מורשת יהדות מרוקו

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

יהדות המגרב

מסורות ומנהגים במחזור השנה

רפאל בן שמחון

בשערי הספד

מאת

ד״ר יששכר בן־עמי

ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.

אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.

חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.

יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים

ערב ראש השנה תשנ״ח

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

" ראובן היה נשוי עם אישתו מקדמת דנא בעיר תהילה ארפוד, יכוננה עליון אמן, שנתחדשה מקרוב בשנת תר"פ וארץ המולדת של הזוג הנזכר, הוא תיזימי וכל העם שהיו גרים שם בתיזימי נסעו בגזרת מלך הצרפתי שכבש את הארץ וחנו פה ארפוד יע"א על פי הממשלה ירום הודה, וקבעו דירתם פה ארפוד וכעת ראובן הנזכר, רוצה לנסוע מעיר ארפוד ולקבוע דירתו בכפר אזזרף ואשתו עיכבה על ידו באומרה שלא תיסע עמו מעירה שהיא עיר הוריה אלא או ידור במקומו וארצו עמה או יוציא ויתן כתובה שלא על מנת כן נשאת לו והוא בא בטענת כופין אותה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ ושאל השואל הדין עם מי.

תשובה, הנראה לעניות דעתי, דזה פשוט שהדין עם האישה ואין כופין אותה לנסוע עמו, הילך מרן ז,ל ברבן העזר סימן ע"ה וזה לשונו. שלוש ארצות . אבל הנשא אשה באחת הארצות, והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציא ממדינה למדינה מאותן ארצות ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה. הרי מבואר שאינו יכול להוציאה לארץ אחרת ולא ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה אפילו בארץ אחת…..

והנה ידוע דכח הערים שסביבותינו הם ארץ אחת בין תיזימי בין ארפוד בין אזזרף בין למללאח ואגפיו בכל בכלל נקראים בשפ תאפילאלת ובעת ובעונה הזאת העיר הגדולה מכולם היא ארפוד ולגבי דידה כולם נקראים בשם כפר… והעיר אזזרף היא כפר ואין מוציאין ממשינה לכפר.. וממילא בנידון זה, אין הבעל יכול לכופה ליסע עמו מעיר תהילה ארפוד שהיא העיר הגדולה לכפא אזזרף שהיא עיר קטנה ואנשים בה מעט

עוד טעמא אחרינא, טעם אחר, והוא שאין הבעל יכול לכוף אשתו לצאת עמו מנוה היפה לנוה הרע וכפר אזזרף הוא נוה הרע , לגבי ארפוד שנקרא נוה יםה , זה הלשון, מר"ן , אינו יכול להוציאה מנונ יפה לנוה הרעה… וכן לא יוציאנה ממקום שרובו ישראל חמקום שרובו גויים.

הכול יש בו, שהיא מעיר גדולה דהיינו ארפוד לכפר אזזרף, מנוה היפה לנוה הרע, ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים, ממקום שישי רופא ושאר הדברים הצריכים לעיר. 

לכן קם דינא דאין מחייבים את האישה ללכת אחריו והברירה בידי הבעל, רצה, ידור עמה במקומה ויתפרנסו יחד בין בריווח בין בצמצום ואם לא רצה כי אם ללכת לנסוע לדור בכפר אזזרף, אזי מחוייב שיוציא ויתן הכתובה זהו הנראה לעניות דעתי.

מדיוני רש"א ורמ"א מוכח, כי היעדר פירוט התנאים בכתובה, אינו פוטר את הבעל מחובת קיומם, ובהם בכלל תנאי בית דין, שאף על פי שלא נכתבו כאילו נכתבו. אשר לסעיף הביטחונות הכתובה ואחריות הבעל לפירעונה, אף על פי שחסר בנוסח הכתובה הסג'למאסית, יש לו תוקף משפטי וביטוי משולש.

• סעיף בטחונות הכתובה ואחריות הבעל בפרעונות החסר בכתובה מופיע במלואו בשטר הנדוניה/נחלה המיוחד לסעיפים הכספיים : נדוניה תוספת וסך הכול. לפיכך יש ךראות את שטר הכתובה ושטר הנדוניה / נחלה כשטר אחד בן שני חלקים, אלא ששטר הכתובה הוא פומבי ונקרא במעמד החופה והקידושין, ואילו שטר הנדוניה / נחלה הוא פרטי, ואין קוראים אותו במעמד החופה מפני תקנת בנות העניים.
• נוסף לבטחונות הכתובה הנכתבים בשטר הנדוניה / נחלה נעשה במעמד החופה קניין סודר, ובו מתחייב הבעל בכל ההתחייבויות והתנאים שבכתובה ובכל הסעיפים הכספיים שבשטר הנדוניה.
• סעיף הביטחונות מרומז במילים האחרונות החותמות את הכתובה " ואפילו מגלימא דעל כתפאי " – ואפילו מהגלימה שעל כתפיי. מילים אלו מופיעות בהפרש של שורה מנוסח הכתובה המופיע בכתובה כביכול ללא הקשר, אבל הן מתקשרות לכלל נוסח האחראיות הידוע בכתובות אחרות, שהבעל מתחייב בפירעון הכתובה אפילו מגלימה שעל כתפו.
• דומה כי הנוסח הקצר של הכתובה הוא מעין קיצור שהמשכו בשטר הנדוניה, ולא עניין עקרוני. הוכחה לכך יש אולי בשטר הכתובה בסג'למאסה משנת 1826, שבסופו מופיע המשך הכתובה, קרי ביטחונות ואחראיות.
  

היצירה התורנית של חכמי מרוקו

אביחצירא ר׳ דוד, פתח האהל

ירושלים [תרפ״ג – 1923], דפוס הר״ש הלוי צוקרמן.

דרושים על פרשיות השבוע. ח״א ספר בראשית; ח״ב ספר שמות; ח״ג ספר ויקרא; ח״ד ספר במדבר.

אביחצירא ר׳ דוד, רישא וסיפא

ירושלים [תרפ״ג – 1923], דפוס הר״ש שמואל הלוי צוקרמן.

פירוש לפרשיות התורה, ספרים בראשית שמות על דרך הדרש והרמז. הפירוש מבוסס על ניסיונות למצוא קשרים בין התיבה הפותחת את הפרשה לתיבה המסיימת אותה.

אביחצירא ר׳ דוד, שכל טוב

ירושלים [תרפ״ג – 1923], דפוס הר״ש הלוי צוקרמן.

ח׳׳א כולל דרושים למתן תורה ולימים נוראים ע״ד הדרש, הקבלה והסוד; ח״ב – דרושים לכבוד הנפטרים.

אביחצירא ר׳ יעקב, אלף הבינה

ליוורנו [תר״ן – 1890], דפוס בן אמוזג.

פרוש ע״ד הקבלה לפרק קי״ט בתהלים (הנקרא תמניא אפי). הפירוש נדפס בספרו גנזי המלך.

אביחצירא ר׳ יעקב, בגדי השרד

ירושלים [תרמ״ח – 1888], דפוס משה ליליענטהאל ואלחנן טענענבוים.

פירוש קבלי להגדה של פסח. מבוסס בעיקרו על קבלת האר״י.

הספר נדפס פעמיים נוספות במהדורות הבאות: ליוורנו, תר״נ [1890] (דפוס אליהו בן אמוזג); ירושלים, תשכ״ט ]1969] (מו׳׳ל אברהם מוגרבי).

אביחצירא ר׳ יעקב, גנזי המלך

ירושלים [תרמ״ט – 1889], דפוס משה ליליענטהאל ואלחנן טענענבוים.

שלושה מאמרי מוסר (תיקונים) מבוססים על דרישת המילה ״בראשית״ בשבעים פנים, תיקון התשובה, תיקון השכינה ותיקון המילה. וכן מאמר נוסף ליקוטי שושנים (על השבת).

הספר יצא פעמיים נוספות: ליוורנו, תר״ן [1890] (דפוס בן אמוזג); ירושלים, תשכ״א [1961] (מו״ל אברהם מוגרבי).

