מורשת יהדות מרוקו

לאחר תיאור גזירות קנ"א – 1391, בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב :

תחילה אנשי המערב / הרגו יחד איש ואשה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפלה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.

עם גירוש סביליה בשנת קנ"א ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופא במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת המרינית, הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.

מגורשי גזירות קנ"א התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הצחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.

יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעה. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהלות חשובות בפאס, במכנאס, בתיטואן, בסלא, בארזילא, בלאראש, ברבאט, בספי בתלמסן, ובאוראן ואף הדרימו למרכז הארץ.

בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מדבדו שנזכרו בקהל יוצאי סביליה, ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה, היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.

לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראכש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.

: ותקנה שתקנו קהלת קודש פאס המגורשים מקסטיליה, גרירי אבתריה כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה. ומראכש יש ויש כל משפחה לפי מנהגיה. דהיינו אותם שהיו מזרע המגורשים עושים כמנהג ההוא, ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת.

דברי הרב בן עטר המתייחסים להבדלים שבין מנהג תושבי הארץ הותיקים ומנהג קהילות המגורשים בדיני כתובה. מוציאים במפורש את תאפילאלת ואגפיה, לאמור, את העמקים של הרי האנטי אטלס ואזור הצחרה, אשדות הדרעה והזיז, מתחום השפעתם של המגורשים.

שכן יוצאי ספרד, שהעדיפו להתרכז בערים לאורך החוף ובמרכזים העירוניים הגדולים בפנים הארץ. לשם שמירת ייחודם ובדילותם, לא הדרימו לשם וחותמם הרוחני לא הוטבע באזורים אלה. לקיומו של יישוב יהודי ותיק בדרעה ובאגפיה של תאפילאלת מתייחסים גם דברי רבי חיים גאגין.

בראשית המאה ה-16, בעקבות הויכוח הידוע על בדיקת הטריפות בין המגורשים לתושבים, מזכיר הרב גאגין בקונטרס " עץ החיים " את המנהג הנוהג בקהילות הותיקות בדרעא וכן במחוז תודג'א ומחוז סוס. היינו קיומו של יישוב יהודי בדרעה ובדרום המגרב – יישוב ותיק השומר על מנהג יושבי הארץ מימים ימימה, שהיה מצוי מעבר לחוג השפעתם של קהלות המגורשים, היה בבחינת עובדה ידועה למגורשים ובני דורם במגרב.

יש בידנו עדויות רבות לבדילותן של קהילות דרום המגרב ולייחודן, לכך שבאזור זה, שלא פקדו אותו גלי הגירה ולא הוטבע עליו חותם המגורשים. נשתמרו מנהגים, דפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. בין המנהגים הללו נציין את נוסח ההגדה של פסח הנאמר בדרום ובו תוספות שונות על הנוסח המקובל, וכן מנהגים שונים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים.  כגון בראש השנה, בערב יום הכפורים, בפורים בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב. השאלה הנשאלת היא, ייחודיות זו ומסורות עתיקות אלה, הקודמות בעליל להשפעת מגורשי ספרד, לאיזו תקופה הן מתייחסות ?

דומה שהעדויות ורמזי הדברים שנותרו בידינו מצביעים ככל סבירות מוסיימת ולהנחה שהיה קיום רצוף של יישוב היהודי בדרעא במשך מאות בשנים. לאור הנחה זו אפשר לשער, שמסורות קבליות והלכתיות שמקורן בפסרד ובפרובאנס מן המאה ה-13 מצאו את דרכן אל מעבר להרי האטלס, אם בידי שליחים, כגון רבי יוסף בן אברהם שליח עדת בורגוש או רבי יצחק מעכו.

אם בידי תלמידים שהלכו מדרעה ללמוד בספרד ושבו אליה, כגון בני חוגו של אבן מיגאש, ואם באמצעות קשרי מסחר בין דרום המגרב לספרד. לפיכך יש מקום לבדוק את המסורות על אודות מקובלי דרעא הקדמונים ומציאותו של הזוהר באזור זה בראשית המאה ה-14.

עדויות מן המאה הט"ו והמאה הט"ז.

משלהי המאה ה-15 ומן המאה ה-16 מצויות עדויות מגוונות, שחלקן נדון לעיל וחלקן ידון להלן, בדבר קיומה של קהילה יהודית בעלת ייחוד בדרעה.

בקובץ הקבלי " מאור ושמש ", אשר ערך יהודה קורייאט, ובו חיבורים קבליים חשובים שנשתמרו בצפון אפריקה, ובתוכם הספר " מעין חכמה " ו " ספר המלכות ", מצויים כמה רמזים המאפשרים להניח כי דרעה הייתה מקום חיבורים.

 ב " מעין חכמה " שבפתיחת הקובץ בא משפט מליצי, הכולל את אזכור שמה של דרעה בנוסח המקובל אצל יושביה ובציוּן מרכאות באותיות : " ספר מאור ושמש יאיר הדרו ואורו הזך צח ומצוחצח במרומו…והא לכם זרע הפרד"ס ליהנות מטובו ריחו וטעמו דע"ה נה"ר חמה וסהר ליראי ה' וחושבי שמו, המה הגיבורים המייחדים שם כבוד מלכותו ממקומו "

נוסח דומה חוזר אף בדף יד ע"ב של מאור ושמש בפתיחת ספר המלכות הכלולת בקובץ זה, ונאמר בו " אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה"ר דע"ה.

דומה שאין זה רק השימוש הרוח במליצה התלמודית ( בבלי, ברכות נח ע"ב ), שכן הגרשיים המצויינים בנה"ר דע"ה הם אלה המצויים אף באזכורים של מקום זה בחיבורי תושבי דרעה, כגון בהקדמות לכפריהם של אברהם עלון ושל אברהם אלוף מסראן, המכנים עצמם " זעירי מנה"ר דע"ה ", או מציינים את מקום הולדתם במליצה " עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נה"ר דע"ה, או נהר דעה.

רבי אברהם עלון.

היה ממקובלי דרעא אשר במרוקו במאה ה-16, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, הוציא לאור את ספר " דרכי הגמרא " לגאון רבי יצחק קנפנטון בשנת שס"ג – 1603 . ואף זו יסוד להניח כי ספר המלכות נתחבר בדרעא, בידי רבי דוד הלוי, במאה ה-.16 .

שכן, כפי שהודיעני בטובו הרב שלמה עמר, מצוי בידיו כתב יד שלם של ספר זה, הכולל הקדמה ובה מצוין בבירור, שהמחבר הוא רבי דוד הלוי. בהקדמה לכתב היד, שהייתה לנגד עיני בנוסח מודפס לעיון חטוף, מציין רבי דודו, כי הוא בא מפאס, שם למד לפני הרב יהודה עוזיאל.

האשה ומידותיה

288 אל־מרא,ר׳לעאמעווג׳א,

 אידא תסגדהא, תהררס.

האשה, צלע עקומה, אם תנסה ליישר אותה, תישבר.

האשה נוצרה מצלע עקומה, ולישרה לא יכול אף יצור, נסה לכוף אותה – תישבר אף העוצמה: תתעקם עוד יותר.(מ.מ מאנה, כל כתבי…חלק ב׳ ע׳ 138)

289 אלי מא ג׳א מעא אל־ערוסא,

מאי איזי מן דאר בוהא

מה שלא בא עם הכלה, לא יבוא מבית אביה

מה שלא יבוא עם הכלה לא יבוא אחריה 

290 מרא קביחא ותקרץ, תבאת פ־זנקא,

 ותקול: אוקרוני.

אשה רעה וקורצת עין, תלון בחוץ, ותאמר

: כבדו. אותי.

חזיר פושט טלפיו ואומר: אני טהור. (בראשית רבה ע׳ מדי)

בן דרךאשה מנאפת: אבלה ומחתה פיה, ואמרה: לא פעלתי אוון. (משלי ל׳ בי)

מנאפת בתפוחים, ומחלקת אותם לחולים. (שמות רבה לאי)

לא כל המראה טלפיו בשר הוא. (מנדלי מוייס, בימי הרעש)

291 – זנזל אל־מרא ב־דהב, תזנזלן ב־חבל.

