מורשת יהדות מרוקו

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית

הטקסים הרבים הנוגעים לכלה והנערכים בבית הכלה, ובמרכזם טקס החינה שלפני יום החופה, ובן התקנה המסורתית שביסודם בבל קהילה וקהילה, נשאבו ברובם מן ההתנהגויות והמנהגים של האוכלוסיות השכנות שהקהילות היהודיות היו אתן במגע, בראש ובראשונה התרבות הברברית לגווניה הרבים בשבטים השונים ובאזורים השונים שבהם היא עוצבה וממשיכה להתקיים. יעידו על כך השמות הברבריים הרבים שנשארו גם בשימושן של הקהילות היהודיות, הן הכפריות הן העירוניות, שלא היו חשופות בשלוש מאות השנים האחרונות למגע תרבותי ישיר עם אוכלוסיות דוברות ברברית. רוב הטקסים נוהגים גם באוכלוסיות המוסלמיות של מרוקו דוברות הערבית, שגם הן המשיכו מסורות ברבריות והוסיפו עליהן מנהגים ערביים או נתנו למנהגים הברבריים נופך שונה ומשמעות שונה, כמו למשל טקסי החינה הנהוגים בבל החברות הערביות," גם אלה שלא היו במגע עם התרבות הברברית.

הערת המחבר : על טקסי החינה במרוקו ראו וסטרמרק, טקסי חתונה; לאוסט, בלולות. על טקסי החינה בקרב הקהילות היהודיות ראו כאן את פרקי התיעוד, וכן בן־עמי, החתונה.

קביעת משמעויותיהם השקולות של טקסים אלה ועול ההתנהגויות והפעולות המתנהלות במסגרתם בקהילות היהודיות אינה משימה קלה, לבד מן המשמעות הגנרית של חניכת הכלה והכנתה הנפשית והפיזית ליציאתה מחסות אביה ומשפחתה ומעברה לחסות בעלה. מטרה נוספת המושגת דרך טקסים אלה והמעניקה להם את משמעותם היא הפגשה ראשונה של החתן עם הכלה בביתה אך בנוכחות קהל בלבד; על פי התקנה של כלל הקהילות לפני העידן המודרני אמורים היו החתן והכלה שלא להיפגש במכוון לפני תחילת טקסי החתונה המאפשרים זאת. המשימה הסמיוטית אינה קלה כאן, משום שטקסים אלה לא זכו להיות מטופלים, לא במקורם ולא בגלגוליהם בפעלה החברתית בקהילות היהודיות במרוקו, בטקסטים כתובים או אורליים מפורשים בדומה ליתר הטקסים ההלכתיים שהוזכרו זה עתה. אולם את משמעויותיהם של רבים מטקסים אלה, ובכללם טקסי החינה ומריחתה של החינה על שערותיה של הכלה באחד הטקסים, יש לחפש באמונות מגמת מושרשות המטפללות ומטפלות בסגולותיהם של צמחים, כמו עיסת עלי החינה האמורה לשמש כחומר חיטוי; של אנשים, כמו בעניין עין הרע שיש להישמר ממנה; של רוחות ומזיקים המקנאים במזלה של הכלה ומאיימים עליה לפני התייחדותה עם בעלה; של פעולות מקדימות האמורות להשפיע על התנהגויותיהם הרעות של אנשים, כמו סתימת פי הכד כדי לסתום את פיותיהם של אנשים שעלולים להקים שערוריות, או כדי לשחרר את הכלה או את החתן מהשפעות מסוכנות, מאיימות או משתקות.

מערכים סמיוטיים נוספים בחתונה היהודית המסורתית נוגעים לערבים ולסדרים חברתיימ־כלכליים וחברתיים־תרבותיים, שנסתפק במנייתם כאן: סדר החליפין הכלכליים בצורת הנדוניה שהכלה הביאה אתה לבית החתן וסכום הכתובה שהחתן מתחייב עליו; האינטראקציה החברתית־התרבותית וסדרי הקרבה כמו אירוח מוזמנים בחתונה לאחר שהורי החתן או הבלה הוזמנו לפני בן בידי משפחות המוזמנים; טיפוח, חיזוק וניהול ״ההון הסימבולי״ של המשפחה דרך חגיגות פאר עד כדי פזרנות; הערכים האסתטיים של הקהילה בצורת פאר הלבוש, התכשיטים והאיפור של הכלה; ערכי החן והיופי הנשי במיוחד דרך שירי השבח לכבוד החתן והכלה; ולבסוף, משאבי האהבה והסולידריות של בני המשפחה העוטפים ברגשי אמפתיה ודאגה את הכלה ערב יציאתה מחיק משפחתה.

מתוך המילון תוספת שלי – אלי פילו :  : סֶמְיוֹטִיקָה

^ל (נ') [מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).

הערת המחבר : ״ההון הסימבולי״ גוגע ליוקרה ולסימגי הכבוד שמשיגים דרך הפעילות החברתית והפעולות המכוונות לכן. ראו על כך בורדיו, דיבור, עמי 75-68, 140-138.

לבל תרכובת המערכים הסמיוטיים האלה, היוצאים מניהול טקסי החתונה היהודית המסורתית ואירועיה, מיתוסף מערך משמעים ומשמעויות הנוגע לקיום הטקסים המסורתיים עצמם ולניהולם בהתאם למורשה המשפחתית והקהילתית. מערבים אלה נוגעים לעצם ביצוע הטקסים ולחוויות שהם מעניקים, וקראנו להם כאן משמעויות טבעיות פנימיות או משמעויות במעגל סגור, מבחינת הנוהגים לפיהם. הם מקבלים בזמנים מיוחדים מקום מרכזי בתודעה של בני הקהילה, בין היתר לאחר שהתפזרה הקהילה ופסק בה הקיום הסדיר של מסבת טקסיה. זכר הטקסים שעיצבו את הזהות הקהילתית והאישית והחוויות שהתלוו אליהם הופכים למוקד המשמעות העיקרי עבורם ולצורך שלהם לחוות אותם מחדש, בוודאי על פי התנאים החדשים שבהם הם חיים. הוא הדין, למשל, בחגיגות החינה, החוזרים ותופשות מקום חשוב בטקסי החתונה של יוצאי מרוקו בישראל לאחר שנעלמו מהם כמעט כליל במשך תקופה של כשלושים שנה לאחר עלייתם לארץ. טקסי החינה המחודשים נערכים בעיקר בידי משפחות המחתנות את בנותיהן, ובמיוחד כשהבת מתחתנת עם בן לעדה אחרת" במקרים אלה מקבל טקס החינה משמעות חברתית־תרבותית חדשה הכרוכה בצורך לשמר זהות תרבותית מקורית או להזדהות אתה ובצורך להצהיר בו בזמן על שימור זה או על הזדהות זו דרך קיום טקס שמזכיר במשהו את הטקס המקורי. משמעות חדשה זו של החינה משתתפת ביצירת לכידות חדשה שהמשפחה שמוצאה ממרוקו מנסה לעצב במערך טקסי החתונה שלה בארץ לאחר שנפרמה לכידותם הישנה.

תורת אמך◆פרשת השבוע לך לך

לאור חכמי מרוקו ◆מאתה מלקט: הרב אברהם אסולין

מוסדות תפארת מיכאל – אתר של יהדות מרוקו וצפון אפריקה

ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב, א).

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם, אמרו רז"ל (בר"ר לט, ט) שלא אמר המקום במפורש כדי להרבות לו שכר. במסכת אבות כתוב (אבות ב, י) "ושוב יום אחד לפני מיתתך", וכי אדם יודע מתי ימות?! … תירצו 

– ישוב היום, שמא מחר ימות ונמצא כל ימיו  בתשובה. ובזוה"ק אמרו, שהנשמה נקראת "אברהם" , ועפ"י זה, מה שכתב המדרש שלא גילה לו הקב"ה לאברהם להיכן ילך, כי הקב"ה אומר לנשמה לך לך מארצך וכו', ולא רצה לגלות עד היכן יגיע, כדי להרבות שכר התשובה של כל יום ויום. ומזה "אעשך לגוי גדול", שהם המלאכים הנבראים

ע"י תשובתו של כל ימי חייו.

ויקח אברם וכו' "אשר עשו בחרן"  (יב, ה).

כתב הדיין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל מרבני  העיר מכנאס, בספרו אמרי ברוך, שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים וכו'. ויש להתבונן מזה השגחת השי"ת כי היה רצונו שיהיו אברהם ושרה מכניסים בני אדם תחת כנפי השכינה, ויתכן דלהכי כבש מעיינם ולא הולידו עד זקנותם? – שאם היו יולדים בנערותם היו משגיחים רק על בניהם לחנכם בדרכי ה' כי מצוה זו עליהם רמיא, והיו נשארים כל בני דורם בלא השגחה ולא ידיעת השי"ת… לא כן עכשיו שהיו עקרים היתה השגחתם על כל בני דורם וזכו לקרבם תחת כנפי השכינה.

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…

כתב  רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, נראה לפרש הכפל "לך לך", היינו לך לך לבדך, מבלי שירשו בני אדם ומבלי להודיע להם, אלא בהסתר, כאילו אתה יוצא מחוץ לעיר. וגם שלא תצאו יחד אתה ושרה כדרך הנוסעים מעיר לעיר, אלא כל אחד לבדו, כי אם תעשו רעש ביציאה כדרך הנוסעים יהיה לך עיכוב. "ומארצך" – מישיבת ארצך, וכן מסיבת "מולדתך" שהם בני משפחתך, ויותר מזה מסיבת "בית אביך". ולא יצאו אתך אפילו חמורים וגמלים אלא אתה לבדך, כדי שלא יוודע להם שאתה נוסע לארץ ישראל ויעכבוך,  בגלל השכונה שגרת בה, ומחיבת הקריבה שקשה להם פרידתך מהם ויעכבוך.  ואמר: "אל הארץ אשר אראך", א"כ אברהם יאמר מי יראה לי הדרך אשר אלך בה, כי לא ילכו עימו אפילו חמורים וגמלים כדי שלא ירגישו בו בני העיר. לזה השיב לו הכתוב: " אל הארץ אשר אראך" – כי השי"ת יראך הדרך אשר תלך בה בלי פח ומורא. ונראה לי לפי זה, שהכתוב גילה לאברהם  המקום אשר הוא הולך, אלא הזהירו שלא יגלה לבני דורו מטע שאמרנו שיעכבוהו. 

ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה(יב, ג).

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל  בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, למה אמר מברכיך לשון רבים, ומקללך לשון יחיד? ועוד , היה לו לומר ואאור מקללך כמו ואברכה מברכיך… ועוד – למה שינה מקללה לאררה היה לו לומר אקלל מקללך, ואפשר לומר, כי על ידי הברכה שיתברך המברך יתרבו המברכים ויתמעטו המקללים, ואף אם ישאר רק אחד שיהיה בטל מיעוטו, גם כן אאור אותו, כדי שלא ישאר שום מקלל. או אפשר שהיו לו אהובים הרבה שהיו מברכים אותו, והיו לו מעט שונאים היפך הזמן הזה שרבו השונאים על האוהבים, ולכן כתב זה בלשון רבים וזה בלשון יחיד. והקדים ואברכה ואיחר אאור, להורות נתן, שלענין הברכה יברך המברך בהקדם האפשרי. ובקללה לא יאור המקלל תיכף, שמא יתחרט, ואם לא יתחרט אז אאור, לכן אמר אאור ולא אקלל, כי אאור יש בה ברכה וקללה, בלא וא"ו יש בה שני פירושים "אורה" "וארירה".

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וכו' (יב, ד).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, אברהם אבינו ע"ה בא להודיע, שאפילו  אם היה ה' מדבר עמו קשות היה הולך, והטעם הוא, על האמירה בלשון רכה ללכת מארצו לפיסו על קושי הפרידה. לזה בא לשלול שלא בעבור שפייסו בלשון רכה הלך, ואם לא כן לא היה הולך, אלא אברהם השווה האמירה לדיבור, וכאילו דיבר אליו קשות, ועם כל זה הלך. ויהיה כאשר כמו שדיבר, וכן כאשר עשה כן אעשה לו.

ואברם בן חמש שנים ושבעים שנהבצאתו מחרן (שם).

כתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, ומה בן חמש שנים בלא חטא, כך אברהם בן שבעים שנה היה כמו בן חמש. ובאומרו בצאתו מחר"ן, אותיות רחמן, בא לרמוז, שתמיד היה רחמן מיום יציאתו מרח"ם אמו, ומדתו  לרחם על עוברים ושבים, מאכיל אותם ומשקה אותם .

הודעה משמחת

ניתן לקבל במיל את סדרת

חוברות תורת אמך

     הלכה ומנהג ליוצאי מרוקו וצפון אפריקה

בברכת שלום שלום

הרב אברהם אסולין

לתגובות:a0527145147@gmail.com

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

המחלוקת בין הרומאניוטים לספרדים, כשהראשונים אינם מוכנים לקבל את סמכותם של חכמי המגורשים שאין בידם כתב־סמיכה, ואלה האחרונים מזלזלים בחכמתם ובתורתם של הרבנים הרומאניוטים תושבי הארץ, ואינם מקבלים את מרותם של הדיינים הראשיים בקושטא המאושרים — או לפחות המוכרים — על ידי השלטונות העות׳מאנים גרמה, שלאחר פטירתו של ר׳ אליהו מזרחי נתבטלה משרת הדיין הראשי בעיר הבירה ויהדות הקיסרות נשארה ללא דובר רשמי, שייצג אותה לפני השלטונות

הערת המחבר : נדמה, כי יש לקבל את דבריו של ר׳ יוסף סמברי (נויבויאר א, עמי 138), כי הסולטאן מוחמד המכונה ״הכובש״ (את קושטא, 1453) הטיל על ר׳ משה קפסאלי, שהיה הדיין הראשי בקושטא עוד מימי הביזאנטים, להיות הממונה על היהודים במדינה בכל הנוגע לתשלום מסים וכדו'. זו בעצם היתה דרך הכרתם של הנשיאים וראשי הגולה על ידי השלטונות בימי רומא והכליפים. יש תקדים גם להטלת תפקיד זה על הראש הדתי — כלומר איחוד משרת ראש הגולה וראש הישיבה — כפי שקרה בימיו של הגאון שמואל בן עלי (סוף המאה הי״ב לסה״נ). ייתכן שגם הביזאנטים נהגו כך ואת מנהגם קיבל הסולטאן הראשון שמשל בקושטא. סמברי מספר (שם) כי ר׳ משה קפשאלי (כתיב זה יותר נכון) זכה למעמד שווה עם המופתי (כלומר שייך אל־אסלאם, המנהיג הדתי המוסלמי הגבוה בדרגה בקיסרות) וישב בדיואן המלכות (כלומר במועצת הסולטאן). זו היא הפרזה — אבל בהסתמך עליה העניקו היסטוריונים יהודים במאה העברה לר׳ משה את התואר חכם באשי, משרה שנוצרה רק בימיהם הם. ואין להאריך בזח כאן. מכל מקום ר׳ אליהו מזרחי אף פעם לא מילא תפקיד של ״גובה מסים״ – אף כי היה הדיין הראשי.

חכמי הרומאניוטים צדקו בהתריסם נגד המידות המגונות, שנתגלו אצל חלק מהמגורשים. ואין להאשימם כי לא צפו את הברכה שעתידים היו המגורשים להשפיע על כל היהודים בעולם, ההתעוררות שעוררו ללימוד התורה, משהתחילו לבוא לארץ תלמידי־חכמים מובהקים, גדולי תורה, מלאים מצוות, ולייסד כאן ישיבות, שבהם הרביצו תורה לרבים. כי אכן נתקיימו באותם הדורות דברי הנביא: מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גלה וסורה ואלה מי גדל (ישעי׳ מט: כא). בין המגורשים קמו לפתע כוחות תורניים, שכאילו היו רדומים במשך זמן ארוך, כי לא רבים שתו לבם אליהם בספרד הספוגה תרבות נוצרית עוינת לתורת ישראל.

חכמי התושבים גם לא ראו את הטובה שתצמח להרבצת התורה על ידי ייסוד בית־הדפוס העברי הראשון בקושטא, שנתיים לאחר הגירוש.

הערת המחבר : הרשיון ניתן רק להדפסת ספרים באותיות עבריות או לאטיניות. הדפוס באות ערבית, שבה השתמשו גם התורכים והפרסים, נחשב בעיני חכמי הדת המוסלמים ל״בדעה״ (חידוש המתנגד לדת), והותר רק בראשית המאה הי״ח. כידוע אין מדפיסים עד ימינו בארצות מוסלמיות את הקוראן באותיות נעות, אלא מגלופות, שמעיקרא הכינו אותן על פי כתב ביד.

בבית דפוס זה, ושני שהוקם בשאלוניקי, נדפסו ספרים רבים, החל מספר הטורים לר׳ יעקב בן הרא״ש, שבאמצעותם נתאפשרה הפצת תורה וחכמה בין היהודים. כפי שכבר צוין היה העדר בית־דפוס במגרב, חוץ משני נסיונות שלא הצליחו, ללא ספק בעוכרי התפתחותה האינטלקטואלית של האוכלוסיה.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

ה׳מלאכים׳ מורידים את ׳הכתב הברור׳

המסורת המוסלמית טוענת, שיש פסוקים בקוראן שבהם מרומזים שני הסיפורים האלה. הנה הפסוקים שכביכול רומזים על הסיפור הראשון:

״[אשבע] ב׳כתב הברור׳! הורדנוהו ב׳לילה מבורך׳ ־ מאז ומתמיד נהגנו להזהיר״_; ״הורדנוהו עם בוא ׳ליל אלקךר ' הליל הגורלי –  מה תדע על ליל אלקדר? ליל אלקדר טוב מאלף חודשים: ׳המלאכים והרוח׳ מורידים בו על ׳דבר שנגזר׳ ברשות ריבונם. ישרור השלום בו עד עלות השחר״_; ״הוי המאמינים, נכתב בספר כי מצווה עליכם לצום כשם שנכתב על אלה שהיו לפניכם, – יהודים ונוצרים –  למען תהיה בכם יראה. צומו ימים ספורים­, [ב]חודש ׳רמדאן׳ הוא אשר הורד בו ׳הקוראן׳ למען יביא לאנשים הדרכה ואותות [או אותיות] נהירים המעידים על דרך הישר ועל הישועה״.

ננסה להבין: לאיזה כתב כיוון באומרו ׳הכתב הברוד? לאיזה לילה כיוון באומרו ב׳לילה מבורך? מהו ׳ליל אלקדר׳? מי הם המלאכים והרוח? מהו " דבר שנגזר׳? איזה הוא חודש ׳רמדאן׳ שבו ירד ׳הקוראן׳?

הנה פירוש המסורת המוסלמית: הלילה שבחודש הרמדאן הוא ליל ההתגלות הראשונה, שבו הראה המלאך למוחמד לוח והורה לו לקוראו; הדבר שנגזר הן המצוות הכתובות בקוראן הזה, וכן אלה שנמצאות בחדית׳, כלומר כל הסונה הקדושה: המלאכים שירדו לארץ – הכוונה למלאך גבריאל. אך אם אומנם כל מצוות הקוראן והסונה ירדו באותו לילה, כיצד נפרש את העובדה שדרשותיו של מוחמד נמשכו לאורך 22 השנים שלאחר מכן, משנת 610 עד מותו בשנת 632? המוסלמים מתרצים שמוחמד שכח את הדברים, או שמדובר בהתגלות הדרגתית, והמלאך הוצרך להמשיך ולגלותם לו. המוסלמים מציינים את ליל אלקדר ביום כ״ז של חודש הרמדאן.

