מורשת יהדות מרוקו

שבת יתרו

בשתי הקהילות השכנות למרוקו: אלג׳יריה ותוניסיה, נוהגים לציין את ״שבת יתרו״ באירוע מיוחד ובסעודה גדולה המכונה בפי יהודי תוניסיה בשם ״סעודת יתרו״. ואילו יהודי אלג׳יריה מכנים אותה בשם ״סיו״מ״ שפירושה בר״ת: סעודת יתרו ומשה.

יהודי תלמסן שבאלג׳יריה עורכים את ״סעודת יתרו״ ביום חמישי של שבוע פרשת יתרו. ביום זה אין אומרים תחנון וכל המשפחות עורכות סעודה גדולה בה מגישים ״כוסכוס״ עם עוף ולא עם יונים. מנהג זה התפשט אחר־כך בכל אלג׳יריה. מקורו של מנהג זה, מספרים: עם היהודים הראשונים שהגיעו לתלמסן, באו גם מבני הקיני, חותן משה והם היו מקיימים מנהג זה שנה בשנה זכר לכתוב: ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים(שמות, יח, יב) והם ראו עצמם, כצאצאי חותן משה ומהם נשתרבב המנהג אצל כל בני העיר.

אצל יהודי תוניסיה הסיבה היא קצת שונה, אמנם גם שם האירוע מתחיל ביום חמישי של שבוע ״פרשת יתרו״ בסעודה גדולה ובה שוחטים באותו יום חמישי, יונים לבנות כמספר הילדים הזכרים שבמשפחה, לא עופות כמו באלג׳יריה. בסעודה זו היונים הן המנה העיקרית. באותו שבוע מחיר היונים מרקיע שחקים והערבים מנצלים את ההזדמנות, ולמרות המחירים הגבוהים, היהודים משלמים כל מחיר הנדרש מהם. זהו גם חגם של הילדים, בגלל שההורים מבשלים להם את היונים בכלים זעירים ומיוחדים. גם דפים מיוחדים הנקראים "וורקאת לעסל" (דף הדבש) מופצים בשבוע זה לכבוד המאורע.

לפי האמונה העממית, מקור המנהג הוא, שמגיפה פרצה בתוניסיה במאה ה־19 והפילה הרבה חללים בקרב הילדים הזכרים. בשבוע של ״פרשת יתרו״ התרחש נס גדול, בו פסקה המגיפה. לזכר המאורע, קיבלו היהודים על עצמם לציין אותו שבוע בסעודות גדולות. יש עוד סברה אחרת האומרת, שמקורו של המנהג קשור בפרשת יתרו, אשר בה כתוב : ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וכו׳ (שמות, יח, יב), ולזכר אותה סעודה מקיימים יהודי תוניסיה סעודה דומה.

שבתות התוכחה

אלו הן שתי שבתות: אחת היא שבת ״בחקותי״ שהיא הפרשה האחרונה בספר ויקרא, קוראים אותה כשבועיים לפני חג השבועות. בפי המוני העם, פרשה זו נקראת ״פרשת הקללות״, הפרשה השניה פרשת ״כי תבוא״ היא בספר דברים כו כח וקוראים אותה, כשבועיים לפני ראש־השנה. פרשה זו מכונה אף היא בפי ההמונים ״פרשת התוכחות״.

בדרך כלל, המתפללים לא היו ששים לעלות לתורה בקטע של ״הקללות״ שבפרשת בחוקותי, או ״בתוכחות״ של פרשת כי תבא. רובם פחדו והדירו את רגליהם מלעלות, על־כן נהגו להעלות בשבתות אלה, את שמש בית־הכנסת, לתורה, אבל פיצו אותו בעליה לתורה בשבת שירה.

במכנאס קרו מקרים בהם היה נעדר השמש מלבוא להתפלל בשבתות אלה מסיבה כלשהי ואז היו בבעיות והגיעו הדברים עד כדי כך שפעמים מספר נאלצו לחפש אדם שיואיל לעלות לתורה תמורת תשלום כספי.

השליח ציבור נהג לקרוא את התוכחות שבפרשת ״כי תבא״ והקללות שבפרשת ״בחוקותי״ בקול נמוך וכאשר סיים את קריאתן, ירד העולה והקהל קיבל אותו באהדה ובאמירת כמה פסוקים מתוך ספר משלי בניגון ובטעמי משלי:

מוסר ה׳ בני אל תמאס, ואל־תקץ בתוכחתו:

כי את אשר־יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן־ירצה,

ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב״ (משלי, ג, יא, יב)

היו משפחות שנזהרו ודחו את השמחות שעמדו לערוך בשבתות אלה,

וערכו אותן מאוחר יותר.

שבת שקלים

כינוי לשבת שלפני ראש־חודש אדר הסמוך לחודש ניסן, או בראש־חודש עצמו, על שום שקוראים בה בספר־תורה השני, את ״פרשת שקלים״(פרשת כי תשא, (שמות יא, טז) זכר לנוהג בזמן שבית המקדש היה קיים, להשמיע בכל ערי ישראל, שיביאו מחצית השקל לגולגולת. לזכר מנהג זה, גובים היום הגבאים ממתפללי בתי־הכנסת, בארץ ובחו״ל, סכום מסויים הנקבע מידי שנה בשנה על ידי המועצות הדתיות והרבנות, ״זכר למחצית השקל״.

שבת זכור

כינוי לשבת שלפני פורים, בה מוציאים שני ספרים. בספר השני, קורא השליח ציבור: ״זכור את אשר־עשה לך עמלק״ (דברים סוף פרק כה ). בכמה קהילות במרוקו, נוהגים המתפללים לרקוע ברגליהם על־האדמה, כאשר שומעים מפי החזן את המלים האחרונות של הקטע הזה ״לא תשכח״. הרבנים התנגדו תמיד לנוהג זה מחשש חילול שבת, אך כל פניותיהן ותוכחותיהן לא הועילו ו״עמך״ ממשיך כהרגלו לרקוע ברגליו בעת אמירת המלים ״לא תשכח״.

שבת פרה

כינוי לשבת הקודמת לשבת שלפני ראש־חודש ניסן. בשבת זו מוציאים שני ספרי־תורה. בראשון קוראים את פרשת השבוע ובשני קוראים את פרשת ״חוקת״, בה מסופר על עניין ״פרה אדומה״ (במדבר, יט, יז).

שבת החודש

זוהי השבת שלפני ראש־חודש ניסן או בראש־חודש עצמו. בספר השני קורא ״המפטיר״ בפרשת ״בא אל פרעה״ (ויאמר ה׳ אל משה וכר… החודש הזה לכם ראש־חודשים (שמות, יב, א־כ).

שבת הגדול

השבת שלפני חג הפסח נקראת ״שבת הגדול״ . היא נקראת גם ״שבת דרגילא״ (שבת של חג). הרבה טעמים ופירושים נכתבו על שבת הגדול.

הערת המחבר: בכל קהילות ישראל בעולם, נהגו הרבנים לדרוש בשבת הגדול על עניינא דיומא״ והרבה רבנים השאירו לנו ספרות עשירה בנידון, על שבת הגדול, שבת כלה ושבת שובה, חלק מהם נדפסו ויצאו לאור. ראה דרושי מהרש״ש סירירו: כנף רננים, חלק ב. ״הגדה של פסח, של״ל, בה דרשותיו של ר׳ רפאל בירדוגו, על שבת הגדול.

• נהוג בכל תפוצות ישראל לשמוע את דרשת רב העיר־להודיע לעם על הלכות פסח, על דיני הגעלה ואיך להיזהר מחמץ ושאר ענייני החג.
• בשבת הגדול קוראים בהפטרה, פרק ג׳ במלאכי: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה׳ הגדול והנורא״.
• בשבת זו עשו בני ישראל המצווה הראשונה (בה נכנסו למצוות) שהיא מקח הפסח בעשור, לכן נקרא ״שבת הגדול״ (האבודרהם).
• כשהיו בני־ישראל במצרים נחו בשבת על־פי בקשת משה מפרעה, אבל במוצאי שבת תיכף היו יוצאים ממנוחה ועונג, וחוזרים ליגיעה ועינוי, אבל במוצאי שבת זו לא חזרו להשתעבד, לכן נראתה להם השבת גדולה וארוכה (המבי״ט).
• במרוקו, בזמנים קדומים, נהגו בשבת הגדול לקרוא את ההגדה של פסח בציבור אחרי תפילת מנחה, זאת כדי להתרגל באמירתה. מנהג זה כידוע היה קיים אצל אחינו האשכנזים שנהגו בשבת הגדול לומר פיוטים בתפילת שחרית של שבת הגדול ואחר הצהרים קראו את ההגדה של פסח מ״עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו.
• במרוקו נהגו גם שבשבת הגדול, עושים חמין מחיטה, וזה בנוסף לחמין הרגיל, חמין זה נקרא בערבית המדוברת,"להריסא דלזראע".

