מורשת יהדות מרוקו

סיפור מספר 2

עונג שבת בשמירה וזכירתו לקדשו בארבע סעודות פחאל די קאל פזוהר הקדוש  " ומאן דגרע חד סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה סגי [זוהר שמות (פח.] ומאן דגרע סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה דההוא בר נש סגי, דהיינו אין לפגום בעונג שבת ], פחאל די ציבנא פייאם רבי דודו בן שמעון ספיר לי מר אבי מפיו , נהאר שבת דאייז לחכם פירושלים וזוז דלבחורים זאו לענדו קאלולו כא נערדו עליךּ לסעודה די דוד המלך ללוות את המלכה , לאיין האד סעודה קאלו חז"ל כא תפךּ מן צער חבוט הקבר זאובוהום לחכם קאלהום פאיין כא תשכּנו, קאלולו פלמודע לפלאני. רבי דוד ז"ל זא לדאר דייאלו לילת לחד, בארךּ לגפן ומסה לדאךּ דוךּ לבחורים קאל לחכם האד סעודה די לילת לחד מה תכון ג'יר בלפירות לאיין בנאדם מאי קדר יאכל ואלו לילת לחד . לחכם כיף דכל לדאר דוךּ לבחורים צאב רבעא דלביבאן מחלולין פחאל דאר די אברהם אבינו ולחכמים ולעניים דאכלין ולבגר ולגנם מדבוחין והאראז כביר בזזאף , קאל לחכם לדוךּ לבחורים

למי כולי האי קאלולו יא סידנה גלס חתה תעמל סעודה די דוד המלך ונעאודולךּ עלאס גלס חתא לזוז דליל , מן חית קאדה סעודה קאלהום לחכם, עאודולי עלאס כא תעמלו האד סעודה בהאד להאראז ובהאד למכצור קד האדה קאלולו מצוה לקיים דברי המת כמו שאמר אבינו צוה לפני מותו בשבועה גמורה באיין נכונו נעמלו האד סעודה בהאד רהט ותה תעארף יא חכם באיין בונה כאן יביע ויסרי פלכּתאן פלסוואק די סביבות ירושלים וכאן מכבד את השבת בארבע סעודות בשמחה רבה . וואחד נהאר זאבלו גוי דבלון באעהולו בפראנךּ, כטרה אוכרה זאבלו אכור חתה באעל סבעין דבלון . ואחד נהאר זמעה זא דאךּ לגוי ענד בונה קאלו ילא פיךּ סי נייא וילה ענדךּ סי פלוס אזי מעייא ונביעאלך מן האד דבלון בזזאף . מעשה שטן מצליח, רפד בונה זוז בגאל, אוחדה עאמרא בלפלוס, ולוכרה עאמרה בלכתאן ומסה מעה דאך לגוי בררא מן  ירושלים.

ובונה כאי קול לגוי מא באקי חאל באס נרזע לדאר ולגוי כאי קולו הא דוואר קריב והווא כאי זבד ביה חתה לעאצר חתה אוצלו לוואחד לגאבה פיהא וואחד דוואר לחלה וחבור ותכלו לדאך דוואר חרב ושמס ונזל מעאה שוארייאת מן עלה לבגאל ודכלו לואחד לבית סגירה וקאללו יא ליהודי אנא נביעאלך דבלון כתיר בתאמאן רביץ ונזידלך אס תאכל לשבת ונהאר לחד תמסי בכטארך והאדיך לבית פיהא סרזם כביר מחלול ולגוי הווא לסטים הורג נפשות וענדו וואחד לכלב כביר ביה כא יקתל נאס, ולגוי רומז לדאך לכלב באס יקתל בונא, ולכלב תלאח מן דיך תאקא באס יזבד מצארנו . כיף תלאח מא קדרס יקררבלו ובקא קדדאמו , ולגוי תסחאבלו בונה מאת דכל צאבו באקי עאייס , ולכלב גאלס קדדאמו קאל לגוי לבונה עזב יא ליהודי די לכלב דייאלי מערוף כא יסמע בכלאמי ודאבה מה קתלכם. קאללו יא סידי אס עמלתלך באס תעבילי מאלי ונתאעי ותקתלני.

אבינו האיץ בגוי שלא נשאר זמן על מנת לחזור הביתה, והגוי אומר לו המקום קרוב ומושך אותו עד הערב והגיעו המה ליער שבה

עלא רבבי עבבי כלסי ומה תקתלניס, קאללו ואלאבוד נעבי כלסי ונקתלך . גלס כאי רגבו , קאללו עלא רבי עבי כלסי והאני באיין ידיך חתא לילת לחד וקתלני האד לילה כבירה ענד רבי לגוי נזלת רחמנות פקלבו וכללאה קאללו חתא לילת לחד, משא לגוי פחאלו וכללאה פבית בוחדו ברעב ובצמא , ובונה עמל לסטחון בשי"ת ומא תגיירס וגלס כא יקללב פסווארי צאב רבעה דלכעאך די כא יזיב מעאה לסוק. קבד אוחדה לילת שבת, קאל האדי סעודה די יצחק אבינו וקרא עליהא זכור את יום השבת לקדשו וראקד. יום שבת זבד תאנייה וקאל האדי די אברהם אבינו וקרא עליהא ביומא דשבתא וכו' פלעסייא זבד תאלתא קאל האדי די יעקב אבינו קרא עליהא תא חזי בכל שיתא יומי וכו'. לילת לחד זבד ראבעא קאל האדי די דוד המלך קרא עליהא אתקינו סעודתא דמהימנותא וכו' וקאדה קרא קריאת שמע קאל דאבה יזי לגוי יקתלו. כיף קאדא ליחוד דרבעא וקפו קדדאמו כל ואחד פזיהא קאלולו שלום עליכם , קאלהום עליכם שלום, קאלולו ואס ערפתינה ? קאלהום לא יא נ סיאדי, קאלולו חנא אברהם יצחק יעקב ודוד המלך די כיף תעלמנא לכבוד פהאד לעולם נזלנה מן דיך לעולם פגוף רוחני באס נפכוך, אברהם יקול אנא נפכו, יצחק יקול אנה נפכו, יעקב יקול אנה נפכו , קאלהום דו המלך אנה הווא ד נפכו. דזבאדו אבות העולפ מן ענדו בקא מעאה דוד המלך קאללו זיד מעאייא, קאם ומסאו לבית לוכרא די פיהא לגוי, דכלו צאבוה מיית , כן יאבדו אויביך ה' . מסא דוד המלך מעא בונא לפם דואר , קאללו הזז צפאייחא , הזזהא צאב מטמןם דלוייז עאמר , קאללו האד למטמון די וואחד לקאייד והווא מן מזלך , בלחק מה תקדר תרפד חתה חאזה חתה תחךף בשבועה גמורה באיין תכון תעמל סעודה דייאלי כל לילת לחד ותפררק צדקה לחכמים לעניים, וידה אופה אזלך חללף אולאדך באס יכונו יעמלוהא מנוראך. בונא קבד בשבועה וקאלו דוד המלך דאבה רפד מן האד למטמון עלא לבגאל די זיבתי וגתי בתראף דלכתאן ובכוח דשבת די תבתתי מה יהדר מעאך חתה חד ונעלם ממנו דוד המלך ע"ה.

ובונה כא ירפד לוייז מן דאך למטמון וכאי עבי לירושלים חתא קאדה כולסי ורזע עשיר כביר וכאן יעמל האד סעודה כבירה ויפררק צדקה לעניים ולחכמים ומן חית חב ינפטר עאודלנה האד סי לי זרה ביה וחללפנה בשבועה גמורה באס נכונו נעמלו פחאלו. וחתה חנה נוצציו אולאדנה ואולאד אולאדנה . וקאלהום הרב ר' דוד בעל חדב"ש ז"ל, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם . תעללמנה מן האד למעשה הנורא באיין לכחד שבת כתיר ומה לאזמס בנאדם יתגייר פיה פחאל האד לעשיר די אפילו הגיע עד שערי מות אפילו הכי , עמל לבטחון פשי"ת ומה תגיירס וביהא תפך ורזע עשיר וגם אתם תנחלו נחלת שדי ממרומים בלי מצרים לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו.

1847-איום בהתאסלמות של הבעל כדי שאשתו תוותר על דמי כתובתה

לפי פסק דין שניתן על ידי חכמי העיר צפרו בשנת תר״ז(1847) ניתן ללמוד על מעשה זה: יהודי בשם שאול בן אברהם התגרש מאשתו. לאחר מכן נשא אשה אחרת אבל לא חי עמה בשלום ורצה לגרשה. ואמר למקורבי אשתו שאם יתרצו על דמי כתובתה לפי רצונו הרי טוב, ואם לאו־ ייצא לחוץ ידבר להמיר טוב ברע [יתאסלם] או יניחה וילך לארץ אחרת'. הובאו אנשים נכבדים כדי לשכנעו לוותר על איומו יעד שכתב לאשתו הנזכרת דבר הכורת בינו לבינה בגופן שלהם מחשש המרה'.

אבל האיש חזר לקלקולו ואביה החכם מסר מודעה בעד בתו כי כל ויתור או פשרה שיעשה על כתובת בתו הוא מן השפה ולחוץ כי הוא מפני האונס… ובפרט שכל היום עוסק במסכת תמורה להמיר טוב ברע, ולעת הכושר ישיב ידו עליו', כלומר ידרוש את המגיע לה. לבסוף הושגה פשרה בבית הדין על גובה הכתובה שישלם בתשלומים. חתומים החכמים עמור אביטבול ורפאל חותא (עובדיה, 'קהלת צפרו', מסי 97).

יבם המיר לפני נישואי אחיו

ר' יוסף אלמאליח דן במעשה בו: 'היבמה שנפלה לפני היבם מומר שהמיר קודם נישואיה לאחיו, והמומר היה מוכה שחין ונתפכו רגליו ונעקמו עד שאינו ראוי למנעל [לשם חליצה] והלך למקום אחר ונשתקע שמו, ולא נודע זכרו שרצו חכמי מראקי״ס [מראכש] להתירה לשוק בלא חליצה ויבום',

לדעת חכמי מראכש רצוי לה להינשא שוב, כדי למנוע ממנה צער שלא תישאר עגונה, בהתחשב בכך שהיבם המיר והרחיק נדוד. שאלו את דעתו של ר' יוסף בן עיוש. אבל החכם לא הסכים לדעתם, ואין בעובדה שהוא מוכה שחין ורגליו עקומות כדי להפקיע את זיקת היבום, וכי אין להתיר איסור של תורה. ומסקנתו שהיבמה אסור לה להינשא שוב (יתקפו של יוסף׳, חייב, סי׳ מ; א. גימאני, תשס״ה, עמי 55).

