גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון-אפריקה שלמה דשן
למשל: בחוג־בית אחד לנשים יוצאות מרוקו הציג פוליטיקאי מקומי את תכנית הפעולה המעשית של המפלגה במונחים מקומיים, מוחשיים ובהירים ביותר. בסוף דבריו הועלתה על־ידי הנשים שאלה: כיצד יוכלו לזכור ולהכיר את האות ב בקלפי ? הפוליטיקאי הגיב באריכות על־ידי שהציג שלשלת סיסמאות רגשניות בנויות על דרשות סביב האות ב. הנשים תזכורנה את סימן המפלגה, אמר, אם תיתנה דעתן על כך שהאות ב מופיעה בכתוב ׳בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ׳: ׳ב זה גם בריאות, ברכה׳. כנגד זאת, הזהיר הדובר, יישמר כל אחד מלהצביע בטעות בעד המערך, שסימנו היה אז את. ׳הסימן א״ת מבשר רעה — אין תורה׳. בסיום דבריו יעץ התועמלן שכל אשה, לפני היכנסה לקלפי, תכניס פתק ב לתוך החזיה, ובקלפי תשים אותו לתוך המעטפה. דברי הדרשה של הפוליטיקאי לא היו ענייניים לגבי השאלה המעשית של אי־ידיעת קרוא וכתוב של הנשים. אבל על כך היתה לו גם הצעת־פתרון פשוטה ויעילה. דבריו המרגשים של הפוליטיקאי היו תגובה למה שהוא הבין כשאלה נוספת וקשה יותר מן הבעיה המעשית של חוסר ידיעת קרוא וכתוב. הוא הבין את שאלת הנשים כעדות לפער הכרתי, שנותר בינו לבין השומעות, ולחוסר אחדות־דעים למרות כל הסבריו הקודמים. הפוליטיקאי פירש את השאלה במונחים מעמיקים, ׳מה משמעות סימן המפלגה?׳ תשובתו נגעה
למישור זה. הוא שינה את הסימן הפוליטי הטכני והציגו כסמל דתי ממשי. הדובר קשר את האות ב בכמה מן הנושאים הבולטים שביהדות עממית, כגון סיפור מעשה בראשית, הכמיהות התמידיות והכלל־אנושיות לבריאות ולברכה. כמיהות ורגשות אלו, אשר מוצאים ביטוי בדרך מסורתית במונחים של תפילה ותורה, נתלבשו כאן בלבוש ההולם פעילות פוליטית מודרנית, באמצעות הסימן ב. הפוליטיקאי חתר להרכיב על הסימן ב רגשות דתיים עמוקים, כגון זה המתעורר בשעת הקריאה החגיגית של פתיחת התורה, בפרט לפי מנהג יהודי מרוקו. אסוציאציות רבות עשויות להילוות כאן, כגון שמחת מצוה על קיום התורה ודבקות במצוותיה והבטחה להתמיד בלימוד ובמעשה. כיוון אסוציאטיבי אחר מוליך לאלמנט המיתי־הקוסמי שבכתובים על הבריאה, והמיוחם עתה לאות ב.
מלבד הצגת טכניקה לזכירה הציג הפוליטיקאי את אות מפלגתו כסמל דתי. לאות ב נתלווה עתה שפע של משמעויות המתייחסות לרבדים עמוקים מאוד של הרגישות הדתית היהודית, משמעויות שהשומעים מסוגלים להביעם אך בקושי רב. השדר הדתי לובש אפוא צורה באמצעות מעשה פוליטי, וניתן לנסחו בערך כך: כאשר הבוחר מטיל פתק ב בקלפי הוא מבטא שמחה וסיפוק על שהוא נמנה עם הבוטחים בבורא העולם, השומרים על התורה ומקיימים אותה. פעולתו באה להבטיח שגם החברה הרחבה תעשה כמוהו, ובשכר מצוה זו יתן לו ה׳ בריאות וברכה. הפוליטיקאי יוצר אפוא סמל דתי חדש התואם את נוהל הבחירות. במהלך מערכת בחירות לא זו בלבד שנוצרים סמלים דתיים מתוך הסימנים הטכניים, אלא שלסימני מפלגות יריבות מייחסים תוכן דתי שלילי, וכך נוטים גם סימנים אלה ליהפך לסמלים דתיים, אלא שתוכנם הוא שלילי ומגנה. במערכת 1965 פורש הסימן ׳את׳ של המערך, על־ידי יריבים מן המפד״ל, כמבטא מהות מבעיתה ודוחה של ׳אין־תורה׳. בתודעה של אנשים מסורתיים, המצויים אצל הכתובים המשמשים בבית־הכנסת, מעורר הביטוי ׳אין תורה׳ את האסוציאציה הקודרת והמדכאה של ליל תשעת באב, כאשר נקראת ׳מגילת איכה׳ שבה מובא הביטוי בקשר לחורבן איום (איכה ב, ט). באמצעות הפרשנות הזאת והאסוציאציה הנלווית אליה העביר התועמלן שדר, שמשמעותו אזהרה מזעזעת וחמורה לא לבחור ׳את׳, כי בכך דוחה הבוחר את התורה. במערכת־הבחירות ב־1969, כאשר סימן המערך היה אמ״ת, נתקלתי בוואריאציות על אותו נושא בתעמולת המפד׳׳ל. פירוש אחד שניתן היה, ש׳אמת׳ משמעו ׳אין אמונה׳. פרשנות זו לאות מ שבסימנו של המערך היתה פחות קולעת וזריזה מן הקודמת, ואולם המשמעות הפרשנית דומה. המושג ׳אמונה׳ רווח מאד בשפת יוצאי צפון־אפריקה, הוראתו אינה תיאולוגית בלבד, אלא כלולה בו גם הוראה של הגינות אנושית כללית, במובן של ׳אמון׳ בעברית מודרנית. הביטוי ׳אין אמונה׳ מופיע גם בליתורגיה המסורתית, אם כי תוך שינוי קל, בשירת האזינו(דברים לג, כ), הנקראת אף היא אצל יהודי המזרח בתשעה באב.
פיוט לכבוד התנא דבי מאיר בעל הנס זיע״א סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ חזק אל ייָ לנו ויאיר. בזכות התנא רבי מאיר
פיוט לכבוד התנא דבי מאיר בעל הנס זיע״א סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ חזק אל ייָ לנו ויאיר. בזכות התנא רבי מאיר
נשמח ונגילה ביום זה. לכבוד מַזֶה בן מַזֶה יַזֶה. כי הנה אלהינו זה. את פניו אלינו ויאר:
ישראל הם בני מלכים. ישמחו בשמחת נסיכים. לתפלתם אנו צריכים. בעבדך פניך האר:
יום אשר נִשְבית אחות אשתו. צדיק נשא נתן בדעתי. כיצד תעלה הצלתו. וגם יְיָ נתיבו יאיר:
חיש קרא לשומר הפתח. בכסף מלא ידו פתח. ענהו לא אמצא שום פתח. כי המלך חמתו יעיר:
יצאו לקראתו הכלבים. חזקים כמו אש להבים. נסה בהם ברחו ונחבים. בפתח דברי צדיק יָאיר:
ידידי בדק את האשה. מצאה עומדת בקדשה. והוציא אותה מן הבושה. להלל את השם ולפאר:
אוהב שלום ורודף שלום. כמו ספיר גזרת יהלום. כי בטח במלך השלום יצליח דברו ויאיר:
אלהא ד־מאיר ענני. בזה היום הוא פסח שני. מחשך לאור הוציאני. אתה יי נרי תאיר:
דבר תורה יבקשו מפיהו. חכמים מאיֹד שבחוהו. מתוק מדבש אמריהו לארץ ולדרים מאיר:
הוא היד. שלֻמד בנסים. לעשות בכל יום מעשים. מבטל כל גזרות קשים. היה לנו לעזר מעיר:
אור התורה וגם נר מצוה. חשבונה עם הכולל שרה. להוד שמו יראה ענוה. כתר מלכות לבש ופאר:
נדרים תדיר בעת צרה. לרבי מאיר אור מנורה. בעל הנס זה שמו נקרא. הוא הדר הדור וגם פאר:
חבור ויחוד היה עושה. לשכינת אל רם ומתנשא. בעת נסקו בתורת משה. הארץ מכבודו תאיר:
זכר הצדיק לברכה. זכה וגם אחרים זכה. לשם קונו הוא עושה ככה. להגדיל תורה וגם יאדיר:
קדשה היתה בו יתרה. צדקתו היא לעד שמורה. הציל מכל זעם ועברה. לאשר בחיֹשך לו האיר:
את דבר האשה לו הֻגד. ברוח קדשו בבית ועד. בעט בה בעלה וגם הוּעד. שלא תכנס אל תוך חצר:
מסבת שמיעת דרשה. הניחה בכלמה ובושה. עד אשר בעינו לחשה. שבעה פעמים ולא הרהר:
יחד חכמים נתפלאו. איך רבינו לבו מלאו. לבוא האשה למקום כסאו. ולא ילחש לו אחד חבר:
צדיק השוה עצמו לקונו. לעשות שלום נתכונו. וילמד כל אדם ממנו. פְּחוּת מעלה וגם צעיר:
חנון הוא ואדון השלום. ברחמיו יעשה שלום. זכנו לבנין צור עילום. קול השופר לבבות יעיר:
◆ פרשת חקת ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
תורת אמך
◆ פרשת חקת ◆ לאור חכמי מרוקו ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט, ב).
