מלאכים בשמי מרוקו

תיאור מציאות שנות ה- 50 במרוקו אחרי פתיחת שערי העלייה

בעת ההיא במרוקו ילדתי היקרה,
הופצו שמועות שמלאכים מן הארץ הקדושה,
באו וזרעו מפיהם במתיקות את הבשורה:
'קמה ארץ- ישראל מעפרא דקודשא'

המוני היהודים על טפם יצאו מן "המלאח",
תמהים וכמהים, היכן המלאכים? שואלים,
ותקום בהלת השמחה לעזוב ולברוח
"זאת עלייה!" תיקנו השליחים הטובים.

התורים נשתרכו לעלייה ברחובות הערים,
הערבים נדהמים ממראה עיניהם, שואלים:
"למה אתם עוזבים אותנו? הלוא כמונו כמוכם!"
ליהודים הייתה תשובה: "לזה ציפינו אלפי שנים!"

העומס והלחץ על פעילי העלייה הכריעו אותם,
הם ברחו על נפשם וסגרו את משרדי הרישום,
אלא, שאחרים פתחו מחנות לקליטת המוני-העולים,
אז באו השלטונות וסגרו המחנות ומוסדות היהודים.

וכך היה המצב: עלייה וסגירה, בורחים וחוזרים,
היהודים לא נרתעו, ולא נסוגו אפילו מהסלקציה,
והנה ילדתי, אנחנו כבר ששה עשורים בונים ונבנים,
באנו כאן עם כל מורשתנו לרבות "המימונה והמופלטה".

תמונה: Jewish Agency for Israel

פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15

המרות המוניות בפאם במאה ה-15

הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1465-1421, פקד בשנת קצ״ח (1438) על העברת היהודים בפאס למלאה הסמוך לארמון המלכות. כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. יהודים שסירבו לעבור למלאח התאסלמו.

מהם ששמרו על שמות המשפחה שלהם כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכשרונותיהם ובחריצותם.

לפי תיאורו של ר' סעדיה אבן דנאן את הקורות ביהודי פאס: יהודים שהתגאו הלכו למסגד הגדול ב-1440 וסתמו מקור המים הנובעים שם, ומלאוהו יין ונשתברו שם כל הלילה. ובאור הבוקר הלכו ונשאר יהודי אחד שיכור שנרדם. הגויים מצאוהו וכתגובה עשו פרעות ביהודים, וניצלו רק אלה שהתאסלמו (בניהו, תשנ״ג, עמי 48).

המרה ואפשרות לחזור ליהדות

בעקבות מרד שסיים את שושלת בני מרין בשנת 1465 המירו בפאס יהודים רבים. במקורות העבריים מכונה האירוע 'גזירות הרון', הכוונה לשני יהודים אהרן בן בטאש ואחיו שאול ששירתו את עבד אלחק אלמריני. הוא חוסל על ידי יריביו, כי גילה אהדה כלפי היהודים.

 יהודים הועסקו בתפקידים ממשלתיים. הוא מינה את אהרן כגזבר ויועץ שלו. אהרון [הרון בפי המוסלמים] הואשם, כי ניצל את מעמדו בעיקר בקשר לאיסוף כספי המסים וחלוקתם. וכן נתן פירוש בלתי נכון לקוראן.

יהודים הואשמו בהעלבת אישה מוסלמית אצילה. ההמונים תקפו את הרובע היהודי, כפי שתואר על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השני את הקורות בפאס בין השנים קצ"ח- רצ"א (1531-1438). בעת מחלוקות על השלטון בפאס היה מלך, ואחיו מורד במלכותו. במרד המליכו אחד מהם, ונשבע האחר שלא הומלך, כי אם יחזור למלכותו, ימנה רק יהודי כסגנו בשם הרון [אהרן]. ואמנם כך היה. היהודים היו גאים בהישג זה.

ועברו תורות חלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה נשואה והכוה מכות אכזריות…. עד שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג… עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל.

 אהרן בן בטאש נהרג באירוע זה. בהמשך נאמר כי יאחר עשרה ימים קבץ המלך את כל המומרים, ואמר להם: ידעתי ונתאמת אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל מי שירצה לחזור יהודי יחזור בגופו'. בין המתאסלמים היו יהודים אמידים, וצאצאיהם נחשבו בין האריסטוקרטיה הפיננסית בפאס. ביניהם משפחות כהן- סקלי [או סקאלי], שוקרון ועוד, מהם הידועים במוצאם היהודי עוד במאה ה-.20

המתאסלמים בפאס

יהודים ממגורשי ספרד שהגיעו למרוקו ובעיקר לפאס, מהם רבים שהתאסלמו, נחשבו עד קרוב לזמננו גורם כלכלי חשוב. מהם ששלטו על ענפי יבוא ויצוא, בייחוד עם אנגליה. עד עתה ידועות בשפחות מוסלמיות שדם יהודי זורם בעורקיהן.

לדברי הקונסול הכללי של צרפת במרוקו, בין המוסלמים במרוקו בעיקר בעיר פאס, המכונים  Bildi [רבים Bildiyyin. הם סבלו מהגבלות, ולמרות עושרם- יוקרתם נמוכה. כך היה גם ברבאט. יש שהיו בעבר נוצרים ויהודים, ביניהם במשפחות חשובות.

 האחרונים מרובים יותר, ומתחתנים רק בינם לבין עצמם. כינויים Toornadis. עד עתה מבחינים ביניהם ובין המוסלמים המקוריים. המתאסלמים שעסקו בצורפות התארגנו ב " חברה " נפרדת מהצורפים האחרים. בראשה עמד 'אמין' שנבחר על ידי החברים, הוא קבע את תנאי העבודה, השכר, המסים.

המטרה של החברה הייתה לשמור על האינטרסים הכלכליים, מניעת תחרות והסגת גבול, וכן עזרה הדדית, במקרה שאחד האומנים נקלע לקשיים. לפי סקר ב – : 1905 הסוחרים שהשתייכו לקבוצה זו בפאס מהוים 45 -46 אחוז מכלל הסוחרים ו-56 עד 58 אחוז מכלל הסוחרים הגדולים.

התאסלמותם של יהודים בפאס במאה ה- 16:

 הייתה ידועה גם במאה ה-19, ונזכרת במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מסליסבורי ב-24 בינואר 1880 בעקבות האירוע דלקמן: לפי מכתבים שכתבו סוהרים יהודים בפאס היה אירוע מזעזע בעיר. יהודי מקומי בעל חסות של צרפת התווכח עם מוסלמי בשער העיר.