מה גורל הנישואין אם השתמד החתן? ר' יהושע מונסונייגו (1892-1826) דן בנושא זה (׳שבולי העזר׳, תשנ״ט, עמי 74, סי׳ י) אב שליח הגט הוא מומר, האם הוא כשר להביא גט לאשת ישראל? תשובתו חיובית, בהסתמכו על חכמים, ביניהם ר' יוסף קארו(׳מנחת-זכרון׳, לוד תשנ״ט, עמי 158).

מומר להכעיס אינו יורש את אביו

ר' שמואל עמאר כתב כי בקיץ תרמ״ו(1886) הובא בפניו פסק דין ממוגדור 'אודות ראובן שהניח ב' בנים אחד מישראל ואחד מומר להכעיס^,. וחכם בשם יוסף אבולעפייא זיכה לבן הישראלי בכל הירושה, והחכם אישר את פסק הדין(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ נה).

בקשר לירושת מומר הנדון בתשובה זו, יש להזכיר את'קונטרס המרת דת פוסלת' המצורף לחיבורו של ר' דוד בונאן, 'נשאל דודי, הכרוך עם ספרו של ר' יצחק בונאן, ידי השבי, ליוורנו תרי״ז. ר' שלום אביחצירא כותב: יוכן אשה שהמירה- הבעל יורשה' (ימליץ טובי, בסי׳ צ).

מכות בידי שמים: שנות בצורת ובעקבותיהן רעב ומגפות במאה ה־19

כפי שציינו לגבי המאה ה-18, כך גם במאה ה-19 בימים בהם נעצרו השמים, וכתוצאה מכך נוצר מחסור במזון, היו יהודים שהתאסלמו. עדויות על כך מהמקורות היהודיים והזרים. ב-1800-1799 היתה מגפה, ובשנים 1818-1817 בצורת, ושוב מגפה בשנים 1820-1818.

ר' יוסף משאש כתב שבשנים תקע״ה תקע״ו, ותקע״ז(1815- 1817) היתה עצירת גשמים. במרחשון שנת תקע״ז(סוף 1816) היתה 'עצירה גדולה'- בצורת. על עצירת גשמים בשנת זעק״ת (1817) כתב ר' יוסף בן נאיים, ובאותה שנה מכת ארבה. בשנים 1820-1818 מגפה בטנג'יר. כפי שכתב ר' יעקב בירדוגו בשנת שרפ״ה (1825) 'כילה הרעב את הארץ', לפי תעודה מארכיון משרד החוץ הבריטי בשנים 1826-1824 היה מחסור במזון. בתקפ״ו(1826) 'ובפאס מתו יח מאות'. ובשנת תקצ״ה (1835) היתה 'מגפה גדולה בכל ערי המערב'. לדברי ר' רפאל משה אלבאז. הכוונה כנראה למחלת החולירע שהפילה חללים מוסלמים ויהודים כאחד. אלה היו עלולות לגרום להתאסלמות, באשר רק מוסלמים קיבלו מזון ממחסני הממשל.

מחלות ומגפות אירעו בשנות ה-50-40 של המאה ה-19. לפי מקורות שונים וביניהם תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בשנים 1868־ 1869 שררה במרוקו בצורת, ובעקבותיה מגפות ומחסור. בעקבות זאת באו פליטים לטנג׳יר, ושגריר ארה״ב במרוקו Mc Math ביקש מממשלתו הקצבה לסיוע לנזקקים (132 .Hall,1971, p) השנים 1876 -1881 היו שחונות, בצורת שכילתה את התבואה והרעב הפילה חללים רבים, ומחירי המזון עלו. הממשל נאלץ ליבא חיטה. נוסף לכך היתה מגפת חולירע.

בשנים 1884-1882 שרר רעב, בעיקר במרכזה ובדרומה של מרוקו. לפי תעודה מדצמבר 1882 בעת בצורת, הופלו היהודים במוגדור לרעה, ולא קיבלו מזון שחולק על ידי הסולטאן (F099/205). בין השנים 1888 -1896 היכתה מגפה את הבקר. בשנת 1899 מגפה של מחלת אבעבועות. שנתיים לאחר מכן מגפת טיפוס.

נוסף לכך היה משבר כלכלי החל ב- 1860 ואילך, שנגרם כתוצאה מהמלחמה בין ספרד למרוקו בתיטואן 1860-1859. צבא ספרד נסוג מתיטואן בתנאי שעל מרוקו לשלם קנס בסך מאה מיליון פרנקים בזהב. חלק מהסכום ניתן כהלואה, וחלק נגבה על ידי ספרד באמצעות מוכסים בערי הנמל במרוקו, שנטלו מחצית מדמי המכס. היתה אינפלציה- ערך הכסף ירד גם בהשוואה לריאל הספרדי. המשבר נמשך עשרות בשנים כולל בתחילת המאה ה-20.

ההילולא

ציונו הקדוש וההילולא  ב-ט״ו בתמוז

אוהחה״ק נסתלק ונגנז בט״ו בתמוז התק״ג. הוא נטמן בהר הזיתים, קרוב לציונו של מחבר ה״פרי חדש״, עליו השיג השגות לשם שמיים.

מדי שנה בשנה, מאז סילוקו, עולים רבבות לציונו הקדוש ושוטחים תפילותיהם אצל הצדיק. ספריו, במהדורות חדשות, מוגהות ומנוקדות יוצאים בכל עת ומופצים בכל בתי ישראל. בספר מסעות ירושלים מובא שהרב ממונקאטש בעת השתטחותו על ציונו של אוהחה״ק, סיפר סיפור המקובל בידו מאבותיו: אחד מבאי ביתו של רבינו אוהחה״ק, נתהפך עליו גלגלו והפך להיות עני ובעל חובות מרובים, כשפרנסת ביתו נדרשת. ברוב צערו בא אל רבינו וביקשו שיפעל ישועות בעבורו ויתפלל בעדו ובעד בני ביתו. אוהחה״ק נסער מפנייתו וכתב לו דבר מה על קלף. משנפרד ממנו לשלום, אמר לו שילך ויטמין את הקלף בין אבני הכותל המערבי והזהירו שלא יאבד את הקלף. היהודי העני יצא שמח בדרכו לכותל המערבי, אלא שלדאבונו, רוח עזה העיפה את הקלף והוא לא מצאו. חזר העני עצוב אל אוהחה״ק וסיפר לו את אשר אירע. ענה לו רבינו – מה אעשה לך שלא איסתייעא מילתא. לאחר זמן מה מצאו תלמידיו את הקלף ברחובות העיר ובו כתוב: ״אחותי רעייתי יונתי תמתי, אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפלוני בן פלוני״ ובתחתית הקלף חתום שמו של הרב חיים בן עטר.

ראו כוחו של רבינו שפנה אל השכינה, משל היה משה רבינו, בעלה דמטרוניתא, שהרי זוהי פנייתו של הקב״ה לכנסת ישראל שלא זז מחבבה עד שהעלה אותה במדרגות, מאחותי לרעייתי, משם ליונתי ומשם לתמתי – תאומתי השווה אלי, כמבואר בדברי חז״ל ובדברי הרמח״ל.

גם אחרי מותו ניכר כוחו הרב. ב״צוואה מחיים״ לרבי אברהם בן רבי חיים פאלאג׳י מסופר:

פעם ישב הרב חיים פאלאג׳י עם דודיו – ת״ח גדולים שרצו להקשות על דברי אוהחה״ק בספרו ״חפץ ה״. רבי חיים פאלאג׳י הגאון, תקף את דבריהם ויישב בטוב טעם את דברי אוהחה״ק, אך דודיו עמדו על דעתם וניסו שוב להקשות. בשעת לילה מאוחרת הלכו לנמנם קמעא ולפתע קמו בבהלה גדולה בקולי קולות וסיפרו שהיה רוצה אוהחה״ק לחונקם, כי לא קיבלו את תשובת רבינו ומאז קיבלו על עצמם לקבל דבריו בחרדת קודש וביראה כמו את דברי אביהם בעל ה״חקרי לב״.

על ציונו הטהור נכתב:

״ציון נברשתא דדהבא, ההר חמד אלוקים, אבן יקרה ושיחה קלה שלו, אלוקים חשבה לטובה וארץ האירה מכבודו, כאשר יאירו שבעת הנרות ורבה וקנה, היא העולה עימו וקרא שמו חפצי בה. מוציא לאור תעלומה, הוא זיווה, הוא הדרה ה״ה הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, חסידא קדישא כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל. נתבקש בישיבה של מעלה יום ט״ו לחודש תמוז שנת התק״ג ליהנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר חפץ ה׳ וספר פרי תואר וספר אור החיים וספר ראשון לציון״.

לצידו נטמנו שתי נשותיו הצדקניות. הראשונה, פאדוניה בת רבי משה בן עטר, בת דודו, אשת נעוריו, אותה נשא בעיר סאלי, עליה כתבנו לעיל שהיתה מנחת תפילין. על ציונה נכתב:

״רבת המעלה, בטח בה לב בעלה, אשה יראת ה׳ המהוללה. כבודה בת מלך פנימה, היא העולה על כל מעלה ובהוד וביופי ובצדק, באלה פתחה פיה בחכמה ותורת חסד על לשונה, גזע היחס והמעלה, הלא היא הרבנית יעלת חן, מרת פאדוניא אלמנת מו״ר הרב הקדוש חסידא קדישא כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה, בת הגביר החכם השר והמרומם כמוהר״ר משה בן עטר זלה״ה״.

מאחר ולא היו לרעייתו ילדים, נשא כמובן בהסכמתה, אישה נוספת. במקורות ישנן שתי גירסאות לגביה, אחת אומרת שהיתה זו אסתר ביבאס, בת רבי מאיר, מעירו, אותה נשא בסאלי.

(מעניין לציין כי משפחת ביבאס היתה משפחת רבנים מפוארת ובראשה רבי חיים ביבאס. רבינו אוהחה״ק מצד אימו השתייך למשפחה רמה זו וכך גם אימו של המלאך רפאל אלנקאוה).

במקור אחר מופיע שהאישה הנוספת אותה נשא היא הרבנית אסתר בת רבי מאיר כפאס, אותה נשא בירושלים (אא״כ ניישב זאת בכך שאחד המקורות מציין שנשא ארבע נשים והיתה זו אחת מהן).

על ציונה של רעיתו השניה נכתב:

״אשת חיל כאסתר בת אביחיל, אשת חיל תתמוך, כבוד רבת המעלה, יעלת חן וכלילת יופי, הרבנית בת מלך, אסתר אלמנת הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר חיים בן עטר תנצב״ה, בתו של החכם כמוהר״ר מאיר כפאס נ״ע…״

יש אומרים שמאישה זו נולדו לרחב״ע בנות. סיפרו זקני ירושלים שכאשר נשא אישה זו בא״י(דבר המחזק סברה זו על נישואיהם בירושלים), בשבת חתן, ישב אוהחה״ק על שולחן שבת וכבר בליל שבת אכל את כל מאכלי השבת. אשתו זו נצטערה, מה היא תגיש בשאר סעודות?

