החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

ו. העברת הניהול של ביה"ס ה-franco-israélite ממינהל החינוך הציבורי לאליאנס.  

המשא ומתן בין הנהגת הקהילה בראשות יצחק צרויה, מכלוף אלחדד, אברהם בטאן, משה לוי, מסעוד בן שימול ומרדכי אלבו ובין נציגות אליאנס ברבאט על הקמת בי"ס בוואזן התנהל עד לפתיחתו של זה בשנה"ל 1926. התמשכות השיחות נבעה בגלל חוסר הביטחון ששרר באיזור על רקע התנגדות שבטי ההר ואי הסכמה לגבי חלקו של כל צד במימון פעולתו השוטפת של בית הספר.

מלחמת הריף הרתיעה מצד אחד, את הנהלת כי"ח לשלוח את עובדיה לאיזור הנתון במצב לוחמה והקשתה על מנהיגי הקהילה מצד שני, לקבל על עצמם התחייבויות כספיות שלא יוכלו לעמוד בהן בגלל המיתון שפקד את כלכלת העיר בגין אותן סיבות: הלוחמה באיזור שיבשה את זרימת האספקה החקלאית ואת שגרת השיירות שסיפקו מוצרי צריכה אירופים לסוחרים היהודים. העברת הניהול של בית הספר ממנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) לידי רשת כי"ח (AIU) הפכה לאפשרית בסיום מלחמת הריף. במאי 1926 עבד-אל-כרים [Abd el-Krim] מנהיג המרד נכנע והוגלה לאי ראוניון. בשוך הקרבות, רשת כי"ח קבלה לידיה את ניהול בית הספר הפרונקו-איזראליט, שפעל זה מכבר בוואזן. 

קבלת אחריות הניהול של בית הספר הקיים על ידי רשת אליאנס פתחה בפני הקהילה אפשרות להשתייך לארגון יהודי בעל פריסה ארצית ובין לאומית. השתייכות זו פתחה בפני הדור הצעיר פתח לשיתוף פעולה והשתתפות במפעלי תרבות ופנאי שונים: בתחום הספורט, בתנועת הצופים היהודים, בתחרויות לימודיות בלשון הצרפתית, בתחרות הארצית על החיבור הטוב ביותר, בתערוכות ארציות של יצירות תלמידים במלאכות יד שונות, בסמינרים וטיולים במרוקו גופא ובצרפת.

זו היתה פתיחת שער עבור ילדי הקהילה גם ללימודים בבית ספר להכשרת מורים בפריז (ENIO), אבל המשמעות החשובה ביותר מנקודת ראותה של הנהגת הקהילה לכניסת אליאנס היתה נעוצה בהפקדת תחום החינוך בידי גורם ניהול יהודי. זה לא היה עוד בית ספר שבו תוכנית הלימודים נלמדת בצרפתית על ידי מורים צרפתים, אלא בית ספר יהודי שמנהלו ומוריו הם יהודים, בית ספר המתנהל על פי לוח השנה העברי, שובת בשבתות ובחגים, עורך טקסים בעלי זיקה לתרבות העברית, מעלה הצגות בחגי ישראל, ומקיים סדר יום יהודי בלשון הצרפתית. מדובר בשני עולמות משיקים, אך שונים זה מזה במהותם. 

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הסיפור הזה מציג גם אשליה, אכזבה ותמימות. מונטיפיורי לא הכיר את המסורת המוסלמית, שאינה מעניקה שוויון זכויות למי שאינו מוסלמי, ולא הכיר את ההבדל בין מילות נימוס ובין מעשה. הוא לא ידע הבדל בין ההכרזות של הסולטאן ובין המציאות בפועל, שבה המושלים המקומיים מכתיבים את המדיניות.

מונטיפיורי גם לא ידע שהמוסלמים המקומיים עוינים את היהודים ובזים להם. מקור עוינות זו בקוראן. בקוראן מצוטטים פסוקים מן התורה, שמשה רבנו מתלונן בהם על העם, ומתוארים בהם יחסו הרע של הנביא מחמד ליהודים בנאו המדבר בחיג'אז, שסירבו לראות בו נביא.

הסולטאן מחמד הרביעי ששלט בין השנים 1859 – 1873 סבל מאחיזתה של ספרד בביסים על אדמת מרוקו. לכן הוא מעוניין ביחסים טובים עם בריטניה, הואיל והיא עמדה מול ספרד. מן הפעילות המסחרית של סוחרים אנגלים היו מהכנסות לסולטאן. בעקבות זאת היה הסולטאן מעוניין לרצות את בריטניה, ומונטיפיורי נחשב לשליח של המלכה ויקטוריה.

תעודות שונות דנות בהבדל בין ההצהרה של הסולטאן, שקיבל מונטיפיורי ובין המציאות המנוגדת לה. האשליה הביאה גם להנחה, שמא בשל התנהגותם של היהודים הם סובלים ממצוקה על רקע מוסבר מכתבו החוזר של מונטיפיורי לקהילות מ-7 בספטמבר 1864.

מונטיפיורי היה כתובים ליהודים שבמרוקו, והם פנו אליו שנים לאחר מסעו מתוך תקווה שהתערותו תועיל. אזכור הבטחתו של הסולטאן שנים לאחר ההצהרה – פירושה שראו בהצהרה הבטחה שאין לסגת ממנה. שליחותו היכתה גלי אהדה והערצה ברחבי העולם היהודי, וגם נוצרים הצטרפו להוקרתו

הביוגרפיה של מוטיפיורי.

משה מונטיפיורי 1784 – 1885 נולד בליוורנו שבאיטליה, ועבר לאנגליה בגיל צעיר. שם הוא חי עד לפטירתו, ועסק במסחר עם אחיו אברהם. הוא היה מן היהודים הדגולים ביותר במאה ה-19, שפעל למען אחיו היהודים באנגליה ומחוצה לה.