ענוד לאשה זהב, תענוד לן חבל.

292 – סגסל אל־מרא ג־דהב, תסנםלך ב־חבל.

קשור האשה בזהב, תקשור אותך בחבל.

שש ומשי תלבישנה, ומעדנים תשביענה, ואיש אחר ישכבנה. (מעות יהודה, שונא נשים עמי גי)

293 אל־מרא ב־לא חיא׳ פחאל א־טעאם בלא מלחא.

אשה חסרת מוסר, כתבשיל בלי מלח.

יפת-תואר ללא מידות טובות, כיין שפג טעמו. (זה לעומת זה עמי 258)

נזם זהב באף חזיר ־ אשה יפה וסרת טעם. (משלי יא׳ 22)

294 – אל מרא גלבת שיטאן

האשה ניצחה את השטן.

295 – לוכאן מא כאנת אימא פ־נסא,

 נקולהום: תג׳יהום כּאנסא.

לולא אמא בין הנשים, הייתי אומר: תבוא עליהן כליה.

אין חזק בכל הארץ באשה. (יערות דבש ע׳ 50) השטן בורח מהאשה. (שלש הלצות 301) הגבר החזק, אשה תבניעהו. (ר׳ סעדיה גאון, תרגום בערבית לעשרת הדיברות, הדיברה ׳אל תנאף׳)

אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קוהלת זי 28)

רבי אברהם אמינוף-תלמוד

יהדות בוכארה המעטירה, אשר מזה אלפי שנים, [מחורבן בית המקדש השני, ויש אומרים אף לפני כן] התקיימה במלוא הדרה, בערי בוכארה המרחביים, סמרקנד, טשקנד, קוקנד, דושנבה, תואכמיסטאן, קזחאסטאן, ועוד, העמידה בכל שנותיה, גדולי תורה ארזי לבנון, אדירי ארץ גאונים חכמים, מקובלים, מנהיגי ציבור, דרשנים בחסד, ומרביצי תורה לשכבות הציבור, רבים מגדוליה היו בעלי מופתים, חיברו ספרים תורניים עצומים בכל מכמני פרד״ס התורה חלקם הודפסו ונמצאים וחלקם אבד בפגעי הזמן וטלטולי הגלויות, וחבל.

יהודודי בוכארה המופלאים, ניחונו במידות ותכונות טובות, בראש נדיבות-לב ונתינת צדקה בעין יפה ורחבה, רבים מבניה הזילו זהב מכיסם והדפיסו על חשבונם, ספרים רבים במשך הדורות וחלקום חינם ומוסדות רבים אף בארץ ישראל ובירושלים, מומנו בשלמות על ידי נדיבי הלב, החל מרכישת הקרקע, המשך הבנייה וריהוטם באופן מלא, כל זה נתרמו על ידם בשמחה ועונג רב.

מעלה נוספת וחשובה, זיקתם תקוותם ואמונתם בתורת ישראל בארץ ישראל ובפרט בירושלים קרתא דשופריא, היו לשם דבר, ובכל בית יהודי בגלות בוכארה הניחו ציון בולט לזכר ירושלים עיר הקודש, כל שליח מארץ ישראל ובפרט מירושלים עיר הקודש, והיו אלפים מתקבל היה בכבוד מלכים, ומתארח אצל גבירי העדה, ככהן גדול בבית המקדש.

ועוד מעלה מושרשת בקרב העדה הנפלאה, שכולם היו מאוחדים תחת הנהגת החכמים הזקנים וללא חילוקי דעות, אלא להיפך, וותרנים היו בכל, והעיקר לקיים דברי רבנים, ולכן מאות בשנים, הצליחו בכל מעשי ידיהם, ואף המוסלמים פחדו להרים ראש עליהם, ביודעם את כוחם המלוכד, וטוב ליבם הנשפך כמים. אחד מיחידי הסגולה במאת השנים האחרונה, מתוך רבים וטובים, היה הגאון רבי אברהם אמינוף המכונה תלמודי, שנולד בשנת התרי״ד [1854] להוריו, מולא בנימין וציפורה אמינוף ז״ל, למד בתלמוד תורה בשקידה, ומטל שחר ילדותו, ניכרו בו הנהגות אצילות שקדנות ומידות טובות וקסם אישי טהור, בסיימו את התלמוד תורה, עבר ללמוד בישיבת סבו, רבי פנחס אמינוף הקטן המכונה מולא נייאז׳ שכיהן כראש הישיבה, והיה חתנו של הגאון הגדול רבי יוסף מאמאן מערבי ז״ל, שבא בשליחות ממדינות מרוקו לערי בוכאה, ולא נתנוהו אנשי בוכארה לשוב למולדתו, מאהבתם וחיבתם אליו, ושם נשא אשה, וזכה לבנים ובנות ברוכי ד׳ והאריך ימים. רבי אברהם, התעלה בישיבה, ונעשה אילן רב פארות והמשיך ללמוד בישיבת רבי יהושע שושן זצ״ל, שאף הוא הגיע כשליח מירושלים, וביקשוהו ללמדם תורה וניאות להם, וכחלוף ח״י שנים, נשא אשה, ונשלח לערי סמרקנד הרחוקים מבוכארה, ללמד תורה לקטנים בתלמוד תורה, ולגדולים לפסוק הלכות, בראותו שרבים מבני הקהילה חסרי ספרים וידע הלכתי לשמירת המצוות, חיבר את ספרו הפופולרי, ליקוטי דינים, ב-6 חלקים מנוקדים, ותרגמו לשפת המקום, ובו כלל את הדינים וההלכות המעשיות ומנהגי יהדות בוכארה, לכל ימי השנה, והפיצו חינם בערי בוכארה וסמרקנד. הספר נדפס בירושלים, וקיבל הסכמת הראשון לציון הגאון רבי יעקב שאול אלישר ז״ל, והועבר אחר טלטולים לבוכארה.

 ספרו השני שולחן הטהור, שהיה קטן וניתן לנשיאה בכיס, כלל את הברכות הנחוצות ליום יום, כולל הלכות, והודפס עם ניקוד, גם הוא חולק חינם לכל ערי ואגפי בוכארה. בשנת התרמ״ט [1889] בהיותו בן שלושים וחמש שנים, עלה רבי אברהם מבוכארה לירושלים להתגורר באופן קובע. וחכמי ירושלים קיבלוהו בכבוד גדול, אחר ששמו התפרסם ברבים, כגאון ומזכה הרבים ומיד החל בשנת התרנ״א [1891] יחד עם חביריו הרבנים, רבי שמעון חכם, רבי יוסף כוג׳הינוף, רבי שלמה מוסיוף, רבי יוסף חיים שלומוף, רבי שלמה צופיוף רבי יוחנן שמחיוף, ועוד לייסד ולהקים שכונה גדולה לבני העדה, אשר יבואו בהמוניהם, מערי בוכראה לירושלים. איתרו שטח רחב ידים, כמעט מישורי, והחלו בבניית השכונה, רחובות הבוכארים שתוכננה בהרחבה ונבנתה בין השכונות היפות בירושלים החדשה, כערי אירופה. כמעט כל בתי השכונה שימשה מיגדלור ובסיס תורני שנים רבות למוסדות התורה שנוסדו בה בתחילתם. בן 75 שנותיו, בשנת התוע״ט [1929] עמל רבי אברהם רבות בכל כוחו והוציא לאור עולם בפעם הראשונה, יחד עם חביריו הרבנים, את הסידרה של חוק לישראל פרשיות השבוע עם התרגום מתחת לכל שורה, כולל הסדר המלא שתיקן רבינו החיד״א ז״ל, מסודר בניקוד מלא, באופן ברור ויפה, לראשונה בעולם. מרוב חדשנותו, נטלו בעיר וילנא והדפיסו כמותו בדיוק ושמח מכך רבי אברהם, שבזכותו התורה מתפשטת בעולם כולו.

