Extrait du livre " Une histoire de familles " Joseph Toledano

CORCOS ou KARKOS ou KARKOUS ou KARKOUSSE : ce nom vient d’Espagne (on trouve un Astuc Corcos à Saragosse en 1384); en Afrique du Nord il était porté par des juifs espagnols originaires d’Espagne et de Livourne (Italie du Sud). Sans doute originaire de Corcos nom des deux communes des provinces de Léon et de Valladolid

CORCOS

Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la petite ville de Corcos dans la province de Valladolid en Castille. 11 existe également une ville portant un nom proche Carcossa, en Aragon. Le rabbin Eisenbeth avance une autre hypothèse: ethnique de Caracassone, en France, centre juif florissant au Moyen Age. Autre explication basée sur l'origine arabe du nom, indicatif d'un métier: le fabricant de cuir, le gratteur, le frotteur de cuir grossier. Sous ces deux formes de Corcos et Carcossa ce patronyme est atteste en Espagne depuis le Xème siècle, en faisant une des plus anciennes familles sépharades connues. Après l'expulsion, les membres de la famille se sont dispersés au Maroc. en Algérie, au Portugal, Italie, et de là ont émigré plus tard vers la Terre Sainte et la Hollande. Mais c'est au Maroc que cette famille s'est le plus illustrée à partir du milieu du XIXeme siècle, particulièrement à Marrakech et à Mogador, dans le négoce et la direction de la communauté. Le rôle éminent joué par cette famille dans la vie juive marocaine est illustre dans l'opuscule que le professeur Michel Abitbol lui a consacré sous le titre: "Les Corcos; temoinss et acteurs de l'histoire". Une des rares familles marocaines à avoir conservé un arbre généalogique qui remonte jusqu'à l'Espagne. Autre orthographe: Karkos. Au XXeme siècle, nom moyennement répandu, porté essentiellement au Maroc (Marrakech, Mogador, Safï, Mazagan, Tanger, Casablanca), en Algérie (Oran, Alger, Mascara, Constantine, Guelma) et en Tunisie (Tunis)

R.ABRAHAM: Célèbre rabbin espagnol, disciple de rabbi Yéhouda Ben Acher qui vecut à Avila et écrivit en 1332 un commentaire au traité d'astronomie d'isaac Israeli, "Yessod 'olam".

R.YOMTOB: Grand Rabbin de la ville Monzôn, en Espagne, il fut un des defenseurs de la foi juive au cours de la celebre disputation de Tortosa en 1413-14, convoquée par l'Eglise, opposant rabbins et pretres sur les fondements de la foi juive.

DAVID: En quittant la Castille en 1492, il trouva refuge à Rome et fonda la branche italienne de la famille qui s'illustra dans la rabanout pendant deux siècles. Son fils, Salomon, fut le Grand Rabbin de Rome.

R.YOSSEF: Ancêtre de la branche de Terre Sainte, il mourut à un âge très avancé  Jerusalem en 1575. Son commentaire du livre de Maïmonide, "Michné Torah" fut publié pour la première fois à Smyrme en 1757.

R.YEHOSHOUA: Un des rabbins expulses d'Espagne installés à Fès en1492.  Il fut un des protagonistes de la grande conntroverse entre les nouveaux venus, les Megourachim et les anciens habitants indigenes, les Tochabim, sur l'interprétation de la regle de l'abattage rituel sur l'insuflation des poumons, la "Néfiha" (pour plus de details voir Hayim Gaguin). Il fut entre 1540 et 1552 un des rédacteurs des " Takanot des Expulsés de Castille", organisant la vie communautaire et religieuse des expulsés d'Espagne qui imprimèrent definitivement leur cachet sur l'ensemble du judaïsme marocain

 R.ABRAHAM: Rabbin né à Fes, il fut appelé à exercer sa fonction à Tunis où il mourut en 1575. Son tombeau était devenu un lieu de pèlerinage local

1. YOSSEF: Fils de rabbi Yéoshoua, rabbin né à Fes au cours de la seconde moitié du XVmème, il fut appelé par la communauté des originaires du Maroc de la colonie anglaise de Gibraltar à leur servir de guide spirituel. C'est là qu'il devait écrire l'oeuvre qui devait l'immortaliser, "Shiur Koma" (Livoume, 1811), poème kabbalistique basé sur le livre du Zohar, entré dans la liturgie des syna­gogues marocaines et qui était lu avant l'office de Minha les jours de chabbat. 11 fut aussi l'auteur d'un commentaire du Pentateuque, "Yossef Hen" (Livourne, 1825).

MAIMON: Fils d'isaac de Marrakech, le fondateur de la branche de Mogador qui domina le commerce de la ville et la direction de la communauté pendant près d'un siècle. Il fut parmi les 10 premiers "Tajar esultan", marchands du roi, installés dans le nouveau port par le sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah. Il transmit ce privilège par héritage à ses ses successeurs qui en bénificièrent jusqu'à la fin du XIXème siècle. L'édification du port de Mogador en 1766 fut un tournant à la fois dans l'histoire du Maroc et dans celle de la communauté juive. La faillite de la conception centralisatrice de Moulay Ismael qui avait conduit le pays à la ruine, aggravée encore par les trente années d'anarchie des guerres de succession (1727-1757), avaient convaincu le nouveau souverain Sidi Mohamed Ben Abdallah (1757-1790) de la nécessité de trouver pour assurer les recettes du Maghzen, une autre source de revenus que les impôts écrasants levés par la force. Alors qu'il était gouverneur du Sud, les négociants juifs lui avaient fait valoir les importantes recettes qu'il pourrait tirer des droits de douane sur le commerce international. Mais l'essentiel du commerce avec l   'Europe était entre les mains des commerçants du port frondeur d'Agadir qui ne versaient pas au trésor royal les impôts dus, il décida donc de construire à Mogador un nouveau port dépendant uniquement du Makhzen. Il chargea un architecte français qui était prisonnier au Maroc, Courbet, de dessiner les plans du nouveau port et le plan fut si ingéneieux qu'on dit que c'est de là que lui vient son nom en arabe, Essaouira (souira, la (bien) dessinée ). Pour donner vie au nouveau port, et devant les réticences des commer­çants chrétiens de s'y installer, son inter­prète et conseiller favori, Samuel Sumbal, lui proposa de faire appel aux grandes familles juives ayant fait leurs preuves dans les différentes communautés du Maroc et de leur demander d'envoyer un délégué à Mogador. Samuel fut alors chargé d'établir la liste de ces heureux élus, au nombre de dix, représentant les grandes familles commerçantes du pays: les Corcos et Delmar de Marrakech, Sumbal et Delevante-Chriqui de Safi, Bensoussan, Nahoraï et Ben-Yuli de Rabat, Aflalo et Penia d'Agadir, et Aboudraham de Tétouan. Le statut de commerçants du roi comportait d'énormes privilèges politiques, fiscaux et économiques: avance de capi­taux, gestion de fonds du trésor, obtention de concessions et monopoles sur les importations et exportations; fourniture d'un logement confortable et inviolable, le loctaire n'étant justiciable que devant le sultan lui-même. Mais face à ces privi­lèges, de lourdes obligations: garantie de la famille, dépendance totale du souverain, nécessité d'une autorisation pour se déplacer, disponibilité immédiate pour toute mission économique ou politique Europe. La famille Corcos de Marrakech désigna donc pour la représenter Maimon (qui devait mourir au cours de l'épidemie de 1799), secondé par son cousin Abraham (mort en 1797). Le port de Mogador, grace au dynamisme de ses commerçants juifs justifia tous les espoirs mis en lui par sultan et en dix ans devint le plus actif du Maroc