הנה במצוה זו, יש שבח לתורה, זכות לישראל ומעלה למשה, שכתוב במצוה זו חקת התורה' – רצה לומר, דבר חוקה של התורה הנובע ממנה. וזכות לישראל, מאחר שרוב מצוות התורה יש טעם וזאת לא, אלא חוקה סתם. ובזכות מצוה זאת, יש זכות לישראל על כל התורה, לכן אמר 'זאת חקת התורה', פירושו לכל התורה (מאור החיים).
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה (יט, ו).
'עץ ארז' רומז על הגאוה, שהאדם חושב שהוא הגבוה כארז בלבנון. ה'אזוב' רומז אל השפלות, כי הוא השפל בכל עצי השדה. 'ושני תולעת' רומז אל העון האדום כתולע. ורבותינו ז"ל אמרו (ילקוט ישעיה תפח), שורש כל העבירות היא הגאוה ועל ידה הקב"ה משפילו, כמ"ש רבותינו על הפסוק (במדבר כא, כ), ומבמות הגיא. לכן הגאוה ושפלות שניהם כאחד מביאים אותו לידי חטא האדום כתולע, כי שפלותו היא הגורמת לו לגזול ולגנוב ולחזור לסורו. או ימות בלא עתו, מפני גסות רוחו שלא יקבל גזירת ה' בשמחה, וזה כמאבד עצמו לדעת. ועל זה צוה הכתוב, שלושתם כאחד ישליך 'אל תוך שריפת הפרה' ויטהר עצמו מכולם וישוב אל ה' וירחמהו (נשמת חיים).
זאת חקת התורה אשא צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (יט, ב).
זאת – היא. התורה – האשה יש דין מאן דקרי ותני וזהו. חוקת התורה – כי המניעה לא באה מצדה. אשר צוה – אותה. ה'- ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ולמה נסתלקה לזה אמר. ויקחו אליך- דין. פרה אדומה – מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת ועוד. תמימה- אשר אין בה מום פירוש השלימה חוקה ועוד אשר לא עלה עליה עול פירוש "ושם ינוחו יגיעי כח" (כפר ליצחק אברזל).
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com
בן גוריון ציין, כי רק 13% מהעם היהודי נמצא בארץ, והוסיף : " האמנם ייבנה כל העם היהודי רק מיהודי מרוקו ?
המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.
עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.
בהערת ביניים העיר ברגינסקי : " הם אינם ערבים " ; ועל כך ענה וייס : " הם ברמה עוד יותר פחותה מערבים "
גם ברוך צוקרמן, חבר ההנהלה בניו יורק, התנגד להקלות בסלקציה לכפרי דרום מרוקו וכפרי דרום תוניסיה מחשש ללבנטיניות. לעומת זאת דרש להגביר את פעולות התנועה הציונית בארצות המערב : צריך להעמיק את החינוך, החל בבתי הספר בארצות החופשיות.
אני לא מתרגש אם במשך עשר שנים הקרובות לא תהיה עלייה. אני מקווה לעלייה גדולה, אם ייפתחו שערי מסך הברזל – מזרח אירופה – אך מתנגד לעליית קטסטרופה – מצפון אפריקה.
זלמן שזר, ראש מחלקת ההסברה בסוכנות, שבנובמבר 1951 הדריך את " ועדת הארבעה " בתקנות הסלקציה ליהדות צפון אפריקה בלבד, הצטרף למצדדים בסלקציה :
" אין בינינו איש שהוא נגד עלייה סלקטיבית. אנו הצבענו בעד סלקציה זו בהכרה גמורה…צריך לשמור היטב, לעשות בדיקה ולהביא מה שנחוץ ולא מי שנחוץ…..אני יודע מדוע ראש הממשלה דיבר ומדבר על ביטחון הארץ, כי אם אין מפקדים – אין גם צבא, אני ראיתי את צבאנו בתמרון, אני שותף בהחלט לכל דעה שאין דיסקרימינציה בין יהודים, לבן ושחור שווים.
אבל כאשר אני רואה פלוגה אחר פלוגה וכולם עורם שחום, ואני יודע מהיכן זה בא, אז אני אומר – כך זה לא יכול להיות, אין להם מפקדים משלהם, אין להם השכלה, המפקדים הם רק אשכנזים וכל החיילים בפלוגה הם אחרים.
זה לא יחזיק מעמד, זוהי דמורליזציה של היישוב….אין אנו יכולים להשלים במצב זה. נשלם ביוקר, זה לא ייתכן ככה …באה אלינו עלייה אשר לא טעמה טעם גינסיה…הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך, לכל כך הרבה לימוד…
נניח אם טוב – נוכל להשפיע שהם יגמרו בתי ספר יסודיים, אבל מה תהיה אז הרמה, אך יהיה היישוב, האם אז נוכל להיות אור לגויים….האם היישוב בישראל ( יוכל להתקיים ) בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו….
משונה אם מדברים על עלייה כאילו זוהי רק עלייה מטוניס…אולי אפשר שיבוא מישהו אחר פעם. אין עלייה רק לאלה אשר להם צפויה קטסטרופה. כל היהדות ממוצא אירופי היא מחוץ לכל עניין העלייה. נדמה לי שזהו תפקידה של הציונות ברגע זה. זהו תפקיד האקטואלי של הציונות : להכניס את היהדות, לאו דווקא את יהדות המזרח למעגל העלייה "
בסוף שנת 1956, כאשר החלו להיפתח שערי מזרח אירופה, אמר זלמן שזר : " הייתי אומר שצריך לעכב את העלייה משאר הארצות ולהגדיל את העלייה מאירופה….הדבר רצוי גם מבחינה דמוגרפית של הארץ.
הערה שלי – אלה דברי " החוכמה " והשטנה של לימים נשיא מדינת היהודים " כביכול, רצוי לומר " נשיא יהודי מזרח אירופה בלבד, ושונא יהדות המזרח, אוי למדינה ואוי ואבוי לנשיאה. " ונשיא לא תאור בישראל, כך אומרים המקורות, ואני שואל האם ניתן לשתוק לנוכח קריאת דברים אלו מפי נשיא מדינת היהודים – עד כאן הערתי.
גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין, וחברת הנהלת הסוכנות מניו יורק, רוז הלפרין, תמכו בעמדות של גולדמן, יוספטל ושזר והתנגדו להצעת רפאל להקלה בסלקציה.
ב-5 ביולי 1953 נאם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, במליאה ותקף את התנועה הציונית, על שאינה מודרכת לפי רעיון וחזון – אלא מסתפקת בתמיכה ומגבית למדינה, ואינה רואה את עליית היודי אמריקה ואירופה כיעד של התנועה הציונית.
בן גוריון ציין, כי רק 13% מהעם היהודי נמצא בארץ, והוסיף : " האמנם ייבנה כל העם היהודי רק מיהודי מרוקו ? הם אנחנו יכולים לוותר על יהדות אמריקה, ארגנטינה, דרום אפריקה וצרפת ?
כנגד כל אלה בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, התומכים בסלקציה, יצא יצחק רפאל בהתקפה חריפה :
" המדינה קמה בשביל קיבוץ גלויות ובשביל פתרון צרות העם היהודי. אינני מאמין ביישוב יהודי בגולה. גם יהדות גרמניה לא האמינה שיקום פעם היטלר כזה. מה לנו להתעצב על העלייה מארצות המזרח. מתוך 710 אלף יהודים שעלו עד כ, רק 304 באו מארצות האסלאם, ובין יהדות רומניה באו יותר שחפנים מאשר מבין יהודי עיראק.
