מורשת יהדות מרוקו

 כנס רבנים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

סלידה מיוחדת הייתה לקוטב ממנהיגים מוסלמים המגלים שמץ של סטייה מלקחם הטהור של השריעה והקוראן. בריות כאלו, לדעתו האובייקטיבית, אינן יכולות שלא להיות סוכנים ציוניים.

עשרות האישים שנכפו על הקהילה המוסלמית במסווה של ׳גיבורים׳ נוצרו בידי הציונים, כדי ש׳גיבורים׳ אלו יעשו למען אויבי האיסלאם מה שהם עצמם אינם יכולים לעשות בגלוי […] כל מי שמרחיק קהילה זו מהדת שלה ומהקוראן הוא בהכרח סוכן של היהודים – בין שהוא עושה זאת בידיעה ובין שלא בידיעה, ברצון או שלא ברצון.

אם ״סוכנים״ אלה פועלים שלא לפי עקרונותיו של קוטב, זוהי בבירור תחבלנות מסוג סוטה במיוחד. לא רק שהיהודים ״מוליכים אותה [את הקהילה האסלאמית] שולל באשר לאויביה ולמטרותיהם הסופיות״, גם התנהלותם הציבורית מתאפיינת ברמאות זדונית. ״סוכני הציונות היום […] מסכימים זה עם זה בדבר […] הרס האמונה הזו [האיסלאמית] בהזדמנות הממוזלת והבלתי־חוזרת הראשונה. את הקונסנזוס היהודי הזה אין למצוא באמנות כתובות או בדיונים גלויים; זוהי הסכמה (חשאית) שבין סוכן לחברו״.

כמו לתאוריית הג׳אהילייה שלו, גם ליודופוביה הלוהטת של קוטב ולאמונתו שאלוהים שלח את היטלר כדי לייסר את היהודים הייתה השפעה מכרעת על החזון ועל המעש של התנועות האיסלאמיסטיות בשנים שאחרי מותו. הג׳יהאד שהטיפו לו אל־בנא וראשוני האחים המוסלמים התמקד במיזם הציוני בארץ־ישראל. לעומת זאת, התנועה הג׳יהאדיסטית של שנות השמונים אימצה את גישתו של קוטב, וסימנה את מטרותיה בתוך מצרים עצמה.

ג׳יהאד נגד מוסלמים

נשיא מצרים אנואר א־סאדאת ביצע בשנת 1977 תפנית מפתיעה. בתאריך 19 בנובמבר הוא היה המדינאי הערבי הראשון שנאם בפני הכנסת בירושלים. שיחות קמפ־דייוויד שהחלו בעקבות זאת הובילו לחתימת חוזה שלום בין מצרים לישראל בשנת 1979. ישראל קיימה את הבטחתה, ותמורת נרמול היחסים נסוגה מחצי האי סיני, שהיווה 90 אחוזים מהשטח שכבשה בשנת 1967.

הערת המחבר : התפנית בעמדתו של סאדאת נבעה ממצבה הכלכלי העגום של מצרים. מצרים נעשתה תלוייה לחלוטין בארצות הברית, ולא יכלה להרשות לעצמה את הגידול בתקציב שנדרש כדי לנצח את ישראל במלחמה נוספת ולכבוש את סיני. הרקע הפוליטי ליוזמת סאדאת מתואר אצל קמחי 1992, עמוד 50-90

שנתיים לאחר מכן שילם סאדאת בחייו על השלום עם ישראל. ביום 6 באוקטובר 1981 הוא נורה בידי כוח קומנדו של הארגון המצרי ״תנזים אל־ג׳יהאד״. ההתנקשות נועדה להיות יריית הפתיחה של מהפכה איסלאמית. הארגון ניסה להשתלט על תחנות הרדיו והטלוויזיה בקהיר, תקף מוצבים של כוחות הביטחון בעיר, ותפס את שדה התעופה שלה. לניסיון ההתקוממות קדם מסע תעמולה סוער של האחים המוסלמים נגד סאדאת, שבו הוכרז שהשלום עם ישראל מנוגד לקוראן. ברוח כתביו של קוטב הוצג חוזה השלום כמזימה יהודית נגד האיסלאם, וסאדאת – כסוכן ציוני.אף שהפגנות נאסרו בחומרה, סטודנטים פרו־איסלאמיסטים נאספו ברחובות הערים אלכסנדריה ואסיוט וקראו ״לא לשלום עם ישראל״, וביטאונם רב התפוצה של האחים, ׳אל־דעווה׳, גולל בטקסט שכותרתו ״מן הנמנע לחיות בשלום עם היהודים״ את מלחמותיו של מוחמד ביהודים במאה השביעית.

״תגזים אל־ג׳יהאד״ היה קרוב לאחים המוסלמים אידאולוגית, אך לא ארגונית. רבים מחברי האחים היו עתה בגיל העמידה, והיוו חלק נכבד מהמעמד הבינוני של מצרים. יחסם לארגוני הג׳יהאד המיליטנטיים החדשים היה דו־ערכי. הם ראו את עצמם עדיין חלק מהתנועה האיסלאמיסטית והאנטי־ציונית, אך התנגדו להתקפות על מנהיגי מצרים ולדוקטרינת הג׳אהילייה של קוטב. לעומתם, תנזים אל־ג׳יהאד, שמנה בשנת 1980 בין 5,000 ל־10,000 חברים ועוד מאות אלפי אוהדים, היה צעיר ומרדני.

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

רעש ודלקה ביולי 1778

כמו ב־1688 כן גם בשנה הנ״ל פקד רעש את איזמיר ואחריו שרפה, שסבלו מהם כל שכבות האוכלוסיה, וביניהם יהודים, אך הפעם העלילו על יהודים שידם במעל. חמישה או ששה נאשמו והוצאו להורג. פרטים אלה ואחרים עולים מתעודה, המצויה בתיק דיווחים והתכתבויות של שגריר בריטניה בקושטא סיר רוברט אינסלי (Ainsley) שכיהן שם בשנים 1762 – 1794.. לפי הכותרת, זו תמצית של מכתב שהתקבל מאיזמיר ב־9 ביולי 1778, כנראה מהקונסול הבריטי בעיר זו, A.Hayes (כיהן בתפקיד בשנים 1794-1762). הרעש אירע לפני ה־16 ביוני. תחילה הורגשו רעשים קלים, ואלה התחזקו עד ה־3 בחודש, ובשעה 2 לאחר חצות פרץ רעש חזק ביותר. נהרסו בניינים פרטיים ומסגד, כמה אנשים נספו, ואחרים נמלטו לכפרים הסמוכים. למחרת בבוקר, תוך כדי רעידות נוספות, פרצה שרפה, שהחלה ברובע הארמני. האש לובתה על ידי רוח צפונית חזקה, שהשתוללה במשך 24 שעות, וכילתה כשליש מהעיר. יוונים, ארמנים, יהודים ותורכים נפגעו קשות. הרחוב המאוכלס ע״י אירופאים נהרס. לדברי הכותב, הוברר בביטחון כי ההצתה נעשתה במזיד ע״י חמישה־ששה יהודים; אחד מהם נתלה, והאחרים הושלכו לאש. היו סימנים לחידוש מעשים אלה, כי לרוע המזל, השלטון המקומי היה חלש, והקאדי היה אדם חסר תועלת, הסוחט כסף תוך עוול ודיכוי. לפני אירוע זה היתה כוונה לשלוח תלונה ל״שער העליון״ על המושל המקומי, באמצעות פנייה לקונסולים האירופאים באיזמיר, שיבקשו משרי החוץ שלהם שיפנו לשלטון המרכזי כדי לסלק את הקאדי מכהונתו. האירוע האחרון חיזק את דחיפות הפעולה בנידון. מסיום הדיווח מתברר שהמצב אכן קשה באיזמיר, קיים מחסור בלחם, ורק שלושה או ארבעה תנורי אפייה נותרו בעיר(התעודה בנספח).

תעודה זו מחייבת הסברים. ראשית, מקומות המגורים של הקבוצות האתניות השונות: לאורך החוף,סמור לנמל – רובע הפרנקים; מזרחית־צפונית (לכיוון הר פאגוס) – רובע היוונים; דרומה – רובע הארמנים, היהודים והתורכים. האש פרצה ברובע הארמנים ולובתה על ידי רוח צפונית, הגיעה למגורי היהודים, ולבסוף לאלה של התורכים. רובע הפראנקים נהרס ברעש וגם היוונים סבלו ממכה זו, ואילו שלוש הקבוצות האחרות (ארמנים, יהודים ותורכים) ניזוקו בעיקר מהדלקה. הכותב מבדיל בין הקבוצות השונות, ולא בכדי, הדבר סביר לפי כיוון הרוח, כשהאש החלה ברובע הארמנים.

אנו מניחים שההצתה, אם אמנם היתה זדונית, הייתה תוצאה של המרירות על המחסור ועל האנרכיה, ששלטו בשנים אלה בתורכיה. ימי שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד(1789-1774) הצטיינו בחולשה לאחר כשלונות צבאיים ומדיניים. בשנים 1774-1768 לחמו התורכים נגד הרוסים, כשידם של האחרונים על העליונה. אלה הביסו את הצי והצבא העותמאני, כבשו את יאסי ואת בוקארשט, ובמשך שנתיים החזיקו במולדאביה ובוואלאכיה. ב־1773 חצו הרוסים את הדנובה לתוך בולגריה. בעקבות הכשלונות בקרב, נערך הסכם קוצ׳וק קאינארג׳י (שנחתם ב־30 ביולי 1774) – הסכם משפיל לתורכים, שהעניק שורה של פריבילגיות לרוסים. ב־1774 כבשה אוסטריה את בוקובינה. עקב מחסור בלחם ובבשר ומחירים מאמירים, פרצו מהומות באיזמיר ובקושטא ב־1775, מהומות שדוכאו באכזריות. בין מרץ למאי 1778 יש מידע על מרידות של כנופיות אלבאניות שפלשו למוריאה.

