מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

תאריך 20 באוגוסט 2014

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי

לאחר ה׳היג׳רה׳ בשנת 622 לספירה הצטרף מוחמד לעדת היהודים, שמר על החגים וצם ביום הכיפורים ודרש כבל עם ועדה מתומכיו לאמץ את הורתם ולהתפלל כשפניהם מופנות לירושלים, עיר הקודש, כמנהג היהודים.

כאמור, שהה מוחמד זמן רב במחיצת היהודים ביתר׳ב, למד מרבני היהודים את דרכי הסגידה ואת דרכי התפילה והאמונה באל אחד. אולם, ברגעי משבר, כתוצאה מביקורת שהתריסו היהודים מולו על מעשי השוד והביזה שביצע נגד שיירות האספקה למכה, ׳שכח׳ את התורה שאימץ לפנים בחום ושינה את דעותיו ללא הכר.

היהודים פנו בשעת התפילה לקודש הקודשים ששכן בירושלים, אל בית המקדש שחרב על הר הבית.

מוחמד אימץ את רעיון הכיוון אולם שינה את משמעותו כשהורה למאמיניו להתפלל לכיוון ה׳כעבה׳ שבמכה במקום ירושלים ביודעו היטב למה מתכוונים היהודים בפנייתם לירושלים בשעת התפילה. בירושלים שכן בית המקדש היהודי, מוקד האמונה, היכן שבני העם היהודי סגדו והעלו קורבנות הודיה לה׳

מוחמד הורה למאמיניו לפנות לכיוון ה׳כעבה׳ המשכן לאלילי הפגנים מעשי ידי אדם.

מוחמד ביטל את צום יום הכיפורים שכונה בפי הערבים ה׳עשורא׳ ואימץ את מנהג ה׳ג׳הליה׳, את צום הרמדאן.

לאחר כיבוש מכה הותיר על כנו את טקס העלייה לרגל, מצוות ו החאג׳, על כל מהלכיו וכלליו הפגניים כאילו שלא שינה דבר.

לא די שלא הורה על ביטול מנהג העלייה לרגל אלא הוסיף והטיל על כל מוסלמי כחובה לקיים פעם בשנה את מצוות החאג׳ במסגרת האמונה המוסלמית.

בתחילת דרכו הורה מוחמד בנחישות להתנגד למושג הפגני ׳ג׳יהאד׳, אולם כדי לדובב את מעריציו בתקופת מאבקיו נגד יריביו, אימץ את הג׳יהאד ואף הוסיף לו את תואר הקדושה.

כל השינויים וכל הפרושים שהוסיפו מאוחר יותר להצדקת צעדיו אינם אלא כניעת מוחמד במודע למנהגי הפגנים שהיו מושרשים בתודעתו ולא היה מסוגל לבטלם או להתעלם מקיומם.

חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.

לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?

מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.

אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.

חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.

לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?

מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.

אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.

האם מוחמד בעצה אחת עם מנהיגי שבט קורייש, השאיר את טקסי החאג׳ על כנם על מנת לשמור על מקורות ההכנסה והפרנסה של שליטי חעיר ובמקביל לרצות את הפגנים על מנת שיתמכו בהמשך דרכו המדינית?

מוחמד דגל מחד במונותיאיזים ומאידך טיפח במודע את הפוליתיאיזם ולא הצליח כמנהיג רוחני לייצב בתת-הכרתו את דעותיו ואת השקפותיו הדתיות. על כן, החלטותיו בתחום האמונה לבשו צורה או פשטו צורה בהתאם לנסיבות.

מוחמד זנח את תורת היהודים ודבק בתורת הפגנים אך ורק בשינוי אחד, הוא ניתץ את פסלי האלילים ששימשו בתקופת ה׳ג׳הליה׳ כמתווכים בין המאמינים לאלוהים, אך אימץ בלהט את כל המנהגים ואת כל הטקסים הפגנים ללא יוצא מן הכלל.

מוחמד התגלה, על פי מעשיו בשנות שהותו באל-מדינה, כפוליטיקאי מתוחכם, כלוחם אכזר וחסר פשרות, ככובש שהתאימה לו האמרה יהרצחת וגם ירשת׳, כמנהיג שלא בחל בכל אמצעי תפל כדי להשיג את מטרותיו. רוב ימי חייו באל-מדינה התמקדו סביב מעשי שוד וביזה במטרה לבנות צבא לוחם ליישום שגעונותיו ולהגשמת מטרותיו.

חוקר תולדות האיסלאם, מייקל קוק, מאשר במבוא לספרו ׳מוחמר׳ כמצוטט: ״משימתו של מוחמד הייתה להעביר מסר אלוהי ולא לטפח את שגעונותיו שלו״.

אולם מוחמד בכל שנות שהותו באל-מדינה עסק בטיפוח שגעונותיו ולא התמסר ליעדיו המונותיאסטיים, לא העביר כמצופה את המסר ולא ניסה לשדל את עובדי האלילים ששכנו סביבו להאמין באלוהי השמיים. לא די שלא התמסר למשימותיו הרוחניות בקרב עובטי האלילים אלא הרחיק לכת במעשיו הנפשעים נגד שבטי היהודים שדווקא האמינו באל אחד. בטוחני שאם מוחמד היה חי בתקופתנו, היו מעמידים אותו בפני בית הדין הגבוה לצדק ודנים אותו על פשעיו נגד האנושות.