הערת המחבר: קהלת צפרו, ח. ד. עמ' כד, סי׳ו: אוצר כל מנהגי ישורון, עם׳ 293, מהד׳ ד. אצל אחינו האשכנזים, נוהגים לומר בשבת הגדול, פיוטים בתפילת שחרית. אחר הצהרים, קוראים ההגדה של פסח. ראה: ספר השבת, עמ׳ .90 גם לכבוד שבת הגדול נוהגין לאפות לחם גדול וקורין אותו״ לחם חלת עני״, או ״חלת בית הכנסת״ ומחלקין אותה לעניים, ומיום שזלזלו בה נשתלחה מארה בתבואה (כל בו סי׳מ׳׳ז בשם הרא״ש).

שבת כלה

השבת שלפני חג השבועות נקראת ״שבת כלה״, לפי שהתורה היא משולה כאן ל״כלה״ על־כן נהגו בכל קהילות ישראל הספרדיות, שביום שבועות, בשעת הוצאת ספרי־תורה לקרוא נוסח ״כתובת נישואין״ בין התורה הרומזת ל״כלה״ ובין בחיר ליבה ״עם ישראל״ המקבל את התורה. לכבוד מאורע זה, רבנים רבים חיברו כתובות לחג השבועות. היו גם משפחות מיוחדות שנהגו לערוך ״חתונות פיקטיביות״ לילדיהם הקטנים בחג זה והנקראות "לעורס דל כתאייב"

שבת חזון

שבת חזון הוא הכינוי שניתן לשבת שלפני תשעה באב, על שום שמפטירין בה בישעיה א׳: ״חזון ישעיהו בן אמוץ״. שבת זו נקראת גם ״שבת איכה״, או ״השבת השחורה״. המוני העם במרוקו נהגו לקרוא לשבת זו בשם "שבבא-דיכא". לשבת זו חוברו קינות רבים . בבתי־כנסת במרוקו נהגו בזמנים קדומים, לקרוא את הקינות בתפילת שחרית של שבת חזון, לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת כל־חי״, אולם הרבה ערערו על מנהג זה בגלל האיסור לנהוג מנהגי אבילות בשבת ואז חדלו מלומר שום קינה. דורשי רשומות ובעלי נוטריקונים, דרשו את המלה ״חזון״ בראשי תיבות חציו זעם וחציו נחמה. הפטרת שבת חזון נאמרת תמיד בניגון נוגה ועצוב. בדרך־כלל, היא נאמרת על־ יד הרב או איש בעל־קול וירא שמים.

שבת נחמו

שבת נחמו היא שבת שאחרי תשעה באב והיא נקראת גם ״שבת נחמה״ לאחר ימות האבל על חורבן הבית, שריפת המקדש ופיזור העם בגלות הארוכה, על־כן בשבת זו מפטירין בישעיהו, פרק מ׳ ״נחמו נחמו עמי״. שבת נחמו באה בדרך־כלל בפרשת ״ואתחנן״ ואז יש בה גם ״עשרת הדברות״ לכן נוהגים להעלות לתורה את רב בית הכנסת ל״עשרת הדברות״ ואדם זקן ונכבד להפטרה. שבת נחמו היא שבת של שמחות משפחתיות. בשבוע זה רבו השמחות: חתונות, בר־מצווה שעוכבו בינתיים, בגלל שלוש השבועות של האבל.

שבת שובה

היא השבת שבין ראש־השנה ויום הכיפורים, בה מפטירין בהושע, פרק יד: ״שובה ישראל עד ה׳ אלהיך״. שבת זו נקראת גם ״שבת תשובה״ על שום שהיא חלה בעשרת ימי־תשובה. הרבנים נוהגים לדרוש בשבת זו בבתי־כנסת: ״דרשות התעוררות״.

שבת מברכים

היא השבת שלפני ראש־חודש, שבה מכריזין בבתי־כנסת על החודש שיבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בקהילות ג׳רבה מכנים את שבת מברכים בשם ״שבת אחינו״.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה-ירושלים תשנ"ח- עמ'76-72

269 אש תצלאחלו זינת אל־כ׳יאל,

אידא מא ענדו מזל?

اش تصلاحلو زينت الخيال

ادا ما عندو المال

כלילת יופי, מה תועיל לו, אם מזל אין לו?

״שקר החן והבל היופי״ אם אין מזל בצידם. (שלום עליכם, מנחם מנדל)

חיים, בנים ומזונות אינם תלוים בזכות אלא במזל. (מועד קטן כחי)

לשוא העמל, אם אין לך מזל. (ספר פתגמים מקבילים, עמ׳285)

270 זינת דורא, ולא זינת צורא.

زينت صورا ولا زينت صوره

חרוצה בביתה, ולא יופי דמותה.

יפת תואר בלי מידות טובות, כיין שפג טעמו

אין יופי מועיל באין תבשיל

271-  זינת צורא,מא תחדאג׳ סורא.

زينت صورا ما تحداج سوره

יפה ויפיפיה, אינה צריכה נדוניה.

272 – זינת אל־כ׳יאל, מא תחדאג׳ מאל.

زينت الخيال ما تحداج مال

 יפת פנים אינה צריכה נכסים.

יפות תואר אינן זקוקות למוהר. (ספר פתגמים מקבילים )

יופי-תואר ־ מיטב המוהר.

יופיה ־ נדוניה שלה.

273 – אלי עבאהא ב־פלוסהא,

פל־אכ׳ר יאכּל כּפוסהא.

اللي عباها بفلوسها

فل اجر ياكل كفوسها

אם לקח אותה עם כספה, בסוף יאכל לכלוך אפה.

אין יופי מועיל, באין תבשיל. (סופר המלך)

לא יקח אדם אשה למען ממון, כי ההמון יעשה לו כנפיים כנשר יעוף בשמים.(בחיי, חיי אשה).

לוקח אשה למען עושרה, ספר כריתות כתב למנוחת נפשו. (משלי יהושוע).

לוקח אשה לשם ממון, ירח נכנס ירח יוצא, והממון כלה.(א״ב דבן סירא).

 הלוקח אשה לשם ממון, אינו רואה יום טוב עמה.(שם)..

נדוניה וירושה עם השד בחברותא.(א״ל לוינסקי)..

274 מאלאה חבורתהא, ולא סורתהא.

مالها حبورتها ولا سورتها

מוטב הכיעור שלה, ולא הנדוניה שלה.

275/1 יא שארי א־זין, טוף על אל־פעאל.

يا ساري ازين طوف على الفعل

הרוצה יופי לקנות, יחפש את המידות.

אם תחמוד יופיה בלבך, לסוף תהיה מורט זקנך. (יהודה הלוי)..

נושא אשה למען יופיה, לא ידע מנוחה לעולם. (משלי אגור)

275/2 לא זין, אילא זין אל־פעאל.

لا زين الا زين الفعال

אין יופי, אלא יופי המעשים.

יופי האדם במפעליו ולא במראהו… (בן המלך הנזיר)

אין היופי במעיל ומצנפת.כי אם במידות יפות. (נועם המידות)

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

והרי תיאורו שוב של רבי דוד זצוק"ל ליום הברית מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 87

יום הברית.

הלילה שלפני הברית, מזמינים תלמידי חכמים לבית אבי הבן, ולומדים תורה כל הלילה. לפני הלימוד ערב, עורכים ה " תחפיף " – תגלחת. מזמינים הספר לספר את אבי הבן ובני הבית, ואנשים וידידים באים לאחל מזל טוב, לאבי הבן, ומנדבים לכבוד הספר כסף. ואם אבי הבן איש עני, מנדבים כסף גם לו. קערות מונחות על השולחן ובהם שם כל אחד את נדבתו לספר ולאבי הבן.

באותו ערב מביאים כבר את הכסא המיוחד לכבוד אליהו הנביא, עליו יושב הסנדק המחזיק את הילד ונוסף לזה מתקינין מושב על מדף שבקיר סמל למקום מושבו של אליהו ומקשטים את החדר במפות ספרי התורה הרקומות בחוטי זהב, ובפרוכת ארון הקודש המובאות מבית הכנסת.

כך מקבל החדר שבו ייערך הברית ציוריות של קדושה. מלין את התינוק בבוקר, מתפללים בבית אבי הבן, בירה ובזמרה, ואף אלה שאינם קרוביו, באים לשמוע את המילה, ולהיות נוכחים בברית. היו אנשים שחיבבו מצוה זו ורצים היו ממילה אחת למילה אחרת.

המריצים לכך הפתגם הנפוץ שכל הבוכה בבכיית התינוק הנימול נמחלין לו עונותיו. וכתוב בשם המדרש בשעה שאמר הקב"ה לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שיעשו ישראל אמר אליהו וכו… איפשר שיהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות וכו….הבטיחו הקב"ה שיכפר לכל הקהל וכו…וזהו הרמז אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל.

