פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

ובחדש אב הרחמן בשנה הנזכרת שהיא ש׳ ת״ם עונך נלקח ארון האלהים, ונתבש״ם אדוני זקיני הח׳ הש' הדו״מ נר ישראל מר קשישא כמוהה״ר סעדיה אבן דנאן זצ״ל השי״ת ישים מיתתו כפרה על הדור.

[שמעתי שבש׳ התס״א ליצי׳ באדר ב׳ נכנס הגביר המעולה כה״ר ראובן ן׳ קיקי לחופה עם הכבודה גברת ואם בישראל סטרייא בת הישיש ה״ר לוי הלוי ן׳ שושאן נ״ע].

אמר הכותב אע״פ שהצרות שעברו עלינו בימי המלך מסיר״ה התחילו משי התס״א ליצי׳ שבחדש ניסן המכובד באה שמועה מאת המלך הנז׳ שהיה נלחם עם התורק׳ במקום א׳ שמו אלגויע׳ה ובי״ג בניסן ש׳ הנז' באה שמועה שהמלך הז' הטיל מס על כל היהודים אשר תחת ממשלתו, מאת ככר הכסף ונשמע וימס לבבנו וארכבותן דא לדא נקשן. ורפו כל ידים וכהו העינים ונשברו המתנים ותלכנה מים.

 והשמחה של ערב פסח נהפכה תוגה, הרבה מבעלי בתים שלא קנו בשר למועד. ובהרבה בתים שלא קראו ההגדה ומי שקרא אותה היה קוראה כקריאת מגילת קינות. ושלחו כל הקהלות כמה מנחות וכמה שוחדות לפייס המלך אולי יש תקוה להתפייס במחצה או יניח שליש או רביע ולא הועילו כלום. באומרו שכבר נשבע בלחראם מן אולאדו ( בכבוד בניו ) שיתנו היהודים הסך הנז׳ במושלם.

ועלה להם לקהל פא׳ס יצ״ו לחלקם רביע המאת ככרים שהם כ״ה ככר. והיה גובה המם כולו ע״י השר הגדול לקאייד עלי ן׳ עבדאלה אריפי. ולא התחילו לגבות עד ר״ה סיון והיתה צעקה גדולה ומבוכה בעיר זה בוכה וזד. מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בב״ה. ויש שנתן במם שעלה לו עד עשרת אלפים אוקיות ויש ששת אלפים ויש שמנת אלפים והפחות שבכולם אלף אוקיות. ונתפסו ת׳׳ח לתת אלפים אוקיות והרסו כמה תפוחים של כסף של ס״ת. ומב״ה של התושבים שלנו הרסנו ב׳ זוגות גדולים הביאם א׳׳א זצ״ל מעיר תיטוא׳ן יע״א. ולא היו של הקדש ולא של קהל אלא א״א זצ״ל קנה אותם משלו ומממונו וחלקנו אותם לד׳ חלקים כל א׳ נטל פרדי (חלק) א׳ לחלקו והשלים עליו לפרוע המס שעלה לו. ואדוני אחי כה״ר אברהם נתן במס מה שעלה לו אלף אוקיות קדומים ממסיר״ה ( ראשי תיבות : ממטבע מולאי סלימאו ירום הודו ) ואני הצעיר נתתי במס הנז' מה שגזרו עלי ליתן חמש מאות אוקיות, וכן כל ת״ח שהיו לו תפוחים הרסו אותם לתפ״ץ.

[ובש׳ הנז' שהיא ש׳ התס״א ליצי׳ ביום ש״ק ח״י לחשון מתה אשתי הראשונה בת הגביר המעולה כמה״ר שאול ן׳ רמוך ז״ל. והיא בת דודתי תנצב״ה, והיא היתה עשירה וכל מה שיש לי בעולם הוא שלה מה שעלה לה בירושת אביה שמת והגיחה בתולה אע״פ שלא נתנו לה המעשר ממה שיעלה לה בחלקה בגחלת אביה שכבר סלקה עצמה מעזבון אביה ז״ל וכתבה מחי׳ על כל מה שנשאר אע״פ שלא היה ברשותי וכוי ועשיתי לה תכריכין מסך חמש מאות אוקיות קדומים מכ״ט ממס׳ירה ולא הניחה בנים אחריה שכל מה שהיתה יולדת היתה  קוברת לתפ״ץ.

 ויורשיה יורשי כתובתה הוא שאול ן׳ אחיה כה"ר סעדיה נ״ע. ומפני שלא התאבל עליה שלא היה מחוייב באבלה. לא נטל מירושתה מחצית ממה שנמצא אחריה אצלי, אבל נטל פחות שליש כמו שזה מפורש בתקנות קדמוננו זלה״ה. ומה שנתתי לו בירושה הנז' הוא מחצית החצר הנק׳ ע״ש ן׳ רמוך אלקראע. והיא סמוכה לאלפר׳אן של התושבים. ועוד נתתי מעות בעין ת״ר אוקיות ועוד פשתו׳ל מתק׳ל בשמונים אוקיות. וסלקו אותו ב״ד מעל ירושה הנז׳ סלוק גמור כמו שהוא כתוב וחתום אצלי כראוי. ובשנה הזאת בעצמה נכנסתי לחופה עם הבתולה ביידא בת ר׳ יוסף עוזיאל. ובח׳ ניסן של שנה זו באה השמועה של מאת כסף ככר וערבה כל שמחה. עם כל זה תוקף הצרות שמצאתי כתובים אצלי ואצל אחרים הם אלו.

בש׳ התס״ד – 1704- אם אמרתי אספרה התלאות והמדורות שעברו עלינו, יכלה הזמן והמה לא יכלו. אור ליום ה׳ י״ד לכסליו סדר ה׳ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך נלקח ארון האלהים ונתבש״מ הח׳ הש׳ הדו״מ העניו ומאושר בכל עניניו כמוה״ר וידאל הצרפתי זצ״ל, ונקבר באותה לילה עצמה קודם עלות השחר. יען בעוה״ר היה כאן מולאי חפיץ׳ בנו של המלך מסיר״ה, כי זה דרכם של בני מלכים עוברים עלינו תמיד בכל יום לגוזזנו ולכלותנו ויהי היום יום ה׳ ח״י לכסליו הנד באה שמועה אלינו כי המלך נתן למולאי חפיץ׳ הנז' פא׳ס זדי׳ד למשול בו. וביום ב׳ ז״ך לכסליו הנז' ויבוא מולאי חפיץ׳ עם אנשי ביתו ויצאו לקראתו הקהל והנגידים במנחה טובה והקביל אותם בספ״י וישלחם שמחים וטובי לב ויצו עליהם סריס א׳ ושמו עבדלא ן׳ קאסם ויאמר לו כשירצה א׳ מהנגידים לבוא אצלי הנח לו. והיה הדבר בערמה. למחר ומחרתו בעוה״ר והנה עבדיו ומשרתיו באו להאלמלא׳ה זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון. וכל אחד עושה כחפצו ורצונו ומכחישים ומשקרים בשם אדוניהם ואין אומר השב. א׳ שואל יין וא׳ מים שרופים וא׳ טאבא וא׳ ליבזאר׳ ״! וא׳ כסוו׳א וא׳ כנזא׳ר וא׳ תהלי׳ל. וימררו את חיינו במסים וארנונות ביום הא׳ שנכנסו להאלמלא׳ח, עד שקצו בחייהם ולא היה יוצא שום אחד מהם מפתח ביתו לשוק כלל ואפי׳ בביתם לא היו יכולים להתעכב אלא כל אחד נוטל כליו ואת בניו ובורחים מגג לגג ונחבאים בהאלזוואר׳י והאלסוואט׳נוס – העליות והחצרות והיו נכנסין לבתיהם אלמסכרי׳ן (המשרתים) – סוכרא – אגרה על השירות למשרת השר – ושוברים הדלתות והאמנות ולוקחים מכל אשר ימצא ונותן לנגידים ולגובי המס, וכל מה שהיו גובים ביום ובלילה מהמס הלואי ואולי היה מספיק לעופות וביצים ובני יונה ותורים שהיו צריכים לתת בכל יום. ויהי היום וישלח אלינו א׳ משריו שמו סי׳ רחאל פאנג׳א לגבות ממנו ד׳ אלפים אוקיות ונתנו אותם הקהל בלילה אחת מרוב הפחד. אח״כ בשבוע זה בעצמו קאם סניו׳ת [עלילה] על יהודי א׳ כשיצא מחופתו ועדיין לא השלים חדש א׳ עם כלתו והוא גבור מאד מר ונאנח. ושמו מימון צאבח. הוליכו אותו למולאי חפיץ׳ ושרף אותו בכבשן האש הי׳׳ן. ולמחרת בהשכמה שלח לנו א׳ מעבדיו לתת לו כופר היהודי אשר שרף ככר מזוקק מעות כ״ט וגבו אותו בלילה א׳. ושם העבד שבא סי רמדאן.