הוחלפו מכות והיהודי ברח. יהודים שהזדמנו למקום הותקפו על ידי ההמון, אבל הצליחו להימלט, חוץ מיהודי זקן שנתפש, הוכה ונשרף. הסולטאן ציוה על מאסרם של כמה מהמעורבים, ושמונה בעלי חנויות בסביבה שלא התערבו למען היהודי הזקן.

במכתב נזכר כי כבר ב-14 בפברואר אשתקד הודיע הכותב שמנהיגי הקהילה בפאס הביעו דאגתם שעלולה לפרוץ קנאות מוסלמית נגד היהודים, בגלל שכמה מהם קיבלו חסותה של צרפת ושל מדינות אחרות, וכתוצאה מכך הרשו לעצמם לנהוג בגסות כלפי מוסלמים.

 אירוע מסוג זה במאה ה-16 גרם לשחיטת היהודים בפאס, שלא קיבלו עליהם להתאסלם. יש שם הרבה צאצאים של מתאסלמים, ששמותיהם מסגירים את מוצאם היהודי.

יחס התנועה ליהודים

בואנוס איירס-בית כנסת

רבים בתנועה הציונית חשבו תחילה כי הטורקים הצעירים יעניקו אוטונומיה ליהודים בארץ ישראל, אולם מחשבות אלו התבדו מהר כאשר התנועה גילתה יחס אנטי- ציוני מובהק. מצב זה החמיר במלחמת העולם הראשונה כשהטורקים ראו בעולים היהודים (שהחזיקו ברובם באזרחות רוסית ) אויבים והפעילו נגדם גזירות: בין היתר כפו עליהם לקבל אזרחות טורקית, וגירשו את יהודי יפו ותל אביב צפונה אל השרון והגליל בטענה שהצבא הבריטי מתקרב ליפו.

יהודי העיר איזמיר, שממנה באו רבים מחברי הקהילה הספרדית של בואנס איירס, היו נתונים בתקופת השלטון היווני 1918 – 1922 לרדיפות מצד האוכלוסייה היוונית, ואלפים נמלטו מן העיר. מתוך 35.000 יהודים שהיו באיזמיר בשנת 1914 נותרו בה בשנת 1927 רק 16.500.

ארגנטינה הייתה רק אחד מיעדי ההגירה של היהודים הספרדים. הקירבה הלשונית שבין הלאדינו והספרדית הקלה על ההגירה לאמריקה הלטינית, ואולי אף עודדה אותה, אולם למעשה גברה ההגירה לאחר סגירת שערי ארצות הברית, בעקבות חוקי המכסה של ראשית שנות העשרים, ושנים אלו נחשבות לשנות השיא של ההגירה היהודית לארגנטינה.

מאז שנת 1930 החלה ארגנטינה להגביל את ההגירה אליה, עד שערב מלחמת העולם השנייה נעצרה ההגירה כליל. בתקופת המלחמה הגיעו לארגנטינה יהודים מארצות הכיבוש הגרמני – ובהם ספרדים מיוגוסלביה, מבולגריה, מיוון ומאיטליה.

מקום המגורים הראשון של הספרדים בבואנוס איירס היה ברובע סנטרו הסמוך לנמל, ואחר כך ברובע ויז'יה קרספו. בשנת 1914 התכנסו עשרה מילידי איזמיר, שהתגוררו בויז'ה קרספט, והכריזו על הקמת הארגון " קהל קדוש ותלמוד תורה לָה הֵרמַנדַד ספרדי ".

שנים אחדות לאחר מכן פנו חברי הארגון אל השלטונות הארגנטינאיים וביקשו מהם הכרה משפטית. השלטונות היתנו את הכרתם בהתחייבותו של הארגון לדאוג לחבריו הנצרכים ובשינוי שם הארגון " לארגון קהילתי יהודי ספרדי של בואנוס איירס "

ב – 9.2.1919 התכנסה אסיפת הייסוד של " הארגון הקהילתי היהודי ספרדי " שבה אושר התקנון, התקף – בשינויים קלים – עד היום. לפי התקנון נקבעו לארגון חמש מטרות :

א. לעזור ולהגן על האחים לדת החולים והנצרכים.

ב. להעניק חינוך יהודי

ג. לבנות מרפאה.

ד. לרכוש קרקע לבית קברות.

ה. לקיים פולחן יהודי לפי המנהג הספרדי.

התקנון זכה לאישורם של השלטונות ב- 5.1.1920 והקהילה הספרדית קנתה את הבניין ברחוב קָמָרְגוֹ 870 – בו שוכן בניין הקהילה עד היום. באותה שנה נמנו עליה 284 משפחות חברים.

במשך שנות העשרים הלך וגדל מספרם של חברי הקהילה עד לכאלף משפחות בתחילת שנות השלושים. הסיבה לכך הייתה הריכוז הגדל והולך של מהגרים מתורכיה ברובע חיז'ה קרספו. יש לציין, כי הציבור ברובע זה היה ברובו דל אמצעים וגם מנהיגי הארגון הקהילתי לא הצטיינו ברווחה כלכלית.

שונה מזה היה גורלם של בני רודוס, שלאחר שעשו את צעדיהם הראשונים ברובע סמטרו, התבססו מבחינה כלכלית והעתיקו את מגוריהם לרובע קולחיאלס, שם הקימו בשנת 1929 את בית הכנסת ואת הקלוב – " שלום " – שבהם התרכזו החיים החברתיים של יוצאי רודוס.

בקהילה זו נמצאו כמה אנשים שהתעשרו וקנו לעצמם שם של פילנתרופים גדולים, כשהם עוזרים לא רק לבני קהילתם, אלא לכל הציבור הספרדי. בעוד שהמנהיגים של רובע ויז'ה קרספו ניהלו באורח שוטף את הארגון הקהילתי שלהם והיו מקובלים על " עמך " של יוצאי איזמיר, היוו הנדבנים הגדולים – גדולי הסוחרים והתעשיינים הספרדים – מעין אריסטוקרטיה, ותרומתם לארגון הקהילתי הספרדי היוותה רק חלק ממסכת פעילותם הציבורית.

קשה מאוד לדבר על מנהיגות רוחנית דתית בקרב הציבור הספרדי של בואנוס איירס. בין המהגרים הספרדים לא נמצאו אנשים שזכו לסמיכות רבנית, וכמעט שלא נמצאו ביניהם כלי קודש. התקופה היחידה, שבה היה לקהילה רב של ממש, היו השנים 1929 – 1931, בעת כהונת הרב ג'אין, שליח " ההתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות " בירושלים.

