עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
וביטאון ההסתדרות הציונית העולמית מתאר את העלייה ממזרח : " יהודי ארצות המזרח התחילו בשנים האחרונות להתעורר ולעלות לארץ ישראל. מארם נהרים ומפרס, מבוכרה ומקווקאז, ממרוקו ומתימן, מאפריקה ומהבלקנים, באים בעלי משפחות וגם רווקים להתיישב בארץ.
בלי תוכניות מסוימות, בלי אמצעים והבטחות, בלי לשכות עלייה ומודיעין, נודדים הללו ברגל מארץ לארץ עד הגיעם אל מחוז חפצם ".
יהודי צפרו הושפעו גם מהתעמולה הציונית. אומנן בתקופת כהונתו של ליוטיי המושל במרוקו – 1912 – 1925, הוגבלה ביותר הפעילו הציונית , אולם בצפרו היה סניף של " חיבת ציון " בחודש מרץ 1921 מוסר יוסף לוי שהחל לארגן תעמולה ציונית בפאס והצליח לצרף לאגודה 250 חברים מפאס ו-50 מצפרו.
בנקודה זו ברצוני לציין את מסקנתו של צבי יהודה כי מסיבות שונות – לחץ והגבלות הנדט, דרישות עליה מאירופה וקשיי הקליטה של יהודי המזרח בארץ – נמנעה ההסתדרות הציונית העולמית מלעודד עלייה בצפון אפריקה. כדאי גם לשים לב כי תחילת ההתארגנות של משפחת סודרי ומשפחות נוספות לקראת העלייה לארץ, קשורה עם בואו של שליח – אמנם שד"ר – שליח דרבנן – יש להניח כי דבריו וסיפוריו השפיעו גם הם על ההחלטה לעלות.
עדות על ניסיון להקלה בפעילות הציונית במרוקו בתקופה הנדונה מצאתי בידיעה בעיתון " הארץ " – " ההסתדרות הציונית במרוקו אינה יכולה לפעול מפני החוקים הצבאיים השוררים שם. החבר סוקולוב מתאמץ להסיר מדרכם את המכשול הזה ולשם כך באו בדברים עם השלטונות הצרפתיים באפריקה.
עתה קיבל מכתב מאת הנציב העליון הצרפתי בטוניס אשר הודיעו כי בא בדברים עם השלטונות במרוקו להתיר ליהודים לעבוד את עבודת הציונות.
ועל השפעת הציונות מספר " העולם " – מתאריך 28/12/1923 במאמרו " מארץ ישראל " – " התעוררות הלאומיות הולכת וחודרת יותר ויותר לארצות המזרח, ויהודים בני הארצות האלו שואפים לשוב לארץ המולדת הישנה-חדשה. יהודי הארצות המזרחיות ברובם עולים מתוך הכרב ברורה להשתקע בארץ ולחיות בה חיי עבודה "
יהודים רבים הגיעו לארץ שיראל בכל התקופות עקב לחץ כלכלי. דוד כהן מביא במאמרו מכתב של הגנרל מוריאל המציין את סיבת העלייה מפאס ומצפר ובגלל סיבות דתיות והאטב בעליות המסחריות בין יהודים למוסלמים.
האנשים אתם שוחחתי בעת הכנת העבודה, הדגישו א מצבם הכלכלי הטוב והיציב של משפחותיהם ועל העדר כל לחץ כלכלי שיכול היה לגרום לעזוב את מרוקו.
יצחק סבע ונתן אסולין סיפרו לי כי למשפחותיהם היה רכוש רב ועסקים נרחבים במרוקו. רכוש רב הושאר שם ואפוטרופוסים שמונו מטעמם המשיכו לנהל את העסקים ודאגו למשלוח כספים סדיר ורצוף לארץ ישראל.
משפחת סודרי לא השאירה אחריה רכוש, האב עסק ברוכלות זעירה, נע ונד בין הכפרים ומחליף דברי סדקית במצרכי מזון. הם לא נמנו עם עשירי הקהילה אולם מצבם לא היה גרוע. יחסיו של האב עם המוסלמים היו טובים. הוא היה ידוע ביושרו ולכן רצו רבים לסחור עמו. קיומה של המשפחה היה בכבוד ולא היו שום לחצים חיצוניים היכולים לגרום לאדם לעזוב את משפחתו וביתו ולעלות לארץ ישראל.
גם צבע וגם אסולין ציינו את היחסים הטובים והתקינים עם שכניהם המוסלמים ואת המצב הביטחוני היציב של כל הקהילה.
עליית הנוער ותנועת ש.נטר-י.ש
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
המאגר האנושי של בוגרי שרל נטר בלט בקרב הפעילים שגויסו על ידי סם אביטל ואלי אוחיון. המפקדים הישירים היו השליחים, ואלפונסו צבע פעל כדרכו מאחורי הקלעים. " זה אינו איש שפחד להסתכן, הוא איש טהור ", כדברי אלי אוחיון.
השראתו של פול קלאמארו, נישא הפדרציה הציונית במרוקו, לא נעדרה אף היא. אלי אוחיון נהג לעדכנם באשר לפעילותו החשאית.
עדותו הבלתי אמצעית מאיירת את מפעלו החשאי רב השנים, שדרש לא מעט אומץ ותושייה – אודיסאה של ממש, כדבריו : " הייתי מכין אנשים בקזבלנקה המועמדים לעלייה. בקבוצות של חמישה עד שבעה אנשים היינו עולים לרכבת מקזבלנקה לאוג'דה.
היינו דואגים לפזר אותם בתוך הקרונות השונים כדי לא למשוך תשומת לב, ויורדים מהרכבת שוב באופן שמסיח את הדעת. היינו מסתתרים בבית העלמין של אוג'דה, עד הלילה. היינו מתאמים עם מורה דרך שהיה מעביר אותנו את הגבול לאלג'יריה ומשם היינו מתחברים לרכבת אלג'יראית אל עבר מחנה טנס.
" לא מעט הרפתקאות היו מנת חלקו : פעם, תוך כדי שהתקרבנו לגבול האלג'יראי בשעה חמש בבוקר, פגשנו שוטרים מרוקאים, שהסתבר כי הם מחפשים אחר רוצח שקרבנו נרצח סמוך לגבול. נעצרנו והובלנו המעצר לשלושה ימים. בתום המעצר נשלחנו חזרה לקזבלנקה.
הקבוצות היו קטנות בכוונת מכוון, שלולא כן מבצעים אלה היו נועדים לכישלון. המשטרה החלה להרגיש בתנועה הזו בשלב מסוים הייתה מחפשת אנשים בין פאס לאוג'דה.
נתפסנו גם באלג'יריה, במחנה טנס. אני, סם ומאות עולים, נעצרנו. אפרים הספיק לברוח ולהגיע לאלג'יר. יאני אבידוב נעצר אף הוא. שלא כאפרים, שידע שבע שפות, יאני לא ידע צרפתית. הוא התגורר במלון ג'ורג', החמישי באלג'יר.