♦ האם ארם ברמותו של מוחמר יבול להתיימר כשליח ה׳ על פי מעשיו!

פורסם בקטגוריה מיהו מוחמד - נביאו או ----דורון חכימי

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים עלייתה של סעדה השמימה

תאריך 19 באוגוסט 2014

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

עלייתה של סעדה השמימה

היא היתה יפה מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה, נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה וניתקה מגע עם העולם.

כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה, אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו אוהללידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר, ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות, הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן, התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת לחשים, מגרשת רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים והנחל משמיע נעימות עריבות.

לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעיניים ליד ראשה. הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה, עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.

מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את מבטו ראשון והלך. השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית בוגמאזהיא אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה

היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח. כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא לכפרם, עזבה את הקוסקוס מתאדה על הסיר ורצה אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו כבר עמוס על חמורים. האחרונים עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם, והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים עם הגולים ומוחים דמעה, כך, בשמלתה היחידה לגופה, זאת שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.

כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש. אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח. הם לקחו את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת הביתה עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.

המשך…………………….

פורסם בקטגוריה הולכת עם כמון -ג.בן שמחון

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

תאריך 19 באוגוסט 2014

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.

הנשים שרות וחורזות חרוזים.

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :

שיר למיילדת.

ייא קאבלא, ייא סוסייא

הו מיילדת, הו חרוצה.

כל מה כ'ידית שווייא

המעט שקיבלת, הוא מנה קמוצה

נקום נהאר אלסבע

כאשר אקום ביום השבעה

נכ'ררזכ מכסייא

אוציאך מלובשה ( אשלם לך שבעתיים )

ייא קאבלא ייא מקבולא

הו מיילדת, הו מקובלת

ייא מבסרא ייא מימונה

הו מבשרת, הו מאושרת

בססרתיני יעטיך לכ'יר

בישרתני ישולם לך על טוב לבך

מעטיכ חאזא מתמונה

ואתן לך פי שמונה את שכרך

ייא קאבלא, ייא סתתי

הו מיילדת הו גברתי

נודי בסרי לחבאב

קומי ובשרי לבני משפחתי

נעמיל עליכ נזאהא

אערוך לכבודך חינגה

בלכאמאנזא ולעוד ורבאב

בכינור, בעוד ובנבל כנהוג בחגיגה

ייא קאבלא ייא קאבלתנא

הו מיילדת, הו מיילדת שלנו

מאח לא דכ'לוכ לעתבתנא

מה נעימה כניסתך לסף ביתנו

א-סבי כ'דינאה חנא

היילוד לקחנוהו אנו

ולבנייא לזארתנא

וטהתינוקת לשכנתנו

ייא קאבלא ייא קבאלתי

הו מיילדת, הו מיילדת שלי

מא חלא דכ'לוכ לביתי

מה נעימה כניסתך לאהלי

האד אסבי לייא אנא

היילוד הזה הוא לי

אמא לבנייא לזארתי למזייאנא

ואילו התינוקת, לשכנתי היפהפיה

כלאם לכייסין יפררח לקלוב

דברי חכמים ירננו לבבות

וכלאם לכאפרין, כיף למררארא

ואילו דברי כסילים כלענה מרורות

כלאם לעדייאן, מתל דרהם למתקוב

דברי האויבים כמטבע נקוב

עממאר ביה למכחלא, ותכ'רז

טען בו את הרובה ויצא ממנו

מננו עמארא

צרור

כלאם לחביב מתל לחליב

דברי הידיד טעימים, כחלב משולים

הווא דווא, מה פיה דרארא

הם מזור ואין בהם נזקים

כלאם דחאק, פחאל אסמע ידוב

דברי הבל, כנרות שעווה נמסים

אללי תהזזו, מא יכ'ללי אימארא

כשתרימם, לא ישאירו סימנים.

החרוז הובא בקונטרס קול ששון ותורגם בידי המחבר. ( הערת המחבר )

פורסם בקטגוריה הווי ומ. מחזור החיים-ר. בן שמח.

דמנאת העיר-א. בשן

תאריך 19 באוגוסט 2014

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

הפעילות של האגודות היהודיות באנגליה.

בעקבות החלטה ב – 2 בנובמבר 1884 התקיימה חשיבה משותפת של ה – AJA וה – BOD ב – 12 בנובמבר. המזכיר התבקש להשיג פרטים על הפגיעות של מושל דמנאת ביהודים והאשמות נוספות נגדו.

המושל התאכזר ליהודים בניגוד לעמדת הסולטאן – הדבר מוציא שם רע על מרוקו באירופה.

ב – 23 בספטמבר 1884 כתב הקונסול הבריטי בטנג'יר וייט HORACE WHITE לווזיר, וזה תוכנו : השגריר – דרונונד האי – כתב לך ב – 7 באוגוסט מכתב בו ביקש ליידע את הסולטאן על ההתנהגות האכזרית של מושל דמנאת חג' ג'לאלי כלפי יהודים.

נודע לי, כי במקום להפסיק את התנכלויות, הרחיב את התאכזרותו כלפי היהודים המסכנים החיים תחת פיקוחו. אני מצרף הצהרה של היהודים עם פרטים על ההתנהגות הברברית של חג' ג'ילאלי כלפיהם. הוא אפילו העז להצהיר כי יש לו יפוי כוח מהסולטאן על ההתנהגות האכזרית.

