תורת אמך ◆ פרשת נצבים ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
תורת אמך
◆ פרשת נצבים ◆ לאור חכמי מרוקו ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (כט, ט).
כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, משה רבנו ע"ה, פירט באומרו "ראשיכם שבטיכם", לומר שלא תהיה קלה בעיניכם התשובה, שהרי ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כולם נצבים ועומדים על ידי התשובה, אפילו רשע גמור, ע"י התשובה יש לו קיום והתייצבות בין הראשים, דתשובה מקובלת
ומרוצה לפני המקום. ומילת "נצבים", במילוי נו"ן צד"י בי"ת יו"ד מ"ם עם האותיות של נצבים "זו תשובה" עם הכולל. וכתב עוד בספרו פיתוחי חותם, הכוונה בכתוב, אימתי תקראו שאתם עומדים לפני ה' ויראים ממנו, בזמן שאתם חושבים בכל יום להפטר מהעולם, וכן כל יום תעשו כן כל ימיכם בתשובה, וזהו "היום" היינו כל יום ויום.
וכתב החיד"א ז"ל בספרו נחל קדומים, כי מילת "אתם", היא אותיות "אמת". ואפשר בהקדים מה שאמרו רז"ל (ויקרא רבה כא, ב), כי ע"י עסק התורה תבוא הגאולה, שנאמר (הושע ח, י), גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. וזהו "אתם נצבים", אתם אותיות אמת, רומז לתורה שנקראת אמת. "נצבים" בגמיטריא "קץ" עם האותיות, רמז כי ע"י התורה נזכה לקרוב הגאולה. וכן יש לרמוז במילת "נצבים" ראשי תיבות: נ'ותן צ'דקה ב'סתר י'ותר מ'משה רבנו, כמובא בגמרא (ב"ב ט:).
כי בשררות לבי אלך למן ספות הרוה את הצמאה (כט, יח).
כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל (התע"ח), בספרו צוף דבש, התורה מראה, שהסכנה מקומה בשרירים הלב, שמשכים אחר התאוות של העולם הזה. לכן נמצא שהסכנה טמונה בשרירים אלה, כי בלב יש את כל הכוחות הרוחנים של האדם. לכן "כי בשרירות לבי אלך", דמאן דליביה אטעייה אנוס הוא, כפי השגת הראב"ד על הרמב"ם בספר מדע (הלכות תשובה פ"ג ה"ז), שקובע: "האומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה" בכלל המינים. והראב"ד משיג וז"ל: ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות. "למען ספות", הכוונה שהמחשבה יכולה ללכת בשרירות הלב, בתחילה יכולה להיות רפה ובעלת שאיפות מועטות, ובמשך הזמן עלולה להתפתח. השרירות הרוה הקבלה, עם החקירה הצמאה והדלה, וזה למען השמד צדיק עם רשע ללא הבדל.
ומחה ה' את שמו מתחת השמים (כט, יט),
כתב הגאון הרב יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה א, -ג' במסורה: ומחה ה' את שמו, ומחה אל מי המרים (במדבר ה, כג), ומחה ה' אלהים דמעה (ישעיה כה, ח), יש לבאר ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב.), לעתיד לבא מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו לפני הצדיקים, וידוע מאמר רבותינו ז"ל (זוהר ח"ב רסז.), שבשעת מיתה מלאך המות מטיף לו לאדם ג' טיפין של מרה מן הסכין. וכשמת האדם, בני אדם בוכים ומבכים על פרידתו מאתו. וזהו שאמר "ומחה ה' את שמו", ירמוז על יצר הרע ששוחטו הקב"ה, וממילא כששוחטו "ומחה אל מי המרים", היינו ג' טיפין, לפי שנעצר המות מן העולם, כמ"ש (ישעיה כה, ח), בלע המוות לנצח, וממילא "ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים", שאין להם על מה לבכות, בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.
ואמר הדור האחרון וכו'. גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח וכו', ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' וכו'. על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים (כט, כא-כד).
כתב הגאון הדרשן המפורסם הרב אברהם סבע זצ"ל, בספרו צרור המור, "ואמר הדור האחרון וכו', גפרית ומלח שריפה כל ארצה, הרצון אצלי, שכל העולם יצדיקו דין שמים, ולא יאמרו עשה להם עוול במכות הארץ ובתחלואיה. אבל כשיראו חטאתם ופשעם ויראו מכות הארץ ותחלואיה. יאמרו הם משפטי ה' אמת. ויותר היו חייבים ממה שעשה להם, וראוי שתהיה "גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח". ואם לא תפרש כן, נראה שחסרה הגזירה והאמירה של דור האחרון והנכרי. אבל לפי שהם דור אחרון, ובנים שנולדו להם, הם ידעו והכירו עונות הראשונים. גזרו אומר ואמרו, שהם ראויים לעונש גדול, שתהיה ארצם גפרית ומלחים. אבל הגוים שלא ידעו עונות הראשונים, היו תמהים ואומר על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וזהו "ואמרו כל הגויים על מה עשה ה', והתשובה שיאמרו להם: על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת אתם בהוציאם ממצרים. אבל בראשונים לא הוצרך לומר להם זה. לפי שהם היו יודעים שעברו ברית ה'.
הנסתרות לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את דברי התורה הזאת (כט, כח).
כתב מרן האביר יעקב בספרו פיתוחי חותם, אפשר לרמוז, דצריך האדם בעשותו המצוות או בעוסקו בתורה שיהיו פיו ולבו שוין, כי זהו העיקר, אבל אם מעשיו משפה ולחוץ לריק יגע. וזהו שאומרים בכל יום בתפילה, לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי (אוצר המכתבים עמוד ער), ועל זה צריך האדם להיות זהיר ביותר. וזהו שאמר "הנסתרות לה' אלהינו", דהיינו המחשבות שאין מכיר בהם כי אם ה'. "והנגלות" שהם המעשים שנגלים לנו ולבנינו, צריך האדם לשתף את שניהם שיהיו הפה והלב שוין, כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת", דלא שייך קיום והמצוות כי אם כשיהיו הפה והלב שוין. אי נמי, רמז ל'ה' א'לוהינו ו'הנגלות ל'נו ר"ת "אלול", דבחודש אלול צריך האדם להתעורר ולשוב בתשובה שהוא עת רצון לקבלת התשובה. וג"כ ימי הדין באים, וצריך לחפש בחורים ובסדקים כל מה שעבר עליו באותה שנה בסתר ובגלוי, ולשוב על הכל בתשובה שלימה. וזהו "לעשות את כל דברי התורה הזאת", דהיינו בחודש אלול עשה תשובה כדי לתקן את כל דברי התורה הזאת.
וכתב הגאון רבי יוסף אדהן זצ"ל בספרו שופריה דיוסף (התרנ"ח). "הנסתרות לה' אלהינו… רמז, כי בימים של עשרת ימי תשובה, מלך יושב על כסא דין המלך המשפט, ויודע כל סתרי בנ"א מחשבות אדם ותחבולותיו, ואינו כשאר בתי דין של שאר הימים שאינם יודעים מחשבות בני אדם ואינם דנים עליהם. וזהו "הנסתרות", שהם המחשבות שנסתרות גם מהמלאכים ואינם דנים עליהם, בימים אלו של עשרת ימי תשובה הנה המשפט לאלהים הוא, ועל כן יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ודוקא ישוב אל ה' שהוא רחמן ויוציא אותו זכאי במשפט.".
לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. ( ל' , ב' ), כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים, מאמר זה סמוך עם מה שלמעלה ממנו, שאמר למען תחיה אתה וזרעך, וגמר אמר לאהבה וגו', פרוש שטעם חפץ בחיים הוא לאהבה את ה' לשמע בקולו וגו', ונתן טעם כי הוא חייך, כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשית רצונו היא תסובב שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו, וזה הוא עצמו החיים בעולם הזה וארך ימים לעולם הבא והוא אומרו ואורך ימים.
"הנסתרות לה' אלוהינו" כתב החסיד הרב יצחק אברג'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק.(בקרוב נדפיס את ספרו המוכן להדפסה), פירוש טעם הנסתר לסילוק הצדיקים בר מינן לעשות יחוד וזיווג למעלה וזהו לה' אלוקינו והטעם הנגלה "לנו ולבנינו" פירוש לכפר על הדור ולא ימות מכל לבני ישראל דבר וטעם אחר לעשות את כל דברי התורה הזאת פירוש יחזרו ישראל בתשובה כי ישאו קל וחומר אם בארזים נפלה וכו'.
ועל דרך זה פירש "פרי צדיק עץ חיים" פירש הצדיק שעושה פרי כמו עץ מהראוי חיים פירוש יחיו לעולם ולמה הקב"ה לוקח נפשות הצדיקים הקב"ה חכם ויודע בל תשחית לזה אמר כדי שישאו קל וחומר הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא פירוש כל שכן רשע וחוטא ויחזור בתשובה למרמא אימתא מותר לשכר כלי וכו': או יאמר "פרי צדיק" על דרך מחלוקת "מהרימ"ט" ו"מהר"ש פרימו" בענין המחזיק והחכם שחולקין השכר אם ילמוד החכם תורה שלא לשמה חס וחלילה שלא יש לו שכר לסברת "מהרימ"ט" המחזיק גם כן אין לו שכר דאם רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו ולסברת "מהר"ש פרימו" יש לו שכר וקשה עליו מאנשי ענתות דהתפלל ירמיה אפילו בשעה שהם עושים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים ומה הועיל בתפלתו ותירץ שאני לימוד מועיל למחזיק אבל נתינת הצדקה לבדה לא תועיל להם ועוד המחזיק הוא צדיק ולכן נוטל שכר אבל אנשי ענתות הם בעצמם רשעים וזהו "פרי צדיק" הצדיק שהוא המחזיק פירות שלו "עץ חיים היא למחזיקים בה" "ולוקח נפשות הרבה" פירוש מחזיק ביד הרבה תלמידי חכמים ונעשה בעולם הבא חכם כי מלמדין לו תורה בגן ושמא תאמר ומאי שנא מאנשי ענתות לזה תרץ הן צדיק הוא המחזיק בארץ העליונה ישולם שכרו אפילו יהיה התלמיד חכם רשע וחוטא חס ושלום לא כן אנשי ענתות הם בעצמם רשעים ואין להם שכר ועל פי זה יתפאר פירוש "אשרי האיש אשר לא הלך בתורת רשעים" טונופוס הרשע "ובדרך חטאים" אנשי ענתות "ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו" פירוש מחזיק ביד לומדי התורה "ובתורתו יהגה" פירוש הוא בעצמו כמו רבה בר אבוה "והיה כעץ שתול" וכו' "אשר פריו יתן בעתו" שכר תורה בעולם הבא "ועליהו" שכר המחזיק "לא יבול" אפילו החכם למד של'ל "וכל אשר יעשה יצליח" פירוש הקב"ה זורען ועל ידי פירות ופירי פירות לא כן הרשעים שהם אנשי ענתות כי יודע ה' וכו':
ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך אלהיך שמה (ל, ג).
כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל (התרצ"ו), בספרו לך דוד, יש לדקדק, למה נאמר ושב שני פעמים? ונראה שהכתוב בא לרמוז לשתי גאולות. גאולה ראשונה מבבל שלא היתה גאולה שלמה, וזהו שאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך", בדרך רחמנות במקצת. ובגאולה העתידה שתהיה גאולה שלמה במהרה בימינו, שכתוב "ושב וקבצך מכל העמים" וכו', וכן (דברים ל, ה), והטיבך והרבך מאבותיך, בקרוב למען שמו אמכי"ר.
ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום (ל, ח).
כתב הגאון רבי שלום אבוחצירא זצ"ל בספרו כלי כסף, משה רבנו ע"ה אמר לכל אחד ואחד מבני ישראל "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'", כי אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף (אבות ו, ב), זהו "ושמעת בקול ה', על ידי בת קול מן השמים ועוסק בתורה, ואז על ידי עסק התורה, "ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצוך היום"( ל' , ח'), וכמו שאמרה הגמרא (קידושין מ:), נשאלו החכמים, תלמוד גדול או מעשה לידי מעשה, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה. וכתב רש"י ז"ל: שהלימוד מביא נמצאו שניהם יחדיו גדול. הנלמד מכאן לימוד גדול, שהלימוד מביא לידי מעשה, דהיינו קיום ועשיית המצוות, ונמצאו שניהם בידו, לימוד תורה ומעשה קיום המצוות.
מעשה רב
חוק ולא יעבור
בתו, מספרת, כי יום אחד שמעו בבית אביה הרה"צ רבי יעקב אבוקסיס זצ"ל זעקות שבר אוי אוי אוי, הפסדתי, בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו, ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימודי התורה.
איך לומדים תורה
כתב הגאון הגדול רבי שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים. ומטעם זה נקראת התורה בשם שירה, לומר לך שצריך לקרותה מתוך שמחה ושירים, ולא מתוך עצבות וגם רמז לקרותה בניגון, וקרוב לומר שמכאן הוציאו רז"ל, ונתנו לתורה טעמים וניגונים, כיון שהכתוב קראה בשם שירה, כדי לקרותה לאט לאט מלה במלה, כדרך ש"ץ הקורא בתורה בטעם וניגון, ומתוך כך יבין מה שהוא קורא, ומתעורר לקיים מה שכתוב בתורה. ודבר טוב נמצא בשירי קודש, בו בזמן שהייתי קם ל"בקשות" בכל שבת, שאותם השירים והניגונים היו נמשכים והולכים בפי, כל השבוע, וכל היום תהלתי בפי לשורר ולזמר, ומימלא נמשכת כל השבוע, וזהו ההפרש בין שמחה גשמית לשמחה רוחנית, שהשמחה גשמית "ויעבור והנה איננו", ורק בעת היותה לבד מתעוררת השמחה, ואח"כ "נשכח כל השבע", לא כן שמחה אמיתית של קודש בעייני הנפש והרוח, שגם אחר זה נמשכת והולכת זמן רב, ומרגיש טעם הדבר ופעולותו.
ארך אפים
הרב המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל היה ידוע כמומחה גדול גם לכתיבת קמיעות, באחת הפעמים הרב כתב קמיע שזמן כתיבתו היה זמן רב מאד, הרבנית ע"ה ראתה שהרב מתאחר לבא ולאכול את ארוחת הצהרים, ניגשה לחדר של הקבלת קהל, ובאותו זמן הרב היה רכון על כתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכך, הרבנית ניגשה לרב, ומרב שקיעתו של הרב, ניבהל וכל הדיו נישפך על הקמיע אחר עמל רב, נו מה אתם חושבים איך הרב הגיב… הרב חייך.
בנחת עם הילדים
פעם אחת הגיע הצדיק בליל הסדר לביתו, והשולחן ערוך כל המשפחה מחכה שהרב יתחיל, לפתע אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות, נכנס הרב לחדר להרגיעה, ולא נרגעה – ושהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר. (עונג שבת מס' 1319עמוד 17).
שבת שלום ושנה טובה ◆ הרב אברהם אסולין.
לתגובות : a0527145147@gmail.com
Contes populaires-racontes par des Juifs du Maroc
Dans nos régions arides, nombreuses sont les histoires qui racontent, comment un dragon demande une vie humaine (généralement une belle princesse) en échange du droit d'accès aux sources d'eau ou de la promesse d'épargner une ville menacée de destruction. Celui qui parvient à vaincre le monstre reçoit, en récompense, la, main de la princesse et souvent même tout le royaume. Parmi les histoires publiées dans ce volume, nous 
retrouvons ce monstre . Dans d'autres nous voyons le héros ou un ange obtenir la main de la. princesse et accéder au trône
Un autre sujet est le problème soulevé par les souffrances du juste et la prospérité du méchant. Très souvent l'homme juste est pauvre (Nos. 18, 39, 66) et doit supporter des vexations de la part d'un homme riche et méchant. Mais en fin de compte, c'est l'homme juste qui triomphe. La récompense (ou la punition), n'atteint pas nécessairement ceux qui la méritent dans le monde de l'au-delà. L'avarice, qui conduit au refus de faire la charité est plus particulièrement mise en évidence comme l'un, des plus grands péchés, qui est puni par la peine de mort (Nos. 16, 39). La charité est récompensée — elle conduit à la richesse et peut même sauver un homme de la mort certaine, même dans les cas où l'arrêt de mort a déjà été prononcé (No. 16). La récompense pour la charité n'est pas forcément accordée de suite, mais elle ne tarde jamais à venir (No. 55). L'avarice et le goût du luxe constituent le sujet du vieux conte sur l'homme qui n'est jamais satisfait (No. 45)
La tension sociale trouve son expression dans le conflit entre le pauvre ouvrier et le riche employeur et la lutte, moins apparente, entre l'érudit et l'ignorant. Parfois l'ouvrier peut, grâce à sa sagesse, dominer son employeur (No. 67) tandis qu'en d'autres occasions, le pauvre reçoit un cadeau qui peut faire des miracles (No. 3). Une importance suprême est accordée à la foi en Dieu et tout s'arrange à l'heure fixée par Dieu (No. 18). Le prophète Elie, qui est dans l'imagination de toutes les communautés juives, le sauveur du peuple, remplit également cette fonction dans les légendes des communautés juives du Maroc (No. 34)
Le conflit entre le sage et l'ignorant évolue selon la philosophie contenue dans le dicton rabbinique: "Le coeur est touché par la charité". Le peuple, c'est-à-dire le public qui écoute les histoires, se range, bien entendu, du côté de l'humble cordonnier dont le pouvoir magique n'est pas moins grand que le pouvoir du juste rabbin Hayim Ben-Attar (No. 28). Le peuple aime également le petit berger, qui se met sur la tête pour louer Dieu, et ce geste spontané a la même valeur spirituelle que la prière du juste (No. 32). La croyance dans la force du destin et dans les décrets d'en-haut qui se réalisent plus tard dans la vie, est très forte chez les peuples méditerranéens et il n'est pas étonnant que nous rencontrions dans nos contes des traces de fatalisme (Nos. 43, 71). Dans la littérature populaire, les chances d'un homme de changer son destin sont minimes et les héros qui réussissent effectivement à améliorer leur sort sont très rares, mais existent néanmoins (Nos. 56, 63). La sagesse et l'intelligence, opposées à la stupidité malfaisante, sont un thème que les habitants du bassin méditerranéen aiment énormément. Le sot, dont l'ignorance dépasse l'entendement, ignore souvent les lois naturelles, et accomplit des actes absurdes (Nos. 8, 10, 12). Et le naïf qui croit tout ce qu'on lui dit (mais qui est considéré moins ignorant que le sot) est trompé et exploité (No. 11). L'intérêt du public est stimulé par les fourberies du fripon qui exploite le sot. Djouha représente, dans la littérature populaire, le héros qui, tout en étant naïf, fait preuve d'une certaine débrouillardise (Nos. 10-12). Djouha est un caractère que nous retrouvons dans la littérature folklorique de différents pays: dans les pays de langue turque et dans les Balkans, nous le rencontrons sous le nom de Hodja Natser-ed-Din, en Perse et dans les zones d'influence culturelle perse, il s'appelle le "Mul- lah", tandis que dans les pays de langue afghane, il devient Katchal, le chauve. Ce héros ressemble quelque peu à Till Eulenspiegel et à Herchele Ostropoler, figures populaires bien connues dans de nombreux pays européens
Dans la plupart des cas, il y a une relation entre les contes à ambitions éducatives et instructives et les histoires se proposant d'expliquer les lois naturelles et qui remplissaient chez les masses populaires une fonction semblable à celle de la "science" dans la vie de l'homme moderne. En effet, ces histoires trahissent une certaine curiosité intellectuelle, quoique les solutions offertes soient plutôt primitives. C'est ainsi que plusieurs de nos histoires (Nos. 51, 52, 65) expliquent l'origine de certaines institutions sociales, juives et générales. Dans une société plus évoluée, ces histoires sont moins nombreuses et ont un caractère presque humoristique. Il n'en est pas de même des histoires relevant du domaine de l'étiologie de notre collection. Les narrateurs (et leur public également) croient, sans l'ombre d'un doute, que ces récits sur l'origine de l'argent (No. 51), des tremblements de terre (No. 52) et des lois alimentaires rituelles (Kachrouth) (No. 65), sont tout à fait authentiques