בבית אבי הבן, נמצאו שם אנשים ונשים רבים , השרים שירי מילה, וברוב עם הדרת מלך. אבי הבן בירך בקול רם ברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, סימן שבן תורה הוא. בצפרו בתקופה אחרונה הסנדקות הייתה נמכרת בהכרזה.

וההכנסות קדש לחברת אליהו הנביא, אין האב יכול לכבד בה את מי שהוא חפץ בו. בשנת בצורת, עושים את הטקס ברית המילה בבית הכנסת ומעלים אחר כך את הבגד המוכתם בכתמי דם הברית לקברו של רבי יצחק דלמילה, הקבור בעלייה להר. ומתפללים על קברו.

יצחק דל מילה קבור בהר שעל ידי העיירה צפרו. ההר נקרא א-זבל לכביר  ההר הגדול או הגבוה, כנראה שצדיק זה נהג בכל ימיו להשתתף בכל ברית, ועל כן זכה בכינוי רבי יצחק דל מילה. גם בספרו של יששכר בן עמי " הערצת הקדושים " מציין בן עמי שרבי יצחק הכהן " ידוע גם בשם רבי יצחק מול למילה. קבור ליד ההר הודוע בצפרו. עלו לקברו בזמן עצירת גשמים.

 עד כאן התוספות לפי הערותיו של המחבר ולפי ראות עיני.

במכנאס הייתה קבוצה ידוע של גברים ונשים שלא ויתרו אף פעם על טכס ברית מילה כלשהו. בקיץ ובחורף יקיימו את המצווה. במכנאס היו עשרות אנשים ונשים שלא ויתרו אף פעם על נוכחותם בברית מילה והתרוצצו מברית לברית.

השמות הזכורים לי עדיין הם : הזקן שלמה אלבאז אביו של אבנר אלבאז ( מראשוני הציונים של מכנאס ), מוסי – משה אברג'ל אביו של פנחס אברג'יל, מורה לעברית מהראשונים במכנאס, משה פרייאנטי, רבי שמואל בן ישעיה, אביו של הפייטן הידוע אליאסף בן ישעיה ממכנאס.

רבי יהודה בירדוגו שהיה גם מוהל ומל רוב האוכלוסייה בעיר, משה בירדוגו אביו של פנחז בירדוגו שליח ציבור נודע במכנאס, י' בוטובול ועוד רבים. ומבין הנשים אפשר להזכיר : מירה בירדוגו אחותו של נר המערב, הר יהושע בירדוגו, שמחה בנת למלך ( בוטבול ) רחל אילוז, עיישא בנת בנימין אוחנה, פריחה וואקראט, אחותו של גדול הפייטטנים במכנאס, מרדכי וואקראט ז"ל ועד הרבה נשים זכר כולן לברכה.

בשנות בצורת, היו קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה בבית הכנסת. בצפרו למשל, אחרי שערכו את הברית בבית הכנסת, העלו אחר כך את הבגד המוכתם בדם הברית, לקברו של הצדיק רבי יצחק דל מילה, הקבור בהר הנקרא א-זבל לכביר – ההר הגדול. היו גם קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה ברחובה של העיר, אם הייתה שנת בצורת.

עריכת הברית בבית הכנסת.

פעם היה מנהג ברבאט וסאלי למול בבית הכנסת. לצורך זה, היה נלקח הרך הנולד בטכס מיוחד ובהמולה רבה לבית הכנסת בבוקר, כשקבוצת נערים צועדת בראש. אחד הנערים נשא מנורה בעלת שנים עשר קנים ובהם נרות דולקים, וזה היה כנגד שנים עשר שבטי ישראל.

נער שני צעד אחריו כשהוא מחזיק מגש ביד, ובו חול ים. נער שלישי, עם הכלים ( מכשירי המילה ) בהם משתמש המוהל. והנער הרביעי נשא עמו צלוחית שמן, מטליות ומשחות הדרושות לברית. מאחרוי הנערים צעדו כרגיל הזג'ארתאת שלא חסכו בצהלות לאורך כל הדרך, ועימן כל יתר הציבור הרחב שלא ויתר אף פעם על סמוע למילה ( נועחות בברית המילה )

בפתח בבית הכנסת חיכו להם אבי הבן והמתפללים אשר קיבלו אותם בברכת בדרך הבא.

ביום הברית, עם עלות השחר מורגשת תנועה רבה בבית. האם הלבישה כבר את פרי בטנה בשמלה ךבנה נאה, כולה עשוייה תחרה וחבשה לראשו כבוע לבן. היא מוסרת אותו לחמותה וזו מגישה אותו לנשים הזקנות הרבות הסובבות אותה.

כל אחת מנשקת, מברכת ומאחלת הצלחה להוריו. הילד מוחזר אחר כך לידי האם, אשר מוסרת אותו לידי אביו. זה מגיש אותו למוהל, ובעוד האחרון משחרר את חיתוליו של הילד, הקהל קורא את מזמור " שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ( תהלים קכח ).

המוהל מרים אחר כך את התינוק ומכריז בקול רם " זהו כסא אליהו הנביא זכור לטוב ", והקהל עונה : " ברוך הבא בשם ה' ". מיד אחר כך שורר שקט מוחלט. הקהל מתוח עתה ומחכה לפעולת המוהל.

הסנדק כמוהו כאבי הבן, עטוף גם הוא בטלית, מקבל את התינוק מידי המוהל, מחזיק אותו בין ברכיו ומחכה כיתר הקהל להכרזת המוהל " ברשות מורי ורבותיי " והקהל עונה : " ברשות שמים ", והמוהל ממשיך, מברך, כורת, פורע, מוצץ, שם איספלנית או רטייה על המקום.

אך, בקול רועד ובהתרגשות : " אשרי תבחר ותקרב, ידכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך ". אם יש תאומים, בעל הברית לא מברך פעמיים. בקיודש ובקיראת השם לתינוק, מכבדים את הרב של בית הכנסת או את אחד הרבנים אשר הוזמן ביוחד אצל הנכבדים.

בגמר הקידוש, אומר הרב במנגינה מיוחדת : " כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה, למצוות ולחופה ולמעשים טובים "

בקהילות אחרות כמו בקהילת תלמסן למשל, המנהג הוא קצת שונה. הסנדק מתעטף, בטלית ותופס את מקומו על כסא אליהו. מיד רעייתו מביאה למוהל את הילד כשהוא מונח על לוח עץ מיוחד ומוסרת לו אותו ביד, והוא מנשקו, מרים אותו מעלה ומכריז :

" זהו כסא אליהו הנביא מלאך הברית ", ומחזירו אחר כך לסנדק כדי להחזיקו בין ברכיו. באותו זמן החכם עושה " מי שברך " לסנדק ולקהל הנוכח בברית, ואם נמצא איזה חולה במעמד, הוא זוכה גם בברכה מיוחדת.

אחרי שהמוהל מל את הילד, כל הקהל קורא בקול רם את הפסוק : " אשרי תבחר " ולא בעל הברית. אחר כך שרים כולם את הפיוט של רבי יהודה הלוי " יום ליבשה ", ואחריו פיוט אחר " קרב נא קץ משיחנו ".

אחרי הקידוש ונתינת השם, מסיימים את הטכס באמירת מזמור " הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו " ( תהלים קל"ו ). יש להזכיר כי בשעת טכס ברית המילה כל הקהל עומד על רגליו, זולת הסנדק היושב על כסא אליהו.

אוצר המכתבים, חלק ב', עמוד קמה: החכם מברך את הילד שיזכה לתורה, למצוות ולחופה בחיי ההורים , הסנדק והמוהל. תפילת שחרית של יום הברית עוברת בחגיגיות רבה ובהרבה פיוטים שירת הים " אז ישיר משה " נאמרת במנגינה מיוחדת כמו בחגים, משום שבה נזכרים מי הים שנכרתו ועמדו כמו נד במים אדירים….

זוהי גם סגולה טובה לעצור דם של הרך הנימול, מטעם זה נהגו באלג'יריה, וברוב הקהילות שם לשיר את הפיוט " יום ליבשה נהפכו מצולים " של רבי יהודה הלוי, אחרי שמלו את התינוק, מכאן המנהג שהסנדק נהג לזרוק אגוזים ושאר דברי תיקה לאחר הברית, כדי שיחטפו התינוקות וזהו רמז לביזת הים. בלוב נוהגים לקרוא את ההלל השלם כעין ברכת הגומל, לבריאותה של היולדת שניצלה מכאבי הלידה.