הוא מוציא עליו דיבה, באשר ידוע שהסולטאן תמיד התייחס באהדה, ודאג לטובתם של נתיניו היהודים. שמע המעשים השליליים של הקאיד ג'ילאלי הגיעו גם לחוץ לארץ, והדבר גורם לדעה שלילית של דעת הקהל באירופה על ממלכה זו.

אני מאמין שהסולטאן יביע בדרך ציבורית את חוסר הנחת שלו מהתנהגות הומשל, כפי שייוודע בכל מקום שהסולטאן נכון להעניש את משרתיו, שמדכאים את החפים מפשע. הסולטאן כבר הוכיח את רצונו שיתנהגו בצדק כלפי נתיניו היהודים. אבל המושלים בחלקים הפנימיים של מרוקו מתעלמים מכך.

הסולטאן ישים קץ למעשים האכזריים של קאיד ג'ילאלי. בסיום מתבקש הנמען להעביר מכתב זה לסולטאן.

25 בדצמבר 1884 דו"ח לכל ישאל חברים על המצב בדמנאת.

מנהל בית הספר לבנים באנג'יר מר י. מטלון, כתב את הדברים הבאים לנשיא כל ישראל חברים בפריס, על המתרחש בדמנאת. הפרטים ניתנו לו הבוקר על ידי דוד עמאר זקן בן 60 כשדמעות בעיניו. הוא חבר המשלחת שבאה לטנג'יר כדי להיעזר במנהיגי הקהילה.

דמנאת היא עיר קטנה, ארבעה ימי הליכה דרומית מזרחית לקזבלנקה, ויומיים ממראכש. מספר היהודים 600 או 700 נפש שגרים במללאח במרכז העיר. המוסלמים מקיפים אותם מכל הצדדים. הם ביחסים טובים מאוד עם הערבים, אבל שני הצדדים מתלוננים על אכזריותו של המושל אלחג' ג'לאלי.

איני יכול לתאר את כל מה שיהודים מסכנים אלה עבר בשמונה השנים האחרונות, מהקאיד הנוכחי. כשחסר לו כסף, הוא מטיל עליהם מסים כבדים. הוא מאלץ אותם לעבוד בביתיו, כי יש ביניהם נגרים, במאים ונפחים.

הוא אינו משלם להם, אלא עליהם לשלם לחבריהם הערבים העובדים אתם. רק כאשר אין המושל זקוק להם הם רשאים לשמור את השבת וימי כיפור, כימי מנוחה ותפילה. אם מישהו מעיז להתנגד לפקודות, מקבל מלקות. בלכתם מחוץ למללאח עליהם לחלוץ נעליהם.

מצבם הכלכלי : רק אמידים מעטים מנהלים קשרי מסחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה ללא ידיעת המושל, כי הוא תמיד עומד על המשמר, כדי לקחת את חלקו. הם נשדדים ומושפלים. המושל מתעלם מתלונותיהם והם מאושרים אם אינו מגיב בהלקאות.

בשנה האחרונה הגיע מכתב מדמנאת בו נכתב, כי מאז שהמושל קיבל מכתב מהסולטאן, הגביר את אכזריותו. חנויות נשדדו, בתים נפרצו, נשים נאנסו, ילדים נשחטו. הרב הראשי יוסף אלמליאח בן שמונים, הוכה עד מוות על ידי המושל. הנשארים בדמנאת נאסרו. אחרים ברחו.

הפסקת ההצקות, מאסרו ועינויו של הרב בדמנאת, בעלים ברחו מבתיהם.

כששמע המושל של דמנאת שיהודים הגיעו לטנג'יר כדי התלונן עליו, הפסיק להציק ליהודים. אבל אילץ את הרב הראשי של יהודי דמנאת להצהיר כי יהודים חייבים לו כסף. לכן העליל עליו שהוא מייסר אותם. הרב בן תשעים סירב, הופשט מבגדיו מול השמש, ונכבל. כיוון שזה לא שבר אותו, הושלך לכלא ולבסוף חתם.

מצויות עתה בדמנאת 190 משפחות יהודיות שננטשו על ידי הבעלים, שעזבו בחשאי את העיירה בלילה. ראשי המשפחות שנשארו נאסרו, ומהם לא ייצאו חיים ממאסרם, אלא אם יינקטו אמצעים דיפלומטיים נמרצים כלפי הסולטאן.

תשובת הווזיר 15 באוקטובר 1884 : הסולטאן שלח נציגו לדמנאת לחקור את היחס כלפי היהודים.

הווזיר מוחמד אלערבי בן מוחתאר הודיע לדיפלומט הבריטי וייט הנזכר כי מכתבו בקשר ליהודי דמנאת, הסובלים מהתנכלויות הועבר לסולטאן. הוא מודע לתוכנו, וזו תשובתו : היהודים מדמנאת הגיעו לחצר המלכות והביאו אתם מכתב מהמושל בטנג'יר, והתלוננו על המושל של דמנאת.

ניתנו הוראות למושל. המשלחת של יהודי דמנאת עזבה, וחזרה שוב עם תלונה חדשה על המושל של דמנאת. אנו חושבים שהדברים מופרזים ובלתי מתקבלים על הדעת, בעיקר במה שנוגע למנגנון הממשלתי הסולטאן שלח לדמנאת שליח כדי לחקור ולהגיע לאמת.