כשנשאל על ידי שוטר צרפתי לשמו השיב ג'ורג' החמישי. ובתוך כל ההמולה הזו גם צחקנו. אפרים בן חיים הספיק להרעיש עולמות באלג'יר אצל הרשויות הצרפתיות ולהביא לשחרורנו ".
בפעילות ציונית כנציג הקק"ל במרוקו. מארבעה סניפים בהיכנסו לתפקיד התרחבה הפעילות לכדי מאות סניפים ברחבי מרוקו בשנת 1956. יפה הייתה הזהירות בפעילות זו. עם עצמאות מרוקו נסתיימה כל פעילות ציונית שם.
בשנה זו פתח אוחיון ספרייה יהודית, שפעלה עד שנהרסה ונשרפה במהומות בשנת 1965. " הקאדרים של שנות 1945 – 1948 שפעלו בעלייה ב' היו כבר שרופים, וזה מסביר מדוע אנשי ה " מסגרת " כלל לא יצרו עמנו קשר, כמובן מטעמים ביטחוניים. אחותו של אפרים בן חיים, יהודית נסיהו, פעלה " במסגרת ".
ארגון שרל נטר העניק לי את המסגרת לפעילות ציונית ואת ההשראה לפעילותה חשאית. " שרל נטר " היה מפעל נוער מפואר. הורי היו גאים בי ולא מעט מודאגים מהיעדרויותיי הממושכות והרבות. פעילות זו העשירה את חיי והסיפוק היה רב. הייתה זו אפופיאה כמעט משיחית ".
אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
4. תיקון החברה. התפתחותה של ״תנועת המוסר״ ותיקון החברה היא תופעה אופיינית וייחודית ליהדות מזרח אירופה, שלא התפתחה בקרב יהודי מרוקו או צפון אפריקה. ״תנועת המוסר״ נוסדה במזרח אירופה על ידי ר׳ ישראל סלנטר (1883-1810) שחש כי האידיאל המסורתי של לימוד התורה, שאותו טיפחו ״המתנגדים״ במאבקם בחסידות, אין די בו כדי להגן ולסוכך על הלומדים מפני השפעת ההשכלה והסביבה. ״ההשכלה מטעם״ – ניסיונה של הממשלה הרוסית (שנעשה באמצע המאה ה־19) לכפות על היהודים ללמוד בבתי ספר ממשלתיים – חוללה שינוי ביחסם של נאמני הדת להשכלה. הם הבינו שההשכלה היא האויב המסוכן ביותר של נאמני המסורת. התפתחותה של ״תנועת המוסר״ מסמלת הקצנה נוספת בתגובה האורתודוקסית להתפשטות ההשכלה וקבלתה. לימוד המוסר היה הדרך שבאמצעותה הטביעה ״תנועת המוסר״ את השפעתה על החברה ועסקה בתיקון מידותיה מתוך מגמה לעצור את הסחף שגרף את הצעירים מהיהדות החוצה.
בתחילת המאה ה־20, כשגברה הרוח המהפכנית באירופה, חדרה ההשכלה גם לישיבות לומדי התורה שהוקמו בהן ״תאים ציוניים״ והנביטו ״ניצני כפירה״. ״תנועת המוסר״ הרימה את נס המאבק בציונות, במינות ובכפירה ואט אט כבשה כמעט את כל הישיבות והן נסגרו מפני העולם החיצוני והמודרניזציה. בכל הישיבות אליהן הגיעו ״מוסרניקים״ הוכרז איסור על קריאה בעיתונים ובספרים חיצוניים, מונו משגיחים מיוחדים שעקבו אחר התנהגות התלמידים, וכל תופעות המהפכנות דוכאו ביד קשה, עד כדי גירוש תלמידים מהישיבות.
ואילו במרוקו, בתקופת פועלו של הרב הלפרין ובין שתי מלחמות העולם, לא התפתחה ״תנועת מוסר״ בכיוון הזה. הנהגת לימודי מוסר בישיבה והפיכתם למרכיב אימננטי במסלול הלימודים במשקל שאינו פחות מהלימוד עצמו (ובזרמים מסוימים אולי אף דומיננטי ממנו), התרחשה בקרב תלמידים במרוקו רק לאחר מלחמת העולם השנייה.
דווקא ״אליאנס״ היתה זו שראתה עצמה כ״תנועת מוסר״. אולם המוסר של ״אליאנס״ פעל בכיוון הפוך ונגדי. רשת ״אליאנס״ הגדירה את שליחותה האידיאולוגית בצפון אפריקה ובקרב יהודי המזרח במונחים ערכיים ומוסריים תוך ביקורת נוקבת על אופיו ואורח חייו של הפרט. מטרתה היתה לגרום לרגנרציה של היהודי, לשינוי אופיו ואורח חייו ולהפיכתו לבן תרבות איש המערב: ״לחשוב יותר במקום לגהור על טקסטים מקודשים מתמשכים ללא גבול ושאינם ניתנים להבנה״.
השקפת עולמם של מורי ומנהלי ״אליאנס״ נבנתה מתוך תחושת ייעוד ששליחותם עוסקת ב״תיקון החברה״, וזה עניין מוסרי כשלעצמו. בכל דו״ח שנשלח מטעם המנהלים, מכל מקום בו פעלה ״אליאנס״, היה סעיף שדן ב״מצב המוסרי״. מנהלי בתי הספר דיווחו תדיר על עמותות שהקימו עם בוגרי בתי הספר, מתוך מטרה לקדם את המצב המוסרי, וכן על עיסוקם בשינוי ובתיקון החברה והחיים היהודיים על פי השקפתם.
בנושא זה כוחם של ״מחזיקי התורה״ המקומיים לא עמד מול עוצמתה של ״אליאנס״. ״מחזיקי התורה״ המקומיים קיבלו אמנם סיוע ״חיצוני״ מידי הרב זאב הלפרין, אך לא היה בפעילות זאת עוצמה ועומק שיוכלו ליצור גל של ״תנועת מוסר״ נגדית כפי שנוצרה בנסיבות היסטוריות אחרות במזרח אירופה.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
פרק האדם והחברה
اوعى تقاتل مطرح ما تكره
פתגם מצרי
אועָא תקאתל מטרח מא תוכְּרהּ
הישמר לך, פן תלחם במקום בו הינך שנוא.
כי אז לא תמצא מי שיסייע בידך.