אביחצירא ר׳ יעקב, דורש טוב

ירושלים [תרמ״ד – 1884], דפוס אברהם יצחק טענינבוים.

ארבעה דרושים: דרוש לשבת זכור, דרוש לשבת הגדול, דרוש למתן תורה, ודרוש לנפטרים.

אביחצירא ר׳ יעקב, יורו משפטיך ליעקב

ירושלים [התרמ׳׳ה – 1885], דפוס אלחנן טענינבוים.

145 שאלות ותשובות. רובם בדיני ממונות (משא ומתן, מכירה וקניה, הלוואה, ירושה וכיו״ב), ובראש הספר מפתח של השו״ת. 156 דפים. 6°.

מהדורה מצולמת נוספת: ירושלים, תשכ׳׳ה [1965] (מו״ל הרב אברהם מוגרבי).

אביחצירא ר׳ יעקב, לבונה זכה

נא-אמון [תרפ׳׳ט – 1929], דפוס יעקב בן עטר.

חידושים על כמה ממסכתות התלמוד. מסודרים עפ״י פרשיות השבוע (בראשית – דברים). בסוף הספר מפתח של כל העניינים הנדונים בספר.

הספר נדפס פעם נוספת: ירושלים תשט״ז!1957], במהדורה זאת יצא יחד עם ספרו שערי תשובה. 8

אביחצירא ר׳ יעקב, מחשוף הלבן

ירושלים [תרנ׳׳ב-1892], בדפוס ר׳ משה לילענטהאל.

פירוש החומש בדרך הרמז והסוד עפ״י קבלת האר״י ז״ל.

1 דף הסכמת רבני ירושלם והקדמת ר׳ יצחק אביחצירא (בן המחבר) + ק״ז דפים. 2.

אביחצירא ר׳ יעקב, מעגלי צדק

ירושלים [תרנ״ג-1893], בדפוס ר׳ משה ליליענטהאל.

פירוש פסוקי המקרא בדרך הרמז והסוד עפ״י קבלת האר״י, לפי סדר א״ב: מתחיל בפסוק אחד או שנים מהחומש, פסוקי תמניא אפי [מזמור קי״ט], ומסיים בפסוק משיר השירים (במקומות בודדים מסיים בפסוק מקהלת או ממשלי). כך הוא הסדר בכל אות ואות.

אח״כ פורשו אותיות מנצפ״ך בסדר זה: חומש, נביא, שיר השירים.

דף השער הסכמת רבני ירושלם, ו דף הקדמת ר׳ רפאל משה אלבאז ור׳ אליהו אביחצירא + ע״ג דפים. 2.

אביחצירא ר׳ יעקב, פתוחי חותם

ירושלים [תרמ׳׳ה – 1885], דפוס יצחק סענינבוים.

חידושים על פרשיות התורה. בולט בחיבור הצד הקבלי.

אביחצירא ר׳ יעקב, שערי ארוכה

ירושלים [תרמ״ד – 1884], דפוס אברהם יצחק טענינבוים.

תיקון ומוסר לאדם לימים שמר״ח אלול ועד הושענא רבא.

אביחצירא ר׳ יעקב, שערי תשובה

ירושלים [תשט״ז – 1957], דפוס רפאל חיים הכהן.

חיבור על התשובה, כתוב ע״ד הסוד והקבלה. מבוסס על קריאת התיבה ״תשובה״ באופנים שונים ודרישתם.

אביטאן ר׳ מכלוף בן משה, אשר האדם

קזבלנקה [תש״ה – 1945].

ניסיון תמים לקבוע עקרונות לשלום עולמי, שיביא ״יחוד האדם לעם אחד תחת ממשלה אחת״. שכולם ידברו שפה אחת, יסחרו במטבע אחד, וירימו דגל אחד, כשהיסודות המרכזיים שעליהם הוא בונה את תכניתו היא ידיעת ה׳, אהבת האדם, עבודת האדמה, מלאכה והשכלה.

ח׳ עמודי הקדמה + 48 עמודים.

(המחבר משתמש בלשון ובסגנון של פילוסופי ימי הביניים, ללא הצלחה).

אביטאן ר׳ מכלוף בן משה, בנין העולם ובריאת אדם חדש

כאזאבלנקא [תש״ז – 1947]. ללא שם המחבר וללא מקום ושנת דפוס. אולם החיבור הוא של ר׳ מכלוף בן משה אביטאן, והוא המשך וחזרה על הדברים שבחוברת אשר האדם (ראה בערכו).

״מנהיג אחד לכולם שיקשרם בקשר האהבה והשלום, באמצעות הוצאת שכלם לפועל, ובהשפעת הטוב עליהם… ולא בפוליטיקה ובחרב, שכבר נסינו בהם ולא הועלנו…״ 61 עמודים.

רבי אברהם אביטבול

הגאון הגדול רבי אברהם אביטבול זצ״ל מחכמי מראקש שבמרוקו הוא נחשב כמעיין הגדול בתלמוד בכל רחבי מראקש ונעשה לראש חכמי הישיבה שרק טובי הבחורים באו לשתות בצמא מאור תורתו, ולהסתופף במחיצתו, היה גם דרשן בחסד, סמל של ענווה ומדות נעלות היו
כתר לראשו. ודאג רבות לעניים יתומים ואלמנות נוסח מצבתו: ״כהר״ר אברהם אביטבול הדיין המצויין סבא דמשפטים בר כה"ר שלמה…וימת אברהם : אבינו החכם השלם זצ"ל י' אדר שנת תש"א – 1941

השלם זצ״ל

י׳ אדר שנת תש״א [1941].          

רבי אברהם אביטבול

היה מו״ץ בעיר ראבט שבמרוקו. הוא חתום בספר ״הלכתא למשיחא״ בשנת תקצ״ו [1836] עם כמה רבנים, וגם בספר ״שופדה דיעקב״ חושן משפט סימן ט', יש שם פסק דין ממנו.

רבי אברהם אביכזיר

גדול היה הגאון רבי אברהם אביכזיר זצ״ל בתורה ובגמילות חסדים. הקים תלמוד תורה ראשון לעדת המערבים בירושלים. חיבר ספרי לימוד לתלמידים שלימד בעיר אלכסנדריה, ושימש כשלוחא דרבנן. כיהן כרבה הראשי של אלכסנדריה וכאב בית דין בירושלים.

• ״יו״ה יום חמישי- לסדר ״ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר״ [פרשת וישלח], וכדברי חכז״ל [־־חכמינו ז״ל], כי קבע תחומין [אימרה זו מתקשרת עם הנושא הנידון עירובי תחומין, ולכן הזכיר את הפסוק הזה, החיים והשלום וכטו״ס [וכל טוב סלה], לכבוד אהובי וידידי מאז ומקדם, הרב הגדול, מעוז ומגדול, המפורסם בחריפותו ובקיאותו, גבר חכם עוז, נודע לתהילה ולתפארת, כקש״ת כמהר״ר אברהם אביכזיר יצ״ו, ראב״ד [=ראש אב בית דין] מקודש בעי״ת נ״א יע״א״ [=בעיר תחלה נא אמון, יעזרה אלוקים] כך כתב הגאון רבי בן ציון קויאנקה זצ״ל, ראש אב בית דין בירושלים ועורך הבטאון התורני ״המאסף״ לגאון רבי אברהם אביכזיר זצ״ל, רבה הראשי של אלכסנדריה במצרים.

חינוכה של אם

מוצא משפחתו של רבי אברהם אביכזיר היה ממחוז תאפלילאת שבמדינת מרוקו. באזור לבית אביחצירא: הגאון הקדוש מלומד בנסים, רבי יעקב אביחצירא זיע״א ונכדו הרב הקדוש ה״באבא סאלי״, רבינו ישראל אביחצירא זיע״א. רבי אברהם אביכזיר בעצמו, נולד התרכ״ו [1866] בעיר ווהראן [אוראן] שבמדינת אלג׳יריה – בה נולד בעת שאביו רבי שלמה אביכזיר שהה באותו זמן בעיר זו.

בהיותו ילד, נפטר עליו אביו, ואמו הרבנית פריחה, החליטה לעזוב את הגולה, ולעלות לארץ הקודש, אליה נכספה וגם כלתה נפשה, מאז ומתמיד.