ההסבר שמציעה המסורת המוסלמית קלוש ומתמיה. כפי שהוכח לעיל, לא עלה כלל על דעת מוחמד, בהיותו במכה לברוא דת חדשה. במשך כל שהותו במכה הוא היה תלמיד נאמן למורו, שלימדו לאט־לאט את היסודות של היהדות. מוחמד נואם לערביי הסביבה ומלמדם רק תכנים יהודיים, הרווחים במסורת היהודית זה 1,900 שנה.

לכן נראה להציע לפסוקים סתומים אלו הסבר אחר לגמרי: ׳הכתב הברור׳ הוא התורה של עם ישראל. הליל הגורלי הוא ליל שישה בסיוון של שנת 2448 לבריאת העולם לפי הלוח היהודי; המאורע לא מתרחש על הר בסביבות מכה, אלא בהר סיני; הוא שנגזר הם המצוות שנמצאות בתורה, והקוראן הוא התורה. המלאכים שירדו לארץ הם המלאכים שליוו את השכינה, כמרומז בחומש וכמפורש במדרש.

ומדוע ירדה התורה בחודש הרמדאן? ומדוע מזכיר בעניינו את המצווה להתענות? הפירוש נראה כך: יהודים רבים נוהגים להתענות במשך חודש אלול, זכר לתענית שהתענה משה בתקופה המקבילה לפני אלפי שנים בבואו לקבל את התורה מיד השם ולתיתה לישראל. בשובו הביא אתו את הלוחות השניים. ארבעים יום אלה התחילו בראש חודש אלול והסתיימו ביום הכיפורים. מטבע הדברים, יש שנים, בהן חודש הרמדאן נופל בחודש אלול: כך אכן קרה בשנת 608 וכן בשנת.609  ככל כנראה לימד המורה את מוחמד אודות התענית של חודש אלול באחת משתי השנים הללו, ועל־כן הסביר לו שבחודש רמדאן-אלול יש להתענות, כי אז ירד הקוראן-התורה לעולם על־ ידי משה בהביאו בשנית את לוחות הברית.

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

נהגו העם

צוף דבש אמרי נועם, דינים ומנהגים הסכמות ותקנות ראשוני קהלת צפרו אשר למדו דעת את העם, רבנן תקיפי המתנדבים בעם, במחוקק במשענותם ובדרכם דרכי נועם, נאספו וחוברו לבל יהיו נשכחים ולחם סתרים ינעם, עם מקורות מדברי הפוסקים וחך אוכל יטעם, הצבתים עדר עדר כערוגת הבושם ודעת לנפשך ינעם, דעת הקהל הקדוש דבר דבור על אפניו איך נהגו העם *

אני אני הוא המדבר אדברה הפעם ע׳׳ה דוד עובדיה אדם מועט מעם

האחרון בשושלת הרבנים בקהלת צפרו יעזרם אל, ומלאך פניו הושיעם.

הגות לבי

שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א׳ ח) — דת אומתך אל תעזוב.

(רבעו נסים גאון מגילת סתרים)

ספרות עם ישראל העתיקה והנצחית, דומה היא לנהר המשתרע והולך לאורך אלפי פרסאות, ובדרך מרוצתו זורמים לתוכו מעיינות נחלים פלגים ויבלי מים שמתמזגים ומתאחדים בתוכו, וכך הוא העם העתיק הדוגל ושומר על ספרות קדושה זו במשך שנות קיומו, הכניס והזרים בתוכה מנהגים ומסורות קדומים. דור דור ומרשיו, דור דור ומנהגיו. גדולי הרוח של העם הפיחו בעמם רוח חדשה חיים חדשים על ידי המנהגים הטובים והיפים ויעשו מטעמים טעם כעיקר, לפי רוחו וטעמו של הדור, לשמור את דרך עץ החיים בתוך הגן, היי העולם הזה.

ולכן המסורות והמנהגים נשמרו בתוך העם בקפדנות ובחרדת קודש, לוית חן וחסד כחוקי התורה, ובזה יכלו לשמור את התוך פנימיותו של עם ישראל במשך ימי גלותו, שמרוהו מהשפעות זרות, והשאירוהו איתן מול החתחתים, הגזירות, מצוקי שאול, והחתירות שחתרו העמים נגדו, להכחידו מן הארץ. העם קבל עליו בצו לצו ״אפילו אערקתא דמסנא יהרג ואל יעבור״.

הערת המחבר : סנהדרין ע׳׳ד ב׳ ורש״י ז״ל שם ״שאם דרך העכו״ם לקשור (הנעל) כך, ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהודי בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה שאין כאן מצוד, אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם בפני חבריו ישראל״.

גדולי הדורות בספרות ההלכה הזהירו שלא לבטל שום מנהג אף אם נראה תמוה. וכתבו שכל המפקפק בהם צריך לבדוק אחריו וצדוקי ומוחרם המדבר והמהרהר. והעובדא שמספרים על רבינו הרמ״א ז״ל כשנתמנה לרב בקראקא תוכיח, ולכן היה מחבב את המנהגים וציין אותם בפניני הגהותיו על השו״ע: וכן נוהגים, וכן נהגו, והכי נהוג, וכן אני נוהג ובמיוחד ציין על המנהג שנהגו התינוקות לצייר צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה^, כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב.. ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו.

הערת המחבר : ״רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של רבינו הרמ״א שאחרי המנהג הזה כתב ואין לבטל שום מנהג, ולא כתב כן במקומות אחרים, כי ידע שיהיו הרבה שילעגו על המנהג הזה ולזה הזהיר באזהרה כפולה…״ (פרי השדה ח״ג מ״ב).

הערת המחבר : ״והרבה מנהגות נהגו כל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם נהרא נהרא ופשטיה ומקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה, וקורא אני על כולם הליכות אלי מלכי בקדש… וכל מנהגיהם לא לחנם הוקבעו״ (הרב דוד הסבעוני מדרעא. עדן מקדם ״מנהג״).

ומצאתי כי מנהג זה יסודתו בהררי קדש, רבא אמר כמשוורתא דפורייא פירש רש״י ז״ל ״אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי פורים שהיתה הפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ ורבינו הערוך » מבאר יותר. ״מנהג בכל העולם כולו שבחורים עושין צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ארבעה או חמשה ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה הצורה לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין בתוכה וקופצין מצד האש לצד האש״.

וכך היה המנהג בעיירתי צפרו שבמרוקו, מראש חדש אדר מתחילין התינוקות והתלמידים במסחר, לצייר על הניירות בצבעים, אחשורוש המן וזרש אשתו, כל נייר תחת הכותרת, שמו של אחד מבני המן, פרשנדתא, דלפון, עד ויזתא, הניירות הללו שנקראו בשם המנים, היו נמכרים מיד ליד, ובתוך ה״מלאח״ היה רעש והמולה רבה, מן המוכרים והקונים, וכל אחד היה מכין עצמו, לקראת המשימה הגדולה שריפת המן ופמלייתו בליל פורים.

בליל פורים לפני מעריב כל אחד רץ לעבר בית הכנסת, ובתוך הסמטאות הצרות מפלס לו נתיב, בין רוב העוברים ושבים, להיות מן העשרה ראשונים, על שכם כל אחד בול־עץ עם פטיש, ההמנים מסומרים לבול־עץ, והאש מוכנה, כל הלבבות מתוחים משך כל קריאת המגילה, רעש הגרזנים והפטישים נשמע מפעם לפעם, ומפריע הדממה, עיני כל נטויות ואוזני התלמידים והתינוקות מחכות וממתינות, לקריאתו של החזן ארור המן, אחרי התוחלת הממושכת לברכות האחרונות, השריפה כבר מוכנה, ורק כששומעים ארור המן, נגשים להדליק האש והפטיש נוחת ומפציץ את ה ה מ נ י ם, קריאות עזות נשמעות מכל צד, ארור המן, הבית מלא עשן, ופחם הניירות פורח באויר, וקשה היה להשתיק ההמולה לקריאתו של החזן, ברוך מרדכי שלש פעמים, ושוב פעם הפטיש יפוצץ ארורה זרש ושתי, עד ארורים כל הרשעים וגם חרבונה זכור לטוב.

מחזה נהדר היה בשעתו, בשעה שהתינוקות עוזבים את בית הכנסת, ומניחים אבקת השריפה בקרקעיתה, ופניהם אל הבית, כחיילים שחוזרים מן החזית אחרי הנצהון המלא, מחיית זכר עמלק במלוא המלה.

וכך היה המנהג גם בימי החנוכה, לשרוף ביום השמיני בדלי־הפתילות והשמן הנשאר כי קדוש הוא ^2ן, עושים מדורה מן הניירות וסמרטוטי בגדים, ולוקחים התינוקות, ומעבירים אותם על האש, דרך קפיצה, והעומדים מזמרין ומתופפים בתופים ומחולות, וזו היתה מסיבת פרידתם מן חג החנוכה¹³ לחבב המצוות על הקטנים, אשרי אנוש יעשה זאת, ושמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.

הערת המחבר : המנהג הזה הזכירו הרב בן אמוזיג ז׳׳ל (1822—1900) בספרו ״אם למקרא״ (פאריס 1865) בפרשת שופטים, וכי אמו הצדקת היתה מצוה עליו בקטנותו, לקפוץ על האש, וכך היה המנהג בתיטוואן, (מרוקו הספרדית) והביא למנהג זה סמוכות מהגמרא הנזכרת, אשוורתא דפורייא, והכף משנה הלכות עכו״ם ה״ג פ״ו. וסיים, וכך אני מנהיג אחריה את בני, לזכר המנהג הקדמון הזה.