בשנת 1812 הוא נישא ליהודית 1784 – 1862, הבת של לוי ברנט כהן, שהייתה מן המשפחות האשכנזיות העשירות בלונדון. היא לא ילדה לו ילדים. יהודית עודדה אותו בפעילותו הציבורית, ואף נלוותה אליו למסעותיו. כשנסע למרוקו, היא כבר לא הייתה בין החיים. קשריו המשפחתיים עם משפחת רוטשילד סייעו ליוקרתו.

חנה אחותה של יהודית, הייתה אשתו של נתן מאיר רוטשילד, אברהם אחיו של מונטיפיורי, נשא לאשה את הנרייטה, אחותו של נתן מאיר רוטשילד. ליונל דה רוטשילד, בן אחותה של יהודית, היה היהודי הראשון שהתמנה בשנת 1850 לחבר פרלמנט.

בשנת 1885, חודש לפני מותו של משה מונטיפיורי, הוענק תואר אצולה לנתנאל מאיר 1840 – 1915, בנו של ליונל רוטשילד, והיה היהודי הראשון שישב בבית הלורדים. מונטיפיורי היה נציגו של נתן מאיר רוטשילד בבורסה עד שנת 1821. משנת 1824, לארח שהצליח בעסקיו, החליט מונטיפיורי לתרום מזמנו לפעילות ציבורית למען אחיו היהודים באנגליה כדי להשיג בשבילם שוויון זכויות מלא ולמען אחיו היהודים בארצות אחרות כדי להגן על זכויותיהם.

להלן דוגמאות לפעילותו : בשנת 1828 נבחר מוטיפיורי לוועדה של, ועד שלוחי הקהילה, שנוסד בשנת 1760, ואשר נקבע התקנון שלו בשנת 1836. תפקיד הוועדה לדון עם המיניסטרים על הקשיים הניצבים בפני היהודים.

הוא שימש משיא של " ועד שלוחי הקהילות " בשנים 1835 – 1838, 1840 – 1862 ובשנים 1871 – 1874. בזכותו של מונטיפיורי קיבל הועד מעמד בין לאומי.

מונטיפיורי ביקר שבע פעמים בארץ ישראל. הוא פעל לתיעוש הארץ ולהטבת מצבם הכלכלי של היהודים בה. הוא מילא שליחויות לביטול גזרות נגד היהודים ולהשגת אמנציפציה להם. בשנת 1840, לאחר עלילת דמשק, ביקר בקושטא אתל הסולטאן עבד אלמג'יד ששלט בשנים 1839 – 1861, וקיבל ממנו פירמאן, שמבטיח את בטחונם של היהודים ומעניק להם שוויון זכויות.

באותה שנה ביקר אצל מחמד עלי, מושל מצרים. בשנת 1846 ביקר אצל הצאר ניקולאי הראשון כדי לנסות לבטל פקודות גירוש, שהוצאה נגד היהודים שגרו בגבולה המערבי של רוסיה. ובשנת 1872 ביקר אצל הצאר אלכסנדר השני.

בשנת 1855 ביקר מונטיפיורי אצל הסולטאן הועת'מני, והלה העניק לו אות של חבר מסדר. בשנת 1867 יצא לרומניה בעקבות רצח יהודים בגלץ כדי לבטל חוקים אנטי יהודים. הנסיך קרל, בלווית שגריר בריטניה, קיבלוֹ, אולם השליחות הזאת נכשלה.

בעקבות עלילות דם בירות ובאיזמיר – 1840 – התערב מונטיפיורי באמצעות מכתבים וקשרים דיפלומטיים. בשנת 1858 נודע על הילד היהודי אדגר מורטארה מאיטליה, שהמשרתת בבית הטבילה אותו לנצרות בגיל שנה בעת שחלה. ההורים ניסו להחזיר את בנם לחיק היהדות, אבל הדבר לא עלה בידם.

האפיפיור לא נענה להפצרות של קיסר צרפת ושל קיסר אוסטריה. בעקבות המאורע נסע מונטיפיורי לרומא, אבל האפיפיור סירב לקבלו לראיון. ואולם הוא נפגש עם חשמן, מזכיר הוותיקן, שאמר לו כי חוקי הכנסיה אינם מאפשרים לילד לחזור ליהדות.

בשנת 1860 הוא התערב כשנטבחו נוצרים בסוריה בעת מרד הדרוזים. בשנת 1876, כשהתמנה עבדול חמיד השני לסולטאן, הבטיח שגריר תורכיה בלונדון למונטיפיורי שהיהודים יסכו להתעניינות של הסולטאן כמו שזוכות שאר העדות בממלכה.

בשנת 1878 ביקר מונטיפיורי בגיאורגיה. בגיל 97 ביקש מונטיפיורי לנסוע שנית לרוסיה מחמת הפרעות שנעשו ביהודי רוסיה לאחר רצח אלכסנדר השני, אבל ידידיו וקרוביו מנעו ממנו מסך מפרך בגיל כה מופלג.

בשנת 1882 שלח מונטיפיורי שתי אגרות מחאה לראש ממשלת הונגריה, הרוזן טיסה, ולכל חברי הפרלמנט, כשיהודי הכפר " טסה אסלאר " שבהונגריה היו טרף של עלילות דם. מעמדו של מונטיפיורי, יוקרתו ותמיכתה של המלכה ויקטוריה בו, העניקו לו גישה אל מלכים באירופה ומחוצה לה, והגדילו את מעמדו בקרבם.

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

שמו של מונטיפיורי בתור מסייע ליהודים בכל מקום נפוץ גם בצפון אפריקה, ואף יחידים פנו אליו בבקשה לעזרה כספית כדוגמת הסיפור הזה.

