קהילות תאפילאלת/סג'למאסא מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא
מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי
בספר זה ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳ תיעד ד״ר מאיר נזרי מנהגים ואורחות חיים של קהילות היהודים בתאפילאלת. התיעוד כולל חומר כתוב וגדוש נתונים שהוא אסף בשקידה במשך שנים רבות, בשיחות בעל פה עם בני תאפילאלת ובנותיה. יש פרקים שצבר בהם שפע של נתונים, ויש פרקים שהחומר אינו מרובה, משום שרוב העדים כבר הלכו לעולמם.
התיעוד מלווה בפיוטים, בדרושים, בקינות ובפזמונים, שנכתבו בידי בני המקום או על אודותיהם בידי חכמים מחוץ לתאפילאלת. כאן הגדיל לעשות בהציעו ליצירות הללו ביאור והצגה פורטנית של המקורות שמחבריהן שאבו מהם השראה. היצירות האלה מוסיפות ממד בעל ערך לחומר המתועד.
יש להחזיק טובה מרובה למחבר שנטל על עצמו את מלאכת התיעוד שדורשת שקידה, דבקות במטרה ודיוק מרובה בהגשה. התיעוד הוא המסד שעליו נבנית כל חקירה, ומי שיבוא לחקור את אורחות החיים של בני הקהילות ופרקים בתרבותם, יוכל לעשות שימוש בתעודות ובעדויות שד׳׳ר נזרי מגיש בספרו.
המחבר לא הסתפק בתיעוד של מנהגים ואורחות חיים, אלא שיקע בספרו גם חקירות מקיפות. אין לך פרק מפרקי הספר שאין בו בירורים וחקירות. דוגמה אחת מני רבות הם הפרקים על מנהגי החתונה ועל חופת הנעורים. תוך תיאור הממצאים בתאפילאלת יש התחקות גם על תופעות מקבילות במקומות אחרים ובירור של הרקע לצמיחתן בידענות ובזהירות המתבקשת.
מנהגי הקהילות הללו שישבו באזורי הפריפריה, הרחק מהמרכזים היהודיים במגרב מאופיינים בהרבה קווי ייחוד. ויש מנהגים שנתקיימו רק בקהילות הפריפריה ונעלמו מכבר בקהילות המרכזים הגדולים, כגון הקהילות בערים פאס, מכנאס ומראכש. ד׳׳ר נזרי טרח ומצא מסרנים אותנטיים, שעדיין זכרי המנהגים בקהילות היו ידועים להם היטב, וחלקם היו עדיין נטועים בהוויתם. עם המסרנים הללו נמנות גם נשים ידעניות וחכמות.
ספר זה מצטרף לחומרים ההולכים וגדלים החושפים את תרבותן של קהילות תאפילאלת, שהתפרסמו בעשורים האחרונים בידי מתעדים ובידי מתעדים־חוקרים. אין ספק, שמי שיידע לעשות שימוש זהיר ושקול בחומרים, שד״ר נזרי חקר, תיעד ומפרסם בחיבור הזה, עשוי להיות נשכר ויוכל להרים תרומה חשובה לחקר תולדות הקהילות. ואל יהא הדבר הזה קל בעינינו, מדובר בקהילות שכבר נעקרו ממקומן לפני כיובל שנים, ורוב יודעי מסורותיהן ומנהגיהן הלכו לבית עולמם, וגם המעטים שהותיר אלקינו לפליטה הולכים ועוברים מן העולם.
יש לקוות שגם הספר הזה – כחיבורים של מתעדים וחוקרים אחרים שעסקו ועוסקים ביהדות המגרב – ידרבן אנשים אחרים בארץ ובחו״ל להוסיף תיעוד לתיעודו. במיוחד יש ליישר את חילו של ד״ר נזרי על כל אשר עשה בחיבור הזה, ולאחל לו שישלים את כתיבת שני הכרכים המתוכננים אחרי הכרך הזה.
משה בר-אשר
סג׳למאסא'
סג׳למאסא נודעה לפנים כעיר מרכזית של אזור תאפילאלת מן המאה ה־8, והיישוב תאפילאלת הוא גלגולה האחרון של סג׳למאסא. העיר סג׳למאסא נוסדה על ידי שבטי ה׳מכּנאסה׳ הברברים במרד שהכריזו נגד אדוניהם, שליטי קירואן הערבים. כביטוי לעצמאותם הם בנו את העיר סג׳למאסא בשנת 757, במקום שבו נמצאת היום תאפילאלת בעמק זיז בדרום מזרח מרוקו. במאה ה־9 צומחת הקהילה היהודית בסג׳למאסא, ששימשה מוקד משיכה בגלל חשיבותה כמרכז כלכלי והייתה צומת דרכים חשוב לחילופי סחורות בין האזור לבין סודאן ואפריקה השחורה, שמהן הובאו זהב ומזון.
סג׳למאסא הייתה גם מרכז של תורה, ובה פעלו ישיבה ובית דין בראשות רב יוסף בר עמרם ׳ראש בי דינא בסג׳למאסא׳ עד אמצע המאה ה־12. חכמי סג׳למאסא קיימו קשרים עם מרכזי תורה בפוסטאט וקירואן, ספרד ובבל. שאלות בענייני הלכה נשלחו על ידי חכמי סג׳למאסא לגאוני בבל במאות ה־11-10, ומהם קיבלו תשובות לשאלותיהם דוגמת תשובתו של רב האי גאון על השאלה בדבר היתר אכילת חגבים, או קובץ התשובות שנשלח לר׳ יוסף בן עמראן הדיין של סג׳למאסא.
חולפות כ־150 שנה מאז היווסדה, וסג׳למאסא עוברת לידי הכובשים הפאטמים, שמרכזם היה בתוניסיה. במשך המאה ה־10 נתונה הייתה סג׳למאסא למאבק בין הפאטמים לבין האומיים. בתקופת הח׳ליפות האומיית, בימיו של המלך אלמנצור, אנו קוראים על הפעילות התעשייתית של מלאכת המשי, שבה הצטיינו שני האחים היהודים יעקב בן ג׳ו ואחיו יוסף, ועל מינוי יעקב כנגיד סג׳למאסא ושאר הקהילות היהודיות באזור על ידי המלך אלמנצור, וגם על טקס ההכתרה המרשים: ״והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לבושים פסים והרכיבוהו במרכבת המשנה, ונקהלו כל בני קהל קורטובה מנער ועד זקן ועשו לו הסכמה בנשיאות״.
המידע על סג׳למאסא נשען על המקורות הבאים: ח׳׳ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א-ב (מפתח בערכו), ירושלים תשכ״ה; ערך סיזילמאסא באנציקלופדיה יודאיקה, כרך 14, עמי 1529-1528, שנכתב על ידי דוד קורקום; ערך תאפילאלת באנציקלופדיה העברית, ירושלים ותל־אביב תשמ׳׳א, כרך לב, עמי 493-491, שנכתב על ידי ד״ר שלום בר־אשר; ערך SIDJILMASSA באנציקלופדיה של האיסלאם, עמי 568-566, וערך SIJILMASSA באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה בגירסאות אנגלית, צרפתית וערבית; יוסף טובי, סידורו של שלמה בן נתן מסג׳למסה — עיונים ראשונים, מבוא, בתוך: יד להימן, קובץ מחקרים לזכר א״מ הברמן, לוד תשמ״ד, עמי 346-345 והערות שם; וספר הקבלה לראב״ד, אוקספורד תרח״ט 1888, עמי 61. המידע על סג׳למאסא נשען גם על חיבוריהם של ר׳ שלום ור׳ מכלוף אביחצירא (ראה להלן הערה 10).
עם התפוררות הח׳ליפות האומיית ולאחר מות שליטה האחרון אלמנצור בשנת 1002 מכריזים מושלי סג׳למאסא על עצמאותם. אולם עצמאות זו תמה ב־1055/6 עם כיבוש סג׳למאסא על ידי שושלת המוראביטין, שהרחיבו את שלטונם על מרוקו וספרד. בתקופת המוראביטין בתחילת המאה ה־12 התחילה הירידה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית, ותלמידים מסג׳למאסא באים ללמוד תורה בישיבות ספרד, בעיקר בישיבת ר׳ יוסף אבן מיגאש בלוסינה.
עם השתלטות המווחדין על האזור ב־1147 הוחמר מצב הקהילה היהודית בסג׳למאסא, ובא הקץ על תקופת תור הזהב שלה. המווחדין כפו את האסלאם על כל האזור ועל סג׳למאסא בתוכו. ברדיפות המווחדין על קהילת סג׳למאסא מתו מאה וחמישים יהודים על קידוש השם, אחרים קיבלו עליהם את האסלאם למראית עין, וקבוצה אחרת נמלטה לדרעא מדרום מערב לסג׳למאסא. על תקופה זו חיבר ר׳ אברהם בן עזרא את קינתו על חורבן הקהילות היהודיות באזור וסג׳למאסא בכללן, ובה מתאר הוא את סג׳למאסא כ׳עיר גאונים ונבונים… עיר המשנה והתלמודי.
על פי כמה סימנים לא נתחסלה הקהילה היהודית כליל עם כיבוש המווחדין, ושארית הפליטה התקיימה עד לאמצע המאה ה־13. בסוף המאה ה־14 אנו שומעים על פייטן בשם ר׳ יהודה בן יוסף סג׳למאסי. בסוף המאה ה־14 נעלמה סג׳למאסא מן התודעה ההיסטורית. על פי חוקרים מאוחרים, נעשה ניסיון לחדש את בניינה של סג׳למאסא במאה ה־18 על ידי מולאי אסמאעיל, אולם ב־1818 נהרסה סופית על ידי שבט איית אתא, ורק שרידי הריסותיה הפכו לאתר התעניינות של ארכיאולוגים.
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. משה חלמיש
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמיש
ספריית " הלל בן חיים – הוצאת הקיבוץ המאוחד
מחקר תולדות הקבלה לא ייחד מקום הולם לצפון אפריקה. מועטות הן המונוגרפיות שהוקדשו לנושא זה. גרשם שלום פתח את הדרך במאמר שכתב על אבני זכרון של אדרוטיאל, ופירורים שונים חזר והעלה, וכמוהו גם ישעיה תשבי, אגב מאמרים אחרים. מחקרים נוספים לא פורסמו עד שנות השבעים של המאה העשרים. אסקור כאן חלקם.
בשנת תשל״ח פירסם מאיר בניהו את מחקרו המפורט על אברהם אבן מוסה ובנו משה, ובשנת תש״ם נתפרסמה רשימתי על המקובלים במארוקו. רשימה זו עודכנה בהרבה, וחזרה ונדפסה בשנת תשמ״ו בנוסח מורחב. בשנת תשמ״ה ראה אור מאמרה של רחל אליאור על המקובלים בדרעה.
שתי עבודות־דוקטור הוקדשו לחקר משנתם של מקובלים: דן מנור – ר׳ יעקב אבוחצירא; ובעז הוס – כתם פז של ר׳ שמעון אבן לביא (תשנ׳׳ג). ד׳ מנור הוסיף וכתב מאמרים וחיבורים על נושאים שונים, ואילו ב׳ הוס התמקד בר״ש לביא. בשנת תשנ״א הופיעה מהדורה פקסימיליה של צפנת פענח לר׳ יוסף אלאשקר בתוספת מבוא מאת משה אידל.
לר׳ יעקב איפרגאן הוקדש מאמרו של מ׳ חלמיש בשנת תש״ן, ובכך החל העיסוק בחוגו של ר׳ משה בן מימון אלבז, שלבד ממאמרים שונים יצאה לאור לראשונה מהדורה נדפסת (לוד תשנ״ח) של גנת ביתן, ובעתיד הקרוב ביותר תראה אור הדפוס מהדורת מנחה חדשה. אזכיר גם מהדורה של חיבור נוסף שנכתב לפני התקופה הנסקרת על ידינו, והוא ספר המלכות לרבי דוד הלוי, שהוהדר בידי גד עמאר בשנת תשנ״ח, בתוספת מבוא. ולא סקרתי כאן את הדיונים שנזכרו כפרטים במאמרים שאין עניינם במפורש בקבלת צפון אפריקה.