SALOMON: Grand commerçant Marrakech, il reçut en 1846 l'ordre du Sultan de transporter ses affaires Mogador. Il laissa à la direction de ses affaires à Marrakech, son fils Yaacob. Il devait inaugurer une autre tradition familiale: la représentation des puissances étrangères, bien que cela puisse sembler a priori incompatible avec la fonction de marchand du sultan. 11 fut l'agent consulaire de l'Angleterre, redevenue le principal partenaire commercial du Maroc. Son influence était telle à Mogador qu'un touriste anglais s'en étonna et demanda un notable juif: "Mogador appartient-elle a Sa Majesté britannique ou au souverair Maroc ?" et s'entendit répondre ironiquement: "bin jouj", c'est-à-dire entre deux ! Ses affaires prospérèrent dans le port où il mourut en 1857.

YAACOB: Fils de Salomon. Après avoir dirigé l'affaire familiale à Marrakech apres le déaprt de son père en 1846 pour Mogador, il prit sa succession et s'installa définitivement à Mogador en 1857. confiant la direction de la branche de Marrakech à son cousin Haïm. Peu de temps après son arrivée dans le port, il fut confirmé par le sultan dans ses privileges de tajer esultan en même temps que son frère Abraham. Le sultan écrivit l'annee suivante au nouveau caïd d'Essaouira " Les deux marchands, Abraham et Jacob, fils de Salomon Corcos, sont Nos Juifs de meme que le père était Notre Juif. Ils sont la creme parmi les Juifs et très peu de Juifs peuvent leur être comparés quant aux benéfices qu'ils rapportent. Protège-les donc et veille à leur bien-être." Après l'accession au trône de Moulay Abderahman, ils furent de nouveau confirmés dans leurs fonctions. Mort en 1878.

ABRAHAM: Fils de Salomon. Commer­çant du roi, il accumula une énorme fortune avec son frère Yaacob dans l'importation de drapperies, bougies, sucre, thé et l'exportation des produits agricoles du Sous: grains, amandes, cuirs, plumes d'autruche importées d'Afrique Noire, etc.. Il fut le fournisseur exclusif du Palais royal en produits de luxe: bijoux, pierres précieuses, chocolat, meubles, soie, tissus pour les uniformes des serviteurs .. En 1844, quand la flotte française de l'amiral de Joinville bombarda la ville, il se réfugia chez les tribus du Haha et à son retour dans le port bénéficia d'indemnisations du sultan Moualy Abdelrahman auquel il fut très lié. Nommé en 1862 consul des Etats- Unis, il fut un des organisateurs de la visite historique de Sir Moses Montéfiori qu'il accompagna à Marrakech lors de l'audience que lui accorda le sultan dans son palais le 5 Février 1864 à la suite de laquelle le sultan promulgua le dahir célèbre assurant l'égalité de traitement pour les Juifs de son empire. Avec son frère Jacob, il oeuvra pour l'amélioration des conditions de vie de la population juive de Mogador qui avait doublé en quelques années dépassant les 10.000 âmes. L'illustre visiteur anglais avait été ému par "l'entassement inouï" du Mellah. Sur son conseil, les deux frères demandèrent au sultan de permettre l'élargissement du mellah et proposèrent d'avancer les fonds nécessaires pour l'achat du terrain. Le sultan aacéda à leur demande et la construction du nouveau mellah commença aussitôt mais ne mit pas fin à la promscuité, la population continuant de s'aceroître sans cesse. Ils obtinrent du sultan un terrain supplémentaire pour la construction d'un hôpital juif dont le premier financement fut offert par Montéfiori. Ils favorisèrent également l'ouverture d'une école de l'Allaince à Mogador. En 1881 ils inaugurent une nouvelle ère dans le développement du capitalisme au Maroc en devenant agents de la Banque françaises des frères Pereire, Mort en 1883.

MEYER (1844-1931): Fils d'Abraham, né en 1844 alors que son père avait trouvé refuge dans le Haha après le sac de Mogador par les tribus à la suite du bombardement français, Il succéda à son père comme consul des Etats-Unis à Mogador. Hébraïsant distingué, il publia un livre consacré aux lois du shabbat et de Pessah, "Ben Meyer" imprimé à Jérusalem en 1912.

MOSES: Riche négociant né à Alger, il s'installa à Mogador en 1885 venant d'Angleterre.