ויקטור חיים דרמון מתוניסיה היה בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. דרמון כיהן בכמה תפקידים. לפי מקור מ-14 באוגוסט 1843 שימש סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה, ולפי מידע מ-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו גם את האינטרסים של ספרד, ארצות השפלה וסרדיניה.

הוא כיהן גם בתור סגן הקונסול של צרפת במאזאגאן ( היא העיר אלג'דידה שבחוף האוקיאנוס, כמאה קילומטר מדרום לקזבלנקה ) ובתור סוכן של קונסול ספרד בעיר זו.

בשל עדות שקר של מושל העיר הוצא להורג בינואר 1844 למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג'יר. הסיבה שהוצא להורג הייתה שֶירה על מאורי. הדבר עורר את זעמה של ממשלת ספרד, והיא שלחה אולטימטום לסולטאן עבר לרחמן השני.

ספינותיה של ספרד נשלחו לאנג'יר, וצבא עמד להישלח לסבתה (  CEUTA ). כמעט פרצה מלחמה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1844. לבסוף יוּשב המשבר בהסכם שנחתם בשישה במאי 1845. לאירוע היו הדים באירופה, ויש הרואים קשר בין אירוע זה ובין המלחמה בין ספרד ובין מרוקו, שהייתה בשנים 1859 – 1860.

הנושא נידון בתעודות הנמצאות בארכיון של משרד החוץ של בריטניה מ־ 11 בינואר עד 22 במאי 1844. ויקטור דרמון כתב ב־ 11 בינואר 1844 לסוכנים הקונסולריים שבשעה שרכב על סוס עם רובהו בדרכו לאזימור (בחוף האוקיינוס,כ- 90 קילומטרים מדרום לקזבלנקה), דהרו לעברו שני פרשים. אלה ניסו להורידו מהסוס ולקחת את הרובה שלו. באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע. במכתכים מ־24 בינואר עד 27 בינואר כתוב שויקטור, שאביו חי במוגדור, נכלא במאזאגאן לאחר שנפלט כדור מרובהו ופגע במוסלמי, והלה נפטר מהפגיעה. עוד נכתב שדרמון הוצא להורג במאזאגאן ב־25 בינואר 1844, וראשו נשלח לקזבלנקה. ב-11 בפברואר 1844 כתבו הסוכנים הקונסולריים שבטנג׳יר לסלטאן מכתב מחאה על מעצרו של ויקטור. ב־4 במארס ענה אבן אדריס, הוזיר הראשי, לסוכנים האלה שיהודים זכאים לחסות של הממשל רק אם הם יקיימו את החוקים החלים עליהם ( לפי תנאי עומאר ).

אבל היות וחרג דרמון מן החוקים האלה, וביצע, לדבריו, ״פשעים נגד הדת המוסלמית״, יש להמיתו ולהחרים את רכושו. כמו כן אין הסלטאן מרשה שיהודים יקבלו חסות ממדינה זרה. במכתב מ־27 באפריל 1844 טען הוזיר שדרמון הוצא להורג ״בשל הפשעים שביצע, שלפי תורתנו הקדושה ראויים למוות ולהחרמת רכוש. הוזיר הוסיף וכתב שכבר מסרו להם את המניעים שבגללם לא כדאי למנות יהודים בתור נציגים של מדינות זרות.

יש לציין בהקשר לכך שאין זה האירוע הראשון שיהודי שממלא תפקיד דיפלומטי מוצא להורג בלא חקירה ומשפט. להלן דוגמאות אחדות: בשנת 1733 נשרף שלום נחמיאש, תורגמן של סגן הקונסול של בריטניה בסלא; ב־22 בספטמבר 1786 פקד חסלטאן מחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757) להוציא להורג את יצחק קרדוזו בהאשמה שהוא פגע ביחסים בינו ובין מלך בריטניה. תחילה הולקה מאתיים מלקות, לאחר שנכרך חבל סביב צווארו. לאחר מכן נורה, ולבסוף בותרה גופתו לשניים.

מפטיר והפטרה פרשת כי תבוא בנוסח יהודי מרוקו

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

אהבתו לספר

כבר משחר נעוריו גילה ר׳ יוסף אהבה מיוחדת לספר, ומשתדל היה לתור אחר ספרים נדפסים וכתבי־יד ולרוכשם. הוא היה נוהג גם לחפש בגניזות ובבתי כנסיות במקום שאוספים ספרים בלויים לגונזם. לשם כר ניצל את ימי הטכס לגניזת התורה, אשר נהגו יהודי מארוקו לערוך באסרו חג שבועות, או ימים ספורים סמוך לזה. ביום זה נהגו לאסוף ספרים ותשמישי קדושה בלויים מהבתים ומבתי כנסיות למקום מרכזי, שם היו ממלאים בשקי בד קטנים את החומר המיועד לגניזה. רבי יוסף היה נכנס למקום הריכוז, בודק את החומר ובורר מתוכו כל מה שנראה לו חשוב. את מציאותיו היה מביא לביתו ומטפל בהם במסירות, כורך ומתקן דפים. משמצא דפים בודדים בכתבי-יד, היה ממיינם לפי נושאים וגדלים ועושה מהם קבצים. אהבתו לספר לא ידעה גבולות הוא היה פונה למחברי ספרים וביקש מהם לשלוח לו את חיבוריהם בתורת מתנה, קניו או חליפין. אף אסף כתבי-עת עבריים שיצאו בתקופתו. בהאמינו כי גדולה הטובה הטמונה בהם. לשם כך פנה וביקש עזרת ידידיו מחוץ למארוקו. במכתבו לר׳ דוב בעריש צוקרמאן לוינא, הוא מבקש ממנו בין היתר״:

אחלה פני כת״ר לשלוח לי עיתונים מספרות ישראל כמו ששלחת לי מאז בהיותך בלבוב. ברור לי שעיתונים כאלו רבים המה אתכם מונחים בזויות ואני מתענג מהם שיש בהם חידושי גפ״ת גמרא, פירוש, תוספות] … אם יש בנמצא איזה ספר שנדפס מחדש והוא יקר ישלח לי ואשלם מחירו.