בהיותו בן שמונים שנה, כתב ספר תורה מהודר בתכלית והכניסו להיכל בית הכנסת אברהמוב-תלמודי, שבו התפלל במנין וותיקין יותר מ-50 שנה, כל ימיו היה אבי יתומים ודיין אלמנות, והיה מעורב בכל ענין ודבר בחיי הקהילה והפרט, כמו-כן עמד כצוק איתן, לא לשנות כי הוא זה ממנהג אבותינו הקדמונים ובפרט בענייני חינוך הנוער, בין המלמדים החשובים שחינכו בתלמוד תורה, היו הגאונים רבי רפאל שלמה לנייאדו ורבי עזרא עטייה ששימשו

כעבור שנים, בזה אחר זה, ראשי ישיבת פורת יוסף הגדולה.

פעם נצרכו למחנך בתלמוד תורה, פנו לאגודת ישראל שנוסדה אז, כדי שישלחו מחנך דגול. והציעו תלמיד חכם מגרמניה הנושא בתוארו גם דוקטור, עמד רבי אברהם, יחד עם חביריו ודחה הצעה זו בשתי ידיו, ושאל, איך יראה החינוך התורני השורשי עם התואר דוקטור? ולא הסכים להכניס חידוש מהפכני זה לתלמוד תורה!

עם יסוד הסוכנות היהודית והקרן קיימת, ובחירת נציגים לועד המנהל וכדומה, פנו גופים שונים אל ועד העדה הבוכארית ליטול חלק ולשגר נציגים למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי כלל הנציגים ישנם למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי בין כלל הנציגים ישנם מחללי שבת, אוכלי פיגולים ויושבים במעורב גברים ונשים, הוציא קול קורא והחתים מעל 50 רבנים מכל העדות והחוגים, שאסור להשתתף עמם בבחירות הנ׳׳ל, וכל הנותן ידו, מניף חס ושלום יד בתורת ישראל, ואוי לו מעלבונה של תורה!

רבי אברהם, זכה להעמיד קהילה שלימה על עומדה, הקים שכונה קדושה לתפארת מוסדות לתורה וחסד, הוציא ספרים וזיכה את הרבים, פסק הלכות לאלפים, השתתף במעמדים רבים, ולא זכה לפרי בטן. ביום ראשון ט׳ שבט ה׳תרצ״ט 19391], בהגיעו ל-85 שנותיו, עלתה נשמתו הזכה לגנזי מרומים, תחת כנפי השכינה. רבי אברהם אגג׳יל רב גאון ומפורסם. היה מכונה ג׳ילבי. חי בשאלוניקי, נפטר בירושלים בשלהי תקע״ט [1819]. ספרו ״פתוחי חותם״ נדפס בשאלונקי בשנת פטירת מחברו ואחרי פטירתו, והוא מקיף כל ה״תיקו" שבש״ס וכן דרושים על תיבות התורה.

כמבוא לספר פירושים למס׳ הורות, כהוצאת "אהבת שלום״

אתמול, בטקס הענקת פרס שז"ר לספרי עולים במשורה, אמרתי את הדברים הבאים בעניין המחקר על הסוגייה העדתית בישראל (מובא כאן בהשמטת התודות הפרטיות) מכחישנים, מגזימנים והכיוון הנכון במחקר