רבי יוסך משאש

קיב

פ׳ תשא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החה׳׳ש כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

קח נא עוד ידידי, חלק השמאלי ממבואות העיר והחצרות, מפתח השער ולפנים לשמאל הנכנס, סמוך לפתח יש חנויות מוכרי תבלין ופירות, וסמוך להם פונדק גדול מלא אורוות לסוסים ולפרדים ולחמורים, וסמוך לו שורה של חנויות מוכרי פירות ודגים ובשר וירק, וסמוך להם פונדק גדול מלא כתים ועליות, ורפתים לבקר וצאן, וסמוך לו עוד חנויות מוכרי ירק, וסמך להם מבוי קטן מפולש לפונדק הנז׳, נקרא מבוי אסקאייא [שוקת המים], יש בו אלו החצרות:

 א׳, חצר לעאמרייא.

 ב׳, חצר אטרזמאן,

ג׳, חצר אזילאסי.

 ד׳, חצר דוד כהן, ועוד חרבות. וסמוך לו עוד שורה של חנויות מוכרי קופת הרוכלים, וסמוך להם מבוי אלעטארין, יש בו אלו החצרות:

 א׳, חצר אלביי״א [לביאה, וכבר הודעתיך מזה].

ב/ חצר ר׳ פתחיה בירדוגו ז״ל.

ג׳, חצר דניאל כהן,

ד, חצר יוסף עמאר,

הי, חצר אברהם בידרוגו.

 ו׳, חצר יעקב אסודרי.

 ז', חצר יצחק עטייא.

ח׳, חצר ן׳ אסודרי.

ט׳, חצר אזייאת,

יו״ד, חצר ר׳ שלמה ן׳ הדוש ז״ל.

 י״א, חצר ישראל יעקב.

 י״ב, חצר תברנא.

י״ג, חצר . יעקב אוחנא.

י״ד, חצר גייאן.

ט״ו, חצר ר׳ רפאל בן צור זצ״ל.

 וסמוך לו שורה של חנויות, וחצר אחת, נקרא ע״ש מרדכי עטאר, וסמוך לה איזה חנויות מוכרי קליות וזרעונים, וסמוך להם מבוי אלגזארין [קצבים, ע״ש חנויות הקצבים שהיו סמוכים לו בזמן הקודם], והזקנים קורים לו ע׳׳ש המשורר הנשגב כמוהר״ר דוד ן׳ חסין זלה״ה. יש בו אלו החצרות:

 א׳, חצר ימין אסודרי.

ב' חצר ר׳ שלמה ן׳ ׳שטרית ישצ״ו,

 ג' חצר בלכאווא,

ד׳, חצר מסעוד אסבאג.

 ה׳, חצר ר׳ יצחק אבן צור ז״ל.

 ו׳, חצר ר׳ דוד חסין ז״ל.

 ז׳ חצר אסלוקייא [נהר קטן עובר תחתיה],

ח׳, חצר ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל.

ט' חצר ן׳ אריפי.

יו״ד, חצר מכלוף גייאן,

י״א, חצר אליהו גייאן.

י״ב, חצר דוד מורינון.

י״ג, חצר דוד אדרעי.

י״ד, חצר מכלוף ן׳ שלוש.

ט״ו, חצר טאפירו.

וסמוך לו יש עוד חנויות מוכרי קמח, וסמוך להם חצר אחת, נקראת, חצר עכו. סמוך לה, מבוי ר׳ שלום לעזימי ז״ל, יש בו אלו החצרות:

,א׳ חצר ר׳ שלמה ן׳ עטארא ישצ״ו.

ב׳, חצר אברהם אוחנא.

ג׳, חצר אלקובי.

ד׳,חצר ן׳ לחסין.

ה׳, חצר יצחק כהן.

ו', חצר ר׳ שלום לעזימי ז״ל,

 ז', חצר מאיר מריגין.

חי, חצר ד סוסאן.

ט׳, חצר אהרן ד היי״

יד״ד, חצר יוסף לעזיכי.

 י״׳ א, חצר אברהם ף לחזאן.

י״ב, חצר ישועה אסודרי.

י״ג ־חצר חיים ן' עזרא

 י״ד, חצר ן' דאנינו.

ט"ו חצר ן'שלוש

סמוך לו עוד חנויות, ושני חצרות,   הצי ן' מאמאן וחצר יצחק כהן.

סמוך לו מבוי אלבאב אלמסדודא [שער סגור], ע״ש הפתח שהיה פתוח בסופו סמוך לרחוב גדול של הערבים הנקרא בשם ברימ״א, ומפני הגנבים ושודדי לילה, סגרוהו בכותל אבנים. יש בו אלו החצרות:

א', חצר ר׳ יצחק מחפודא.

 ב׳, חצר ן׳ חמו.

ג' חצר אלבאג.

ד׳, חצר סונבל.

ה׳, חצר ן׳ כסוס.

ו' חצר מימון עמאר.

 ז', חצר סלוקייא.

 ח' חצר סמחון אשיך.

 ט׳, חצר שמואל ן׳ עזרא.

י׳, חצר ר׳ ידידיה כהן ז״ל.

 י״א, חצר שלום אדרעי ז״ל.

י״ב, חצר לובטון.

סמוך לו מבוי אלגרנא [בית המטבחיים]׳ יש בו אלו החצרות:

 א׳ חצר מאיר אזוגי.

ב' חצר ן׳ אדראווי.

 ג' חצר אברהם בטאן.

ד׳, חצר אלענקרי.

ה', חצר אלפילאלי.

ו', חצר אלבאלאג.

 ז׳, חצר יעיש.

ח', חצר סתוואר.

ט׳, חצר ר׳ שמואל דאנינו ז״ל.

יו״ד, חצר דוד ן׳ זקן. י״א, חצר סריקי.

י״ב, בית המטבחיים.

סמוך לו מבוי אטו״ב, בכלל מבוי אדייק [צר ודחוק]. ואלה שמות החצרות שיש בהם:

א' חצר ן׳ לחזאן.

 בי, חצר ן׳ יתאח.

 ג'חצר אביחצירא.

 ד׳, חצר אדהאן.

 ה׳, חצר אלחממאם [מרחץ של חמין],

 ו', חצר לפראסקירא.

 ז', חצר ראמו לחזזאמא.

 ח', חצר צולמאן.

ט' חצר ר׳ פינחס טולידאנו ז״ל.

יו״ד, חצר באראטו.

י״א, חצר ן׳ נאמוס.

י״ב, חצר בריהם.

י״ג, חצר ן׳ וואעיש.

י״ד, חצר חזקיה.

 ט״ו, חצר זנאתי.

 ט״ז, חצר אצאייאג.

י״ז, חצר יעקב בוסידאן.

י״ח, חצר ר׳ שמואל בוסידאן.

 י״ט, חצר ר׳ עזריה אסבאג ז״ל.

 ך', חצר עייסא לקאבלא.

כ״א, חצר לענקרי.

 כ״ב, חצר אסוסי.

כ״ג, חצר משה צאייאג.

כ״ד, חצר זהרא.

כ״ה, חצר סלאם.

כ״ו, חצר ך עדי.

כ״ז, חצר כללאל,

כ״ח, חצר בווידיר.

כ״ט, חצר מרדכי בן ר׳ יחייא ן׳ זנו ז״ל.

לי, חצר ביהי.

 ל״א, חצר פילאלא.

 ל״ב, חצר ן׳ סמחון. ל״ג, חצר אדאלייא.

 ל״ד, חצר אלבו.

ל״ה, חצר דווידא.

ל״ו, חצר ן׳ ענינא.

ל״ז, חצר מכלוף צאייאג.

ל״ח, חצר ן׳ הרוס. ט״ל, חצר דוד ן׳ בדוך.

 מ' חצר יוסף לענקרי.

 מ״א, חצר ליתים.

מ״ב, חצר מימונא.

 יש בהם הרבה חרבות, יעלה סכום כל החצרות שבעיר מימין ומשמאל ובאמצע מאתים וחמשים ושתים. יש בכללותם, כאלף ומאתים בתים, והחנויות והאוצרות, והרפתים כשלש מאות. יש בעיר ששה תנורים, לאפיית פת ולקדרות ההטמנה של שבת, הכל כאשר לכל הוא רק של ישראל. ודרים בהם רק ישראל, ואין לשום נכרי חלק ונחלה בתוכם, והכל מוקף חומות גבוהות ורחבות מארבע רוחות. זהו מה שיש להודיע עתה לכבודו, ויודיעני עוד הצריך אליו. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

11. פיוט על ר׳ משה חאליווה

פיוט זה הוקלט בהילולה בירושלים אצל צאצאי ר׳ משה חאליווה. הפיוט מורכב משש מחרוזות כאשר שתי המחרוזות האחרונות הן ביהודית־מוגרבית. המחרוזת היא של שלושה טורי סטרופה וטור איזור אחד המסתיים תמיד במלה משה.