וכן במכתב לירושלים לפרופ׳ מ׳ בניהו, כותב״:

… הגיעוני שלש שנים ״קרית ספרי׳ שכמה על המנחה הזאת, בהעברה בעלמא רכשתי ידיעות שונות שלא ידעתי מעולם והאירו עיני בכמה עניינים, יהי רצון שאזכה לכל השנים של קרית ספר שיהיו בביתי, כי באמת הוא ספר יקר ליודעי חן ערכו…

ואכן בחיבוריו הוא עושה שימוש נרחב בכתבי-עת עבריים, כגון: הבאר, הדואר, המאסף, הפלס, הפסגה, כתר תורה, מקבציאל, מזרח ומערב ועוד. עבור ספרים שלא היו בידו מוכן היה לשלם כל מחיר, וכדי שיהיו בידו ספרים שזה מקרוב נדפסו, מוכן היה להחליפם אפילו בכתב-יד חשוב שהיה ברשותו, לאחר שהיה מעתיק לעצמו את כתב־היד. בהנחה שתוכן כתב-היד נמצא תחת ידו, בעוד שהספרים החדשים חסרים לו לגמרי. לכן פנה לרי״מ טולידאנו״, וביקש את עזרתו להשיג לו את הערוך השלם מהדורת קאהוט_; אוצר הספרים לבן יעקב; פחד יצחק, אותיות ק—ש. תמורתם היה מוכן לתת לו כ״י דרשות הרה״ג רבי שאול סירירו זצ״ל. נראה כי גם לפי ערכם דאז, עלה ערכו של כתב-היד בהרבה על התמורה שדרש.

נראה גם כי בהחלפות מעין אלו הערימו עליו מדי פעם, סוחרי ספרים ואספנים ממולחים, שהגיעו מאירופה ונצלו את צמאונו הגדול לספרים חדשים. כדרך שנצלו את תמימותם של תושבים רבים אחרים, מהם לקחו ספרים יקרים בפרוטות. נראה כי בסוף ימיו כשעמד על ערך כתבי-היד עצמם, הצטער על כך צער רב. ביטוי לצערו נתן בעריכת רשימת ספרים יקרים שהיו לו ומכר אותם לאספן מוינה. לרשימה נתן את הכותרת: ״הודעה — מזכרת נצח לעולם לא תשכח״״. ובמכתב שכתב לפרופ׳ מ׳ בניהו, באו הדברים מפורשים יותר״:

שם, עמ' 105. לחשיבות הספרים הנזכרים והפרטים שהוא מוסר, אעתיק הרשימה בשלימותה: ״מכרתי להרה״ג ליפא שוואגר הי״ו מעיר וויען יע״א, ספר ״שש כנפיים״, כתוב על קלף ויש בו ארבעה ועשרים עלים, 4,ל«והר״ר עמנואל בן יעקב בעל הכנפים. עוד מכרתי לו ספר אחד כתוב על קלף ויש בו 55 עלים, 4, והוא שלם. והוא ספר תכונה ועיבור וכמה לוחות וכמה ציורים, כגון צורת כדור הארץ, ויש בו פתיחת החיבור וקודם ממנה חידה, וכתוב בזה הלשון: יחיה עם זכייא, אברהם בן חייא אשר חיבר אותם … גם מכרתי אבודרהם שלם, דפוס לישבונא, ואומרים ובודים אנשים מלבם שהוא דפוס פאס. ודבר זר הוא ושקר מוחלט, מעולם לא נדפס אבודרהם בפאס. ובבואם בגולה הביאו עמהם מדפוס לישבונא. גם מכרתי לו קונטריס גדול בכ״י ״תוספת אבודרהם״ ויש בו עניינים רבים שלא הובאו באבודרהם, ודיני ימים נוראים, והוא כתב יד ישן נושן״. כדי שלא להאריך לא הרחבנו את הדיבור על כל ספר מהספרים הנזכרים. ביטוי לצערו של ר׳ יוסף על הספרים שנמכרו לאספנים חוזר בכמה ממכתביו. וראה גם: ח״ז הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים, תשי״ז עמי 47—75, 80.

גם אני בימי עלומי לפי תומי, לא נמלטתי מידי תיירים אשכנזים, שלקחו ממני כמה ספרים יקרים, שלא השגתי אותם עוד. ואחד ליפשיג – הכוונה היא לליפא שוואגר – המחבר –  רימה אותי ולקח ממני ספרים עתיקים, כגון: ספר מערכת האלהות לר׳ יהודה חייט; עמנואל דפוס הא' וכמה ספרים כתב-יד על קלף, כגון: מורה נבוכים; ס׳ העיבור לרבינו חייא; וטור דפוס הראשון; נביאים ראשונים עם פירוש רד״ק, דפוס ר׳ גרשון ריגיו; איזה עלים פירוש המשניות להרמב״ם על קלף. גם לקחו ארבעה אבודרהם, י״א [=יש אומרים] דפוס פאס וי״א דפוס לישבון; גם הערוך דפוס הראשון; גם לקחו ממני קונטרס גדול בכ״י, והוא תשלום אבודרהם סדר תפילת ימים נוראים ופירושה.