שנת 1778 היתה הרת אמונות. בשורה של מגפות ושרפות, שנמשכו מאפריל עד נובמבר בקושטא, נספו אלפי נפשות. לדברי השגריר הבריטי(שצירף את הדו״ח מאיזמיר) היתה זו המגפה החמורה ביותר מאז 1751, ומספר הנספים היה כ־60 אלף, ביניהם גם יהודים, ו־150 אלף עזבו את קושטא. לפי הערכתו, כשליש מבתי העיר נשרפו. המגפה התפשטה גם לדרדנלים ולמוריאה. יש לציין כי בהקשר לשרפה שפרצה באפריל כותב השגריר הבריטי כי זהו ביטוי למרירות התושבים. כך יש להסביר גם את השרפה באיזמיר, ואין להניח שדווקא יהודים היו המציתים.

הכותב מתלונן על הקאדי שהוא חלש, אינו משליט סדר, ואינו דואג לשלום האוכלוסיה המקומית. לפי המבנה של הממשל העותמאני, הקאדי של איזמיר (כמו של ערים אחרות), שמונה על־ידי הסולטאן בדרך כלל לשנה , היה לא רק השופט הראשי, אלא עמד בראש ההירארכיה של המנגנון האזרחי. הקאדי של איזמיר היה אחד הקאדים החשובים של האימפריה. הוא היה אחראי לביצוע כל הצווים המלכותיים, והיה מדווח על המתרחש בעיר ועל תביעות התושבים. הקאדי קבע בעניינים כלכליים, למשל את מחירי המצרכים, גורם עדין במצב של מחסור. המושבה של הסוחרים האירופאים עמדה בקשר עם הקאדי, והיתה תלויה בו. היו תקדימים להחלפת הקאדי בעקבות תלונה, ובעיקר אם זו מלווה מתנה נדיבה.על רקע זה מובנת היזמה של האירופאים לפנות לשלטון המרכזי להחלפתו.

גם תושבים מקומיים עשויים היו להתלונן על הקאדי, כפי שהזכרנו לעיל בהקשר לשריפה ב־1742.

עונשי מוות היו מקובלים בתקופה זו; על פריצה, שוד, רצח וקיצוץ במטבעות היו בדרך כלל תולים. עונשי המוות שנקבעו ליהודים, היו בדרך כלל תלייה או שרפה (לא סייף, כי החרב תיטמא מהמגע עם יהודי, לפי תפישתם טרפות ורעשים נוספים

בדיווחים של הקונסול הבריטי באיזימיר ושל השגריר בקושטא מצוי מידע על רעידות אדמה נוספות באוגוסט ובאוקטובר 1778. השנייה, שפרצה ב־ו באוקטובר, הרסה כמה קירות וחלק ממסגד, אולם לא נמסר על אבדות בנפש. במכתב מ-30 באוקטובר אותה שנה מסופר על נזקים כתוצאה משרפה. מספר חודשים לאחר מכן, ב־3 בפברואר 1779, נמסר על דלקה, שבה נשרף ביתו של הקונסול הבריטי באיזמיר. ב־15 במרץ 1797 שוב רעש, ולאחר מכן הצתה מכוונת של רובע הפראנקים באיזמיר. זהו מעשה של נקמה תוך מהומה, על הריגתו של יניצ׳אר בידי אירופאים. לפי נוסחה אחרת המעשה היה כדלקמן:

להקת רקדנים על חבל הופיעה בחסות הוונציאנים, ובקהל היו גם אזרחים רוסיים. יניציאר היכה במקל אחד מאנשיו של קונסול ונציה, כתגובה על ההנהגות בלתי מנומסת. אירופאים הרגו את היניצ׳אר, פרצה מהומה ובה נהרגו תורכים ובני חסות רבים. מגורי הוונציאנים הוצתו, והאש שהשתוללה במשך 13 שעות אכלה רכוש רב, והנותר נבזז. הקאדי של איזמיר פירסם כרוז ב־1 באפריל, ובו הוא קורא להימנע ממהומות וממריבות, ומזהיר שהעבריינים ייענשו. גם לאחר הצתה זו פנה שגריר בריטניה ל״שער העליון״ בתלונה על הקאדי המקומי. לדבריו, השרפה היא תוצאה של חולשת השלטון במקום. ניתן להבין שהקאדי אינו מונע מיסודות אלימים לפגוע ברכושם ובנפשם של האירופאים. ואולי היתה התנהגותו זו חלק מהמדיניות. במקום שההמונים יכלו זעמם בשלטון, מוטב שהזרים יהיו מוקדי האיבה והאלימות.

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

היה יום חג בביתו החדש של חיים בן עטר. לא יום חג המצוי בלוח השנה, אלא יום שובו של חותנו משה משליחות נוספת בבירתו המעתירה של לואי הארבעה־עשר. כדרכו, היה פיו מלא סיפורים. משום כבודו, ואולי גם משום העניין, נטש חיים את ספריו, ובא לחלות פני חותנו.

״אולי לואי הוא באמת המלך־שמש, אבל זה לא משפיע על מזג־האוויר בפאריס. במשך שלושה שבועות, לא היה שם אף יום אחד של שמש. אין כמו סאלי! שמש וים. לא הייתי מחליף את אלה לא בעבור ורסאי ולא בעבור ה׳בואה דה בולון. אבל זוהר יש בה, בעיר הגויים הזאת, ימח שמם. הזוהר שלנו קורן בתוככי ספרי קודשינו, ואילו הזוהר שלהם במחשופי הנשים… אל תסמיק, חיים בני, הן איש נשוי אתה!״ ומשה פרץ בצחוק, ומיד הרצין, גחן לעבר חתנו, ושאל בלחש כממתיק סוד, אף כי היו שניהם לבדם בחדר: ״ובכן, יש חדש?״

גם אם נמנע משה מלפרט, ידע חיים למה הוא מתכוון. הוא הניד בראשו לשלילה, והשפיל מעט עיניו. הוא ידע כמה חשוב הדבר לחותנו, ונצטער בעבורו. וכלום בעיניו שלו לא חשוב הדבר? אבל הכל בידי שמיים, וכאשר ימצא שמו תברך לנכון לברך את רחמה של פאסוניה, תהרה ותלד בן לתפארת משפחת בן עטר.

״אין בכך כלום!״ ניסה משה להפוך את העניין להלצה, ״פאסוניה שלי עדיין צעירה, וכשם ששמע השם לתפילותיהן של שרה אמנו וחנה אשת שמואל, כך ישמע לתפילותיה. ובינתיים, לא חזרתי משם בידיים ריקות,״ אמר ושלף מאמתחתו ספר גדול ומבורך עור. ״חומש עם פירוש רש״י בהוצאת אמשטרדם!״ אמר בגאווה, ״העברתי אותו בשקי הדואר הדיפלומטי של השולטן, וכך הצלחתי להבריח כמה ספרים. הא לך אותם,״ אמר וחיטט באמתחתו והוציא עוד מספר ספרים. ״הכנסייה הקתולית, ימח שמה וזכרה, אוסרת באיסור חמור להוציא ספרי קודש יהודיים מתחומי הארצות הנוצריות.״ הוא הציג בפני חיים כל ספר וספר. ״הנה, את אלו נמכור לאחינו היהודים כאן או במכנאס, ונוכל לקבל מחיר גבוה!״ ״למכור? ספרי קודש?״

״אלא מה? זהו אוצר בלום. סיכנתי את כבודי ואת היוקרה המדינית שלי כדי להעבירם לכאן…״ ״אם הם כל כל יקרים, ואם כבודך ויוקרתך יקרים הם, הרי שום מחיר שבעולם לא יוכל לערוך להם. לכן, חותני היקר, מדוע לא נעניקם במתנה לאותם תלמידי חכמים, בני עניים, ויהיה שכרך שכר מצווה?״ ״אתה תרושש אותי, בני! פאסוניה, את נישאת לצדיק וקדוש!״ אמר וניענע בראשו. פאסוניה, מזגה את התה אל הכוסות, והסילון הזהוב הנושף אדים הפיץ מסביבו ניחוחות משכרים של תה ושל נענע.

״וגם אותך לא שכחתי !״ חייך משה אל בתו חיוך קונדסי. ״נשות האצולה שלהם נוהגות להתגנדר באלה!״ והוא הציג לראווה סיכה מרהיבה, משובצת יהלומים. אחר ביקש מבתו ומחותנו ליקרב אליו, והראה להם תיק מלא תכשיטים, יהלומים, אבנים טובות ומחרוזות פנינים. ״אסור שסבך ר׳ אברהם מימראן ידע על כך דבר!״ אמר לפאסוניה וקרץ לה. ״השולטן בעצמו ביקש שאביא את אלה לו ולנשותיו הרבות. הוא טען באוזני, שנפשו קצה מן התכשיטים שסבך הביא לו, שמגושמים הם ונעדרי־חן. ׳אני מעריך את טעמך המעודן, סידי בן עטר!׳ אם יוודע לסבך, הוא ייפגע ויכעס מאוד, ואז גם הוא וגם המלך יכעסו עלי. לא כדאי.״ שוב קרץ מתוך עליצות. שר מכובד ונשוא־ פנים זה אהב לעשות מעשים שבגניבה. היה בכך מן ההרפתקנות שהיתה טבועה בדמו. ״הלוואי והייתם מפסיקים להתחרות זה בזה, אתה וסבא,״ אמרה פאסוניה. ״מה שיקרה לבסוף הוא, שאתם תיפלו זה במזימותיו של זה והשולטן יצחק.״ ״השולטן עתיד למנות אותי שר־חוץ!״ התיזו שפתיו של משה את הבשורה. ״זה עדיין בגדר סוד במוס, אבל זה יהיה!״

הודעה מרעישה זו השכיחה את דברי התוכחה של פאסוניה, וזו נשקה לאביה. חיים חיבק אותו בחיבה עמוקה. הוא אהב את כוח החיות השופע מחותנו יפה־התואר.