רעייתו הצדקת – פאדוניה, ראתה לנכון להכין גם היא את מאכלי השבת, כי בחכמתה הבינה שהאישה החדשה לא תדע לאמוד את כמות האוכל הנדרשת. הצדקת הרבנית פאדוניה לא רצתה להכשיל את צרתה ולא להתגדל בקלונה וכך הפכו שתי הנשים, הרבנית פאדוניה ואסתר לשתי חברות טובות המשרתות נאמנה את בעלן המשותף.

כפי שנכתב לעיל, כבר בחייו שיבח הבעש״ט את תורתו של אוהחה״ק.

חסידים מספרים בשם הבעש״ט שכאשר נטל ידיו לסעודה שלישית, בירך על הפת, אכל ואמר ״כבה נר המערבי״.

כששאלוהו תלמידיו למה התכוון, הסביר להם שהמערבי – רבי חיים בן עטר נסתלק והוא ידע זאת, משום שישנו סוד עצום בכוונות נטילת הידיים, הידוע רק לצדיק אחד בדור. סוד זה עובר מצדיק אחד, בשעת פטירתו לצדיק הבא שהוא בבחינת ״וצדיק יסוד עולם״. ״עתה בשעה שנטלתי את ידי, גילו לי משמיים סוד זה״ ענה הבעש״ט.

זקני טבריה סיפרו שבשעת פטירתו של אוהחה״ק, היה הרב חיים אבולעפיה חברו, מתפלל תפילת שמונה עשרה. תוך כדי תפילתו נפל והתעלף. כאשר עוררו אותו תלמידיו והשקוהו מים, ענה להם שליווה את אוהחה״ק בשערי גן עדן.

בדידי הווה עובדא. זכיתי לראות פעם אחת בכוחו של אוהחה"ק.

פעם אחת ניגשתי אל ציונו של אוהחה״ק ומצאתי שם בחור צעיר – מאבטח. אותו בחור סיפר לי בהתרגשות כיצד נקשר אל אוהחה״ק. הוא היה מאבטח בצד המזרחי של ירושלים העתיקה, בדרך העולה אל הכותל המערבי. תפקידו היה להשקיף, לעקוף אחר המתרחש ולוודא שאין תנועה מיוחדת באיזור.

תנועה מיוחדת, מיקדה את עינו החדה. מידי יום ביומו הבחין בבודדים או בחבורות המגיעים להר הזיתים, לבית העלמין ומתעכבים שם שעה ארוכה. הוא התקרב על מנת להביט מקרוב ולהבין מה קורה. הוא ראה אנשים המשתטחים על קבר וכל הזמן אותו קבר.

הבחור, החליט להגיע גם הוא לקבר ושאל את אחד מהמבקרים – מה אתם עושים פה, של מי הקבר, ענה לו אותו מבקר אינך יודע – זהו קברו של אור החיים הקדוש. רעדה אחזה אותו ובהתרגשות ניגש גם הוא, הניח כיפה על ראשו, נטל לידיו ספר תהילים והחל לקרוא. מאז קיבל על עצמו להגיע, מדי יום ביומו לציונו הקדוש וכעבור זמן קצר חזר בתשובה. אמרתי לאותו בחור יקר – ״אשריך שזכית לאור באור החיים״.

תעודות 11-8

ראמו אביטבול, אלמנתו של יוסף חדידה, תובעת זכות על נכסי דלא־ניידי

תעודה 8

מסגן־הקונסול של בריטניה למשה ויצחק אביטבול בלונדון

Mogador 26 April 1865

To Mes Moses and Isaac Abitbol

London

Gentlemen

The local Moorish Authorities have informed me that a Moorish Subject named Ramo Abitbol, widow of Joseph Hadida, deceased, lays claim to a large amount of real property in this town, and that she states she is prevented by you from getting possession of the same.

I have therefore to request that you will be good enough to furnish me, within three months from this date, with a clear and explicit statement of your claims against the said Ramo Abitbol, in order that I may submit the same, through your Attorney, to the Hebrew Tribunal of Mogador which will have to judge the case.

I am & C (signed) Frederick Carstensen

םגן קונסול בריטניה במוגדור בשנות החמישים והשישים של המאה ה־19.

תרגום

מוגדור 26 באפריל 1865

הממשל המקומי הודיעני שנתינה מאורית ושמה ראמו אביטבול, אלמנת יוסף חדידה, תובעת זכות על נכסי דלא־ניידי רבים במוגדור, וטוענת שאתם מונעים ממנה את מימוש זכותה על רכוש זה. אבקשכם להגיש בתוך שלושה חודשים הצהרה על תביעותיכם נגדה, כדי שאוכל להעבירה באמצעות בא כוחכם לבית הדין היהודי במוגדור שיחליט בנידון.

תעודה 9

סגן־ הקונסול במוגדור מעביר למשה ויצחק אביטבול את העתק המכתב ששלחה אליו ראמו אביטבול, אלמנתו של יוסף חדידה

Mogador 26 April 1865

To Messrs Moses & Isaac Abitbol

London

Gentlemen

I enclose for your information and guidance the copy of a letter which has been addressed to me by Ramo Abitbol widow of Joseph Hadeda, deceased.

I am

signed) Frederick Carstensen)

תעודה 10

מסגן־הקונסול במוגדוד למשה ויצחק אביטבול בלונדון עליהם למנות בא־בוח לייצוג עניינם בפני בית הדין

Mogador 26 July 1865

Mess^rs Moses & Isaac Abitbol 8 Finsbury Circus, London

Gentlemen

I have received your letter of the 29^th ultimo with reference to the claim put forward by M^rs Ramo Hadida to the property in this town.

It will be neccessary for you to appoint as soon as possible, an Attorney in Mogador, to represent you at the Hebrew Tribunal which is to decide the case, and you must furnish him with all the documents required to prove what you state to me in your letter.

Your Attorney shall, of course, receive from me all the support which your interests may require.

I am

signed) Frederick Carstensen)

תרגום

מוגדור 26 ביולי 1865

מאשר קבלת מכתבכם מ־29 בחודש שעבר בעניין תביעתה של הגב׳ ראמו חדידה לרכוש בעיר זו. עליכם למנות במהירות האפשרית בא־כוח כדי שייצג אתכם בפני בית הדין היהודי, ועליכם לתת לו את המסמכים הדרושים לאישור הדברים שכתבתם אלי. בא־כוחכם יקבל ממני כמובן את כל הסיוע שיידרש לכם.

תעודה 11

מסגן הקונסול במוגדוד למשה אביטבול בלונדון הדיון בזכויות האשה הנ״ל נדחה כי לא מונה בא־כוח

Mogador 23 April 1866

Moses Abitbol Esq[uire] 3 Newington Cresent Kensington, London Dear Sir

Indisposition has prevented me from answering your letters of the 22 January and 20 February are thus.

If you refer to my letter of the 26^th of July 1865 you will find that it is your own fault that you have not been represented at the Hebrew Tribunal of Mogador, but in order to enable you to name an Attorney and to produce any additional evidence bearing on the pending question, I have stopped further proceedings in the matter during three months from the 1st of May next.

The decision of the Mogador tribunal is not final, appeal can be made to Marocco.

I remain (signed) Frederick] Carstensen.

תרגום

מוגדור 23 באפריל 1866

[לאחר התנצלות על איחור בתשובה למכתביו מ־22 בינואר ומ־20 בפברואר], אם אתה מתייחס למכתבי מ־26 ביולי 1865, הרי באשמתך לא מצגת על־ידי בא־כוח בפני בית־הדין היהודי במוגדור. אבל כדי לאפשר לך למנות פרקליט ולהציג עדויות נוספות, עצרתי את הטיפול בנושא למשך שלושת החודשים הבאים החל ב־1 במאי. ההחלטה של בית הדין במוגדור אינה סופית, וניתן לערער [בפני בית הדין] במראכש.

מעודה 12

מסגן־ הקונסול של בריטניה לקונסול צרפת במוגדור על אסתר חלפון, המקבלת דמי שכירות

Mogador 30 December 1867

Monsieur Beaumier  French Consul, Mogador Sir

…With regard to the query put to you by D^r Thevenin I have to state that the widow Esther Halfon, daughter of the late Abraham Cohen is the person duly and regularly authorized to receive the rent of the house tenanted by D^r Thevenin, but the Doctor may, if he likes, pay the rent into my hands, as you caused to be done with the rent for the four past months, and thus remove from himself all responsibility as regards the question of the next of kin of Abraham Cohen.

I have

Signed) Frederick] Carstensen)

תרגום

מוגדור 30 בדצמבר 1867

בקשר לשאלה ששאל ד״ר תבנין, עלי לומר לך שהאלמנה אסתר חלפון, בתו של המנוח אברהם כהן, היא האדם המורשה לקבל את דמי השכירות לבית ששוכר ד״ר תבנין, אבל הוא רשאי, אם הוא מעדיף, לשלם לי, כפי שגרמת שייעשה בדמי השכירות לארבעת החודשים האחרונים, וכך יסיר מעצמו כל אחריות לגבי בעיית שאר בשרו של אברהם כהן.

תעודות 14-13 אשה תובעת מדייר לפנות דירה שהשכיר לו בעלה

תעודה 13

מסגן־ הקונסול של בריטניה לסעדיה דה א׳ כהן על הדייר לעזוב אה הדירה

British Vice Consulate Mogador 7 December 1872

M^r Sahadia de A. Cohen

Mogador

Sir

At the request of M^rs Mesoda de Daniel Cohen, wife of M^r Daniel de A. Cohen, 1 have to communicate to you, that on behalf of her husband now absent from Mogador, she gives you notice to quit on the 31^st day of March 1873 the apartments now occupied by you and hired to you by M^r Daniel de A. Cohen

I am

signed) Frederick] Carstensen)

הערת המחבר :  דניאל בן אברהם כהן נזכר ב־21 בפברואר 1861 כמי שגר במדינה ( = הרובע המוסלמי) במוגדור: 830/2 FO. ב־1 בספטמבר 1864 בתור אזרח בריטי בעל בית ומחסן בעיר: /99 FO 631/3 121 = FO, מהסוחרים החשובים בעיר. פעיל בחיי הציבור, ומ־1873 נשיא הקהילה ונשיא הסניף המקומי של כי״ח, תמך בחינוך מודרני. לחם במיסיון האנגליקני שפעל במוגדור, וביולי 1879 השתתף במשלחת של מנהיגי הקהילה אצל הקונסול הבריטי בקשר לפעולות המסיון.

תרגום

7 בדצמבר 1872

לבקשת הגב׳ מסעודה דה דניאל כהן, אשתו של דניאל דה א׳ כהן, עלי להודיעך כי היא נותנת לך התראה בשם בעלה, הנעדר עתה ממוגדור, כי ב־31 במרס 1873 עליך לעזוב את הדירות שבהן אתה דר ושהשכיר לך מר דניאל דה א׳ כהן.

