החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו משה בר־אשר
לשון מעורבת. קו נוסף שאינו ייחודי לכתיבתו של רבי יהודה והוא מצוי בכתיבה הרבנית שלשונה ערבית הוא העירוב של הערבית ביסודות עבריים רבים. כל הטקסטים שרבי יהודה אלעסרי כתב בערבית מהולים ביסודות עבריים במידה מרובה. לא רק ציטטות מהמקורות העבריים משולבות בכתיבתו, אלא מילים וביטויים עבריים שנשאלו לערבית המדוברת בקצר אשוק והם משוקעים בה, או מילים וביטויים שלא נשאלו כלל, אבל רבי יהודה משבץ אותם כמו שעושים חכמים אחרים.
להלן מוצעת מובאה אחת לדוגמה מ״קטע א״ הכתוב ערבית שהובא לעיל, ואחריה מובאות מעט הערות על עירוב הלשונות:
וקשאוו לז״ל: ״ויכי שלהע״ה כסתו לחכמה חתא יקול ׳אמרתי׳ וכו', והווא קאל פיה לפסוק ׳ויחכם שלמה מכל האדם׳?״ ילא גיר נציבו, באיין שלהע״ה חב יכון חכם, באס ימחי שמו של עמלק ויכמל האד שמות די הייא ויה״א.
יש לקבוע כי לשונו של הקטע היא ערבית, אף שרובי מילותיו הן מן העברית. יש בו 37 תיבות ובסך הכול 45 מילים. מתוכן רק 19 מילים הן מילים ערביות, ו־26 מילים הן עבריות. שהרי ידוע וברור כי לא מספר המילים קובע את לשונו של טקסט במקום שיש בו עירובי לשונות. בכלל 45 המילים יש מילים שאולות: לחכמים (בצירוף ״לז״ל״), לחכמה, לפסוק, שמות. בארבעתן יש סימן מובהק שנשאלו לערבית, והוא תווית היידוע הפותחת אותן – ל או תחליפה (עיצור מוכפל במקום שהלמ׳׳ד מידמה לעיצור התוכף) כמו במילה שמות שיש להגות אותה S.SIMUT כן מצויה מילה שאולה בלא תווית היידוע – חכם. ויש במובאה הזו גם שיבוץ למדני של מילים וביטויים עבריים, שתלמידי חכמים נהגו לשלב בדיבורם, כגון מילית השאלה ויכי (ולא המילה הערבית ואסWAS ); וכן הצירוף שמו של עמלק ולא ׳איסמו די עמלק׳ בערבית. ומצויות שם גם שתי ציטטות מהמקרא: אמרתי, ויחכם שלמה מכל האדם.
כאן וכאן מוצאים בקטעים בערבית ביטויים עבריים שתורגמו לערבית, כגון וסי מא טלע פיידו(=ודבר לא עלה בידו!. הביטוי הזה בערבית הוא תרגום מילה במילה של ביטוי עברי. אילו נקט ביטוי ערבי מקורי, היה אומר ׳וסי מא רבח׳ (=ודבר לא הרוויח) או לכל היותר ׳וסי מא טלע לו׳(=ודבר לא עלה לו, כלומר לא יצא לו רווח). ויש שהביטוי העברי תורגם לערבית רק בחלקו, כגון ויעלמו עליה זכות (=ומלמדים עליו זכות; לעיל )
תחביר מגומגם. לעתים יש חסרים וייתורים בתחביר המשפטים, המשווים ללשון אופי של ניסוח מגומגם. התופעה מתגלה, הן במה שנכתב עברית, הן במה שנכתב ערבית. למשל במובאה מדברי חז״ל: ״לעולם ילמוד אדם תורה [שלא לשמה] אעפ״י שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ (לעיל בקטע השמיני ), תמוהה ביותר הוספת המילה אעפ״י, המשבשת כליל את כוונת המשפט. דוגמה לחוסר בהירות של הדברים בשל קיטוע בתחביר וחסרים של מילים נמצאת בקטע השלישי שהובא ; מתרגומו לעברית אפשר לראות שרבי יהודה לא הסביר ממש את ההבדל בין לשון רבים (׳עבדים׳) בצירוף כעיני עבדים לעומת לשון היחיד (׳שפחה׳) בצירוף כעיני שפחה. דיי להביא כאן את המשפט ״ובלחק ד״א האדו מפרוקין, דהיי׳ כל ואחד חב קא יעמל, עליהא קאלהומלנא בלשון רבים״ ואת תרגומו לעברית:
״ובאמת דוד אמר: ׳הנה [שני סוגי העבדים] האלה נבדלים׳, דהיינו כל אחד עושה מה שהוא רוצה, לפיכך אמר אותם לנו בלשון רבים״. חסרות כאן מילים והתחביר לקוי ואינו בהיר. רואים היטב שהרעיון לא הובע כדבעי. ויש עוד פרטים כיוצא בזה.
דברי סיכום
תכלית הבירור הזה הייתה להציג תחילה הצגה קצרה את כתב היד של חיבוריו של רבי יהודה אלעסרי ולתארו תיאור קצר. אחר כך הוצע ממנו מדגם של טקסטים משני החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ – שלושה הכתובים עברית ושמונה הכתובים ערבית, אלה האחרונים תורגמו לעברית. כולם מלווים בהערות מבארות ובהערות לשון רבות.
כאן וכאן הוצעו נתונים על דמויות במשפחתו ובעיירתו של רבי יהודה ועל ארבעה חכמים שהוא הזכיר בקטעים המוצעים. ראינו שבחלק לא מבוטל של הטקסטים שוקעו בשני החיבורים ליקוטים, ואפשר שהיקף הליקוטים הוא הרבה יותר ממה שראינו כאן.
עיקר תרומתם של שני החיבורים בעיניי הוא בקטעים הכתובים ערבית שרבי יהודה מביא בחיבוריו. זו הפעם הראשונה שנמצאו לנו טקסטים בערבית של קהל קצר אשוק מסוף המאה התשע־עשרה. שורת פרטים מלשונם של הקטעים נידונה בהערות המלוות את הטקסטים או בסעיפים שהוקדשו לענייני הלשון.
הערבית היהודית של קצר אשוק נתקיימה עד ימינו בפיהם של אחרוני דוברי הלהג. אמנם רבים מבני קהילת קצר אשוק עברו לדבר להגים אחרים של הערבית במרוקו, כאשר עברו לגור בערים אחרות במחצית השנייה של המאה העשרים, ויש מהם – במיוחד הצעירים שהיו שם עד שנות השבעים של המאה העשרים ערב חיסול הקהילה – שעברו לדבר בערבית המוסלמית המקומית עם התמעטות היהודים בעיירה. ויש שעברו לדבר לשונות אחרות: עברית בישראל, צרפתית בצרפת ובמונטריאול שבקנדה, וגם אנגלית וספרדית בארצות שונות. אבל עדיין יש מעט דוברים – בעיקר נשים זקנות וכמה גברים זקנים שלשונם נשתנתה אך מעט, ועדיין מדברים בלהג הזה לעת מצוא.
בעתיד, לכשייעלמו אחרוני הדוברים של להג קצר אשוק, יישארו בידינו אך מעט טקסטים כתובים בערבית היהודית של הקהילה; בכללם ובראשם יעמדו הקטעים שכתב רבי יהודה אלעסרי. הטקסטים הללו משמרים קווים מהלהג הזה, הגם שלא כל הקווים המובהקים שלו באים בהם לידי ביטוי. אף ראינו שיש בכתיבתו של רבי יהודה גם יסודות שאינם שייכים ללהג המקומי שלו, אך כל יסודות החוץ האלה היו ידועים לרבים מבני הקהילה מדיאלקטים אחרים של יהודים ולא יהודים, שהם באו עמם במגע. למעטים מבני הקהילה מקצת מהיסודות שמחוץ ללהג זה היו מוכרים להם מלשון השרח למקרא ולחיבורים אחרים.
סוף המאמר.
מנחת יהודה, לר׳ יהודה בן עטר — נוסחים ועיונים – דן מנור
בעקבות נוסחה פילוסופית זו מגדיר המחבר בהמשך דבריו את היחס שבין התורה למצוות כיחס שבין חומר לצורה. התורה היא בבחינת חומר והמצוות הן הצורה. לפיכך כל העוסק בתורה בלי לקיים את המצוות דומה לעצם ללא צורה, הקיים רק בכוח וממילא הוא נעדר שלמות. המחבר גם מסתיי
ע בדברי חז״ל: ׳כל האומר אין לו אלא תורה… אפילו תורה אץ לו׳(בבלי יבמות קט ע׳׳ב). הסיפא של האימרה מתפרשת ע״י המחבר כהעדר קיום בפועל, כשם שגם החומר — וכאן הכוונה היא לתורה — קיים רק בכוח. מכאן משתמע, שהמחבר מייחם למעשה ערך נעלה יותר מן התלמוד, כשם שהצורה מעולה מן החומר לפי התפיסה הפילוסופית: ׳אלא שהצורה גדולה במעלה מן ההיולי׳.
בנקודה זו המחבר סוטה מן הקו הפילוסופי הקלאסי, שראה במושכלות את הצורה: ׳והדעת היתרה המצויה בנפשו של האדם היא צורת האדם השלם בדעתו׳. ובמקור פילוסופי אחר מוגררות המצוות בפירוש כחומר: ׳מצוות בלי טעם כמו חומר בלי צורה׳. ידיעת טעם המצוות מותנית כידוע בעיון ולא במעשה. המחבר נוטה להשתמש כאן בנוסחאות פילוסופיות כדי לשרת את המגמה האורתודוקסית של חכמי ההלכה, המייחסת ערך דתי עליון לקיום המצוות.
דוגמה שנייה — לקוחה מן ההקדמה לפרשת ׳תצוה׳, אשר הנושא שלה הוא גזרת המן, הדיון הפילוסופי בה פותח בזו הלשון: ׳מן הטוב לא יבוא הפכו ומה שהוא נראה בלתי טוב הוא הכנה והזדמן לשימשך תכליתו טוב׳. הכלל ׳מן הטוב לא יבוא הפכו׳ הוא בעל משמעות פילוסופית. דהיינו, מן האל המושלם לעולם לא ישתלשל הרע משום שהרע הוא העדר, ולפי ההיגיון הפילוסופי אין לייחס תופעה של העדר לאל שהוא מושלם בכול. לפיכך מה שנראה לבני־אדם כתופעה של הרע אינו אלא אמצעי להשגת הטוב, או בבואת הטוב המשתלשל מן האלוהות. זהו הסברו של המחבר למצוקת ישראל בדורו של מרדכי. אמנם רעיון זה מקורו עוד בספרות חז״ל בנוסח: ׳כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'…- כל מה שהאל עושה לטובה הוא עושה – אך ניסוחו של המחבר כאן קרוב ברוחו יותר לניסוחם של חכמי ההגות.