הספר "עולים במשורה" בוחן את מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה כבוחן מקרה לטיבם של היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם – אלו המכונים היום בישראל – מזרחים. המחקר שלי מצביע על כך שלאחר גל עלייה גדול שכלל יהודים מתימן, פולין, רומניה ועירק, החליטה מדינה ישראל לשנות את מדיניות ההעלאה ההמונית ולהגביל את הבאים בשעריה. מדיניות זו הופעלה בעיקר כלפי יהדות צפון אפריקה. הנסיבות לכך אינם רק התנאים הכלכליים הקשים בארץ והתנאים הפוליטיים הנוחים יחסית בצפון אפריקה הצרפתית. גם ההסתייגות מיהודי צפון אפריקה ומהזהות שמדינת ישראל תלבש אם חצי מיליון היהודים שם יעלו לארץ – השפיעו על מדיניות העלייה הסלקטיבית.
כל היסטוריון כותב מתוך ההווה בו הוא חי. לפעמים ההווה רק מציץ באקראי מאחורי כתפו ובא לידי ביטוי קלוש בכתיבתו – לעיתים הווה הוא הטריגר למחקר כולו. יש כאלה שאינם מודים בכך. במקרה שלי – אין כאן שום ההתעלמות. בעיות ההווה הם הטריגר למחקר היסטורי. יחסה של התנועה הציונית ומדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם עומד לעיתים קרובות בליבו של הדיון בסוגיית המתחים הפנימיים בחברה הישראלית. עליות שנות החמישים הם, לפחות בדיון הפופולרי, הרחם בו נולד "השד העדתי", (על אף שבדיון המקצועי ברור לרבים שבשנות החמישים רק התרבו הגילויים של היחסים שנוצרו זמן רב קודם לכן).
בסוגיה העדתית, שהטרידה אותי מבחינה חברתית טרם בואי לאקדמיה, קיימות שתי אסכולות מרכזיות. בבוטות ניתן לכנותן – המכחישנים והמגזימנים.
במשך שנים רבות התעלם המחקר ההיסטורי מקיומו של יחס מתנשא ומדיניות מפלה כלפי יהודי ארצות האיסלם. את בעיית הפער העדתי – בעיה ממנה אי אפשר היה להתעלם – תלו בהבדלים בין ארצות ותרבויות המוצא והניחו שהללו ייעלמו תוך דור או שניים, עם העלמותו של מה שהם כינו "דור המדבר". אלו הם המכחישנים.
בשלושת העשורים האחרונים החלה להתפתח תפיסה, בעיקר במדעי החברה, שהתמקדה בפער העדתי ובאחריות המדינה להיווצרותו ושימורו. חלק מחברי אסכולה זו טענו שכל מערכת היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם בנויה על גזענות וניצול. אלו הם המגזימנים.
המחקר שלי, כמו אחרים שקדמו לו, מאזן ומצרף גישות אלו.
האם הייתה גזענות ביחסה של מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם? רוב המשיבים על שאלה זו אינם טורחים להגדיר מהי גזענות ומרבים להשתמש במילה זו כדי לתאר כל קונפליקט בין קבוצות. זו זילות של המינוח גזענות. מקוצר היריעה לא אכנס כאן להגדרת הגזענות, אך תשובתי לשאלה זו היא – שהיו כמה דוברים מקרב קובעי המדיניות שניתן לזהות אצלם אמירות גזעניות, אולם הללו אינם מיצגים את הזרם המרכזי. ככלל – המינוח שאני מעדיף להשתמש בו הוא התנשאות. התנשאות היא יחס עליונות כלפי קבוצה, אך בשונה מגזענות עליונות זו מניחה שבני הקבוצה יכולים להשתנות, ותכונותיהם ה"בלתי רצויות" אינן חלק מהותי מזהותן. ההבדל בין הגזענות להתנשאות הוא שהגזענות לא מניחה לשום התייחסות נוספת לערער אותה. התנשאות מאפשרת זאת. ובהחלט הייתה התנשאות על יהודי ארצות האיסלם. עם זאת, הייתה גם סולידריות שאי אפשר להכחישה. ההתנשאות והסולידריות התקיימו במקביל. בקרב מנהיגים השונים ניתן בקלות לזהות אמירות שמביעות הסתייגות מיהודי ארצות האיסלם בצד אמירות המצדדות בהשתלבות.
כדי להמחיש מורכבות זו בחרתי בדמות אחת מקרב חברי הנהלת הסוכנות (הגוף המרכזי שעיצב את מדיניות העלייה). לא דמות מרכזית בכל הקשור לעלייה, אולם מתאים לאירוע הנוכחי – הענקת פרס שז"ר – מי שהיה ראש המחלקה לחינוך בגולה – זלמן שז"ר. באפריל 1956 אף נבחר שז"ר ליו"ר הסוכנות. בהתבוננות בדברי שז"ר, השזורים לאורך הספר, אפשר בהחלט לראות את אותה דואליות. המאפיינת מנהיגים רבים.
כך למשל מתאר שז"ר בהתלהבות את יהודי ג'רבה ועומד על חיי הרוח בה. הוא מבקר את מדיניות העלייה הסלקטיבית ואומר שאסור לפרק משפחות והשארת בעלי מום בגולה (כפי שהייתה המדיניות בפועל שפסלה נכים לעלייה) היא אכזרית ולא ציונית. באוגוסט 1955, בעת שיהודים רבים הותקפו במרוקו הצר שז"ר על חוסר הסולידריות שיש בארץ ובקרב יהדות אר"ב עם נפגעי הפרעות שאינן פחות נוראיות מפוגרומים במזרח אירופה. לקראת עצמאותה של מרוקו, כאשר בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות והממשלה (דצמבר 1955) התלבטו האם אכן קיימת סכנה לכך שממשלת מרוקו העצמאית תאסור את יציאת היהודים והאם יש לנקוט במדיניות של עלייה המונית, אמר שז"ר את הדברים הבאים: "בדרך כלל למדנו בציונות הלכה פסוקה, שאם יהודים בארץ מסויימת שאננים ואומרים: לא יקרה לנו כל אסון, אנו בסדר – מצווים אנחנו הציונים לראות את הסכנה האורבת להם יותר מאשר הם. לא כל שכן אם יהודים בעצמם מתחילים לצעוק ואומרים אורבת לנו סכנה, עוד מעט האדמה מתמוטטת מתחת לרגלינו – לא יתכן שהציונים יבואו וירגיעו את הצועקים: אל פחד, הקדוש ברוך הוא יעזור, אתם יכולים לשבת במנוחה… כשהם כבר צועקים – סימן שהם מבינים יותר ממנו, והם עומדים בצעקתם… הם מרגישים בחרב החדה המונחת על צוארם… הערבים עם הקשרים לליגה הערבית בודאי לא ירצו לתת ליהודים לצאת. אז ברור שהמסך יורד על הישוב היהודי הזה. על כן הצרפתים הטובים ממליצים ומייעצים על עליה ממרוקו… לא יתכן שאנו נגיד להם להרגע". לאחר שאכן נאסרה העלייה ממרוקו מתח שז"ר ביקורת על מדיניות הגבלת העלייה שבה נקטה ישראל: "כולנו הצטערנו כשירד המסך והיתה לנו הרגשה, שלא עשינו את כל מה שמוטל עלינו לגבי יהדות זו. ידענו את המועקה הגדולה שרובצת עלינו על שלא הוצאנו בזמן שאפשר היה להוציא. כל אחד יודע על כך בין שהוא מדבר על זה ובין שהוא שותק" (מאי 57).
מצד שני, אותו שז"ר ביטא גם עמדות שיש בהם הסתייגות כלפי יהודי צפון אפריקה ותמיכה במדיניות של עלייה סלקטיבית. בהתייחסו לכלל העלייה מארצו האיסלם אמר שז"ר בנובמבר 1952 – "אין זו אותה העליה הדינמית שצפינו לה, אין זה אותו אלמנט האנושי שאפשר להדבר אתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה". [ואפשר להוסיף שבענייני נשים, שקוראים להן רחל, שז"ר היה מומחה לא קטן]. בולי 1953 אמר שז"ר ש"הארץ לא תתמסד בלי אלמנט ארופאי בעל כסף והשכלה". הוא גם אמר שלאחר שבוצעו הקלות בכללי הסלקציה ואופשרה עליית נכים במסגרת משפחתם, "אסור להתכחש לכללי הסלקציה".
אז האם שז"ר היה בעד העלאתם של יהודי צפון אפריקה או נגד? התשובה היא גם וגם. בהכללה ניתן לסווגו עם המשלבים, עם אלה שחשו סולידריות רבה עם יהודי צפון אפריקה ותמכו בהגברת עלייתם. עם זאת, גם לו היו רגשות מעורבים. הייתה בו אכזבה מאיכות העלייה, מהתמעטות עלייתם של יהודי מזרח אירופה וגם הוא תמך בהקפדה על כללי הסלקציה.
בתחילת דרכי המחקרית חיפשתי במסמכים את הפנינים. את ביטויי ההסתייגות שעוד קראתי להם גזענות. רציתי לתפוס את מנהיגי המדינה בקלקלתם. במילה פה, במילה שם, בשברי משפטים שמהם עולה גישתם המתנשאת כלפי יהודי צפון אפריקה. עם הזמן שמתי לב שאני פשוט מתעלם מהחצי השני של המשפט, מהמורכבות. מהעובדה שאדם יכול להגיד אמירות מתנשאות מחד ואמירות המבטאות סולידריות מאידך. שישראל יכלה לנקוט במשך שנים מדיניות שהגבילה את עלייתם של יהודי צפון אפריקה מסיבות שונות – לא רק בשל מצוקה כלכלית אלא גם בשל החשש מצביונה התרבותי. אולם לאחר שממשלת מרוקו אסרה על היהודים לצאת, אותה ממשלת ישראל משקיעה כספים עצומים ומסכנת את חיי סוכני המוסד, על מנת לאפשר לאותם יהודים מרוקאים, מהם הסתייגה כל כך, לעלות לארץ.
אם יש משהו מטריד בדיון העכשווי על הסוגיה העדתית הוא המחטף שעושים לשיח הפעילים המזרחים הרדיקלים, המרדדים את השיח. רק לעיתים רחוקות מדובר בהיסטוריונים. אך טיבו של המקצוע שלנו הוא שכל אחד מרגיש בו בן בית – וטוב שכך. כל אחד תורם להיסטוריה כפי יכולתו ומשתמש בהיסטוריה לפי צרכיו. לעיתים אפילו ממציא היסטוריה שתשמש אותו לפוליטיקה העכשווית שלו. כך פיסקאות של בן גוריון נחתכות באמצע משפט – כדי לחזק את הטיעון, וכך עיתונאים שוליים כמו קלמן כצנלסון מוכתרים לדבּריה המרכזיים של הציונות. המחטף נעשה תוך דילוג על מחקר היסטורי. הוא מסיק מסקנות על מדיניות וכוונות – לאור התוצאות שנוצרו בדיעבד. אנחנו כהיסטוריונים יודעים – אי אפשר לשפוט כוונות, תחושות ומדיניות, בלי להתבונן במקורות. בלי לראות מה אנשים עשו ומה אנשים אמרו ואיך כל זה עומד בהקשר של רוח התקופה.
ההיסטוריון מנסה לתת לקורא את תמונת היער תוך תיאור עץ ועוד עץ. נחטא למקצוע אם נתמקד רק בתיאור העצים, אולם אלה הקופצים למסקנות, לתיאור היערות מבלי לעמוד תחילה על העצים, מגיעים לעיתים קרובות למסקנות מופרכות. אין דרך עוקפת מלבד מחקר שיטתי, סיזיפי לפעמים.
עיוות ההיסטוריה וגיוסה לצורכי מאבקי ההווה איננה תופעה חדשה, אולם לעיתים, במאבק המזרחי לשוויון היא לא רק חוטאת לאמת אלא חוטאת לזכרון ולמורשת. לזהות של הסבא והסבתא שבשמו מדברים. הצגת הציונות כתנועה שיצרה יש מאין נתק בין יהודים למוסלמים וכפתה על יהודי ארצות האיסלם עלייה לישראל וזהות חדשה, היא עוול ליהודים רבים. הללו התפללו ושאפו לציון. לא היה צורך בכפיית הציונות המודרנית עליהם. הם נענו לה בשמחה. המוחים על מחיקת התרבות המזרחית זועקים זעקה נכונה. אך כאשר הם עוקרים מהזהות של אבותיהם ואימותיהם גם את המרכיב הציוני ואת הסולידריות הכלל היהודית העמוקה – הם עושים מעשה דומה של מחיקת זהות ומחיקת מורשת. ניתן אולי לומר, לאור הספר, שיותר משישראל רצתה ביהודי צפון אפריקה – רצו יהודי צפון אפריקה בישראל. אי אפשר לקחת מהם את הרצון הזה.
ברצוני להודות לחברי ועדת הפרס ולמרכז שז"ר על שבחרו בספרי "עולים במשורה". בבחירה זו, אני מקווה, נוכל להמשיך ולהעצים את הזרם המאוזן במחקר על השאלה העדתית.