הרב ג'אין כיהן תקופה קצרה כרב הקהילה המרוקנית\ כרב הקהילה הספרדית וכרב הקהילה הירושלמית הקטנה, שהתקיימה באותה עת בבואנוס איירס, אך הוא לא הצליח להשתלב בחיי הציבור הספרדי בארגנטינה ועזב אותה באכזבה גלויה.

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

הקהילה נתברכה ברבנים ותלמידי־חכמים. את הכשרתם קבלו כולם בישיבת ״בית־אבוחצירה״ שבעיר תאפילאלת אשר הוקם עוד מתקופתו של הרב הגאון יעקב אבוחצירה. בין הרבנים בלטו הרב יעקב לוי המכונה באבא־ יגו, הרב מסעוד הלוי המכונה באבא־ענא, אחיו יעקב לוי המכונה באבא־יגו חזן, הרב מכלוף שטרית המכונה חזן ילו ובנו הצעיר, הרב יהודה. אולם, את עבודת־החזנות, חינוך־הילדים, שחיטה ובדיקה, עשה הרב דוד לחיאני המכונה באבא־דודו חזן אשר שימש בין השאר גם כמוהל. רב מוכשר זה היה גם דרשן מעולה והיה מנהיג רוחני ליהודי־העיירה. הוא חינך ולימד עשרות מילדי־הקהילה וסבלנותו כלפיהם לא ידעה גבול. עליו אמרו כולם שמילדים טפשים עשה תלמידי חכמים. הוא לימד בתוך בית־הכנסת כשכל החניכים יושבים על מחצלות או שטיחים בלויים ומחולקים לקבוצות.

בני קבוצת המתחילים, גילאי חמש ושש שנים, היו כל היום מחזיקים בידיהם לוחות־עץ ועליהם היו מודבקים דפי־נייר. מעל דפים אלה למדו הילדים הקטנים אותיות א׳ ב׳ בכתב יד גדול של המחנך עצמו, אשר כתב בדיו שחורה. קמח מעורבב במים ומורתח על האש שימש לו כדבק, ובו השתמש גם לכריכת ספרים קרועים ובלויים. קבוצת־ילדים אחרת בגיל הבר־מצווה, לימד הרב השקדן תפילות, פרשת־השבוע, תהילים ופרקי־אבות. התלמידים הגדולים המתקרבים לגיל החופה, היו לומדים גמרא, זוהר, רש״י, ותנ״ך.

כל הילדים והבחורים היו לבושים בעבאיות וחבשו לראשם כיפות־צמר שחורות וגדולות. הרב המחנך לימד אותם תוך כדי עבודה בכריכת־ספרים כשהוא עובר מקבוצה לקבוצה, מתקן לזה, מדריך אחר, גוער בשני ובנרדמים בועט קלות ברגלו. כאשר בא אליו יום אחד דוד לחיאני הגבוה, מייצר הסבון הטוב של העיירה, כדי לשאול על נכדיו יצחק ושמעון, ענה לו הרב: ״נכדיך קבלו ממני את כל מה שיש לי לתת והם חוזרים כעת על חומר שכבר למדו״. ״ומה הלאה״ ? הקשה דוד לחיאני על המחנך. ״הם צריכים להמשיך במקום אחר וחבל על כל יום שהם מוסיפים לשבת פה״, פסק באבא־דודו חזן. שמעון ויצחק הצעירים סיימו את לימודיהם, איפוא, וכל עוד לא נמצאה להם דרך אחרת להמשיך בלימודיהם, הלכו לעבוד בשדות־הסבא המסור. סיפורם של יצחק ושמעון עצוב. אביהם התייאש מחיי־העיירה וחיפש עתיד טוב יותר במקומות אחרים, וכשלא מצא אותו, נדד לאלג׳יריה השכנה בלי לחוס על יצחק הקטן ושמעון שהיה עדיין בבטן אמו ״חניני״. הסבא דוד לקח אותם לביתו עם אמם וגידל אותם במסירות כבניו הוא, והם למעשה לא הכירו מעולם את אביהם מולידם וקראו לסבם ״אבא״. הסבא דוד העניק להם חום ואהבה בנוסף על תנאי־קיום טובים, ופינק אותם יותר מבנותיו שלו, אשר נולדו לו משלושת נשותיו. הסבא דוד ניסה להביא בנים לעולם וזאת עשה כשהוא מתגרש מזו ונושא אחרת. רק האישה השלישית, מרים, העניקה לו בך זקונים, משה, כשדוד היה כבר בן שמונים.

יום אחד החליט הרב באבא־דודו חזן לעזוב את העיירה גוראמה ולעבור לשרת את העיירה תאלסינט הנמצאת במרחק של שבעים קילומטר. השמועות סיפרו שהרב התאהב בבחורה צעירה ורצה לשאתה לאשה על פני אשתו הראשונה שבינתיים התעוורה. מנהיגי הקהילה ובראשם דודו ישועה הגדול, לא ראו בעיין יפה את מעשה הרב ואסרו עליו זאת. הם טענו שבחורה זו אינה הולמת איש חכם כמו הרב. אולם, הרב המאוהב נכנע ליצרו, ועל אף חוכמתו הגדולה, עזב את אשתו העיוורת ויצא את העיירה עם אהובתו. בעיירה תאלסינט קבלו אותו בשמחה ולא פשפשו במעשיו, ושם נשאר עד יום מותו. בגוראמה נשארו בנותיו ובנו ״ענא״, שאף הוא היה תלמיד חכם.