הדיבורים על האסון שבעלייה זו הם לא רק קלוטים מן האוויר לא היה ולא נברא ) אין להם שחר. אתם מדברים על החומר הנחות של יהודי המזרח, מי אתם חושבים נתנו לנו את שרשרת הביטחון ביישובים בגליל, בנגב ובפרוזדור ירושלים. האם אלה הוותיקים או יוצאי פולניה ?
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
החברה היישובית נזקקה לכוח אדם רב על מנת לעמוד במשימות הכלכליות, הביטחוניות והפוליטיות שעמדו בפניה. רק עלייה גדולה ומתמדת יכולה הייתה להבטיח זאת. אולם ליישוב לא היו כמעט אמצעים מוסדיים לסיוע בקליטת העלייה. רצונם של העולים לבוא ולהישאר היה מותנה ברצונם הטוב של יחדים וארגונים שונים לקלוט את הבאים.
השאיפה לצמיחה ופיתוח עמדה בסתירה לכושר הקליטה הממשי של המשק הארצי-ישראלי, עקב העדר הון ואפשריות פיתוח מיידית.. מציאות כלכלית זו גררה משברים וקשיי קליטה. אפשרויותיהם של הארגונים השונים לספק עבודה ופרנסה היו מצומצמות ובמיוחד היה קשה מצבם של העולים שהתארגנו בערים.
המסגרת הארגונית החזקה ביותר שטיפלה בקליטת העולים בערים הייתה הסתדרות העובדים הכללית. היא קיימה מוסדות עזרה הדדית כמו קופת חולים ומטבחי פועלים ויזמה פעולות חינוך ותרבות מצד דאגה לעבודה וזכויות הפועל. עלייתם וקליטתם של עולי צפרו בארץ שונה מהדפוסים הכלליים שהצגתי לעיל והכך, אולי, יימצא הסבר לחלק מקשיי הקליטה עליהם אעמוד בפרק זה.
עולי צפרו התארגנו לעלייה בקבוצה שבין רוב חבריה היה קשר משפחתי ( וזהו אחד המאפיינים של חברה מסורתית ). לא היה להם כל קשר לארגונים ארצי-ישראלים או למוסדות קיימים לפני עלייתם ארצה. הקבוצה נחלקה לשניים, כאשר מטרתה של הקבוצה הראשונה ( או לפחות לחלק מחבריה ) היה להכשיר את הקרקע לעליית רובה של הקבוצה האמורה להגיע כחצי שנה אחריהם.
בארץ מצטרפים העולים לעדה המערבית, אולם, במקביל משתדלים גם לשמור על ייחודם כיוצאי צפרו, בהיות רובם מבוססים מבחינה כלכלית הם מנותקים מן המוסדות היישוביים ומנסים להסתדר בכוחות עצמם במציאות הארצי-ישראלית. לתהליך זה היו השלכות מעשיות וחברתיות בעלות השפעות ארוכות טווח על קליטתם של יהודי המזרח, ובכלל זה העולים מצפרו בארץ ישראל……
היביטים חברתיים של הקליטה בארץ
דימוי העולים המזרחיים בעיני האשכנזים
העולים מארצות המזרח הגיעו לארץ המשנה את אופייה הדמוגרפי, לא עוד יישוב חרדי א יהודים ספרדים היושבים בארת דורות רבים, אלא ארץ אשר רוב תושביה היהודים הינם עולים חדשים שהגיעו ברובם מארצות מזרח אירופה החל מתקופת העלייה הראשונה. עולים אלו גם שינו את מפת ההתיישבות ברחבי הארץ, לא עוד ריכוזים יהודיים בערים מעורבות אלא מושבות, קיבוצים, מושבים, וקבוצות המתפרנסים מעבודת האדמה. רבים מתושביה היהודים של הארץ הם מורדים בדת ובמסורת וחסרי כל ידע או קשר לקהילות ישראל בארצות המזרח.
בתהליך החברתי שהתרחש בין היהודים האשכנזים ליהודי המזרח, נוצרו דימויים הדדיים אשר השפיעו רבות על הקשרים העתידיים בין שתי הקבוצות.
כיצד ראו האשכנזים את העולים מארצות המזרח ? הנקודה הראשונה שיכולה הייתה לייצור ניכור היא המראה החיצוני, וכך מתאר את עולי המזרח אחד מחלוצי העלייה השלישית " אחינו וחברינו הפועלים מבני עדות המזרח שמרו עוד באותם הימים על תלבושתם המסורתית שהביאו עמם מארצות מוצאם.
חלוק הפסים על צוארונו הסגור ושרווליו הארוכים, בחגור אבנט רחב האברקים והתרבוש האדום, לא תמיד ידענו להבחין בינם לבין בני ישמעאל "
אַבְרָקַיִם
אַבְרָקַֽיִם , אברקיים (ז"ז) [מיוונית: brakai ; לטינית: bracae ] מִכְנָסַיִם רְחָבִים: "מִקְטֹרֶן… וּשְׁנֵי אַבְרָקִין" (ירושלמי שבת טו ד). "הַשְּׁבִיעִי – אַבְרָקָיו אֲדֻמִּים וּתְרֻגִּים" (אלתרמן, התיבה 149). אַבְרָקַיִם שֶׁל פָּרָשִׁים.
יש להניח כי היותם של רוב העולים מזרחיים מסורתיים, ולעתים אף חרדים, הביאה ל " מיקומם במחנה היישוב הישן ותרמה גם היא לניכור בין היישוב החילוני – אשכנזי לבין העולים מבני ארצות המזרח.
Les juifs de Fès — esquisse historique
CHAPITRE I
Les juifs de Fès — esquisse historique
On sera en peine de trouver dans les annales du peuple juif une autre communauté dont le sort fut autant ensanglanté de souffrances que celle de Fès. Depuis sa fondation par Idris I en 789 jusqu'aux temps modernes, l'histoire des Juifs de Fès constitue un millénaire de lamentations, ponctué par des pillages, des persécutions, des expulsions, et des massacres. L'évocation de quelques épisodes les plus marquants suffira à montrer que le pogrome de Fès s'insère dans une longue chaîne d'événements tragiques. Déjà la plus ancienne littérature médiévale de l'époque des géonim rapporte que les Berbères de la tribu des Sanhâja avaient déporté à Ashîr en Algérie, les Juifs de Fès, sans doute au lendemain de sa capture en 979. Une lettre de consolation signée de la main du ga'ôn Samuel ben Hofni Ga'ôn (m. 1013) nous apprend que vers la fin du Xe siècle, lors des luttes qui opposaient les Zenâta aux Omeyyades de Cordoue, la communauté, réputée pour ses grands sages, fut décimée. Six mille âmes périrent au cours du saccage du quartier juif par un cheikh berbère en 1032. Les conversions forcées sous les Almohades (vers 1165) entraînèrent leur disparition totale, pleurée par le poète Abraham Ibn 'Ezra (1093-1167) dans son émouvante élégie
Hélas, anéantie toute la communauté de Fès! Comment disparut soudain
La ville de Tora, de Bible, de Michna et de Talmud? Cité de sages, experts en science rabbinique, De disciples pieusement respectueux des préceptes divins, […] et d'écoles où la voix incessante de l'étude ne se tut jamais
Autorisés plus tard à revenir à leur foi ancestrale, ils se ressaisirent progressivement mais furent de nouveau massacrés le 7 juin 1465 lors de la chute des Marinides, successeurs des Almohades.