במשך עיבוד החומר של שני הכרכים ״קהלת צפרו״ שכבר יצאו לאור בעזה״י, עלה בדעתי, והגיתי בלבי, להשלמת המלאכה, לאסוף מנהגים ומסורות קדומים שנשארו בזכרוני, מאז הייתי מתאבק בעפר רגלי אדוני אבי מורי ורבי רכב ישראל ופרשיו סבא דמשפטים מו״ה ישועה שמעון חיים עובדיה (ישמ״ח) זצ״ל. מה ששמעתי ממנו, ומה שהיה נהוג בבתי הכנסת שבהם היה מתפלל ומה שראיתי בבית אמא הכ' אסתר לבית עזראן נ״ע, וגם מה שנודע לי משיחתן של נשים זקנות. מיד התחלתי ברשימת הזכרונות הללו, ולאחר זמן מה מצאתי לפני כרטיסיה מליאה מפניני המנהגים והמסורות שהספקתי לזוכרם, תאות נפש. ועשיתי להם מטעמים מדברי הפוס׳ ראשונים ואחרונים. והנני מברך על המוגמר ומודה לשם ב״ה שעזרני לתת יד ושם לאותה קהלה קדישא שבעיר צפרו במרוקו ששמשתי בה כרב ודיין (ובקהלות הקודש פאס, ומראקש יע״א) כעשרים וחמש שנים, ומשם עליתי לארץ ישראל משאת נפשי. עליתי ונתעליתי, והנני היום עומד ומשמש בקודש בעיה״ק ירושלים ת״ו. ויה״ר שנזכה לימות המשיח ולבנין בית המקדש שיבנה בב״א.

ע״ה דוד עובדיה ס״ט

אלול התשל׳׳ה

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בין תושבי ירושלים במאה ה־11 היה איש מיוצאי צפון אפריקה ששמו אבו זוביר צדקה אלמע׳רב, שבגניזה הקהירית מצוי מכתב בכתב ידו כתוב עברית, ובו תיאור של המצב בעירו ירושלים.

בשנת 1041 כותב משה הספרדי לקרוביו בעיר וארגלאן שבאלג׳יריה שהוא ״מודה ומתפלל הרבה לשלום אבות העדה הזקנים הנכבדים השוכנים בוארגלאן … האל ירבה כבודם, שהם גמרו לבוא הנה לירושלים עיר הקודש יחד עם אחרים״. בראשית המאה ה־11 עלה לארץ רבי שלמה בן יהודה מפאס. הוא שימש אב בית דין, ובשנים 1051-1025 שימש ראש ישיבה וגאון ארץ ישראל. באותו זמן עלו לארץ שני יהודים אחרים מפאס – אבודני ודוד החרש.

בגניזת פוסטאט נזכר ״החוגג המערבי״, הכותב ממצרים בשנת 1110 שהוא מתכונן לעלות לירושלים. משיח השקר משה דרעי עלה מפאס בשנות ה־20 של המאה ה־12 לאחר שנתבדו חזיונותיו. אחריו עלו ב־1165 רבי מימון ובנו הרמב״ם. בסוף המאה ה־12 באו יהודים מוגרבים לירושלים.

בשנת 1218, בתקופת שלטון הממלוכים, המשורר יהודה אלחריזי מספר על עדת המערבים בירושלים בביקורו בארץ: ״ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ובראשם רבי אליה המערבי״.

בשנת 1522 רבי משה באסולה כותב: ״ומערבים הם שבאו מברבריה״ וכן על ״קהל המערבים, ולהם בית-כנסת בשם אליהו הנביא״.

בשנת 1541 ירושלמי יוצא צפון אפריקה ששמו יצחק בר מוסא כותב: ״נשאנו נשים במצרים כי הבנות בא״י הן מעטות, שיולדות שבעה בנים ורק בת אחת, ולכן נשאנו נשים במצרים, ששם הבנות הרבה״. עוד הוא כותב שבחים על יחסו הטוב ליהודים של הסולטן הטורקי סוליימאן ועל ירושלים שהיא ״טובה מכל שכונות היהודים בעולם״ ושתושביה רובם ספרדים, וכי הוא ואחדים מהמערבים ביקשו ספרים מהספרדים. בר מוסא כותב למכרו במרוקו: ״ועתה חביבי, אם תרצה לבוא – בוא, א״י לא רחוק היא … סך הכל חודש ושבעה ימים״.

חברה לשם עלייה לארץ נוסדה בדרעה שבדרום מרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־15. את החברה ייסדו רבי יוסף ורבי חלפתא בני רבי לוי, מחוגי המקובלים, אבל בעלייתם חלו עיכובים. דומה שחבורה זו ואחרים עלו רק בסוף המאה ה־15 או תחילת ה־16.

גם לצפת, עיר המקובלים, הגיעו מערבים עוד ב־1504, ובהם רבי יששכר בן סוסאן מפאס. ספרו על העדות השונות בתקופתו יצא לאור ב־1564. אחדים מהמקובלים, תלמידי האר״י הקדוש, היו מערבים, כגון סולימאן אוחנה מרבני פאס, שהיה סופר סת״ם ונאמר עליו שידע את ספר הזוהר בעל פה_; רבי מסעוד אזולאי(המערבי); רבי יוסף טבול; רבי אברהם הלוי; ויהודים שעלו מחבל הדראע שבדרום מרוקו, שם רווחה תורת הנסתר.

רבי יהודה חליווה עלה מפאס. בשנת 1545 חיבר את ספר הקבלה ״צפנת פענח״ וכן פירוש לתורה, אך הפירוש אבד.

אברהם הלוי ברוכים, המכונה גם אברהם מוגרבי(1595-1515) ושהאר״י העיד עליו שהוא גלגול של ירמיה הנביא, חיבר ״תיקוני שבת״, והם הודפסו בסוף הספר ״קיצור ראשית חכמה״. בזמנו של האר״י חי בצפת גם רבי יוסף פאסי. ב־1533 רבי לוי בן חביב (הרבל״ח) מזכיר את קהל המערבים, נוסף על קהלים של ספרדים ושל מוסתערבים, שהם היהודים הוותיקים שחיו בארץ ובסביבתה במשך דורות לפני בואם של מגורשי ספרד.

במפקד שערך הממשל העותמאני בצפת בשנים 1526-1525 נמנו בקהל המערבים שלושים ושלוש משפחות מתוך 233 משפחות יהודיות. בשנים 1556-1555 נמנו שלושים ושמונה משפחות ועוד שבעה יחידים מתוך 719 משפחות. ובשנים 1568-1567 נמנו חמישים ושתיים משפחות מוגרביות מתוך 945 משפחות.

נוסף על אלו, להלן פרטים עיקריים על עליית מערבים לירושלים: ברישומי בית הדין השרעי בירושלים במאה ה־16 רשומים כמה יהודים מפאס, וביניהם אבראהים בן מוסא המערבי, שהיה מנכבדי הקהילה. ב־1558 נזכרת דלאלה (כרתה), יהודייה מוגרבית בעיר. ב־1574 נזכרים 191 עולי רגל יהודים העוברים בשכם בדרכם לירושלים. לא ברור אם באו לזיארה או למטרת עלייה.

מפאס וממקומות אחרים עלו חכמים, והם התיישבו בירושלים, ביניהם רבי אברהם זכות שנדד מספרד לפאס ומשם לתוניסיה, השלים בה את חיבורו ״ספר יוחסין״ בשנת 1504 ועלה לירושלים ב־1513. בשנת 1510 בא רבי יעקב בירב מפאס למצרים וב־1516 עלה משם לירושלים. מ־1524 פעל בצפת. הוא חידש את הסמיכה ובכך עורר עליו סערה ומחלוקת מצד רבני ארץ ישראל. מפאת מחלוקת זו עזב את צפת ועבר לדמשק. על נישואים של מערבי עם אשכנזית בזמנו הוא כותב: ״איש מבני המערב שדר בירושלים נפלה יבמה אשכנזית״.

גדולי רבניה של צפת בזמנו היו מתלמידיו וביניהם: המבי״ט, רבי יוסף קארו ואחרים. הוא נפטר בשנת 1541.

כן עלה רבי מאיר בן יוסף פאסי, שהיה חבר בית דינו של הרלב״ח בירושלים ב־1537.

ב־1530 עלו רבי מרדכי בן סוסאן ובנו יששכר, שהיה תלמיד הרלב״ח בירושלים, ולאחר מכן עבר לצפת ועמד בראש קהלו ובראש הישיבה שם. הוא חיבר ספר ששמו ״תיקון יששכר״ על הלוח העברי ועל מנהגי המוסתערבים. כמו כן, הוא עסק בתרגום התורה לערבית בשנים 1574-1571. נפטר בצפת ב-1580.

רבי שמואל בן יעקב חאגיז מפאס יצא ב־1590 כדי לעלות לירושלים. בדרכו עבר בוונציה והדפיס ב־1591 את ספריו ״מבקש ה׳״(דרשות על התורה) ו״דבר שמואל״ (על ספר דברים). לאחר מכן עלה לארץ.

רבי יצחק בן יעקב אבן צבאח עלה ב-1590 ושימש דיין וראש ישיבת המערבים והמוסתערבים בירושלים במשך יותר מארבעים שנה.

בשנת 1603 יצאו לפאס השד״רים (שליחים דרבנן) המערבים שלמה בן חגי ורבי מאיר לגייס כספים לעדת המערבים שישבה בירושלים.

