הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
חשוב להדגיש כי היעדרן של מהומות במצרים בכל התקופה הזאת הוא בגדר חריג מופלא. הסיבה לכך היתה שמוחמד עלי עצמו הוא שהחליט על הריפורמות מרצונו והנהיג אותן, שלא כבמקומות אחרים שבהם נעשה הדבר במידה רבה בהשפעתם של כוחות מבחוץ.
עוד מעצם ראשיתה של המאה הי״ט פנתה אפוא מצרים לדרך המודרניזציה וניסתה לבטל את אי־השוויון בין הדתות. היא נתנה לכמה ארצות נוצריות באירופה, ובפרט לרוסיה ולאוסטרו־הונגריה, דוגמה של חברה מוסלמית מתקדמת וליבראלית העולה על דרך של תיקונים, שלגבי אותה תקופה היו מהפכניים. ואכן, תעודות מעידות שמצבם של הד׳ימים במצרים ובתורכיה היה קשה פחות מאשר באו־ץ־ישראל, בסוריה, בעיראק, במגרב, בפרס או בתימן. בארץ־ישראל ובסוריה הביאו הריפורמות שכפה הסולטאן התורכי על האוכלוסיה הערבית לידי מהומות עזות. במגרב שונו דרכי ההתנהגות המסורתיות רק על־ידי ההתנחלות האירופית, שחוללה תהפוכה גמורה. בפרס זכו המיעוטים בשיווי־זכויות על־ידי מהפכה שהתחוללה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ובתימן פסקו הרדיפות רק עם היעלמם של הקרבנות — כלומר משעקרו כולם ב־50־1949 למדינת־ישראל. הבדלים אלה בדפוסי־התנהגות תואמים את הזרמים ההיסטוריים השונים ואת הסגולות המיוחדות לעמים המרובים של דאד אל־אסלאם.
בכללו של דבר, יכולים אנו להבחין בשלושה כוחות נפרדים שעירערו בעת־ובעונה־אחת את יציבותה של הממלכה המוסלמית רבת־הלאומים: תנועות השיחרור של הד׳ימים, האמאנציפאציה, והקולוניזציה האירופית. שלוש התנועות האלו, שהיו קשורות להתפתחותה הרוחנית והכלכלית של אירופה, זיעזעו את החברות המוסלמיות המתנוונות והחישו את התפוררות הממלכה העות׳מאנית. בכך גם החישו שלב של נסיגה שבא לאחר שלב ההתפשטות, אשר ב־1683 הצעיד את צבאות העות׳מאנים עד שערי וינה.
מטעמים גיאופוליטיים ברורים פרצו המרידות הראשונות של העמים המשועבדים באחוזותיה האירופיות של תורכיה. התקוממות זו של אוכלוסיות נוצריות, שנתמכה על־ידי השאיפות היריבות של המערב מזה ורוסיה מזה, כירסמה בטריטוריה של האומה משך כל המאה הי״ט. לאחר גירוש התורכים מטראנסילוואניה (1691), מהונגריה (1686-97), מוואלאכיה וממולדאביה (1829), השתחררו, משך מאה שנה של מאבקי־דמים, סרביה וחלקים של יוון (1830), בולגריה, בוסניה, מונטנגרו, הרצגובינה (1878), רובה של תיסאליה וחלק מאפירוס (1881), כרתים (1908), מאקידוניה ותורכיה האירופית כולה (1913-1911). באסיה התיכונה פינה האסלאם מקומו לכיבוש הרוסי בקרים (1783), בסאראניה (1812) וגרוזיה (1813), בקווקאז (1841-59), בתורכסתן (1864-85) ובנסיכויות בוכארה (1868), ח׳יוה (1873-81) וח׳וקאנד (1875), עד שלבסוף נפלה גם מֶרוְ(1884). התפוררות זו חלה בד־בבד עם ההשתלטות האירופית על הודו (1815-1796), אלג׳יריה (1830-43), תוניסיה (1881), מצרים (1882), טריפוליטאניה (1911) ומארוקו (1912), ולאחר 1918—על הפרובינציות הערביות של הממלכה העות׳מאנית
התנועות הלאומיות של עמי הד׳ימה ומאבקן לאמאנציפאציה השלימו זה את זה. אולם אף שנסתייעו בגאות הקולוניאלית הרוסית־האירופית הרי לעתים קרובות היו הן עצמן קרבנותיה, ואינטרסים אימפריאליסטים יכלו לנצלן בנקל לצרכיהם. הברית של עמי הד׳ימה עם מעצמות־המערב לא התייסרה אלא על הצטלבות של אינטרסים. הד׳ימים ביקשו את עזרתה של אירופה כדי להיפטר מן הד׳ימה, ואילו האירופים תמכו במאבקם כדי להחליש את התיאוקרטיות המוסלמיות. עמי הד׳ימה עצמם כמעט לא היו אלא כלי־משחק, שנוצלו או הוקרבו על לוח־השחמט הבינלאומי.
שתי התנועות האלו—הלאומנות החותרת לשיהרורה של ארץ והאמאנציפאציה השואפת לביטול ההפלייה המשפטית—כל כמה שחלוקות היו הנה בכל־זאת היה קשר אורגאני ביניהן. אכן, כל קיבוץ ד׳ימי השתתף בשתי התנועות האלו שנבעו מפיזורו בתוך דאר אל־אסלאם. אף שהארמנים, היוונים, ולימים היהודים, דרשו — בגלל התנאים ההיסטוריים — שוויון זכויות בתוך הממלכה העות׳מאנית, הרי ביוון, בארמניה ובאו־ץ־ישראל ביקשו לשחרר את מולדותיהם. משום כך באו רדיפות ומעשי־טבח על הד׳ימים בכל אשר היו, כי שנאתה של האומה הקיפה הן את אירופה — שנתנה חסותה לתנועות השיחרור והאמאנציפאציה — והן את בני־חסותה. התכווצותה של האומה נתנה אותותיה בהרבה מקיבוצי הד׳ימים. מפלותיה של פרס הביאו לטבח שנעשה בקהילות היהודיות של תבריז (1830), ארדביל, זנג׳אן ושאר ערים באזרביג׳אן, לפרעות ביהודי משהד והמרת־דתם המאונסת (1839), וכן לשאר רדיפות בהמשך המאה הי״ט. במגרב סבלו היהודים עקב מפח־הנפש וההשפלה שגרמה הקולוניזציה הצרפתית. שחיטות בכּיוס ו״מעשי־הזוועה בבוסניה״ נתלוו למלחמות־השיחרור ביוון ובבלקאנים. תהליך האמאנציפאציה הביא להשמדתם של עשרים אלף נוצרים בסוריה, בארץ־ישראל ובלבנון ב־1860. הלאומנות הארמנית דוכאה על־ידי רצח־עם. תנועות האמאנציפאציה והשיחרור הלאומי של הד׳ימים גרמו אותה מידה של התנגדות מצד האומה ואותם אמצעי־תגמול, שלא רוסנו אלא בכוח הציים והצבאות הקולוניאליים של אירופה. אכן, האמאנציפאציה של הד׳ימים עוררה בעיות שאין להתגבר עליהן, לפי ששרשיה נעוצים היו בתביעות טריטוריאליות ותרבותיות.
על רקע זה יש לראות את הנסיון האירופי לעודד את הלאומנות המקומית (העות׳מאניות או הערכאות) במזרח. אולי עשויה היתה לאפשר את הפרדת הדת מן הפוליטיקה ולפלס דרך לאמאנציפאציה של הרעאיא. על־ידי שהציגה את היחסים הבינלאומיים בהקשר חילוני המבוסס על עקרון שוויון־הזכויות לכל האזרחים ועל הלגיטימיות של הלאומים, גנזה הלאומנות את מושג הג׳האד ואת תולדתו הישרה: הד׳ימה. אחרי השחיטות של 1860 בלבאנט נעשו הנוצרים של סוריה חסידיה הנלהבים ביותר של הלאומנות הערבית, אולם עירבוב־התחומים בין האסלאם לערכאות עתיד היה להוליך את הנוצרים למבוי סתום מבחינה אידיאולוגית.
אנטיפה ובזו-מקורות שונים- תמונות מביקורו של מאיר זגורי
תמונות מהעיירה בזו, לפנים עיירה שחיו בה יהודים, בה ביקרתי בשנות החמישים המאוחרות…
להלן כמה תמונות מביקורו של מאיר זגורי, מדריך תיירים לחו"ל כולל מרוקו, שהוא גם בן משפחתי…
נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום..