עוד למחר שלח א׳ מהמשרתים ובידו מכאחי׳ל (רובים) ד׳ לעשות להם טבעות זהב ויעשו את הטבעות ונתנו בהם זהב שוה ששים משקלים ונתנו סוכ׳רא לגוי הנז' ששמו אשראייבי חמשים אוקיות מכ״ט ממס״ירה.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כולו מר. הדבר נחוץ קום רוץ. ומכור דגן ותירוש וקנה לבן אדוני המלך ד׳ כ׳וואמי – וילונות – של משי ותכף ומיד שלחו אחריהם לפא׳ס לבאל׳י וקנו אותם באלפיים ושש מאות אוקיות קדומים ונתנו סוכר׳א מאה אוקיות. בו ביום והנה סי רמדאן הנז״ל בא ויאמר תנו לי מאה וחמשים אוקיות קדומים ומיד נתנו לו מאה וחמשים אוקיות. בו ביום שלח אלינו שופט א׳ קטן איש עיור ובידו מקל רוכב על כתף גוי א׳ לתת לו כסות ותכף ומיד קנו לו כסות וילבש קללה כמדו, באותו שבוע שלח אחר ד׳ כ׳וואמי אחרים ותכף קנו לו באלפים ות״ק אוקיות. בו ביום שלח אחר״! קפטא׳ן סכרנא׳ט באס יקימוה יקאמת למכז׳ן וזאתהום ליקאמ׳א מאה וחמשים. עוד זה מדבר והנה משרת א׳ כולו מלא קצף ושמו סי גדיף לתת לו כסות א׳ לאחד מחתניו של מולאי חפיץ׳ וקנו אותה במאה ועשרים אוקיות קדומים ונתנו סוכ׳רא על האלכסוו׳א הנז׳ שלש מאות וחמשה ושבעים אוקיות.

המקובלים במרוקו

שלמה אבודרהם.

  המאה ה-18. מחכמי תיטואן. בהקדמת " מעשה רק"ם ", מיום י"א בחשון תקס"ו, נזכר אברהם בן " החכם השלם הדיין המצוין הרב הכולל המקובל האלוהי חסיד ועניו כבוד הרב שלמה אבודרהם זצ"ל. ובהקמת שאלות ותשובות " זכות אבות " מחודש תמוז תקנ"א, נזכר יצחק אבודרהם נר"ו בן לאותו צדיק החכם השלם הדיין המצוין הרב הכולל המקובל האלוהי עץ החיים כבו הרב שלמה זצ"ל. 

שלמה בן שבת בן רבי אברהם.

מהעיר תאמאנרת מנוף סוס, העתיק את " מערת שדה המכפלה " של רבי משה בן צור באדר ב' תפ"ו. אף צירף הקמה בשם " הלל גמור "

שלמה ווענונו.

1800בערך. חיבר ספר " הלולא רבא ", והא סדר הלימוד לליל ל"ג לעומר, ליוורנו. בהסכמת רבני ליוורנו כתוב : " ….ובא אחד חכם מתושבי המערב, החשוב המעולה החכם השלם והכולל כבוד הרב שלמה ווענונו נר"ו, הקריב את קרבנו בהננו ואנו להדפיס מחדש בתוספת מרובה הוד לטובה חידושי תורה שפתיה נאוה " וכו….

שמואל עמאר 

רב ומורה צדק בעיר מראכש והיה מקובל. מדבריו הביא רבי שלום בוזאגלו בחיבורו " מקדש מלך ", כנרשם בלוח ראשי התיבות, בסוף חלק ראשון.

שמעון בן לביא.

מקובל גדול, ממגורשי ספרד. חי בפאס. בערך בשנת ש"ט עבר לטריפולי בדרכו לארץ ישראל, אלא שהחליט להשתקע בטריפולי מאחר שמצא לפניו שדה פעולה נרחב. חלק נכבד בין השנים רנ"ב – ש"ט, הוא פעל בפאס, ובמשך תקופה זו עסק בחיבור ספר , כתם פז " למקובל שמעון לביא בפאס – הפירוש היחיד לזוהר שלא הושפע מקבלת צפת. אף חיבר ביאור מלים זרות שבספר הזוהר. מפורסם ביותר הוא שירו " בר יוחאי

אברהם אביחצירא.

תאפילאלת.

אברהם בן עטר בן יעקב.

החכם השלם בחכמת האלוהות.

אברהם בן עטר בן עובד בן יהודה.

מרבני פאס מקובל וחסיד

אברהם אצבאן.

מכנאס. בתוספת למכתב שכתב אל " הדיין כבוד הרב יהושע " הוא מבקש לקבל בהשאלה את הספרים " עשרת מאמרות של הרמ"ע מפאנו ו " ספר רזיאל "

אברהם בלולו.

מחכמי דמנאת. בכתובה תואר כ חביד טהעניו מקובל אלוהי

אברהם חליווא.

המאה ה-ה18. מחכמי מכנאס. נכדו מעיד שהיה חכם בנגלה ובנסתר

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

חתימת הרבנים ז"ל

משבחת בריחם

המשפחה מוזכרת באגרת יחם פאס (ראה ספר פאס וחכמיה, ח״א עמי 137).

פרי צדיק עושה חיים, הישר והתם, גומל חסדים, ראש בית אב, אבי התעודה, הזקן הכשר ר׳ אברהם בן סוסאן ^הנקי בריחם הניח ברכה: יעקב.

גברא רבא ויקירא, מתפרנס מיגיעו, אמיד בכסף וזהב (בביתו היו ״גראראת דלוויז״ שקי מטבעות זהב), עושה צדקות, משכים ומעריב, ר׳ יעקב בן סוסאן הנז׳ הוליד: יצחק, משה, אברהם.