וויכוחים רבים היו בין יהודי־הקהילה על חינוך הילדים אחרי עזיבת הרב דודו חזן, אולם נמצא תמיד מי שהתנדב והמשיך לשאת בעול החינוך, בכדי להקנות תורה וחוכמת־ישראל לבני־האומה המפוזרת. למרבה הצער, לא לכולם נתאפשר ללמוד תורה מפי הרב דודו חזן וגם לא מרבנים מחנכים אחרים. כי רבים היו טרודים במאבק היומיומי על הקיום. לא לכולם היו עסקי־מסחר ולא כולם הרוויחו למחייתם בקלות. צרות רבות היו ועוני רב, וכל אלה לא פסחו על היהודים. רבים מהם טעמו טעם מר בחיים הקשים ועמלו קשות כל ימות־השבוע כדי להתרווח מעט ביום שבת. כך נותרו רבים ללא תורה, ועל אף שהיו משכימים קום לתפילת שחרית ומעריבים בתפילת ערבית, לא לקחו הם לידיהם סידור תפילה ונאלצו להסתפק בברכה קלה ובאמירת־אמן. למרבה הפלא, דווקא מעטים אלה שלא למדו כלל, היו אדוקים והקפידו לקיים על כל מה ששמעו מפי רבנים ואנשי־דת. וכך קרה שבאחד הימים, נתקל יוסף דהאן המכונה ״יסו רחמה״ בעיתון שבו ״היכיר״ את האות א. היה זה יום שני שבו מתקיים שוק העיירה, ואחרי שיסו רחמה שיפשף את עיניו שוב ושוב, נדמה לו שאינו טועה והעיתונים ששימשו אותו לאריזות מרכולתו, אינם אלא דפי־ספר תפילה כלשהו שנפל לידיו בטעות. יסו רחמה הזדרז לפתוח את כל אריזותיו ואחרי שאימץ את עיניו ״היכיר״ גם את האות הגדולה ל. אז החליט לאסוף את העיתונים ובתום היום ילך לברר מה פשר אותיות אלה על גבי עיתוני אריזה. לפנות ערב התרוקן השוק מההמון הרב שהיה בו ויסו רחמה ארז את שארית־מרכולתו שהייתה פרושה על שמיכה תחת כיפת־השמיים, ורץ אל בן אחיו יצחק הסנדלר. יצחק דרעי המכונה חאקי יחיה היה מתלמידיו הטובים של באבא־דודו חזן ועליו היטיל יסו רחמה לבדוק את עיתוניו. חאקי בחן בעיון רב את הכתוב ולא הבין אף מילה אחת.

״הכל כתוב כאן בלשון הקודש אך השפה לא מובנת״ אמר חאקי דרעי לדודו, יסו רחמה. ללב חאקי דרעי התגנב חשש שמא קיימת עוד אומה המשתמשת באותיות לשון הקודש ועל כך לא ידוע ליהודים. או שמא, היהודים בעצמם המציאו שפה אחרת בגלותם במקום לשון הקודש, כפי שיהודי מרוקו משתמשים בכתב רש״י לניהול עסקיהם בשפה הערבית. גם מכתבים, איגרות ושטרות חוב נכתבים בכתב רש״י כאשר השפה היא ערבית עממית של מרוקו. פרשת העיתונים בלשון הקודש העסיקה את יהודי העיירה ושימשה זמן רב מקור לניחושים וויכוחים ביניהם. מישהו דאג לשמור על העיתונים במקום ״קדוש״ שבו שמורים ספרים ישנים ובלתי שמישים. אך התעלומה של עיתונים אלה נותרה ללא פיתרון עד שיום אחד היגיע לעיירה ״כולל״ מירושלים. הכולל מעדת אשכנז הגיע למטרת־איסוף־כספים לישיבות. בעיירה לא נמצא איש שהיה מסוגל לדבר איתו, פרט לרב באבא ענא. הכולל הרב דיבר עברית שוטפת ואילו באבא ענא הרבה בשאלות כדי להבין את דבריו, ולבסוף נוצרה ביניהם הבנה. כשהתחילו לחייך אחד אל השני, הכל הבינו שהרב מבין את הכולל. באבא ענא תירגם לערבית את דברי־הכולל וסיפר להם מעט על מצב ירושלים החרבה, על חברון ועל צפת וטבריה הכבושות בידי נוכרים. כולם השתוקקו לשמוע וכולם בלעו כל מילה וציפו לעוד מילה של חדשות מארץ הקודש. כאשר הוצגו העיתונים המוזרים בפני הכולל הירושלמי, הציץ בהם במבט חטוף ואמר: ״אידיש״.

״ומה זה אידיש?״ היקשה באבא ענא.

״זאת שפת היהודים בכל אירופה ואסיה במקום לשון הקודש שאסורה בשימוש. הסביר הכולל ההדור בלבושו השחור וזקן שחור לבן מעטר את פניו. ״ומי המציא שפה זו, כלומר, מאיזו לשון לקוחה?״. הקשה עוד באבא ענא.

הכולל היסס קמעא והשיב:

״שפת אידיש דומה לשפה הגרמנית״. סתם ולא פירש.

באבא ענא הפך מנהיגה הרוחני של הקהילה ומאז עזב הרב דודו חזן את העיירה, נוסף לו גם תפקיד של חזן ושוחט בבית־הכנסת.

רבי שמואל חאגיז, אולי אחיו או בנו של רבי אברהם חאגיז הנזכר מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אלמושנינו, רבי אברהם ביטון, מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אוגווילום ( מת לפני שנת שכ"ג, רבי יצחק בן פישי, רבי משה אבן טשטיאל ( שניהם מתו סביב לשנת ש"ל ), רבי שמואל בן גיקאטיליא ) מת סביב שלנת ש"ל ), רבי אברהם בחאנסי, כנראה בנו של רבי משה בלאנסי הנזכר למעלה, ורבי דו בן סלימאן בן סמחון, שניהים היו סופרי הבית דין, והנגידים היו :

רבי שם טוב בן רבי אברהם שהובר מנגידותו אחר כך בשנת רפ"ז, בערב חג הסוכות, ורבי שאול בן שם טוב בן רמוך שנמנה תחתיו, ואחריו רבי אברהם רותי.

אלה הם גדולי הרבנים וממוני העדה של המגורשים שחיו אז סדור הראשון להתיישבותם בפאס, מחצי המאה השלישית ועד הרבע הראשון של המאה הרביעית. זולת אלה ידענו כבר שמות הרבנים רבי שם טוב לארמה – לירמא, רבי אברהם סבע ורבי יעקב לואל שלשלת המגורשים מפורטוגל שבאו לפאס ומגדולי התושבים שבדור הזה ודענו גם שמות הרבנים האלה רבי חיים גאגין, רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, רבי יחייא בר רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים רבי שאול בן שלמה דאנינו.

מכל הרבנים שזכרנו, שהיו בתור ראשי וגדולי המגורשים והתושבים בדור הזה, אין עוד אתנו יודע עד כה מתולדותם ומפעולתם בשדה התורה החשובה, ורק אודות אחדין מהם הננו נותנים פה את הידיעות אשר נודעו לנו.

רבי חיים גאגין, זולת ספרו " עץ החיים " שחיברו על אודות מחלוקת הנפיחה אשר את תוכנו העתקנו בפרק הקודם, נמצא ממנו עוד בכתב יד איזה קטעים והם " פירוש על משנת ערוגה, וקינות אחדות, ומזה יש לשפוט כי חיבר איזה ספרים שנאבדו כבר, לפי הנראה  כי אחרי שנת רצ"ה שבה גמר את ספרו " עץ חיים ", לא נשאר עוד בחיים כל כך.

