תורת אמך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת כי תבא ◆
תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת כי תבא ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת
בה)כו, א(.
כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל )התרס"ה(. בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב )משלי טו, כג(, שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש )בר"ר א, ד(, לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר )במשלי א, כב(, ה' קנני ראשית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם )ברכות נה(, והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב )שם ח, ל(, ואהיה אצלו אמון, ודרשורבותינו ז"ל )תנחומא בראשית א(, אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב )ירמיה לג כה(, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה" לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב )דברים לג, ד(, תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם )סנהדרין נט(. "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.
והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…
כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות נתפזרו בכל מה שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו
אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה. ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. }להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה{.
ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות
ובמופתים )כו, ח(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל )סוכה נב:(, לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב )תהלים לז, לב(,צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו. "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב )דברים לג, ב(, מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל )קידושין ל:(, אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל )מנחות מג:(, כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש )שנותנים מורא על רואיהם(, שנאמר )דברים כח, י(, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא ליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל )ברכות ו(, אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות ישראל, כאומרם
בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך )כו, יא(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל )ברכות ה(,אין טוב אלא תורה, שנאמר )משלי ד, ב(, "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש, שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.
ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי )כו, יג(.
כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.
וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו )כו, יח(.
כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל )התרכ"ז – התשי"ח(. בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר )דברים כו, יט(, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם)כז, כו(.
כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם )התק"ז – התקפ"ב(, נאמר
בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה.
ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים
ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן,
החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים
תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות
חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד
שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה)כח, מג(.
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה )התרמ"ו – התשל"ו(, יובן בהקדים מה שכתב הזוהר )זו"ח שיה"ש כד:(, שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים
בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה
מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.
מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם
על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה. וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא )עמוד לז(, תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" )דברים לב, ג(, אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" )משלי י, ז(, אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה.
ובשו"ת יפה שעה )או"ח סימן יט(, כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה )אות כג(. וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה
שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים )ח"ו או"ח סימן יד(, וכן בספרו השיב משה )סימן י עמוד 64 (, וז"ל שהעיקר כדעת מרן )או"ח סימן קכד ס"ה(, וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו. והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם
שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם )סימן קסז(, וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה.
וידוע המעשה שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר
החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.
מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות, ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע )סימן רטו סעיף ג(, תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה )ס"ק טז(, משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן )פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות(, וכתב הרב בן איש חי )מסעי אות טז(, וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן. והליכות עולם )ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'(, כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה )ס"ס קפד(, לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת )סימן ט(, העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שעורתיו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com
פעמים מספר 4-פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית
הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית
פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980
פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח
יוסף שטרית
בְַּת יוסף מְיָחֶלֶת,
הטוב ממך שואלת,
מהר ארצה תהי נוחֶלֶת
מיָד הישמעלי.
אבי, ברוֹב רחמיך,
החֵש מושיע עמך,
ועשה למען שמך,
כל חטא מחול לי.
בוראי, רַחם יחידתי,
צורי, חַזק קהלתי.
והַעֲלני לארץ חמדתי
וְאַקֵטר כְּלִילִי.
בתוך רבים אֲהַלְלֶנו,
דגלו יָרים בְּאָהֳלֵינו.
הפלא חסדך אֵלֵינו,
וְּרֵצה חֵן זֶה קוֹלי
Le mariage trad. chez les juifs marocains…I.B.Ami
Vallée du Todra. Mercredi matin, le père de la mariée invite la famille du marié, des amis et la plupart des habitants du mellah à déjeuner. Les sosbinim installent le marié sur une mule décorée par eux. Ils paradent, accompagnés des tamzwaràt qui chantent et dansent, dans le village, avant 
d'arriver chez le beau-père pour le déjeuner. On sert aux invités de la viande grillée et "les seaux de mahia parlent". L'après-midi, les sosbinim emmènent le marié au ruisseau. La fiancée, chargée sur le dos de sa mère et accompagnée des femmes qui chantent et dansent et font des fumigations d'encens, est aussi conduite au ruisseau. Pendant la cérémonie nuptiale, les mariés sont recouverts d'un drap et ne se voient pas. Le verre de vin est brisé par un ami du marié. La mariée est conduite à sa nouvelle maison. En route, les gens lui offrent du petit lait et du miel. Sa belle-mère l'acueille avec du lait et du miel, en lui disant : "hâk torbëh, hâk torbch" (tiens, réussis).
lmeghrane. Mardi soir, les tamzwaràt viennent laver la mariée, lui couper les ongles et l'épiler. Le lendemain matin, la mère de la jeune fille sert du barkuks à toute la qbîla ou tribu. Tous ceux qui prennent part à ce repas déposent, en partant, dans un seau une grarna, que les parents gardent ou donnent à leur fille. Les rabbins évaluent le trousseau. Ils demandent trois fois au marié s'il consent à épouser la fille. A cette occasion, elle reçoit un bijou de son futur mari. L'après-midi, les mariés sont emmenés au ruisseau. La jeune fille est tenue d'ôter tous ses vieux habits et de mettre seulement du neuf. On lui applique du henné dans les cheveux et on enduit son corps d'un parfum, dit hwat. Les mariés sont ceints d'un hzâm. Les islan accompagnent le jeune homme, qui monte une mule, en tirant des coups de fusil. Quand le fiancé arrive près de sa maison, une tamzwarà prend une bouteille pleine de hwat et danse avec, trois ou cinq fois autour de lui, et ensuite, autour de la mule. Les islan vont chercher la mariée, à laquelle une des tamzwarât a mis un foulard autour de la bouche, afin de l’empêcher de parler. En arrivant chez le marié, un des islan lui fait faire trois fois le tour de la maison, pendant qu'elle est encore sur la mule, Les tamzwarât dansent autour d'elle, tout en tenant la bouteille de parfum. Sa belle-mère lui offre une grenade. Elle la trempe dans le lait et la projette sur le mur. Un des islan soulève la jeune fille et la dépose sur la table. On lui met sur la tête un oeuf, un qdndïl et du sel; sa soeur prend soin à ce qu'aucun objet ne tombe. Après la cérémonie nuptiale, la soeur s’empresse de déposer le qandïl dans la chambre des mariés. La lampe doit brûler jusqu'au bout. Dès que les invités terminent leur repas, on sert les mêmes mets aux mariés
On prépare le hwat avec du "nowwer" (poudre des fleurs), du "bhor" (un produit pour fumigation) et du "rëhân" (myrte). On fait bouillir le mélange et on laisse décanter pendant 4-5 jours
Dans le Sous. A Taroudant, mercredi après-midi, deux islan emportent le marié sur leurs épaules etl’emmènent au mikvé. Quand ils reviennent, les femmes conduisent la mariée. Elles la peignent et lui mettent du 'kart et se débarrassent ensuite du peigne, du miroir et du 'ker, en disant: "Tu ne verras jamais le mal, sois bénie pour ton mari! ". La cérémonie nuptiale a lieu chez le fiancé. Les hahaminaccompagnent la mariée, qui est soulevée par lesislan. A l'entrée de la maison des bêaux-parents, on lui offre de la menthe et du lait. Pendant la cérémonie, une vieille femme tient par dessus la tête de la marié une "rabtâ dal hbâq" (bouquet de basilic); on lui offre après une grama. C'est le marié qui brise le verre. Après la bénédiction, les mariés entrent dans leur chambre, où les islan leur apportent des pigeons farcis, de la langue (indispensable afin qu'ils soient bons), des oeufs, des amandes et des noix. Ils ne peuvent manger que dans la chambre. On leur donne aussi de la "mahia mtsqla".Dès que le mari déflore la jeune fille, il quitte la chambre et rejoint ses amis
A Tiznit, mercredi, "yom el'araba" (le jour du fleuve), on emmène la mariée à la source, et le marié, au ruisseau. Après que les femmes lavent la mariée et l'enduisent de musc, elles jettent sa vieille robe et lui mettent de nouveaux habits. Les islan chargent le marié sur leurs épaules et le ramènent à la maison. A l'entrée, une tamzwarà danse autour de lui en battant du bendir. C'est le seh islan qui soulève la mariée et la conduit à la maison, pendant que les jeunes gens tirent des coups de fusil. En arrivant, le jeune homme offre à sa fiancée du lait, dont elle doit boire cinq gorgées. 11 en profite, pour lui écraser le pied, afin de la dominer. Il lui dit : "Tu viendras à moi avec des enfants, je viendrai à toi avec de l'argent", et la femme répond : "je te vaincrai avec des enfants .et non avec de l'argent". Le reste de la tasse de lait est déposé près de la porte. Personne n'y touchera. Le lendemain, quelqu'un de la famille se débarrassera du liquide. Après la bénédiction, les mariés entrent dans leur chambre. Ils y trouvent un enfant sur leur lit, qui restera là jusqu'à la fin de leur repas. C'est alors que le seh islan dit au couple: "farho, forho! " (soyez heureux ),־et les islan crient: " 'baha, 'bato" (il l'a eue, elle l'a eu). Ils quittent ensuite la chambre et laissent le couple seul
מנהגי ראש השנה אצל יהודי המגרב-רפאל בן שמחון
ראש־השנה
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
חודש תשרי
שלושה שמות לחודש הזה: תשרי, ירח האיתנים, החודש השביעי .
מקור שם חודש תשרי, מאכדית־״תשרית״ שפירושו: התחלה. תשרי הוא גם החודש הראשון למנין השנה. מזלו של חודש זה מאזנים, כי בו מתאזנים היום והלילה. כמו־כן, לפי המסורת נדון העולם בחודש זה ומעשה בני אדם נשקלים בו. במקרא נקרא חודש זה גם בשם ״ירח איתנים״ על־פי הכתוב: ״ויקהלו אל המלך שלמה כל־איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החודש השביעי (מלכים א, ח־ב). תשרי הוא החודש הראשון למנין בריאת העולם והחודש השביעי למנין יציאת מצרים. התורה קראתו בכל מקום החודש השביעי, לפי שהוא שביעי למנין החודשים שמתחיל תמיד מניסן. בדרך־כלל, המספר שבע הוא תמיד חביב וחכמינו אמרו: ״כל השביעיות חביבים למעלה״.