הרב הצעיר, יהודה שטרית שכוכבו דרך ותשומת־לב הכל הופנתה אליו, הפך לדרשן מוצלח ופייטן בחסד־עליון. הוא תרם מכוחו וזמנו לקהילה שלא על מנת לקבל פרס. פרט לכך, היה מטפל בהתרמת כספים למען עניי־הקהילה. את קיומו הבטיח הרב מעסקי־מסחר שהקים לו דודו, דודו ישועה. את הסמכתו כרב, קיבל הרב יהודה בישיבת־בית־אבוחצירה, בתאפילאלת. אולם הוא למד לפני ואחרי זה אצל רבנים גדולים כאביו, הרב מכלוף, אצל באבא־דודו חזן וגם אצל רבי יוסף חליווה. זה האחרון, היה בקיא בחוכמת־ישראל וכולם כיבדוהו והעריכוהו למרות שלא היה מן המכבידים והמחמירים. התנהגותו הייתה עממית להפליא ויהודי־תאלסינט זכו בשרותו משך שנים רבות. רבי יוסף חליווה היה מעשן בשרשרת, ולגביו, היה רבי יהודה לא תלמיד אלא ידיד ורע שאיתו מצא שפה משותפת בתחומים רבים. לרב יהודה הצעיר ערכו יהודי־העיירה קבלת פנים מפוארת בעת שהיגיע כרב מתאפילאלת על גבי מרידה כשידידים וקרובים רבים מלווים אותו ודודו ישועה בראשם.
לאחר ימי המסיבות שנערכו לרגל הסמכתו של רבי יהודה הצעיר, הוא נתבקש לעזור בניהול חיי־העיירה. הוטל עליו לרכז את קופת־הסעד לעניי העיירה, לדאוג להגברת התרומות וכן לחלק לעניים לפי ראות עיניו את צרכיהם החומריים. הרב הצעיר, שכולו חן והדר, עשה את עבודתו במסירות ובנאמנות שאין למעלה ממנה. מדי יום חמישי, ביקר הרב הצעיר אצל הסוחרים היהודים וגבה מהם מטבע של ״פראנק״ אחד על כל שק־קמח, שק סוכר, שק אורז, שק שעורה וכל מצרך אחר שהסוחרים קנו מסיטונאים לשיווק בחנויותיהם. גם הסיטונאים שמכרו לסוחרים את הסחורות שילמו את ׳המס היהודי״ שעליו הוחלט בוועד־הקהילה למען העניים של עיירתם.
התקופה הייתה תקופת בצורת, מחלות, רעב ומחסור בכל, והיהודים נדרשו לעשות מאמצים לקיום עניי עיירתם שנתרבו מיום ליום.
היה זה מס־חובה, שאסור לשלם פחות מגובהו אך מי ששילם יותר מזה, באה עליו הברכה. איש מהסוחרים לא ניסה להתחמק מתשלום זה, למרות שהכביד עליהם מאוד. איש גם לא העז להעלים מהכנסותיו, כי הרב יהודה דאג לקבל רשימת־הסחורות מהסיטונאים המעטים בעיירה ולפי זה חייב את הקמעונאים בהתאם למספר שקי סחורותיהם. בנוסף למס זה, גבה הרב מטבע של פרנאק אחד לכל שבוע מכל הסוחרים ובעלי־המלאכות. בעיירה היו באותה תקופה למעלה ממאה משפחות עניות שלא עסקו במאומה ועיניהם נשואות אל הרב יהודה שדאג בכל מאודו להקל על מצבם החומרי. צורכיהם של העניים היו רבים, ובכל יום שישי היה הרב עובר בכל בית ונותן או תרומת־הסעד המגיעה לכל משפחה לפי מספר נפשותיה ומצבה החומר והבריאותי. המס והתרומות לא סיפקו את דרישות העניים אך הסוחרים סרבו
בתוקף לתרום יותר. יהודי אחד ויחידי ושמו דוד אמסלם, היה תורם מדי שבוע לא פחות משבע עשרה פראנקים לעניים. סכום זה היה גבוה לאין שיעוו באותה תקופה. דוד אמסלם היה ידוע מאז ומתמיד כיהודי ירא־שמים, חסיד, צנוע, מרבה מצוות וצדקה וספר תהילים תמיד בידו. הוא היה סוחר זעיר, פשוט ובעל משפחה ברוכת־ילדים, תמיד עשה מעל ומעבר ליכולתו למען הצלת־יהודים מחרפת־רעב. העניים המרודים הרבים שקבלו את תמיכות הסעד הזעירות רק בבוקר של יום ששי, התרוצצו כדי להיאבק עם הזמן ולהספיק לקנות את צורכיהם ולהכין את השבת. עניים אלה התלוננו בפני הרב שאין הם מספיקים בשל קוצר הזמן. הרב ניסה להקל על העניים ולחלק להם את התרומות ביום חמישי. הסוחרים סרבו לשלם לפני יום זה והרב טרח רבות כדי לשכנעם לשלם תרומות־מס אלה בכל יום רביעי. ומשהצליח, קיבלו העניים את תמיכותיהם בכל יום חמישי. רבי יהודה הצעיר לא נתפנה לעסוק כמעט בשום דבר אחר. עניי־עיירתו סיפקו לו תעסוקה מעל הראש, במשך למעלה מארבע שנים. העניים שרבים מהם התביישו במצבם ואף סירבו להיראות מחוץ לבתיהם, סבלו קשות מחיי־ דוחק ודלות. שנות־העוני, הדלות והבצורת הכבידו על כל תושבי האזור, אך מי שהרגיש אותן היטב על בשרו היו כמובן העניים המרודים. כאשר הגשם התחיל לרדת בשפע ולא חדל במשך שבועות ארוכים, רווח לכולם. ערבים ויהודים יצאו לעבודות האדמה, ולא חלפו חודשים מעטים ולא נותר אף עני אחד בקרב יהודי־העיירה מלבד החולים, האלמנות והיתומים.
גוראמה האהובה לא איכזבה גם הפעם, אנשיה החזיקו מעמד, היטו שכם אל שכם והתמודדו עם הבעיות והקשיים בלי עזרה מבחוץ. העיירה הקטנה היתה משרה אווירה מרנינה וחמימה על תושביה למרות סבלה בעבר, דלותה בתקופות קשות וחרף היותה נידחת בדרום־מערב מרוקו. היא היתה מקסימה ביופיה ונופיה מרהיבי־העץ; מכל כיוון נשקף נוף שונה, ההרים בדרום צופים אל עבר הירק בצפון. הנוף המישורי ממזרח צופה אל הנוף המדברי של המערב, והיא, ניצבת במרכזם של נופים אלה, במרכזם של ארבעה בתי־קברות מכל הדתות והגזעים. אוויר צח ויבש שרר בעיירה כל ימות השנה וכל תושביה היו מאוהבים בה ולא ששו לחשוב על נטישתה למרות יכולתם להתקיים בכבוד מן הערים הגדולות.
הצרפתים חגגו עשור לשלטונם במרוקו אך מצבם עדיין לא היה מבוסס. במקומות רבים במדינה היו עדיין מרידות של שבטים, ותוכניות רבות לפיתוח ובינוי שובשו בשל כך. הצבא היה תמיד בכוננות כדי לדכא כל התנגדות ומרד, אולם לשליטה גמורה בכל רחבי המדינה לא זכו הצרפתים מעולם. היו הוראות חמורות ומשפילות מצד הצרפתים כלפי האוכלוסיה. אחת ההוראות הייתה, שכל אדם הפוגש או נתקל בקצין צרפתי, ללא הבדל דרגה, חייב לעמוד דום על רגליו ולהצדיע לו. ויותר מזה, כאשר מושל צבאי היה יוצא לסיור בעיירה, היו ההמונים עומדים, מצדיעים וממתינים עד שהוא יעבור במקום ורק אז היו יכולים לזוז ממקומם. הנוטרים, הזקיפים והשומרים למיניהם, שהיו מתלווים למושל בסיוריו וביקוריו, היו עוצרים כל אדם שלא הצדיע כהלכה, ומשליכים אותו לכלא לתקופה בלתי־מוגבלת ובלי משפט.
האוכלוסיה שעזרה בהשלטת הסדר הורשתה לשאת נשק והצרפתים היו גמישים בנושא זה על פי המלצותיהם של השייכים וראשי השבטים במרוקו. גם בעיירה גוראמה הציע המושל מָטֵר לדודו ישועה לקבל נשק להגנתו ולהגנת הציבור, וזה האחרון הסכים לכך והמליץ על שני יהודים נוספים לקבלת־נשק־ אישי. עוזרו של דודו ישועה, יחיה משה קיבל אקדח וכדורים והשלישי היה דוד לחיאני שהיה גבר חסון וחזק. דוד לחיאני זכה בנשק־אישי בעיקר מפני שהיה חותנם של דודו ישועה ושל יחיה משה. לדוד לחיאני היו בנות יפות, צנועות ומטופחות על פי המסורת והדת היהודית. דודו ישועה שזה עתה התגרש מאשתו השניה שהיתה קודם לכן אשתו השניה של דוד לחיאני, נשא לאישה, השלישית במספר, את בת דוד לחיאני עצמו, יקוט. כך עשה גם יחיה משה. הוא התגרש מאשתו הראשונה ולקח לו לאשה את היפה והחכמה שבבנותיו של דוד לחיאני, זוהרה שמה וכך הייתה בחייה ובהליכותיה. היא נישאה לו כשגילה תריסר שנים והוא היה כבר אב לשלושה וגרוש בן ארבעים. גירושין ונשואין היו ענין של יום־יום בחייה של הקהילה היהודית בעיירה, ולא פעם קרה ששני גברים התחלפו בנשותיהם מייד עם גירושיהן.
