תקופת מלחמת־העולם השנייה נטבעה בזיכרון היהודים בגוראמה כתקופה קשה במיוחד. מושל צעיר ונוקשה, מולה, הגיע לעיירה וכנראה בשל מיקומה האסטרטגי הורה להכשיר במקום שדה תעופה. שטרית מתארו כמי שנגע במקומיים, רובם יהודים ומיעוטם ערבים, באכזריות רבה. הוא מציירו כלובש מדים נאציים הנוהג במקומיים כאילו היו שבויים במחנה ריכוז גרמני. בספרו של שטרית אין הבחנה בין תקופת וישי במרוקו, שהסתיימה בסוף 1942, לבין קצה של מלחמת־ העולם, בשנת 1945. התמורה רק נרמזת אולי דרך העובדה, כי בזיכרונם של יהודי המקום התחלף מולה הווישיסטי במפקד חדש אחרי הפלישה האמריקנית או מאוחר יותר.

במקום לא פרצו תקריות אנטי־יהודיות, אך האכזבה היתה רבה משהתברר כי המושל החדש, דובארי, הוא נוקשה וקיצוני מכל קודמיו. גם בגוראמה לא עורר אפוא קצו של שלטון וישי תחושה של רווחה וביטחון ליהודים.

בימי שלטון וישי ומיד לאחריו התחולל מעין תהליך של התפכחות בקרב יהודי מרוקו. כרגיל בשעות משבר עלו אל פני השטח תופעות שאולי היו נותרות מוסוות בימי שגרה, והציבו מול עיניהם של היהודים אמיתות על מצב יחסיהם עם הצרפתים והמוסלמים. לא ניתן היה להתעלם מן הקרע המוכח בין השלטון הצרפתי הרשמי, שנעשה בעל־בריתם של הנאצים, לבין היהודים בעולם כולו, כולל יהודי מרוקו שתחת שלטון וישי. השפעת הקרע אולי לא ניכרה בנקודות היישוב הנידחות ביותר במרוקו, אך במרכזים קטנים ואף רחוקים יחסית, כמו גוראמה, הוא היה ברור. גם היחסים עם המוסלמים – התברר באותה שעה – נתונים היו בתהליכי תמורה ושינוי שחייבו עירנות והערכה מחדש. מקץ שלושים שנות כיבוש צרפתי לא נשמר מעמדם ההדדי של הרוב והמיעוט כבתקופה הטרום־קולוניאלית. מעבר לכך, מלחמת־העולם החדירה לתוך מרוקו את עולמה המסוכסך של אירופה וחשפה את האוכלוסייה המקומית להשפעות שלא הכירה או שהטביעו עליה לפני כן רק חותם קלוש.

המלחמה גם פתחה מחדש את שאלת מעמדה הפוליטי של הארץ. בין שדובר על כך במפורש ובין שלא, ניתן היה לחוש שמדוקו חדלה להיות נחלתה הקולוניאלית הבטוחה והבלעדית של צרפת. גם מעצמות אחרות לטשו אליה עיניים, ואף שלא התכוונו לכבוש אותה לעצמן נעשתה עינן צרה בשלטונה של המעצמה שכשלה במבחן המלחמה. בראש ובראשונה הבחינו בכך העילית המרוקנית ותנועת השחרור המקומית, שהחלו לתסוס באותה עת. צרפת נכנסה למגננה במרוקו, כמו במקומות אחרים באימפריה הקולוניאלית שלה, ויחסם הנוקשה של הצרפתים כלפי יהודי מרוקו אחרי הפלישה האמריקנית לא היה אלא פרק זעיר ולא מפואר בתולדות ראשיתה של תקופת מגננה זו.

תפוצה אחרי המלחמה

משנודעה שואת יהודי אירופה ליהודי מרוקו השתנתה תפישתם את עצמם ואת סביבתם. גם יהודים במקומות אחרים החלו להתבונן ביהודי מרוקו באופן שונה ולקשור עמם קשרים חדשים. יכולתנו לצטט עדויות על התקריות האנטי־יהודיות בקזבלנקה אחרי הפלישה האמריקנית היא עצמה פרי השינויים האלה שחלו בתקופת המלחמה. חלק מן העדויות נשמר בארכיונים בירושלים, עיר שאליה שוגרו כדי לעורר את התנועה הציונית למצב היהודים במרוקו. היקפן הוא חסר תקדים במסורת השתדלנות של היהודים המקומיים, וגם מענן אינו שגרתי. קריאות לעזרה שכתבו יהודים מקומיים לפני כן לא היו ארוכות והן שוגרו לאישים ולארגונים יהודיים בבירות המעצמות הקולוניאליות, בעיקר צרפת ואנגליה. אך מה יכלו לעשות מנהיגים יהודים מקומיים בעיצומה של מלחמת־העולם, שעה שיהודי צרפת היו נתונים לרדיפות קשות ובריטניה היתה שרויה בעיצומה של מלחמה על חייה? בתקופה זו החלו לבלוט לדידם שני מרכזים יהודיים חדשים כמקור פוטנציאלי לסיוע: המרכז האחד היה היישוב היהודי בארץ־ישראל, והאחר – יהדות ארצות־הברית.

היישוב היהודי בארץ־ישראל היה שרוי מחוץ לטווח פעולות האיבה ונראה משגשג בתקופה קשה זו. הוא נבדל משאר התפוצות בכך שייצג את הציונות, תנועתם הלאומית של היהודים. ליהודי מרוקו היו כבר קשרים מורכבים עם התנועה הציונית. בעקבות הקשיים בתקופת המלחמה ביקשו הפרו־ציונים המקומיים להדק את קשריהם עם היישוב בארץ־ישראל ולקבל סיוע מן המוסדות הלאומיים. ערב פרוץ מלחמת־העולם ניכרה תסיסה ציונית מסוימת בכמה קהילות ואף התעורר בהן דחף לעלייה. עתה, משאפשר היה לחדש את הקשר, חזרו הציונים המקומיים לבקש סרטיפיקטים.¹⁷ אבל הציפייה מן היישוב בארץ־ ישראל לא הצטמצמה להגירה למרכז הלאומי. הציונות, כמו התנועה הלאומית המרוקנית, הציבה בפני אוהדיה חזון של שחרור ועצמאות ורבים מן היהודים במרוקו, שהיו נתונים תחת רושמה של תקופת דיכוי, גילו אז לראשונה את הציונות כתנועה המציעה דרך חיים חלופית למציאות קיומם. כתוצאה מכך חדלה הציונות להיות זרם שולי בחיים היהודיים הציבוריים במרוקו והחלה להתקדם למרכזם.

המעניין הוא שבאותה תקופה החלו מוסדותיה המרכזיים של התנועה הציונית לגלות גם הם לראשונה עניין של ממש ביהודי מרוקו. הידיעות על השמדת יהודי אירופה עוררו ביישוב היהודי חרדה לגורלו. מאילו מאגרים אנושיים יתפרנס לאחר אובדן מרכזי היהדות ההמוניים? העיניים הופנו לתפוצות בארצות האסלאם, ומרוקו בלטה כתפוצה היהודית הגדולה שבהן.¹⁸ לראשונה בתולדות הציונות תפסה מרוקו מקום בתוכניות העלייה של קברניטי היישוב, ומכאן ואילך לא איבדו הם את העניין ביהודיה, שרובם היגרו בסופו של דבר לישראל בשלושה גלים גדולים – 1949-1948 (כ־20,000 נפש), 1956-1954 (כ־60,000 נפש) ו־1964-1961 (כ־100,000 נפש). באופן זה עברה הגדולה שבתפוצות היהודיות בארצות האסלאם ברובה למדינה היהודית. התנועה הדמוגרפית המרשימה הזו החלה במגעים האינטנסיביים הראשונים שנקשרו בשנות המלחמה ומיד לאחריה בין שליחים ארץ־ישראלים לתנועה הציונית המקומית.