מעין זה חייב אני להזכיר ספרות היסטורית וביו־ביבליוגרפית, שלא צמחה בבית־המדרש של עולם המחקר, אך מספקת חומר חשוב גם על אישים וספרים הקשורים בעולמה של הקבלה. למשל, באשר למארוקו – יחס פאס של ר׳ אבנר ישראל, שפורסם בידי הרב ד׳ עובדיה: רשימת רבני פאס שערך הרב משה עמאר: נר המערב (ירושלים תרצ״א, ומהדורה חדשה: שם תשל״ג) של הרב יעקב משה טולידאנו: מלכי רבנן (ירושלים תרצ״א, וד״צ שם תשל׳׳ה) של הרב יוסף בן־נאיים; על רבני צפרו כתב הרב דוד עובדיה (קהלת צפרו, ד, תשמ״ה); חשיבות גם לספריהם של Zafrani H., Mille ans de vie juive au Maroc, Paris 1983, וחלק ב, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו – ספר המקורות, לוד תשמ״ו: 1986 Kabbale vie mystique et magie, Paris ; יוסף תדגי, הספר והדפוס העברי בפאס, ירושלים תשנ״ד. באשר לאלג׳יריה – אליהו רפאל מרציאנו, מלכי ישורון, ירושלים תש״ס. תוניסיה – מלכי תרשיש (מאת כהן בנימין רפאל, [נתיבות] תשמ״ו); תולדות חכמי תונס (בני ברק תשמ״ח), בעריכת יוסף הכהן טנוג׳י, ובסופו קונטרס אנשי־שם, על חכמי ג׳רבה, מאת הרב רחמים חי חויתה הכהן. ג׳רבה – ממלכת כהניס (בסוף פרח שושן, מאת ר׳ שושן הכהן, ירושלים תשל״ז). כמו כן, חכמי ישראל בג׳רבא ובתוניס, שערך בועז חדאד בשנת תשמ׳׳ב. טריפולי – יהדות לוב (תל־אביב תש״ך) שערך הרב פריג׳א זוארץ, וכלל בו חומר היסטורי, ביוגרפי ותרבותי. יש לציין שלאחרונה החלו להופיע חיבורים שונים על ההיסטוריה, החיים והאישים של יהודי המגרב לארצותיהם ולמקומותיהם, כגון יחס דבדו החדש, שערך אליהו רפאל מרציאנו (ירושלים תשנ״ז). המשותף לכל אלה שהקבלה אינה נושא מרכזי בחיבורם, וחשוב מזה – לא תמיד אפשר לסמוך על דיוקם בפרטים. התעוררות ״פטריוטית״ חיובית זו טעונה בדיקה מדוקדקת. אך עם ההסתייגויות והטעויות עדיין יכולים הם לשמש מקור חשוב לשירותו של המדע.
היקף היריעה של החיבור הנוכחי מחייב אותנו לצמצם את התיאור בתחומים שונים, ואף להימנע מדיון בתחומים כמו השבתאות וכוי. עם זאת, הבאנו פרטים רבים, מתוך הכרה שלפי מצב המחקר כיום רק בדרך אקומולטיבית נוכל להתקדם לקראת שירטוט תמונה מלאה. לאחר מכן לא יהיו הדברים שבכאן אלא בבחינת מצע, שכן חובה מוטלת על האקדמיה להקדיש מחקרים, למשל, לתיאור מעמיק של משנתם של מקובלים שונים: לטיבם ולייחודם של פרשני קבלת האר״י למיניהם, ועוד מונוגרפיות כיוצא באלה. מובן שאין הקומץ משביע את הארי, ובסקירה המאפיינת חיבורי זה מבקש אני להציע חומר בסיסי של מה שנכתב בצפון אפריקה בשדה הקבלה, להציג את הנפשות הפועלות ולהעלות דמות כוללת של התרבות היהודית אשר יותר ויותר כפפה עצמה תחת השפעת הקבלה.2 אולי מן הראוי להבהיר משהו נוסף בהקשר זה. השפעת הקבלה לא היתה כרוכה מינה ובה בביטול העולם הפילוסופי. כאשר הושמעה ביקורת הרי זו היתה עניינית ולא העמידה, פרט לר׳ יעקב אביחצירא, דווקא את הקבלה כמקור מועדף. עם זאת, חובה לציין שצפון אפריקה לא היתה מנוערת מתחום זה. ואסקור כאן חיבורים אחדים בלבד. ר׳ שמעון בן צמח דוראן, הרשב״ץ, עסק הרבה בפילוסופיה לצד מקורות קבליים, וידועים ספריו מגן אבות וקשת ומגן. ר׳ אפרים אלנקאוה (1442-1359) כתב את שער כבוד ה׳ (תונס תרס״ב), ור׳ חיים בלייח (1919-1832) בפירושו הוסיף לעמת את הדמב״ם והרמב״ן. ״ספר תפארת ישראל, והם ששה דרשות נחמדות כלולות משבע חכמות״, מאת שלמה בן צמח רוראן (ויניציאה [שנ׳׳ו או שנ״ט]), משתמש בהגותו בספרי פילוסופים כמו רמב״ם, רלב״ג, רשב״ץ, ר׳ יצחק עראמה וכדומה. בשו״ת יכין ובעז, ח׳׳א, סימנים קלד-קלה קיימים דיונים מסועפים, המצביעים על היכרות רחבה של המחבר, ר׳ צמח בן שלמה דוראן, עם הספרות הפילוסופית, אך מתבטאת בהם ביקורת נגד הפילוסופיה בעיקר מתוך חשש של העדפתה על פני תלמוד תורה וקיום מצוות. ר׳ שמעון לביא מזכיר כמה פעמים פילוסופים, או ״החיצונים״, ואפילו את ויכוחיו עמהם. למשל, ״בא אלי איש אחד מתהולל בפלוסופיותו״ ומאשים את המקובלים בהגשמה. או: ״כאשר שמעתי באזני א׳ התמפלספים [י] שאמר זה ביום ר״ה אחת בבית הכנסת דרך שחוק״.7 ואין צריך לומר שהוא מרבה מאוד להזכיר את מורה נבוכים. אצל ר׳ וידאל הצרפתי (מחצית שנייה של המאה הט״ז בפאס) דרים בכפיפה אחת קבלה ופילוסופיה. בדרושים שבספר יוסיף דוד(ליוורנו תרט״ז) ניכרת ידיעה בספרות הפילוסופית, אם כי תוך ביקורת נגדה. אולם ר׳ רפאל משה אלבאז כתב חיבור גדול, באר שבע (ירושלים תשמ״ג), על שבע החכמות, ואף כתב פיוט ״על שבע חכמות״ ובשבחן. ר׳ רפאל בירדוגו כותב את חיבורו רב פנינים, הכולל עיונים פילוסופיים. שמואל בן אברהם טייב, שהיה רב בסוסא, כתב את אילת השחר (תונס תרמ״א), והוא כולל דרושים על דרך המחשבה הפילוסופית. רעיונות אלה משמשים למחבר נקודת מוצא בדיוניו בנושאים כמו: בריאת העולם, גמול, השגחה וכוי. את הפילוסופים הוא מזכיר גם בספרו כנפי שחר (ג׳רבה תרע״ז), והוא פירוש להגדה של פסח. בתונס תש״ח הוא כתב את עפעפי שחר ונדפס בג׳רבה תש״ט, והוא פירוש לתורה הנושא אופי הגותי ופילוסופי (עם שהוא כולל גם דברי קבלה). לעומתם, איש המאה העשרים, ר׳ מסעוד הכהן, בספרו י״ג שרשי היהדות (ירושלים תשל״ג), יוצא בחריפות נגד הפילוסופיה וממצאי המדע, ולעומתם מעלה על נם את הקבלה.
דברי הימים של פאס.גזירות ומאורעות יהודי מארוקו – מאיר בניהו
דברי הימים של פאס.
גזירות ומאורעות יהודי מארוקו כפי שרשמום בני משפחת אבן דנאן לדורותיהם
ונלוות אליהם…תלאות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של שאול סירירו
איזן חקר ותיקן
מאיר בניהו
המכון לחקר התפוצות
אוניברסיטת תל אביב –תשנ"ג
מבוא
חקר תולדותיהם של יהודי מארוקו וספרותם החל לפני שמונים שנה. בשנת תרע״א נדפס הספר ׳נר המערב, הוא תולדות ישראל במארוקו׳ לר׳ יעקב משה טולידאנו. עשרים שנה אחר־כך נדפס ספר ׳מלכי רבנן׳ לר׳ יוסף ן׳ נאיים מפאס. הוא עשוי על דרך ׳שם הגדולים בחלקו הראשון שמות החכמים ובחלקו השני, ׳כבוד מלכים רשימת חיבוריהם שבדפוס ושבכתובי־יד. ושוב יצאו כשלושים וחמש שנים, עד שבשנת תשכ״ה הופיע ספרו שלפרופ׳ חיים זאב הירשברג: ׳תולדות היהודים באפריקה הצפונית, התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו׳(בהוצאת מוסד ביאליק) אשר חמישיתו מוקדשת ליהודי מארוקו.
הספרים הראשונים, עם שאינם מיוסדים על כללי המחקר, ולא נוקו משגיאות, הריהם עד היום אבני בנין לקורות יהודי מארוקו. הרב טולידאנו נזקק למקורות עבריים שבדפוס ושבכתובי־יד למאות ובמקצת גם לספרים לועזיים. ספרו היה המחקר הראשון והיחיד שהקיף את תולדות היהודים מראשית התיישבותם במארוקו ועד הזמן החדש. וכפי שמסר לי שמורה היתה עמו מהדורה חדשה עם תיקונים והוספות הרבה, וחבל שלא עלתה בידו להדפיסה.
חשיבותו של ספר מלכי רבנן היא בעיקר בחשיפת שמותם של חכמי מארוקו וספרותם. כמה וכמה שמות אינם ידועים אלא מספר זה ואין צריך לומר רשימת כתובי־היד, שחלק ניכר מהם כלה ועבר מן העולם. החוקר ימחול לפעמים על הליקויים הבולטים בספר (אי־שמירת הסדר וחוסר ביקורת) במוצאו בספר מקורות חדשים וידיעות שאינם אלא בו.
ספרו שלח״ז הירשברג הוא הראשון והיחיד לפי שעה, בעברית, שנכתב בידי חוקר והיסטוריון בשיטה מדעית. המחבר התגדר בעיקר במקורות הלועזיים ונזקק למחקרים השונים שנכתבו על יהודי מארוקו בספרים ובכתבי־עת מדעיים בצרפתית ופחות למקורות העבריים שבדפוס ואין צריך לומר שבכתובי־יד, אף־על־פי שיש להעמידם בראש המקורות. משום כך אתה מוצא בספר זה על חיי הכלכלה והמסחר, על מעמד היהודים בקרב השלטון, על יחס האומות ועל מלחמות וגזירות, ואילו יתר הנושאים: חיי הרוח והספרות, רבני הקהל ומנהיגיו, שמנעולי הקהילה היו בידיהם — לא היו בראש מעייניו.
הערת המחבר : גם מאורעות גדולים לא תמיד דיבר בהם. דרך משל מאורעות מוגאדור(חלק ב, עמי 305) אין עליהם אלא לשון אחד.