לאחר תלאות רבות, הגיעה האמא עם בנה לארץ ישראל. הם התיישבו בירושלים, אך לא היו להם אמצעים לרכוש או לשכור דירה. מחוסר ברירה קבעה האם – יחד עם בנה את דירתה בעזרת הנשים, שמעל לבית הכנסת לעדת המערבים ״צוף דבש״ בעיר העתיקה.

את פרנסתה השיגה בקושי, כשהיתה מסבבת לכבס בבתי ירושלים במשך היום ומקבלת פרוטות אחדות. משכר זעום זה, הפרישה אחוז גדול מאד לשלם עבור מלמד לבנה, כי כל שאיפתה ומשאת חייה היתה לראות את בנה רבי אברהם תלמיד חכם, ואף שגדל ויכול היה לצאת ולהשתכר במלאכה ולפרנס את עצמו ואת אמו האלמנה, מנעה זאת ממנו בתוקף, והתחננה לפניו שימשיך בעסק התורה בלבד, וכדאי לה לחיות בדוחק זה למען עתיד בנה. ־תוצאות לא איחרו לבא, וזכה רבינו לשתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד, וכל ימיו החזיק טובה לאמו הצדקנית שבזכותה ובעבורה, זכה למה שהגיע, ועליה נאמר ״אשרי יולדתו״ [מפי הרה״ג רבי דוד שלוש שליט״א – רבה של העיר נתניה – ששמע מפי הגר״א אביכזר בימי ילדותו].

המחכים את רבותיו

בימי ילדותו למד תורה ב״כותאב״ [בתלמוד תורה], ולאחר מכן עבר ללמוד בבית המדרש, אשר ייסד הרה״ג רבי יצחק מפראג [אופלטקה] שהיה מתלמידיו של הגאון ה״חתם סופר״ זיע״א.

אחר כך עבר ללמוד תורה בבית מדרשו של הגאון החסיד רבי רפאל אלעזר בן טובו זצ״ל, ששימש אב בית דין לעדת המערבים.

הגר״א בן טובו התפרסם בספרו החשוב ״פקודת אלעזר״.

תלמידי הגר״א בן טובו העידו עליו [בהקדמה לספר ״פקודת אלעזו״]: -תקצר היריעה מהכיל שבחו, גדול אדוננו, שמים לו זכו מעינות החכמה לו. לא פסקא גירסא מפומיה, בלילה כיום יעיר, כותלי בית המדרש יוכיחו, ספרין פתיחו, מימיו לא עבר עליו חצות, עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות״.

הגר״א בן טובו הצטיין לא רק בבקיאותו המופלגת בתורה, אלא גם דאג לצורכיהם הכלכליים של עדתו. באותו זמן, הגיעו עולים רבים ממרוקו לארץ הקודש, וסבלו סבל רב מקשיי פרנסה. הרב דאג להם למחייתם ולרווחתם, בלכתו בדרכו של האב בית דין, הגאון רבי דוד בן שמעון זצ״ל המכונה ״צוף דבש״, אשר בנה בשנת תרכ״ח את שכונת ״מחנה ישראל״ בירושלים.

ת״ת ראשון של המערבים

רבי אברהם אביכזיר למד תורה אצל הגאון רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו בשקידה רבה והתמדה גדולה, יחד עם עמיתו בתורה, הגאון רבי שמואל רפאל בוחבוט זצ״ל. לאחר פטירת רבם – בכ״ב אדר א׳ התרמ״ו – החליט שניהם להדפיס את חידושי תורתו. הם השתדלו להוציא לאור את הספר ״פקודת אלעזר״ על שלושת חלקיו וזו היתה הכרת טובה של התלמידים לרבם הדגול.

יצויין, כי אמו של רבי אברהם אביכזיר, דאגה לכל מחסורו בשנות לימודו, כדי שיתמסר ללימוד תורה באין מפריע. כך ידע הבן כי כל הלימוד תורה שלו, ״שלה״ היא.

שמו הטוב של רבי אברהם התפרסם עד מהרה בקרב חכמי ירושלים, וכן היה אהוב אצל כל הציבור שראה בו דמות חינוכית חשובה. רבי אברהם אביכזר החליט להקים תלמוד תורה, וזה היה התלמוד תורה הראשון לבני עדת המערבים.

סייעו בידו בייסודו של תלמוד התורה הזה, הרבנים הגאונים: רבי מסעוד חי בן שמעון [בנו של הגאון רבי דוד בן שמעון], רבי יוסף אלמאליח ועמיתו בתורה, רבי שמואל בוחבוט. כמו כן, הם הקימו יחדיו את חברת ״חסד ואמת״, אשר מטרתה לסייע בידי העניים, ובפרט לתלמידי חכמים הצנועים, ולספק להם די מחסורם, בפרט לפני החגים, אשר יש בהם הוצאות רבות.

שליחי ארץ ישראל

מצבם הכלכלי של תושבי ירושלים בכלל, ושל בני עדת המערבים בפרט היה קשה מאוד. אנו יודעים כי לפני כמאתיים שנה, מנתה הקהילה המערבית בירושלים מאות אחדות של נפשות, ומצבם החומרי היה בשפל המדרגה.

משפחות מרובות ילדים חיו בתוך חצר צרה ואפלולית, אשר קירותיו היו רטובים ואחוזי טחב. מצבם הקשה מחוסר תעסוקה היה כה ירוד. עד שרבים מהם, ובפרט הזקנים נהגו לבלות ימים ולילות במבואות הכותל המערבי, בצפייה למבקרים שיתנו להם תרומה, כדי להחיות את נפשם ונפשות בני ביתם שסבלו מתת תזונה וממצב בריאותי ירוד.

הגאון רבי דוד בן שמעון, יזם הקמת ועד נפרד לעדה המערבית, והחליט לשלוח שליחים לקהילות ישראל, כדי לאסוף תרומות מבני הגולה. השדרי״ם אשר נשלחו לסובב את הקהילות, היו תלמידי חכמים מובהקים, הבקיאים בש״ס ובפוסקים, ומוכתרים במדות מוסריות ובעלי תכונות טובות. שליחים אלה, דעתם היתה גם מעורבת עם הבריות ובקיאים בהויות העולם.

פעמים רבות, התבקשו השדרי״ם לפסוק בהלכות סבוכות, הן בשאלות הלכתיות והן בענינים ציבוריים של הקהילה. לעתים, הם נתבקשו להיות בוררים בין חכמי הקהילה לראשיה, לתקן תקנות,

וגם להיות דרשנים בעתות שמחה ואבל, וכן לחבר שירים ופזמונים לכבוד הגבירים וראשי הקהילות.

להלן עוד פרטים על חלק מעליות אלו:

להלן נתונים׳ על עליית יהודי צפון אפריקה לפי ארץ הלידה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובאדיבותה.

ממאי 1948 עד דצמבר 1949 עלו לארץ 24,745 נפש עקב התגברות הרגשות המשיחיים והציונים בקרב יהודי צפון אפריקה לרגל הקמת המדינה. בשנים 1954-1952 היה שפל בעלייה בגלל מדיניות הסלקציה שלפיה הועדפו עולים בריאים וצעירים עד גיל שלושים וחמש. כמות העולים הוגבלה ומנעה עליית משפחות שלא רצו להשאיר מאחוריהם חלק מקרוביהם. מגבלה זו צמצמה לזמן מה את העלייה מארצות צפון אפריקה ובעיקר ממרוקו.

בשנים 1957-1955, לקראת עצמאות תוניסיה ומרוקו, עלו 76,675 נפש. במבצע ״יכין״ בשנים 1964-1961, כשבמרוקו ישבו ב־1961 כ־165,000 נפש, מרביתם בעיר קזבלנקה, הוציאה מחתרת ההגנה וההעפלה מצפון אפריקה, ״המסגרת״, ממרוקו 76,000 יהודים. את ״המסגרת״ הקים שלמה חביליו ביוני 1956, והוא עמד בראשה עד קיץ 1960.