במקביל לגילוי ההדדי בין יהודי מרוקו למרכז הלאומי־היהודי בארץ־ישראל התרחש תהליך גילוי הדדי גם בין יהודי מרוקו ליהודי אמריקה. פשר העניין של יהודי מרוקו באחיהם לדת באמריקה ברור: בעוד צרפת כשלה במבחן המלחמה, ארצות־הברית קנתה בה לעצמה באופן סופי את מעמדה הבכיר בעולם. היה לכך ביטוי מוחשי בנחיתה האמריקנית בחופי מרוקו ובמקום שהחלו האמריקנים לתפוס בפוליטיקה המקומית. המוסלמים והצרפתים סברו כי היהודים השתכרו מן המחשבה שדווקא להם, אנשי המיעוט, הילידים ובני החסות, יש אחים לדת בעלי עוצמה במעצמה המערבית העולה. לא לחינם צוטט לעיל המוח׳זיני אומר ליהודים, ״אתם חושבים שאמריקה, שעתה הגיעה, היא האל הטוב שלכם?״

אם המניעים לעניין שגילו עתה יהודי מרוקו ביהודי ארצות־הברית היו ברורים, הסיבות לגילוי יהודי מרוקו על־ידי היהודים האמריקנים היו מורכבות יותר ופחות ברורות מאליהן. תחילת העניין נעוצה במעמדה הגיאוגרפי של מרוקו. כשם שבתקופת גירוש ספרד מצאו בה יהודים רבים מקלט ראשון בשל קרבתה לאירופה, כך היה גם בתקופת מלחמת־העולם השנייה. פליטים יהודים חצו את מצרי גיברלטר וניסו למצוא להם מפלט ביבשת האחרת. בסמוך למצרים הם מצאו את העיר הבין־לאומית טנג׳יר, ובה נקלטו כמה מאות מהם. כמה אלפים התפזרו בערי מרוקו, אך לא הצליחו למצוא מקלט בטוח תחת שלטון וישי, ורבים מהם נכלאו במחנות עבודה במדבר בתנאים קשים. אחרי המלחמה עיבדו בעלות־הברית תוכנית להקים בפדאלה שבמרוקו מחנה מרכזי לפליטים שמצאו עד אז מקלט בספרד." בעיית הפליטים היהודים במרוקו תפסה לכן מקום בפעולות העזרה ליהודי אירופה שניהלו ארגונים יהודיים אמריקניים בתקופת המלחמה. אגב כך נוצרו קשרים ראשונים בין אנשי הממסד היהודי־ האמריקני, במיוחד זה של הג׳וינט, הארגון הפילנתרופי המרכזי של יהודי ארצות־ הברית, לבין כמה מאנשי העילית היהודית־המרוקנית שטיפלו גם הם בפליטים.

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

העלייה ההמונית

הקמת המדינה הביאה ליישומו של המפנה הרעיוני בהתייחסות לעלייה שחל בשנות הארבעים הן ביחס לעלייה המונית והן ביחס להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכנית העלייה. עלייה המונית הייתה נחוצה להצלה ולבניין גם יחד. הצורך בהצלה היה ברור לגבי ניצולי השואה, בייחוד במזרח אירופה, ששרידי היהודים ששבו מהמחנות זכו שם לעתים קרובות לקבלת פנים עוינת במקומות מגוריהם. אל אלה הצטרפו יהודי ארצות ערב, שבמקרים רבים כבר היה מעמדם מעורער והסכסוך הישראלי־ערבי ערערו עוד יותר. החשש מ׳סיבוב שני׳ במאבק עם הערבים והצורך בחיזוקה הדמוגרפי של ישראל הכריעו את הכף לטובת עלייה המונית משיקולי בניין. השיקול הדמוגרפי היה כאמור גם אחד הגורמים שהביאו להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכניות העלייה הציוניות.

מיד עם הקמת המדינה החלו לזרום אליה גלי העלייה. תכנית המיליון, שבן־גוריון תכנן לבצע בעקבות סיומה של מלחמת העולם, החלה להתממש בנסיבות פוליטיות אחרות. עד ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות עדיין היה קצב העלייה אטי. חלק מהעולים היו צעירים שמקצתם הוכשרו עוד בחו״ל להיות תגבורת לכוחות הלוחמים. כאשר התייצב המצב והישרדותה של מדינת ישראל נראתה ודאית גברה העלייה. המעפילים שגורשו לקפריסין ושארית הפלטה במחנות בגרמניה ובאוסטריה, יהודים שיישבו על המזוודות׳, החלו לעלות ארצה. מארצות הבלקן ומטורקיה עלו יהודים רבים – 33,000 מיהודי בולגריה, 7,000 מיהודי יוגוסלביה ו־30,000 מיהודי טורקיה עלו ארצה עד סוף 1949. ב־1949 החלה עלייתם של יהודי תימן במבצע ׳מרבד הקסמים׳ ובתוך כמה חודשים עלו מעל 30,000 מהם. שערי פולין נפתחו גם הם בסוף אותה שנה. מאמצע 1950 ועד סוף 1951 עלו רוב יהודי עיראק וחלק ניכר מיהודי רומניה.

לפני קום המדינה מנה היישוב היהודי בארץ כ־650,000 איש. ב־1948 עלו ארצה למעלה מ־100,000 איש. ב־1949 הגיעו כ־240,000 עולים, ב־1950 עלו כ־170,000 וב־1951 כ־174,000 עולים. בתוך שלוש שנים עלו ארצה בסך הכול יותר מ־680,000 איש. העלייה הכפילה אפוא את מספר תושביה היהודים של הארץ, והעולים שהגיעו שינו את ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית בה והציבו בפני מנהיגיה אתגר נכבד מבחינה כלכלית וחברתית.

העלייה לא זרמה מאליה. היה צורך לעודד ולארגן את הגעת היהודים, מפני שנוסף על רכיב ההצלה היה בעלייה ההמונית גם רכיב משמעותי של בניין. יותר מזה, לדעת בן־גוריון הייתה העלייה הרכיב החשוב ביותר בביטחון הלאומי ובעצמה הצבאית של מדינת ישראל. בלא עלייה היה ניטל הצורך המדיני בהקמת מדינה ליהודים. נוסף על אלה סיפקו העולים החדשים את המסה הדמוגרפית החיונית כל כך למדינה הנתונה בסביבה ערבית עוינת. העולים גם היו האוכלוסייה שיכלה להחזיק בשטחים החדשים שנכבשו במלחמה.

 הצורך בעולים היה רב כל כך שלא זו בלבד שהמדינה והסוכנות היהודית ניאותו לקבל כמעט כל עולה, הן אף חיפשו אחריו, שכנעו אותו לבוא ומימנו את נסיעתו ואת מחייתו לאחר עלייתו ארצה. משרד החוץ של המדינה הצעירה ניהל מגעים דיפלומטיים עם ממשלות כדי שיתירו את יציאת היהודים. הסוכנות היהודית, בסיוע ארגונים יהודיים בין־לאומיים דוגמת הג׳וינט, הקימה מחנות ותחנות ביניים בארצות המוצא ובארצות המעבר, עסקה בהנפקת דרכונים, בבדיקות רפואיות ועוד. את הנסיעה מימנו ארגונים יהודיים (בדרך כלל הג׳וינט) ובארץ שוכנו העולים במחנות והסוכנות נשאה בהוצאות קיומם.

ממדי העלייה העצומים הטילו עול כבד על מערכת הקליטה. המסה הדמוגרפית, שנועדה לחזק את מדינת ישראל, עמדה למוטט את כלכלתה. לא זו בלבד שהיא איימה לפגוע בבניין אלא שקריסת המערכת הכלכלית הייתה מקשה גם את אפשרויות ההצלה. לכאורה אך טבעי היה שמדינת ישראל תקבל החלטה להפסיק או למתן את העלייה ההמונית. אולם מכיוון שנעשתה מיתוס מכונן של מדינת ישראל לא העז איש לכפור בחיוניותה הן למדינה הן לעם היהודי. דיונים על האטתה התנהלו בחדרי חדרים וכל פרסום עליהם הוכחש במהירות. בדיונים על הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות חשו רבים מחברי ההנהלה צורך להצטדק על הצעותיהם להגבילה. אשר על כן מפתיע מספר ההחלטות שהתקבלו בכל שנה משנות העלייה ההמונית בדבר הגבלתה. מסוף 1948 התנהל פולמוס בין מחייבי הגבלת העלייה לבין שולליה כשהעוסקים בקליטה ואנשי הכספים בממשלה ובסוכנות חוזרים ותוקפים את מחלקת העלייה על התעלמותה מהמכסות שנקבעו. ביקורת על העלייה הבלתי מוגבלת הייתה גם בעיתונות. מאיר גרוסמן, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות, כתב מאמר ובו הזהיר מעלייה בלתי מווסתת. העלייה בצורתה הנוכחית, כתב, עלולה להיהפך מברכה לקללה. רוב הביקורת נסבה על ההיבט הכלכלי. הבאת האלפים, קליטתם הראשונית, שיכונם, מציאת תעסוקה עבורם והטיפול הרפואי בהם הצריכו משאבים רבים, משאבים שלא היו למדינה שזה עתה החלה להתאושש ממלחמה קשה.