شو احلى من الحلاوه ـ الصحبه بعد العداوه
פתגם מצרי
שו אחלא מן אלחלאוה ? אלצוחבא בעדי אלעדואה
מה מתוק יותר מן החלבה ? הידידות אחר האיבה
صلح حسران احسن من قضيه كسبانه
פתגם מצרי
צלח חוסראן אחסאן מן קאדייה קסבאנא
שלום עם הפסד עדיף על ריב עם רווח
אהוב את השלום ושנא את המחלוקת ( דרך ארץ , זוטא, פרק ט' )
גדול השלום ושנואה המחלוקת
عدو عاقل خير من صديق خاهل
פתגם כלל ערבי
עדו עאקל ח'יר מן סאדיק ג'אהאל
טוב אויב נבון מידיד בער
מפני האויב החכם ניתן להתגונן, אך לא מפני הידיד הטיפש
אל תיתן דופי בכל איש בהיותו אויביך ( דברי חכמים ה')
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
״תנזים אל־ג׳יהאד״ היה קרוב לאחים המוסלמים אידאולוגית, אך לא ארגונית. רבים מחברי האחים היו עתה בגיל העמידה, והיוו חלק נכבד מהמעמד הבינוני של מצרים. יחסם לארגוני הג׳יהאד המיליטנטיים החדשים היה דו־ערכי. הם ראו את עצמם עדיין חלק מהתנועה האיסלאמיסטית והאנטי־ציונית, אך התנגדו להתקפות על מנהיגי מצרים ולדוקטרינת הג׳אהילייה של קוטב. לעומתם, תנזים אל־ג׳יהאד, שמנה בשנת 1980 בין 5,000 ל־10,000 חברים ועוד מאות אלפי אוהדים, היה צעיר ומרדני.
מייסד הארגון, המהנדס עבד א־סלאם פרג׳, שאביו נאסר פעמים אחדות בשל חברותו באחים המוסלמים, נודע במיוחד כמחבר המניפסט ׳אל־ג׳יהאד, אל־פרידה אל־ג׳איבה׳ (הג׳יהאד, המצווה החסרה). מניפסט זה הופיע בראשית שנות השמונים, ובו גלגול רדיקלי במיוחד של משנת סייד קוטב. נטען בו שהסיבה העיקרית להשפלות שחווה העולם המוסלמי היא הוויתור על הג׳יהאד והפנייה אל ״תענוגות החיים בעולם הזה״, אף שהללו ״זעירות לעומת תענוגות העולם הבא״. כדי לשים למצב זה קץ, יש להחשיב את הג׳יהאד בצורתו הצבאית כמצווה השישית המוטלת על המוסלמים, ולקיימה כמלחמה מתמדת מעבר לקווי הכופרים. כפיתוח לרעיון הג׳אהילייה של קוטב, כתב פרג׳ שישראל והאימפריאליזם קיימים רק משום שמנהיגים מוסלמים מושחתים מאפשרים להם להתקיים. לפיכך, המלחמה ב״אויב הקרוב״, המנהיגים המוסלמים הכופרים, קודמת למלחמה ב״אויב הרחוק״.
רעיון המהפכה של פרג׳ זכה להצלחה גדולה, בפרט באוניברסיטאות. בין חברי ארגונו שנעצרו לאחר ניסיון המהפכה בשנת 1981, היו 45 אחוזים סטודנטים, וגילם של 43 אחוזים היה 25-20. רובם של בני הדור הסטודנטיאלי הזה הגיעו מן הכפר אל העיר, ושם הוטחה בפניהם באחת המציאות החברתית הקשה: אינפלציה, מחירי דיור מטורפים, סמיכות בין עוני מבהיל לעושר מנקר, והידיעה שלאחר לימודיהם יתקשו למצוא עבודה. הג׳יהאד סלל להם נתיב בריחה מהעליבות. הוא הציע להם לפעול בכוח נגד הכופרים, ואף להגיע לגן העדן באמצעות מות קדושים. מיכאל יוסף, שחקר את הארגון, מציין בספרו ׳מרד נגד המודרנה׳ כי אף שהארגון לא התבסס בשם אופן על עקרונות מרקסיסטיים, ״בכל זאת, כשאתה מבלה שעות בהאזנה לחברי הארגון התוקפים בחריפות את ה׳עשירים׳ וה׳מושחתים׳, אינך יכול להתעלם מכך שהרוח המרקסיסטית, בלהטה המהפכני, היא המנשבת בלבה ובנשמתה של התנועה״.
יוסף נופל כאן במלכודת שנפלו בה רבים מהמשקיפים על האיסלאמיזם, כמו גם רבים מאוהדיו. טחו עיניו מראות ש״אנרגיה מהפכנית״ אינה מבטאת בהכרח שאיפה לשוויון זכויות. הוא מתעלם מהעובדה שתנועות המונים עשוית לנהות דווקא אחר מצעים מהפכניים פשיסטיים. מודעות מהפכנית ״אנטי־קפיטליסטית״ ואנטישמית הייתה לבטח יסוד מהותי בתנועות ההמונים הנאציות.
ה״אנטי־קפיטליזם״ של תנועות המונים ניזון מדפוסי חשיבה אנטישמיים, והאידאליזציה שלהן חייבת אפוא להיפסק. אלא שהמצב הפוך: רבים מאנשי השמאל, ומאלה שהיו כאלה, אינם מוותרים על הפנטזיה בדבר החפות הטבעית והקדמה של ה״המונים״, אלא דווקא מצטרפים בעצמם לתנועות המונים אנטישמיות. ״מדוע״, שואל חוקר האיסלאמיזם ז׳יל קפל, ״כה רבים הם בעולם המוסלמי המרקסיסטים לשעבר שנשבעים עתה אמונים לאיסלאמיזם?״ והוא משיב – מפני שמנחה אותם האמונה ש״כיוון ש׳ההמונים׳ הצטרפו לתנועה זו, המשימה עתה היא להדגיש את אופיה ה׳מתקדם׳ והעממי, וכך להפוך את התנועה האיסלאמיסטית לתנועה אנטי־אימפריאליסטית ואנטי־קפיטליסטית״. אלא שאצל האיסלאמיסטים מעולם לא היה ל״אנטי־אימפריאליזם״ ול״אנטי־קפיטליזם״ מובן של קדמה. הם הפעילו תמיד את אמצעי הטרור שלהם כדי להיאבק נגד שאיפותיו של הפרט ונגד המודעות העצמית החברתית, השקולות בעיניהם לכפירה.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Yigal Bin-Nun
Publié dans Brit 29, p. 17-20 ; 46-47, Ashdod 2010
Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d’abord traiter de l’origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l’Afrique du Nord sont tous à l’origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n’a laissé sur place que peu de soldats venus de l’Arabie et de l’Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s’implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu’à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les media tendent à propager de plus en plus l’arabisation officielle, qui souvent s’affronte à un mouvement de renouveau berbériste. Je n’utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen.
Quand à l’origine des Juifs d’Afrique du Nord, il est impératif d’élucider un mythe assez répandu dans les medias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu’une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l’époque romaine, pour la bonne raison qu’un judaïsme, dans le sens propre du terme, n’existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n’a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israelites ou J udéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Égypte qui ne sont qu’un reflet du culte monolâtrique israélite de l’époque monarchique pré deutéronomiste. Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l’an 70 par les Romains, et la perte de l’indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bible trois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l’attrait qu’avaient les gentils, ou les païens, pour l’antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s’étaient pas convertis.