בתקופה שבין הקמתה עד נובמבר 1961 עלו לארץ ממרוקו כ־30,000 נפש. העלייה בחסות הצרפתים הייתה לגלית, ורק עם הענקת העצמאות למרוקו הייתה עלייה חשאית והתחולל כאמור מבצע ״יכין״ בתקופה שבין יוני 1956 עד נובמבר 1961.

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה לארץ של יהודי צפון אפריקה שהיגרו בשנות ה־50 לקנדה, לצרפת ולארצות הברית. העלייה נובעת מסיבות דתיות וציוניות ובגלל התגברות האנטישמיות ועליית הימין הקיצוני באירופה וכן מתוך רצון להתאחד עם המשפחות בארץ.

להלן נתונים על עליית יהודים מצרפת לישראל (ללא סיווג ארץ לידה) לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: בין השנים 1979-1970: 19,843 עולים, בין השנים 1989-1980: 12,827 עולים ובין השנים 1998-1990: 13,011 עולים.

מרבית יהודי צפון אפריקה החיים מחוץ לישראל מתרכזים בצרפת, בקנדה ובארצות הברית, ועלייתם לארץ משנת 1998 אטית ומעטה.

במרוקו נותרו אלפים מעטים, ובמוקדם או במאוחר רובם מתכוונים להתאחד עם משפחותיהם בישראל.

נספח: אגשים ובתים בשכונה ובסביבתה הקרובה

אחדים מהבתים נקראים כאן בשם בוניהם או צאצאיהם, ואחרים – על שם הדיירים האחרונים שהתגוררו בהם מראשית המאה והדיירים שהגיעו לשם לפני מלחמת העצמאות או מיד אחריה.

עד סמוך לפרוץ מלחמת העצמאות נמצאו מתגוררים בשכונה משפחות נוצריות שהיו בה מימים ימימה, יהודים מערבים שהגיעו אליה בראשית המאה, משפחות מפליטי הטבח בחברון ויוצאי גלויות שונות, טורקים, כורדים ואשכנזים, שהגיעו לפני מלחמת העצמאות או מיד לאחריה. ביניהם אנו מוצאים את המשפחות היהודיות קרוצ׳י, מלול, שושנה, חולי, חובה, אבסטדו, אוהב־עמי, קאופמן, שורתי, סייס! מבין הנוצרים את אבו־חנא (מיעו), אבושר, מוסטאקווי, דניאל ואחרים_; ולימים את משפחת אלמיקייס ואחרות וכן משפחות בבתים סמוכים לשכונה שהיו בקשר הדוק עם תושביה, בעיקר עפיפי לורנצו, משפחת סוכר, משפחת בשארה חביב ואחרים.

רח' המערביים־ 4, פתח בית אופייני

המערבים 4 (אגרון 26) והמערבים 10

שני הבתים נבנו בשלב הראשון לייסוד השכונה. בית מספר 4הוא הבית הראשון בתחילת הרחוב מימין, ונראה שבאותה עת, לפני מלחמת העצמאות, היה פתחו העיקרי מרחוב אגרון 26 (רחוב ממילא דאז). בקומה העליונה של בית זה התגוררה משפחת אבושר בדירת חמישה חדרים מרווחת ומהודרת ומוארת בנברשות בדולח. בשכנות למשפחת אבושר, באותו בניין, התגוררו עוד שתי משפחות נוצריות: משפחת יוסף מוסטאקווי החזיקה חנות לבגדים ולחייטות סמוך לבניין מגוריהם, ובנם ג׳וני היה שנים רבות מדריך ספורט מצטיין בימק״א; משפת עודה – אב המשפחה חאדר עודה היה אח בבית החולים הצרפתי שמול השער החדש דהיום, ובשנת 1948 עבר עם משפחתו להתגורר בבית חולים זה. בתו עובדת שם עד היום.

אבושר סולימן ורוז חנא נישאו בשנת 1924 ועברו בשנה זו להתגורר בשכונה. מוצאה של משפחת סולימן מהעיר העתיקה, מדורי דורות, ומוצאה של משפחת חנא מחיפה. סולימן עבד עם השלטון הבריטי בארץ כמדריך תיירים וכמתורגמן בשפות ערבית ואנגלית. לפני עזיבת האנגלים את הארץ הוצע לו לעבוד אתם בקפריסין, אך המשפחה דחתה את ההצעה והעדיפה להישאר בארצה. לזוג אבושר נולדו בבית מספר 4 שני בנים ושתי בנות: ריזק, אברהים, ג׳ורג׳ט והלן. הבן איברהים עזב לאנגליה עוד ב־1947.

ב־10 במאי 1948, בעקבות האירועים שקדמו למלחמת העצמאות, נמלטו בני משפחת אבושר מביתם ומצאו מקלט במנזר האחיות רוזרי שבמעלה רחוב אגרון. הם הסתתרו במנזר במשך כשלושה חודשים, ובו נולדה בתם מרי. עם ביצוע מפקד האוכלוסין הראשון הם שבו לשכונה ומצאו את ביתם הרוס ושדוד ואת השכונה נטושה, למעט משפחת קרוצ׳י שהתגוררה בבניין הכולל (כיום המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13) והחזיקה שם בית כנסת. לימים שוכנו בו עולים יהודים, ביניהם משפחתם של פרלה ומורנו אבסטדו מטורקיה. גם שכניהם של אבושר, משפחת מוסטאקווי ומשפחת עודה שנמלטו אתם, שבו לשכונה סמוך לאחר מלחמת העצמאות.

יחיאל אוהב־עמי ואברהם אנג׳ל ממשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שאברהם היה מנהלו, סייעו להם להסתדר בדירות קטנות יותר. משפחת אבושר ומשפחת מוסטאקווי שוכנו בבית ברחוב המערבים 10. משפחת מוסטאקווי היגרה לארצות הברית בשנת 1969.

בשנת 1958 נסע ריזק אבושר ללימודים בארצות הברית ושהה שם עד 1961. כיום הוא מתגורר בשכונת בקעה ומשמש מנכ״ל ימק״א ירושלים, ובעבודתו הוא תורם ופועל רבות בקרב נוצרים, יהודים ומוסלמים לקירוב לבבות, לסובלנות, לדו־שיח ולהגברת האמון ההדדי. כל זאת באמצעות פעילויות ספורט, תרבות וחברה ובמגעים אישיים יום־יומיים.

מרי אבושר נשואה וחיה כיום בארצות הברית, והלן אבושר – אחרונת הנוצרים שנותרו בשכונה ־ התגוררה בגפה בבית מספר 10 עד פטירתה בראשית שנת 2001. ג׳ורג׳ט אבושר מתגוררת כיום עם משפחתה בחיפה.

כאמור, לבית מספר 4 עברה להתגורר משפחת אבסטדו, מורנו ופרלה, שהגיעו לשכונה ב־1949 מטורקיה. לאב המשפחה הייתה סנדלרייה מול הבית, ליד עץ האגס, סמוך למוסך לשעבר של אדון באמייה. בבית זה התגוררו אז גם משפחת בשראווי שהגיעה מעירק ומשפחת שלום שבאלי מתימן.

צפורה אבסטדו, בתם של מורנו ושל פרלה, עדיין מתגוררת בשכונה ועברה עם משפחתה לבית מספר 12.