Des catastrophes naturelles telles que les famines qui s'abattirent périodiquement sur le Maroc donnèrent parfois lieu chez les Juifs fassis à des apostasies collectives. Lors de celles de 1606, 1723, 1738 et 1780, des milliers, pour échapper à la mort, furent réduits à embrasser l'islam afin de bénéficier de l'aumône réservée aux seuls musulmans. Les descendants de ces apostats, connus sous le nom des muhâjirîn, constituèrent longtemps à Fès une communauté de crypto Juifs, presque unique dans le monde musulman
Voir M, Garcia-Arenal, «Les 'bildiyyin' de Fès; un groupe de néo-musulmans d'origine juive», Studia islamica 66 ( 1987), pp. 113-143
Durant la période des guerres intestines de 1610 à 1621 les Juifs, menacés d'extermination par les habitants de Fès al-Bâli, furent l'objet d'énormes exactions. En 1646, sur l'ordre du faqîh Muhammad al-Hâjj, les synagogues de Fès furent fermées et systématiquement démolies. A peine les Juifs les avaient-ils restaurées qu'un impôt accablant leur fut infligé en 1701, les obligeant à vendre le mobilier et les ornements de leurs lieux de culte. Le règne de terreur du tyran Mawlây Yazîd (rég. 1790-1792) entraîna l'expulsion des habitants du mellâh, suivie d'une nouvelle démolition de leurs synagogues ou leur conversion en mosquées et même la destruction de leur cimetière. A deux reprises, ils eurent à souffrir amèrement du voisinage des Wadâya, tribu militaire cantonnée dans la kasba, qui pilla le mellâh en 1820 et en 1822, lors de la fausse rumeur de la mort de Mawlây Sulaymân. En 1831, ces mêmes Wadâya se révoltèrent et se réfugièrent dans le mellâh qui fut bombardé sur ordre du sultan 'Abd al-Rahmân. En 1834 une adolescente juive, Solika Hachuel, fut enlevée et convertie contre son gré à l'islam. Ayant héroïquement résisté, elle fut accusée d'apostasie et condamnée au bûcher, sur la place publique à Fès. Son martyr provoqua un grand émoi parmi ses coreligionnaires qui craignaient un massacre général. En 1836, les dhimmis se virent refuser l'autorisation de construire un bain dans le mellâh de Fès sous prétexte que la propreté était incompatible avec leur statut de dégradation obligatoire. Par deux reprises, en 1877 et en 1888, le cimetière juif historique fut exproprié par le sultan pour l'élargissement de son palais. Malgré de nombreuses démarches, ils ne purent obtenir en 1880, la suppression de l'obligation vexatoire de se déchausser en ville arabe; elle restera en vigueur à Fès jusqu'à la colonisation
Cette même année, Abraham Elalouf, un Juif octogénaire fut brûlé vif. En 1886, une altercation entre un Juif et un musulman, dégénéra en soulèvement populaire. En 1895, des émeutiers investirent le mellâh de la capitale, pillèrent et saccagèrent des magasins et des maisons. Les Juifs, poursuivis par la populace, prirent refuge dans une zâouiya. Deux femmes en furent arrachées et violentées alors que leurs maris étaient poignardés. En 1896, profitant de la confusion occasionnée par un incendie, des pillards arabes envahirent le quartier juif; il fallut deux cents cavaliers de la garde impériale pour les repousser. A l'aube du XXe siècle, Marcos Azogui, Juif de nationalité américaine fut assommé, mutilé et brûlé vif a Fes
מעשה רב כמוהר"ר חיים בן עטר זיע"א בעל אור החיים הקדוש
תורת אמך
◆ ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א.
בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין
מקטנותו בתורה
בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.
מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…
כיצד התחבר ספר אור החיים
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.
השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.
הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן),וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).
כנסת ישראל
נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).
הארה גדולה
ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…
מערת אליהו
יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…
פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א זצ"ל
לוקט : הרב אברהם אסולין
טבילה במקוה
כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.
מנהג אבותינו
כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.
מנהג קדמונים
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.
מחזיקים בת"ח
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.
להורות בגיל צעיר
איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.
סגולות
כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.
הנחת תפילין
פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.
ברכת הציפורן
פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים
ברכת שהחיינו
כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט), כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).
חיבוריו
א. אור החיים – על התורה
ב. פרי תואר – יורה דעה
ג. ראשון לציון – על הש"ס
ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.
מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.
לתגובותבמילa0527145147@gmail.com
בעז"ה כמידי שנה נקיים הילולת רבתי לצדיק באלעד וכן נוציא לאור גיליון מיוחד לכבוד ההילולה, צריכים מי שיקח עליו עלות הפקת הגיליון, וכן עזרה לקיום סעודת מצוה לכבוד הילולה. ואין ספק זכות הצדיק תעמוד לו ולזרעו בכל הברכות הכתובות בתורה. לפרטים 0527145147
4 – דרכיה דרכי נועם – עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח
4 – דרכיה דרכי נועם – עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח
דין התורה הוא ״דרכי – נועם״ לעומת דיני הגויים שהם ״דרכי חושך״. וראוי לנדות מי שנזקק לערכאות של גויים. כך כותב ר׳ יצחק בן שמואל אדרבי מחכמי שאלוניקי (נפטר שמ״ד 1584) בהקשר לרצונו של יהודי למנוע ירושה מבני אחיו מכח הסתמכות על דיני התורכים. ר׳ יצחק קורא לו רשע, כי הוא רוצה לפנות לערכאות של גויים ״להרוס ולנתוץ דרכי נועם תורת ה׳ תמימה״
הרשב״ץ (ר׳ שמעון בן צמח דוראן פעל באלג׳יר בין השנים קנ״א-ר״ב 1444-1391) מתיר לחכם לקבל שכר על פעולתו, אבל מזהירו שלא יעשנה עטרה להתגדל בה, כפי שהברייתא בנדרים (סב, ע״א) שונה ״לאהבה את ה׳ אלקיך… שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם… אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר דרכיה דרכי נועם״
ג. פסוק זה משמש אסמכתה לפסקים מחודשים. כיון ש״דרכיה דרכי נועם״, הקפידה התורה שלא יעשה אדם אפילו בתוך שלו, ברשותו הפרטית, דבר שעלול לגרום נזק לחברו. כך כותב ר׳ שמואל די מדינה (הרשד״ם, מחכמי שאלוניקי החשובים רסו-ש׳ע 1589-1506) בקשר לתלונה של יהודי הגר בשכנות לשני שותפים, העוסקים בייצור אריגים ובכיבוסם בחצר, והדבר גורם לו סבל שאינו מוכן לסבול (כנראה שהכוונה לרעש ולריחות). החכם מקבל את טענתו, ואוסר על האומנים לעסוק במלאכתם בחצר זו, בהתבססו על הפסוק הנ״ל
מ.אלון, המשפט העברי, ח״ב, עמי 326-323, 332¡ ח״ג, עמי 987-986¡ מתוך ספרותם של מגורשי ספרד, הובאו על ידי הנ״ל רק שני מקורות: שו״ת הרדב״ז, סי׳ אלף מט, וסי׳ אלף נב¡ חכם זה עוסק בנושא שלנו בתשובות אחרות, אותן נביא בהמשך מאמרנו. באנצקלופדיה התלמודית בערך ״דרכי נועם״ מובאים הנושאים דלקמן: ד׳ המינים, דיני יבום וחליצה, דרכי שלום, לא לסכן אבר כדי להציל זולתו, תשלום כפל לעדים זוממים שרצו לחייבו ממון. מ׳ אלון מוסיף להנ״ל את דברי ר׳ יואל סירקיש שהוזכרו לעיל, ותשובת ר׳ יחזקאל לנדאו שאין לחשוש לצוואת ר׳ יהודה החסיד שלא יהאשם החתן כשם החותן.
תחילת הפסוק ולעתים רק בסופו ״וכל נתיבותיה שלום״, שימש אסמכתה לחכמים החל בתלמוד עד זמננו לביסוס עמדתם בדבר חשיבות השלום ונגד מחלוקת בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין יהודי לנוכרי, בין הפרט לציבור, בין קבוצות שונות. עד שאמרו כי: ״כל התורה כולה נמי מפני דרכי לשום היא דכתיב: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״, גיטין נט ע״ב; הנימוק לעירובי חצרות הוא למען השלום, ומובא פסוק זה: ירושלמי עירובין פרק ג הל׳ ב, במדרש תנחומא, פנחס: ״והתורה כולה שלום״ ובמקומות אחרים ראה במאמרים שהוזכרו לעיל.
הרמב״ם כותב כי נר ביתו קודם לנרות חנוכה ״שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתרגדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נועם וגו׳, בסוף הלכווקנוכה פרק ד, יד. השוה: מ. אלון, המשפט העברי, ח״ג, עמי 987-986. ר׳ חיים פאלאג׳י כותב בהקשר לפסוק זה, כי על ידי שמירת התורה מתגבר השלום. למשל: ״אדם יוצא לדרך ורואה חמורו שלשונאו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד״ וכך מתפייסים. ומי גרם להם׳ התורה המצווה על מצוה זו: נפש כל חי, ״מפני דרכי שלום״ כלפי הגויים: רמב׳׳ם, הל׳ מלכים פרק י, יב; נגד מחלוקת: תשב״ץ ח״ב, סי׳ קט; בויכוח בין ספרדים למוסתערבים: יוסף קארו, אבקת רוכל, סי׳ קטז. במחלוקת בין שני קהלים: דוד פארדו, מכתם לדוד, או״ח, סי׳ ו, ז¡ בין יחיד לציבור: שו״ת בנימין זאב, סי׳ קפב, סי׳ רצו. המהרש״ל: ״דדברי התורה יהיה הכל בנועם ומזג השווה שלא יהא הענין מעוקם,שאחת שרויה בשמחה והשניה בצער״: חכמת שלמה, יבמות פז ע״ב¡ מ. אלון, המשפט העברי, ח״בןלמ׳ 326.