קביעת ״ראש השנה״
על התואר ״ראש־השנה״, מתחרים שני חודשים ־ניסן ותשרי, מי ביניהם יזכה ב״כתר״ זה ויעמוד בראש. החודש ניסן הוא ״ראש חודשים״ ואלו חודש תשרי הוא למעשה ״ראש־השנה״ אף על־פי שבתורה לא נזכר השם ״ראש השנה״. עם־זאת, חודש תשרי הוא גם ״ראש־השנה לשנים ולשמיטין, לנטיעות ולירקות (ראש־השנה, פרק א, משנה א).
הערת המחבר : המלה ״ראש השנה״ מופיעה פעם אחת ביחזקאל מ. א ולא מדובר שם על החג ממש, כי אם על תקופת החג. ״בראש השנה״ בעשור לחודש. בתורה הוא נקרא פעם ״יום תרועה״ (במדבר כט, א) ופעם ״יום זכרון תרועה״(ויקרא כג, כד). בספר נחמיה ח, ט) כתוב ״היום קדוש הוא, או יום אחד לחודש השביעי״ ולא ראש השנה, רק במשנה מצויין ״ראש השנה״.
ערב ראש השנה
ההכנות לראש־השנה הן בעיקר נפשיות, לכן היראים נהגו להתענות בערב ראש־השנה, זאת בהסתמך על המדרשים שזכות גדולה לו לאדם וזכות לו שיוותרו לו על שליש מעוונותיו. נהגו גם לעלות לבית החיים אחר המקווה ואחר סדר המלקות כדי להשתטח על קברי הצדיקים ולבקש רחמים, מסתפרים ומרבים בצדקה, בראש־השנה ויום הכיפורים היו שנהגו ללבוש בגדים לבנים, אך לא בגדים חדשים.
גם באלג׳יריה השכנה, אין לובשים בגד חדש בראש־השנה. (מנחה לאברהם).
ליל התנור
יהודי לוב נהגו שבליל ערב ראש־השנה וכן בליל ערב יום הכיפורים, עוד לפני שקיעת החמה, מטגנים ברחובות השכונה היהודית, סופגניות או לביבות הנקראות בערבית ״ספנז״׳ לביבות אלה נמכרות בכמויות גדולות מתחילת הערב ובמשך כל הלילה עד למחרת היום, כל ראש משפחה קונה כמויות ומביא לביתו ועקרת הבית מחלקת מהן לבני המשפחה הקרובים. לילה זה נקרא ״ליל התנור״.
כרטיסי ברכה
יהודי מרוקו לא נהגו להשתמש בכרטיסי ברכה בראש־השנה, אולם כאשר ועד הקהילה שלח אגרות או הוראות לבתי־כנסת לפני ראש־השנה, הוא חתם את האיגרת בתוספת הברכה ״תכתבו בספר חיים טובים ושלום״. גם כאשר מישהו שלח מכתב לקרובו, הוא ציין בראש האגרת ״לשנה טובה תכתב״
קבלת החג
תפילת ערבית
אוירת חג מיוחדת שרתה תמיד בשכונת ה־מללאח בימי החגים. כל רחובותיה לבשו צורה הדורה של חג. התושבים מלובשים בבגדי יום־טוב, הלכו בחיפזון לבתי־כנסת כשלצידם או מאחוריהם פוסעים ילדיהם, מלובשים אף הם בבגדי חג וכשהם נושאים תחת בית־השחי סידורים ומחזורים.
בימים הנוראים, כל בתי־כנסת המו מתפללים, זקנים וצעירים נפגשו כאן לתפילת שני ימי ראש־השנה, הלא הם ימי הדין בהם עומרים כל בני מרון, ולכן איש לא נעדר.
תפילת ערבית נפתחת בפזמון:
אחות קטנה תפלותיה, עורכה ועונה תהלותיה, אל נא רפא נא למחלותיה, תכלה שנה וקללותיה.
אולם בליל שני, נהגו בעירי מכנאס להתחיל שבמקום ״אחות קטנה״ התחילו בפזמון:
חון תחון על בניך לך שבים, ובפחד לפניך נצבים״…
ה״רנטא״ (ההכנסה)
בתי־הכנסת במכנאס היו רובם ככולם הקדש משפחתי מדורי דורות והבעלים התפרנסו מההכנסות או נעזרו באופן חלקי, ובתמורה, הם מילאו את התפקיד של שליחי־ציבור. לא נהגו למכור בכל שבת וחג את ״העליות לתורה״, במקום זה נמכרו העליות פעמיים בשנה, תחת השם ״רנט״א״ (הכנסה).
כמו־כן במרוקו לא נהגו למכור מקומות תפילה בימים הנוראים, גם לא שמעו אף־פעם על זה. תשלום ה״רנטא״ כלל הכל, גם שליח־ציבור ועוזריו, השמש ומסדר התפילות, ראו בתפקידם מטרה נעלה ומצוה גדולה ולא גבו כל תמורה או דמי־שירות מהמתפללים, זולת דמי ה״רנטא״, אולם כהכרת תודה מצד המתפללים, הקהל התנדב סכומי כסף לשליח־ציבור ולשמש בהזדמנויות שונות, בחגים ובשמחות כגון: ברית מילה, בר מצווה, חתונות וכדומה.
הערת המחבר : ״רנט״א״-מלה ספרדית שפירושה הכנסה. את העליות בשבתות ובמועדים לא נמכרו, זאת כדי לא לעשות הפסקות באמצע התפילה, לכן פעמיים בשנה, ביום האחרון של חג הפסח וביום הראשון של חג הסוכות נמכרה ה״רנט״א״.
נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
מתוך חוברת " פעמים " 82 – חכמת נשים
לימוד עם גברים נוכח מגבלות דיני הצניעות
העברת מידע מנשים לגברים ומגברים לנשים מעלה את השאלה כיצד שמרו המעבירים על הכללים והמנהגים של הצניעות. אבן סעד, שכתב בתקופה העבאסית על חברי הנביא, מספר שעאישה היתה מופרדת מחלק מהגברים שפגשה באמצעות וילון או שעטתה רעלה, אולם עניינו בסוגיית ההפרדה בין המינים המכונה מוסד החג׳אב מתייחם בעיקר לנשות הנביא, בעקבות הפסוק הקראני המקורי. בספר עזר על שיטות להעברת חדית׳ מהמאה הרביעית/העשירית, מביא אלראמהרמזי את דעתו של שֻעְבָּה, שמי ששומע מסורות מבלי לראות את פני המספר אינו רשאי למסור ממנו. מאתיים שנה מאוחר יותר, דן אבן אלצלאח בסוגיית שמיעת מורה מאחורי פרגוד (חג׳אב) בהקשר של המרחק בין המורה לתלמידים ומידת הדיוק של מה שנשמע. הקטע השייך לענייננו נכתב בלשון זכר, והדבר מתאים מבחינה לשונית, כי כך מתייחם המחבר הן לגברים והן לנשים, אם כי אנו מניחים שהוא התכוון בעיקר לנשים.
אבן אלצלאח ראה דרך מסירה זו כמהימנה לא פחות מכל אחת מהקטגוריות המהימנות של שמיעה, כל עוד קולו של המורה מוכר ונוכחותו ודאית. האסמכתא שניתנה לכשרותה של דרך מסירה זו היא שעאישה ונשים אחרות של הנביא נשמעו מאחורי פרגוד(חג׳אב), והמידע שלהן נמסר הלאה בהסתמך על קולותיהן. עדות נוספת מובאת במסורת שלפיה המסלמים הראשונים ידעו להבחין בין הקריאה לתפילה מפיו של בלאל לבין זו מפיו של אבן אֻם מַכְתּום, אפילו בלילה. אולם גירסה מפורטת יותר של דעתו של אותו שעבה מסבירה שאם אינך רואה את פני המומחה לחדית׳, אין למסור ממנו, שמא השטן הופיע בצורתו. ממילא עולה התהייה האם השטן לא יכול היה לעטות את צורתו של מומחה ׳'חדית׳ גם אם פניו גלויים, וייתכן שמשום כך סיים אבן אלצלאח את הקטע הזה בביטוי אלוהים יודע טוב יותר״. במקרים אחדים מסופר שאשה פגשה גברים בהיותה מאחורי פרגוד (מִן וָרָא אַלְחִג'אַב); לעתים נאמר שאב, אח או בן התלוו לאשה. ייתכן כמובן, שהגיל הצעיר של התלמידות, יותר מאשר צניעותן, הוא שהצריך את הליווי שלהן.
סורה 33 – המחנות – פסוק 33….
وَقَرْنَ فِي بُيُوتِكُنَّ وَلَا تَبَرَّجْنَ تَبَرُّجَ الْجَاهِلِيَّةِ الْأُولَى وَأَقِمْنَ الصَّلَاةَ وَآتِينَ الزَّكَاةَ وَأَطِعْنَ اللَّهَ وَرَسُولَهُ إِنَّمَا يُرِيدُ اللَّهُ لِيُذْهِبَ عَنكُمُ الرِّجْسَ أَهْلَ الْبَيْتِ وَيُطَهِّرَكُمْ تَطْهِيرًا 33
והסתופפנה בבתיכן, ואַל תצגנה עצמכן לראווה כדרך הציגו בימי הג'אהיליה הראשונה, קַיימנה את התפילות ותנה זַכָּאת, והשָמענה לאלוהים ולשליחו. כל אשר רוצה אלוהים הוא להעביר מעליכם את הטומאה, אתם בני הבית, ולטהר אתכם אחת ולתמיד…
בבתיכן : נשות הנביא התגוררו כל אחת במעון משלה, כולם סביב חצר אחת.
הג'אהיליה הראשונה : תקופת הפריצות העתיקה. יש הגורסים שהכוונה שלפני המבול, אחרים סבורים שמדובר בתקופה הקדם אסלאמית בכלל.
בני הבית : בני ביתו של הנביא…….
הערת המחבר : אבן סעד, ח, עמי 179-173,69-68. המילה ״הג׳אב״ בקראן, וכן בשפה הערבית עד ימינו, פירושה וילון. בעקבות פרשנויות של פסוק קראני נודע – פרק 33 (אלאחזאב), פסוק 33 שבו מופיעות המילים ״מאחורי החג׳אב״, וכן פסוקים נוספים, התגבשו כללי התנהגות הנוגעים למגע של נשים עם גברים שלא מבני משפחתן, סגירתן בבית והלבוש הנאות ביציאתן. כללים אלה, חלקם או כולם, מכונים לעתים ״חגיאב״.