La vie est un processus complexe et difficile et les parents voudraient transmettre à leurs enfants, une partie au moins, de l'expérience qu'ils ont acquise. Dans les contes populaires, cela se fait par les conseils que le chef de famille mourant donne à ses enfants. Ceux-ci, s'ils suivent les conseils de leur père, jouissent de la prospérité matérielle et écartent les souffrances et les malheurs que la destinée avait en réserve pour eux (No. 69). Ce conte mérite notre attention particulière, parce qu'il appartient à une catégorie d'histoires où la femme joue un rôle central. Nous y rencontrons trois types de femmes: (1) l'héroïne d'une histoire d'amour qui est demandée en mariage par un jeune homme (Nos. 1, 25, 26) ; (2) la femme mariée dont la fidélité provoque les sympathies et l'émerveillement des auditeurs (Nos. 48, 70) ; (3) la mère qui, dans ses relations avec ses enfants et ceux d'un premier lit de son mari ne s'en tient pas toujours aux exigences morales de la société et de la religion (No. 17). Parfois, la femme est le symbole de la fidélité et de la loyauté (No. 70) quoiqu'elle puisse aussi commettre l'adultère et trahir (No. 48). On voit qu'on peut envisager la question sous deux aspects différents et le conte populaire essaye de trancher la question: Salomon, le plus sage des hommes, prend le parti de la femme, tandis que le hibou prétend que la femme ne possède aucune vertu (No. 44)
Le public auquel ces contes s'adressaient ne constituait pas seulement une société religieuse. Les Juifs du Maroc, par exemple, aspirent à un centre national qui, il est vrai, est le caractère religieux. Jérusalem est identique à Erets-Israël, et un certain nombre de personnages que nous rencontrons dans ces histoires, sont animés par le désir de vivre en Terre sainte. Le chadar (rabbin- émissaire) qui visite les pays de la Dispersion pour collecter de l'argent pour les yechivotli d'Erets-Israël a déjà réalisé cette ambition. Au cours de ses pérégrinations, il arrive aussi au Maroc, où il enseigne la morale aux Juifs (No. 16). Dans un autre conte, un rabbin réalise personnellement la recommandation de s'établir en Erets-Israël après avoir subi un échec lors d'une première tentative (No. 31). Parfois, le paysage palestinien sert de fond aux histoires et pas seulement à celles qui ont un caractère biblique et dont l'action se passe forcément en Erets-Israël. C'est ainsi que les âmes des morts sont purifiées dans le Lac de Galilée (No. 27). L'aspiration à l'indépendance et à l'égalité avec les Gentils trouve son expression dans les comptes rendus de batailles que des héros juifs ("Les fils de Moïse") ont livrées aux ennemis de leur peuple (No. 2)
Pour terminer, quelques remarques d'ordre général
Le nombre d'histoires dont les héros sont des animaux ou qui se classent dans la catégorie des fables, est très petit, mais cette remarque s'applique à toute la littérature de cette région culturelle. L'histoire où un serpent sert fidèlement son maître (No. 60), constitue l'exception qui confirme la règle. La deuxième histoire d'animaux de cette collection (No. 53) est, en fait, une allégorie pleine d'esprit
Les légendes dont l'action se passe à des endroits qui ne sont pas liés, d'une manière ou d'une autre, à la religion, sont, elles aussi, très peu nombreuses. Le conte où il est question de la montagne où la fille du roi, à la recherche d'un trésor, reste enfermée à jamais, (No. 13) et de "la chambre de la Juive de Marrakech" (No. 22) sont uniques en leur genre
Nous ne pouvons pas nous étendre ici, sur la question de la relation qui existe entre les contes populaires réunis dans ce volume et la littérature ancienne de notre peuple. Mais il nous semble intéressant de signaler que plusieurs contes (Nos. 19, 45, 57) accusent, sous des formes nombreuses et variées, l'influence de la littérature talmudique et midrachique
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
האב זוכה לבן
במשך ל״ב שנים התהלך רבי רפאל אהרן בצילו של אביו הדגול. הוא שימש כסופר בבית דינו, וכראש ישיבה בישיבת אביו. ל״ב נתיבות חכמה ודעת פתח לפניו אביו הגאון, והוא שימש לו למורה דרך בכל צעדיו ושעליו. בצילו של אביו ותחת שיפולי אדרתו הסתופף רבי רפאל אהרן, ויינק ממעיין החכמה. ממנו שאב שאר רוח, עוז וגבורה, וממנו למד פרק במנהיגות יציבה ואיתנה, ובעמידה בשיעור קומה בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה׳ לכל דבר שבקדושה. במידותיו העליונות של אצילות נפש, ובענוה האמיתית והכנה של אביו החסיד, דבק.
במרוצת השנים בהם שימש רבי רפאל אהרן בשימושא רבה את אביו הנערץ, ובהיותו יד ימינו ומלווהו בכל הפעילות הענפה למען הכלל והפרט, נתהווה רבי רפאל אהרן — חותם — צלם ודמות של אביו ״כי מצורו נחצבתי והוא אבי אשר ילדני ובשמו אעדה גאון וגובה״. ובמקום אחר כותב. ״האב
זוכה לבן אמרו חז״ל, ואם כי אנא לגבי אבא חלא בר חמרא, אכן מהודו האציל עלי״.
מיתתו של אביו החסיד ללא עת, כשעדיין כחו במותניו ובשיא פעילותו, והוא אך ורק בן חמישים וארבע שנים, גרמה לרבי רפאל אהרן זעזוע עמוק וכאב צורב בלתי נשכח. כל ימיו נשא בלבו את הכאב והיגון על אובדן אביו.
"… ושקוע עד חוטמי הייתי טובע בים היגונים מעת נגדעה קרן עוזי ולוקח כבודי מעל ראשי, במות עלי אבי אבי נזרי ופארי, הרב הגדול הצדיק המפורסם בשמו ובמעשיו כקש״ת כמוהר״ר צוף דב״ש זיע׳׳א, יגון בלבבי יומם ולילות עמל מנו לי, אפפו מים על ראשי כתרוני הקיפוני ומנוחה הדריכוני״.
בהקדמה שכתב רבי רפאל אהרן, על הספר ״זרעו של אברהם״ לרבי אברהם חגיאג׳ זצ״ל, מעיר תוניס, ואשר הוא הגיהו והביאו לדפוס בירושלים, כותב בין היתר:
אם שנותי זיו פני ישונה הגם הלום לא צילא דעתאי מעוצר רעה ויגון ומכתי אנושה, אבי השביעני במרורים מצער לצער דבקו צערים מעת נגדעה קרן מעוזי וימת אבימלך מגיני וקרן ישעי קשיא רישא, אב הרחמן רועה הנאמן צדיק ומושיע ליש ולביא, נר המערבי בוצינא קדישא, הרב הגדול מבצר עוז ומגדול, עט״ר וצ"ת (עטרת ראשנו וצניף תפארתנו) המפורסם בשמו ומעשיו, כל קדושיו צוף דב״ש זיע״א, מלא צנא דדובשא, משמת רבי פסקה טובה, כצאן בלי רועה אין יוצא ובא, עזבנו לאנחות אנחה שוברת אש מתלקחת תחתי ארגז ואין נחת נפשנו יבשה, אין שלום בעצמי כמו פולח ובוקע בכשיל וכילפות…
כצאן אשר אין להם רועה
עם מותו של הרב צוף דב״ש, נשארה עדת המערבים בירושלים כצאן אשר אין להם רועה. השלום והשלוה בתוך העדה הופר וכתות כתות החלו לרגן באהליהם נגד אחדים מהפקידים שהיו בראש העדה. עקב מחלוקות אלו, עניינים רבים שהנהיג הרב צוף דב״ש לטובת העדה בוטלו. מתוכם בוטלה התמיכה שהיו מקבלים תלמידי חכמים הקבועים בעסק התורה. העניים והאביונים שכל מחייתם היתה מקופת ועד העדה, סבלו רבות מחוסר תמיכה וסעד.
גם בדבר המינוי לממלא מקום להרב צוף דב״ש נחלקה העדה לשתים, אחדים רצו בהרה״ג ר׳ אלעזר הלוי בן טובו זצ׳׳ל ואחרים תמכו במועמדותו של הרה״ג ר׳ יששכר אצראף זצ״ל. אולם עד מהרה השתוו שני הצדדים, והגיעו להסכמה כי הראשון ישב על כסא הרבנות, והשני יהיה משנה לו.
ג□ המחלוקת שהיתה בתוך ההנהגה של ועד העדה שככה ע׳׳י התערבותם של רבני העדה והחכם באשי הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז׳ל זצ׳׳ל. כל הצדדים באו לידי הסכם מפורט ״לחזק לקיים ולאשר את הסכמת והנהגת מורינו ורבינו הקדוש צוף דב״ש זיע״א…״. הסכם זה נחתם ע״י ראשי הועד ובחתימתו והסכמתו של הראשל״ץ הנז׳ בחודש שבט התרמ״א. (1881).
? L’immigration arabe est-elle la meilleure chose arrivée à l’Europe
?L’immigration arabe est-elle la meilleure chose arrivée à l’Europe
Je commence par la fin
l’immigration arabe est la meilleure chose
qui pouvait arriver à l’Europe
ces cinquante dernières années
Posté le 20 novembre 2013
« La France n’est plus ce qu’elle était », « Les Arabes envahissent l’Europe », C’est le type de propos auxquels j’ai droit quand je dis avoir vécu en France pendant 14 ans. Ils attendent évidemment de moi que je sois d’accord avec eux. Comme si le reste du monde n’avait pas changé. Comme si la France devait rester telle qu’elle l’était dans les films de notre jeunesse avec Jean Gabin, Alain Delon ou Louis de Funès. Comme si le pire désastre arrivé à l’Europe était l’arrivée des Arabes. Comme s’il était évident qu’il fallait arrêter ce désastre
IL N’Y A RIEN À ARRÊTER
Les Arabes en Europe sont un fait accompli. Il est temps de réaliser qu’il n’y a aucun moyen d’endiguer l’immigration des Chinois, des Pakistanais, des Indiens, des Arabes en Europe. Ils continueront à arriver et ce n’est pas la peine d’enfouir sa tête dans le sable pour ne pas le voir
L’intégration d’émigrants n’est jamais facile. Elle provoque des traumatismes. Les nouveaux arrivés sont toujours humiliés, exploités et font l’objet de discriminations. Mais peu à peu, la grande partie est assimilée et s’intègre à la la société dominante et à sa culture. A l’évidence, l’Europe ne sera plus ce qu’elle a été. Et c’est une bonne chose.
Les immigrés peuvent faire aujourd’hui l’objet de discriminations. Mais qui pourra demain empêcher les Arabes, les Indiens ou les Chinois d’être élus demain maires, députés, leaders politiques ou Chefs d’Etat dans toute l’Europe ?