״הצרפתים לא היו מחמיצים הזדמנות כזאת כדי לרוקן בקבוק! פאסוניה, הביאי מן ה׳מחייה׳* המחיה מתים שבמרתף!״

האשה יצאה למלא את שאלת אביה, וחיים פנה אליו בבקשה: ״השם היטיב אתך, משה בן עטר. עכשיו תורן להיטיב עם זולתך!״

״עוד תרומות? עוד צדקה? עוד לתת, לתת, לתת לאביונים?״

״לא לתת. להחזיר את החוב שאתה חב להם!״ ״אני חב להם?״ אמר משה ונעץ בו את שתי עיניו, ״אתה טומן לי פח, חיים בן עטר!״

״אם יש לך פרוטה אחת מיותרת, חותני משה, פרוטה אחת יותר ממה שאתה צריך, דע לך שאין זה חלק המגיע לך. הכסף הזה אינו שלך, ואם זכית והגיע אליך, הרי זה רק משום שאין הכסף מחולק בעולמנו חלוקה צודקת ונכונה. על כן, כדי לכפר על חטא העושר, מן הראוי שתקים ישיבה בסאלי, תשכור בכספך מלמדים, ויוזמנו בני עניים ברוכי כשרונות ללמוד בישיבה זו חינם אין כסף, ויבוא לציון גואל.״

״לציון יבוא גואל, ולבן עטר — פשיטת רגל!״ אמר משה בנענעו בראשו. פאסוניה נכנסה עם העראק. ״פאסוניה, בעלך הצליח להוציא ממני את החשק והרצון לחגוג.״ ״ידעתי שלא לסרב, אבא!״ אמרה וחיבקה את אביה. הוא נדהם לרגע: ״את ידעת?״

בוודאי, " אמרה, בעלי משתף אותי בכל הרהורי לבו, הוסיפה בגאווה. משה צחק בטוב לב, וכולם שתו לחוג את מינויו של משה בן עטר לתפקיד שר החוץ לשולטאן מרוקו, וכן את הקמתה של ישיבת בן עטר בעיר סאלי.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

איום בהתאסלמות.

כאשר היה משבר בנישואין, קרה לעתים שאחד מבני הזוג איים בהתאסלמות, במטרה להשיג מבן או בת הזוג את מה שלא השיג בדרכי שלום. לעתים היה הדבר מועיל להשכין שלום, אבל לעתים הגיע הוז לניתוק הנישואין.

תעודות המובאות בנספח דנות ביהודי בשם דה לאואנטה שעמד לגרש את אשתו. קונסול בריטניה בטנג'יר היה מעורב בפרשה. במכתב ממוגאדור מ – 10 בפברואר 1840 שנכתב על ידי הקונסול הבריטי דרומונד האי ליהודה סונאנס, מדובר ביהודה דלאואנטה שעמד להתגרש.

לדברי הדיפלומט, הגירושין אינם חוקיים, וכי לדעתו אין אשתו נוטה להתאסלם. האירוע מובן יותר מהתעודה הבאה הדנה באותו אירוע.

הפרטים הסתומים בתעודה הקודמת מתבארים על ידי התעודה הבאה : מקרה כזה מדווח על ידי קונסול בריטניה בטנג'יר דרומונד האי לשר החוץ הבריטי ב – 18 באוגוסט 1840. יהודה סונאנס אזרח בריטי יליד גיברלטר היה גר בעיר סאפי, התחתן במלטה עם נערה ילידת המקום. בשם חאמו אביקסיס.

אחרי כארבע שנים סביב שנת 1838 חלתה אשתו, והומלץ שתעבור בהסכמת בעלה לסאפי. היא עברה לגור למשך עשרה חודשים בביתו של יהודה דה לואנטה. כעבור זמן הוא בא אחריה לסאפי עם ידליו. כשהגיע לא היה יכול לשכנעה שתעזוב את ביתו של דה לואנטה.

נושל העיר שלח ליהודה סונאנס שימצא את אשתו בבית המושל שם עם שתי בנותיו, כשהיא מלווה על ידי דה לואנטה. נמסר לבעלה בשם אשתו, כי היא תתאסלם אם אינו מסכים לגרשה. בסופ-ו של דבר הזוג התגרש.

איום בהתאסלמות בעקבות סכסוך משפחתי.

רבי רפאל משה אלבאז מצפרו – 1823 – 1896 כתב פסק דין בשנת ברי"תו – 1858 בקשר לבני זוג שהיה מתחת ביניהם ומסופר כי עברו ביניהם דברי ריבות כמה פעמים מחמת שהיה … " מכה ומקלל אותה על לא חמס בכפה ולא עוד אלא שבעלות כעסו אומר לה שהוא רוצה לצאת מן הכלל ולהמיר טוב ברע ". עמדו להתגרש. החכם דן בתנאים הכספיים ביניהם – " הלכות שמה " אהע"ז סימן י'.

פרק ז – התאסלמות בימי הביניים.

במאה ה- 8 : מולאי אידריס הראשון אבן עבד אללאה ששלט בין השנים 788 – 791, הראשון משושלת האידריסים ששלטו עד שנת 985, מייסד פאס ליד הנהר סבו ב – 798, הפך קדוש כי איסלם יהודים רבים, מהם יהודים שבאו מאנדלוסיה, וכן ברברים שהתגיירו בעבר, ועתה התאסלמו.

התאסלמות נידונה בתשובות הגאונים, ולא תמיד ידוע מאיזה מקום הגיען השאלות, גאוני בבל נשאלו מחכמים שפעלו במגרב. כשמופיע המונח " השתמד " או " מומר ", לא נאמר לאיזו דת המירו, שהנחה שרוב השאלות הגיען מצפון אפריקה, ניתן לשער שהכוונה לכך שהתאסלמו.

מתוך ספרו של ח.ז.הירשברג חלק ראשון עמוד 142 . 

משוּמדים ואנוסים

המגרב במובנו הרחב, כלומר אפריקה הצפונית וספרד, שימש בתקופה האסלאמית מקלט לפליטים פוליטיים וזירה נוחה לפעולות של מנהיגי כיתות דתיות ותנועות דתיות חברתיות שהתמרדו נגד השלטונות החילוניים והדתיים של המדינות המושלות בארץ.

תופעה זו מוסברת יפה במצבו האֶתני והגיאופוליטי של האזור הנרחב ובריחוקו מן המרכזים המדיניים. לא היה בכוחן של הרשויות המדיניות והבולשת בבגדאד , בקהיר, בקירואן או בפאס, להשגיח ולחלוש על כל הנעשה במרחקי האזור הזה.

והוא הדין ברשויות היהודיות, שכל כוחן היה כוח התורה והמשמעת הפנימית של ארגון מרצון. במרחבי אפריקה הצפונית היו אפוא תנאים נוחים להופעתם של מושמדים יהודים., שיכלו להסתתר בנקל מפני אחיהם, אבל גם ליהודים שהשתמדו מרצון או מאונס בארצות אחרות וחזרו בהם והחליטו לחיות כיהודים בגלוי, אף אלה נמלטו את המגרב הרחוק, לאחר שארץ מגוריהם לא יכלה לשאת אותם בגלל מעשה ההמרה והתשובה.

זוהי הסיבה לכך, שאם נדון לפי השאלות נמצא שמספרם של המתאסלמים במגרב עולה על זה שבארצות האחרות. נוסף לכך יש לזכור, בבואנו להסיק מכאן על ריבוי המתאסלמים במגרב, שתי נקודות בעלות משקל :

1 – רוב השאלות באו אומנם מאזור זה, אבל אם לא ראינו שאלות מארצות אחרות אין זו ראיה מוחלטת ומכרעת, כי בהן לא אירעו מקרים של שמד.

2 – במה שקדם – בסעיף של הגֵרים – כבר ראינו, כי כמעט כל האוכלוסייה הנוצרית שבמגרב האפריקאני התאסלמה ; על זאת יש להוסיף, כי גם באזור ספרד המוסלמית גדול היה מאוד אחוז הנוצרים שקיבלו את הדת השלטת.

והרי כמה תיאורי עובדות מתוך חומר התשובות. שני אחים, אחד יהודי ואחד משומד ; עמד היהודי ואירש אישה ונפטר, אחיו המשומד יושב בארץ ברברים ויש לו משני בנים ונשתקע שם בין הגויים, והמקום רחוק, אין שיירות מצויות, והארוסה יושבת עגונה.

או שאלה ששואלים אנשי אפריקה, מה הדין לגבי מילת תינוק שנולד בשבת לישראל שנשתמד ולאשתו הישראלית. הרבה שאלות עוסקות בירושתו של משומד או משומדת. במערב אמרו, כי אשת ישראל שנשתמדה אביה יורש את כתובתה, כלומר, סבורים היו, כי המרתה אינה גורעת מזכות אביה לנכסיה, ואין הם נעשים הפקר שכל הקודם זוכה בהם.

כזו הייתה גם דעתו של רב האי בנוגע למקרקעין של מושמדת ולבגדים ותכשיטים שהכניסה לבעלה בנדונייתה, שיורשיה נוטלים אותם. והוא הדין במשומד, שיוצאי ירכו יורשים אותו, בין יהודים ובין משומדים. עם זה נתקבלה במגרב דעתו של רב נטוראי גאון, שאין משומד יורש את אביו.

לשם כך נעזר דווקא בדיני הירושה המוסלמיים, הקובעים שאין בני שתי דתות יורשים אלה את אלה : " כי בדת ישמעאל אינן מורישים למשומד נכסי אביו, סמכו רבנן למנעו בירושת אביו ". גם הרמב"ם מזכיר נוהג זה : " ישראל שהמיר יורש את קרוביו הישראלים כשהיה.

ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש, כדי שלא לחזק את ידיהם, הרשות בידן. ואם יש לו בנים בישראל, תינתן ירושת אביהן להן. וכן המנהג תמיד במערב ".

ייתכן שהתשובה, שאנו עומדים להביא קטע ממנה, לא נשלחה למגרב, אולם נודעת לה חשיבות רבה להערכת התנאים המדיניים והחברתיים באזור זה. וזו לשונה :

" ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל…הולך למקום שאין מכירין אותו ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל המצוות ; מקבלין אותו להיות כישראל כשרים ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו, שהכול יודעין שאם חוזר לשם הורגין אותו.

עד כאן סקרנו שאלות שנשאלו בנוגע ליחידים, גברים ונשים, שהמירו דתם במסיבות שונות. בימי שמד המייחדים נעשתה בעיית המשומדים בעיית הכלל והביאה חלק ניכר של עם ישראל עד משבר. לקהילות ישראל בצפון אפריקה ובספר ניתנה הברירה : לקבל את דין האסלאם או למות.

רבים, ואולי הרוב של אוכלוסיית המגרב, נכנעו והצילות את חייהם. כשוך גל הרדיפות באו ימים של רוגע ושקט יחסי, ולא נשקפת עוד סכנת נפשות לאלה שנותרו בחיים כמאמינים בשליחותו של מוחמד למראית עין, או כנהנים מן הספק, שאין שואלים אותם במפורש לדתם.