כמה השערות עשויות להסביר את הפגיעה לכאורה בכללי הצניעות על ידי מומחיות ׳'חדית׳ ונשים משכילות גם אחרי התקופה העבאסית (שבה אומץ נוהג זה כביכול). ! ניתן לטעון שהפרת כללי הצניעות היתה נדירה למדי ורק בהכרח גדול. חוקרים העלו את הסברה שהנשים המלומדות היו בדרך כלל נשים מבוגרות, שלא היוו איום מיני- אולם כדי להגיע למוניטין הלמדניים שלהן, היה על נשים אלה להתחיל בלימודיהן בגיל צעיר. הדעת נותנת שילדות צעירות מאוד לא הוגבלו במגעיהן עם גברים. לחלופין, קיימת סברה שלפיה בקבוצות שוליות בתולדות האסלאם, כגון החַ׳ואַרג׳ (הפורשים הועתיקים מהאסלאם האורתודוקסי) וקבוצות מיסטיות, היתה נפוצה אמונה שוויונית: הקושי בתזה זו היא שהנשים המלומדות והביוגרפים הגברים שתיעדו אותן ניצבו במרכז המסורת האורתודוקסית של האסלאם. כמוכן, ניתוח מעמדי – הרואה בהסגרות פרירוגטיבה של נשים חפשיות, בניגוד לשפחות, או כמנהג של המעמדות הגבוהים – אינו ישים במקרה שלפנינו. מרבית הנשים המשכילות שלמדו עם גברים ולימדו אותם היו בנות המעמד הבינוני והבינוני־הגבוה של המלומדים, קבוצות הנחשבות לעמודי התווך של נורמות התנהגות אסלאמיות.
ייתכן שלביוגרפים ולקהל הקוראים שלהם היה מובן מאליו שכאשר נשים בוגרות הלכו לבקש ידע או ללמד תלמידים גברים ננקטו צעדים ששמרו על כללי הצניעות, ולכן גם לא טרחו להתייחס לשאלה זו, למעט מספר איזכורים שצוינו לעיל. אולם ממקורות אחרים עולה שהסתתרות נשים היתה אידאל אשר לרוב לא קוים, והיו נסיבות שבהן הלכות הדת התירו לנשים להופיע בציבור. אפילו משפטנים קפדניים ביותר הכירו בזכותן של נשים לצאת ולבקש ידע ללא רשות בעליהן, אם אלו אינם מוכשרים ללמד אותן בעצמם.'" נראה שהעברת ידע היתה עיסוק שבו אשה היתה יכולה להיפגש עם גברים שאינם בני משפחתה ובכל זאת לא לפגוע בצניעותה. גם אם הקפידו הקפדה יתרה בכללי ההפרדה בין המינים, לא נמנע מנשים לעסוק בלימוד ובהוראה עם גברים.
נשים יהודיות במרוקו-סוף המבוא – מאת פרופסור משה עמאר.
חיי הכלכלה.
רוב היהודים עסקו באומנויות ובמסחר זעיר. מהם שנדדו בין אוהלי הכפריים וחזרו לשבתות או רק לחגים. יהודים שחיו בין הברברים בעמקים הפוריים שבין הרי האטלס עסקו גם בחקלאות ובגידול צאן. רק יהודים מעטים היו אמידים – אלה שסחרו עם זרים בייבוא או בייצוא, סוכנים ותורגמנים, וכן המקורבים לממשל המקומי והמרכזי. העניות גברה גם בגלל שנות בצורות, שנמשכו לעתים שנתיים ויותר.
מעמד האישה וחיי המשפחה.
החברה במרוקו היא פטריארכאלית, ובה הגבר הזקן עומד בראש המשפחה. מעמדה של האישה היהודייה היה נחות לעומת מעמד הגבר, אם כי הפער בין מעמד האישה למעמד הגבר היה גדול יותר בחברה המוסלמית.
עד פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים בשנת 1862 לא ידעה האישה קרוא וכתוב ולא למדה, כי הלימוד נועד לבנים, כדי לאפשר להם להתפלל וללמוד תורה, ואילו האישה אינה חייבת במצוות אלה. נשים היו שרות ומקוננות, והיו בהן צדקניות ולמדניות ואפילו משוררת, אבל אלה היו חריגות.
למרות מצב זה היו נשים שגילו יוזמה כלכלית, ופנו לממשל בעת הצורך. הורים ורבנים הסכימו לשלוח את הבנות לבתי הספר, כדי שילמדו מלאכות המועילות למשפחה והמשמשות מקור הכנסה, וכן משום שראו בחינוך בבתי ספר יהודיים הגנה מפני בתי ספר של המיסיון, שנערות יהודיות פותו ללמוד בהם. במאות ה – 19 וה – 20 היו מחנכות דגולות, שעסקו בעבודה ציבורית סוציאלית.
האישה האידיאלית מנקודת מבטם של הגברים היא האישה הנאמנה לבעלה, המכבדת אותו ואת הוריו והממלאת חובותיה. היא חרוצה, מסתפקת במועט, מנהלת את הבית לפי דיני התורה, מדריכה את ילדיה ליושר ולדרך ארץ, וכן צנועה, ורק לעתים רחוקות יוצאת מן הבית, למטרות חיוניות בלבד.
בחוץ נשקפו לה סכנות של אונס או של חטיפה על ידי מוסלמים – הללו חמדו נערות יהודיות שנחשבו ליפות, שלא כמוסלמיות, נאסר על היהודייה לכסות את פניה בצאתה לרחוב, וכן הייתה חשופה לעיני זרים.
הורים נהגו לשדך את בנותיהם בהיותן בנות 3 – 8 שנים ; הן נכנסו לחופה בגיל 11 – 12, והרו מיד כשהגיעו לבגרות מינית. הנישואין היו בדרך כלל בין קרובי משפחה או בין בני אותו מעמד כלכלי וחברתי.
החגיגות סביב החתונה היו מלוות בסעודות לפני החופה ואחריה ונמשכו שבועות, ולכן העיקו על בעלי הכנסות נמוכות. מדי פעם בפעם תיקנו החכמים תקנות לצמצום מספר המוזמנים והמנות, אבל אלה לא בוצעו.
הנדוניה שהביאה האישה מבית אביה הייתה שייכת לה בלד, ולא הייתה לבעל רשות ליהנות ממנה, אלא בהסכמתה. בכתובה התחייב הבעל שלא לשאת אישה שנייה, אלא ברשות הראשונה. זכות זו פקעה אם הייתה האישה עקרה במשך עשר שנים לפחות, או שילדה רק בנות, והבעל רצה גם בנים.
היו מקרים מועטים של נשיאת אישה שלישית, הפריון וההמשכיות היו נושא מרכזי בחיי המשפחה גם משום שתמותת התינוקות הייתה גבוהה, והיה חשש שלא יישאר זכר למשפחה. אישה שלא הרתה הייתה משתמשת באמצעים מאגיים, בסגולות ובקמעות, פונה למכשפים ולצדיקים חיים או על קבריהם של צדיקים שנפטרו.
זוגות צעירים גרו בדרך כלל בית הורי החתן, וכך נוצרו מתחים, לקראת סוף המאה ה- 19 נטו חכמים לאפשר לזוגות הצעירים לנטוש את בית ההורים ולגור בבית נפרד. בכתובה היה הבעל מתחייב שישולם סכום מסוים לאשתו אם יגרשה או אם ימות.
אישה שלא מילאת את חובותיה על פי הדין הייתה צפויה לגירושין ולהפסד כתובתה. לפי תקנות קשטיליה, שחכמי מרוקו קיבלון, הייתה האישה חולקת עם בניה בירושת בעלה.
האישה לא נדרשה בדרך כלל לסייע בפרנסת המשפחה ; היא הייתה תופרת, רוקמת וסורגת לצורכי הבית, ולעתים למכירה. לפי הדין מעשי ידיה שייכים לבעל, אלא אם הותנה אחרת בכתובה. רק אם שהה הבעל זמן רב מחוץ לבית, או נעלם, או אם גורשה האישה או התאלמנה, הייתה עובדת גם מחוץ לביתה.
בזמן החדש עלה מספר הנשים שעבדו מחוץ לבתיהן לשם סיוע בפרנסת המשפחה, ולעתים הן תרמו חלק מההכנסות למטרות ציבוריות.
זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956 יגאל בן־נון
בימי גלות יאטה באירופה, הונהגה המפלגה בידי טרויקה שהורכבה מעבדסלם בורקייה, עבדאללה לעיישי ואדמון אלמליח. אחרי שהאחרון חזר מסיור בפולין בשנת 1958, מתח ביקורת חריפה על ברית המועצות, וסירב עם שובו למרוקו לבצע "ביקורת עצמית" למרות שהוצע לו להחליף את יאטה בהעדרו. כיוון שלא הסכים עם עמדותיהם המדיניות של שני שותפיו להנהגה בעניין הגוש הסובייטי גורש מן המפלגה ופרש ללא הצהרות מפעילות פוליטית. אלמליח עסק בהוראת הספרות ונעשה לסופר פורה בגיל 63. מתוך 6000 חברי מפלגה בשנת 1948, כ500- היו יהודים ו2500- אירופים. ידיעות אחדות שהגיעו לישראל בשנת 1951 מלמדים על מידת השפעת המפלגה הקומוניסטית על תנועות נוער ישראליות בהן תנועת "דרור" בעיר פס אליה הצטרפו גם לא יהודים. כתב עיתון "הדרור" ציין בדאגה: "למפעל השליחות הישראלית בקהילות מרוקו נשקפת סכנה חמורה ביותר, משנתגלתה פעילות קומוניסטית בסניפי תנועת דרור־מפ"ם. עסקני דרור בפס, למשל, הם חברי התנועה הקומוניסטית, בהם קומוניסטים לא יהודים […] לפני כמה שבועות נערכה הרצאה כאן על הבדלי השקפות בין מפא"י למפ"ם. המרצה היה ערבי מתושבי פס, חבר המפלגה הקומוניסטית. מעשה זה הסעיר את כל הקהילות היהודיות עד שהרבנות ראתה צורך להתערב בדבר".