STELLA DURAN-CORCOS: Juive anglaise d'origine algérienne, elle épousa à Alger Moses Corcos. En 1884, ils s'instal­lèrent à Mogador où Stella fonda en 1885 un collège de jeunes filles, "Honneur et courage", donnant une stricte éducation victorienne en langue anglaise qui rencon­tra un énorme succès, concurençant l'école de l'Alliance en langue française: il compta jusqu'à 170 éléves en 1900, soit plus que l'école de l'Alliance. Elle se consacra également à améliorer les conditions de logement effroyables des pauvres habitant le mellah. En 1898 elle accepta malgré son grand âge, à la demande de l'Anglo-Jewish Association, de se rendre à Marrakech pour solliciter du sultan le droit de construire de nouvelles maisons. Le roi accepta de la recevoir – cas exçeptionnel dans un pays où les femmes n'ont aucun droit dans la vie publique – et lui accorda l'autorisation de construire 150 maisons en dehors du mellah, mais le projet ne devait jamais aboutir en raison de l'opposition des propriétaires fonciers du Mellah craignant une baisse des loyers. Avec elle l'influence anglaise atteignit son apogée dans la bonne société juive de Mogador et après sa mort la fermeture du collège devait signer la fin de la prépondérance de l'influence anglaise au profit de la culture et de la langue françaises véhiculées par les écoles de l'Alliance dans toutes les grandes villes du pays.

HAYIM: Commerçant, financier, banquier des rois du Maroc tout au long de la seconde moitié du XIXème siècle, alors que la banque moderne était encore inconnue. Dirigeant incontesté de la communauté de Marrakech qu'il anima pendant plus d'un demi-siècle. Le sultan Moulay Abdelrahaman lui accorda sa protection personnelle à titre de "l'un des commerçants les plus respectables de Nos Sujets et pour les services éminents rendus au trésor public, Bit Elmal". Pour assurer sa succession, il demanda en 1880 au sultan Moulay Hassan de bien vouloir agréer son fils Yéhoshoua auprès de lui. Pour toute répomse Moulay Hassan prit le pan de son bournous et en couvrit Yéchoua, indiquant ainsi qu'il le prenait sous sa protection.

YEHOSHUA (1832-1929): Fils de Hayim. il lui succéda dans le commerce et la direction de la communauté. Il fut le banquier du dernier grand roi du Maroc avant le Protectorat, Moulay Hassan qui chercha avant tout à maintenir à préserver l'indépendance du vieux Maroc et s'opposa autant que possible à l'invasion des banques européennes. Son sucesseur, Moulay Abdel-Aziz au contraire, fasciné par les techniques européennes, ouvrit largemment le Maroc aux financiers étrangers, privant les juifs de leur traditionnel de banquiers du Palais. Incarnation du vieux Maroc en plein XX siècle, il laissa une grande impression tous les visiteurs européens. "Le patriarche de cet enfer hébraïque est le bon homme Yéhoshua Corcos, l'argentier du sultan millionnaire du mellah. Sa maison est la seule qui soit propre au Mellah.Ses enfants sont habillés à l'européenne, mais lui, reste fidèle aux antiques usages il garde l'antique vêtement et les babouches noires ainsi que le foulard bleu jeté par- dessus la calotte et noué autour du cou (Jérôme et Jean Tharaud, " Marrakech ou les Seigneurs de l'Atlas"). Les monarques successifs, Moulay Hassan, Moulay Abdel-Aziz et Moulay Hafid lui renouvelèrent la protection accordée déjà à son père. Il se lia d'amitié avec la nouvelle force montante de Marrakech, la famille El-Glaoui, dont il deviendra le banquier – on disait la "sacoche", servant d'intermediaire dans leurs contacts préliminaires avec le prétendant Moulay Hafid à la disposition duquel il mit le trésor de guerre qui lui permit de renverser son frère Moulay Abdel Aziz en 1907.11 dirigea avec autorité, sinon absolutisme, la communaute et ses oeuvres de bienfaisance. Maigre son attachement aux coutumes antiques, il fut le plus enthousiaste partisan de l'ouverture d'une école de l'Alliance à Marrakech en 1899, passant outre à l'opposition des rabbins conservateurs.

MORDEKHAY (1885-1944): Fils Yéhoshoua, il lui succéda en de 1930 a 1938 à la tête des affaires et et comme président du Comité de la Communaute mais sans avoir ni son autorité, ni son panache. Son fils, Josué, quitta Marrakech au début des années cinquante pour les Etats-Unis où il est professeur de médecine à l'Université de New-York. C'est la fin de la dynastie.

LEON: Un des derniers grands commerçants de Mogador avant son déclin avec le développement météorique du port de Casablanca au début du Protectorat. Arabisant distingué, il encouragea le developpement de l'enseignement dans sa communauté. Grâce à ses bonnes relations avec le caid du Sous, Anflous, il fut un des premiers à croire en l'avenir du port d'Agadir qui devait connaître un developpement prodigieux dans les années quarante et encouragea ses amis à acquérir des terrains.

FERNAND (1875-1956): Eminent juriste s avocat parisien, descendant d'une famille d'origine marocaine. Militant sioniste de premier plan, il fut chargé à plusieurs reprises de faire des tournées de conferences au Maroc dans les années 20 et 30, par lesquelles il contribua par son talent à propager l'idéal sioniste parmi les nouvelles élites formées dans la culture française. Le sionisme qu'il professait avec ardeur était bien celui de "l'école française", éloigné de toute idée de Alya, de realisation immédiate, ne réclamant que de la symapthie et un peu d'argent pour les pionniers d'Eretz Israël. "Juifs du Maroc n'ayez pas peur: on ne vous demande pas de monter en Palestine. Nous ne voulons meme pas que vous essayiez d'y aller, nous avons assez de candidats, nous en avons trop: Les Juifs marocains ne sont pas des postulants à la colonisation palestinienne, nous le savons et nous leur demandons rien de ce genre". (Conférence publique à Casablanca en 1931 reproduite par l'organe sioniste du Maroc "L'Avenir Illustré"). Auteur de deux ouvrages sur le sionisme: Israel sur la terre biblique" (Paris, 1923), et " A travers la Palestine juive" (Paris, 1925)

L MORDEKHAY (1890-1955): Rabbin-juge  à Marrakech, il représenta sa ville au Premier Concile des Rabbins du Maroc à Rabat en 1947