כעבור זמן נתחדשו הגזירות, לפחות בפאס, מקום מושבו הזמני של הרמב"ם, ולאחר מכן באו גזירות הפלייה חמורות כלפי דור שני ושלישי של שהיו מוסלמים כלפי חוץ, אבל החזיקו בדת אבותיהם והנחילוה לבניהם.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבר, אישה, אוכל, פתגם

מי שמת שבע שלא יקום (די מאת סבעאן מאיקומס)

מי שעושה חשבון – לא אוכל (די חסבהא מאכלהא)

רגל שהלכה אכלה (ארזל די מסאת תעסאת)

העין אוכלת ראשונה (אלעין כאתסבאק תאכל)

החיים והאוכל והמוות והאוכל (אלעיס ולמאכלא ולמות ולמאכלא)

האוכל, מפני שהוא תופס מקום מרכזי בחיי המרוקאי, זכה לתפוס מקום חשוב גם באוצר החוכמה שלו – הפתגם. הפתגם הוא שפת האיכר והאדם הפשוט. לרוב מעדיפים אלה לשתוק, אבל אם צריך להביע דעה או לבטא מחשבה אז פונים לפתגם. וגם כשמדובר בתחומי חיים שאינם אוכל, יופיע האוכל כדימוי מרכזי:

לא נפלו לי מים על הקמח (מה טאחלי מא פדקיק)

מובילי הלחם רבים יותר מהכיכרות (אטרארחא כתר מלוסאלי)

תבשיל טוב מתגלה מוקדם (אלעסא אטיבא בכרי כאתבאן)

ביום גשם לא חסר מים לתרנגולות (נהאר אססתא מא כא יכסם לדזאז מא)

מה שחסר לך מהקצב, תשלימי בתבלינים (די כטאק מלגזאר כממלו בליבזאר)

ניסיון, חוכמת חיים, פילוסופיה ואידיאולוגיה שמחייבים ביטוי עשיר ומורכב זוכים כאן לזיקוק, לתמצות ולסיכום ציורי בצורת פתגם שהוא מין יהלום קטן, סיפור, ציור, מטפורה.

לא כואב לי מות החמור, מה שכואב לי זה שמחת החמרים (מא ביאס מות לחמאר ביא גיר ספאיית לחמארא)

עבור על ואדי גועש ואל תעבור על ואדי לוחש

(גוז על לוואד אלהרהורי וואלא תגוז על לוואד אסאכותי)

העבודה מנצחת את הניר (אלכדמא כאתגילב אלוורקא)

ככל שיש לך, כך חסר לך (קדד אממא ענדק, קדד אממא כססק)

בטיפות גואים הנהרות (בנקאטי כאיחמלו לווידאן)

הפתגמים הם הספרות שבעל פה של תרבות עתיקה. חלק מהכפר, השמים, האדמה, הנחל והמעיין. לא ידוע מי יצר אותם, והם שם מקדמת דנא, סימן גלוי לתרבות יהודית ערבית משותפת. טהורים. לא מקולקלים, לא משוחדים, לא מרמים, לא בוגדים. כמו מי המעיינות הזכים שעוברים מסננת של אלפי שנים ולא נותר בהם פסול. אתה תמיד יכול לסמוך על הפתגם. הוא לא ירמה אותך. אין עליו פחד של רב, אלוהים, מלך או מולדת. הוא לגמרי עצמאי ובלתי תלוי, ותמיד הוא שם להנחות ולהראות את הדרך.

טיפש שיש לו מזל, לא צריך שכל (אלחמק די ענדו אלמזאל מאיחתאז יעמל עקלו)

מי שראית רוכב על מקל, תגיד לו מברוק הסוס (די ריתו ראכב עלא קסבא קולו מברוק אלעאווד)

שאל את המנוסה ואל תשאל את הרופא (סיל למזררב ואלא תסיל אטביב)

שתום עין בבית העיוורים נקרא יפה עיניים (אלעמס פדאר לעומיין כאיתסממא כחל לעיון)

תתרומם העין עד אין סוף, הגבה מעליה (תעלא לעין חתא תעייא, אלחזאב פוק מנהא)

לעולם לא יהפוך המשי לסמרטוטים (עממר לחריר מא ירזע רוואדי)

הפתגם, כמו הבישול, נראה כהמצאתה של האישה. מין שפת סתרים ציורית, בה היא מרכלת עם שכנתה עם קריצה, רמיזה, אירוניה והומור. דרך להסוות את האמירה הישירה, שעשויה להיות מסוכנת, בעולם בו האישה חיה במחתרת:

מי שלא יכולה להיות כוכב בשמים, תהיה נר בבית

(די מאקדרתס תכון נזמא פסמא תכון סמאעא פדאר)

מי שאין לה במה להתפאר, תקנה נפה

(די מא ענדהא באס אתענא, תסרי גרבאל)

מי שאוהב יופי, יסבול את ייסוריו

(די כאיחבב אזזין כא יסבר לעדאבא)

כשהיופי הולך נשארים סימניו

(מדי כאימסי אזין כאיבקאוו חרופו)

עם הפתגם אתה חוזר לשורשים, לעולם של נעירת החמור וקריאת התרנגול, לתעלת המים, טחנת הקמח, המאפייה, הכבשה, הטאגיין, החיים והמוות, האהבה, האישה והגבר:

עלו בשניים, ירדו בשלושה

(טלעו בזוז הוודו בתלאתא)

זהרה הלכה להביא קוסבורה, חזרה בשישה חודשים הרה

 (זהרה מסאת תזיב לקסבור, זאת חבלה מן סתת סהור)

עלתה מן הנהר ורגליה יבשות

(טלעת מלוואד ונספו רזליה)

אם ניצחו אותך גברים בשוק, בוא על המסכנה בבית

(אילא גלבוק ארזאל פסוק אזי לגאירא פדאר)

הנישואין מצווה והגירושין מצווה

(אזוואז מצוה אוטליק מצוה)

השותף שנה, השכן שנה והבעל שנה

(אסארק עאם, אזאר עאם וראזל עאם)

הנשים שרות וחורזות חרוזים.

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים : 

שיר לכבוד אליהו " הדליקו אורות "

סעלו לקנאדיל בזזית אסאפי

הדליקו נרות בשמן זית זך

סידנא אליהו, סנידא עלא כתאפי

אדוננו אליהו, על כתפי נסמך

סעלו לקנאדיל זידו למנארא

הדליקו נרות והביאו המנורה

אבייאד ישראל למכ'תארא

אשרי ישראל, אומה נבחרה

אבייאדי אנא ליום וללילה

מאושא אני ביום ובלילה

סידנא אליהו דאכ'ל אל מילה

אדוננו אליהו נכנס למילה

סעלו לקנאדיל, זידו לפתיילא

הדליקו נרות, והוסיפו פתילה

אבייאד ישראל בדדין למילה

אשרי ישראל בדת המילה

הנשים שרות וחורזות חרוזים.

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :

כניסתו של " מלאך הברית " מלווה תמיד בפיוטים ושירים מיוחדים לכבודו

סכון האדאכ אללי דכ'ל לבאב דארנא ?

מי זה הנכנס אל פתח ביתנו ?

אילא מא נגדבס, סידנא אליהו זאיינא

אם אינני טועה, אדוננו אליהו בא אלינו

אבייאדי ביה, אנא, יא אימא, אבייאדי

מאושרת בו אני הו אימא, אשרי

פרחו לחבאב וזאדו זיראני

שמחו הקרובים וגם שכני

סכון האדאכ אללי טלאע לדרוז דסלאA

מי זה העולה במדרגות בית הכנסת

אילא מא נגדבס, אליהו טאלע יקרא

אם אינני טועה, אליהו עולה לקרוא ( בתורה )

על ראשה של המיילדת מורעפים מכל עבר, דברי שמחה והלל לבורא עולם, שהציל אותה מחבלי לידה, ורינה וצהלה לתינוק העומד להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. כל הבאים, קרובים ורחוקים, מרעיפים שפע ברכות על ראש היולדת המתוארת כמלכה, בשירים שלפנינו, ועל עוללה.

מאחר שיום הברית הוא יומו של אליהו זכור לטוב וגם יומו של התינוק העומד עוד מעט להיכנס בבריתו של אבי האומה, הנשים מנצלות רגע זה ומתפללות לבורא שהילד יגדל, ילמד ויחיה לאימו. את תפילותיהן, הן מבטאות בשירים הבאים.

הנשים שרות וחורזות חרוזים.

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים : 

אננפיסא ומוממו

היולדת והתינוק

אנפיסא צלטאנא, ומממו בתחאז

היולדת מלכה, ועל ראש התינוק כתר

מרצצע בדדייאמאנט, ווייאקות וויבריז

משובץ ביהלומים וספירים, ופז זוהר

שופהום פלפראצ, מן דהאב לעאלז

הבט בם על יצועו, מעצם השנב

וודדרעאן מפרוגין, מו דהאב לוויז

וזרועותיו יצוקות, ממטבעות זהב

וויזור לסריר, מן כייאר לחדיד תנסאז

סדיני המיטה, מאריגי משי שזורים

וורוואק מן ברוקאדו לזיל, סגל אינגליז

ווילונות קטיפה לנוי, מלאכת האנגלים

ווחזאבאת מכתובין, בסי חרוף עזאז

וקמיעות כתובים, באיזה אותיות יקרים

וומאן קראהום בלםרחא, וגנני וויהיז

והקורא אותם בגילה, ישורר ויעלוז ביקר

ווחזאב כתאמו, הווא אליהו הנביא לעזיז

וקמיע טבעתו, הוא אליהו הנביא היקר

לאור חכמי מרוקו וצפון ◆ חג הסוכות ◆ תורת אמך הקצר
◆ אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין, מוסדות תפארת מיכאל,