גם זיקתו לספר ׳דברי הימים של פאס׳ חיבורם של בני משפחת אבן דנאן, לא תמיד מובנת. יש פיסקות שהביאן לתוך ספרו ופסקות שלא נזקק להן; פרקים מסויימים מיוסדים אך ורק על ספר זה והעתיק את לשונו בארוכה וללא כל השמטה, והותיר לקורא ניתוחם של דברים ומחקרם . לא זו בלבד, אלא שנזקק לכתוב־יד אחד, הוא שהיה בידי פרופ׳ ג׳ורג׳ ויידה ז״ל, שלא בכל מקום הנוסח הוא דווקני, ויש בו עריכה כלשהי, קיצורים ואי־דיוקים. אף הוא לא הבדיל בין הכרוניקה שלר׳ שאול סירירו שבדברי הימים לדבריהם שלבני משפחת אבן דנאן והם עולים בערבוביה. כנראה משום כך כתב בספרו:
ד״ר מ׳ בניהו, מנהל מכון בן-צבי, מכין מזמן הוצאת מדעית של הכרוניקות המארוקאניות, שתהא מבוססת בעיקר על ׳דברי הימים של פאס׳. אי־לזאת השתדלנו להימנע מכל הסגת גבול אפשרית בנוגע לניתוח ספרותי וביקורתי של המקורות, והסתפקנו בהצגתם כאחת העדויות.
עיון בספר דברי הימים המציאני למד שיש לו לספר חשיבות גדולה. הרשימות נכתבו בידי גדולי החכמים בפאס שהיו עדי ראיה למאורעות, ומלבד החכמים לבית אבן דנאן גם ממשפחות סירירו מאנסאנו וטולידאנו. הם היו בקיאים לא רק במה שהתרחש בקהילה אלא גם ידיעתם השיגה המזימות שתוכננו נגדם בקרב השלטון, ידעו בתכסיסי הצבא והמלחמה והלוך מחשבתם שלרודפיהם. את המאורעות חיארו בדייקנות ובכושר רב.
ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, שליקט את הכרוניקות, אספן מרשימות שהיו כתובות בדפים ובקונטריסים שונים, העתיקן ללא כל סדר, כמות שהגיעו לידו. המהדיר זיהה והחזיר דברי כל מחבר אל רשימתו לפי סדר הזמנים. נוצרו, איפוא, שמונה כרוניקות, ונתברר גם האופי הספרותי שלהן. העניינים הערביים ענה בהם פרופ׳ הירשברג (הערותיו הובאו בשמו ובלשונו והונחו בסוגריים מרובעים). בינתיים תורגמו כרוניקות אלו לצרפתית בידי,G. Vajda 1951 Un recueil de Textes Historiques Judeo Marocains, Paris. —הדפסתם נעשתה שלא בסדר ולא כשלימות ובמגרעות מסויימות.
בשנים האחרונות חל מפנה בחקר תולדותיהם של יהודי מארוקו והיה לאופנה. ספרים ומאמרים נתחברו לרוב, מהם שיש בהם עניין ומהם שלא יחסרו בהם דברי קש וגבבא. רובם ככולם של יוצאי מארוקו. מן הספרים שנתחברו יוזכר בייחוד ספר ׳פאס וחכמיה׳ (ב חלקים) לר׳ דוד עובדיה מצפת, שנדפס בירושלים תשל״ט. פירסומים אלה הוכיחו בעליל עד כמה נדרש לחקר יהודי מארוקו ספר היסטורי־ביקורתי.
הצעתו של פרופ׳ שלמה סימונסון לכלול את הספר בסידרת פירסומי המכון לחקר התפוצות של אוניברסיטת תל־אביב, בישרה לי שהנה הגיעה העת להוציא לאור מהדורה מדעית ביקורתית של כרוניקות.
עניינים של מקורות – גזירות ושמד
כמעט אין מאורע גדול או קטן, שלפרט או שלכלל שלא נכתב בספר. והמאורעות רובן ככולן הן על גזירות קשות ומרות שניתכו על היהודים במארוקו: רעב, יוקר התבואה, עצירת גשמים: מצבם בזמן מלחמה, התנכלות השלטון וההמון: הריגות ושריפות בני־אדם ותינוקות: הרס בתים וחילול הקודש והוצאת המונים לשמד. אין בהן בתעודות על חיי הקהילה הפנימיים ומעשיהם של חכמים ויצירתם הספרותית, אלא קינה הגה והי. מחלוקות פנימיות שבארץ־ישראל, איטליה ובשאר קהילות היו נרשמות ונזכרות, אין אתה מוצא עליהן בכרוניקות. ואיני יודע אם משום שבטלו במיעוטן כלפי המאורעות הגדולים של ימי הרעב והשמד?
התקופה שספר זה מדבר בה היא למן הדור שלאחר גירוש ספרד ועד שנת תק״נ. והטעם הוא משום שפרשת הגירוש גדולה ורחבה ומקורות רבים וחשובים נשתמרו עליה, כגון בס׳ עץ חיים לר׳ חיים גאגין, פירוש החייט למערכת האלהות וספריו שלר׳ אברהם סבע, ובמיוחד הכרוניקה שלר׳ אברהם ב״ר שלמה ארדוטיאל, שראוייה היא למחקר לעצמו. ברם, נכללו בספר כרוניקות קצרות שלמשפחת אבן דנאן על גזירת רכ״ה, שהיתה סימן לבאות, ומאורעות השנים קצ״ח ורנ׳׳ג.
כמאה ועשרים שנה אחרי הגירוש, מזמנו שלר׳ שאול סירירו ואילך, נשתנו פניה שלקהילה ולא הרי ספרים שנתחברו לפני הזמן הזה כספרים שנתחברו אחרי הזמן הזה. חכמי מארוקו שוב לא עצרו כוח להחל ולהשיח את מועקת־ליבם בכתב, אלא על גליון איזה ספר, בהקדמות לספרים ובדפים בודדים. כל שיש בהן להשלים את החסר בספר דברי הימים או להסביר דברים שטעונים הסבר. כל אלה יבואו, ברצות ה׳, בכרך לעצמו. רובם של מקורות ככולם מספרים בגזירת ושמדות. אין ספק שחלקם שליהודי מארוקו בגזירות שניתכו על עם ישראל הוא גדול לאין שיעור ממה שנגזר על קהילות אחרות. אין קץ וגבול להתעללויות האכזריות ביותר שהיו מנת חלקם, מהן כריתת אברים וראשים, המלחת גולגלות ותלייתן בשפודים, תליית אנשים בחייהם ובמותם מן הרגליים, ריטוש תינוקות לעיני אמם, אונס בצורה הבהמית ביותר, התעללות בנשים, בהפשטת בגדיהן עד כדי כך שנאלצו לכסות ערותן ביריעות ספרי תורה, כמות שאירע בגזירות תק״נ. מעשי אכזריות אלה לא הרטיטו את לבבות העושים ולא את שכניהם הגויים. אדרבה היו חוגגים ושמחים. מאורע תק״נ היה מן הקשים ביותר ויעיד על כך סיפור קורותיו של מסעוד בן זכרי:
ופגעה בו מדה״ד – מידת הדין -, ונהרג ע״י המלך המזי״ד – מולאי יזיד – בשנת נת״ק, שתלה אותו מרגליו בשער מקנאס ואחרים עמו, ונשארו תלויים והם חיים כמו ט״ו יום ומתו. והיו הגוים מתקבצים להתלוצץ עליהם, ולא ניתנו לקבורה, עד אחר כמה חודשים שנתן להם רשות.
וכלום יש לך קהילה בכל ישראל שבכל דור עברה עליהם לא גזירה אחת אלא כמה וכמה גזירות, שבעטיין נהרגו מאות ואלפים יהודים ומאות נאלצו להמיר דתם. בשנת שס״ו בלבד השתמדו יותר מחמש מאות איש ׳שנהפכו לאויבים לנו והמרו דתם׳.
לעומת קידוש ה׳ והעמידה בגבורה שלא להמיר דת, אנו שומעים על מסירות ומלשינות שפשטו במארוקו, וכי מחטא זה לא נוקו גם נגידים וראשי קהל. בעטיים נהרגו רבנים וחסידים והמון רב. הגיעו הדברים עד כדי פירוד בקהילות. אנשי קהל אזוייא נפרדו מקהל פאס ׳באומרם שבאנשי פאס יש הרבה מוסרים ומלשינים׳". לא בכדי היה יחסם שלרבנים אל היהודים בעלי השפעה על השלטון, כאל עדה רעה שיש להיבדל ממנה. הללו נהגו בעריצות וחמסו את ממונם של ישראל. דברים קשים כדורבנות אמר הפוסק ר׳ יעקב ן׳ צור על הנגיד משה בן עטר, שהיה מן המוסרים שנזכרו לדראון. וזה לשונו: ׳המפורסמות אינן צריכין ראיה. וכבר ביום עצמו שריגל לפני המלך… נתפרסם הדבר במדינה שריגל בהם, וצוה המלך לתפסם, וכל העם אשר בשער והזקנים עדים׳. ולא זו בלבד, אלא ׳שכבר מפורסם שהרג ג׳ צדיקים׳.
על נגיד אחר, מימון בן אפרים, נאמר שהיה ׳קשה מאנס גוי, וכל איש אשר ימרה את פיהו אוי לו אוי לנפשו… והזיק לכמה בני אדם על לא חמס עשו… וכבר ידוע ומפורסם שהבל פיו היה שורף כארסו של נחש או אפעה׳. ועל דניאל טולידאנו ואביו חיים ׳לא מוסרים לבד יקראו, שהרי ראינו שהם עצמם היו לפעמים גוזרים ומקיימים אף בלי רשות מלך ושרים… ומי היה יכול לתובעם בדין…׳. כלומר פושעים גם אם לא בעטייה שלמלכות. בגללם נשחטו רבים ומאות יצאו לשמד. מאורע תמ״ט(1689 ) מורה כשהשלטון חפץ ביקרו של יהודי ונותן לו מעמד, מיד הוא מתיהר וגורם לאסון.
LA CHANCE ET LE ROI SALOMON
Si Dieu veut te donner des fonds Ida iheb rbi ighnini
Itkab skaf oui3tini II fera un trou même au plafond
S Dieu veut veut envoyer du ciel de l'argent à un homme, rien ne peut s'y opposer et s'il le faut, il fera meme un trou au plafond pour faire parvenir la chance à sa destination. Devant le sort, impossible n'est pas arabe.
A 'tini nekta ml-a 'mar Donnez-moi une goutte de vie
Oulouhouni fiqa ' el bhar Et jetez-moi au fond du puits
Dame una onza de mazzal Donnez-moi une once de chance
Y echame a fondinas de la mar Et jetez-moi au fond de la mer
Tout est écrit, mektoub. On ne peut rien contre le sort, celui qui a de la chance toujours s'en sortira. La même croyance dans le destin unit le Judaïsme et l'Islam comme le montre ce conte populaire sur la polémique entre la chance et le Roi Salomon.
LA CHANCE ET LE ROI SALOMON
La chance vint un jour au Roi Salomon pour le provoquer et se vanter qu'elle était seule à déterminer le destin des hommes. "Et le travail, l'intelligence, le talent, la persévérance?" s'indigna le grand Roi. Mais la chance ne voulut pas s'avouer vaincue et proposa de faire un pari: "Prenez un homme et essayez de le faire réussir à votre manière et nous verrons si vous y arriverez!" Le Roi Salomon choisit donc un pauvre hère de porteur d'eau pour en faire un homme riche, et pour l'aider à démarrer lui remit une grosse somme. Heureux de cette aubaine inattendue, 
notre homme s’empressa donc de se rendre à la boucherie et d'acheter
les plus relevés des morceaux. En entrant il annonça la bonne nouvelle à sa femme qui mit ces paroles sur la fortune descendue du ciel, sur le compte de l'alccol. Aussi au lieu de rester à la maison surveiller la chemise aux poches pleines d'argent comme le lui avait demandé son mari, alla-t-elle comme à l'ordinaire commettre avec sa voisine le péché de commérage. Par l'odeur alléché, un chien errant s'infiltra dans la cuisine et emporta la chemise avec la viande et l'argent. Désespoir du porteur d'eau en rentrant chez lui le soir de voir la fortune si facilement acquise, si rapidement envolée. Le lendemain la chance et le Roi se rendirent chez notre porteur revenu à son activité peu rénumératrice. Il explique ce qui lui était arrivé et le Roi Salomon accepta de lui donner une seconde chance. Plus prudent cette fois, notre homme cacha sa fortune dans une vieille caisse, mais n'en parla pas à sa femme. Un marchand passant dans la rue, la femme lui vendit pour un sou, la caisse et son contenu
Le lendemain le même dénuement choqua le Roi Salomon qui, magnagnime, accepta de lui donner une troisième chance. Le porteur devenu méfiant cacha son argent dans un vieux sac et n'en souffla mot à sa femme. Le hasard voulut que le même jour un marchand de vieux sacs passe dans le quartier et la femme, pour quelques sous, se débarassa de tout ce qui traînait à la maison.