חבל שאבדתי מידי עושר גדול. וכגון דא אני מצטער כל ימי, שהיו איתי שלשה פסקי דין שחיבר הרה״ק מוהר״ח אבן עטר זצ״ל, ובכתב ידו ממש, ולקחו ממני האשכנזים ולא העתקתי אותם, חבל על זה, אבידה שאינה חוזרת. וספר דרשות להרה״ג מו״ה שאול סירירו ז״ל שיש איתי, הוא כרך גדול ובסופו דרושים שדרש בלשון ספרד. כי בזמנו עדיין מדברים בלשון ספרד. ואיני יכול להוציאו מביתי, ואם תעתיקהו (ההדגשה אינה במקור, מ״ע) צריך הוצאה מרובה…

 לפנינו רשימה חלקית מספרים שהיו בידו ומכרם, שכולם הם אינקונבולות. באשר לספר אבודרהם, הוא מדבר על ארבעה טפסים שהיו בידו. התפקחותו מהתמימות, בולטת בעובדה שהזכרנו לעיל, כי קודם לזה היה מוכן להחליף כ״י דרשות ר׳ שאול סירירו בספרים נדפסים. עכשיו כבר אינו מוכן להוציאו מתחת ידו בכל מחיר, ומוכן לתת רק העתקה ממנו.

ספרייתו

ספרייתו של ר׳ יוסף היתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו. כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. והיו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים. וכנראה בעת פטירתו, הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי-יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספריה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי-יד לחוד.

שמע ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי-יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מארוקו, לאמריקה ולארץ ישראל. וביתו של ר׳ יוסף הפך לתל-תלפיות — שהכל פונים אליו, תלמידי חכמים ממארוקו וחובבי ספר ממארוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספריה.

את כולם קיבל ר׳ יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים. שליחים רבים שהגיעו מהארץ למארוקו למטרות מחקר, ארגון עליה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של ר׳ יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים מסרו בכתובים את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

הפלגת " שיבת ציון " הייתה קצרה מהפלגת " יהודה הלוי ". לאחר שנים עשר ימי הפלגה בים התיכון נתפסה האוניה והובאה לנמל חיפה ב " מוסד " בפאריס היו ערים לאפשרות זו ולסכנה הגדולה של החזרת האוניה לנמל המוצא, קרי אלג'יריה.

אנשי " המוסד " מיהרו להעביר הנחיות ברורות לצוות להשמיד את כל תעודות האוניה. בסופו של דבר לא הצליחו הבריטים לגלות מהו נמל המוצא שלה, ולכן נאלצו לשלוח את המעפילים לקפריסין.

אוניית " הפורצים " הצליחה להעלות את המעפילים לחופי הארץ ב – 14.12.1947 מבלי שתיתפס על ידי האנגלים. סם אביטל ואשתו עלו ארצה ונשלחו למעברת בת גלים ומעברת פרדס חנה. לבסוף הם התיישבו בקיבוץ בית אורן, קיבוצו של אפרים בן חיים.

שנים רבות עבד סם אביטל במשרד הביטחון, תוך שהוא מכהן בתפקידים ציבוריים הקשורים ביהדות צפון אפריקה.

אלי אוחיון.

יליד מרוקו – 1924. בוגר " שרל נטר ", פעיל בעלייה ב'. שימש מזכיר הפדרציה הציונית במרוקו עד לעלייתו ארצה, לאחר פעילות ציבורית ענפה, התמנה לנציג כל ישראל חברים בארץ. אלי אוחיון משקיף על עברו בהרבה ענווה :

" אם תרצה ללמוד על שרל נטר, עליך לפנות לאחד והיחיד, הנשמה של התנועה, הלא הוא אלפונסו צבע " – כך הוא פותח את דבריו.

אלי אוחיון רואה בפעילותו בשנים 1945 – 1948 פעילות שהכינה את התשתית למה שהפך להיות בשנות החמישים הארגון להגנה עצמית ולעלייה בחסותה מוסד וביוזמת איסר הראל ראש המוסד. ארגון זה, שפעל על אדמת צפון אפריקה בפיקודו של שלמה חביליו, נקרא בשם " המסגרת ".

" המסגרת " פעלה בשיתוף פעולה עם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בראשות שלמה זלמן שרגאי. יחד החלו את אחד המבצעים המופלאים ורבי התושייה, שנמשך שבע שנים 1956 – 1963 והניב פרי הילולים – כדברי איסר הראל – פינוים של שלמעה ממאה אלף איש ואישה, זקן וטף, והעלאתם לישראל.

העלאתם הייתה דרך טנג'יר, שהיה לה מעבר בין לאומי, ושתי מובלעות ספרדיות – סיאוטה, מול ג'יברלטר הבריטית, והעיר הספרדית אלחסיראס ; ומלילה, מול העיר מלגה שבספרד – מובלעת ספרדית זעירה על חופי האוקיאנוס האטלנטי. 

התוכנית האסטרטגית הייתה להבריח את העולים ממרוקו העצמאית אל המובלעות ומשם להעבירם לספרד ולגיברלטר. במבצע " יכין ", בשנת 1961, יצאו את מרוקו כשבעים וחמשה אלף יהודים, ועד למבצע יכין, משנת 1956, יצאו לארץ ישראל בפעולות מיוחדות של " המסגרת " כעשרים וחמישה אלף יהודים.

איסר הראך, ראש המוסד, הודה בדבריו לאלפונסו צבע כי הנוער היהודי המרוקאי עמד מעל כל הציפיות ואין מופלא ממנו, כשמדובר במבצעים אלה.

ב – 1958 ביקר איסר הראל בכל המרכזים היהודיים הגדולים במרוקו – קזבלנקה, רבאט, מראכש, פאס ומכנאס. וכך הוא מספר : " ביקוריי במללאח, ברובע היהודי בערים אלה, היו עבורי חוויה עמוקה ביותר. לבית הכנסת של קזבלנקה הגעתי לתפילת ליל שבת.