ההתיישבות בפאס

כשאך נסתייע הדבר בידו, יצא הסעדי להתקפה: ב-1545 לקח בשבי על גדות ואדי אל-עביד את סולטן פאס, אחמד. בעת ההיא ניהל בו-חסון את ענייני פאס, בנסותו להפעיל את המרבוטים המקומיים, אבל בייחוד חלק כבוד לסולימאן המפואר. הלה שלח מיד שגריר למראכש, לבקש כי תפילת יום ששי תיאמר בשם החליף מקושטא. מוחמד א-שייח׳ סירב: התורכים והסעדים היו עתידים לשטום אלה את אלה ימים רבים. ההתקפה הסעדית חודשה ב-1648 . בפאס הנצורה נאבקו שתי חמולות מרבוטיות על ההשפעה, חמולת שאדי ליה לצד הסעדים וחמולת קאדריה לצד הווטאסים והתורכים, מגיניהם. תלמידי פאס, שנקבצו סביב החכם הנודע וירא השמים, עבד אל-וואחד אל- ונשירישי, נשארו נאמנים לשלטון הקיים. מוחבלד א-שייח רצח את ונשירישי והצליח לכבוש את פאס ב-1549. מיד לאחר מכן פתח במתקפת נפל נגד תלמסאן, שלא הייתה עדיין בידי התורכים, ולאחר מכן – נגד חיל המצב התורכי בנלוסתגאנם. לכך לא הספיקו כוחותיו, ומה גם שמרוקו לא נכפפה עדיין כולה למרות השושלת. בו-חאסון הצליח להעביר לצדו את הפחה של אלג'יריה, צלאח ראיס, ואת הספרדים מאוראן. בראש חיל קטן של מגרבים ותורכים עלה בידו לשוב ולכבוש את פאס בימים הראשונים של שנת 1554, ולאחר מכן להכריע את מוחמר א-שייח׳ ליד תאזה ואחרי-כן – בשערי פאס. אבל התורכים התנהגו כמו במדינת כיבוש, וכל-כך , שבו-חסון נאלץ לשלחם ועמד בלא אמצעים ובלא צבא מול הסעדים, שמפלותיהם לא הכריעום. אף כי אחבלד אל-אערג' עבר לצד הואטאסים ואחז שוב בנשק נגד אחיו, הדף מוחמד א-שייח׳ את המתקפה והתיישב שוב, לישיבת קבע, בפאס בספטמבר 1554. מרוקו היתה שלו, אבל נתונה היתה לאיום התורכים מאלג'יריה וממושכנת לפורטוגלים ולספרדים חרף הנסיגה הפורטוגלית ב- 1541 .

השריף, שנשא בתואר חליף מעת כיבושה הראשון של פאס, לא נשתקע בעיר הזאת. הוא לא חש בה בנוח, שכן לא נשתכחה מלבו ההתלהבות שבה קיבלה את בו-חסון ב-1554. כמו כן היתה מעודנת יתר-על-המידה לגביו, שכן הוא נשאר בן צחרה גס- הליכות: אל-איפראני מראה לנו את שליטיה החדשים של פאס כשהם מקבלים שם שיעורי נימוסים מפי משרתי השליט הקודם, אולי גם סבר שהוא חשוף יותר מדי להתקפות התורכים. אבל מעל הכל – איש הדרום הזה העדיף את מראכש ודקליה. לאחר שלוש מאות שנות נשיה שבה מראכש והיתה לבירת השושלת החדשה.

דבר זה לא מנע בעד מוחמד א-שייח׳ מלחשוב על מיגור התורכים, שרחש להם, כמדומה, משטמה אישית. למען מטרתו לא היסס לשאת ולתת עם הכופרים, במקרה זה, הספרדים של אוראן. בשמעם על הסכנה המאיימת עליהם הקדימוהו התורכים, שמו מצור על אוראן ומנעו בל פעולה בעלת היקף נכבד. יתר על כן, הפחה של אלגייריה שלח אל הסעדי כמה תורכים, שהתחזו כעריקים, זכו באמונו ורצחוהו בשעת פעולה צבאית בהרי האטלאס. קצתם הצליחו אפילו לחזור לאלג׳יריה לאחר מסע רב-תלאות ונשאו עד קושטא את ראשו של מוחמד א-שייח׳ (1557).

האיש שגירש את הווטאסים והתמודד עם התורכים קורץ מחומר של מנהיגים. ערום ותקיף, ראה עצמו כשליט מרוקו ולא סבל כל התנגדות. היה עליו לפתור את הבעיה הקשה של הנהגת תקציב קבוע להחזקת חצרו וצבאותיו. לא הסחר עם האלג'ירים ולא המונופולים התעשיתיים היה בהם כדי לספק את צרכיו. על כן נאלץ להטיל על יושבי ההרים מס קרקעות (ח׳ראג׳), שאנשי השפלה כבר שלמוהו. מדיניות פיסקלית זאת קוממה נגדו את המרבוטים ועוררה מרידות. הוא דיכאן ביד חזקה, ערך חיפושים בזאויות, גירש את המרבוטים ואת חסידיהם, טבח במתנגדיו הקנאים. מנהיג זה, שנולד מן התנועה המרבוטית ועלה לשלטון כדי להנהיג מלחמת קודש, לא היסס איפוא, משנתקל באבן הנגף התורכית, לרסן את המרבוטים ואפילו לכרות ברית עם הספרדים נגד התורכים.

הקדמת צלצלי שמע

הקדמה זו יש בה כדי ללמדנו על מקורות השירה ועל החשיבות שמייחס לה הפייטן. המחבר מייחס לשירה כוח היכול להשיב את ההרמוניה לספירות העליונות: ׳ולפעמים בהיותי מחבר שיר אני מכוון לזמור ולהכרית את כל החוחים הסובבים את השושנה העליונה שהיא כנגד ספירת המלכות׳. באמירה זו רוצה המחבר להצדיק את העיסוק הנרחב בכתיבת פיוטים ואמירתם במשך שעות רבות, כמו מנהג שירת הבקשות. בהמשך הקדמתו הוא מציין כי השעה שבה ראוי להלל את הקב״ה היא אשמורת הבוקר, שיאמר בה דברי שיר למנצח על איילת השחר. מקורות שירתו רובם ככולם מיוסדים על אדני פז מלוקטים מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים ומדברי חז״ל. מאחר שכל כוונתו היא להודות לה׳ ולהללו, הרי הוא זוכה לסיעתא דשמיא בשעת הכתיבה, ׳והקב״ה מזמן לי דבר הנאות להוציא כלי למעשהו, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף כפתור ופרח׳.

באשר להפצת שירתו, הוא מתאר מצב שבו היו פונים אליו ומבקשים פיוט זה או אחר, והוא היה כותב אותו על לוח ונותנו להם, וזאת הסיבה שאבדו לו כמה וכמה פיוטים ולא יזכרם עוד. הגם שיש טרחה בדבר, מאחר שלעתים השיר הנדרש היה מקצתו במקום אחד ומקצתו במקום אחר, לא רצה להשיב פניהם ריקם, כדי שלא יהיה מכת מונעי בר.

הערת המחבר : על כינוי זה ראה סנהדרין צא ע"א, ויאמר רבי שמעון חסידא " כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר מונע בר יקובהו לאום…ואם לימדו מה שכרו, אמר רבא אמר בר ששת זוכה לברכות כיוסף "

 ׳ולכן מעתה אמרתי בלבי להעלות על ספר, אותם הנשארים יחד בעזרת הבורא יתברך, ומעתה הרשות נתונה לכל מי שישתמש באלו השירים כלי להתלמד או להודות ולהלל לה׳, אך לא ישתמשו באהבות ובפיוטים שלא במקום מצוה בסוד משחקים׳. הקדמה זו הובאה במלואה על ידי חוקרה המובהק של שירת מרוקו חיים זעפרני, תוך אפיון התכנים השונים שבה.

א.         בחירת עם ישראל ומעמדו בין האומות.

ב.         מעמדם המיוחד של המשכיל והמשורר בחברה היהודית.

ג.          דבקות עם ישראל בקב״ה דרך התורה והמצוות.

ד.         תפקידיהן המיסטיים של השירה והנגינה.

ה.         מקורות ההשראה ליצירה השירית.

ו.          השירה כבעלת כוח להשבת ההרמוניה האוניברסלית.

ז.          השירה גורמת לשפע בעולמות העליונים והתחתונים.

ח.         אשמורת הבוקר כזמן הראוי לעסוק בשירה ובמוסיקה.

ט.         הסכמתו להשתמש בשיריו כדי להודות להשי״ת, להתלמד, או כדי לשמח חתן וכלה.

חלקי היצירה צלצלי שמע

א.         משבצות זהב ־ הפרק נקרא בשם זה, משום שבמילה משבצות רמוז שמו של המחבר.

ב.         שערי זמרה – לפי הפשט מלשון זמר ושיר, ולפי הקבלה מלשון זמר עריצים, והכוונה שבאמצעות השירים האלה תיכרת הקליפה ויעברו גילולים מן הארץ העליונה.