בשנת 1630 היה רבי מרדכי אבן ויזגאן בין שמונה חכמים ״בני ק״ק מערב המסתופפים היום בתוככי ירושלים״. בשנת 1646 ושוב שנתיים לאחר מכן שמו מופיע בין חמישה עשר חכמים בירושלים החתומים על הסכמה לשחרור תלמידי חכמים ממסים. הוא חיבר ספר שטרות, ובשנת 1635 העתיק אותו הרופא המערבי יהודה מרעלי. רבי אהרון בן חיים עזב את פאס בשנת 1606. בשנת 1609, בדרכו לארץ, הדפיס בוונציה את ספריו ״לב אהרן״(פירוש ליהושע ולשופטים) ו״קרבן אהרון״(פירוש על הספרא). ב־1632 הפליג למצרים, נסע לירושלים, שם נפטר כעבור זמן קצר. חברו רבי אברהם כהן עלה בשנת 1653 בגיל מאה ועשר.

רבי אברהם בן מרדכי אזולאי עלה בשנת 1615 לחברון וכאן כתב פירוש לזוהר וחיבורים בקבלה. בגלל מגפה שפרצה בעיר, עבר בשנת 1619 לירושלים וסיים בה את חיבורו ״זוהרי חמה״. בספרו ״חסד לאברהם״ כתב שהיו בירושלים ״אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה״. אבל גם כאן פרצה מגפה, והוא עבר לעזה, הצטרף לקהילה היהודית וכתב עוד ספר – ״בעלי ברית אברהם״.

הוא נפטר בשנת 1644. הרב אזולאי היה סב סבו של החיד״א, ונינתו היתה אשתו של הרב הגדול רבי יונה נבון שהיה דודו, מורו ורבו המובהק של החיד״א. יצחק נבון הינו צאצא ישיר של רבי יונה נבון.

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

בסקירה זו נתחקה אחר חייו של הנביא והמופת שקבע למאמיניו, גם בימיו ובעיקר בדורות שבאו אחריו. נבדוק מה קסמה של הדת, מה הן מצוות היסוד המפעמות אותה בהיותה, כיהדות, דת של מעשים ומצוות, ולא כנצרות שהיא דת של אמונה ותיאולוגיה. נלמד כיצד במהלך התפשטות האסלאם, גם בטריטוריה וגם בקרב עמים רבים, נתגבשה תיאוריה פוליטית אשר קבעה לא רק כיצד נוהג השלטון האסלאמי מבית, אלא גם כיצד הוא רואה את העולם החיצון ונוהג בו וכלפיו. ההתפשטות החפוזה, שלא תמיד עוכלה במהירות המתבקשת, הביאה גם לחלוקת המאמינים לסיעות ולאסכולות, שחלקן החלו על רקע פוליטי והתפתחו (אחרים יאמרו – התנוונו) לכדי מחלוקות דתיות מתישות ומקיזות דם.

אחת מתוצאותיו ההרסניות של הקולוניאליזם, שהביא לשליטה רבת שנים של המערב ברוב ארצות האסלאם, היו התגובות, לעיתים האלימות, בצורת אסלאם יסודני רדיקלי ומיליטנטי, שניסה לדחוק מעליו את עול כובשיו שבכליהם לא יכול היה להתחרות בהם, ופנה לשיטות הבדוקות של חזרה ליסודות (פונמדמנטים – מכאן פונדמנטליזם, או יסודנות). תנועות אסלאמיות רבות עלו כפורחות, שרובן היו לחלק מחיינו כאן, כה שזורות היו ברקמת התנהלותנו ביום-יום. רבות מתנועות אלו, כחמא׳׳ס וכחיזבוללה, מטילות חתיתן עלינו, מכאן צורכנו ללמוד עליהן ואותן, ולנסות לחדור מבעד לפרגוד האלימות המנכרת והמאיימת כדי להפוך אותן לישויות אנושיות, חיות, נושמות ופועלות, עם מאוויים ויצרים, שראוי לנו ללמוד על מה המחלוקות אתן, ומה סיכויינו ליישב אותן אי-פעם.

כפי שלנו ישנה תפיסה אחוזת אימה מפניהן, גם להם מסכת של דוקטרינות מקובעות על מהותם של היהודים, ומכאן של ציונים וישראל בעולם המודרני, הנתפסים כרוקחי עלילה בינלאומית חובקת עולם, בשליחות האימפריאליזם המערבי, כדי להפיל בפח את האסלאם על ידי השחתת מידותיו והכנעתו. מכאן המלחמה הטוטאלית שהם מחוייבים לה נגד הסכנות השלובות הללו, אשר ללא סילוקו, על-ידי סילוק מעולליהן, לא תהיה לאסלאם תקומה. טוויית עולמות של דמיון, בהם ״אויבי האסלאם״ השטניים (ישנו שטן גדול וישנו שטן קטן), היא הנותנת דחף לא מבוטל לפעילות הרדיקאלית האלימה ברבים מעמי האסלאם, שסופה להביא לידי הרג המוני של היריב, במה שמכונה בפינו טרור – מקומי, אזורי ועולמי, ובעיניהם מאבק לפדות האסלאם משונאיו ומרודפיו.

מאז אירועי 11 בספטמבר 2001, רבה דאגת העולם המערבי מהסלמתן של התפרצויות אלימות מעין אלו, אשר בצירוף חומרי לחימה לא-קונבנציונליים, עלולות להביא, חלילה, לפורענות על העולם. הסכנות גברו משגדלה גם נכונות ההקרבה של הטרוריסטים, הנקראים בפינו בטעות ״מתאבדים״. אנו נבדוק מדוע המושג ״איסלאמיקזה״ יאה יותר לסוג חדיש זה של מאבק אלים, וננסה להעריך את השפעתו העתידית על גורל אזורנו וארצנו. יש לזכור, עם זאת, שאלימות בלתי מרוסנת זו איננה מכוונת נגד יריבים ואויבים מבחוץ בלבד, אלא קודם כל נגד"בוגדים״ מבית, אלה השליטים חסרי הלגיטימציה, שהשתלטו על מדינותיהם בכוח ועושים בהן כבתוך שלהם, תוך הישענות על מעצמות חוץ, שגם הן נמנות עם האויבים המושבעים.

אם כן, נצא לדרך, בהתבסס על סדרות הרצאות רבות-מתעניינים שניתנו במוזיאון האסלאם בירושלים בשנים האחרונות ומשכו מאות מאזינים תאבי דעת. תחילה נכיר ונשנן עולם מושגים זר, שיתבע מאתנו פתיחות וסקרנות מרביים ורצון לחקור בהם. אחר כך, תוך שימוש בכלים הללו, נוכל לרכוש לעצמנו, נדבך אחר נדבך, את הידיעה הבסיסית של הסבך שתואר לעיל. אם קלטנו היטב והתאמצנו, לא זו בלבד שהיה זה שכרנו, אלא לוואי וזה יהא פתח ללמדנות יתרה, שתוסיף להעמיק ולהרחיב את חוג התעניינותנו, ואולי גם תתרום להבנת העולם הסובב אותנו, ולהנחלת הדרך לחיות עמו.

כמה מן הדברים, הניתוחים והציטטין הכלולים בכרך זה הם קשים מנשוא, וודאי יקוממו עדיני נפש שאינם נכונים להאמין כי הם ייתכנו. אך עם למוד סבל ומלחמה אנו, ואם למדנו משהו מן השואה, משאר רדיפות ועינויים, מהתפרצויות שנאה כלפינו ומפרצי האלימות נגדנו, הרי הוא שאין דבר בעולם שלא יייתכן עוד. המציאות עולה על כל דמיון, כי היא איננה מוגבלת על-ידי הדמיון האנושי. יכולים אנו לזעום, להסתייג, לגנות, לזעוק ולהזעיק, אך לא לנו לטמון ראשינו בחול מראות, ולאטום אוזנינו משמוע. מה שנאמר ונעשה סביבנו בעולם האסלאמי הוא אמיתי ומאיים, והצעד החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות כדי לקדם את הסכנות הממשיות שלפנינו, הוא לפקוח עיניים ואוזניים, לראות ולשמוע, לא להדחיק ולא להעמיד פנים שהכל שפיר, או שהמילים הן ״סתם רטוריקה מתלהמת״. מי כמונו יודע שהדיבורים מולידים מעשים, ובמעשי הזוועה שכבר חווינו ישנה הוכחה מספקת לכך.

וכדי שלא נקפוץ הישר אל ההיסטורי, המרוחק, הבלתי מובן והמנותק, אולי טוב נעשה אם נתחיל מן הידוע לנו, מן המפה האסלאמית העולמית החיה והתוססת, העולה לתחום תודעתנו מדי יום, אמנם בהקשריה השליליים האלימים כי זהו טיבן של חדשות, אך גם נאזכר את הרקע העשיר ושובה הלב של הארצות והעמים שנסחפו אחרי מרותה של הדת הגדולה הזו, ונראה את אשר היא חוללה או עוללה שם. גם תפוצת בני עמנו ברוב ארצות האסלאם מסיטה בהכרח את התענינותנו לשם, אל מעבר למה שהיה מתחייב רק מתולדוחיהן של הארצות ההן, וגם על כך נרחיב ככל שהיריעה תתיר.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הכד הריק שאין בו מאומה

הרה״ג רפאל אנקווה – רבם הראשי של יהודי מרוקו, חיבר כמה חיבורים, בעיקר חידושים בש״ס ובכמה מסכתות בתלמוד. היה לו עקרון מקודש. על ספריו שחיבר           מעולם לא ביקש הסכמה מאף רב אחר, אפילו אם הוא גדול בתורה ובחכמה. כמו כן הרב לא הסכים מעולם לתת הסכמתו על ספר זה או אחר, באומרו שכותבי ההסכמות

לא קוראים בכלל הספר המוגש להם להסכמה, אלא מסתמכים בעיקר על מעמדו וכבודו של הרב המחבר. יום אחד בא אליו רב ובידו כתב-יד של ספר שהוא חיבר, ומבקש מהרב אנקווה לכתוב לו דברי הסכמה. הרב אנקווה ענה לו, שבאופן עקרוני הוא אינו כותב הסכמות על אף ספר. בינתיים עבר ברפרוף על כתב-היד ומצא שהספר אינו שווה הנייר שעליו הוא כתוב. בעל החיבור ביקש בכל זאת שאם הרב לא ירצה לכתוב הסכמה, לפחות שיכתוב מכתב המלצה, כי מכתבו של הרב יוסיף יוקרה רבה לחיבורו.