ואם תוכח אשמתו של המושל הוא יזכה לתשומת לב ציבורית, כי הסולטאן לא ירשה מעשי עוול כלפי כל אדם, ובייחוד כלפי יהודים שהחוק שלנו מעניק להם זכויות.

המעורבות של קונסול ארצות הברית בפרשה.

המשלחת של יהודי דמנאת שבאה לטנג'יר פנתה לקולונל מתיוס כדי שיתערב למעי הפסקת ההצקות לבני קהילתם. על חלקו של קונסול ארצות הברית במרוקו בהגנה על יהודי דמנאת פורסמה כתבה ב – TM ב – 18 בדצמבר 1884 תחת הכותרת : THE JEWS OF DAMNAT.

הכתבה מתחילה בכך כי תושבי ארצות הברית יכולים להיות שבעי רצון מהמאמצים המיוחדים שבוצעו על ידי הקונסול למען הישראלים המדוכאים. הקולונל מתיוס דובר מוגרבית כמו מאורי, והוא תמיד מוכן בתור נציג של מדינה גדולה וחופשית להביא לחרות, ולממשל תקין.

המערכת מאחלת שגם נציגי מדינות אירופה ייקחו ממנו דוגמה. התשובות של הסולטאן מצביעות על כך כמה חסר תוחלת הוא גורלם של מסכנים אלה בעוד הטרור נמשך. המכתב הבא מדבר בעד עצמו.

חג' ג'לאלי מבטיח נקמה בחברי המשלחת שהתלוננו נגדו

הכותב פגש אישיות דתית מוסלמית שהגיעה לאחרונה מדמנאת, וסיפר לו סיפורים מזעזעים על האכזריות של חג' ג'לאלי. ואמר כי אם היהודים יחזרו לדמנאת כל עוד הוא בתפקיד, אפילו שתהיה בידם הצהרה של הסולטאן, הוא ימצא דרכים לעקוף אותה.

המושל אמר שאינו נשמע לסולטאן ולא לנוצרים, וכי כאשר היהודים יחזרו לדמנאת הם יחושו את נחת זרועו. הוא מבטיח נקמה בכל חברי המשלחת, וכל אלה שהתלוננו נגדו, ופרסמו את התנהגותו קבל עולם.

פורסם בקטגוריה דמנאת העיר-א. בשן

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

תאריך 19 באוגוסט 2014

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

בימי בית עבאס (1258-750) היו הרבה מן הד׳ימים משמשים בפקידות, למרות צווים משפילים שהוצאו ביחס לכופרים בימי הארון אל־רשיד (809-786), אל־מאמון (833-813), אל־מתופל (861-847), אל־מֻקְתָדִר (932-908), והאמירים לבית בֻוַיָה בעיראק (1055-945). התורכים הסלג׳וקים (1194-1038) גילו יתר סובלנות, אף שאל־מקתדי(1094-1075) חידש את תוקף חוקיו של מֻתָוַכִּל וסחט תשלומי־כופר גדולים מן הד׳ימים. במאה הי״ב השתפר מצבם של הד׳ימים בעיראק, השושלת המונגולית העכו״מית של איל־ח׳אן(1353-1265) ביטלה את ההפלייה הדתית, אך משהתאסלם ע׳זאן (1295) שוב נגזרו על הד׳ימים גזירות־ההשפלה הרגילות ופעולות־תגמול הכריתו בהם קהילות שלמות.

במצרים, בסוריה, באו־ץ־ישראל ובאפריקה הצפונית, שהיו כפופות לשלטונם של הפאטמים (1171-909), זכו עדות הד׳ימים למידה ניכרת של חירות, חוץ מאשר בימי שלטונו של הח׳ליף אל־חאכם (1021-996). האלמךוידים* והאלמוחדים** (1269-1042) רדפו את הנוצרים בספרד ובצפון־אפריקה עד שעשו בהם כלה.

אַלְמוַּרַאוִידים – Almoravides – שיבוש אירופי של שמה הערבי של תנועת אַלְמוּרַאבִיטון המוסלמית ששלטה בספרד ובצפון אפריקה – 1147-1056 –

תהילותיה של התנועה בשנות ה-40 של המאה ה-17 במערב סודאן

אלמוחידים – Almohads – בערבית אַלְמֻּוַּחִדוּן, המייחדים – השושלת המוסלמית ששמה קץ לשלטון המורַאביטון ושלטה בצפון אפריקה ובספרד בין 1130- 1269

היהודים, שצפויים היו להמרת־דת באונס בימי יוסף אבן־תאשפין (1106-1061), ניצלו מאותו גורל רק על־ידי תשלום כופר־נפש כבד. אבל ב־1159, בימי האלמוחידים, שוב נאלצו היהודים לבחור בין המרת־דת, מיתה או גלות (ראה תעודה 94). המומרים נעשו מוסלמים למראית־עין אך בסתר הוסיפו להחזיק ביהדותם. בית החַפְצים (1534-1228), שסובלניים היו ביחס, הרשו להם לשוב ליהדות על־תנאי שישלמו את הג׳זיה ושאר מסים כבדים, ילבשו בגדים מיוחדים, וישלימו עם עוד גזירות משפילות.

במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל חידש צלאח אל־דין(1193-1169) את התנאים של ״ברית עומר״.בימי הממלוכים(1517-1250) החריפו הרדיפות על היהודים, ובייחוד על הנוצרים. בהשפעתם של חכמי־הדת התחדשו לעתים קרובות רדיפות, השפלות, שחיטות, הריסת כנסיות ובתי־כנסת, המרות־דת מאונס וסחיטת דמי־כופר. עם זאת חל שיפור ניכר במצב הד׳ימים תחת שלטון המשטר הסובלני יותר של העות׳מאנים. ב־1492 הרשה הסולטאן באיזיד השני (1512-1481) ליהודים מגורשי ספרד להתיישב בממלכתו ולנהוג כמנהגי דתם. השלטונות התורכיים הענישו קשה את היוונים־האורתודוקסים שכפעם־בפעם העלילו עלילות־דם על היהודים.

בפרס גזר השאה עבאס הראשון(1629-1588), אף שאדם סובלני היה, תג מיוחד על כל יהודי הממלכה סמוך לסוף ימי מלכותו, וזאת בלחצם של ראשי־הדת השיעיים; את יהודי אצפהאן הכריח להתאסלם. יורשו, שאה צאפי הראשון (1642-1629), התיר ליהודים לשוב אל דתם; הוא גם הקל את מצבם של הנוצרים. אולם בימי עבאס השני(1666-1642) שוב נגזר על היהודים ברחבי הממלכה לבחור בין המרה־באונס לבין גלות. בתי־הכנסת נסגרו, המומרים אולצו להינתק מעברם, להחליף את שמותיהם ולהשיא את בנותיהם למוסלמים. ארמנים ושאר נוצרים גורשו מאצפהאן, אך הודות להתערבות האפיפיור וכמה ממדינות אירופה היה גורלם קשה פחות מזה של היהודים. ב־ 1661 שוב הותר ליהודים לקיים את דתם ובלבד שישלמו ג׳זיה ויפרעו תשלום בדיעבד, שאותו חישבו להם מאז התאסלמו.

מעשי הדיכוי והרדיפות נגד הד׳ימים, יהודים ונוצרים כאחד, נמשכו תחת שלטון המלכים שלאחר־כך, להוציא את תקופתו של נאדִר שאה (1747-1736), שהיה שליט סובלני להפליא. בימי שושלת קג׳אר (1924-1794) גברו דיכוים והשפלתם של היהודים. בין 1834 ל־1848 ניתך עליהם נחשול של רדיפות. גזרו עליהם כיסוי־ראש ותג מיוחדים: ואם חטא אחד מהם במשהו, היו כולם חייבים לשאת באחריות קיבוצית.

מסקירה היסטורית חטופה זו אנו למדים שאותו סוג של רדיפות יכול ללבוש צורות רבות, המשתנות מאיזור לאיזור ומתקופה אחת לחברתה, בהתאם לשינויים החלים במצב הכלכלי והמדיני. פעמים היה סולטאן או מושל נדיב מבטלן או ממתיקן, ובתקופות של מלחמה או קנאות היו אנשי־דת תובעים לחדשן. לעתים קרובות היתה עדה שנרדפה באיזור אחד בורחת ומצליחה להתקיים בהעמידה עצמה לשירותו של שליט מוסלמי רחמן יותר. הנה כך היו ד׳ימים נדכאים בפרס מוצאים להם תכופות מקלט באפגאניסתן: כך גם עקרו יהודים בתקופות מסוימות מן המגרב ומתימן אל הממלכה העות׳מאנית.

כמה מנהגי־הפלייה משותפים היו לכל דאר אל־אסלאם: מנהגים אחרים נשארו מקומיים. בתימן, למשל, נאסר על היהודים ב־1667 להלך בכיסוי־ראש: כעבור שנים אחדות הורשו לשאת פיסת אריג, וכך יכלו להגן על ראשם מפני קור וחום. הצו משנת 1846, שחייב אותם לנקות את בתי־הכיסא ולסלק נבלות, גם הוא היה מקומי בלבד. הוא עמד בתקפו עד 1948. רק בתימן ובמגרב גזרו עליהם ללכת יחפים מחוץ לרבעים שלהם. החוקים הנוגעים לטומאתו של היהודי היו חמורים במיוחד בתימן ובפרס, אך לא במקומות אחרים.

מצבו של הד׳ימי תלוי היה גם בחוקים שנחקקו בכל ארץ וארץ. אסכולות החנפים והמאלכּים, ששלטו בתורכיה ובמצרים, היו סובלניות יותר. כנגד זה התפתחה אסכולת החנבלים, הקנאית ביותר, בעיראק ובסוריה ושלטה בארץ־ישראל עד למאה הט״ו. משטר זה של דיכוי והשפלה שרר במרחב עצום משך יותר מאלף שנה. יחס הבוז, שהשתרש בהליכות־יומיום, עיצב מסורות, ארחות־מחשבה ודפוסי־התנהגות. גם בהיעדר הצדקה מפורשת בחוק היו מנהגים והרגלים צצים לפעמים כמאליהם. חובתם של יהודים להלך יחפים במגרב או לגלות רגליהם בתימן, תוך שילבשו חלוק שחור קצר, הוצדקה בעיני המוסלמים מכוח מנהג עתיק־ימים שיסודו בדת, גם אם אין הקוראן אומר בענין זה מאומה.