תעודה14

מסגף הקונסול לסעדיה ה נ ״ל הבעל אישר את הודעת אשתו בדבר פינוי הדירה

British V[ice] Consulate Mogador 29 January 1873

M^r Sahadia de A. Cohen

Mogador

Sir

With reference to my despatch of the 7^th of last month giving you warning to quit the house of M^r Daniel de A. Cohen, on the 31^th of March next, I have now to inform you that M^r Daniel de A.Cohen having returned to Mogador and confirmed the warning which has been given by his wife.

I am

signed) Frederick] Carstensen)

תרגום

מוגדור 29 בינואר 1873

בקשר למכתבי אליך ב־7 בחודש הקודם, שבו הודעתי לך שעליך לפנות את דירתו של דניאל דה א׳ כהן ב־31 במרס הבא, עלי להודיעך שהנ״ל חזר למוגדור ואישר את ההתראה שנתנה אשתו.

מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחון

מטעמי החג

חג הפסח הוא חג עשיר במאכלים מיוחדים, אך רוב רובן של המשפחות פונים אל מאכל עממי: הפולים הירוקים, בישלו אותם, או עם בשר שמן או עם הדג אילתית הנקרא ״א־סאביל״ . מאכל מיוחד היה עוד בפסח והוא ״אל־ מחממר״, דומה לפשטידה, עשוי נתחי בשר וביצים.

מאכל מסורתי מובהק ושאף משפחה לא ויתרה עליו בפסח הוא ״הכ׳רשוף״(קינרס) ממולא בשר. דלי אמצעים הסתפקו בעלים של ״הכ׳רשוף״, קילפו אותם ובישלו אותם עם בשר וזה היה תבשיל מאוד טעים.

פשטידת מצות. (אל מחממר)

המצרכים: לקחת שלוש מצות, שתי כפות מרגרינה, כוס אחת קמח מצה, חמש ביצים, רבע כוס שקדים מקולפים וכתושים, קליפה מגורדת מחצי לימון, וחצי כפית של מלח.

אופן ההכנה: לשבור את המצות ולפורר אותן, לשים אותן במים עד שיתרככו, אחר־כך לסחוט אותן היטב בידיים. לחמם את המרגרינה במחבת ולטגן בה את המצות, תוך בחישה עד שיזהיבו מכל הצדדים. אחרי זה להעביר לקערה גדולה, להוסיף לקערה את קמח המצות המטוגנות.

להפריד את החלמונים מן החלבונים, לטרוף היטב את החלמונים ולהוסיף לקערה, להוסיף גם את השקדים, את קליפת הלימון והמלח, לערבב, להקציף את החלבונים לקציפה מוצקה, לערבב בקלילות ובזהירות עם תערובת המצות, להעביר אחר־כך לתבנית משומנת במרגרינה.

לאפות בחום בינוני במשך כ־45 דקות. פשטידה כזו יכולה לשמש כתוספת למנה עיקרית או כמנת קינוח – בתוספת ריבה, סוכר מעורב בקינמון, סירופ פירות וכדומה.

כופתאות (אל־כואורי)

המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, כף אחת של אבקת מרק עוף, שתי כפות בצל מטוגן, כף קמח־מצה, שתי כפות מרגרינה, מלח ופילפל, פטרוסיליון קצוץ.

אופן ההכנה: משרים את המצות במים עד שמתרככים, אחר־כך סוחטים אותן בידיים ומפוררים אותן. אחרי זה מערבבים אותן עם הביצים ואבקת המרק, הבצל המטוגן, הקמח־מצה, המרגרינה והפטרוסיליון הקצוץ, מוסיפים מלח ופילפל לפי הצורך וטועמים, אחר כך מגלגלים כופתאות בידיים רטובות ומבשלים אותן במי־מלח רותחים, עד שיעלו ויצופו על פני המים. מגישים אותן כתוספת לבשר או עם רוטב כלשהו.

בארוחת ליל הסדר בתוניסיה, מגישה עקרת־הבית לבני המשפחה מין תבשיל של כמה ירקות ושמו ״מפוקי״ שמובנו ״מוגש״, בשר־כבש ומצות מבושלים. למחרת היא מגישה מין ספוגניות מקמח מצה, וגם מצות טבולות

בדבש.

מטעמי חלב

לביבות ממצות

המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, מלח ופלפל, קורט קנמון, שתי כפות מרגרינה.

אופן ההכנה: מרטיבים את המצות בחלב למשך כמה רגעים, אחר כך סוחטים ומפוררים אותן, מוסיפים את הביצים. לאחר מכן טובלים אותן במלח, פילפל וקינמון, מטגנים כמו שמטגנים הלביבות, במרגרינה חמה, משני הצדדים.

כאשר הלביבה מוכנה, רצוי לפזר עליה אבקת סוכר ואז יש לנו מנה מתוקה.

עוגת מצות עם קקאו

המצרכים: ארבע מצות (אפשר גם יותר), מרגרינה אחת, שתי כפות קקאו וחצי כוס סוכר שתי כפות מים או קצת יותר (לפי הצורך).

אופן ההכנה: להרטיב המצות בחלב או גם ביין, מחממים את הקקאו עם מעט מים וכמות הסוכר עד שהכל יימס ויהפך לעיסה דלה. אחר כך מורידים מהאש ומוסיפים את המרגרינה בלי מלח לתוך העיסה, מערבבים היטב עד שהכל יהיה נמס, מוסיפים תמצית רום או וניל. אחרי זה מורחים את העיסה על כל מצה ומניחים מצה על השניה. אפשר לעשות חבילה של ארבע

מצות או יותר. מכניסים את חבילות המצות למקרר לשעה. אחר כך מוציאים אותן וחותכים כל חבילה לארבע ושש חלקים שהם בעצם עוגות מוכנות לאכילה.

לביבות גבינה

המצרכים: רבע ק״ג גבינה לבנה רכה (כחושה או שמנה), רבע ק״ג גבינת קוטג׳ שתי ביצים, כפית מלח, כפית סוכר, כוס וחצי קמח מצה, מרגרינה לטיגון, שמנת חמוצה וסוכר לפי הטעם.

אופן ההכנה: לבחוש או לטרוף את שני סוגי הגבינה יחד, עד שתתקבל תערובת אחידה. להוסיף לתערובת את הביצים, המלח, הסוכר וכוס אחת קמח מצה, לבחוש את זה היטב. להכין עתה את הלביבות, אך קודם לטבול אותן בקמח מצה שנותר לטגן במרגרינה חמה עד שהלביבות תהיינה זהובות משני הצדדים, להגיש אותן חמות עם שמנת חמוצה וסוכר.

עוגיות קוקוס

המצרכים: כוס סוכר, ארבעה חלבונים, קורט מלח, שלושת רבעי כוס קוקוס טחון, כמה טיפות תמצית שנף (וניל), מרגרינה לשימון, מעט קמח תפוחי אדמה.

אופן ההכנה: לשמן תבנית אפיה שטוחה במרגרינה ולזרות עליה קמח תפוחי אדמה, להקציף את החלבונים עם המלח, להוסיף תוך כדי הקצפה את הסוכר בהדרגה. להקציף עד שתתקבל קציפה מוצקה ויבשה. להוסיף לקציפה בקלילות ובזהירות את הקוקוס ואת תמצית השנף. ליצוק עיגולים מן הבלילה על התבנית, בעזרת כף. להקפיד ולהשאיר סביב כל עוגיה ריווח של שני ס״מ לפחות. לאפות בחום נמוך 40־30 דקות.

פרפראות לחג הפסח

המספר ״ארבע״ הוא מאוד אופייני לחג הפסח, ולכן אנו פוגשים את המספר הזה לכל אורך פעולות החג:

• ארבע שמות לחג זה: חג המצות, חג האביב, חג החרות, חג הפה־סח.
• ארבע אותיות בכל שם מן השמות הללו: ה־מצות, ה־אביב, ה־חרות, פה־סח.
• ארבע מאות שנה בקירוב נמשכה הגלות עד גאולת מצרים.
• ארבע לשונות גאולה בתורה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי.
• ארבעה דברים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים א. שלא שינו את שמם, ב. לבושם, ג. שפתם, ד. ולא הלשינו.
• ארבע כוסות יין צורכים לסדר ליל פסח.
• ארבעה בנים בהגדה של פסח.
• ארבע קושיות שואלים ב־מה נשתנה.
• ארבעה מאכלים: 1. הזרוע, לקרבן פסח.
  2. המצה, זכר שלא הספיק בצקם להחמיץ
  3. המרור זכר למרירות השיעבוד
  4. החרסת, זכר לטיט שגבלו לבניית פיתום ורעמסס.
• שלוש מצות לעריכת הסדר שהן ארבע, כי המצה האמצעית אנו מחלקים אותה לשתיים והחלק הגדול שומרים לאפיקומן, ואז זה נחשב כארבע.

צדקה תציל ממות – סימן יפה מצאו חכמינו ז״ל למצוות צדקה בפסח, כי בתורה כתוב ״מצת״ חסר וא״ו ובראשי תיבות היא רומזת״. צדקה תציל ממות.

ליל שביעי של פסח

גדולתו ומעמדו של ליל שביעי של פסח, אינם נופלים ממעמדו של ליל הסדר עצמו. לילה זה מוקדש בחלקו ללימוד הנמשך עד חצות. נהגו להתפלל את תפילת ערבית באיחור־מה, בגלל העומר, נהגו גם לקרוא בתפילת ערבית, את ההלל הגדול, (הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו). אחרי סעודת החג, כל הורה לקח את ילדיו והלך ללימוד. במכנאס, הלימוד נערך בבתים ולא בבתי־ הכנסת.

ביום שביעי של פסח, נוהגים יהודי מרוקו עד היום, לומר שירה מיוחדת לפני שירת הים הרגילה: אשירה כשירת משה, שיר לא ינשה, אז ישיר משה את דברי השירה . את ההפטרה של יום שמיני של פסח נאמרה על־ידי שלושה מתפללים. אחד קרא פסוק בעברית, השני תרגמו לארמית והשלישי לערבית העתיקה.

ביום שביעי של פסח נהגו יהודי תוניסיה להתפלל שחרית ומוסף על שפת הים וחוזרים לבית הכנסת בתהלוכה עממית! אחד מתחפש לאהרן הכהן והשני למשה רבנו. במשך כל הדרך שרים את שירת הים ופזמונים שונים כשהצופים מתיזים על משתתפי התהלוכה מי־בושם, כן זורקים עליהם פרחים. בבית הכנסת קוראים בתורה ושומעים דרשה מיוחדת מפי הרב.