את ההחלטות שהתקבלו בהנהלת הסוכנות בדבר מכסות העלייה עקף ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל (הפועל המזרחי), בשלחו העתקי מכתבים מפעילי העלייה בשטח ובהם נאמר שהאטת העלייה איננה מעשית. לעתים פשוט הודיעו הפעילים על האניות היוצאות לדרך תוך התעלמות מופגנת מהמכסות. סביר להניח שתמיכתו התקיפה של בן־גוריון בעלייה בלתי מוגבלת הייתה בבחינת הרשאה לעוסקים בעלייה להתעלם מהוראות הממונים עליהם. בן־גוריון הודה מעל במת הכנסת במצוקת הקליטה אך אמר שאין להתאים את העלייה ליכולת הכלכלית אלא להפך, יש להתאים את היכולת הכלכלית לממדי העלייה הצפויה. הוא נהג להשוות את המאמץ הכרוך בקליטת העלייה למאמץ הכרוך במלחמה. לא התקציב קובע אלא הסכנה המאיימת: ׳התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעלייה׳, אמר.

افحام اليهود

הספר " אפחאם אליהוד " – השחרת היהדות, נכתב על ידי לא אחר מאשר בנו של מחבר " עת שערי רצון " רבי יהודה בן שמואל עבאס שחי במאה ה13…בנו שמואל שנאלץ להתאסלם עקב רדיפות המאוחידון, כתב כנרה את הספר הזה בלחץ הרודפים ועל מנת להציל את נפשו מהם…..כאשר נוברים בהיסטוריה, זה כמו ארכיאולוגיה…אתה יודע מתי אתה מתחיל ואינך יודע לאן תגיע….

יהודה בן שמואל עבאס חי במאה הי״ג.

היה חכם משורר וחבירו של ר׳ יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק לו כבוד ותהלה. נאלץ לברות מפאס בזמן רדיפות האלמוואתדין. התיישב בארם צובה. משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מארוקו נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״ (= השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. ר׳ יהודה ידוע גם בכינוי (הספרותי ?) ״אבו בקא אלמוגריבי״.

תפילת ראש־השנה

עדיין לא האיר הבוקר וכבר נעורו כל תושבי ה־מללאח משנתם. הגברים לובשים את בגדי החג ורצים לבתי־כנסת מבלי לטעום גם קפה. התנועה בשכונה רבה, כולם ממהרים כדי לתפוס מקום. אבות ובנים מחזיקים את מחזורי הימים הנוראים המוכרים מהציורים המיוחדים שעל לוחות הכריכה שלהם. איש איש לא נעדר מבתי־הכנסת שבימים אלה הם מלאים מפה אל פה ובפרט בשני ימי ראש־השנה. בתפילת שחרית נאמרים הרבה זמירות ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול ור׳ יהודה הלוי, שכן אומרים שהזמירות סגולתן להכרית כל מיני מקטרגים הבאים לקטרג על תפילותיהן של ישראל. תפילת שחרית נאמרת בהתלהבות עצומה ומגיעה לשיאה כאשר הציבור מגיע לחזרת תפילת שמונה־עשרה, אז מכל הגרונות בוקעת הקריאה המרגשת ״מי כמון אב הרחמן, זוכר יצוריו ברחמים לחיים״.

במכנאס, הישיש ר׳ דוד חסין ז״ל, מצאצאי המשורר הנשגב ר׳ דוד בן חסין ז״ל היה עומד לפני התיבה בימים הנוראים כשהוא נעזר בשני סומכים: ר׳ אהרן בן חסין מימינו ומשמאלו ר׳ יהושע מריג׳ין ז״ל

עת שערי רצון

התעוררות רגשית ואמיתית מגיעה לשיאה שעת הוצאת ספרי התורה. כשנפתח ההיכל, כל המתפללים נדחפים, גם הנשים הזקנות והכלות הצעירות שזה עתה נישאו עומדות גם הן ונדחפות בפתח בית־הכנסת, זאת בהעדר עזרת נשים, וכולן רוצות לראות ספר תורה ולנשקו, רחש תחנונותיהן ובקשותיהן של הנשים, מתערבב עם שפע ״יהי רצון״ ו״לשם יחוד״ הרבים הנאמרים בעת הוצאת ספרי תורה בימים הנוראים. הנשים ראו בפתיחת ההיכל ״שעת רצון״ והגבירו את תפילותיהן ובקשותיהן. האימהות הזקנות התפללו שהבת או הנכדה תזכה בשידוך טוב. הכלות הצעירות שזו השנה הראשונה לנישואיהן ביקשו שתזכינה בפרי בטן ובבן זכר ובתוך רחש התפילות בוקע קולו של השליח ציבור הפותח בפיוט העקידה הידוע:

עת שערי רצון להפתח/יום אהיה בפי לאל שוטח/אנא זכור נא לי ביום הוכח/עוקד והנעקד והמזבח.

כל קהל המתפללים ממשיך אחר שליח ציבור ובקול רם. בהתרוממות רוח זו, היה מתקבל ספר תורה בימים הנוראים, וגם בחגים ובשאר ימות השנה.

העקרות נפקדות בראש־ השנה

ביום הראשון דראש־השנה, קוראים בספר תורה, בפרשת ״וירא״ על שרה אמנו שהייתה עקרה, ״וה׳ פקד את שרה״ (בראשית כא) ומפטירים בספר שמואל א׳ ״ויהי איש אחד מן הרמתים״, על חנה שהייתה גם כן עקרה ואח״כ ילדה שבעה. באותה הפטרה מזכירים את תפילת חנה: ״ותתפלל חנה״ . בארץ רים נוהגים לקנות העלייה למפטיר מתוך אמונה ותקווה עמוקה, שביום זה של ראש השנה, יפקוד השפ גם אותם בזרע של קיימא ובבנים זכרים כמו שפקד את שרה וחנה, אשר ממנה יצא הנביא שמואל.

הערת המחבר : אישה שאין לה בנים, תאמר בעב שבת לאחר הדלקת הנרות את ההפטרה של יום א' דראש השנה " ויהי איש אחד מן הרמתיים ". נהגו גם לקנות את ההפטרה של מנחה של יום כיפור בדמים מרובים, הפטרת יונה הנביא.

הערת המחבר :    במרוקו לא היו עזרות נשים, רק בשנים האחרונות כשהתחילו לבנות בתי־כנסת חדשים, הכינו גם עזרות נשים. על הענין הזה ראה: מים חיים, ח. ב, עמי צג ואוצר המכתבים ח. ג, אלף תשמו.

הערת המחבר :    היו בתי־כנסת שנהגו לומר את הפזמון הזה, בשעת הוצאת ספרי תורה, כאשר ההיכל פתוח ויש שהעדיפו לאומרו לפני תקיעת השופר, משום שמדובר בענין עקידת יצחק. פיוט זה ״עת שערי רצון״ נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים, בעת הוצאת ספרי תורה במנחה. מחבר פיוט זה הוא יהודה בן שמואל עבאס, חי במאה הי״ג, חי בפאס, אולם נאלץ לברוח ממנה בזמן הרדיפות האלמוואחידין והתיישב בארם צובה, חיבר מספר שירים, אולם רק כעשרים מפיוטיו שרדו והמפורסם שבהם הוא ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק. בשיר זה מרמז גם על עקידתו הפרטית, שעקדו את בנו שמואל והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר בשם ״אפ׳חאם אל־יהוד״ (השחרת היהודים) נגד היהדות והתורה. אביו יהודה היה ידוע בכינוי הספרותי ״אבו בקא אלמוגריבי״. על משורר העקידה ראה: ספר השנה של יהדות אמריקה, עמי 390־393: נר המערבי ע׳ 26 : פאס וחכמיה, עמי 337 : מלכי רבנן דף נד, אות י.