לעתים רחוקות מדברים מקורות ערביים מראשית ההיסטוריה המוסלמית על הד׳ימים, ושתיקה זו מבוססת על יחס־הבוז כלפי יצורים נחותים (ראה תעודה 1). יש ומדגישים את ערמומיותם של הד׳ימים בקשר למעשה שהיה, על־מנת להוכיח את מידת סובלנותם של מוסלמים, ועובדה זו, אם אינה מעידה על האמת, הרי לפחות היא אומרת משהו על העמדה הנפשית. לכן אין הטראגדיה של הד׳ימים, על כל גוניה ובנות־גויניה, באה לידי ביטוי לא אצל הסופרים המוסלמים, מצדיקי האמונה המנצחת, ולא אצל המדוכאים, המנוכרים והמוכנים לאשר את גירסתו של המנצח. לעתים קרובות התרשמויות של תיירים מערביים, שאינם שייכים לא לשליטים ולא לנדכאים, משלימות את המקורות האחרים, אם גם יש להביא בחשבון את הדעות־הקדומות של התקופה. אכן, חובה היא לחזור ולהזהיר את הקורא מפני הדעות־הקדומות של אנשי־מערב בכל הנוגע ליהודים, נוצרים מזרחיים ומוסלמים: אולם דווקה עדויות אלו, שלעתים קרובות הן לוקות באנטישמיות, הן המביאות ידיעות חשובות ביותר על מצבם של הד׳ימים. אחד התיאורים הנוגעים אל הלב ביותר באשר למצבם הביש של הד׳ימים היהודים אנו מוצאים אצל שארל דה־פוקו, קצין ואציל צרפתי. זה גם אחד התיאורים המדויקים ביותר, שהרי למען שלומו ובטחונו נאלץ להתחפש לרב, שליח־ציבור מירושלים, כדי לבקר במארוקו ב־1883-84 — אף־על־פי שסלידתו העמוקה מן היהודים השפיעה על יחסו אל האנשים שהכנסת־האורחים שלהם היתה תנאי הכרחי לשלומו.

לעתים קרובות הואשמו הד׳ימים בנשיכת־נשך. ההאשמה נגד הד׳ימי הנוצרי היתה ענין של שיגרה במצרים, בסוריה ובשאר מקומות. דומה שהיא עתיקה יותר מזו שכוונה נגד היהודי במגרב, מקום שמטעמים ברורים הופיעה לעתים קרובות בתקופת ההתפשטות הקולוניאלית האירופית. אך אם אמנם עסקו הד׳ימים בנשיכת־נשך הרי זה בעיקר משום שעריצותו של המשטר ואי־היציבות במצב הכלכלי כפו זאת עליהם. עשיית כסף היתה להם צורך חיוני כמו גם תפקיד כלכלי שאיפשר את קיומם. מקורות אירופיים מתארים לעתים קרובות את ניוונם המוסרי של הד׳ימים. הואיל ונאלצו להחזיק מעמד תחת שלטון זר, ושרויים היו במצב מתמיד של עושק ואי־בטחון, לא יכלו הד׳ימים להתקיים אלא בלכתם בשבילים המעטים שהותיר להם הדיכוי ובעקפם את החוקים שהנציחו את העוול. טראגדיה זו של הד׳ימיס — מנת־חלקו של מי שמשלים עם הדיכוי ועם הרס נפשי ורוחני למען דעותיו — מכפרת על תמונה זו של השפלה וקלון.

בסיום פרק זה ראוי להדגיש כי העלינו בו רק קווים כלליים למסגרת הסוציו־היסטורית שבה התפתחו עמי הד׳ימה. באיזו מידה אכן נאכפה מסגרת זו — בשל גורמים דתיים, מדיניים וכלכליים — ובאיזו מידה שונתה, נשכחה, הוקלה או הופעלה מחדש, ומה כוחות הסובלנות או הקנאות הדתית שחברו יחד או נאבקו זה עם זה עד שחוללו את השינויים האלה, שאלה זו ראוי לנו להניחה להיסטוריונים שאומנותם בכך.

יש מקום להשיג עלינו כיצד אנו מקבצים מגבלות שלא הונהגו במידה שווה ובבת־אחת במרחבי־ארץ כבירים ומשך מאות־בשנים, שהרי ריבוי זה של גזירות, במופרד מרקען ההיסטורי, עלול ליצור תמונה שהיא קודרת יותר משהיתה המציאות היומיומית. כדי לתקן פגם זה, הנובע ממבנה הספר, ניסינו להבליט תקופות שמחות יותר ולהדגיש את העובדה שמצבו של הד׳ימי השתנה והתפתח בהתאם למסיבות ההיסטוריות.

פורסם בקטגוריה הד'ימים - בני חסות - בת - יאור

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

תאריך 18 באוגוסט 2014

שמעון שרביט

איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

א. קריאה התרגום הארמי בציבור

1. התרגום הארמי לתודה

בן קוריש מוכיח את יהודי פאס על שנטשו את המנהג של קריאת התרגום הארמי לתורה בבתי הכנסת. מדבריו עולה, שבמאה העשירית היה המנהג לקרוא את התרגום בציבור מקוים בבבל, במצרים ובספרד. זוהי עדות קדומה מאוד על תרגום התורה בציבור, ואני מבקש להתחקות אחרי התגבשות המנהג ואחרי העדויות על ביטולו בקהילות שונות. יש בידינו עדויות על ביטול המנהג במקצת הקהילות כבר בסוף תקופת הגאונים, וכפי שנראה גם על קהילת ספרד לא פסח תהליך זה.