מכתב ד

הרב יעקב משה טולידאנו

ר׳ חיים ביבאס כותב שוב לר״ש בן עמרם, שהרב יעב״ץ ור״מ אדהאן עוזרים לו, וחכם ־אחר שמו רבי; יהודה אבן־צור עזרלבני עטר..ושר״מ בירדוגו אף שידע מה שעבר לא״א עמהם ומה שעשו לו, במקומ שיציל עשוק הוא עוזר להם, ולכן מסיים ״ואין לי מה לעשות תשלח לי־ הפסק חתום בחותם החכם נר״ו״ [הוא ר'י בן עטר], זה ימים עמדו למשפט החכם הנבון כהה״ר מימון בן אדהאן עם מםעוד כהן על אודות החצר שהיתה משותפת ביניהם.ונפסק הדין לעשות ביניהם! גוד או איגוד ונכתב ונחתם ונעשה מעשה שאמר לו כהה״ר מימון למסעוד הנז׳ גוד או איגוד ולפי הערך שהעריך החצר כהה״ר מימון נתרצה מסעוד הנז׳ למכור חלקו ופרע כה״ר מימון דמי החצר וזכה במקחו כהה"ר מימון הנז׳ ושוב הביא מס׳ הנז׳ פסק דין ממתא פאס יע״א שהורה שהבתים מבוררים וכל אחד מכיר את ביתו לא שייך ביה דין גוד או איגוד והם אמת שיש טעם לדבריהם אבל מה נעשה׳ שבתי דינים שלפנינו ושלפניהם כך היו דנים בפשיטות לעשות בחצר דין גוד או איגוד אפי׳ כל א׳ ביתו מיוחד וכך שמענו שדנים בכל בתי דינים שבמערב ואין פוצה פה וכך היינו דנים מאז ועד עתה וגם חפשנו בפוסקים ומצאנו סמוכות לפסק הקדמונים על מה אדני משפטם הוטבעו ולכן פסקנו שזכה כהה״ר מימון במקחו ולא נשאר למסעוד הנז׳ שום דין ודברים ושום זכות ולראיה וזכות ביד כה״ר מימון הנז׳ חתמנו פה בשליש ראשון לכסליו שנת פדות לפ׳׳ק וקיים.

גוד או איגוד – שותפין בדבר שאין בו כדי חלוקה, שותף אחד יכול לכפות את חבירו להפסיק את השותפות ולבחור האם הוא רוצה לקבל את הנכס ולשלם עבורו (גוד), או לתת את הנכס ולקבל את דמיו (אגוד) (הסוגיא בבבא בתרא יג., בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים בבא בתרא ח)

משה בירדוגו                   יעקב טולידאנו                    יהודה בירדוגו

גם אנחנו החתומים ראינו, שיש סמוכות למנהג שהיו נוהגין בתי דינים שלפנינו ושלפניהם לדון דין גוד או איגוד אפילו כשהבתים מבוררים לכל אחד מדברי הפוסקים ז״ל ומסתבר כוותייהו לכן ח״פ מכנאסא יע״א אהרן הצרפתי וכה״ר אברהם בן חסין׳, לאפושי גברי קאתינא כי גם אנכי ראיתי כיון שיש למנהג. זה סמוכות מדברי הפוסקים זלה׳״ה ודאי זכה במקחו החכם הנז׳ והוגד לי מפי אדם פשר שאדוני אבי זצוקלה״ה דן דין זה בנדון כזה ממש שפסק לעשות דין גוד או איגוד אפילו כל אחד היה ביתו מיוחד והוציא זה שכנגדו בגוד ואיגוד ערב שבת עם חשיכה ולכן ח״פ מכנאסא יע״א וקיים, כמוהר״ר יהודה בן צור.

אף על פי שיש מחלוקת בין הפוסקים כמבואר למעיין בסי׳ קעו מטח״מ כיון שנהגו מאז ומקדם בעיר הזאת לעשות גוד או איגוד בנדיוך כזה ממש ככתוב בקבלת עדויות עם כהה״ר מימון ועל כיוצא בזה אמרר פוק חזי מאי עמא דבר ופשוט הוא והלאות אנשים גט יגיעת בשר להאריך בזה וקיים,-כהה״ר שלם הסבעוני, —                  

בהיותי בעיר המהוללה באנשיה וחכמיה נדרשתי להפקת רצוו השואל להגיד דעתי בענין הכתוב בפניני, ואען ואומר להיות שכן הגיד לי הרב הכולל מאריה דאתרא כמוהר"ר משה בירדוגו נר״ו כי כן היו דנים תמיד זה ימים ושנים לדון דין גוד או איגוד אפי׳ בכהאי גוונה דכל א׳ מבורר חלקו בדיורים אלא מצד מרבץ החצר בכל גוונא היו דנים פה ב״ד קמא ובתרא דינא דגא״א ולהיות כן כל הקונה חלק בחצר אדעתא דהכי קא קני ופשוט ומה ,גם דבעיקר הדיין יש פנים להעמיד״ דברי מארי דינא דהוו דייני הכי ולהיות שאין פנאי להאריך ח"פ,  מהאי טעמא הכתוב לחוד דקם דינא בהדי החכם הר״ם יצי׳ו וקיים כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו.

שבועות ספורים לאחר אותה התכתשות סביב הפרסום והעמדה של הארץ, שלח העיתון שליח מיוחד לצפון אפריקה – העיתונאי עמוס אילון. היה זה העיתון היחיד בארץ שעשה זאת באותם ימים. היוזמה העיתונאית היקרה לא הייתה אקראית. היא נועדה לשרת את הקו של הארץ בוויכוח על ההקלות בעלייה הסלקטיבית בפרט, ועל דמותה העתידית של העלייה לישראל בכלל. עורכי הארץ, שתמכו בהשארת כללי הסלקציה במתכונתם ואף בהחמרתם ראו בשליח מיוחד גורם מסייע. ואכן, אילון התייחס בחשש לגל העלייה הצפוי מצפון אפריקה בעקבות הקלות בכללי הסלקציה.

בקרב אנשי הסוכנות רווחה ההנחה שביקור בצפון אפריקה ומגע ישיר עם היהודים שם צפוי לעורר אמפטיה. לפיכך נרתמו שליחי המחלקת העלייה בצפון אפריקה ללוות את אילון ולסייע לו. הנחתם שהתבססה במידה רבה על האתוס הלאומי ועל השיח המשלב, עתידה הייתה להתבדות.

לאחר שהתפרסמו כמה מהכתבות, כתב יצחק רפאל לנציגו במרוקו שאילון יצא מצויד בדעה קדומה על פי הזמנת שולחיו – – עורכי הארץ .גם בזיכרונותיו ציין רפאל שהארץ 'לא חס על ממונו, שיגר כתב מיוחד לארצות צפון אפריקה, את עמוס אילון […]מסקנתו היתה בהתאם לקו'

הערת המחבר – מאוחר יותר, לקראת עצמאותן של מרוקו ותוניסיה והתגברות גל העלייה משם, שלחו עיתונים נוספים שליחים לצפון אפריקה. אולם ב- 1953 ,בעת שהעלייה משם הייתה בשפל, רק הארץ שלח שליח מיוחד.

שליחותו של עמוס אילון עמוס אילון היה כוכב עולה בשמי העיתונות העברית באותם ימים. בגיל 28 נחשב הצעיר יליד וינה לבן טיפוחיו של גרשום שוקן, המו"ל והעורך של הארץ. הוא היה מומחה ל'סדרות', ניתוח מתמשך הכולל דיווח ופרשנות של תופעות חברתיות שונות. הוא כתב על הפילוג בתנועה הקיבוצית, על חיי העולים ועל ישראל השנייה במושבי עולים ובמעברות ב- 1951 .לפני הנסיעה לצפון אפריקה פרסם סדרת כתבות על ישראלים באירופה. לימים יהיה מי שיכתיר אותו למתעד הגדול של הסיפור הישראלי. ספרו הישראלים פורסם ב-1971 וזכה להצלחה בינלאומית מיידית.

באפריל- מאי 1953 פרסם אילון בהארץ סדרה בת שמונה כתבות מצפון אפריקה. חמש מתוכן עסקו ביהודי צפון אפריקה ובשאלת העלייה משם. אילון ביקר בחמישה מוקדים: בעיר תוניס, באי ג'רבה, בקזלבנקה, במראכש ובהרי האטלס.

ניתוח של כתבות אלה יכול להצביע על שיטתיות המסתירה את שני פניה של התופעה שאותה כינה אדוארד סעיד 'אוריינטליזם': אקזוטיות ובוז. אולם חשוב להבחין בין שתי התופעות. כאשר אילון תיאר תופעות שאינן קשורות לעלייה, היו אלה תיאורים אקזוטיים. כאשר הוא הגיע ליהודים, ובעיקר לאלה שהיו מועמדים לעלייה, הוא תיאר את מה שראה בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה ובוודאי ללא חמלה, אלא בעיקר בריחוק.

כך למשל בכתבה הכללית על מראכש, כתבה שאין בה אזכור של הנושא היהודי כלל, שגורים ביטויים כמו 'נדיר המראה ומזעזע ביופיו' או 'אדריכלות ברברית מוסלמית אצילה'. לעומת זאת, בבואו לתאר את היהודים בעיר, נוקט אילון לשון אחרת: 'אלפי יהודים בשטח צר וצפוף, המכוסה סימטאות קטנות, רצופות אבנים אדומות או מכוסות חול, כשהצואה ומי השפכים זורמים במרכזן'.

הטקטיקה של אילון הייתה ליצור ריחוק מנטלי בעזרת תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה.  במקביל הוא הדגיש את העובדה שלא מאיימת על יהודי צפון אפריקה סכנה ואין שום טעם להעלותם. כחלק ממהלך זה הוא תקף את מנגנון הסוכנות ופעיליו כמי שמזרזים את העלייה ללא סיבה.

הערת המחבר : רות פירר (סוכנים של החינוך הציוני, חיפה 1985 ,עמ' 227 )מונה רשימה של שבעה מאפיינים שליליים שבהם תוארו עדות המזרח בספרי לימוד היסטוריה בישראל: קיפאון ואימפוטנציה; פרימיטיביות ניוון ופיגור; אמונות תפלות; דלות ולכלוך; ניוון פיסי ותחלואים; חוסר תרבות וחינוך לקוי; נחיתות והשפלה. שישה מתוך המאפיינים הללו חוזרים שוב ושוב בסדרה של אילון. המאפיינים שכמעט ואינם מופיעים הם נחיתות והשפלה. הדגשת ממד זה בכתבות הייתה מעלה את הצורך בהעלאתם ארצה, בניגוד לכוונתו של אילון.

זרות וגועל

בעיניים אירופיות רבות הצטיירו המלאחים (רובעי היהודים) והכפרים בצפון אפריקה כנחותים, אולם תיאוריו של אילון היו ציוריים במיוחד והדגישו נקודות שהיה בהם כדי ליצור מרחק נפשי בין הקורא הישראלי ליהודים המתוארים בכתבות. לשם השוואה אפשר לראות את תיאוריו של ההיסטוריון הישראלי חיים זאב הירשברג על אותם רבעים יהודיים בתוניס, בקזבלנקה ובמראכש. הירשברג שהה בצפון אפריקה שנתיים אחרי אילון, אך תיאוריו היו אמפטיים הרבה יותר.