- על הטעם לאמירת קדיש לאחר מות האב, בהסתמך על אגדה יואיני זוכרה וגם מקומה יודיעני האדון לדעת דרכיה דרכי נועם׳: תשובות הריב״ש, סי׳ קטו.
שו״ת בנימין זאב בן מתתיהו, סי׳ קס, רנא: שו״ת בצלאל אשכנזי, סי׳ כב; יוסף בן משה מטראני, שו״ת מהרי״ט, ח״א סי׳ כג; ״ותורת אמת אשר כל דרכיה דרכי נועם תפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה״.
Boycott des produits allemands
Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Boycott des produits allemands
L'arrivée au pouvoir d'Hitler en Allemagne souleva consternation et indignation dans l'ensemble de la communauté juive marocaine. Même parmi les couches les moins politisées, les moins ouvertes à l'influence occidentale, la montée effrayante d'une forme d'antisémitisme qui leur était inconnue, sema l'inquiétude et un sentiment spontané de solidarité avec les frères persécutés. Les milieux populaires et traditionnalistes réagirent comme par le passé, par des prières et des jeûnes, dans l'attente d'un miracle. Ils voyaient en Hitler le Haman des temps modernes. Quant aux nouvelles élites occidentalisées des grandes villes et, plus particulièrement, de la grande métropole économique, Casablanca, elles eurent aussi recours aux armes plus modernes de la protestation politique et du boycott économique. Elles se joignaient ainsi au mouvement mondial de condamnation idéologique et de boycott économique de l'Allemagne nazie.
Mais dès le départ, les chances de succès d'un tel mouvement étaient limitées par le caractère particulier des relations que la France et l'Allemagne entretenaient au Maroc.
Redoutant le dynamisme de l'Allemagne qui avait été, longtemps avant le Protectorat, son plus redoutable concurrent à la prédominance sur le Maroc, Paris avait profité de la défaite de l'Allemagne pour inclure dans le chapitre V du traité de Versailles, des limitations draconiennes au commerce de l'Allemagne avec le Maroc. Mais, depuis l'arrivée du pacifiste Aristide Briand à la tête du ministère des Affaires Étrangères, en 1925, la tendance à la conciliation avait progressivement réduit la rigueur de ces limitations. Les nouvelles dispositions adoptées en 1933, sans aller jusqu'à accorder aux citoyens du Reich les mêmes droits qu'à ceux des autres puissances signataires du traité d'Algésiras, permirent l'octroi de visas de séjour au Maroc de six mois pour les représentants de commerce allemands. Ainsi le boycott juif risquait-il de contrarier ce processus de détente et de retour convenu de l'Allemagne sur la scène économique marocaine, ce qui explique l'opposition, d'abord ambigüe puis ferme, des autorités du Protectorat aux initiatives de boycott juif. Un Comité de boycott fut formé, dès avril 1933, présidé par l'homme de toutes les causes juives, Samuel David Lévy, avec pour secrétaire, l'homme d'affaires originaire de Tanger, Joseph Raphaël Tolédano et pour trésorier, le grand négociant de thé, Raphaël Benazéraf, protégé américain, l'un des fondateurs et des rédacteurs de l'hebdomadaire L'Avenir Illustré. Ses membres en étaient : Zédé Shulman, le plus célèbre fabricant de meubles du Maroc, fondateur du " Palais du Mobilier ", Léon Benaceraf, Mr Ettedgui, David Azanacot, Louis Taourel, J. Lévy Soussan et Maître Kagan. Ce Comité se réunissait, tous les samedis, au Cercle de l'Union de Casablanca. Il se mit en rapport avec les grandes organisations juives de Paris, Londres et New York qui participaient au boycottage des produits allemands. Il chercha à se documenter sur leurs méthodes de travail et à envisager avec elles les mesures susceptibles de développer son action. Il créa une sous-commission pour trouver en Europe et en Amérique des fabricants alternatifs des produits généralement importés d'Allemagne et dont les adresses furent communiquées à tous les importateurs ou commerçants marocains intéressés.
Ce Comité adressa une circulaire, en français et en judéo-arabe, à tous les commerçants juifs de la ville, qui fut également lue dans les synagogues de tout le pays :
Monsieur et cher Coreligionnaire,
Vous avez certainement souffert en apprenant les actes de violence et de terreur que les hitlériens ont organisés contre nos frères d'Allemagne.
Vous n'ignorez pas que les Juifs du monde entier, ainsi que toutes les démocraties, ont élevé des protestations véhémentes contre de pareils procédés et ont décidé en signe de défense, de boycotter toutes les marchandises allemandes… Le boycottage -est la seule arme que le judaïsme peut employer. Elle a prouvé son extrême efficacité. Aussi comptons-nous nous en servir, sans relâche, sans défaillance, tant que les méthodes d'Hitler, barbares et inhumaines, n'auront pas cessé. Nous adressons donc le plus pressant appel à la population marocaine, sans distinction de race ou de nationalité. Tous ceux qui veulent la paix et la tranquillité, tous ceux qui luttent pour les droits de l'homme, si chèrement acquis depuis quelques siècles, se doivent de boycotter systématiquement toutes les marchandises allemandes — même au prix de sacrifices pécuniaires. Notre salut à tous en dépend…
Les entreprises et les magasins sont encouragés à afficher sur leurs devantures des pancartes, qui seront fournies par notre Comité, proclamant ? " Nous ne vendons pas de marchandises allemandes ! ", " Nous ne recevons pas de représentants ni de voyageurs de firmes allemandes ! " Si tu achètes allemand, tu prépares ta mort ! Achète français, tu rendras plus forte la nation qui te protège et te défend ! " »
תעודה מספר 151 בערבית מוגרבית ותרגומה
תעודה מספר 151
התרכ"ג – 1863
סמטה במללאח של ספרו
בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא הי' אברהם בה' יצחק ה"ן אביטבול ידידיה אלחדאד וה' מבעוד בן הי' חיים בן יחייא ה"ן סיסו בתורת עדות גמורה אין לילת פסח דלעאם לאכור כאנו גאלסין פלפנדק די פאס יע"א.
הומא גאלסין אווחאד אסקיף זא אלפנדק קאלהום פאיין הווא וואחד ליהודי יסמו אהרן בן סיסו, וואזבוה הומא קאלולו האאואך זרא דאך אסריך לענדו קאללהום גיר יקתלו, קאמו הומא כא ירבוה וקאלולו אס עמלך ליהודי עלאס תקתלו.
קאלהום אסריף אנא סי מא ביני מא נערפו מא יערפני גיר האד למסלם די מעאי דעאה אלקאייד חמאד ומסית אנא נזיבו מן צפרו וגיר כלטת לאענד לקאייד די צפרו סאפד לקאייד לסיך די צפרויצחק שוקרון קאלו זיב דאך ליהודי די קסר אסריעא ימסי אלבאסא עזו אללאה.
קאם סיך קאלו דאך ליהודי ראה מסא אלפאס, בלחאק עייט אלכאתב יכתב וואחד לברא אלקאייד חמאד נורילו אס נהווא פעאלו דגייא סאפד אלקאייד אלכאתיב וקאלו כתב וואחד לברא ודי יקולך סיך כתבו פלברא, ובדא סיך ידווי ולכאתיב כא יכתב קאלו.
קול לסידנא לקאייד חמאד דאך ליהודי אהרן בן סיסו די עלאס סאפד אידא יערפו בידנא יבדיל פיה עמארא ביידו, כא יאכל למסלמין וליהוד ומא כא יעמללהום לא חק ולא סרע חתא לבראבר כא יקוללהום סי קלאם עלא למלאכה די באס יכווטו טרקאן וחתא האד למסלים די דעאה לוכאן מא שעאהסי לפאס לוכאן כלו ומא יעמללו חק וכא נזברו לכלאם מעא וולאד אנבי ולא כא נסיבוהסי מעא האד ליהודי.
חתא יאנא, די סיך ברך פייא קדאם אלקאייד, ולדאבא כל מא גווז עלא ליהוד ולמסלמין חקהום פחזר אלאה ופחזרך אישא טלקתו אסחיח עאד יזיד עלא ידו. קומנא חנא קולנא לסריף הנזכר יא סידי גיר לכדוב האדאך, קאלנא סיך קאל האד סי, אנא חלפת פאיין מא כלטת עליה חתא נתקלו עאד נזייד בראתו לסולטאן.