אשירה נא/ שבחי תנא/ בגן עדן חנה/ רבנו משה

נשיט לו חופה/ בעולם הבא /בצלו נשבה/ ויגדל משה

פזמון: אשירה נא שבחי תנא

בגן עדן חנה רבנו משה

יום הילולתו/ תעשו שמחתו/ על עילוי נשמתו/ עלה עלה משה

אכפה נתאווא/ מאלו בלענאווא מה קבלת חלווא /הווא רבנו משה

פזמון: אשירה נא…

תרגום:

נקל ונשקול פנו בענווה לא קבלתי עוגה הוא ר׳ משה

פזמון: אשירה נא…

דימא ליל ונהאר/ גיר מחבוש פדדאר/ פלמשנה ידאההר /אה בייאד רבי משה

פזמון: אשירה נא…

תרגום:

יומם ולילה הוא כלוא בבית במשנה מעיין אשרי ר׳ משה

פזמון: אשירה נא

הערת המחבר : קסידה זו הוקלטה מפי דניאל פרץ מארבע טוגאנה בהילולה של רבי דוד ומשה שנערכה ב-19/12/1973 במושב זנוח

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זארו / עממאר אל מאל מא יכטא דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטה על קברו מעולם הכסף לא יחדל מביתו

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זאר / סמאעא כאדרא חמרא פי דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטח על קברו נר ירוק ונר אדום בביתו.

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זארו /  עממאר אל עזארא מא כטאו דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטה על קברו מעולם הבחורים לא יחדלו מלהיות בביתו

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זארו /  עממאר צדיקים אלכבאר מא כטאו דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטה על קברו מעולם צדיקים גדולים לא יחדלו מביתו

אביאד ד׳ דוד ומשה ואביאד מן זאדו /  עממאר כול מחלה מא תרטא דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטח על קברו מעולם לא תבקר מחלה בביתו

לרבי אברהם אביכזר הוצע לו על ידי כוללות המערבים לצאת בשליחות מצוה לערי המערב, לטובת עניי העדה, ובחודש אייר תרנ״ב נסע מירושלים. בעברו דרך נא אמון [אלכסנדריה] ביקש ממנו נשיא קהילה, שלום טובי להישאר בעיר כד ללמד בתלמוד תורה של הקהילה.

נכתוב להלן כמה פרטים על יהודי אלכסנדריה: העיר אלכסנדריה הינה העיר השנייה בגודלה במצרים ועיר הנמל הראשית. העיר הזו נוסדה לפני כ-2300 שנה על ידי אלכסנדר מוקדון. מלכי שושלת תלמי קבעו אותה כבירתם, ובתוך מן קצר היתה לכרך הגדול ביותר בעולם ההליניסטי. באלכסנדריה היתה הספדה הגדולה ביותר של הזמן הקדום, ובה היו למעלה מארבע מאות אלף מגילות.

השלטון הערבי הוריד את אלכסנדריה מגדולתה, באשר קבע את העיר קאהיר לבירת מצרים. בעיר אלכסנדריה התקיימה קהילה יהודית גדולה עוד מימי אלכסנדר מוקדון. יהודי אלכסנדריה נהנו מאוטונומיה, ובראשם עמדה מועצת זקנים בת 71 חברים, והיה להם בית דין משלהם.

אחרי גירוש ספרד בשנת רנ״ב, הגיעו לאלכסנדריה תלמידי חכמים, וביניהם רבי יוסף סאגיס ורבי משה בן שושן. כאשר כבש נפוליאון את העיר לפני כמאתיים שנה, הטיל על יהודי אלכסנדריה כופר כבד, וציוה להרוס את בית הכנסת העתיק ״אליהו הנביא״.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, הוגלו לאלכסנדריה יהודים רבים מיהודי ארץ ישראל, שלא היו אזרחים עותומאנים. בשנת תש״ז, ישבו בעיר כעשרים ושניים אלף תושבים, אבל רובם היגרו ממצרים בזמן מלחמת השחרור ומלחמת סיני.

רבי אברהם התמסר בהתלהבות רבה למלאכת קודש של לימוד התלמידים. ראשית, הוא תיקן תוכנית לימודים ומיוחדת במינה, שהיתה עד אז בדרגה נמוכה, וזאת מכיון שהסתפקו המחנכים הקיימים בלימוד טעמי המקרא והפטרה בלי כל ביאור. אך מכשול גדול עמד בדרכו, והוא העדר מחנכים מתאימים היכולים להורות כדבעי, ולשם כך הכשיר צוות מורים שיתאימו למפעלו החינוכי. מכשול נוסף עמד לו בדרכו, והוא חסרון ספרי לימוד מתאימים. גם לזה ניגש רבינו וחיבר בעצמו ספרי לימוד בשם ״העברי״ בארבעה חלקים: חלק א׳ הודפס בשש מהדורות בשנים אלו עוסקים ביסודות הלימוד ותרגילי קריאה וכתיבה. חלק ג׳ בשנת תרס״ח, ומכיל סיפורים המתאימים לנערים, מקורות ימי נביאינו וחכמינו. חלק ד׳ בשנת תרס״ט הוא קיצור דבר ימי עם ישראל מבריאת העולם ועד גלות ספרד, הלכות ודינים נחוצים וכללים אחדים בדקדוק עברי. מהדורה שניה נקראת ״דעת התורה והמצוה״ המכיל קיצורי דינים, נדפס בנא אמון תרע״ד.

כן חיבר ספר ״דברי הימים״ בשני חלקים נדפס בנא אמון תרע״ו. ספרים אלו הוציא לאור ע״י החברה שיסד בשם ״עמלי תורה״. בראש חברה זו עמד רבה של העיר אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצוק״ל מחבר ספר שו״ת תעלומות לב. מטרת החברה היתה להפיץ תורה ויראה בקרב יהודי אלכסנדריה ופרבריה, והכשרות תלמידים לת׳׳ת שפתח במסגרת החברה ועמד בראשה. הרב הראשי רבי אליהו חזן ונשיא הקהילה הגביר שלום טובי, בראותם את כשרונותיו ומדותיו התרומיות של רבי אברהם ובקיאותו בש״ס ובפוסקים, בקשוהו למלא גם את התפקיד של סופר ומזכיר הרבנות הראשית באלכסנדריה, כדי שיתרום מכוחותיו לתועלת העדה כולה.

תורה וגמילות חסדם

עד מהרה נתחבב מאד ע״י גדולי ופרנסי הקהילה, בקבלו כל אדם בסבר פנים יפות ובענווה גדולה. נשיא הקהילה שבעצמו נהג לקבוע עתים לתורה ראה ברבי אברהם איש כלבבו, צנא מלא ספרי, בקי בחדרי התורה, חריף ופקח, ויקבע עמו עתים לתורה.

על ידי קשריו המצויינים עם נשיא הקהילה מר טובי ותפקידו הרם ברבנות, התקרב אל המשפחות המיוחסות שבאלכסנדריה ומצרים, כמשפחת הברונים לבית מנשה, שהקימו מוסדות רבים של תורה וחסד בתי כנסת וחינוך בתי חולים וכוי, והתפרסמו בכל המזרח ובארץ ישראל בתרומותיהם הרבות ובמעשה הצדקה והחסד לתפארת. וכן עמד בקשר עם המשפחות המכובדות: אגאן, דולו,

סאקאס, יטלקי, עדה, סווארס, קטאווי, מוצרי, גרין ועוד.

מלבד ידיעותיו הרבות בתורה בקי היה רבינו בהויות העולם ובשפות שונות, נואם בחסד עליון, מושך לבבות במתק שפתיו בחן דיבורו וביושר לבבו. המשפחות החשובות שהזכרנו מעולם לא מנעו ממנו דבר שביקש להם, ונדבותיהם ותרומיותיהם למוסדות התורה והחסד במצרים ובארץ ישראל ניתנו בהמלצתו, והודות להשפעתו והשתדלותו. רבני ירושלים וארץ ישראל וראשי מוסדות החסד, ידעו שיש להם באלכסנדריה תומך נלהב שהשפעתו גדולה ודבריו נשמעים, ומעולם לא השיב פני איש ריקם.

מלבד עזרתו לטובת מוסדות תורה וחסד, הנהיג סדרים במוסדות העיר. שימש כאחד ממנהלי בית החולים המפואר של הקהילה, ותיקן בו תקנות רבות וסדרים נאותים ובפרט לטובת חולים עניים. כן יסד את חברת ״עזרת אחים״ שהציבור למטרה לעזור לעניים צנועים בחלוקת כסף וקמח וכיוצא בהן. דאג לסדרים ושיפורים במשרד הרבנות שבאלכסנדריה ובבית הדין, ומינה פקידים נאמנים שטובת הציבור לפניהם בלי הבדל מעמד. ראשי הקהילה מינוהו למנהל ויועץ ועד הקהילה, ומאז הוא היה המוציא והמביא בענייני עדת יהודי אלכסנדריה. בין התקנות החשובות שתיקן, הוא ביטול מנהג משלוח זרי פרחים להלויות, וכתחליף לזה התרים למוסדות צדקה וחסד המועילים לעילוי נשמת הנפטרים. תקנתו התקבלה ונדבות רבות זרמו למוסדות החסד. מר ב״צ טראגאן בספרו ״לקורות היהודים באלכסנדריה" הכולל יומן סקירה של חיי הקהילה, כותב בין השאר על רבי אברהם: ״אין בית ספר, בית חסד, מוסד של צדקה אשר חקרתי ודרשתי אודותם,

שלא הזכירוני את השם הפרטי הזה לטובה״.