DAVID:(1917-1975): Fils de Jacob et de Hana Aboulafia, né à Mogador. Dans la tradition de la famille, il commença par diriger une maison de commerce interna­tional à Mogador. Le déclin des affaires le poussa après l'indépendance à quitter le Maroc en 1959, mais contrairement aux autres représentants de la classe aisée, il choisit de monter en Israël et de s'installer à Jérusalem. Après avoir tenté de reprendre ses activités commerciales, il se consacra exclusivement au travail culturel dans le cadre du Comité de la Communauté Sépharade de Jérusalem et aux recherches sur le patrimoine du judaïsme marocain. Il y apporta une excellente connaissance des langues, une curiosité naturelle et une approche scientifique rigoureuse bien qu'il n'ait pas reçu de formation universitaire. Il apporta également une vision nouvelle de l'histoire du Maroc, plus "optimiste", reprochant aux chroniqueurs chrétiens d'avoir noirci le tableau par leurs préjugés anti-juifs et anti-musulmans. Dans ses nombreuses études, il montre que l'attitude générale des Musulmans envers la minorité juive a été faite de tolérance et de co­habitation, les excès de fanatisme n'étant que des accidents passagers. Comme chercheur, il a eu le rare privilège de posséder des archives familiales particuliè­rement riches qu'il a été le premier à exploiter. Auteur d'un grand nombre de rubriques concernant les Juifs du Maroc dans la Jewish Encyclopedy. Ses études sur l'histoire et l'onomastique, parues dans différentes revues en hébreu, français et anglais, ont été réunies dans un volume intitulé "Studies in the History of Moroccan Jews" (Jérusalem 1976) publié après sa mort prématurée, par le professeur E. Ashtor de l'Université Hébraïque. Ce livre est devenu un indispensable outil pour tout chercheur et l'auteur de ce livre y a largement puisé et fait référence

ABRAHAM (1890-1961): Notable de la communauté de Marrakech, membre du Comité de la Communauté et de la Commission Municipale dans les années cinquante

JACOB (1898-1988): Notable de la communauté de Marrakech dont il fut président du Comité dans les annés cinquante

HENRY: Président de l'association des originaires de Safi en France. L'association est à l'origine de la rénovation du tombeau des frères Zamiro, les saints protecteurs la communauté (voir Benzimra)

MAURICE: Mohel et militant communautaire né à Marrakech. Membre Comité de la Communauté dans les annees cinquante. Il fut élu au Congrès de 1952 Délégué régional pour Marrakech et région du Conseil des Communautés exerça ensuite à Casablanca avant s'installer à Paris

מפתחות לתֶּטוּאַן

הקדשה

מוקדש לכל אנשי תטואן, בכל חמש-מאות שנות קיומם, על הלפיד שנשאו ועל הגאווה שנטעו בי, ועל הגעגועים שלהם לירושלים. אני נושאם עמי כפי שעם ישראל נשא את קברו של יוסף כל הדרך ממצרים לארץ ישראל.

"מרוקו!

שם אני נמצא

 לפחות עשרים אחוז

 והלכתי על מאה,

מי כמוני יודע.

נושם

וגומר.

שובי נפשי"

שמעון שלוש

בני הברית 1996

"אני פה, אני… מצטער שבאתי אליך ללא הודעה מוקדמת, שמי פֶרְנַנדוֹ בן זמרה, מצאתי את שמך בספר הטלפונים, שאלתי את אשתך אם אתה משה בן זמרה מתטואן, והגעתי אליך במונית. לפני-כן, אני צריך לספר לך שאבי נפטר, כל חיי חשבתי שהוא בא ממדריד לקראקס, וחי בה עד יום מותו. הוא השאיר לי מכתב, אולי יותר נכון לומר פצצה, ושם הוא אמר לי שאני יהודי, אני יהודי… לא יאומן, וכל הזמן הסתרתי ממנו את העובדה שיש לי בן יהודי, שאשתי יהודייה, אז עכשיו אבי יהודי ובני יהודי, לפי ההלכה היהודית, כן את זה הבנתי, אבל, אני פרננדו בן זמרה לא יהודי, כי אמי נוצרייה. "

"רגע, רגע, לאט-לאט, או מהר-מהר, כי מחר אני נוסע, ואתה יודע לאן אני נוסע, לתטואן, משפחתי הייתה אחת האחרונות שעזבה, ב1973-, אז אני מבין שאתה איזה קרוב משפחה שלי, אבל לא כל-כך קרוב, כי אבי, מימון בן זמרה הרי היה בן יחיד, אז כנראה בן-דוד,"

"בן-דוד, שיש לו אותו השם שיש לך, מואִיס בן זמרה, או משה, זה השם החדש, הישן, התנכי, או איך שלא יהיה, קראתי את המכתב ובאתי לפה לחפש את משפחתי, הנה קח את המכתב, קח אותו, תקרא, משפט פשוט כל-כך, קשה להבין למה הוא לא אמר לי את זה קודם, מה היה לו להסתיר, ומה היה לי להסתיר ולומר לו שיש לי בן יהודי, פחדתי, קודם מאמי שהייתה מאוד קתולית, אחרי שהיא מתה כבר לא ראיתי סיבה לספר לו, זה היה מזמן, עבר הרבה זמן מאז הלידה, הוא בן שתים- עשרה, גיון בן זמרה, אתה יודע למה קוראים לו ג׳ון, כי הוא נולד באותו יום שבו ג׳ון לנון נרצח, ב8- בדצמבר, ומאחר שאוליביה ואני כל-כך אהבנו את ג׳ון לנון אז נתנו לו את השם הזה,"

"יוחנן, סיפור כל-כך ארוך, כל משפחת בן זמרה הופצה לכל עבר, ועכשיו אתה מנסה כאילו לאחות את הקצוות, שמעתי על אביך, שמעתי על נישואיו לזונה, יש עוד אחד שהתחתן עם זונה, כנראה שזה הולך בדם של הבן זמרה, הוא דווקא התחתן בקראקס עם זונה כושית, אני מניח שגם אביך לא ידע דבר על זה, הוא התנתק מן העניין, אולי מדובר באחיו, איני יודע, אולי תחפש אותם, משפחת בן זמרה הכושית, זה דווקא נראה לי נפלא, לא רק גויים שמתחתנים עם יהודיות,"

"לא התחתנתי, אנחנו רק חיים ביחד,"