לתגובות או קבלת הגיליון השלם : ma0527145147@gmail.co
א. עידי הסוכה. מנהגנו לעשות בארבע פינות הסוכה עדים מקני סוף והם גבוהים
יותר מהסכך. הרה"ג שמעון ביטון שליט"א הסביר מנהג זה היה בכפרים במרוקו
שם היהודים היו מפוזרים וגרו רחוק אחד מהשני וטעם העדים היו מאד גבוהים,
וכך כל מי שראה אותם מרחוק ידע ששם יש סוכה. וטעם נוסף אמר הרה"ג שלום
גבאי זלה"ה רב העיר מראכש, היות שהרבה סוכות במרוקו היו בחצר המוקפת
אכסדרה, שקירות הסוכה היו מרוחקים מהסכך, ובינם לבין הסכך הייתה תקרה
וכדי למנוע מכשול ישיבה תחת התקרה, היו תוחמים את הסוכה הכשרה בארבעה
.) עמודים, שנמצאים בארבע פינות הסוכה, כמובא בספר זוכר ברית אבות )עמוד 531
ובספר אם הבנים שמחה )סוכות(. הביא טעם נוסף העדיים לשם היכר שסוכה זו לשם
מצוה ולא לשם נוי, ועוד טעם הביא, משום זה אלי ואנוהו. וכן מנהג לוב )מפי הגאון
הרב ציון בוארון(.
ב. מנהגנו להניח הסכך גם על דבר שמקבל טומאה, מלבד המחמירים. נחלקו במשנה
)סוכה כא ע"ב(, הסומך סוכתו בכרעי המיטה, כשרה, רבי יהודה אומר אם אינה יכולה
לעמוד בפני עצמה פסולה, ונחלקן בדברי רבי יהודה רבי זרא ורבי אבא בר מלל, חד אמר
מפני שאין לה קבע וחד אמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה, וכתב הגר"י משאש
בשו"ת מים חיים )ח"א סימן רס(, פסק שמותר לסכך ע"ג דבר שמקבל טומאה וז"ל ואף
שיש לקוצר דעתי איזה פקפוק בזה, מ"מ המנהג פשוט להתיר. ובשו"ת דברי שלום ואמת
עמאר )סימן יז עמוד ל(. וספר לי בוגר ישיבת אור ברוך שביקר בסוכת הגאון הרב גבריאל
טולדאנו, וביושבו בסוכה ראה שהסכך מונח ע"ג ברזל וכדומה, ולא ידע אם לשאול את
ראש הישיבה בדבר זה, ושראה ר"י את מבטו לעבר הסכך, השיבו שכן מנהגנו לסכך ע"ג
דבר המקבל טומאה. ומ"מ מצינו מספר חכמים שהחמירו בדבר שו"ת ישמח לבב )חאור"ח
סימן טז(, וכן בשו"ת יפה שעה )סימן מב(.
ג. קישוטי הסוכה. מקשטים את הסוכה בבדים נאים, והיו תולים רימונים, אשכול
תמרים צהובים, וכן אשכולי ענבים, וכתב בנוהג בחכמה )עמוד קלז(, וכתב בספר כרם דוד
כתב רמז לזה " סלסלה הוא תרוממך ר"ת וס"ת סוכה, סלסלה הוא תרוממך תכבדך כי
וכו' )משלי פ"ד פסוק ח(, ר"ת סוכת.
ד. ראוי להתנות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא מותר להשתמש, כגון שנרטבו
הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזורקן לאשפה )אם יש פסוקים, לגניזה(, שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדין שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. )חתם סופר או"ח סימן קפד(.
ה. בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת
ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד )חו"מ דף רט ע"ג(, ובשו"ת נופת צופים בירדוגו )דף ד ע"ד(.
ולדינא אם נעשה מותר בקניה. ומ"מ אם אין שימוש בקישוטים פשיטא שצריך לגונזם.
ו. מנהגנו שמיחדים בסוכה כסא לכבוד שבעה רועים, וכתב החיד"א במורה באצבע )אות
רפט(, שיש להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה
כסא לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא
אתי. וכך נהגו בצפרו, מראכש, פאס ועוד )מפי הגאון רבי יהושע מאמאן(. ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר )סימן לב אות ה(. וכתב בספר כתר
שם טוב )ח"ז עמוד יג(, וכן המנהג בארץ ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
ז. האתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, ומה גם שיש אתרוגים שכשרותם הינם
בגדר מסתמא שאינם מורכבים וכו'. ואתרוגי מרוקו ידועים בחזקתם מאבות אבותינו וכן
ידועים ביופיים. כמובא בספר ביכורי יעקב בתוספת בכורים )ס"ס תרמח(, וז"ל ובשנה הזאת
קבלתי אתרוג ממרוקו יפה ומהודר בכל מיני הידור ובכל סימני הכשר, אשר עדין לא ראיתי
כמוהו ע"כ. וכ"כ בספר ערוך השולחן )סימן תרמח(, שאתרוגי ארץ ישראל ואתרוגי מרוקו אינם
מורכבים, וכשרים למצות לולב. לכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי מרוקו )תימני(,
שידועים בכשרותם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם בלי פקפוק, ראה
עדותו של הגאון הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ד או"ח סימן עו(. וכן העידו עליהם
גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר ישרי לב )דף א ע"ב(, שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן
נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד
)ח"ו מערכת ד מינים דף עג(, וז"ל ואתרוגים הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש
מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם
שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף
אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו מאבותינו
ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי שום פקפוק.
וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גרעינים. דיברתי עם הרה"ג הרב
שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שבמושב בית עוזיאל יש פרדס אתרוגים יוצאי
מרוקו, וראה שיש שאין להם גרעינים ויש שיש בהם גרעינים, וכ"כ בשו"ת נתן דוד )סימן ט(,
וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על אתרוג מרוקו.
וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הקפיד
לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה של שכונת שמואל
הנביא, שסדנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג מרוקו.
מפאת נדירות ארבעת המינים באותם ימים, רק שלושה מבני הכפר אולדמנצור שלמדו
במראכש, רבינו, רבי דוד סויסה ורבי יעקב אבוקסיס זכו להם, שליח מיוחד היה מגיע
מהעיר מראכש וארבעת המינים בידו, על אותם ארבעת המינים היו כל בני הכפר מברכים.
וכך היו במקומות רבים. לעומת הלולב והאתרוג היו הערבות מצויים בשפע בכפר, בני הכפר
היו קוטפים את הערבות בנהר שהיה עובר בסמוך לכפר, כך גם היו ההדסים גדלים בכפר
לרוב, וכשכך היה המנהג להחליף מדי יום את הערבות שהיו נבלות מרוב שימוש.
ח. כיום יש מספר פרדסים של אתרוגי יוצאי מרוקו בארץ ישראל, ויש להעדיפם על פני
אתרוגי מרוקו שגדלו בחו"ל. והרב שדי חמד )מערכת ל כלל קמא אות לב(, כתב בשם גדולי רבני
ישראל שלא לצאת ידי חובה אלא באתרוגי ארץ ישראל, וחתמו על כך כמאה וערים רבנים
חשובים. ולכן כשעלה לארץ בפעם הראשונה הצדיק בבא סאלי, שאל את הסבא קדישא
המהרש"א אלפנדרי זיע"א, אם יש להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל, משום קדושת הארץ,
או מרוקו שהם בלתי מורכבים, המהרש"א אלפנדארי ענה בפסקנות, שמי שיש לו אתרוג
שהוא בלתי מורכב, יברך אך ורק עליו, ומאז המשיך לברך על אתרוגי מרוקו כמובא ישראל
סבא )עמוד 922 (. ופשוט שכיום יש אתרוגי יוצאי מרוקו בארץ ישראל עדיפים על פני אתרוגים
המיובאים ממרוקו. ראה בשו"ת יפה שעה )א"ח סי' מד(, שיש להעדיף אתרוגי א"י.
ט. מנהגינו ליטול הלולב השדרה נגד פניו ונותן בד אחד של הדס מימין ובד אחד משמאל
ואחד באמצע והערבה אחת מימין ואחת משמאל תחת ההדס וההדס יהיה יותר גבוה
באורך למעלה יותר מהערבה שהרי הוא מוקדם בפסוק ע"כ כמובא בספר מעשה בראשית
)ח"ב מצוה שכד עמ' 145 (, וכך נהגו בעיר פאס )מפי הרב שלמה אבן דאנן(, ויש שנהגו להניח ההדסים
מימין וערבות משמאל.
י. המנהג באולדמנצור להרבות בהדסים בארבעת המינים, כמנהג מראכש. וכן נהגו בהרי
האטלס, ובדמנאת )הרב מאיר אסולין רבי שלמה פחימה והרב ניסים זאגורי רב ישוב תירוש(. מהטעם זה
אלי ואנוהו. וכתב הרמב"ם )הלכות לולב פ"ז ה"ז(, וז"ל כמה נוטל מהן, לולב אחד, ואתרוג אחד,
ושני בדי ערבה, ושלשה בדי הדס, ואם רצה בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף, ונוי
מצוה הוא.
יא. מנהגנו שאת הלולב היו מקשטים בחוטים מצבעים שונים ועל ראשו מניחים כדור
צמר ככתר הלולב, אבל לא במקום אחיזת הידים והטעם 'זה אלי ואנוהו'. וכתב בספר
נהגו העם )חג הסוכות אות ה(, היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי משי בצבעים מראשו
ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש לחציצה. וכך נהגו יהודי
אלג'יר. ומנהג זה קדום ומובא במסכת סוכה )עמוד לז(, תניא אמר ר' מאיר מעשה
ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות )חוטים(, זהב. ונחלקו התנאים
האם מקשטים את הלולב גם במקום אחיזת היד בלולב. רבה סבר שלא יקשטו את
הלולב במקום אחיזת היד משום חציצה. ורבא סבר מותר לקשט גם במקום אחיזת
היד והטעם משום שכל לנאותו אינו חוצץ, ולכן הקישוט בטל גבי הלולב, והרי"ף פסק
כרבי מאיר, והרא"ש פסק כרבא, ומנהגנו להחמיר שלא לקשט במקום אחיזת הידים.
)דברי שלום ואמת דף 594 (. גם בארץ נהג כן הגאון הרב אפרים שלום אנקאווא זצ"ל נולד
ושימש גם דין בעירו סאלי, ואח"כ דין במראכש, וראב"ד באוזדה. )מפי בנו הרה"ג רבי עמרם
אנקאווא ראש כולל בי"ם(.
יב. נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לכבוד יום טוב שמברכות ברכת להדליק נרות
יו"ט וברכת שהחיינו. וכתב בספר נהגו העם )שבת אות ז(, לא חילקו בין הדלקת נרות
שבת ליו"ט.
יג. בתפלת ערבית של שבת שחל בחג אין אומרים במה מדליקין כמובא בש"ע )א"ח סי
ער(.
יד. נהגו אנשי מעשה, בכל ערב בימי הסוכות, טרם שנכנסים לסוכה, מזמנים את
האשפיזין, ולפי הנהגה של האדם בקדושה וטהרה כך זוכה לאורחים בחשובים
האושפזין ראה בספר שופריה דיוסף אדהן )עמ' צד רמזי הסוכה(.
טו. מנהגנו בעת אמירת הקידוש שכל המסובים אומרים יחד עם המברך, מלבד
הפתיחה והחתימה הברכה שאומר המברך לבדו. ונראה שנהגו כן מטעם זה כי הם
צריכים לכוון לשמוע כל מילה מפי המברך, וקשה להם לכוון לשמוע כל מילה מפי
המברך, וקשה להם לכוון בכל הברכה בשתיקה כי יהיה ליבם פונה לדברים אחרים.
וכתב כיע"ז כתב הטו"ר בשם הרא"ש שברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם ש"ץ
בשתיקה, וגם אם היה מכיון ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים הרי הפסיד
הכוונה כי הפסיק באמצע, אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם היה קורא מקצתה בלא כונה
יצא.
טז. בליל שבת ויום טוב אחר הקידוש מברכים ברכת "לישב בסוכה" הכלולה בקידוש