Dipertion et unite 

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

AVANT-PROPOS

Les 71 contes et légendes réunis dans ce livre ont été rapportés par 32 narrateurs, tous originaires du Maroc; ils ont été enregis­trés par écrit dans la période allant de 1955 à 1962, par 13 vo­lontaires d'origines diverses, qui avaient réussi à communiquer aux narrateurs leur conviction que l'enregistrement par écrit de ces petites oeuvres littéraires constituait une mission importante

Les manuscrits de ces contes et légendes ont été confiés aux Ar­chives Israéliennes du Conte Populaire, rattachées au Musée d'Ethnologie et de Folklore de Haifa. Parmi les 5.800 contes collec­tionnés dans ces archives jusqu'à la fin de 1963, 270 furent rap­portés par des immigrants du Maroc et le matériel présenté ici, appartient à cette section des archives

Dans les deux décennies qui se situent entre la Première et la Deuxième Guerres mondiales, les plus importants contes populaires d'Europe orientale, transmis de génération en génération dans la langue parlée par les masses juives — le yiddish — avaient été enregistrés par écrit. L'Institut Scientifique Yiddish (YIVO) à Mina et différentes institutions scientifiques en URSS et aux Etats-Unis, ont réalisé un magnifique travail dans ce domaine par­ticulier. Mais toutes ces activités prirent fin au début de la Deu­xième Guerre mondiale. Aujourd'hui, dans les villes et villages qui, avant la guerre, étaient peuplés par des millions de Juifs, les narra­teurs traditionnels de contes juifs ont complètement disparu

Les activités déployées, dans le passé, pour collectionner et con­server pour les générations futures les contes et légendes des dif­férentes communautés qui constituent la population bigarrée d'Is­raël furent des plus modestes et pratiquement rien n'a été fait pour mettre ce matériel à la disposition des savants et des cher­cheurs, dans un cadre scientifique. Depuis la fondation, il y a huit ans, des Archives Israéliennes du Conte Populaire une équipe d'en­registreurs de contes, qui considèrent leur travail comme une mis­sion sacrée, s'efforcent de leur mieux de sauvegarder les trésors folkloriques pour les chercheurs et les écrivains d'aujourd'hui et de demain. Inspirés par un idéal commun, ces hommes et femmes se rencontrent régulièrement à l'occasion de journées d'études où ils ont la possibilité d'échanger des idées sur leur travail et de comparer les résultats obtenus.

Une partie de ce volume (page 191-205) est consacré à des notes sur les narrateurs et ceux qui ont enregistré les contes et lé­gendes.

C'est surtout grâce aux efforts de ces 300 narrateurs et enre­gistreurs, qui se sont mis au service des Archives Israéliennes du Conte Populaire, que cette institution a pu réunir sa magnifique collection, qui comprend des récits de toutes les communautés israéliennes et notamment 1.200 contes et légendes d'Europe orientale, 800 du Yémen, 500 d'Irak, 230 d'Afghanistan et 210 de Tunisie. Cette collection comprend également des contes arabes, bédouins et druzes qui ont tous été enregistrés par écrit en Israël. Le matériel réuni par les Archives augmente sans cesse, à une moyenne de 100 histoires et légendes par mois.

Trois institutions ont fourni des contributions majeures à cette entreprise et je suis heureux de leur exprimer ici mes remercie­ments les plus sincères. Ces institutions sont:

(1) L'Université Hébraïque de Jérusalem qui, en m'accordant le Prix Warburg, m'a permis de me libérer, pendant une période de cinq ans, de certaines de mes fonctions académiques pour con­sacrer une grande partie de mon temps et de mon énergie au dé­veloppement du Musée et des Archives, à la formation et à l'or­ganisation d'une équipe d'enregistreurs. Un grand nombre de ceux- ci avaient été mes élèves aux cours d'hébreu et de littérature hé­braïque et yiddish, à ׳l'Université. Les Professeurs Chimone Halkin et Dov Sadan, qui dirigent ces cours, ont encouragé l'inclusion de la matière "Littérature orale et populaire" au programme des études.

 Les rédacteurs de Omer, le quotidien hébraïque publié à Tel-Aviv, qui ont introduit et développé la rubrique hebdomadaire Mipi Haam ("De la bouche du peuple").

Plus de 700 contes populaires, la plupart tirés de la collection de nos archives — ont été publiés dans les suppléments de Samedi et des jours de fêtes de ce journal. Feu Dan Pinès, l'ancien di­recteur de Omer, qui fut aussi un savant distingué, s'occupa per­sonnellement, avec beaucoup de dévouement, de cette rubrique, depuis son introduction en 1955. Il demeura jusqu'à sa mort un ami fidèle des Archives. Son successeur, le Dr Zvi Rotem, con­tinue cette tradition.

Le Conseil municipal de Haifa qui, avec le concours actif de M. Aba Khouchi, Maire de la ville, a créé le Musée d'Eth­nologie et de Folklore dont les Archives Israéliennes du Conte Po­pulaire constituent une partie intégrante. M. Khouchi a fait preu­ve de beaucoup de compréhension pour le travail scientifique réalisé par les Archives.

Je tiens également à exprimer ma gratitude à M. Alexandre Prag, Directeur de la Section des Recherches du Département d'Organisation de l'Organisation Sioniste Mondiale, qui a sur­monté toutes les difficultés liées à la publication du présent volume le premier, je l'espère, d'une série de livres où toutes nos commu­nautés seront représentées. Ce genre de littérature a constitué, des siècles durant, la nourriture spirituelle de nombreuses branches du peuple juif et mérite de trouver sa place dans la culture israélienne en voie de développement.

La collection que nous présentons ici a été préparée avec la collaboration dévouée d'Aliza Bloch, Chochana Kadouri, Elichéva Schoenfeld et Otto Schnitzler, qui font tous partie du personnel des Archives.

Je tiens à remercier particulièrement Mme Heda Jason pour l'aide qu'elle m'a fournie dans le choix du matériel et M. Robert Attal, de l'Institut Ben Zvi, dont l'aide compétente m'a été d'un grand secours.

Dov Noy

Université Hébraïque de Jérusalem Décembre 1964

אגרת תימן של הרמב"ם, המתייחסת למאורעות שהתרחשו בשנות העשרים של המאה ה-12 מלמדת אף היא בעקיפין על יישוב יהודי בדרעא, שמנה תלמידי חכמים בתקופה זו. באגרתו כותב הרמב"ם : " כי לפני חמישים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה חכם מחכמי ישראל ושמו כמ"ר משה דרעי בא מדרעא אל ארץ אל אנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי אבן מיגאש.

אותה פריחה כלכלית ורוחנית של היישוב היהודי בדרעא הגיעה לקיצה במאבקים שבין המוראביטון והאלמווחידון במאה ה-12. בקינה הידועה של רבי אברהם אבן עזרא " אהה ירד על ספרד רע מן השמים ". בנוסחה מן הגניזה שפרסם שירמן, מוקדשות כשלושים שורות לקהילת דרעא :

איך נחרב המערב / ורפו כל ידים / ואוי ירד / על ספרד / רע מן השמים / עיני עיני יורדה מים / ימי רעה על דרעא / אשר באו בתחילה ביום בא צר / חושך צר / עליה ואבלה ולכד עיר / ויעיר / חמתו על קהילות / קהלת אל / ישראל / סגולת שוכן מעלה / קהל ישרים / וכשרים / הוד תורה וגדולה / וחיש צדם / ולכדם / ביום זעם וחלחלה.

עוד נזכרים בקינה זו ויכוחים דתיים ונסיונות השמד של המייחדים המוסלמים ונמנים נסיונות קידוש השם, רדיפה וטבח. במכתב משנת 1148, שנמצא בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, שרוביו מאזור סג'למאסה נמלטו לדרעא, שכן מכל ערי המורביטון שהצטרפו למרד נותרו רק דרעא ומכנאס.

במכתב נאמר " מר יעקב …אחי אבי, ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם כעת בדרעא, לאחר שלקחו כלן שמה שהיה עמהם. ואין אנו יודעים לאחר מכן מה היה גורלם ולא נותרו בכל הארצות המראבטים ליתר החאראגים מלבד דרעא ומכנסה. ".