Le lendemain le Roi Salomon dût s'avouer vaincu et demanda à la chance de prendre la relève. Mais au lieu d'offrir au pauvre de l'argent, la chance le convainquit de changer de métier, lui faisant valoir que bûcheron était un métier plus rentable. Notre homme abandonna ses seaux pour la hache et effectivement il en tira un plus grand bénéfice et comme un sou ne vient jamais seul, l'affaire se développa et prit de l'ampleur
Un jour en parcourant la forêt à la recherche de nouveaux arbres à abattre, il fut attiré par une odeur de charogne. En cherchant dans les broussailles il retrouva sa chemise que le chien avait amené là avec le morceau de viande. Le viande avait disparu et n'en restait que l'odeur, mais l'argent était là. La richesse donne des idées: il offrit un bon prix pour toute vieille caisse et à la fin retrouva la sienne avec la fortune cachée. Encouragé, il en fit de même avec les vieux sacs et sa fortune était maintenant triplement faite. La chance vint voir le Roi Salomon et lui demanda qui avait raison. Vous avez par trois fois fait la fortune de cet homme et par trois fois il l'a perdue; alors que moi sans investir un sou, j'en ai fait un homme riche. Et pour une fois le Roi Salomon dût s'avouer vaincu et admettre que sans la chance il n'y a rien à faire
Joseph Dadia A l'ombre du Bani L'ecole de l'Alliance a Akka
La façade principale est percée d'une porte plus grande. C'est l'entrée de l'école par où arrivent et repartent les élèves. Elle est constamment fermée à clef, confiée au domestique Messod Lévy. Rapidement, cet homme de petite taille tout en muscles, au visage labouré par les épreuves du temps, a se révéler dynamique, plein d'initiatives et de bon sens. Un incontournable collaborateur de tous les instants. Mon confident, mon conseiller et mon ami. Je ne l'ai jamais considéré comme un domestique, appellation d'un autre âge, relevant purement et simplement de sa fonction administrative
L'école, inaugurée en mars 1955 par Monsieur Elias Harrus, est à deux encablures du mellah, à l’embranchement d'une piste entre l'oasis et es contreforts du Bani. Cette piste est empruntée régulièrement par des
hommes et des femmes à pied ou juchés sur leur âne ou mulet, de même que par leurs troupeaux, en direction de Tagadirt et de Taourirt, de l'oued Akka : où l'on pêche des poissons et de l'oued Kebbaba. Le point de départ de cette piste, parsemée de loin en loin de petits cailloux inoffensifs, est le centre administratif, siège du Makhzen, du bureau postal, du souk hebdomadaire, des magasins de commerce, d'alimentation et d'artisanat, et de la station du car qui dessert quotidiennement la ligne Tiznit- Akka et inversement.
Il me suffit d'ouvrir la porte de l'école pour admirer le va-et-vient des gens : saluer 'Ali Bihi qui revient du souk, Chrif Brahim assis près de là entouré de ses fidèles
il m'a accordé son amitié et sa protection -, El Haj Hassan, hôte d'une imposante qasba, où il m'invite pour un thé les soirs d'un ahouach, mon voisin Mbark, impétueux jardinier, qui ne rate aucune occasion pour apostropher à la cantonade son neveu 'Ali Bihi. J'ai trouvé en chacun d'eux cette gentillesse qui m'ouvrait les cœurs et les liens de sympathie. Je pouvais aller en toute liberté dans les champs et les jardins de l'oasis
Ce lundi après le repas, René Camhy retourna à Marrakech à son poste de Directeur du Groupe Scolaire Jacques Bigart. Désormais me voilà seul face à mes obligations professionnelles. Seul, pas tout à fait ! Messod Lévy vient me voir accompagné de la cuisinière Esther Assaraf. Il me la présente timidement dans un arabe mâtiné de mots d'hébreu déformés. Ils m'exposent, l'un après l'autre, en quoi consiste leur travail à l'école. J'ai vite saisi que j'ai affaire à deux membres du personnel efficaces et consciencieux. Je leur exprime ma reconnaissance et ma joie de les avoir à mes côtés, car leur dévouement me permettra de me consacrer aux élèves et a la gestion administrative de l'école
Je les assure de ma totale confiance, ajoutant qu'ils peuvent continuer de s'organiser comme par le passé. La cuisinière me détaille le menu du petit déjeuner et du déjeuner des deux semaines à venir. Messod Lévy, l'ange gardien de l'établissement et des elèves, s'incline, prend ma main et l’embrasse. Cette marque d'estime me touche profondément. En fin d'après-midi, Messod Lévy m'accompagne au mellah pour rencontrer le rabbin et la communauté. Le mellah se résume en une impasse propre et large ; une porte à son entrée, et des maisons à un étage de chaque côté de la ruelle. A la gauche de l'entrée, un modeste atelier du dernier bijoutier et orfèvre juif, travaillant le métal, l'argent et l'or. Il est courbé devant son métier au moment où je rentre chez lui. Levant les yeux, il a tout de suite saisi qui j'étais. Il se lève et m’embrasse. Il me tend une escabelle et je m'assois. Il m'offre un verre de thé, et il se met à raconter des histoires drôles. Nous avons vite sympathisé et je lui ai promis de venir le voir de temps en temps. Messod Lévy retourne à l'école. David Assaraf vient me chercher et il me conduit à la synagogue, au fond de l'impasse De petits groupes de femmes conversent sur le seuil de leur maison. En m'apercevant, elles me percent de leur regard et se cachent le visage dans la manche du lizard qu'elles portent. Hanna Assaraf, la femme de David, s'approche de nous et elle m’embrasse la main. Elle m'invite pour le repas de shabbat midi. A la synagogue, rabbi Moshé parlait de Tora avec le cacochyme rabbi David, l'un des derniers érudits de la communauté. Trois autres notables « baisaient la poussière de leurs pieds et buvaient leurs paroles avec soif ». Tout le monde allait se lever en me voyant arriver. D'un geste de la main, je leur fais signe de rester assis. Je m’empresse de les rejoindre. Je leur donne l'accolade et je m'assieds près d'eux, en évoquant in petto ce passage de la Mishna : « Chauffe-toi au feu des savants, mais prends garde de t'y brûler … (car) toutes leurs paroles sont comme des charbons ardents
Les deux rabbins dissertaient sur la question de savoir si le maître d'école était tenu de répéter la leçon à ses élèves, jusqu'à ce qu'ils la comprissent et combien de fois. Rabbi Moshé me donna la parole et, avec sa permission, je citai un passage du Talmud d'après lequel notre Maître Moïse a répété quatre fois la leçon pour l'enseigner à ses disciples ce qu'il a appris lui-même de Yahvé. D'autres docteurs de la Loi disent qu'il faut répéter la leçon tant que l'élève n'est pas en mesure de l'expliquer lui-même à un autre élève. Un autre docteur, parlant de sa propre expérience, indique avoir répété jusqu'à quatre cents fois la leçon à son élève. A partir de ce moment, rabbi Moshé m'entoure de son affection et de son admiration, et il m'appelle rabbi Yossef. Rabbi David, par la suite, viendra me consulter sur tel ou tel verset de la Tora : « Rabbi Yossef, que penses-tu de l'exégèse donnée à la parasha de la semaine ? Cette leçon talmudique me servira d'exemple
Que sait-on sur la vie au Mellah
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Que sait-on sur la vie au Mellah
Plusieurs fois dans l'histoire, la demande d'augmentation du territoire du Mellah fut refusée. L'encombrement était extrême, les melles étroites et les maisons surélevées. Il y a régné des conditions de prorniscuité qui ont effaré les visiteurs venus d'Europe. Rares sont ceux qui ont voulu dépasser la visite superficielle de ces lieux. Joseph Goulven a transcrit ses observations durant les années 1913 à 1920 dans l'ouvrage Les Mellahs de Rabat-Salé. Joseph Benesh a tenté d'aller plus loin dans son ouvrage Essai d'explication d'un Mellah en 1949. D'autres visiteurs et ethnologues furent complètement ignorants de la richesse intelectuelle qui sommeillait au sein de cette communauté condamnée à l'exeguite. Ainsi, l'ouvrage de l'historien et fondateur de La revue de 1' occident musulman Roger Le Tourneau intitulé La vie quotidienne à Fès en 1900 se targue de décrire dans le détail les multiples facettes de la ville Fès. Toutefois, il fait abstraction de toute une génération d'illustres irudits juifs qui ont rayonné dans la capitale intellectuelle du Maroc. C' est d'ailleurs le cas de l'écrasante majorité des témoins européens qui n'ont pas eu la moindre idée de la puissance et de la vitalité intellectuelles du judaïsme marocain. Une étude fondée sur des sources documentaires a été faite dans l'œuvre de Shlomo Deshen Les gens du mellah. Elle donne une image assez précise de la gestion des structures communautaires et du vécu des Juifs au Mellah
On est tenté de dire que les yeux de l'étranger voient plus clair. Il faut. pour pouvoir apprécier les témoignages des voyageurs européens a leur juste valeur, retenir ceux qui ont pu pénétrer l'intimité des mellahs et connu leurs intérieurs ainsi que la joie de vivre d'une vie agrémentée de fêtes religieuses et de fêtes familiales. La perspective devient tout autre et l'on ne peut que s'étonner de l'entraide communautaire et de la survivance des traditions en dépit des conditions matérielles extrêmement difficiles et du sentiment d'insécurité qui régnait en dehors des murailles du Mellah
Que signifie le terme Mellah
Ce terme qui signifie sel, se référerait à la corvée imposée aux Juifs de saler les têtes décapitées par les Musulmans
Le rabbin Yossef Ben Naïm qui passa sa vie à collecter les manuscrits disséminés au Maroc et qui retraça la biographie des principaux rabbins du Maroc dans Séfer Malké Rabanan, rapporta : « Si je devais conter les abus contre les Juifs du Maroc, tous les parchemins n'y suffiraient pas. Ainsi, quand le sultan livrait bataille à une tribu en révolte contre ses ordres, les prisonniers que les soldats attrapaient étaient décapités et les têtes étaient amenées à une rue connue dans la ville pour y être accrochées deux ou trois jours à titre d'exemple. L'accrochage des têtes était confié à des Juifs pour humilier les défunts en cela qu'ils ont été accrochés par des personnes abjectes (les Juifs). Il y a également une coutume à confier aux Juifs le soin de traîner les charognes à leur lieu d'enterrement, car les goyim ne trouvent pas honorable que l'animal soit enseveli de leurs mains. Que Dieu mette fin à la déchéance d'Israël
השגריר לשר החוץ, ומסקנתו נגד הענקת החסות הקונסולרית
השגריר לשר החוץ, ומסקנתו נגד הענקת החסות הקונסולרית
משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg
תרגום מכתבו של הרב אלמאליח הועבר על ידי ג'ון דרומונד האי גם לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב-2 ביולי 1880 ובו הזכיר כי כתב הבוקר לחצר הסולטאן בנדון. הוא לא הסתפק בתיאור העובדות, והתרכז במסקנות.