בקינא נרגבו פיה חנא וליהוד די כאנא פלפנדק ולמכאזנייא חתא המדנאה, וקאלו וואחד למכזני מן למכזנייא די זאב פעאה אסריף הא רבי זאבו אלדי פאיין יכלס הא סיך דייאלו כא יסהד עליה ונתא געד פתאסע.
ואחר כך עבאוו למכזנייא די זאוו מעא דאך אסריף לאהרן בן סיסו לאענד לבאסא, ובררו בעדותם אין האד אסריף כאן יקולן סי כלאם דשרירות די מא ילו חד ומנאיין כוננא נרגבוה כאן יקוללנא סיך דייאלו קאל האד סי ומא יאנא מא נערפוסי האד ליהודי ולא גירו עד כאן סיימו עדותם וקבלו כדחזי הכא תמ"ג והיה זה בשני ימים לחדש אייר הוא חודש זו שנת חמשת אלפים ושו מאות ועשרים ושלוש ליצירה וקיים
ישועה אג'ייני ס"ט – רפאל משה צרולייא סל"ט
עוד בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא עד אחד כשא אין הווא כאן חאצ'אר פדאר אלמכזן די פאס חתא זאת וואחד לברא ענד יצחק שקרון אזמין די כאן סיך לייד לקאייד פאראזי עוז אללאה ובדר לכתאב יקראהא עליה וכא יקול פיהא אסיך יצחק הנזכר סחאל די כלאם לעיב פאהרן בן סיסו הנזכר מעבר לדף עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי הכא תרי מגו תלת ולראיה חתומים פה והיה זה בשנים שיר יום לחודש הנזכר שנה הנזכרת וקיים
ישועה אג'ייאני ס"ט – שלמה רפאל הלוי סי"ט
עוד ברר בעדותו העד הנזכר אין האד לכלאם אלעיב די קאל אסיך הנזכר פלברא די סאפד אלבאסא כנזכר לעיל הווא לכלאם אלמסירות די כאן יכון מוסר פאהרן הנזכר אלבאסא הנזכר עד כאם סיום עדותו וקבלנוה בדחזי כדי הווינא בג' והתקנה הכא תרי מגו תלת וקיים
ישועה אג'ייאני ס"ט – שלמה רפאל הלוי סי"ט
בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא עד אחד כשר בתורת עדות גמורה וברורה אין כא יערף בידיעה ברורה באיין הרב יצחק בהרב משה נסים ה"ן שקרון אזמן די כאן סיך כאן יכון מוסר ליהוד אלקאייד וברר בעדותו אין סחאל מן נהאר יחדר פצ'אר אלמכזן וכאן ירא אסיך הנזכר כא יכון מוסר ליהוד אלקאייד רשע וקבלנוה כדחזי והתקנה הכא תירי מגו תלת ולראיה חתומים פה והיה זה ביום חמישי בשבת אחד עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו שנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושלוש ליצירה וקיים.
ישועה אג'ייאני ס"ט – אליהו אלבאז ס"ט
בתלת כחדא הוינא ואסהאד קדמנא הרב משה בהרב אהרון הנזכר אזולאי בתורת עדות גמורה וברורה אן נהאר אשבת די נקבאד יעקב אלבאז עלא דמת סי סלעא די מסאת אלקאפלא ומסאוו לעדול וזממו די פצ'אר יעקב הנזכר אלעסייא טלע משה הנזכר ורבי רפאל מאמאן נרו' ורבי חיים אליהו נרו' ווסיך יצחק שקרון אלשדאר לקאייד ירגבו פיעקב הנזכר.
לקאייד גיר כלטו לאענד לקאייד קאל יצחק שקרון אלקאייד רא חנא דורנא צ'אר יעקב הנזכר וסיבנא ענדו סי ג'ראייר וסי גרזייאן וואזבו אלקאייד לסיך הנזכר וקאללו סי אדין מא ענדנא על לג'ראייר, סיר סרח האד ליהודי קאם אסיך הנזכר וקאל אלקאייד הנזכר ראני תפאסלת מעא האד ליהודי יעטך כמסין מתקאל ויעטי לקאייד אלחוסין עשרא דלמתקאל עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזיהכא תירי מגו תלת ולראיה עבדי השם חתומים פה והיה זה בעשרה ימים לחודש אייר הוא חודש זו שנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושלוש ליצירה והכל שריר ובריר ואמת וקיים.
ישועה אג'ייאני ס"ט – שלמה לאדוני אבי יצחק אבסאג סלי"ט
תרגום תעודה מספר 151
בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא היקר אברהם בהיקר יצחק המכונה אביטבול ידיע אלחדאד והיקר מסעוד בהיקר חיים בן יחייא המכונה בן סיסו בתורת עדות גמורה וברוה שלפני חג הפסח שנה החולפת היו יושבים בפונדק של עיר פאס יעזרם אל.
הם יושבים וגוי אחד שריף ( מזרע הנביא שלהם ) בא לפונדק ושאל אותם איפה בניכם יהודי בשם אהרן בן סיסו וכאשר הצביעו עליו רץ אותו הגוי לעברו ועמד להורגו וכאשר התחילו לפייסו לאותו הגוי שאלוהו מה עשה לך היהודי הזה ולמה אתה רוצה להורגו אמר להם השריף אין שום דבר ביני לבינו, אני לא מכירו והוא לא מכיר אותי.
אך הגוי שעומד על ידי תבע אותו לפני השר חמאד. ונסעתי אני לעיר צפרו להביאו לפני השר. וכאשר הגעתי אצל השר של צפרו שלח השר לנגיד של היהודים בצפרו יצחק שקרון שיביא היהודי, אהרן בן סיסו, שסרב לעמוד במשפט והוא ישלחנו אתי אל הבאסא אהבו השם.
והנגיד השיב לשר שהיהודי כבר נסע לעיר פאס, והמשיך הנגיד, אך עליך לקרוא למזכיר שלך שיכתוב מכתב לשר חמאד ובו אודיע מה פעולותיו של היהודי הזה.מיד צווה השר ובא המזכיר ואמר לו כתוכ מכתב מכל שיגיד לך הנגיד, והתחיל הנגיד לדבר והמזכיר כותב\ ובקש שיגיד במכתב לאדונינו השר חמאד שהיהודי אהרן בן סיסו ששלח אחריו, אם ידע דרכיו בודאי שיורה בו חץ.
יעם שהוא אוכל נכסי יהודי וישמעאלים בלי חק ומשפט, גם הפלשתים מדריך אותם ומלמדם איך יצאו ללסטס את הבריות, וגם הגוי שתבעו, אילו לא תבע אותו למשפט בעיר פאס. גם הוא היה מנשלו מנכסיו שלא כדין, ואנחנו מוצאים בבני הנביא ( הגויים ) מה שלט מוצאים ביהודי הזה, גם אני הנגיד תפסני והרביץ לי לפני השר, ועכשיו הגיע הזן שכל מה שלקח מן היהודים והערבים שלא כדין ותביעתם ומשפטם ביד השם ובידך אם לנקהו ויצא שלם מתחת ידך יוסף על ידו כהנה וכהנה.
העדים, אמרנו את השריף הנזכר אדוני כל מה ששמעתים עליו הוא שקר, והוא השיב לנו הנגיד שלכם הגיד עליו את הכל וכשמעי ממנו נשבעתי שבכל מקום שאמצאינו אהרגהו ואחר כך אגיש את המכתב עליו אל המלך.
ושוב, העדים, התחלנו לבקש עליו ולפייסו אנחנו והיהודים שהיו בפונדק עם משרתי השר עד שהרגענוהו. ומשררת אחד מהמשרתים שהביא אתו אמר להשריף שהשם הביאו למקום שיקבל את עונשו. יען שהנגיד העיד עליו ואתה שב מן הצד, ואחר כל לקחוהו לאהרן בן סיסו משרתי השר שבאו עם האלשריף, אצל הבאסא ובררו עדותם העדים הנזכרים שאותו השריף היה מוציא מפיו דלטורייא על אהרן בן סיסו אלו דברים שאין להם שיעור.
וכשהיינו מפייסים אותו היה אומר שהנגיד שלכם הוא שהעיד עליו כל זה, ואני לא מכירו לא לו, ולא אחר בלעדיו. עד כאן סתמו עדותם וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תירי מגו תלת והיה זה בשני יטמים לחודש אייר הוא זו שנת חמשת אלפים ושו מאות ועשרים ושלוש ליצירה וקיים.