ג.          ישיר משה – שם כללי לשירתו של הפייטן במדור זה.

ד.         זכר לחורבן – קינות על חורבן ירושלים, לקיים מה שנאמר ׳אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי׳.

ה.         שערי תשובה – ובו תוכחות הדורשות לקיים מה שנאמר ׳קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. על סיום הספר בשני חלקים אלה הוא כותב בהקדמתו:׳בשעה שיקח האדם את ספר הפיוטים וישמח לבו, יהפוך ידו לסוף הספר ויזכור החורבן ומה טוב אם יתחיל לפתוח את הספר מסיפה לרישיה שאז קודם כל דבר יזכור את ירושלים׳.וכדי שלא לסיים את ספרו בפורענות, חתם בחלק שקרא לו ׳שערי תשובה׳.

א. משבצות זהב

חלק זה מכיל עשרים ושמונה פיוטים, מהם ארבע עשרה בקשות, חמש אהבות, שלוש תחינות, שני פיוטי אסתכבר ולבסוף ארבעה פיוטים ללא ציון סוגם. בכותרת הבקשה הראשונה נכתב: ׳בקשה על סדר אלפא ביתא בראשי הבתים ובסופם׳. אותיות האקרוסטיכון (האלפביתי) משולבות בתחילת הטור הראשון ובתחילת הטור הרביעי שהוא סיומת מקראית. אותיות האקרוסטיכון השני (שם המחבר), ׳אני משה בר יצחק אבן צור חזק׳, משולבות בתחילת הטור השני. כל הסיומות המקראיות חותמות במילה ה׳, אליו פונה המבקש. בפיוט יש פנייה לנשמה להלל ולשבח את יוצרה.

אֲצוּלָה מִתַּחַת כִּסֵא כְּבוֹדוֹ / אוֹרִי קוּמִי עִרְכִי שֶבַח לנְגֶדְוּ

כִּי נִשְׂגָב ה׳ לְבַדוֹ / אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלוֹקִים ה׳

לאחריה נמצא בקשה המיוסדת על י״ג עיקרי תורתנו הקדושה. הבקשה השלישית מיוסדת על ברכות שמונה עשרה. שתי תחינות נתחברו לימים שני וחמישי לאחר נפילת אפיים, ותחינה אחת לאשמורת הבוקר.

מקומות מושבותיהם של היהודים

מרוקו – הירשברג כרך שני

מדינת השריפים הריבונית, 1553 – 1912

למאת השנים הראשונות של שלטון " השריפים ", הן שתי השושלות האצילים המתייחסים על מוחמד, בני סעד והפילאלים ממשפחת חסן, נודעת חשיבות רבה בקורות מרוקו, וממילא גם בהיסטוריה של בני עמנו בארץ זו. אז נתגבשה דמותה של המדינה השריפית, על משטרה ושיטות הנהלתה : עוצבה מסורת קשריה עם אלג'יריה, שכנתה ממזרח, שבה שלטו החיילים התורכיים וקורסארים הכפופים לסולטאן בקושטא, ועם מדינות אירופה הנוצרית, שעמהן באו השריפים בקשרים דיפלומטיים ומסחריים.

ברחבי הארץ הייתה השפעה רבה לראשי השבטים הברבריים והערביים " ולמוראביטון ", הם השייכים ראשי האגודות כיתות הדתיות. רק שריפים מעטים ידעו בחכמתם ובערמתם ועל ידי שימוש באלימות ואכזריות לכוֹף את מרותם על אלה, כדי להוציא מהם, או בעזרתם, את הכסף הדרוש לאוצר – אל מח'זן – לצורך ההוצאות ההכרחיות ביותר.

המושגים " השלטון השריפי " ו" האוצר " הזדהו אז עד כדי כך, שהמח'זן נעשה עתה שם נרדף לשלטון השריפי. קופת המח'זן הייתה ריקה על פכי רוב, והשריפים לא נרתעו מפני שום אמצעי שיש בו כדי לסחוט את הכסף הדרוש להם. במיוחד סבלו השטחים שנקראו " בלאד אל מח'זן ", כלומר ארצות האוצר, שהיו כפופות במישרים להנהלתה של ממשלת השריף.

חבלים אחרים של הארץ – לפעמים אפילו רובה – נמצאו מחוץ למשטר הישיר של המח'זן. אלה נקראו " בלאד אל סִבּא ", ארצות החופש, שהיו עצמאיות למעשה, ותלותן בשריף, פקידיו וחייליו הייתה רופפת למשי – ולעתים לא הייתה קיימת כלל.

היחסים עם שליטי אלג'יריה והמעצמה העותמאנית היו יחסי איבה מלכתחילה, בשל נטייתם של השכנים מן המזרח להתפשט ולכבוש את כל מרוקו. השריפים נאלצו לא פעם להדוף את גדודי התורכים, שידעו לרכוש לעצמם את ידידותם של מוראביטים מסוימים.

לשם כך היו באים בבריתות הגנה עם מדינות נוצריות. היחסים נשארו מתוחים גם לאחר שהאימפריה העותמאנית איבדה את כושר המחץ שלה, ונחלשה הנטייה להתפשטות בקרב השליטים המקומיים באלג'יריה.

היחסים עם מדינות אירופה, שהצטמצמו עד מחצית המאה השש עשרה לספרד ולפורטוגל, הלכו והתפתחו. במעגל הקשרים המסחריים דיפלומטיים של מרוקו נמצאו אנגליה, צרפת והולנד. ברור שכל אחת מהן ביקשה להרחיב את השפעתה ולדחוק את חברתה ממרחב עשיר זה, ששימש פתח לחדירה אל אפריקה המערבית כולה, ונמליו בחופי האוקיאנוס האטלנטי הם משען נוח לספינות המהלכות בין אירופה להודו. אינטרסים שונים ומנוגדים התגבשו כאן, והיה כר נרחב לתככים מדיניים ואישיים רבים.

באספקלריה זו יש לראות את קורות היהודים במרוקו בימי השריפים. תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על היהודים המושקעות במקורות נוצריים, בלי לשים לב לרקע הכללי, עלול לעשות רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלו יותר מהאוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם שח השריפים.

כאילו רק בנשיהם ובבנותיהם התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים והיטלים כבדים. ולא היא. כל שכבות האוכלוסייה, ברברים וערבים, כושים ובני תערובת, אצילים ודלת העם, מראבוטים וחסידיהם, סבלו במצב הפרוע של האנרכיה הפנימית שהלכה וגדלה במדינת השריפים, בשל מלחמות בנים באבות, אחים ובני אחים בתוך שושלת השריפים, כשכל אחד מהם מבקש לתפוס את השלטון – המדומה על פי רוב.

מגיפה כי פרצה הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר וסבל של כלל האוכלוסייה. אכן גם היהודים סופרי הכרוניקות אינם מהססים לציין כי מלך רשע הֵרע לכלל האוכלוסייה\ ומזכירים לשבח שליטים ישרים וטובים – והיו כאלה בין השריפים – שבימיהם נוח היה מצבם של היהודים.

בין השנים 1588 – 1608 השתוללה בארץ מגיפה ללא הפסק, וגם השריף השולט, אל מנצור אל-ד'האבי, מת בה.

ועוד שתי עובדות חשובות שאין להתעלם מהן : א. הידיעה על תקופת השריפים שבמקורותינו היהודיים מתרכז סביב המללאח של פאס. כאן ישבה סולתא ושמנה של יהדות מרוקו הן מבני התושבים והן מקהל המגורשים. כאן התרכזו מנהיגי העם והחכמים המושכים בשבט סופר, שהעלו על הכתב את קורות קהילתם.

להלן נשתמש במידה רבה בכרוניקות אלה, ובמיוחד ב " ספר דברי הימים " הנקרא  : " אל-תווארך ", מייסודה של משפחת אבן דנאן, ונביא קטעים מהם כלשונן. בימי השריפים הסעדים ירדה פאס מגדולתה כעיר הבירה של כל הארץ, וכבוד זה נפל לראשונה בחלקה של מראכש, מולאי איסמאעיל, המלך השני משושלת העלווים, עשה את מכנאס עיר בירתו, ובזמן מאורח יותר שימשה רבאט כמקום מושבם של שלטונות מרוקו המרכזיים.