מתוך הספר פאס וחכמיה כרך א' עמוד 337

יהודה בן שמואל עבאס חי במאה הי״ג.

היה חכם משורר וחבירו של ר׳ יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק לו כבוד ותהלה. נאלץ לברות מפאס בזמן רדיפות האלמוואתדין. התיישב בארם צובה. משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מארוקו נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״ (= השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. ר׳ יהודה ידוע גם בכינוי (הספרותי ?) ״אבו בקא אלמוגריבי״.

חלק שני

היקפה וממדיה של התנועה במרוקו

פרק ראשון: שנות תכ״ו-תכ״ט(1669-1666)

ראינו בפרק הקודם את התפקיד הפעיל שמילאה יהדות מרוקו בכל ההתרחשויות ההסטוריות, החברתיות והרוחניות שפקדו את היהדות במאות ה־16 וה־17. היא חוְתה את החוָיה המסעירה של גרוש ספרד ותרמה תרומה נכבדה בקליטת חלק מהמגורשים. היא היתה שותפת פעילה בהקמת המרכז הקבלי בצפת, ונציגיה תרמו להקמתה להתפתחותו ולהאדרת שמו. הם נטלו חלק נכבד בכתיבת ובעריכת הקבלה הלוריאנית ובהפצתה.

כן ראינו כיצד קמו בהשפעת הקבלה, תנועות משיחיות מקומיות במרוקו אשר מחולליהן היו בני המקום. ראינו שמחשבי קצין ומבשרי הגאולה לא חסרו בכל הזמנים. יהדות מרוקו לא רק שלא חיתה בשולי הארועים ההסטוריים של התקופה אלא נטלה חלק פעיל בהתהוותם והשפיעה על עיצובם.

לכן כשבשורת שבתי צבי הגיעה אליהם הם לא נהגו בה אחרת מאשר נהגו שאר הקהילות היהודיות בהן פשתה אותה אמונה. גם בתוך קהילות יהודי מרוקו האמונה החדשה גרמה להתלקחות ולמחלוקות בין המצדדים בתנועה לבין מתעדיה. לפי העדויות של אנשי התקופה התפשטה האמונה החדשה חיש מהר והגיעה לממדים גדולים. תאים של התנועה הוקמו במרכזים יהודיים בכל רחבי הארץ. בסאלי, בפאם, במקנס, במרקש, בתדלה (תידולה – צפונית מזרחית למרקש), בטטואן, באזורי תפיללאת ובשאווייה.

על עומק חדירתה של התנועה למרוקו אנו למדים מאגרותיו של ר׳ יעקב ששפורטש אל חכמי המערב ומחליפת מכתבים בינו לבינם. מלבד אגרות אלה הכלולות בספרו של ששפורטש – ״ציצת נובל צבי״ – שרדו מאותם המים כמה כתבי־יד וכן שירים ופזמונים. בםך־הכל המקורות על תולדותיה של התנועה השבתאית במרוקו הם קלושים ומזעריים למדי ודלים מאד. ובכל זאת יש בהם כדי להצביע על עצמת התנועה, על שרשיותה, חדירתה ואחיזתה בקרב יהדות מרוקו.

ביטול הצומות

מהמקורות הקיימים אנו יודעים שהכתות השבתאיות במרוקו היו קנאיות – כפי שנראה להלן – וקיימו את כל הציווים של התנועה, כולל הפיכת ימי הצומות על חורבן הבית לימי חג ומועד לכבוד המשיח והגאולה.

ראשי התנועה

בכל אחת מהקהילות בהן היו לתנועה מהלכין, ובהן מצאה אחיזה בקרב התושבים, קמה כת שתמכה בעקרונות התנועה, ובראשה עמד מנהיג הכת. בראש הכת בסאלי, אשר אנשיה היו קנאים במיוחד, עמד ר׳ יעקב בךסעדון. במקנס עמד בראש התנועה איש רב פעלים ובעל השפעה, הנגיד מימון מאימראן, ובמרקש נתפס לאמונה החדשה ועזר להפצתה ר׳ שלמה אביטבול שהיה רב בעירו.

ולית תמיהא. הכמיהה לבוא הגאולה היתה גדולה והאוירה היתה נוחה לקליטתה ולהתפשטותה של תנועה המבשרת את בואו של המשיח. האמונה בבואו של המשיח היתה כה חזקה, עד שהגיעה לזהות מוחלטת עם חיזוק האמונה הדתית, וכל מי שניסה להתנגד לתנועה היה בעיני הצבור כמחטיא את הרבים ומונע מן ההמונים לקבל עליהם עול שמים ומעכב את הגאולה.

מה הפלא אפוא שלא רק ההמונים נגרפו בפסיכוזה הצבורית אלא גם רבנים ומורי צדק נתפסו לאמונה החדשה ועזרו להפצתה, ביניהם ר׳ שלמה אבי־טבול ממרקש, שהיה כאמור רועה רוחני בעירו. גם נגד ר׳ יעקב ששפורטש, מחולל ההתנגדות לתנועה והלוחם האמיץ נגד השבת­אות טענו כאילו נכנע לפסיכוזה הצבורית והאמין בשבתי צבי בימיה הראשונים של התנועה וכאילו רק לאחר שעבר הגל הראשון של ההתלה­בות והשברון המשיחי והחלה ההתפכחות ושפיות הדעת, יצא ללחום נגד התנועה.

מתנגדי התנועה

ואכן קמה במרוקו תנועה שבתאית חזקה, וכגודל התנועה כך היתה עצמת ההתנגדות אליה. לוחמים אמיצים ועזי נפש קמו נגד התנועה, והודות לפעילותם ולמאבקם נגדה נבלמה תנופתה ונעצרו התקדמותה והתפשטו­תה. ידועים לנו שמותיהם של שני לוחמים שרדפו את בעלי האמונה החדשה עד חרמה והצרו את צעדיהם: ר׳ אהרון הסבעוני מסאלי ור׳ דניאל טולידאנו ממקנס. טולידאנו היה איש רב השפעה ונמנה אחר־כך בין יועציו של המלך מולאי איסמעיל. בשאר המרכזים עמדו בראש תנועות —ההתנגדות המרא דאתרא וחכמי המקום.

על פעילותם של חכמי ודייני המקום נגד התפשטות התנועה אנו למדים מאגרתו של ר׳ אהרון הסבעוני אל ר׳ יעקב ששפורטש, וזה לשונו: ״והנגיד הרבי מימון מאימראן (ממקנם) וסיעתו מחזיקים בידיהם … וכתבתי לדייני מתא פי״ם (אנשי פאם) וביקשתי מהם לכתוב להם ולחזירם … וכתבתי להם חכמי פי״ס שלא יפרצו גדר ויכחידו מהקהל. ואני כמה פעמים צועק ככרוכיא. הנה כתב קהל פי״ם בא אליכם ולא שמעתם ויאמרו לא נראה אלינו. כלל העולה, אלה הם דרכיהם וקצת מהם.״

מדברי בני התקופה ומעדויותיהם אנו יודעים שהאמונה במשיח החדש הייתה עמוקה ועזה ואנשי הכתות וראשיהן היו אדוקים וקיצוניים באמו­נ­­ם. הם קיימו את כל מצוות התנועה לכל פרטיהן ודקדוקיהן. בין השאר, ביטלו את הצומות הקשורים בחורבן הבית בהסתמכם על הכתוב בספר זכריה: ״כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי (שבעה עשר בתמוז) וצום החמישי (ט׳ באב) וצום השביעי (צום גדליה), וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.״

ר׳ יעקב סעדון, ראש הכת השבתאית בסאלי, פוסק בסמכותיות ־בהחלטיות: ״כל המתענה בתשעה באב אינו רואה בנחמת ציון״ ורבי אהרון הסבעוני, מראשי המתנגדים, גם הוא מסאלי, נאנח ואומר בלב דווי: וק״ק (קהילת קודש) מארויקום (מראקש) החזיקו בדברי הדיוטות ואומרים כל המתענה יקרא כופר. "

מלאכים בשמי מרוקו

תיאור מציאות שנות ה- 50 במרוקו אחרי פתיחת שערי העלייה

בעת ההיא במרוקו ילדתי היקרה,
הופצו שמועות שמלאכים מן הארץ הקדושה,
באו וזרעו מפיהם במתיקות את הבשורה:
'קמה ארץ- ישראל מעפרא דקודשא'

המוני היהודים על טפם יצאו מן "המלאח",
תמהים וכמהים, היכן המלאכים? שואלים,
ותקום בהלת השמחה לעזוב ולברוח
"זאת עלייה!" תיקנו השליחים הטובים.