"עושים ילדים עם יהודיות, בן זמרה כושים, אחרים מסתובבים בכל העולם, מה הם מחפשים, כמוני, מה אני מחפש, למה אני חוזר לתטואן מחר, מה אני מחפש? אתה יכול לומר לי, ואתה, מה אתה מחפש? אתה מחפש בי קרוב משפחה? תודה רבה, אולי אני צריך לחבק אותך, לספר לך הכול, לומר לך שהיה נפלא שם, אתה רוצה למצוא שם איזשהו עבר נפלא ומופלא, לא היה עבר כזה אף פעם, אולי בשנים הראשונות של הכיבוש הספרדי, אולי, הם תמיד ציירו את זה כאילו שם היה איזה גן עדן, גן עדן מלא זבל ברחובות, איזה גן עדן? ואני הרי הייתי שם עד גיל חמש-עשרה אז אני יודע, נסעתי בדרכים הללו, לא היה שם שום חלום, על אף שאבי חזר לשם ומת שם, לפני שנתיים, חזר למות שם, כי פה היה עוד יותר גרוע, טוב עשה אביך שנסע לקראקס, לפחות שם לא אבד לכם הכבוד האבוד של כולם, כאן אפילו חלומות העבר נמחקו, כאן רמסו אותנו, דיכאו אותנו," "מי?"

"היהודים האחרים, האשכנזים, הנה קח תקרא ׳השבר הסורי אפריקני', אני סופר, ומשורר, קרא, הנה יש חלק שתרגמתי לספרדית, גם כמה שירים, אני מניח שלא תבין מזה כלום, מה לך ולכל העניין הזה, ומה אני יכול בכלל לספר לך שיעזור לך, למה בחרת לפגוש אותי, כי אני נושא את שם אביך, למה לא הלכת לדודיך שם, בקראקס, חשבת שככל שתרחיק יותר תוכל להתמודד פחות עם המכה, מה חשבת?" "לא יודע, שמעתי יהודי, והחלטתי לנסוע לירושלים, כן, מצאתי דוד שלי, אח זקן של אבי, הוא אמר עליו קדיש בבית-הקברות, לא הבנתי כמובן כלום, קראתי את התרגום מן העברית," "מארמית, הקדיש נאמר בארמית." "מה זה ארמית?"

"שפה שמית הקרובה לעברית שיהודים דיברו בה לפני אלפיים שנה. את הקדיש אומרים בארמית, לפי המסורת, כדי שהמלאכים הרעים לא יבינו ולא ייצאו נגד, לפי אותה מסורת המלאכים רק מבינים עברית." "המלאכים כן, אבל אני לא… אז הוא אמר קדיש, זה נשמע לי מאוד יפה, אבל הוא לא היה מוכן לדבר אתי על שום דבר, אמר לי לחיות את חיי ולשכוח."

"זה גם מה שאני אומר לך, תחיה את חייך, אם אמך הייתה נוצריה, אז אתה נוצרי, בשביל מה לך כל הסיבוך הזה של להיות יהודי, אם אפשר היה לבחור… הייתי מוותר על יהדותי, טוב, אולי לא, אני לא יודע, יש ימים שכן ואחרים שלא, יש ימים, פרננדו, ימים שאני כל-כך מאושר לחיות בירושלים, כל אבן מדברת אליי, אני חושב על כל אבות אבותינו, כל הבן זמרה שחלמו על ירושלים, אני חושב עליהם ואני הולך את צעדיהם, כל צעד שלי הוא צעד של אחד מאבותיי, צעדים רבים. ימים אחרים כל אבן בירושלים נופלת על ראשי, ושוברת אותי, יש ימים שהכול כאן כל-כך קשה, כל-כך קשה," "אני רופא."

"ואני מתכנת מחשבים. זה לא ישנה כלום, המקצועות, הכאב יישאר אותו כאב, הגעגועים אותם געגועים, אנחנו נחפש אבל לעולם לא נדע מה אנחנו מחפשים. לך, לך לדרכך, אם אתה רוצה קרא את הדברים שנתתי לך, אני נוסע לעשרה ימים, אם תהיה עדיין פה, אולי ניפגש שוב, אני לא חושב שתרצה."

קישור לרכישת הספר

הטרילוגיה התטואנית

מואיז בן הרוש…..

הטרילוגיה התטואנית כוללת את הרומנים, מפתחות לתטואן, לוסנה, בשערי טנג’יר.

ספריו של מואיז בן הראש עוסקים, בין היתר, בקשר שבין הגולה המרוקאית לישראל וליהדות. הם מציירים תמונה מורכבת של היחסים בין יהודים למוסלמים ולנוצרים, יחסים עשירים ומתוחים, על פני אלף שנה. וכן מתארים את החיים של היהודים הספרדים. לבן הראש ביקורת על הממסד בישראל בכלל ועל הממסד הספרותי בפרט. לטענתו של בן הראש, ממסד זה נשלט על ידי אליטה אשכנזית, המונעת פרסום של יצירות שנכתבו על ידי יוצרים מזרחים ובכך תורמת לדיכוי התרבותי של קבוצה זו.

בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

בשנת 2012 זכה מואיז בן הראש בפרס יהודה עמיחי על ספרו ‘לא הולך לשום מקום’ (הוצאת רסיס נהרה 2010).

משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001

משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001

משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היר ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה – חוסה לאויס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000.

 מתוך הכריכה של ספרו " לוסנה "

מואיז בן הראש, יליד מרוקו, כותב את יצירותיו בספרדית, בעברית ובאנגלית ונע באמצעותן בין תרבויות, מדינות ודתות. עד כה הוא פירסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה, שירה ורומאנים. שלושה רומנים מרכיבים את הטרילוגיה התטואנית שלו: ״מפתחות לתטואן, ״לרסנה״ ו״בשערי טנג׳יר״ שהופיע בספרד בהוצאת דסטינו ויופיע בקרוב בתרגום לערבית. בשנת 2010 ראה אור הרומן שלו ״אהבה והגירה״ בהוצאת אסקלרה בספרד. שירים רבים מתוך תשעת ספרי השירה שפירסם בעברית תורגמו לחמש־עשרה שפות. יש הרואים בו סופר מרוקאי, אחרים רואים בו סופר ספרדי או סופר ישראלי ואפילו יש הרואים בו סופר ביטניקי. בספרד הוא נתפס בעיקר כסופר של גלות היהודים ושל מגורשי ספרד במאה החמש־עשרה.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה

המורה יודע שהתורה אסרה לבני ישראל כמה סוגי בשר לאכילה, אבל הוא טוען שישו הנוצרי התיר להם חלקם:

״ועל היהודים אסרנו כל בעל טופֶר [ציפורן שאינו סדוק], ומן הבקר והצאן אסרנו עליהם את החֵלֶב״_; ״והוא [אללה] ילמדהו [את ישו הנוצרי] את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, ויעשהו שליח אל בני ישראל… באתי [ישו] לאשר את התורה שנגלתה לפני ולהתיר לכם מקצת אשר נאסר עליכם״(ו, קמו_; ג, מח-נ).