בית הכנסת היה מלא מפה לפה, ילדים רבים עם הוריהם. כולם היו לבושים והסדר היה מופתי. התפילה הייתה מלווה שירה של הקהל וקולות הילדים בלטו ביופיים. האירוע הזה עשה עלי רושם כביר, בהדרו ובסדר המופתי שלו.

לאחר התפילה הקיף הקהל את הפמליה הקטנה שלי. כלפי חוץ היינו יהודים מן העולם הגדול, אל לא היה בקהל אדם שלא ידע כי אנו ישראלים ולאיזו מטרה באנו לבקרם. רבים מאוד עמדו בתור כדי ללחוץ את ידינו.

אנשיי זירזו אותי לעזוב את המקום מחשש שתגיע משטרה ; אותו זמן נתרבו הרדיפות נגד אנשי " המסגרת " פעילי העלייה. אך אנוכי השתהיתי, ראיתי את עיניהם של מארחיי וידעתי כי איש מהם לא יסגיר אותנו "

אלי אוחיון עמד בראש קבוצת " ז'בוטינסקי , בתנועת שרל נטר. קבוצתו שמה את הדגש החינוכי על הציונות ומאורעותיה. הוא זוכר היטב את הפעילות התוססת בתנועה, בסניף רוחשת פעילות ציונית, דתית, אומנותית וספורטיבית .

עקרון הברזל היה כי בהתכנס עשרה בני נוער, שרל נטר היה מעניק חדר פעילות לאותה קבוצה, איש איש לפי נטיות לבו.

זכורים לאלי אוחיון המפגשים המרתקים עם אפרים בן חיים ויגאל כהן, עד לשעות הקטנות של הלילה, כשהתוודעו לראשונה ל " ארץ ישראל " הממשית, מעבר לאגדות ולסיפורים שסופרו בתנועה.

למחרת מלחמת העולם השנייה התחדש הקשר עם אפרים בן חיים באלג'יר, כשאלי אוחיון כבר היה מזכיר הפדרציה הציונית במרוקו. בשלב זה החל לגייס עולים ולהעבירם בדרך לא דרך לאלג'יר דרך אוג'דה. בהדרגה נוצרה חלוקת תפקידים בינו לבין סם אביטל : הוא הופקד על ענייני " ההגנה " וסם אביטל על העלייה, בשיתוף פעולה מלא. 

המרכז לפיוט ושירה אשדוד קינות

קינות ט' באב נוסח מרוקו – חלק ראשון – רבי שלום פרץ

אליכם עדה קדושה – הפייטן ר' חיים לוק – קינה לט' באב נוסח מרוקו

תפילת ערבית תשעה באב – קינות – נוסח מרוקאי – היכל השבת

ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16^e au 20^e siècle)

HAÏ M ZAFRANI

On retiendra, à titre principal, le cas du talmid hakham, et, subsidiairement  celui de l'aadib/faqih, son congénère musulman.

ITINÉRAIRE INTELLECTUEL DU LETTRÉ IUIF

Tout lettré est, obligatoirement et avant toute chose, le produit d'une formation effectuée dans le cadre de renseignement traditionnel et de la culture ancestrale.

De cette formation et de cette culture traditionnelles nous avons eu l'occasion de parler, ces questions ayant été traitées dans notre enquête sur l'enseignement de l'hébreu et du judaïsme au Maroc^. 

 Nous y avons examiné successivement les principes fondamentaux de la tradition enseignante juive aux époques biblique, talmudique et gaonique, exposé les "conceptions idéalistes de l'enseignement" et procédé à une description détaillée de l'école traditionnelle juive au Maroc, de l'enseignement élémentaire du heder à celui "académique" de la yeshibah, évoquant aussi "l'instruction continue" par la prédication des jours solennisés (sabbats et jours de fêtes) et durant les séances noc- turnes au cours desquelles on se livre régulièrement à l'étude de la Bible, de la halakhah, du Talmud et du Zohar, du musar (éthique rabbinique), du midrash (homilétique et légendes) et des piyyutim (poésie associée au chant et à la musique), soit à la synagogue, soit dans le cadre des corporations d'artisans et de commerçants, ou au sein de confréries spécialisées 

LES CONCEPTIONS IDÉALISTES DE L'ENSEIGNEMENT

 Après que les premiers rabbins décisionnaires, tels Maïmonide dans ses Hilkhot Talmud Thora, eurent codifié l'héritage pédagogique des périodes talmudique et gaonique, d'autres penseurs juifs du Moyen-Age réfléchirent à ces problèmes, formulèrent des théories, construisirent des systèmes, s'inspirant des sources fondamentales de la tradition, mais empruntant aussi aux théories philosophiques de leurs contem­porains.

Naturellement, ces systèmes n'ont jamais été appliqués à la lettre. L'idéal de haute culture prôné par un philosophe juif du 12è ou 13è siècle ne pouvait s'adresser qu'à une petite élite en mesure de se con­sacrer, la vie durant, à l'étude. On trouve un type de programme idéal d'enseignement dans un ouvrage rédigé en 1250, Ya'ir Natib dont l'auteur, Rabbi Yéhudah Ben Samuél Ben 'Abbas, vécut en Espagne :

 "A l'âge de trois ans, ou au plus tard à trois ans et demi, on doit commencer l'enseignement de la lecture [lettres, voyelles, syllabes], suivi, à quatre ans et demi, par celui des premiers livres de la Torah, chaque semaine étant consacrée à la péricope qui lui correspond, avec cantilation et traduction en langue étrangère [en l'occurence l'arabe],

A six ans et demi, l'étude du Pentateuque doit être reprise, accom­pagnée de la traduction araméenne [Targum Onqelos] qui est une initiation à la langue du Talmud. Immédiatement, doit suivre l'étude des Prophètes dans l'ordre que nous connaissons, puis celles des Hagiographes, et toujours avec la traduction araméenne et arabe.