התורים נשתרכו לעלייה ברחובות הערים,
הערבים נדהמים ממראה עיניהם, שואלים:
"למה אתם עוזבים אותנו? הלוא כמונו כמוכם!"
ליהודים הייתה תשובה: "לזה ציפינו אלפי שנים!"

העומס והלחץ על פעילי העלייה הכריעו אותם,
הם ברחו על נפשם וסגרו את משרדי הרישום,
אלא, שאחרים פתחו מחנות לקליטת המוני-העולים,
אז באו השלטונות וסגרו המחנות ומוסדות היהודים.

וכך היה המצב: עלייה וסגירה, בורחים וחוזרים,
היהודים לא נרתעו, ולא נסוגו אפילו מהסלקציה,
והנה ילדתי, אנחנו כבר ששה עשורים בונים ונבנים,
באנו כאן עם כל מורשתנו לרבות "המימונה והמופלטה".

תמונה: Jewish Agency for Israel

פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15

המרות המוניות בפאם במאה ה-15

הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1465-1421, פקד בשנת קצ״ח (1438) על העברת היהודים בפאס למלאה הסמוך לארמון המלכות. כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. יהודים שסירבו לעבור למלאח התאסלמו.

מהם ששמרו על שמות המשפחה שלהם כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכשרונותיהם ובחריצותם.

לפי תיאורו של ר' סעדיה אבן דנאן את הקורות ביהודי פאס: יהודים שהתגאו הלכו למסגד הגדול ב-1440 וסתמו מקור המים הנובעים שם, ומלאוהו יין ונשתברו שם כל הלילה. ובאור הבוקר הלכו ונשאר יהודי אחד שיכור שנרדם. הגויים מצאוהו וכתגובה עשו פרעות ביהודים, וניצלו רק אלה שהתאסלמו (בניהו, תשנ״ג, עמי 48).

המרה ואפשרות לחזור ליהדות

בעקבות מרד שסיים את שושלת בני מרין בשנת 1465 המירו בפאס יהודים רבים. במקורות העבריים מכונה האירוע 'גזירות הרון', הכוונה לשני יהודים אהרן בן בטאש ואחיו שאול ששירתו את עבד אלחק אלמריני. הוא חוסל על ידי יריביו, כי גילה אהדה כלפי היהודים.

 יהודים הועסקו בתפקידים ממשלתיים. הוא מינה את אהרן כגזבר ויועץ שלו. אהרון [הרון בפי המוסלמים] הואשם, כי ניצל את מעמדו בעיקר בקשר לאיסוף כספי המסים וחלוקתם. וכן נתן פירוש בלתי נכון לקוראן.

יהודים הואשמו בהעלבת אישה מוסלמית אצילה. ההמונים תקפו את הרובע היהודי, כפי שתואר על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השני את הקורות בפאס בין השנים קצ"ח- רצ"א (1531-1438). בעת מחלוקות על השלטון בפאס היה מלך, ואחיו מורד במלכותו. במרד המליכו אחד מהם, ונשבע האחר שלא הומלך, כי אם יחזור למלכותו, ימנה רק יהודי כסגנו בשם הרון [אהרן]. ואמנם כך היה. היהודים היו גאים בהישג זה.

ועברו תורות חלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה נשואה והכוה מכות אכזריות…. עד שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג… עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל.

 אהרן בן בטאש נהרג באירוע זה. בהמשך נאמר כי יאחר עשרה ימים קבץ המלך את כל המומרים, ואמר להם: ידעתי ונתאמת אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל מי שירצה לחזור יהודי יחזור בגופו'. בין המתאסלמים היו יהודים אמידים, וצאצאיהם נחשבו בין האריסטוקרטיה הפיננסית בפאס. ביניהם משפחות כהן- סקלי [או סקאלי], שוקרון ועוד, מהם הידועים במוצאם היהודי עוד במאה ה-.20

המתאסלמים בפאס

יהודים ממגורשי ספרד שהגיעו למרוקו ובעיקר לפאס, מהם רבים שהתאסלמו, נחשבו עד קרוב לזמננו גורם כלכלי חשוב. מהם ששלטו על ענפי יבוא ויצוא, בייחוד עם אנגליה. עד עתה ידועות בשפחות מוסלמיות שדם יהודי זורם בעורקיהן.

לדברי הקונסול הכללי של צרפת במרוקו, בין המוסלמים במרוקו בעיקר בעיר פאס, המכונים  Bildi [רבים Bildiyyin. הם סבלו מהגבלות, ולמרות עושרם- יוקרתם נמוכה. כך היה גם ברבאט. יש שהיו בעבר נוצרים ויהודים, ביניהם במשפחות חשובות.

 האחרונים מרובים יותר, ומתחתנים רק בינם לבין עצמם. כינויים Toornadis. עד עתה מבחינים ביניהם ובין המוסלמים המקוריים. המתאסלמים שעסקו בצורפות התארגנו ב " חברה " נפרדת מהצורפים האחרים. בראשה עמד 'אמין' שנבחר על ידי החברים, הוא קבע את תנאי העבודה, השכר, המסים.

המטרה של החברה הייתה לשמור על האינטרסים הכלכליים, מניעת תחרות והסגת גבול, וכן עזרה הדדית, במקרה שאחד האומנים נקלע לקשיים. לפי סקר ב – : 1905 הסוחרים שהשתייכו לקבוצה זו בפאס מהוים 45 -46 אחוז מכלל הסוחרים ו-56 עד 58 אחוז מכלל הסוחרים הגדולים.

התאסלמותם של יהודים בפאס במאה ה- 16:

 הייתה ידועה גם במאה ה-19, ונזכרת במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מסליסבורי ב-24 בינואר 1880 בעקבות האירוע דלקמן: לפי מכתבים שכתבו סוהרים יהודים בפאס היה אירוע מזעזע בעיר. יהודי מקומי בעל חסות של צרפת התווכח עם מוסלמי בשער העיר.

הוחלפו מכות והיהודי ברח. יהודים שהזדמנו למקום הותקפו על ידי ההמון, אבל הצליחו להימלט, חוץ מיהודי זקן שנתפש, הוכה ונשרף. הסולטאן ציוה על מאסרם של כמה מהמעורבים, ושמונה בעלי חנויות בסביבה שלא התערבו למען היהודי הזקן.

במכתב נזכר כי כבר ב-14 בפברואר אשתקד הודיע הכותב שמנהיגי הקהילה בפאס הביעו דאגתם שעלולה לפרוץ קנאות מוסלמית נגד היהודים, בגלל שכמה מהם קיבלו חסותה של צרפת ושל מדינות אחרות, וכתוצאה מכך הרשו לעצמם לנהוג בגסות כלפי מוסלמים.

 אירוע מסוג זה במאה ה-16 גרם לשחיטת היהודים בפאס, שלא קיבלו עליהם להתאסלם. יש שם הרבה צאצאים של מתאסלמים, ששמותיהם מסגירים את מוצאם היהודי.

יחס התנועה ליהודים

בואנוס איירס-בית כנסת

רבים בתנועה הציונית חשבו תחילה כי הטורקים הצעירים יעניקו אוטונומיה ליהודים בארץ ישראל, אולם מחשבות אלו התבדו מהר כאשר התנועה גילתה יחס אנטי- ציוני מובהק. מצב זה החמיר במלחמת העולם הראשונה כשהטורקים ראו בעולים היהודים (שהחזיקו ברובם באזרחות רוסית ) אויבים והפעילו נגדם גזירות: בין היתר כפו עליהם לקבל אזרחות טורקית, וגירשו את יהודי יפו ותל אביב צפונה אל השרון והגליל בטענה שהצבא הבריטי מתקרב ליפו.

יהודי העיר איזמיר, שממנה באו רבים מחברי הקהילה הספרדית של בואנס איירס, היו נתונים בתקופת השלטון היווני 1918 – 1922 לרדיפות מצד האוכלוסייה היוונית, ואלפים נמלטו מן העיר. מתוך 35.000 יהודים שהיו באיזמיר בשנת 1914 נותרו בה בשנת 1927 רק 16.500.

ארגנטינה הייתה רק אחד מיעדי ההגירה של היהודים הספרדים. הקירבה הלשונית שבין הלאדינו והספרדית הקלה על ההגירה לאמריקה הלטינית, ואולי אף עודדה אותה, אולם למעשה גברה ההגירה לאחר סגירת שערי ארצות הברית, בעקבות חוקי המכסה של ראשית שנות העשרים, ושנים אלו נחשבות לשנות השיא של ההגירה היהודית לארגנטינה.

מאז שנת 1930 החלה ארגנטינה להגביל את ההגירה אליה, עד שערב מלחמת העולם השנייה נעצרה ההגירה כליל. בתקופת המלחמה הגיעו לארגנטינה יהודים מארצות הכיבוש הגרמני – ובהם ספרדים מיוגוסלביה, מבולגריה, מיוון ומאיטליה.

מקום המגורים הראשון של הספרדים בבואנוס איירס היה ברובע סנטרו הסמוך לנמל, ואחר כך ברובע ויז'יה קרספו. בשנת 1914 התכנסו עשרה מילידי איזמיר, שהתגוררו בויז'ה קרספט, והכריזו על הקמת הארגון " קהל קדוש ותלמוד תורה לָה הֵרמַנדַד ספרדי ".

שנים אחדות לאחר מכן פנו חברי הארגון אל השלטונות הארגנטינאיים וביקשו מהם הכרה משפטית. השלטונות היתנו את הכרתם בהתחייבותו של הארגון לדאוג לחבריו הנצרכים ובשינוי שם הארגון " לארגון קהילתי יהודי ספרדי של בואנוס איירס "

ב – 9.2.1919 התכנסה אסיפת הייסוד של " הארגון הקהילתי היהודי ספרדי " שבה אושר התקנון, התקף – בשינויים קלים – עד היום. לפי התקנון נקבעו לארגון חמש מטרות :

א. לעזור ולהגן על האחים לדת החולים והנצרכים.

ב. להעניק חינוך יהודי

ג. לבנות מרפאה.

ד. לרכוש קרקע לבית קברות.

ה. לקיים פולחן יהודי לפי המנהג הספרדי.

התקנון זכה לאישורם של השלטונות ב- 5.1.1920 והקהילה הספרדית קנתה את הבניין ברחוב קָמָרְגוֹ 870 – בו שוכן בניין הקהילה עד היום. באותה שנה נמנו עליה 284 משפחות חברים.

במשך שנות העשרים הלך וגדל מספרם של חברי הקהילה עד לכאלף משפחות בתחילת שנות השלושים. הסיבה לכך הייתה הריכוז הגדל והולך של מהגרים מתורכיה ברובע חיז'ה קרספו. יש לציין, כי הציבור ברובע זה היה ברובו דל אמצעים וגם מנהיגי הארגון הקהילתי לא הצטיינו ברווחה כלכלית.

שונה מזה היה גורלם של בני רודוס, שלאחר שעשו את צעדיהם הראשונים ברובע סמטרו, התבססו מבחינה כלכלית והעתיקו את מגוריהם לרובע קולחיאלס, שם הקימו בשנת 1929 את בית הכנסת ואת הקלוב – " שלום " – שבהם התרכזו החיים החברתיים של יוצאי רודוס.

בקהילה זו נמצאו כמה אנשים שהתעשרו וקנו לעצמם שם של פילנתרופים גדולים, כשהם עוזרים לא רק לבני קהילתם, אלא לכל הציבור הספרדי. בעוד שהמנהיגים של רובע ויז'ה קרספו ניהלו באורח שוטף את הארגון הקהילתי שלהם והיו מקובלים על " עמך " של יוצאי איזמיר, היוו הנדבנים הגדולים – גדולי הסוחרים והתעשיינים הספרדים – מעין אריסטוקרטיה, ותרומתם לארגון הקהילתי הספרדי היוותה רק חלק ממסכת פעילותם הציבורית.

קשה מאוד לדבר על מנהיגות רוחנית דתית בקרב הציבור הספרדי של בואנוס איירס. בין המהגרים הספרדים לא נמצאו אנשים שזכו לסמיכות רבנית, וכמעט שלא נמצאו ביניהם כלי קודש. התקופה היחידה, שבה היה לקהילה רב של ממש, היו השנים 1929 – 1931, בעת כהונת הרב ג'אין, שליח " ההתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות " בירושלים.

הרב ג'אין כיהן תקופה קצרה כרב הקהילה המרוקנית\ כרב הקהילה הספרדית וכרב הקהילה הירושלמית הקטנה, שהתקיימה באותה עת בבואנוס איירס, אך הוא לא הצליח להשתלב בחיי הציבור הספרדי בארגנטינה ועזב אותה באכזבה גלויה.

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

הקהילה נתברכה ברבנים ותלמידי־חכמים. את הכשרתם קבלו כולם בישיבת ״בית־אבוחצירה״ שבעיר תאפילאלת אשר הוקם עוד מתקופתו של הרב הגאון יעקב אבוחצירה. בין הרבנים בלטו הרב יעקב לוי המכונה באבא־ יגו, הרב מסעוד הלוי המכונה באבא־ענא, אחיו יעקב לוי המכונה באבא־יגו חזן, הרב מכלוף שטרית המכונה חזן ילו ובנו הצעיר, הרב יהודה. אולם, את עבודת־החזנות, חינוך־הילדים, שחיטה ובדיקה, עשה הרב דוד לחיאני המכונה באבא־דודו חזן אשר שימש בין השאר גם כמוהל. רב מוכשר זה היה גם דרשן מעולה והיה מנהיג רוחני ליהודי־העיירה. הוא חינך ולימד עשרות מילדי־הקהילה וסבלנותו כלפיהם לא ידעה גבול. עליו אמרו כולם שמילדים טפשים עשה תלמידי חכמים. הוא לימד בתוך בית־הכנסת כשכל החניכים יושבים על מחצלות או שטיחים בלויים ומחולקים לקבוצות.

בני קבוצת המתחילים, גילאי חמש ושש שנים, היו כל היום מחזיקים בידיהם לוחות־עץ ועליהם היו מודבקים דפי־נייר. מעל דפים אלה למדו הילדים הקטנים אותיות א׳ ב׳ בכתב יד גדול של המחנך עצמו, אשר כתב בדיו שחורה. קמח מעורבב במים ומורתח על האש שימש לו כדבק, ובו השתמש גם לכריכת ספרים קרועים ובלויים. קבוצת־ילדים אחרת בגיל הבר־מצווה, לימד הרב השקדן תפילות, פרשת־השבוע, תהילים ופרקי־אבות. התלמידים הגדולים המתקרבים לגיל החופה, היו לומדים גמרא, זוהר, רש״י, ותנ״ך.