שלושת היהודים בחרו להצטייד באקדחים ולא ברובים, וזאת מפני שעל אקדח קל יותר לשמור מאשר על רובה. גם לקח אסון הריגת פטמה הערביה על ידי מאיר היהודי ברובה של אביה, שיכנע את השלושה שלא להעדיף רובים.
״בעוד הצרפתים פורקים את הערבים מנשקם, נוטלים אותו היהודים״. טענו אחדים מהיהודים כלפי השלושה והזהירו אותם מפני חשדנות הערבים כלפיהם. ״אבל הצרפתים פורקים נשק רק ממורדים וממתנגדים לכיבושם״ — צעק דודו ישועה, והשתיקם. בטחונו העצמי של דודו ישועה היד כעת רב מכפי שהיה אי־פעם והוא נהנה מאימונו המלא של המושל מטר. דודו ישועה היה ידוע כמארח למופת ובין באי־ביתו היו ״השייכים״ הערביים והמושלים הצבאיים. באחד מימי חתונת ביתו יקוט עם בן דודו, הרב יהודה, ערך מסיכה מפוארת למושל מטר ולכל אנשי העיירה ונכבדיה. כולם שתו משקאות חריפים עד לשוכרה מוחלטת, ואף המושל הוצא מביתו של דודו ישועה שיכור כלוט. הוא התנודד ברחובות העיירה כל הדרך אל ביתו שבגן הענקי של העיריה.למחרת בבוקר, הזמין המושל מטר את דודו ישועה שהפך לידידו, והעניק לו שעון כיס טוב ומדוייק. היה זה מאורע בלתי רגיל, מלבד שעונו של המושל הצבאי, היה שעונו של דודו ישועה היחיד בעיירה כולה. דודו ישועה למד מהר לקרוא את השעות ושעונו שימש את הציבור כולו יום יום. הידידות בין השניים חרגה מהמקובל והם הפליגו בשיחות אישיות ופוליטיות מלבד הדיונים על העיירה ותושביה.
באחד הימים התכנסו ראשי־הכפרים, ראשי־השבטים, דודו ישועה ועוזרו יחיא משה, בלשכתו של המושל מטר. הם הציגו את בעיותיהם בפני המושל כשהם ישובים על הרצפה המרוצפת שחור־לבן, והמושל במדיו המצוחצחים הקשיב להם על כורסה מאחורי מכתבתו הרחבה.
הערבים היו לבושים ז׳ילבות וגלימות לבנות, ומצנפות גדולות מבד מרושת דק, עדין ולבן כשלג על ראשיהם. שני היהודים התפארו בלבוש של ז׳ילבות מבד גברדין שחורות ועל כתפיהם היו מונחות גלימות־צמר לבנות, פרי מלאכתן של נשותיהם הנאמנות. על ראשיהם חבשו כובעים שחורים ולרגליהם נעלו נעלי־עור מצוחצחות. גם הערבים וגם היהודים היו מזוקנים ופאותיהם מתחילות להכסיף. לאחר הדיונים הקצרים, קבע המושל בערבית רהוטה שיום השוק המרכזי יהיה יום שני בשבוע ואילו ביום חמישי יתקיים יום־שוק חופשי נוסף. המושל קם ממקומו וכולם קמו על רגליהם כאיש אחד. הם הצדיעו לו והוא החזיר להם בהצדעה שהעידה על איש צבא מאומן כהלכה. כולם עזבו את לשכתו של המושל פרט לשני היהודים שנתבקשו להמתין.
משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי-שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור…..
ב. שערי זמרה
חלק זה מכיל אף הוא עשרים ושמונה פיוטים, מתוכם שבע בקשות לשבת, אחת מהן לשבת שירה, אחרת לשבת יתרו על עשרת הדיברות. שמונה פיוטים נכתבו לחגים שונים: לסוכות, לחנוכה, לפורים ולפסח, שלוש רשויות לקדיש לחג המצות. לחג השבועות הקדיש הפייטן שבעה פיוטים. שלושה פיוטים עוסקים בסיום מסכת ובחניכת ספר תורה. בפיוטים לחנוכה מתאר הפייטן את מחשבות מלכות יוון הרשעה:
הצר הצורר כל היום התאווה תאווה/ להעביר את ישראל על תורה ומצוה על שבת ראש חדש ומילה בגזירה שוה/ שכלה חרב בבית.
הפיוט לחג המצות נכתב בארמית, ותוכנו סיפור יציאת מצרים. מתוך הפיוט נזכיר את דבריו על מכת בכורות:
בוכריא מיתו כולהון / מזעירהון ועד רבהון
לא אשתאר חד מנהון / והוה בפלגות ליליא
כפי שכתב בהקדמתו, שהפיוטים מזמרים עריצים, אכן מתאר הפייטן בפיוטים אלה את מפלת האויבים העריצים.
בכותרת הפיוט הראשון לחג השבועות כתב הפייטן: ׳אתן כבוד לתורה בכ״ב בתים מאלף ועד תו'. ועוד אלפא ביתא אחרת בסופי הבתים. בפיוט זה משקע הפייטן פסוקים מהמקרא וממדרשי חז׳׳ל העוסקים במתן תורה. בסוף הפיוט הוא משלב יסוד קבלי.
תמימה לבשי נא כ״ד קשוטי סודי / צרופי אדנות כולם כעדי /
תלבשים ותקשרים ככלה
ג. ישיר משה
חלק זה מכיל שלושים ושישה פיוטים, מהם ארבע עשרה אהבות, שבהן מתאר הפייטן בדרך של מונולוג ודו שיח את הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. מחד גיסא הוא מתאר את הבדידות שבה שרוי עם ישראל ואת יסוריו בגלות, ומאידך גיסא הוא מתאר את שעת ההתחברות בין הדוד והרעיה. האהבה ׳מה יפה ונפלאתה׳ כתובה בדרך של דו שיח, ובשני הטורים שלהלן הדובר הוא הקב״ה:
שאול שאל האיש הוד יופיה / נפשו בנפשה נקשרה
בקול קורא אחות ורעיה / בואי יפה והדורה
ובשני הטורים שלאחריהם הדוברת היא כנסת ישראל:
היא תשיב אמריה אליו / דודי לי וגם אני לו /יביאני אל תוך חדריו/
חותם על לב ישימני.
פיוט מיוחד בחלק זה הנו הפיוט בשבח האר״י נר ישראל ונתיבותיו, ובו הוא מהלל אותו, את ספרו ואת תלמידו. להלן מספר טורים לא עוקבים מתוך הפיוט:
מי האיש החפץ חיים / יקרא ספר אוצרות חיים
הוא רב כולל מגיד רזי / יצחק לוריא אשכנזי
וברכה לראש משביר / הנאור וגם כביר
המקובל והגביר / תלמידו כה״ר חיים.
פיוטים אחרים עוסקים בצרכיו האישיים של האדם, כמו הפיוט למי שמתפלל על בנים ותחילתו:
הבה לי בנים / אל דך דל בך חוסה / בדמעה על פנים
תשעה עשר פיוטים, שסוגם לא צוין בכותרתם, עוסקים בגלות וגאולה.
ד. זכר לחורבן
בחלק זה שמונה עשרה קינות. בתחילתן כתב: ׳הנה עתה באתי לסדר איזה קינות אשר חיברתי על החורבן, ועל גלות השכינה, ועל אורך הגלות, ועל עמא דארעא דאזלא ומדלדלא, ועל תוקף המסים והארנוניות… והשי״ת יאמר די לצרות עמו ישראל׳. מכותרת זו אנו למדים כי הפייטן כתב קינות על גלות עם ישראל, וכן על סבל הקהילה במרוקו, בין היתר בשל עול המסים. כמו כן נמצא קינות שכתב על מותם של חכמים בקהילה. כל הקינות מסתיימות בבקשה לגאולה, וכך סיים את הקינה ׳יום זה מספד אגדילה׳:
מה נאוו על ההרים / מבשרי ישועה
לעם זרע גברים / בקול שופר ותרועה
ה. שערי תשובה
בחלק זה תשע תוכחות לאדם. בכותרת לחלק זה כתב: ׳ואבוא היום לסדר איזה קינות ותוכחות על עוון, אשר חברתי לי ולבני גילי לקיים מה שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה״. גם כאן נמצא הד לשירת הקבלה שלו ׳מערת שדה המכפלה׳. בכותרת אחת התוכחות נכתב: ׳אחרת על דבר פשע ביו״ד ספירות הקודש ותחילתה ׳מעלתי באלוקי ישראל׳.