ואם נכונה השערתנו שכתבנו למעלה, כי יציאת רבי חיים גאגין בימי נעוריו מפאס הייתה בשנת רכ"ה, יהיה לפי זה ימי חיין בערך שמונים שנה פחות או יותר מעט לצאצאו הרב הזה ותייחשו בני משפחת גאגין שישבו בירושלים בהמאה הי"ט. רבי חיים גאגין שהיה ראשון לציון בירשלם בהקדמת ספרו " מנחה טהורה " ובהקדמת בנו לשאלות ותשובות " ישמח לב " 

רבי שם טוב לארמה או לרימא, חיבר קונטריסים על שאלות ותשובות וחידושי דינים, ונזכרו אצל אחד מרבני פאס בדור שאחריו, רבי שאול סירירו, הרב הנזכר בספרו " אורים ותומים " כתב יד, העתיק הקבה דוגמאות ועניינים מספר הקונטריסים הזהשל רבי שם טוב לארמא ביחוד בענייני האנוסים ודיניהם, כמו מומר שקידש בת ישראל.

מילת בן שפחה שנתגירה, וכדומה, ומדבריו שמה נוכח לדעת גם כן כי היה גדול כבודו בעיני החכמים מקשטיליא, שיזכור אותם לפעמים ושהיו מכבר בפאס שבא לפני הוא רבי שם טוב לארמא מפורטוגל, וכפי הנראה כי ספר הקונטריסים הלזה, אבד זכרו כבר, ממשפחתו זאת ידענו כימ חי עוד רב אחד בפאס או באחת מערי מרוקו, ושמו רבי משה לארמא, הוא חיבר ביאור על כל התנ"ך, ודרשות, כתב יד ומהם אפשר שם עוד יסופר כי בשנת :

ש"ב נלכדה העיר תלמסאן בידי עכו"ם ושפט ה' באותו הקהל בכל מיני שפטים רעים, ונהרגו ונשבו היהודים כמו אלף וחמש מאות נפשות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהלות הקדושות פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה עליהם, לרבוי השוביים וליוקר המעות יותר משווין, וקצת מהשבוים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו את נפשם ונלכדו אחר כך.

כי ישובי המקום שברחו שם מכרום לעכו"ם ההגידה שבגדו בם…וקצתם נתעצלו ולא ברחו ולא זזו ממקום עש שתפשום בידים, ובעת בואם לפני החכם הרב יוסף עוזיאל ז"ל יצא משפט מלפניו כי אותם שברחו ועשו יכלתם גם בחור וגם בתולה, הכל יוקדמו בפדייה ואותם שהועד עליהם שהתעצלו יתאחרו עד עת קץ.

השבי של יהודי תלמסאן, זה נזכר בדברי הימים לרבי יוסף הכהן , " וגם היהודים אשר היו בתלמסאן שם לרוב ניתנו לשלל בעת ההיא וימכרום לעבדים ולשפחות בחודש אדר ש"ג בארבע נכנפות הארץ מהם נגאלו באוראן ומהם נגאלו בפיס ומהם הלכו שבי בארץ ספרד טימירו דתם וכו…על פי זה נראה כח התנפלות הספרדים על תלמסאן הייתה בסוף שהת ש"ב ונמשך השלל עד אדר ש"ג.

על פי הסיפור הזה נתברר לנו כי נשאר רבי יוסף עוזיאל חי עוד עד שנת ש"ב, ובכן כפי מה שכתבנו עוד למעלה כי בשנת ש"ה כבר לא היה בחיים, יוצא כי גוע וימת בין שנות ש"ב – ש"ה.

רבי נחמן בן סונבאל, בא במשא ומתן של הלכה עם רבי צמח דטראן שהיה רב באלג'יר בדור הזה, וזה חלק לרבי נחמן כבוד גדול ויחשב לקטן מקטני תלמידיו הוא רבי נחמן, וכן אחדים מהרבנים שהזכרנו, והם רבי אברהם די ליאון רבי יצחק נהון, רבי שם טוב אמיגו, רבי שמואל חאגיז ורבי יצחק בן פישי חיברו – כנראה – איזה ספרים בביאורי תנ"ך

רבי אברהם אדריטאיל ידענוהו מספרו שחיבר לתשלום ספר הקבלה מהרבא"ד ושבו השאיר לנו זכרונות חקרים לקורות גדולי ספרד במארוקו בני דורו, וכפי שסיפר הוא בעצמו היה אז בשנת הגירוש כבן עשר שנים, ובפאס למד לפני רבי יעקב לואל המגורש מפורטוגל.

ובשנת ר"ע בהיותו בן כ"ח שנה חיבר ספרו ההוא אשר שב בשנת רפ"ה וישת עליו נוספות שהם לא נראו אלינו. בשנת רפ"ו מצאנוהו כבר נמנה בין רבני המגורשים בפאס, וכפי שזכרנו כי מת רבי אברהם אדרוטאיל לפני שנת ש"ה, נדע אם כן כי חי בערך ששים שנה פחות או יותר מעט.

רבי אברהם עוזיאל, נזכר בכבוד גדול בתשובת הרב שמעון דוראן, לבנו של רבי אברהם, רבי יצחק עוזיאל הנזכר בדור שאחר זה. שם יאמר ולאבותינו הקדושים אראלים ותרשישים…למקחוק שמענו…כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק….

ומדברי רבי שמעון דוראן שם מבואר רבי אברהם עוזיאל עם רבני פאס החליפו שאלות ותשובות עם רבני אלג'יר ויהי שם רבי אברהם עוזיאל ביחוד נערץ אצלם ביותר. גם רבי אברהם גבישון שהיה מגולי ספרד באלג'יריין היה ידי ורע לרבי אברהם עוזיאל ויחליף אתו תמיד מכתבים ושירים שבם הרבה לספר בשבחו של רבי אברהם עוזיאל ויפזר לו כבוד ויקר. לדוגמא נציג את החרוזים האלה שכתב לט רבי אברהם גאבישון לרבי אברהם עוזיאל.

הן דבר רוח קדושה בך גבור. ערבי נבואות וחזונות החלום

קומה עבור לפני מתי חכמה לשר, ולפה היה להם ואת עדים בלום.

ולפי הנראה שחבר רבי אברהם עוזיאל איזה ספרים שנאבדו כבר.

פרי הדש

בליל שני של ראש־השנה, נוהגים לטעום פרי חדש שביכר זה עתה ומעדיפים במקרה זה את הזית שהוא עדיין מר, מברכים עליו שהחיינו ואומרים:

״יהי רצון. . . שיהיו מזונותינו מרורים כזית הזה ומסורים בידיך, ואל יהיו מתוקים כדבש ותלויין בידי בשר ודם: ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד״, אמן.