נביא כאן נוסח אחד: ׳ואחר שהוא ית׳ [יתברך] טוב גמור [־ – -] ראוי שנאמר שמה שנראה אותו בפעולותיו חס ושלום רע הוא לתכלית הטוב׳. הטעם לכך הוא, שהטוב המוחלט אינו בר שינוי: ׳הטוב הגמור הוא אשר לא ישתנה ולא יקבל חסרון או תוספת׳. רק הנמצאים המורכבים משתנים משום שכל מורכב מכיל ניגודים, וכל שינוי הוא תוצאה של ניגוד, ואילו האל הוא פשוט ולפיכך אינו מכיל ניגודים: ׳ולמה שהיו כל הנמצאות השפלות הם מתפעלות [שרויים בפעילות] ומשתנות תמיד להיות ההפכיות נמצא בהן והשניות וההתפעלות לא יבוא כי אם מצד ההיפך. אם כן, כפי שאנו רואים כאן, הרי הניסוח של המחבר, ׳מן הטוב לא יבוא הפכו׳, קרוב ברוחו לדברי ר״י אלבו יותר מאשר לרוח המדרש.
דוגמה שלישית ואחרונה לעניין זה, מפרשת ׳ויחי' היא פרשנות אלגורית שהמחבר נוקט לגבי המקורות המעוררים קושי תיאולוגי. בעקבות הרמב״ם, מפרש מוהריב״ע את האפוקאליפסה המדרשית על הסעודה שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים מבשר הלויתן(בבלי ב״ב עה ע״א) כמשל לגמול הרוחני שלאחר המות. ולדעתו, כל המתייחס לדברי המדרש כפשוטם לוקה בשיבוש. הוא מסתייע בדברי חז״ל: ׳שאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה׳(בבלי תענית ה ע״א). אך גם אימרה זאת מוציא מוהריב׳׳ע מידי פשוטה וטוען, שהסכנה שממנה מזהירים חז׳׳ל פירושה שיבוש בתחום העיון: ׳וכבר ידוע שהושט עובר ממנו מאכל כל׳ [כלומר] שמא ישוב לחשוב שהיא [הסעודה] עוברת דרך הושט במה שהיא גופיית׳. דהיינו המחשבה על סעודת הלוויתן כפשוטה מחטיאה את האמת בתחום העיון, וזו הסכנה. לסעודה זו, שאינה אלא משל לגמול רוחני עליון, זוכים רק יחידי סגולה, שמותם אינו מוות ממש: כגון יעקב אבינו, שעליו נאמר כי לא מת. פירושו של מוהריב״ע על המסורת העממית כאליגוריה, כפי שנהגו חכמי ההגות בימי־הביניים, מעידה על נטייתו לראציונאליזאציה של המקורות. "
דפיקות בדלת-גבריאל בן שמחון
דפיקות בדלת
בדרך כלל המלון שקט, אני בוחר בו כי הוא קרוב לסורבון ברחוב שמפוליון, שכמעט אין בו תנועת רכב, צר וחד סטרי, מוקף חנויות ספרים ובתי קולנוע קטנים, שמקרינים נון סטופ סרטים טובים וישנים. בית מלון צנוע, חדרים נקיים ושקטים שמשקיפים לחצר, כל בוקר אני יוצא וחוזר בערב לישון, לא יודע מי תופס את החדרים לידי. אני אוהב את המצב הזה שנותן לי הרגשה של ניתוק ואפשרות להיות עם עצמי, הרי אני בא לפה כדי לכתוב ואין לי צורך לשוחח עם אף אחד חוץ מאשר עם עצמי. היום באופן יוצא מהכלל, כשנעלתי את הדלת והתחלתי לרדת במדריגות הצרות שמעתי גערות של מישהו מהמסדרון: הי י למה אתה פותח ?
אני מבין שהקול מתכוון אלי, חוזר ועולה ואומר לאיש, שזה רק נדמה לו, סגרתי את הדלת שלי והוא חשב שפתחתי את שלו, הוא היה ערום, סמוק וכעוס, הופרע כנראה בתוך אקט של אהבה, נרגע איכשהו וסגר בחזרה את הדלת ואני יכולתי ללכת, אחר כך בצהרים כשחזרתי, שוב קרה לי מקרה לא נעים, פקיד הקבלה נתן לי בטעות במקום את המפתח שלי 201 את זה של 202. נסיתי לפתוח את החדר אך לא הצלחתי, עד ששמתי לב, שאני משתמש במפתח של חדר אחר. ירדתי לפקיד והחלפתי, עליתי שוב, פתחתי את הדלת והתחלתי להתישב, כשמישהו עם חלוק רחצה יוצא מחדר האמבטיה ושואל מה אני עושה בחדר שלו, אני מסתכל מסביב ורואה, שאכן אני לא בחדר שלי, ריח סיגריות בכל מקום, הספרים שלי אינם על המדף ובארון בגדים זרים ומזוודה זרה, פעם במרסיי קרה לי שירדתי מהמטוס, לקחתי מסרט המטען את המזוודה הכחולה שלי ונסעתי לבית המלון, ורק מאוחר בלילה כשניגשתי לפתוח את המזוודה כדי לקחת את מברשת השיניים, המפתח לא פתח. ניסיתי שוב ושוב ולא עזר, כששברתי את המנעול והירמתי את המיכסה ראיתי רק שמלות, תחתונים וחזיות, רק אז הבנתי שטעיתי ולקחתי מזוודה דומה של מישהו אחר, צלצלתי מיד לשדה התעופה ודיווחתי על הטעות ולמחרת נפגשתי עם בעלת המזוודה והחל רומן.
הערב כשנכנסתי למיטה שלי הדלקתי את הרדיו לשמוע קצת מוזיקה, זה היה אחרי שראיתי בקולנוע למטה סרט של מנקייביץ, פתאום אני שומע דפיקות בדלת, אני כבר שבועיים פה ואף אחד לא דפק על דלתי, אני פותח את הדלת ומולי עומדת נערה אמריקאית עם שער זהב, שפתים אדומות כמו דובדבן ובושם נינה ריצ׳י, היא לבשה חלוק לילה ורוד ועליו מעיל חורף ובמבטא אמריקאי עם חיוך ביקשה אם אתה יכול להנמיך את הרדיו שלך, אני לא יכולה לישון. ברצון, חייכתי, היא פנתה לחדר הסמוך ואני סגרתי את הדלת, כיביתי את הרדיו ונכנסתי למיטה עם ספר של בוזאטי, הבושם שלה נשאר בחדר ולא נתן לי להתרכז בספר, נסיתי להמשיך את הקריאה שוב ושוב ללא הצלחה, כיביתי את האור ועצמתי את העיניים והתכנסתי לישון.
לפתע שמעתי מעבר לקיר התנשמויות ואנקות שהלכו וגברו יחד עם קולות צורמים של קפיצי מיטה, בהתחלה חייכתי לעצמי וצחקתי לבדידותי, אבל לאט לאט הפכו האנקות למשולחות רסן, עד שראיתי אותה מול עיני רוכבת עליו ערומה, שועטת ומצליפה וקולותיה נשמעים מקצה הארץ עד קצה, חשבתי לעצמי שזה לא הוגן, ממני היא מבקשת לסגור מוזיקת לילה שקטה, בעוד היא לא מתחשבת בכלל וגונחת בכל קולה, זה הטמפרמנט שלה, חשבתי, אני לא אגיד לה איך אוהבים, אבל בסוף קמתי בכל זאת, הדלקתי את האור, נעלתי את נעלי הבית, פתחתי את הדלת, יצאתי למסדרון, עמדתי מול הדלת שלה ודפקתי. הדלת נפתחה והיא עמדה מולי לבושה באותו חלוק עם משקפים ועם עט ביד, דומה מאוד לזאת מהסרט של מנקייביץ, לגמרי ברור שלא קמה מהמיטה, אלא משולחן עבודה. כן? בבקשה? לא יודע… הייתי מבקש מאוד להנמיך את הקולות…
אני מבין שאי אפשר להתערב במה שאדם עושה במיטה שלו, אבל יש לנו קיר משותף וזה כאילו את במיטה שלי. אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אדוני, איזה קולות? הקפיצים של המיטה, ההתנשמויות… לא נעים לי להתערב בקולות שלך, אבל… משונה, היא אומרת ומראה לי על המיטה שלה, שהיא מסודרת וריקה ושהיא לבד בחדר, אני מצטער, אני לא יודע איך להסביר את זה, אולי זה מחדר אחר, סליחה… לא נורא היא אומרת, לילה טוב, וסוגרת את הדלת. אני חוזר לחדרי, נועל והולך למיטתי, משעין את הראש על הכרית ושולח מבט בוהה באוויר, שואל את עצמי מה מקור הטעות, כשדפיקות נשמעות בדלת, כן? אני עונה, אתה יכול להנמיך את הקול? אני מתפלא על איזה קול היא מדברת, אני קם, פותח את הדלת, את יכולה להיכנס לראות, אני אומר לה, לאיזה קולות את מתכוונת, אני שואל, כשהיא נכנסת פנימה. את רואה שאני לבד, אבל באותו רגע אנחנו שומעים יחד מהחדר שלה קול של אורגיה סוערת, זה הקול שלך, אני אומר, כן? היא אומרת בהבעת פליאה, אתה מזהה גם את הקול שלו? היא שואלת על קולו הגונח ואוהב של הגבר, אני מתאמץ להקשיב, אך קשה לי להבחין, זה, כנראה הסרט שמוקרן באחד מבתי הקולנוע מתחת למלון, היא אומרת, הקולות הלכו וגוועו ומאחר שכבר ישבה אצלי היצעתי לה משקה והמשכנו לשוחח, סיפרתי לה מה שקרה לי היום בסורבון, ישבתי בספריה בין מאות סטודנטים קוראים וכותבים ופתאום קול שריקה של המרסלייז נשמע בכל האולם, כולם הרימו את הראש מעל השולחנות וחייכו זה לזה.
הקול נעלם וכולם חזרו עירניים יותר לעבודה, לפתע שוב בתוך השקט הכבד פורץ המרסלייז בשריקה עליזה, שני השומרים שליד הכניסה התחילו לעבור בין השולחנות לבדוק מי שורק, אך לא מצאו ופנו לכולם, מבקשים לא להפריע יותר, וחזרו למקומם. מיד נשמעה שוב השריקה ואחד אחרי השני קמו הסטודנטים ושרו יחד את המרסילייז ואיתם גם השומרים, ואחר כך חזרו כולם לעבודתם בשקט ולא היתה יותר הפרעה, היא שאלה אם גילו מי שרק בהתחלה. לא, אמרתי, אף אחד לא חיפש ולא התעניין יותר, כולם חזרו לעבודה כאילו לא קרה כלום וכשהגיע זמן סגירת הספריה ונשמע הצלצול והאורות כבו ונדלקו, קמו כל אחד בקצב שלו החזירו את הספרים ויצאו, מעניין מי היה האיש ששרק הראשון, היא אמרה. אחרי שכולם עמדו ושרו לא חשוב כבר מי היה ראשון, אמרתי.
