקבצת קודם החג בהדרת כבוד, ג׳ מטובי העיר והרב, מלובשים בטוב, מחזרים על החנויות ובכל מקום שנמצא שם ישראל הראוי ליתן, הרב מברך, ואחד כותב על הספר שם המתנדב, וסך נדבתו, ובזה מקבצים דבר הגון, ועוד יש תקנה קבועה, לקבוע טובי העיר מם על כל שק של קמח שימכר לצורך רקיקי פסח, פעם הם מוסיפים ופעם גורעים, כפי הזול והיוקר, מתקבץ מזה המס והנדבה עד עשרים אלף פראנק בכל שנה, ומחלקי׳ אותם לת״ח ולעניים, ויש עוד יחידים נדיבי לב מחלקים נדבות מכיסם, יש רקיקים, יש בשר, יש שמן, יש כספים.

עוד דבר אחד אודיעך, הגון בעיני מאד, והוא, בערב שביעי של פסח, בעת מנחה, נאספים כל הת״ח והזקני׳ ונכבדי הקהל, והרבה מההמון לביהכ״נ הגדולה, ומביאי׳ שלחן ועליו מפה יפה לבנה, ועליו חמש אגודות של רקיקים כמספר בתי כנסיות שבעיר,״ בכל אגודה, כ״א אחוזה בחוט של משי, לצורך ערובי חצרות, ומתפללים מנחה בקדישי׳ וקדושה בנגון, ואחר מנחה אני מודיע לקהל ענין הערוב מהו, ואח״ך עושי׳ סדר הערוב מעומד, ומברכי׳ הקהל ונשיא הקהל בפרט, ומוסרים לכל ביהכ״נ אגודה של רקיקי׳ לתלות אותה סמוך להיכל, עד ערב זש״פ של שנה אחרת, שאז מוציאין ישן מפני חדש. ובליל זש״פ אחר הסעודה נאספים בבתי כנסיות וקורי׳ הסדר הכתוב בס׳ קריאי מועד כידוע. ושלום.

היו״ם ס״ט.

ייצור ה״מאחייא״ (עראק)

נוסף להוצאות הרבות של פסח, הוקדש גם תקציב מיוחד להכנת ה״מאחייא״ או עראק, כשר לפסח. את העראק הכינו בבתים, אם כי דבר זה היה אסור מטעם השלטונות. המשפחות האמידות הפרישו חלק מהיין הכשר שהכינו עוד לפני חנוכה, והועידוהו לפסח, חלק ממנו בישלו אותו לפני החג ושמרוהו לפסח. יין מבושל זה נקרא " א-שראב למטבוך "

הילדים משננים את ההגדה

למחרת יום פורים, יום שושן פורים, התחילו המלמדים להכין את תלמידיהם ולשנן להם את ההגדה בתרגום ערבי־יהודי, על־מנת לשתפם גם הם בקריאתה. בשבת הגדול נהגו הילדים לשנן בעל־פה את ההגדה מול המורים וההורים, כדי לקרוא אותה בקלות, ולהבינה היטב וגם לשאול קושיות בליל הסדר. שבת זו שלפני פסח, נקראת שבת ההגדה . גם הגברים נהגו לקרוא את ההגדה בציבור בשבת הגדול אחרי מנחה.

האגדא קסם אללאה לבחר, עלא תנאס לטריק, חין כרזו זדודנא מן מאסאר לעתיק, עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה א־ סאלאם, האגדאק יא מולאנאת׳ פ׳כנא פ׳חאל די פ׳קת זדודנא, מן האד לגלות האדי, ותוסלנא אל־ארד זדודנא ולרושלים לעזיזא עלינא.

מכתב יט

רבי דוד בן חמו, אחיו של רבי משה בן חמו, וחבירו של רבי יעקב אבן צור ולפעמים שלח לו שי מהפרי החשוב שבעיר פרי הדבדבניות. היה אחד משוחטי מתא ושאל מרבני פאס על סירכה ובועה מליאה מים זכים, וכנראה שהיה סוחר ומתפרנס מיגיע כפו, ולזה כשהיה נחוץ לכסף היה ממשכן קרקעותיו, ופעם עשה משכונה למוהריב״ץ מנכסי יתומים שעל ידו, וכאשר לא מצאה ידו במה לפדות המשכונה פנה אליו מוהריב״ץ ומתלונן על זה. בסוף ימיו חלה והיה תש כח ולא נודע זמן פטירתו, אך אנו יודעים שנשאר בחיים אחרי פטירת חבירו רבי דוד בן שטרית, ובסוף ימיו התחבר גם עם הה״ר שאול בן חותא ז״ל (משפט וצב״י א׳ קמ״ז) אחד משוחטי מתא. וחתם בפס״ד הנז'.