קריאת התורה בציבור בבית הכנסת לוותה כבר בימי הבית השני בתרגום לארמית. יש משערים, שהנהגת התרגום קשורה במפעלו של עזרא הסופר ושל ממשיכי מפעלו, אנשי כנסת הגדולה. ״מאי דכתיב ׳ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא׳(נחמיה ח, ח)? בספר תורת האלהים – זה מקרא. מפורש – זה תרגום. ושום שכל אלו הפסוקים״ (מגילה ג ע״א. נדרים לז ע״ב). ובפסוק הקודם נאמר: והלוים מבינים את העם לתורה(נחמיה ח7) ופירש רש״י: שהיו מתרגמים לעם דברי תורה. וכה כתב הרמב״ם בספר משנה תורה: ״מימות עזרא היו נוהגים שהמתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים״ (הלכות תפילה יב, י). מכל מקום מקובל, שמסוף ימי התנאים היה התרגום חלק מטקס קריאת התורה בציבור.

הצורך בתרגום התורה לארמית נבע מהתפשטותה של הארמית כשפת דיבור, תחילה כלשון שנייה, ובמהלך הדורות [לקראת סוף המאה השנייה למניינם] נעשתה לשון הדיבור העיקרית או אף הבלעדית. ובכן, דחיקת הדיבור העברי והשתלטות הארמית הצמיחה את המוסד של תרגום התורה לארמית.

לצד הקורא בתורה עמד המתורגמן [או: התורגמן]. אפשר שהתרגום שימש גם פירוש — מדרש למקרא, ואמנם בספרות חז״ל משמש השם ״מתורגמן״ גם לציון האדם שעמד לצד החכם שנשא דרשה בציבור, והשמיע בקול רם את דברי החכם שנלחשו באוזניו.

תחילה לא נקרא התרגום מתוך הכתב, משום שהוא נחשב לחלק מהתורה שבעל פה, וכך נפסק בתלמוד: הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (מגילה לב ע״א). המתרגם אסור לו להסתכל בספר תורה ולתרגם, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (תנהומא וירא ה). רק משעה שהתורה שבע״פ הותרה ליכתב, נכתב גם התרגום ועצם כתיבתו זירזה את התפשטותו בקהילות ישראל ובעיקר בישיבות בבל.

פורסם בקטגוריה אלף שנות יצירה - פאס וערים אחרות

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

תאריך 18 באוגוסט 2014

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בת חכמה תשמח לב אב

לאב עני ותמים הייתה בת פקחת שלא הייתה כדוגמתה. באחד הימים חלם מלך המדינה חלום ובחלומו, והנה דמות עץ, שמספר ענפיו שנים-עשד, ובכל ענף שלושים עלה ושני תפוחים תלויים עליו: אחד לבן שני שחור. המלך התרגש מן החלום, אך לא ידע לפתור אותו. הוא קרא למכשפיו ואשפיו, ואף הם התקשו בפתרונו, הכריז במדינה, שהאיש אשר יפתור את חלומו המסתורי של המלך, יקבל ממון הרבה.

אמרה הבת לאביה: ״לך ופתור למלך את חלומו״. השיב האב הנבוך: ״איך אפתור חלום כה מסובך?״ ענתה לו – הנה הפתרון: עץ הנו השנה, כל ענף מסמל חודש, כל עלה מסמל יממה, התפוח הלבן מסמל את היום ואילו השחור את הלילה.״

הלך אל בית המלך ואמר למלך את פתרון החלום, שמע המלך את הפתרון ומצא חן בעיניו, נתן לזקן כסף רב.

בדרך חזרה הביתה פגש האב פרש על סוס אציל, וסיפר לו כי הוא פתר את חלומו של המלך. שאל הפרש: ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב.״, השיב האב. ״תרצה להחליפו בסוסי?״ ״ודאי וודאי!״ ענה הזקן ועשו את החליפין. עוד הוא הולך והוא פוגש בחמר רכוב על חמורו, אמר לחמר: ״ וכי לא ראית? פתרתי את חלומו של המלך!״ ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ״איה הממון?״ ״החלפתיו בסוס״ ״התאבה להחליף סוסך בחמור״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.

עוד הוא עובר והנה נקרה לפיו צייד עם כלבו. אמר לו הזקן: ״וכי לא ראית פתרתי את חלומו של המלך.״ ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ואיה הוא הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״, החלפתיו בחמור״ ״והתאבה להחליף חמורך בכלבי״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.

ובעודו בדרך פגע בו דרוויש עם תרבוש, אמר לדרוויש: ״וכי לא ראית, פתרתי חלומו של המלך״. ״ומה נתן לך״ ״ממון רב״ ״ואיה הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״ ״החלפתיו בחמור״ ״ואיה החמור״ ״החלפתיו בכלב זה״ ״והתאבה להחליף את הכלב בתרבוש ?״ ״ודאי״ ועשו את החליפין. הלך האב על שפת הים, ורוח גדולה באה ונשאה את התרבוש אל המים. נשאר חשוף ראש.