הרימון – פרי נוסף שרוב העם נוהג לטעום בליל השני של ראש השנה הוא הרימון, משום שמסורת עתיקה אומרת כי הרימון מכיל תרי״ג גרגירים, כמנין תרי׳׳ג מצוות, לפיכך מסמל הרימון את האדם מישראל והתלמוד מוסיף: ״אפילו ריקנים שבך מלאים כרימון (ברכות נז. עא)

שנהיה לראש ולא לזנב

מנהג לסיים את ״הסדר״ באכילת ראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו. אם לא נמצא ראש איל, לוקחים ראש כבש ובשעת הדחק, מסתפקים גם בראש תרנגול, אולם יהודי מרוקו לא יוותרו על ראש איל או לפחות ראש כבש וישלמו כל מחיר שיידרש מהם ובלבד שיזכו לברך ״שנהיה לראש ולא לזנב״, לכן היו משפחות שהיו מתארגנות ביניהן וקונות במשותף כבש ומחלקות את ראש הכבש ביניהן כדי שלא יפסידו את המצווה.

ריאה – יש גם הנוהגים לאכול את הריאה בראש השנה ולפני אכילתה אומרים:

ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ומהר לגאלינו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עינינו במאור תורתך, אמן.

אליה ־ לא קונים אליה בראש השנה מפני שהיא ״זנב כבשה״. אנו רוצים להיות דווקא לראש ולא לזנב.

ראשי־דגים – גם מקומו של הדג לא נעדר מעל השולחן בליל ראש השנה משום שמצווה לאכול דגים כדי לפרות ולרבות כדגים ״וידגו לרוב בקרב הארץ״ ועליו אומרים:

״יהי רצון שירבו זכיותינו כדגים״, אך יש הנמנעים מלאוכלם כמו המשפחות המיוחסות באלג׳יריה ולא מעלים אותם כלל על שולחנם, כי הדג נקרא גם ״דאג״ מלשון דאגה (נחמיה יג, מו). גם הגזר לא זוכה לעלות על שולחן ראש השנה, משום שהמילה גזר מזכירה גזרות. כ״כ יהודי מרוקו מחמירים ולא אוכלים בכלל חזרת, כי היא מביאה חרון־אף. גם האגוז לא אוכלים, משום דמוליד כיח וניע (לחה).

שומים – ״קדרת הירקות״ של יהודי תוניסיה מכילה גם את השום החריף אשר טובלים בקערות הדבש ואוכלים. על השום אומרים: יהי רצון שיתמו אויבינו ושונאינו, ברכה שאנו אומרים על התמר בדרך כלל.

• אימא, אבל למה אנחנו נוסעים לישראל? למה אנחנו עוזבים את ביתנו?
• מה, אתה רוצה לחיות עם ערבים כל החיים שלך?
• אבל בבית שלי כן, זה הבית שלי,
• גם שם הבית יהיה שלך,
• אבל זה יהיה מפתח אחר,
• בטח שזה יהיה מפתח אחר, לכל בית יש מפתח אחר, אבל זה יהיה בית שלך כמו הבית של תטואן,

־ זה לא יכול להיות, זה לא יהיה הבית בו נולדתי, או בו צחקתי פעם ראשונה או בו בכיתי פעם ראשונה, וזה יהיה מפתח אחר,

• איזה מין שטויות אתה מדבר, אז יהיה מפתח אחר, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים מפתח אחר, מדינה אחרת, שבה הערבים לא יגידו לנו ליהוד, שבה איש לא יזרוק עליך אבנים בדרך מבית-הספר לבית,
• את בטוחה שיהיה לנו בית שם, בית גדול,

גדול או קטן, בישראל נבנה את חיינו, נהיה יהודים, בישראל כל בית יהיה גדול מספיק לכולנו.

רֹיוֹ מַרְטִין 1948

תודה שלקחת אותי לים, הים היה רגוע, לא מזמן היה לוקח שעות להגיע לים הזה בחמורים, וגם היה לנו פחד גדול מזה בגלל הערבים שפחדנו שהם אורבים לנו בדרכים, עתה אנחנו גם מפחדים מן הנוצרים, נוּאָסְטְרוֹס אָרְמַנוֹס, מפחדים שינסו לשייך אותנו לרפובליקנים או לֵפְרַנְקֵיסְטִים, תשמע לי טוב, מימון, אתה אף פעם אל תגיד שאתה בעד צד זה או בעד צד אחר, אל תשכח, אל תזדהה אף פעם, אתה יהודי, תמיד תאמר להם שאתה לא מתעניין בפוליטיקה, שאתה רק עוסק במסחר, בשמן, בסוכר, בקמח, זה כל מה שאתה יודע, אתה לא מתייחס לשום שאלה, אני אפילו לא יודע מה דעתך ואני לא רוצה לדעת, אני זוכר שלפני שנתיים היית מקשיב לרדיו רוסיה, ושהיית צמחוני, אף פעם לא שמענו על זה בתטואן, שמענו על זה כשלא היה לנו כסף לבשר, שאז היינו אוכלים את העדשים, וחולמים על בשר, פעם בשנה, אבל בן-אדם עשיר שלא יאכל בשר… לא פלא שאמך השתגעה, שאביך לא יודע מה לעשות אתך, יש לך טיעונים לכל דבר, באמת היית צריך להיות עורך-דין, אבל מלחמת האזרחים המקוללת הזאת הרסה לך את הכול, מלחמות אזרחים הרי זה דבר מיותר, בסוף כל המדינות אותו דבר, רפובליקה או החנרליסימו, מה זה כל-כך משנה, אבל הים, הים היה רגוע ואהוב כל-כך, זה כמו נשיקה כזאת, כמו להתעטף בטלית של זהב, זה כמו חיבוק של אלוהים באמצע התפילה, כן אני יודע שאתה לא אוהב את זה, אבל אתה תחזור להיות דתי, גם אם פעם אחת לא צמת בכיפור, אתה תחזור לזה, ואם לא אתה אז בנך, והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, זה כבר מתחיל להתהפך, אולי לא רק על ארבעה בנים דיברה תורה אלא גם על ארבעה אבות, כל הרעיונות האלה שנכנסו, כל מה שראיתי בברזיל, כל הנשים המולטיות, היפות כל-כך, ואני אומר לך מימון, אתה צריך כבר להתחתן, אתה בן עשרים וחמש שנה, בנה לך בית, אני התחתנתי בגיל שמונה-עשרה, וסבתך הייתה אז בת שלוש-עשרה, היום אומרים שהן ילדות, אז, בגיל שש־עשרה כבר החזיקו בית לבד עם שני ילדים, בלי כל העוזרות שיש לך, והיו להוריך, אלה היו נשים, לא ילדות, נשים חזקות, שבעה-שמונה ילדים, בגיל שלושים, אשת חיל, ואתה אומר לי שאתה רוצה ליהנות קודם, ליהנות ממה, ממה בדיוק, מן החופש, איזה חופש, אתה רוצה להתפרפר, לשגע את הוריך, להתמרד, נכון, מימון, טוב, אולי זה השם, כי בזמני להתמרד היה לנסוע לברזיל, אבל המרד שלך כואב להוריך, אתה בן יחיד, ואמך סבלה הרבה ולא ילדה ילד, והוריך מצפים ממך שתמשיך את שם המשפחה, בן זמרה, את זרע אביך, מה יהיה העולם בלי בן זמרה, מי יזמר, הים יזמר, הים שלנו תמיד יהיה הים הכי יפה מכל חופי הים התיכון, אני יודע מה אני אומר, כאן המים צלולים, כאן החול צלול, כאן במקום הזה השכינה מביטה מדי-פעם, היא יודעת שאנחנו כאן, אנחנו שבאנו מספרד, שבאנו מירושלים, ושנחזור לירושלים, ואל תצחק, אתה בעצמך תחזור לירושלים, אתה תראה בבניינה, זה נראה לך לא הגיוני אבל אני יודע דברים, ראיתי אותם במו עיניי, ראיתי את ירושלים, אבל אל תמהר, אין לך מה למהר, הזמן כולו שלנו, הזמן כולו עומד לצדנו, לצד משפחת בן זמרה, ככל שהדברים יתעכבו כך תדע שהם יגיעו.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי

המעין הששי קראתיו עין גנים ונמשכו ממנו ט"ו נהר ות, לבאר עניני שבעים שרים ושליטתם, והנהגת האומות ושורש נשמתם בכלל ובפרט, וסוד ערב רב, ומעלת האומות בגלות השכינה, ושפלות האומות (ותמצית) [וסוד התמצית], וסוד שליטת והתגברות אומה על אומה, וסוד ע' לשון וכיוצא בו:

המעין השביעי קראתיו עין גדי ונמשכו ממנו כ"ח, נהר ות לבאר סוד הקליפות, וסוד היאך נמשכו ונמצאו, וסוד כחם, וסוד מציאות יצר טוב ויצר הרע, וסוד השדים ומציאותם ומהותם, וסוד החלק הניתן לקליפה, וסוד השפחה כי תירש גבירתה, וסוד מיני הקליפות ומיני השדים למשפחותם לגוייהם. וכל אלו האמונות הנזכרות יכחשום הפילוספים, ואני אמתתים בדברים מקובלים מתישבים על שכל המעיין ולא יכחיש כי אם המתעקש:

וכל אשד נהר י נחלי שבעה מעיינות [הנזכרים] יקוו אל מקום אחד קראתיו בריכת אברהם כי ממנו ישקו עדרי חבירים צאן קדשים הנכנסים תחת צל האמונה האלקית לדעת איזה דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב, והתבודדותו, ותכליתו, והתבוננת דרכיו, כי זה כל האדם. וגם כללתי קצת ממה שכתב האלקי הרמ"ק זלה"ה בספר תומר דבורה:

ודע שכל דרוש הסתום שלא פרשתי למי הם ממה שקבלתי מספרי האלקי הרמ"ק זלה"ה או מה שהבנתי מדבריו בביאורו על דברי הרשב"י בזוהר ובתיקונים וכתבתים בסגנון אחר ובלשון מבוארת יקל ויערב על המעיין:

גם קצת דרושים לקטתי מדברי האלקי האר"י זלה"ה, וזכרתים משמו, וגם מה שלקטתי מקצת ספרי המקובלים כתבתי מסכ"י ר"ל מספר כתיבת יד:

ובזה תשמח נשמת כל חי תברך ברכת המוציא והמביא פעולה זו המעולה, ליהודים היתה אורה, ועל כן יעזוב איש חן ארץ, וחמדותיה לא יחונן, והבל היופי מלא דופי, כלה גרש יגרש האמה נכריה חכמה חיצוניות בלתי ראויה, ודבק באש דתו היפיפיה, לשום נפשו בחיים בזה ובבא:

ואני טרם אכלה לדבר וטרם יהיה דברי הראשון קראתי בשם החיבור הנכבד הזה חסד לאברהם לשתי סיבות, לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומדבר מלטני, שנית להורות שכל המעיין בספרי גומל חסד עמי להיות זוכה ומזכה. ואלקים ה' חילי ימציא און לי בכל עמלי לסדר ולחבר מה שיעדתי, והוא יתן בפי מענה לשון, יוריני ינחני בדרך אמת [כי מידו הכל, קול ה' יתן אומר. אמן כן יהי רצון:

אשירה לי"י כי גמל עלי:

אור חכמה ורוב עצמה ותורה באו בספר יפה תואר וצורה ראו כי הוא עץ יפה ענף ומצל היות שתול עלי מים ונהר מאד גבוה ורם [וייף] בגדלו ארזים לא עממוהו בגן אל זה עץ נטעהו חדל האישים ואם ישאל אחד שם עצו ופריו לכן ראו לא עץ מאכל הוא אכנהו בשם חסד לאברהם ירד פנימיות ים פנינים העלה חתר ותר בכל פירוש ופתרון זכות קדושים רוממי שד"י אשר קשר כתרים לדבריהם ובם נעלמה ואוצר צפונה וסתרה. ושרשיו מיוסדים עלי דרך ישרה. ורב נאות ואמרתי לפארה. הוציא פרי מאד מתוק כאורה.

ולא דמה ליופיו עץ הזמורה. בעדן ניתנה לו הבכורה. ופריו לכל נבון וחכם תשורה. אם גפן ואם זית נהדרה. כי אם עץ חיים תורה ברה. ופריו הוא דבר שפה ברורה. יסודו סוד זה"ר מקורו הערה. כל טמון וכל סתום לא נעדרה. חלקם בחיים בזוהר האורה. שפתי יתר וגם שפרה. התנצלות המחבר:

אמר המחבר אברהם עד פה גברו עלי חסדי יתברך שמו, והוא ברחמיו וברוב חסדיו יחמול עלי בתוך עמו ישראל, ויגמור בעדי להצילני מחרון אפו הקשה, ויזכני להוליד בנים עוסקים בתורה ויראת י"י היא אוצרם, לא ימוש ספר התורה מפי זרעי וזרע זרעי יאמר י"י מעתה ועד עולם אמן. ואתה מעיין חכם אל יבהלוך רעיוניך בראותך בספר הנכבד הזה סוד פלוני וסוד פלוני אל ידמה בשכלך שהם סודות עמוקים ונפלאים הם ממך.