L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n’existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu’un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l’époque comme d’une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens. Mais contrairement à l’avis de l’historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s’accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l’étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
אח עני, אח עשיר
בעיר אחת היו שני אחים – וכדרך הטבע האחד עשיר כקורח, ואילו השני עני מרוד. העשיר ריחם על אחיו, והיה נותן לו מידי יום ביומו ריאל אחד, שבו היה קונה העני מצרכי אוכל, לו ולבני ביתו.
יום אחד, לא הלך העני אל אחיו העשיר לקבל את ריאל, וגם ביום השני לא הלך. וכך לא הלך שבעה ימים. ביום השביע בא אל אחיו. שאל אותו האחד: ״וכי מדוע לא באת זה כבר שבעה ימים. קח לך שבעה ריאלים, אך אל נא תעשה זאת שוב.״
יצא האח העני והוא שמח. התרוצץ בשוק בכדי לקנות חפץ שיעלה לו בדיוק שבעה ריאלים. קנה סיר קוסקוס נאה ונוצץ. כה מצא חן בעיניו אותו הסיר, שהחליט להגישו דורון למלך.
הלך אל המלך והגיש לו את המתנה. והיא כה מצאה חן בעיני המלך עד שאמר: ״ תנו לו זהב כמשקלו״. בן לילה הפך העני עשיר.
שמע אחיו העשיר על מעשהו של האח העני, והחליט אף הוא להביא דורון למלך. מה עשה קרא לחרש אמן וציווה עליו להתקין כיסא עשוי זהב ויהלומים, ככיסאו של שלמה המלך. כיסא זה היה כה יקר, שלאחר שנשלם, לא נותרה לעשיר בכיסו אפילו פרוטה שחוקה, כי הוציא את כל כספו על בנית הכיסא.
הגיש העשיר את הכיסא למלך כשי – התפעם המלך עד מאוד מהמתנה, ורצה להעניק לעשיר מתנה יאותה: חשב בליבו: ״אם אתן לו זהב, הוא יעלב, מה צורך לו בזהב? אם הוא הביא לי כיסא כה יקר, כנראה שכסף וזהב לא חסרים לו. אך רוצה אני לתת לו דבר יקר מכסף וזהב. ודבר יקר מכסף וזהב הוא אותו סיר קוסקוס שהביאו לי מתנה. אתן לו את סיר הקוסקוס.״
הודה המלך לעשיר ואמר לעבדיו: ״תנו לו את הסיר קוסקוס תמורת מתנתו.״ כך נהפך הגורל: העשיר הפך בין לילה לעני, אך אחיו העני רחמן היה ועשהו שותף לעסקיו.
פאס העיר-א.בשן-מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879
יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.
5 – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
חכמי ישראל גילו רגישות למעשי הרמאות של היהודים ביניהם לבין עצמם, ועוד יותר כלפי נוכרים, משום חילול השם הכרוך בדבר והנזק שעלול להיגרם ליהודים אחרים, כתוצאה מעלילות והפצת שנאה. למעשה חריגים אלה הדים בספרות הרבנית ובמקורות אחרים.
מכתבו של הרב הראשי בדבר נוכלים המזייפים תעודות על חובות של מוסלמים.
נכליהם של שני יהודים רמאים בפאס במרוקו העסיקו את חכמי העיר והדברים גררו מעורבות של שגרירי בריטניה וצרפת במרוקו, שר החוץ הבריטי, מושל פאס והוזיר לענייני חוץ של מרוקו. הפרשה נדונה בפנייתו של הרב הראשי אבנר ישראל הצרפתי, למנהיג קהילת טנג'יר ב – 27 באוקטובר 1878, במכתבו של דרומונד האי לשגריר צרפת ב – 28 בינואר 1879, בדיווח של שר החות הבריטי ב – 3 בפברואר, ובמכתב קצר של שר החוץ הנ"ל.
עיקרי הפרשה מתוארים במכתבו של הרב הצרפתי ששחל לקהל טנג'יר באמצעות הלל בן שימול ומימון בן סוסאן. הלכם רפאל אבן צור צירף חתימתו למכתב. הרב הביע חשש לאסון שיפקוד את קהילתו בעקבות מעשי הרמאות של יוסף בן סעדון ויעקב כהן הידוע בכינויו בנספי, יליד מרוקו.
אלה השיגו דרכונים צרפתיים, וכך נהנים מחסותה של צרפת. הם הגישו לבית המשפט תעודות מזויפות על חובות כביכול של מוסלמים עשירים שנפטרו בפאס ומחוצה לה. בהתחשב במעמדה של צרפת במרוקו, נאסרו בפקודת המושל " החייבים " שלא שילמו. הם ומשפחותיהם הולקו ברחובות.
החכם עשה מאמצים כדי שנוכליהם ייחשפו ומעשיהם ייפסקו. ואמנם הדברים פורסמו. המושל שלח לרב שלושים אנשים בני שלוש הדתות והציע לו שיבחור אדם כלשהו שישפוט בנושא. מולאי איסמאעיל, אחיו של הסולטאן והמשנה למלך כתב לרב על חוצפתו של יעקב כהן שהעליב את מזכירו. גם מעשה זה מעיד על אופיו השלילי.
החכם ניסה להשפיע עליהם שיחזרו ממעשיהם הנלוזים, והעלה חרס בידו, אבל נקט ביוזמה דלקמן : הזמין את שניהם יחד עם שישים מהנכבדים של יהודי פאס, וחתמו על התחייבות בלשון זו :
אנו החתומים מטה, המנהלים עסקים עם מאורים, מצהירים יחדיו מרצוננו החופשי, ומתחייבים שכל שטר חוב שייכתב על ידינו כלפי מאורי, ושניים מאתנו מצהירים באמונה שהמאורי אינו חייב ליהודי האמור, למרות שהעדות אינה נתמכת על ידי הוכחה, אלא מתבססת על אמון בלבד, היא מאומתת.
והדיין יהיה בדעה שהתחייבות כזו אינה נובעת מכוונה זדונית אלא היא אמת לאמיתה, מסמך כזה יהיה מבוטל וייקרע מיד בנוכחותנו וללא ערעור. אנו חותמים בידינו על מסמך בפאס בחודש תשרי תרל"ט. ל' בתשרי תרל"ט, 27 באוקטובר 1878.
למרות התחייבות זו, הלכו שני הנוכלים לטנג'יר, ובהתערבותו של שגריר צרפת שילמו הנתבעים באמצעותו של מוחמד ברגאש. החכם משוכנע שרוב שטרי החוב שבידם מזויפים, ולאחר שיגבו את החוב, תיגבר העוינות כלפי היהודים.
מטרת הפנייה של החכם לזקני טנג'יר היא לשתפם בפעולה נגדם, וביקשם שאם יש להם השפעה על שגריר צרפת, יעמידו אותו על העובדות הנכונות וידאגו שהעבריינים ייענשו. החכם חושש כי אנשים ישרים ייפגעו, ואחת התוצאות מנכליהם היא החלטת הקאדי ששום נוטריון לא יכתוב מסמך כלשהו עבור יהודי.
.Une histoire de familles-J.Toledano-Alfarsi-Alhoul-Akhorsani
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
ALFASI ou ELFASSI ou ELFASI : originaire de Fez, capitale provinciale du Maroc
Alfarsi.
Nom patrnymique d'origine arabe, sans doute ethnique arabe de la Perse, le Persan, porte aussi bieb par les fuifs que par les musulmans. Autres orthographes : Elfarsi, Elfersi. Au XXeme siecle, non tres peu repandu, porte uniquement au Maroc – Mogador, Safi, Tanger, Marrakesh, Casablanca.
Rabbi Haim Alfarsi
Rabbin juge ne a Mogador. Il fit ses etudes dans la grande Yechiva de la ville, " Etz Haim ". Apres l'obtention du titre de dayan, il fut nomme au tribunal rabbinique d'Oujda dans les annees trente.
M. Elfarsi
Administrateur, ne a Mogador, installe a Londres. Un des fondateurs de l'association des originaires du Maroc en Angleterre, dont il fut le tresorier dans les annees 1980
ALFON ou HALFON ou ALPHAN ou AUPHAN ou ALFANDARI ou ALPHANDERY : nom d’origine hébraïque sans doute altération de halfan : le changeur. Il s’agit d’un change de vie et non de monnaie; c’est aussi un prénom donné à un garçon nouveau né pour remplacer la mort de son frère.
ALFONTA : nom d’origine espagnole désignant la fontaine.
ALGHRABI ou ELGRABLI : nom d’origine arabe (gharbel= tamis) signifiant tamiseur (ghrabli).
Alhoul
Nom paronymique d'origine arabe, sobriquet indicatif d'une particularite physique : l'homme qui louche, francisation de Alhouel. Au Xxemem siecle, nom extremement peu repandu, porte uniquement en Algerie, dans le Constantinois – Souk-Ahras, Setif
Akhorsani
Nom patronymique d'origine perse, ethnique de la localite de Khorsany, en Perse. Le nom esr atteste au Maroc au XVIemem siecle, figurant sur la liste de Toledano des patronymes usuels au Maroc a cette date. Au Xxemem siecle, le nom semble avoir disparu au Maghreb.
ALIA : ce nom vient de l’arabe ‘aliya qui veut dire sublime, d’un esprit élevé, illustre, noble.
ר' דוד חסין – אנדרי אלבז וא.חזן-אֲנִי לְצוּר גְּאוֹנִי
73 – אֲנִי לְצוּר גְּאוֹנִי.
לשמיני עצרת. שיר מעין אזור בן אחת עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אאאב גגגב וכו׳.
משקל: שבע הברות בכל טור.
כתובת: פיוט לשמיני עצרת, רמוז בו פז״ר קש״ב(= פיס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה).
נועם יאזמרה בעודי׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק.
מקור: א- לט ע״א; ק- מה ע״ב.
אֲנִי לְצוּר גְּאוֹנִי / אֲשׁוֹרֵר בְּהֶגְיוֹנִי
בְּיוֹם הַשְּׁמִינִי / עֲצֶרֶת לה'
דּוֹדִי שׁוֹכֵן שֶׁמִּיַּמָּה / נוֹתֵן לִפְתָאִים עָרְמָה
צִוָּה עֵדָה שְׁלֵמָה / לָחֹג חַג ה'
וְהִקְרַבְתֶּם בִּגְרִיעָה / פָּרִים עֲשָׂרוֹת שִׁבְעָה
לְהַשְׁמִיד וְהַכְּנִיעָה / אוֹיְבֵי עַם ה'
דִּגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה / נָסֵב יַחַד בִּמְסִבָּה
יוֹם שְׁמִינִי בְּחִבָּה / גָּדוֹל יוֹם ה'
בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה / גיצה רִנָּה וְגִילָה
שִׂמְחִי עֵדָה כְּלוּלָה / יוֹם עָשָׂה ה'
נחשה רֶגֶל מְיֻחָד / וּמֻזְמַן לֹא נִכְחַד
וְגוֹרָל עַל פַּר אֶחָד / מִי יַקְרִיב לה'
חֵלֶק שִׁבְעָה נִתְּנָה / וְגַם נוֹסִיף לִשְׁמוֹנֶה
קָרְבָּן בְּשִׁיר וְרִנָּה / גָּדוֹל יוֹם ה'
סדור אֶת תְּפִלָּתְךָ / וְהַזְכֵּר במוספיך
גִּשְׁמֵי מָטָר אַרְצְךָ / יִפְתַּח לְךָ ה'
יִהְיֶה הָיָה וְהוֹוֶה / יִשְׁלַח נָגִיד וּמְצַוֶּה
סוֹדוֹתֶיךָ יְחַוֶּה / כִּי גָּדוֹל ה'
נֹאמַר יַחַד כֻּלָּנוּ / הִנֵּה זֶה אֱלֹהֵינוּ
בבא רוח אַפֵּינוּ / מָשִׁיחַ ה'
חָזָק צוּר אֵין לוֹ עֵרֶךְ / בְּנֵה נָא אֶת דְּבִירֵךְ
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ / אֶת שֶׁמֶךְ ה'