כדרכו במקרים אחרים, הביע דעתו כי החסות הקונסולרית המוענקת בנמלי מרוקו על ידי מדינות זרות לכמאה משפחות יהודיות אמידות, אינה מועילה ל – 199 אלף יהודים חסרי תעודות חסות החיים בארץ זו. אותה שנה כאמור, התקיימה במדריד ועידה שדנה בנושא החסות הקונסולרית, ודרומונד האי תבע לבטל את מתן החסות ליהודים שאינם זכאים לכך על פי ההסכמים עם מרוקו.
כאן הוא התייחס לחלק מהחלטות הועידה, לפיו הנתינים המאורים שעד עתה זכו לחסות המיוחדת יישארו בעלי חסות, מבלי להתעלם מהעובדה שהסולטאן הציע שלא יציקו להם אף אם תוסר מהם החסות. וכך יימשך מינויים של סוכנים מסחריים ילידי מרוקו..
בהקשר למספר היהודים החיים במרוקו בתקופה זו להערכת דרומונד האי, נציין כי האומדנים בתקופה זו נעים בין 60 אלף לחצי מיליון, כשהאומדן הסביר ביותר הוא זה של פוקו כ-40 אלף משפחות. גם על מספרם של בעלי החסות היהודיים נמסרים מספרים שונים ממאה עד אלף חמש מאות, וגם דרומונד האי עצמו נקב במספרים הגבוהים.
תשובת הוזיר בשם הסולטאן.
הסולטאן ענה דרומונד האי שרצח היהודי באנתיפה לא היה ידוע לו עד הגעת מכתבו של השגריר. לדבריו משפחת ההרוג הייתה צריכה להגיש תלונה לחצר המלכות כדי שתיערך חקירה וייעשה צדק, ואם לא יהיו שבעי רצון, הם יכולים להגיש תלונה בפני מתווכחים שיביאו את הנושא בפני הסולטאן.
זה מבקש מהשגריר שיורה למתלוננים בפניו שיופיעו בפני חצר הסולטאן, ויזכו למשפט הוגן. הסולטאן כבר כתב למושל אנתיפה, נזף בן ואיים עליו בעונש שיוטל עליו, אם האשמה נגדו תוכח. הוא גם שלח אדם מהימן לחקור את הנושא, כדי למצות את הצדק ללא דיחוי.
אבל הסולטאן לא יענישו בפזיזות רק למען היהודים החיים בשליטתו. הוא מסיים בכך שאנתיפה היא מקום רחוק ללא שליטה של השלטון המרכזי, בו חיים אנשים אכזריים ( עשרים ביולי 1880, תעודה מספר חמש ).
מכתביו של מר וייט לשר החוץ ולוזיר.
דרומונד האי הוחלף זמנית על ישי ה.פ וייט, וב-5 באוגוסט העביר לשר החוץ את תשובת הווזיר בשם הסולטאן שנכתב לדרומונד האי ( לעיל ב-20 ביולי ), וכן צירף העתק מכתבו שכתב בו ביום לווזיר בנושא זה.
הוא מעיר את תשומת לבו של השר לפיסקה בסוף מכתבו להלן, בה חרג מהנושא וניצל את ההזדמנות להעיר לממשלת הסולטאן בדבר הצורך להשוות את מעמדם של היהודים לאלה של המוסלמים, על ידי הסרת ההשפלות החלות עליהם.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אחדות ומלכות
דרשותיו היו גם מפגן אחדות, כשכל העיר בהמוניהם היו נוהרים קבוצות קבוצות מכל הסמטאות והשווקים אל דרשתו. דרשת שבת הגדול במיוחד היתה מועברת בצורה של טקס ממלכתי, כשכל הדיינים ורבני העיר היו מוכנים להם מקומות מיוחדים, וכל בית כנסת ובית כנסת עם חכמיה במקום מיוחד. וכיון שדרשת שבת הגדול היתה צריכה לרצות את כל הבאים, היה משקיע בה ימים רבים החל מלפני פורים.
משכני אחריך נרוצה
רבנו בהיותו מכבד כל אדם, השתדל להגיע ברצון לכל מי שהזמין אותו כדי לכבדו, וזאת גם כדי לעשות נפשות לתורתינו הקדושה ולמסורת האבות. לעיתים מזומנות נהג לצאת אל הערים להשמיע בפניהם דברי נוחם ועידוד, דברי תוכחות ואמרי שפר, להלהיבם לשמירת התורה והמצוות, וגם כשהיה צריך להטיף מילותיו בשבט מוסר, עשה הכל מתוך אהבה וחיבה מיוחדים, והכל לפי השעה והמקום. ורבים רבים חזרו למוטב בהשפעה מדרשותיו, והיו שהתקרבו ללימוד התורה וללומדי התורה, ומהם הכניסו את בניהם לחינוך תורני ולישיבות הקדושות. וכפי שהגדיר החכם השלם הפייטן רבי דוד בוזגלו זצ׳׳ל שבזמן דרשותיו של רבנו ׳נחבא השטן אל תוך אשפתו בשומעו ממנו את חרפתו׳ דרשותיו שהיו מתובלים בסיפורים ומאמרים מיוחדים גרמו לכולם שלא לבטל מדרשותיו ואפי׳ לא פעם אחת.
קיבוץ גלויות
לאחר שנפתחו שערי ארץ ישראל בפני היהודים שבעולם בשנת תש״ח, ועם ישראל החלו לעלות בהמוניהם, נתרוקנה מרוקו מעשרות דיינים, ומאות רבנים ׳דרשנים, שוחטים, ומוהלים. לאור מצב זה ידע שמאחר ומעתה נותר הוא בין המשפיעים הבודדים, צריך הוא להכפיל כוחותיו, כי מפעם לפעם היו עולים עוד יעוד רבנים, ובפרט שהענינים הקשורים לבית הדין התרבו עקב תרבות החופש שהביאה עימה ממשלת צרפת, אזר רבנו כגבר חלציו ונטל על עצמו את אחריות כל הנזכר – לרבות מערכת הכשרות, המקוואות וכל עניני הטהרה, קידושין וכתובות, שמירת שבת, סת״ם, ניקור, וכן תיקן תקנות בנוגע לכל המתרחש בהילולות, והיה מפקח ומעורב בכל ענייני התלמודי תורה הבתי ספר לבנות והסמינרים של"אוצר התורה" שבכל רחבי מרוקו. ובדרשנות המשיך רבנו ביתר שאת ובמסירות נפש, והיה נוכח בכל מאורע של ועד העיר ואסיפות המלוכה, ובכל מאורע של תושבי העיר הן של אבל והן של שמחה. וכך עשה את העיר קזאבלנקא לעיר ואם של תורה, ואכן מרגלית היכן שהיא – מרגלית היא.
מאז בואם של חסידי חב״ד למרוקו בשנת תש״ט בהוראת האדמו״ר רבי יוסף יצחק זצ״ל שממש סמוך לפטירתו (י׳ שבט תש״י) ביקש שילכו לחזק את מוסדות התורה שבמרוקו. וכידוע שהשלוחים הראשונים שיצאו לגולה בהוראת חתנו אדמו״ר מחב״ד, היו אותם השלוחים שיצאו למרוקו, וזה היה עשרה ימים בלבד לאחר הסתלקות חותנו האדמו״ר רבי יוסף יצחק. ורבנו זצ״ל סייע להם בכל מה שיכל, וכפי שמגדיר זאת מי שהכיר את הדברים מקרוב ׳שהוא היה המשענת שלהם׳ השיג עבור מוסדותיהם מבנים, פעל ודרש בכמה פעמים בשנה שיתרמו למוסדותיהם, רבנו ראה בפעולותיהם עזרה אישית לו, כיון שפעולות אלו הוא היה צריך לעשותם אם חסידי חב״ד לא היו עושים אותם, רבנו גם הגיע להסדר עם המושל שיתנו להם אולם גדול לצורך הכינוסים, מידי פעם היה רבנו מקיים את ההיתועדויות בביתו והיו ההיתועדויות נמשכות שעות רבות, והיה מכין עבורם תבשילים מיוחדים, גם בארץ המשיך רבנו במסורת זו להשתתף בהיתועדויות.
רבנו היתה לו הערכה מיוחדת לאדמורי״ם של חסידות חב״ד כיון שהקימו הרבה ישיבות קטנות וגדולות, תלמודי תורה, ובתי ספר לבנות בכל רחבי מרוקו, לרבות הכפרים הנידחים, כמו כן הקימו שם כולל אברכים. והיה רבנו מעורב בכל המתרחש במוסדות האלו. התחלת הישיבה הגדולה היה ע״י עשרה בחורים שהגיעו מאמריקה בשליחות האדמו׳׳ר (הישיבות היו נקראים אהלי יוסף יצחק, התלמודי תורה היו נקראים אוצר התורה, והבתי ספר לבנות היו נקראים בית רבקה.) העובדה שרבנו היה מראשי וממפקחי התלמודי תורה והבתי ספר והסמינרים לבנות, הוסיפה משנה אימון בעיני הורים רבים בכל המתרחש בת״ת ובבתי ספר. וכך מגדירם רבנו ״גוף חברת חב״ד מיוסדת מטעם הבעל שם טוב והאדמורים זיע״א, על דרך יפוצו מעינותיך חוצה״. (וחם השמש עמוד תקסא׳)
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב אלעזר עטיה
הנוצרית חולת הנפש מכזה-בלנקה
בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן
יהודי אחד מבני מלאל ושמו יאמין סיפר על:
יהודיה מאמינה שגרה ברובע היהודי בכזה־בלנכה. ושמה גב׳ לוסיין היא היתה גרה בשכנות למשפחה נוצרית. למשפחת הנוצרים היתה בת יחידה שאחז אותה שיגעון, . ומרוב מחלתה שסווגה כמחלת הנפש הקשה ביותר.
השכנה הגב׳ לוסיין יעצה לשכניה הנוצרים, ואמרה להם, שבקרוב יתקיימו החגיגות של ל״ג בעומר ואם הם מסכימים להתלוות אליה יחד יעלו לקברו של רבי עמרם בן־דיוואן וסיפרה להורי הנערה על כמה נסים ונפלאות אשר ראתה, כי כל שנה היתה מבקרת בקבר הצדיק.
אביה לא היה לו נוח כפקיד בכיר להכניס בתו לבית חולים לחולי נפש, מיום ליום מצב בת השכנים הלך והחמיר, והיא היתה בכל ביקוריה אצלם משכנעת אותם לבוא עימה, והיתה מעודדת אותם להסכים, בסך הכל זה יהיה כמו טיול של כמה ימים, והיתה כל פעם מספרת על מקרה של נם שראתה במו עיניה, וסיפרה להם שישנן משפחות שאחד מקרוביהן היה חולה, ונסעו ובילו לפעמים שבעה ימים במקום ומצפים לישועת השם באמצעות הצדיק רבי עמרם.
כשראו ההורים שלבתם יהיה קשה להטלטל למרחק רב ולחיות בתנאים קשים ובלתי נסבלים דחו הרעיון.
השכנה לא ויתרה והציעה שהיא מוכנה לבד להסיע את הבחורה המשוגעת ולטפל בה אישית, וכשההורים ראו ששכנתם אינה מרפה מהרעיון שוכנעו וקיבלו עליהם להתכונן לקראת הנסיעה.
האב היה פקיד בכיר ובעל רכב פרטי חדש, זה היה בשנת 1974, נסעו והגיעו למקום, התמקמו באוהל שהושאל להם כשהם חונים מול הצדיק.
היו במשך כמה ימים מבלים עם בתם שמצבה לא השתפר אלא להפך, היו יהודים שטיפלו בה והיו מדרבנים אותה לקבל אה מרותם של אלה שהביאו אותה ע״י הקבר, נתנו לה לשטוף פניה במים מקודשים שנשארו יממה על ערימת האבנים שנמצאו תחת עין הזית, ולהבה בינונית דלקה ועשן הנרות עלה לגובה.