עוד בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא עד אחד כשר שהוא היה נוכח בבית המשפט של עיר פאס בו בזמן שהגיע מכתב מן יצחק שקרון כשהיה נגיג להשר פאראזי ידי ה' והתחיל המזכיר להקריא את המכתב על השר ובמכתב היה כתוב כמה דברי דלטורין ומלשינות על אהרן בן סיסו הנזכר מעבר לדף עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תירי מגו תלת ולראיה חתמנו פה והיה זה בשנים עשר יום לחודש הנזכר לעיל שנה הנזכרת לעיל וקיים.
עוד ברר בעדות העד הנזכר שההלשנה ודברי דיבה שאמר הנגיד במכתב ששלח לבאסא כנזכר לעיל הם דברי מסירות שהוא מוסר על אהרן הנזכר לפני הבאסא הנזכר עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כראוי בבית דין של שלוש וחתמנו כאן שנים מתוך שלוש.
בבית דין של שלוש היינו והעיד בפנינו עד אחד כשר בתורת עדות גמורה וברורה איך שהוא יודע בידיעה ברורה שהיקר יצחק בן היקר משה נסים המכונה בן שקרון בזמן שהיה נגיד היה מוסר היהודים אצל השר וברר בעדותו שכמה פעמים היה נוכח בבית השר והיה רואה שהנגיד הנזכר היה מוסר היהודים לשק וקבלנו העדות כראוי וחתמנו כאן שניים מתוך שלושה ולראיה חתמנו פה והיה זה ביום חמישי בשבת אחד עשר יום לחודש אייר הו חודש זו שנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושלוש ליצירה וקיים.
כאשר היינו בשלושה העיד לפנינו היקר משה בן היקר אהרן המכונה אזולאי בתורת עדות גמורה איך שבאותו יום השבת שנתפס יעקב אלבאז על איזה סחורה שנאכדה מהשיירה והלכו נערכאות לפנקס כל מה שיש בביתו של יעקב הנזכר.
ובערב הלך הוא ( משה העד ) ורבי רפאל מאמאן ורבי חיים אליהו ה' ישמרם ויצילם והנגיד יצחק שקרון לבית השר שיפייסו השר, על תפיסת יעקב הנזכר. כשהגיעו אל השר אמר יצחק שקרון לשר כבר חיפשנו ביתו של יעקב הנזכר ומצאנו רק קצת גלגלים, וקצת חוטים, והשר השיב לנגיד ואמר ששום תביעה אין לו על מה שמצאתם אצלו תלך ותשחרר היהודי.
והנגיד אמר לשר אני כבר התפשרתי עם היהודי לתת לך חמישים מתקאל ויתן לשר אלחוסין עשרה מתקאלים עד כאן סיים עדותו וקבלנוה כראוי וחתמנו כאן שניים מתוך שלושה ולראיה על הכל חתמנו פה והיה זה בעשרה ימים לחודש אייר הוא חודש זו שנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושלוש ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.
סוף תעודה מספר 151
התפשטותה הגיאוגדאפית של גלות אפריקה
התפשטותה הגיאוגדאפית של גלות אפריקה
התפשטותה הגיאוגראפית של גלות אפריקה כדי לקבל מושג־מה על התפשטותה הגיאוגראפית של גלות אפריקה זו, החל מהזמן שבו משתררת דומיה באיזור המזרחי, נסקור את האתרים, שבהם נמצאו שרידים ארכיאולוגיימ־אפיגראפיים ברורים.
במאה התשע־עשרה נחשף בקמרת שליד קרתיגני העתיקה בית־קברות יהודי ובו כמה מערכות־קברות, שבכל אחת מהן כ־17—18 קברים. נמצאו גם כתריסר מצבות עם כתובות לאטיניות על אחדות מהן ציור המנורה בעלת שבעת הקנים, או המלה ׳שלום׳ באות עברית או לאטינית .salomנמצאו גם שרידי כתובות באותיות עבריות, וכן נrות רבים עם טביעת המנורה. האב דילאטר Dellatre, שפירסם לראשונה מאמר מקיף על אתר זה, סבור היה מלכתחילה, כי המנורה שימשה גם סמל לנוצרים. אולם הוא חזר בו מדעה זו בייחוד לאור העובדה׳ כי לנוצרים היה בית־ קברות נפרד. בית־הקברות בקמרת הוא מתקופת התפשטות הלשון הרומית, כלומר מהמאה השלישית לסה״נ ואילך
השיבות־יתר נודעת לגילוי שרידי בית־כנסת בחמאם־ליף, השוכנת על חוף הים, 17 ק״מ דרומה לתוניס העיר. בתקופה הרומית נקרא המקום בארו. בשנת 1881 נתגלה כאן פסיפס עם סמלים שונים, והמנורה אחד מהם, שלוש כתובות בלהג לאטיני עממי ובשיבושי כתיב
וכן שברי מנורה בעלת שבעה קנים, וזו לשון הכתובת שבפסיפס הרצפה : (cil 12457 a, b, c)
Sancta Sinagoga Naron pro sa[lutem suam ancilla tua Iulia Nafronensis] pfuella] de suo proprium teselavit
ותרגומה: ׳שפחתך יוליה הנערה מנארו שיבצה בהונה פסיפס זה לשלומה בבית־הכנסת הקדוש של נארו׳.
בכתובת שנמצאה על קיר מימין לפסיפס אנו קוראים :
Asterius filius Rus|tici arcosinagogi | Margarita Riddei filia par|tem portici teselavit
כלומר: אסטריוס בנו של רומטיקוס ראש בית־הכנסת ומרגלית בת רידאוס שיבצו בפסיפס חלק מהסטיו. הכתובת השלישית הכפולה (מצד שמאל של הפסיפס).י
Istru|menta Istru|menta
Servi tui Na Servi tui a Na
ritanus rone
כלומר: ספרי התורה של עבדך איש בארו.
עם חידוש החפירות במקום בשנת 1909 נתגלו עוד הרבה נרות של חרס עם טביעות של מנורה, המצויה פעמים מספר גם בפסיפס ,
מצבות־קבורה בודדות נחשפו במקומות רבים בחלק המרכזי של אפריקה, וכולן בלשון הלאטינית. בכתובת מאוטיקה * 1205 (במחצית הדרך בין תוניס לבנזרת) נזכר אַרְכּוֹן. בקינה על מצבת־קבורה בהנשיר גיואנה (תוניסיה המרכזית) מבכים הורים שכולים (מתייהדים ?) את מות שני ילדיהם. נשתמרו עוד כתובות קצרות אחדות: מסידי בראהים, מס׳ 16,867; מס׳ 7150, 7155, 7530, 7710, מצירטה (=קונסטאנטין)
supp16701 הנשיר פוארה
; קצור אל־גנאיא 4321 (בהרי או־ ראם)! סיטיפיס, 8640,8499 (סטיף) *, חילפון 8423 (7 ק״מ מערבה למטיף)! אוזיה 20759, (כיום אומאל) **. יש לציין, כי המצבה סיטיפים 8640, היא של יהודי מומר ונמצאת עליה המונוגראמה £ . ההשלמה של הכתובת היא ב־20354. אבל המו״ל מסופק אם יש לקרוא שם בשר 8 : iudeus. וכן נמצאו בכתובות אחרות(סידי ברא־ הים, צירטה 7530) האותיות .Dis Manibus=o d. m), כלומר: מוקדש לאלים (רומיים), הציון הפאגאני הרגיל של ההקדשה. יהיה הסבר תופעה זו אשר יהיה, היא וכן עובדת ההתנצרות אינן מכחישות את השתייכותם האתנית של הקבורים
עניין מיוחד יש לנו באותן כתובות שנתגלו בקצה המערב, גם בשל מיעוטן וגם בשל אופיין.
בוולוביליס , כעת ווֹלילי, בין מכנאס לפאם, נמצאה כתובת־קבורה בלשון עברית ־
מטרונא
בת רבי יהודה
נח
משערים כי היא מהמאה השלישית לסה״נ. בשטח החורבות של עיר זו נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה בו. בכתובת יוונית קוראים……וכסבורים שהוא מתאים לשם העברי שלום או שלם, לפי ידיעה סתומה נתגלתהבמקום זה לפני שנים אחדות כתובת יוונית, המתייחסת לבית הכנסת המקומי, שעמדו לפרסמה עוד בשנת 1955, וגם כתובת בעברית
בבית־הקברות מהתקופה הרומית של שֶלָה, שליד רבאט, מצא ה. באסה מצבה ועליה באותיות יווניות
- M Aurelios Ptolemaios Ioudaios
בשטחה של תנג׳ה עצמה נתגלו חרסים, שטבועות בהם מנורות בעלות שבעה קנים.