רבי דוד עובדיה

משום כל נהוג היה שכותבים לו " שמה שיפסיד הנגיד יתנוהו ועם זאת לא תמיד נמצאו אנשים שירצו למלא את התפקיד הנ"ל. באין מוצא קבעו יחידי הקהל ביניהם תור שכל אחד ימלא את תפקיד הנגידות משך חודש ימים.

תעודה מספר 188

תקננו אנחנו שנת התקל"ז.

תקנה הגונה וישרה שכל איש אשר יעמוד בצרכי ציבור ויגיע לו איזה הפסד מאותה עמידה באיזה עלילה שתהיה על כללות הציבור ליהדר

כך כתב הרב שאול ישועה אביטבול

תעודה מספר 293

התק"ן.

הרב הגדול משי"ח נר"ו ובית דינו הצדר יע"א

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו יוואזב כתר תורתו על שאלה באר היטב בשלון שיבינו המון העם ושכרך כפול משמיים.

על ריב בעלי החצר הנקראת על שם אריכ"א עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בחצר הנזכרת והוא שבעלי החצר עמלו אלבאב לצ'אר למדכורא וקאמו עליהום מיחידי הקהל וזוולוהא בכוח הזרוע בטענה באיין אלוואד די פצ'אר הנזכרת הווא דלקהל.

והחזיקו בו כמה שנים לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה ואיפשר תחדאז סי מרא תסקי פנץ אליל ותזרבהא מסדודא ואידו תעטל פברא חתא תדוק עלא מוואלן אצ'אר באס יחלולהא, יזראלהא סי מקרה רע פלמשך די יקומו יחלולהא.

ובפרט שזה כמה שנים והייא בלא באב תבקאבלא באב, ועמלו קבלת עדות מכמה מנהום ופיהום די סהדו באיין יערפוהא בלא באב ובתוכם זקן אחד שמעיד באיין יערפהא בלא באב מן איים מולאי ישמעאל ר"א, ובני החצר כא יוואזבוהום מה לנו ולכם תמנעונא מא נעמלוסי אלבאב לת'ארנא גזאיית אלכיר די כא נכליווכום תסקיוו מן ךוואד דייאלנא כירייא בטענה רעועה לאייכון תקום די תמלא אלמא פנץ אליל.

די הייא מלתא שכיחא טחנא כלליה עמלנא אלבאב לא עלה על לבנו למנוע חסד לעכב עליהם מא יסקיווסי אידא פליל מא עוולנא נסדדוה עג שתכלה רגל השואבות ואידא פלפזר די כיף כא נחללוהום אלבא דלוואד די עשויה מכמה שנים נחולולהום חתא באב אצ'אר ומה תועלת ענדהום די תבקא באב אצ'אר מחלולא ובאב אלוואד מסדודה.

ולעדים  די סהדולכום באיין כאנת בלא באב כא יסהד אגיר מזמן חורבנה שנחרבה בשנת ח"ץ ובנאווהא אלגויים בלתי שום תיקון בבניין רעוע ועניים מרודים כאנו יסכנו פיהא. וליום די דכלת פיידינא ועמלנאלהא בנין מחדש מתוקן ומושוכלל כראוי וסכנה פיהא גיר תלמידי חכמים ואנשים של צורה בהכאח, יעמלו אשמירה לאיין פרצה קוראה לגנב.

ומן זנאב להיזק די כא ידכלולהא לחמיר חוץ מן הכבוד די מטלוקין פלמללאח פליל וכא ירדוהא פחאל ארווא, וזמעא די פאתת סבל פיהא חמאר מיית וקבדהום לגוי מולא חלפהום אנשים ונשים ולוכאן כאן לגוי אלם לוכאן גרמוה דון סראע.

ונית ענדהום היזק אכור בכל ליל שבת שהטמנת חמין אידא יעמלו אתבשילין פווסט אצ'אר והייא בלא באב איכא חשש איסור בשר שנתעלם מן העין, ואיכא חשש סכנה פן יכנס איזה שונא וישלך סם המות בקדירות וכשמכניסין החמין בבית יש להם צער גדול ובפרט בימות החמה.

ונית ענדהום היזק אכור די כלליה כא יקומו באשמורת תלמידי חכמים די תמא להסיך רגליהם בצניעות בהנהר הנזכר כא ידכלו עליהום נשים די כא יקומו מן דאך אלווקת וממילא נמנעו וכא ימסיוו למקום הידוע לבלתי צנועים וסמחו פמוצ'עהום.

ודי כא יסהד לעד די הווא זקן באיין מן אייאם מולאי סמאעל סהד שלא בפנינו ונאיין סהד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו חזרתו……והשתא דאנתינא להכי ותחת טובתינו גמלתנו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך.

מהיום הזה והלאה מי ידכלנא חד ללוואד דייאלנא והראיה באיין לוואד דייאלנא ופחוזנא הווא די מדכור פכל מא הייא כתבא די סרא די פיידנא מכלל הנאות המדור מכתוב לרבות תעלת המים העוברת בחצר הנזכרת.

וראיה אוכרא הא לכם פסק הקמונים נוחי נפשם על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות כאנו יטבלו נשים פהאדיך אסאקיא והייא מזררבא בזרב וכאנו יטלקו אלחוייאך וויטבלו תחתהום ועטאווהום ב״ד רשות יטבלו פכל צ׳אר די וואלאת… ואידא ענדהום האד לוואד מיוחד יש בו די והותר לבית הטבילה ועלאס ימסיוו לדייאר שלא יילהום אלא ודאי לווידאן כלהום בשוה די מוואלין אצ׳ייאר וכאנת ענדהום פיהום האד אלחזקה די טבילה דוקא, ומנאיין (חסר) הרי משה ן׳ עדי אחד מבעלי החצרות ועטאהום (חסר) ועטאהום באותן החצרות… ועוד דאיכא לבעלי החצר התק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם דאיכא בהדיא היזק ראיה מהפרוצות והעזות שבהם שמעברים עליהם גרף של רעי חמ׳׳ה שאין לו חזקה לכ״ע כדכתב מרן סימן קנ״ה סל״ו… ולמכתי׳ר החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

חדש טבת משנת אשר ה ח ז ק ת י ך מקצו״ת הארץ.

הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן קד.