על פאס עברו ימים של מלחמות אחים, ירידה כלכלית ושפל כללי, שנתנו את אותותיהם החיי כל האוכלוסייה, דבר המשתקף גם בתיאור החיים במללאח של פאס. במקורות האירופאים של אותה תקופה בולטות בדרך כלל שתי מגמות, ושתיהן נותנות טעם לפגם. דיפלומטים וסוכנים שנכשלו לפעמים בשליחותם, או לפחות לא זכו להצלחה, נוטים בזכרונותיהם ובתזכיריהם להטיל את האשמה על היהודים, שבנכליהם ותככיהם הכשילום במאמציהם הכנים להסדיר את העניינים לטובת שני הצדדים.

קבוצה אחרת, ברגיל תיירים שביקרו בארץ להנאתם רואה ומתארת את מצבם המושפל של היהודים, ומתעלמת ממצבה של יתר האוכלוסייה, וגם ממצבם של היהודים במדינות אירופה המזרחית והמרכזית. נוסעים אלה, צרפתים ואנגלים, שוכחים כי במדינותיהם כמעט ואין יהודים, שכן אלה גורשו עוד בימי הביניים, ורק במאה התשע עשרה התחילו מתיישבים בהם מחדש.

פיוט לכבוד הקדוש רבי יעקב אביחצירא זיע"א

סימן אני יחייא אדיהן חזק אמיץ

אליכם אישים קולי אקרא. שמחו בשמחת

אביחצירא

נאה היה דורש ומקים . בתורת אל אלהים חיים . בה זכה

לחיים. נצחיים כמו יעקב שמו נקרא:

ידע את השם מנעוריו . ומאס בעולם ושקריו . גם הצליח

בכל דבריו. לשם האל גדול ונורא:

יראת יי היא טהורה . היתה בו בגלוי ובסתרה. . וגם ענוה

בו יתרה . משיב שלום לכל הנברא:

חסד וצדקה תמיד עשה . כל מעשיו היו בקדשה. . ואת

נפשו לשוא לא נשא . אמת ליעקב נבחרה:

יום ולילה עסק בתורה . במשנה וגם בגמרא . בפלפול ודיני

התורה. הוציא מחשיכה לאורה:

יחד העמיד כמה תלמידים . צדיקים היו וחסידים . הכל

לשם מושיב יחידים . בדרישה גם בחקירה.

אור התורה עליו הוא זרח . גם במצוות יגע וטרח . היה

צדיק כתמר יפרח. לקים את דברי התורה:

את סודות התורה הוא גלה . בנסתר וגם בהנגלה . בשמים

שם לי מסלה לעלות בדרך ישרה:

דין אמת וגם בצדק . במעשיו היה מדקדק . לקט השושן

מבין חדק. בתפלתו ובתלמוד תורה:

הליכותיו היו בקדש . את עצמו מטהר ומקדש. . בטבילה

 גופו מחדש. ביום השלג וביום קרה:

נשמת הצדיק ממקום רם . יש בו נצוץ משה בן עמרם .

העולמות כלם חברם . זו התורה וזו שכרה:

חבוריו רבים ונכבדים . יקרים מפז נחמדים . בפרדס כלם

מיֻסדים. במדה משקל ומשורה:

זה האיש ירא את יי . היה שלם בכל עניניו . גם הקריב

רחוקיו ושכניו. אל התשובה והתורה:

קדשת שבת עליו חלה. כלול מכל מדה מעולה. תקן וקשט

את הכלה. לעלות אל מקום הדרה.

את שלחן הטהור העריך. י״ב כִּכּרות עליו מעריך. והדס

ויין הוא צריך. להקיף השלחן בטהֳרה.

מימיו נאמנים הוא נתן. לחם לזנני פזר נתן. צדקתו בסתר

היא מתן. כפה אף וגם חמה גברה.

יום עלה אדוני בסערה. הראה נסים בעז וגבורה. בדמנהור

היתה לו קבורה. בגזרת איֹם וגם נורא

i צדיקים שמחו בביאתו. נתקבצו כלם לקראתו. כחתן יוצא

 מחפתו. לעשות לו כתר עטרה.

חסיד נתאזר בזקנתו. לשכֹּן בארץ נחלתו. שִׁכֵּךְ את הים

מעברתו. אמר הגיע עת בשורה:

זמן הקץ עוד לו נתגלה. ברצון אל רם לגם נעלה. אז

הצדיק עלה למעלה. לחזות בנֹעם התורה.

קרב נא את קץ הגאֻלה. למענך נורא עלילה. בזכות כל

יחידי סגֻלה קול מבשר נשמע במהרה.

עיראק

גם יהודי עיראק ברחו לישראל – למעלה מ־123,000 מיהודי עיראק נמלטו או אולצו לברוח לישראל בין 1949 ל־1952 בלבד: הם הניחו אחריהם את רכושם ואת נכסי־הציבור שלהם.

יהודי עיראק גאים היו בקהילתם המפוארת, שמאחריה הסטוריה של תלמוד־תורה ־דרך־ארץ. יהודים עשו חיל בבבל משך אלף־ומאתיים שנה קודם לכיבוש המוסלמי שחל ב־634 לספה״נ: רק במאה התשיעית הונהגו חוקי ד׳ימה כגון הטלאי הצהוב, מס־גולגולת כבד והגבלות־מגורים. דיכוי גחמני ומופלג תחת שלטונם של כמה מן הכליפים הערבים והממלוכים העלו את המסים עד לדרגה שכמוה כהפקעת רכוש בשנת 1000 לספה״נ, וב־1033 הגיעו הרדיפות לשיאן כאשר נשדדו בתי־הכנסת של בגדאד ונחרבו. ב־1776 היה טבח היהודים בבצרה, ובמאה השמונה־עשרה נאלצו יהודים רבים לברוח מחמת רוע גזירותיהם של מושלים תורכים־מוםלמים.

סמוך לאחר ראשית המאה שלנו כתב םגן־קונסול בריטי במוצול דין וחשבון שהדגים את ״טיב היחסים המסורתיים״ בין המוסלמי ליהודי ברגע דראמטי פחות: יחסם של המוסלמים לנוצרים וליהודים, שלעומתם הם רוב של עשרה כנגד אחד, כפי שנאמר למעלה, הוא יחס של אדון לעבדים שהוא נוהג בהם מידה של סובלנות אדנותית כל זמן שהם יודעים את מקומם. כל סימן של יומרה לשוויון מדוכא כהרף־עין. לעתים קרובות רואה אתה ברחובות שכמעטו כל נוצרי מפנה דרך בהכנעה אפילו לילד מוסלמי. לפני ימים אחדים בלבד ראה כותב שורות אלו שני יהודים מכובדים־למראה, בני גיל העמידה, מטיילים באיזה גן. פעוט מוסלמי, שוודאי לא היה בן 8 לכל היותר, עבר על פניהם ואגב כך הרים אבן גדולה ויידה אותה בהם – ואחרי כן עוד אחת – במנוחת נפש שאין למעלה ממנה, ממש כדרך שעשוי פעוט ממקום אחר לקלוע בכלב או בציפור. היהודים נעצרו והתחמקו מן האבן שכוונה היטב, אך לא מיחו עוד.

היתה תקופה מפחידה במיוחד סמוך לפני המנדט הבריטי; משפרצה מלחמת־העולם הראשונה אילצו את היהודים לממן את הוצאותיו של הצבא שהוצב בקירבת־מקום. אם סירבו, עינו אותם, ואם הסתתרו – תפסו אותם ותלום. יהודי עיראק בירכו בפועל־ממש על המרד הערבי נגד המושלים התורכים, והם עלצו אחרי המלחמה כאשר הוקמה המדינה העיראקית בצל המנדט הבריטי.

כמה יהודים הורשו לשמש בתפקידים רשמיים! תחת שלטון המנדט הבריטי חזקה היתה על יהודי עיראק שיזכו ביחס של ״שווים״. רבים מהם היו סופרים, סוחרים ורופאים, ואחדים עשו עושר רב במסחר ובבנקאות.