הזקן הכשר, מנא דבשר, מתהלך בתומו, רץ למעשים טובים, הצדיק ר׳ יצחק בן סוסאן הנז׳ הוליד: ראובן, סתירא.

איש החסד והוא בן איש חיל, רב פעלים לחסד עם החיים ועם הנפטרים, ביום וגם בלילה, איש חברה קדישא, הליכותיו בקודש, קנה שם טוב קנה לעצמו, הצדיק ר׳ ראובן בן סוסאן הנז׳ (המי עמי רובין) הוליד: יצחק, יעקב, רחל, עווישא, מרימא.

הנכבד, הולך תמים ופועל צדק, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, נעים הליכות, הצדיק ר׳ משה בן סוסאן הנז׳ הוליד: יעקב, שלמה.

המרוחם, עניו וישר, בענייניו מאושר, בעל הכנסת אורחים, משכיל אל דל, קיים מצות וקמת ועלית, ועלה לארץ ישראל בראשית שנות תר״ע, החסיד הצדיק ר׳ יעקב בן סוסאן הנד הוליד: רחמה, מרים, רחל.

הזקן הכשר, עניו ושפל ברך, רודף צדקה וחסד, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ שלמה בן סוסאן הנז׳ הוליד: משה, אברהם, יצחק, שמעון, עמרן, מכלוף, מזל שמחה, רחל, מסעודא.

המנוח, תם וישר, חי מיגיע כפיו, נודב נדבות, הצדיק ר׳ אברהם בן סוסאן הנד (המי בוגדיחא) הוליד: יוסף, מאחא. גברא יקירא, אבן יקרה, יראת היא אוצרו, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים (הביא לקבורה, והוא עדיין נער, את גופת אביו ר׳ אברהם ז״ל מכפר רחוק עד לדברו), הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הוליד: אברהם, משה, אפרים, יעקב, אליהו, עווישא, מאחא, פרלא, סתירא.

משפחת מאנינא

הזקן הכשר צניע ומעלי, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ מבלוף בן סוס אן הוליד: יעקב, מרימא, עווישא, סעידא.

המרוחם, נבון וחכם, יראת ה׳ היא אוצרו, בעל אכסניא, עושה צדקות, הצדיק ר׳ יעקב בן סוסאן הוליד: מכלוף (מיכאל), נונא, מרימא, סלטאנא, אסתר.

משפחת בן עלו

הזקן הכשר, נשוא פנים, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הוליד: משה, יעקב, יצחק, יהודה, אליהו, מרים.

המרוחם, אוצר בלי חמדה, מיראי ה׳ וחושבי שמו, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ יעקב בן סוסאן (מקום מגוריו היה בתלמסאן) הוליד: מרי (דביתיהו של ר׳ יוסף בן הרב אברהם מרציאנו ז״ל), סלטאנא.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

ותישאני רוח

׳״שיחו בכל נפלאותיו׳ – צריכים לספר בנפלאות הארבה, כי נגד מכה זו אי אפשר לעמוד״(הרמב״ם).

בשנה אחת נראה הארבה בעיר מוגאדור, ושוב נחרדו תושבי העיר היהודיים. ״הרואה גובאי אומר ׳ברוך דייך האמת^,״, נאמר במסכת תענית, ובהלכה אף נפסק כי על הארבה והחסיל, אפילו נראו באספמיה , קובעים תענית, מפני שזו מכה מהלכת, ומתריעיך על הארבה והחסיל אפילו כשנראתה כנף אחת של ארבה.

מדי כמה שנים פקדה אותם מכה זו, הכתובה בתורה, והותירה את שדותיהם ומטעיהם עירומים מתבואה ומפירות. המחסור הביא תמיד בעקבותיו לייקור מוצרי המזון, ולמצוקה כלכלית של התושבים. תפסו היהודים בידיהם את אומנות אבותיהם, והכריזו על יום תענית ותפילה ברחבי מרוקו. ימים ספורים לאחר מכך, בעת שהר״ח הגדול ישב בלימודו עם תלמידיו, נפלה על הבית חשיכה. היה זה ענן של חגבים, שחלפו מעל והמשיכו הלאה. כמה מהם נפלו על ספריהם, והצדיק הפסיק מייד את לימודו, לקח שופר והחל לתקוע בו כדי להעביר את רוע הגזירה. הוא החל להתפלל, אמר שלוש עשרה מידות והפך את היום ליום כיפור קטן. כך עמד בתפילה ולא חדל, עד שבאה רוח נגדית ולקחה את הארבה ימה.

ברכת החגבים

כמה מסוגי הארבה מותרים באכילה מן התורה, כנאמר(ויקרא י״ א כ״ ג) ״את אלה מהם תאכלו, את הארבה למינהו ואת החגב למינהו״. אולם, יש לדעת את סימני הכשרות כדי שאפשר יהיה להבדיל בין הטמא לטהור. בין יהודי מרוקו היו בקיאים בסימנים הללו, והם העלו את הארבה על שולחנם.

בתקופת אור החיים הקדוש, רבי חיים בך עטר, היתה מחלוקת בינו לבין הרב כליפא מלכה מאגאדיר, צדיק ומקובל ידוע בדורו. זו נסבה על אכילת הארבה, והרב בך עטר פסק שיש לאסור את אכילת הארבה, ונימוקיו עימו הרב מלכה התיר, באומרו כי איך סיבה לאסור דבר המותר בתורה. ברוב קהילות מרוקו הסתמכו על פסק ההלכה של הרב מלכה, ואכלו את הארבה המותר. הם זיהו אותו לפי צורת ״ח״, שהיתה על בטנו.

ומה בירכו עליו? חכמים פוסקים כי יש לברך ״שהכל נהיה בדברו״, ורבי יהודה פוסק כי איך לברך עליו כלל מפני שהוא מין קללה.

פוקח עוררים

ירא שמיים היה מסעוד בן יצחק הלוי, מחסידיו וממאמיניו של הרב פינטו. רבי מסעוד, שהתפרנס למחייתו כצורף כסף, הלך ואיבד עם השנים את מאור עיניו. בהגיעו לגיל גבורות, הפך לסומא.

משחשך עליו עולמו פנה רבי מסעוד לרופאים שונים וקיבל תרופות שונות, אך דבר לא עור לו. ״ עני חשוב כמת״, הירהר הישיש לעצמו, משחלפו 10 שנות עיוורון, וחשב כיצד יוכל להסיר ממנו את האסון הנורא, שהתרגש עליו. או ביקש מקרוביו, כי יקחו אותו להשתטח על קברו של הר״ ח פינטו זצ״ל, כדי לבקש שם רחמים ליד הציון. ״אולי בזכות הצדיק אירפא״, אמר להם.

הביאו אותו בני משפחתו אל הקבר, ושם שטח תפילה ותחנונים לפני בורא עולם, כי יעלה ארוכה למחלתו בזכות הצדיק, שליד קברו הוא משתטח. כך פקד את הקבר יום ועוד יום, הירבה בתפילות ובפרקי תהילים, ובאחד הימים התקבלה תפילתו ומאור עיניו חזר אליו.

כשחזר לעיר, השתוממו כל התושבים לראותו הולך בכוחות עצמו, ללא אדם שיסייע לו ויאחז בידו כדי להסיר מיכשול מדרכו. סיפר להם רבי מסעוד על הנס הגדול שאירע לו ליד קבר הר״ח זצ״ל, ומאז הקפיד במועדים קבועים לעלות על הקבר ולומר שם פרקי תהילים, כפי שעשה בעת שהיה בצרה. כך עשה, עד יומו האחרון.