וכל פעם באופן מפתיע כמו מקהלה התחילו לצעוק ויוה רבי עמרם עושה הנסים ואין כמוך בזכותך השם יתעלה מביא מזור ותרופה למייחלים לך, שתקבל תפילתם.
לילה אחת כשחזרה מאוחר יותר כשידיה קשורות על מנת לא להזיק לסובבים אותה, ומצבה היה חמור, פתאום התפרצה עד כדי כך שרצתה לרצוח את הוריה, לאחר שהתירו לה את הידים שהרגישה חופשית התנפלה על הוריה עם סכין ביד.
האבא נשאר לבד שומר עליה, האימא והשכנה היו חוזרים אל הקבר של הצדיק ומתחילים במיוחד למרר בבכי ולמלמל מילים מעומק לבם, מרוב יאוש ההורים ביום הרביעי לשהותם במקום התחילו להתכונן לשוב לביתם.
בערב שלפני הנסיעה בחצות לילה אירע הנס ובתם הזרה למוטב ונרגעה, אלה שהיו רגילים לראות אותה כשהיא כבולה בשתי ידיה התפלאו מאוד איך שהיא עכשיו יושבת שקטה ורעננה, לאחר שההורים שפכו לבם מרוב שמחה שאלו אותה מדוע היא רצתה להרוג אותם היא סיפרה להם שמישהו היה מתגלה אליה כל לילה ופוקד עליה לרצוח את הוריה בלבד ולא מישהו אחר.
לוסיין והשכנים הנוצרים לא ידעו נפשם מרוב אושר וכיאות תודה לצדיק ולאדון האדונים ערכו סעודה גדולה והזמינו הרבה נוכחים להשתתף בשמחתם שלוותה בתזמורת ושירים על קברו של רבי עמרם.
מעל הקבר של הצדיק עמדו הורי הנערה, ששמותם לא נמסרו לנו, נדרו נדר מעתה ואילך הם יבואו כמו כולם לבקר את הצדיק ולהתפלל על קברו.
צדיק באמונתו יחיה
תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם ביג׳אגו
נולד בשנת תרי״ח [1858] בקושטא, בעודו נער עלה לירושלים עם אביו ושם למד בבית מדרש ״דורש ציון״ ונודע כשקדן גדול, מלא רוח חכמה ובינה בחריפות ובקיאות בתורה. לימים נודע כאחד מחשובי החכמים בעדת הספרדים בירושלים. כיהן כדיין, מו״צ, דרשן וחזן, שוחט מומחה ומוהל ראשי במשך שנים רבות. היה בקי גם בשפות ובהליכות עולם ע״י שסובב בכמה ארצות בעולם. כיהן שנים רבות כרב בעיר פיארו בפורטוגל. היה חבר בבית דינו של מהר״ם תג׳יר בשנת תרס״ט ביחד עם הרה״ג רבי יצחק לבטון וחתום על פס״ד עמהם בספר ״ע״ם מרדכי״ לר״מ עזראן בסופו. נודע כבקי בספרים רבים. נפטר בל׳ אב תרפ״ג [1923].
אלו הם חיבוריו:
א]. ״שמך אברהם״ חידושים על בל התנ׳׳ך, פרקי אבות ודרושים כתב יד.
ב]. ״ושחטתם בזה״ דינים ופסקים בהלכות שחיטה. נדפס בירושלים תרצ״ב.
ג]. ספר בחכמת הקבלה כתב יד.
ד]. חידושים על הש״ס כתב יד.
ה]. ק״א דרושים לזמנים שונים.
רבי אברהם ב״ר אליהו ברודו
מחכמי טורקיה. רב ודרשן ומעיין גדול שגאוני דורו חרדו ממנו שעלה לירושלים והיה לרבה הראשי. נולד בקושטא בשנת ה׳שפ״ה [1625] לערך. נפטר בירושלים בשנת ה׳תע״ז [1717]. נתמנה לרב בקושטא עוד בצעירותו. בשנת ה׳תכ״ו [1666] נמנה עם רבני קושטא ואיזמיר שהוטעו בידי שבתי צבי, אולם אחר כך שיגרו אותם רבנים מכתב המביע התנגדות לשבתאות. בשנת ה׳תמ״ח [1688] שימש כרב ודרשן באדריאנופול, אך שב לקושטא. בעקבות מלחמת טורקיה ונציה נה׳תנ״ה-נ״ז / 1695-7] יצא לפדות שבויים יהודים שנשבו בשטחי הכיבוש הוונציאנים, ומאז הרבה לנדוד בערי איטליה, גרמניה, אוסטריה והולנד ולבסוף התיישב בירושלים והיה בה לראש החכמים. בין תלמידיו: רבי נתנאל וייל [בעל ״קונן נתנאל׳׳]. בשנת ה׳תנ״ז [1697] הדפיס את ספרו ״ברכת אברהם״ – דרשות לספר בראשית. בהקדמתו לספר ציין כי חיבר פירוש לתנ״ך כולו. כמה מתשובותיו הרבות הובאו בספרי בני זמנו.
וראה שם בהסכמתו של ה״חכם צבי״ באיזה תארים מכנהו: …אחד המיוחד שבגדולי רבני קושטאנטינא רבתי, ועוד, וגם בעל ״דרכי נועם״ בתשובתו סימן ס״ב, ס״ד אבן העזר כתב: ״מופלא שבסנהדרין, אחד מיוחד בדורו, שמעתתיהו נהירין ליה כזקוקין דנורא״.
אנציקלופדה לבית ישראל
רבי אברהם ב״ר ברוך פינטו
נמנה בין לומדי ישיבת ״פורת יוסף״. נסע לחוץ לארץ בשליחות הספרדים. ישב שנים מספר על כסא הרבנות בבוכרה והרביץ שם תורה. בירושלם עסק גם בצרכי ציבור. היה תקיף ושקדן גדול. נמנה על בית דינו של רבי אברהם פילוסוף. נודע שהיה חריף ושקדן גדול מאוד בתורה
נפטר ביום כ״ג בחשון תרפ״ז [1927].
יהודי המזרח כארץ ישראל, עמוד 552
רבי אברהם ב״ר גבריאל אשכנזי
חכם שלם ודיין מצויין, אילנא רבא. היה מרבניה הגדולים של ארם צובא, בשנת התקפ״ב חתם עם רבני ארם צובא בהסכמה לספר ״יושב אהלים״ לגאון רבי אברהם ענתבי זלה״ה. נפטר בשנת תקפ״ה
נ1825] בן מ״ג שנה.
רבי אברהם ב״ר דוד איפרגן
מחכמי ורבני מרוקו, מעיירת אסאקה. הוא חתום על הסכמה
לספר ״אבקת רוכל״ לגה״ק ציס״ע רבי יוסף אוחיון זצוק״ל.
רבי אברהם ב״ר דוד אמאדו
נפטר במגפה באיזמיר, ונספד ביחד עם אביו ואמו ו׳ י״ג כסלו תקצ״ב. בספר ׳כסא שלמה׳ דרוש ח׳ ובספר ׳רני ושמחי׳ דרוש ד׳ להספד ובספר ׳תהלה לדוד׳ לאבי הנספד ח״ב דרוש כ׳ להספד ושם דרוש כ״ב, וכ״ד.
מפתח ההספדים, עמוד 1
רבי אברהם ב״ר דוד הלוי אבן דאוד
הראב״ד הראשון:
נתכנה גם ״אבן דאוד״, ״החסיד״ ו״הקדוש״, בן בתו של רבינו אבן אלבליה, נולד בקורדובה בשנת ד׳ אלפים תת״ע, חי זמן מה בקשטיליה ומת על קידוש השם בטולידה בשנת תתק״מ. היה אחר מגדולי חכמי ספרד ובקי במדעים, עד שאמרו עליו כי נהירין ליה שבילי המדע כשבילי התלמוד. הוא היה רופא, חוקר, היסטוריון ופילוסוף. ה״יסוד עולם״ [מאמר ד פי״ח] כותב עליו: ״אברהם היה איש חכם ונבון ובקי בכל חכמה ומדע, ויקנא בו מלך ספרד, ורצה לאנסו שימיר דתו, וירא כי לא יכול לו, ויאמר המלך שיתלוהו, וקידש את השם ברבים ומת על יחוד שמו״.
הראב״ד חיבר הרבה ספרים בהיסטוריה, מחקר וקבלה. בספרו ״ספר סדר הקבלה״, שנכתב בשנת ד״א תתקכ״א, הוא נותן סקירה קצרה על התקופות החשובות מימות אדם הראשון עד סוף התקופה המקראית, וממשיך ברשימת אבות המסורת והשתלשלות הקבלה: הזוגות, הנשיאים, התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד רבינו ברוך בן אלבליה, דודו ורבו, ורבי יוסף אבן מיגש, ומסיים בדברי פולמוס נגד הקראים.
כוונתו בספר זה אינה היסטוריוגרפית, אלא כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו: ״זה סדר הקבלה כתבנוהו להודיע לתלמידים, כי כל דברי רבותינו ז״ל חכמי המשנה והתלמוד כולם מקובלים״ ושהתלמוד ״נתפשט בכל ישראל וקבלוהו… ועליו אין להוסיף ואין לגרוע״. לסדר הקבלה נספחו שני פרקים. האחד – ״דברי מלכי ישראל בבית שני״ על פי ספר יוסיפון ו״ספרים אמיתיים אחרים״, להוכיח אמונת המשיח ולהוציא מדעת הנצרים והקראים: והשני – ״זכרון דברי רומי״ על קיסרי רומי עד תחילת מלכות ישמעאל וקצת ידיעות מדברי ימי ספרד, להוכיח את אמיתת דעת חכמי ישראל על זמן לידת יש״ו וכן שספרי האבנגליון נתחברו זמן רב אחרי כן. השפעתו של חיבור זה על כל סופרי ההיסטוריה והספרות היהדות היתה כבירה, עד שכמה מהם קבלוהו כמות שהוא. החוקרים החדשים, עם שהם חולקים עליו, הרי בשביל ידיעת תולדות היהודים בספרד בדורות הראשונים הוא אחד המקורות היותר חשובים.
ספרו השני, שזכה לפירסום גדול, הוא חיבורו הפילוסופי ״אלעקידה אלרפיעה״, -القعيده الرفيعه נכתב בשנת ד״א תתקכ״א, ותרגמו מערבית לעברית רבי שמואל מוטוט בשם ״אמונה נשאה״, ורבי שלמה בן לביא בשם ״אמונה רמה״.
הוא היה ראשון ששתל את הפילוסופיה האריסטוטלית בכרם היהדות, וגישר בין היהדות ובן חכמת יון. בספרו הפילוסופי הוא מזכיר רק את רבי סעדיה גאון, ואת רבי שלמה בן גבירול. אף כי את הרמב״ם אינו מזכיר, נראה בכל זאת שהכיר ספרו ואף הושפע ממנו. ״אמת דתית ואמת פילוסופית אמת אחת הן הוא אומר בהקדמתו, וכל מה שהעלו הנבונים על שולחנם כבר נכלל בתורה, ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים״. הוא רציונלי בהשקפתו ומפשר בין הפילוסופיה והדת. ביחוד הגיע שכלו הבהיר לידי ביטוי בשאלת האלהות, האצילות והבחירה החפשית. השפעת ספר זה אינה גדולה כשל סדר הקבלה. הרמב״ם אינו מזכירו ב״מורה נבוכים״, אף כי בפירוש המקרא נראה שקיבל את השקפתו, וכן
מזכירו רבי חסדאי קרשקש בפתיחת ספרו בדרך אגב.
מתוך מבוא לספר בעל המאור לרז"ה, עם השגות , עמודים 15-16
רבי אברהם ב״ר דוד טוויג
חי בסביבות שנת התק״ס, שימש בדיינות בעיר בצרה שבבבל יחד עם רבי אברהם בן נתן ורבי משה יעקב.
