השבת במרוקו – רפאל בן שמחון
אליהו הנביא מחלק את ה׳פרס״
מרת אימי ע״ה, אשה אלמנה הייתה ובתו של רב גדול ר׳ רפאל אלבאז זצ׳׳ל ממכנאס, אך ברוב תמימותה האמינה בלבב שלם וללא כל צל של ספק כי אליהו פוקד את ביתה בכל ליל־שישי ומביא לה סכום כסף בעד הקניות לצרכי־ שבת.
אני כתינוק של בית רבן, האמנתי לכל דבריה וסיפוריה, וכאשר הייתי מבקש ממנה לקנות לי דבר־מה טעים לשבת, הייתה עונה כהרגלה: בני! אני מחכה לאליהו שיביא לי את ה״פרס (ההקצבה השבועית) ואקנה לך מה שאתה חפץ. כאמור, כילד קטן האמנתי בכל לב וגם היא לא אכזבה אותי אף פעם, זה נמשך עד שבגרתי במקצת והתחלתי להבין את החיים, ואז התברר לי שכל ליל שישי היה מגיע אלינו בחשיכה, אדם עלום שלא ראינו אותו אף פעם, היה תוחב מתחת לדלת החדר הקטן בו גרנו, שטר של עשרה פרנקים צרפתיים של הימים ההם ומסתלק גם־כן בחשיכה. הוא הופיע כנראה לפני או אחרי חצות.
כאשר מרת אימי הייתה קמה בבוקר הייתה מוצאת את השטר האדום של 10 פר׳׳צר, מרימה אותו מעל הריצפה, מודה לאל שלא שכח אותה וכמובן גם לאליהו שלא מאחר אף פעם, ומוסיפה: שבח לאל! שבח לאל! יש במה לעשות את השבת. את האיש הנסתר והעלום־שם לא ראינוהו בחיים, כי היה מגיע מאוחר מדי אחרי שעלינו על יצוענו, אבל אימי, לא הייתה זקוקה לשאול מיהו ומהו, גם לא היה לה צורך לדעת פרטים, הרי אליהו זכור לטוב בא תמיד בסתר, ולא שאלה יותר עליו. כך חייתה במשך כל שנות חייה.
כשהגעתי לגיל עשר או אולי יותר, הבנתי שזה אחד מעלומי־שם, מהנותנים בסתר, לא רציתי לאכזב אותה ולספר לה שיש יהודים בשכונה שפוקדים את העניים והאלמנות, מגיעים בלילה לפני חצות, תוחבים תחת כל דלת של עני או של אלמנה מנת כסף כעזרה לשבת, אבל אם הייתי מגלה לה את האמת, לא הייתה מאמינה לי ואולי הייתה כועסת עלי, וכך חייתה חייה עד יומה האחרון באמונה התמימה הזאת, וכך גם המשיכו הרבה יהודים טובים לדאוג לאחיהם היתומים והאלמנות.
ההכנות בבית לשבת
יום שישי הוא יום מפרך לבעל־הבית בגלל הקניות הרבות לשבת, והוא עוד יותר מפרך לעקרת־הבית אשר עליה לקום ביום שישי לפני עלות השחר כדי להספיק את כל ההכנות, והן רבות: להכין את הלחם לשבת, לישת הבצק לבדה גוזלת ממנה זמן יקר, לכן בלילות החורף ובמיוחד בלילות שישי, נהגו ה-טרארחא (שוליות נחתום) לעבור בשעה שלוש לפנות בוקר, בשכונה היהודית ולהעיר את עקרות־הבית לקום ללוש את הבצק בהכריזם " ווא קוצו תעזנו ראה לפרראן חמי (קומו־נא ללוש את הבצק, התנור כבר חם (דלוק) והנשים קמו מיד, הכינו את הלחם, משחו אותו במי סוכר, שכידוע היהודים לא קנו הלחם ממאפיות הגויים משום שהללו אינם מפרישים חלה בשעת הלישה. אחר־כך הלחם סודר על לוח עץ " לוסלא " ונמסר ל־״טרראח״ (שוליית נחתום) העובד אצל בעל התנור הציבורי.
הערות המחבר : לכל משפחה בשכונה היהודית, היה לה לוח מיוחד מעץ ״לוסלא״ מסומן ועליו, המשפחה הניחה את כיכרות הלחם וסידרה אותם, כדי למנוע עירבוב לחם בלחם של משפחה אחרת.
גם בערב־שבת היה בא ולוקח את קדרת ה״חמין׳ לתנור וביום שבת בצהרים, היה מחזירה למשפחה כשהיא חמה ורותחת מחום.
שוליות נחתום אלה היו נערים בני עשר או שתים־ עשרה בערך, תפקידם היה להסתובב בשכונה היהודית, לאסוף את בצקם של היהודים, להביא אותו לתנור הציבורי, ואחרי אפייתו, להחזירו לעקרת־הבית. בתמורה הם קיבלו מכל משפחה ״אל־כסרא״ כמעין תשלום בצורת פרוסת לחם ולפעמים בתוספת שאריות מאיזה תבשיל שנשאר מיום קודם.
ביום שישי בצהרים מגיעות ההכנות לשיאן: כי מלבד הכנת התבשילים הרבים יש עוד שטיפת הבית, מירוק הכלים, הצעת המיטות ועריכת השולחנות, ובינתיים יוצא האב עם ילדיו להתרחץ בבית המרחץ שבעיר. כך היהודי קיים את שבתו כמאמר חז״ל: לעולם ישכים אדם להוצאות שבת. (שבת קיז, ע״ב).
תקיעת שופר
עוד לפני שקיעת החמה, נהג היהודי הזקן " כ'איי מימון " המוכר לכל יוצאי ה־מללאח של העיר מכנאס, ושופרו בידו ותקע בו בכל נימי כוחו בכניסה של כל מבוא ומבוא של ה־ מללאח, זאת כדי להזהיר ולהורות על הפסקת המלאכה והמסחר ונעילת החנויות ואחרי כל תקיעה הכריז בצורה רשמית וחגיגית: ׳׳כ׳וואננא! ראה׳ דכ׳ל סבת״ – ״אחינו! השבת כבר נכנסה״. אחרי הזקן צעד תמיד רב העיר (בימינו אנו זה היה ר׳ברוך טולידאנו רבה הראשי של העיר מכנאס).
[1] במכנאס היה זקן אחד מוכר לכל בני העיר, בשם מימון בן הרוש והוא היה ״התוקע״ הרשמי ביום שישי לפני קבלת שבת, אולם בני־העיר קראו־לו ״כ׳אי־מימון״(שם חיבה־האח־מימון). גם אשתו הייתה אשת־חיל בשם: רחל אילוז, אשר הקדישה את מיטב שנות חייה לעזרה לזולת. בספר התקנות של חכמי מכנאס, ישנה תקנה סד(ד) על סגירת חנויות המללאח בערב שבת בעת ירידת הנס. כנראה היה נס(דגל) במקום שהיה אפשר לראות והיו מורידים אותו ערב שבת בשעה עשירית כדי להודיע שהגיע זמן סגירת החנויות. ראה גם תקנה עב(ו) על סגירת החנויות בערב שבת.
הרב ברוך טולידאנו ז״ל היה אב בית־דין במכנאס במשך שנים רבות, אחד מבני שושלת חכמים מפוארים המתייחסים לגירוש קסטילייא. הרב טולידאנו היה פטרונם של הרבה יתומים עניים ויהודי הכפרים מאיזורי האטלאס חבים לו הרבה, בזכותו רבים מהם הצליחו והגיעו למעמד של רבנים ומורי הלכה, חלק גדול מהם ממלא היום תפקידי רבנים בארץ ובחו״ל. ר׳ ברוך טולידאנו ז״ל זכה לעלות לארץ, התיישב בבני־ברק, ושם הייתה מנוחתו כבוד בשנת תשל״ג(1973). על הרב הזה, עיין: ״ביקוד החמה״.
הרב זירז את האנשים לנעול את חנויותיהם, במיוחד הספרים ולפעמים גם החייטים ודחף בהם לסגור כי בדרך כלל הם היו תמיד מאחרים לנעול את חנויותיהם, הוא היה פוקד עליהם להפסיק מיד את מלאכתם ולסגור מיד את עסקיהם, אחרת הם יהיו צפויים לקנס כספי ואולי גם ליותר מזה.
באי ג׳רבה נהג התוקע הממונה, לתקוע: ״תשר״ת, תש״ת, תר״ת״ כשהוא עומד במקום גבוה בטבור העיר.
סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח
סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח
אם כי דעתו של פרנאנדו על פתרון שאלת האנוסים המתייהדים עלתה בקנה אחד עם דעתה של איסבל, הנה יש לזכור שגישתו הפרגמאטית לפתרון בעיות המדינה היתה לכאורה מחייבת אותו לחשבון נפש כלשהו. בעניין זה הגיעו לידינו שתי איגרות ששלח לשני אצילים: אחד, לקונדי די ארנדה: שני, לקונדי די ריבאדיאו.(Ribadeo הם לא היו בודדים, איגרות נשלחו לכל האצילים, בעלי שטחי אדנות (señoríos), ראשי הכמורה וראשי המסדרים הצבאיים, ללא ספק כדי לתאם איתם את הגירוש שיהא תופס גם לגבי השטחים שהם בעלים עליהם. את שתי האיגרות ערך וכתב חואן די קולומה, והשתיים נשלחו רק משמו של פרנאנדו ב־ 31 במארס 1492 מסנטה פי, כלומר, במקום וביום שבו נחתם צו הגירוש. לפי הנוהג, על דרכי ביצוע צו הגירוש חויבו גם הם לסודיות על הצו עד לפרסומו ברבים, וכאשר יחליט עליו הכתר. פרנאנדו קיבל בכול את גישת האינקוויזיציה בשאלת גירוש היהודים ויש לראות את מכתביו לאצולה, לכמורה ולראשי המסדרים ואת צו הגירוש כיחידה אחת, כהכרעה חלוטה שאין אחריה כל עוררין, שכל השיקולים נתמצו ונתקבלו על דעתו.
מן הראוי לעיין בשני המכתבים (הללו): מתוך נוסח המכתב לקונדי די ארנדה
משראתה הלשכה הקדושה של האינקוויזיציה את אבדנם של נוצרים בגלל קשרים ומגע עם יהודים היא ציוותה על גירוש היהודים מכל מלכויותינו ואזורי אדנותנו, שכן מבלעדי זאת לא ניתן היה לעקור את הכפירה שנתגלתה, ואנו שוכנענו שעלינו לתת לכך את הסכמתנו ואת יחסנו החיובי.
מתוך נוסח המכתב לקונדי די ריבאדיאו
בראותנו את הרעות והנזקים שנבעו מן הקשרים שבין היהודים במלכויותינו עם הנוצרים, כפי שהדבר התברר על־ידי האינקוויזיציה הפועלת במלכויותינו, ציווינו על כל היהודים בכל הערים, העיירות ומקומות היישוב באנדלוסיה לצאת משם בהאמיננו שבכך ייענשו היהודים בשטחים אחרים, ועל מנת שלא להזיק לנוצרים הללו וכפי שנמסר לנו, הן על־ידי האינקוויזיטורים והן על־ידי מקורות אחרים, כל העונשים שציווינו להטיל לא יפעלו אלא אם כן יגורשו היהודים מכל מלכויותינו, כדי למנוע את כל הרעות והנזקים שנגרמו ונגרמים לנוצרים על־ידי השתתפותם ושיחותיהם עם היהודים שנשארו באותם מקומות, ואין הם מפסיקים להשחית את הנוצרים, שקודם שקעו בטעויותיהם ולאחר מכן חזרו לדתנו הקדושה.
שתי איגרות בשני סגנונות שנערכו על־ידי אותו מזכיר: חואן די קולומה. רק באיגרת שנשלחה לקונדי די ארנדה נמצא נוסח יותר אישי שבו הביע המלך את דאגתו לשלמות הנשמות (salut a las animas) כשהוא מכיר ׳כי הגירוש גורם לו נזק לא קטן׳ (que dello se nos siga no pequenyo daño), והמלך מבקש ממנו להכריז על גירוש היהודים מארנדה ואפילה — תחומי שליטתו של הקונדי, האחד בקסטיליה: השני, אפילה, באראגון, ולסייע בכך בקיום הגירוש. גם האיום בסנקציה מנוסח בסגנון אדיב יותר. לעומתה האיגרת לקונדי די ריבאדיאו, סגנונה הוא הותך יותר, ובסנקציה שלה נאמר שאין מקום לנהוג בניגוד לאמור (e a la contrario no daremos logar por manera alguna). גם עליו הוטל לדאוג לכך שהצו מפרסם ברבים והיהודים יגורשו מן המלכות.
ניתוח צו הגירוש על מבנהו, תוכנו וצורתו בצירוף האיגרות, מלמד עד כמה בנו את כל הארגומנטציה האנטי־יהודית אנשי כמורה, מפעיליה של האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שבראשם עמד תומם די טורקימדה, מקורבם של המלכים פרנאנדו ואיסבל. עם זאת נראה שיש להוסיף עליהם אישיות כהרנאנדו די טלבירה, אף הוא אב הווידוי שלהם ומי שנתמנה לשמש ארכיהגמונה של גרנדה לאחר כיבושה. הוא בוודאי היה בסוד הגירוש. בעליל אף נמצאנו למדים שגם מבדיקת נוסח הצו אין לנתק את גורמי הגירוש היהודים מבעיית אנוסיה של ספרד, שאותה ניסה הכתר לפתור על־ידי הקמתה של אינקוויזיציה לחקירת מינות. מיום שנוסדה והתחילה לפעול באנדלוסיה בשנת 1481 היה פעיל ראשי לא רק בפתרון אמונתם של האנוסים ודבקותם בעברו של עמם אלא גם בדרישה לעקירתם של היהודים מספרד כולה. הם, היהודים ורק הם, גרמו לאנוסים להיות דבקים בעמם ובאמונתם בתורת משה.
מן האינקוויזיציה יצא הרעיון להניח על אתרה של יהדות ספרד את הגורם לגירושם, שהוא העונש שבא עליהם על מעשיהם, ולא מעשי האונס והכפייה הדתית של הנצרות. פרנאנדו ואיסבל רק הגשימו את הרעיון, וידיהם כביכול ׳נקיות מכל אשם.
יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-מס על הבשר
מס על הבשר
הכנסה קבועה לקופת הקהילה, הייתה הגאבילא La Gabelie או סיג׳א – Ciza
זהו מס על הבשר שהיה מוטל על שחיטת בהמות. מס עזר הבשר ידוע עוד בספרד. הקצב היהודי שילם את המס הזה לוועד הקהילה וחזר וגבה אותו מן הצרכן היהודי. במכנאס היה יהודי מכובד בשם שלום אוחנה שישב תמיד בבית המטבחיים ופיקח על כל מערכת החשבונות ורישום כל כמות בשר שיצאה מבית המטבחיים.
[1] עזר הבשר הוא מס ידוע עוד מספרד תחת השם ״סיג׳א״ (Ciza) או גאבילא, – Alcavala או בצרפתית: la gabelle . ראה: כרם חמר, תקנה עח;אוצר המכתבים ח. ב, עמי קלג;נשמת חיים, עמי קפו. על מהומה רבה שקמה במכנאס בקשר לגאבילא; ראה : תקנת חכמי מכנאס, תקנה נו, בעניו מס הבשר לטובת העניים במכנאס. ראה גם תקנה ע, משנת התרפ״ז בעד העלאת מס הבשר למימון בנין תלמוד תורה והוצאות הפעלתו.
מס על היין
הכנסה נוספת וקבועה לוועד הקהילה היא המס על היין. הסוחרים היהודים שילמו לוועד הקהילה סכום מסויים על כל ליטר יין שנרכש וחזרו וגבו אותו בחזרה מן הצרכן היהודי. זה היה בעצם מין מס ערך מוסף שנגבה מן הצרכן היהודי ב־ מללאח .
במכנאס, זכורים לכולנו שלושה ספקי יין גדולים לאוכלוסיה היהודית בעיר והם: דוד טולידאנו, סידי משאש ושלמה דרעי. ברבאט: משה בללחסן. בפאס: היה חיים קדוש. בקזאבלנקא היו הרבה ספקים ואחדים מהם שהכרתי אישית היו אליהו קארוצ׳י, יעקב לכרייף ועוד.
ההכנות והקניות לשבת
בימי חמישי ושישי, השוק של ה־מללאח הומה בבני אדם. הערבים מכפרי הסביבה ממלאים את השוק במרכולתם. פה ערביה עם עופות, שם ערבי זקן עם סלי ביצים, לא הרחק ממנו עוד ערבי שהביא פירות מבוסתנו, וכולם מכריזים וכולם צועקים עד כי אין אפשרות להבין או לשמוע, ובתוך ההמולה הזאת, מופיע סוף־סוף מוכר הדגים המוכר לכל תושבי השכונה, ושכולם חיכו לו מהבוקר השכם, והנה הוא מגיע וטעון סלי דגים טריים, דגי ״בורי״ או דגי ״כ׳ניפרא״ וכל היהודים מתנפלים על המציאה כמוצא שלל־רב. כל אחד חוטף, כל אחד מנסה לבחור לו את הדג הטוב ביותר. לא הרחק משוק ״אל־כ׳דדארין׳ (שוק הירקות), נמצא שוק הקצבים או ״אל־גזזארין״, לשם הגישה מאוד קשה בגלל המספר הרב של הלקוחות הצרים על חנותו של כל קצב, כי לכבוד שבת, כל אחד קונה יותר: זה מזמין בשר מיוחד ל״טאזין דל־כפ׳תא״ (כופתאות בשר), זה לוקח ״רגל קרושה״ (רגל הפרה בשביל החמין), זה עומד על־יד המנקר וזה שוחט עוף אצל החכם השוחט.
מתן בסתר
ובתוך ההמולה הזאת, רואים יהודים המחפשים נצרכים נסתרים ומבלי שאלה ירגישו, תוחבים לידיהם או לכיסם סכום כסף ונעלמים לפני שירגישו בהם. ברוב המקרים, תפקיד חלוקת כסף בסתר לנזקקים, הופקד תמיד בידי יהודים אמונים וישרי דרך אשר הכירו כל נצרך. הם היו כעין פרנסים, חילקו לכל נזקק מבלי שידע ממי הוא מקבל, כך למרות שהיהודי העני היה עמל ויגע כל השבוע, משעבד את עצמו מבלי לדעת עד היכן, הנה באה השבת ועימה באה המנוחה והשכיחה לו את כל צרותיו ודאגותיו.
Reflexions sur l'origine des Juifs des regions nord-sahariennes
Reflexions sur l'origine des Juifs des regions nord-sahariennes
Pour l'époque romaine nous disposons d'une documentation plus fournie quoique assez 
décevante. Les sources archéologiques sont particulièrement rares: citons la nécropole juive de Gamarth, ou du Jbel Khaoul, qui doit son nom aux hypogées qui comptent jusqu'à 15 et 17 alvéoles suivant un type bien connu en Orient et qui diffère à la fois de la tombe punique et de la tombe romaine. On a parlé exagérément de plusieurs milliers de sépultures, en fait on peut les estimer à quelques centaines. Un hypogée du même type à loculi rayonnant fut découvert à Cherche! mais à Tipasa un dispositif comparable, dans un hypogée multiple qui s'ouvre dans la chapelle d'Alexandre, est manifestement une sépulture chrétienne. Il est donc difficile d'attribuer formellement à une communauté juive l'hypogée de Cherchel d'autant plus que le modèle sûrement oriental n'est pas limité à la seule Palestine. Une catacombe apparemment juive a été signalée à Oea en Tripolitaine et des noms hébraïques sont portés par des Chrétiens de Syrte, sans doute des Juifs convertis.
Les ruines de deux synagogues seulement sont connues dans l'Afrique romaine, l'une à Naro (Hamman Lif, à l'Est de Tunis) semble avoir été construite entre le Ile et le Ve siècle; l'autre est une petite synagogue attenante à la basilique de Lepcis Magna. Mais d'autres vestiges intéressants en raison de leur situation à l'intérieur des terres, méritent d'être cités. C'est en premier lieu une colonette trouvée à Henchir Fouagha, au Nord de Tebessa qui porte l'inscription suivante: D(EVS ABR)AHAM, D'EUS ISA(A)C et une succession de chandeliers à sept branches. Un chapiteau très fruste et certainement de basse époque, trouvé à Rouahia, près de Tiaret, porte également une représentation de menorah. Ce motif est connu sur des lampes trouvées à Carthage, Cherchel, Volubilis. Une lampe conservée au Musée de Lyon, de fabrication africaine, a fait l'objet d'une étude très pertinente de M. Simon, le menorah figure au milieu d'un ensemble disparate où le spécialiste décèle, sous un syncrétisme religieux, la persistance de l'influence punique au IVe ou Ve siècle chez les "Cae- licoles" judaïsants.
Les sources épigraphiques ne sont guère plus nombreuses: elles sont surtout concentrées à Carthage (41 inscriptions à Gamarth) et sur le littoral Naro-Hamman Lif (4 textes), Sala (2 textes), Thaenae, Sullectum, Lepti Minus, Segermes, Caesarea, Lixus (chacun une seule inscription), mais aussi dans les principales villes, capitales de provinces, Cirta (4 inscriptions), Sitifis (2 inscriptions), Lambèse (une inscription) ou de places importantes : Volubilis (5), Auzia (1).
La toponymie n'intervient que faiblement: on connaît un "Lucus Judeorum Augusti" au fond de la Grande Syrte.
Les sources littéraires ne sont pas négligeables : le Talmud et les écrits rabbiniques accordent une place remarquable aux communautés et écoles juives africaines. M. Simon a déjà remarqué que l'Afrique tient dans ces écrits une place plus grande que n'importe quelle autre province de l'Empire romain. On connaît grâce à eux le nom de cinq rabbins de Carthage qui vécurent aux Ile et Ille siècles.
Les Pères de l'Eglise permettent de compléter la documentation. Tertollien nous apprend que les Juifs étaient nombreux à Carthage et influents au point de susciter des poursuites contre les Chrétiens.
Deux siecles plus tard Saint-Augustin et Saint-Jérôme font état de communautés juives à Oea, Simithu (Chemtou), Hippo Regius (Anna- ba-Bône) et même Thusurus (Tozeur). La Passion de Sainte Martienne mentionne une communauté juive à Caesarea (Cherchel).
C'est l'onosmastique étudiée récemment par J.-M. Lasserre qui apporte les enseignements les plus intéressants et les plus inattendus. Sur les 61 noms portés par des Juifs que l'Antiquité africaine nous ait conservés, 10 seulement sont hébreux, 4, à peine, grecs, 1 seul est d'origine nettement africaine, 47 sont des noms romains et près de la moitié se retrouvent à Rome même. J. -M. Lasserre en déduit que sous l'Empire, le Judaïsme africain est en grande partie d'origine italienne, que les éléments orientaux (ou venus directement d'Orient) sont peu nombreux et qu'il est difficile de trouver la moindre trace d'une communauté juive antérieure à Rome.
Il est remarquable également qu'après l'Afrique proconsulaire ce soit la Maurétanie tingitane qui semble compter le plus de Juifs. Ainsi les deux extrémités du Maghreb qui font chacune face à une péninsule européenne sont mieux loties que la Numidie ou la Maurétanie césarienne. Cette répartition semble confirmer l'hypothèse de l'origine allochtone de la plupart de ces Juifs. Ces immigrations européennes doivent cependant être complétées par des arrivées de Juifs en provenance de Cyrénaïque et de Tripolitaine.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Des réunions publiques furent organisées à Casablanca, Rabat, Fès et Meknès auxquelles furent conviées des personnalités libérales et les représentants des organisations françaises antifascistes. C'est ainsi que se tint, le 28 mars 1933, au cinéma Le Régent de Casablanca, une grande assemblée regroupant toutes les associations juives de la ville ainsi que des représentants de la Ligue des Droits de l'Homme, de la Ligue Internationale des Combattants pour la Paix, de la section locale du Parti Socialiste SFIO. En tout, près de 5000 personnes participèrent à cette réunion. Les efforts, bien timides, pour mobiliser également des personnalités musulmanes ne rencontrèrent aucun succès. A l'issue des discussions, l'assemblée adopta par acclamations la résolution suivante
«Les délégués des Associations Israélites de Casablanca, réunis en assemblée plénière, en présence des autorités religieuses et communautaires de la ville, expriment leur indignation la plus vive contre les violences dont les Israélites d'Allemagne sont victimes en leur qualité de Juifs. Ils décident
- La cessation de toute relation d'affaires avec l'Allemagne et le boycottage, par tous les moyens, des produits de fabrication allemande, tant que subsistera le régime des violences antisémites.
- La fermeture des magasins pendant une heure en signe de deuil. »
Une semaine plus tard, la capitale se joignait au mouvement. Un tract fut diffusé dans les rues de Rabat, appelant toute la population à se joindre au mouvement de protestation et au boycottage des produits allemands
׳ L'Allemagne du XXème siècle retourne aux temps barbares, elle persécute maintenant ses Juifs qui sont une minorité sans défense. Aux peuples civilisés ! Aux Français du Maroc !
Aux Musulmans comme aux Israélites, nous demandons ? n'achete rien aux Allemands tant qu'Hitler et sa tourbe antisémite n'auront pas mis fin à leurs exactions
Une manifestation d'une ampleur sans précédent attirant plus de 2000 personnes fut organisée, au cinéma Renaissance. Elle fut largement couverte par le quotidien L'Echo du Maroc qui représentait les milieux coloniaux favorables, pour leurs propres raisons, au boycott. Le Président du Haut Tribunal Rabbinique, le rav Raphaël Encaoua, devait exprimer l'indignation et la stupéfaction générale, face à ce retour de la barbarie au XXème siècle. Le Président du Comité de la Communauté, Isaac Abbou, émit l'espoir de voir l'humanité entière se soulever contre la barbarie nazie et souligna l'impérieuse nécessité du boycott. Il expliqua que l'achat de tout produit allemand constituait, de fait, une aide au régime nazi, dans la persécution des Juifs. Parmi les personnalités non-juives qui prirent la parole : le Président local de la Ligue des Droits de l'homme, M. Pascoué, le Président de la Chambre de Commerce, Peretti, et le professeur Sallefranque du Collège musulman de Fès. Le fondateur de la plus grande usine de pâtes du pays, Melusine, Gaston Baruk, industriel juif d'origine italienne, annonça sous les applaudissements de l'assistance, que sa firme de pâtes venait d'annuler une commande en Allemagne d'un demi-million de francs. Limité au départ aux villes du littoral, le boycott s'étendit progressivement à l'ensemble du pays et ses initiateurs s'enhardirent dans leurs consignes aux commerçants juifs
Dans un premier temps, le boycott porta ses fruits dans tout le Maroc, y compris dans la zone espagnole et Tanger, comme en témoignent les rapports des attachés commerciaux allemands, envoyés à Berlin. Le 4 avril 1933, le consul d'Allemagne à Larache rapportait
« Cela fait 10 jours que les marchandises allemandes, les maisons de commerce germaniques et les navires allemands sont boycottés par les Juifs, alors que 70 à 80% du commerce allemand au Maroc étaient jusque-là entre les mains des négociants
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka
Il écrit lui-même (il dicte plus précisément, notamment à sa fille), comme l'ont toujours fait, dans le pays, tous les rabbins et tous les hommes lettrés de sa communauté. Ne fut-ce, dans son cas, que pour dire ce qui déchire son cœur et lui ôte tout sommeil. Raconter le côté désormais tragique de son existence. Il compose des textes 
hébraïques sur des musiques populaires marocaines et parfois égyptiennes.
Mais il ne donne jamais à ses poèmes – quoi que lui en disent ceux qui, shabbat après shabbat, viennent l'écouter – une importance quelconque. Il ne les signe même pas de son nom complet, se contentant d'avoir recours à telle ou telle forme d'acrostiche. C'est désormais pour lui essentiellement un gagne-pain, voilà tout ! Il ne se considère pas comme un véritable poète. C'est pourquoi il refusera toujours avec humilité, mais résolument, les différents projets qu'on lui apporte – clefs en mains, comme on dit – consistant à réunir ses poèmes dans un recueil. Il a une grande admiration pour des poètes comme David Elkaïm ou David Hassine, ou encore Raphaël Moshé Elbaz qu'il chante avec jubilation et délectation. Mais aussi avec une admiration enthousiaste qu'il exprime publiquement (par des onomatopées du folklore local comme « Allah, allah ! » pour dire « que c'est beau ! ») au moment même où il les chante. Mais qui est-il, fait-il observer calmement à ses amis et à ses élèves, pour oser se comparer à de telles sommités ? Le signataire de ces lignes se souvient de l'avoir entendu dire un jour : « Face à ces géants, je ne suis que poussière. »
Et reprenant un vers célèbre du poète de l'âge d'or espagnol Abraham Ibn Ezra, il ajoute : « Ne sont-ils pas des lions quand je ne suis qu'un vermisseau ? »
David aurait par ailleurs écrit une lettre dans laquelle il évoque le rapport qu'il a à ses poèmes. Il dit n'avoir jamais considéré « ces chuchotements de (son) cœur » ou ses méditations comme des textes pouvant tenir le coup face à la critique. « J'accepte, ajoutait-il, que, demain, l'oubli les frappe et en balaie jusqu'au souvenir. Je ne m'en soucie pas »
Sans doute David Bouzaglo se considérait-il davantage comme musicien que comme poète, plutôt comme chantre religieux que comme un réel écrivain. De la musique avant toute chose : voilà ce qu'était son idéal. Les vers qu'il écrivait ne semblaient être pour lui que prétexte à faire vivre par le chant les modes les plus difficiles et les plus sophistiqués de la musique andalouse. Et il n'ajoutait guère foi à ceux des rabbins pourtant éminents qui, le samedi au petit matin, après l'avoir écouté, lui faisaient mille compliments sur ses poèmes et sur la beauté et l'élévation de son inspiration. Il s'était, en matière de poésie, formé à rude école. Il y avait appris l'exigence. Il pensait sans doute que, tant qu'à se livrer à l'écriture de poèmes, il fallait tenter d'être Yehouda Halévy ou rien. Mais des Halévy, il n'y en a qu'un par siècle – et encore ! Il importe peu : lui ne se considérait pas comme un poète. Mais tout le judaïsme marocain, en ces années 1960, n'évoquait son nom que comme l'un de ses poètes les plus représentatifs. Une sorte de porte-parole. Une fois installé en Israël, il y sera d'ailleurs – ainsi qu'on va le voir – accueilli, reconnu et célébré comme tel.
Temoinages sur la condition des Juifs au Maroc
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Temoinages sur la condition des Juifs au Maroc
David Bensoussan
Dans une lettre adressée au consul de France à Tanger en 1841, le sultan Abderrahmane caractérisa en ces termes le statut traditionnel des juifs Notre foi glorieuse ne leur permet que des signes de bassesse et de dégradation. Aussi, le simple fait qu'un Juif élève sa voix contre un Musulman constitue une violation des conditions de protection
Dans l'ouvrage Le Maroc et ses tribus nomades paru en 1844, John Drummond Hay décrivit ainsi la condition des Juifs : « L'existence des "Juifs, est là, comme partout, un mystère. En butte aux plus ignominieux traitements dans tout l'Empire, plus ménagés, peut-être, par les habitants du Rif et par certaines tribus des montagnes qui tolèrent leur présence… Quoique les Juifs de cette contrée soient gouvernés par des despotes mahométans avec la dernière tyrannie et la plus criante injustice, l'on comprend bien de quelle importance ils sont pour la rrospérité de l'Etat.» Il ajouta en regard des processions de la secte des Aïssawas : « Lorsque les Aïssawas sont plongés dans l'ivresse que provoque cet excitant, plus violent que l'opium, ils parcourent les rues, enchaînés deux à deux et précédés de leur chef à cheval. Ils poussent les plus horribles hurlements, font les plus terribles sauts, et si les spectateurs leur jettent un mouton vivant, il est à l'instant même dévoré nu, tête, chair, entailles et tout. Si ces malheureux parviennent à briser les chaînes qui les retiennent, ils se jettent sur les Juifs, les Chrétiens, vaquant de préférence ceux qui portent des vêtements bruns ou noir couleur imposée aux Juifs et que les Maures ne peuvent souffrir); ils mordent, égratignent, dévorent tout ce qui se trouve à leur portée
Narcisse Cotte, attaché au consulat de France à Tanger, écrivit en 1857 dans La revue contemporaine: «Les Juifs, au Maroc, sont rangés rarmi les animaux immondes… La tolérance des princes musulmans consiste à laisser vivre les Juifs comme on laisse vivre un troupeau d'animaux utiles… Le fardeau de leur servitude est tel, que j'imagine à reine comment cette race étonnante peut le porter sans perdre jusqu'au souvenir de la foi antique qui leur vaut tant de persécutions
L'abbé Léon Goddard écrivit en 1858 dans l'ouvrage Le Maroc, notes d'un voyageur, 1858-59 : « On dit qu'à Rome ils (les Juifs) ne passent jamais sous l'Arc de Triomphe de Titus, mais, s'ils gardaient de pareilles rancunes en pays musulmans, je ne sais quels chemins ils devraient prendre
Dans L'Espagne et le Maroc en 1860, Achille Etienne Fillias écrivit : « Leur situation (des Juifs) est intolérable; il n'est point de pays au monde où ils soient plus maltraités que dans l’empire des Chérifs. La nomenclature des avanies qu'ils ont à subir serait trop longue à dresser… Les Juifs sont parqués hors de la ville, comme un bétail immonde; tous, depuis l'enfant au berceau jusqu'au vieillard, paient un droit de capitation fixé à huit francs par personne. Les riches paient pour les pauvres. On leur accorde huit jours pour acquitter l'impôt. Ce délai passé, le quartier qu'ils habitent (le Mellah) est mis au pillage. En dehors du Mellah, ils ne peuvent ni cultiver ni posséder d'immeubles; défense leur est faite de monter à cheval en ville ou en vue d'une ville; une ordonnance spéciale et rigoureusement observée règle la forme et la couleur de leurs vêtements. Lorsqu'ils passent devant une mosquée, devant le tombeau d'un marabout ou devant la demeure de certains personnages, ils sont tenus de quitter leurs chaussures et de marcher pieds nus… Leurs morts sont enterrés sans pompe : on les porte en courant au cimetière… Ainsi vivent les Juifs: rançonnés, battus, conspués à toute heure et par tous, mais opposant au mépris dont on les accable une indifférence stoïque, souriant à l'injure, courbant l'échiné sous la trique du Maure… Les Juifs de Tanger vivent dans l'état d'esclavage des plus affreux : ils n'ont pas de quartier séparé, comme dans toutes les autres villes barbaresques et cette circonstance est pour eux une cause de vexations continuelles de la part des autres classes de la population musulmane. Il n'est sorte d'humiliations qu'on ne leur fasse endurer… dans toutes les contestations et les querelles qu'ils ont avec les Maures, ils sont toujours condamnés et battus, quelle que soit la justice de leurs réclamations. Ainsi, pour se soustraire à cet état d'oppression, souvent intolérable, la plupart se font attacher en guise de domestiques aux consulats européens, qui seuls ont le pouvoir de les protéger
היצירה הפייטנית של משה אבן צור-יוסף גבאי
היצירה הפייטנית של משה אבן צור
משפחת אבן צור באה לפאס עם מגורשי ספרד. השם אבן צור מורה כנראה שמוצא המשפחה הוא מן העיר צור בחבל פונטודרה שבספרד. ידועים לנו ארבעה חכמים ששמם משה אבן צור. הראשון מכונה אברהם העברי. על פי כינוי זה נראה שהיה מן האנוסים שהגיעו לפאס, ולאחר זמן מה שב ליהדותו ונחשב לאחד מהחכמים הגדולים שבעיר. אברהם סבע פגש בו ואף העיד שקיבל ממנו דברי תורה וחוכמה. משה אבן צור השני הוא סבו של פייטננו, והוא נזכר בהקדמת ׳מערת שדה המכפלה׳.השלישי הוא מחברם של אזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳, נושא מחקרנו זה. והרביעי הוא אביו של רבי שלום אבן צור, שעליו קונן יעב״ץ.
ר׳ משה אבן צור (רמב״ץ), השלישי בשושלת הרבנים שנזכרה, כותב כי הוא משתייך למגורשי קאשטיליא. בהקדמתו לספרו ׳מערת שדה המכפלה׳ כתב: ׳אמר הצעיר משה בן לא״א … כה״ר ר׳ יצחק ז״ל בן החסיד העניו… כמה״ר משה זלה״ה ו ממגורשי ק״ק קאשטיליא הי״ן׳.על שורשיו המשפחתיים אנו למדים גם מהכתובות בלאדינו, המופיעות בספרו ׳צלצלי שמע׳. תאריכי לידתו ופטירתו אינם ידועים לנו, אך ידועים לנו תאריכים בחייו שנזכרו ביצירותיו, ועל פיהם עולה כי חי בסוף המאה השבע עשרה ובראשית המאה השמונה עשרה. כך בסוף הקדמתו לספר ׳צלצלי שמע׳ הוא כותב: ׳היום ג׳ בשבת אך טוב לאדר שנת חסד אל כל היום׳, היא שנת התע״ב(1712). בסוף האזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳, שעניינן דיני התפילות לימי החול, שבת ומועדים, הוא מזכיר את שנת חיבורן: ׳נכתב ונחתם פה העירה פאס רבתי יע״א, ביום ה׳ בשבת שלושה ימים לחודש סיון המכובד שנת ידך תרום ימינך׳,היא שנת התע״ז (1717). תאריך נוסף נזכר בספרו ׳מערת שדה המכפלה׳: ׳נשלם בשנת התע״ט ליצירה בעיר פאס יע״א׳ ( שנת 1719).
רמב״ץ חי בסאלי, וכן בערים מכנאס ופאס, שכן אנו מוצאים שחיבר בהן קינות. אחת מהן נתחברה בפאס, לרגל מותו של שמואל הצרפתי זלה״ה. תחילתה של קינה זו ׳מהרו שאו נא קינים חדשים׳. קינה נוספת נכתבה על מותם של ר׳ משה הכהן ואחיו בני מכנאס, ותחילתה ׳מספד כתנים אעשה ואהימה׳. מתוך ספר שיריו ׳צלצלי שמע׳, וכן מתוך ׳מערת שדה המכפלה׳, הלא הוא ספר שיטתי של קבלה בפרוזה, ומאזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳, עולה דמות של פייטן, תלמיד חכם ומקובל. ספר שיריו ׳צלצלי שמע׳ נדפס בנא אמון בשנת תרנ״ב(1892), ושירתו הקבלית ׳מערת שדה המכפלה׳ נדפסה בירושלים בשנת תר״ע (1910). ולעומת זאת אזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳ נשארו בכתב יד ולא נדפסו, ובמחקרנו נדפסו לראשונה על פי כתבי יד. להלן נסקור את יצירותיו.
פיוטי רמב"ץ לתפילה ולמועדים ־ צלצלי שמע
׳צלצלי שמע׳ הנו ספר הפיוטים של רמב״ץ. אמנם הוא מציין כי הספר מחולק לשלושה מדורים (משבצות זהב, שערי זמרה וישיר משה), אלא שלאחריהם הוסיף עוד שני מדורים (זכר לחורבן ושערי תשובה). שלושת המדורים הראשונים מקיפים את מעגל חייו של היהודי, ובהם פיוטים למועדים, רשויות לקדיש בכלל ולקדיש למועדים מוגדרים כמו פסח ושבועות, פיוטים לאירועים דתיים כמו חניכת ספר תורה, סיום מסכת ועוד. בפיוטי גלות וגאולה הוא משלב כמקובל בז׳אנר זה בקשה לגאולה, כמו המשוררים שקדמו לו וכדרך בן דודו יעקב אבן צור. בחלק הקינות הוא מקונן על מותם של חכמים בקהילה, וגם קינה על מותה של אשתו הראשונה, וכך כתב עליה:
מאהבת נשים נִפְלְאַתָה / אהבתך לי וגם נעמת מאיֹד
ועתה לעפר מַטָּה / הורידוך ולבדי נשארתי
לחלק האחרון של הספר קרא ׳שערי תשובה׳, ובו נמצא תוכחות לאדם שיתגבר על היצר המדיח אותו לדרך הרעה. בקיאותו בקבלה השפיעה גם על השירה שאינה קשורה במישרין לתורת הסוד. בכותרת האהבה ׳מי זאת עולה׳ כתב: ׳אהבה טובה ורמוז בה קצת מדרך הסוד׳. דוגמה נוספת נמצאת בתוכחה ׳אמנה אנכי חטאתי׳ שבכותרתה נכתב: יעל דבר פשע ביריד ספירות הקודש׳.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
קורות חיי הרב
אור החיים הקדוש, נולד בשנת התנ״ו, לאביו רבי משה. בילדותו ובנעוריו, כפי שהזכרנו, למד מסבו חק״ו רבי חיים בן עטר הקדמון ועל ברכי קדושתו נתגדל.
בחיק משפחתו, נזדמנה לו אשתו ונתקיימו בו שני חלקי הפסוק ״הון ועושר נחלת אבות ומה׳ אישה משכלת״. הנערה הצדקת פאדוניה, היתה ביתו של דודנו, הנגיד רבי משה בן עטר.
ברוב קדושתה ותבונתה, פנתה אל אחי סבה, הרב חיים בן עטר הקדמון בבקשה נועזת – שיתיר לה להניח תפילין. הוא התיר לה ואכן היא (בצנעה, בטהרה, בחדרי חדרים, בהדרכת פוסק,) הניחה תפילין לשם שמים, כמיכל בת שאול ודומה היתה לה גם בכך שלא היו לה ילדים.
עם אביו וסבו גלה לזמן קצר לעיר מכנאס. בשובם נשא את הצדקת פאדוניה והיה סמוך על שולחן חותנו הנגיד רבי משה בן עטר. כך יכול היה לעסוק בתורה, ללא הטרדה אלא שבשנת התפ״ד, מת חותנו ואז החלו הצרות, הרדיפות והגלות הקשה של רבי חיים בן עטר – אוהחה״ק. בני המשפחה תבעו את חלקם בירושה ולא תמיד בצדק, נושים מדומים קפצו על המציאה ונוכלים רבים ניצלו את תמימותו של רחב״ע. במשך שבע שנים רעות נרדף אוהחה״ק ואף נאסר במאסר. גם ביהכנ״ס אותו רצה לקבוע כבימ״ד, נלקח ממנו עד שנתרושש מכל נכסיו והונו. עתה נסמך על שולחנו של אביו ונעזר בו. כך מצא הדרך להמשיך לעסוק בתורה, ללמוד וללמד.
הזכרנו כי מורו ורבו המובהק היה רבי חיים בן עטר הזקן – סבו.
מעיון בתקופה, בעיר ובחכמיה ניתן להניח שלמד אצל זקני תורה בעיר, כפי שציין בפירושו(ציטוט שהוזכר לעיל).
חכמי סאלי וזקניה בדורו היו:
הרב משה בן צור שהזכרנו.(א)
רבי אהרן הסבעוני(א) שכתב הגהות לספר ״היכל הקודש״ לרמב״ם – אלבז.
הרב חיים ביבאם.(ב)
הרב משה בוזאגלו – (ב> אביו של הרב שלם במגלו, מחבר ״מקדש מלך׳ מגדולי הפירושים על הזוה״ק על אביו אבותיו כתב בהקדמתו ל״מקדש מלך״ ״בן יכבד אב ורבו המובהק, למד ולימד. אמרינן כי הרביץ תורה בישראל כל ימי חייו והשאיר אחריו ברכת חברת תלמידיו, אשר אור תורתם זורח היום במבצר מתא (העיר) סאלי יע״א, הוא מעלת כבוד אדוני אבי, רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר משה זלהה עלה אל האלקים והיתה מנוחתו כבוד. בן לאותו צדיק חסיד ישר ונאמן, זקן בא בימים כמוהר״ר שלום זלה״ה, בן בנו של אותו זקן שקנה חכמה איש חיל רב פעלים החכם השלם, הדיין המצוין כמהר״ר משה זלה״ה״.
דברים אלו מבארים ומדגישים כיצד ישב אוהחה״ק בעיר שכולה תורה, קדושה, פוסקים ומקובלים.
הרב משה אלנקאוה (ג) שימש כרבה של סאלי ורבים מצאצאיו שימשו כרבנים גדולים בעיר זו.
קורות הרב והנהגותיו
כניעת האריות
הסיפור המופלא שהיה עימו, מעיד על גדלותו, על דבקותו בתורה ועל קדושתו ששמרה עליו מכל משמר.
ידוע שהחכמים בדורות עברו, היו לומדים רוב שעות היום, מלמדים ומשמשים ברבנות ובדיינות ובכמה שעות מועטות ביום, היו מתפרנסים ממלאכה או מכירה בחנות, כמאמר רבותינו שמשחרב בית המקדש, גלה הסנהדרין לחנויות.
רבינו חיים בן עטר התפרנס למחייתו משדרת רקמת זהב לבגדים. מאחר ועשה מלאכתו נאמנה, ובחכמתו הכיר היטב את האומנות הזו, נודע שמו כרוקם זהב, (דבר שסימל את עטרת הזהב שעיטר לשכינה ולתורה). אוהחה״ק הגביל את עבודתו לזמן מועט ביום – חוק ולא יעבור.
מושל העיר סאלי התכונן לחופת ביתו. בשומעו על רבינו, ציוה לשלוח אליו את שמלת הכלולות של ביתו, ע״מ שרבינו ירקום רקמת זהב מיוחדת. זו היתה הזדמנות פז לרווח גדול ולפרסום חשוב, אך רבינו לא חשב על כך. התורה היקרה מפנינים, היתה חשובה לו יותר. כך כששקע בים התורה, שכח את שמלת הכלולות. בהגיע היום המיועד, באו שליחי המושל ולאכזבתם השמלה לא היתה מוכנה. המושל זעם וציוה להכין מקום מיוחד אליו הוכנסו אריות רעבים.
רבינו הוכנס אל המקום בשלוות נפש, ביושבו על אחת מאבני המקום, כשהוא הוגה בתורה. הכפירים שאגו לטרף, אך משראו את רבינו, השפילו ראשיהם ביראה. המושל נדהם וציוה להוציא את רבינו בכבוד מלכים ופקד להיזהר בכבודו.
בשנת התצ״ב -בהיותו בעיר סאלי, כתב את ספרו ״חפץ ה׳״.
בשנים התצ״ג – התצ״ח התיישב בעיר פז ולימד תורה.
פירות לימודו היו הספר ״פרי תואר״ והפירוש הנודע ״אור החיים״.
כאשר רעב כבד פקד את מחוז פז, גלה עם רעייתו וחלק מתלמידיו לתיטואן, שבחבל הספרדי של מרוקו, עירו של רבי יצחק ואליד, אין ספק בכך ששהותו הקצרה בתיטואן, הותירה את רישומה הגדול. בשנת התצ״ט הגיע לאלג׳יר. בעיר זו פעלו רבי יצחק שוארקי ורבי יהודה עייאש. שניהם קיבלוהו ונתנו לו הסכמה לשני ספריו – ״אור החיים״ ו״פרי תואר״.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-הרב חיים פינטו ורוכלי סואירה
רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון
- הרב חיים פינטו ורוכלי סואירה
השייך של סואירה ערך סעודה גדולה לרגל נישואי בנו. הרוכלים שבשוק העירוני החליטו להביא מתנות לארמונו של השייך. כל אחד מהם לקח תרנגול־הודו שמן על שכמו וכולם יצאו בצוותא, בתהלוכה עליזה, ברחובות העיר. השעה היתה שעת צהריים, והשמש להטה על ראשי הרוכלים. פתאום ראו הצועדים את הרב חיים פינטו, רבה של העיר, הולך בצלם של הבתים. הם דחפו אותו באומרם:— לך מכאן, יהודי מזוהם, המקלקל את ריח העיר הקדושה. יותר מדי מתקרב אתה אל בתי המאמינים, עבדי אללה ומוחמד נביאו.
הסתכל הרב בבעלי הכנף, ואלה נתפגרו מיד, כי לא נשארה בהם רוח חיה. אותה שעה יצא השייך אל הרחוב, ראה את הרוכלים ועל כתפיהם תרנגולי־הודו מתים. הוא התחיל להכות בהם בפרגולו והם סיפרו לו על סיבת הדבר. מיד נפל השייך על ברכיו, שם את המאכלת על צווארו, וביקש סליחה ומחילה מאת הרב. והרב חיים פינטו הודיע לו כי אין לו מה לדאוג ייקח נא את התרנגולים לבית המטבחיים, שם ישחוט אותם השוחט היהודי לפי דיני ישראל.— אז אמחול לך. ואל תכה את האנשים. הבט וראה! התרנגולים חיים!— סיים הרב פינטו את דבריו.
עשה השייך כמצוות הרב. ואכן, רוח־החיים חזרה אל גופם של התרנגולים.
מאז גדל כבוד הרב פינטו בעיני השייך של העיר ובעיני כל התושבים. מובן שגם בני עדתו נהנו מכבוד רב.
רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון
- מדוע רחמנים בני סואירה
רגיל היה רבי חיים פינטו לשבת ליד שערי העיר סואירה בימים שבין פורים לפסח ולבקש כל יהודי העובר ברחוב לתרום ל״קמחא דפסחא״ של הקהילה היהודית.
ארבעה ימים לפני חג הפסה עבר ליד ישיבתו של רבי חייא יהודי עשיר, שהיה מפורסם בסביבה כולה כקמצן גדול. ביקש ממנו הרב חמישה ריאלים־זהב, צדקה לעניים. אך הגביר לא רצה לתת מכספו לנצרכי העיר, על אף תחנוניו של רבי חיים. ציווה הרב על שמשו:— לך בעקבותיו של הכילי, שאין רחמים בלבו, וכאשר ייכנס אל ביתו, היכנס אתה אחריו, אמור שלוש פעמים את ״שמע ישראל״ וצא משם.
עשה השמש כמצוות הרב, ושעה שעזב את ביתו של העשיר, מת בעל הבית. כאשר הביאו בני העיר את הקמצן לקבורה, נשא הרב פינטו נאום הספד על קברו. ואלה היו דבריו:— ידעתי, כי עשיר זה עומד למות, וביקשתי ממנו שינדב צדקה, כדי שיינצל בזכות הצדקה מן המוות. אך הוא לא רצה לשמוע בקולי, ובעוונו מת האיש. לכן ירבה כל יהודי במתן צדקה לעניים, ובזכות הצדקה יהיו לו חיים טובים וארוכים.
חרתו יהודי העיר סואירה את דברי הרב פינטו על לוח לבם, ומכאן האמרה המפורסמת בכל מדינת מארוקו! ״יהודי סואירה רחמנים בני רחמנים הם״.
מקור ההכנסות וההוצאות של הקהילה-יהדות המגרב- רפאל בן שמחון
הערת המחבר : הנשים שטיפלו באיסוף הקמח (ה־תמיד), היו בדרך־כלל המיילדות שמילאו תפקידים רבים ובהתנדבות. הן היו גם פעילות בחברת גומלי־חסדים (חברת רשב״י). לצידן היו הגברים, אנשי החברה(חברה קדישא) שעזרו להן. חלוקת התמיד היא מסורת עוד מספרד. ראה: מהרשד״מ, – רבי שמואל דה מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ה'ש"ן, 1589) היה מגדולי חכמי סלוניקי,יוון. י"ד, סי׳ קס״ב הכותב כי מנהג זה היה קיים גם בקהילות שאלוניקי וקושטא: קהילת צפרו, חלק גי, עמ' 56.
שאריות השמן
מנהג נאה היה קיים מקדמת דנא במרוקו ובמיוחד בעיר הגדולה מראכש שבדרום, שם היו נוהגים החנוונים להחזיק בחנותם פח־ברזל לבן הנקרא ״טאררו״ בערבית המדוברת, בו תקוע משפך.
לתוך הפח הזה נהג כל חנווני להטיף את מעט טיפות השמן הנשארות בכל פעם לאחר שהוריק לכלי של הקונה את מידת השמן.
השמן שהתאסף בדרך זו, טיפין טיפין נשמר בקפדנות ופעם בחודש בערך, עבר המשגיח מטעם גזבר ועד הקהל, אסף את הפחים שבחלקם נתמלאו, במיוחד בעיר מראכש הגדולה בעלת אוכלוסייה של למעלה מעשרת אלפים יהודים. המשגיח ריכז את השמן ואחסן אותו בוועד הקהילה ויום שישי חילק אותו לעניי העיר.
מקור ההכנסות וההוצאות של הקהילה
לאור ההוצאות הרבות שהיו לכל מוסד קהילתי במרוקו, כל ועד קהילה (Le comité) כיסה הוצאותיו באמצעות הטלת מסים שהטיל על מספר מצרכים שונים. לוועד הקהילה של מכנאס היו בנוסף לעזרה שהגיש לנצרכים (חילוק או פרס), היו לו עוד הוצאות נוספות כגון: עזרה כמעין תמיכה בתלמידי חכמים מיעוטי יכולת על־ידי הגדלת סכום החילוק השבועי, עזרה בנישואי בנות יתומות (עזרת נישואין), עזרה בחגים למשפחות הנזקקים וחסרי אמצעים, עזרה לעוברי־אורח והחזרתם לייעדם על־חשבון הקהילה סיעוד ליולדות ולחולים השוכבים על ערש־דווי, בהבאת רופאים ורכישת תרופות (ע״י ביקור חולים). בימינו אנו, האיש שהגיש עזרא לחולים ולזקנים, היה מר נסים חיון ז״ל שמילא תפקיד זה במסירות ונאמנות. נסים חיון ז״ל היה נשיא ביקור חולים במשך ארבעים וחמש שנה. ועד הקהילה של מכנאס כיסא הוצאות אלה או רובן ע״י הטלת מסים ומגביות שערך תמיד לפני החגים פסח וסוכות.
הערת המחבר : עוברי־אורח היו בדרך־כלל, תלמידי־חכמים נזקקים שעמדו לחתן בן או בת במשפחה והיו זקוקים לעזרה, או עמדו להדפיס איזה חיבור (ספר) שכתבו ובאו לבקש עזרה ותמיכה להוצאת כתביהם. סוג אחר של עוברי־אורח היה מורכב מעניים נודדים שנהגו כל הזמן לתור בארץ, מכפר לכפר, ומעיר לעיר. לסוג זה של עוברי־אורח, היה משגיח מטעם הקהילה, אליו היו פונים והוא היה קונה להם גס כרטיס נסיעה־בחזרה לייעדם.
ראה: תקנות חכמי מכנאס: תקנה ב׳ משנת התקי״ז, היא בעד הגבלת סכום הנדבות לנצרכים הבאים לעיר כדי לדפוק על דלתי הנדיבים.
בינתיים, רוב העוברי־אורח היו מתארחים ב־״אכסניית העניים״ (דאר לעניים) או ״אכסניית האורחים״ – דאר לוראחים – אכסנייה זו הייתה קיימת עד ימינו בכניסה ל־מללאח הישן שבמכנאס, והיהודי שטיפל בעוברי־אורח אלה, היה יצחק טפיירו ז״ל, יהודי נאמן ומכובד בעיר.
ההכנסות
נדבת החג
לפני החגים נהגו חברי ועד הקהילה להכין רשימת תורמים, אחר־כך ביקרו ערב ערב בבתי העשירים ובבתי מסחר והטילו על כל אחד לתרום לקופת הקהל סכום כספי שהוועד קבע לתורם, בדרך כלל אף אחד לא היה מסרב, היו שהתנגדו לגובה הסכום שהוטל עליהם ולבסוף כל אחד תרם בשמחה וברצון. סכום התרומה היה תמיד נקבע לפי מעמדו ומצבו של האיש התורם.
כדאי לציין שהנדבה של פסח הייתה תמיד יותר גבוהה מזו של חג הסוכות.
הקדשות
לקהילה היו בתים וחנויות בשכונה היהודית הישנה – ה־מללאח, ואלו היו נכסים שהוקדשו לטובת הקהילה על־ידי אנשים יחידים, על־פי רוב אנשים חשוכי בנים ושלא היו להם יורשים. הבתים היו ברובם תפוסים על־ידי תלמידי־חכמים נזקקים, אלמנות ומשפחות חסרי אמצעים.
הערת המחבר : חלק גדול מבתי מגורים וחנויות ברובע היהודי במכנאס הם ישנים לפני מאות שנים וגם היו רכוש של ״ההקדש״. נכסים אלה היו תפוסים ברובם הגדול על־ידי תלמידי־חכמים ומשפחות מרובות ילדים וחסרי־אמצעים. הם דרו בהם כמעט כל ימי־חייהם מבלי שאיש יוציא אותם מהם. על עניין נכסי־ההקדש תפוסים, ראה: אוצר המכתבים, ח. א. סי׳ רמג.
אצל המוסלמים במרוקו, ההקדש נקרא ״לחבוס״ שם מקביל ל״וואקף״. לפי חוקי האיסלם, ״מאל אל־מוקאטיעין״ (רכוש של חשוכי־בנים), עובר לאוצר בית המלוכה, אך הקהל השתדל תמיד להסתיר דבר מותם של אלו על־ידי מתן שוחד לממונים ולפקידים המטפלים בדבר. ראה: קהילת צפרו, ח. ג, עמי 54.
אוצר המכתבים לברי יוסף משאש זצ"ל חלק א'
רמג
ניסן.
למעלת תפארת ישראל, ראש גולת אריאל, אדמו״ר כמוהר״ר רפאל אנקאווה יחש״ל, בקידה על אפים, אני אומר שלום, שלום.
אור ישראל! מירח תמוז תער״ב לפ״ק, שפכתי את שיחי לפני כסא כבודו בגליוני הארוך, אודות הבית שאנחנו מסתופפים בצלו, כי קם עליו ערער וכו' וכו', והודות לה׳, כי נשתקק המקטרג, ונמסר הדבר לחלוטין ביד טובי העיר, ולא יספו דבר עמי עוד בדבר הזה, והנני שוקט במכוני כמאז, תהלה לאל, ואך עתה, שמעתי מאחורי הפרגוד, כי בקרב ימים יהיה חוזר וניעור, הערעור, ובכן אבקשה מאדוני, למהר יחישה מעשהו אשר כבר התחיל, כאשר הודיעני במכתבו הבהיר, להיות הכל מוכן בידי לעת מצא, ושכמ״ה, ושלום.
דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט
השבת במרוקו – יהדות המגר – רפאל בן שמחון
השבת במרוקו
וישבומ ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה
(בראשית ב, ב)
מאז היות ישראל לעם, עמדה השבת במרכז חייו. קדושתה של השבת האצילה על חייו של כל יהודי עד כדי כך, שגם ימי חול יש להם קשר לשבת ומציינים אותם בשעת התפילה כמו: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן על זה הדרך.
לגבי היהודי המרוקאי, ההכנות לשבת מתחילות עוד מיום רביעי, ואכן בגלל השבת היה יכול לסבול את חייו הקשים, כי השבת היא שהייתה מחזקת אותו ומחדשת את כוחותיו, ולמרות שכל השבוע עבד בעבודה קשה ומפרכת, עבודה מלאה דאגה, עצבות ויגון, הנה באה השבת ובאה גם המנוחה.
גם העני שבעניים ידע שקרובה הישועה לבוא כאשר תבוא השבת ותשבית את כל דאגותיו, תיישר את קומתו ותעשהו שוב ״בן־מלך׳, ואמנם בטחונו בשם, היה כל־כך חזק ומן הראוי לציין שרק הודות למוסדות הקהילתיים שהיו למופת כברוב היישובים, והם דאגו למחסורו של כל דכא ומר־נפש וזקפו את קומתו בעזרה שהגישו לכל אחד ואחד.
נביא כאן כמה סוגי עזרה שהגיש ועד הקהילה של רוב היישובים, לכל נזקק ובמיוחד לתלמידי־חכמים מיעוטי יכולת ולאלמנות.
ה״חילוק״ או ה״פרס״
בימי ד־ה־ו בשבוע, התקיימה ״החלוקה״, משהו דומה לחלוקה שהייתה קיימת בארץ־ישראל בקרב היישוב היהודי הישן לפני קום המדינה. במרוקו היא מכונה בשם ״חילוק״ או ״פרס״. הציבור שנהנה מה״חילוק״ הזה התחלק לשני סוגי מקבלים.
הקבוצה הראשונה של המקבלים כללה בתוכה תלמידי־חכמים שאין ידם משגת ושאין להם הכנסות קבועות, אלמנות ממשפחות מיוחסות ועניים ״בני אבות״ (המיוחסים). לקבוצה זו, היה מגיע שליח מיוחד מטעם ועד הקהילה לבתיהם ביום רביעי בערב או בליל שישי לאחר שהחשיך, ומוסר לידי ראש־המשפחה מתת כסף. כל אחד קיבל לפי כבודו, מעמדו, מצבו המשפחתי וכדומה.
הערת המחבר : סוג הנזקקים היה מורכב ממשפחות שירדו מנכסיהן, אלמנות ממשפחות מיוחסות. לכל אלה, שליח מיוחד היה מגיע אליהן בלילה ומוסר לידן, סכום מסויים, או תוחב את הכסף מתחת לדלת החדר בו גרה המשפחה המקבלת, מבלי שזו תרגיש.
הקבוצה השנייה כללה אנשים רגילים מהשורה, אנשי ״עמך״, עניים שיכולים וגם רגילים לפנות ולבקש נדבות ברחובות קריה. אנשי קבוצה זו פנו ישר אל פקיד הקהילה אצלו רשומים באופן קבוע והאיש, חילק לכל אחד מהם את קיצבתו השבועית המגיעה לו.
לכיסוי הוצאות ה״חילוק״, נהג ועד הקהילה לגבות תרומות ונדבות מתושבי ה־מללאח במהלך כל השבוע, ונדבה זו נקראת " א-נדבאת דזמעא " או נדבת השבוע. יש לציין שפקיד הקהילה היה בדרך כלל יהודי נשוא פנים ונאמן. ברוב המקרים היה גם איש אמיד.
הערת המחבר : בעיר מכנאס, גביית התרומות והנדבות מסוג זה הייתה מופקדת בידי גובה מיוחד בשם מוסי (משה) סייג שהיה ממונה מטעם ועד הקהילה, ונהג להסתובב במשך השבוע בשווקים שב־ מללאח, והתרים כל בעלי־החנויות. זאת בנוסף לנדבת החגים.
תמיד
בקהילת מכנאס כמו ברוב קהילות מרוקו, היו קיימות אגודות נשים אשר בכל יום רביעי, בלויית קבוצת גברים מאנשי חברת רשב״י (החברה קדישא), עברו מבית לבית שבשכונה היהודית והכריזו בקולי קולות: ״תמיד״ וואזבו תמיד, היינו: ענו! ותנו תמיד (לזכר עולת התמיד). כל עקרת בית ענתה ברצון והגישה לפונים מנה של קילו קמח נקי או יותר, הכל לפי מתת ידה של הגבירה. את כל הקמח שנאסף מכל השכונה, רוכז במחסן הקהילה וביום חמישי בבוקר חולק למשפחות הנזקקים ומיעוטי יכולת. כל משפחה קיבלה את המנה המגיעה לה, לפי מספר הנפשות שבמשפחה.
לחם אביונים (די רבבי)
ביום שישי לפנות ערב, עוד לפני קבלת שבת, יצאה קבוצה שנייה, ותמיד מאנשי חברת רשב״י, אנשיה עברו בכל מבואות השכונה כשהם מכריזים: ץ\*ו\.צדץ די ץעצדי (ענו ותנו של אלהים) ושוב, כל משפחה נתנה כיכר לחם או יותר לאנשי החברה, הכל לפי המצב המשפחתי. כל הלחם שנאסף חולק באותו ערב לנזקקים, אולם ראשוני המקבלים הם תמיד תלמידי־חכמים, ובמיוחד האלמנות שאינן יכולות להחשף בשכונה כשהן מקבלות לחם. לכל אלה, הקהילה העבירה מספר כיכרות לחם בסתר. שליח מיוחד הביא מתחת ליןגימ$גב־י0*־יי שלו את מנת הלחם המגיעה, כך כל יהודי חסר אמצעים עבר את השבת בכבוד. יש לציין כי אנשי החברה המתנדבים לעבודת קודש זו נשארו בלילי־שבת זמן רב, הם חזרו לבתיהם, עד שגמרו את חלוקת הלחם.
הערת המחבר : לחם אביונים״. בפי יהודי מכנאס־פאס־צפרו והסביבה, הוא נקרא: -וואזבו די רבבי – ורובו חולק בליל שבת ובפי יהודי מראכש, הוא נקרא(לחם השבת) .187 Pierre Flamand pg
הספרייה הפרטית של אלי פילו
המכון לחקר היהדות במזרח, אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן- תש"מ – 1980
תוכן העניינים
י. א. וידה: מבנה גוף האדם לפי פירוש ״ספר יצירה״ לרבי דונש
בן תמים מקירואן 9
מ. ע. פרידמן: גירושין ביזמת האשד. בארץ ישראל, מצרים
וצפון אפריקה על פי תעודות הגניזה 19
א. בשן: עמדותיהם של חכמי שאלוניקי במאות ה־ט״ז—י״ח בעימות
על רקע משקלו של מיעוט עשירים בהכרעות ציבוריות 27
מ. ליטמן: תשובה אחת משו״ת ר׳ חיים כפוסי 53
י. טובי: פיוטי מעמדות לנפטר לרבי שלום שבזי 67
י. רצהבי: שליחות ר׳ אברהם אלנדאף זצ״ל לתימן 87
א. הטל: על הדפוס העברי במגרב 121
ה. בנטוב: משפחת ד,לוי אבן יולי 131
א. שטאל: שבחי רבי יעקב אביחצירא — דמות הצדיק
ומשמעותה החינוכית 159
א. חיים: שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו 171
מ. חלמיש: המקובלים במארוקו 205
תקצירים באנגלית