Cela arrivera plus vite que nous le pensons. Et c’est ce qui fait peur à mes interlocuteurs israéliens. Ils pensent que les Arabes sont des terroristes, des antisémites et des ennemis d’Israël. Ils imposeront la loi de la Charia en Europe. Il est vrai qu’il y a des terroristes arabes qui ont fait preuve des niveaux les plus élevés de haine, de crimes et de racisme. Mais la plus grande partie des Arabes en France sont des patriotes français. Les Israéliens seraient surpris d’apprendre que beaucoup d’Arabes en France sont très favorables aux Juifs et sont aussi de grands admirateurs d’Israël, souvent bien plus que des Français de souche
Il n’y a pas moyen de savoir combien d’Arabes ou de Musulmans vivent aujourd’hui en France parce que signaler la religion ou l’origine ethnique d’une personne est interdit par la loi. Quant aux immigrés d’Afrique ou d’Asie venus en France, tôt ou tard, leurs enfants ou leurs petits enfants se marieront avec des jeunes de familles françaises de souche ce qui bouleversera à long terme la démographie du pays. Et c’est une bonne chose.
L’EUROPE SERA DIFFÉRENTE
L’Europe sera différente. Ce ne sera plus l’Europe plongée dans une des formes les plus extrêmes de la décadence raciste de l’humanité. Peut on s’imaginer ce qu’aurait pu être l’histoire du vingtième siècle si l’Allemagne et l’Europe étaient profondément pluri-ethniques? Aurait-t-on pu exterminer des populations sur une base raciste ou religieuse? La leçon du vingtième siècle est claire : l’apologie de l’ethnie, de la religion et du nationalisme à outrance est la recette pour un désastre que ni le progrès scientifique et ni une culture raffinée n’ont pu empêcher.
Les solutions ne sont pas simples. Les populations d’origine se défendent par des moyens subtils. L’époque du colonialisme, de l’exploitation, de la discrimination terminée, nous entrons a priori dans l’ère de la bienveillance et de la tolérance.
LE MULTICULTURALISME
En Amérique du Nord, on a inventé le « multiculturalisme ». C’est un terme sympathique qui veut dire : « Vous autres, immigrants venus de pays sous développés, vous avez aussi une culture et nous la respectons tout comme la nôtre à égalité. Nous n’allons pas vous imposer nôtre culture. Tout au contraire, nous allons vous aider à préserver la vôtre ».
C’est ainsi que pour maintenir sa supériorité, l’establishment culturel enferme les immigrés dans la cage dorée du folklore inoffensif de leur pays d’origine. Il crée ainsi une ségrégation – version atténuée de l’apartheid – entre sa culture et celle des immigrés (arabes, indiens,chinois, africains etc.) Les acquis de la culture universelle demeurent ainsi réservés aux populations de souche et les autres sont contraints de se cantonner dans leurs traditions, dans l’étroit domaine du folklore, et dans une incapacité d’accéder à la culture.
C’est ce qui s’est passé aussi en Israël .
Ce multiculturalisme a pris ici l’aspect du« melting pot » Grace à lui les premiers pionniers se sont emparés des organismes de la haute culture et ont refoulé les nouveaux venus dans le ghetto du folklore. L’establishment s’est efforcé à promouvoir des fêtes ethniques comme substitut au développement culturel. En quelque sorte, on va vous donner plein de chansons orientales de basse qualité à la radio, on va glorifier la fête de la Mimouna, on va même nous prosterner pour baiser la main du rabbin Ovadia Yosef, mais laissez nous la direction de l’orchestre philharmonique, du Théâtre Habima, de l’Opéra, des institutions culturelles et des universités
L’establishment a affermi son pouvoir sournoisement par hypocrisie et par habileté à jeter de la poudre aux yeux des nouveaux venus. Certains sont tombés dans le piège. On a ainsi créé des localités mono-ethniques peuplées uniquement d’immigrés ce qui a retardé leur assimilation à la société générale
Malgré ses remarquables progrès, Israël souffre d’une segmentarisation extrême. On pourrait même dire qu’il y a plusieurs peuples dans ce pays, totalement séparés les uns des autres
COMPARTIMENTAGE
Ce compartimentage hermétique ne provient pas de causes économiques ou sociales. Israël est l’un des rares pays au monde où l’identité des citoyens dépend officiellement de leur origine ethnique. La dépendance exclusive en Israël de la religion juive était sans doute compréhensible quand le pays offrait une solution humanitaire aux rescapés de l’Holocauste et aux Juifs persécutés dans leur pays d’origine. Mais de nos jours quelle est la justification d’établir notre identité uniquement sur des critères religieux ?
Le sionisme qui voulait créer un « asile de nuit » pour les Juifs a atteint son but et terminé sa mission. Aujourd’hui Israël ne peut continuer à se cramponner à des idéologies révolues devenues anachroniques. A t-on encore besoin d’une Agence Juive? Ne vaudrait-il pas mieux la remplacer par une agence nationale d’immigration qui pourvoirait aux besoins du pays et aux considérations humanitaires ? Ne devrait on pas permettre à toute personne dont le pays pourrait avoir besoin d’adhérer à la nation israélienne, sans distinction de religion. Aujourd’hui une personne qui voudrait construire son avenir au sein du peuple israélien est obligé de renier sa religion pour se convertir à une autre religion à laquelle beaucoup d’Israéliens n’y croient pas.
UNE NATION NORMALE
D’autres pays ont résolu ce problème en interdisant la mention dans tout document officiel, public ou confidentiel, la religion ou l’origine ethnique de ses citoyens
Nous ne devons pas agir comme si nous étions différents du reste de l’humanité
Nous vivons aujourd’hui dans un mélange de globalisation économique et social et de régionalisme culturel. Nous sommes déjà capables d’arrêter d’agir comme si nous étions une race à part, et devenir une nation normale dépourvue de ségrégation ethnique
De toute façon, à terme, dans un avenir historique, une nation basée démographiquement sur une seule ethnie ou une seule religion ne pourra plus continuer de l’être et deviendra tôt ou tard pluri-ethnique.
Yigal Bin -Nun
L’auteur est un historien israélien et un chercheur dans l’historiographie des textes de la Bible
המחסור בספרי הוראה.- חינוך מקצועי.חביב אבגי
המחסור בספרי הוראה.
מראקש סבלה ממחסור בספרים מכל סוג החל מהחומש ועד התלמוד, ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים. וכל ספר חדש שנרכש היה לנכס בעל חשיבות של נכסי צאן ברזל, המצריך שמירה מעולה. על החוסר הזה היה מציר בעל קול מבשר ז"ל, כשחסרה לו מסכת ערכין כתב :
" מיהו צריך לראות מסכת ערכין כעת אינה מצויה אצלי. וכשלא הייתה לו מסכת דיטין כתב : " ועיין שם בפרק " השולח " כי כעת אינה מצויה אצלי. וגם כעת על מסכת קידושין כתב : " ואין בידי מסכת קידושין לראות מה כתבו התוספות שם, ובמקום אחר כתב ועיין בזה בשיטה ובהרמב"ם, כי אינו מצוי בידי.
הספרים ממש עברו בתורנות מיד ליד והיו גם ספרים שלא היו כלל באזור וכמו שהוא כתב והעיר על הירושלמי שאינו נמצא בעירנו והיו גם ספרים שידע עליהם ונצרך להם ולא היו במדינה כלל.
פטירתם של אחרונים מענקי הדור של ראשי הישיבות בשליש האחרון של המאה השישית. הראשון להם רבנו מוסא בן דוד אוחיון, ירשם כיורשם ונושא דגלם של רבותיו הראשונים זצ"ל : רבי יצחק דלויה, נתב"מ הת"ס ורבי אברהם אזולאי זלה"ה תק"א.
רבי מוסא בן דוד אוחיון, נתבש"ם חודש אב התקע"ו, תארוהו סיני ועוקר הרים. ורבי משה רוזוליו זלה"ה, כותב, בראש חודש ניסן שנת תקע"ח נלקח מאתנו ארון האלוקים אחד מחכמי הישיבה מקל תפארה חברי ועמיתי בתורה חמיד ליבא, החכם השלם והוותיק, כבו הרב רבי יעקב אוחיון נ"ע.
רבי משה רוזוליו נתבש"ם שנת התרכ"א, רבי מסעוד בן מוחא תרל"ו ורבי יעקב אבטאן תרל"ג. וכאן המקום להזכיר שהיו עוד דיינים וראשי ישיבות בדורות שלהם חוץ מאלה שנזכרו כאן.
עפ פטירתו של רבנו האחרון רבי מסעוד בן מוחא זךה"ה במראקש, התחיל פרק חדש בדברי ימי הקהילה. עתה נוצר כר רחב לפעילותה של חברת אליאנס כל ישראל חברים פעילות שהייתה שנויה במחלוקת כאשר ידם של נושאי דגל הרפורמה תהיה על העליונה.
חינוך מקצועי.
כך אמרו רבותנו ז"ל : " לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה " לימוד המקצוע היה פתרון מזדמן, כי אן לא הייתה הגבלה של גיל. וחוק חינוך עוד לא היה נחלת הכלל. אם הבחירה של הילד הייתה ללמוד מקצוע יוקרתי, היה עליו ללמוד מספר שנים ובתקופה זו ישמש כשוליה חינם, ולפעמים גם הוריו נדרשו לשלם לבעל הבית.
מעבר לכך מתחייב התלמיד להמשיך לעבוד אצל המלמד שלו אחרי שגמר ללמוד אצלו, וימשיך ללמוד אצלו כפועל שלוש או ארבע שנים, בסכום פעוט הקבוע מראש. וזאת מבלי שתהיה לו אפשרות לעבור לבעל בית אחר. כמובן הכל תלוי בחשיבות המקצוע.
מקצועות מועדפים במראקש, עוברים בירושה מאב לבן, כמו ; צורפות זהב, כסף ונחושת. אומנות המחט במובן הרחב שלה. במיוחד אומני בגדי השרד, המפארים את אנשי השררה, האוהבים להראות במיטבם לפי כבודם ודרגתם.
ובעלי מקצועות נותנים עדיפות ללמד את בניהם ואחר כך אחרים. היו כאלו שהתחילו כשוליה אצל בעל מקצוע, התמידו ורכשו להם מקצוע מועדף. לפעמים בלית ברירה בנו של סנדלר אם תחשק נפשו ללמוד מקצוע מועדף אחר מזה של אבותיו, סיכוייו לא יהיו גדולים במיוחד. ורק בלימוד התורה סיכוייהם של כל התלמידים שווים, ואיש לא ייצר צעדם או יעמוד בדרכם.