עם פרישת אלמליח, הדמות הבולטת בחבורת היהודים הקומוניסטים היה ללא ספק אברהם צרפתי. צרפתי שינה את שמו מ"אנדרה" ל"אברהם" כדי שצלילו יתקרב יותר לגרסה הערבית של השם והיה בין הבודדים שהשתמש כבר אז במונח "ערבי־יהודי" כדי להגדיר את עצמו. הוא נולד בקזבלנקה בשנת 1926, למד בבית־הספר התיכון על שם ליוטה בעיר ואחרי בחינות הבגרות עבד בנמל עם חיילים אמריקאים. אחרי פרסום "המנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית המרוקנית בפברואר 1944, הצטרף בגיל שמונה עשרה ל"תנועת הנוער הקומוניסטי". שנה לאחר מכן, בספטמבר 1945, התקבל כחבר במפלגה, נסע ללמוד בפריס בבית־הספר למכרות ובשנת 1949 חזר למרוקו כמהנדס. אחרי חודשי עבודה אחדים כמנהל היחידה לחיפוש מכרות באטלס העליון, התפטר מתפקידו ובגיל 23 חזר לקזבלנקה, פעל בעיקר באיגודים המקצועיים והקדיש את עצמו למאבק למען עצמאות מרוקו. שלטונות החסות אסרו אותו בשנת 1950 למשך חודשיים ובראשית דצמבר 1952 שוב נאסר בגלל פעילותו הפוליטית והוגלה עם אחותו אבלין לכפר במחוז קנטל שבמרכז צרפת, אליו הצטרפה גם משפחתו. עם שובו אחרי העצמאות התמנה למהנדס ראשי ברשות הלאומית למכרות במשרד האוצר בתקופת כהונת השר עבדרחים בועביד ובשנת 1959 מונה למנהל הרשות למכרות ולגאולוגיה, למורת רוחו של מזכ"ל המפלגה עלי יאטה, שלא רצה, עם עלל אלפסי יחד, לחזק את חבר ממשלתו בועביד. שנה לאחר מכן, ניהל את מחלקת המחקר והפיתוח של הרשות הלאומית לפוספטים. הרשות נעשתה לחברה הכלכלית החשובה ביותר במדינה כאשר קיבל מוחמד לע'זאוי את ניהולה, אחרי הדחתו מראשות שירותי הביטחון. בשנת 1960 מינה השר בועביד את אברהם צרפתי כנציג יחיד בוועידה מחוזית שהתכנסה בטנג'יר מטעם האו"ם בתחום הכלכלי־חברתי, מינוי שעורר מחאות. בגלל אהדתו למפלגה החדשה של מהדי בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים", נאלץ צרפתי לבצע "ביקורת עצמית" לפני עלי יאטה כדי שוב להיקלט במפלגה. בשנת 1962 התחיל ללמד בבית־הספר למהנדסים במוחמדיה.
בד־בבד עם קידומו המקצועי, המשיך צרפתי בפעילות פוליטית ונעצר לראשונה במדינה העצמאית בדצמבר 1962. אחרי מהומות הרעב של ה23- במרס 1965 בעיר קזבלנקה, נעצרו צעירים יהודים אף שמזמן לא פעלו במפלגה הקומוניסטית. מנהיג המפלגה נאלץ לעזוב את מרוקו. צרפתי שוב נעצר לתשעה ימים ועונה עם חבריו סם בן הרוש, ג'ו לוי וסימון לוי. האחרון סבל עינויים קשים והוטס לצרפת לטיפול רפואי. באותה שנה התחיל גם ללמד בפקולטה לכלכלה ברבט. משנת 1966 צרפתי והמשורר עבדלטיף לעבי, שהיו עדיין חברים ב"מפלגת החופש והסוציאליזם", שמה החדש של המפלגה, נקטו בעמדות שלא תאמו את מדיניותה הפרו־הסובייטית וממלחמת ששת הימים דגלו בגישות פרו־פלסטיניות.בפעולותיה למען ההשתלבות בלאומיות המרוקנית הצליחה הקבוצה לסחוב אליה בעלי מקצועות חופשיים שנטלו חלק בהצהרותיה הפוליטיות. לדברי הפעיל הקומוניסטי ג'ו בן־דלכ, אחרי העצמאות האמינו רבים באמונה שלמה במרוקניזציה ושאפו למצב שכולם יהיו שווים במדינה מתקדמת, עד שפרצה מלחמת ששת הימים שחידדה את הסולידריות הכל־ערבית וערערה את האמון בתהליך ההשתלבות. בין פעיליה הראשונים של המפלגה אפשר למצוא נוסף לאלמליח גם את החוקרים אלבר וג'רמן עיאש, ג'ו לוי יליד פס, פקיד בכיר במשרדי ממשלה ברבט, ד"ר יוסף בן־דלכ, האדריכל אלי אזגורי, ד"ר ז'אק חסון מפס, המהנדס סם בן־הרוש, עורכי־הדין לאון אלמעלם, רלף בן־הרוש־מאודי ורוג'ה כהן, המרצה לספרדית סימון לוי, המורה לערבית יליד סוריה עבדו סיטון, המורה בכי"ח יליד תורכיה דניאל חג'ג' ואשתו ליסט הלוי, ג'ו איפרגן, תואתי, יעקב מלול מנהל בית־ספר אורט בקזבלנקה, הזוג בנאייר, רלף סממה, ציון אסידון ועוד. מראשית שנות השבעים נטשו יהודים רבים את המפלגה, חוץ מתאים אחדים במכנס ופס, ובהנהגה נשארו רק סימון לוי ורלף בן־הרוש. מי שנשארו נאמנים ללא פשרה ללאומיות המרוקנית ולרעיון הקומוניסטי הקימו ביזמת אברהם צרפתי את שלושת ארגוני השמאל החדש שכונו "ג'בהה" – החזית, וכללו את תנועת "אילה לאמם" (קדימה), "תנועת ה23- במרס" ותנועת "לשרת את העם".מעצר צרפתי במשך 17 שנה העסיק לא מעט את ראשי הקהילה שמצד אחד רצו להגיש סיוע הומניטרי לאסיר היהודי ומצד שני חששו מתגובת הארמון.
מסוף שנת 1959 ועד סוף שנת 1960, סדרת אירועים טלטלו את מעמדם של יהודי מרוקו, בעיקר בתחום חופש התנועה והקשר עם ישראל. בחודש ספטמבר 1959 נוצר פילוג במפלגת אל-איסתיקלל כאשר חלק גדול מן האינטליגנציה היהודית העדיף להצטרף למפלגה השמאלית החדשה "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". ב-22 של אותו חודש החליטה ממשלת השמאל לנתק את קשרי הדואר בין מרוקו לישראל ויצרה תחושת מחנק בקהילה היהודית. הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי" וניתוק קשרי הדואר אחרי הקמת ממשלת השמאל בראשות עבדאללה איברהים בדצמבר 1958 הם אירועים שפגעו בהבנה היהודית-מוסלמית. גם פעילות אל-וויפאק שהחלה עם העצמאות שקעה בשנת 1959, אחרי הקמת ממשלת השמאל. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שהתפתחה מדיניות המסתייגת מן המערב. למעשה, נקרעה ההנהגה המרוקאית בין סובלנותה הטבעית לבין לחצי הליגה הערבית. באותם ימים, גילויים אנטי יהודיים רבים שפורסמו בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה.
שנת 1961 היתה שנה קריטית בתולדות מרוקו וקהילתה. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל הקהילה: ב-3 בינואר הגיע גמל עבד אנאסר למרוקו כדי להשתתף בוועידת קזבלנקה, וגרם לגל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעה היהודית כאירוע טראומטי. מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה ושכבתה האינטלקטואלית. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקאית, כולם יחד ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים "אגוז" כשעל סיפונה 44 נפשות. חודש אחרכך, לרגל יום האזכרה למותם הטרגי של המעפילים, הפיצו שליחי ישראל כרוזים בגנות השלטונות שגרמו להתמוטטות הרשת המחתרתית שהקימו במרוקו. בחודש מרס נפטר המלך מוחמד החמישי אחרי שימים ספורים קודם לכן קיבל לשיחה את ראשי הקהילה, ובנו מולאי חסן הוכתר במקומו. בראשית אוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאיים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה במסגרת "הסכם הפשרה" ובסוף נובמבר החל מבצע "יכין" שהביא לפינוי חלק גדול מן הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה וחוללה גם שינויים במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית.
ברצונו לבסס את שלטונו מפני השתלטות אפשרית של השמאל, המלך חסן השני יזם שינויים בחוקת המדינה לפיה המשטר במרוקו הוגדר כמלוכה תחוקתית עם אספה נבחרת מכוננת, דמוקרטית וחברתית אך עם זה, המלוכה שואבת את סמכותה "מכוח האל", עם זכות ירושה. לפי החוקה, המלך הוא "אמיר המאמינים" – הסמכות הרוחנית והדתית העליונה. הבחינו ראשי הציבור היהודי בסעיף 9 בחוקה המבטיח לכל האזרחים את "חופש התנועה ואת הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". החוקה הבטיחה את חופש הבעת הדעה בכל דרך שהיא, את חופש ההתכנסות וההתאגדות ואת הזכות להצטרף לכל איגוד מקצועי או פוליטי. הסעיף הדגיש שאין לסייג את ביצוע חירויות אלה על־פי חוק. אמנם הסעיף הראשון בחוקה הגדיר את מרוקו כמלוכה תחוקתית דמוקרטית וחברתית וסעיף 5 קבע מפורשות שכל המרוקאים שווים בפני החוק, אך היהודים שהיו רגישים לנושא חופש התנועה לא מצאו בסעיף 9 את הזכות לצאת ממרוקו או להגר ממנה, אלא רק "הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". מצד שני, פעילי השמאל היהודיים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה המגדיר את האיסלם כדת מדינה. באחד בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, בהם מאיר טולדנו, מרק סבח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת שהם פונים בו ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". השמונה כונו על־ידי דוד עמר "חבורה קטנה של טועים ממורמרים", ממומנים על־ידי המפלגה הקומוניסטית הפוסלים את מועצת הקהילות כגוף מייצג. מקס לב התכחש כעבור זמן לחתימתו וטען שמעולם לא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.
מלחמת ששת הימים שפרצה ב5- ביוני 1967 סימנה ללא ספק את כישלונו של הזרם הרעיוני שהאמין בשכנוע רעיוני רב באפשרות התערותם של היהודים בחברה המרוקנית החדשה. למרבה ההפתעה, הסיבה לכישלון זה לא נבעה מגורם מרוקני פנימי, לא מיחסה של האוכלוסייה המוסלמית ליהודי המקום ולא מגורם פולטי הקשור לארמון או למפלגות המקומיות אלא מגורם חיצוני הקשור לסכסוך הישראלי ערבי במזרח. גם בעבר, אם נרשמה אווירה עויינת ליהודים היה זה עקב מלחמת סואץ וסיני ובעת ביקורו של מנהיג בפן-ערביות המצרי בועידת קזבלנקה בינואר 1961. סגירת מיצרי טירן על־ידי גמל עבדנאצר וריכוז כוחות צבאיים בסיני, הביאו להתעוררות עממית כל־ערבית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. עם פרוץ הקרבות חשו יהודים נושאי משרות בכירות במנהל שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד, עד עבור זעם. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב כיוון שהבינו שהיהודים עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'ל, רובר אסרף, אנדרה למי ופול אוחנה. איש העסקים ברנר לוי מציין שבאותם ימים קיבל פתק אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". מאותה תקופה מציין לוי השנאה לישראל עברה גם לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועות הנוער הדז', קלוד סולטאן ארגן ספונטנית תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך בא להודיע לסולטאן שאין ליהודים ממה לחשוש ושאף שכוחות הצבא אינם נראים בשטח הם לקחו את העניינים לידיהם ושומרים על מוסדות הקהילה. עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי יהודית בגלל השפלת המוסלמים במלחמה וראו בכל יהודי אויב בגלל אהדתו לישראל. ב11- ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה18- וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה26- במכנס כשהיו בתוך בית קפה על־ידי שוטר שיכור מתוסכל מניצחונות הישראלים.
תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח……
רבי אברהם אבן עזרא
הרשב״א [בתשובה ח״א סימן תי׳יח עמוד ס״ו הוצאת גיטלר] כתב עליו: ״הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות החכמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי ארץ הזאת חסידי׳ ורבני׳ שיצאו לקראתו בעברו עליהם, הוא החל לפקוח עינים מלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים.״״.
לפני 840 שנים, בסוף האלף הרביעי למנין עם ישראל, כבה המאור הגדול, עמוד הענן, הדרשן החידתי החריף, חכם הרזים, עמקן בתהומות התורה, אלוף הרז וחוכמות הנסתר, המקובל הגדול והניסי, הדקדקן הפלאי, רבינו אברהם אבן עזרא זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אשר השאיר חידושי תורתו סתומים ועמוקים, ועזבנו לאנחות עולמים.
לא ניתן להעלות בדף קטן אלא קמצוץ זעיר מעוצמתו התורנית :אדירה, והסתום בה רב על הגלוי, כפי שנהג בחוכמתו הנפלאה •העצומה, שבה רב המוסתר מהגלוי. אולם אורו המסנוור, חום גדלותו האדיר, מקרינים לדורי דורות ניצוצות מהבהבות, שדרכן ניתן ללמוד על מסכת חייו, עוצמתו והיקף ידיעותיו.
בשנת ד׳ אלפים תתמ״ז [1090 לספה״נ] זרח אור צח, המאיר :בדולח בשמי היהדות, ובעיר טולידו בממלאכת גרנדה נולד רבי אברהם בן מאיר למשפחתו המיוחסת והאצילה, שרבים מבניה היו דרי בית המלוכה ונושאי תפקידים בכירים ונאמנים, הגם ששמרו על דתם והקפידו על קלה כבחמורה, לא מנע דבר זה מהם, מלבצע תפקידים עדינים וחשובים, ולהיותם שלוחים נאמנים בבית המלכות.
המקורות לתקופת לידתו, ינקותו, לימודיו ורבותיו אינם נהירים דיים, אולם מגיל ינקות ניכרו בו שני דברים חשובים א'. חריצות -התמדה בלתי מובנים. ב'. לקיטה וזכרון יחודיים ולרגל שני תכונות חיוביות אלו, החל רבי אברהם להתעלות מעלה בסולם התורה ומידותיה, ובגיל צעיר למאוד, היה לכלי מחזיק ברכה, ספוג תורה ייראה, מלא בקדושה ועבודת ה׳ תמה, מלופף במצוות ומעשים טובים לרוב.
בימיו היתה ספרד מולדתו, חצויה בין שלטון הנוצרים והמוסלמים, כאשר פעם שלטו הנוצרים ופעם המוסלמים. על שבטיהם הברברים האכזריים, ותמיד היו היהודים לקורבן בין הנצים, שהואשמו כצד נגד השילטון ומשתפי פעולה עם האויב, אלפים מבני עמנו הועלו על המוקד ונפלו חללים על המזבח יהדותם, גם רבי אברהם נאלץ לנדוד הרחק מעירו ובית אביו, לערי ספרד הרחוקים זה מזה, ואף מחוצה לה, תמיד השתדל לוודות שבכל מקום בואו, יהא זה מקום תורה, שמירת הכשרות ודיני ישראל.
בעושרו הרוחני כך עוניו הגשמי, רבינו התברך בידע עצום ונפלא, לא רק בתורה הקדושה, אלא גם בחוכמות רבות כדקדוק אסטרולוגיה, פילוסופיה, מתמתיקה, תכונה, חשבון, חקירה, פיוט ושירה, שפות, חרוזים ומשקל המילים וחירותם, חידות וחידודין, שיחתו לא היתה נהירה לכל אדם ומחשבותיו עמוקות מיני ים, בני עירו והסובבים אותו, לא ירדו לעומק תבונתו ולחקר דעתו ומעשיו.
לאשה, נשא את בתו של הגאון המשורר הדגול רבי יהודה הלוי, שגילה בו כישרונות עילאיים, על אף הסתרת חוכמתו, וחמיו שהיה עשיר, ניסה בכל מיני תחבולות להטיב עם חתנו רבי אברהם ולהקל את עוניו ולא עלתה בידו, כי רבינו הגאון נמנע מלכתחלה ליהנות ממתנת בשר ודם, הגם שעניו ודלותו הנוראה היתה זועקת וניכרת בכל פינה מחייו.
רוב שנותיו היו בנדודים, מספרד לאלג׳יר, מרוקו, טוניס ארצות אשכנז, איטליה, צרפת, אנגליה, מצרים, עירק, פרס, ועוד. מסעותיו אלו ארכו יותר משלושים וחמש שנות חייו, אך כל רגע הקדיש לתורתו ולימודו הרוחניים, בערים שונות חיבר כמה מחיבוריו המאלפים. מהם פרשנות לתורה, ספרי דקדוק ולשון, ספרי אסטרולוגיה וצבא השמים, ס״ה 42 ספרים עמוקים ואדירים בכל חכמות העולם, בנוסף לפירושיו על התנ״ך.
רבינו, זכה לחוש נבואי וגאונות בתורת הנסתר, מומחה בהטלת גורלות ובקיאות בקבלה מעשית, אולם לא השתמש בכוחות אלו, פרט לענין הצלת נפשות, כי תמיד סמך על בוראו ונהג בדרך הטבע. לבושו הדל והמתפורר, העיד על הלך עני שבעניים, שאינו ראוי לתשומת לב, ורק משפתח פיו בדרשה בבתי הכנסת שאליהם הגיע, נתגלתה המרגלית הזוהרת, המוצנפת בדמותו האומללה, ושמו נישא ברטט בפי כל, כי כבר התפרסם בגדלותו בכל העולם היהודי, אולם לא נתחברו גדלותו הרוחנית ודמותו המציאותית בקרב ההמון.
בהגיעו רגלי בליל גשום וסוער לעיר רודוס כשרק כותנתו לעורו, חלה בחולי קשה, וטובי הרופאים קבעו, כי זוהי תחנתו האחרונה, אולם כעבור מספר שבועות, שאך פתח את עיניו לראשונה, ביקש ממארחיו דיו וקסת, ולשאלת מארחו שדאג לבריאותו, השיב, ״כי נדרתי נדר בחלומי, שאם יחונני אלוקי ואקום ממיטת חוליי, אכתוב מחדש באריכות את ביאורי לתורה, ולכן אני מזדרז לקיים נדרי״, ושם חיבר מחדש את ביאורו הארוך לתורה ונ״ך, וכן כתב ספרים נוספים.
רבינו זכה ונפגש עם גדולי וענקי העולם היהודי, רש״י הקדוש, רבינו תם נכדו. בעלי התוספות, רבינו הרא״ש ורבינו הרמב״ם, מלכים ורוזנים, עם כולם למד תורה, החכים והאציל מחוכמתו אליהם, אולם כל פגישותיו עם גדולי ישראל אלו, היו בדרכים לא מקובלות ואחר תקריות מעניינות ומפליאות, כפי שהיה עם הרמב״ם, אשר שימעו הגיע אל רבינו ובביקורו במצרים סר לבנין בית החולים שבו רוכזו כל בעלי החולי לקבל מזור מרבינו הרמב״ם,
אחר שהיה מביט בעיניהם וקובע מה חוליים ומה תרופתם.
גם רבינו הוכנס לאחד החדרים והמתין לבדיקה כיתר החולים, כשהגיע תורו, ראהו הרמב״ם בזמן קצר למאוד ורשם מחלתו: עוני, דלות ומחסור, תרופתו: ארבע מאות דינרים מתנה. כעבור מספר שנים שוב הגיע רבינו למצרים, בתקוה לקבל רפואה לעיניו שכמעט התעוורו, והמתין כיתר החולים. הרמב״ם הגיע לבדוק, והחל צועק עליו איך העיז להכנס למקום הריפוי בלא כסף, ומיד נתן הוראה שיוציאוהו ויקשרוהו לעמוד מחוץ למקום הריפוי ואחר כך יקבל עונשו, רבינו הרגיש פגוע עד למאוד, והחל להזיל דמעה. חלפו שעות רבות יותר מיממה ועדיין קשור הוא בעמידה לעמוד, מעיניו זלגו דמעות כנחל שוטף ללא הפוגה, ורק כעבור יותר מיממה שוחרר, וחייך אליו הרמב״ם באומרו. כל זה עשיתי לטובה, כי עתה ניצלת מעיוורון, שיצאה המוגלה והמליחות מעיניך על ידי דמעותיך הרצופות.
כל גדולי הדור חפצו לעוזרו ולתמוכו ורבינו התנגד בתוקף, והאמין שזה רצון שמים, כי אם מן השמים חפצו להעשירו, היה מקבל ישירות ולא באמצאות בשר ודם, התנגדותו העזה ומלחמתו הנוראה בקראים היתה ידועה, ובכל מקום בואו נלחם כארי נגדם למוחקם מן העולם, וישנה סברה, שאלה הם, אשר סילפו חלק מכתביו והפיצום בכל העולם כנקמה על אשר נלחם בהם.
רבי אברהם אבן עזרא
תולדות חייו
הגאון הקדמון החכם האלקי רבינו אברהם אבן עזרא הספרדי ז״ל, נולד בשנת ד׳ אלפים תתנ״ב ליצירה, – 1092 לאביו הישר באדם רבי מאיר בעיר טולידא במדינת ספרד, והיה חוטר מגזע היחס נצר גדולי הדור בתורה וביראה. אביו ר״מ חינכו בדרכי התורה והמוסר ולקח לו מורים משכילים בכל ענפי החכמה והם האירו עיניו לראותמראות נשגבות מחזה שדי, וככה נתעלה במעלות התורה, ובכל המדעים והחכמות.
מחמת צרה גדולה אשר מצאתו בארץ מולדתו, עזב רבינו האבן עזרא את ספרד, לבש כלי גולה והרחיק נדוד לארצות שונות ברחבי תבל והיה נע ונד עד אחרית ימיו. בכל מקום אשר דרך כף רגלו הלך שמו לפניו וכל העם ששו לקראתו וינחל כבוד ויקר. כל ימיו סבל עוני ומכאובים וגם בארצות נדודיו לא מצא את המנוחה ואת השלוה אשר ביקש, ותחת זאת הוסיף חכמה על חכמתו, ונתוודע אל חכמים רבים ושוחרי תושיה, וכן חיבר במסעיו את ספריו המרובים בכל מקצועות התורה והחכמה.
בשנת תת״ק בא לעיר רומי בירת איטליה, ועד שנת תתקט״ו נדד בערים שוגים במדינה זו, כאשר בינתיים נפל למשכב וחלה במחלה אנושה והגיע עד שערי מות ר״ל, ואז נדר לחבר פירושו הנודע על חמשה חומשי תורה, וחזר לאיתנו. אחר כך נדד למדינת פרובינציאה ומשם נשא את רגליו לצרפת ובריטניה. בשנת תתקי״ח אוה למושב לו העיר לונדון באנגליה, ובתתק״כ בא לעיר נרבונא בצרפת, ובתתקכ״ז באמצע הדרך בשובו לארץ מולדתו ספרד, ויהי בבואו לקלהורא נתבקש הראב״ע לישיבה של מעלה ביום שני ר״ח אדר ראשון ד״א תתקכ״ז בהיותו בן ע״ה, ולפני מותו כתב על עצמו ׳ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן אף העולם׳. לפי גירסאות שונות עלה ראב״ע לארץ הקודש לפני פטירתו, ונקבר בעיר כבול בארץ ישראל, ורבים נוסעים להשתטח על קברו ביום השנה לפטירתו.
עם גדולי דורו
מקובל מפי סופרים וספרים שרבינו האב״ע היה חתנו של המשורר האלקי רבינו יהודה הלוי ז״ל בעל הכוזרי, והאב״ע מביא פעמים רבות את הר״י הלוי בפירושיו. אגדה נפלאה מסופרת על אופן קשרי החיתון ביניהם, שהשדכן של זוג מעולה זה היה חרוז אחד בפזמון ׳אדון חסדך׳ מפיוטי הר״י הלוי לפורים, שהר״י נתקשה בחרוז אות רבי ובצאת הלוי מחדרו לזמן מה, נכנס שמה הראב״ע במקרה ורשם החרוז ״רצה האחד לשמור כפליים״, ובשוב הר״י מצא את ואב״ע יושב וכותב החרוז ההוא ויחבקהו וינשק לו ויתן ־ את בתו לאשה. ועל אף שיש מפקפקים באמיתות הסיפור, דבר ברור הוא כי היו נודעים היטב איש לרעהו ומחדדים זה את זה בתורה ובחכמה.
בעברו בצרפת הכיר את אחד מגדולי בעלי התוספות רבי יעקב בן מאיר המכונה רבינו תם ז״ל, אשר חרד לקראתו והוקירו כערכו הרם ואף שר שירים במהללו, וכאשר התפלא הראב״ע על שניאות ר"ת להכניסו בסוד שיריו, שלח לו ר״ת: ״אבי עזרי ישיבוהו סעיפיו אשר נתן ידידו בין אגפיו / אני עבד לאברהם למקנה, ואקוד ואשתחוה לאפיו״, ורבינו האב״ע השיב לו בענוות-קדשו: ״הנכון אל אביר עם קל ורועם להשפיל ראש במכתב אל בזוי עם וחלילה למלאך האלקים אשר יקוד וישתחוה לכל-עם׳/ ואחר כך השיב לו ר"ת בשירו כי כל רואהו יעיד כי רוח אלקים בקרבו וחכמתו תאיר פניו.
נם נשא ונתן הראב״ע עם רבינו תם בפלפולה של תורה, והובאו דבריו כמ״פ בתוספות על הש״ס.
כאשר נקלע רבינו למצרים נפגש גם עם רבינו הרמב״ם ז״ל אשר עמד על גדולת חכמתו ולא זז מחבבו, ואף הביאו הרמב׳׳ם לפני המלך למען יכיר איש אשר רוח חכמה בו. בוא וראה יקר סהדותו ועדותו של הרמב״ם אשר ציוה לבנו שישאב רק מבארו של החכם ראב"ע, וזה לשונו במכתב לבנו: ״…והנכון הוא מה שביאר בו החכם רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל, נאמר לי עליו שהוא חיבר בפירוש התורה וגלה בו סודות עמוקות ועצומות לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו. אתה בני הנאמן לי, אני מצוה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים, ולא תטרד שכלך אלא בפירושיו בחבוריו ובספריו, כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה בשכל זך ובעיון דק, ושהם אינם כשאר החבורים כי הוא היה כמו אברהם אבינו ברוח, וכל שתקרא מדבריו ומרמזיו אשר ידבר בהם, עיין בהם עיון יפה והשתכל בהם השתכלות רבה בשכל זך ובעיון נקי, כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם ולא היה נושא פנים לשום בריה, והוא היה שט בארצות היום במקום אחד ולמחר במקום אחר, עם שהיה משרת למלכים ג״כ״.
ואף שיש מסתפקים ביחוס מכתב זה להרמב״ם, הרי גם במקום אחר מצינו שהעריץ וחיבב את רבינו הראב״ע, וכשבא לשבח את החכם רבי מאיר, מזכיר שהיה לוכד אצל החכם ראב״ע.
גדולי הראשונים בשבח האבן עזרא
בנוסף לגדולי דורו הנזכרים, הרמב"ם ורבינוו תם והר׳׳י הלוי, שהכירו אותו ותהילתו מלאה פיהם כאמור, היה רבינו ראב״ע נקדש ונערץ גם אצל רבותינו הראשונים ז״ל שהיו אחריו, וכך מתאר רבי ידעיה הברדשי-הפניני בעל ׳בחינת עולם׳ באגרת התנצלות אל הרשב״אי את שמחתם של אנשי פרובינציא בבוא ״אב״ע אליהם: ״ובסופם הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות ״כמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי הארץ הזאת חסידים ורבנים לקראתו בעברו עליהם. הוא החל לפקוח עינים בגלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים…״.
ובוא וראה דבריו הנלהבים של רבינו הרדב״ז שכתב למקשה אחד שסתר את דברי האב״ע: ״ולישרי ליה מריה שהטיח דברים נגד גדול בדורו, שהרי התוספות מקשים ומתרצין מדבריו בכמה מקומות, והרמב״ם ציוה לבנו שלא יתעסק אלא בספריו והפליג בשבחו, וכל הבאים אחריו שתו מימיו בכל מיני החכמות, והרמב״ן ז״ל נושא ונותן עמו, ואיך מלאו לבו ולא חש שמא תורתו וחכמתו תתבע עלבונו ממנו, וחוששני לו מעונש גדול והטב יכפר בעד״.
וגם מצינו שדברי רבינו הובאו בהרבה ראשונים בהערצה גדולה: בבעלי התוספות על התורה כגון מושב זקנים, פענח רזא, דעת זקנים, ועוד. רבינו המאירי מרבה להביא מפירושיו, וגם רבינו בחיי בספריו מביא את הראב"ע.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
As yi'bi el mbrd mlbrd Que peut tirer la lime de la lime
Gber slaba ouqlt el'ar Si ce n'est l'insolence et l'effronterie
Que peut sortir du frottement de deux matieres aussi dures si ce n'est des etincelles? Sachant quel sera le resultat d'un heurt avec une personne mal elevee, le proverbe conseille done d'eviter d'user avec elle de ses propres armes car que peut sortir d'une telle rencontre si ce n'est de l'insolence et de l'effronterie? Moralite: au fer il faut opposer la douceur, il faut refuser de jouer le jeu de l'adversaire. Notre professeur de philosophic nous disait "si vous avez une discussion avec un aveugle ne le laissez pas vous mener dans une cave obscure car alors vous jouerez selon ses propres regies
- Mdar el bgar t'abi tben Ce n'est pas de l'etable que tu auras du foin
Se dit d'un mauvais calcul, d'un mauvais choix: ah pour ca vous avez bien choisi votre objectif, si c'est du foin que vous cherchez, ce n'est vraiment pas a l'etable qu'on vous le donnera — on en a besoin plus que vous! Moralite: il faut savoir bien choisir son objectif et ne pas chercher midi a quatorze heures ou chercher la piece de monnaie perdue justement sous le lampadaire parce que la ou elle est tombee il n'y a pas de lumiere! Autres sens possible: si e'est de la reconnaissance que vous cherchez vous etes bien mal tombe: ce n'est pas de l'etable que 
vous aurez de la paille
ET TOURNE LA CHANCE
Tout est question de chance Koulsi bel-mzal
Hatta el Sefer Tora fel heikhal Meme pour le Sefer dans l'Arche
Cada cozza y su mazal Chaque chose et son sort
Hatta el sefer en el heikhal
Jusqu'au Rouleau de la Loi dans le tabernacle
Le melange d'hebreu, arabe et Hakitia signe l'origine juive de ce proverbe qui cultive le paradoxe, car s'il est un lieu ou on n'attend pas la chance c'est bien le Tabernacle. Les Rouleaux de la Loi sont autant sacres quelle que soit leur taille ou leur age. Et pourtant. . . il y a en qui sont mieux vetis que d'autres, ceux qu'on utilise tous les jours et ceux reserves uniquement aux jours de fete, meme dans le tabernacle la chance trouve ou se nicher, alors ailleurs
LES HABITS NEUFS DU SEFER
Le Rouleau de la Loi devait dater de plusieurs centaines d'annees et ses vetements aussi. Ils ont du etre magnifiques dans leur jeunesse mais maintenant la couleur du
velours avait passe, les fils d'or des inscriptions s'etaient effiloches.
Mais cet aspect miserable n'otait rien a sa magnificence car nos ancetres ne nous ont-ils pas appris que ce n'est pas le vase qu'il faut regarder mais ce qu'il contient. Quand le Sefer s'approcha de la. Azara des femmes. Aicha se tourna vers le ciel
— Mon Dieu, faites que mon mari trouve un meilleur travail. que Youssef mon fils gagne a la Loterie, que Messaouda ma fille trouve un riche mari, et que la prosperite enfin visite notre maison.
Abraham qui entendait tout ce chapelet de priere et exede par tant de demandes, se tourna vers Aicha
Tu ne vois pas dans quel etat il est, s'il avait les moyens le Sefer s'habillerait d'abord plus decemment lui meme
מלכי רבנן- תולדות רבני מרוקו לרבי יוסף בן נאיים
כהה״ר אברהם טאוריל ז״ל
מחכמי ג׳יבאלטאר וראיתיו חותם בטופס פס״ד משם מוהר״ר דוד כלפון ז״ל בש׳ פדו"ת.
כהה״ר אברהם חלואה ז״ל
בר יצחק מחכמי מקנאס ראיתיו חו׳ בטופס א׳ ש׳ תק״י פ״ק וחתום עמו כהה״ר יהושע בירדוגו ז״ל :
מוהר״ר אברהם בר מאיר ביבאם ז"ל
מחכמי סאלי וראיתיו חותם בשאלה אחרת לרבני פאס בסיון תס״ז פ״ק עם מוהר״ר אברהם בן מוסה ומוהר״ר שלם אבן צור זכר כולם לברכה :
כהה״ר אברהם אלעסרי בר יעקב ז"ל
היה חבר עיר באיזה כפר במערב מצאתיו חותם בפס״ד אחד אחרי רבני מראקס בש׳ תקו״ה ליצירה וחתום עמו
כהה״ר דוד בן יוסף אלכלאם ז"ל:
כהה״ר אברהם אררעי ז"ל
בר מסעו' היה חבר עיר באיזה בפר סביבות מראקם ראיתי חתימתו בפס״ד אחדי רבני מראקס ש׳ תקו״ה ליצי׳:
מו"ה אברהם אלנקאר ז"ל
א׳ מרבני פאם חי בחצי הראשון מהמאה הששית הוא הלך מעיר פאס ברעב ש״ש התצ״ח פ״ג ונתיישב בעיר ליוורנו וחיבר פירוש מחזור לימים נוראים הנק׳ זכור לאברהם ובמחזור שהדפיס בחייו בליוורנו ש׳ פני״ו בתוד״ה פ״ג כתב שם בענין טבילת פרוסת המוציא בסוקא׳ר וז״ל ובארץ מולדתי עיר המהוללה פיס יע״א נוהגין לטבל פרוסת המוציא בר״ה בסוקא׳ר לס״ט וכפי מנהגם אץ קפידא בזה שגם הוא נק׳ מלח בברית כרותה וכמארז"ל גבי על כל קרבנך תקריב מלח עכ"ל, ובדפוסים החדשים מספרי זכור לאברהם השמיטו הדברים הנז, הרב הנז' הוא מחבר שיר ארצות עומק וכו'
כהה״ר אברהם אאוריי ז"ל
א׳ מחכמי המערב חי במאה הה׳ ראיתי פס״ד אחד מרבני טיטואן זמנו ש׳ תחנ״ה ליצי׳ שנתדיין לפניהם החכם הנז'
כהה״ר אברהם פאריינטי ז״ל
מחכ׳ המערב וראיתיי שיר אחד בכ״י לחג הפסח שחי׳ החכם הנז':
כהה״ר אב׳ בטאן ז"ל
מחכמי פאס והוא אביו של כמוה"ר אליהו ז״ל הנז׳ להלן
מרה אברהם הצרפתי ז"ל הוא א׳
מהמגורשים שבאו לפאס כי יש בידי קונטרס שירים בכ״י מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל ובתחילת הקונטרס כתוב בזה״ל פיוטים שהיו נוהגים לאומרם בבי׳ה הי׳יג שלנו שנחרבה בש׳ ח״ץ מאלף הששי שהיה רעב חזק בעולם לא תקום צרה פעמים והיו אומרים אותם במועדים לנשמת ולקדיש ויש מהם של חכם אחד קרוב לנו ושמו החה״ש כמוהי׳ר אברהם הצרפתי זלה״ה ונשמע שהוא עצמו מהמגורשים והיה סופר כותב ס״ת שתת׳ :
מר"ה אברהם ן' סיסאן הי״ו
מחכמי דבדו ונולד שמה בתחילת המאה הנוכחית ורוב חכמתו למד בפאס כי היה בא לפאס זמן זמנים ויושב בין ברכי רבנן ושוב נתמנה למו״ץ בדבדו ועוד נתמנה¡ למו״ץ ורב בעיר תאזא וכשנחרבה העיר בא ונתיישב בפאס ובכל מקום שישב הרביץ תורה וזה כחמש שנים נתמנה מטעם הממשלה ראש אב״ד בעיר מוגאדור והוא חכם תלמודי וחננו ה׳ כח הזוכר כמעט לא שכח מה שלמד ומלא ובקי בדינים כל דבר בשמו ובמקומו וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה וגליוני חשן משפט שלו מלאים מכתב ידו חידושים יקרים :
מרה אברהם צבאח ז״ל
בנו של הרב מו״ה דוד צבאח ז"ל מחבר משכיל לדוד מחכמי מראקס והוא חי בק׳ הו׳ וז':
מו"ה אברהם אלזרע זצ"ל
מו"ץ בתאפילאלת הוא חי במאה הששית כי יש כתבים ביד זרעו כה״ר יעקב אלזרע נר״ו וחתומים בהם אבא״ל מסב״ר ושמעתי משם מו"ה מסעוד אביחצירא זצ״ל שר״ת אבא"ל היא אברהם אלזרע ור״ת מסב״ר היא מסעוד בן רוואח ומהר״מ הנז׳ מצאנוהו חי במאה הששית ראה הלאה באות מי:
מרה אבנר ישראל הצרפתי זצ"ל
רמו״ץ
בפאס נולד כ״א שבט תקפ״ז ונתבש״מ שמנה ימים בתשרי התרמ״ד והיו ימיו נ״ח שנה, הרב הנז׳ גדלה חכמתו בתורה וחיבר שו"ת הרבה/ וקיצור משכנות הרועים, וס׳ יחס פאס, וכולם עדיין בכ״י ואני בקטנותי ראיתי פירוש מסכתא א׳ ממנו בכ״י, הרב הנז' היה מכובד עצום ודבריו נשמעים לבני דורו כקטון כגדול אליו ישמעון ועד היום נשבעים בשמו ומשתטחים על קברו׳ ולא היה אוכל בשר בששת ימי השבוע כ״א משבת לשבת,
ואף בשבת לא היה אוכל מבהמה שהורה בה חכם, והיו עניים בני ביתו ובכל שבת היו אוכלים סביב לשלחנו, אוצר הספרים שלו מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה וחפצו בספריו להיותם מעולפות בהידורים יפים ועד היום האוצר הנז׳ ביד זרעו במקומו
הראשון במחז״ק, הרב הנז׳ היה לו יד ושם בחכמת הקבלה, וכתב ידו היה מיושר מאד ויתאו האדם לחזות כתב ידו ועל כל דבר שלף אי״ש קסתו מנדנה ויפוזו זרועי ידיו וקסתו צעדה עלי שור להשיב שואלו דבר, החכם הגדול הזה הנודע בשערים רכש לו ידיעה בכל מיני חכמות ובכל חכמה ומדע אשר עיין בה עשה פלא ולא לבד רחף על פני מי החכמות כי אם ירד תהום והעלה פנינים ראמורת וגביש משכיות יקרורת מגנזי מדומים ופעמיבש אחדיבש נתווכחו עמו חכמי הישמעאליבש בענייני חכמה ושמחו בו ובידיעותיו זיע״א :
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
הדחף הראשון של חיים בן עטר היה לוותר על הכל לטובת נושים למיניהם ולטובת יורשים־בכוח שצצו איש לא ידע מניין, ולטובת חצר המלבות שאף היא דרשה את הנתח שלה. לוותר על הכל ולהימלט כל עוד נפשו בו ורוחו עמו היתה משאלתו. אולם עד מהרה הבין, שגם אם ינסה להתנער מאחריות, ואפילו ירצה לתת הכל, הרי קורי החוקים והמשפטים, וכן סבך הקשיים המנהליים, ימנעו אותו מכך. גם פאסוניה העזה מצח נגדו ואמרה:
״לא אוותר לבל העורבים האלה ולפרקליטיהם הטורפים! לא אסכים לחיות בעוני ובחוסר־כל, בלי לנסות לפחות להיאבק על מה שמגיע לנו!״
חיים בן עטר היה עסוק בהכנתם של שני ספרים. האחד — ביאור ההלכות בתלמוד וטעמן, ואילו השני — אותו ראה כמפעל חייו — פירוש מקיף לתורה. עוד בטרם הגיע לכדי מחציתו של הספר כבר ידע מה שם יתן לו: ״אור החיים״. הוא נזכר בגעגועים בסבו הישיש. אותן שנות ילדות אבודות חזרו ועלו לנגד עיניו. מן החדרים הסמוכים לישיבה, היא הישיבה שהוקמה בכספי תרומתו של חותנו המנוח, הגיעו קולותיהם של תלמידי־חכמים הלומדים בחבורה. ״יהי חלקי עמכם!׳׳ מלמל לעצמו. מה לא היה נותן, כדי להיות אחד מאותם בני עניים חסרי־כל, אשר שום עול של רכוש אינו רובץ על נשמתם. להקה של פרקליטים כבדי־סבר התגודדו בביתו באותו ערב. כל אחד מהם ייצג לקוח בעל תביעות. זה הציג מסמך שבו הבטיח לו משה בן עטר טובת הנאה זו או אחרת, זה הציג שטר־חוב חתום בידי משה בן עטר, זה טען לקרבת משפחה למנוח ולזכות בירושה, וחיים מביט בהם באימה, ואינו יודע אם אמת בפיהם אם שקר. לא פעם חתם על הצהרה או על כתב־ויתור רק כדי שיניחו לו לשוב אל תורתו.
גם כוח עמידתה של פאסוניה נשבר והלך. משבר קשה עבר עליה. הנה היא מתקרבת לשנתה השלושים ועדיין נותרה בעקרותה. הלכה אל מיטב הרופאים, ומשנואשה מהם פנתה אל המנחשים ורופאי האליל. עברה עשרת מדורי גיהנום והוציאה ממון רב, והבצורת נמשכת. גשמי ברכה כבר ירדו על הארץ הצמאה, ורק ברחמה של פאסוניה בן עטר נמשך השידפון.