אתה בטוח שכולם קמו ושרו? מה זאת אומרת? אולי רק נדמה לך? אני בעצמי שרתי! לפתע שמענו שוב את קולות האורגיה מהחדר שלה, שתקנו והקשבנו, אני מזהה את הקול שלך, היא אומרת, ואני את שלך, אמרתי. כיבינו את האור ונכנסנו מתחת לשמיכה גונחים ואוהבים יחד עם הקולות העלומים, כשקמתי בבוקר מצאתי את עצמי לבד במיטה, פרט לניחוח נשים קל לא היה שום סימן שלה, התעטפתי ויצאתי ודפקתי בדלת שלה, מפתח הסתובב, הדלת נפתחה, זוג זקנים עמד בפתח ושאל מה אני רוצה, סליחה, טעות, אמרתי וחזרתי לחדרי.
HISTOIRE DU RABBI HAÏM PINTO
HISTOIRE DU RABBI HAÏM PINTO
Le Arizal (Rabbi Its’hak Louria), le maître de la kabbale disait qu’il était monté en Israël pour transmettre son savoir à Rabbi ‘Haïm Vital.
C’est Rabbi ‘Haïm Vital qui va,avec son fils Chemouel, mettre par écrit l’enseignement du maître, en particulier dansson énorme volume "Chemona Chearim".
Rabbi Haïm Vital retourna à la fin de sa vieà Damas d’où il était originaire. Nous sommes alors à la fin du 15° siècle et beaucoupde juifs fuyant l’inquisition, se fixent à Damas. Rabbi Yossef Pinto, fuyant le Portugal,vint s’installer à Damas.
Son particularisme : connaissance en Thora, richesse et tsédaka
Son neveu, Rabbi Yochiya Pinto devint le beau-fils de Rabbi ‘Haïm Vital
Rabbi Yochiya écrivit un commentaire sur le "Aïn Yaakov". Mais c’est surtout sur
une mission spécifique que lui indique R.H. Vital que se centralise sa vie : « Ton devoir », lui dit Rabbi ‘Haïm Vital, « sera de combattre l’idolâtrie, de la déraciner afin de proclamer le règne d’Hachem sur terre. R.H. Vital lui demanda de l’enterrer à Damas, et le vieillard
lui expliqua qu’une fois qu’il serait mort, il sera en mesure de lutter contre cette avoda zara, jusqu’à la carboniser. A Constantinople, vivait un juif pauvre qui tirait ses revenus du commerce de la friperie. Devenu subitement riche, ce dernier se mit à faire beaucoup de tsédaka. De passage à Constantinople, R.Y. Pinto fut reçu par ce juif avec beaucoup d’égards. Le kabbaliste découvrit que son bienfaiteur avait été très pauvre auparavant et qu’il s’était enrichi sans peine. Comment as-tu fait pour t’enrichir si vite lui demanda le Rav ? L’ancien fripier lui raconta alors son histoire : « J’avais fait l’acquisition d’un tas de ferraille démodé; au cours du tri, j’ai mis la main sur un objet en cuivre dont il sous-estima la valeur et le rejeta dans le lot de ferraille. Je fus alors surpris d’entendre une voix me dire : "Pourquoi m’as-tu abandonné ?" Déconcerté par cet appel, je me suis retourné et scrutai cet amas de fer. Une deuxième fois, une voix m’interpella :
"Si tu te donnes la peine de me considérer, tu seras récompensé". Le fripier localisa l’endroit et mit la main sur le métal. Et effectivement, la situation financière du fripier s’améliora beaucoup et il devint riche. Voilà comment j’ai ramassé une richesse colossale "R.Y. Pinto lui expliqua qu’il devint idolâtre malgré lui". Va chercher cet objet qui n’est rien d’autre qu’une idole. Le kabbaliste la réduisit en débris qu’il jeta à la mer
Il arriva même à convaincre le fripier de détruire de ses propres mains tous les bénéfices tirés de cette idole. Le fripier fut tout le reste de sa vie, respecté et admiré pour cet acte par les gens de sa ville. Rabbi Y. Pinto comprit qu’il ne pourrait détruire toute l’idolâtrie du monde. Il décida alors d’écrire un Sefer Thora avec des kavanot kabbalistiques, qui serait un élément de combat contre l’idolâtrie. Rabbi Y. Pinto pût écrire les 4/5 du Sefer Thora; sa rédaction commencée donc il y a 400 ans par R. Yochiya, fut terminée il y a 150 ans par Rabbi ‘Haïm Pinto de Mogador. L’ère messianique approchant, l’autorisation fut donnée pour que l’on présente ce Sefer Thora aux juifs du monde entier. Après l’exil de Damas, la famille se dispersa; en Hollande, R. Abraham Pinto, à New York, R. Its’hak Pinto (1721), auMaroc, Rabbi Chlomo Pinto qui eut un fils le 15 Tamouz 1749, Rabbi’ Haïm Pinto, né à Agadir. Il devint orphelin à l’âge de 10 ans; la même année, un tremblement de terre détruisit entièrement Agadir. Les juifs rescapés furent nombreux à s’installer à Mogador (Essaouira). Parmi les réfugiés se trouva également Rabbi Haïm Pinto. Il se plongea alors dans l’étude de la Thora et devint un maître incontesté au Maroc. Rabbi Haïm Pinto étudia la Torah à la Yéshiva de Rabbi Yaacov Bibas, le Dayan de la ville, en compagnie de Rabbi David Ben Hazan. La réputation de Rabbi Haïm Pinto fut tellement grande que tout le Maroc résonnait les miracles et prodiges accomplis et ce depuis son plus jeune âge. On raconte que Rabbi ‘H. Pinto rencontra un jour sur son chemin un juif à qui il demanda une grande somme d’argent. Celui-ci au début refusa, mais il finit par accepter connaissant la force du Tsadik. Il donna ce qu’il possédait sur lui à Rabbi ‘Haïm; quelques minutes après, des bandits l’attaquèrent et ne purent lui voler son argent qui n’était plus en sa possession. En 1769, son maître Rabbi Yaacov Bibas mourut, la communauté de la ville se tourna vers Rabbi Haïm Pinto pour qu’il accepte la lourde charge de Dayan de la ville. Il finit par accepter d’assurer cette responsabilité en compagnie de son ami Rabbi David Ben Hazan. Il n’avait alors que vingt ans. Rabbi Haïm Pinto exerçât son mandat de Chef du Tribunal Rabbinique de manière très ferme et quand cela était nécessaire, il savait être sévère. Jamais, il ne laissât quelqu’un agir dans l’erreur. Il exerça cette fonction pendant plus de 70 ans. Rabbi ‘Haïm enseignait
dans son Beth Hamidrach la force du mérite de la Tsédaka. Un jour, il arrêta son cours et sortit dans la rue avoisinante; il s’adressa à un juif pour lui demander de faire la mitsva de la tsédaka. Celui-ci refusa et Rabbi ‘Haïm insista plusieurs fois pour le faire fléchir, mais
en vain; Rabbi ‘Haïm dit alors à l’un de ses élèves de courir après le juif et qu’il lui lise le "Chéma Israël" au moment de sa mort. Après ce triste incident, il expliqua à ses élèves qu’il avait essayé par le mérite de la tsédaka de sauver la vie de ce juif, mais ce dernier ne voulut pas participer. Rabbi ‘Haïm Pinto fut depuis l’âge de 18 ans et ce, durant toute sa vie Av Beth-Din à Mogador. Il quitta ce monde le 26 Eloul 5600 (1845), à l’âge de 96 ans.
גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון-אפריקה שלמה דשן
סיסמה אחרת שהופגנה נגד המערך מעניינת משום הפרשנות הפוליטית הגלומה בה. באחד הנאומים של תועמלני המפד׳׳ל אמר הדובר לקהל, שהסימן אמת משמעו ׳אמת'. הדובר המשיך והסביר, שבעבר הצביעו אנשים דתיים בעד מפא״י כפי שהיתה בימים ההם. ואולם עתה לאחר האיחוד של מפא״י עם מפ״ם שתמיד גילתה עמדה עויינת יותר ממפא״י למסורת הדתית, הרי שמפא״י ׳מתה׳ ושוב אינה קיימת יותר. המערך החדש יגלה, לדברי הדובר, פשרנות מועטת כלפי הציבור הדתי, ולכן אין להצביע בעדו. כך ביקשה המפד״ל לרופף את התמיכה המסורתית במערך בקרב בוחרים דתיים רבים. סיסמת ׳אמת׳ הפכה את הסימן ׳אמת׳ לסמל פוליטי, שדרכו ביטאו אנשים את תפיסתם בדבר ההתפתחויות שאירעו במפלגות הפועלים בשנים האחרונות.
גם מפלגות אחרות בצפונית, מלבד המפד״ל, עסקו ביצירות סמליות. סימן המערך החדש ׳אמת׳ היה נוח מאוד לדרשות. אף סביר להניח שאנשי המערך התאמצו בוועדת־הבחירות המרכזית, שדווקא צירוף־אותיות זה יאושר להם. תועמלני המערך ניצלו הרבה את צירוף האותיות א־מ־ת בקריאה רהוטה 'אמת'. נאום־בחירות אחד בצפונית הסתיים בקריאה האופיינית הזאת: ׳סיפרתי לכם את האמת, את כל האמת, ועכשיו נלך כולנו ונצביע אמת !
גם בקנה־מידה ארצי פיתחו תועמלני המערך את משחק־המלים על ׳אמת׳ בתושיה ובשיטתיות. במערכת־הבחירות ב־1969 הוצגו לאורך דפני אוטובוסים בכל יישוב הסיסמאות ׳אמת ואמונה׳ ו׳אמת ויציב׳. הביטויים האלה בולטים בסידור־התפילה היום־יומי, והם באים מיד לאחר ׳קריאת שמע׳. הם משמשים כמתן אישור של המתפלל לדברים הנאמרים ב׳קריאת שמע׳, ודרכם מכריז המתפלל על הסכמתו וקבלתו את הדברים. התפילות שבהן מצויים הביטויים מהוות יחידה ליתורגית רצופה עם ׳קריאת שמע׳ וקשורות בהלך־רוח של תמימות, אמון מוחלט ורגשנות דתית.