האלמוואחידון החריבו את הקהילות היהודיות בדרעא ובתאפילאלת, וגורל היהודים באזורים אלה היה לוט בערפל. יש היסטוריונים הגורסים, שכל הקהילות היהודיות באזור הוכרחו להתאסלם, ורק עם ראשית שלטון המרינים בשלהי המאה ה-13 חזרו המתאסלמים האנוסים ליהדותם, אולם טענה זו והיקף תלותה לא הוכחו די הצורך.

ויש מקום לסברה שנותר יישוב יהודי רצוף בדרום המגרב גם אחרי גזירת המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מתאפין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור בתקופת הפריחה של היישוב היהודי עד מחצית המאה ה-12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה-13 ואילך.

אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי האלמואחידין, ששלטו בשנות 1146 עד 1269, ובין בואם של גולי ספרד בשנת 1391 ובשנת 1492. גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצפון המגרב ומכרזו וכמעט אינו דן בדרומו.

לפיכך, השאלה בדבר קיומו של יישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה-12 ואילך בעינה עומדת. בסג'למסה – תאפילאלת, שאינה רחוקה מדרעא, היו יהודים במאה ה-13. כפי שעולה מידיעות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים. ויתכן שניתן להקריש מכך אף על יישוב יהודי שהיה בדרעא בתקופה זו.

הגיאוגראף יאקוט כתב, כאמוק, שבשנות 1200 – 1220 רוב הסוחרים שבדרעא היו יהודים. מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה-13. ידוע על רבי יצחק דרעי שבא בשנת 1285 מדרעא לברצלונה. ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דרעא לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה-11 וה-12. עוד ידוע שמו של המשורר היהודי יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה-13 או בראשית המאה ה-14.

הירשברג ציין שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעא החל מן המאה ה-16. ואנו יכולים להוסיף בוודאות שגם מן המאה ה-15. אין כל סיבה להניח אלה היו מתיישבים חדשים. אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעא יישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.

ידועות אף עדויות ספורות, שיחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צרכו, המתייחסות לישוב היהודי אחרי חרבן הקהילות בידי האלחמואחידין, אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למרוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.

יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פאס שפרסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוראן בידי הספרדים בשנת 1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגל ומרוקו, שקדמו לכיבוש אוראן.

בני סעד – 1554 – 1660

את פעילותו של השריף מוּחמד אל שייך, מייסד השושלת של בני סעד, שמרביתה כרובה במאבקו עם אחרוני בני ואטאס, סקרנו בפרק השביעי, ובו הצבענו גל על השינוי שחל בעמדתו כלפי היהודים משנעשה שליטה של מרוקו כולה.

אחר מותו של מוחמד אל שייך העביר בנו עבדאללאה 1557 – 1574 את בירתו למראכש. וכאן ובאספי  ( סאפי ), נמלו של דרום הארץ, התחילו להתרקם קשרי מסחר בין מרוקו ובין ארצות אירופה המערבית, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל ביותר.

היסטוריונים אירופאים נוטים לקבל הטענה כאילו הסעדים השתמשו לביצוע מדיניותם במומרים נוצרים שהתאסלמו ( עלוג'י ) ביהודים ובהרפתקנים אירופאים. העניינים יתלבנו בהמשך מחקרנו.

לאחר מותו של עבד אללה התחילה מלחמה על כיסא המלוכה בין בנו ויורשו מוחמד ובין שני אחי אביו, עבד אל מלך ואחמד שנמלטו אל התורכים כשעלה עבד אללה לשלטון.

במלחמתו נגד מוחמד נתמך עבד אל מלך על ידי פאשה אל – ג'יר תמיכה צבאית, שאותה קנה בכספים וסחט מיהודים ולא יהודים בפאס ובמראקש בצורת היטלים והלוואות.

קרב שלושת המלכים.

ההכרעה בהתמודדות על שלטון במרוקו נפלה בקרב המפורסם בשם " קרב שלושת המלכים " שנערך ב- 4 באוגוסט 1578 ליד קצר אל כביר בין מוחמד ובעל בריתו סבאסטיאן מלך פורטוגל לבין עבד אל מלך, ושבו מתו שלושתם. אחמד הוא שקצר את פרי הניצחון על בן אחיו והפורטוגזים, ונעשה מלך מרוקו.

להלן תיאור המאורעות לפי "דברי הימים ".

מלחמת סבאסטיאן. עוד כותב החכם החשוב מורנו כבוד הרב שמואל אבן דנאן זצו"ל : שנת שלו"ה – 1576 בארמנותיך ליצירה נתקיים בנו בעוונותינו הרבים של"ו הייתהי ויפרפרני(איוב טז, יב). בא מולאי עבד אלמלאך ירום הודו ממדינות אלגאזאייר בחיל מעט עם קצת תוגרמא (תורקים) ונלחם עמו מולאי מחמד אבן עבד אללאה יזכר לטוב. ועם שהיה מחנהו כבד ממנו כמו מאת אלף ארמא (חיילים שכירים, שייתכן והיו מצוידים בנשק חם), ניצח אותו מולאי עבד אלמאליך. וברוך הוא אשר לו נתכנו עלילות ומסבב הסיבות שאירע מקרה אחד משרי הארמא במולאי מחמד והוא היה משרי ארמא לאנדלוז ונקרא שמו אדגאל שחיק טמיא. ואחר כך נס המלך מולאי מחמד בשברון מתנים ובחלחלה בליל ב' של פסח, ונשארנו כצאן בלי רועה ואחר כך נכנס אלמדינא מולאי עבד אלמאליך וברח מולאי מחמד למראקס. ונתנו קהילות פאס עם הנגיד אברהם רותי יצ"ו כמו מאה וארבעים אלף אוקיות.

ויהי המס כבד על הקהילות. ואחר כך הלך מולאי עבד אלמאליך למראקס ונלחם גם כן מלחמה חזקה עם מולאי מחמד, סמוך לצלא ומתו הרבה מחייליו ושריו ונכנס מולאי עבד אלמאליך למדינת מראקס בכבוד גדול ושלח אצל החכמים להחזיר הקהל ששים אלף ממה שנתנו לו, וכן עשה. והי"ז בנגידות החכם רבי יוסף אלמושני. ואחר כך באה השמועה אל המלך שמולאי מחמד מדלג על ההרים והלך עוד להלחם עמו. וכשהלך הוא בדרך אחרת בא מולאי מחמד אל מדינת מראקס ועשה כמה נקמות ביהודים של מראקס ובספרי תורה השם ינקום נקמתם. ולולי רחמי השם שגברו שלא נכנסו האובים לאלקצבא ולא יכלו עלינו, כמעט שלא היה שארית לשארית ישראל הנשארה. וכתבו אלינו משם ממראקס שהתמדת הגירוש שעבר עליהם אחד עשר יום והסימן אחד עשר יום מחורב.

והגירוש הזה היה בחודש אדר והששים אלף של הקהל כלה הלכה לאבדון כשנכנס מולאי מחמד לשם. ואחר כך באה שמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח, והכריזו החכמים על הקהילות שבל יעשה תבשיל של דבש כלל ולא תבשיל של אורז. ואני ראיתי לאדוני אבי אבא מארי זצ"ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל ט' באב. על חורבן שאירע במדינת מראקס, ואחר עבור חג הפסח גזרו חכמים על הקהילות וקראו כמה קינות וכמה תוכחות. ובאותה שנה גם כן אירע לכמה קהילות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד הנזכר. ואחר כך בשנת השל"ה בראש חודש כסלו עבר מולאי מחמד עלינו ביום ז' והצילנו ה' יתברך מידו. ונשאר משוטט על כל הארצות ולא שקט ולא נח עד שחלף הלך לו למדינת אדום לישבואה עם מולאי עבד אלמאליך. ובא מולאי עבד אלמאליך ממראקס בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והייתה המלחמה כבדה עד מאוד סמוך לאלקצאר (אל קציר אלכביר). ואף על פי שמת מולאי עבד אלמאליך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד, והיו אומרים חי.

ובאותו יום מתו ג' מלכים : מולאי עבד אלמאליך והביאוהו לכאן וקברוהו ; ומולאי מחמד ועשו לו בזיון גדול, והפשיטו עורו מעל בשרו ומלאו בתבן ושלחו אותו לכל הארצות המערב לראותו, לפי שהיו אומרים שעדיין הוא קיים. ושבאסטטין מלך לישבואה, שבח לאל ותודה לבורא, והשם יתברך הצילנו מידו. והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח– 1578 יום ב' לראש חודש אלול – 4 באוגוסט 1578, לכן נתקבצו החכמים יצ"ו וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיחנו בקרוב.