כך למשל יצר אילון, בתארו את היהודים בצפון אפריקה, אסוציאציה לערבים. את יהודי הרובע היהודי בתוניס הוא תיאר כך: 'הם נראים כמוסלמים לכל דבר. בקוי פניהם, במצב בריאותם הירוד, בנקיונם, בלבושם וגם במבטאם'. על יהודי הרי האטלס כתב: 'הם פרימיטיבים מאד ואינם נבדלים בקווי פניהם או ברמת חייהם משכניהם המוסלמים'. בהזדמנות אחרת תיאר אותם כ'בעלי מנטאליות של המאה ה-11 .

טקטיקה אחרת הייתה חזרה בלתי נלאית על פרטי פרטים המדגישים את רמת ההיגיינה הנמוכה של היהודים. שפתו במקרים אלה ציורית במיוחד, כמו בדוגמה הבאה:

" בדמויות מחרידות נתקלים כאן על כל צעד: פני ילדים תפוחים, דלוקי עיניים […], עיוורים למחצה, אגזאמות מכסות את עורם השחום של תינוקות […]. מבלים בחצרות ללא שמש בתוך האשפה והאבק […] שני זאטוטים, נראים כבני ששה חודשים אבל אומרים שהם בני שלוש וארבע. מתוך חתיכת פח שבורה הם אוכלים עדשים. לאחד פצעים בעלי מוגלה בראשו הקרח, השני ממצמץ בעיניו שמסתיר אותן מעין וילון של ריר כהה.

אילון תיאר את הרובע היהודי בתוניס כך: 'בתים הרוסים למחצה, סימטאות שרוחבן לעיתים פחות משני מטר, כוכים סתומים בלבני חמר'. את היהודים שם תיאר כך: 'לפחות %90 מיהודי טוניס עניים מרודים החיים מהיום למחר […] תושבי הגיטו נולדו בו, כאן הם חיים בתנאים היגיינים שלא יתוארו, בסרחון שקשה לשאתו, אינם יוצאים מהרובע במשך חודשים, אוכלים, שותים וישנים, עובדים ומולידים'. על יהודי קזלבנקה כתב:

"האנשים שמכנים אותם כעת בישראל בשם הכולל מרוקנים, עם כל הטוב והרע המתרמז בכך, בחלקם הגדול מקזבלנקה באו. כאן נולדו, כאן התגוללו באשפתות הגטו היהודי, כאן התחנכו (אם בכלל קיבלו חינוך) ב"חדרים" צפופים בהדרכת מלמד עיוור למחצה […] מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגיטו ואת סימטאותיו, את ה"מלמדים", את ה"בתים", המיטות, את החברה המסורתית הזאת המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית – אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקאים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל.

המלאח בקזבלנקה זכה לתיאור הבא: זהו ריכוז של לכלוך, סירחון, עוני ניוון, חולי ופארוואסיות שקשה למצוא כמותו ב"מדינה" הערבית – הקסבה של המרוקנים המוסלמים […] אך עוברים את מחיצת העץ הגבוהה המסתירה את הגטו ואני נתקלים בגל של סירחון שקשה להגדירו, כאילו מרקיבים לא רק בצלים, סוליות, בגדים ושאריות בשר – אלא גם בני אדם חיים.

יהודי ג'רבה תוארו כך: 'התנאים הם פרימיטיבים לאין שיעור. מצב הבריאות ירוד ביותר. משפחות בנות 10 עד 12 נפשות חיות בבקתות חימר מרוחות בסיד שהלכלוך מכסה את רצפותיהן ואת הקירות בעובי של מילימטרים […] התושבים מתרחצים כאן פעמים בשנה'.

בתיאורם של תושבי מראכש בולט הניגוד בין האקזוטיות בתיאור המוסלמים, לבין הגועל והדחייה בתיאור היהודים. כך תיאר אילון דמויות של מוסלמים בשוק המפורסם של מראכש: 'ברברים נושאי חרבות עקומות שהן לעיתים יפות להפליא ועשויות מלאכת מחשבת' או 'זקופי קומה הם עומדים ובהם אתה מוצא טיפוסים יפי מראה עד מאד – גבוהים, מחוסרי זקן לחיים, לעיתים בהירי שיער אך תמיד נוצצות מתחת למצחים נוקשים עיניים שחורות כפחם וחדות כלהב חרבותיהם' היהודים באותו שוק תוארו כך:

איזה טיפוסים אפשר לראות כאן ליד המסור או ליד הכבשן הרוטט: דמויות מזוקנות, מחודדות אף, עזות מצח, שחורות מפיח – אחד עם פרצוף של נביא מכה בפטישו על צלחת נחושת ללא רתיעה, משך שעות בלי להפסיק […] זקן כבן שבעים עומד ליד גלגל ומסובבו, בלי להפסיק, במונוטוניות מטומטמת.

ספריהם של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ למרוקו

אחרי הניסיון להקים בית־דפוס עברי בפאס, בראשית המאה השש־עשרה (ראה להלן פרק וי), פנו חכמי מרוקו אל מדינות אחרות כדי להדפיס את חיבוריהם. הם נטלו על עצמם סיכונים לא מעטים, ׳כי כל הדרכים בחזקת סכנה', עזבו את ארץ מולדתם ונדדו למרחקים, למדינות בהן היה מצוי דפוס עברי, ובעיקר לאיטליה. בתקווה להוציא לאור את חיבוריהם. פעולה זו היתה כרוכה בהוצאות מרובות, הן להדפסת הספר, הן לצורכי הדרך ולשהייה במדינה. בהקשר הזה יש לציין את תרומתם החשובה של חכמי פאס לפתיחת בתי־דפוס באיטליה ולהדפסתם והגהתם של ספרים שמחבריהם לא היו דווקא בני המגרב.

כבר בשנת של׳׳ד 1574 אנו מוצאים רב מפאס, ר׳ יחיא בן חמו, שעוסק בוונציה בהגהת מהדורת הטור ׳יורה דעה׳ בדפוס הבומברגי. מתוך הקדמתו לספר אנו למדים, שהמהדורות הקודמות נדפסו בידי גויים ונפלו בהן שגיאות רבות. לכן נאלץ המדפים להוציא לאור מהדורה חדשה וביקש מר׳ יחיא לטפל בהגהה. ר׳ יחיא נענה לבקשתו והצליח ׳לברר את הטור וללבנו עד ישאר נקי מכל סיג, מכל עין ומכל אשמה׳. טור " יורה דעה " ונציה של"ד – 1574, הקדמה

בשנת 1608 עזב ר׳ אהרן אבן חיים את פאס במטרה להדפיס את ספריו באיטליה. הוא נסע למצרים, משם עבר לסלוניקי ולקושטא ולבסוף הגיע ׳'וונציה, בה הצליח להדפיס את חיבוריו ׳קרבן אהרן ' ׳מדות אהרן׳ ו 'לב אהרן '.

 על תולדות חייו של ר׳ אהרן אבן חיים ויצירתו, ראה חיד״א, שם הגדולים, ט ע״א; בן נאיים, מלכי רבנן, יט ע״א-ע׳׳ג; עמאר, לתולדות אבן חיים.

ר' שמואל חאגיז, מגדולי הרבנים בפאס, יצא את העיר עם משפחתו בשנת ש"ן (1590) בקירוב. מפאס נסע לטריפולי ואחר־כך לוונציה, בה הדפיס את ספריו ׳ספר מבקש ה" ו'דבר שמואל׳(1596) והגיה את ספר ׳תפארת ישראל ' להרשב״ן, בן בנו של הרשב״ץ. לבסוף עלה ר׳ שמואל לארץ־ישראל ונפטר בירושלים בשנת.1633

בנו, ר׳ יעקב, שיצא עם אביו לאיטליה, תרם רבות להתפתחות הדפוס העברי באיטליה, ולמעשה יש לזקוף לזכותו את חידוש הדפוס העברי בווירונה.

הערת המחבר : . ראשיתו של הדפוס בווירונה היתה בשנת שנ"ד. שני ספרים נדפסו בו: 'מנחה בלולה' לר' אברהם מנחם ב״ר יעקב הכהן רפא מפורט (1494), ו׳מדרש תנחומא'(1495). חמישים שנה ׳'אחר־מכן חידש ר' יעקב חאגיז את הדפוס העברי בעיר זו. על הדפוס בווירונה ראה בניהו, ידיעות.

 ואכן מדברי הקדמתו לספרו ׳עין ישראל׳ – הספר הראשון שיצא לאור בווירונה (1645), בהיות המחבר בגיל עשרים וחמש – אנו למדים שהוא הזמין לווירונה את אותיות הדפוס העבריות על חשבונו: ׳ואין לי בו אלא הטורח והיגיעה שעמלתי בו והוצאה להמציא אותיות להוציאו לאור׳.ר׳ יעקב מבהיר אף מדוע בחר להדפיס את חיבוריו באותיות קטנות ובפורמט קטן:

והדפסתי ספר זה בכרך קטן באותיות דקות והיה התועלת הנמשך מפעולה זו גדול… הא׳ כי כן ישאנו כל אדם בחיקו תמיד לא יסור ממנו גם בלכתו לא יכביד עליו. הב׳ כי גם יהיה נקל לכל אדם לקנותו בדמים מועטים מה שאין כך בראשונים כי הם יקרים הרבה ואין כל אדם זוכה להיות בידו אחד…

בבית דפוסו שבליוורנו הדפיס ר׳ יעקב חאגיז שישה חיבורים:

עין ישראל – ת״ה(1645).

ספר כריתות לר׳ שמשון מקינון. ת״ז(1647).

 תחילת חכמה( נכרך עם"ספר כריתות").

 אורח מישור(נכרך עם"ספר כריתות").

דיני ברכות השחר – ת״ח(11648.

עץ חיים(סדר זרעים), ת״י(1650).

בשנת תי״ב (1652) עבר להתיישב בליוורנו והקדיש שלוש שנים להדפסה פירושו למשנה, 'עץ חיים' הכולל שישה חלקים, אשר בהדפסתו התחיל עוד בהיותו בווירונה: ׳לשמע אזן הדפוס המפואר מקרוב, נשא נס בליוורנו באתי אולי ישר בעיני ה׳ להשלים חפצי… שאדפיס חבור המשנה אשר זה כמה ימי התחלתי ולא אסתייעא מלתא׳.

באותם הימים הגיעו לליוורנו שמועות אודות המצב הקשה בירושלים בעקבות המגפה שפרצה בה בשנת ת״ח (1648), ור׳ יעקב החליט לעזוב את איטליה ולעלות לארץ־ישראל. בדרכו לארץ הוא ביקר בקהילות שונות בתורכיה, ובשנת 1658 הגיע לירושלים, שם עמד בראש ישיבת ׳בית יעקב׳. שנוסדה והוחזקה על־ידי נדבנים מליוורנו. ישיבת ר׳ יעקב חאגיז היתה מוסד מרכזי ביישוב היהודי בארץ־ישראל. היו בה מחלקות שלמדו בהן לא רק את התלמוד, הרמב׳׳ם וישולחן ערוך׳, אלא גם כתיבה וספרות, לשון ספרדית וכתב ספרדי, וכן חשבונות וחכמת התשבורת. לאחר שסיימו התלמידים את לימודם היו מתקבלים לשמש כרבנים ומורי־הוראה בקהילות ישראל. ואכן, מישיבה זו יצאו גדולי הדור, שמילאו תפקידים חשובים בחייה של יהדות ארץ־ישראל והמזרח. ישיבת ר׳ יעקב נחשבה לישיבה החשובה ביותר בכל קהילות המזרח למן התקופה שלאחר גירוש ספרד, והיא קבעה במידה רבה את דמותו הרוחנית של היישוב היהודי בארץ־ישראל עד לתקופות האחרונות.