הוא סובר שמאז בואו של ישו נשתנו ונצטמצמו דיני האכילה, ומכאן ואילן אין הבדל בין יהודי למי שאינו יהודי לעניין זה:

״היום הותרו לכם המאכלות הטובים, ומותרים לכם מאכלותיהם של אלה אשר ניתן להם הספר לפניכם [היהודים והנוצרים]״; ״(אללה) אסר עליכם רק׳ נבלות ודם ובשר חזיר וכל אשר הוקרב לכבוד אחרים זולת אלוקים״.

            הערת המחבר : אכן, איסור אכילת הלב לבני ישראל מפורש בתורה: ויקרא ז, כב־כה: יא, א־ח.

הוא סובר שבהתחלה הכול היה מותר ליהודים, אלא שהם עצמם קיבלו עליהם לאסור כמה מאכלים, ועל כן היה באפשרותו של ישו להתיר:

״כל המאכלות היו מותרים לבני ישראל, פרט לאשר אסר ישראל על עצמו לפני שהורדה התורה״(ג, צג).

כשראה שיהודי מדינה לא מסכימים עם דבריו, טען שיעיינו בתורה וייווכחו שהוא צודק: ״ולכן אמר להם: הביאו את התורה וקראוה, אם אמת בפיכם״ (ג, צג).

כנראה חושב הוא שהאיסור של אכילת גיד הנשה לבני ישראל הוא רק בגלל הסיפור של מאבקו של יעקב עם המלאך, והוא פירש את הפסוק בחומש, שבני ישראל הנהיגו אותו בעצמם:

״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה… כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה״ (בראשית לב, לג).

ומזה הוא דן לכל שאר איסורי אכילה שנוצרו לאחר שקיבלו הם על עצמם.

מוחמד מטיף למען ישו

מוחמד נוכח לדעת שיהודי מדינה מסרבים לקבל את דבריו – שישו קיבל רשות משמים להתיר להם חלק מהתורה. אין ברצונם לקבל שום שינוי מן התורה, והם נותרו מאמינים רק בחוקים ובמצוות שניתנו להם בסיני:

״בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד [על־ידי ישו], יגידו: נאמין באשר הורד אלינו! הם כופרים באשר מעבר לזאת״ (ב, צא).

ואז מעלה המורה טענות מרחיקות־לכת: היהודים לא הבינו את התורה כראוי ולא השכילו לפרשה נכון; הוא וישו מבינים טוב יותר מהם את הכתוב בתורה! היהודים הם בעיניו עוורים וחרשים, השטן מטעה אותם, והם לא יזכו לתחיית המתים:

״הוי האנשים, אכלו מפרי הארץ, את הכשר והטוב ואל תלכו בעקבות השטן, כי הוא אויביכם המושבע. רק את הרע ואת התועבה יצווה עליכם לעשות, ולהגיד על אלוקים את אשר לא תדעו. בהיאמר להם [ליהודים]: לכו בעקבות כל אשר הוריד אלוקים, יגידו: לא, הלוך נלך בדרך אשר מצאנו את אבותינו הולכים בה. אף כי אבותיהם לאהשכילו להבין דבר ולא הישירו לכת? הכופרים נמשלו לבהמות, אשר דברי גערה באוזניהן אינם אלא קריאות וצעקות. הם חרשים, אלמים ועוורים, ודבר לא ישכילו להבין. הוי המאמינים, אכלו הדברים הטובים אשר שלחנו לפרנסתכם והודו לאלוקים, אם אתם עובדים לו… המסתירים את הספר אשר אלוקים הוריד ומוכרים אותו באפס מחיר, כל אלה, רק האש תבוא אל בטנם, וביום תחיית המתים לא ידבר אליהם אלוקים ולא יזכם. עונש כבד צפוי אליהם. הם אלה אשר המירו את דרך הישר בתעייה, ואת המחילה בעונש. מה רב הוא עוז הרוח אשר בו יוצרכו לשאת את האש! זאת כי אלוקים הוריד את הספר למען תתגלה האמת. אכן אלה [היהודים] אשר נחלקו על אודות הספר [הברית החדשה, שהוא לדעתו חלק מן התורה] מפליגים במחלוקת״(ב, קסח־קעד).

הוא רוצה לחייב את היהודים להאמין בישו, כיוון שעשה מופתים:

״ביום [הדין] אשר יכנס אלוקים את השליחים יגיד: כיצד נענו לכם? יגידו: איננו יודעים, אתה הוא היודע נסתרות. אלוקים אמר: הוי ישוע בן מרים! זכור את החסד שנטיתי לך ולאמך כאשר סייעתי לך ברוח הקודש, ודיברת אל האנשים בהיותך בעריסה וכאשר בגרת, וכאשר לימדתיך את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, וכאשר בראת ברשותי דמות עוף מטיט ונפחת בו רוח והיה לעוף ברשותי, וריפאת ברשותי את העיוור מלידה ואת המצורע, וכאשר הוצאת ברשותי את המתים (מקברם), וכאשר הדפתי את בני ישראל מעליך בהביאך להם את האותות הנהירים, ואמרו הכופרים שבהם: אלה כשפים בעליל״_; ״ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי, ושמו אחמד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל״ (ה, קט-קי¡ סא, ו).

סדר המילה

ומל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים ( בראשית, כא, ד )

בביתו של בעל הברית נמצאים כבר עשרות אנשים, קרובי משפחה, שכנים וידידים, וסתם בני עמך הבאים לזכות במצוות " סמוע למילה " ( שמיעת המילה ). לפני בואו של בעל הברית ומלוויו, רגיל הקהל לשיר כמה שירים לכבוד אליהו

הפיוט הנהוג ברוב עדות ישראל ואשר בו פותחים, הוא הפיוט : " אערוך מהללי ניבי, לפני אליהו אבי, לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא "

להלן שירו של רבי דוד בן אהרן חסים ז"ל, מתוך הספר " תהלה לדוד :

83 – אערך מהלל ניבי

 פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז"ל, ובשעת המילה אומר אותו. סימן אני דוד בן אהרן בן חסין חזק.