לימוד תורה במראקש, התורה לא נלמדה כמקצוע, אלא כדרך חיים לכל יהודי, וכל המרבה הרי זה משובח. יש בתים שילדיהם גדלו אל תוך המקצוע בתוך הבית עצמו. ושילוב תורה ועבודה, היא מושג מאוד מכובד, כמו אומנות רקמה על קטיפה אדומה או ירוקה, שני הצבעים האהובים על הערבים המרוקאים. בהרבה בתים ההורים עסקו באומנות שלהם לפרנסתם, בעיקר אומנות המחט לסוגיה והם רבים.
להלן המקצועות בהם עסקו היהודים :
טיפול במתכות, צורפי זהב וכסף.
אומני חוט תחרה של בגדים ולנעלים, טובעי מטבעות, יוצקים, נפחים, וחורטים בנחושת בבדיל ובברזל, פחחים, רצענים, יצרני כלים, אבזמים לנשק ועוד.
עובדי מחט, חייטים, אורגים ורוקמים. אלה עבודות שעסקו בהם בעיקר נערות ונשים.
מעבדי עורו. סנדלרים, כורכי ספרים מעור ורוקמים על עור.
נגרים ובנאים
יצרני סבון ושעווה, בשמים ורוקחים
יצרני מזון. חקלאים, מגדלי פרות וצאן, יצרי יין, שיכר ועראק, עצרי שמן וטוחנים
עובדי שירותים. חמרים, סבלים, נגנים, צבעים, זגגים, שענים, ספרים, קצבים, טבחים, אופים, משרתים ועובדי ניקיון.
במראקש צורפות הזהב, לא התפתחה לאותם ממדים כמו בצפונה של מרוקו. לעומת זאת אומנות צורפות הכסף לרבדיה השונים, היא בעלת שימוש נרחב הנמצא בהישג יד. תכשיט מזהב יקר שבעתיים, ומעטים יכלו להרשות לעצמם פריט זה או אחר.
רק יהודים עשירים עירוניים הם שנהגו להתקשט בפריטים מזהב, כמו " שבריה " ( פגיון נדו מכסף ומעשה אומן ) לגבר חשוב. את תכשיטי זהב לנשותיהם. לעומת זאת מקצוע הצורפות בכסף, מקצוע יהודי ייחודי ורבים – רבים מהעיר והכפר שלחו את בו את ידם לפרנסתם.
מקור מנהג ״תשליך׳-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מקור מנהג ״תשליך׳
על מקור מנהג ״תשליך״ ביום ראשון של ראש השנה, לא באו החוקרים עד היום לכלל דעה אחת, כך כותב א.ר מלאכי במאמרו ״ראש השנה בתפוצות ישראל״. המנהג תשליך נזכר בפעם ראשונה בספר המנהגים למהרי״ל שחי במאה ה-14. בספרו זה כותב המהרי״ל:
״ומה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות־ים כל חטאותינו וכו', הן משום דאיטא במדרש זכר לעקידה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו ואמר: ״הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש״ (תהילים ס״ט, ב׳) והוא השטן שנעשה כמו נהר להעכיב אותו מן העקידה״. דעה דומה מביא הרב משה בן אבו בספרו אמרי משה וכך הוא כותב: (בערך) ״השטן קינא באברהם אבינו שלקח את יצחק בנו ע״מ לעקודו על גבי המזבח ואז נדמה להם בדמות ״נהר״ ע״מ להפריע להם ולהכשילם. מן הדין מותר היה להם לחזור על עקבותיהם כי היו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה, אך אברהם אבינו לא עשה כן, אלא נכנס הוא ובנו במסירות נפש עילאית במים, כדי לעשות רצון קונו, תוך שהוא פונה בתפילה ואומר ״הושעיני אלהים כי באו מים עד נפש״ ואז המקום ברוך הוא גער בשטן והתייבש הנהר. זאת אם כן הסיבה שאנו הולכים ביום ראשון דראש השנה, ליד הנהר לאמירת ״ותשליך״. וכשמגיעים לפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאתם״, מנערים את בגדינו. ברור שהעוונות אינם בבגדים, אלא כוונת הדברים הם: שבשעה שאנו הולכים ליד הנהר או באר מים, אנו חייבים לזכור במעשה של אברהם ויצחק שנכנסו במים עד צוארם, לעשות רצון בוראם ואז אנחנו מקבלים עלינו לאמץ את דרכם כדי לרכוש את המידה היקרה של מסירות נפש כמותם.
מנהגים ומסורות
כאמור בנוסף להימנעות ממאכלים חריפים ומאכלי החמוצים, נמנעו גם מלאכול גזר משום שהשם לבדו מזכיר גזרות, נמנעו גם מלאכול הצנון החריף כדי להינצל מחרון־אף. במקומם, הירבו במאכלים מתוקים כגון: פלחי תפוחי עץ מתוקים ומבושלים בסוכר להם הוסיפו נתחי בשר שמן. כן נוהגים יהודי מרוקו עד היום להכין ליפתנים מחבושים, עם הרבה סוכר לכבוד ראש השנה.
קיימת גם אמונה שאם היום הראשון של ראש־השנה יהיה חמים, כל השנה תהיה חמימה, אם להיפך, יהיה קריר, כל השנה קרירה. השמח בראש־ השנה, יהיה שמח כל השנה ולא יראה כל דאגה. המדיר שינה מעיניו בשני הימים של ראש־השנה ביום, מובטח לו שמזלו לא יירדם בכל השנה. בכך מסתיים השלב הראשון של הימים הנוראים ולמחרתו, צום גדליה.
יהודי תוניסיה קוראים את צום גדליה בשם ״סייאם הוכי כיפור״.
יהודי לוב נהגו לצום בשני ימי ראש־השנה. במשך דורות לא העיזו לעשות התרה למנהגם ורק לפני שנים מעטות עשו התרה לנדרם וחדלו מלצום.
עשית ימי משובה
הימים האלה בין ״כסה לעשור״ היינו שבין ראש־השנה ליום הכיפורים, גדול מוראם, כל אחד מוסיף בתיקון מידותיו ובהגברת הצדקה. בשבוע זה כל תושבי ה־מללאח קמים לילה לילה לאמירת הסליחות.
שבת שובה
בשבת שובה, איש לא נעדר מבית־הכנסת שכן בשבת זו הרבנים שבכל עיר משמיעים דרשה מיוחדת ״דרשת שבת שובה״, ובצדק ששבת זו נקראת גם ״שבת ואני בצדק״. ההפטרה של שבת זו נאמרת רק על־ידי אדם נשוי וירא שמים ולא ע״י נער, על־כן בחרו תמיד בתלמיד חכם.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו-משפחת עקו
משפחת עקו
האחים יעקב עקו׳ מרדכי עקה יהודה עקו.
איש צדיק, זרע קדושים ושיעים, איש אמונה, מתפרנס מיגיעו, ירא ה׳ ושלם, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים הזקן הכשר ר׳ יעקב עקו הניח ברכה: דוד.
המרוחם, מתהלך בתומו, רודף צדקה וחסד, משכים ומעריב הצדיק ר׳ דוד הוליד: שמואל, מרדכי, יוסף, עווישא (לוויסא), קמירא, פריחא, זהארי.
הזקן הכשר, השם הטוב, ישר ונאמן, גומל חסדים, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: אברהם, דוד, שמעון, משה, יהודה, שרה, לוויסא, מאחא, פרלה.
המנוח, אוהב תורה ולומדיה, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: אברהם, דוד לוויסא.
היקר, איש תם וישר, גומל חסדים טובים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוד.
הצדיק, תם וישר, בענייניו מאושר, ירא אלהים וסר מרע ר׳ יהודה עקו הוליד: סאעודא.
אין בידינו פרטים על בניו של ר׳ מרדכי עקו ז״ל. מכלוף (גר בעיר מליליא).
הזקן והכשר, איש חסד ומעשים טובים, משכים ומעריב, הצדיק רבי מכלוף הוליד: אהרן, סעדיה, תמר, סלטאנא.
המנוח, תם וישר, נהנה מעמל עשר אצבעותיו, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: סעדיה, דוד, סולטאנא.
רפאל (גר בעיר מליליא), אסתר.
איש צדיק, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ רפאל הניח ברכה: מסעוד.
הזקן והבשר, הולך תמים ופועל צדק, מכבד תורה ולומדיה, ירא הי, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: רפאל, שלום, מרדבי, אסתר.
דוד (גר בעיר מליליא).
גברא רבה, מאנשי תמימי דרך, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ דוד הוליד: מסעוד, רחמימ-בנימין, פריחא ,סימא.
להשקפת עולמו ומשנתו שך רבי וידאל הצרפתי השני – 1545-1619- חיים בנטוב
מערכות השמים
מבין השיטין במקומות רבים נראה, שרבי וידאל שם דגש רב וייחס חשיבות רבה למערכות השמים ותפקידם בהנהגת העולם והשפעתם על גורלו של אדם. הוא מתמצא בכל הדרכים העשויות להביא את האדם לידיעת העתיד. וכך כותב בנושא זה:
לפי הגדרת העתידות הוא בב׳ אופנים: אם בכח הדמיון והחזק, וזה ענין החלומות הצודקי׳, וענין הכישוף האוב והידעוני ויתרם. וההסתכלות בקמטי הכף, והכתף, וההגרלה בחול, כל זה מין א׳ מהנעת הדמיון במוכן אל זה.
והמין הב׳ בבחינת וידיעת משפט הכוכבים והזלתם… והנה שניהם אין ממש בדבריהם ואם ישנו הוא סתום. כי ההגדה הקסמיית תבוא ברמזים נעלמים ויצא הדין סתום וחתום ופעמים רבות ישתבשו כאשר שמענו וכן ראינו. ואם הכוכביית והתכוניית אף כי היא יותר מבוארת הנה היא גם תכזב פעמים רבות ותשובש בה הבחינה על הרוב. והטעם לפי שהודאת המערכת אינה מכרחת, בעבור היותה מורה על הדבר בכללותו לבד, לא בפרטיותו. ואף באותו הכללות לא תכריח עליו, אבל תכין לבד….
אף־על־פי שכאן נראה שהוא מפחית בערכם, במקומות רבים בספרו מדגיש הוא את תפקידה של המערכה בקביעת גורלו של אדם. לדוגמה: על הפסוק ״גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות״ אומר הוא: ״אולי ירמוז כי היה אז שולט רושם בית מבתי הגלגל הנק׳ בשם בית מלכות הרומזת על המרת דבר תחת אחר וכן הומרה אסתר תחת ושתי, וכן מורה על צוות דבר ולא יקויים וכן צוה המלך ולא קיימה ושתי״. ועוד: ״וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים אולי יהיה כי ראה בבית הנז׳ מבתי הגלגל הנקרא בשם בית הנשים והוא מורה על הזיווג כנודע לחכמי הגורל״. וכן לפסוק ״ותהי אסתר נושאת חן״ מביא את המדרש ״בעיני העליונים ובעיני התחתונים״, ואת פירוש אביו: ״שהמערכת וצבא השמים וחייליהם ומלאכי אלקים ושרים של מעלה היו משפיעין טוב עליה ומשגיחין בה השגחה שלמה ומלמדים עליה סגיגורייא….