חג האהבה…???

"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים"(תענית ל ע"ב).

איתא בגמרא – מובן שיום הכיפורים הוא יום שמחה מפני שיש בו סליחה ומחילה, אלא ט"ו באב מאי השמחה? – אמר רב"ח א"ר יוחנן: בט"ו באב פסקו למות מתי המדבר, שכל הארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היו עושין קבריהם ושוכבים בתוכם (מפני חטא המרגלים שדיברו סרה על הארץ, נגזר על כל יוצאי מצרים למות במדבר ולא להכנס לארץ) ולמחר הכרוז יוצא וקורא הבדלו החיים מן המתים. ואותה שנה שכלתה הגזרה (בסוף ארבעים שנה) קמו מקבריהם כולם, והיו סבורים שמא טעו בחשבון החודש – עד שראו את הלבנה במלואה (ליל ט"ו באב) ואז ידעו שכלתה הגזרה, ולכן קבעו אותו הדור את אותו היום כיום טוב. 

ונשאלת השאלה הרי הקב"ה נשבע (במדבר יד, כח –ל), "חי אני נאום ה'…. במדבר הזה יפלו פגרכם… אם תבאו אל

הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון"  

ומדי שנה בכל תשעה באב מתו חמשה עשר אלף לפי חשבון של ששים ריבוא של יוצאי מצרים לארבעים שנה. אם כן נמצא שבשנה האחרונה – כשכלתה הגזרה ולא מתו אחרוני יוצאי מצרים, נשארו עדין חמשה עשר אלף שזכו להיכנס לארץ, וקשה שהרי הקב"ה נשבע "חי אני" שהגזרה תהיה לכל יוצאי מצרים מלבד יהושע בן נון וכלב, אם כן רואים שלא מתו כולם אלא נכנסו לארץ מלבדם עוד חמשה עשר אלף? 

 מכאן למדים גודל מעלת התשובה – שהרי החמשה עשר הם האחרונים מיוצאי מצרים יודעים ברורות שדינם למיתה זהו גמר ארבעים שנה (כל שנה אמרו אולי אחרים ימתו) נסו לדמיין מה עובר עליהם באותו לילה בתוך הקבר… הם מתהפכים מצד לצד… מי עיניו לא זולגות דמעה ללא הפוגה – איזו תשובה עילאית. 

ומכאן למדים אנו כוחה של תשובה שהפך את ט"ו באב ליום טוב ושמחה ממש כיום הכיפורים. 

אמר רבי יהודה אמר שמואל "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" 

כשהייתי באירופה, ראיתי תופעה מעניינת  – ספרדים ואשכנזים נישאים זה לזה והדבר טבעי עבורם…גם בארץ במגזר הדתי לאומי, מאד מצויה תופעה ברוכה זו, בלי ספק כאשר ניגשים למצוא את החלק השני, בודקים כלשון בגמרא באחי האם במידות טובות ולא בצבע דם הזורם בעורקים? 

הגמרא מספרת – בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים… 

 יפיפיות שבהם מה היו אומרות?  תנו עיניכם ליופי – שאין האשה אלא ליופי. 

מיוחסות שבהם מה היו אומרות?  תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים. 

מכוערות שבהם מה היו אומרות?  קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרנו בזהובים (ופרש"י תכשיטין או מלבושים נאים).

רווקים ורווקות  –  די לכם בחלומות שיבוא הנסיך על הסוס או כלילת השלמות…ונפגש בהי שם מקום? כלשון הגמרא – לרדת מדרגה בשביל להינשא  –  צריך לרדת מדרגה, אולם  אין צורך "להתאבד" בשביל להינשא בכל מחיר! –  אבל לפי הדרשות שאני שומע מכל מיני רווקים הם צריכים מספר נשים: ליופי, לכסף,  ממשפחות מיוחסות…. והרשימה לא נגמרת… חברים –  מה קורה איתכם?! –  האשה תאמר לך גם מילים כמו – לא, אל וכו',  וכן להיפך – אתה לא מחפש להתחתן עם אישה חסרת חוט שדרה שעל כל דבר תסכים איתך…. וכן ראינו, שאפילו רופאים – לפני החלטות – יושבים מספר אנשים לשמוע גם דעות מנוגדות… 

אני שומע רבות, מרווקים לאחר שנפגשו שאומרים " זה לא זה,  אני רוצה להרגיש פרפרים בבטן…" – הייתכן שכך נדרש? – ובכן, ממש לא. והרי  הדבר נלמד בתורה מיצחק אבינו שנאמר בו – ויבא יצחק את רבקה, ואז נאמר ויאהבה… כלומר אין אהבה ממבט ראשון, לא מתחתנים עם תמונה אלא אם אדם…פעמים רבות נשים אחרי לידה משתנות, והדבר מביא לידי גירושין ?, אבל בהחלט אין מציאות לקחת אשה שיש לך דיחוי, אלא האהבה נבנית מתוך נתינה וויתור. 

וצריך לזכור מה עושה הקב"ה מששת ימי מעשה בראשית – משדך שידוכים בן פלוני לפלונית, וצריך לעשות השתדלות הן בתפלה ועוד, אבל לזכור שהשידוך מגיע מבורא עולם – אין טעויות של השדכנית או של הדודה, אלא הכל ממנו…  

שמעתם על הבטחת הרמ"א 

כתב הרמ"א (אב"ה סימן א יב), הנושא אשה לשם ממון יהיו לו בנים שאינם הגונים לבנים, וכתב עוד שמי שהבטיחו לו ממון ולא קיימו את הבטחתם לא יבטל את השידוך ולא יתקוטט עימהם, ובעבור זה זוכה שיצליח בזווגו. 

באם המצב יתקדם ויתפוס תאוצה, אזי שבכך נקרב את הגאולה, שהרי ששני עדות נשיאם אלו לאלו, כל צד מכיר את המטלות האחרת מכירים שירים, אורחות חיים, והיא האחדות האמתית.

חברים, לשם מה באנו לארץ? –  להישאר בגלות?!,  נכון עדות ומסורות הן דבר יפה וחשוב, אולם עד מתי? – ממילא כל אשה תילך אחר בעלה, ולא צריך לאחוז בתורת הגזע… 

ואדרבה ביום ט"ו הוא כיום הכיפורים מצד התשובה, ודבקות באחד היא אחדות ישראל (אחד בגימטריא = אהבה) ואחדות בא מתוך אהבה שמתחתנים זה בזה, ובמהרה נזכה לגאולה השלמה מתוך אחדות אמן. 

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

חובה לספר מעשה נסים. בזה הלילה בקהל קדושים.

 נערים זקנים גם ישישים. ירינו כלם בנים עם אבות.

טרם יתחיל לומר ההגדה. יקדש על היין בכלי חמדה.

 ירחיק ממנו כל מין קפדה. להסיר מעליו איש מכאובות.

יסדר על שלחן כלים נאים. במפות יפות טובים ויאים.

להכניע ולהעפיל הגאים. בעזרת האל רוכב ערבות.

כי לו נאה להלל ולהודות. בהלל גמור ושיר ידידות.