הרב אנקווה נתן בידו מכתב המלצה, ובין היתר הוא כתב לו: ״מדובר ברב גדול, שאם היה בזמנו של אלישע הנביא, שסיפק שמן רב לאחת מנשי הנביאים, וכלה השמן מחוסר כד, היא היתה מוצאת עוד כד ריק, והשמן לא היה נפסק״.

המכתב עבר מרב אחד למשנהו, ואיש לא הבין את הרמז שיש במכתב ההמלצה. עד שרב אחד הבין את תוכן ההמלצה, ואמר: ״רבותי, הספר הזה הוא כעין כד חרס ריק שאין בו מאומה. ריק מכל תוכן ואין מה ללמוד ממנו״.

דרך אגב, כדי לחזק את עקרונותיו של הרב אנקווה, בהיותי חובב ספרים, אני קונה כל ספר, שנראה לפי הכותרת שלו כספר הקרוב לנושאים שאני עוסק בכתיבתם.

לא פעם הגיעו לידי ספרים חסרי תוכן ממשי ועליהם מסכימים רבנים גדולים בישראל, כולל רבנים גדולים ומפורסמים, המרבים בשבחו של הספר עליו הם הסכימו וחתמו. ואני בטוח שהרבנים בעלי ההסכמות לא עיינו כלל וכלל בספר הנושא הסכמתם וחתימת ידם. על אף שאותו חיבור אינו ראוי להסכמה מכל רב שהוא. אלא שלא להוציא המחבר בידים ריקות. 

הרב שעלה בסערת אש בשעת פטירתו

סיפור זה שמעתי אותו מפי אמי ז"ל, והיא עצמה שמעה אותו מפי זקני הקהילה, בי זה התרחש לפני 220 שנה. והסיפור ידוע ומפורסם אצל רבים. בעירנו סאלי היו שני רבנים בשם דומה, ר׳ משה אמסלם הראשון נפטר בשנת תקב״ח (1766) והשני נפטר בשנת תרץ (1880). השני נקרא כנראה על שם אחד מנכדיו, או על שם אחד ממשפחתו. הסיפור מיוחס לרב הראשון. בזמן יציאת נשמתו, ואנשי חברה קדישא יושבים ליד מיטתו לקריאת שמע, ירדה להבת אש מהשמים ולקחה אותו ממיטתו. אשתו, שהיתה לידו, בחושבה כי שריפה פרצה בבית, התחילה בצעקות מחרישות אזניים. גם אלה שישבו ליד מיטתו נדהמו מהמראה הנורא שהתרחש לנגד עיניהם.

סערת האש כבתה. הרב הוחזר למיטתו. המהומה שפרצה הכשילה את הנס שעמד להתרחש, לעילוי נשמתו של הרב הצדיק, והוא מת ונקבר בכבוד גדול.

על שמו הוקם בית כנסת קטן, באחד החדרים של הבית שלו, ואולי באותו חדר שבו הוא נפטר. בבית כנסת זה התפללה קבע כל המשפחה שלי, וגם אני. הוא היה חדר פשוט מאד. לפני כששים שנה, אחד ממעריציו, שגם הוא התפלל שם, בנה בית הכנסת מחדש, שיפץ אותו והכניס בו שכלולים רבים. בית כנסת נקרא ״צלאת ר׳ משה אמסלם״ (בית כנסת על שם ר׳ משה אמסלם). במוצאי שבת, אחרי ההבדלה נשים רבות היו באות להדליק שם נרות לכבוד הצדיק. גם אותו אדם שבנה בית הכנסת מחדש, על חשבונו, על אף שעבד בשבת באחד הבנקים, היה מביא כל מוצאי-שבת חבילת נרות, ומדליק אותם לכבוד הצדיק. שני הרבנים הנ״ל לא השאירו אחריהם דור של רבנים, אלא אנשים יראי שמים בתכלית היראה וביניהם ר׳ דוד אמסלם, שתפילתו היתה מתמשכת מאד, גם כשהציבור גמר להתפלל, כי הוא קרא את תפילתו מלה במלה.

ממשפחה זו גרים בארץ שני צאצאים, יעקב ומשה, שניהם ידידים שלי(ח.ד.) והם יראי שמים ששמרו מאד על מורשת אבותיהם.

גם החזן הקבוע של אותו בית כנסת, היה משושלת אותה משפחה. הוא נפטר פתאום, עת התרחץ במעיינות ״מולאי יעקוב״ בעיר צפרו.

עם העליה הגדולה של יוצאי מרוקו, בית כנסת זה, כמו בתי כנסת אחרים, הפך למקום מגורים של ערבים, שפלשו למקום או קנו אותו מהמשפחה לפני עלייתה לארץ.

מרוב השנים, הקברים של שגי הצדיקים הנ״ל שקעו באדמה, עד ללא היכר, ורק לאלה שידעו היכן מקום קבורתם. את תאריך פטירתם קיבלתי מידידי יעקב אמסלם, יזכר לטוב, העוסק היום בענייני קודש בבני ברק.

למה אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים

רבי אברהם מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה, וגם אומץ על ידו במות אביה היה אדם ישר והגון וגם תלמיד חכם. זמן רב עסק במסחר תה וסוכר בסיטונות. היתה לו חנות גדולה בשוק הערבי. בתכונות נעלות אלה התחבר לחאג׳ אחד. חאג׳ בהלול, ערבי משכיל, נוח לבריות, וקרוב למשפחת המלוכה. ר׳ אברהם מויאל התחבב מאוד על החאג׳ והיו ידידים טובים, בזכות תכונותיו של ר׳ אברהם. מדי יום ביומו החאג׳ היה בא לחנותו של ר׳ אברהם ומנהלים שיחה חופשית, בעיקר בענייני היהדות והאיסלם. כבר בשיחה הראשונה, ר׳ אברהם אומר לו: ״יא סידי אל-חאג׳. אני מעריך מאד את ידיעותיך והשכלתך. שנינו פעם נדבר על שני נושאים רגישים אלה, ואולי אחד מאיתנו יראה עצמו נפגע מדברי חברו. בוא ונדבר ברוח טובה ובידידות, ללא כל דיעה קדומה, שחברותנו לא תיפגע חלילה״. החאג׳ עונה לו ״אני, על אף שאני חאג׳ ומאד דתי, תפיסת עולמי ליברלית מאד, ואין לך מה לחשוש אם תהיינה לך שאלות מסויימות, לא אראה את עצמי נפגע. כי ככה נולדנו – אתה יהודי ואני מוסלמי״. בין שניהם היו תמיד שאלות הבהרה בעניין שתי הדתות.

פעם אמר לו ר׳ אברהם ״אצלנו כתוב ״ויין ישמח לבב אנוש״, למה הנביא מוחמד אסר על המוסלמים לשתות יין?״ החאג׳ ענה לו ״היין לא היה אסור בהתחלה על המוסלמים, אלא שפעם אחת סידנא (אדוננו) הנביא מוחמד ״ראסול אללה״ (שליח אלוהים) בארוחת צהרים, שתה יותר מדי יין, שכב וישן, ולא קם לתפילת אל-עשייא (תפילת המנחה) ומאז אסר על המוסלמים לשתות יין ומשקאות חריפים, לבל יהיו שיכורים וישכחו את שעת התפילה״.

לפני תשובתו של ר׳ אברהם אציין שערבים רבים נהגו לבוא אצל היהודים, קונים יין ומשקאות חריפים. מחוסר הרגל, היו משתכרים, נשכבים ומקיאים על מדרכות הרחוב, קיא יוצא מפיהם, וזבובים רבים שורצים על פיהם ועל גופם.

ר׳ אברהם עונה לחאג׳ ״תשובתך נכונה, אבל יש עוד סיבה אחרת. באחד מימי החגים שלכם, אני מזמין אותך לרחוב היהודים, ושם תמצא סיבה אחרת על זו שאמרת לי״. החאג׳ אל-בהלול נענה להזמנתו של ר׳ אברהם.

באחד מימי החג של המוסלמים, ר׳ אברהם והחאג׳ ירדו לרחוב היהודים. כמה ערבים ששתו לשיכרה, שכבו ברחוב, הקיא יוצא מפיהם, גדודי זבובים עוטים עליהם, ונראים כפגרי בהמות זרוקים ברחוב. החאג׳ נדהם ממראה עיניו, ולא במעט בושת פנים. פונה אל ר׳ אברהם ואומר לו ״זוהי חרפה וכלימה לתורת האיסלם, אביא דבר זה בפני מושל העיר, להעניש אנשים אלה בחומרה רבה״. ר׳ אברהם אומר לו ״גם אצלנו קיים מנהג שהכהנים עולים לדוכן בכל תפילה, לברך את הקהל, אבל בתפילת מנחה הם לא אומרים ברכה זו, פן ואולי בארוחת צהריים שתו גם הם לשכרה, וברכתם תהיה ברכת שיכור. יחד עם זאת אני מתכבד להזמין אותך לסעוד על שולחני ביום שבת, ותקבל תשובה מדוע מותר ליהודים לשתות משקאות חריפים״.