- 1. לצור גאוני: כינוי לה׳ שעליו חזקי וגאוותי. כהגיוני: ברחשי לבי. 2. כיום… לה׳: ליום שמיני עצרת של סוכות, על-פי במי כט, לה. 3. דודי: כינוי לה׳, על-פי שה״ש א, יג. נותן לפתאים ערמה: על-פי מש׳ א, ד. 5. והקרבתם… שבעה: הם שבעים פרים המקריבים בשבעת ימי חג הסוכות כמתואר בבמי כט, יב-לד. בגריעה: כל יום מפחיתים ממספר הקרבנות. 6. להשמיד… ה׳: על־פי רש״י במי כט יח; סוכה נה ע״ב ובמ״ר כא, כד. ולהכניעה: להכניע, צורה מאורכת של הפועל. 7. דגלו עלי אהבה: על-פי שה״ש ב, ד ונדרש על אהבת ה׳ את ישראל יותר מכל שבעים אומות (תנחומא במדבר, י). 8. יום שמיני בחיבה: לפיכך נקראת עצרת, מלשון עכבה, ׳עצרו מלצאת, התעכבו לי מעט ולשון חיבה היא זה כבנים הנפטרים מעל אביהם והוא אומרלהם: קשה עלי פרידתכם, עכבו יום אחד׳(רש״י במ׳ כט, לה־לו). ולפיכך מקריבים ביום השמיני פר אחד שהוא כנגד ישראל (רש״י שם, לו). גדול יום ה׳: הוא יום שמיני עצרת. ׳משל למלך בו״ד שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך׳(רש״י שם סוכה נהע״ב). 10. יום עשה ה׳: תה׳ קיח, כד. 11. נחשב רגל מיוחד: על-פי סוכה מח ע״א ׳שמיני (עצרת) רגל בפני עצמו הוא׳. ומזמן לא נכחד: לא נעלמה בו גם ברכת הזמן היא ברכת שהחיינו דבר המעיד על ייחודו כחג, על-פי סוכה שם ושו״ע או״ח סימן תרסח סעיף א׳. 12. וגורל… לה׳: על פר של יום שמיני עצרת מגרילים פיס, סוכה שם, שם. 13. חלק…לשמונה: על-פי קה׳ יא, ב, ונדרש ׳תן חלק לשבעה אלו ז׳ ימי הסוכה וגם לשמונה – ביום השמיני עצרת׳(קה״ר יא, ב). 14. קרבן בשיר: על-פי סוכה שם שם, והוא פר אחד שמקריבין בשמיני עצרת בשירה. גדול יום ה׳: על־פי יואל ב, יא כאן: יום שמיני עצרת הוא חג מיוחד. 15. שדור את תפילתך: ערוך תפילתך. והזכר במוספך: הזכר בתפילת מוסף של יום שמיני עצרת. 16. גשמי מטר ארצך: ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳, וראה טור ושו״ע או״ח שם סימן תרסח סעיף ב׳. יפתח לך ה׳: על־פי דב׳ כח, יב. 17. יהיה היה והווה: כינוי לה׳ על שום נצחיותו. ישלח נגיד ומצוה: שליח, הוא המשיח, על-פי יש׳ נה, ד. 18. כי גדול ה׳: יום הגאולה. 19. הנה זה אלהינו: עדה״כ יש׳ כה, ט. 20. רוח… ה׳: על-פי איכה ד, כ. 21. חזק צור: כינוי לה׳. אין לו ערך: אין שיעור ודמיון לגדולתו. בנה דבירך: בנה את מקדשך. 22. נשמת ה׳: רמז לייעוד השיר.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
הזועק והמזעיק
עוד לפני ההפגנות, עוד לפני שהמוסדות ישבו על מדוכה זו, חש יהודה גרניקר שיום זה בו נקרא כולנו לעליית הצלה מתקרב ובא. בהיותו " בתוך העניינים " כשבמרוקו התחילו הסימנים הראשונים לתהפוכות, הוא זעק והזעיק להחיש עליית יהודי מרוקו, ובמיוחד את עליית יהודי כפרי האטלס הנדחים והמנותקים, העלולים להיות מטרה ראשונה לפגיעה ולכליה.
בעל פה ובכתב, עם אישים ומוסדות, לא הרפה מהנושא של הסכנה המרחפת על יהודי מרוקו ועל צו השעה להוציאם ולהושיעם בעוד מועד. ביום 20/08/1955 הוא כותב ליהודה ברגינסקי ז"ל, חבר הנהלת הסוכנות וראש מחלקת הקליטה :
" בזה אני מרשה לעצמי לפנות אליך ערב ישיבת הועד הפועל הציוני ומבקש ממך להעביר את קול קריאתי לחברי הוועד הפועל : הצילו את אנשי הכפרים הפזורים בקצווי מרוקו ! על עצם טיבו של חומר זה כבר דובר רבות.
הדברים ברורים ואינם זקוקים להוכחות נוספות. אפילו מר ציגל אשר היה מהמחמירים ביותר נאלץ להודות כי חומר אנושי זה של אנשי הכפרים במרוקו הוא מן הטובים והנוחים ביותר לקליטה ולהתיישבות.
נכון הוא שאם ייפול דבר מה בארץ זו אזי יהודי קזבלנקה וערים אחרות עלולים להיות הנפגעים הראשונים. אולם אל לשכוח שאם, חס וחלילה יתרחש דבר כזה בכפרים הפזורים צפויה השמדה וכליון מוחלט תוך שעות מספר, ולא יהיה פוצה פה ומצפצף, בו בזמן שלעזרת אנשי ערי המרכז עומדים, השלטונות, המשטרה והצבא.
זכרו נא אפוא, ואני חיי לחזור על זה : לאנשי הכפרים צפויה השמדה, ולכן, הצילו !
השבוע הייתי במראכש. כאשר נודע לאנשי הכפרים דבר בואי לעיר זו, התאספו מאות יהודים מכפרים שונים ואמרו לערוך הפגנה לשם עלייתם. הפצרתי בהם שלא לעשות כן – לטובתם. וכאשר אסיים עבודתי אשב עמהם ונתיעץ יחדיו איך להיחלץ מהמיצר. וכך עשיתי.
לאחר שהתפניתי מהעבודה ישבתי אתם ובשיחה קלה הרגעתי אותם. והם בתמימותם מאמינים לי ומקווים לסייעתא דשמיא, וכי בקרוב אביא להם את הבשורה.
ואני שואל עד מתי נוסיף להבטיח. כי הרי הבטלתי להם בשם הסוכנות והמדינה להעלות אותם ומדוע לא נקיים את הבטחותינו, לפחות לאותן 700 משפחות מ-40 הכפרים אשר רשמתי והבטחתי להם שבקרוב יעלו ! ומאז ההבטחה עברו כבר עשרה חודשים !
עשו נא את הכל למען נוכל להזיז את אנשי הכפרים, ולהעלותם ארצה, לטובתם, לטובת הארץ ולטובת כולנו. באותה חרדה פנה יהודה גרניקר גם למר שרגאי ז"ל, ראש מחלקת העליה דאז והתריע על הקשיים המערימים בדרכו בעניין עליית יהודי הכפרים שבאטלס ועל הסירוב משגלה מחלקת העליה במרוקו להקדים את עליית אנשי הכפרים על אף ההבטחות החוזרות ונשנות.
במכתב למהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, בתאריך 18/01/1955 הוא כותב בין היתר :
אני מבקש מכם לזרז ולהחיש את עלייתם של אנשי הכפרים שבהרי האטלס וזאת משני טעמים :
1 – בגלל המצב הפוליטי המיוחד והחשש שפן בעוד זמן מועט יהיה מאוחר מדי להעלותם כי שערי מרוקו עומדים לפני נעילה. ובמקרה כזה יהודי הכפרים יהיו הראשונים לפורענות.