אחד הטיעונים השכיחים במערכת־הבחירות של המערך היה, שמיום שקמה המדינה היה המערך עמוד־התווך של כל ממשלות ישראל. תועמלני המערך טענו שיש להצביע בעד המפלגה, שכן זו הוכיחה עצמה בעבר, וראשיה מנוסים בשלטון. ״כמו כן״, טענו תועמלני המערך, אנשי האופוזיציה לא היו בשלטון והם בלתי־מנוסים, ולכן אין למסור לידיהם את השלטון גם עתה. על רקע זה הפכו התועמלנים את הסימן ׳אמת׳, מחוסר המשמעות כשלעצמו למושג ׳אמת׳ העשיר בתוכן, ויצרו קשר בין הסימן לבין ביטויים ליתורגיים בעלי עוצמה רבה. כך נוצרו אסוציאציות של סימן המפלגה להרגשות של ביטחון מוחלט, אמון, יציבות וקביעות — הרגשות שתאמו יפה את קו המפלגה. אמת, ה׳אמת׳ של המערך לא הפך לסמל דתי בעל עוצמה כמו ה־ב של המפד׳׳ל, אך בכל זאת הוחדרו בו תכנים רגשיים עמוקים, שלהם שורשים בתפילה היהודית. אירוע דרמאטי אחד של חידוש סמלי תואר בפרק הקודם, כאשר פא״י במערכת־הבחירות של שנת 1965 בצפונית הפכה את סימן ד שלה לסמל דתי. אירוע דרמאטי אחר של יצירה סמלית התרחש בחוג־בית של יוצאי מרוקו בצפונית ב־1969. אדם אחד, תומך מפד״ל נאמן, הציע דעותיו בהתלהבות רבה בפני חבריו המאופקים יותר ולסיום דבריו הכריז האיש בהטעמה רבה:
כאשר אני הולך לבחור, אני לוקח הפתק ב בידי. אני מנשק אותו, אני אומר ׳לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה!׳, ואני מכניס אותו לקלפי!
ההתנהגות המתוארת היא שגרתית במעשים ריטואליים במסורת בכלל, ובזו של יהודי מרוקו בפרט. אילו היה האיש מתייחס כאן למעשים דתיים מקובלים, כגון הנחת תפילין או ישיבה בסוכה, לא היה בתיאורו את נשיקת החפץ ואמירת ׳לשם ייחוד׳ דבר הראוי לשימת־לב. ואולם כאן התייחס הדובר למעשה הבחירה בקלפי. אמירת ׳לשם ייחוד׳ נעשית לפי המסורות שהושפעו מן הקבלה, לפני מעשים דתיים רבים, וכאשר המעשה הדתי מעוגן בחפץ מוחשי נהוג לנשק את החפץ מתוך חיבה לפני עשיית המצוה. באירוע המתואר ייחם האיש לפתק ב ולמעשה־ההצבעה את ההתנהגות הדתית המסורתית. תפילת ׳לשם ייחוד׳ היא טקסט מיסטי של הקבלה המאוחרת, שהדי גילגולה נשתמרו בקרב יהודי צפון אפריקה ובעדות ישראל אחרות. הלשון היא ארמית, התוכן רווי מושגים מתורת הסוד, וכמעט שאינו ניתן לתרגום בלא ידיעה מוקדמת בתורת הקבלה. המתפלל הרגיל אינו מבין את דבריו במלואם, והמשמעות שהוא מייחס לתפילה זו היא הנקודה החשובה לענייננו. על־ידי אמירתו את תפילת ׳לשם ייחוד׳ מבטא המתפלל את תקוותו, שהמצוה שהוא עומד לעשות תיעשה בידו בלא כוונות־לוואי זרות וחילוניות. הוא מתפלל שלמצוה תהיינה תוצאות מיסטיות עמוקות, אשר אחת מהן היא קירוב הגאולה השלמה וביאת המשיח. בהקשר זה של העניינים, הרי שמעשה־ההצבעה שתואר אינו אמצעי להשגת מטרות פוליטיות ואף לא אמצעי לביצוע מדיניות דתית. מעשה ההצבעה הפך למצוה ממש, שמתלווים לה סממני־ההתנהגות השגרתיים וההולמים שבמסורת היהודית־מרוקאית.
נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום..
באדיבותו של מר נהוראי
אחרי היום השלישי למות פטמה בידי מאיר דבית ישועה, כפי שהיה מכונה, התארגנה משלחת מנכבדי־היהודים והערבים של הכפר והלכו לביתו של אבו־עמר. אחר שקבלו הסכמתם למחול על הריגת־בתם, נשחט שור גדול בפתח־הבית וכל אנשי־המשלחת המכובדת הוזמנו על־ידי אבו־עמר להיכנס לביתו. התקיימה סולחה גדולה ובמסיבה הוחלפו דברי־ברכה וצער על האסון, ומשפחת היהודי קבלה על עצמה לפצות את משפחת־הערביה שנהרגה, על האבידה הגדולה. וזאת לפי הצעת אוקנה, ידידו של דודו ישועה.
הסולחה הסתיימה בלחיצות ידיים חזקות ומאיר הובל לביתו על ידי משפחתו. מקץ ימים מספר מיום הסולחה התחילה משפחת־אבו־עמר לגבות פיצויים על מות בתה. דודו ישועה שילם, שילם ושילם על טעותו המרה של הבן מאיר. הוא שילם בכסף, בבקר, בשדות־תבואה, בסחורות, במחיקת חובות ישנים של בני משפחת אבו־עמר ובמסיבות גדולות לבני החמולה הגדולה. זמן רב נמשכו תשלומי־פיצויים אלה שגובהם לא נקבע מראש ודודו ישועה המשיך לשלם לאבו־עמר עד שכמעט התרושש ולא נותר לו הרבה מעושרו הרב.
הקצין הצרפתי, המושל הכל־יכול בעיירה וסביבתה, ידע עד הפרט האחרון כל מה שקרה בכפר תולאל וסולחת דודו ישועה עם אבו־עמר לא נעלמה מעינו ומאוזניו. בלשיו הנאמנים בקרב הערבים עידכנו אותו בכל מה שקורה בתוך האוכלוסיה. המושל לו הזמין את דודו ישועה ונזף בו קשות.
״בזכות מעמדך ועושרך פתרת את בעיית־הריגת־הערביה על ידי בן משפחתך״ טען המושל לו בפני דודו ישועה והזהיר אותו שלהבא לא יהיו סולחות ומחילות והוא מבטיח שכל עבריין יושלך לכלא עד שיירקב.
אסון זה הפך עד מהרה לנחלת־העבר ודודו ישועה, שמונה בהסכמת הקהילה־היהודית להיות להם לראש בעיירה גוראמה, שלט ביד קשה והשפעתו הורגשה בכל. דעתם של רבים מצאן מרעיתו של דודו ישועה לא היתה נוחה הימנו, כיוון שלא היה מהסס להשליך לכלא יהודים, שהתקוטטו במסיבה, בחג או בהילולה כלשהי. אלא שהוא טען תמיד, שמחובתו לעשות זאת לאחר שהיה וותרן במקרים רבים כלפי יהודים וננזף על כך על ידי המושל הצבאי של העיירה, שדרש ממנו לקיים שקט וסדר בחיי־הקהילה. מצד שני הוכיח דודו ישועה את כוחו גם בעזרה הרבה שהגיש לקהילה וכאשר זאת דרשה לבנות בית־כנסת גדול וחדש, נרתם למשימה קדושה זו וגייס את כל המשאבים הדרושים. בניית בית־כנסת גדול דורשת הרבה השקעות ולתושבים לא היה די כסף לכך. השלטונות לא עזרו בהרבה, ואילו המוסדות היהודיים המרכזיים לא טרחו להתעניין במצבם של יהודי־הכפרים, על אחת כמה וכמה לעזור להם בבניין בית־כנסת. כל קהילה יהודית במרוקו היתה דואגת לעצמה מכל הבחינות וגם לקהילות אחרות, הנזקקות לעזרה.
הוחלט, איפוא, על דעת וועד־הקהילה שכל יהודי בעיירה מגיל בר־מצווה ומעלה, יתרום יום־עבודה לבניית בית־כנסת. היו כאלה שתרמו הרבה ימים והיו אחרים שתרמו מעט. זאת לפי גודל המשפחה ומספר הגברים בגיל־התפילה. כאשר עמדה להסתיים הבניה והיה צורך בימי־עבודה רבים נוספים, נתרמו ימים אלה על־ידי ילדים שיגיעו לגיל שלוש־עשרה בעוד שנה — ואחרים תרמו עוד ימים בהתנדבות כתוספת למאמץ המקודש. כולם עבדו, ואלה שלא יכלו לעשות זאת בעצמם, שכרו ערבים ויהודים בשכר מלא. בפתיחת בית־הכנסת הגדול והמפואר השתתף מושל־העיירה, שייכים ערביים וכל קהל העיירה היהודי. היהודים ערכו חגיגת חנוכת־בית מפוארת עם סעודת־מצווה גדולה ושמחה רבה שררה בעיירה כולה. בראש הבנאים עמד אבנר — המכונה ״אבנר הבנאי״. אבנר זה, בעל ניסיון רב בבנית בתי־כנסת, כבר עשה זאת בהרבה ערים ועיירות. בית־הכנסת, שזה עתה סיים אבנר הבנאי לבנות, היה גדול, גבוה, מרווח מאוד ומפואר. הכניסה שובצה במלאכת מחשבת, בה בלטו סמלי מגן־דוד רבים וכן סמלים אחרים עשויים גבס. בפתח נקבעו דלתות־עץ מגולפות וכפולות שגובהן היה מעל שני מטר וחצי. מהכניסה היה מעבר לפרוזדור קטן, שבו היתה כניסה למחסן-כלים, ויציאה לחצר בית־הכנסת רחבת־ידיים ומוקפת ספסלי־בטון לישיבה. מהחצר היו עוברים לאולם תפילות ענקי, שבתוכו הוקמו עמודים, שתמכו בתקרת־עץ יפה, כשרגליהם צמודות לרצפה יצוקה ממלט קשה. במרכז האולם, נצבה תיבה גדולה שגובהה מעל למטר מרצפת־האולם וסביב התיבה ספסלי־עץ יפים עם משענות־גב. דוכן־התפילה פנה כמובן למזרח ומתחתיו היה פרוש שטיח אדום. מעל הדוכן היה פרוש שטיח ומעליו כיסוי פרווה יפה. ארון הקודש פנה לצד צפון משמאל לחזן בית־הכנסת, כאשר הוא עומד מול הדוכן. היו ויכוחים על כך שארון־ הקודש חייב גם הוא להיקבע במזרח, ממש מול דוכן התפילה. כל בית הכנסת היה מוקף חלונות בגובה רב, ממש צמודים לתקרה והם מסורגים מבחוץ ומזוגגים מבפנים. מול אולם־התפילה, נבנה דזדר־ספריה, אשר שימש בין השאר גם ללימודי־״חדר״ של ילדי־העיירה וגם כחדר ללינת־לילה לעניים ולאורחים מבחוץ. על התיבה ישבו, כמובן, רק חברי וועד־הקהילה והרבנים, ואילו הקהל ישב על דוכני־ישיבה שנבנו סביב מחימר, מצופים בשכבת־מלט. כל יהודי דאג לרפד את מקום־ישיבתו בשטיח קטן, פרוות כבש או בטנה עבה לנוחיותו.