פרשת בראשית ◆ תורת אמך

המלקט: הרב אברהם אסולין ◆ לאור רבותינו חכמי המערב זצ"ל
מוסדות תפארת מיכאל, אתר 'אור חדש' ליהודי צפון אפריקה.
בראשית ברא אלהים (א, א).
כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל בספרו נתיבות השלום, ויש לתמוה שהרי ידוע שהשמים והארץ נבראו מאש ומים, אך עדיין לא ידענו מנין נבראו האש והמים? ותירצתי על פי מה ששמעתי ממור אבי (הרה"צ רבי דוד הלוי רבה של תעלה), שמברכין
עליהם "שהכל נהיה בדברו" והוא משום שהמים נבראו ממאמרו של ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה לב, א), "בראשית" הוא גם מאמר שנאמר )תהילים לג, ו(, בדבר ה' שמים נעשו ע"כ דבריו. ומילת "אמר" בראשי תיבות היינו אש מים
רוח. ללמדך שכמו שהדיבור של האדם בנוי מרוח תחילה שיוצא מפיו, ולאחריו הדיבור ולאחר הדיבור ימצאו בפה, כך הקב"ה הוציא הדיבור ברוחו ויצאה אש ויצאו המים. נמצא כי ממילת בראשית שהיא מאמר נבראו אש ומים.
כתב הגאון החסיד רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים הקדוש, "בראשית" אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל )פסחים נד.(, כי גן עדן וגיהנום נבראו קודם שנברא העולם, שהם שכר
ועונש על התורה והמצוות. והוא שרמז באומרו "בראשית", כי שני דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה שהם שכר ועונש – גיהינום וגן עדן. זכה, וירא מה', נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. ולשניהם יקרא ראשית, כי אם קדמה אחת לחברתה, לא יתייחס ראשית לאחד. הא למדת כי בדיבור אחד נבראו יחד. ועוד כתב "בראשית" – אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל כי ה' ברא ארבעה עולמות, ויחסו להם שמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ורמזום בפסוק )ישעיה מג, ז(, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצירתיו אף עשיתיו. והוא שרמז כאן באומרו "בראשית". – הוא עולם הכבוד שהוא האצילות והוא יקרא ראשית לכל. "ברא"- הוא עולם הבריאה. "אלהים" – רמז לעולם היצירה, כי יש שם דינים.
"את השמים ואת הארץ" – הוא עולם העשיה, כי הוא זה שמים וארץ.
ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן )א, ט(.
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה )ה'תרמ"ו – ה'תשל"ו(. איתא במדרש פליאה: בשעה שעלה משה רבינו ע"ה, למרום לקבל את התורה, מצאו להקב"ה כותב "יקוו המים". אמר לו: למה כתבת "יקוו המים". אמר לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקד להחרב. ויובן על פי הזוהר הקדוש )בלק, רב, א(, בזמן שבית המקדש קיים, השכינה נהנית
מן הקרבן, כמו )במדבר כח, ב(, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, אבל לאחר חורבן בית המקדש, שכינת רם ונשא מן התורה, שנאמר )ישעיה נה, א(, הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה )בבא קמא, יז(, כלומר, שכינה שהיא צמאה מהעדר הקרבנות לאחר שנחרב בית במקדש, "לכו למים" שהיא התורה. ועוד שתיבת "למים" במס"ק עם האותיות והכולל עולה למנין טו"ב, "ואין טוב אלא תורה", כמ"ש בגמרא )ברכות ה(, ויובן, כשראה משה רבינו ע"ה שהקב"ה כותב "יקוו המים" ואין מים אלא תורה שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקדש להיחרב, ואז תהיה השכינה נהנית מן התורה שהיא משולה למים.
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם )א, כז(,
יש להקשות, מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא זכר ואחר כך נקבה? נראה לפי שהאשה דברנית, אילו נבראת תחילה לא היתה יכולה להיות לבדה אפילו שעה אחת. לכן נברא זכר תחילה, כדי שאחרי כן תוכל האשה לדבר עם בעלה.
וקשה, למה כל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית הם באפשרות להתקיים כמו שנבראו, ומין האנושי אינו כן? וזה לפי שהאשה נבראת מן האיש ועתה כולם יוצאים מן האשה. ונראה, לפי שעתידה אומה לבוא ויאמרו שאשה תלד בלא שום איש, ויאמרו לה שהיא אלוה, ואחת הטענות שנאמר להם, היא זו: תדעו שמה שאתם אומרים הוא שקר, ראו מה עשה יוצר העולם אלהינו אין עוד מלבדו, שאעפ"י שברא האשה מן האיש, עם כל זה הפך סדרי ימי בראשית והכל יוצאים מן האשה. ואילולי נבראה האשה תחילה היו אומרים שדבריו אמת – כמו שברא הקב"ה אשה בלא אדם, כן עתה בא האיש מן האשה בלא אדם, לכך ברא האיש תחילה )מאור החיים(.
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים )ב,ד(.
כתב הרב ישועה הלוי )התרע"ט(, בספרו ישא ה', יש לחקור, למה הכתוב שינה. בתחילה אמר "השמים והארץ", ואח"כ אמר "ארץ ושמים"? ויתכן שבא לרמוז למה שאמרו רבותינו ז"ל )בר"ר יב, טו(, כי בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין, והיינו "השמים והארץ" כסדר. ואח"כ ביום "עשות ה' אלהים", שיתף את מדת הרחמים, אז אמר "ארץ ושמים". אעפ"י שהרשעים מהפכים את מדת הרחמים שהוא השמים, לדין שהוא הארץ ומקדמים ארץ לשמים בהפך הישר והסדר, אע"פ כן ה' אלהים מרחם. 

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל )ב, טז(.

 כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה ומגדולי רבני מרוקו בספרו אוצר המכתבים )ח"א(. לשון הכתוב קשה, כי מילת "לאמר" היא מיותרת, ולמה? ואפשר שבא לומר שכפל לו הצווי כדי לזרזו. ונראה שצווהו "לאמר", זה הצווי גם לחוה אשתו, כי לא מצינו שנצטווית, אם לא שנאמר על ידי בעלה שנצטווה לומר לה, ואיפה? במילת "לאמר" 

לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו )ב, יח(. 

כתב הגאון החסיד רבי דוד אבוחצירא זצ"ל הי"ד מחכמי העיר תאפילאלת, בספרו אוהל מועד, נרמז "לא טוב היות האדם לבדו", גם בעניין לימוד התורה, דהיינו שלא טוב שיעסוק בתורה לבדו בלא חבר, שכתוב )בירמיה נ, לו(, "חרב אל הבדים ונואלו", וזהו "לא טוב, לבדו", כי אם עם חבר, וקנה לך חבר, ושבכח זה זוכה האדם לכתרה של תורה ומגלין לו סודות התורה. וזהו "אעשה לו עזר כנגדו" – דהיינו, כביכול אעשה לו עזר וסיוע לזכות לכתרה של תורה, וגם השכינה שרויה ביניהם, כי אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, בכח זה החבר שכנגדו, וזהו "כגדו". וכתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה )ה'תר"מ – ה'תשכ"ג(, אפשר לבאר, בהקדים מה שאמרו רז"ל )יבמות סב:(, "השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה שרוי בלי תורה", וזהו שאמר הכתוב "לא טוב" שהאדם יהיה שרוי בלי טובה ובלי תורה שנקראת טוב, כמו שכתוב )משלי ד, ב(, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. וזה כשהאדם יהיה לבדו, לכן "אעשה לו עזר
כנגדו". ובגמרא )שם(, כי מי שאין לו אשה שרוי בלא חומה, הכוונה בלא בשלום, שנאמר )איוב לא, כד(, "וידעת כי שלום אהליך", ופירש רש"י ז"ל, בזמן שיש לך אהל, ואין אהלו אלא אשתו )מועד קטן ז:(, שנאמר )בדברים ה, כו(, "שובו לכם
לאהליכם". והנה מילת "אעשה", גימטריא שלום, ואימתי יש לאדם שלום, בזמן שיש לו "עזר כנגדו", היא האשה.
ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת )ג, ז(.
קבלה ביד רבותינו )אבות דרבי נתן נוסחא א, לא(, שתחילת ברייתו של אדם היו אצבעותיו רומזות למחט, ואחר שחטא נשתנו להיות כיתדות. ולפי זה, כיון שתחילתו היו אצבעותיו כמחט, בהם היה נוקב ותופר העלים זה בזה, על כן לא
עשה כי אם חגורות ולא לבוש. וזאת התאנה נקראת תאנת אדם הראשון, אשר גבוהה י"ב אמות, ועלין שלה ארכן ד' אמות, ורוחבה אמה וחצי ככתוב בספר הברית. ואלו נפלאות תמים דעים אשר מפליא לעשות. )מלל אברהם אנקווא. התק"ז –
התקפ"ב(.
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו )ו, ו(.
הנה ידוע כי אהבת הבריות היא קיום העולם והעמדתו, שאם תפרוץ השנאה בין בני אדם, מעט מעט תאבד העולם. ואם כן תתבטל כוונת הבריאה, כי לא תוהו בראה לשבת יצרה )ישעיה מה, יח(, אשר על כן בהיות האהבה והאחדות בין
בני האדם, אף אם יהיה רע לשמים חס ושלום, על כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו בצד אחד של קיום העולם. ועל כן אמר "וינחם ה", רוצה לומר כי על חלקו יתברך דברים הנוגעים לו הוא מחל והיה לו נחמה, ואחר "כי עשה את האדם
בארץ" והוא עלול לחטוא. אבל "ויתעצב אל לבו", של האדם, שלא היה להם אהבה בלבם וצריך לאבדם, ואילו היה לבם טוב ושלם איש את רעהו יעזורו, לא היה מכלם מן העולם. )דברי יוסף ניסים בן דהאן זצ"ל, התרנ"ח(.
שבת שלום ומבורך,
הרב אברהם אסולין

לתגובות : a0527145147@gmail.com

פיוט לכבוד האדמו״ר דוד אביחצירא זלה״ה זיע״א

מאת כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

נעם הנז'

סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ חזק

לכבוד אדון מקל תפארת. רבינו דוד אביחצירא

אספר את מקצת שבחיו. מה שהיה עושה בחייו. כערוגת בשם לחייו. פניו כפני חמה מאירה.