שלשתם חתומים על קבלת עדות בית דין בבצרה בר״ח אב תק״ס. נדפסה בקונטרס ״דבר משה״ לרבי משה חיים, המצורף לספר רב ברכות לרבי יוסף חיים, בגדאד תרכ״ח [סימן א׳ דפים קעח-קעט]. בקבלת עדות, זו, מסופר על עדותו של יהודי ששמע מפי גוי אחד, כי הערבים רצחו את ״אברהם משרת חווג׳א עבדאללה, היום מכמה שנים, היה אצלם [עונים תושבי כפר אל סויה לבדו יחידי והרגו אותו ולקחו מלבושו והלכו. השם יודע ועד כשראיתי אלו הערביים הארורים מתלחשים עליו, הרגשתי בדבר ואח״כ רצתי אחריהם להציל אותו ולא ראיתי אותם, אבל ראיתי המסכן היאודי [היהודי] שחוט ונשלך חלל לארץ, וכמוהו רבים עושים עם כל העובר ושב…״. בפסק דין שכתב רבי משה חיים, פסק שאשתו של ההרוג אברהם שמאע, מותרת להינשא לאיש אחר.
רבי אברהם עזר לשד״ר יוסף בן סאמון בשנת תקס״ד, ונזכר במכתב שכתב השד״ר מעיר בצרה לעיר קוג׳י.
בבל וחכמיה, עמוד 15
HISTOIRE DU RABBI RAPHAEL ENCAOUA DE SALE
HISTOIRE DU RABBI RAPHAEL ENCAOUA DE SALE
Histoire du Tsadik Raphael Encaoua
En 1912, le Maroc fut placé sous protectorat français, et c’était les Français, avec à leur tête le maréchal Lyautey, qui étaient les véritables dirigeants
Ils exigèrent que les juifs nomment un comité représentatif de leur communauté, et à sa première session, il fut décidé de demander au maréchal Lyautey d’établir un poste de Grand Rabbin du Maroc qui représenterait les juifs vis-à-vis du nouveau gouvernement
De plus, on décida que ce poste serait confié à Rabbi Raphaël Encaoua zatsoukal, qui était alors à la tête du tribunal rabbinique de Salé
Les autorités acquiescèrent à cette demande, et des représentants de la communauté vinrent annoncer sa nomination au Rav Encaoua
Quand il entendit cela, Rabbi Raphaël sursauta et s’écria avec colère : « Et qui donc m’a nommé Grand Rabbin de la communauté, alors qu’il y a Rabbi Chelomo Ben Danan à Fès, et à Marrakech il y a le gaon Untel, et à Meknès le Grand Rabbin Untel, et à Sefrou etc., etc… comment avez-vous osé me choisir de préférence à tous ces grands ? »
Les membres du comité essayèrent de se justifier en disant que c’était le maréchal Lyautey qui l’avait nommé. Mais il se mit à les gronder : « Comment un non-juif peut-il me choisir entre tous ces grands sages ? Seuls des rabbanim sont qualifiés pour choisir le plus éminent d’entre eux, c’est pourquoi dites au maréchal Lyautey que je ne conviens pas », conclut-il avec humilité.
Ils revinrent trouver le maréchal Lyautey pour lui annoncer que le Rav Encaoua n’acceptait pas le poste, et qu’il fallait choisir quelqu’un d’autre
Quand le maréchal entendit ce qu’avait dit Rabbi Raphaël Encaoua, il décida que lui et lui seul serait le grand rabbin qui convenait pour ce poste. Et s’il refusait absolument, il n’y aurait pas de grand rabbinat du Maroc
Le comité revint trouver Rabbi Raphaël pour lui faire part de la décision du gouverneur, en lui expliquant que ce poste était très important pour les juifs du Maroc et qu’on n’avait pas le droit d’y renoncer
Le Rav demanda quelques jours de réflexion, et au bout d’une semaine il se rendit à Fès pour rencontrer Rabbi Chelomo Ben Danan zatsoukal, qui était à la tête du tribunal rabbinique. Rabbi Chelomo était un décisionnaire extrêmement érudit, et avait rédigé plusieurs ouvrages de halakhah : les responsa « Bikech Chelomo », les responsa « Acher LiChelomo », et d’autres
Rabbi Raphaël lui raconta qu’on lui avait donné un poste qui ne lui revenait pas, mais qui était plutôt fait pour lui, Rabbi Chelomo, c’est pourquoi il venait le convaincre d’accepter d’être grand rabbin. Il proposait que Rabbi Chelomo soit le premier à signer toutes les décisions qui sortiraient du Grand Tribunal rabbinique. La différence de salaire entre le titre qu’il détenait et celui de grand rabbin lui revenait également, c’est pourquoi tous les mois Rabbi Raphaël lui remettrait cette différence, qu’il recevrait du gouvernement. Vis-à-vis de l’extérieur, Rabbi Raphaël serait le grand rabbin, dans les comptes-rendus des décisions du Tribunal rabbinique qui seraient traduites en français, il signerait donc le premier, et Rabbi Chelomo après lui
Après des heures de discussion, chacun essayant de convaincre l’autre que lui-même n’était pas le plus grand et que le poste de grand rabbin revenait à son ami, l’avis de Rabbi Raphaël l’emporta à condition que la différence de salaires serve à assumer les dépenses supplémentaires qui seraient causées par le déménagement de Fès à Rabat et autres frais du même genre. C’est ce qui fut conclu
Au bout de quelques années, on s’aperçut que toutes les décisions qui provenaient de ces deux tsaddikim ne portaient aucune signature. Apparemment, il y avait à chaque fois une discussion pour décider qui devait signer le premier. Quant à l’argent que Rabbi Raphaël apportait à Rabbi Chelomo, celui-ci protestait qu’en réalité, il revenait à Rabbi Raphaël, mais qu’à cause des frais de déménagement etc., il se trouvait obligé de le prendre…
Un témoin oculaire a raconté qu’un jour, Rabbi Raphaël Encaoua zatsoukal alla prier dans une autre synagogue pour honorer de cette façon une famille importante. Naturellement, son arrivée dans cette synagogue représentait un grand honneur, et quand on arriva à la lecture de la Torah, le ‘hazan appela : « Que se lève notre maître et notre Rav, couronne de nos têtes, le gaon et impeccable dayan, l’homme humble et juste… » et autres nombreux qualificatifs
Le Rav Encaoua ne bougea pas de sa place pour monter à la Torah. Tout le monde crut qu’il n’avait pas entendu l’invitation du ‘hazan, et on lui dit qu’on l’avait appelé à la Torah. Il répondit doucement qu’il avait entendu ce qu’avait dit le ‘hazan, mais qu’il ne s’agissait pas de lui, car le ‘hazan avait parlé de quelqu’un d’autre, et il refusa de monter jusqu’à ce que le ‘hazan revienne sur son appel et invite à monter à la Torah le Rav Raphaël Encaoua, sans qualificatifs
שושביני הקדושים-יורם בילו-שאלת חלום ושאלות אחרות
פרק ראשון
הערצת צדיקים במרוקו ובישראל:
היבטים עיוניים, מחקריים והיסטוריים
פתיחה: שאלת חלום ושאלות אחרות
ספר זה תחילתו בחלום. לא אני חלמתי את החלום הזה, אלא פועל ייעור מצפת ששמו אברהם בן־חיים. נתקלתי בשם זה לראשונה באמצע שנות השבעים, בעת שאספתי חומר לעבודת הדוקטור שלי, שעסקה ברפואה עממית בקרב יוצאי מרוקו בישראל (בילו תשל״ח). את המחקר ערכתי במושבים נידחים בשפלת יהודה, מקומות שנותרו רחוקים מן העין הציבורית מאז הקמתם בשנות החמישים והשישים אף שרק פחות משעת נסיעה מפרידה בין רובם לבין תל־אביב או ירושלים.
באחד מהמושבים האלה נתקלתי בחלומו של אברהם על גבי עותק משוכפל של ׳הודעה לציבור׳, שנשלחה על ידיו לבית הכנסת המקומי ושעוררה עניין רב בקרב המתפללים. בהודעה, שלשונה נמלצת ופתיחתה כמו־נבואית, הוא תיאר כיצד נגלה לפניו בחלומו רבי דוד ומשה, מחשובי הצדיקים של יהודי מרוקו, הקבור באזור האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, והביע את רצונו להסתפח לחסידיו לשעבר, שבעלייתם לארץ הותירו אותו בודד מאחור. הצדיק תבע מהחולם להקצות לו חדר בביתו שבצפת ולפרסם את כתובתו החדשה כדי שכל הנזקקים לעזרתו יוכלו לפנות אליו. אברהם אכן עשה כדבריו. ה׳הודעה לציבור׳, שהופצה בבתי כנסת רבים של יוצאי מרוקו ברחבי ישראל, מסתיימת בקריאה נרגשת לכל נאמניו של הצדיק לחגוג את ההילולה שלו בראש חודש חשון בביתו החדש שבצפת.
תוכנו המסעיר של החלום — מפגש פנים־אל־פנים עם צדיק אגדי, המבקש לעלות לארץ בעקבות נאמניו־לשעבר שנטשוהו, ולהיהפך לדייר של קבע בביתו של החולם — הפתיע אותי מאוד. אך לא פחות מכך הופתעתי מגלגולי החלום הכתוב ומהתגובה הציבורית שעורר. כפסיכולוג קליני בהכשרתי נטיתי לראות בחלומות ביטוי מובהק של חוויה פרטית, סובייקטיבית וחמקמקה, שבמסגרת טיפולית — על ספת הפסיכואנליטקאי למשל — ניתן לקרוע באמצעותה צוהר למסתרי הנפש. אולם במקרה הזה נהפך החלום מחוויה אישית לאירוע פומבי. הוא נכתב, שוכתב ונערך כסיפור, יחד עם חומרי חלום ואירועי ערות אחרים, ואחר כך הודפס, שוכפל והופץ לצורך גיוס משתתפים לפולחן הצדיק המהגר. מה שהחל לכאורה כחזיון לילה פרטי המקיף עולם חוויות תוך־אישי, הפך לתופעה תרבותית ממשית, בעלת קיום אובייקטיבי בעולם הבין־אישי והחברתי.
עד מהרה למדתי כי רוב קוראי המכתב הגיבו למסריו בהתרגשות ובהתלהבות, ולא הוטרדו כמעט בשאלות על טבעו האמיתי של החלום ועל אמינותו של החולם. נכונותם להאמין במסרי החלום לא הייתה מנותקת, מן הסתם, מהבשורה שנשאו מסרים אלה, בשורה שהחייתה מסורת מרכזית מעברם במרוקו. אם פולחן הצדיק רבי דוד ומשה איבד מחיוניותו אחרי העלייה לארץ, בהעדר אתר נגיש המנקז אליו את ביטויי ההערצה לצדיק ואת הבקשות לסיועו, הנה בא אברהם וכונן זירה חלופית לחידוש הפולחן ולהעצמתו. אולם מעבר לגורם המניע הזה, היה ברור לי כי תפיסת החלום של רבים מקוראי האיגרת נבדלה בחדות מתפיסתי שלי. כאמור, בעבורי הייתה משמעות החלום מעוגנת במישור הפסיכולוגי, ואין היא אלא שיקוף של מציאות פנימית של משאלות, מצוקות וקונפליקטים הקשורים לנסיבות חייו המיוחדות של החולם. אולם בעבורם היה החלום (לפחות מן הסוג שהוצג כאן) ממוקם במציאות קוסמולוגית חיצונית, ככלי להעברת מסרים מישויות בעלות מעמד אונתולוגי מיוחד (׳על־טבעי׳), כמו מלאכים, צדיקים ושדים. ההוד והשגב בחלומו של אברהם היו קשורים בעיני לכוחות הדמיון היצירתיים שמקורם בנפתולי נפשו, ואילו בעיניהם — לספירה דתית טרנסצנדנטלית ורוויית קדושה, ועם זאת משולבת באופן אורגני באירועי המציאות.