ר׳ יעקב חאגיז נמנה עם המתנגדים החריפים ביותר לשבתי צבי והיה מן הראשונים שראו בו משיח־שקר. בשנת 1665 הוא אף איים עליו בחרם, אם יעשה בירושלים מעשה תעתועים.

גם בארץ המשיך ר׳ יעקב בכתיבת חיבורים והפצתם, בצד עבודתו החינוכית. בסוף ימיו נסע לקושטא להדפיס את ספרו ׳לחם הפנים׳ (פירוש ל׳שולחן ערוך׳), אולם הוא לא הספיק להשלים את המלאכה ונפטר שם בשנת תל"ד(1764). חלק מספריו יצאו לאור על־ידי בנו ר׳ משה, וחלק נשאר בכתב־יד

גם ר׳ מרדכי אצבאן עזב את עיר מולדתו מכנאס בשנת 1697 והתיישב בליוורנו, בה נתמנה לרב. אך בשל ויכוח בינו לבין הרב אברהם רודריגז נסע לארם צובה וכיהן בה כרב. את ספרו ׳זבח תודה׳ לא הצליח להדפיס בהיותו ב-איטליה, כי אם בקושטא בשנת תצ׳׳ב (1732).^״

ר' שלום בוזאגלו ממראקש התיישב בעיר לונדון בשנת 1745 ושם חיבר את ספריו על הקבלה – ׳מקדש מלך/ ׳הדרת מלך/ ׳פני מלך׳, ׳הוד מלך' ׳כבוד מלך' ו׳כסא מלך׳ – שיצאו לאור בלונדון ובאמסטרדם.

 ר' יעקב חיים בן נאיים יצא בשנת 1782 מפאס והתיישב בליוורנו, בה הוציא לאור את ספריו ׳זרע יעקב' ו׳ישועות יעקב׳ ומהדורה של ׳ספר הזוהר' שהגיה יחד עם ר׳ אברהם מיוחס.

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשעת הדמדומים של השלטון העותומני בארץ, מגיעה משפחת קרוצ׳י בדרך הים, לאחר מסע הרפתקני ממושך, היישר אל שכונת גבול ירושלמית. שכונה הצופה אל החומות ומנתצת מחיצות, שדמויותיה מרתקות, ציוריות ומיוסרות. יהודים, נוצרים ומוסלמים החולקים שמחה, צער ומנוסה, כשהם מגשרים על אמונות ודתות. הדמויות תועות ומרחפות במסע אנושי רגיש וכאוב בעיבורן של מלחמות ושנאות, שכופות דתות ודעות.

סיפורה של עקירה ובריחה, חזרה אל מחוזות ילדות שנמוגו ולבית ששוב אינו אותו הבית. זהו גם סיפורו של בית אחד, בית-לורנצו, נווה עלום וקסום בלבו של גן אפוף מסתורין. סיפורו של יוסף קרוציי התם וההוזה שצלילי העוד שלו באים במקום מילות תפילה לשמיים נעולים, שבנגינתו מנסה לאחד בין דתות מסוכסכות, תחת עץ הדפנה בגן-לורנצו ובבוסתנו של אבו-חנא. סיפורן של נשים מיוסרות ועזות אופי התועות בסמטאות ערפיליות, כשכדורים שורקים מעל לראשיהן. נשים הלכודות בין עקרות מרצון לבין עקירה מאונס. נשים מלאות לב, הצדות פרפרים בשדות פרגים של אהבות אבודות.

ספריו הקודמים של המחבר:

1. ״נביחות אל ירח כבויי׳ – סיפורים – הוצאת לדורי 1976.

2. ״ארמנד״ – נובלה – הוצאת ספרית פועלים 1981.

הספר זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעלית הנוער.

3. ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים בהוצאת ספרית פועלים 1987 -יצא ביוזמת משרד החנוך והתרבות, כלול בתוכנית הלימודים לבתיה״ס.

4. ״חותם ברבדיה׳׳ – רומן תיעודי בהוצאת ״ביתן״ – 1991.

5. ״מבחן־החלב״ – רומן בעל רקע היסטורי, בהוצאת ספרית הפועלים – 1996. מהדורה חמישית, על פיו נעשה הסרט ״זאיה״ שהוסרט כולו במרוקו.

על יצירתו הספרותית, זכה גם לפרס קרן ראש הממשלה לפרסי יצירה תשנ״ח.

6. ״כקליפת אגוז״ – מחזה על טביעת ספינת אגוז – יצא ביוזמת מכון בן-צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט – 1998 ובהוצאת המכון.

שבת שלישית ׳שבת לבראזאת׳(שבת השושבינות)

השבת השלישית היא השבת שלפני החופה הנערכת בבית הורי הכלה וקרויה ישבת לבראזאת׳  (שבת השושבינות) או ׳שבת לערוסה׳ (שבת כלה). שבת זו קרויה גם ׳שבת להריסה׳ (שבת גריסין) על שם התבשיל המרכזי של גריסי־חיטה בסעודת החמין, בסימן של ׳ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך׳. לכבוד האירוע מטמינים בתנור השכונתי מערב שבת כשלושה סירים גדולים מלאים של ׳הריסה׳. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו. הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שסעדו את לבן בסלטים, בביצים ובתפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ה׳הריסה׳ והבשר. אחר כך נוטלות הבנות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות: ׳עְקְל עְלָא עְטְמְתְךּ׳ (זכרי את העצם שלך)! כלומר את האירוע שלך. אולי העצם סמל לצלע, ממנה נבראה האשה.

שבת זו שלפני החופה היא השבת השנייה והמרכזית בכל שאר קהילות תאפילאלת בדרום ובמערב וקרויה ׳שבת אלערוסה׳ היינו שבת כלה, או ׳שבת לחנה׳ היא שבת החינה, כאשר טקס החינה נערך ביום חמישי או אף במוצאי שבת.

אירועי שבוע החופה

שבוע החופה מתאפיין ברצף של אירועים: כתיבת שטרי הנדוניה והכתובה, החינה בבית החתן, הובלת הנדוניה, תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות, תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לסיום הצום וסעודת הנישואין, התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן. להלן תיאור האירועים הנ״ל.

כתיבת שטר ה׳נחלה׳(= נדוניה) ושטר הכתובה

יום או יומיים לפני החופה לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע על ידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. ׳שטר הנדוניה׳ קרוי בלשון העם ׳אנחלה׳ על שם פתיחתו של השטר ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳. אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה. בהמשך יידון ויודגם שטר זה על מבנהו וסעיפיו.

הערת המחבר : על פי יהושע יג,כג ובהקשר לנחלת בנות צלפחד במדבר כז,ו-יא. הפתיחה ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳ חסרה בנוסח שטר הנדוניה ב׳מליץ טוב׳, אבל מופיעה בשטר נדוניה ב׳יפה שעה' עמ'רכב ובשטר נדוניה מסוף שנת 1955, ראה רשימת כתובות בהמשך. לשם השוואה נעיר, שהשורש הערבי ׳נחל׳ אחד ממובניו הוא ׳נתן לאשה את המוהר שלה׳, ראה שורש נחל- نحل – במילון ערבי. כאן בהיפוך מגמה על התחייבות בהחזרת הנדוניה לאשה עם גירושיה. השם נחלה – نحلة בערבית אחד מפירושיו הוא שי ומתנה.

חגיגת ה׳חינה׳ בבית החתן

ביום ראשון בלילה נערכת חגיגת ה׳חינה׳ השנייה הפעם בבית החתן. היא נמשכת כל הלילה בשירה וזמרה בכיבוד ובהשתתפות הכלה, שושבינותיה, רעותיה, בנות ונשים מהמשפחה. כבר בבוקרו של יום ראשון נשחטים עגלים לסעודת הנישואין למחרת. יש וכמה מן החלקים הפנימיים של העגלים מוגשים צלי לכבוד המשתתפים ב׳חינה׳. במהלך החגיגה מורחים את ה׳חינה׳ לכלה ולשאר המשתתפות. טקס החינה בבית החתן נהג בעיקר בקהילות הדרום, אבל לא בכל שאר הקהילות.

יום שני בסימן של ׳שובע שמחות׳

יום שני רצוף אירועים בסימן של ׳שבע שמחות׳: הובלת ה׳סורה׳ (= הנדוניה); תהלוכת הכלה לבית המרחץ; תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לפתיחת הצום,- סעודת הנישואין; תהלוכת החתן לבית קרובות הכלה ועריכת החופה בבית החתן.

הובלת ה׳סורה׳(= הנדוניה)

למחרת ה׳חינה׳ ביום שני בבוקר נערך טקס הובלת ה׳סורה׳ (=הנדוניה): תהלוכה של נשים ונערות נושאות את כל הכבודה: בגדים, תכשיטים, מצעים ועוד. כל פריט מונח במגש או בכלי של נחושת או של כסף כדי להרבות במוהר ומתן. הן צועדות בשירה של ׳לה־לה־ומא־לי׳ ו׳זינאתום בלהנא׳. בהגיען לבית החתן מנקות פניהן וידיהן מה׳חינה׳. בהובלת ה׳סורה׳ אין הכלה מתלווה. אחר כך באה קבוצה אחרת ובידיהם ׳אלכש׳ (=כלי הבית), שמביאה הכלה בכלל נדונייתה כגון: דלי, קומקום, מהראז(־מכתש), קערה מנחושת צהובה לנטילת ידיים, מצעות, שטיחים, מזרונים ועוד. כלי הבית נטענים על סוסים ומובאים על ידי גברים לבית החתן. בבית החתן הכול כמרקחה, ההכנות הקדחתניות לסעודת הלילה בעיצומן, והשמחה רבה מאוד.

תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות

ביום זה, ערב הכלולות, נערך טקס אשחום (רחצת הכלה) אחר הצהריים. רוחצים את הכלה בביתה ומלבישים אותה בבגדים חדשים. אחר כך מרכיבים אותה על פרדה ומוליכים אותה לבית המרחץ לטבילה. לאורך כל הדרך מלווה הכלה בבנות משפחתה ובחברותיה השושבינות בשירה וקריאות שמחה. לוקחים לכבודה חלוק רחצה ומגבת חדשים, והמיילדת מלווה את הכלה. בהגיע הנשים לבית המרחץ מטבילה המיילדת את הכלה. אחר כך חוזרת הכלה עם מלוותיה, אבל לא לביתה, אלא לבית אחת מקרובות הכלה. כל הדרך שרות לכבודה. בהגיען לבית קרובת הכלה הן יושבות, אוכלות ארוחת ערב עם הכלה, שותות ושמחות ושרות לכבוד הכלה בליווי התוף. השירה נמשכת עד לבוא החתן ומלוויו הנמצאים בינתיים בבית הכלה.