ביין טוב ולחם חמודות. בלב שמח ולא בעצבות

להצהיל פנים בעת הגדה .יסֹב בכבוד על ארץ חמדה .

עם בני ביתו במקום סעֻדה .כלם ישבו על כרים וכסתות.

מתחלה תטֹל את ידיך .לטבול ראשון שהוא נגדך .

כי כן צוו חכמי חסידיך .לרחֹץ ידים משום נקיות.

נתינת כרפס בחֹמץ תטביל .תאכל בהסבה על צד עמיאל

אחריו תטיל מצה שהיא ממול .תחלק אותה לעתי פרוסות.

סביב השלחן יהיו עניים .כדל כעשיר כלם נקיים

כולנו בני אלהים חיים בוטחים בחסדו בזכות האבות.

על שֻלחנך תֹאמר ההגדה .כונתך ליוצר תעודה .על התורה

על התורה ועל העבודה .בנֹעם ה' נזכה לחזות.

פתח דבריך יאיר בחכמה .אחר הגדה ביראה תמה .לטיל

לטֹל המצה השלמה .לבצֹ ע על עתי הככרות

צריך לברך ברכת המוציא . ברכת המצה מפיך תצא

.אחריה המרור תעשה .כאשר ירצה השם צבאות.

מפטיר והפטרה פרשת ניצבים בנוסח יהודי מרוקו

פרק ראשון

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

לאחר שויקטור הוצא להורג, ניסו אמו ואחיה להשיג מענק משלטונות בריטניה, מכיוון שדרמון היה עובד של הממשל הבריטי. שישה מכתבים בתיקי ארכיון של משרד החוץ של בריטניה עוסקים בניסיונות להשיג את המענק הזה. אחד מהם מופנה למשה מונטיפיורי(99/28 ()'׳1). האח כותב שהוא יודע ששמו של מונטיפיורי יצא לתהילה על מאמציו לסייע ליהודים בכל מקום. להלן תוכן מכתב אחר: בהמלצה לקבלת המענק, שנכתבה בפריס ב־18 בדצמבר 1844, וחתמו עליה שישה יהודים, ובהם אדולף כרמייה (Cremieux), כתוב שמשפחת דרמון מוכרת לחותמים בתור משפחה מכובדת, והיא מן המשפחות הוותיקות שבעיר מארסי, והגב׳ דרמון, אמו של ההרוג ממאזאגאן, היא בתו של ראש המשפחה. בקשתה ראויה לאהדה הרבה ביותר של ׳אחינו בני־ברית׳.

דודו של ויקטור דרמון פנה ב־26 במאי 1845 מפרים לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, בשם אחותו, ילידת מארסי, שגרה עתה בפריס, בבקשה לסיוע כספי. להלן תוכן דבריו: לטענתו, ויקטור דרמון, שהיה סוחר בקזבלנקה ונציג של מדינות אירופאיות אחדות, בהן בריטניה, הומת לפי הוראת הסלטאן בלא בוררות או משפט. כל רכושו-סחורות, כסף, ניירות, וספרים של הנהלת חשבונות-נעלמו. הוא מוסיף ואומר שאפשר לתאר את כאבה של אם המשפחה, שמקור קיומה היחיד היה בנה. לכן כל קיומה תלוי בסיוע שיינתן למשפחה.

הדוד עוד כותב שמכיוון שהוא תושב מוגדור בעל אזרחות של צרפת, ניתן לו להיפגש עם קונסול בריטניה בטנג׳יר, מר דרומונד האי(Drummond Hay). בפגישה הם שוחחו באריכות על אם דרמון. הקונסול אמר לו שלא שכח את בעייתה של אחותו. הוא מודע שכעת מצבה קשה ביותר, הואיל ובנה שנהרג היה מקור הפרנסה היחיד שלה ושל בנותיה הבוגרות, והיא נותרה כעת בלא מפרנס. כמו כן הוא סיפר לקונסול שפנה לשלטונות ספרד בתביעה לפיצויים, ונציג המלך ענה לפנייתו. הנציג מסר לו שבמועד אחר ייקבע שיעור הפיצוי שישלם המלך לאלמנה. באותו היום עזב הקונסול לרבאט. הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מושל מוגדור התנגד לכך.

הדוד, כותב המכתב, נתן הוכחה שאחיינו, ויקטור דרמון, שירת את בריטניה, והיא: במסמכים של אחיינו האומלל נשארה מעטפה של מכתב שכתב דרומונד האי לדרמון. במקום המיועד לשם השולח כתוב בכתב ידו של האי ׳השירות המלכותי׳, ובמקום המיועד לשם הנמען כתוב ׳ויקטור דרמון סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה׳. על גב המעטפה מתחת לחותמת של לשכת הקונסול בטנג׳יר נוספה תוספת, ולידה חותמתו של דרומונד האי. עליה הוטבעה השעה חמש בערב 29 באוגוסט 1843. הכותב דרומונד מבקש מן הנמען דרמון לשלוח את החבילה המצורפת בהזדמנות הראשונה למר רדמאן (Redman) שבמאזאגאן. זהו המוצג היחיד שברשות הכותב המעיד על מעמדו הקונסולרי של הנרצח.

הדוד הוסיף במכתבו שכבר מחודש יוני היה אחיינו במעצר בלתי חוקי לפי פקודת הסלטאן. הדוד עוד מסר שביקש לנסוע ללונדון כדי להיפגש בעצמו עם הנמען, שר החוץ, כדי לתאר לו את פרטי האירוע, אלא שנאלץ להישאר בפריס כדי לפנות גם לשר החוץ של צרפת. הדוד חתם את מכתבו בהבעת תקווה שהנמען, שר החוץ, ישיג תמיכה כלכלית למשפחה המסכנה, שאחד מבניה ייצג את האינטרסים של אנגליה, של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה, ושילם על כך בחייו.

כתוב: פריס 26, התקבל 31 במאי 1845, מבקש פנסיה לגב׳ דרמון, אמו של ויקטור דרמון שמת.

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

פרק ראשון

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

שמו של מונטיפיורי בתור מסייע ליהודים בכל מקום נפוץ גם בצפון אפריקה, ואף יחידים פנו אליו בבקשה לעזרה כספית כדוגמת הסיפור הזה.

ויקטור חיים דרמון מתוניסיה היה בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. דרמון כיהן בכמה תפקידים. לפי מקור מ-14 באוגוסט 1843 שימש סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה, ולפי מידע מ-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו גם את האינטרסים של ספרד, ארצות השפלה וסרדיניה.

הוא כיהן גם בתור סגן הקונסול של צרפת במאזאגאן ( היא העיר אלג'דידה שבחוף האוקיאנוס, כמאה קילומטר מדרום לקזבלנקה ) ובתור סוכן של קונסול ספרד בעיר זו.

בשל עדות שקר של מושל העיר הוצא להורג בינואר 1844 למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג'יר. הסיבה שהוצא להורג הייתה שֶירה על מאורי. הדבר עורר את זעמה של ממשלת ספרד, והיא שלחה אולטימטום לסולטאן עבר לרחמן השני.

ספינותיה של ספרד נשלחו לאנג'יר, וצבא עמד להישלח לסבתה (  CEUTA ). כמעט פרצה מלחמה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1844. לבסוף יוּשב המשבר בהסכם שנחתם בשישה במאי 1845. לאירוע היו הדים באירופה, ויש הרואים קשר בין אירוע זה ובין המלחמה בין ספרד ובין מרוקו, שהייתה בשנים 1859 – 1860.