ואז יושב, אבל בחול המועד מנהגנו שמברכים ברכת המוציא ולאחריו לישב בסוכה.
ואין צורך לעמוד ולברך ברכת לישב בסוכה ואז לשבת )בית שמ"ש הלכות סוכה פרק ו' הלכה יב(.
ראה בשו"ת שמש ומגן )ח"ד סימן מז(, ובשו"ת מקוה המים )ח"ג סימן נט(, ובספר ישראל סבא
)עמוד 92 (, ובספר קרבן מנחה )פרק נא סעיף יא(.
יז. בליל הראשון של חג הסוכות מנהגנו לאכול את הכזית הראשונה, ללא לפתן )כדוגמת
ליל הסדר(, ובעיר פאס למחרת ליל הראשון, אחר תפלת שחרית, הקהל עובר ליד הרב
באמירת שבת שלום, וכאשר הרב לוחץ יד הילדים, שואל הרב, נו אכלתם כזית לחם )מפי
הזקנים(.
טז. מברכים ברכת ליישב בסוכה על אכילת פת וכן על חמשת מיני דגן אם קובע עליו
חשיב קבע וצריך סוכה )ש"ע סימן תרלט ס"ב(, וקבע הוא 032 גרם. ויש דיון מה הדין באכילת
קוסקוס, מצד אחד הוא מחמשת מיני דגן ומצד שני היות ואינו מעשה קדרה ולמרות
שיאכל אכילת קבע, אינו מברך ברכת המזון, האם יברך ברכת לישב בסוכה, בכך נחלקו
הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בספרו שו"ת מקוה המים )ח"ג סימן נט(, וז"ל לענין הכוסכוס,
שיש לברך עליו לישב בסוכה אם קבע סעודתו עליו וכ"ש הב"י שם והמגן אברהם סק"ו
וכו. והגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים )ח"ג סימן אלף תתיא(, דאינו רשאי
לברך על אכילת הכוסכוס ברכת לישב בסוכה, דדוקא פת שיש לאחריה ברכת המזון או
פת הבאה בכסנין כשקבע עליה סעודה וחייב ברכת המזון, יהיה רשאי לברך ברכת לישב
בסוכה, אבל באכילת הכוסכוס שמברך לאחריה ברכת מעין שבע וכל שכן אורז שבכל
אופן אין בו אלא בורא נפשות, כל אלו אין טעונים ברכת סוכה, וכן המנהג הפשוט. וכתב
בספר קרבן מנחה )פרק נא סעף יא(, יש דברים שיש בהם מחלוקת אם לברך לישב בסכה,
כמו אכילת מזונות ואנו לא מברכים לישב בסכה, רק בסעודות של צהרים, ערב ובוקר
לכן טוב לפטור לכיון בדעתו בעת ברכת לישב בסכה עד לסעודה הבאה. }כמו שברכה
זאת נפטרים שהיתנו בסוכה והשינה{.
יז. מנהגנו לאחר הקידוש לברך מספר ברכות כגון ברכת האדמה, עץ, בשביל להשלים
למאה ברכות בשבת וה"ה ליו"ט. ויש שרצו לפקפק על מנהגנו שלכאורה גורם לברכה
שאינה צריכה, שהרי בתוך הסעודה יאכל מהם וא"כ הפת פוטרתם. וכתב הבן איש חי
)ש"א פרשת מסעי אות טז(, פסק השל"ה דדוקא בחול לא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה
צריכה אבל בשבת מותר לגרום על מנת להרבות בברכות. וכך נהג בקודש סדנא בא סאלי
לאחר הקידוש לברך ברכות להשלים למאה ברכות בשבת.
יח. מנהגנו להדליק נר בכל ימי סוכות לכבוד האושפיזין, ביום הראשון אומר, הריני
מדליק נר לכבוד אברהם אבינו ע"ה. )זוהר פרשת אמור(. )צריך זהירות מפני הדלקה ה"י(.
יט. אנשי מעשה הקפידו במערב, להזמין בכל יום אורחים לסוכה כדעת הזוהר הקדוש.
וכן נהג הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל גם בארץ שבכל יום יבא על שולחנו אורח, לקים דברי
הזוהר פרשת אמור )דף קד ע"א(, שבכל לילה יזמין אצלו או ישלח לו לביתו. ובליל א' יאמר
זה הסעודה שאני נותן לעני, הוא לכבוד אברהם אע"ה וכן מובא בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקפא הלכה ו(, ואם אין לו ענים יתן צדקה בכל יום לכבוד אותו אושפיזין.
וכתב הש"ך על התורה )פרשת אמור(, וז"ל ולא יכניס לתוכה עכו"ם, שהסוכה צלה
דהמנותא ועכו"ם לית ליה מהמנותא, ואז בורחת הקדושה וז' הצדיקים מקללים קללות
נמרצות וכו'. כמובא בספר כף החיים סופר )סימן תרלט אות ו(. ונ"מ מי שיכול יסעד בעצמו
את הנצרך ולא יקרא לעכו"ם, ואם נכנס מעצמו, לא יגרשנו שהרי לא קראו, וגם מפני
דרכי שלום.
כ. מי ששכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון ביום טוב מלבד יום טוב דסוכות ופסח שלכל
הדעות חוזר, בסעודה הראשונה של לילה ואחת של יום, אם סיים ברכת המזון פסק
הש"ע )סימן קפח ה"ו(, יחזור לברך מראש, וכך פסק הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן )ח"א
או"ר סימן יג אות א(, שכתב שמנהג מרוקו לחזור בכל סעודות ימים טובים כבשבת וכ"כ
בספר שופריה דיוסף בירדוגו )סי' יח(, כתב דוקא בסעודה ראשונה של לילה ואחת של יום.
ומאידך העיד הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע )ח"ג אורח חיים סימן כח(, שלא ראה כן בעיר
צפרו, ומראכש. שחוזרים לראש ברכת המזון דאמרינן ספק ברכות להקל. )חוץ מיו"ט
הראשון של סוכות, ופסח שחיובו התורה(, ולכן נראה לענ"ד שכל מקום ע"פ מקומו,
הגר"ש משאש פסק שחוזר לראש שכן פסקו בעירו מכנאס. והגר"י מאמאן אמר את
מנהגי צפרו, ומראכש שלא חוזר ומברך. ומנהג תוניס כפסק מרן שמי ששכח להזכיר
יעלה ויבא שעליו לחזור ולברך ולא רק בליל ראשון של פסח וסוכות אלא בכל הסעודות
של ימים טובים כמובא בספר עלי הדס )פרק י הלכה ח(.
כא. מנהגנו באולדמנצור ובעוד מקומות, לקרא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג
סוכות לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד ביאורים )מפי רבי שלמה פחימה(.
כב. מדי יום מנהג אנשי מעשה ללמוד מהספר "חמד אלקים" המדבר משבעת הרועים,
המחולק לימי סוכות. כך נהגו במרוקו )מפי הזקנים(. והרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל הקפיד על
לימוד יומי בספר חמד אלקים, וגם ביום שהתקיים כנס עליה להקבלת פני רבו הושיב משהו
מבניו שיקראו את הלימוד היומי מהספר. וכן נהגו בק"ק, תוניס )הרב משה דידי(, אלג'יר )הרב
יצחק שורקי(. לוב )הרב ציון בוארון(.
כג. סדר נענוע הלולב ברוב מרוקו, כדעת האריז"ל, יחזיר פניו לצד דרום וינענע, ואחר כך
יחזיר פניו לצפון וינענע, למזרח וינענע, ובעודו עומד לצד מזרח ינענע מעלה ומטה, ויחזיר
פניו למערב וינענע. וידוע שבמרוקו נהגו על פי הפשט, ופסק השולחן ערוך )סימן תרנא סעיף י(,
שיש לנענע דרך ימין, מזרח, דרום, מערב, צפון, וכתב מורנו הרב שלום משאש בשו"ת שמש
ומגן )ח"א או"ח סו"ס טו, וב"ג סי' נז ס"ה(, שכנראה מנהגנו במרוקו קודם מר"ן ז"ל, וכן מנהג יהודי
צפון מרוקו כמובא בספר מעשה בראשית )ח"ב מצוה שכד עמ' 145 (, וכן כתב בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקצג סעיף טו(, וכן הוא מנהגנו ע"פ האריז"ל, ובספר קרבן מנחה )נז ס"ו(, וכן
בפאס נהגו לנענע ע"פ האריז"ל )מפי הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן(. וכן נוהגים יהודי תוניס )הרב משה
דידי(.
כד. מנהגנו בהושענות להקיף גם בלי ארבעת המינים. כתב הש"ע )סימן תרס הלכה ב(,
שנוהגים להקיף גם מי שאין לו לולב, והרמ"א שנוהגים שמי שאין לו לולב אינו מקיף.
מנהג יהודי צפון מרוקו שמי שאין לו לולב שאינו מקיף כפסק הרמ"א כמובא בספר
מעשה ניסים )ח"ב מצוה שכד עמ' 143 (, וכתב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן
)ח"א או"ח סו"ס טו(, מנהגנו שגם מי שאין לו לולב יכול להקיף הבימה בהושענות, בעיני
ראיתי הרבה אנשים בבית הכנסת בקזבלנקה שמקיפין בלא לולב. וכך נהגו בבית הכנסת
בראשות הגר"ח שושנה זצ"ל כמובא בספר אור מרדכי )עמ' ל(. וכן יש שנהגו בלוב כמובא
בספר נחלת אבות )חג הסוכות אות יז(, וכ"כ מנהג תוניס כמובא בספר עלי הדס )פרק יא אות
יב(. וכן מנהג יהודי אלג'יר )מפי הרה"ג רבי יעקב גדז'(.
כה. בהושענות מקפים את התיבה בכל ימי המועד. ומנהג יחודי ליהודי אלג'יר, אחר
הושענות, מניחים את הלולב, ובתפלת מוסף עד אחר החזרה, אומרים כתר ובידיהם
אוחזים בארבעת המינים, וכך כתב הש"ע )סימן צו ה"א(, וז"ל כשהוא מתפלל לא יאחוז
בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו
עליהם שלא יפלו, ויטרד ותתבטל כוונתו, ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו, כיון שהאחיזה
בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו, ראיתי בספר תפארת יוסף זליכה )א"ח סי' קלג(, כתב
בספר לקט הקציר )סי' לג סעיף כד(, עדות על החיד"א בשנת תקס"ה בליוורנו נהג החיד"א
להחזיק את הלולב מהושענות עד חזרת דמוסף )מפי הרב אליהו זיני(.
כו. מנהגנו שאומרים הושענות בשבת בלי הקפות, ובעת אמירת הושענות, ההיכל פתוח
)מפי הרב מאיר אסולין והרב אבן דאנן(. והוא מנהג הקדמונים וכך נהגו במרוקו. וכתב הטור
)אור"ח תרס(, וז"ל רב שרירא ז"ל כתב אין לומר הושענא בשבת, מפני התינוקות שישמעו
שאומרים בשבת כמו בחול וילכו ליטול גם הלולב. אבל כשאין אומרים הושענא מתברר
להם. ונראה דכיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם וכו', ואין צריך למנוע מלומר
הושענא, וכן פסק הש"ע )סימן תרס הלכה ג(, וז"ל יש מי שאומר שאין אומרים הושענא
בשבת, ולא נהגו כן. וכתב בנהגו העם )עמוד קלט(. ובספר ילקוט שמש )עמוד קלח(, שכן שמע
מהגר"ש משאש זצ"ל. וכך נהג הגר"ח שושונה זצ"ל בבית מדרשו כנזכר ללא הקפה )אור
מרדכי נז(. וכן במנהגי אלג'יר )פרק ז(, ובספר זה השולחן )עמוד עג(. וכן מנהג בתוניס היו
מקומות שהיו אומרים הושענות עם הקפות )מפי החזן ר' שמעיה הצרפתי(. ובג'רבא לא אומרים
בשבת כלל הושענות, ברית כהונה )מערכת ש אות י(. וכן נהגו יהודי מצרים, בספר נהר
מצרים )דף מח אות י(, וכ"כ סלוניקי בספר שולחן גבוה )סימן תרס אות ח(. וכ"כ יהודי לוב
כמובא בספר נחלת אבות )דף קמט(.
כח. מנהגנו שמי שאירע לו אבל בחג או אבל בתוך י"ב חודש על אביו ואמו שאינו עושה
הקפות. כדברי הרמ"א בהגה )א"ח סי' תרס ס"ב(, ראה בספר קצור ש"ע טולידאנו )סי' תרא
ס"ג(, וכך הנהגו הרה"צ רבי דוד סויסה, והרה"צ רבי מרדכי חזיזה זלה"ה, מרבני הישוב
מבשרת ציון שהם מדרום מרוקו )הרב כפיר דדון(. וכן מנהג צפון מרוקו כמובא בספר מעשה
ניסים )ח"ב מצוה שכד עמ' 143 (, )וכן שמענו מהרה"ג רבי דוד פרץ(.
כט. נשים פטורות ממצות נטילת לולב, שכל מצות שהזמן גרמא נשים פטורות, והמנהג
הנפוץ ברוב מרוקו שאין הנשים מברכות על הלולב.
ל. עולין לבית עלמין. ביום פקודה )יום השבעה, יום השלושים, יום השנה(, גם בימי חוה"ה פסח,
וסוכות. שמש ומגן )ח"ד אור"ח סימן סו(. והוא מנהג מכנאס. וכן בספר נהגו העם מנהג עיר
צפרו. )אבלות אות מד(. אומנם המנהג בע"ת מראכש שלא לעלות בימי המועד מלבד הילולא
של צדיק. )הערות למגן אבות יו"ד עמוד שצז אות מג(. וכן בעיר בני מלאל, קזבלנקה לא עולין לבית
.) עלמין. )מפי הרה"ג יחיאל בוחבוט(. וכן מנהג אלג'יר