המערכה ממלאת תפקיד גם בענישת האדם: ״עוד רמז שהצדיק יענש כפי המערכה לבד וביום פקדי ופקדתי אבל הרשע יענש מיד כפי ההשגחה״101. אבל לא תמיד, יש ש״האל יתברך כשמביא רעה על הרשע ימתין שתגזור המערכה גם כן רע עליו. זהו כי יבוא יומו. אבל לצדיקים אע״פ שהמערכה גוזרת רע מביא טוב עליהם. זהו לא יבושו בעת רעה.
ולהלן הוא מפרש את המאמר במדרש תחלים (מזמור לו):
״ר׳ אייבו אמר !המלאכים היו מקלפין [את השם שהלה עליהן על ישראל], ורבנן אמרו מעצמו הייה .נקלף״ — במלים אלה:
ר׳ אייבו סובר שנפלם .במלחמה היה אפי׳ שהמערכה לא היתד. הגוזרת אלא המלאכים בהשגחה מפילים אותה. ורבנן אמרו מעצמו, שהמערכה היתה עוזרת לניגוד ולא היה צריך לעשות היפך. שהרשע ממתין לו הקב״ה עד שתגזור מערכתו רע עליו ע״ד [על דרך] וגם רשע ליום רעה להראב״ע.
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק-שלום בר־אשר
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק
בראשית המאה התשע עשרה
שלום בר־אשר
המכללה האקדמית ע״ש רא״ם ליפשיץ ירושלים
א. מבוא
באוסף כתבי היד מצפון אפריקה המצוי באוסף של החטיבה למדעי היהדות שבספריית אוניברסיטת ייל כלולים גם חומרים רבים הכתובים בערבית־יהודית. מתוך התעודות שבאוסף זה מצאתי עניין בתעודות מהקהילות של דרום־מזרח מרוקו, שבהן עסקתי כבר בספר שיצא בדפוס בנושא יהודי קהילות קצר אשוק וגריס לפני כעשרים שנה. העיירה קצר אשוק הפכה בתקופה הצרפתית למרכז המנהלי של עשרות כפרים בסהרה הדרומית־מזרחית (בראשית שנות השישים של המאה העשרים, מעט אחרי עלותו של חסאן השני לכס המלוכה, הוסב שמה ומאז היא נקראת אראשידייה). באזור זה מוכרות קהילות שונות ובכללן גם גריס – היא גולמימה – ופרכלא, והן עומדות במרכזן של התעודות שאני בא לעסוק בההדרתן ולברר אותן בירור ראשוני.
במחקרים ובפרסומים בשישים השנים האחרונות (2010-1950) התפתחה ההיסטוריוגרפיה היהודית במרוקו באופן משמעותי. מחקר תולדות הקהילות במרוקו עסק הרבה בשני נושאים: פרסום של מחקרים בנושא הציונות ופרסומם של ספרי מסעות. ברם לאור התיעוד הרב עד מאוד הנוגע לתחומים נוספים, התפשטה והלכה ההבנה שהיו וישנם מקורות שונים שלא זכו לפרסום. מאז שנות השבעים של המאה העשרים הולכות ומתפרסמות תעודות שונות בתחומים מגוונים. כאלה הן גם התעודות מקהילות גריס וקצר אשוק המצויות באוניברסיטת ייל.
רוב התעודות המתפרסמות והנידונות כאן הן מקהילת גריס Ghris. לעתים שם הקהילה נכתב גריץ; עם הכיבוש הצרפתי שימש גם השם גולמימה). הן נכתבו בראשית המאה התשע־עשרה, כאשר האזור היה נתון לשלטונו ולגחמותיו של השבט הברברי איית מרגאד. לאחר בוא הצרפתים שפר גורלם של יהודי העיירה. בכל המחוז, ובראשו בקהילה העתיקה סג׳למאסה בדרומו, ישבו יהודים שנמנו עם ״התושבים״, הם יהודיה הקדומים של מרוקו, והיו חלק מן החברה הים־תיכונית במאות התשיעית-האחת־עשרה. כנראה, רק שרידים מעטים שרדו באזור אחרי הגזרות הקשות של שתי שושלות מוסלמיות קנאיות, שפעלו במדינה במאות האחת־ עשרה-השלוש־עשרה. החל מן המאה השש־עשרה שוב מוזכרים יהודים במחוז בכתבי הנוסע הפורטוגלי ליאון האפריקני.
פענוח התעודות המובאות להלן לא היה קל כלל ועיקר, שכן במהלך כמאתיים שנה מאז נכתבו, התבלה הנייר מאוד, ואותיות רבות דהו. עד שהגיעו לאוסף בייל, קופלו התעודות לפיסות קטנות, ובמקומות המקופלים נמחקו אותיות ומילים שלמות לא מעטות. יתר על כן, התעודות גדושות בראשי תיבות, כנוהג הרווח בכתיבה הרבנית בכלל ובמגרב בפרט. בשעת העתקת התעודות לקראת פרסומם השלמתי מקומות חסרים, אך לפעמים ההשלמה נותרת בגדר השערה סבירה בלבד. במקור נעשה שימוש מועט בפיסוק, ועל כן הוספתי פיסוק על פי הכללים הנוהגים בימינו כדי להקל על הקורא. בתעודות הכתובות ערבית הצעתי תרגום חופשי לעברית.
ב. התעודות
תעודה א (כתב יד 1825.0109)
זו היא תעודה משנת 1830 שנכתבה בקהילת גריס ובה (הרב) שמואל כהן מוכיח את רב הקהילה על שלא עמד בדיבורו להשיב לו ספר שהשאיל לו. וזה לשונה:
בס[דר] ״כה אמר עבדך יעקב״ ש[נת] נאקתם [=תקצ״א, סוף שנת 1830] תובלנה בשמחות וגיל תבואינה בהיכל מלך, מאן מלכי? רבנן. הדר הוא, כלו בהדרתו ״ונאספו שמה כל ההדרים״,כהה״ר משה בן יוספ [כך!] נרו יאיר כזרח העודף, – הביטוי כזרח העודף, בנוי על פי מה שכתוב בפסוק : סֶרַח העודף " –שמות כו 12 – משהמיר בשלון הפסןק את הסמ"ך בזי"ן, הוא הפכו לביטוי המביע תואר משובח – כיר״א.- כן יהי רצון – אחדש״ו – אחרי דרישת שלומו וטובתו – מאת המקב״ה – המקווה ל-קדוש ברוך הוא – ״ליראי ה׳ ולחושבי שמו״, חזרתי לדרו״ב – לדרוש בשלום – הזקן הכשר יוסף אביך, ור״ש לידי״ן – ורוב שלום לידי נפשי – אהובי ה״ה – החכם השלם – אברהם אחיך – ייתכן שמילה זו מכתבה בכתב היד בטעות " אביך " – ור״ש לבנך יחידך.
מכאן ואילך תרגום המלים לעברית משולב על פי רוב בתוך הטקסט של התעודות ומובא כאן בין סוגריים מרובעים….
ולדאבא מא ענדי מא נקול: האכדא כא יעמלו [=ועכשיו, אין לי מה לומר, (האם) כך עושים] בני אדם, אשר מבני ישראל, שלא ישנו את תפקידם ודיבורם! ונתין האדי [=ואתה זה] עשרה ימים מן די ציפטלתך לברא, תציפטלי מצחאפי וכליתני מא ג׳ברת נמשי ולא נקעוד, האכדא כא יעמלו? [=מאז שלחתי לך את המכתב, כדי שתשלח לי את ספרי, והשארתני(במצב) שאיני יכול לא ללכת ולא לשבת, האם כך נוהגים?]. ולאיינן] [=ומשום] כך צריך [אני] להיות פייה די חאלף [בי(>כמו) מי שנשבע]: עמרי מא נפרך מצאחפי [שלעולם לא איפרד מספריי], וחשמת מניך [=אבל בושתי ממך], משל הדיוט אומר ״לחשמא כא תוולד וכוי״ [=הבושה מולידה (ממזר)]. – את המילה " ממזר " נמנע מלכתוב -.ולדאבא אלאה יכתר כירך הדא מא עליך, די ג׳ברת לקאפלא מסגדא חתא לבלאדי – ונתי עטלתני [=ועכשיו האל ירבה טובך, זה מה שעליך (לעשות), אחרי שמצאת את השיירה הולכת היישר לעירי – אבל אתה עכבתני]! ומשאת לקאפלא! באש נחשם ונפרק מצחאפי [אבל השיירה הלכה! (ראוי לי) שאכלם על שנפרדתי מספרי], ו[הספר] ״חמדת ימים״ ראני עטיתהא לייד הר[ב] שלמה אברהם ברטבא די פרכלא [=הנה מסרתיו לידו של הר׳ שלמה אברהם מהכפר רטבא של פרכלא]. – כמראה מדובר באחד הכפרים שהיה בימים ההם סמוך לכפר פרכלא, הכפר הנודע במאה העשרים – ולדאבא אנא מורס לאהבה אידא תציפטהולי מעא הרב, אפילומעא הר׳[???] אפילו גוי, ואנא נזיד אוקייא או קתר לדי יג׳יבהולי, הווא וסמאטי דאקראב די ענד חיים. [־־־ועכשיו אני מעורר את האהבה (בינינו), שתשלח לי אותו עם הר[ב] ??? אפילו עם הר[ב פלוני], אפילו [עם] גוי, ואני אוסיף עוד אוקיא או יותר. למי שיביא לי אותו, הוא וחגורות הארנק שאצל חיים]. וס״ע – וסלאם עלא, ודרישת שלום על – חיים בראש ור״ש לנ״ב – ורוב שלום לנוות ביתך – וש״ר. ושום רב- שמואל כהן [הכתובת]: הרי זה בכי יותן ביד אינש / נאה וזיותן, הח[כם] הש[לם] כהה״ר / ביד הרב הגדול / משה יוסף [=משה בן יוסף] נר״ו / לגריץ יע״א – יכוננו עליון – / אמג״ר ואכה״א. ארור מסיג גבול רעהו ואמר כל העם אמן – דברים כז -17, נאמר כאזהרה לשלוחים המעבירים מכתבים שלא יפתחו אותם ויקראו מה שכתוב בהם.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
בית רבנו.
רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.
כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.
בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.
כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.
שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה, רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.
לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבר מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.
כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.
בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "
את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.
החיד"א וזקנו.
כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.
ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.
חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.
כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.
מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.
החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .
לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.
המקובל האלוהי.
רבנו נודע כאחד מגדולי המקובל בתקופתנו. רבני ירושלים כותבי עליו בשנת ת"ח, ארבע שנים אחרי פטירתו " החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא. מאוחר יותר נתפרסם רבנו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסדו של תורת הקבלה.
בשת תט"ו נדפס בוונציה ספר " טוב הארץ ", אשר תוכנו , להודיע לבני האדם קדושת ארץ ישראל על פי כתבי הרא"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ורבי אברהם אזולאי. הגאון הצדיק רבי חיים הלברשטאס, האדמו"ר מצאנג, שנתבקש להסכים על " אור החמה " כותב : דברי הרב רבי אברהם אזולאי הנ"ל אינם נצרכים להסכמה.
הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקדומים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנזכר לעיל למקובל גדול.
את דרכו לתורת הסוד מתאר רבנו בהקדמה לספר "קירית ארבע " : " שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה' את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת.
ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני חהבינני קצת מפשא אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדבריןם באוזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוקי הרמ"ק זלה"ה והיה לי למשיב נפש ויערני כאיש אשר יעור משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלוקית ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר.
אכן זכה רבנו לא רק לעסוקבספר אור יקר לרמ"ק, ואף לעשות קיצור ממנו ( ספר " זהרי חמה " ). אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים : " יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן הרב חיים ויטאל מ' שמואל ועליהם י ש לסמוך.
אך אין בשערים הנזכרים מהדורה בתרא, כי הרב חיים ויטאל מיווה לגונזה בקברו. טרבנן קדישי אשר ברור על ידי ייחודם הוציאוהו מקברו על ידי ש" ח".
וביתר בירור בערך ספר עמק המלך : " וכבר כתבנו כמה פעמים שמז"א מהר"א אזולאי ומהר"י מצח ז"ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב רבי ליים ויטאל ז"ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שציווה הוא ז"ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור.
כמו כן כותב רבנו על כתבי מהר"ר סולימאן אוחנה, מגורי האר"י ז"ל, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבנו בשמו בספר " בעלי ברית אברם ".
בקבלה מעשית לא עסק רבנו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, משעה ידיו, והדפיסה החיד"א בספרו " יוסף בסדר " סימן ו' כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזה מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדומה.
מתורתו של רבנו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורם ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו בתורת הקבלה. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממראכש. בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הרב דוד אזולאי והרב אהרן אזולאי וברה אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו.
שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל
שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל
הצדיק ר׳ יצחק אייזיק ספרין מקומתה מביא את ר׳ חיים כדוגמה לצדיק ״המקושר באור עליון אהבת השכינה״, צדיק אשר סמאל מקנא בו ומעורר רשעים לקטרג עליו. לשם ביסוס דבריו הוא מוסיף ״שביזה אותו [את ר׳ חיים] איזה ארור: ׳אתה רמאי וצבוע!׳, וכן עד היום טפשי וחסרי הדעת של בני מדינתו מבזין אותו.״
האגדה אכן מתארת את ר׳ חיים כמי שעשוי היה לפעול לקירוב הגאולה, לולא הכשלתו על ידי כוחות סיטרא אחרא. בהשתטחו לפני הכותל המערבי ״ראה אשה שחורה עומדת נגדו״ והיא בישרה לו את מותו הקרוב. אילו זכה לראות במקום ״קליפה״ זו את השכינה, כשם שראה אותה במקום זה ר׳ אברהם הלוי ברוכים», היה בוודאי כמוהו זוכה לשנים רבות נוספות, ומי יודע, אולי היה מצליח לקרב את הגאולה. בראיית האשה השחורה במקום השכינה, יש משום רמז לכשלונו בקירוב הקץ. גם סיפור אודות מכתב שר׳ חיים נתן בידי החיד״א לשימו בכותל, מעיד על פניה אינטימית לשכינה, שנתבקשה לעזור לחיד״א »
שאיפות דומות מייחס הסיפור החסידי לבעש״ט, ומה פלא שסיפורים חסידיים מספרים על רצונו העז של הבעש״ט לפגוש את ר׳ חיים ולשתף עמו פעולה בהבאת המשיח. ר׳ יהודה צבי מסטרעטין סיפר שהבעש״ט שאף להשיג ספר תהילים בכתב ידו של דוד המלך, שאמור היה להימצא באוצר הספרים של מלך תורכיה, ועם הספר לפגוש את בן דורו הדגול, ״ואז יבוא משיח צדקנו״, ר׳ יצחק אייזיק ספרין מקומרנה סיפר בשם הבעש״ט, כי נשמת ר׳ חיים היתה ״מרוח דוד של אצילות״, ואילו נפשו־הוא ״נפש דוד האצילות״, ואילו היו מצליחים להתקשר ולהיפגש היתה מתוספת ״הנשמה וחיה האצילות״, ובאה גאולה לעולם מקור אחר מוסר, כי ביום בואו של ר׳ חיים ירושלימה אמר הבעש״ט: ״כיום נכנס משיח בן יוסף לירושלים!״». ואכן, אחד המניעים החשובים של נסיעת הבעש״ט לארץ ישראל היה — לפי הסיפור החסידי — כמיהתו העזה לפגוש את ר׳ חיים. אין פלא, איפוא, כי כשלון נסיעתו נחשב מעשה הכשלה של השטן, שחשש מקץ הפלאות והתאמץ בכל כוחו לדחות את הגאולה.
ר׳ גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש״ט שעלה לארץ ישראל, מופיע בסיפורים רבים כמי שניסה להפגיש את שני האישים, וכמי שהתראה עם ר׳ חיים בן עטר בארץ ישראל, עובדה שהיסטוריונים מכחישים מכל וכל ״. הבעש״ט גילה לגיסו דבר קיומה של ישיבת ר׳ חיים, בה לומדים את תורת הסוד, והסיפור מספר בהרחבה מה עשה ר׳ גרשון כדי לזכות להימנות על תלמידי ר' חיים.
עוד במארוקו היה לר׳ חיים בית מדרש, והסיפור מספר שזה שכן בחצר דודו ר׳ משה בן עטר. לאחר פטירת הדוד תפסה הממשלה את החצר תמורת חובותיו למלכות, אך כל גוי שנכנס בחצר — מת מיד. כדי למנוע אסונות — ממשיכה האגדה — בנו הגויים מחיצה וסתמו את פתח הבית. סיפור אחר סופר לר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן מפי קשישי ירושלים, אודות עץ תאנה שעמד בחצר בית המדרש של ר׳ חיים בירושלים. נערי הגויים היו עולים על התאנה לקטוף פירותיה, והיו מטרידים את הרב בלימודו. ׳׳. .. גער על התאנה ונעשו פירותיה לאבק״
הצדיק ר׳ יצחק מנעסחיז סיפר בשנת תרכ״ז, כי ר׳ גרשון תיאר את דמותו של הבעש״ט באוזני ר׳ חיים. השיב ר׳ חיים: ׳יידעתי אותו וישראל שמו !, בסיפור אחר כינה ר׳ גרשון — בדרכו למערת המכפלה לשם ביטול גזירה — באוזני ר׳ חיים את גיסו בשם ישראל בעל־שם. טען ר׳ חיים שאין רב כזה. רק לאחר שר׳ גרשון כינהו בשם ר׳ ישראל בעל שם טוב, נתרצה ר׳ חיים, עמד נרעש ונפחד, ואמר שהבעש״ט ״הוא איש קדוש ונורא מאוד. אנוכי הרואה אותו בכל פעם בהיכל המשיח, ושמו יקר מאוד בכל ההיכלות…״.
הצדיק מקומרנה כותב: ״…ושאל אותו [הבעש״ט את ר׳ חיים] על ידי גיסו הקדוש ר׳ גרשון מקיטב, אם יהיה יכולת שיסע עם הקדוש פב״פ [פגים בפנים], והשיב שיכתוב לו אם רואה את כל איבריו ודיוקנו, אם לא. והשיב מרן הקדוש שאינו רואה את עקביו. ואמר הקדוש [ר׳ חיים] שלא יטריח את עצמו, כי לחינם יהיה טרחתו…״.
מסופקני אם בסיפור היהודי קיים אח ורע לסיפורים אלה, שכל תוכנם הערכה והערצה בין שני אישים שמעולם לא נתראו, אישים המיצגים את יהדות אשכנז ויהדות ספרד, שבפגישתן התמזגותן יש משום חוליה חשובה בשרשרת תהליך הגאולה.
היהודים והסביבה הנכרית
היהודים והסביבה הנכרית
המצב הרוחני והחברתי שהחברה היהודית היתה שרויה בו, הביא לזיקה חזקה ולקשר הדוק בין היישוב היהודי לסביבה הנכרית ורשויותיה. ביטוי לכך במנהגים שקיבלו היהודים בהשפעת הישמעאלים. ההשפעה והזיקה מתבטאת לא רק במנהג, אלא גם בעניינים משפטיים והלכתיים מן המעלה הראשונה, החל בקנית ומכירת רכוש בערכאות עכו״ם » וכתיבת צדא״ק לאשה במקביל לכתובה על מנת שהאשה תוכל לגבות את סכום הכתובה בבתי דין מוסלמיים, שלא הכירו בכתובה כמסמך מחייב, ועד למקרים חריגים וחמורים של גירושי אשד, במנהגי הישמעאלים.
صداق
صَداق – مَهْر(مهريه) – كابين زن (جمع: اَصْدِقَه-صُدُق). מוהר
כך פנו היהודים לערכאות גם בכל העניינים הכספיים שבין הבעל לאשה. הריב״ש מסכם מצב זה בדבריו: ״בבואנו בזאת הארץ לא ראינו מנהג בזה, כי תושבי הארץ לא היו נוהגין בדיני תורתנו כי אם לפני שופט הישמעאלים, יובא כל ריב״ וכו'. מצב זה הינו תוצאה ברורה מחולשת החברה היהודית, ומכאן גם נובעת חולשת ההנהגה ובתי־הדין היהודיים שמחמת רפיון המסגרת אין בידם יכולת לאכוף את פסקיהם. לכן העדיפו היהודים לפנות לערכאות אשר אין עורר על יכולתם לבצע את פסק־ הדין.