התוכחה ׳מה לך יחידתי׳ כתובה בדרך של דו שיח בין הנשמה לגוף. דברי הגוף:
מה לד יחידתי בוכה בלא דומי
דברי הנשמה: הלא כמו עבד תתעמר בי לילי ויומי
בסוף הספר נדפסו פיוטיו של ר׳ שלום אבן צור ובהם שירו על סוד העיבור. בכותרת השיר נכתב: ׳שיר חדש דבר דבור למולדות ולעיבור מיתד ושתי תנועות יתד ושתי תנועות ויתד ותנועה אחת.
Studies in the history of the jews of Morocco
A great part of the collection has unfortunately been lost. At the request of Mr. Masoud Corcos, an uncle of David Corcos and head of the firm M. Corcos and Co. in London, these documents were sent to him and he deposited a good part of them in the Mocatta Library. After the death of Masoud Corcos in 1936 and the tragic end of his eldest son and his wife (the son perishing in an accident in the Swiss mountains and the mother, wife of Masud Corcos perishing in the search for him), David Corcos made great efforts to locate and recover the documents. 
But all his endeavours were in vain. Apparently they were destroyed during the Second World War
There remained with David Corcos about 250 documents, dating mainly from the reigns of Moulay cAbdarrahman b. Hisham (1822-59), his son Moulay Muhammad (1859-73) and his grandson Moulay Hasan (1873-94). Most of them are letters addressed to Solomon Corcos (d. 1854) and his sons Jacob (d. 1878) and Abraham (d. 1883). All these ancestors of David Corcos were "merchants of the sultan" and leaders of South Moroccan Jewry. It goes without saying that this collection of letters and documents, which is surely unique, throws much light on the status and achievements of a certain group of rich Jewish bourgeois in a 19th-century Moslem country
David Corcos was not a professional scholar, university-trained. Neither was he a specialist in rabbinical lore, nor an Arabist. Nevertheless he had recourse to the responsa of North African rabbis and quotes in some of his papers data found there. He also made use of the Hebrew manuscripts in his own collection. On the other hand, a great part of the Arabic sources for North African history has been translated into French and David Corcos used them diligently. Another category of sources which he used for his historical studies with great success are the travelogues and memoirs written by Europeans who travelled in Morocco or spent some years there. David Corcos searched their books systematically. He had inherited from his father a rich library and himself purchased many other old and precious books. They were not simply stored, but served him as an important source of information. Many of these writings are permeated with rude anti-Semitism. David Corcos accordingly adopted a very critical attitude towards them, wary of being misled by their statements. Generally speaking, the reader of his papers will be impressed time and again by the thorough and logical analysis of the data. David Corcos was a critically-minded historian
In addition to literary sources, David Corcos had recourse to his comprehensive personal knowledge of conditions in Morocco. He had travelled in various provinces of the country and everywhere made inquiries into the remnants of two thousand years of Jewish history. He asked old people who remembered historical events and visited old, abandoned Jewish cemeteries. But, above all, he was deeply rooted in the traditions of Moroccan Jewry, he knew old customs and had heard much in the bosom of his family. As his interest comprised all periods of the history of the Jews in Morocco and he was convinced of its basic continuity, he often compared phenomena in different periods and regions, drawing conclusions from what happened much later as to earlier phases. His eagerness to collect data about the history of Moroccan Jewry was so great that he made efforts to find them in the most disparate sources. His knowledge of the modern scientific literature was truly astonishing
David Corcos had not only his own method of historical research, but also a conception of his own. In his view, the attitude of the Moslems towards the Jews was basically tolerant, although this tolerance was different from the tolerance of West Europeans. Outbreaks of fanaticism were on the whole exceptional phenomena, not characteristic of Moslem-Jewish relations. The Jews were considered in Morocco as aulad al-bilad, as true Moroccans. Hence David Corcos often contested generally held views, above all the conception of the Jews in Morocco being through many centuries a direly oppressed minority, living in narrow and dirty ghettos, the so-called mellahs
הנציגים של יהודי דמנאת שלחו פרטים על סבלם של אחיהם
הנציגים של יהודי דמנאת שלחו פרטים על סבלם של אחיהם
במכתב ל " אגודת אחים " ב-19 בדצמבר 1884 נכתב כך בתמצית:
המשפחות שלנו נודדות ממקום למקום כשהן רעבות. מוסלמים צדים את הילדים. אנו, זקנים וצעירים סובלים מרעב, מחום היום ומחקור בלילות. כל יום נוספות צרות חדשות. המושל מתיחס אלינו כמו המן הרשע.
הוא ממציא יום יום אמצעים חדשים כדי לפגוע בקיומנו. אלה שנשארו בדמנאת נאלצו על ידי המושל להעיד עדות שקר לטובתו, ולנקותו מכל אשמה. ושלושים מהם, אלה שסירבו, נאסרו ונכבלו. המושל שלח את משרתיו, ואלה רוקנו את תכולת הבתים.
במכתב התחננו היהודים מדמנאת לאחיהם בלונדון שיעמדו לימינם ויתמכו בהם. הם מאמינים שיש ליהודים אלה משקל נכבד ויכולת להשפיע. מי אם לא אתם תעמדו לימיננו. אם המושל לא יסולק, התקדימים להתנהגותו ישפיעו ויתרחבו לשאר חלקי מרוקו.
הם סיימו מכתבם בתחינה לבל יתעלמו ממצוקתם. התייעצות בין חברי האגודה הוחלט לברר פרטים שיאשרו את העובדות הנזכרות במכתב הנ"ל.
שליחי דמנאת חששו לחזור לעירם
השלוחים של קהילת דמנאת חששו לחזור לעירם מחשש שהמושל ינקום בהם על שהעזו להתלונן. כך פורסם בא' בטבת תרמ״ה (19 בדצמבר 1884 ) בכתב העת 'המליץ'.
בדצמבר 1884 פניית הארגונים היהודים בבריטניה לשר החוץ הבריטי
בעקבות המידע שהגיע מדמנאת ללונדון, פנו נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון א. כהן ומר וורמס נשיא. אגודת אחים' במכתב משותף לשר החוץ הבריטי הרוזו מגרנויל בקשר למצבם החמור של יהודי דמנאת, בתוצאה מאכזריותו של המושל המקומי.
הם צירפו דוחו"ת מפורטים על מצבם. לפני שפנו חקרו את הנושא. הסולטאן אינו מקבל מידע מלא על מצבם החמור. הם פונים אפוא בבקשה שהנמען יבקש מידע מוסמך על המצב. אין לכותבים ספק באמיתות המידע .
מצפים שהשפעתה של ממשלת בריטניה תפעל כפי שהיה בעבר במקרים רבים. על מנת להבטיח את שלומה של קבוצה חלשה מול פגיעות אכזריות.הכותבים סומכים על השיקולים ההומאניטאריים של הנמען.
היהודים בדמנאת הואשמו באלימות כלפי מוסלמים – חברי המשלחת היהודית שבאה לסולטאן
למחרת ב-20 בדצמבר 1884 כתב הווזיר מוחמד בן אלערבי לגיוהן דרומונד האי את הדברים האלה:
הסולטאן שלח שליח לדמנאת כדי לשים קץ להתעללות של המושל שעליו התלוננו, ולקרא בפניהם את ההצהרה של הסולטאן. לאחר שנקראה למנהיגי היהודים, הם ענו כי על מה שכמה יהודים התלוננו לא נברא.. היהודים שהיו עם המשלחת שהגיעה לחצר המלכות כדי להתלונן, ביזו את הממשל, השליכו אבנים על מוסלמים, ואחדים נפצעו.
הם עשו זאת כדי שיוכלו להתלונן על התנהגות שלילית כלפיהם בפני הסולטאן. המושל התעלם מהאלימות שלהם וניסה להרגיעם. מעשים כאלה עלולים לגרום למצבים בלתי נעימים בארץ זו, למנהיגי האוכלוסיה המוסלמית הפראית, וכן לברברים הגרים בשכנות לדמנאת.
אם הם יראו שמעשיהם של יהודים חלשים- נסבלים, הדבר עלול לגרום לאלימות כלפיהם. ואיך למנוע מהם זאת, ואיך ניתן להבטיח את ביטחונם של היהודים. איך תוכל הממשלה או המושל להבטיח חייהם של היהודים שבחרו להתנהג כך, ולהתעלם מהחסד שהסולטאן מרעיף עליהם?
הממשלה אינה יכולה להיות אדישה לאחר מעשי אלימות כאלה. התנהגותם אינה נסבלת, בייחוד במקום שגרים ברברים פראים. לכן על המושל להלקות את היהודים וכן את חברי המשלחת שבאה לסולטאן להתלונן.
הסולטאן ציוה עלי ליידע אותך את פרטי הנושא ולבקשך שלא תשים לב מעתה והלאה לתלונות היהודים שבאו הנה או לטנגייר, ועליך לגרשם. הסולטאן אמור לשלוח פקודות באשר ליהודי דמנאת, ולמשלחת שבאה הנה.