◆ לאור חכמי המערב ◆ חג הסוכות ◆ בנתיבות אבותינו
המלקט: הרב אברהם אסולין – מוסדות תפארת מיכאל.

א. מספרים על הקדוש רבי דוד רפאל בירדוגו זצ"ל )בנו של הקדוש אדמו"ר
רבי יעקב בירדוגו המכונה "החכם זיע"א מעיר מכנאס שבמרוקו(, שהיה בכבודו
ובעצמו מקלף את קנה הסוף, מהם היה עושה את הסוכה, מיפה ומיישר את
הסכך. בעת העבודה היה שר שירים שחיבר אביו הקדוש ז"ל על הסוכה, הלא
הם כתובים בספרו "קול יעקב", וגם שירי המשורר רבי דוד בן חסין זצ"ל גם
הם כתובים בספרו "תהלה לדוד". )ילקוט שבע ח"ח דף ל)
ב. 'עישה' בתו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב ק"ק אולדמנצור במרוקו,
מעידה, כי רבינו לא היה יוצא מן הסוכה כל שבעת ימי החג, למעט בזמן
התפילה בבית הכנסת, וגם בביתו לא היה שוהה כלל אלא יושב בסוכה ועוסק
בתורה. והיה מסביר את ישיבתו בסוכה כל אותם ימים חלילה שלא להעליב
את האורחים החשובים האושפיזין שנמצאים בסוכה. ואף הנשים הקפידו
לאכול בסוכה.
ג. מעשה בצדיק בבא סאלי היה נוהג לישון בסוכה במשך כל שבעת ימי החג,
ואפילו בימי זקנותו ומחלתו, ישן בסוכה. בשנתים האחרונות לחייו נזקק הצדיק
לאינפוזיה, ועם האינפוזיה היה ישן בסוכה.
ד. מעשה היה בהרה"ג רבי חזקיה מדיני בעל שדה חמד זצ"ל, שהיה חולה
מאד, ולמרות הפצרותיהם של בני המשפחה, עמד על דעתו לישון בסוכה.
במשך הלילה הורע מצבו של הרב, ובנות המשפחה התלחשו כי שינת הסוכה
היא שגרמה להחמרה במצבו האנוש… קרא להן אביהם רבי חזקיה ואמר דעו
לכן, כי נגזר עלי למות באותה לילה, ורק בזכות השינה בסוכה זכיתי ונשארתי
בחיים.
ה. סיפר מעשה נפלא מהגאון רבי שמעון חיים פינטו על הגאון החסיד רבי
שלום בוזגאלו זצ"ל בעל "מקדש מלך" מהעיר מראכש שהיה עורך את כל
תפלות במשך החג בסוכה וסבר שדין סוכה כקדושת בית הכנסת, ואף את
צרכיו היה עושה בצנעא בסוכה )ולא כרב הבן איש חי(, וכך היה שלא יצא בכל
ימי החג מבית הכנסת, וקיים הפסוק בפשטות בסוכות תשבו שבעת ימים
)שמעתי מפי רבי אברהם בוגנים)
ו. הצדיק רבי שלום הלוי זצ"ל מחבר הספר נתיבות שלום ורב ק"ק אופראן וטהלה
במרוקו ובארץ רב ק"ק ביבנה, היה הרב מתגורר בקומה שנייה, והסוכה הייתה
בחצר הבנין, ובסוף ימיו סבל הרב רבות מכאובים ברגליו עד שהיה מדדי את
רגליו בהליכתו, ובכל זאת אם הרב חפץ לשתות אפילו מים שמותר לשתות מחוץ
לסוכה, החמיר על עצמו והיה יורד לסוכה ואפילו לשתיית מים כמעשה אבותיו
הצדיק סידנא בבא סאלי נהג ערב חג הסוכות ובידו לקח סרטי בד צבעונים והיה
מעטר בהם את הלולב לקיים מצות זה אלי ואנוהו, ואחר חג הסוכות היה לוקח
את הסרטים הללו ותופר אותם במו ידי בקצוות טליתו, משום חיבוב מצוה )סידנא
.) בבא סאלי עמוד 21
ז. גם בראש פנה היו הרה"צ הרב מסעוד אדרעי זצ"ל ובניו ישנים בסוכה שאינה
נעולה )מחוסר אמצעים להתקין בה דלת(. באותה תקופה היו מסתובבים בלילות
שועלים ותנים, ולמרות הסכנה הקפיד הצדיק לישון בסוכה, אפילו שאינה מגנת
כראוי. לגביו, מצות שינה בסוכה שקימה בפשטות ובתמימות, תגן עליו מסכנת
החיות הרעות. הרבנית לעומתו חששה מעט. על כן קשרה כלב וכבש בסמוך
לדלת הסוכה. ותפקידו של הכבש היה לשמש מאכל לחיה רעבה שתשביע בו את
.) רעבונה ותניח לישנים לישון את שנתם במנוחה )הצדיק מראש פנה עמוד 241
ח. כתב הגר"י משאש זלה"ה אודות הנהגת אביו הרה"צ חיים משאש זלה"ה וז"ל,
בליל י"ד בתשרי היה משתדל בכבודו ובעצמו בבנין ובתקון הסוכה, ואחר גמר
הבנין היה עושה לשכניו סעודה קטנה בט"י ומיני פירות ויין שרף ושירות וזמירות,
לגודל שמחת עשיית המצוה. ובליל ראשון של סוכות היה עושה סעודה גדולה
לכל השכנים תוך הסוכה, והיה שמח שמחה גדולה ונוראה לכבוד החג )תפארת
בנים על אבותם)
הנהגות לימי חג הסוכות
א. מדי יום מנהג אנשי מעשה ללמוד מהספר "חמד אלקים" המדבר משבעת הרועים,
המחולק לימי סוכות. כך נהגו במרוקו )מפי הזקנים(. והרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל
הקפיד על לימוד יומי בספר חמד אלקים, וגם ביום שהתקיים כנס עליה להקבלת
פני רבו הושיב משהו מבניו שיקראו את הלימוד היומי מהספר. וכן נהגו בק"ק,
תוניס )הרב משה דידי(, אלג'יר )הרב יצחק שורקי(. לוב )הרב ציון בוארון(.
ב. מנהגנו להדליק נר בכל ימי סוכות לכבוד האושפיזין, ביום הראשון אומר, הריני
מדליק נר לכבוד אברהם אבינו ע"ה. )זוהר פרשת אמור(. )צריך זהירות מפני הדלקה ה"י(.
ג. אנשי מעשה הקפידו במערב, להזמין בכל יום אורחים לסוכה כדעת הזוהר הקדוש. וכן
נהג הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל גם בארץ שבכל יום יבא על שולחנו אורח, לקים דברי
הזוהר פרשת אמור )דף קד ע"א(, שבכל לילה יזמין אצלו או ישלח לו לביתו. ובליל א' יאמר
זה הסעודה שאני נותן לעני, הוא לכבוד אברהם אע"ה וכן מובא בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקפא הלכה ו(, ואם אין לו ענים יתן צדקה בכל יום לכבוד אותו אושפיזין.
וכתב הש"ך על התורה )פרשת אמור(, וז"ל ולא יכניס לתוכה עכו"ם, שהסוכה צלה
דהמנותא ועכו"ם לית ליה מהמנותא, ואז בורחת הקדושה וז' הצדיקים מקללים קללות
נמרצות וכו'. כמובא בספר כף החיים סופר )סימן תרלט אות ו(. ונ"מ מי שיכול יסעד בעצמו
את הנצרך ולא יקרא לעכו"ם, ואם נכנס מעצמו, לא יגרשנו שהרי לא קראו, וגם מפני
דרכי שלום.
ד. ראוי להתנות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא מותר להשתמש, כגון שנרטבו
הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזורקן לאשפה )אם יש פסוקים, לגניזה(, שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדין שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. )חתם סופר או"ח סימן קפד(.
ה. בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת
ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד )חו"מ דף רט ע"ג(, ובשו"ת נופת צופים בירדוגו )דף ד ע"ד(.
ולדינא אם נעשה מותר בקניה. ומ"מ אם אין שימוש בקישוטים פשיטא שצריך לגונזם.
ו. מנהגנו שמיחדים בסוכה כסא לכבוד שבעה רועים, וכתב החיד"א במורה באצבע )אות
רפט(, שיש להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה
כסא לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא
אתי. וכך נהגו בצפרו, מראכש, פאס ועוד )מפי הגאון רבי יהושע מאמאן(. ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר )סימן לב אות ה(. וכתב בספר כתר
שם טוב )ח"ז עמוד יג(, וכן המנהג בארץ ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
לתגובות או לקבלת הגיליון השלם:

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

דוד שושנה.

נפטר כ"ב בשבט תרנ"ח. מחכמי מראכש. תואר כ " הרב הכולל החסיד העניו המקובל האלוהי " חיבר פירוש על התורה " שמן זית זך " כתב יד .

יהודה אוחיון בן דוד.

נמאה ה-18. מקובל, מחכמי מראכש

יהודה הצרפתי.

המאה ה-18. מרבני מראכש מקובל וחסיד

יוסף אלחדאד הכהן.

מתקופה מאוחרת. תואר כמלומד בנסים, חסידא קדישא.

יוסף אלמאליח בן יעקב.

נשתבח בפי חכמי דורו גם כחסיד ומקובל.

יוסף אצראף.

המאה ה-18. מכפר קאקאוו מנוף סוס, היה מקובל..והאריך ימים למעלה ממאה שנה.

יוסף אשורקי.

מחכמי פאס. ספר בית דין תואר כסובר הרזים

יוסף גבאי.

נפטר לפני תק"ט. רב ומורה צדק בצפרו. היה לו יד ושם בחכמת הקבלה.

ארזי הלבנון.

ממרוקו מהעיר צפרו. תלמידו של רבי משה בן חמו. כיהן בדיינות בעיר צפרו עם הרבנים ישועה בן חמו, יחייא באנון ויוסף עטייא. בצפרו היה לו חלק בששרב בבית הכנסת. גר תקופה נסוימת בערי פאס, ואף חתם בפסק דין עם היעב"ץ ורבי שמואל אלבאז בשנת בתק"ב.

בשנת התק"ט כבר לא היה בחיים, מבניו ידוע לנו רבי משה, שמילא מקום אביו בשררת בית הכנסת. רבי יוסף לו גם ויש בחכמת הקבלה.

יוסף נחמיאס בן מסעוד.

אולי ממראכש, בכתובה נקרא, חסידא קדישא ופרישא המקובל סוה"ר.

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר

והתוספות והרא״ש הביאו ראיה לאמת את דברי ר״ת, ממאי דפריך תלמודא על מתני׳ דאי שאסור להלוותם ולהלוות מהן, בשלמא להלוותם דקא מרוח לתו אלא ללוות מהם מעוטי קא ממעט ליה. ועל זה אמרו התוספות מעוטי קא ממעט ליה מכאן ראיה לפי׳ ר״ת דמיי׳ בלא רבית דמאי קאמר מעוטי קא ממעט ליה אם מלוה ברבית כדי להרויח. והרא״ש אחר שהביא דברי ר״ת הרחיב זה יותר ואמר: וכן משמע מדברי ד.גמ׳ דא׳ בשלמא להלוותם קא מרוח להו ואי ברבית מאי קאמר דקא מרווח לד,ו אדרבא ממעט לחו, ואף אם ת״ל דחשיב ליה ריוח במה שצריך עתה למעות, מכל מקום לא הוד. ליה למימר אלא ללוות מהם מעוטי קא ממעט ליה, כיון שלוה ממנו ברבית. באופן שהכריחו מדברי הגמ^׳, דהאי דאסר התנא להלוות להם אינו אלא בסתם, דבהא שייך למימר דקא מרווח להו, דברבית קאמר אדרבא מרווח ליה מלוה מעותיו ברבית. והרב הפוסק אמר לדחות זה, דכל ראייתם מהאי דאמר מעוטי קא ממעט להו, ובנוסחתינו חשב לדחות דברי הגאונים.

ואני נפלאתי מהרב עד דאמינא דכד נאים ושכיב אמד להאי מילתא, דגם אילו היתד. הראיה נדחית אי לא כתיב מעוטי קא ממעט ליד. לא היל"ל זה, דבודאי אנו חייבים לדחות נוסחתינו מפני נוסחתם, כי המה ידעו הנוסחא האמתית ומי לנו גדול מהם בתלמוד. כ״ש דגם אם לא נגרום מעוטי קא ממעט לתו בשאלת אמאי, אמור, זה דלא הוקשה לו אמאי אסור אלא משום דמעוטי קא ממעט להו הפך מאי דאמר בחלוקת להלוותם דקא מרווח להו. דאלו כן מה הוקשה להם דאמרו אמאי, ע״כ אינו אלא משום דממעט להו, והתלמוד קצר ואמר אמאי מפני שהוא קל להבין טעמא דאמאי. ועוד דסמיך למאי דאמר בחלוקת לשאול מהם דלעיל מיניה.

והנה ידעתי דיקשה עלי ויאמר דאם כן דסמיך אמאי דאמר לעיל, אמאי לקמיד. בחלוקת לפרוע מהם הדר אמר, אלא לפרוע מהם מעוטי קא ממעט להר, ולא אמר אמאי לחוד. בודאי כי לכאורה היא קושיא, אלא בוא וראה טעם תשובתם, והיא דבשני חלוקות אלו שהם חלוקת לישאל מהם וחלוקת וליפרע מתם, הוצרך לומר דממעט להו משום דהיא גופה קמ״ל, משום דלכאורה אין מהם מיעוט בחלוקת לישאל מהם, כיון דשאלה בעינא הדרא והוא עתיד להשיבה אליו נראה דאין ממנה מיעוט לשואל, לפיכך אמר דלאותה שעד. שאינה אצלו הוא ממעט להו, ובחלוקת לפרוע מהם גם כן לכאורה גם בזו אין בה מיעוט, לפי שסוף סוף הוא צריך לפרוע ואינו נותן מנכסיו דבר, לזה צריך לומר דממעט ליה דשמא אין עכשו המעות מצויים בידו. אבל בחלוקת ללוות מהן לא צריך לומר דממעט להו, כיון דמלוה לא הדרא בעינא ואינו יודע אם יהיה לו במה לפרוע אחר שיוציא המעות, ולזה לא אמר אלא אמאי. וכונתו לומר משום דממעט ליה, ולא אמרו משום דהא מיעוט נראה, וא״כ הראיה אמיתית והדין דין אמת. וכן הסכימו בו כל הפוסקים כולם, דבודאי מותר להלוות לגוים ברבית אפי׳ ביום אידם, וכ״ש כל השנה כולה דלית בהא חששא דאזיל ומודה, אחר שהוא מצר ומצטער על איבוד מעותיו, כי הרבית נושך בו כל היום וזה נוסף על צערו שהוא צריך לישראל ללוות ממנו, ועל מה זה יודה אדרבה יקלל באלקיו ופנה למעלה. וכן כתבה הריב״ה סימן קמ״ח  וז״ל: ואסור וכוי ודווקא בלא רבית אסור להלוותם אבל מותר להלוותם ברבית. ולא הביא על זה שום חולק.