מכתב כא

הרב מימון יאפיל מרבני אלג׳יר מחבר ספר פי צדיק מדרשים ליוורנו את חק״י. רבי משה ישראל כתב תשובה לרבי מימון יאפיל בדבר פיטור מס לת״ח מובהק שהיה באלג׳יר שעסק במרבית היום במסחר, מ. ויינשטיין הקשרים בין יהודי אלג׳יריה ובין א״י תדפיס ותיקין עמי 11.

מכתב לד

רבי מאיר ב״ר יוסף די אבילא ז״ל רמו״ץ בעיר צפרו חי במאה הה׳ והו' והוא מתלמידיו המובהקים של רבי משה ן׳ חמו ז״ל וכנראה שגם למד תורה מפי רבי יהודה ן׳ עטאר ז״ל אשר מתארו באחד ממכתביו משי״ח (מורי שיחיה).

הרב הנז' היה ידוע לאיש חסיד וקדוש והיה לו יד ושם בחכמת הקבלה כמו שיראה המעיין בספרו קבוץ גלויות הרב הנז׳ כתב הרבה פס״ד אשר הובאו במוצב״י וכן חתם בס׳ חק ומשפט סי׳ קל״ח וכן בסוף ספר אהבת הקדמונים חתם על פס״ד השררה. כמו״כ כתב הרבה חד״ת ופס״ד בשם רבו רבי משה ן׳ חמו ונדפסו בספר קבוץ גלויות. י׳׳ל ע״י הר״ד עובדיה שליט״א פאס תשכ״ב. ועיי״ש ממה ששמע מרבני הדור ובפרט מהרב יעב״ץ ורבי בייא (הוא הח׳ הש׳ רבי חייא באייא ורבי אברהם בנו מכפר גרים. מוצב״י ב׳ קע״ה). וכנראה שרבי מאיד הנז׳ נתבש״מ בשנת תצ״ג.

מכתב טל

רבי שמואל גואקיל ז״ל— מו״ה רבי אלעזר בהלול ז״ל מחכמי מאכנס רשם בס׳ ליקוטים בשם ״מראה עיניים״ חידו״ת ששמע משדר״י ארץ ישראל. ובניהם מביא כמה חידושים משם ר׳ שמואל גואקיל הנד.

בראשית המאה בשנת תס״א או תנ״ח היה במארוקו הרב הז' והוא כתב בעיר טיטואן תשובה בהלכה לאשר את פס״ד של חכמי העיר וחותם ״כה דברי איש צעיר גולה ונידח עבד נרצע וכו'. זמן הפס״ד שנת ותה״י ל״י ליצירה וחתם אחר מו״ד. דוד הכהן ומהר״ח אלמושנינו ז״ל.

מכתב מא

משפחת שוראקי משפחה עתיקה בתלמסאן שבאלג׳יריה המערבית ובה היו רבנים ובעלי שם, במאה הט׳׳ו אנו מוצאים בספר יכין ובועז סי׳ נח לרבי צמח דוראן שאלה מר׳ אפרים שוראקי דיין מתלמסאן. ובמחצית המאה הט״ז רבי משה שוראקי כמו שמוצאים בחוט המשולש הטור הב׳ שאלה י״ב אל החכם הדיין רבי משה יצ״ו, במאה הי״ז רבי אליהו שוראקי, חסיד ופייטן שקדן בתורה, ומופלג ביראה, נפטר בט׳ באב שנת התס״ו (1706) בנו רבי סעדיה בעל מוניטין משורר ומליץ הניח אחריו הרבה חבורים ושיריו הוכנסו לריפרטוואר ב־שירי בני מערבא בימי שמחה חגים ומועדים, שמחות משפחתיות וצבוריות, חבר ספר מונה מספר ספר ללימוד תורה החשבון נדפס ע״י אוניברסיטת בר אילן תשל״ג בעריכת ח.ז. הירשברג ז״ל, פירוש על פרק יט בספר אהלים שנמצא בכ״י בספרית.8\1׳.1״

מכתב מה

רבי משה ישראל ז״ל, רב ומו״ץ בק״ק רודיס ובסוף ימיו היה ראב״ד בנא אמון ונלב״ע שם בשנת הת״ק ליצירה. הרב היר״א בסוף ס׳ בן ימין כותב כי מקור חכמה אשר ממנו חוצבה משפחת בית ישראל הוא הראש הרב הגאון מוהר״ר משה ישראל, תלמיד הרה״ג אברהם יצחקי. עיי״ש באילן היחס.