ועד־הקהילה כיהן בעת ובעונה אחת כוועד בית־הכנסת, וקופת־בית־הכנסת שימשה כקופת־הקהילה, אשר ממנה הוקצבו קצבאות־הסעד.
חייהם ומשנתם של חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אבנר ישראל ב״ר וידאל הצרפתי
רב ומורה צדק בפאס נולד כ״א שבט תקפ״ז [1827] ונתבש״מ שמנה ימים בתשרי התרמ״ד והיו ימיו נ״ח שנה, הרב הנזכר גדלה חכמתו בתודה וחיבר שו״ת הרבה, וקיצור משכנות הרועים, וספר יחס פאס. וכולם עדיין בכ״י ואני בקטנותי ראיתי פירוש מסכתא אחת ממנו בכ״י, הרב הנז׳ היה מכובד עצום ודבריו נשמעים לבני דורו כקטון כגדול אליו ישמעון, ועד היום נשבעים בשמו ומשתטחים על קברו, ולא היה אוכל בשר בששת ימי השבוע כי אם משבת לשבת, ואף בשבת לא היה אוכל מבהמה שהורה בה חכם. והיו עניים בני ביתו ובכל שבת היו אוכלים סביב לשלחנו, אוצר הספרים שלו מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה וחפצו בספריו להיותם מעולפות בהידורים יפים ועד היום האוצר הנז׳ ביד זרעו במקומו הראשון במחז״ק, הרב הנז׳ היה לו יד ושם בחכמת הקבלה, וכתב ידו היה מיושר מאד ויתאו האדם לחזות כתב ידו ועל כל דבר שלף אי״ש קסתו מנדנה ויפוזו זרועי ידיו וקסתו צעדה עלי שור להשיב שואלו דבר, החכם הגדול הזה הנודע בשערים רכש לו ידיעה בכל מיני חכמות ובכל חכמה ומדע אשר עיין בה עשה פלא ולא לבד רחף על פני מי החכמות כי אם ירד תהום והעלה פנינים ראמות וגביש משכיות יקרות מגנזי מרומים ופעמים אחדים נתווכחו עמו חכמי הישמעאלים בענייני חכמה ושמחו בו ובידיעותיו זיע״א.
מלכי רבנן בערכו
רבי אבנר ישראל ב״ר וידאל הצרפתי [השני]
נכד רבי אבנר ישראל הראשון. חי במאה הז'. בשנת התרצ״א [1931] כתב הסכמה לספר מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים. כיהן כדיין בעיר אספי ונפטר בש׳ תרצ״ג [1933].
״פאס וחכמיה״, עמוד 356
רבי אברהם אבודרהם
כיהן ברבנות בעיר תיטואן במחצית הראשונה של המאה הי״ח. הוא נמצא חתום על פס״ד עם הרב הקדוש רבי חסדאי אלמושנינו, בשנת התע״ח שהה במכנאס וחתום בפסק דין עם הרבנים משה טולידאנו, המשבי״ר ויצחק נהון [משפט וצדקה ביעקב, ב׳ סימן י״ב], ועם היעב״ץ בשבתו בתיטואן באייר הת״ק [1740].
רבי אברהם אבוהב
מחכמי טיטואן, הוא חתום על פסק דין משנת תפ״ו [1726].
רבי אברהם אבולעפיה
אחת הדמויות השנויות במחלוקת במשך מאות שנים היה רבי אברהם מחד התיחסו אליו בכבוד גדול וציטטו אותו לרוב בספריהם ומאידך יצאו נגדו בחריפות וכינוהו בכינויי גנאי שאין הקולמוס סובלם.
החיד״א בשם הגדולים כתב שראה את אחד מספריו – חיי העולם הבא – על קלף כ׳ בעיגול שם עב… קושטא קאמינא דחזיתי לרב גדול ממארי דחין בישראל, גדול שמו, ואחרי דברו לא ישנו שהוא מקרב להרב הנזכר ותושע לו ימינו וכו'. אותו רב גדול ממאה דחין שכותב החיד״א, כוונתו היא לרמ״ק – רבי משה קורדובירו, שבספר הפרדס שלו מצטט אותו במקומות רבים וכן בספרו – פרוש לשיר השירים – מביא מספרו של רבי אברהם – מאמר השכל ־קטעים נרחבים.
רבי יהודה אלבוטיני בספרו ״סולם העליה״ מצטט מספרו של רבי אברהם – חיי העולם הבא – מאמרים רבים.
לעומתם כתב עליו רבי יהודה חייט, בפרושו לספר מערכת אלוקות – רבי אברהם אבולעפיה השמר מפניו כי כל דבריו זיופים וכוי. הרב יש״ר מקנדיא כתב עליו בספרו – מצרף לחכמה – ראיתי שחיבר חכם אחד, שמו רבי אברהם אבולעפיה, וסכלותו וגאותו, כינה עצמו אברהם המורה, ומשנחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים. השמר מפניו, אל תשמע לקולו כי ספריו מלאים דמיונות בדויים מלבו.
הגדיל לעשות הרשב״א שנדרש להשיב תשובה לרבה של העיר פלירמו באיטליה – הרב אחיטוב. האחרון שלח אגרת שאלה לרשב״א – הרב שלמה בן אברהם אבן אדרת – לתהות על קנקנו של רבי אברהם בעת שהלה שהה בעירו. וכך כותב לו הרשב״א בתשובה [נדפסה נשו״ת הרשב״א סימן תקמ״ת]: ״אותו נבל שר״י אותו אברהם שיעשה עצמו נביא ומשיח בסיציליאה. ועתה הפיל בכזביו כמה מבני אדם, לולי שסגרתי הפתח בפניו בחמלת השם, עם רב כתבו וכתבי קהלות הקודש. כמעט שהתחיל והיה מכלה ברוב דבריו הדמיונים וכוזבים שהיו בחכמות רמות לאויל ושנתן דעתו עליהם כמה ימים ובהתמדה מה שהיה מרגיל עצמו ולקח הכתובים ודברי החכמים בגימטריאות ומערב בהם מעט דברים אמיתיים, לקוח מספרי החכמה״. רבי אברהם אבולעפיה התיחס לדבריו אלה של הרשב״א באגרתו לתלמידו – רבי יהודה סלמון שלמה מברצלונה: ״הנה הקבלה הזאת נכללה בספר יצירה ואני קבלתי פרושיו מי״ב מפרשים לפי ספריהם, קצתם מורים הקבלה בקצתם וקצתם בכולה… כי לא קדמני אדם מקובל לחבר בקבלה ספרים מבוארים יותר ממני לפי מיני שני חלקים… וכל ראיותי ומופתי הם בנויים על התורה כתבתי זאת האגרת כי מה שחשב הרב רשב״א על ענינו או מה ששמע הוא הבל הכל ורעות רוח. והראיה על זה, שאני תודה לה׳ כבר סדרתי למודי ולמדתי המקרא ודקדוקי הפעולה די ספר עד שחברתי בדקדוק עוד ספרים מספיקים ללומדיהם עד שיקראו בעלי דקדוק בדורינו זה כל יודעים כפי הצורך. ולמדתי תלמוד גמרא ופוסקים משני מורים עד שהספיק לו ממני לדעת קצת המצוי. ולמדתי דרשות אגדות וברייתות – לימוד בינוני ולמדתי הגיון וחכמת הטבע וקצת הלימודים בלי עומקה, ולמדתי חכמה אלקית עד המחקר. ולמדתי מקצת חכמת הרפואה מפני ידיעות חכמת הגופים והתחלפם בעבור שיש לה מבוא גדול כחכמת הטבע וכן לחולים. ולמדתי המורה נקרא מורה נבוכים – מורה באמת בעומק נפלא עם סתריו עם המלמד, וספר האמונות לרס״ג וספר חובות הלבבות לרבינו בחיי.
כל אלה עם ספרי ראב"ע הביאוני והגיעוני לבקש סוד הספירות והשמות ודרכי החכמות וכל הנזכר לפי דעתי לא הביאוני אל תפארת הנבואה אבל הביאני אל התהללות החכמה… אבל בהגיעי אל השמות ובהתירי קשר החותמת נגלה אלי אדון הכל וגילה לי דודו והודיעני עד קצה הגלות והתחלת הגאולה על גואל הדם. ואז הכריחני להתבאר בנבואה והביאני לדבר ולחבר בחכמות גם בתשבחות מופלאות מחודשים ושירים נעימות.
ועתה חברי הנכבד, אתה ר׳ יהודה, אני שמעתי מיום הפרדי ממך התעסקת בחכמות וקבעת עתים לתורה. אבל לא ידעו לאמר אם שום קבלה קבלתי… ע״כ לא יכולתי לדבר עמך בה אפילו ברמז קטן כי אם במקרה. ועתה הכריחני בזה המעט ששלח לבני פלירמו לרבי אחיטוב שהיה מלא נאצות ולא היה שום דברי חכמה, כי אם חרופים וגדופים כמנהג הנערים הקטנים שאינם בעלי דעת, עד שרבים מרואיו הכחישו חתימת ידו וקראוה מזויף. ואמנם אני דהכרתיו מדבריו ענינים ידועים לענות לו דבריו להודיע לך שהדברים שחשב או ששמע הוא להיפך.
ואתה אני מחלה פניך מאוד שתעיין בדברי עיון יפה כראוי לאיש כמוך… ואחר שירדת מהם לסוף דעתי תודיע לרב שלמה [הוא הרשב״א] דעתך בדינים ומשפטים״.
רבי אברהם נולד בשנת ה׳ אלפים [1240] בסרגוסה שבחבל ארגון לאביו – רבי שמואל. המשפחה עברה לטובילה שם המשיך רבי אברהם ללמוד עם אביו עד פטירתו של האחרון. בגיל 20 עזב את ספרד ונסע לארץ ישראל, בחפשו אחר נהר הסמבטיון, אולם המלחמה בין הממלוקים לתתרים בעין חרוד גרמה לסיום מסעו. הוא חזר לארופה דרך יון, שם נשא אישה, ולאחר שנים מעטות הגיע לאיטליה. שם הקפואה למה פילוסופיה ובעיקר את הספר ׳מורה נבוכים״ של הרמב״ם, ולאחר זמן מה חזר לקטלוניה שבספרד.
בשנת ה׳ אלפים ל׳ [1270], כך הוא מספר, זכה רבי אברהם לגילוי מן השמים המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור. כעבור עשר שנים הוא ניסה לממש את הציווי ולהפגש עם האפיפיור ניקולאוס השלישי, אולם הלה דחה את יוזמתו. רבי אברהם ביצע נסיון נועז הוא התעלם מאיומי האפיפיור והגיע לטירת הנופש בה שהה כדי לפוגשו. עם בואו מת האפיפיור מיתה משונה ובכך ניצל רבי אברהם ממות בטוח.