Au terme de ce premier cycle, l'enfant atteint l'âge de treize ans. Il doit alors aborder l'étude de la grammaire dans les ouvrages de Rabbi Yonah Ibn Janah, R. David Qamhi, Yéhudah Hayyuj et R. Abraham Ibn 'Ezra.

 En même temps, une partie de son horaire doit être con­sacrée au Talmud dont l'enseingement doit débuter, dans le texte babylonien, par le traité de Berakhot, le plus facile du Seder Zera'im et se poursuivre progressivement par Seder Mo'ed, Seder Nashim, Seder Neziqin, Seder Taharot, Seder Qodashim, avec le commentaire de Rashi [le seul valable aux yeux de l'auteur.]"

L'auteur préconise ensuite "l'étude du Mishneh Torah, de Rambam, d'ouvrages de musar indispensables à une éducation morale fondamen­tale, tels que Mibhar Hapninim [dont l'auteur présumé est Salomon Ibn Gabirol], Marpe' hanefashot de Rabi Yosef ben 'Aqnin.

ממזרח וממערב כרך ב'

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעון שורצקופ

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן, תש"מ

רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון " 

בחלום אדבר בו.

רבי אברהם חיבר חיבורים רבים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. חידושיו על הש"ס ידועים לנו – על מסכת יומא, מסכת חגיגה ועל מסכת סוטה. חידושיו על סוטה נקראים בשם " מנחת סוטה " והם מהווים חיבור גדול. בתחילת הכתב יד נכתב : " חידושי מסכת סוטה אשר אסף וקיבץ, ולא הניח פינה אשר לא עבר ".

נכד תלמידו של הגאון המחבר, רבי יוסף בן רבי חזקיה דוד בן רבי אברהם גיגי, העתיק חיבור זה בשנת תקע"ד, וכתב בשער ספרו : ספר " מנתח סוטה "….מעשה רב מופלא שבדורו מאריה דאתרא המקובל הלוקי אחד היה אברהם אבן מוסה זצ"ל.

ועוד הן בא ליקוטי מסכת נזיר וקיוטוי הרמב"ם ז"ל הלכות חמץ ומצה. ובסופו ליקוטי קצת פסוקי תנ"ך ןליקוטי קצת מאמרים מרז"ל, אשר נמצאו וכן היו באמתות אבה מר זקני הרב זצוק"ל, אשר שמעם מהרב המחבר כאשר היה יוצק מים על ידו יוסף בן לאדוני אבי הרב הגדול החכם השלם הדיין המצויין כבור הרב חזקיה דוד גיגי.

הרבה הגה בתורה גם בהעלותו על משכבו, ואז עלה במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום. חידושים אלה בעיקר דברי דרוש וקבלה. החידושים שחידש בשוכבו לישון הלהיבו את נפשו, וחשב שהם נמסרו לו על ידי גילוי.

נזכיר אחד מהם : על מאמר הגמרא ( סוטה י"ב ) שמשה רבנו נולד מהול, הוא כתב פירוש על דרך הקבלה, והזכיר עוד, כל זה נאמר טלי אתמול בחלום הלילה, כי על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי לעמוד על הבנת המאמר הלזה.

ורעיוני על משכבי סילקו, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, והבא להיטהר מסייך אותו. בנו רבי משה כתב כמה חיבורים שלו על פי " מגיד ". כתב יד של חידושי מסכת בוטה, נמצא היום המכון " אהבת שלום בירושלים.

חיבורים רבים.

הגאון רבי יעקב פיתוסי זצ"ל – מגדולי חכמי תוניסיה, הדפיס בספרו " יגל יעקב " ( שיטה על מסכת נזיר ) הגהותיו של רבי אברהם בן מוסה על המסכת הזו, בכותבו : " ליקוטי נזיר מהרב הגדול כבוד הרב אברהם בן מוסה ז"ל. נדפס בליוורנו תק"ס.

העתיק את החידודים הללו רבי יוסף גיגי בסוף " מנחת סוטה ", וכתב על מהדיר " אלוף מעורי הרי"ף ז"ל ". ביאורו על הלכות חמץ ומצה להרמב"ם. היה בשיטת סוטה, בכתב יד שראה מר"ן החיד"א זצ"ל. כמו כן חיבר הרב פירוש על רש"י על התורה ועל הרא"ם.

ואין בידינו אלא העתקות מכמה מפירושיו, שכלל אותם חכם מרוקאי שחי לאחר זמנו, בליקוטו על החמד מספרים שבדפוס ומתוך כתב יד, אבל רוב החידושים הם משל רבי אברהם בן מוסה. המחבר מביא גם פירושים מאת " מורי המשבי"ר ", והוא הגאון רבי משה בירדוגו, מחכמי העיר מכנאס שבמרוקו, שנפטר בשנת תצ"א.

חיבור נוסף על המקרא הוא, ליקוטי תנ"ך ששמע רבי אברהם גיגי מפי רבי אברהם בן מוסה, בתוספת פירושים שלו. העתיקם נכדו רבי יוסף גיגי, בכתב יד " מנחת סוטה " הנ"ל, והם פותחים בלשון " שמעתי ממורי שפירש ", גם בנו של הרב, רבי משה בן מוסה מביא, פירוש אדוני אבי תנצב"ה בפסוק כי יום נקם בלבי, והא כנראה מפירושיו לחומש ולתהלים. 