הנושא נידון בתעודות הנמצאות בארכיון של משרד החוץ של בריטניה מ־ 11 בינואר עד 22 במאי 1844. ויקטור דרמון כתב ב־ 11 בינואר 1844 לסוכנים הקונסולריים שבשעה שרכב על סוס עם רובהו בדרכו לאזימור (בחוף האוקיינוס,כ- 90 קילומטרים מדרום לקזבלנקה), דהרו לעברו שני פרשים. אלה ניסו להורידו מהסוס ולקחת את הרובה שלו. באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע. במכתכים מ־24 בינואר עד 27 בינואר כתוב שויקטור, שאביו חי במוגדור, נכלא במאזאגאן לאחר שנפלט כדור מרובהו ופגע במוסלמי, והלה נפטר מהפגיעה. עוד נכתב שדרמון הוצא להורג במאזאגאן ב־25 בינואר 1844, וראשו נשלח לקזבלנקה. ב-11 בפברואר 1844 כתבו הסוכנים הקונסולריים שבטנג׳יר לסלטאן מכתב מחאה על מעצרו של ויקטור. ב־4 במארס ענה אבן אדריס, הוזיר הראשי, לסוכנים האלה שיהודים זכאים לחסות של הממשל רק אם הם יקיימו את החוקים החלים עליהם ( לפי תנאי עומאר ).

אבל היות וחרג דרמון מן החוקים האלה, וביצע, לדבריו, ״פשעים נגד הדת המוסלמית״, יש להמיתו ולהחרים את רכושו. כמו כן אין הסלטאן מרשה שיהודים יקבלו חסות ממדינה זרה. במכתב מ־27 באפריל 1844 טען הוזיר שדרמון הוצא להורג ״בשל הפשעים שביצע, שלפי תורתנו הקדושה ראויים למוות ולהחרמת רכוש. הוזיר הוסיף וכתב שכבר מסרו להם את המניעים שבגללם לא כדאי למנות יהודים בתור נציגים של מדינות זרות.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

הסליק המהודר

למרות מצבי הרגיל דרש ממני רישר לפנות את ״הסליק המהודר״ ולהעבירו לביתי ולמשפחתי. הייתי כל כן חדור משמעת ברזל שלא התעדתי, והגעתי לכתובת שמסר לי רישר. הדלת של הדירה שממנה הייתי אמור להוציא את הסליק, ושאותה לא הכרתי קודם, הייתה חתומה בחותמת שעווה של המשטרה.

גייסתי לפעולה את גיסי מסעוד זעפרני. ניסינו לפרוץ את הדלת. שכנה יהודייה למזלנו — יצאה מביתה והעירה לנו שהדלת נעולה בהוראת המשטרה. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג, אנחנו אנשי משטרה. נרגעה וחזרה לביתה. הוצאנו את הסליק שהיו בו אקדחים, רימוני רסס והגלופה של הכרוז, והובלנו אותו ישירות לביתי. אשתי רחל, שהכירה לפני כן סליק זה, סירבה בתוקף להכניסו אלינו הביתה וחשבה שיצאתי מדעתי. הייתכן, אמרה, שמפקדי ״המסגרת״ יצאו מדעתם? להטיל עליך — אתה, הנמצא בחופשה ממאסר, אתה, האסיר הבטחוני — לשים סליק זה בביתך? רחל איימה לעזוב עם הילדים את הבית אם אני אתעקש להכניס את הסליק הביתה. ולכן פנינו שנינו לשכן יהודי ממוצא אלג׳יראי בשם שרביט, בעל איטליז בקזבלנקה, ובאמתלה כלשהי ביקשנו ממנו להכניס לביתו את הרהיט המהודר הזה ליום-יומיים.

לאחר יומיים איש לא בא לקחת את הסליק ממשפחת שרביט, ולכן שוב בעזרתו של מסעוד זעפרני הובלנו את הסליק לחנותו של גיסי השני, סלומון(סם) גנון, החי היום בקנדה.

רישר הבטיח שהסליק המסוכן יילקח מגיסי בתוך ימים מספר, אך לא עמד בהבטחתו. וכאשר משפחתי ואנוכי ברחנו ממרוקו והגעתי ארצה, הסליק היה עוד אצל גיסי הנפחד, והוא לא ידע מה לעשות בו. יום אחד, והוא לא ידע איך נפתח הרהיט הזה, שבר אותו בגרזן, הוציא ממנו את האקדחים, את רימוני הרסס ואת הגלופה והשליכם לים.

היום כאשר אני חושב על הוראתו של רישר אני מצדיק את רחל וחושב שאנשינוהשתגעו והפסיקו לשמור על כללי הזהירות באותה תקופה. אין לי הסבר אחר עד היום. בזמן מאסרי ומאסר שאר החברים כתב איסר הראל, אז ראש ״המוסד״, לאפרים רונאל, מפקד ״המסגרת״ באותה תקופה בפריס:

למותר לציין את צערי על המפולת ועל סיבלם של הבחורים. כנראה זו מנת חלקם־חלקנו. מאסרם וסיבלם של הבחורים ושל משפחותיהם מצטרפים אף הם לאותו מאמץ אשר באמצעותו, הנני מקווה, נפרוץ את חומת הבדידות של יהודי מרוקו.

רוח העמידה ונבונות ההקרבה של יהודי מרוקו ובמיוחד בחורינו הרי הם מקור של גאווה ועידוד לכולנו.

נא מסור בשמי למפקד מרוקו, לבל הבחורים ולכל ידידינו, את ברכותינו ואת הכרת תודתנו. חזקו ואמצו(חתום ראש המוסד).

די­

הסוכנות היהודית והשליחויות

בהגיעי ארצה ביקשתי פיצויים מ״המוסד״. בעצתו ובהמלצתו של מנדל וילנר, שהכיר אותי והיה מנהל אגף כוח אדם במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, עברתי לעבוד בסוכנות.

במסגרת זו השתתפתי במבצעים רבים ומרתקים. אחדים מהם חשאיים ואחרים גלויים. מ־1962 עד 1969 השתתפתי בהעלאת עולים ממבצע יכין מאירופה ארצה. בשנות השישים השתתפתי בשליחויות קצרות להצלת יהודי רומניה, פולין והונגריה והעלאתם ארצה. כמו כן הייתי מרכז חוליית ע״ר להברחת עולים מברית המועצות. הרוסים ידעו על המבצע, אך חששם שלא ידעו עליו ארצות ערב דרש פעילות חשאית מאירופה. מבצע זה נמשך עד מלחמת ששת הימים; אז הפסיקו אותו הרוסים. רק מעטים ממנהיגי יהדות ברית המועצות ידעו על מבצע ע״ר.

עד 1968 קלטתי מאות ואלפי עולים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה, וכן מיהודי לוב שגורשו מארצם במלחמת ששת הימים. על כל קבוצה כזו יכולים לכתוב פרק שלם.

בחודש יולי 1968 נשלחתי לפרים בשליחות המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית וישבתי שם חמש שנים, וביניהם שנתיים כממונה על ביטחון המוסדות הלאומיים ברחבי צרפת, וזאת לאחר רצח הספורטאים במינכן, וכאשר ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הכריזה על מבצע ״חומה ומגדל״ לאבטחת המוסדות הישראליים ברחבי העולם.