אערך מהללי ניבי

לפני אלהי אבי

לכבוד חמד לבבי

אליהו הנביא

נטע האל בישרון

חבצלת השרון

איש מגזע אהרן

משרת צור משגבי

כהן לאל עליון הוא

פינחס הוא אליהו

הנביא יקראוהו

הגלעדי התשבי

יום קנא קנאת האל

הרג בכח ואל

משיא שבט ישראל

ובת צור שמה כזבי

דין שמע מפי רבו

איש ארמית משכבו

קנאים הם פוגעים בו

ויאמר אריק חרבי

ויקם מתוך עדה

רמח בידו הדה

ויחרד חרדה

נתגבר כמו לביא

דקר בחרבו אותם

כדרך שכיבתם

 על הארץ חבטם

 ולמשה אותם הביא

בזכר זאת אל חי עולם

נתן לו שכר משלם

ברית כהנת עולם

ויכפר עלי חובי

נסים עשר ושנים

בדבריהם שנויים

עשה לו דר שמים

צור גואלי אבי

אמת בפיהו היה

לאלמנה עניה

עת את בנה החיה

ולנפשו אמר שובי

השמן גם הוא שרתה

ברכה בו והיתה

כד הקמח לא כלתה

ותגדלי ותרבי

רודפים אחרי תהו

הכה בשבט פיהו

ויאמרו : ה' הוא

אמת ואתה נביא

וגזר אמר עשה

מספר שנים שלשה

מטר לא נתן ארצה

הוא המוציא המביא

נתן לו אל מהלכים

בעולם המלאכים

ולעתות הצריכים

הוא נדמה כערבי

בקדשה ובטהרה

עלה עלה בסערה

אלישע אליו קרא

ויאמר : " אבי, אבי

נפשי לילה אותהו

מי יתן ימצאהו

פתח ביתי ואראהו

ישקיף בעד אשנבי

חסין קדוש אקראה

איש אשר פניו ראה

הן כביר ידו מצאה

תשורה אליו אביא

חן חן לו איש לו נגלה

בחלום חזיון לילה

ובברית דם המילה

בו יבא כצבי

זכור לטוב יאיר נרי

יבשר ציון עירי

יאמר לה התנערי

מעפר קומי שבי

קול זמרת שיר מהללי

ירצה צורי גואלי

ולא דומיה לי

כל-עוד נשמתי בי

כשבעל הברית ומלוויו הגיעו מבית הכנסת, קיבל אותם הקהל בפיוט:

פצחו ברינה גזע אמוני / ברוך הבא בשם ה'

ילד יולד בקהל סגולה / ברכה תהיה לו מעטה תהלה

חיה יחיה בדם המילה / חשוב כעולה לפני ה'

וברוך הבא בשם ה'

וימצא תעלה / ממול הערלה / בשרו וימיו ימלא בחמלה

ה' עלינו / ירנן בגילה / כזאת נחלת עבדי ה'

וברוך הבא בשם ה' 

הערת המחבר .

כאשר נכנס בעל הברית, נתקבל במלים " ברוך הבא " שכן המלה " הבא " בגימטריה 8 רמז לנימול לשמונה ימים.

הנשים קיבלו את בעל הבית בכניסתו הביתה בקריאות גיל מצלצלות, א-זג'יארית. מאחר והנוכחות בברית מילה היא מצווה גדולה, נהגו אם כן, שכאשר ראו את אבי הבן בטלית עובר בסימטאות המללאח מלווה בקהל המתפללים, הבינו במה המדובר ונצטרפו מיד ללא הזמנה לקהל הרב, כדי לזכות במצוות " סמוע למילה " ( שמיעת – ברכות המילה ).

רבי מרדכי חיים מיווחס

כלולות ירושלים שנת ה׳ תר״ט (1849)

אחרי שהיה בשליחות בתורכיה יצא שתי פעמים למרוקו בשנת תרה׳ ובשנת תרי׳ בשנה זו נפגש בעיר פאם עם רבי יעקב אתורג׳מאן שיצא מארץ ישראל לערוך מלחמה עם רבני ארץ ישראל בחירופין וגידופין, כנראה על שלא ספקו את רצונו לפי דעתו בחלוקת הכוללות בירושלים ולכן יצא נגד ובא למרוקו ״ומלהיב לבות בני אדם בדברי שקר״ לקרר את רשפי אהבת ארץ ישראל בלב המתנדבים בעם. ראה במסמכים המצורפים כאן שנשלחו מעיר פאס אל הרב עמור אביטבול, כמו שיראה הקורא במכתב ג׳ בשלשת השורות העליונות מתחילים באות ע׳ ומסיימים במילת מר, גם הרב וידאל הצרפתי ראב״ד בעיר פאס כותב במכתבו אל רבי עמור אביטבול ור׳ עמרם אלבאז, על רזא דינא, שהמסמכים של רי״ע אתורג׳מאן ״צדיק קוברן וחסיד שורפן״ וכר וכוי, רבי וידאל בתיאוריו להשד״ר דידן מתארו ב״אשרי עין ראתה כלול בכל מדות שמנו חכמים במקדש״ וכוי.

במסמכים שלפנינו נזכרו נגדים אז בעיר צפרו יהושע אלבאז אליהו בוטבול והגזבר רבי רפאל מאמאן האי

בה״ו

ה׳ בשבת ש ״ש

רב באישורי שורר ומוריה גם יודה לעדת בנ^י ישראל למשמרת לכבוד ולתפארת מר ניהו רבה הרב המובהק ואח לברק כמוהר״ר עמרם אלבאז נרו׳ יאיר לעד לעולם ובריא אולם כירא׳

מאחר עלות גדול השלום אע דמסגינן בשלימותא שלמא מלך מלכא ותפלתינו קבע מול האלדים הנה זה עומד אחר כתלנו כתל המערבי למען יאריך ימים עוד רבות בשנים ברוב הונים ותפארת בנים בירא׳ באנו אל הארש׳ להודות להלל כל הנשמה תהלל אפריין נמטייה, והנה אנחנו נותנים הודיה ושבח לרומי על כל הטובה אשר עשה עם מע' שלוחי ירושלים ובפרט עם מע' הרב השדר׳ כמוהררי׳ קאפילוטו יצר ופיו מלא תהלות עכ גמולות.