אולם לא רק הפרט היהודי נזקק לערכאות ולרשויות השלטון, גם החברה וההנהגה היהודית היתה תלוייה למעשה בשלטון. בשל חולשתה לא תמיד הצליחה החברה היהודית להצמיח מקרבה מנהיגות שתנהל את ענייניה ותציגם בפני השלטונות. כתוצאה מכך היו השלטונות ממנים את מנהיג הקהל, שתוארו וכנוי תפקידו היה ה ״זקן״ במקביל לשייך ״זקן״ וראש השבט, שהשפעתו ושלטונו מקובלים בחברה הפאטריארכלית. ״הזקן״ מילא גם תפקידים דתיים והלכתיים, כאשר לא נמצאה מנהיגות דתית אחרת, וכמובן נגרמו לעתים שיבושים חמורים בשל חוסר הידע והבקיאות בהלכה.
פתרון הבעיה נמצא בכך, שהצדדים העומדים לדין היו טוענים את טענותיהם בפני הזקן, והוא היה מסדר את הדברים ושולחם בשאלה אל אחד החכמים הידועים והמפורסמים. אי תלותו של הזקן בקהל יצרה לעתים מתיחות בינו לבין חכמי הקהל. במוסתגאנים ( באלג'יריה ) מונה זקן על הקהל בשם ר׳ מכלוף בן חנין. הוא ואחיו סעדיה בן חנין ידם היתה תקיפה עם הערביים, וכתוצאה מכך אחיו חירף וגידף את אחד החכמים במוסתגאנים. אנשי הקהל והעדה הפצירו בחכם שני שלא לדון בדינו מכיוון שהזקן ואחיו ״מצערין אותך בסכנת אומות העולם על דבר המשפט טוב לך לשמור כבוד התורה ואל תתחלל התורה, אל תדון אלא על מי שרוצה לקבל עליו דין תורה״
בקונסטאנטינה מינה המלך את רבי מכלוף להיות ״רודה בעם ולהיות מנהיג ורועה״. על ר׳ מכלוף מספר הריב״ש, ש״המלך ירום הודו מכיר הזקן וחפץ בו וגם השר מחזיק בידו וגם שהוא ממשרתי שרי הערביים וגם בני משפחתו גדולה, יש בה לפי הנשמע יותר מחמישים אגשים, כולם גבורים ויעלי זרוע רוכבים על סוסים״.
אחד מתפקידיו של הזקן היה להעביר מידע לשר על הנעשה בין היהודים ובין היתר גם על הסכמות שקבלו היהודים על עצמם. הקהל, חכמיו ודייניו לא ראו בדרך כלל בעין יפה את מנהיגותו של הזקן השואב סמכויותיו מן השלטונות. אולם הריב״ש האיץ במנהיגי קהל קונסטאנטינה שחרב היתה מונחת על צוארם לפייס ולרצות את הזקן ולתת לו לנהל את הקהל, ואולי יוכל להועיל לקהל ולסייעם נגד המסירות במגעיו עם השרים והמלך, יותר מאשר מנהיג וזקן מקובל על הקהל והולך בתומו. המציאות שמרבית הקהילות הוותיקות באלג׳יריה לא ראו בזקן את מנהיגן ונציגן, אלא ראו בו מנהיג ממונה ששאב כוחו מן השלטונות הנכריים, מסבירה אחת התופעות האפייניות לתושבים הוותיקים, והיא — המסירות והתל־ שנה לשלטונות.
תקיעת שופר וסדר תשליך אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
תקיעת שופר
נהוג לכבד את התוקע בעליה לתורה בשני ימי ראש השנה ונוהגים לעלותו ל״חמישי״. אחרי קריאת התורה שוב בא תורו של התוקע והפעם הוא ניגש לתיבה מלווה בשני סומכים. בדרך־כלל, התוקע הוא אדם זקן וירא שמים ולפעמים גם תלמיד חכם, כי עליו להטיף דברי מוסר לפני תקיעת השופר כדי לשבר את הלבבות ולעורר את המתפללים לתשובה ״אם יתקע שופר בעיר
הוא מתחיל בפזמון הידוע והניגון העצוב שלו ׳׳המלך ה׳״, אחריו בא המזמור ״למנצח לבני קורח מזמור״ (תהלים מז), וכל הקהל חוזר אחריו, שבע פעמים, אחרי־כן קורא ״יהי רצון אלהי המשפט״ בקול בוכים, כי מי שאינו מוריד דמעה ביום הזה, נפשו תהיה עגומה עליו כל השנה, ואולי גם אינו רצוי לפני המקום. מיד אחרי כל ההקדמות, בקול רועד מברך ועם סיום הברכה של ״לשמוע קול שופר״, באה הקריאה הגדולה והממושכת א. . מ. . ן. . הנשמעת מפיותיהם של כל המתפללים בקול אדיר והדממה הבאה אחריה, נפסקת על־ידי התקיעות ״תשר״ת־תש״ת־תר״ת. . . וקול שופר הולך וחזק מאוד. . והנה התקיעה הגדולה והעמוקה, הממושכת והחודרת עד מעמקי הנפש של האדם, וכולם פורצים במקהלה חזקה ״אשרי העם יודעי תרועה״.
תפילת שחרית של ראש־השנה נמשכה תמיד עד אחר חצות היום, כך יצא חצי יום צום, היינו יום שלם של תענית בעד שני הימים של ראש־השנה. יום צום זה מתווסף לצום של ערב ראש־השנה ועוד צום גדליה, כך יוצא אצל היראים ואנשי מעשה, שלושה ימי צום, כל זה כדי להיות מוכנים יותר, ליום הקדוש שהוא יום הכיפורים.
סדר ״תשליך׳ במכנאס
אחרי סעודת החג, כל הגברים ללא יוצא מן הכלל, נוהרים לבתי־הכנסת, שם אבות ובנים קוראים תהלים וצריכים להספיק לקרוא ״כפר״ בשני ימי ראש־השנה, היינו לקרוא פעמיים ספר התהלים.
הערת המחבר : ספר התהלים מכיל 150 מזמורים ועם קריאתו פעמיים, זה 300 שהם ״כפר״ בגימטריה-.300
בתום תפילת מנחה, זרם של חיים חדשים נכנס לשכונת ה־מללאח. מאות יהודים, זקנים וצעירים, אבות ובנים, טיפוסים ופרצופים שונים ומשונים צועדים בשיירות, מבתי־הכנסת לעבר ״ה-סלוקייא״, הלא הוא הנהר היחיד שהיה בסוף שכונת ה־מללאח הישן. נהר זה שימש בזמנו לשתי ״מטרות נעלות״ ואולי גם יותר. לנהר זה שפכו תמיד את ״ה-בורוזו״ ־שיירי הענבים או התאנים מהם יצרו את ״ה־מאחייא״ (עאראק).
הערת המחבר : היהודים ייצרו תמיד עראק בבתיהם אם כי ייצור משקאות חריפים היה אסור, הנתפסים שולחו לבתי כלא וגם שילמו קנסות כבדים. אלה שייצרו עראק, היו ברובן הגדול, אלמנות שהתפרנסו רק מזה, אם־כן שיירי הענבים או התאנים שלאחר התסיסה, נשפכו בנהר הזה לאחר רדת החשיכת, כדי שהשוטרים או הממונים מטעם השלטונות לא יתפסו אותם
המיילדות שפכו אליו את השליה של היולדת ועוד כהנה וכהנה.
הערת המחבר : בזמנו, כל אשה ילדה בביתה והמיילדת שטיפלה בה טיפלה גם בשליה, לקחה אותה וזרקה אותה בנהר הזה כדי למנוע מעשה כישוף ליולדת.
בראש־השנה היה עולה קרנו של נהר זה וכל יהודי העיר היו באים להשליך בו את עוונותיהם ולהיפטר מהם.
זוכרני בילדותי, איך אנו הילדים היינו מתקדמים ראשונים לפני הים הסוער של בני אדם, שהיו סרים בחיפזון אל אותו נהר הנמצא בסוף מבוא ״דרב א־טוב״ (מבוא האבנים) שב־מללאח הישן. בעיני כל הילדים, ״סדר תשליך״ היה נראה רעיון גאוני ומשימה גדולה לנער את החטאים ולשופכם למצולות הנהר.
אנו הילדים היינו מגיעים ראשונים ומשליכים לתוך הנהר הזה את כל ״עוונותינו״ ונפטרים מהם לעולם. היינו מקפידים לנער גם את חוסני בגדינו ומצטרפים מיד למקהלת מאות האנשים שבאו מכל קצווי ה־מללאח ומכל בתי־הכנסת שבתוכו ויחד עימם, היינו צועקים גם אנו, בכל כוחנו וקוראים:
ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.
גם ההורים נהגו להפוך את כנפי ״ה־זוכא״, את כיסי ״ה־זאבאדור״ וכנפי ״ה־גאלאבייא״ שלהם ולנערם היטב לתוך גלי הנהר (״ה־סלוקייא״).
איני יודע כמה חטאים היו לאותם תינוקות של בית רבן באותה שעה וכמה חטאים היו גם לאותם יהודים זקנים שהצטופפו ולחצו זה את זה, על־ מנת לנער את העוונות, אך דבר אחד היינו בטוחים בו כאשר חזרנו הביתה, הרגשנו את עצמנו וגם אותם יהודים הרגישו עצמם קל יותר, כי ניטלה מעמסה כבדה מעליהם ועתה, יוכלו לקוות לדברי הנביא: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה, יא, ט).
הערות המחבר : זוכ״א-לבוש עשוי מידיעה אחת של אריג, גולש בהדרת כבוד והדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים, בלי חפת בצוואר, שרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.
״זאבאדור״-בגד דמוי למעיל ארוך מבד או ממשי, בלי חפת בצוואר, בלי בטנה מבפנים ובלי דש המעיל כנהוג, עליו מוסיפים האבנט (חגורה ממשי) ראה: ר. בן שמחוך יהדות מרוקו, עמי 425.
״גאלאבייא״-מלבוש עליון, דמוי לכתונת, עשוי מאריג צמר או מבד משי או צמר, מורכב מכמה יריעות, עם שרוולים רחבים ועם ברדס המשמש לכסוי הראש בזמן הגשם ולהגנה נגד החום. בימי הקיץ, רוב תלמידי חכמים הלכו עם ״גאלאבייא״ שחורה בימי חול, כאות לאבלות על חורבן הבית, הם גם הלכו עם נעליים משוחות בצבע שחור(לבלגי א לכחל״א), גם־ כן כאות על חורבן הבית. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.