סרטון אודות העיירה בזו – ابزو في برنامج توبقال
באדיבותו של בן משפחתי- מאיר זגורי שמשפחתו היא מהעיירה הזו….
ابزو في برنامج توبقال
הפעילות הארגונית ודיפלומטית בקשר ליהודי הזקן שנרצח.א.בשן
מידע מיהודי שהגיע לשגריר הבריטי.
העתק מכתבו של דרומונד האי לוזיר הנ"ל, נשלח לשר החוץ מצורף למכתב שנשלח לשר לאחר שבועיים בו דיווח לו על ההתפתחויות מאז. לדבריו, למד ממישע יהודי שאיש מהרוצחים לא נאסר, ובעלי החנויות שהיו עדים לרצח שוחררו, ולמשלחת של זקני היהודים שהתייצבה בפני הסולטאן נאמר שכופר לא יוענק לאלמנה ולילדי הנרצח.
התנהגות של הסולטאן בפרשה מוסברת על רקע ההתמרמרות של האוכלוסייה המוסלמית בפאס, ולדברי ברגאש זו הסיבה לשחרורם של בעלי החנויות, והסולטאן סירב לנקוט בצעדים נוספים. בעקבות מידע זה, הריץ דרומונד האי מכתב לוזיר, וציטט כמה פרטים מתוכנו.
הוא ניצל הזדמנות זו כדי להביע שוב את דעתו, כי אירוע מסוג זה קרה בגלל החסות שניתנת למספר מצמצם של יהודים. הוא דחה את ההנחה כי התקרית הושפעה מהדיון על ביטול החסות הנדון עתה בועידת מדריד.
מסקנתו לגבי המניע לרצח.
כדרכו, תולה דרומונד האי כמה פורענויות במתן חסות ליהודים. גם במקרה זה, הוא העריך כי המניע לרצח הייתה העובדה שיהודי בו חסותה של צרפת העמיד עצמו במעמד שווה לזה של המוסלם, גרמה להמון המוסלמי לבצע פשע מחריד זה.
והראייה כי לאחר הריב בין המוסלם ליהודי בעל החסות, צעק המוסלם המוכה להמונים : האם תרשו ליהודי להכות מוסלם ולברוח ? היהודי אדיש לאלימות של מוסלם כלפיו, והכאתו על ידי יהודי אף לשם הגנה אינה חוקית, ויהודי לא יעיז להרים ידו על מוסלם, אלא אם כן הוא בעל חסות, והדבר מרגיז את במוסלמים.
חילוקי דעות באשר לחסות האם היא פתרון להמונים.
דרומונד האי ניצל אירוע זה, כדי להביע שוב את עמדתו כי החסות שניתנה ל – 1500 יהודים על ידי מדינות זרות, אינה מועילה ל – 200 אלף יהודים במרוקו. היחס הגס של כמה מבעלי החסות והצגת תביעות מזויפות, ( אולי רמז שלני הנוכלים הנזכרים בפרק הקודם ) העלתה את רמת העוינות של חלק מהמוסלמים בפאס כלפי היהודים בכלל.
אם יוחלט בועידת מדריד על ביטול החסות, מוצע כי כאשר החלטה זו תימסר לידית הסולטאן, תועבר לו במקביל על ידי נציגי כל המדינות הבעת דאגה נוכח היחס הברברי כלפי היהודים במרוקו והעוולות כלפיהם.
על הסולטאן לדעת שהמדינות התרבותיות לא יסבלו מעשים כאלה המבוצעים על ידי פקידי הסולטאן. צעד כזה עשוי לסייע לשיפור מצבם המדוכא של היהודים, ומועיל יותר מאשר המשך החסות המיוחדת הניתנת למספר מוגבל של יהודים.
בסוף המכתב נאמר, שנמסר לו הבוקר שהוזיר הודיע לזקני ההודים בפאס, כי הסולטאן הורה לו להבטיח להם שצעדים חמורים יינקטו כדי לשמור על ביטחון חייהם ורכושם, ותימנע הישנות מקרים כאלה, הוזיר נתן בשם הסולטאן 200 דולר לאלמנה וליתומים של הנרצח.
עמדתו של שגריר צרפת במרוקו ווֶרוּיֶיה שונה מזו של דרומונד האי באשר לחסות. ב – 26 בינואר 1880 כתב השגריר לשר החוץ הצרפתי ווָדיִגטוֹן על האירוע, ומסקנתו שהדבר מחזק את הצורך בצעדים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, אפילו אם הדבר מחייב חסות אקסטריטוריאלית של כל היהודים.
הגרסה המוסלמית : המניע לרצח, הריגת בדוי על ידי יהודי בעל חסות זרה.
הגרסה המוסלמית, תולה את האשמה ביהודים, וכי הייתה זו נקמה על הריגת בדוי על ידי יהודי בעל חסות זרה. העדות הראשונה על כך מפיהם של מוסלמים שסיפרו, לגרמני בשם אוסקר לנץ שביקר במרוקו באותה שנה.
הוא כותב שלמחרת הרצח, כלומר ב-16 בינואר בבוקר באו אליו כמה ידידים מאורים וסיפרו לו את החדשה הטריה, כי בערב קודם נשרף יהודי בפאס בעודו חי.הרקע למעשה : יהודי במללאח הסתבך עם אישה מאורית, בריב או באהבה, דבר בלתי נסבל ביחסים בין מוסלמים ליהודים.
האישה פנתה לאדם ממשפחת השריף, וזה זימן את היהודי, שירה במאורי והרגו. הדבר גרם למהומה, והיהודי נאסר. יהודי התלונן וטען שהיהודי הנאסר הוא בעל חסות אירופית כנראה צרפתית, ואף הוא נאסר.
השמועה על הריגת מוסלם על ידי יהודי נפוצה במהירות בעיר, והייתה התרגשות רבה. הידיעה נמסרה באותו ערב לסולטאן, ותגובתו כפי שסיפרו הייתה " יש לשרוף את היהודי ". ההמונים כולל העניים רכשו במטבעותיהם הדלות גזרי עץ כדי לשרוף את היהודי.
עמדות נציגי ארצות הברית.
הערכה דומה המאשימה את היהודים מסר ג'והן קוב, סוכן קונסולרי של ארצות הברית בקזבלנקה, שביקר בפאס באותו זמן. לדבריו, בעל אזרחות צרפתית התקרב לאשתו של מוסלם, וכשבעלה מחה נורה על ידי היהודי באקדח בראשו. היהודי נאסר, וההמון שרף את היהודי הזקן שנקרה שם, כנקמה על הריגת המוסלם.
שר החוץ של ארצות הברית אימץ גרסה זו, בניגוד למידע שנמסר לו על ידי הקונסול הכללי פליכס מתיוס. הוא פנה לוזיר לענייני חוץ ב – 7 באפריל 1880 ומחה על העובדה שיהודי בן 85 נשרף למוות על ידיי ההמון בפאס. כתגובה נתן לו הוזיר מכתב שנכתב על ידי קוב הנזכר המאשים את היהודים. אבל מושל פאס פוטר וכל יהודי שיעיז להתנכל לו ייענש.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
נפישא זכותיה
אחרי פטירת רבינו בזמן שישבו שבעה בביתו ברמת אהרן בבני ברק, היכרתי אנשים שבאו מכל השכבות לנחם את המשפחה, ואני תמה לראות יהודי מבין הבאים תושב בני ברק, ופניו מוכרות לי, שבוכה בפנה לבד, ניגשתי אליו שאלתי מה פשר בכייתו הרי אינו קרוב. ואמר לי שביקר לפני שנה את רבינו ובירך אותו בבן זכר, למרות שהרופא אסר על אשתו להתעבר, להריון, האשה התעלמה מדברי הרופא. ונכנסה להריון והיא בחודשה התשיעי וקרובה ללדת וחושש מה יהיה? יעצתי לו להשתטח על קברו של הצדיק, ובע״ה זכותו יגן שיהא הכל כשורה והסתמכתי על מה שאמר הזוה״ק, ״נפישא זכותייהו דצדיקייא דמסתלקי מהאי עלמא יותר מבחיוהי״ וכן היה, השתטח על קברו, ואשתו ילדה בסימן טוב.