החאג',  ברצותו להבין את כוונת ר׳ אברהם, ומה זה יוסיף לו על מה שעיניו ראו, קיבל ההזמנה ברצון. ביום שבת, החאג׳ והרב עברו ברחוב היהודי. מכל בית בוקע קול שירה וזמרה. ״על מה כל השמחה הזאת״ שואל החאג׳. עונה לו ר׳ אברהם ״יהודים אלה גם הם בסעודת שבת שותים לא מעט, וכשרוחם טובה עליהם הם שרים לכבוד יום השבת, בשיריהם הם משבחים ומהללים בורא עולם על החסדים שהוא עושה יום יום לבריותיו. בבחינת מה שכתוב אצלנו ״ויין ישמח לבב אנוש״.

החאג׳ סעד על שולחנו של ר׳ אברהם, שגם הוא שתה לא מעט מהסעודה, והרים את קולו בשירה ובזמרה. בתום הסעודה, החאג׳ אומר לר׳ אברהם ״לקח טוב נתת לי היום, אעשה הכל כדי שחרפה זו תיעלם מדרך חייהם של המוסלמים. אני יודע היום מדוע אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים, כי הם אינם רגילים לכך״. 

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

30- עדותו של אילן

מספר חיים אלכפוסי

חיים אלכפוסי (מספר! סיפורים 30—32), בן רבי רפאל אלכפוסי, שהיה יליד טאטאר־פאזארג׳יק שבבולגריה, וסבב כבעל מופת ברחבי עולם. כאשר נתגלגל למארוקו, היה נפגש שם עם שרים ונכבדים ועושה ניסים ומופתים. הוא נשאר במארוקו וחיבר ספר ״עבודת משא״ שנשאר בכתב־יד. חיים, עתה בן 59, רגיל — לדברי שמעון א ר נ ס ט — לומר על עצמו, כי כל חייו הם שלשלת־ניסים אחת. מאז ילדותו בפאס היה רובל, ובגדודיו הכיר יישובים רבים במארוקו. בשנת 1955 עלה לארץ הקודש׳ והוא תושב תל־אביב.

30. עדותו של אילן

בימים שבהם היה רבנו חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״, רב בעיר סאלי הסמוכה לראבאט, קרה פעם, שאחד מתושבי ראבאט התרושש מנכסיו. יורד זה נדד בערי מארוקו וחיזר בהן על הפתחים, עד שקיבץ סכום הגון כדי לחזור הביתה ולקנות חלקת קרקע.

בדרכו חזרה לביתו עבר דרך העיר סאלי, אשר שם מכיר טוב לו, ומכיוון שנזדמן לעיר זו בערב שבת, הזמין אותו מכרו להישאר בעיר ולשבות בביתו. נענה לו ההלך, אף נתן לו את כספו לשמירה ביום השבת.

במוצאי שבת ביקש ההלך את הממון, שהפקיד בידי מארחו, אך זה כפר בכול:— לא נתת לי שום כסף, וכיצד אתה מעז לבקשו ממני ?

 תבע ההלך את האיש לדין אצל רבנו חיים בן עטר.

כאשר באו שניהם אל הרב, פנה בעל ״אור החיים״ למארח:— הלך זה תובע ממך את הכסף, שהפקיד בידך בערב שבת.

האיש עמד בכפירתו וטען:— לא היו דברים מעולם. בודה הוא עלי עלילות דברים.

אמר ר׳ חיים להלך:— שמא; יש לך עד, שהפקדת ממונך בידו ?

החזיר זה:— לא היה שום עד ביני לבינו. מסרתי לו את כספי מתחת לעץ.

—       הרי זה טוב מאוד! קרא ״אור החיים״ בשמחה,— תיגש לעץ ותזמין אותו כי יבוא להעיד.

ההלך ידע, כי בעל ״אור החיים״ הוא בעל מופת׳ והוא יצא לדרכו בלי הרהור, בשמחה רבה. כעבור כמה דקות הפליט הרב, כאילו הוא משיח לפי תומו:— ההלך הגיע כבר בודאי אל העץ.

— עדיין לא — הגיב כלאחר יד המארח.

—       מיד תחזיר את הכסף!— ציווה ר׳ חיים בן עטר.— אם נכונו דבריך, שלא קיבלת ממנו שום כסף, מניין לך מקומו של העץ

מיד החזיר האיש את הכסף.

ה. תלמוד תורה

תלמוד תורה בו למדו בני סאלי את המקצועות התורניים וכן את הדקדוק העברי ברמה גבוהה מאד. ברחוב אליאנס.

ו.בתי תמחוי ועזרה לזולת

בסאלי בה היו הרבה עניים ונזקקים, פעלו שני בתי תמחוי שנתמכו ע״י עשירי הקהילה וכן ע״י שאר בני הקהילה כי כידוע, בסאלי גמילות החסדים הייתה בולטת מאד, כפי שיצוין לקמן.

ז.חכרת ״מלביש ערומים"

חברה שאנשיה דאגו למלבושי העניים. נוסדה ע״י רבי אברהם יצחק אמויאל.

ח. חכרת ״שומרי שבת״("מגן דוד״)

חבורה שהוקמה ביוזמת חנניה דהאן ז״ל.

חבורה זו שמרה על מסורת שירת הבקשות הנהוגה בקרב יהודי מרוקו, כאשר בשבתות שמפרשת בראשית ועד פרשת זכור קמים בליל שבת לאחר חצות הלילה לשירת הבקשות על פי ספר ״שיר ידידות״ בראש חברת הבקשות ״מגן דוד״ עמד רבי רפאל כהן ואיתו הפייטנים מסעוד לוי ומתתיהו הכהן.

לכבוד החבורה נכתב שיר על ידי חנניה דהאן ז"ל

" שירו אחי שיר בל ישבת לכבוד חברת חנניה "

שיר שכתב חנניה דהאן לכבוד חבורת פייטנים והמשוררים בסאלי

חצות ליל שבת יקומו / בקול ערב שיר ירימו

לא יבושו ולא יכלמו / מענגי יום השבת

נעים קולם בדמי ליל / מצהלות גיבורי חיל

ויזכור עקדת האיל / לכל שומרי יום השבת

נאספים בהמון רב / לשועתם אלי תקרב

פצח פיהן לך יערב / משמחי יום השבת

יזרח עליהם אורך / כי באו תחת צלך

להם קראת בניך / ממרומי יום השבת

הארך ימיהם ושנותם / ובטוב כלכל מחיתם

ישמחו בראות נשמתם / יתירה ביום השבת

דוד צח דגול מרכבה / יצחק לניבו הקשיבה

נעימות קולו הטיבה / ישיר לך ביום השבת

הנה מה טוב ומה נעים / שבת אברהם בן רעים

שיריו יהיו נשמעים / ביום קודש ביום השבת

את קול רפאל קבל נא / ועם מתתיה ברנה

החזר להם הכהונה / קורבן מועד ביום השבת

נאה והדור מראהו / חכם ונעים שמרהו

חנון מצרה פדהו / ותשמרהו כבבת

חי זך קים בעזרתם / תן שכר טוב לפעולתם

יזכו לראות גאולתם / ולעולם שכולו שבת

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

לאי הפורטוגזי, סן-טיגל, הגיעו אנשים מקסטלו דה-ויד ולכן, כנראה, מנהגי האנוסים שלהם וניב השפה דומים לאלו של האנוסים מקסטלו דה-ויד.

מתוך האינטרנט : קסטלו דה וידה

קסטלו דה וידה היא עיירה קטנה, כמו רבות מסוגה: טירה על הגבעה, רחובות צרים ותלולים, כיכר קטנה עם מזרקה, ועוד כיכר, מוארת ורחבה, מול כנסית מריה הקדושה. יש בה גם פארק שבו הגימלאים משחקים קלפים, ועוד פארק שבו הם פשוט יושבים ומתחממים בשמש. את עקבות ההיסטוריה היהודית במקום ניתן ראות בשמות של הרחובות, כמו רואה דה ג'ודאריה ("רחוב היהודים") וגם בבית כנסת קטן, מהעתיקים בפורטוגל. ב-1496 רבים מהיהודים של קסטלו דה וידה העדיפו לקבל על עצמם את הנצרות. הם נשארו בעיר ומילאו בה תפקידים מובילים. אבל היהודים הם לא היחידים שהותירו את חותמם במחוז אלנטיישו, בו נמצאת קסטלה דה וידה. העקבות מוקדמים ביותר של ציוויליזציה אנושית באיזור הם דולמנים מהתקופה המגליטית, ואחריהם – שרידי מבנים מהתקופה הרומית ומהתקופה המוסלמית.

קסטלו דה-ויד, הוא המקום היחיד, שבו מתחילים את חג הפסח ביום שישי בערב, בו בזמן שבכל מקום אחר, חל ערב חג הפסחא, ביום ראשון ובשבת שלפני כן – בערב, מתחילים את הטקסים.

באופן כללי, ניתן לומר, שהאנוסים בקסטלו דה-ויד כבר אבודים. זוהי הערכה שלי. אני חושבת, שאין סיכוי להחזיר שם אנשים ליהדות. הם יותר מדי טמועים בקתוליות.

הדוגמה הבולטת, היא שוב הצורף קוניה. הוא יודע שהוא יהודי, אך בכל זאת ממשיך לבקר בכנסייה, כנוצרי לכל דבר. הוא לא מסביר זאת. זה לא מעניין אותו. היום העולם הוא חילוני יותר. הוא חי כך כל חייו וימשיך לחיות כך עד סופו.

אני חושבת שההתעוררות בעיר בלמונטה, החלה בזכותו של אדם כבן 35 שהתעורר תחילה בעצמו וגרם להתעוררות ולתחייה היהודית שם. כל מנהגי היהדות שנהגו בהיחבא, נשתמרו אצלם הרבה יותר חזק.