2 – זהו החומר האנושי המתאים ביותר להתיישבות בארת וחלילה לנו לעמוד מן הצד ולהשאיר יהודים אלה עזובים לנפשם. אני משוכנע כי יהודים אלה יהיו לברכה לארץ ומן הדין שנעשה מאמץ מיוחד להעלותם בהקדם להתיישבות. אין לי כל ספק שחומר אנושי זה עולה הוא בערכו מבחינה התיישבותית על כל חומר אחר שהכרתי במרוקו "
ולמנהל מחקת העליה במרוקו הוא כותב בתאריך 24/05/1955 :
" לפי דעתי זהו החומר האנושי הטוב ביותר לעליה ולהתיישבות במיוחד, ועולה פי כמה על אלה הנמצאים בערי המרכז. הם כולם אנשי עבודה, רגילים לעבודת אדמה ומסתפקים במועט. עלי להוסיף כי כל אנשי הכפרים הנמצאים דרומה לאטלס מהווים חומר מתאים להתיישבות בנגב הואיל והם חיים " הנגב המרוקני ".
הייתה זאת אמת צרופה בפיהם כאשר אמרו לי : " העבירו אותנו לארץ, תנו לנו אדמה ואני ניאחז בה בציפורניים, אנו נשינו וטפינו…."
ואכן חושו הבריא של יהודה גרניקר לא הטעה אותו. הוא הרגיש בסכנה המתקרבת ובאה ועשה ככל אשר היה ביכולתו כדי להציל יהודים וכדי להחיש את עלייתם בעוד מועד וראיה לכך : ביוני 1956, כאשר מרוקו קיבלה את עצמאותה הועמדו שם היהודים במצב חמור.
תחת לחץ הלאומנים הערבים, הכריזה ממשלת מרוקו על ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, על איסור יציאה והגירה של יהודים לישראל. הגבולות נחסמו לחלוטין והמשטרה קיבלה פקודה מפורשת שלא להרשות ליהודים לעזוב את מרוקו לא בדרכונים קולקטיביים, כפי שהיה נהוג לפני כן, ולא בדרכונים בודדים, תוך איום בעונשים חמורים על מי שיפר הוראה זו.
השלטונות סגרו את משרדי העליה בכל רחבי מרוקו ובראשם המשרד הראשי " קדימה " שבקזבלנקה. משרדי הסוכנות היהודית קיבלו פקודה להפסיק את פעולותיהם תוך עשרים וארבע שעות. 23 שליחים, רובם מישראל, קיבלו צווי גירוש באשמת " הפרת הסדר הציבורי על ידי הסתה לעליה " וכוחות הבטחון בנמלים ובגבולות נצטוו לפקוח עין על יהודים שניסו להימלט ממרוקו.
כך נשאר המצב למשך תקופה ממושכת בהשפעת הלאומנות אשר זה עתה השיגה את עצמאותה ותאוות השלטון העבירה אותה על דעתה.
יהודים בודדים הצליחו, מי בשוחד ומי בדרכים אחרות\ לעזוב את מרוקו ופניהם לצרפת, לקנדה או לישראל. חוט העליה לא נותק, אם כי היא לא נמשכה בממדים גדולים, עד אשר השלטון התבסס במרוקו וקצת ליברליות הורגשה ביחסו ליהודים.
ובסופו של דבר גם אנו וגם יהודה גרניקר זכינו לראות חלום בהתגשמותו. יהודי האטלס ויהודים רבים ממרוקו יושבים אתנו היום, עובדים ומסודרים ומעורים בחיי מולדתם מקלטם.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
בנתיבות אבותינו◆ שמיני עצרת – שמחת תורה ◆
מעשיות מהרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה ממרוקו◆ חכמי מרוקו וצפון אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין
מוסדות תפארת מיכאל אתר אור חדש ליהודי צפון אפריקה
היו יחידי סגולה בליל הושענא בצפרו שקיימו כפרות בעלות השחר. (מפי הגאון רבי
יהושע מאמאן). וכן נהגו יחידים במראכש. (הרה"ג רבי שמעון ביטון). וכן נהגו בעיר בני מלאל,
ובעיר קזבלנקה והוסיף בפרט משפחה שיש להם בן יחיד(מפי הרב יחיאל בוחבוט). ובעיר
סאלי נהגו כן למי שלא הספיק לקים כפרות ערב יום הכיפורים.( מפי הזקנים). בהושענא
רבה שחטו תרנגול זכר לכפרה, להדגיש גמר החתימה.
ב. למה נקרא שמו הושענא רבה, אמרו במדרש אמר הקב"ה לאברהם אנייש יחיד
ואתה יחיד אתן לבניך יום מיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הוא הושענא רבה. ואם
אין כפרה לבניך בראש השנה, יהיה ביום הכיפורים, ואם לאו יהיה בהושענא רבה.
ועוד נקרא כן לפי שאמרים ביום הזה הרבה הושענא. ועוד טעם מרבים בתפלה
ותחנונים כי הוא סיום חמישים ואחד יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם
תשובה, ותתקבל תשובתם… והם שלשים יום דאלול ועשרים ואחד יום דתשרי. ולכן
נקרא הושע את יום נא גימטרייא חמישים ואחד, ואין נא אלא בקשה (ברכות ט), ולכן
מרבים בקשות הרבה שהכל הולך אחר החתום. (בא"ח וזאת הברכה ש"א אות א).
ג. סדר הלימוד במשך הלילה בספר מקריאי מועד, שהוא גמר החתימה, ובו נדונים כל
הנבראים.(קצור ש"ע סימן תרה ה"א), כך נהגו במרוקו, אלג'יר, לוב, ותוניס. ומתפללים
שחרית בנץ החמה.
ד. בתפלת שחרית של הושענא רבה, מנהג העיר פאס ומנהג הדרום לאחר אמירת אז ישיר
מנהגנו לומר נשמת כל חי, ומנהג צפון מרוקו, וצפרו שלא לאומרו. המנהג לומר נשמת
כל חי, אחר אמירת אז ישיר, כך נהגו גם בפאס )מפי הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן(, וכתב הגר"ש
משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ד חיו"ד סימן יח אות ג'(, וז"ל על ענין נשמת כל חי בהושענא
רבה, מנהגינו שלא כדברי הרמ"א )סימן תרס"ד סעיף א(, אלא אומרים אותו, והרי הוא בכלל
הזמירות שאמרו להוסיף מזמורים, ואבותינו בחרו להוסיף נשמת, וגם כתר יתנו לך
אומרים הארוכה כמו ביו"ט, ומנהג אבותינו תורה. וכן נהגו כן בדרום (הרב מאיר אסולין ור'שלמה פחימה). ובעיר צפרו לא נהגו לומר נשמת כל חי לפני ישתבח כדעת הלבוש אלא
אומרים רק מזמור ממעמקים(נהגו העם חג הסוכות יב). ובצפון מרוקו – האזור הספרדי לא
נהגו לומר נשמת כל חי( מגן אבות ח"א עמוד תכט אות קג).
ה. נהגו יהודי לוב, מרוקו ואלג'יר לקחת את הערבה של החבטה, וחובטים בה על בני
המשפחה תוך איחולים וברכות. והטעם כי הערבה היא שיירי מצוה ושיירי מצוה מעכבין
את הפורענות כידוע ולכן חובטים בהם על ראשי בני הבית לברכה. נחלת אבות )מנהגי סוכות
אות לה(, וכן מנהג יהודי אלג'יר )מפי הרה"ג יעקב גדז'(.