כל הילדים והבחורים היו לבושים בעבאיות וחבשו לראשם כיפות־צמר שחורות וגדולות. הרב המחנך לימד אותם תוך כדי עבודה בכריכת־ספרים כשהוא עובר מקבוצה לקבוצה, מתקן לזה, מדריך אחר, גוער בשני ובנרדמים בועט קלות ברגלו. כאשר בא אליו יום אחד דוד לחיאני הגבוה, מייצר הסבון הטוב של העיירה, כדי לשאול על נכדיו יצחק ושמעון, ענה לו הרב: ״נכדיך קבלו ממני את כל מה שיש לי לתת והם חוזרים כעת על חומר שכבר למדו״. ״ומה הלאה״ ? הקשה דוד לחיאני על המחנך. ״הם צריכים להמשיך במקום אחר וחבל על כל יום שהם מוסיפים לשבת פה״, פסק באבא־דודו חזן. שמעון ויצחק הצעירים סיימו את לימודיהם, איפוא, וכל עוד לא נמצאה להם דרך אחרת להמשיך בלימודיהם, הלכו לעבוד בשדות־הסבא המסור. סיפורם של יצחק ושמעון עצוב. אביהם התייאש מחיי־העיירה וחיפש עתיד טוב יותר במקומות אחרים, וכשלא מצא אותו, נדד לאלג׳יריה השכנה בלי לחוס על יצחק הקטן ושמעון שהיה עדיין בבטן אמו ״חניני״. הסבא דוד לקח אותם לביתו עם אמם וגידל אותם במסירות כבניו הוא, והם למעשה לא הכירו מעולם את אביהם מולידם וקראו לסבם ״אבא״. הסבא דוד העניק להם חום ואהבה בנוסף על תנאי־קיום טובים, ופינק אותם יותר מבנותיו שלו, אשר נולדו לו משלושת נשותיו. הסבא דוד ניסה להביא בנים לעולם וזאת עשה כשהוא מתגרש מזו ונושא אחרת. רק האישה השלישית, מרים, העניקה לו בך זקונים, משה, כשדוד היה כבר בן שמונים.

יום אחד החליט הרב באבא־דודו חזן לעזוב את העיירה גוראמה ולעבור לשרת את העיירה תאלסינט הנמצאת במרחק של שבעים קילומטר. השמועות סיפרו שהרב התאהב בבחורה צעירה ורצה לשאתה לאשה על פני אשתו הראשונה שבינתיים התעוורה. מנהיגי הקהילה ובראשם דודו ישועה הגדול, לא ראו בעיין יפה את מעשה הרב ואסרו עליו זאת. הם טענו שבחורה זו אינה הולמת איש חכם כמו הרב. אולם, הרב המאוהב נכנע ליצרו, ועל אף חוכמתו הגדולה, עזב את אשתו העיוורת ויצא את העיירה עם אהובתו. בעיירה תאלסינט קבלו אותו בשמחה ולא פשפשו במעשיו, ושם נשאר עד יום מותו. בגוראמה נשארו בנותיו ובנו ״ענא״, שאף הוא היה תלמיד חכם.

וויכוחים רבים היו בין יהודי־הקהילה על חינוך הילדים אחרי עזיבת הרב דודו חזן, אולם נמצא תמיד מי שהתנדב והמשיך לשאת בעול החינוך, בכדי להקנות תורה וחוכמת־ישראל לבני־האומה המפוזרת. למרבה הצער, לא לכולם נתאפשר ללמוד תורה מפי הרב דודו חזן וגם לא מרבנים מחנכים אחרים. כי רבים היו טרודים במאבק היומיומי על הקיום. לא לכולם היו עסקי־מסחר ולא כולם הרוויחו למחייתם בקלות. צרות רבות היו ועוני רב, וכל אלה לא פסחו על היהודים. רבים מהם טעמו טעם מר בחיים הקשים ועמלו קשות כל ימות־השבוע כדי להתרווח מעט ביום שבת. כך נותרו רבים ללא תורה, ועל אף שהיו משכימים קום לתפילת שחרית ומעריבים בתפילת ערבית, לא לקחו הם לידיהם סידור תפילה ונאלצו להסתפק בברכה קלה ובאמירת־אמן. למרבה הפלא, דווקא מעטים אלה שלא למדו כלל, היו אדוקים והקפידו לקיים על כל מה ששמעו מפי רבנים ואנשי־דת. וכך קרה שבאחד הימים, נתקל יוסף דהאן המכונה ״יסו רחמה״ בעיתון שבו ״היכיר״ את האות א. היה זה יום שני שבו מתקיים שוק העיירה, ואחרי שיסו רחמה שיפשף את עיניו שוב ושוב, נדמה לו שאינו טועה והעיתונים ששימשו אותו לאריזות מרכולתו, אינם אלא דפי־ספר תפילה כלשהו שנפל לידיו בטעות. יסו רחמה הזדרז לפתוח את כל אריזותיו ואחרי שאימץ את עיניו ״היכיר״ גם את האות הגדולה ל. אז החליט לאסוף את העיתונים ובתום היום ילך לברר מה פשר אותיות אלה על גבי עיתוני אריזה. לפנות ערב התרוקן השוק מההמון הרב שהיה בו ויסו רחמה ארז את שארית־מרכולתו שהייתה פרושה על שמיכה תחת כיפת־השמיים, ורץ אל בן אחיו יצחק הסנדלר. יצחק דרעי המכונה חאקי יחיה היה מתלמידיו הטובים של באבא־דודו חזן ועליו היטיל יסו רחמה לבדוק את עיתוניו. חאקי בחן בעיון רב את הכתוב ולא הבין אף מילה אחת.

״הכל כתוב כאן בלשון הקודש אך השפה לא מובנת״ אמר חאקי דרעי לדודו, יסו רחמה. ללב חאקי דרעי התגנב חשש שמא קיימת עוד אומה המשתמשת באותיות לשון הקודש ועל כך לא ידוע ליהודים. או שמא, היהודים בעצמם המציאו שפה אחרת בגלותם במקום לשון הקודש, כפי שיהודי מרוקו משתמשים בכתב רש״י לניהול עסקיהם בשפה הערבית. גם מכתבים, איגרות ושטרות חוב נכתבים בכתב רש״י כאשר השפה היא ערבית עממית של מרוקו. פרשת העיתונים בלשון הקודש העסיקה את יהודי העיירה ושימשה זמן רב מקור לניחושים וויכוחים ביניהם. מישהו דאג לשמור על העיתונים במקום ״קדוש״ שבו שמורים ספרים ישנים ובלתי שמישים. אך התעלומה של עיתונים אלה נותרה ללא פיתרון עד שיום אחד היגיע לעיירה ״כולל״ מירושלים. הכולל מעדת אשכנז הגיע למטרת־איסוף־כספים לישיבות. בעיירה לא נמצא איש שהיה מסוגל לדבר איתו, פרט לרב באבא ענא. הכולל הרב דיבר עברית שוטפת ואילו באבא ענא הרבה בשאלות כדי להבין את דבריו, ולבסוף נוצרה ביניהם הבנה. כשהתחילו לחייך אחד אל השני, הכל הבינו שהרב מבין את הכולל. באבא ענא תירגם לערבית את דברי־הכולל וסיפר להם מעט על מצב ירושלים החרבה, על חברון ועל צפת וטבריה הכבושות בידי נוכרים. כולם השתוקקו לשמוע וכולם בלעו כל מילה וציפו לעוד מילה של חדשות מארץ הקודש. כאשר הוצגו העיתונים המוזרים בפני הכולל הירושלמי, הציץ בהם במבט חטוף ואמר: ״אידיש״.

״ומה זה אידיש?״ היקשה באבא ענא.

״זאת שפת היהודים בכל אירופה ואסיה במקום לשון הקודש שאסורה בשימוש. הסביר הכולל ההדור בלבושו השחור וזקן שחור לבן מעטר את פניו. ״ומי המציא שפה זו, כלומר, מאיזו לשון לקוחה?״. הקשה עוד באבא ענא.

הכולל היסס קמעא והשיב:

״שפת אידיש דומה לשפה הגרמנית״. סתם ולא פירש.

באבא ענא הפך מנהיגה הרוחני של הקהילה ומאז עזב הרב דודו חזן את העיירה, נוסף לו גם תפקיד של חזן ושוחט בבית־הכנסת.

רבי שמואל חאגיז, אולי אחיו או בנו של רבי אברהם חאגיז הנזכר מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אלמושנינו, רבי אברהם ביטון, מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אוגווילום ( מת לפני שנת שכ"ג, רבי יצחק בן פישי, רבי משה אבן טשטיאל ( שניהם מתו סביב לשנת ש"ל ), רבי שמואל בן גיקאטיליא ) מת סביב שלנת ש"ל ), רבי אברהם בחאנסי, כנראה בנו של רבי משה בלאנסי הנזכר למעלה, ורבי דו בן סלימאן בן סמחון, שניהים היו סופרי הבית דין, והנגידים היו :

רבי שם טוב בן רבי אברהם שהובר מנגידותו אחר כך בשנת רפ"ז, בערב חג הסוכות, ורבי שאול בן שם טוב בן רמוך שנמנה תחתיו, ואחריו רבי אברהם רותי.