בקיץ 1982, בהיותי בקורם שליחים בירושלים, פרצה מלחמת ״שלום הגליל״. גויסתי לצה״ל באותו לילה, ולאחר יומיים נתבקשתי על ידי מחלקתי ובשיתוף פעולה עם ״המוסד״ לערוך סקר של יהודי לבנון מבירות ומהסביבה לשם הוצאתם משם. נעזרנו בפלנגות הנוצריות, הוצאתי את רוב יהודי לבנון ודאגתי בעזרת קלמן גרוסמן, מנכ״לתור ועלה׳, והצוות הנהדר של ״תור ועלה׳ לקלוט את המשפחות במרכזי קליטה ואת הילדים במסגרת עליית הנוער; זו לא חסכה במאמצים באותה תקופה. גם משטרת ישראל ואגף המכס הפגינו רצון טוב ועשו הכול להקל על המלאכה. עם סיום המבצע יצאתי לשליחותי בפרים עד 1985. באותה שליחות הייתה לי הזכות להשתתף ב־1983, לפני מבצע משה, בהברחת יהודי אתיופיה מסודן לאירופה. כמו כן יצאתי לשליחות קצרה בפורטוגל הקשורה ליהודי איראן. לפני כן, בין השנים 1982-1980, עסקתי רבות ביהודי איראן; לצערי לא כולם נקלטו בארץ, ורבים מהם מצאו לנכון לחזור לאיראן גם אחרי שחומייני תפס שם את השלטון. כמו כן הדרכתי בשני קורסים חשאיים שבהם השתתפו יהודים ממדינה שעדיין אין לה קשרים עם ישראל.

זכות גדולה נפלה בחלקי לעמוד בראש ארגון פעילי המחתרת ההעפלה ואסירי ציון ממרוקו, מאלג׳יריה ומתוניסיה, המורכב מרוב שליחי ״המוסד״ ופעילי ״המסגרת״. הקמתי ארגון זה עם חבריי ובסיועו של ראש המוסד דאז, איסר הראל, בשנות השישים.

לאחינו בני ישראל במרוקו

ארבעים וארבעה יהודים ספוגים שאיפת נצח לארץ הקודש ומלאי תקוות לעתיד נטרפו בלב־ים.

רק חלק מהם זכה לבוא לקבר ישראל, האחרים טבעו במצולות. אנו מבכים אותם מרה, יחד עם בני משפחותיהם וכל בית ישראל. הם לא הופקרו בסירה רעועה.

יודעים אנו כמה חרדים אחינו לכל נפש מישראל, כמה מאמצים הם משקיעים להוביל את היוצאים בביטחון לקראת עתידם החדש. דבריהם של אלה שהגיעו במשך שנים יוכיחו זאת.

דחף של 2000 שנה מניע את היהודי לצאת לציון וירושלים בכל הדרכים. מה גם שתקוותיו למצוא את מקומו במרוקו העצמאית נכזבו.

יתכן ויד החצר איננה בגלי הרדיפות החוזרים ונשנים. אין אלה עולות בקנה אחד עם מסורת האיסלאם.

אולם, ישנם שונאי ישראל שגמרו אומר לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. לאלה ייאמר כי מאז ימי עמלק והמן, עד היטלר ואייכמן — יד הגורל השיגה אותם תמיד.

אין אנו בודדים, קהילות ישראל בעולם מבכים עמנו את הקורבנות ומתפללים לשלומנו ולזכויותינו, ראו את סערת הרוחות שקמה בעיתונות העולם ובקרב המוסדות והארגונים היהודיים והלא יהודיים ואף בפרלמנטים השונים. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו. עביר המאבק לזכויותינו בכל הדרכים.

זהו נוסח הכרוז שהופץ ב־000_׳10 עותקים בערי מרוקו השונות בלילה שבין ה־9 ל־10 בפברואר 1961 בעקבות טביעת ״אגוז״.

בשעת הצוהריים ב־10 בפברואר קיימו יהודי מרוקו 2 דקות דומיה לזכר הנספים. מבצע חלוקת הכרוז כונה בשם ״מבצע בזק״.

סוף המאמר

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

שני נושאים העולים מאיגרת ר׳ יהודה בן קוריש ליהודי פאס יעמדו במרכז המאמר: א. מסורת קריאת התרגום הארמי בציבור; ב. מעמדה של לשון המשנה בעיני חכמי ימי הביניים.

יהודה אבן קֻרַיְש (בכתיב מלא: קורייש; בערבית: قريش; נולד במאה ה-10 בתהרת שבצפון אפריקה) היה מדקדק עברי, מחלוצי הבלשנות השמית.

אבן קריש נולד בתהרת (בערבית: تيارت‎; כיום באלג'יר), בן דורו של סעדיה גאון.

היה הראשון שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות עברית, ארמית וערבית. השוואתו התבטאה בחלק מאוצר המילים של הלשונות, ובחלק מכללי הדקדוק המשותפים להן. את השגותיו על שלוש־הלשונות והשוואתן הוא מפרט בחיבורו, שנכתב בערבית בצורת איגרת השלוחה לקהילת יהודי העיר פאס שבמרוקו. אבן קריש כינה את חיבורו בשם "רִסאלה", כלומר: איגרת שלוחה.

את חיבורו חילק לשלשה חלקים עיקריים: בראשון, עסק בהשוואה בין מילים עבריות מן המקרא, שאין לעמוד על משמעותן האמיתית, אלא על ידי השוואתן למילים קרובות להן בארמית. בחלק השני עסק בהשוואה בין מילים עבריות מן המקרא לבין מילים קרובות להן בעברית של חז"ל; הוא משווה בין 17 מילים בלבד, ואגב דיון עליהן הוא עוסק גם בעניינים שאין להם קשר ישיר להשוואה, כמו על עניין "דברה תורה בלשון בני אדם" וכולי. החלק השלישי שונה במבנהו משני החלקים הראשונים, כי בהם עסק במילים בודדות יחידאיות, ובו הוא מביא מילים רבות שכיחות, ואגב השוואתן למילים ערביות הוא רוצה להבליט את הקִרבה בין שתי הלשונות.

תוך דיון על שלוש הלשונות והשוואתן, דן אבן קריש על ענייני דקדוק שונים, כגון: חילופי אותיות קרובות במבטא (משתאה – משתהה, מזלות – מזרות, אלמנותיו – ארמנותיו וכו'); מוקדם ומאוחר באותיות (כשבה – כבשה, שמלה – שלמה וכו'); השמטת האות נו"ן בשורש בתחילתו ובאמצעו (אף – אנף הערבי, בת – בנת הערבי וכו'); שינויים החלים באותיות ז, ס, צ, ש בגזירת בניין התפעל; אותיות אית"ן וצרופן בזמן עתיד; זכר ונקבה בשמות מספר; תוספת ו"ו בסוף המילה וכולי. אחרי שלשת החלקים העיקריים של חיבורו צורף חלק נוסף המוקדש להשוואה בין ענייני דקדוק המשותפים לערבית ולעברית. בחלק הזה דן אבן קריש על חילופי אותיות בין הערבית לבין העברית: א – ע, ע – ע, ז – ד, צ – ט, ג – ג, ש – ס, ש – ש, ש – ת וכו'; על אותיות אית"ן בעתיד המשותפות לשלוש הלשונות וכו'. בסוף חיבורו דן אבן קריש על מילים מקראיות, שלפיו, מקורן אינו שמי, תוך הבאת דוגמאות מספר.