רבי אברהם הכריז על עצמו כעל משיח ובשל כך נרדף הלה עד חורמה בידי מתנגדיו ובמיוחד הגדיל לעשות הרשב״א. מחלוקת זו נמשכה עד פטירתו של רבי אברהם.
עיקר עיסוקו היה בתורת הקבלה. הוא היה המקובל הפורה ביותר שקם לעם ישראל באותה תקופה. למעלה מחמישים ספרים חיבר, אלא שמעט מאוד מהם נדפסו עד ימינו אלה.
אלו הם חיבוריו
א]. ספר אוצר גן עדן הגנוז [קטעים ממנו נדפסו בס׳ בית המדרש חג]. ב]. ספר אמרי שפר. ג]. ספר אור השכל. ד]. ספר האות [נדפס בשנת תרמ׳׳ה]. ה]. ספר גן נעול [פרוש לס׳ היצירה]. ו]. גימטריא השמות. ז]. בלבול הדעות. ח], בירורים לספר מורה הנבוכים. ט]. ספר חיים הנפש [כללים בדקדוק]. י]. פרושים לספר השם לראב״ע. יא]. מפתחות סתרי התורה. יב]. ספר החיים. יג]. ספר החשך. יד]. ספר נפלאות חכמה. טו]. סתרי תורה. טז]. ספר הישר. ק]. ספר הפטורה. יח]. ספר המליץ. יט]. שבע נתיבות התורה. כ], ספר חיי העולם הבא. ועוד ועוד.
רבי אברהם נפטר בערך בשנת ה׳ אלפים נ׳׳ב [1292].
ואלה הם תלמידיו המעטים שנודעים בשם, אבל היו הרבה מאוד.
רבינו נטרונאי מצרפת. רבי סעדיה בר יצחק מסאגאלמאסן. רבי יוסף בן אברהם גיקטליא בעל שערי אורה. רבי שמואל הנביא משלוס. רבי יהודה סלמון מברצלונה. רבי אברהם מסיציליאה. רבי נתן מסיציליה. רבי שלמה בר יצחק מספרד.
על תלמידו רבי יוסף גיקטליא אומר בספרו שהוא הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד לפני והוסיף מכחו ומדעתו והיה ד׳ עמו, וכו׳ ע״כ.
תור הזהב בספרד, עמודים 129-126
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. א.בשן
וכעת התרשמותי האישית. לפני עלותנו ארצה, אמה הביעה את רצונה ללכת לבקר את קברות אבותיה הקבורים במקום. בזמן ההוא, היינו שני ילדים אנוכי הבכור, ואחותי הקטנה יותר שולמית.
נסענו מקזבלנקה לאנתיפה ב " קוצ'י " ועדיין היום חרוט בזיכרוני המאורע הזה. הגענו לאנתיפה, וזה לא היה שונה מאשר כפר די עלוב, שאין בו בתים מפוארים למעט כמה בתים של יהודים עשירים ושל המושל עצמו.
באנתיפה אין מללאח, כולם גרו אחד ליד השני ללא גבולות, מחיצות או גדרות. התקבלנו על ידי כל הקהילה בסבר פנים יפות, כיאה להכנסת האורחים של עדתנו הברוכה. כמאה מטרים מביתה של משפחתי זרם נהר, שנהגנו לרדת אליו כל יום.
מימיו צלולים וקרים גם שזה היה בעיצומו של הקיץ. הושט ידך ושתה כאוות נפשך, מים טהורים טובים יותר ממי עדן או כל מים אחרים. לצערי אין לנו תמונות מהמקום, מי חשב על זה בכלל, וכיום אמי טוענת שלמרות שהעיירה התפתחה והפכה לעיר ואם במרוקו, יכולה היא לזהות את הסביבה בנקל.
זהו, זה מה שאני יכול לספר על אנתיפה, עיירה שבה נולדו הוריי, זקניי ודודיי.
עלילה על יהודים במרוקו הייתה מצויה תדיר. לרוב טפלו על היהודי אשמת פגיעה בנביא או בדת המוסלמית ; כניסה למסגד או למקום קדוש בהם אסור לד'ימי לדרוך ; חזרה מהתאסלמות ; מגע מיני עם מוסלמית. על עבירות אלה נדון העבריין לשרפה. אבל יכול היה להציל עצמו על ידי קבלת האסלאם.
מוסלמים שהיו חייבים כסף ליהודי התחמקו מתשלום החוב באמצעות עלילה על היהודי. מושלים, או אנשי ממשל שרצו לסחוט כסף או רכוש מיהודי עשיר, היו מעלילים עליו עלילה כלשהי, וכדי שהמעליל יחזור בו או לא יביא דינו בפני הערכאות, היה היהודי משחד את המעליל. היו מקרים שמושל השתלט על רכוש של יהודי עשיר בתואנה שהוא עבר עבירה חמורה, שדינה מוות.
נושא רגיש במסורת המוסלמית הוא מגע מיני בין ד'מי ומוסלמית. יהודי או נוצרי שנתפש על מעשה זה, או העלילו עליו כי עשה זאת, גם אם המוסלמית פרוצה, אחת דינו מוות בשריפה, וגם רכושו יוחרם. אפילו נגיעה של יהודי בגופה של מוסלמית, ללא כל מגע מיני, כפי שאירע בפאס בתחילת 1880, עורר תסיסה ומהומה וכתוצאה ממנה נרצח יהודי אחר, שלא היה לו כל קשרלמקרה.
האירוע שנידון בו היה בעיירה קטנה בשם אנתיפה ( הערה שלי : אנתיפה הינה עיירת שבה נולדו הורי וכל משפחתי באה משם, כיום היא נקראת " פום אלג'מעה " והינה כבר עיר ואם במרוקו, בין דודתי מצד אבי מחזיק את בית הקברות המקומי על ידי תמישה כספית בשומר שמטפל בבית הקברות עד עצם היום הזה )
אנתיפה השוכנת בהרי האטלס בקרבת העיר מראכש. אין העיירה נזכרת במקורות עבריים ואין עליה פרסום כלשהו ( אביא מאמי שתחיה את רשימת הצדיקים שקבורים בעיירה, ביניהם רבי יוסף בזאיו זצוק"ל, אשתדל לדלות ממנה פרטים ככל האפשר לפי מיטב זכרונה )
דרכיה דרכי נועם (עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ״א עד המאה הי״ח
ד. הסכמת הרבים מחייבת המיעוט
את העקרון הדמוקרטי, שהרוב רשאי לכפות את החלטתו על המיעוט, למד ר׳ אליהו בן בנימין הלוי, תלמידו של ר׳ אליהו מזרחי ויורשו בכהונת דיין בקהל הרומניוטים בקושטא משנת רפ״ו עד פטירתו בשנת ש',(1540-1526) גם מפסוק זה:
במקום שנטו הרבים צריכים להטות המועטים, דאם לא כן, לא יצא לעולם דין לאמיתו, ועל כן הזהירה תורה אחרי רבים להטות אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
הרשד״ם פוסק – רבי שמואל די מדינה – , שהסכמת הסוחרים מחייבת את כולם, והוא מסתמך בכך על ר׳ יוסף קולון. כי ״הסכמת הרבים דרכי ה׳ דרכי נועם״, ״ולא יוכל אחד מהם לחזור בו ולהרוס מצב השלום והאמת״. השמירה על עקביות בהחלטות של סוחרים ואומנים היא הערובה ליחסי אנוש וכלכלה תקינים.
הדברים נאמרו על רקע המעשה דלקמן: סוחרים יהודים שלחו סחורה מעבר לים, וזו נשדדה ע״י פירטים. הנפגעים הסכימו ביניהם כי כל מה שיוחזר, יחולק יחסית לפי ערך הנכסים שהיו לכל אחד מהם. אחד הסוחרים לא היה נוכח בזמן ההחלטה, וחברו הצהיר בשמו על הסכמתו. והנ״ל כתב לו שהוא מרוצה מההסכמה. לבסוף הוחזרו ע״י השלטונות הוונציאניים רק שלש חבילות, ואחת מהן היתה של אותו סוחר. זה דורש לקבל את כל סחורתו, ומסרב להתחלק עם חבריו בטענה, שההסכמה לא היתה על דעת שיימצאו כל כך מעט סחורות, ועוד שהוא לא נטל קנין, ולא נשבע. הוא נאחז אפוא בטיעונים פורמליסטיים, למען האינטרס שלו. האחרים אומרים, כי היות וכתב שהוא מרוצה מההסכמה, הרי היא מחייבת אותו.
על הרשד״ם היה להכריע בסכסוך זה. הוא כותב, שאמנם מן הדין יכול היה כל אחד לזכות במה שהוא הציל, כי כשנישבו הסחורות נתיאשו הבעלים, אבל כיון שהסכימו ביניהם על החלוקה, וגם זה שלא היה נוכח, גילה דעתו שנוח לו הדבר, ואפילו לא היה מצהיר על כך אלא שותק, הרי אינו יכול לחזור בו, והחלטת הרבים מחייבתו. האסמכתה לכך, היא כאמור, מן הפסוק שאנו דנים בו.
על אותו פסוק מסתמך הרשד״ם בהחלטתו להעניק עדיפות למיעוט עשירים בהסכמת קהל הקשורה בהוצאה כספית (מינוי בעלי תפקידים כמו מרביץ תורה), בניגוד לרצונו של רוב בינוניים ועניים. לדידו, הפסוק ״אחרי רבים להטות״, חל רק כאשר כולם שווים. אבל אם יש הבדלים בין יחידי הקהל בחכמה ובעושר, אזי אין הולכים אחר רצון הרוב, כי ״אין זה דרכי נועם״.
ה. תקנוה חכמים נתקנו עפ״י עקרון זה
ר׳ דוד בן זמרא (הרדב״ז), כותב בהקשר לתקנת החזקות, שמטרתה להבטיח זכותו של אדם לחזקה על דירה וחנות ששכר, לבל יוכל יהודי אחר להוציאו מן הדירה ע״י שיציע למשכיר דמי שכירות גבוהים יותר, כי ״רוב תקנות חז״ל הם דרך רחמנות ותיקון הישוב, ולמדו מן הכתוב ״דרכיה דרכי נועם״.
ו. טובת האדם מול טובת הזולת
גם זכות החזקה של שוכר בית או חנות מוגבלת. ואם זכות זו פוגעת במשכיר, הרי רשאי הוא להוציא את השוכר, כי ״חייך קודמים לחיי חברך״. מעשה בראובן שהשכיר חנותו לשמעון, בלי לקצוב לו זמן. ראובן חייב כסף לגויים ואלה דוחקים בו. כדי לפרוע חובו ולהימנע ממאסר הוא רוצה למכור חנותו, אבל הקונים מוכנים לקנותה בתנאי שהשוכר יפנה את החנות. השאלה היא, האם מותר למשכיר לפנותו. הרדב״ז הדן בענין, מבסס שיקוליו על השכל וההגיון בהישענו על פסוקנו, ומגיע למסקנה:
מוציאין אותו, דלא עדיף מיניה (כלומר אין חיי השוכר חשובים מאלה של המשכיר) ואין מדרכי התורה אשר דרכיה דרכי נועם שימות ברעב או ישאל על הפתחים, וזה ידור בביתו, כל שכן אם יש עליו חובות לעכו״ם ודוחקים אותו.
על פי הדין, אין האדם נדרש להקריב קרבן לזולתו הפוגע או מסכן את עצמו, אלא אם כן רוצה הוא לנהוג מנהג חסידות. והכלל ״דרכיה דרכי נועם״ אינו מתחום של מנהג חסידות, אלא הוא מבטא נורמה מוסרית ממוצעת וסבירה, שעל האדם לנהוג בה. חשיבותה של תשובה זו היא רבה, שכן כאן מצינו את סיווגו של העקרון הנובע מן הפסוק דנן.
מתוך אותה נקודת מבט פוסק הרדב״ז (בניגוד ל״בית-יוסף״), כי קיימים גבולות למאמץ שעל הבן לעשות למען כבוד הוריו. אין נדרש ממנו להשכיר את עצמו או לחזר על הפתחים, להפסיק מלאכתו ולהזניח משפחתו כדי לפרנס את אביו ולשלם לו את מיסיו ״וכל שכן אם הבן יש לו אשה שחייב במזונותיה והתורה דרכיה דרכי נועם, אלא יעשה מלאכתו ויתפרנסו כולם בשוה״. כלומר, יפרנס הוריו באותה רמה בה הוא חי, ובהתאם ליכולתו.
להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545 – 1619 – חיים בנטוב
חידוש העולם
האמונה בחידוש העולם היא לדעתו דבר שלא ניתן להוכיחו ״כי בכבד דברי האבות וקבלתם יקויים חידוש העולם כי לא בא עליו מופת״, ולכן הסמיכה התורה ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו״, שהשבת היא עדות על חידוש העולם והיא באה לנו רק על־ידי דברי האבות וקבלתם. אבל עובדה זו אינה מפריעה כלל, וחידוש העולם הוא ודאי אצלו, ודרכו הוא מוכיח את האמונה בנסים. הוא מפרש את הפסוק ״אל אלקים הי״: ״שהוא בעל היכולת ויכול לשנות הדברים מטבעם ומהוייתם לפי שהוא דיבר ויקרא ארץ, שהוא חידש העולם, ובזה יכול לעשות נפלאות ולשנות הטבע״. ובמקום אחר הוא מוסיף שלא רק שהאל ברא העולם, אלא שאף קיומו אינו בטבע אלא בהשגחה תמידית:
הוא צוה ויעמוד גילה לנו שבריאת הקב״ה את העולם אינו כשאר הפעולים שיבטלו ותשאר פעולתם קיימת אחריהם, אלא כהגה היוצא מפי האדם שאין קיום לדבור זולת קיום האדם כן א״א קיום והשארות לעולם בלתי האל יתברך וזהו הוא צוה ויעמוד אפילו אחר שנברא אלו הוא לא היה רוצה בקיומו — לא יקויים. או ירצה שהפילוסופים אומרים שכל הווה נפסד ולזה העולם יפסד, וכבר השיב הרב שזה אינו אלא בהווה טבעי לא בהווה מסיבת השי״ת. וג״כ נוכל לומר שזה אינו אלא במקויים דרך טבע שלא יקויים רק יפסד. אבל דרך השגחה יקויים. וזהו כי הוא אמד ויהי לא נהיה מטבעו, ולזה יקויים כ״ש שהקיום אינו טבעי אלא בהשגחה זהו הוא צוד. ויעמוד העמד השגחיי ולא טבעי»
אבל במקום אחר דוחה הוא את דברי הרמב״ם, שאמר שהעולם לא יפסד. על הפסוק ״לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד״ הוא אומר: ״:היפך דברי הרמב״ם ח״ב פכ״ט שהפסד זה העולם הוא ממה שלא ראינו בזה דברי נביא״.
הגדרת הנם
ראינו שעובדת היות ה׳ מחדש העולם, היא המסבירה את יכולתו לעשות נפלאות ולשנות הטבע. אך את עשיית הנס הוא מסביר כך:
הנם לא יתמיד וזהו גדר הנס שפעם א׳ יצא דבר מטבעו לצורך איש צדיק וישוב כשהיה, ואילו היה מתמיד לא היה זה נס אלא טבע ולזה תמצא שאמרו וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון שתנאי התנה הקב״ה עם הים שיקרע לפני בני ישראל… שהתנאי היה שיקרע הים בנס ונם אינו כי אם כשישוב לטבעו מהר כאשר כתב הרמב״ם באגרת תחית המתים.
בהסברת הנסים מזדהה אפוא עם דרכו של הרמב״ם. הבחירה וידיעת ה׳
על הפסוק ״ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם״ (תהילים קלט) הוא כותב: ״ועל ספרך — המערכות — כל מעשי יכתבו וג״כ נכתבים הימים שיוצרו בהם מעשי ואעפ״כ אין א׳ שיהיה סבה — בהם. אלא הכל כפי בחירתי כי ידיעתך לא תנצח טבע האפשר ולא תכריחהו״.
אבל יש מקרים יוצאים מן הכלל שבהם מוגבלת הבחירה. הוא שם בפי דוד המלך דברי התגוננות נגד המבזים אותו על היותו מזרע רות המואביה: ״ הלא תדעו שזה אינו בבחירת האדם והכל מסובב מאתו יתברך. ראיה לזה אבינו יעקב הלא חסיד היה ועכ״ז נכשל בב' אחיות אלא זה מוציאני מאשמה על דרך צדקה ממני. ממני היו הדברים אמרה בת קול״.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
אם כך חלק מהקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ"ח – 1508 כבר מצא שם עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב..ובעזה היום כשבעים בעלי בתים.
רדב"ז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט 1479 – ה'של"ד 1573), מחבר שו"ת הרדב"ז.
רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט (1479) למשפחה של תלמידי חכמים. בצעירותו למד אצל רבי יוסי סרגוסי. בזמן גירוש ספרד, בהיותו בן 13, נדדה משפחתו לפאס אשר במרוקו, ומשם לצפת ולירושלים. בשנת ה'רע"ג 1513, עקב המצוקה הכלכלית בירושלים והפרעות, עזב הרדב"ז את ירושלים ועבר למצרים לישיבת רבי יצחק הכהן שולאל, שם מונה לאב בית דין. אחרי כיבוש מצרים על ידי העות'מאנים (שנת 1517), מונה רדב"ז למנהיגה של יהדות מצרים. רדב"ז היה אב בית דין, ראש ישיבה, גבאי צדקה והאחראי לרכוש הציבורי של יהדות מצרים. הוא התפרנס מסחר בתבואה ובעורות , והצלחתו הרבה בכך הביאה לו עושר רב.
אחרי ארבעים שנות רבנות במצרים עזב הרדב"ז את קהילתו ותפקידו, וחזר לירושלים (בשנת ה'שי"ג; 1553 לערך), ומשם עקר לצפת, הואיל ולא הייתה לו שלווה בירושלים. הרדב"ז חי בצפת עשרים שנה ונפטר בשיבה טובה בכ"א בחשוון שנת ה'של"ד (1573).
יש המציינים שנים אחרות כתאריכי לידתו או פטירתו, כדי להתאימם למסורת המובאת בספר קורא הדורות לפיה נפטר הרדב"ז בגיל 110.
אחד מתחיבוריו
- כללי הגמרא – מודפס בספר "מהררי נמרים"
- יקר תפארת – פרוש למשנה תורה של הרמב"ם
- מצודות דוד – ספר זה איננו הבאור הידוע "מצודת דוד" על הנ"ך, אלא באור לתרי"ג מצוות, אשר פרש את המצוות בדרש הפשט והסוד
- מגן דוד – ספר קבלה אשר מבאר את אותיות ה"אב
- מכתב לדוד – פירוש על שיר השירים
הרדב"ז כתב למעלה מ-10,000 תשובות, אולם רובן אבדו. בסך הכל קיימות מעל 2,000 תשובות המכונסות בשלושה שו"תים:
- שו"ת הרדב"ז
- שו"ת דברי דוד
- שו"ת הון יוסף – אינו שייך לרדב"ז אלא לצאצא שלו – ר' יוסף זמירו
למידיו הידועים הוא רבי בצלאל אשכנזי, מחבר השיטה המקובצת.
באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג'ארה, עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה " לא קם בישראל כישראל ", ובשם האר"י ז"ל הקדוש אמרו ששירותיו תשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו " אור החכמה " כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר.
עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון, שם כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את " אהבה בתענוגים " – פירוש על המשניות.
לפי המקורות שבידינו לא עסק רבינו בעסקי ציבור. הוא אף לא חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת תשע"ו, ועליו חתומים כל רבני חברון. לעומת זאת מופיעה חתימתו על קבלת מעות מיהודי איטליה, יחד עם כבוד הרב אליעזר בן ארחא ורבי יוסף אבוהב, בשנות ת"ג.
מעשה נורא, שנתרחש ערב פטירתו מובא בספר " זכרון ירושלים " ; פעם אחת בא פחה לעיר הקודש חברון ת"ו, ומנהג הישמעאלים ביום שישי הולכים להתפלל במערת המכפלה. ובתוכם בא הפחה מסטנבול ורצה לראות מה שישי בתוך המערה.
ובין כך נפל החרב שלו מן התיק… והייתה מצופה זהב ואבנים טובות והיה שוה כל הון וגזר על הישמעאלים שיוציאו מן המערה והורידו אותם בחבלים ולא הספיקו עד שהוציאו אותם מתים. וכיוון שראה הפחה כן, מה יעשה וכי ימותו כולם, וגזר על ישראל ונתן להם זמן שלושה ימים.
עשו ישראל תעניות ותפילות, ואחר כך כשהגיע הזמן נתפחדו ישראל להיכנס ועשו גורל. ונפל הגורל על הצדיק חסד לאברהם זיע"א. ותכף ומיד כשראה שהגורל נפל עליו, טבל ולבש תכריכים כל הלילה היו יושבים אצלו ודורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו עליו השלום.
אחר כך אמר להם שיתפללו בעדו שישמר מכל דבר צער, והלך למערת המכפלה, והכניסו אותו בחבל וירד בתוכה, וכיוון שירד חזר להם החרב בחב, ואמר עתה הגיע העת שאראה בתוכה.
והלך בתוך המערה וראה אדם אחד עומד ונתפחד ואמר שמע ישראל. ואחר כך שאל לו מי אתה, והשיב לו אני אלעזר עבד אברהם. ואמר לו כיצד באת לכאן מוסיפר לו המעשה ואמר לו המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב זיע"א אם תכנס.
וכך היה ונתנו רשות להיכנס. ונכנס, ומרוב פחד לא אמר להם שלום עליכם שנתעלף, ונתנו לו ריחות וקם וסיפר להם המעשה. אולי לזה התכוון החיד"א שכתב בשם הגדולים בערך על רבינו : " ונתגלו לו אבותינו הקדושים.
וכיוון שראה שזה הגן עדן לא רצה לצאת ואמרו לו שזה לא אפשר. אתה מוכרח לצאת ולמחר תהיה נשמתך כאן. וכל ישראל היו מתאווים לראותו כי חשבו חס ושלום ודי למבין. ומאת ה' העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח והיו כל ישראל שמחים על זה. ואמר להם כך וכך נגזר עליו וכך רצונו בזה שלמחר יהיה פטירתו ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.
כל הלילה היו יושבים אצלו והא דורש להם עניין קבלה עד קודם אור הבוקר. וירד בטבילה שלו בביתו ולבש תכריכים. למד עם הקהל וקודם אור הבוקר אחר משע ישראל יצאה נשמתו. והייתה בכייה גדולה והספדות ועל אלה אני בוכה.
על זמן פטירתו מביא החיד"א את מסורת המשפחה : " ומז"ה עלה לשמים יום השישי פרשת חיי שרה, שנת ה' ת"ד, בעיר הקודש לברון תוב"ב. היה זה ביום כ"א בחשון לפי ספר שם הגדולים.
אמנם רבני ירושלים, בהסכמתם ל " זהרי חמה ", בשנת בקש"ו צדק – ת"ח – 1648 כותבים, : אברהם אזולאי נר"ו. אך לא נראה לערער בשל כךאם מסורת המשפחה. תאריך החיד"א מקבל גם אישור ממקום אחר.
רבי דוד קונפטי כותב : " כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת"ה ליצירה…זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנזכרים זולת מעטים שכבר היו בעולמם… והר"ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.
רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר על המצבות. לידו נקבר רעהו, רבה של חברון, רבי אליעזר בן ארחא.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבי משה אלבראהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין בן רבי יוסף גבאי, אלה המה ארבעת הרבנים החתומים בתקנה הראשונה של " ספר התקנות למגורשי קשטיליא בפאס ". התקנה ההיא נעשית ביום שבת י"ב סיון רנ"ד ונכתבה בלשון ספרדית וכל עניינה כמעט על דבר ירושה, צואה, דמי תכריכין וקבורה. חובות שעל האיש המת, וחילוק נכסיו.
מובן הדבר כי נעשתה לרגלי הוצאות המאורעות של הדבר והרעב כמו שזכרנו בפרק הקודם כי היו נאלצים הרבנים ההם אז לתקן תקנות שכל כך היו נחוצות להשקיט ריב ומדון בנוגע לנכסי המתים אז מפני הסכסוכים שתקרינה בין קרובי המת וירשיו.
התקנה השניה שבספר התקנות נעשתה אחרי כן כשנתיים וחצי ביום שבת י"ב טבת שנת רנ"ז שאז התחילו כבר ימי טובה לבוא, על התקנה הזו השנית חתמו רק שניים שכנרה היו ספרי הבית דין, והם : רבי משה בלאנסי ורבי יעקב פרייאנטי, וזה היה משורר גדול וחיבר קינות בכי ( המחבר מעיד שראה מהם בתוך קובץ הקינות הנהוגים לאומרם במרוקו, ובספר שירים כתב יד אוקספורד נו' 1189 נמצא שיר מיעקב פרייאנטי.
והנה על פיו של רבי חיים גאגין , למעלה, הודע לנון עוד רבנים שחיו אז סביב לשנת ר"ס. והם : רבי משה חליוואה, הראשון שהרהיב עז להנהיג את הנפיחה ולהתירה לכתחילה אף לתושבים, רבי יוסף עוזיאל – משפחת עוזיאל היא אחת ממשפחות המיוחסות שבספרד כנודע ושלשלת גדולה של רבנים נמצא שיצאו מקרבה בפאס כמו שנזכיר הלאה. אכן גם בטורקיה באו שמה רבנים אחדים על ידי בשאלות ותשובות " אהלי תם – ורבי שמואל צבאח שהתנגדו לדעת רבי משה חליואה ועם היותם גם הם מהמגורשים לא חפצו להסביר ולהתיר.
ולהיפך הם עזרו והחזיקו ביד רבי שלום מסנות מעיר תוניס שנמצא אז בפאס ושעוררת את התושבים לבטל את ההיתר. רבי משה חליואה ורבי יוסף עוזיאל שניהם למדו בספרד לפני רבי שמואל בלאנסי ויחשבו לגדולי תלמידיו.
הראשון בא במשא ומתן חד הוא ורבי שלום מסנות הנזכר עם ר"צ דוראן הרב באלג'יר אז, ולפי הנראה היה גדול בתורה עד שהרבה מהרבנים ששימשו אחריו נחשבו לתלמידיו. הוא מת לפני שנת רפ"ו ועל מקומו נשארו הרבנים האלה : רבי היודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל ( כנראה בנו או אחיו של רבי יוסף עוזיאל הנזכר ).
רבי אברהם דליאון ( אולי בנו של רבי יצחק די ליאון ), רבי נחמן בן סונבאל, רבי בן רבי משה מינדא או מינדיס, רבי יצחק בן רבי יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב – אולי בנו של רבי יצחק – רבי יהשוע קורקיס, רבי אברהם אדרוטאיל בנו של רבי שלמה אדרוטאיל שמת בשנה הראשונה לבוא מגורשי ספרד בפאס, רבי יעקב אמיגו.
כל הרבנים האלה שימשו ברבנותם בעשרים השנים האחרונות שלהמאה השלישית מהם היה רק רבי אברהם דליאון שמת עוד לפני שנת רצ"ה, וחמשת הרבנים רבי יהודה בם רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל ורבי יעקב אמיגו אלה מתו בין סוף המאה השלישית ובין תחלת המאה הרביעית, על כן לפני שנת ש"ה, כי בתקנה השלישי מספר התקנות שנתקנה אז בעשירי בניסן של השנה ההיא שנת ש"ה לא נמנו חמשת המגורשים בשנת רצ"ה לרבי חיים גאגין.
הרבנים ההם, אך החמשה האחרים רבי נחמן בן סונבאל, רבי יחצק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהושע קוריס ורבי יוסף מידא, הם נשארו עוד אז בחיים וימנו על התקנה ההיא, ושלשה מהם והם ר"נ בן סונבאל, רבי יצחק נהון ורבי יהושע קורקיס, האריכו ימים עוד אחרי שנת שי"א ויהיו נועדים בהתקנות אשר תקנו אז בין שנות ש"ה שי"א. 1545 – 1551.
ובמשך השנים ההם בעת שאחדים מהרבנים הנזכרים נפקדו מבין מועצת רבני עדת המגורשים, היו עוד רבנים אחרים גדולים ונכבדים שמלאו מיד את מקומם. וגם הם רבם היו המה בעצמם ילידי ספרד ואך באו בהיותם עוליט ימים לפאס ושם רכשו להם ידיעתם בתורה.
הרבנים האלה שמלאו מקום הראשונים נמנו אז בתחלת המאה הרביעית ואלה הם : רבי אברהם חאגיז, מת לפני שנת שכ"ג, רבי אברהם עוזיאל, מת סביב לשנת שי"ל, ואולי היה בנו של רבי יהודה עוזיאל הנזכר, רבי שם טוב בן רבי יעקב אמיגו, מת לפני שנת שכ"ח, רבי יצחק דונדון, מת לפני שנת שכ"ג.
הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי-הירשברג
הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי לאחר שכבשו הוואנדאלים את אפריקה(430) באה תקופת הפוגה ליהודים ולכיתות ה׳כופרים׳ הנוצרים. הוואנדאלים עצמם השתייכו לכת האריאנים, אחד הפלגים בנצרות שנרדפו על צוואר על־ידי הכנסיה הקאתולית הרשמית בשל חילוקי־ דעות דוגמאטיים על מהותו של ישו. אותן הגזירות שנגזרו על האריאנים גזרו הם עתה על הקאתולים, ושפכו את חמתם על הכמורה הקאתולית׳ החרימו את רכושה וגירשוה מהארץ. הוואנדאלים שרפו את ספרי הפנסיה הרשמית לפנים, והנהיגו את מנהגם שלהם בכנסיותיה. ייתכן, שהיהודים ראו בעין יפה את המיפנה הזה, ואולי אף עזרו לוואנדאלים. בסוף ימי שלטונם התחילו הוואנדאלים נוהגים בסובלנות כלפי אויביהם בנפש, הקאתולים, הרשו לכמריהם לחזור לארץ, החזירו על כנו את המטרופוליט של קרתיגני והתירו בחירת בישופים חדשים. אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתה של הכמורה האורתודוכסית, והיתד, שנאה כבושה בלבה נגד האריאנים ונגד היהודים. באותו זמן נהג הקיסר יוסטין בביזאנטיון ביד רמה נגד האריאנים וגזר עליהם חרם.
אז התחיל יוסטיניאן, בן אחיו של יוסטין וחברו לקיסרות ולאחר מותו של זה (527) יורשו לכסא האימפראטור, לחשוב מחשבות על כיבושה מהדש של אפריקה וחידוש האימפריה הרומית כקדם. אמנם, כל יועציו המדיניים והצבאיים של יום־ טיניאן ניסו להשיאו עצה טובה, מבוססת על שיקולים איסטראטגיים ומדיניים, שלא יכניס את ראשו בסיכון הכרוך במלחמה עם הוואנדאלים, שהיא קרובה לכיש־ לון מלניצחון. כנגדם הסיתו את הקיסר חוגי הגולים מאפריקה ואנשי הכמורה לצאת למלחמה על הכופרים. יוסטיניאן היסס ולבסוף נשמע לצו מפורש משמים להילחם בוואנדאלים, שהועבר אליו על־ידי אחד הבישופים — כן מתאר פרוקו־ פיוס מקיסרי את הדברים. ואז פקד על בליסאר, אחד ממצביאיו המנוסים, לעלות על אפריקה בגיס של 16,000 איש, שהושט בשייטת בת 500 ספינות־הובלה, בלוויית 92 סיירות. אל מטהו של בליסאר נתלווה ידידו פרוקופיוס מקיסרי, כסופר צבאי, שמתפקידו לתאר את מסע הכיבוש. צי־הפלישה הגיע בספטמבר 533 לחופי אפריקה. בליסאר נהג בזהירות ולא גיסה לכבוש בהתקפת־מצח את קרתיגני, בירת הוואנדאלים. שורה של שגיאות מצידם של המותקפים גרמה לכך, שחיל הפולשים נחל בקרבות ניצחון אחר ניצחון וכעבור זמן קצר נפלה קרתיגני בידי בליסאר. אז הועברו לקונסטאנטינופול כלי בית־המקדש של ירושלים, שהיו כאן משנת