        הערות המחבר : ׳סורה׳ מונח ערבי קרוב ל׳סואר׳, שפירושו: צמיד, אצעדה, וכנראה, על שם הפריטים העיקריים בנדוניה, התכשיטים, נקראת הנדוניה בשם ׳סורה', ראה מילון ערבי, ערך סואר – سوار

سوار

צמיד {bracelet}

צמיד; אצעדה {bangle}

רצועה, סרט {strap}

        כמו הפזמון הבא:

׳רכבהא בוהא פוק לבגלה / אלאלא לעאטי מולאנא׳

 (־הרכיב אותה אביה על פרדה / ה׳ זיכה אותה למעמד הזה)

       כסימן שלא תצטרך לחזור לביתה או תתגרש.

        כמו הפזמון הבא:

׳זאיה מלחמאם ולעריס מעאהא / מרחבא באסתר ולי זאת מעאהא׳

(שבה מבית המרחץ והחתן אחריה / ברוכה אסתר וכל מלוותיה)

        כמו הפזמון הבא:

׳אדאר אלי מא תפרח אלילא / מה תדרכ אלערוסה מא תשופהא׳

(משפחה שלא תשמח בלילה זה / לא תשיג את הכלה ולא תזכה לראותה)

תהלוכת החתן לבית הורי הסלה לסיום הצום וסעודת הנישואין

ביום החופה מתענה החתן כמנהג רוב הקהילות, אבל הכלה אינה מתענה על פי מנהגי תאפילאלת. להיפך, ׳יום זה היא נוהגת בו כיום טוב, יען כי בבית הכלה נמצאות חברותיה ושושבינותיה, אוכלות ושמחות. אמרו: היאך הן מבלות בשמחה, באכילה ובשתייה לכבודה, והיא בתענית? לפיכך אין היא מתענה, כדי למנוע ממנה צער׳. לקראת הערב מובל החתן לבית הורי הכלה במקהלות עם, כשהוא שרוי בתענית. שם הוא מפסיק את הצום, ושם נערכת גם סעודת הנישואין על ידי אבי הכלה.

ועוד מנהג אופייני בתקופה זו ובאזור זה של הדרום: אין נוהגים לעשות את סעודת הנישואין לאחר החופה, אלא להיפך. תחילה מתקיימת הסעודה בבית הורי הכלה, אחר כך נערכת החופה בבית החתן. מנהג זה אין טעמו ברור, וכנראה, נקבע כדי למנוע צער החתן השרוי בתענית, ולכן הקדימו את הסעודה לחופה. הסעודה מלווה בפיוטים ומשתתפים בה גם אנשי החברא קדישא. הקדמת הסעודה לפני החופה אופיינית היא לקהילות הדרום וכיוצא בהן בבצאר ובבודניב.

התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן

לאחר סעודת הנישואין בבית הורי הכלה מובילים את החתן לבית בו נמצאת הכלה, ושם מרכיבים את הכלה על פרדה ומלווים את שניהם בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות קריה במזמור ׳רננו צדיקים׳ ובפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ עד לבית החתן, שם נערכת החופה.

פרק ג: חיי הקהילה

בתי הכנסת

במרכז חיי הקהילה נמצא בית הכנסת, ששימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה אלא גם לדרשות, ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות, ומשום כך נקרא ה'חדד' בשם 'צלא'. בית הכנסת גם שימש ישיבה לתלמידי חכמים, מקום לחלוקת צדקה, והיו מקומות שבהם שימש גם כמושב בית הדין, ומקום לסופרי סת״ם שכתבו ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא שימש גם להתכנסויות של נציגי הקהילה לדיונים בנושאים ציבוריים, ושם הוכרזו ההחלטות של הנהגת הקהילה, תקנות, חרמות והודעות שונות. למשל, אם רכושו של יהודי נעלם או נגנב, היה מוכרז ׳חרם סתם׳ על מי שיודע היכן הרכוש או מי גנבו ואינו מודיע (חיים טולידאנו, 1690־1750, ״דוק ומשפטי, סי׳ קיט).

בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית ובתוך דירה, לעתים בבעלות שני שותפים, והם נקראו בשמות המשפחה של מייסדיהם. בדרך זו עקפו את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, לפי ׳תנאי עומרי. מ״ח פיצייוטו, שביקר במרוקו ב־1860, כתב, שבתיטואן ישנם 16 בתי כנסת בבעלות פרטית, ואמרו לו שזו השיטה בכל מרוקו ואין אפשרות לשנותה. היו בתי כנסת שהקהילה העניקה לחכמים והם היו בבעלותם, במקום שכר, והנדרים שנגבו בהם סייעו לקיומם. עד עתה נקראים חלק מבתי הכנסת על שם חכמים (ראו פרטים בנספח 1).

לעומת זאת בעיר צפרו ׳מימות עולם לא נהגו לעשות בית כנסת של יחיד רק כל הבתי כנסיות הם של הקהל^,. קהילה זאת, שהיתה מושפעת מהמנהגים של שכנתה הגדולה פאס, קיבלה את הסכמת חכמי פאס משנת תע"ה (1715) ׳שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל'. וכך היתה תקנה בקהילת מכנאס ׳שלא להוסיף בית כנסת אם לא שתהיה של הקהל^,. הנושא עלה בצפרו בשנת תקנ״ח (1798) בהקשר ליוזמה של אדם לפתוח בית כנסת פרטי, כי לא היה מקום בבתי הכנסת הקיימים. חכמי מכנאס התירו לו לפתוח בית כנסת חדש אבל דרשו שיעשה זאת בתיאום עם הקהל (עובדיה, 'צפרו', מס^, 205).

לא בכל בתי הכנסת היתה עזרה לנשים. אם באו נשים הן היו עומדות בפתח בית הכנסת, עונות אמן, ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה. בצפרו, בית הכנסת הראשון שבו נבנתה עזרת נשים היה בית הכנסת החדש בכינוי 'צלא אזדידא^,.

תפוצת בתי הכנסת במאות ה־19־20: לפי מקור מ־1879 היו 15 בתי כנסת בפאם. לפי אותו מקור היו במכנאס 19 בתי כנסת, ובדבדו 11 בתי כנסת – כולם בתי כנסת פרטיים. לפי עדות מהעשור השני של המאה ה־19 היו במוגדור 12 בתי כנסת. בשנות ה־90 של המאה ה־19 היו שם 15 בתי כנסת במלאה ו־5 בקסבה, שבה גרו היהודים האמידים. ב־1886 היו במראכש 21 בתי כנסת, וב־1902 – 24 בתי כנסת. בסוף המאה ה־19 היו בטנגייר 20 בתי כנסת. בקזבלנקה, לפי מקור מ־1902, בית הכנסת הגדול היה של הגביר מימון עמיאל(יוסף ארוואץ, יהוד יוסף׳, דף כד). מספר בתי הכנסת עלה בתקופת הפרוטקטורט, ולפי נתונים משנות ה־50, לפני עצמאותה של מרוקו, היו בפאס, במראכש ובמוגדור 30 בתי כנסת בכל אחת, במאזאגאן – 20, ברבאט – 17, במכנאס ובדבדו, 15 בכל אחת, בדמנאת ובתארודנת 8 בתי כנסת בכל אחת. באוג'דה היו שלושה בתי כנסת, הגדול נבנה ב־1930, ואחד מהם היה של יוצאי אלגייריה. בכפרים הקטנים לא היו בתי כנסת ולעתים לא היה מניין, ולחגים היו הגברים ונשיהם באים לעיר הסמוכה (משה עטייא, ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ יב, יד).

כיון שלפי הדין מותר למכור בית כנסת פרטי (רמב״ם, הל' תפילה פרק יא, הל' כא), היו בתי כנסת שניתנו במתנה על ידי נשים וגברים, עברו בירושה מדור לדור, והיוו מקור הכנסה. ר' רפאל אהרן מונסונייגו מפאס (1760־1840) דן בחלוקת הרכוש של אדם שנפטר ללא צאצאים, ובכלל נכסיו יש לו מחצית בית הכנסת גוף וקרקע ושררה׳(ימי השלח׳, סי׳ א).

אנשים היו קונים את מקומם בבית הכנסת, ומוכרים אותו כאשר עברו למקום אחר או ירדו מנכסיהם. ניתן היה למשכן את מקומו של אדם בבית הכנסת (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 504).

ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (1783־1843) דן במעשה שהיה במראכש בשנת תקפ״ה (1825), על 'אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית הכנסתי, ולאחר מותו היה סכסוך בין היורשים ובין האם (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לד). אם בעל בית כנסת נפטר והיו לו רק בנות הן יורשות את זכויותיו, ויכולות לשכור שליח ציבור כרצונן – אם ירשו את כל בית הכנסת. אבל אם היה להן רק חלק בירושה, אין הבנות זוכות בשררה(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, חרם, סי׳ י).

היו בתי כנסת שההכנסות מנדרים ונדבות הוקדשו לחכם מסוים. לפי החלטת חכמי צפרו משנת תקנ״ח (1798), שליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול יינתן לחכם והדיין שלמה בן מימון הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת ׳ואין לו שום הנאה מן הצבור׳, כלומר אינו מקבל משכורת (עובדיה, ׳צפרו; מסי 69). היו בתי כנסת בהם ניתנו ההכנסות להחזקתם של תלמידי חכמים (שם, מם׳ 8). החכמים לא ראו בעין יפה שהכנסות בית הכנסת משמשות להנאה פרטית, ותבעו שהן יוקדשו למטרות ציבוריות בלבד:

לא תיגע בה יד אדם ליהנות ממנה וקדוש הוא לאלקינו לעשות בו כל תיקוני ספרי תורה וגם לכל אשר יצא על הבית לחזקה, והמותר לקופה של צדקה. (משה טולידאנו (נפטר 1773), ׳השמים החדשים׳, חרם, סי׳ קכו) ר׳ אברהם אנקאווא מסלא (יליד 1810) מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש יהודי מבית הכנסת, לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת רעב, והמשיך להתפלל שם. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם ילך לבית כנסת אחר בוודאי יגרשו אותו. החכם הוכיחם שהוסיפו לצערו ׳עלבון על עלבונו׳(׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קלג).

למרות שבית כנסת צריך להיות פתוח לכל, כולל מוסלמים ונוצרים שהיו מבקרים בבתי כנסת, נאסר על יהודי עבריין להיכנס לבית כנסת(שם, סי׳ לז).