אלה הם גדולי הרבנים וממוני העדה של המגורשים שחיו אז סדור הראשון להתיישבותם בפאס, מחצי המאה השלישית ועד הרבע הראשון של המאה הרביעית. זולת אלה ידענו כבר שמות הרבנים רבי שם טוב לארמה – לירמא, רבי אברהם סבע ורבי יעקב לואל שלשלת המגורשים מפורטוגל שבאו לפאס ומגדולי התושבים שבדור הזה ודענו גם שמות הרבנים האלה רבי חיים גאגין, רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, רבי יחייא בר רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים רבי שאול בן שלמה דאנינו.

מכל הרבנים שזכרנו, שהיו בתור ראשי וגדולי המגורשים והתושבים בדור הזה, אין עוד אתנו יודע עד כה מתולדותם ומפעולתם בשדה התורה החשובה, ורק אודות אחדין מהם הננו נותנים פה את הידיעות אשר נודעו לנו.

רבי חיים גאגין, זולת ספרו " עץ החיים " שחיברו על אודות מחלוקת הנפיחה אשר את תוכנו העתקנו בפרק הקודם, נמצא ממנו עוד בכתב יד איזה קטעים והם " פירוש על משנת ערוגה, וקינות אחדות, ומזה יש לשפוט כי חיבר איזה ספרים שנאבדו כבר, לפי הנראה  כי אחרי שנת רצ"ה שבה גמר את ספרו " עץ חיים ", לא נשאר עוד בחיים כל כך.

ואם נכונה השערתנו שכתבנו למעלה, כי יציאת רבי חיים גאגין בימי נעוריו מפאס הייתה בשנת רכ"ה, יהיה לפי זה ימי חיין בערך שמונים שנה פחות או יותר מעט לצאצאו הרב הזה ותייחשו בני משפחת גאגין שישבו בירושלים בהמאה הי"ט. רבי חיים גאגין שהיה ראשון לציון בירשלם בהקדמת ספרו " מנחה טהורה " ובהקדמת בנו לשאלות ותשובות " ישמח לב " 

רבי שם טוב לארמה או לרימא, חיבר קונטריסים על שאלות ותשובות וחידושי דינים, ונזכרו אצל אחד מרבני פאס בדור שאחריו, רבי שאול סירירו, הרב הנזכר בספרו " אורים ותומים " כתב יד, העתיק הקבה דוגמאות ועניינים מספר הקונטריסים הזהשל רבי שם טוב לארמא ביחוד בענייני האנוסים ודיניהם, כמו מומר שקידש בת ישראל.

מילת בן שפחה שנתגירה, וכדומה, ומדבריו שמה נוכח לדעת גם כן כי היה גדול כבודו בעיני החכמים מקשטיליא, שיזכור אותם לפעמים ושהיו מכבר בפאס שבא לפני הוא רבי שם טוב לארמא מפורטוגל, וכפי הנראה כי ספר הקונטריסים הלזה, אבד זכרו כבר, ממשפחתו זאת ידענו כימ חי עוד רב אחד בפאס או באחת מערי מרוקו, ושמו רבי משה לארמא, הוא חיבר ביאור על כל התנ"ך, ודרשות, כתב יד ומהם אפשר שם עוד יסופר כי בשנת :

ש"ב נלכדה העיר תלמסאן בידי עכו"ם ושפט ה' באותו הקהל בכל מיני שפטים רעים, ונהרגו ונשבו היהודים כמו אלף וחמש מאות נפשות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהלות הקדושות פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה עליהם, לרבוי השוביים וליוקר המעות יותר משווין, וקצת מהשבוים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו את נפשם ונלכדו אחר כך.

כי ישובי המקום שברחו שם מכרום לעכו"ם ההגידה שבגדו בם…וקצתם נתעצלו ולא ברחו ולא זזו ממקום עש שתפשום בידים, ובעת בואם לפני החכם הרב יוסף עוזיאל ז"ל יצא משפט מלפניו כי אותם שברחו ועשו יכלתם גם בחור וגם בתולה, הכל יוקדמו בפדייה ואותם שהועד עליהם שהתעצלו יתאחרו עד עת קץ.

השבי של יהודי תלמסאן, זה נזכר בדברי הימים לרבי יוסף הכהן , " וגם היהודים אשר היו בתלמסאן שם לרוב ניתנו לשלל בעת ההיא וימכרום לעבדים ולשפחות בחודש אדר ש"ג בארבע נכנפות הארץ מהם נגאלו באוראן ומהם נגאלו בפיס ומהם הלכו שבי בארץ ספרד טימירו דתם וכו…על פי זה נראה כח התנפלות הספרדים על תלמסאן הייתה בסוף שהת ש"ב ונמשך השלל עד אדר ש"ג.

על פי הסיפור הזה נתברר לנו כי נשאר רבי יוסף עוזיאל חי עוד עד שנת ש"ב, ובכן כפי מה שכתבנו עוד למעלה כי בשנת ש"ה כבר לא היה בחיים, יוצא כי גוע וימת בין שנות ש"ב – ש"ה.

רבי נחמן בן סונבאל, בא במשא ומתן של הלכה עם רבי צמח דטראן שהיה רב באלג'יר בדור הזה, וזה חלק לרבי נחמן כבוד גדול ויחשב לקטן מקטני תלמידיו הוא רבי נחמן, וכן אחדים מהרבנים שהזכרנו, והם רבי אברהם די ליאון רבי יצחק נהון, רבי שם טוב אמיגו, רבי שמואל חאגיז ורבי יצחק בן פישי חיברו – כנראה – איזה ספרים בביאורי תנ"ך

רבי אברהם אדריטאיל ידענוהו מספרו שחיבר לתשלום ספר הקבלה מהרבא"ד ושבו השאיר לנו זכרונות חקרים לקורות גדולי ספרד במארוקו בני דורו, וכפי שסיפר הוא בעצמו היה אז בשנת הגירוש כבן עשר שנים, ובפאס למד לפני רבי יעקב לואל המגורש מפורטוגל.

ובשנת ר"ע בהיותו בן כ"ח שנה חיבר ספרו ההוא אשר שב בשנת רפ"ה וישת עליו נוספות שהם לא נראו אלינו. בשנת רפ"ו מצאנוהו כבר נמנה בין רבני המגורשים בפאס, וכפי שזכרנו כי מת רבי אברהם אדרוטאיל לפני שנת ש"ה, נדע אם כן כי חי בערך ששים שנה פחות או יותר מעט.

רבי אברהם עוזיאל, נזכר בכבוד גדול בתשובת הרב שמעון דוראן, לבנו של רבי אברהם, רבי יצחק עוזיאל הנזכר בדור שאחר זה. שם יאמר ולאבותינו הקדושים אראלים ותרשישים…למקחוק שמענו…כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק….

ומדברי רבי שמעון דוראן שם מבואר רבי אברהם עוזיאל עם רבני פאס החליפו שאלות ותשובות עם רבני אלג'יר ויהי שם רבי אברהם עוזיאל ביחוד נערץ אצלם ביותר. גם רבי אברהם גבישון שהיה מגולי ספרד באלג'יריין היה ידי ורע לרבי אברהם עוזיאל ויחליף אתו תמיד מכתבים ושירים שבם הרבה לספר בשבחו של רבי אברהם עוזיאל ויפזר לו כבוד ויקר. לדוגמא נציג את החרוזים האלה שכתב לט רבי אברהם גאבישון לרבי אברהם עוזיאל.

הן דבר רוח קדושה בך גבור. ערבי נבואות וחזונות החלום

קומה עבור לפני מתי חכמה לשר, ולפה היה להם ואת עדים בלום.

ולפי הנראה שחבר רבי אברהם עוזיאל איזה ספרים שנאבדו כבר.