הגאון חיד״א בספרו שם הגדולים קוראו איש ירושלים, והוא חתנו של מהר״מ ן׳ חביב משאלוניקי. ושקיל וטרי עם גדולי הדור מוהר״י רוזאניס ומהר״א נבון ומהר״י הכהן ורבותינו מהרי״ז ומהרא״י ומהר״ש נאוואווי ומהר״ש קמחי ושאר רבני הדור, עיי״ש בערכו.

הרב העקשן

בכור ופרסיאדו היו לוגמים קפה אצל חַפִיז ומגלגלים שיחה בעניני עקשנות ועקשנים. האחד השתבח במעשי עקשנותו והשני החרה־החזיק אחריו. וכאן המקום לציין כי בקרב הקהילה שבעיר מגוריהם נודעו השניים כעקשנים מופלגים – עקשנים כמו גרוזינים.

״מה אומר ומה אספר לך,״ אומר בכור, ״שלשום חשתי כאבים באחת משיני, ממש מתתי מרוב כאבים. לא נותרה לי שום בררה כי אם ללכת אל מֶמֶד הגלב. הוא הזמין אותי לשבת ושאל אותי איזוהי השן החולה. אני, שכבר לא ידעתי בין ימיני לשמאלי מרוב כאבים, התרגזתי כל־כך עד שאמרתי לו: ׳איזה מין גלב נהדר אתה, אם אינך יכול להבחין בין שן חולה לשן בריאה!׳ הגלב לא אמר דבר, לקח את הצבת, ועקר לי שן בריאה ואז שאל אותי: ׳זאת היתה השן החולהי׳

׳לא!׳ עניתי לו בכעס, אבל ביני לבין עצמי אמרתי: ׳בכור, משול ברוחך, בכור. אם הסנדלר הזה ימשיך לטפל בך כמו שהתחיל, עוד תישאר בלי שיניים׳. וכאילו בשביל להוכיח לי זאת, לקח הגלב את הצבת ועקר לי עוד שן בריאה. ואני – שותק כמו דג, אף־על־פי שראיתי כוכבים מול העיניים. כלום לא אמרנו שאני עקשן? בפעם השלישית, במזל, עקר לי סוף־סוף את השן החולה. שילמתי לו תשלום משולש, אבל קמתי מרוצה: העקשנות שלי עמדה במבחן!״

״זה שום דבר. עכשיו תשמע מה עוללתי אני לאשתי,״ אומר פרסיאדו. ״באחד הלילות קרה שחזרתי הביתה מאוחר מן הרגיל והייתי קצת בגילופין. אשתי נעלבה ויותר מזה: ׳אם תבוא לי עוד פעם בשעות כאלה,׳ אמרה, ׳אשאיר אותך בחוץ, ברחוב.׳ ׳ככה!׳ אמרתי לעצמי, ׳עוד מעט נראה איזה מרצע יצא מן השק הזה.׳ מֶה עשיתי? בלילה השני, להכעיס, חזרתי הביתה אחר חצות. התחלתי לדפוק על הדלת – אין קול ואין עונה. אחרי חצי שעה אני חוזר ודופק מחדש. אשתי עונה לי מבפנים:

זה אתה, פרסיאדו?׳

אני לא עונה. חצי שעה מאוחר יותר אני שוב דופק על הדלת. בקול חנוק מדמעות היא שואלת: ׳זה אתה פרסיאדו, מחמל עיני? תן לי תשובה. אני כבר מתה מרוב פחד!׳

אני ממלא פי מים, שותק. וככה כל הלילה כולו: אני דופק והיא רועדת מדאגה. עם אור הבוקר אני נכנס הביתה ומוצא את אשתי, פניה נפולות, צהובה כמו אתרוג ושקים שחורים מתחת לעיניה. ׳יופי,׳ היא אומרת, ׳ניצחת

אותי׳.״

״חכמה גדולה,״ משיב לו בכור, ״לף היה עסק עם אשתך, העקשנות שלי לעומת זאת עלתה לי בשתי שיניים בריאות!״

ומאחר ולא יכלו לבוא לכלל הסכמה – עקשנותו של מי רבה יותר, קמו והלכו אל הרבי וכל אחד סיפר את סיפורו.