מתוך האינטרנט : מיהו יהודי בבלמונטה

העיירה הקטנטונת בלמונטה, השוכנת על צלע הר מונטה דה אשפרנסה באיזור סרה דה אשטרלה, היא בת גילה של ממלכת פורטוגל עצמה. את מעמדה כעיר ימיביניימית בחסותו של המלך, עם מגילת זכויות, קיבלה כבר במאה ה-12. אז גם נבנתה מצודת העיר, הניצבת בראש סלע תלול. במצודה זו, אגב, נולד פדרו אלווארש קבראל, המגלה של ברזיל. בכנסיה המקומית אפשר לראות את פסל של הבתולה הקדושה אשר ליווה אותו, על פי הסיפור, באותו מסע שהתרחש לפני 500 שנה.

כבר במאה ה-13 היתה בבלמונטה קהילה יהודית גדולה. ב-1492 התמזגו לתוכה יהודים רבים ממגורשי ספרד, וארבע שנים לאחר מכן התחילו רדיפות גם בפורטוגל עצמה. במשך מאות שנים שמרו צאצאי האנוסים של בלמונטה בסתר על מנהגי היהדות, ורק ב-1974, לאחר הדחתו של השליט הפאשיסטי סלזאר יכלו להודיע סוף סוף באופן חופשי על דתם. באותו הזמן איש כבר לא ידע את השפה ומשמעותם של חלק מהמינהגים אבדה. ב-1996 נבנה בבלמונטה בית כנסת חדש ובו הוצב רב במשרה מלאה וכעת מתוכננת הקמת מוזיאון. כיום גרים בבלמונטה 200 יהודים – כמעט 10% מאוכלוסיית העיירה.

עקבות של נוכחות יהודית אפשר למצוא גם בעיירות שכנות. בעיר קוביליה, שבה שכנה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בפורטוגל ערב פרוץ הרדיפות, התחיל לאחרונה אחד היקבים לייצר יין כשר. "בשבילי, היהודים הם לא רק חלק מהעבר של פורטוגל, אלא גם ההווה והעתיד," אומר סניור רואי מוריירה, מייסד הפרוייקט. "גדלתי כקתולי, אבל אם להביט בספרי האינקוויזיציה, אפשר שיסתבר שאני נצר למשפחה של אנוסים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לנצרות." לא רחוק מבלמונטה, בעמק ציורי, פועל מועדון הגולף "קווינטה דה ביקה אקדמיה דה גולף" ולצידו מסעדה רחבת ידיים ומעוצבת להפליא, הנחשבת לאחת הטובות ביותר באיזור.

מה שאני טוענת הוא, שככל שיהיו יותר עיירות, אליהן תגיע בשורת היהדות, יתגלו עוד אנוסים.

דיברתי עם הצעיר הזה. הוא סיפר לי שבאזור בלמונטה, יש עשרות עיירות שיש בהן ג׳ודריות וניתן למצוא שם אנוסים. הייתה תקופה, שלא הייתה משפחה פורטוגזית נוצרית רגילה, שלא היו בה יהודים. התופעה הזאת הייתה כל כך שכיחה שבעבר נחשב עבור קתולי לכבוד רב, שהוא יכול היה לומר, שהוא נוצרי טהור, ללא דם יהודי במשפחתו. בפורטוגל היו כל כך הרבה אנוסים, שאם יעשו היום סיור בכל העיירות, בוודאי ימצאו עוד אלפי יהודים שירצו לחזור לכור מחצבתם. זהו רק עניין של פרסום. ככל שזה יתפרסם יבואו יותר אנוסים.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

קיבלנו על עצמנו שאם יגיע הדבר לשום מלך או לשום שר ושלטון בעולם ויהיה שם שום הפסד ממון על שום אחד משני הממונים האלו על כל הפסד אשר חס ושלום יפסידו מוטל עלינו החתומים מטה וגם כל הקהל שנוציא האנשים האלה מכל הפסד שאירע ח"ו להם לחיים ולשלום.

ןעל הכל נשבענו שמובה חמורה בתקיעת כף ובהשם יתברך לדעת כל הנשבעים באמת בלי שום תחבולה ובביטול כל מיני מודעות..וחתנו שמותינו יחייא בן אברהם בן חמו, זכרי בן נסים הכהן, חיים בן שם טוב בן רמוך, משה בר יחייא הכהן , חנניה בן משה הכהן, יוסף בן מרדכי בן אלצפט, כהן בן נחמיה, חנניה בן סלימאן בן אזרדב, משה בן מקדכי בן מריגי, יעקב בן ברוך אבן לחסן, מרדכי בן כמון, שם טוב בן משה אלנעים.

צוה לחתום שמעון בן מסעוד בן מייארא, לוי בן סלימאן פאטרני, צוה לחתום, אהרן בן נחמיה, יצחק פינטו, ימין בן אהרן בוזגלא, צוה לחתום, נסים בן שלמה בן זכרי, צוה לחתום ימין בר מיוסא בן שם טוב בן זכרי, יחייא בן אקדר, נתן בן לוי בר סיסאן, זרח בר משה נ"ע בן נונא\ ואני החתום למטה מסכים שאני מכניס עצמי בכלל ההסכמה נאם הכותב שמואל ברכ"ה מימון בן דאנאן זלה"ה, ואני החתום למטה צעיר החבירים מסכים להסכמת קהילת קודש נאם החתום שאול בן שלמה בן דנינאש.

הבקר אור והאנשים הברורים של אלו התושבים רדפו אחרי החכמים הנזכרים  וישיגום ופגעו במחנה המלך והטפסר באמצע הדרך וה' מפר מחשבות ערומים בטל מחשבתם של החכמים הנזכרים ונתרשלו ידיהם והלכו למכנאס אצל הגדולים רבי יעקב רוג'ליש, והברורים הנזכרים חזרו עם מחנות המלך לפאס וערב שבועות באו החכמים עם רבי יעקב לפאס וליל מוצאי שבועות שלח לי רבי יעקב רוג'ליש שרצה לדבר עמי ואמרתי בוא יבוא ברנה מי יתן והיה שלום.

ותיכף בא הוא וג' אנשים מבחוריו ואבוקה בידם והתחילו לדבר עמי בלשון רך ודברים רכים עד שנגלגל הדבר ואמר לי היאך אפשר שמה שהיו אוכלים אבותינו בקסטיליה אתה אומר שהוא טריפה, ונזרק דבר מפי בטבעי הכעסן ואוריתי דמרתחא לי ואמרתי שקר נחלו אבותינו ולמחר סיפר הדברים לחכמיו חכמי פאס והייתה מהומה גדולה בעם והעבירו קול לומר מי הוא ואי זה הוא אשר מלאו לבו לדבר נגד אבותיו ידעי דעת ומביני מדע.

ואני אחר שהכוני עונותי בחוורת הייתי שוכן בשכונת  בית הכנסת הגדולה של המגורשים אף על פי שבית מדרשי קבועה בביתי הייתי יוצא לפעמים לבית הכנסת להתפלל עם הרבים…ובליל שבת שאחר זאת השבת לא הלכתי מפני החולי והמחלוקת והיה שם אדם אחד שמו משה אבוטאס שהיה יוצא ובא לבית המלך מולאי בוחסן קודם לכן והיה לו על היהודים שררה ובא למקומו ואמר באיזה מקום הוא יושב על זאת הלז ועתה דעו וראו כי כל מי שיקום מפניו אמרוט זקנו ואיסרנו ושמעו הדבר הרע הזה, החכמים שלהם.

רבי יצחק נאהון, רבי יוסף מונדא, וצחקו בשומעם חירופיו וגידופיו שכל אמרו לו וכשיצאו הקהלות מתפלת ערבית היה משה הנזכר מחרף ומגדף ככל יכלתו בי – ובתושבים ובתלמידים שהחזיקו בידי עד שעמד אחד מהקהלות שהלכו אחריו ללותו לביתו ואמר לו אין מחזיק ביד החכם זולת תלמיד אחד שלו ויעקב בן ליחסן שמו והא דר בשכונתך אז חרה אפו ואמר לכו ונהרגהו ונראה מה יהי חלומותיהם והתלמיד הנזכר לא היה בחצרו באותה שעה.

עודנו בדרך והנה אנשים עוררוהו והגידו לו איך הלכו לבקשו ולעשות עמו רעה וברח לו ונחבא אל הכלים עד שנתפרדה החבילה והלך לו את הנגיד והגיד לו מה שעבר ולא השיבו דבר, לפי שהיה מפחד ממשה הנזכר ולבקר ביום השבת עצמו קודם התפלה חזר לנגיד והגיד לו מה שנעשה ונמלך עמו לראות מה יאמר לו, אז אמר לו לך אצל המלך והנה הוא בחצרו והוא ישפוט ביניכם כי אין לאל ידי להושיע אותך מידו אז הלך יעקב הנזכר וקיבץ אחיו התושבים בפתח בית הכנסת שלהם והגיד להם כל המאורע.

עודם נושאים ונותנים בדבר והנה משה הנזכר עובר עליהם כמנהגו לחצר המלך והעיז פניהם ואמר להם העודכם מחזיקים בדתכם ונשא עיניו נגד התלמיד הנזכר ואמר הלא הוא המחזיק בדבר הזה הרי אתה מזומן עמי אל המלך והלך לו.

אז אמר להם אותו תלמיד לתושבים הבו לכם עצה מה נעשה לזה ומה נשיבהו ומה יהיה דברי ותשובתי אל המלך, והשיבוהו פה אחד, מוכרח אתה לילך אל המלך מצד המנהג והדת, ופחד לו לילך לבדו עם משה הנזכרכי משה הנזכר גדול ביית המלך מצד שהיה מוסר ומלשין, ופחד גם כן לימנע מלילך שמא יתחייב דבר מה אל המלך על פי דברי משה הנ"ל, ואז חזרו ואמרו התושבים לא די מה שעשה לך בלילה אלא שיזמין אותך למלך.