ו. בשמחת תורה נוהגים שכל הקהל עולים לתורה, וברוב הערים נהגו לקרא לכל העולים
מעונה, וכן בדרום )הרב מאיר אסולין ור' שלמה פחימה(, ובעיר מכנאס נהגו לקרא ולאשר אמר
(הרה"ג שלמה אבן דאנן).
ז. בהכרזת הגשם של הש"ץ במוסף יום שמיני עצרת היו אומרים את כל הפזמונים, וכתב
בספר נהגו העם (חג הסוכות אות טו), וסיפר לי אבא זצ"ל שהעיד לו זקן אחד שראה במו עיניו
את הרה"ג רבי יהודה אלבאז זצ"ל איך שהיה עומד באמירת פזמונים הללו ומתחנן ועיניו
זולגות דמעות שיורדות על זקנו הלבן ז"ל ע"כ, זכיתי באחד השנים להתפלל עם הגאון
החסיד הרב שמעון חרירי שליט"א, בתפלת שחרית של הושענא רבה, ואיך התחנן והוזיל
דמעות באמירת ההושענות שנכללים לגשמי ברכה.
נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
לידתה של עיירה.
גוראמה הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.
אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…
הם עברו לעיירה החדשה עם עסקי־המסחר והמלאכה שלהם, על משפחותיהם וכל אשר להם, ואת בתי־הכפר והשדות השאירו על שמם בפיקוחם של ידידיהם הערביים. הם סירבו למכור אותם מחשש לעורר חשדות וגם רצו להבטיח המשך הקשר שהיה בינם לבין ידידיהם הערביים. כדי להבטיח ליהודים את תנאי־הקיום הנאותים דאג המושל לו בכל יכולתו לפיתוח העיירה גוראמה. הוא הקצה שטחי־בנייה לכל אלה שביקשו לבנות אורוות, מכלאות, מחסנים וסתם חדרים בנוסף לדירות והמדרכות שכבר נבנו. במשך שנה עמדה העיר על תילה והתקדמה יפה. כולם ראו ברכה בעמלם. אזור העיירה כולו היה עשיר במים והמושל הצבאי הורה לקדוח בארות בעזרת פיצוצים תת־קרקעיים. לא היה צורך בהרבה חומר־נפץ, כיוון שהמים היו ניבעים אחרי מטרים ספורים של קידוח. נקדחו בארות־מים בכל רובעי־ העיירה, ליד בית־המטבחיים של היהודים, ורבים חפרו לעצמם בארות־מים בתוך חצרותיהם. בכפרים היו כולם רגילים למי־הנהר והמעיין שבהם נתברך האזור בשפע. הצרפתים הזריזים, הקימו סכר בחבל ״תולאל״ על מנת לנצל את המים הרבים ולהקל על הכפריים לפתח את החקלאות. ברכה גדולה היתה לא רק בחקלאות אלא גם בגידול צאן ובקר ואלפי־ראשים רעו באזור בין הכפרים הרבים.
המושל לו נהנה מיוקרה ואהדה מצד תושבי־האזור והצלחתו ניכרה בכל השטחים ובעיקר בשקט ובסדר ששרר בקרב התושבים. אולם רבים שנהנו מחסדי־המושל סרבו לקבל את מרותו ואת חוקיו החדשים. היהודים שמטיבעם מסתגלים למצבים משתנים לאור הנסיבות, היו שומרים על הסדר ומשתפים פעולה עם הכובשים החדשים. עובדה זו הרגיזה את ידידיהם הערביים ונוצר יחם חשדני בן שני העמים שחיו זמן רב באחווה ובשכנות טובה והמושל נאלץ לעתים קרובות להשליט סדר, בעזרת הנוטרים החמושים־המוכזנים הערביים — שאומנו לשם־כך כהלכה. במקרים רבים נזקק המושל הצבאי גם לעזרת היחידה מצבא־צרפת שעמדה לרשותו בעיירה.
אחת לשבוע, היה המושל לו מקיים ישיבה עם השייכים וראשי־השבטים כדי לדון איתם על פתרון בעיותיהם הרבות ולחלק להם הוראות. הוא נהנה מאמונם המלא ומשיתוף פעולה, ובעזרתם יכול היה לנהל את חיי־האוכלוסיה בשקט ובלי הפרעות. בעיית המים היתה קשה בכל כפר וכפר, לא מפאת חוסר־ מים אלא עקב המריבות של הכפריים על אופן השקיית־שדותיהם.
לפני בוא הצרפתים, נהנו יותר מכל משפע־המים, החמולות והשבטים, שהשתלטו עליהם בכוח הזרוע. מי שכוחו רב יותר, זכה ברוב המים. והנה בא המושל, בעצה אחת עם ראשי־הכפרים, קבע כללים כיצד יש לחלק את המים בין התושבים. ראש־הכפר ולידו שני עדים, היה מחזיק ברשימת־הזכאים לקבלת־מים להשקייה, וקובע מיכסות מים לפי גודל שדותיו ופרדסיו של כל אחד ואחד. מיכסת המים נקבעה בשיטת־מדידה מיוחדת במינה: פחית ודלי. בתחתית הפחית היה חור ובדלי היו מים וכאשר שמים את הפחית על פני המים שבדלי, בעדינות רבה, היו המים חודרים מבעד לחור והפחית מתמלאת אט אט. בד בבד היו מי־הנהר זורמים לשדות דרך תעלות ומכסה אחת היתה מסתיימת עם מילוי פחית המים מהדלי. כך קיבל כל אחד מספר מכסות של פחיות בהתאם לגודל שטח־שדותיו. כאשר באה בצורת על האזור כולו, סבלו האיכרים מחוסר־מים, והמעט שהיה, גרם לסכסוכים רבים, ולא פעם היו מקרי־רצח על רקע זה.
בחבל ״תולאל״ הייתה הבעייה פחות כאובה וזאת לאחר בניית־הסכר על ידי הצרפתים. אולם באזור תיטנעלי, מערבית לעיירה, לא היה סכר, וכאשר היו המים חדלים מלזרום ב״וואד גיר״ המצב נעשה חמור עבור הכפריים. לגבי היהודים לא הייתה הבעייה קיימת כיוון שעזבו את עבודת־האדמה כליל, והתמסרו לעסקי־המסחד ולמלאכות השונות, אך בעקיפין נפגעו גם עסקיהם מכך, משום שאת שדותיהם ומטעי־הזיתים שלהם החכירו היהודים לערבים והם נהנו מחלקם ביבול.
קישור לחבל תולאל ומיקומה של העיירה גוראמה…..תמונות מרהיבות
http://www.gazetteering.com/africa/morocco/oriental-region/2526752-seheb-n-toulal.html