יום אחד באה אל בעלה ואמרה לו: ״דבר לי אליך.״ ״גם את, פאסוניה, מפריעה לי באמצע הלימוד?״ ״דבר לי אליך!״ אמרה בעקשנות. ״דברי, דברי. במה העניין?״ ״עליך לקחת לך אשה שנייה.״
חיים בן עטר הרים לעבר אשתו שתי עיניים נדהמות. בפניה של פאסוניה נראו אותות של סערה. היא פרצה בבכי. ״אני נושאת ברחמי קללה! קיוויתי להביא לך אושר, נחת־ רוח ו…בנים ובנות. ילדים, חיים, ילדים קטנים המשמחים ליבם של אביהם ואמם. ומה הבאתי לך? רק צרות וטרדות! קח לך אשה אחרת, צעירה ממני, פוריה ממני, ותיתן לך יורש.״
״ואת?״ שאל בקול חנוק.
״אם לא תגרש אותי, אשאר אתבם, וכשייוולד הילד, הוא יקרא לי ׳דודה׳…״ היא ניסתה לצחוק. ״אשריך שאת מתלוצצת, פאסוניה. להעמיד אותי במבחן באת.״
״בנשמתו של אבי נשבעתי לך, חיים. אינני מתלוצצת.״ ״אשה שנייה? מעשה שלא ייעשה!״ ״ואף־על־פי־כן, גם אברהם וגם יעקב לקחו להם נשים נוספות. מה שהיה נאה לקדושים ההם אינו נאה לחיים בן עטר? מי יודע, אולי אחרי שהאשה השנייה תהרה ותלד לך תוסר הקללה גם מעלי? אולי אז אזכה גם אני לילד משלי?״ ״ומניין לך שדווקא עליך רובצת הקללה? ושמא אני הוא הנושא בקרבי את…״
״לא!״ צעקה האשה, ״אני משביעה אותך שתיקח אשה נוספת על פני!״
״וחרם דרבנו גרשום מאור־הגולה, שאסר על אדם מישראל לקחת לו יותר מאשה אחת?״
״רבנו גרשום חי באשכנז. ינהגו נא על־פיו בני עדתו. ואילו אנחנו, כלום מתפללים אנו נוסח אשכנז? מדוע ננהג איפוא לפי מנהגם בדיני אישות?״
״פאסוניה, למה תדברי ככה? הן יודעת את שהאשכנזים הלכו בעקבות חכמינו הגדולים בספרד. אלו אמנם לא אסרו במפורש ריבוי נשים, ובוודאי שלא העזו פנים נגד מנהג אבות להטיל חרמות, אולם בפועל לא התירו לאדם מישראל לישא לעצמו יותר מאשה אחת.״ ״צדקת, בעלי. מי אני שאעז להתדיין בדברי תורה והלכה עם גדול חכמי המערב…״ ״פאסוניה…״ מחה בעלה בעייפות־מה. ״…אולם אבותינו אצילי־הרוח, חכמי ספרד, כאשר פסקו את פסיקתם, טובתה של האשה עמדה לנגד עיניהם. אין בליבי ספק, שגם הם היו מתירים את איסורם אילו הוסבר להם שטובתה של האשה הנוכחית דורשת דווקא, שבעלה יקח לו אשה שנייה. הם היו מתירים, כי נאורים היו, ואוהבי ישראל היו, ואין ישראל מתקיים אלא אם כן יקים לו כל אדם מישראל בן יורש, שיעביר את מורשתו לדורות הבאים. ואם לגבי פשוטי העם כך, לגבי חכם דגול, גדול בתורה כרבי חיים בן עטר, על אחת כמה וכמה!״ ״והבריות?״.״ אמר בקול רפה.
״ממתי רוקד חיים בן עטר על פי חלילם של הבריות? רק הקטנים והעלובים יירתעו מלעשות הטוב והנכון רק מחשש ׳מה יגידו׳!״ עיניה של פאסוניה הקרינו כוח וביטחון מוחלט בצדקתה. שתיקה נשתררה. חיים בן עטר לא ידע מה לומר, לכן ניסה לפטור את העניין בהלצה: ״אז מה? את רוצה שאתחיל עכשיו לחזר אחר אחת הבתולות?״ ״חיים בן עטר אינו צריך לחזר אחרי איש, לא כל שכן אשה! אתה, שוב אל תלמודך. פאסוניה שלך תחסוך ממך את כל הטרדות. כל מה שיהא עליך לעשותו הוא להופיע בליל כלולותיך, לבוש כחתן, ו״.״ היא הסמיקה וציחקקה. נשקה לו בחטף ויצאה. הוא נותר במקומו, המום. תמיה היה על פאסוניה, כולו הערצה לגדלות־רוחה. כלום יכולה אשה להתעלות על־פני רגשות של קנאה, ולא לנטור לצרתה, בייחוד לאחר שזו תלד בן ? הרי אפילו שרה אמנו לא עמדה בניסיון הזה, ובקנאתה שלחה את הגר ואת ישמעאל אל המדבר. הוא הניח לדברים האלה, ופנה שוב אל ספריו. ממילא לא נדרש ממנו לעשות דבר, ופאסוניה, ברוב תבונתה, תדע לכלכל את העניינים על הצד הטוב ביותר.
סדר התרת נדרים לפי מנהגי יהדות מרוקו – רפאל בן שמחון
סדר התרת נדרים
במשך הדורות קיבל ראש־השנה צורות ודפוסים משלו וכל אחת מן התקופות הטביעה את חותמה עליו וכך נוספו לתוכנו מנהגים נוספים כגון ״סדר התרת נדרים״, ״סדר קדרת הירקות״, ״סדר תשליך״ ועוד.
טכס ״התרת נדרים״ הראשון נערך בעשרים לחודש אב, שהוא ארבעים יום לפני ראש־השנה. התרת נדרים השניה, בראש־חודש אלול, שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור, בערב ראש־השנה וכן בערב יום הכיפורים לאחר הסליחות. אחרי תפילת שחרית עושים את התרת נדרים האחרונה. הטכס נערך בבית־ הכנסת לפני מנין רבנים. אם אין מנין רבנים, מסתפקים גם בשלושה רבנים המשמשים כעין בית־דין, לפניהם עומד קהל המתפללים לקבל התרה של נדרים, שבועות, חרמות ואיסרים שנעשו במשך השנה ושיהיו עתה בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין לקראת השנה החדשה. אח״כ בית דין מכריז כלפי הנאספים שלוש פעמים:
כולם מותרים לכם! כולם מחולים לכם! כולם שרויים לכם! ״אין כאן לא נדרים ולא שבועות, לא קבלות ולא הסכמות, לא חרמים ולא איסורים, אכל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, וכשם שהסכימו והתירו לכם בית דין של מטה כך יסכימו ויתירו לכם בית דין של מעלה, וסר עוונכם וחטאתכם תכופר.
בגמר ההתרה מחלקים צדקה או סכום מסויים לבית־הכנסת, כ״דמי ההתרה״ ומיד אח״כ סרים הביתה כדי להתיר גם לנשים, אבל כאן מתחילות ״הבעיות״. מאחר ואחינו בני ישראל גרו תמיד בצפיפות (מספר משפחות בחצר אחת, עם מטבח ושירותים משותפים), לכן ריב ומדנים לא חסרו אף פעם בין דיירי הבתים ללא יוצא מן הכלל וערב ראש השנה היה היום המתאים להשלים בין הניצים, למחול ולסלוח על כל מה שהצטבר במשך השנה.
הערת המחבר : ״דמי ההתרה״-זהו מנהג חדש שאומץ פה בארץ ונתקבל ברצון. גבאי בתי־ כנסת גובים מכל מתפלל סכום מסויים, מוחלט ובזה מתבטלים כל הנדרים שנעשו במשך השנה. גם אלה שלא באים תדיר לבית־הכנסת משתתפים בשמחה במבצע התשלום הזה. את כל הכספים הנכנסים מההתרות, מועברים לישיבות.
הגברים נהגו אז לאסוף את הנשים השכנות הגרות באותה חצר ולדרוש מכל אחת מהן להשלים ולסלוח לשכנתה, אולם ברוב המקרים היה קורה שמרוב ויכוחים על סיבת הריב הראשון, היה מתפתח ויכוח חדש וחריף יותר אשר לפעמים היה מסתיים בריב רציני וחילופי דברים חריפים. הגברים גייסו את סבלנותם והשתדלו להחזיר את הסדר והשקט על כנם, כקדם.
בנוסף לסדר ״התרת נדרים״, היה גם סדר ״התרת קללות״ וחלומות רעים. היו גם קהילות שנהגו לערוך סדר ״נזיפה״ למקבל ההתרה כשהוא יושב על הארץ כמנודה. קהילות אחרות נהגו לערוך סדר ״פדיון נפש״ ואת כספי הפדיון חולק לעניי העיר ולנצרכים. בכמה קהילות בצפון־אפריקה, נהגו למסור הודעה לפני הרבנים בצורת ״אני מאמין בשלושה עשר עיקרים ובתורה שבעל־פה״.
יהודי לוב נוהגים שאחרי התרת נדרים, שוחטים תרנגולים בעד כל נפש, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה.
סדר המלקות
אחרי ההתרה רבים נהגו ללקות בערב ראש־השנה ט״ל מלקיות ויש שהשאירו את זה לערב יום כיפור. האנשים שהתמידו לקיים את סדר קבלת המלקות, היו אלה שחיו כל השנה בכפרים הערביים וזאת לרגל מסחרם עם הגויים. בערבי החגים, יהודים אלה היו עולים העירה ומאחר והיו בדרך־כלל אנשים בריאים, הם היו המתנדבים הראשונים לקבלת המלקות.
מקבל המלקות היה פושט את בגדיו ושוכב חצי ערום על אחד הספסלים בבית הכנסת. שמש בית־הכנסת קשר לו את שתי ידיו, הימנית על השמאלית, כופף לו את ראשו בין זרועותיו ובשעת הקשירה קרא לפניו את הפסוקים:
מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה״ (משלי ג, יא־יב).
הרב נוטל רצועת עור ומצליף על גופו של הנילקה לפי סדר מסויים ואומר: ״והוא רחום יכפר־עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו (תהלים עח, לח)״. בגמר המלקות מוסיף הרב ואומר : וסר עוונך וחטאתך תכופר:
כל־כלי יוצר עליך לא יצלח וכל־לשון תקום־אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם מאתי נאום ה׳ (ישעיה, נד, יז).
מיד אחרי ״סדר המלקות״ הולך מקבלם למקווה לטבול כדי לקיים את הכתוב: ״באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה״ (תהלים סו, יב).