נחמד נעים היה בדורו. מתבודד עם קונו ויוצרו. לכל היה נשמע דברו. באימה בפחד במורא.

יראת יי תמיד היתה בו. בלכתו בקומו ובשכבו. לאמו ואביו אהבו. עשה להם כתר עטרה.

ישב תמיד בבית מדרשו. גם ידע טעמו וממשו. עבד את

רבו ושמשו. בעבור זאת האדם נברא.

חבר חבורים על התורה. פתח האהל לו עטרה. שכל טוב על מדרש וגמרא. וגם על פסוקי דזמרה.

יתר כל חבוריו היקרים. בקש ותמצא בחדרים. מיֻסדים על

פי מוסָרים. על העבודה והתורה.

ישר לבב נקי כפים. בעבודת אלהים חיים. היה מפרנס העניים. בלב נדכה ורוח נשברה.

אור תורתו זרח עלינו. בנר מצותיו הדביקנו. כמה יגע וטרח עלינו. ללכת בדרך ישרה.

אחר עליתו בסערה. השמימה בטל גזרה. מעל ישראל אום

טהורה. בו בחר נאזר בגבורה.

דעת האלהים הוא קנה. בכל עת אצלו מזמנה. יום ולילה

לא זז ממנה. אחז צדיק דרך ישרה.

הדריך עדתו לתשובה. כל אחד בנחת ובשובה. לשם האל

דגול מרבבה. כל מעשיו היו בסתרה.

את עמו הטוב עת אזכרה. זכר צדיק לברכה אמרה. למדנו

מגדול ונורא. ברך את אברהם בתורה.

נפש אדוני מאד חשקה. לקים כל מצוה וחקה. בחפיצה

ובדביקה. לשרש נשמתו היקרה.

חכמים מאד שבחוהו. היה רב מאיד מחנהו. מן השמים

סיעיהו. במחשבתו הטהורה.

זריז ונשכר בכל מצוה. היה פורש מן התאוה. אשר היא

נשברה והִוָה. ואחריתה תהיה מרה.

קדש את עצמו במותר לו. בעניניו ובמאכלו. ואשרי אדם

שככה לו. כמה מעלתו יתרה.

אבוא כעני ודל שואל. מיושב תהלות ישראל. יברך

שארי״ת ישרא׳יל. הוא אח״י מל״ך שר התורה.

מקום הניחו לו אבותיו. גם הגיע לסוף מדותיו. בשובה ונחת

 ארחותיו. דרכו בקדש היא ישרה.

ישמח ישראל בעושיו. שמו נאה וגם מעשיו. מתוקים מדבש

מדרשיו. להחיות רוח נשברה.

ציץ ופרח מרבה המשרה. על שכמו צנה וסוחרה. וברוך

מבנים אשירה. הוא רבי יצחק אביחצירא.

חנון הוא ואב הרחמים. ישמר לו בניו הנעימים. אברהם יעקיב שלמים.

אשר הם ישלימו השורה.

זרע קדש ראשון בקדש. את ימיו לטובה יחדש. עד יגדל

כמו עיר וקדיש. בזכות אשר על שמו נקרא.

קולי לאל אָיֹם ונורא. יאריכו ימים בתורה. הם ובניהם עמם כשורה.

 עד אשר יבוא יום בשורה.

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כך או כך, לא יכולנו שלא להתפעל ממה שעינינו רואות: יהודים שכוחים בשולי העולם הופכים למוקדי עניין והערצה לערבים, לא רק במחוזותיהם ששם היו לשם דבר, אלא לגבירים מסעודיה, מלוב ומכווית, שנכנסו לאחר חצות עם מלוויהם ופמלייתם. אלה באו בזה אחר זה כדי להאזין למוזיקה אנדלוסית מושרת בפי יהודים ולהתענג על מה שהמקום, שיצאו לו מוניטין, מציע לאורחיו הכבודים. גם נראה בעליל כי הם מחבבים את בעלי המקום מארחיהם תוך התעלמות גמורה ומפתיעה מזהותם ולאומיותם. וכך לילה אחר לילה עד להשכמת הבוקר באים בני התפנוקים הללו לאכול מידם של יהודים, הפעם תחת עינם הפקוחה של אורחים מישראל, שלא התברר להם כל צורכם אם נוכחותם אינה מפריעה לאיש, או שאיננה ידועה לאחרים, או שהנאותיו של המקום מאפילות עליה. גם תהינו בינינו לבינינו אם שני האחים אבוטבול היו ממלאים אולמות לו עלו ארצה, אם היו נמצאים להם קופצים בממדים הללו ובממון הזה, אם היו מגיעים כלל להקמת מפעל בידורי משגשג כזה, או היה נמצא להם כל עיקר מקום בין עילית הבידור והעסקים בישראל. אלה הן השוואות חסרות שחר ומשחקי דמיון שאין להם במה להיאחז, אך במניין כל מה שמתרוצץ במוחותינו הקודחים בעת שאנו מנסים לספוג את שפעת החוויות והתהיות ולסגור עליהן כדי לא לאבד טיפה מהן – גם הרהורים כאלו עלו ובאו, ונדחו ונדחקו ושוב עלו, עד שגם אנו היינו תשושים שלא יכולנו עוד להבדיל בין המן למרדכי, ונאספנו אל יצועינו עייפים, טרופים ומבולבלים.

במפגשים הבאים, עם יהודים ולא־יהודים, לא יכולנו להתחמק משאלת ביטחונם האישי של יהודי מרוקו. ממה נפשך, אם הם יושבים לבטח, מדוע הם היגרו? אם הם חשים בשר מבשרה של מרוקו (ממש במילים הללו), מה חפץ להם בביטחונותיו של המלך ״האוהב אותם״. יש כאן מערכת סתירות שאיננה מתיישבת עם ההיגיון. האמת ניתנה להיאמר, שאצל שארית הפלטה של יהודי מרוקו, מאחורי חזות הביטחון העצמי על שרידותם ועל עתידם, נתחבאה לה אי־נחת על ההווה ויותר מתשעה קבין של ספקות על מה שטומן העתיד. הכול חזרו על כך כי צוואה מסורה בידי המלך חסן השני מאביו מוחמר החמישי לשמור על היהודים כעל בבת עינו. כל בן חורין עשוי להתחלחל מ״ביטחוך כזה של בני חסות, התלויים בחסדיו של שליט אוטוריטרי, שהוא עצמו איננו בוטח בעתידו. וההמון הערבי רואה את הקולות ושומע את הבזקי חייהם הטובים, הנוחים והמפונקים של שרידי היהודים אשר נותרו שם מוקפים עם רב של משרתים ערבים, שמדי פעם עולה בהם הקנאה, או שמתעוררים מתרדמתם רגשות האיבה הנושנים כלפי היהודים המקננים אצלם מקדמא דנא. אשר על כן ״ביטחון״ זה היה תמיד מהול בפחדים ובספקות: גם אם מלך זה או זה יחסו טוב וחיובי(כמובן, תמורת שלמונים וטובות הנאה אחרות כמו קשרים עם יהודי הגולה וסיוע ישראלי חשאי), הלוא הוא בן תמותה ואיננו בלתי מנוצח, ומי יערוב שיורשיו ילכו בדרכו ויכבדו את צוואתו? ומה שסיבך את העניין היו מחויבויותיה של מרוקו לעניינים ביךערביים וביךאסלאמיים, שפעמים היא יוזמת או מארחת אותם. ואין אתה יכול להפריד עולמית בין המשטמה הערבית לישראל והמאורעות שגרמוה לבין יחס ההמון(לעתים מוסת ולעתים ברשות עצמו) למיעוט היהודי ששרד לאחר ״יציאת מצרים״ של שנות ה־50 וה־60.