אותו סיפור נמצא גם בתיאור מסעו של נוצרי אלמוני משנת 1596 וכן ב "אהבת הקדמונים" , סידור התפילות כמנהג התושבים בפאס, ב "סדר פורים קטן" הנערך ביום ב' של ראש חודש אלול והכולל את סיפורו של שמואל אבן דנאן בתוספת פיוטים ולקט פסוקים ומזמורים. תיאור חוֹליו של עבד אל מלך, שגרם למותו בשעת הקרב, ושל הקרב עצמו, פרי עטו של רופאו היהודי של עבד אל מלך שליווה אותו במערכה, נתגלגל למשרד המסמכים של אנגליה. הייתה זו כנראה הרעלת קיבה, ולדבריו הבחין הרופא מיד, כי המלך לא יתגבר עליה. הוא הודיע על רצינות המצב למולאי אחמד, אחיו של המלך. זה ציווה לרופא לשמור בסוד את המחלה, והתחיל לתת את הפקודות הדרושות. בזמן ההכנות לקרב ותחילתו ניסה עבד אל מלך להתגבר על חולשתו כדי להשתתף בו, והוא הוציא את נשמתו רכוב על סוסו.

הרופא השכיב מיד את הגופה על אלונקה וכיסה אותה באפריון, באמתלה שהמלך התעלף ; אף העמיד פנים כאילו מגיש הוא לו משהו לשתות מדי פעם ושוחח עמו. הפיקוד על חיילי עבד אל מלך היה ביד מולאי אחמד, שהראה מעשי גבורה והכריע את גדודי האויבים, וחייליו לא ידעו כי מת המלך. יריביו, המלך מוחמד ברח משדה הקטל וטבע בנהר, ומך פורטוגל מת מפצעיו, הרופא המשיך לתאר את תבוסתם של הפורטוגזים, וגם את האבידות שסבלו, וגם כיציד עלה אחמד לשלטון, כשהרופא מלווה אותו לפאס.

תמוהה העובדה כי התיאור ב "דברי הימים" של פאס אינו מזכיר את רופאו היהודי של המלך ואת תפקידו בזמן הקרב ואחיו. אחמד מלך עשרים וחמש שנה 1578 – 1603. הוא כּונה אל מנצור, המנצח וגם אל ד'הבי, המוּפז, בשל אוצרות הזהב של הסודאן המערבי, שעליהם השתלט.

עמוד 214

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

וככל שנפתחו לנו מסילות ללבותיהם של מרוקנים, וככל שגילוי המשותף בינינו קירב אותנו אהדדי-  (תה"פ) (גִטין סח.), זֶה עַל (אֶת) זֶה, כְּאֶחָד.

 לבלתי הכר – אף במפתיע מעבר לחציצות בינינו כביכול, באשר אנו שני צדדים לוחמים, או למצער עוינים איש את רעהו – כך אולצנו לשוב ולהעמיד את השאלות שהציקו לנו שלא במודע כל ימי חלדנו, אך מעולם לא נזדמנו לנו השעה והמקום והנסיבות לתנות את אשר העיק עלינו, והטבנו להסתירו מן הזולת ואף מעצמנו. כי באורח פרדוקסלי, אשר שימח את מארחינו היה לנו למקור אי־נחת, היות ושאלנו את עצמנו וזה את זה: מה אירע שההכרה שבה אנו זוכים כאן בין הערבים נמנעה מאתנו שם בין בני עמנו?

האם כי כאן היינו ראש לשועלים ושם זנב לאריות? ומי פסק כי אלה אריות ואלה שועלים? ובכלל, אמרנו, מדוע היה עלינו להרחיק עד ארץ נכר (שעוד אוסרת מלחמה עלינו ונספחה לאויבינו) כדי שגאוותנו, ביטחוננו בעצמנו והאגו התרבותי שלנו יצוצו ויעלו מחדש דווקא כאן, לאחר שנות חביון, בדיכוי ובזלזול להרע, בהתעלמות ובבורות למצער.

ויהי ערב באחד מימי סיור החלומות הזה והם זימנו אותנו לחפלה מסורתית, שבה מוזיקאים ורקדנים מנעימים זמנם של הבאים תוך כדי סביאה שעל צד הגוזמה. ואז נגולה בפנינו הסתירה הזו שכה הרבינו להפוך בה ולהפוך. מקום המסיבה הוא ערבי, בערבית, לערבים, ואילו בעליו ומפעיליו הם האחים אבוטבול היהודים, והם גם הבדרנים הראשיים והמושכים בחוטי תכנית הערב כולה. מקום החלומות הזה היה בחורש טבעי שבמבואות טנג׳יר, והתקינוהו מי שהיו בקיאים ב״סיפורי אלף לילה ולילה״ עליהם גדלנו(בלי לדעת שכך הם נקראים או ידועים בתבל כולה). הייתה שם תערובת של חלום ומציאות, מעט מן העולם הזה והרבה מן הבא, כי רבו גחמותיו ופיתוייו של המקום ונתמעטו קשריו ואזכוריו אל העולם. מי שבא בשערי גן העדן הזה ידע כי הוא נמלט מצרות טורדות, מאנשים מציקים, מחברים ובני משפחה מעיקים, מהתנזרות וממוסדות, ממקובלות ומפיקוח, מפחד מה יאמרו ומחשש מה יספרו. כל־כולו קודש לשכחה, להתרחקות, להינתקות, להתפקרות, למחיקת התודעה. ואדם שבא בשער, מיד משתנות גם אישיותו ואורחותיו. הוא משתחרר מאזיקים של חליפות שרד, גולש לתוך גלבייה מפולשת ונינוחה, מניח הצדה את נעליו הלוחצות ותוחב רגליו לזוג נעלי עור (בלע'ה) צהובות או לבנות מצהיבות, ואץ להשתרע על ספות נמוכות עטורות כרים ליד רעיו שהכיר או שלא הכיר, שנזדמנו באקראי או שנועדו מראש. ישיבת רעים זאת הופכתם לשותפי סוד, שכל אשר נעשה להם ובהם שם, במקום בלתי מציאותי זה, יישאר כמוס ביניהם. סודו של זה תלוי בסודו של זה, אשר על כן סמוכים כולם שגם כשנכנס יין לא יצא סוד.

האחים אבוטבול לא חדלו להפתיע: קידמו אותנו בברכת ״שלום״ עברית מהדהדת שוודאי הייתה לזרא אצל לקוחותיהם הערבים, מקומיים ובאי־חוץ. הם גם מתרברבים בקשריהם עם ישראל ועם יהודיה יוצאי מרוקו, והכול נראים כמקבלים את הדברים כמנהגו של עולם. ומספרים על ישראלים יוצאי מרוקו שלא פעם מביאים את האחים הללו לשמחותיהם בארץ, בין אם לאירועים ציבוריים ובין אם בצנעת חגיגות משפחתיות. ונראה שערי דרום הארץ באשדוד ובאשקלון שקלטו רבים מיוצאי מרוקו הן גם המצטיינות בסוג קשרים זה: שם נערכות מימונות המוניות, שם אפילו קראו לכיכר ציבורית על־שם מוחמר החמישי מלך מרוקו, וגם קמה שם ופועלת בכל רחבי הארץ התזמורת האנדלוסית, שנאבקת לא רק לשמר את מורשת המוזיקה של מרוקו־ספרד, אלא גם להנחילה לדורות החדשים בסדרות של קונצרטים המחברות מוזיקה מרוקנית־ספרדית עם פיוטים יהודיים. אותו לילה בטנג׳יר ערב שבת היה, שהוסיף למוזרות האירוע: יהודים שרים שירים ערביים מרוקניים בערב שבת, בליווי מוזיקה אנדלוסית, על כלים מרוקניים, בפני ערבים מקומיים וחיצוניים ובנוכחות יהודים ישראלים ומן הסתם גם אחרים. לולא הסכנו לתופעה היינו ממשיכים להיות אחוזי תדהמה על כי יהודים מספקים את המוזיקה והבידור, הנחשבים למשובחים ביותר אצל אניני הטעם, לאליטות הערביות הבאות לשעשע עצמן. לולא הטעם לפגם של ערב שבת, שבו יהודי אמור לשבת בביתו, להנעים זמירות ישראל ולברך על החלה והיין, כמעט היינו משתבחים בחיזיון הזה. גם שאלנו את עצמנו: האם זה מצביע על פתיחותם וסובלנותם של הערבים, שאין נפקא מנה מי המנגן כל עוד יערבו הצלילים לאוזניהם, או שמא היה נוח לערבים למקם יהודים דווקא במעמד הבדרנים, לרבות זמרים, רקדנים ונגנים, שאליהם הגו תמיד עירוב רגשות של הערצת המונים מחד גיסא וזלזול מצד הערכאות הדתיות מאידך גיסא היות והם מסיחים דעתם של מאמינים מדרך הקוראן. בימינו העניין מורכב פי כמה כי אמן כזה הנישא על כפיים גובר בקלילות על הסתייגותו של הממסד הדתי, אך הוא או היא גם מעמידים עצמם בסכנה – אם יסור חנם, או ישתנו העתים, או תגבר ידו של המון משולהב.