לקראת סוף שלטונם של הבריטים החל כוכבו של היטלר לדרוך, ועד שהכריזה עיראק על עצמאותה בי1932 כבר הספיק הציר הגרמני בבגדאד לארגן בסיס יעיל ורב־השפעה שברבות הימים שימש את התעמולה הנאצית. עד שיצאה השנה הראשונה לריבונותה של עיראק הצהירה הממשלה החדשה בגודל־לב שמיעוטים יוסיפו ליהנות ממידה של חרות.

כמעט מיד אחרייכן, באוגוסט 1933, עשה הצבא העיראקי טבח באשורים, והיהודים החלו לחשוש יותר ויותר לעתידם. בלונדון דיילי ניוז נמסר כי ״…כאשר חזר הצבא העיראקי אחרי סוף־השבוע [לאחר שחיטת האשורים], לא נראה שום נוצרי ושום יהודי ברחובות״. לעת הזאת החלו הפגנות בקשר לבעיית ״ארץ־ ישראל״, ומצבם של היהודים החמיר עוד יותר: המוני אספסוף נסערים רצחו יהודים רבים, והיו מקרים של שפיכת חומצה חנקנית על יהודים ברחוב והטלת פצצות לתוך בתי־כנסת.

ב־1941 התפוצצה האלימות בפרהוד (טבח) עקוב־דמים ביהודים, תוך שהמשטרה משתתפת בגלוי בהתקפה. ועדת־חקירה שמינתה ממשלת עיראק לאחר מעשה, ולאחר שמיגרו הבריטים את מרידתו של רשיד עלי, פסקה כי ״כל ההתקפות האלו נערכו על־ידי הצבא בעזרתם של כמה אזרחים״; כי הטבח בוצע ״בלי שיאסרו השוטרים איש ובלי שיגנו על היהודים״, וכי ״כוחות בריטיים גדולים עמדו בשערי העיר ואף אחד מהם לא נקף אצבע״. ״היהדות״ היא ״סכנה לאנושות״, הכריז בימים ההם מי שהיה שר־המשפטים העיראקי.

לדברי ההיסטוריון הדגול יוצא־עיראק, הפרופיסור אלי כדורי, ״…משעה שהחלו המהומות,… נכנסה רוח־תזזית באנשי הצבא והמשטרה, שהושחתו עליידי התעמו­לה הנאצית ונותרו בלא הנהגה, והם עצמם החלו בהתקפות על היהודים״. אף אחד מפקידי הרשות ״לא היה מוכן לקבל עליו את האחריות…״

הפחדנות היתה נחלת הכל… אשר למשטרה, הרי דו״ח ועדת־החקירה הטעים בפירוש שלא היו צריכים לחכות לפקודות מן הממונים עליהם כדי לירות על שודדים ורוצחים שנתפסו בשעת מעשה. המפקחיהכללי של המשטרה ועוזריו והמותצרף (מושל־המחוז) שכחו או העמידו פנים כאילו שכחו, כך הצהיר הדו׳׳ח, שכל אחד מן השוטרים רשאי לירות במסיבות מעין אלו. מספר ההרוגים אינו בטוח – לפי האומדנות נמנו בין 150 ל״מאות״, אבל אחד מחברי ועדת החקירה ״סיפר כעבור זמן לרושם הקורות חסני(שקיבל אישור לדברים מפי מי־שהיה אז מפקד משטרת בגדאד) שהמספר האמיתי היה קרוב יותר לשש מאות אלא שהממשלה היתה מעוניינת שבדין וחשבון הרשמי יופיע רק המספר הנמוך יותר״. עוד מאות נפצעו, ולמעלה מאלף בתים ובתי־עסק שבבעלות יהודית נבחו ונחרבו.

מן הזמן ההוא והלאה מעידות תעודות ערביות על נסיון שיטתי של הממשלה, אגב שימוש באמצעים רשמיים, להרס היהדות העיראקית. יהודים עונו בלא הבחנה, נאסרו בלא אישום, ונרדפו ללא רחם. כאשר הצטרפה עיראק במאי 1948 למלחמת הערבים נגד עצמאותה של ישראל גבר הטרור הממשלתי; אם לפני כן היו היהודים מוגבלים במידה ידועה בנסיעותיהם, הרי עכשיו אסרו עליהם לצאת את הארץ, ורכושם של רבים הוצא מידיהם או הופקע ואלפים נמלטו באורח בלתי חוקי על־ידי תשלום שלמונים כבדים.

אחרי נצחונה של ישראל בי1948 ולאחר ההכרה הרשמית במדינת־ישראל המליץ נורי סעיד, שארבע־עשרה פעמים היה ראש־ממשלה בעיראק ו״בשנות ה־50 שלט בארץ בין אם עמד הוא עצמו בראש הקאבינט ובין אם לא״, על פתרון סופי ליהודי עיראק. נורי סעיד הציע למי־שהיה בעת ההיא השגריר הבריטי בירדן, סיר אלק קרקברייד, לגרש ״את רוב היהודים מעיראק… במשאיות צבאיות בליווי משור­יינים… לגבול הירדני הישראלי״. שם יצוו ״יהודי עיראק… לחצות את הקו״.

לימים העריך קרקברייד מה היה גורלם של יהודי עיראק אילו הוגשמה תכניתו של נורי סעיד: ״היהודים העיראקים היו נשחטים, או ששומריהם העיראקיים היו צריכים לירות בערבים אחרים כדי להגן על חיי האנשים שבידיהם׳. האפשרות שהשומרים העיראקיים יגנו על היהודים דחוקה היתה, בשים לב לתקדים שיצרה השתתפות המשטרה והצבא בטבח של 1941. פתרונו של נורי סעיד היה איפוא חדימשמעי, כמו שהיה הלך רוחה של עיראק כלפי יהודיה.

הציונות נעשתה פשע שענשו מיתה, ויהודים נתלו בפומבי במרכזה של בגדאד לעיני אספסוף משולהב. אף שלפני 1950 לא היו בעיראק חוקים להפקעת רכושם של יהודים, נגזלו מן היהודים מיליוני דולרים עליידי הפלייה כלכלית, ״תרומות מרצון״ שנטלה הממשלה לצרכיה, ושאר תחבולות.

עתון מצרי אחד סיפר ב־1948 שכל היהודים העיראקים שיצאו לארץ־ישראל ולא חזרו יישפטו שלא בפניהם כפושעים פליליים. הללו שנשפטו שלא בפניהם נדונו לתלייה או לתקופות־מאסר ממושכות. למעלה מ־130,000 יהודים היו בעיראק ב־1947, ומהם ישבו 100,000 בבגדאד או בסמוך לה. אף שחלק־מה מרכושם של היהודים כבר הוחרם, עדיין נשאר עיקרו בידיים יהודיות, ואילו פקידים שנתנו יד לבריחה שלא־כחוק נטלו להם סכומי־כסף עצומים.

אולי בגלל מצבה הכספי הנואש של ממשלת עיראק הותרה ״יציאתם״ של היהודים על־פי חוק – לאחר הפקעת רכושם ונטילת אזרחותם לצמיתות. ב״1950 חוקקה עיראק חוק שהרשה ליהודים ״לצאת את עיראק לעולם״. היהודים הניחו אחריהם את הנכסים העצומים שצברו ובתוך שלוש השנים הראשונות לחוק הוטסו רובם לישראל, בעוד ממשלת עיראק נוטלת לה ״חלק נאה מן הרווחים״ שהניבו הטיסות.

כך אולצו רוב היהודים – שלדבריו של נורי סעיד ״תמיד היו ולעולם יהיו מקור רעה וצרות״ – לצאת מעיראק.

בין 1969 ל־1973 נתלו לפחות שבעה־עשר יהודים בראש־חוצות, ועוד עשרים׳ וששה ״נשחטו״ בבתיהם או בבתי כלא עיראקיים.  עד ל־1982 כבר מצאו רוב יהודי עיראק מקלט בישראל, וכמה אלפים תרו להם מחסה במקומות אחרים.