בשנים ההן נותרו בערי מרוקו עוד 15,000 יהודים, בעוד 250,000 נטשו והלכו להם, וגם מי שנותרו מאחור עזבו רובם, ונשתייר קומץ דל של שלושה או ארבעה אלפים. בא זה ללמדך כי הספקות שצצו בתוך קבוצת התיירים מארץ ישראל ובינה לבין יהודי המקום שעוד מלאם לבם לגונן על המשך ישיבתם, הצדיקו עצמם ברבות הימים, ואף יותר מזה. וכבר אז היו כתובות רבות על הקיר: יהודים מיוסרים אלה לא היססו לחלוק עמנו את פחדיהם, וכראיה לכך הביאו את קשריהם ההדוקים עם בני משפחותיהם בצרפת ובישראל, את ביקוריהם המזומנים הכא והתם, את ההשקעות שהשקיעו את כספם פה ושם לימי סגריר, את שליחת בניהם ללימודים או לשידוכים בתפוצות המרוקניות הגדולות וכיוצא באלה.

אלה לבטח אינם אמצעי זהירות הננקטים על ידי מי שיושב לבטח במקומו. לשונם המכלילה – לאמור ישראל ויהדות העולם הן ״אנחנו״, ואילו השלטונות המרוקניים ושאר ערבים משתמעים ב״הם״ – העידה כמאה עדים על אי־התוחלת שבהמשך ישיבתם שם, למרות הרווחה החומרית שבה חיו. אכן, מעורים הם היו בארץ ובעסקיה, ובה־ בעת לחשו לנו כי אין עתיד ׳¹ילדיהם שם היות והר הגעש שלפתחו הם חיו עלול חלילה להתפרץ בכל עת אם יורד המלך מכיסאו, או מאורע פנימי או חיצוני כלשהו ישלחו את ההמונים בשארית היהודים. הם רק מקווים כי פתח המילוט לא יוגף בשעה הרת־גורל כזו. המבדיל בינם לבין שאר אזרחי המדינה הוא שלאחרים אין תכניות מילוט, לא מצד האמצעים ולא מצד ארץ קולטת, ואילו להם גם האמצעים וגם הביטחונות שישראל תפתח את שעריה ביום פקודה.

גם האוכלוסייה המרוקנית הגדולה סביב הבינה במה מדובר, ובמה מיוחסים היהודים על פניה, וזה איננו מוסיף לא לתחושת הביטחון היהודית ולא לשותפות הגורל עם בני הארץ שאת זעמם הם מנסים לשכך ואת אמונם הם משתדלים לרכוש. כללו של דבר, היהודים הנותרים מודעים לאנומליה שבה הם שרויים: מצד אחד הנאה גדולה מחייהם החומריים והחברתיים, לרבות קשריהם עם החלונות הגבוהים של השלטון האוטוריטרי והמושחת, ומצר שני החששות הכבדים הנובעים בדיוק ממעמדם זה, היות וגורלם תלוי בכושר חיותו של המשטר. ובינתיים הם יושבים באי־נחת ומלחכים פנכות מכאן ומשם, מעמידים פני אורחים מרוקנים שאין להטיל ספק בנאמנותם, ובה בעת קושרים וזוממים כיצד ימצאו להם חלופה לבריחה ומקלט לעת מצוא.

בכלל ניכר הדבר כי המצב של יהודי מרוקו ופאס בפרט בחצי הראשון של המאה השש עשרה לספירה היה – כמו שכתבנו – לא רע, וזאת עובדה אחת שתוכל לאשר השערתנו זאת תסופר אצל כותבי הזכרונות אחדים בשנת ר"ף – 1520, שרר רעב נורא בפאס ומתו כל הבהמות ובני אדם הרבה מתו ומבני ישראל לא מת עוד אחד.

כי עושרם ואוצרות הרב אשר היה אתם עמדו להם בעת צרה ההיא, גם בשנת רצ"ה – כמו שיספר רבי חיים גאגין הנ"ל – הייתה שנת בצורת במרוקו, הויה העולם בצער גדול, ובכל זאת לא נמנעו היהודים המגורשים מלשלוח חטים לחוץ לארץ מבלי להרגיש ביוקר השורר בארץ שמפני זה חרה אפם של בני עם הארץ ויחשבו עצות להרוג ולאבד את היהודים ואת המלך שהיה מגן עליהם לולא שעד מהרה נפתחו שערי רקיע וירדו גשמים מרובים.

אמנם לפי דברי בעלי זכרונות אחרים קרו עוד אז בחצי המאה הראשונה של המאה הי"ז, רדיפות גדולות ליהודי מרוקו, סופר דברי הימים החכם מ. קאיזרלינג יספר על פי מקורות אחדים כי איזה שנים אחר גירוש ספרד היה היה שמד גדול, העם הצורר התנפל בזעפו על היהודים ויבז את רכושם וגם עשה בהם נרג ואבדון רב. בפאס חי אז בעת ההיא יהודי אחד ושמו אהרן, אשר היה חכם גדול משכיל ונבון דבר שידע לרכוש לו את לב המלך וימצא חן בעיניו מאד והיה לו יד בכל עסקי המלכות.

שנאת העם וביחוד כהני המושלמנים גברה למלכם עוד יותר מאשר לאיש הזה על כי הטה לו כל כך חסד וגם נשמע אליו ויתקוממו עליו ויהרגו את המלך וגם את אהובו זה ביום אחד ובו ביום נכנסו לרחוב היהודים ויהרגום וישימו אותם לבז ולמשסה את בתיהם החריבו וכל רכושם שללו למו.

הד ההרג הזה נשמע ויתפשט כמרוצת הברק גם ביתר ערי המחוז, ובמקרה יהודי פאס קרה גם ליתר היהודים אשר בכל הערים הקרובות, ועל ידי השמד הזה רבים היו אשר המירו את דתם מיראתם אך בסתר לבבם נשארו נאמנים לדת ישראל, והדבר הזה לא נכחד גם מעיני המלך החדש שמלך שמלך על מקום הנרצח.

ולכן הוא נתן צו לכל היהודים המומרים האלה כי הרשות בידם לשוב לדת אבותיהם בתנאי כי עליהם להכנע אל החקים המיוחדים האלה : לבל יוכלו לנעול מנעלי עור כאצילי הארץ כי אם נעלים העשוים מנעורת פשתן וקנבוס, לבל יוכל איש לרכוב על סוס ולשאת כלי נשק, צריך גם ללבוש בגד עליון שחור, ובשום אופן לא יתנו על בשרם בגד בצבע ירוק.

ועם כל ההגבלות האלה אשר צוה המלך ההוא להבדיל בם את המומרים, הרוב מהם חזרו לדת אבותיהם ויסבלו בדומיה. עוד אחרי זמן רב בשנת 1532 ( רצ"ב ) קבל הצרפתי אנדרי די ספוליט, שבא לפאס, רשיון מהמושל מולאי איברהים, לריב את היהודים ולהתוכח אתם בפומבי, אכן הם הראו אז אומץ לב ובשתי פעמים אשר התוכח אתם לא הצליח ולא יכול להעבירם על דתם.

וכאשר נואש מחפצו זה וירא כי לא יכול להם שם קץ לחייו, כל הדברים האלה הצגנו על פיו של החכם סופר דברי הימים הנזכר, טכן בהמקורות שבידינו אין כל רמז לשפוט על אמתתם, אמנם זאת ידענו על פיו של רבי חיים גאגין כי בכפר אחד ממחוז תאפילאלת בנגב מרוקו קמו הישמעאלים על היהודים ביום ה' סיון בשנת רפ"ו ויעשו בם שמות, את נשותיהם ובנותיהם טמאו ואת רכושם שללו ויבוזו להם, גם את הספרים לקחו וירמסו ברגליהם ויקרעו וישרפו אותם.