עצירת גשמים
בשנת תש״א במלחמת העולם השניה היתה עצירת גשמים בעירנו וכילד שמעתי מפי אבא ע״ה שרבינו הכריז ביום שבת אחרי הדרשה שביום פלוני בשבוע הבא כל הקהילה תתאסף ברחבת בית הקברות הישן במלאה להכרזת יום צום וכיפור קטן מפני שמחיר החטים עלו בצורה מדהימה ואזלו מן השוק, אבא ע״ה לקח אותי להצטרף אליו לתפילה בציבור ולסליחות שנאמרו לפי גזירת רבינו ע״ה ובשחר נעורי רואה אני את דמות רבינו מתאבק בעפר ובוכה ומתפלל ומתחנן בדברי כיבושין ומעורר את העם בתשובה לאבינו שבשמים אולי ירחם עלינו מן יוקר השערים ומעצירת גשמים ואני צמוד ביד אחת לאבא וביד השניה ספר הסליחות וקוראים כולנו בדמעות שליש, ואחרי כן התפללנו מנחה בציבור ועם דמדומי חמה נתקדרו השמים והתחילו הגשמים לרדת והיתה תשועה לעם ישראל, והזדמן ופגשתי חבר בשם שמעון ממן שהיה מבאי בית הכנסת של רבינו וסיפר שבאותה שנה לא היה מה לחלק לעניים בפרוס חג הפסח. ורבינו נכנס אל ביתו של מר אברהם טולידאנו ז״ל שהיה שותף של ישמעאלי אחד בשם לקאיד עלי, ומר אברהם מסר בידו מפתחות ארון פלדה להוציא משם כסף שיספיק לקמחא דפסחא לעניים. והעשיר הזה ביקש שישאר בעילום שם עד יום מותו. וביום פטירתו הספיד אותו רבינו והזכיר לקהל שבשנה שהיתה עצירת גשמים תרם סכום גדול לעניי העיר, יהי זכרו ברוך.
כיתת רגליו בערי ישראל
נזדמן לי לעתים להתלוות אל רבינו בביקוריו בישובים החדשים, מקומות שמאוכלסים בריכוז גדול של יהודי צפון אפריקה, ומהם צאן עדתו כדי להשמיע בפניהם אמרי שפר ולהלהיבם לשמירת התורה והמצוות, האנשים צמאו למוצא פיו, רבים חזרו למוטב בהשפעת דרשותיו, רבים התקרבו ללימוד תורה, וכן מסרו את ילדיהם לחינוך תורני, כתומך נלהב של החינוך העצמאי, לא חסך בשום מאמץ כדי לעזור לעמלים בהחזקתו של חינוך זה, ולרשום ילדים לחינוך עצמאי.
פעם בבואי לקבל ברכתו בימי חול המועד פסח כשהיה בבית כנסת ״אור החיים״ בבני ברק הורה לי לחכות עד אחרי תפלת מעריב. אחרי מעריב יצא אל פתח בית הכנסת והנה מונית ממתינה עם אנשי ״חבר הפעילים״ ופוקד עלי להתלוות אליו, בדרך, מספר לי רבינו שמחכים לו בבית הכנסת בקרית נורדאו שבעיר נתניה, וזכורני שהיתה שעה מאוחרת בלילה, הגענו בערך בשעה עשר, ובהגיענו למקום התברר שכל הקהל התפזר ובבית הכנסת שהיה צריך לדרוש בו נשארו רק מתי מעט, רבינו אמר לי כל אלה שנשארו יכולים למלאות את מבוקשי, האנשים שנשארו אמרו נשארנו פה בכדי לזכות ולראות את הוד פניך ואנו מוכנים לשמוע דרשותיך ולמשאלותיך והנה האנשים האלה היו מוכרים לי מעיר מקנם אחד בשם אברהם אמסילי וחתנו עמרם אמסילי ועוד כמה מהם, ורבינו פקד עלינו להסתובב מבית לבית בכל קרית נורדאו בעיר נתניה בבדי שירשמו את ילדיהם לחינוך תורני יען היתה תקופת רישום הילדים למוסדות חינוך, ומורינו היה חרד לדבר זה שלא יכשלו אחינו ברישום ילדיהם לחינוך חילוני ח״ו, והגענו חזרה לבני ברק אחרי שעה שתים עשרה בלילה וצוה עלי לא להגיד לדודתי הרבנית שום דבר פן תחוש לבריאותו ותעכב נסיעותיו. נסיעה זו היתה אחת מני רבות כאשר כיתת רגליו למקומות נידחים בצפון ובנגב בכדי להציל נשמות בני ישראל מצפרני החינוך החילוני רח״ל, מאמץ זה היה לו לרוגע ולשלוות נפש. וכך הוי מרגלא בפומיה ואת עמלינו אלו הבנים.
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
למות באהלה של תורה.
חז"ל אמרו " היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה ".
סיפורים ששמעתי משני בעלי דבר : רבי יהודה ורבי עמיאל. כל אחד במקומו אפה שהיה גר, ושניהם בעלי רקע שונה. הוריהם החליטו לשלוח אותם לישיבה בעיר הגדולה כדי שבבוא העת יוכלו לשמש בכפריהם שוחטים, מלמדים, ושליחי ציבור.
רבי יהודה בא מעיירה במחוז מראכש, ילד שחרחר וכחוש, אחד ממאות ואלפי הילדים בתקופה ההיא שמזמן שכחו טעמו של פינוק, או פרק זמן בן – סעודה טובה אחת לחברתה. התקופה היא של שנות הארבעים המוקדמות, שהיו שנות בצורת ודוחק.
ומי מוכן להוסיף עוד פה אחד לתוך ביתו, בו בזמן שבאותו בית יש עוד פיות רעבים ?. יהודה שהיה אז השני במספר לאחיו, מעולם לא גילה נטייה לעבודה פיזית כל שהי. אך לעומת זאת, מאוד אהב ללמוד, והחליט לנסות את מזלו בישיבה במראכש.
כמובן בשביל להיכנס לישיבה לא היה קושי כלשהו, לא בשכר לימוד ולא במבחני קבלה, כי לא היו קיימים. כל מה שהיה עליו לעשות הוא לתפוש מקום בחברותה, ולשבת ללמוד. ראש הישיבה יברך כל אחד שיתווסף, ויקבל אותו בסבר פנים יפות ובמידת הצורך, ישתדל למצוא בעל בית שיסכים לקבל אותו בביתו ולדאוג לצרכיו.
אל לפעמים לא נמצא מיד אחד כזה, ולרבי יהודה לא היה בעל הבית. אולי בגלל מראהו וחזותו הדלה, אך מה הוא יעשה ונפשו חשקה ללמוד תורה. ביומו הראשון בישיבה, שמע את השיעור באחד מאולמות הישיבה הנמצאים בקומה הראשונה.
היה שם גם בית כנסת גדול וחצר גדולה עם כמה חדרי לימוד, מה שנקרא ישיבה קטנה, בקומה השנייה הייתה הישיבה הגדולה. באותו יום הביאו הלוויה של אדם חשוב כנראה ממתפללי בית הכנסת, העבירו אותו לדרכו האחרונה דרך בית הכנסת, משם לבית החיים.יהודה הצטרף למלווים, מסע ההלוויה עשה דרכו לבית העלמין לאולם הדרשות. האולם היה ארוך ורחב ידיים, מסביב לקירות היה מן דרגש בנוי סביב האולם. יהודה לא התעניין כל כך בדרשה של הדרשן על הנפטר, מחשבות חלפו במוחו במהירות רבה.
האם ימצא בעל בית שיאפשר לו המשך קיום כלשהו שבו יוכל להמשיך ללמוד ? ובינתיים אפוא ילן הלילה ? על האוכל לא חשב כלל. האם יפנה למישהו מהמלווים, או יקרא בקול אני רוצה ללמוד, והאם משיהו מוכן לקבל אותי ? לא הוא ביישם מדי כדי לעשות את זה. הנה כבר מצא לו מקום ללון – כן, הלילה אני אישן כאן ! מדבר יהודה לעצמו. ומיד גמלה בלבו החלטה לעשות כן – לבוא לישון באולם הדרשות של בית העלמין.
עשרות משפחות בקיץ במראקש עוזבות את בתיהן בלילות הקיץ החמים לאוויר הפתוח, וישנים בחוץ על הגגות. ולאלה שאין אפשרות אחרת ישנים גם ברחוב. ובכן גם ליהודה לא איכפת אם הוא ישן באולם בית העלמין, ועד בוא החורף דיה לצרה בשעתה. ימי הקיץ הולכים ונגמרים, והנה כבר לילות ימי חודש אלול הקרירים האופק. הארוחות שקיבל חינם בבית התמחוי ובסעודות מצווה למיניהם, לא היה בהם לספק את רעבונו, וגופו הצנום נהיה עוד יותר צנום.
ובעוד שבועיים יחזור לעיירה אצל הוריו לקראת החגים, וסידור לבעל הבית עדיין אין. ראש ישיבה התפעל מאות מחריצותו ושקדנותו של יהודה, ויום אחד קרא אותו הרב אליו. יהודה ב"ה אתה מקדם יפה, נראה לי שאחרי החגים בע"ה אעביר אותך לקבוצה השנייה של התלמידים החזקים שתוכל להתקדם עוד יותר. יהודה מחכך בדעתו מה יענה לרב, האם יגיד לו שלקראת החורף לא יבוא ? האם יספר לו את הקורות אותו בחודשים שעברו, שבהם חי בפחות מן הנורמה של פת במלח. האם יגיד לו שעל הארץ הוא ישן במחיצתם הקרובה של שוכני עפר ?