מבוא: מטרת האיגרת

ר׳ יהודה בן קוריש, שחי בתאהורת שבאלג׳יר במחצית הראשונה של המאה העשירית, שלח איגרת־ספר (בערבית: רסאלה) ליהודי קהילת פאם שבמרוקו. הספר כולו נכתב ערבית והיום הוא מצוי בידינו בתרגום עברי. בהקדמה לספר מציע המחבר את הנימוק לכתיבתו. וזה חלקה הראשון של ההקדמה.

" ולעצם העניין, ראיתי, כי הפסקתם את המנהג לקרוא בתרגום הארמי של התורה בבתי הכנסיות שלכם, ונשמעתם בדבר הזנחתו לבורים שבכם, הטוענים, כי אין הם זקוקים לו, ואת כל הלשון העברית הם יודעים בלעדיו, ואפילו סיפרו לי אנשים מכם, כי הם לא קראו מעולם את ה׳תרגום׳ לתורה ולא לנביאים. וה׳תרגום׳, יחוננכם האל, הוא דבר שלא הניחוהו קודמיכם, לא דחו אותו קדמוניכם, לא פסקו ללמוד אותו חכמיכם, לא ויתרו עליו ראשוניכם, לא נעלמה תועלתו מאבותיכם, לא זלזלו בלימודו קודמיכם בעיראק, במצרים, באפריקה ובספרד.

וכאשר סיפרתי לאחד מכם, שמאס ב׳תרגום׳, על הדברים המופלאים ממנו המצויים במקרא, ועל הארמית, שנתערבבה בעברית ונסתעפה בה כהסתעפות הענפים בעצים והעורקים בגופות, הקיץ לזה יקיצה עזה, הקדיש את תשומת לבו המלאה, והבין היטב את התועלת אשר ב׳תרגום׳ ואת היתרונות הרבים, הפירושים המסייעים והביאורים המוכיחים, שאפשר להשיג באמצעותו, אזי התחרט על שהחמיץ את לימודו, והצטער על היותו חסר את מתיקות לשונו.

מפני זה החלטתי לחבר את הספר הזה לאנשי הבינה ולבעלי הדעת, כדי שידעו, כי כל לשון הקודש, המצויה במקרא, נפוצו בתוכה מלים ארמיות, נתערבבו בה מלים ערביות, ונפזרו בה מלים לועזיות ובֶרְבֶריות, ובמיוחד הערבית, שכן יש בה הרבה מלים מופלאות, שמצאנו, כי הן עברית טהורה, עד כדי כך שאין בין העברית לערבית בדבר הזה שוני אלא החילוף שבין…

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אחדות והכנעה

נבהיר תחילה את המונחים. איסלאם אורתודוכסי ואיסלאם רפורמיסטי נבדלים זה מזה בעמדתם כלפי הדת המוסלמית הקדומה. הרפורמיסטים מבקשים לפרשה מחדש, ואילו האורתודוכסים דורשים להחיותה. חסידי האיסלאם הרפורמיסטי קוראים את הטקסט המקודש על רקע מקורותיו ההיסטוריים, ולכן סבורים שבתנאי ימינו לא את כל האמור בו אפשר ליישם כלשונו, שעה שהמוסלמים האורתודוכסים מפרשים את הקוראן כולו בפירושו המילולי, ומצפים למצוא בו פתרונות לכל הבעיות בנות הזמן.

בין איסלאם אורתודוכסי לאיםלאמיזם רב המשותף על המפריד. שוררת ביניהם הסכמה, למשל, באשר לתכניה של האמונה ולצורות הפולחן הדתי. אלא שבעיני האיסלאמיסטים יש דבר חשוב יותר מהפולחן: המאבק בכופרים. המונחים איסלאמיזם רדיקלי וג׳יהאדיזם מציינים שניהם את האיסלאמיסטים המנהלים מאבק זה בנשק, תוך ניצול הטכנולוגיה הצבאית המתקדמת. כיוון שלמוסלמים האורתודוכסים ולאיסלאמיסטים אמונה משותפת, ורק המסקנה המעשית שונה, הגבול בין הקבוצות הללו נזיל. מה אפוא מגדיר את השקפת העולם המשותפת לאיסלאמיסטים ולמוסלמים האורתודוכסים?

הנחת היסוד הראשונה והעיקרית נוגעת לאפיסטמולוגיה, תורת ההכרה, האיסלאמית. הטענה הבנאלית לכאורה, שהתבונה האנושית היא מקור הידע וההתקדמות המדעית, נחשבת בעיני מוסלמים אורתודוכסים כחילול הקודש. משנתם גורסת שבני האדם אינם מסוגלים ליצור ידע, אלא רק לשאוף להבנה מדויקת יותר של רצון האלוהים, שהוא מקור הידע היחיד. את זאת יוכלו להשיג באמצעות לימוד כתבי הקודש המנחה אותם להתנהגות שהאל רוצה בה. האמונה הדתית והידע חד הם, והעמקת הידע משמעה אך ורק השגה משופרת של הסימנים שהאל שולח.

כיוון שכך, שום איסלאמיסט לא יטיל ספק בכך שאת מאמר הקוראן שאללה הפך את היהודים לקופים ולחזירים (סודה 5, פסוק 60) יש לקרוא כפשוטו – כיוון שהקוראן הוא האמת עצמה, כל האמת ורק האמת. ״שינוי הצורה היה ממשי״, אנו קוראים למשל בירחון חמאס ״פלסטין אל־מוסלימה״, ״כיוון שאין זה מן הנמנע שאללה הכול־יכול, שיצר את האדם בצורתו האנושית, לא יהיה מסוגל להפוך את היהודי מבן אנוש לחיה״. ל״תאורטיקנים״ האיסלאמיים נותר להתחבט רק בבעיה אחת, ״האם היהודים שהפכו לחיות הולידו צאצאים״, או שמא בריות משונות אלו ״חיו לא יותר משלושה ימים״, שכן הקוראן מותיר שאלה זו פתוחה.

המדע המערבי, המבוסס על הטלת ספק ועל הכרתו של היחיד, אינו יכול להלום מושג זה של ״ידע״. נהפוך הוא: הכשל הגורלי של המדע המערבי נעוץ דווקא בעובדה שהוא ״מפצל את ראיית העולם״, שעה שרק ״ה׳תווחיד׳ (אמונת הייחוד) האיסלאמי משמר את אחדותו של היקום יציר האלוהים״. בשיח הזה המונח ״אימפריאליזם מערבי״ מתייחס אמנם גם לתוקפנות כלכלית וחברתית, אבל בראש ובראשונה ל״פלישה אינטלקטואלית״ לעולם האיסלאם. במילותיו של האיסלאמיסט סייד אל־עטאס: ״האתגר העכשווי של הציוויליזציה המערבית […] הוא אתגר הידע […] המעודד ספקנות, והמרומם את הספק ואת ההשערה ומעניק להם ׳מעמד מדעי׳ במתודולוגיה שלו״. יעדו העיקרי של האיסלאמיזם האקדמי הוא לערוך דה־מערביזציה של המדע, כלומר לשחרר אותו מעקרונות הספק וההשערה.