על אף גדולתו בחמת הקבלה, לא נותרו בידינו אלא הגהות על כתבי האר"י ז"ל, יש להניח שהייתה לו שיטה ברורה בקבלה. הוא סבר כי כתבי האר"י ז"ל הם העיקר, וכל שלא נכלל ונאמר בהם או משתמע מדבריו, יש לדחותו אפילו יש לו יסוד על פי ההיגיון.

מרן החיד"א הזכיר את הגהותיו על ספר " אוצרות חותם ", וכתב שהיה רבי אברהם מתווכח בקבלה עם הרב החסיד מהר"א אזולאי של מרווקיס, כנראה מהגהותיהם בספר " אוצרות חיים ". רבי אברהם בן רבי אנקאווא הדפיס ספר זה בליוורנו שנת תר"ד, ובשער הספר כתב שכלל בו, הגהות גאוני המערב חסיד קדושי עליון הרב הגדול כמוהר"ר אברהם אזולאי זצ"ל וכבוד הרב אברהם בן מוסה זצ"ל מתושבי עיר ואם בישראל מראקיס.

כן חיבר הרב הגהות על ספר " עץ החיים ". נעתק בידי בנו רבי משה. וכן הגהות על ספר הכוונות. כתב יד זה הועתק כנראה במרוקו בשנת ת"ס. וכך כתוב בנוסח השער, ספר הכוונות הועתק מספר. מוגה מעץ חיים, אשר הובא על ידי איש נאמן רוח כבוד ברב אלישע אשכנזי..נעתק ונשלם בשנת כי יתן ה' את רוחו עליהם ביום שלישי בשבת ביום ב'א ב'רוך ידיד דבר טוב על ישראל.

ההגהות " מבוא שערים " , רובן הם להרי"ם, להרב יעקב, ומיעוטן לרבי אברהן אזולאי ולרבו אברהם בן מוסה. המלקט רבי אברהם פינטו כתב, ואחר ימים מצאתי דכתב כן רבי אברהם אזולאי זלה"ה, ומסכים עמו הרב אברהם בן מוסה זלה"ה על זה, ושבל לאל יתברך שכוונתי לדעתו.

כן כתב הרב פירוש ההגדה דרך הקבלה, ומזכירו גם מר"ן החיד"א זצ"ל. פירוש זה הועתק על ידי הגר"א כלפון זצ"ל, מרבני לוב ובתחילתן כתב, פירוש ההגדה על דרך האמת שחיבר הרב המובהק רבי אברהם בן מיוסה מקהילת קודם מערב הפנימי ונפטר בשנת הת"ג.

הטופס שבידו לא היה שלם, ובסופו כתב : " ולא מצאתי יותר . חיבור נוסף על הקבלה הוא " נצר מטעי " שמזכירו בנו רבי משה.

כמו כן חיבר הרב ספר דרשות. בחידושיו של מסכת סוטה הוא כתב, ואני בעווני בדרושי לשבת הגדול יישבתי הגירסא.נראה שזה היה חיבור גדול, ובנו רבי משה כתב בגליון גם תוכן העניינים.

כדרכם של מקובלים רבים, חיבר הרב פיוטים רבים בעברית ובארמית, וחלקם על דרך הקבלה. רבי משה בנו העתיק שלושים ושישה פיוטים משל אביו, ואחד הפיוטים " נרדי נתן ריחו ". פיוט זה נכלל בסדר העבודה, ויהודי מרוקו נהגו לאומרו בחג בעת הוצאת ספר תורה. כך כתב רבי יוסף בן נאיים בספרו " מלכי רבנן " :

רוב הפיוטים הם על חגים ומועדים, אבל יש בהם על צרות הכלל, כגון, רעש ועצירת גשמים. וחלקם על צרותיו הפרטיות, ויש בהם שנכתבו על סיום מסכתות הש"ס. ואכן בספריו הוא מתאונן על עוניו, שאין באפשרותו לקנות ספרים, כי כלתה פרוטה מן הכיס, עד ישקיף ה' משמתם את עוני. בכל השירים אקרוסטיכון על שמו, ומכולם עולה זעקת המשורר על צרות הגלות ובקשה לגאולה קרובה.

אלו הם חיבוריו :

שיטה על מסכת סוטה יצא לאור מכי"ק בשנת תשמ"ט בירושלים.

חידושים על מסכת יומא. בכתב יד.

חידושים על מסכת חגיגה בכתב יד

חידושים על מסכת נזיר. רובן ככולן אבדו

חידושים על הלכות חמץ ומצה במשנה תורה. נמצא בכתב יד.

דרשות החיבור אבד ספר זה נזכר בחיבורו " מנחת סוטה עמודים – תיח, תכ.

פירוש על פסקי תנ"ך בכתב יד

פירוש על פרש'י על התורה ועל הרא"ם. אבד. ליקוטים ממנו נמצא במפוזר.

פירוש הגדה של פסח על דרך האמת. כתב יד.

נצר מטעי. חיבור קבלה, אבד

בית אברהם. החיבור אבד

הגהות לספר " אוצרות חיים " בכתב יד.

הגהות לספר " מבוא שערים " הגהות אלו נדפסו בספר " מקום בינה "

הגהות לספר " עץ חיים " כתב ידי ירושלים

הגהות לספר הכוונות כתב יד מכון בן צבי

מקדש מלך. חיבור שנכתב בחבורה עם כמה רבנים במרוקו רבי שלום בוזאגלו, רבי יעקב פינטו, רבי ימשעיה הכהן ועוד ורבינו.

פיוטים וקינות. שרדו בכמה כתבי יד חלקם חוברו על דרך הקבלה,כתב יד מכון בן צבי

חידושים ושמועות, שנודעו בשמו, ונדפסו בספרי חו"ר דורו ותלמידיו ושרדו במספר כתבי יד של חיבורי חכמי המערב. כתב יד באוסף בניהו.