ליהודה נתקעה לו הלשון בגרון, וכמעט לא יכל להוציא הגה מהפה. הרב מדובב אותו ושואל, רואה אני שאתה שותק, האם משהו מציק לך ? פונה אליו הרב. לא..הכל בסדר…עונה יהודה בגמגום. הרב הבין שמשהו לא בסדר עם יהודה, והרב אינו מרפה ממנו. אמור נא לי יהודה, אפוא אתה נמצא כעת ? מי הבעל הבית שלך ? בעל בית – כבוד הרב לא היה לי, גמגם יהודה בהיסוס מה. ואפוא לנתה ? יהודה גמגם משהו, כבוד הרב סתם לפעמים פה אצל חבר לפעמים שם מה זה חשוב, כבוד הרב. ב"ה אני חי.
הרב הבין ואמר, יו אתה יהודה, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה. בע"ה כשתבוא אחרי החגים לא תדאג יותר אפוא תלון ואפוא תאכל. אחרי החגים נמצא בעל בית לרבי יהודה, ביתו של יהודי אמיד ובעל לב חם, שעשה את הכל בשביל תלמידו.
יהודה המשיך לעשות חיל בלימודיו, בהיותו פטור מכל דאגה. כעבור שנים מספר, רבי יהודה הגיע לפרקו. הילד הכחוש נהיה לאברך בריא וחסון, ובת זוגו המיועדת לא הייתה אחרת מאשר ביתו של בעל הבית, אשת חיל יפה והגונה שהייתה לו עזק כנגדו.וגם בית מגורים מרוהט יפה עם כלים נאים הועמד לרשותו, כמאמר חז"ל אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם. רבי יהודה לא נאשר כפוי טובה, ובהגיע עת לעשות למען ביתו, פנה למסחר וההצלחה לא איחרה להאיר לו פנים.
ובזוכרו יפה את אשר עבר עליו, החליט לתמוך בבני תורה ככל אשר תשיג ידו. חיפש, תמך ועודד אחרים, וסיפור חייו היה דוגמה ומופת לכל ממשיכי דרכו.
COSTUMES PORTES PAR LES MUSULMANES MAROCAINES A FES
COSTUMES PORTES PAR LES MUSULMANES MAROCAINES A FES
Fès était la métropole de la mode, pour deux raisons, d'abord parce qu'elle était le centre et l’emporium du commerce, avec ses dépôts, son organisation de répartition et ses filiales, ensuite parce qu'elle était la métropole aristocratique (qu'elle est du reste demeurée) et le siège de la cour impériale (qu'elle n'est plus)
C'est cette farajia qui a subi le plus les transformations et les fantaisies de la mode ; il y a quelques années, on l'avait taillée de la mobra (traduction de veloutine) dont les motifs en velours taillé ressortaient en coloris riants sur le fond blanc ; depuis, on a fait plus charmant encore : dans le crêpe georgette ou marocain, décoré de larges motifs, mais revenant au caftan de « meulf » ou drap fin pour signaler que deux attraits le rehaussaient : le coloris clair, et les ganses tressées à petits boutons le découpant en ligne droite du haut en bas
La gamme de ces coloris est extrêmement riche, leur nom en arabe est généralement fantaisiste mais fait image : le faghiti, pour le gris souris, de plus en plus à la mode, le romadi (cendré) en gris clair, le caoui (café) marron ; dans les roses, le fanidi qui évoque assez bien le rose des bonbons, le hammoussi, le fjili de radis ; le « raie sultana », les joues de sultana, célèbre chikha juive amie de Moulay Hafid ; les jaunes : sefri, kébriti (bouton d'or) ; les verts : zitouni, khodarabi, gharchoufi, dont vous pouvez vous-même traduire la nuance ; les bleus : amaoui (dédaigné), le djinjari, riant, très clair, le bleu sombre « bernata », etc … car on en passe et des meilleurs et vous donner une idée de la richesse de cette gamme de tons répondant en vérité à un goût très sûr de cette classe évoluée qu'est celle des marchands
Dans les mousselines, les « brenthek » déjà pour la classe pauvre, les ayatis de sondouk (mousselines ou baptiste de la caisse) souvent fins et riches ; et ces fines pelures soyeuses dont le nom « telge al djebel » (la neige de la montagne) évoque poétiquement le blanc candide
Dans les damas enfin, les lampas, chargés de coloris, et les lourds satins brochés d'or pour caftan de cérémonie, où la mariée paraissait engoncée de multiples et lourdes enveloppes, s'appelaient de noms divers et emphatiques, dont le plus typique est le « denia jat » (le monde est arrivé), qu'un français ne saurait traduire dans sa terminologie moderne que par « épatant » ou formidable
Les foulards de tête, « sbenia », dont les commerçants astucieux font changer annuellement les dessins et les décors par leurs correspondants lyonnais, ont porté et portent toutes sortes de noms plaisants ou imagés, on a vu de toutes sortes de ces noms « self madame », la plume de madame (du temps où les françaises portaient des chapeaux), chemrir d'genenar, la piscine, les roses, le jet d'eau, le minaret, et même cette dénomination saugrenue : « khaliat d'el karane fi droze », le pas du cocu dans l'escalier
Les sobriquets
Du reste, sous le rapport des sobriquets, les Fasis furent toujours fertiles en invention, d'aucuns comme « tsioukiatek hamman drif » ne sont que de simples expressions argotiques, ou « ksi ni ounsi ni » (revêts-moi et oublie moi) trahissent assez bien l'universel esprit féminin et ne peuvent plaire qu'à demi au mari qui lui, n'a pas oublié l'hémorragie de sa bourse
Pour la ceinture, si les dames ont conservé leur faveur à la m'dama, brochée d'or, des meilleurs mealemin de la chemaïne, celle-ci s'est allégée et est ornée de nos jours par des motifs floraux, moins géométriques et moins lourds.
Pour les hommes, cette ceinture en soie brochée est assez mince
Elles est souvent remplacée par le cherichaker, en cotonnade brochée marron clair sur fond blanc
Coiffures
Le fez tronconique de jadis, importé fort longtemps d"Autriche, a été progressivement abandonné pour une sorte de bonnet de police fendu en son axe, assez disgracieux (faute de visière) mais dont les teintes sont nettement copiées sur le goût occidental de nos meilleurs chapeliers : gris clair, vert sombre, marron de nos feutres classiques
La razza n'a pas été pour autant abandonnée, bien au contraire, on connaît sa signification religieuse et son destin supposé de suaire ; beaucoup continuent à en combiner le fez
Comme le seroual ample et informe comme un sac, la « tchamir » ou chemise est commune à l'homme et à la femme, en merzzaïa blanche, il ressemble exactement dans sa ligne droite et son ampleur à notre chemise de nuit. Il est boutonné haut par un col droit
A vrai dire, cette chemise disparaît, vite remplacée par la chemise européenne, tant chez l'homme que chez la femme qui a eu tôt fait d'apprécier le luxe des dessous féminins de Paris
Reste à vous parler du « tham » ou voile qui rehausse plutôt qu'il ne cache la beauté du visage en magnifiant l'éclat et le velouté des yeux
Le « tham » qu'adoptent même désormais, les femmes du bled venant en ville (ici la régression est plutôt à évoquer) a été ces dernières années sujet à des modes que le nationalisme naissant inspire, puisqu'on vit des inscriptions à la gloire du Sultan et même son effigie, tend à devenir uniformément noir ou bleu de nuit ce qui est infiniment seyant
הספרייה הפרטית של אלי פילו
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.
בחינת דרכם היהודית של אנוסים אלה היא גם בחינת דרכו של בית־דין האינקויזיציה. על האינקויזיציה ושיטותיה נכתבו מחקרים רבים בעצם ימי קיומה ולאחר שעברה מן העולם. כאן ביקשתי למצות את ענינה ודרכה מתוך תיקי האינקויזיציה עצמם! מן האמור באותם תיקים על אנוסים אמרתי לשחזר את בנינו של בית־דין האינקויזיציה על שיטות פעולתו, גישתו, אמצעיו ותנאי עבודתו. על־ידי כך נמצאתי מביא לתחום המחקר ההיסטורי היהודי אמת מידה מיוחדת, שכוחה יפה ללמד על כלל בתי־הדין ועל כלל קהילות אנוסי חצי־האי האיברי, על דרך חייהם וכן על יחסו של כל בית־דין למציאות הציבורית של היהודים ושל האנוסים בארצות ההן.