 כי לא חברתי לך בזה הספר שום סוד עמוק שיצטרך הקדמות כדי להבין אותם, אלא כל משכיל בנקל יוכל להבין מעצמו סוד זה הספר, וממה שאין ראוי שיעלים מן המעיין בזה הספר הוא כי הוא הרבה דברים נאמרים בו במקום אחד על כוונת מה ובמקום אחר על כוונה אחרת, כמו שעשה הרמב"ם ז"ל במקומות רבים מספר המורה.

בעבור זה ראוי שיזהר המעיין בעיונו [בדרושי] ספר איזה מחבר שלא יקפוץ להשיב על דבריו עד שידע אמיתת הענין, ויחשוב בו כי לפעמים ישמיט המחבר הקדמה אחת באיזה מקום לפי שהיא כמבוארת בעצמה או שנתבארה במקום אחר או בכוונה ממנו להסתיר הענין ויחשוב המעיין שזה טעות מן המחבר וימהר להשיב עליו ויחשוב אותו לפתי וסכל, אבל ישיב אל לבו כי המחבר ההוא לא היה מקלי הדעת שלא השיג בעומק עיונו מה שיעלה בלב המעיין בתחלת הדעת, ויותר ראוי לכל אדם לחשוד שכלו והבנתו וירבה להעמיק בדבריו, כי המחבר לרוב (השתוטט) [שטט] במחשבתו בדברים העיונים העמוקים, ולפעמים יקל [בהם] בעיניו להאריך בביאורו דבר מה

צו גירוש ספרד – חלק מספר שלוש

הפעילות הכלכלית.

נתונים טבעיים ותנאים מדיניים ומשפטיים.

עיסוקיהם הכלכליים של היהודים באימפריה העותמאנית לאחר הגירוש הוכתבו והושפעו על יד כמה תהליכים וגורמי יסוד.

1 – בניגוד למצב בחצי האי האיברי בפרט ובאצות הנוצרים בכלל – בארצות האסלאם לא הייתה כל הגבלה על הפעילות הכלכלית של הדימי ( בן החסות ) והם היו חופשיים לעסוק בכל תחום שבו חפצו ולו היו מוכשרים.

ממילא מיגגון העיסוקים והתחומים היה גדול ונרחב בהרבה ממה שהיו מורגלים בו ערב הגירוש.

2 – באימפריה העותמאנית נאלצו בני המיעוטים הדתיים במרכזים ובפרובינציות להסתפק ביוזמות אישיות, בפעילות מסחרית, המלאכה ובחקלאות, בפעילות כלכלית הקשורה בגורמי השלטון או בייצוג זרים, אך לא יכלו לפתח תעשיות חקלאיות עצמאיות וגם לא יכלו להחזיק במונופולין על ענפי ייצור או שיווק.

את אלה האחרונים היה השלטון המרכזי מעניק למושלים המקומיים, לאנשי צבא או אנשי המדינה, תמורת שירותם בעבר או בהווה. לפרקים ניתנו אלה לבני משפחתו של הסולטאן או למקורביו. ממילא לא הייתה דריסת רגל בעניינים אלה ליהודים, אלא לפעמים כמסייעים או כמבצעים מטעם מקבלי הזכויות.

3 – האימפריה העותמאנית הייתה מדינה בלתי מפותחת מבחינה טכנולוגית ושמרנית מבחינה דתית וחברתית. חידושי המדע והטכנולוגיה אֵחרו להגיע למחוזותיה. ממילא התחרות בה עם ההֶשגים הטכנולוגיים והמדעיים הגדולים של המאות ה-16 וה-17, שנוצרו בארצות אירופה, הייתה בלתי אפשרית.

יהודים שעסקו בתחומים תעשייתיים התקשו לעמוד בתחרות עם תהליכי הייצור הזולים יותר באירופה ועם טיב התוצרת שיובאה משם.

4 – אירועים מדיניים וצבאיים. גילויה של אמריקה והסחר עימה ( כולל מתכות יקרות ), הסחר הימי הפורטוגלי והצרפתי עם הודו סין, ועוד – הסיטו את משקל הכובד של הפעילות הכלכלית מאגן הים התיכון אל היא האטלנטי ואל המזרח הרחוק.

האימפריה העותמאנית, שהתפשטותה נעצרה, נכנסה ברבע האחרון של המאה ה-16 לדריכה במקום – לסטגציה כלכלית, אינפלציה גוברת, מאבקים צבאיים יקרים שלפרקים נסתיימו במפלות ובעיות ביטחון פנים שהִקשו על הפעילות הכלכלית.

5 – משפר הקַפיטולציות, שהשתרש באימפריה במאה ה-16 ואשר עליו היו מיוסדות זכויות היתר של מעצמות אירופאיות, תחילה צרפת ואחר כך גם אנגליה, הולנד, ערי מדינה באיטליה ועוד, הֵצֵר את רגלי התושבים, אזרחי האימפריה.

על פי הסכמים בין המדינה העותמאנית ומדינות אלה, זכו נתיניהן ליתרונות כלכליים, בתחום המסים והמכסים, וחוקיים, לא היו כפופים לשיפוט העותמאני, וזכו להגנת הנציגים הדיפלומטיים דל ארצותיהם. במאה ה-17 לא הסתפקו הקונסולים הללו במתן הגנה לאזרחיהם, ובייצוג האינטרסים של מדינותיהם, אלא העניקו יותר ויותר מעמד של נתינות לאזרחי האימפריה, תמורת תשלומים ושירותים שונים.

גם יהודים זכו בהגנה כזאת, אך מספרם היה קטן ביחס לעומת הנוצרים היוונים תושבי הלֶבַנט והארמנים. ממילא מצאו יהודים רבים את עצמם במצב נחות וחסרי כושר תחרות לעומת הסוחרים והיזמים האירופאים, והסוחרים והיזמים המקומיים, שזכו להגנה האירופית.

6 – ליהודים היו כישורים בתחומי הכלכלה והמסחר, שהעניקו להם יתרון על פני מתחריהם בני הדתות הלאומים האחרים באימפריה. בין כישורים אלה יש למנות בראש וראשונה ידע נרחב בשפות אירופה, במקביל לידיעת הערבית וטורקית ובצירוף יכולת שימוש באמצעי אשראי וביטוח מפותחים.