ובכן נא גבור ממקומו יפן ברחמיך לשמוע את כל דברי האגרת הכוללת אשר ביד מע' הרב השדר דין הוא הדר מר ניהו ממשפחות המיוחסות שבירושלים ת״ו פה מפיק מרגליות דורש טוב לעמו הוא הרב המוכה את הרבים כמוהר״ר מרדכי חיים בכמה״ר יוסף מיוחס הי״ו נין ונכד למרן מלכא הרב הגדול תנא ירושלמאה ראשון לציון ומאור הגולה הוא הרב הגולה הוא הרב ברכות המים. ושער המים ויע״א נושא משך הורע להמאור הגדול הרב תנא ירושלמה גאון עמינו הרב המפורסם בכל העולם הוא בעל הנס וגאון הדור הרב המפורסם בעל המחבר הני ספרי דבי רב פרי האדמה בחלקיו ומזבח אדמה ושאר ספריו הידועים והמפורסמים וצוק״ל מפיו ומפי כתביו ידעו סתום מן המפורש את כל המבואר במה אנן קיימין כי בצרה גדולה אנחנו. ע״כ נא גבור מה אדיר שמך בכל הארץ דעביד ומהנה והעיקר תלוי ברומי להלהיב הלבבות אל החסד ואל הרחמים ולעורר אהבת ציון העלובת נפש ברוב החובות, וצעקת העניים היא העולה ולבנו אינו אלא שרף מראות צרת הת״ח כי אין להם על מה שיסמוכו ובטלו החילוקים וההכנסות כי אפס כסף, כי ע״כ ק״ק עדתינו עליך יסמוכו להיות גדול המעשה לעשות נדבה גדולה. אמור רבנן בכפילא ויהיה ישוב וקיום בעיר דוד היא ציון בית חיינו בל תמוט עולם ועד וכגון דא מצוה רבה ואנחנו על משמרתינו נעמודה אל הרנה ואל התפלה למען יעומד חיי ובריא אולם כאות נהר׳ וכנאה׳ היו׳ פעהק׳ ירוש׳ תו׳ בחדש ניסן מש' זאת התר״ט ליצירה ברב עז' ושלום

וחתמו הרבנים מבית דינו

האי גושפנקא דנזלכא דשד״ר מלכא.

יר״ה לי לשמי ראשון לציון יצחק קובו ס׳ ט בן לא׳ א

הגאון המפורסם רבי יוסף קובו זיע׳ א

(מקום החותם)

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת בהעלותך ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
מה בעלון? פרשת שבוע. סידורים עתיקים או מזויפים. די
להפקעת מחירים
ההצלחה חוזרת בקרוב כנס ענק בירושלים פרטים בקרוב

????

וכה תעשה להם הזה עליהם מי חטאת
פירש רש"י מי חטאת של אפר הפרה עי"ש. מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי עדיין לא נאמרה פרשת פרה (בני שלמה). 

וכל עדת ישראל ללוים ככל אשר צוה ה' וכו' כן עשו להם בני ישראל (ח, כ).

יש להעיר למה כפל לומר כן עשו? עדו שנה שהתחיל לומר כל עדת עדת וגו' וגמר אמרו בני ישראל. ונראה שנתכון בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות,
ובא להחזיק טובה לבכורות יותר, שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו, עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות
ככל פרטי המצוה. ולזה שנה במאמרו מלשון שהחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל, ואמר, כי לא על כולן מדבר הכתוב כאן אלא על כל פרט (אור החיים).
והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל(י, כט).

 הרגיש עד עתה אין דבר ודאי, איך תוליכני למקום אויבים? השיב ודאי הוא, כי מג' פנים לא יתקיים הנדר. אם מצד הנודר, שאין לו יכולת. אם מצד הנדר בעצמו, שאינו דבר ראוי. אם מצד המקבל. כנגדם אמר 'לא איש אל ויכזב'. כנגד הב', שמא יאמר ולא יעשה 'הנה ברך לקחתי' שברך ולא אשיבנה, שלעולם לא יצא דבר טוב מפיו וחזר. כנגד הג' 'לא הביט און ביעקב'. זהו כי ה', כנגד הא'. דבר טוב, כנגד הב', ויתקיים. על ישראל כנגד הג' (צוף דבש). 

ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא(יב, יג). 

קצת קשה למה לא אמר ויתפלל רק לשון צעקה? ואפשר שמשה רבינו ע"ה בא לתקן את אשר עותו אהרן ומרים על ידי לשון הרע כי הם חטאו בקול שדברו בו לשון הרע ולכן גם הוא צעק בתפלתו יבוא דבר שבקול ויכפר על קול לשון הרע
(בני שלמה).
וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא כמראה אשר הראה יהוה את משה כן עשה את המנרה (ח, ד). 

וזה מעשה המנורה שהיא הנשמה שיש בה כמה בחינות מקשה פירוש נתקשרו ועלו לעולם העליון על ידי שהיה זהיר בתורה או במצות או בצדקה או בתפלה טהור טוב היה ולא רע על דרך גמלתהו טוב ולא רע על דרך ירכה שמר בריתו עד פרחה הם בנים צדיקים מקשה פירוש נתקשה ביסורין כמראה אשר הראה ה' את משה שנוטל צדיק אחד וכו' כן עשה את המנורה (כפר ליצחק).
על פי יהוה יסעו בני ישראל ועל פי יהוה יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על פי המשכן חנו _(ט, יח). 

על פי ה' יחנו הנשמות לזה העולם ועל פי ה' יסעו למה לזה אמר את משמרת ה' שמרו פירוש והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה כן וכו' ולמה נסתלק על פי ה' בנשיקה ביד מ'שה מיכאל שר הגדול מקריב נשמתו ומכפר על הדור(כפר ליצחק). שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה

a0527145147@gmail.com