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו -חי בר-זאב
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
הוא מתייחס אל היהודים שהאמינו בישו כאל צדיקים, ואל אלה שלא האמינו בו ־ כאל
רשעים. ולדעתו הצדיקים ניצחו:
״היו תומכיו של אלוקים, כמו שאמר ישוע בן מרים לתלמידיו: מי יהיו תומכי לאלוקים? אמרו התלמידים: אנו תומכי אלוקים. עדה מבני ישראל האמינה, ואחרת כפרה, ואנו סייענו ביד המאמינים כנגד צריהם, והם ניצחו״ (סא, יד).
يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آَمَنُوا كُونوا أَنصَارَ اللَّهِ كَمَا قَالَ عِيسَى ابْنُ مَرْيَمَ لِلْحَوَارِيِّينَ مَنْ أَنصَارِي إِلَى اللَّهِ قَالَ الْحَوَارِيُّونَ نَحْنُ أَنصَارُ اللَّهِ فَآَمَنَت طَّائِفَةٌ مِّن بَنِي إِسْرَائِيلَ وَكَفَرَت طَّائِفَةٌ فَأَيَّدْنَا الَّذِينَ آَمَنُوا عَلَى عَدُوِّهِمْ فَأَصْبَحُوا ظَاهِرِينَ 14
מוחמד חושב שליהודים נאסרו מאכלים מפני שהיו רשעים
כשנוכח מוהמד לראות שיהודי מדינה לא מקבלים את דבריו לעניין ההיתר לאכול מאכלים שנאסרו בתורה, הוא מעלה טענה נועזת: המאכלים נאסרו על־ידי אללה אך ורק על בני ישראל, ולא על אחרים, מכיוון שהיו רשעים:
״הכופרים באלוקים ובשליחיו, והרוצים להפריד בין אלוקים לבין שליחיו, והאומרים נאמין בכמה ונכפור בכמה… כיוון שעשו היהודים עוולות, אסרנו עליהם את המאכלות הטובים אשר היו מותרים להם, וכיוון שהרחיקו רבים מעל נתיב אלוקים״; ״מנוולים מכול הם הטופלים שקרים על אלוקים למען יתעו את האנשים מבלי דעת דבר. אלוקים לא ינחה את קהל העושקים. אמור: בכל אשר נגלה לי לא אמצא דבר אשר נאסר על האוכל לאוכלו, אלא אם נבלה או דם ניגר או בשר חזיר – כל זה טמא הוא – או דבר הפקרות אשר הוקרב לכבוד אחרים מבלעדי אלוקים… ועל היהודים אסרנו כל בעל טוֹפֶר, ומן הבקר והצאן אסרנו עליהם את החלב… כך גמלנו להם על רשעותם, ואמת בפינו׳׳.
הוא מאשים את היהודים על שאינם מוסריים ושופכים את דם חבריהם:
״כרתנו ברית עם בני ישראל: לא תעבדו אלא את אלוקים, וגמלו חסד עם אביכם ואמכם ועם קרובי משפחתכם ועם היתומים והנזקקים, ואמרו דברי נועם לבריות, וקיימו את התפילה, ותנו זכאת [צדקה]. לאחר מכן פניתם עורף, חוץ ממתי מעט, ונותרתם קשי-עורף. כרתנו ברית עמכם: לא תשפכו דם איש אחיו… וכי תאמינו רק בחלק מן הספר [התורה] ותכפרו בחלקו?״(ב, פג-פה).
הוא מאשימם שמחמת הקנאה הם מרדו והרגו בנביאי אמת:
״נתנו למשה את הספר והקימונו אחריו שליחים בזה אחר זה, ונתנו לישוע בן מרים אותות נהירים וסייענו ברוח הקודש. וכי כל אימת שיביא לכם אחד השליחים את אשר לא תרצה נפשכם תימלאו שחץ, ואת אזהרות כמה מהם תכחישו ואת האחרים תהרגו? הם אמרו: לבותינו ערלים. אבל אלוקים קיללם כי כפרו… קללת אלוקים על ראש הכופרים! מה נורא הדבר אשר בגינו מכרו את נפשם: הם כפרו באשר הוריד אלוקים אל אשר יחפוץ מבין עבדיו!.. יגידו: נאמין באשר הוריד אלינו. הם כופרים באשר מעבר לזאת [בברית החדשה], ואולם הוא האמת … אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם?״ (ב, פז-צא).
הדבר אשר בגינו מכרו את נפשם : האמונה בנביא, שהיהודים ויתרו עליה כי עינם הייתה צרה בברכה שהרעיף עליו אלוהים
הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון
אם נסכם עניין זה, מציג הקוראן שלושה רעיונות: ראשית, אפשר להתייהד גם בלי לקבל את כל דיני התורה לעניין מאכלים אסורים. שנית, התוספת, שנצטוו היהודים לאסור עליהם – מאכלים מסוימים – היא מפני שהיו רשעים וחוטאים. שלישית, ישו קבל רשות מבורא עולם להתיר את האיסורים האלו. הקוראן לא חידש את הדוגמטיקה הזאת אלא היא הועתקה מן האוונגליון. פאולוס השליח וחברו יעקב דרשו מאומות העולם שרצו להסתפח לדת ישראל ש׳יתגיירו, בלי שיקבלו עליהם את כל מצוות התורה:
״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם. הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת. נראה לרוח הקדש ולנו שלא להטיל עליכם שום מעמסה נוספת מלבד הדברים הנחוצים האלה: להימנע מזבחי אלילים ומדם, מבשר הנחנק ומן הזנות״; ״יש שסטו מזה ופנו לדיבורי הבל… אך אין הם מבינים לא את מה שהם אומרים ולא את מה שהם טוענים בתוקף. אנחנו יודעים שהתורה טובה אם חיים בה לפי חוקיה. זאת יודעים אנו, שחוק [התורה] אינו נקבע בשביל אדם צדיק, אלא מכוון הוא למופקרים ולסוררים, לרשעים ולחוטאים, לטמאים ועושי תועבה, לרוצחי אב ואם ולמרצחים, לזונים ולשוכבי זכר, לחוטפי אדם ושקרנים ונשבעים לשקר, לכל מה שנוגד את התורה הבריאה אשר על־פי בשורת הכבוד של אלוקים המברך, היא הבשורה שהופקדה בידי ".
גירוש 6 ילדים מארץ ישראל למרוקו בחזרה בשנת 1953
במסמך אחר כתוב בפירוש ש:
" החניכים לא הוחזרו כנגד רצונם, נמסרה להם הודעה על כך לפני זה ולא סרבו כלל ( נמסרה הודעה לנערים בני 13-15 אשר בקושי היו כמה חודשים בארץ, לעג לרש…הערה פרטית שלי…אלי פילו )
הם גם לא נשלחו סתם, אלא בליווי מדריך שטפל בהם כל הזמן. ישנה ידיעה כבר שהם בבתיהם ומרוצים.
ירושלים, כ"ח באדר תשי"ג
15 במרץ 1953
גירוש ילדים מישראל למרוקו.
פרשה זו היא העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו : מדינה, אשר קיבלה את " חוק השבות ", גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש " מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה ", ומן הדין וחשבון עולים הפרטים הבאים.
שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 13 – 15, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער ; ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13 ויעקב סבח בן 13.
כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות – אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים. כן הואשמו הילדים על ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953, וכך נכתב בדין וחשבון :
כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה את המנהל החינוכי של המחלקה – לעליית הנוער – שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד…הוחלט על החזרתם. מסמך 15003. דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.
בדין וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. " הוחלט על החזרתם " – נכתב סתמית.
מהדים וחשבון עולה, כי " החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סירבו כלל "
בדיון ב " מוסד לתיאום " בנושא גירוש הילדים, שנערך ב-15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם ; לא היה גירוש בכפייה, והייתה חליפת מכתבים עם ההורים;
בדרך כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית ; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים ; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת ומגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר : כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבו להוריהם, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו ".
משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה – בעוד הדין וחשבון מציין רק כעשרה תיקים.
גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין וחשבון ; אפילו אם הייתה חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו – האם יכלו להגיב : " לא, אל תשלחו אותם, אנחנו לא מוכנים לקבלם ? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה ?
בדיון ב " מוסד לתיאום " אמר בן גוריון למשה קול :
" כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו. הבעיה העיקרית היא : למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלייתם ? ".
הנה כי כן, לבן גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי – אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בן גוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים !