טבלה מס' 1. הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים אחרי שנת 1948

מהטבלה עולה בבירור תרומתה של יהדות מרוקו לנושא זה.  כי מכל ארצות אירופה גם יחד הגיע מספר המתיישבים לכדי  32.3% בשעה שיהדות מרוקו לבדה העניקה מעל מ 25% (לאחר שמקזזים מה 29.7% את העולים מלוב, מאלג'יריה ומטוניסיה) לכלל ההתיישבות הכפרית- חקלאית במדינת ישראל.

למרות שמרבית המתיישבים היו חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים הם נאחזו בקרקע, עבדו עבודה קשה והפריחו, הלכה למעשה, את השממה והם תרמו לכך שיותר מ 60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו בשנת 1978 היה ביישובים שקמו מאז מאי 1948.

ניתן אפוא לקבוע- כותב פרופ' רענן וייץ – כי המפעל ההתיישבותי של שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה – זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון – הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית.

                                           (סקירה חודשית,ירחון לקציני צה"ל  מרס- אפריל 1978).

מר יחזקאל זכאי, המשמש כיום יו"ר הפדרציה הספרדית בישראל, היה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות הכפרית  בכל חלקי הארץ ושימש בתפקידים ציבוריים שונים ( בין השאר: ח"כ בשנים 1977- 1984, מנכ"ל משרד החקלאות , מנכ"ל  מקורות ועוד). מר זכאי מכיר את הנושא לפנים ולפנים, יותר מכל אדם אחר, בזכות העשייה היומיומית שלו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם כל הגורמים המרכזיים הנוגעים בדבר : ממשלה, כנסת, סוכנות יהודית, ובעיקר עם אוכלוסיית המתיישבים, שופך אור על כמה נקודות חשובות. להלן תמצית מדבריו:

לפני בוא העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ש 50% מתוכה באו ממרוקו, הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנוקדת אפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו. הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענך, ברמלה, לוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא? גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד. הרשויות היו קובעות שמות במקומות שהיה בהם קוץ ודרדר, וכשעלו למקום לא היה שם לא חשמל ולא מים ולא תחבורה ולא רפואה והיה צריך לעבוד ולהביא לחם לילדים, כאשר מכסת שעות העבודה נקבעה על פי גודל המשפחה, ובלילה היה צריך לשמור מפני התקפות של מסתננים ופדיון. על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!!!  מאחר שהייתי פעיל בתנועת המושבים ראיתי יהודים עירוניים, מפאס, מקנאס, אגדיר מראקש, שהיו חנוונים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים, חייטים, שמעולם לא עסקו בחקלאות, באו אל השממה וכבר למחרת יצאו לעבוד ביערות קק"ל. ראיתי איך עור הידיים שלהם מתקלף וכואב והם נשכו שפתיים והמשיכו לעבוד.  במפגש שלי עם בני הדור השני והשלישי של המתיישבים אני אומר להם, אף אחד מכם לא היה נשאר בתנאים שההורים שלכם חיו כאן. לכן, בכל יום אתם צריכים לנשק את הידיים של ההורים שלכם… מי שנשאר נשאר ביוזמתו, מי שרצה לעזוב עזב. הייתה תחלופה גדולה עד לביסוס הסופי. חשוב לדעת בהתיישבות לכל אורך הארץ ולרוחבה: תוכנית סוס (נקראה כך בגלל שהיה צריך להביא את חומרי הגלם על גבי סוסים) זרעית, שתולה, חבל עדולם, חבל לכיש, פרוזדור י-ם הפכנו את היהודים לאדוני הארץ. אנחנו בנינו וישבנו בגבולות. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ , כבשנו אותה בגיאוגרפיה, לכן "אל תקרא בנייך אלא בונייך".

ישמחו השמים ותגל הארץ ארץ ישראל המקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר ושתי הלחם, לחמה של תורה

על הפסוק בספר איוב(פרק ליח א-ד) ויען ה׳ את איוב… איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, כתב הרב נועם אלימלך זיל, פרי אמור: אמר לו הקב״ה לאיוב איפה היית? הידעת מאיזה איפה – שורש אתה? רמז הקב״ה לאיוב שעליו לקדש את האיפה, השורש שהוא בא משם! בסוד "והעומר עשירית האיפה הוא״ הרומז לקדושת עשירי ע״כ. עוד בדורות קודמים אבדה להם משמעות החג, ושורש המימונה לא מצאו וכדברי הרב יעקב משה טולידאנו דל: … ׳התערב להם השם מיימוני המיוחד לרמב״ם ואביו רבנו מיימון הקבורים בטבריה עם יום המימונה ומאז הנהיגו העולים ממרוקו שבטבריה יום זה עליה על קברם של הרמב״ם ואביו זיל- (קובץ זכור לאברהם, ירושלים תשל״ב, עמי 223). וכן כתב הרב דוד אסבאג (בתרגום משפה יהודית מרוקאית): ..׳׳באו בני הדור היקרים האלה אשר אין הם מבינים יום האמונה והפכו אמונה למימונה״-( ספר הגדה: שאר ירקות, כאזאבלנקא תש״ג, עמי וי). ומה נעני אנן אבתרייהו! כך שאין דבר מונח בקרן זוית ומצפה שיגלו שורשי! העבריים כמו חג המימונה אשר אודותיו הספיקו לכתוב דברי הבאי ולעג כמו ׳׳עריכת שלחן המימונה היא ביסודה עריכת שלחן למימון מלך השדים״ ב״מ וקמו להורות כי שורש מנהג עתיק יומין זה לא כהלכה הוא ויש בו פולחן אלילי ח״ו! שומו שמים! ובהשערות פורחות באויר יחברו חבל בחבל לשלול מחג המימונה כל קדושה! לכן שנסתי מתני ויצאתי אל השדה שדה המכפלה תורה שבכתב ותורה שבע״פ ללקט באמ׳׳רים אחרי הקוצר״ים ולחפש בספרי הראשונים ואחרונים שורש הדברים, ואספתי אל תרמילי הדל פניני מנהגים והליכות חודש ניסן הנראים כמו אפיק בו זורם נחל המימונה, וריכזתי מנהגי ׳׳ימי הפסח״ מטו׳ אדר ועד ו׳ סיון, מהיום שאנו מתחילים לעסוק בהלכות חג פסח ועד חג השבועות שהוא גם יום עצרת של חג המצות (רמב"ן ויקרא, פרק כג׳), מנהגים המגלים לנו מהות וזהות חג הפסח וחודש ניסן. תוך כדי כך התברר שהמימונה בקהילות צפון אפריקה ומנהגי מוצאי פסח בשאר קהילות ספרד שורש אחד להם.

381 דאר אלי מא פיהא כ׳בז,

פיהא אל־כ׳צומא ואל־חרז.

בית שאין בו לחם, יש בו מריבות וזעם.

כלה טרף (להם) בבית, השלום בורח מן הבית. (בהנובסקי, אוצר הלשון)

בשבלות השעורים מן הכד, מנקשת ובאה מריבה בבית. (ב. מציעא מטי)

בחסור לאדם לחמו, גם בני ביתו ישנאוהו. (אדי׳׳ר, משלי אגור פרק נ׳)

קשה עניות בתוך ביתו של אדם, יותר מחמישים מכות. (ב. בתרא קטז׳)

382 מתאוייא בין אל־בּו ואל־אום,

ברכה ל־דאר וברכה ל־אולאד.

השתוות בין האב ובין האם,

ברבה לבית וברכה לבנים.

האב והאם הם כשתי מפלגות צוררות זו את זו, בל אחד שוטם, רודף את משנהו ובז לו, כל אחד מוכה עוורון נואש, וטורח למשוך גם את הילדים, את הבנים לצידו. (י. וסרמן)

383 – אלמרא תכ׳ליא־דאר,אל־מראתעמר.

אשה תחריב בית, אשה תמלאנו.

חכמות נשים בנתה ביתה, ואוולת בידיה תהרסנו. (משלי יד׳ 1)

ברכת אב בנתה ביתה, וקללת אם תהרסנו. (בן־סירא)

ברכת אב בנתה בית, וקללת אם תהרסנו. (בן־סירא)

 אוי לבית כי ישא עול מריבת איש ואשתו. (בחינת עולם ידי)

384 – דאר אלי פיהא אל־ב׳צומא – מעדומא.

בית שיש בו ריב ומדון – אבוד.

385 – קאלו:מנאייןעמלתאל־הוויטאת?

וואג׳בו: מן האד אל־קריצאת.

אמר לו: מנין(בנית) הקירות האלה?

ענה לו: מפיתות אלה.

אוי לבית כי ישא עול מריבת איש ואשתו. (בחינת עולם ידי)

הבית עומד על עמודי השלום. (פתגם ערבי)

386 –  ביתת פ־קצר סלטאן, לאכּין דארי הייא אל־מכּאן.

לנתי בארמון הסולטן, אבל ביתי הוא המשכן.

לנתי בבית הסולטן, אן כביתי לא היה. (פתגם ערבי)

 שביעות רצון שוכנת בבקתות חמר, יותר מאשר בארמונות הדר. (תומם פולר)

טוב לאכול בביתו לחם־נקודים, ולא על שולחן זר בשר־עתודים. (אוםם בושם)

טוב ארוחת מסכן בצל קורתו, ממטעמים בבית נכר. (בן־סירא)

387 אל־גאייב מן מכּאנו, אש מן מבאן יוואלמו?

הנודד ממעונו, איזה מעון יתאים לו?

אדם נודד בעולם כולו כדי לחפש את אושרו, וחוזר הביתה כדי למוצאו. (ג׳ורג מור)

מי שכל העולם ביתו, אין לו בית. (פתגמים מקבילים עמי  166)

טובים חיי עוני תחת צל קורתו, ממטעמים ערבים בנכר. (ספר בן סירא השלם, עמי קפי)

תחפושת בליל המימונה

בכמה קהילות במרוקו נהגו להתחפש בליל המימונה ולא בפורים כנהוג. בפאס ובמכנאס, התחפשו הבחורים לערבים. עטו עליהם ״גאלאבייא״ לבנה, תרבוש אדום על הראש ונעלו נעליים תורקיות ״אל־בלג׳א״. הבנות לבשו ״אל־ עזמי״, מין טוניקה ארוכה הדומה מאוד לקפטאן המוסלמי. היו גם שהרחיקו לכת ולבשו לכסוא לכבירה (התלבושת הגדולה) וכך, מחופשים בשלל תחפושות וגם בתכשיטים, יצאו לרחובות, טיילו, שרו וחזרו לבתיהם עד שעה מאוחרת.

שידוכים

בערב זה של המימונה, משפחות רבות סיימו ״עיסקות״ מוצלחות שתכליתן, הקמת משפחה ובית יהודי. אם בחור רצה לבקש את ידה של בחורה, לא היה ערב יותר מתאים מליל המימונה, ואם היה כבר מאורס, הוא הלך בלויית הוריו לבית ארוסתו, כדי לברך הוריה, וכמובן לא הלך בידיים ריקות. הוא הביא לכלתו בעתיד, צמיד, עגיל, או שרשרת והכל מזהב.

המימונה בפאס

מצהרי יום האחרון של פסח מתחילה חגיגת המימונה בפאס. בכניסה לשכונת המללאח. מצטופפים ערבים ובידיהם פרחים ואלומות שיבולי חיטה, כדי למכור אותם ליהודים. רחובות ה־מללאח הומים בני אדם, בחורים מחופשים לערבים ובחורות מלובשות ככלות בתלבושת הגדולה לכסוואה לכבירה.

שולחן המימונה בפאס

הגברים פינו כבר את הבית והלכו לתפילת ערבית. גם הילדים הצטרפו אליהם כך הנשים התפנו להכנת ״שולחן המימונה״, אשר עליו הונחו שיבולי חיטה, פרחים, חלב חמוץ ״א־ראייב״, דגים חיים (סמל לפריה ורביה) אשר ישמשו לארוחת ערב, יש משפחות אשר מטגנות את הדגים בערב זה וסועדות בהם את ארוחת הערב, קערה מלאה קמח ובה תקועים נרתיקי פול ירוק, דבש, תמרים וצלחות עם כל מיני מתיקה, גם בקבוקי מאחייא לא חסרים בשולחן בערב זה, כמו שלא חסרה ה״מופליטא״ באף בית־יהודי בלילה זה. כן נוהגים לקשט בשיבולי חיטה את המנורות, המראות והשעונים הנמצאים בבית.

יהודי פאס אינם מוצאים הסבר לפשר מנהג זה.

תפילת ערבית

את תפילת ערבית של ערב זה, פותחים במזמור ״השמים מספרים כבוד אל״ (תהלים יט) וכאשר מגיעים לפסוק ״והוא כחתן יוצא מחופתו״, כל הקהל קורא אותו בצוותא ובקול רם.

את תפילת ערבית מסיימים בתפילה ״אין כאלהינו״ בתרגום ערבי־יהודי, בבית־הכנסת של התושבים " סלאת לפססיין "  נוהגים לתרגם קטע זה לשפת הלדינו, אף־על־פי שבבית־כנסת זה, אין איש יודע שפה זו. זכר לימים עברו שבהם למדו שיר זה עם תרגומו מאחיהם מגורשי ספרד.

הערת המחבר :           ראה: 363-364 Abbou Isaac D, pg; זכור לאברהם, עמי 212; אהבת הקדמונים, דף י. א . בבית־הכנסת של התושבים בפאס והנקראת ״סלאת לפאסיין״ מתרגמים את ״אין כאלהינו״ ללאדינו גם בליל מוצאי־שבת.

ביתר בתי־הכנסת בפאס. מתרגמים את ״אין כאלהינו״ רק לערבית־ יהודית כמו שכל בתי־הכנסת במרוקו.

אנו מביאים את המזמור ״אין כאלהינו״ בשפת הלדינו כפי שקראו אותה בבית־כנסת של התושבים, וגם בערבית־יהודית המדוברת.

ברכת הרב

יהודי פאס מתחילים גם הם את הביקורים, אצל הכוהן, נכנסים אליו ביראת כבוד, מרכינים ראש והכוהן מניח את שתי כפות ידיו על ראש המתברך ומברכו בברכת כוהנים המשולשת. מהכוהן סרים לביתו של רב שאינו כוהן והברכה כאן, היא ברכת יעקב אבינו ישמך אלהים כאפרים וכמנשה. (כדאשית מח, כ) . לאחר הברכה הרב מעביר על מצח המתברך, עלה פול ירוק, עלה נענע טבול בחלב בתוספת כמה תמרים.

ראוי לציין שכאשר נכנסים לבית הרב לקבל את ברכתו, פותחים בפסוק ״אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך׳(משלי ג, ב). כשעוזבים את המקום אומרים: ״ושמרתם את הדבר הזה לחק־לך ולבניך עד עולם״ (שמות יב. כד).

הערת המחבר : הפול בעל הצבע הירוק מסמל האושר בצפון־אפריקה. החלב הוא סימן־טוב ומסמל אושר ועושר. התמר הוא סמל למתיקות, ולכן יש עד היום הנוהג במרוקו לקבל את פני האורחים רמי־מעלה שבאים לבקר במדינה זו, בחלב ותמרים.

עדות: חגיגות המימונה במרקש 1902

21 באפריל 2014rafimann

לרגל המימונה הנה עדות לדרך שבה חגגו יום זה במרקש במרוקו בשנת 1902, בכתבה שהופיע בעיתון העברי "המליץ".

הכותב, שחתם על כתבתו בשם "ד"ר העציוני", הוא הרופא היהודי י' הולצמן שלצד טיפול בחולים גם הרבה לכתוב מאמרים לעיתון היהודי "המליץ".  הולצמן נולד בירושלים, למד רפואה בוינה, שימש רופא בטבריה ואחר כך יצא שוב לאירופה. הוא היה מקורב להרצל, ובכתבותיו הביע תמיכה בפעילות הציונית.

בראשית המאה ה-20 הגיע למרוקו, שם שימש כרופאו של המשנה למלך. את קרבתו למלכות ניצל לא פעם כדי לסייע ליהודי מרקש, כאשר הוטלו עליהם גזירות שונות. במהלך שהותו במרוקו שיגר כתבות לעיתון, שכללו בין היתר תיאורים של מנהגי היהודים שם בעין אנתרופולוגית. באחת מכתבותיו תיאר בבקורתיות את דבקותם של יהודי מרוקו ב"תרופות סבתא" וסירוב רבים מהם לאמץ את חידושי הרפואה האירופית. 

גם בטקסט זה – שרובו תיאורי – ניתן למצוא, בפסקה האחרונה, ביקורת על חלק ממנהגי יהודי מרוקו. הולצמן, שחונך באירופה והרבה לכתוב על חידושי המדע, מצא בחלק מהמנהגים "קסם ריק" ו"פרי בוסר" של תרבות יהודית", הרחוק מן התבונה והחוכמה הנהוגות ב"ארצות הנאורות. 

אך למרות הערות אלה – המעידות על הפערים התרבותיים ועל נקודת המבט האירופית על תרבות המזרח – מעניין לקרוא את תיאור החג על מנהגיו, כפי שנחוג במרוקו, לפני 112 שנים.

הטקסט הבא מובא כאן במלואו, מתוך האתר "עיתונאות יהודית היסטורית".  הוא התפרסם ב"המליץ" ב-19 ביוני 1902. העיתון ראה אור באותה תקופה בעיר פטרבורג ברוסיה.

חג מימונה שמח.

מכתבים ממרקש – בירת מרוקו

מאת ספרנו המיוחד

עברו ימי החג. המועדים וימי ההרוחה חלפו למו וימי עבודה קשה לקחו עמדהם, והמלאח הולך ומקבל את צורתו התדירית. ליל אחרון של פסח הוא מצויין ביתר שאת על ידי החיים ההומים ומלאיי המולה, אשר ישררו בו באופן מיוחד. אחרי תפלת המנחה יוצאים כל בני העיר על אחת מגינות המלכות הסמוכה למגרש היהודים לברך על " האילנות " וכן יפיצו בגנים ובפרדסים לכל עבר ורוח והמון החוגגים האלה עוברים ושבים מבלי הפוגות עד כי עשרת אלפים היהודים הנמצאים פה יתפזרו ויתלכדו לכתות ואגודות אין מספר וכל הרואה יעריך מספרם לאלפי אלפים  לעת שקיעת החמה נראים יושבים עלי גגות בתיהם ומציעים מטות ומרבדים ומחצלאות ואוכלים ושותים לשם " הלויית החג ", כי האמנם יש תקוה להשתעשע באכילה ובנחת רוח עדי בוא חג שני ? הן על ימיהם מרודים ומרורים, ודי להם בכף של פולים וחמוצים או בקערה של ירק ולחם שעירים ומתי תגיע עוד הפעם שעת הכשר של אכילה אם לא " בימי שמחתנו " ! איך שיהיה הנה הגויים הערביים, הרודים בישראל פה כאות נפשם מביאים מנחה ואשכי חמאה וחלב נקפא פה סילה ושאיר את עיסה והיהודים שמחים בהם ומקבלים אותם בשחוק של רעוה וידידית, כאלו, השמלה חית השדה, ונתן יתנו לבני יקטן מקטורה מפסחם ומצתם ! והמנהג ישן נושן בימי הפסח שלחת עדת היהודים, ועתה כל אחד ואחד לעצמו, תשורה לחצר המלך ופלגשיו, שריו ועבדיו ולאזרחי הישמעאלים, איש איש לכל מכריו ורעיו, מנות ומטעמים מיפיו של החג, והמלך ובל המקבלים את מתנות היהודים נותנים להם מנות יפות לפי ערכם וכבודם ; מטפחות משי מרוקמים בצבעים שונים ובהירים, כסף וכלי חפץ ! אחרי צפלת ערבית מרכיבים את חזן הכנסת על כתפות השמש ומדליקים לפניו כפות " תמרי היער " ומפזזים ומכרכרים לפניהם בתפים ובמחולות, עדי הגיעו אל ביתו. ככה יעשה לכל חזני בתי הכנסת, והם ששה ועשרים במספר.

כל הבתים מלאים אור והשולחנות מסודרים ומעוטרים בפרחים ועלי עצים יפים וענפיהם. וצלוחית מלאה חלב, כוס מלאה חמאה וקערה ממולאת בקמח מונחים על השלחן. כשנכנס בעל הבית, מפזרים על ראשו מעט קמח ומרננים לקראתו, וצופרים בפיהם כעין הרועת שמחה, וכן ילכו ויעפרו בקמח על ראש כל בני הבית, ….והמון העם מתחבר ללהקות ולוקחים כלי זמר בידיהם וסובבים בבתים ובחצרות ומנגנים , ובנות העם מרקדות ויוצאות במחול והמשוררים קוראים " תנו לנו המנהג ! אז יתנו למו מעט קמח או שכר, יין שרף, או, וזה הוא המעט, איזה מטבעות.

מרבית העם אינם ישנים בלילה המברך הזה וסובבים בעיר, בשווקים ובחוצות וקוראים " לילה מימונה " " לילה מסעודה " – לאמר " ליל שיש לו מזל, ליל מלא סמן טוב ". בחצות ליל קמים עוד הפעםויוצאים לשער המגרש וקונים שם מאת הערביים והערביות חלות של מחמצת, בצק של שאור, חלב, דגים ומיני ורדים ; יש שזהירין לקנות רק מבני חם השחורים ובני קדר ; הרבה מן העם נהגו לשאב מי הבאר והבורות, כדי לרחוץ בהן את ידיהם ורגליהם.

הרבה מהם נהגו לצאת שער העיר לטיל בגנים ובפרדסים וכורתים שמורות הכרמים ונושאים איתן בידיהן עד מקום ברכות מים ושם, רוחצים את ידיהם ורגליהם. בעלי בתים נכבדים אשר חננם ה', בהון מזמינים את מכריהם לביתם ושם ינגנו בכלי זמר וישירו שירים ערבים לאזניהם עד אחרי חצות לילה.

בבקר אוכלים תבשיל מיוחד הנקרא בשם " ברכוכס "  והוא כעין ה " כוסכוס ", מבושל בחלב וחמאה. אחרי כן יוצאות הנשים והבתולות וילדים קטנים אל ברכת מים ידועה הנקראת " סאקית אל מורו-י " אשר מימיה כעורים במאד, על ידי בגדי המון העם הערבי, הנכנסים שמה ורוחצות שמה ידיהן ורגליהן, ואחרי כן תלכנה העדינות האלה אל הגנים והכרמים הסמוכים אל השוקת ההיא לאכל ולשתות ככל אשר תשיג  ידן. זה הוא סדר הלוית הפסח ותקון אסרו חג.

הלאיתי את קוראי הנכבדים, בענינים קטני הערך, לפי הנראה בסקירה ראשונה, אם כי באמת מנהגים כאלה המה מציינים בדיוק את אפיו של כל עם ועם, ומה גם עם או משפחה בישראל, אשר היצה מיבדלת ורחוקה מיתר אחיותיה משפחות ישראל בארצות נאורות. אפס לבעבור ישיגו מנהגים כאלה איזה ערך בתולדה ובדברי הימים, עודם צריכים לפרוש ולבקרה, וזה אשוב למלאות התימי לכתב את הדברים כהויתם, ואז אוסיף להעיר ולהאיר לברר ולבקר עדי אשר יהיו מצורפים ומזוקקים ואז יוכל גם כותב התולדה להשתמש בהם לצרכי דברי הימים.

אחרי המועד הולכים להשתטח על קברי צדיקים; לזה אומרים " זירה " לאמר לסייר מקומות הקדושים הן בבית הקברות אשר במגרש היהודים בעיר פנימה ובן בבית העלמין הישן אשר מחות לעיר; ויש אשר נוזעים לעירות אחרות ולכפרים, מקמות ששם נקברים אנשי שם, רבנים וקדושים. ההולך לסיר קבר איזב צדיק שיהיה, מכים צדה לדרך ויושב שם לכל הפחות שלשה ימים ושלשה לילות ומרבה באכילה ובשתיה,

וכל מי שחלה, או שהיה באיזה צרה ונדר " כנהוג " לסור את הצדיק הפלוני, הרי הוא מקים בימים האלה את נדרו. אחרי שובם ממקום קדושים המה נזהרים מהחליף את שמלות בגדיהם וכתנתם לעורם משך שבעה ימים ! אנשי המלאח מביטים על כל הדברים האלה כעל דברים רמי הערך, אשר מלבד מעלתם העצמי הנם עקריים ויסודיים ביהדות ; וכל הלועג להם ולמנהגיהם כאלו לועג לרש !

הלקח היוצא לנו מכל הנאמר הוא, כי תרבות ישראל העתיקה, אשר לא חדלה מהפיח רוח חיים בנשמת היהודים פה, התרבות הזאת אשר הקימה ועודדה את כל הנדחים האלה, ותקשרם בעבותות אהבה אל ארצם ומולדתם, התרבות הזאת, אשר הראתה ברכה רבה לבית ישראל, הציצה גם " פרי בסר " והויות רבות נולדו על ברכיה והיא טפחה ורבתה את כל ההבל וה " קסם הריק " הזה על שדיה, עד כי כמעט נבצר מאתנו להכיר את המאור שבה ולהבדיל בין אור היהדות, אור החכמה והתבונה ובין החשך אשר בא לרגלי הזוהר.

ד"ר העציוני

מלך מרוקו חונכת ההכנסה בקזבלנקה לאחר שישב על כנה

https://youtu.be/g1yOKlrgoSk

ההתיישבות בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה.

הצגת כלי הנדוניה של הכלה

חגורה ביטחונית של המדינה

בשנות החמישים והשישים התמקדה פעילות ההתיישבות ביישום מטרות לאומיות ובראש ובראשונה: עיבוי גבולות המדינה והבטחתם. לשם כך הוקמה לאורך הגבול עם לבנון ולאורך הגבול הסורי והירדן רשת של מושבים וקיבוצים שמילאה את התפקיד של החגורה הביטחונית של המדינה ובלמה בגופה את החדירה של הגורמים המסתננים מעבר לגבולות. כמו כן הוחל בהקמת ישובים חדשים בגליל התחתון: קריית שמונה (1950) חצור (1952) , מעלות (1956 ) ובעיבוי יישובים קיימים (העיר צפת, למשל) כדי למנוע השתלטות ערבית על אדמות הגליל. 

ובדרום היה חבל לכיש, שהשתרע בחלק שתווך בין פרוזדור ירושלים והנגב ובין הרי חברון וגבול רצועת עזה, שטח שומם ובלתי מיושב. הוא היווה פרצה ביטחונית, שדרכה חדרו מסתננים מירדן ומרצועת עזה וסיכנו את חייהם ורכושם של המתיישבים המעטים שחיו אז בדרום הארץ. פיתוח חבל לכיש ויישובו היו אפוא, צורך הכרחי מהבחינה הביטחונית. אולם, רק עם תחילתה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה בכלל וממרוקו בפרט, בשנת 1954, הוחל בפיתוח החבל ובהקמת צורת התיישבות חדשה (להלן) שהפכה דגם לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואפילו למדינות חוץ לארץ. 

התיישבות חקלאית על פי דגם מרחבי חדש

ההתיישבות החקלאית נחשבה גולת הכותרת של המפעל הציוני, כאשר היישובים הכפריים היו חלוצי ההתיישבות. בשלושת העשורים לקיום המדינה נוסדו 537 ישובים כפריים, כאשר מעל למאה מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות חדשים לחלוטין, שלא היו מיושבים עד אז. בכך הם תרמו לפיזור האוכלוסין. בשנים 1954- 1955 הוחלט להביא את העולים מהאונייה ישר אל כפר היעד. לשם כך יצאו שליחים של תנועות ההתיישבות, ובעיקר של תנועות המושבים למרוקו, כדי לבחור, למיין ולארגן את המועמדים להתיישבות כבר בחו"ל. עוד בהיותם במרוקו נקבעו המקומות אליהם יישלחו בעצה אחת אתם.

מבחינה אדמיניסטרטיבית הוקם בחבל לכיש דגם חדש שהפך אותו ל"חלון הראווה" להתיישבות החקלאית-כפרית  של יוצאי מרוקו בישראל והיה מודל לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואף מחוצה לה. 

בשנים  1954- 1955 הוקמו בחבל  16 יישובים כפריים, כאשר כל יישוב היה פחות או יותר הומוגני מבחינת ארץ המוצא של אוכלוסייתו, מה שתרם ליציבות מקומית בכפר ולארגונם והפעלתם של מוסדות הכפר.  באזור הוקם מבנה מרחבי חדש, שהתבסס על רמות שונות של מרכזי שירותים (נורה ואבן שמואל) ושל שיתוף בין כפרי בשירותים ובמפעלים אזוריים. כמו כן הוקם מרכז עירוני,  קריית גת.

מבין המושבים שהוקמו במסגרת החבל נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה, לוזית.

במסגרת ההתיישבות האזורית הוקמו בתשט"ז גם 6 מושבים חדשים באזור תענך בחלק הדרומי- מערבי של עמק יזרעאל. 3 מושבים ראשונים הוקמו בתשי"ג: אביטל, פרזון ומיטב. בתשט"ז נוספו 6 מושבים: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר-יפה. שנתיים לאחר מכן הוקם המרכז הכפרי אומן ליישובים: מלאה, גדיש, וניר-יפה.

ליישובים שהוקמו בחבל לכיש ובאזור תענך נוספו בשנים תשט"ו ותשט"ז עוד 12 יישובים באזורי הארץ האחרים. בתשט"ו הוקם המושב אשבול שבנגב, גפן בשפלת יהודה, שדמה באזור בשיט. וכפר עבודה בפקיעין שבגליל העליון. בתשט"ז נוסדו המושבים: יד רמב"ם, מיסודו של הפועל המזרחי, שדות- מיכה (סביבות בית שמש). בתשי"ז הוקמו 6 מושבים חדשים: בית עוזיאל של הפועל המזרחי בשפלת יהודה, וכפר הרי"ף, על שם רבי יצחק אלפסי, מחכמי מרוקו בימי הביניים ואחד מגדולי הפוסקים של ההלכה היהודית. (ישבו בו עולים מצפון אפריקה ופולין). 4 מושבים הוקמו בנגב המערבי: זמרת, ישע, עמיעוז ושוקדה.

במגמה להגביר את הייצור החקלאי ואת התעסוקה לעולים, הוקמו חוות חקלאיות וכן הוקמו  10 בתי ספר חקלאיים לילדי היישובים החדשים.

חמי

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל.

יא

מעשה די כאן פייאם הרב הצדיק רבי שלום ז״ל מן בלאד נעלז כאן סאן סאכן פי בלאד פילעון(רוסייה). ואחד אראזל די מה כאנתס ענדו לברכה פדי תה ירבח כאמל וקאל מעה באלו באס ימסי יבדדל לסי בלאד אוכרה לאיכון תכון ענדו לברכה ומסה לבלאד לונדריס יע״א וחממה כסב ואחד להצלחה כבירה די עאונו שי״ת וזמע ממון כתיר תממה .זאב שי״ת מרד פהאדיף לבלאד ווצל למות רח״ל ומן די סאף באיין מריד בזזאף. צאפד ובררח לחכם לכביר די בלאד לונדריס יע״א ועאודלו וקאלו באיין הווא מן בלאד בעידה ודאבה חבת נוציך לאמה נמות בלה אוצאייה . דאבה נחבךּ מנורה מה נמות תציפד לולאדי באס יקבדו לממון דייאלי די מאסי נכלילהום ענדךִ האדיךּ סאעה קאללו ארב אנה: ראני נעמל די תה תקוללי :

והאגדאךּ עמל ארב כיף נפטר האדאךּ לעשיר כתב ואחד לברה לייד ארב די בלאד לעשיר וקאלו נחבך תקול לולאד דלעשיר לפלאני באס יזיו להנא פי בלאד לונדריס באם יקבדו ליראתה די כללאלהום בוהום. כיף אוצלת לברה לייד לחכם די בלאד לעשיר ציפת עלה אולאד למיית ווראלהום האדיךּ לברה די זאתו מן ענד ארב דלונדריס וכיף דאזו לייאם דלאבילות רח״ל מסאוו האדוךּ לולאד ללונדרים ועבבאוו פידיהום ואחד לברה מן ענד ארב די זאתו לברה ומכתוב פיהא באיין האדו חומה לולאד די האדאך לעשיר די נפטר פלונדרים יע״א . ומסאוו לענד ארב די פבלאד לונדריס ווראולו האדיךּ לברה די כתבלהום ארב דלבלאד דיי^אלהום ופי מה קרה האדיךּ לברה די זאבו דגייה תפעלהום לפלוס די כללא בוהום תחת ידו וכיף קבדו לפלוס לולאד קבדו כררושתהום ומסאוו לבלאדהום :

כיף כרזו לטריק עמלו שרוט בינאתהום באם טריק כּאמלה מה יתפרקוסי בזוזהום מן לקררוסה גיר אילה פי ואחד פיהום חב יעמל צרכוו יחדאז יבקה ואחד פלקררוסה חאדי לפלום וכיף קררבו לבלאדהום חדאז ואחד פיהום באס ינקי ראצו וכללה כאה פלקררוסה חאדי. בלהק כיף רזע סאף סנדוק דלפלוס די זאבו מן לונדריס תסרק מן לקררוסה וקאם ותלק ציחה כבירה וקאל לכאה באיין נתינה היוא די כוונת סנדוק מן די כלליתך בוחדך וכיף אוצלו לבלאדהום דגייה מסאוו לענד רב די בלאדהום ועאודולו. די תעמאל בינאתהום כאמל. ורב קטע שרע באיין כאה די בקה מעה לקררוסה וסנדוק בוחדו יחדאז יחלף באיין מא סרק ורסמלהום נהאר פאס יחלף.

בלחק קבל מה יוצל נהאר דלחלוף תואפקו  לכואן בינאתהום באש ימסיו לענד ואחד ארב די בלאד מקאזניץ יעיא וההיא יקטעלהום אסרע וכיף מסאוו לענדו ועאודולו כולסי די טראלהום וקאל ארב לואחד טן האדוךּ לכואן האדסי די קולתי באיין כאךּ הווא די סרק סנדוק מאסי חק גיר די סרק הווא ואחד לכוואן אכור די הווא כדדאם מעה למכזן פי בלאדכום עלא האגדאךּ כיף תוצלו לבלאדכּום תמסיו לענד למכזן וטלבו מנו באם כולסי למכאזנייא דיאלו יתצפפו לוזהו והאד זוז דלכואן יוקפו קדאם לקאייד וידור ואחד מן לכואן עלא הארוךּ למכאזניא ויצקציהום ואס מה כאנו סנדוק ולואחד מן למכאזניא די יקום פיה בלמעיור יערף באיין האדאךּ הווא די כאן סנדוק והאגדאך עמלו האדוך לכואן

 בלחק מן די תזמעו למכאזניא וקפו פצף ואחד וכאנו לכואן יצקציוהום וסי חד מה עאיירהום האדיךּ סאעה עארפו באיין כץ סי ואחד מן למכאזניה די מה זאס ודגייה אוצצה לכביר דלמכאזניה באס יחסבו למכאזניא כאמלין ומן די חסבוהום סאף באיין כץ ואחד מה זאס ומסאוו טאפו עליה וזאבוה למודע למחכּמה ודאזו האדוך לכואן מררה אוכרה עלה האדוך למכאזניה וצקצאוהום וחתה ואחד מה עאירהום חתה אוצלו להאדאך די מה זאס למררה לולא ונתלק עליהום בלמעיור כביר ודגייה קאלו ללקאייד האדה הווא די סרק מאלנה.

מעשה די כאן פייאם הרב הצדיק רבי שלום ז״ל מן בלאד נעלז כאן סאן סאכּן פי בלאד פילעון(רוסייה). ואחד אראזל די מה כאנתס ענדו לברכה פדי תה ירבח כּאמל וקאל מעה באלו באס ימסי יבדדל לסי בלאד אוכרה לאיכון תכון ענדו לברכה ומסה לבלאד לונדריס יע״א ותממה כּסב ואחד להצלחה כבירה די עאונו שי״ת וזמע ממון כתיר תממה .זאב שי״ת מרד פהאדיף לבלאד ווצל למות רח״ל ומן די סאף באיין מריד בזזאף. צאפד ובררח לחכם לכביר די בלאד לונדריס יע״א ועאודלו וקאלו באיין הווא מן בלאד בעידה ודאבה חבת נוציך לאמה נמות בלה אוצאייה . דאבה נחבךּ מנורה מה נמות תציפד לולאדי באס יקבדו לממון דייאלי די מאסי נכלילהום ענדךִ האדיךּ סאעה קאללו ארב אנה: ראני נעמל די תה תקוללי :

והאגדאךּ עמל ארב כיף נפטר האדאךּ לעשיר כתב ואחד לברה לייד ארב די בלאד לעשיר וקאלו נחבך תקול לולאד דלעשיר לפלאני באס יזיו להנא פי בלאד לונדריס באם יקבדו ליראתה די כללאלהום בוהום. כיף אוצלת לברה לייד לחכם די בלאד לעשיר ציפת עלה אולאד למיית ווראלהום האדיךּ לברה די זאתו מן ענד ארב דלונדריס וכיף דאזו לייאם דלאבילות רח״ל מסאוו האדוךּ לולאד ללונדרים ועבבאוו פידיהום ואחד לברה מן ענד ארב די זאתו לברה ומכתוב פיהא באיין האדו הומה לולאד די האדאך לעשיר די נפטר פלונדרים יע״א . ומסאוו לענד ארב די פבלאד לונדריס ווראולו האדיךּ לברה די כתבלהום ארב דלבלאד דייאלהום ופי מה קרה האדיךּ לברה די זאבו דגייה תפעלהום לפלוס די כללא בוהום תחת ידו וכיף קבדו לפלוס לולאד קבדו כררושתהום ומסאוו לבלאדהום :

כיף כרזו לטריק עמלו שרוט בינאתהום באם טריק כּאמלה מה יתפרקוסי בזוזהום מן לקררוסה גיר אילה פי ואחד פיהום חב יעמל צרכוו יחדאז יבקה ואחד פלקררוסה חאדי לפלום וכיף קררבו לבלאדהום חדאז ואחד פיהום באס ינקי ראצו וכללה כאה פלקררוסה חאדי. בלהק כיף רזע סאף סנדוק דלפלוס די זאבו מן לונדריס תסרק מן לקררוסה וקאם ותלק ציחה כבירה וקאל לכאה באיין נתינה היוא די כוונת סנדוק מן די כלליתך בוחדך וכיף אוצלו לבלאדהום דגייה מסאוו לענד רב די בלאדהום ועאודולו. די תעמאל בינאתהום כאמל. ורב קטע שרע באיין כאה די בקה מעה לקררוסה וסנדוק בוחדו יחדאז יחלף באיין מא סרק ורסמלהום נהאר פאס יחלף.

 בלחק קבל מה יוצל נהאר דלחלוף תואפקו  לכואן בינאתהום באש ימסיו לענד ואחד ארב די בלאד מקאזניץ יעיא וההיא יקטעלהום אסרע וכיף מסאוו לענדו ועאודולו כולסי די טראלהום וקאל ארב לואחד טן האדוךּ לכואן האדסי די קולתי באיין כאךּ הווא די סרק סנדוק מאסי חק גיר די סרק הווא ואחד לכוואן אכור די הווא כדדאם מעה למכזן פי בלאדכום עלא האגדאךּ כיף תוצלו לבלאדכּום תמסיו לענד למכזן וטלבו מנו באם כולסי למכאזנייא דיאלו יתצפפו לוזהו והאד זוז דלכואן יוקפו קדאם לקאייד וידור ואחד מן לכואן עלא הארוךּ למכאזניא ויצקציהום ואס מה כאנו סנדוק ולואחד מן למכאזניא די יקום פיה בלמעיור יערף באיין האדאךּ הווא די כאן סנדוק והאגדאך עמלו האדוך לכואן

 בל.חק מן די תזמעו למכאזניא וקפו פצף ואחד וכאנו לכואן יצקציוהום וסי חד מה עאיירהום האדיךּ סאעה עארפו באיין כץ סי ואחד מן למכאזניה די מה זאס ודגייה אוצצה לכביר דלמכאזניה באס יחסבו למכאזניא כאמלין ומן די חסבוהום סאף באיין כץ ואחד מה זאס ומסאוו טאפו עליה וזאבוה למודע למחכּמה ודאזו האדוך לכואן מררה אוכרה עלה האדוך למכאזניה וצקצאוהום וחתה ואחד מה עאירהום חתה אוצלו להאדאך די מה זאס למררה לולא ונתלק עליהום בלמעיור כביר ודגייה קאלו ללקאייד האדה הווא די סרק מאלנה.

 בלחק הווא מה חבסי יגּרד לאיין כאן כוואן מערוף וצצה לקאייד באם יטייחוה לעצה וידרבוה מייאת דקקה עלה לחמו והווא קבל באס יתכאלהא ומה חבסי יגרד טייחוה ללעצה ומן די בקאוולו 15לדקקה פלמייה צייח וקאל חטאתי וסרקת לפלום לאיין מן די בקאולו גיר 15 לדקקה מה קדרסי יסבר חתה יכמלולו חסאבו והאריךּ סאעה אוראלהום פאיין ככבה סנדוק דלפלום וצקצאה לקאייד וקאלו עלאס מה גּררתי גיר חתה בקאוולך 15 לדקקה ואס מה קדרם יצבר חתה יכמלו 15 לדקקה.

 ואזבו האדאך למכזני וקאלו כונת נקדר נצבר ללכמאלה דדק בלחק גיר קריב תסאלו דריב זזאני ואחד ראזל סיבאני לוזהי ועצה פיידו וקאלי ידה מה תגּררסי בסריקה ראה יזייפו ויקתלו בהאדיך לעצה עלה האדאך חדאזת נגרר דגייה האדאך לקאייד תעזזב בזאף וקאל להאדוךּ לכואן ואס תה תעארפו סי חאזה מן האדסי די טרה ועאודולו באיין הומה כאנו קדדאם לחכם די בלאד קאזניץ יע״א והווא די עטאנה האד ראי ועלה כלאמו תמסינה פהאדיך סאעה מסה האדאך לקאייד לענד לכביר דלחכמה דלבלאד (פחאל ריזידאנץ) וקאללו תעארף יא סידי באיין ואחד לחכם דליהוד תא יעארף כול מא הייא חאזא די מכבביא ודאבא תא נחבך תציפדלנא עליה ונשופוה מנאיין ענדו באס תא יעארף האד סי כאמל באם נשופו ונבחתו עליה קדדאש נהווא זהדו פדנייא באם תה יסוף האד לחואייז כאמלין למכביין …

כל שליחי האלוהים צוידו באותות ובמופתים כדי להוכיח מחד את שליחותם ומאידך להתעלות באותותיהם האלוהיים על כל מעשי עושי הכשפים שבקרב עובדי האלילים.

לראיה אפשר לציין לדוגמה את שליחותו של משה רבנו שנזקק לאות כדי להוכיח לפרעה ולמכשפיו הגדולים שהוא שליחו של האל הכל יכול. ראה בספר שמות פרק ז פסוקים ח – יא, מצטט חלקית:

וישלך אהרון את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין: ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרון את מטותם״.    סוף ציטוט

איך היו מתקבלים משה ואהרון בחצר פרעה ללא האותות האלוהיים?

למוחמד לא היו אותות להיעזר בהם כדי לשכנע את יריביו אולם הוא צויד בחרבו כדי להשמיד את יריביו ולהכניע את מתנגדיו ובדרך הרשעים השיג את מטרותיו.

בפסוק 39 בספר הקוראן בשורת אברהם, כתוב מצטט:

זכור באמור אברהם, ריבוני, קבע את העיר הזאת מכה כעיר מקלט ומבטחים והרחק אותי ואת בני מעבודת הפסלים שהטעו אנשים רבים, מי שילך בדרכי הוא כמוני ומי שמתנגד לי הנה אתה סולח ורחמן״.

סוף ציטוט

עורכי ספר הקוראן אינם מתעמקים במשמעויות מסריהם הבלתי מדויקים הגובלים בהסחת דעת ובניסיון זדוני להטעות את המאמינים התמימים. אברהם אבינו התגורר בכנען על פי ציווי אלוהי לפני אלפי שנים ככתוב בספר הספרים ומי יודע אם באותם ימים מכה הייתה בכלל קיימת? אולם מחמת הספק אפשר לשער שאולי מכה הייתה קיימת כמושבה ליושבי אוהלים נודדים אך בוודאי ללא כעבה וללא פסלים?

להוכחה ראה בספר בראשית פרק יז׳ פסוקים ח – י מה הוריש אלוהים כצו לאברהם, מצטט:

ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים.

סוף ציטוט

מאין מצצו עורכי הקוראן את הסורה 39 ועל מה הסתמכו שאברהם ביקש את מכה כעיר מקלט לו ולבניו?

האם אברהם אבינו שכח את ציווי ה׳ אחרי כל כך הרבה שנים?

אין סוף לבדיות ולסילופי עובדות הגובלים לעתים בגיחוך בספר הקוראן.

סורה 15 – פסוק 5

מעולם לא השמדנו אומה ועיר, אלא במועד הכתוב בספר

وَمَا أَهْلَكْنَا مِن قَرْيَةٍ إِلاَّ وَلَهَا كِتَابٌ مَّعْلُومٌ 4

בספר : בספר הגורלות הנצחי אשר בשמים. ספר זה הוא גם המקור שממנו נשאבו כל כתבי הקודש, כולל הקוראן

עורכי הקוראן מודים בדיעבד בהשמדת שבטי היהודים אולם מנסים לתרץ את פשעיהם כציווי אלוהי בכתובים או כמתואר ״אלא במועד הכתוב בספר״.

לאיזה ספר מתכוון העורך? האם המועד צוין בספר הקוראן?

האם ספר הקוראן היה קיים כשמוחמד הורה להשמיד או לגרש את שבטי היהודים ולגזול את רכושם?

היכן כתוב ״המועד״ שיש להשמיד את היהודים ולרשת בכוח את רכושם?

מדוע מוחמד לא נקט באותה הדרך נגד עובדי האלילים ותקף דווקא את השבטים היהודיים שהאמינו באלוהים?

הגיע הזמן להודות בעובדה שמוחמד כאסטרטג צבאי היה זקוק לממונם הרב ולרכושם של היהודים כדי להקים את צבאו שהכין בשקדנות לקראת הגשמת מטרותיו. את הממון הרב שהשיג משבטי היהודים לא היה יכול להשיג אילו תקף את מושבותיהם של עובדי האלילים.

בפסוק 65 בספר הקוראן בסורת הדבורה סורה ממספר 16

אללה : לפניך באו שליחינו אל עדות מבני ישראל שהשטן הראה להם באור יפה את מעשיהם והוא פטרונם גם כיום וועונשם מכאיב, עבורם הורדנו את הקוראן למעם תבהיר להם במה שהם מחולקים בווכהדרכה ורחמים חאנשים מאמינים….סוף ציטוט

♦ מדוע ספר הקוראן ירד להבהיר דווקא את המחלוקות בין היהודים המאמינים ולא כאמצעי להפצת תורת ה׳ בין עובדי האלילים?

• איך עורכי הקוראן העזו לכנות את השטן כפטרונם של העם היהודי ולהדגיש בבטחה שהשטן פטרונם גם כיוס?
• הייתכן שפטרונם של עם הספר ״אלוהי השמיים״ שהעם היהודי הביא את תורתו לכל העמים מכונה ״השטן״?

האם יש אמת ביומרה הסתמית, מצטט: ״עבורם הורדנו את הקוראן למען להבהיר להם במה שהם מחולקים בו״, סוף ציטוט.

• מדוע עורכי הקוראן מתכחשים לעובדה שהקוראן נכתב ביוזמתו של החליפה עותמאן והוא איננו יצירה אלוהית?
• איך אפשר לכנות את הקוראן כיצירה אלוהית כשכרכיו אינם ערוכים כראוי והוא טומן בחובו כפילויות וטעויות ורוב פרקיו מושתתים על המנהגים ועל חוקי עובדי אלילים?
• האם תורת היהודים לא הבהירה דיה את דרכי ה׳ שהיה צורך בספר נוסף להבהרות ביוזמת אלוהים?

כל בר-דעת המתעמק בכתובים בספר הקוראן מגלה ללא כל קושי שבכל פרקיו אין כל חידוש נבואי שיכול להוות עילה להדרכה או להבהרה שלא נאמר ולא היה ידוע לפנים.

עורכי הקוראן הבינו אולי במלאכת המלחמה ובכיבושים אולם בתורת האלוהים אפשר לכנותם בורים מתנשאים שמטרתם היחידה התמקדה ברצח האופי ובהטלת דופי בעם היהודי.

ימי פריחה

מימין הגאון רבי יוסף בן נאים בספרייתו, שני משמאל בפינה ר' מכלוף בנו של שלום

שבו ימי פריחה לאפריקה הצפונית. תרמה לכך לא מעט היציבות המדינית במאה התשיעית: בית אגלב במזרח (תוניסיה ואלג׳יריה), בית אדריס במערב (מארוקו), בני אומיה בספרד, כוננו ממשלתם על המגרב במובנו הרחב.

עדים מהימנים שסיירו באיזור זה שנים על שנים, כגון אבן חוקל ומקדסי (במאה העשירית), בכרי (במאה האחת־עשרה), מרבים לשבח את פוריותה של הארץ ^. באזורים נרחבים של תוניסיה הדרומית (המכוסים כיום חולות) גדלו אז עצי־פרי למיניהם, זנים שונים של הדרים ותאנים, כרמי זית וגפן. בנאות־המדבר הנרחבות נשאו דקלי־תמרים פרי משובח, ואדמת הצפון הצמיחה חיטה ודגנים אח­רים. בסביבות קרתיגני, קירואן ומג׳אנה גדלו: הכרכום, אותו צמח־פלא שהשתמ­שו בו לדברים הרבה — לרפואה, לבושם, לצביעה ולתבלין, ושהיה אחת מסחורות־היצוא המבוקשות ביותר (ובמיוחד נזכר ה'עוּצפוּר׳ — הכרכום בפריחתו)? הפשתה והקנבוס! הכרתיה והכּמון! במסילה ובנִקאוֶץ צמחה הכותנה, וקנה־הסוכר בקאבס ובג׳ריד. צמחי התעשייה, צמר־הצאן וכן תולעת־המשי בסביבות קאבס סיפקו חומר לייצור אריגים, מרבדים ושטיחים שונים. המשי של קאבס נתפרסם ביופיו ובעדינותו. כל הגיאוגראפים מזכירים את מיכרות הברזל, העופרת והכסף שבסביבות מג׳אנה. ואם כרו שם עפרות ברזל ועופרת, ודאי שהתפתחה גם תע­שיית מתכת ״.

בתיאור ערי־החוף מתוניס מערבה עד לאוקיאנוס האטלאנטי ועד בכלל, מדגיש אבּן חַלְקַל מדי פעם את פוריות הסביבה. אמנם עשויים דבריו, החוזרים ונשנים כלשונם כמעט, לעורר רושם של חזרה סטריאוטיפית חסרת משמעות של ממש.

אולם לא כן נראה מהערותיו, שבהן הוא עומד על צדדים שליליים בכלכלת הארץ. יש להביא תבואות ופירות אל מרסא אל־ח׳רז, נמל־האלמוגים מערבה לטברקה, הנקרא כן בשל האלמוגים ששולים כאן; היה זה המקום העשיר ביותר באלמוגים, ותנס וסבתה, שגם שם שלו אותם, נפלו ממנו מבחינת כמותם ואיכותם. וכן יש להביא שעורה אל נפטה שבתוניסיה הדרומית ^.

גם ארץ המגרב הקיצוני, כלומר מארוקו, ידועה היתה בשל פוריות אדמתה. הכריזו על כך שדות התבואה שבה, חורשות עצי־הפרי, וכרי־הדשא לגידול הצאן והבקר. הרי האטלאס עדיין מכוסים היו יערות־עד! גם בעמקים הדרומיים של הדרעה, הסוס והזיז היתה הצמחייה עשירה ביותר. במיוחד נודעו לתהילה סביבות מכנאס, שהם עד היום האיזור הפורה ביותר במארוק!, בשל עצי־הפרי: תפוחים, אגסים, אפרסקים, שקדים, אגוזים, הדרים, תאנים, תמרים, ענבי כרם, זיתים, קנה־סוכר ודגנים. במארוקו נוסדו ערים חדשות רבות. שלא כבתוניסיה ואלג׳יריה נבנו הללו במקומות שלא היו מיושבים בתקופה הקודמת. פאם, מראכש, מכנאס, רבאט — כולן יצירה מוסלמית הן, ובנייניהן מימי־הביניים נראית בהם מזיגה מיוחדת במינה של אמנות ספרד ומסורות הבֶּרְבֶּרִים.

מצבה של מארוקו גרם, שנודעה לה חשיבות יתרה בקשרים עם הברברים הנוודים של הצחרה בסודאן המערבי, שהיו העשירים והתקיפים בכל שבטי הברברים. המסחר עם המדבר התרכז בסג׳למאסה, הנאה הגדולה בעמק הזיז הדרומי, שהתפתחה ל׳נמל׳ מדברי ראשון במעלה. לכאן היו מזדמנים סוחרי בגדאד, כּוּפה ובצרה, כדי להחליף את סחורותיהם, שהביאון בשילוב־דרכים בים וביבשה או בנתיבי יבשה בלבד׳ בזהב הסודאני ובתוצרת חקלאית. ואם לאלה כדאי היה לטרוח לבוא מרחוק, כל־שכן שפנו לכאן, לפי עדותו של אבן חוקל, סוחרי אנדלוס, פאס, אגמאת (בימיו עדיין לא היו קיימות מראכש ומכנאס), בשל הרווחים הצפויים להם במרכז מסחרי זה. סוחרי סג׳למאסה גופה עשירים היו, ואבן חוקל מוסר פעמים מספר, שראה שם שטר־חוב על ארבעים ושניים אלף דינר שחייב היה אדם באוד׳גאסת (בסודאן) לסוחר סגילמאסי. וכשסיפר על כך בעיראק ובפרס — אשר שם ישבו העשירים המופלגים — היה הדבר לפלא בעיניהם. אבל לא רק אילי ־הכסף מצויים היו כאן. אותו גיאוגראף מציין גם את אופיים הנוח של אנשי העיר. יש ביניהם חכמי־דת רבים ואנשים משכילים שקנו דעת ותרבות במסעיהם הנרחבים בעולם. לפי ליאו־ן האפריקאני נשתבש מסחרה של סג׳למאסה והיא ירדה מגדולתה כאשר כבשו המוראבטים את אוד׳גאסת והחריבו את גאנה. אז צפה ועלתה דרעה, כמתחרה לגברתה. ערך לא מבוטל היה גם לחלקן של התחנות הקדמיות בשלוחות אחרות של המסחר עם הצהרה המרכזית: וארגלאן, ג׳ריד, קפצה, גדאמס, אבל הוא הצטמצם לעסקות אזוריות ולא הגיע לעולם לממדים בינלאומיים. נראה, שחשיבותם של נאות־המדבר באלג׳יריה עלתה עם התפשטותם של הבדווים במזרח האיזור. המסחר ביקש לו אז מקומות־מוצא אחרים, שלא יהיו נתונים לפגיעותיהם של אלה. באותה תקופה צומחת וארגלאן, שלא בא זכרה לפני כן, ומקומות אחרים כגון תוקורת, מזאב, תואת ועוד. אכן, המקום הראשון באפריקה הצפונית מבחינת החשיבות הכלכלית נועד לקירואן, ובחוג השפעתה הבלתי־אמצעית לא היתה כל אפשרות לצמיחת מרכז גדול נוסף ^.

בשנת 1899 לפי צו הביי הוקם ועד קהילה אשר טיפל בצורכי הקהילה ובהם גביית מסים, תרומות, הקדשים ודמי שכירות מהבתים שהיו בבעלות הקהילה, וכן איחוד הרובעים מנזל וג'ארה שבהם גרו היהודים תחת ועד קהילה אחד. נשיא הקהילה הנבחר היה חואטי חדאד אשר כיהן בתפקיד זה עד סוף שנות השלושים של המאה ה-20 וזכה להערכה רבה בקרב הקהילה. אחריו ניבחר שמעון מימון ששירת את הקהילה בזמן מלחמת העולם השניה. בשנת 1945 נבחר כנשיא הקהילה חואטי זאנה.

יש לשמוע את מוסר אללה גם ממי שלא מחולל נסים

מוחמד טוען שאף־על־פי שהוא לא מחולל נסים, חייבים לשמוע לדבריו ולהטפותיו. הלא גם בזמנים קדומים היו חייבים לשמוע בקול הצדיקים, אף אם לא חוללו נסים: ״האם לא שמעתם את אשר אירע לבני הדורות שהיו לפניכם בני עמו של נח… השליחים אשר נשלחו אליהם הביאו להם אותות נהירים, ואולם הם נשכו את כפות ידיהם ואמרו: כופרים אנו באשר נשלחתם למסור, ויש בלבנו ספק וחשד בדבר אשר תקראו לנו להאמין בו… אתם אינכם אלא בשר ודם כמותנו… אמרו להם השליחים: אומנם בשר ודם כמותכם הננו… ולעולם לא נוכל להביא לכם אסמכתא, אלא ברשות אלוקים״ (יד, ט-יא).

בעצם מסכימים היהודים לטענה הזאת. כל מי שמוכיח את אנשי דורו שלא יזלזלו בכבוד השם ודבריו, שיתנהגו במוסר הרצוי כפי שציווה ה׳ את נח, לא לגנוב ולא לרצוח ולא לנאוף, אינו חייב לעשות נסים ונפלאות כדי שישמעו לו. ואכן, כל זמן שמוחמד דרש והטיף לערבים דברים אלו, כפי הנראה שמחו היהודים לדבר:

״הן הוא אשר הוריד אליכם את הכתב אשר אותותיו מוצגים אחד אחד. אלה אשר נתנו להם את הכתב יודעים כי גם זה הורד מעם ריבונך״(ו, קיד)

אולם ברגע שסטה מוחמד מהשמעת המוסר האוניברסלי של אלוקים והחל להזכיר בדבריו את ישו ואת האוונגליון ודגל בשינוי דת משה, היתה ההתנגשות עם יהודי מדינה ועם היהדות בכלל בלתי נמנעת.

מוחמד מאמץ את ׳דת אברהם׳

לדעת מוחמד חייבות כל האומות לקבל על עצמן את דת אברהם, שלדבריו בנויה על אמונה בא-ל אחד, והיא כוללת חובה לקיום חיי מוסר תקינים, עשיית חסד ועשיית משפט. היהדות מסכימה לכך, ומוחמד מנסה לשכנע את היהודים ואת הנוצרים את הכלל שקבע – שדתו ודתם הם אחת:

״הוי אלה אשר קיבלו את הספר, האמינו באשר הורדנו [דברי מוחמד] למען יאשר את אשר עמכם בטרם נמחה תווי פרצופים ונסובבם לאחור… או נקללם כשם שקיללנו את מחללי השבת״_; ״אתם אלה אשר עד כה התפלמסתם רק על אשר תדעו, ומה לכם כי תתפלמסו עתה על אשר לא תדעו? אלוקים יודע ואתם אינכם יודעים: אברהם לא היה יהודי ולא נוצרי, אם כי חניף ומתמסר [לעבודת א-ל אחד], ולא היה במשתפים. הראויים מכול להיות יורשי אברהם הם אשר הלכו בדרכו, והנביא הזה [מוחמד] והמאמינים״; ״הם לא נצטוו בלתי אם לעבוד את אלוקים, בייחהם לו את דתם כחניפים, ולקיים את התפילה ולתת זכאת [צדקה]. זאת היא הדת הנכונה״.

חניף (בערבית: حنيف, רבים: حنفاء, חנפאא') הוא מונח ערבי המתייחס למונותאיסט מן התקופה הקדם-אסלאמית שאינו יהודי או נוצרי.

המילה חניף נזכרת בקוראן 12 פעמים, 8 מתוכן ביחס לאברהם. כך, למשל, בסורה 3, סורת אל עִמְראן / איה (פסוק) 95: "אמור, אמת אמר אלוהים, לכן לכו בעקבות דת אברהם אשר נהג כחניף ולא היה בין עובדי האלילים".  قُلْ صَدَقَ اللّهُ فَاتَّبِعُواْ مِلَّةَ إِبْرَاهِيمَ حَنِيفًا وَمَا كَانَ مِنَ الْمُشْرِكِينَ 95על סמך פסוק זה ואחרים התקבעה דמותו של אברהם כמודל המונותאיסטי האולטימטיבי. במסורת המוסלמית "דת אברהם" (בערבית: ملة إبراهيم) מכונה לעתים "חניפיה". ההבדל בין חניף לבין יהודים ונוצרים משתקף בסורה 3, סורת אל עִמְראן / איה (פסוק( 67: "אברהם לא היה יהודי ולא נוצרי, אלא היה חניף מוסלמי, ולא היה בין עובדי האלילים". مَا كَانَ إِبْرَاهِيمُ يَهُودِيًّا وَلاَ نَصْرَانِيًّا وَلَكِن كَانَ حَنِيفًا مُّسْلِمًا وَمَا كَانَ مِنَ الْمُشْرِكِينَ 67 המילה "מוסלמי" בפסוק זה (مسلم), פירושה מי שמתמסר לעבודת האל לבדו, ולא בהכרח מי שמשתייך לדת האסלאם של מוחמד, שטרם הופיעה בזמנו של אברהם.

הקוראן מפציר במוחמד לנהוג כחניף, שכן זוהי הצורה הטבעית (בערבית: فطرة, בתעתיק מדויק: פִטְרה) בה ברא אלוהים את האדם (סורה 30, סורת א-רוּם / איה 30). גם שאר בני האדם נקראים לנהוג כחניפים (סורה 22, סורת אל-חג' / איה 31; סורה 98, אלבינה / איה 55)

כשרואה מוחמד שאין היהודים הולכים אחריו, הוא מבקש מהם שלכל הפחות יסכימו שהוא – מוחמד – וחבריו מתנהגים כראוי:

״הוי בעלי הספר, בואו ונאמר דבר בינינו אשר עליו נשתווה: רק את אלוקים נעבוד, ולא נצרף לו כל שותף, ולא ניקח אנשים מקרבנו כאדונים לנו זולת אלוקים. אם יפנו עורף, אמרו: אתם עדים כי מתמסרים אנו. הוי בעלי הספר, מדוע תתפלמסו על אודות אברהם? הן אחריו הורדו התורה והאוונגליון! האם לא תשכילו להבין? אתם אלה אשר עד כה התפלמסתם רק על אשר תדעו, ומה לכם כי תתפלמסו עתה על אשר לא תדעו?… בני עדה אחת מבעלי הכתב אמרו: הכריזו בבוקר כי מאמינים אתם באשר הורד אל המאמינים [חסידי מוחמד] , וכפרו בו עם ערב, למען יחזרו בהם [הערבים מהלוך בדת], אבל אל תאמינו לאיש כי אם להולכים בדתכם שלכם… כי ינגחו אתכם בפני ריבונכם, אמור: הברכה ביד אלוקים היא, ואותה ירעיף על אשר יחפוץ, ואלוקים רב אמצעים ויודע״! ״הם [היהודים והנוצרים] אמרו: היו יהודים או נוצרים למען תישירו לכת! אמור: לא, כי נלך רק בדרך דת אברהם אשר נהג כחניף ולא היה במשתפים. אמרו מאמינים אנו באלוקים ובאשר הורד לנו, ובכל אשר הורד לאברהם, לישמעאל, ליצחק ליעקב ולשבטים, ובאשר ניתן למשה ולישו, ובאשר ניתן לנביאים מעם ריבונם. לא נפלה איש דרכם, ואולם אם יפנו עורף ייקלעו למחלוקת״(ג, סד-עד_; ב, קלה-קלז).

63 قُلْ يَا أَهْلَ الْكِتَابِ تَعَالَوْاْ إِلَى كَلَمَةٍ سَوَاء بَيْنَنَا وَبَيْنَكُمْ أَلاَّ نَعْبُدَ إِلاَّ اللّهَ وَلاَ نُشْرِكَ بِهِ شَيْئًا وَلاَ يَتَّخِذَ بَعْضُنَا بَعْضاً أَرْبَابًا مِّن دُونِ اللّهِ فَإِن تَوَلَّوْاْ فَقُولُواْ اشْهَدُواْ بِأَنَّا مُسْلِمُونَ 64 يَا أَهْلَ الْكِتَابِ لِمَ تُحَآجُّونَ فِي إِبْرَاهِيمَ وَمَا أُنزِلَتِ التَّورَاةُ وَالإنجِيلُ إِلاَّ مِن بَعْدِهِ أَفَلاَ تَعْقِلُونَ

[1]      היהודים והנוצרים.

הערת המחבר : ד, מז! ג, סו-סח! צח, ה. לפי המסורת, היו בתקופה הטרומ-אסלאמית חניפים, הוגים דתיים ערבים, אשר הטיפו לאמונה מונותיאיסטית ועבודת א-ל אחד. הללו הושפעו מאמונות יהודיות ונוצריות, שרווחו בהצי-האי ערב והקלו על הערבים להקל את רעיונותיו של מוהמד. ראו י׳ פרידמן, ״התקופה הטרום-אסלאמית״, בתוך: פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עמי 21-20. המוסלמים קבעו שהצדקה (זכאת, מלשון זכות) היא אחת מחמשת מצוות היסוד. השאר הן לדידם: עדות כי אין אלוה מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו! הצום בחודש הרמדאן! התפילה! העלייה לרגל (האג׳). ראו לצרוס-יפה, ״הקוראן ומצוות היסוד באסלאם״, עמי 98-97.

מוחמד אינו יודע – או עושה עצמו כלא יודע ־ שגם המסורת היהודית מחייבת את כל אומות העולם לקיים את דת אברהם; אלא שהיהודים סבורים שהוא, מוחמד, משנה אותה. הוא נוטל הלכות ומנהגים מן הדת היהודית, מוסיף עליהם ממנהגי הנצרות או מחדש דברים מעצמו או מרבותיו, ומציג הכול בתור אמת שבאה מכוח נבואה. קל לשער שיהודי מדינה, כמו כל שאר היהודים, בוודאי לא רצו למונעו מלהאמין בדת אברהם. הם רק רצו שלא ישנה את דברי הדת, ובזה התנהגו כמו חכמי הפרושים והעם שנהה אחריהם, שמנעו מישו וחסידיו לשנות את הדת. התנגדותם מבצבצת ועולה בפסוק זה:

״בפוגשם את המאמינים [חסידי מוחמד], הם [היהודים] אומרים: מאמינים אנו, ואולם בהתייחדם זה עם זה יגידו: התעזו לספר להם את אשר גילה אלוקים בפניכם? הן כך יוכלו לנגח אתכם בפני ריבונכם!״(ב, עה).

75 وَإِذَا لَقُواْ الَّذِينَ آمَنُواْ قَالُواْ آمَنَّا وَإِذَا خَلاَ بَعْضُهُمْ إِلَىَ بَعْضٍ قَالُواْ أَتُحَدِّثُونَهُم بِمَا فَتَحَ اللّهُ عَلَيْكُمْ لِيُحَآجُّوكُم بِهِ عِندَ رَبِّكُمْ أَفَلاَ تَعْقِلُونَ

התחפצו כי יאמינו לכם ? הן יש וחבורה מהם תשמע את דבר אלוהים ואז תטה אותו ביודעין לאַחַר שעמדו על פשרו. פרופסור רובין

 תשמע את דבר אלוהים ואז תטה אותו: נהוג לפרש שהכוונה ליהודים שסילפו את דברי התורה שנתן להם משה, וזאת כדי להסוות את דברי השבח לנביא מוחמד שהיו כלולים בנוסח התורה המקורי

הם הטמיעו עד כדי כך את ההגבלה הזאת, שאחד מהמנהיגים הציוניים המרוקניים החשובים, מר פרנאן קורקוס, הצהיר ב-1926:

"הירגעו, יהודי מרוקו, לא מבקשים מכם לנסוע לפלסטינה. אפילו לא רוצים שתנסו; יש לנו מספיק מועמדים לעלייה, אפילו יותר מדי. הבעיה הגדולה ביותר של הציונות איננה לאכלס את פלסטינה, כי אם לתמוך ביהודים שכבר נמצאים בה ולעזור להם, ובאלה, הרבים יותר לאין שיעור, אשר שוכנים שנים רבות במרכז אירופה, ומייחלים להגיע לארץ ישראל. היהודים המרוקנים אינם מועמדים לקולוניזציה של פלסטינה, אנו יודעים זאת ואיננו דורשים שום דבר מעין זה.״

ואכן, הזיכרון הטראומטי של כישלון ההגירה של כמה עשרות משפחות לפלסטינה בתחילת שנות העשרים, היווה ערובה רבת-עוצמה נגד כל יציאה נוספת לשם. לכך נוספה העובדה שהסוכנות היהודית חילקה בקמצנות ממש את אשרות ההגירה, ואלו נשמרו כמעט כולן למהגרים שרצו להימלט מן הרדיפות באירופה. יתר על כן, הרזידאנס התנגדה למתן אשרות יציאה ליהודים מרוקנים, מלבד בנסיבות חריגות, והצו מתאריך 29 ביולי 1932 היווה תזכורת לכך:

״הקונסול הכללי של צרפת בירושלים סבור, שהממשלה הכללית של הפרוטקטוראט צריכה להשתדל למנוע מן היהודים המרוקנים לבוא, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך סוריה, ולהתיישב בפלסטינה. אודה לך מאוד, אם תואיל בטובך להמליץ בחום בפני היהודים המרוקנים בתחום הצרפתי, שלא להגר לפלסטינה, ולא תעניק דרכונים אלא במשורה ובצמצום, וזאת לאחר שתצטייד בכל ההבטחות האפשריות באשר להתנהגות הולמת של המבקשים ולאשראי האפקטיבי שלהם.״

למרות זאת, התנועה הציונית המרוקנית יכלה להתגאות בביטאון בלתי רשמי, ״העתיד המאויר״ l'Avenir illustré, שהשפעתו בקרב היהודים ״הנאורים״ הייתה לא-מבוטלת כלל. בכל אופן ״העתיד המאויר״, ששקד שלא להפר את ההסכם הבלתי-כתוב עם הרזידאנס, נמנע בקפידה במשך השנים 1926 – 1940, מקידום העלייה לפלסטינה. עורכיו העדיפו להדגיש את הצורך בברית מדינית בין יהודים לצרפתים, וכך ניסחו את הדבר ביולי 1928 : ״אנו רחוקים מלהציג בפני בני עדתנו במרוקו את הציונות כמצב פוליטי שיש ביכולתם לצפות ממנו שיביא לשחרור דמיוני כלשהו; ההפך הוא הנכון – הבענו בנחישות ובאופן עקבי את דעתנו, שעתידם של יהודי מרוקו הוא במרוקו, וכי עליהם לשאוף, באותה מידת התלהבות, להיות טובים יותר כיהודים וכצרפתים.״

בגיליון של 26 באוקטובר 1928 שוב העריכו את הדברים כך: ״האם ניתן לומר, שהמגזין שלנו ביקש להפנות את יהודי מרוקו אל פלסטינה? לא! המגזין שלנו מעולם לא כתב אפילו מילת עידוד אחת שעשויה להשתמע כך. ההפך הוא הנכון, תמיד כתבנו שעבור היהודים המרוקנים, ציון נמצאת במרוקו, במובן זה שרצוי שישאבו השראה מן הציונות, ויבצעו במרוקו מה שאחיהם מבצעים בפלסטינה: מהלך נמרץ ויעיל כדי לנער את היהדות המרוקנית מאדישותה, מעיסוקה בסרסרות, מן המסחור שלה, ולערב אותה בתעשייה, בחקלאות ובמסחר הבריא… מי לא מסוגל לראות את התפקיד הראשון במעלה, שהיהודים יכולים למלא במרוקו, בין הצרפתים המגוננים, הזוכים לכבוד ולהערכה, לבין המוסלמים, הנכונים יותר לחקות אותם מאשר להבינם? היהודי יכול, וצריך, להפוך למתווך בין המדיניות הצרפתית לבין העם המרוקני.״

במאמר המערכת של ״העתיד המאויר״ מיום 20 ביוני 1929, שוב חזרו לעניין הזה: "הציונות, בחדירתה ליהדות המרוקנית, יכולה אך ורק לשרת את פועלו של הפרוטקטוראט, בכך שתכין עבורו את האלמנטים הראויים להיטמע."

אכן, העומדים בראש התנועה הציונית המרוקנית נאלצו להשלים עם המציאות. הם היו ערים לכך, שלמרות ההשפעה שנודעה לציונות על קבוצות מסוימות, בייחוד התלמידים-לשעבר בביה״ס אליאנס שהיו המקושרים ביניהם, משיכתה בחוגי העלית הייתה דלה ביותר. אלו דאגו בעיקר למטב את האינטגראציה שלהם על פי התבנית הצרפתית. בין האמנסיפאציה הקולקטיבית בנוסח הציוני, לבין האמנסיפציה הפרטית על פי הדגם הצרפתי-יהודי והערכים של מהפכת 1789, דעת הקהל כבר קבעה את בחירתה. הדגם הצרפתי הוא שזכה להצטרפות הנלהבת ביותר. מצב זה נמשך עד לטראומה שיצרו הרדיפות של ממשלת וישי.