כשבע שנים חלפו מהיום שבו התוודעתי לאיגרת החלום ועד שנקשתי, ביום חורף ערפילי במיוחד, על דלת דירתו של אברהם בן־חיים בשיכון כנען בצפת. חובבי המיסטיקה ימצאו עניין בעובדה כי מרגע שירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד משטרת צפת ועד שהגעתי לבית הצנוע, שלא נבדל במאום מהבתים שסביבו, גיששתי את דרכי כסומא בתוך עננה צמרירית, שעטפה את השכונה כולה בהילה לבנה וסמיכה. אולם האווירה בדירת הקרקע הדחוסה והמהבילה, שבה התגוררו באותה עת מלבד הצדיק, בני הזוג בן־חיים ושישה מעשרת ילדיהם, הייתה רחוקה מלהיות מיסטית. את פני קידמה הוויה מיוחדת במינה שבה התנהלו, תחת קורת גג אחת, חיים משפחתיים שגרתיים וקולניים, שברכו פעילויות ביתיות של בישול, כביסה וניקיון, התכנסות לארוחות, הכנת שיעורים, משחקים ומריבות בין הילדים וצפייה בטלוויזיה, בצד פעילות טקסית של מקום קדוש, הקולט מבקרים מקרוב ומרחוק, בכל שעות היום (ולעתים גם בלילה).
אברהם ובני משפחתו פתחו לפני את דלתות ביתם ולבם. במרוצת השנים ביקרתי ב׳בית רבי דוד ומשה׳ עשרות פעמים בימי חול ובמועדי ההילולה, ראיינתי את אברהם, את אשתו ואת רוב ילדיו, וכן רבים מהפונים לצדיק, וצפיתי בדפוסי הפעילות באתר הביתי. פעמים אחדות התלוויתי לאברהם בעבודתו ביערות ביריה או בביקוריו בעיריית צפת בענייני האתר שבביתו. כמו מבקרים אחרים, ואף יותר מהם, נהניתי מהכנסת האורחים הנדיבה של משפחת בן־חיים, וחשתי עצמי בר מזל על שמצאתי לי זירת מחקר כה ידידותית. התחברתי עם בני הבית, סעדתי על שולחנם מן המטעמים שהכינה מסעודה, אשת אברהם, במטבחה הזעיר אך הרוחש פעילות מתמדת, ולעתים אף לנתי בדירת החדר הסמוכה לבית רבי דוד ומשה, שבה התגורר אחד הבנים הבוגרים של המשפחה.
חלק מקבלת הפנים החמה שזכיתי לה נבע מן הסתם מתפקודו של הבית כאתר עלייה לרגל, הפתוח בכל שעות היום לקבלת מבקרים. העדר החציצה בין שתי המסגרות הרגיל את דיירי הבית למציאות יום יומית, שבה מסגרות החיים המשפחתיות נפרצות תדיר על ידי זרים. ניתן אף לטעון, כי עצם ההחלטה על הקמתו של מקום קדוש פתוח לכול בלבה של דירת מגורים מעידה כי פתיחות לזולת ונכונות להכנסת אורחים היו טבועות באופיים של בני הזוג מימים ימימה. בין כך ובין כך, ככל שלמדתי להכיר יותר את המקום ואת הסובבים אותו, חשתי כי נוכחותי באתר, בייחוד בימי ההילולה, משתלבת והולכת בנוכחות הקבע של דמויות מוכרות אחרות במקום. על בני המשפחה, העוזרים המתנדבים, הקבצנים, הרוכלים, הזמרים, השוחטים ומברכי הברכות נוסף גם אנתרופולוג אחד. מלבד זאת, אברהם לא הסתיר את תקוותו, שהתעניינותי ב׳בית רבי דוד ומשה' וכוונתי המוצהרת לכתוב ספר על אודותיו (כוונה המתממשת עתה באיחור גדול), יוסיפו לפרסומו ולהתקבלותו של האתר. עד כמה היו גבולות התפקיד שלי חדים וברורים בעיניו למדתי באחת מההילולות, כאשר ביקשתי לעזור לבני הבית הטורחים והמתייגעים בשירות האורחים, ונעניתי על ידיו בסירוב מוחלט. ׳אתה תלך, תקליט, תדבר עם האנשים׳, הציע־קבע, ותחם בכך את מסגרת עבודתי כמתעד האירועים באתר. נאמן להגדרת תפקיד זו חזר אברהם והפגיע בי לפרסם את החומרים שאספתי, ובכך הזכיר לי, באופן משונה, אחדים מעמיתי הבכירים באוניברסיטה, שהעלו תדיר את מפלס החרדות שלי בהטפות על חשיבות הפרסום המדעי השוטף לצורכי קביעות וקידום.
ג הצלת עולם התורה לאחר השואה-יעקב לופו
ג הצלת עולם התורה לאחר השואה
להבנת התפתחותו של ״עולם הישיבות״ בשנים הראשונות לאחר השואה באירופה, ואיתה את הוצאת התלמידים ממרוקו, יש צורך לעמוד על השקפת עולמם של הרבנים קלמנוביץ, ליבמאן, חייקין, וולטנר, ושניידר. הדמות המרכזית והכוח המניע מאחורי הוצאת התלמידים הוא הרב קלמנוביץ. עורך הספר קולמוס הלב, שנכתב לזכר הרב, פותח את הפרק העוסק ב״הצלת יהדות מאראקא לתורה״ במילים הבאות: טרם נח ממסירות גופו ונפשו להצלת ישראל בכלל ועמלי התורה בפרט מהגיהינום הנוראה, השקיע עצמו בהצלת שבט מישראל מידי המסיתים ומדיחים ה׳אליאנס הצרפתית׳ שע״י כי״ח, ובשנת תש״ז נסע למאראקא הצרפתית ועמל ביגיעה רבה והשי״ת הצליח דרכו להאיר אור התורה לעשרות אלפים מישראל, ויסד אז את מוסדות אוצר התורה.
לדעת הרב קלמנוביץ ועמיתיו, הם היו מצויים בשעת חירום ומטרתם המרכזית היא הצלת ״עולם התורה״ שחרב. לא רק ש״עולם התורה״ נחרב ברובו, הוא גם ננטש בעקבות השואה. יהודים רבים נטשו את אמונתם בקיומה של ההשגחה העליונה ולמעטים ששרדו והוסיפו לדבוק באמונה ארבו סכנות רבות. כך תיאר הרב קלמנוביץ את מצב בני התורה לאחר השואה: …הישיבות של פולין וליטא הם היו במאות שנים האחרונות האוצר הרוחנית לכל כלל ישראל. יסוד נצח ישראל. גאוני הדור בכל דור ודור מסרו נפשם על קיומן. בתחילת המלחמה האכזרית הנוכחית כאשר התאספנו בוילנה אצל הגאון הדור רבי חיים עוזר זצ״ל חפשנו עצות רק איך להציל מוסדי התורה. זאת היתה ראשית דאגתנו. בחורבן האכזרית הגשמית של פולין וליטא עדיין יש לנו קצת מושג. אבל מי חושב כלל על חורבן הרוחניות. הרי היה לנו למעלה ממאת אלפים תלמידים בחדרים תלמוד תורה תורה׳ס ובתי ספר בית יעקב, ובערך עשרת אלפים בישיבות קטנות טובות, וכל זה נחרב. אלפי אלפים פרשיות חומש ודפי גמרא של תשב״ר נתבטלו… מה נשאר לנו לפליטה מהאש הגדול… חלק מהישיבות וחלק מראשי הישיבות ומספר קטן מהרבנים גדולי התורה. בסך הכל 3,600 אשר מתוכם נמצאים 500 בשנחאי… (על פרשת שנחאי ראו להלן בנספח א, בקורות חייו של הרב).
לגבי דידו ה״הצלה״ במובנה האמיתי והמלא כרוכה במאמץ כוללני, רוחני ופיזי, להחזרת החיים היהודיים למסלולם המרכזי שהוא ״עולם התורה״. המאמץ העיקרי הושקע במאבק על נפשו של הנוער ועל החינוך. חוד החנית במאבק זה הוא החייאתן ושיקומן של הישיבות. את מאמציהם של הרבנים הליטאים להחיות מחדש את הישיבות יש לבחון במסגרת התנאים ההיסטוריים שנוצרו באותה עת. שלובים בהם נדודי שארית הפליטה מערבה בתקופת הדמדומים שלאחר המלחמה: פעולות ההתארגנות הבהולות של המנהיגות הרוחנית שנשארה בחיים באירופה ובארצות־הברית, וכן סיוע הג׳ויינט ו״ועד ההצלה״ שנעזרו לעניין זה על ידי הממשל בארצות־הברית.
לצרפת מוקנה מקום חשוב במסגרת ההתארגנויות הראשוניות לאחר המלחמה, כיוון שהן נערכו על שטחה. שארית הפליטה מפולין ומשאר אזורי מזרח אירופה, שאליה הצטרפו עשרות אלפים שברחו בזמן המלחמה מזרחה לסיביר, החלו לחזור לאחר המלחמה למקומות מגוריהם. היו משפחות שהתאחדו מחדש, אחרים התקבצו ב״קיבוצים״ וב״לנדסמנשפטים״ על אדמת אירופה ההרוסה כדי להתמודד, תוך סיוע הדדי, עם החזרה לחיים נורמליים. התקבצות היהודים ענתה על הצורך בטיפול רפואי, השגת אוכל כשר, תשמישי קדושה והגנה מפני אוכלוסייה עויינת. מיליוני בני אדם נדדו בדרכי אירופה, וביניהם יהודים ששמו פעמיהם לעבר גרמניה בתקווה שיוכלו להגיע לאזורי הכיבוש האמריקאי. מרביתם מצאו את דרכם לארצות־הברית או לארץ־ישראל, אך עבור חלק מהם, שלא רצה להישאר על אדמת גרמניה, שימשה צרפת כמקלט זמני או כארץ בה קבעו את מקום מושבם.
במשך השנים הראשונות לאחר המלחמה קלטה צרפת עשרות אלפי פליטים יהודים ממזרח אירופה. על פי ההערכות שהו בצרפת בשנת 1946, כ־180 אלף יהודים, מהם 160 אלף תושבים שהיו בה לפני המלחמה, ו־20 אלף פליטים שבאו ממרכז וממזרח אירופה. תוך שנתיים הצטרפו אליהם 35 אלף פליטים נוספים. בימים הראשונים אחרי המלחמה עמדו בפני הקהילה המתחדשת קשיים רבים, ביניהם הטיפול בפליטים והזנתם, הצלתם ושיקומם של כ־15 אלף ילדים יהודים שאיבדו את הוריהם בשואה, ועוד מספר לא ידוע של ילדים שהוסתרו אצל משפחות נוצריות והיה צורך לאתרם. היהודים הקימו ארגוני הצלה רבים וכמאה מוסדות לטיפול בצרכים השונים: בתי ילדים, מחנות קיץ ומרכזים להכשרה מקצועית, ושירותי בריאות שמטרתם לטפל בילדים היתומים ולשלבם בקהילה. כל אחד מהארגונים שהיו פעילים לפני המלחמה, הקים עתה זרוע שעסקה בהצלת ילדים, כגון: הצופים היהודים (EIF), הקומוניסטים היהודים (UJRE), המפעל להגנה על ילדים יהודים (OPEJ), והמפעל לעזרת ילדים (OSE). כל ארגון פעל בהתאם לנטיותיו החברתיות והפוליטיות. פעולות ההצלה בוצעו באמצעות ׳COJASOR״ – הוועד היהודי לעזרה סוציאלית ולשיקום, שנתמך בכספי הג׳ויינט וסוכנויות סעד אמריקאיות, ובסיוע הארגונים המוזכרים וארגונים אחרים.