מבקש אני להודות כאן לכל אלה שעמדו לי במחקרי זה בכל שלביו. ראשון לכל – מורי ורבי הפרופ׳ יצחק בער, שקרא את כתב־היד, והרבה למדתי מהערותיו. אף אומר אני תודה לפרופ׳ פרנציסקו קנטירה־בורגוס, מנהל המכון ע״ש אריאס מונטאנו לחקר היהדות והמזרח הקרוב! פרופי פדריקו פרץ־קאסטרו, מנהל המכון לחקר היהדות הספרדית! המנוח דון בניטו פואנטיס־איסלר, לשעבד מנהל הארכיון הלאומי במדריד ! דון פדרו לונגאס בארטיבאס, לשעבר מנהל המדוד לכתבי־יד בספריה הלאומית במדריד! הגב׳ פילאר ליאון־טליו, מנהלת המדור למיקרופילמים בארכיון הלאומי במדריד! פרופי חבייר די סאלאס, סגן מנהל מוזיאון פראדו! הגב׳ איזבל פרץ־ולירה, מנהלת הארכיון העירוני בסיאודד ריאל! דון תומס מגליון, מנהל מעבדת הצילומים בספריה הלאומית, מדריד! ועמהם אנשי אריאס מונטאנו שנענו לי בכל דבר הן בימי שבתי בתוכם במדריד והן לאחר שובי לירושלים. ותודתי מקרב לב לד"ר שאול הראלי, ניו־יורק, שטרח ונסע עמי במיוחד לסיאודד ריאל וצילם בה את צילומי הנוף המובאים בספר.
לא תהא תודתי שלמה אם לא אמנה את מר א״י פוזננסקי, המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית, שסייע עמי בנסיעתי לספרד לדלות מן הגנוז שם בארכיונים, שהוא יסוד החיבור הזה! ד"ר א׳ מירסקי מן האוניברסיטה העברית, שקרא את כתב־היד והעיר לי הערות חשובות! מר י׳ לוריא ומר א״ד שפיר אנשי הוצאת עם עובד, שנטלה על עצמה להוציא ספר זה לאור, ועמהם, בחינת אחרון־אחרון, מר י״צ גורדון שהגיה את הספר בעין יפה. כולם עשו באהבה לספר זה ולמקדשי־השם הנזכרים בו. המחבר
ירושלים, האוניברסיטה העברית. חנוכה תשכ״ה
לידת בן או בת בלבד, תחליפים לצאצאים-א.בשן
בג׳רבה, אם אין לו בת רשאי לישא אשה נוספת
בשנת תרפ״ו (1926) נשאל ר׳ כלפון משה הכהן על ״מי שבקש לגרש אשתו בגט וכתובה או ישא אחרת מפני שאשתו לא ילדה לו רק בן ולא בת ויש לו יותר מיו״ד שנים שלא ילדה״, והיא בת 70 או 80. האשה ביקשה שישיא את בנו, ואז תיוולד לבנו בת. וכן טענה, שאם הדין עם הבעל, יקח כרצונו משאר בנות העיר זולתי אשה פלונית, ואם לאו, יגרשנה. החכם דחה את טיעוניה, והצדיק את הבעל, כי הוא חייב בקיום מצות פרו ורבו. והטענה ״שישיא בנו והבן אולי יוליד בת טענת הבל היא״, כי הוא חייב במצות פרו ורבו. מסקנתו כי ״הבחירה בידה אם להרשותו לישא אחרת או שתתגרש״ (׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).
במישור העממי. יש פתגם האומר: ״למי שאין בת – קוברת את עצמה בחיים״. למרות שהחברה מצפה לזכרים, האם רוצה בבת, ממנה היא מקבלת יותר חיבה ותשומת לב במקרה של מחלה (36 .Jacobs, 1956, p). העדפת בנים מוזכרת גם במקורות חוץ. באדג׳ט מקין, אנגלי שחיבר כמה חיבורים על מרוקו, כתב בהמשך לתיאור חגיגת ברית מילה, כי יהודי מרוקו אינם ששים להולדת בת (386 .Meakin, 1892, p).
על היהודים שחיים בין הברברים כתב ב־1907 המיסיונר המשומד אליהו זרביב – שליח חברה בשם London Society for Promoting Christianity כי הנשים היהודיות עונדות קמיעות כדי שיהיה להן – amongst the Jews .(//, NS, 1907, p. 11) בן, וכן כדי להישמר מעין הרע אנתרופולוגים דיווחו בשנות ה־50 של המאה ה־20 על היהודים החיים בנאות מדבר סהרה. כששואלים ׳כמה ילדים יש לך? התשובה מתייחסת רק למספר הבנים. הנשים עושות ככל יכולתן כדי ללדת בנים, בין השאר הן בולעות עורלה של תינוק, שנחשבת לסגולה ללידת בנים. נשים שוויסתן נפסק, צמות 24 שעות, אחר באות למערה קדושה בו כנראה קבור Briggs, 1964,) צדיק, ומבקשות שוויסתן יחזור כדי שתוכלנה ללדת בן
בין היהודים שחיים בהרי האטלס נהוג, שהאם שולחת לכל אחת מהנשים המוזמנות לשמחת הלידה מזון, ואלה מחזירות לה חמש ביצים או מטבעות אם נולד זכר, כאות להמשך לידת בנים, ורק ביצה אחת או מטבע אחת אם נולדה נקבה (217 .Willner, 1961, p).
תחליפים לצאצאים
אנשים שלא הצליחו להעמיד צאצאים, חיפשו דרכים לקיים מצוות אחרות במקום ׳פרו ורבו׳. במרוקו היו חכמים שחיברו ספרים: ר׳ יהודה חליווה, שעלה מפאס לארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־16, וחיבר כאן את הספר ׳צפנח פענח׳, רשם את הדברים הבאים: ״ויהיה לי זכות לנפשי להצילני מעונש אותו העולם, שלא זכיתי להיות לי בנים זכרים״ (מ. אידל, תשמ״ד, עמי 123).
לר׳ אברהם הכהן סקלי שכיהן בסוף ימיו בעיר תאזה (Taza), לא היו בנים אלא רק בנות. הוא חיבר ספר על הלכות מילה בשם ׳ברית כרותה׳. בהקדמה כתב שחיבר את הספר בחלום בו חלם כי הוא מלקט דיני מילה, ולכן קרא את שם ספרו ׳ברית כרותה׳, כתחליף לבן שלא הוליד, ואף ראה לנכון לחבר ספר בדינים החלים על בנים (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף י, ע״א).
בעת החדשה אנו מוצאים בהקדמה לספר דרשות של ר׳ אברהם חי ביטון, הסבר לשם הספר. ביטון עלה ממרוקו לצפת ונפטר ב־1954. לאחר מותו אחיו ערך את ספרו, ונתן לו את השם בן לאברהם (בני ברק תשל״ב), וכך הסביר:
״יהיה זה זכר ושארית למנוח, זכר צדיק לברכה עלי אדמות כי לא היו לו בנים״ (א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 469).
גם לימוד תורה שהוא מצוה חשובה, בא לעתים כתחליף לבן. כך כתב חכם מצפרו בן המאה ה־19:
בשעה שאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב״ה מפני מה אתה בוכה מפני שלא העמדת פרי בעוה״ז [בעולם הזה] התחתון? יש לך פרי יפה מן הבנים, אומר לפניו רבונו של עולם, איזה פרי העמדתי? אומר הקב״ה התורה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים (רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם׳, ערך ׳בנים׳, דף מט ע״א). היו נשים עקרות שמצאו תחליף לבנים במעשים טובים כמו למשל בעשיית ספר תורה והקדשתו לבית כנסת. כך נאמר בהקדמה לספרו של ר׳ יוסף בירדוגו, ׳כתונת יוסף׳, ח״ב, תרצ״ה.
לחכם ר׳ יוסף בן יצחק אבן ואליד מתיטואן שעבר לאוראן, לא היו צאצאים. לאחר פטירתו הדפיסה אלמנתו את חיבורו ׳שמו יוסף׳ ירושלים תרס״ז, הכולל תשובות, דרשות ופירוש על ההגדה של פסח.
ר׳ אברהם קורייאט בן המאה ה־19 כתב על אדם שלא היו לו בנים, ציוה לפני מיתתו כי נכסיו יחולקו בין אשתו ובין ״בני הישיבה שהיו לומדים עמו״, וכי בנים אלה יקבלו סכום שבועי קבוע, ועדי הצוואה הם תלמידי החכמים הלומדים, שייהנו מהירושה (׳ברית אבות׳, דף קכג ע״ב-קכד ע״א).
מי שלא היו לו יורשים ־ רכושו עובד לקהילה. לפי התקנות של חכמי קשטיליה וכפי שנהגו חכמי אלג׳יר הרשב״ש ואחרים, למי שאין יורשים, ולא חילק רכושו לפני פטירתו, הקהל זוכה בחלק מעזבונו, ״אך לא יטלו הקהל כי אם שליש״. כך כתב ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18 במרוקו (׳השמים החדשים/ חו״ם, סי׳ ריב, דף ע ע״ב).
יש לשער שלא כולם נהגו כך, והיו מטרות שונות למענן הקדישו נשים ואנשים ערירים את רכושם.