״כל מה שאתם מספרים לי הם דברים בטלים. עכשיו תשמעו מה יש לי למכור בעניני עקשנות!״ אומר הרב. ״רואים אתם את המיטה ההיא? שם ישנה אשתי. אני ישן פה במיטה הזאת. בלילה הראשון לנישואינו, ליל־החופה, ציפיתי שהכלה תבוא למיטה שלי, היות ובתור רב, פחיתות כבוד היא לי ללכת אליה ראשון. היא, כפי הנראה, סברה אחרת. בלילה השני לא התחדש דבר. בלילה השלישי והרביעי – המצב בעינו עומד. מאז חלפו חמש שנים. אני עדיין מחזיק בעקשנותי ועד היום טרם זכינו, אשתי ואני, להתאחד במיטה אחת!״

כבור ופרסיאדו עמדו פעורי־פה לשמע הסיפור והביטו זה בפני זה. באותו רגע נכנסו לחדר במרוצה שני זאטוטים רכים בשנים. בכור ופרסיאדו הרימו גבותיהם בתמיהה: איך התגלגלו תינוקות אלו לבית זה?

אל תתפלאו,״ אומר הרב, ״את הילדים הללו הביאה אשתי לעולם משָכן שהיה כנראה פחות עקשן ממני!״

EL RABINO CAPRÍCHOZO

En beviendo cave andel Hafiz, Bohor i Persiado vinieron en avias sovre el capricho i los caprichozos. Ay de notar, ke entre el colel de akeya sivdad i los dos ya eran nombrados como ombres caprichozos i todos dos con "inat de gurdjis". El uno se alavava de sus echas i el otro no kedava atras.

• Te contare — dize Bohor, – Antiyer me estava muriendo de la dolor de un diente. No uvo remedio, calió ke me vaya ande Memed el berberico. El me izo asentar i me demando cual era el diente hazino. Yo ke estava ni enbaso ni enalto de las dolores a tanto me ensatan¡, ke le diSe: "Ke berber achileado sos si no puedes apartar de un diente hazino a un diente sano!" El no me diso nada, tomo el kerpeden i me kito un diente sano. Entonsez me demando: "Era este el diente hazino?" yo con ravia le respondí "No!", ama entre mi me vo diziendo: "Bohor, detente Bohor, al yidis ke esta yendo este medico de matasanos te puede desar sin dientes!" Y como la prova, tomo de muevo el kerpeden i me travo otrun diente i este sano. Yo, cayadez. Ya no dijimos ke so caprichoso, aunke senteyas me saltavan de los ojos! A la tresera vez na ke ya le afito i me kito el diente hazino, le pagi por tres dientes, ama me alevanti contente porke sali con mi capricho.
• Esto es nada! Agora veras el fesat ke le ize yo a mi mujer — le diáo Persiado. – La otra noche, por afito, torni mas tadrezica i un poco kefli. Eya me se añojo! i no solo esto: "Si otra vez me vienes a estas oras – dize – te vo desar afuera en la caye!"
• Ansina es — me dise entre mi — agora veras de ke palo se aze la cuchara! I loke ize? A la otra noche, como dinguna vez, maxus torni a media noche pasada. Ampesi a batir a la puerta. De ariento ni haber. Despues de media ora me meto a batir de nuevo. De ariento mi mujer me demanda: "Tu sos, Persiado?" Yo – repuesta. Media ora mas tadre de nuevo me meto a batir. Con las lagrimas en el garon eya me demanda: "Sos tu kerido Persiado? Dame repuesta ke ya me vo murir!" Yo – cayadez. I ansina la noche entera, yo batiendo i eya temblando de sar, A la demanyana me entri a caza. La mujer estava trezojada i amariya sidra. "E bravo – dize — ya ganates la partida!".

E, ken save loke! – le responde Bohor. — Tu tuvites keazer con tu mujer mientres ke a mi el capricho me costo dos dientes sanos.

Sicomo no se podieron meter de acordo de ken de los dos el capricho era mas grande, se alevantaron i se fueron ande el rabino. Cada uno le conto su pasaje.

• Esto ke me vas contando son bagatelas! Agora veres ke ropa de capricho es el mió – diso el rabino. — VeeS akeya cama? Ayi se echa mi mujer. Yo me echo en esta cama de aki. La primera noche, ke tenia ke ser la primera noche de hupa, yo asperava ke la novia iva vinir a mi cama siendo, como rabino, yo no podia arebaáarme a vijitarla primer. Sigun se vee, eya pensava de otra manera. A la sigunda noche lo mizmo. A la tresera i cuatreña – la mizma coza. De estonsez ya son sinco anyos ke yo vo continuando en mi capricho i ainda estamos por arecojermos los dos en una cama!

Bohor i Persiado se kedaron encantados de sintir i se miravan de cara en cara. En este momento en la camareta, coriendo, entraron dos criaturicas de poca edad. Bohor i Persiado alsaron los ojos como por demandar ke buscavan crios en esta caza?

No vos maravies – diSo el rabino – Estos crios los parió mi mujer i son de un vizino, ke al pareser, es menos caprichozo de mi