בחליפין המוזרים צפו מספר עשירים מעל סיפון אונייתם, שנשאה מטען זהב ומרגליות. הם באו לאב ואמרו לו: ״איך תשוב לביתך, יהרגוך שם משידעו מה עשית בממון שהמלך נתן לך.״ ״ידידי״ – אמר להם – ״הבה נתערב: אם יגערו בי, תכרתו את ראשי. אם לא יגערו בי – תתחיבו לתת לי את אניותכם.״ תקעו כף, חתמו על חוזה וליווהו עד ביתו. והבת צופיה הכל בעיני רוחה. דפק האב על הדלת ואמר: ״ בתי, פתרתי חלומו של המלך.״ ״מה נתן לך כתמורה ?״ ״ממון רב.״

שמחה וששון – אבי הפך לעשיר. אך, בתי, המרתיו בסוס. אשמח ואעלוז, אבי הפך פרש. אך לא בתי, החלפתיו בחמור. אשמח ואגיל – אבי הפך לחמר. בתי, אך המרתיו בכלב. גדולה שמחה – אבי הפך לצייד. בתי, הכלב אינו עמי – החלפתיו בתרבוש.

שמחה וששון – אבי הפך לדרוויש. אך, בתי, התרבוש אינו עמי, כי הרוח נשאה אותו המימה. אבי, אם ראשך עדיין על כתפיך – אז הכפה תהא כפרתך.

שמעו זאת בעלי הצי, ומתו מצער על שהפסידו בהתערבותם – והאב הרויח ע״י חכמת בתו את האניה, והכסף שבה.

שמע הנערה החכמה נפוץ בכל המדינה, והמלך חפץ לשאתה לאשה. לפיכך שלח לה רביעיות שליחים, ובידיהם מתנות רבות – ארבע, מכל דבר: ארבע שמלות, ארבעה זוגות נעליים, ארבע מחרוזות, ארבע טבעות וכך הלאה. מה עשו השלוחים ? גנבו מכל דבר שניים. והבת צופיה בעיני רוחה. דפקו על הדלת. אמרה להם: ״על הדלת דפקו – ואת הנגר זכרו״

השתוממו לדבריה. כשבקשו אותה לפתוח אמרה להם: ״לא אוכל, כי שכלי בחיקי״. תמהו למענה זה. שאלו אותה ״אביך אייהו?״ ״הלך לעשות שותפות עם אלוהים״. נדהמו, ואחר שאלו: ״ואמך אייה?״ להציל נפש מתוך נפש הלכה״. ״אדוננו רוצה לשאת משוגעת״ חשבו. פתחה להם את הדלת, קבלה את המתנות, הודתה להם וביקשה כי יאמרו למלך :

״משמיים נגרעו אמתיים ומחלפותי חסרות צמתיים אך בשם אבותיך אל תיגע בעבדיך.״

באו אל המלך וסיפרו לו הכל. פירש להם: אמרה לכם שכלה בחיקה – פרושו של דבר – מסתרקת. אמרה לכם שאביה הולך לעשות שותפות עם האלוהים – כלומר לזרוע. אמרה לכם שאמה הולכת להציל נפש מתוך נפש – כוונתה – אמה מילדת.

ובאשר לדבריה האחרונים, חי אלוהים שלולא השביעתני באבותיי שלא אגע בכם לרעה כי עתה נשאתי ראשיכם מעל כתפיכם. בושו לכם! השיבו את שגנבתם״ יצאו השלוחים בבושת פנים והחזירו הכל לנערה החכמה. נשא המלך את הנערה לאשה ועזרה לו במשפטים.

שני רעים לנו בפונדק, לאחד הייתה אתון ולשני סוסה, ושתיהן הגיע זמנן ללדת. וקרה ששתי הבהמות המליטו באותו הלילה. קם בעל האתון, לקח את הסייח ונתן לו לינוק מהאתון, ואילו את העיר שם תחת הסוסה שהניקה אותו.

בבוקר נתעוררו ונדהמו לגלות שסייח יונק חלב אתון והאתון מלקקת אותו, ואילו העיר יונק חלב סוסה. אמר בעל הסוסה: ״הסייח שלי, כי סוסתי המליטה אותו, והעיר שלך״. אך בעל האתון לא הטה אוזן לדברי רעהו ואמר: ״לא כי, אתתי המליטה את הסייח וסוסתך את העיר.״

והלכו למלך. אמר להם המלך: ״הרחיקו את הוולדות, וכל ילד ילך אל אמו יולדתו״ עשו כך, העיר שהכיר את הסוסה הלך אחריה והסיח אחר האתון.

יצא בעל הסוסה בפנים נפולות. קראה לו המלכה מחלונה: ״מה לך כי תבכה ?״ סיפר לה על משפט המל־ אמרה לו: ״ביום יוצא המלך אל שפת הנהר. דוג לך דגים והכה אותם. כשישאלך המלך מדוע אתה מכה אותם, ענה

הלך ועשה כעצתה. ראה המלך איש שוטח דגים ומכה אותם במגלבו וצועק: ״הנה לכם! למדו לקח י אל תגנבו שוב את מלפפוני!״ זעק המלך: ״רשע, מדוע תכה את הדגים?״ ענה לו: ״הם גנבו את המלפפונים שבחלקתי.״ קצף המלך ואמר לו: ״בן בליעל, שקרן עלוב, כיצד יוכלו דגים לאכול מלפפונים?״ ענה לו האיש: ״דגים יוכלו, אדוני המלך, לאכול מלפפונים – כפי שסוסתי יכלה להמליט בן חמורים.״

שמע המלך את המענה ונכלם. תקן את המעוות והחזיר את הסייח לבעל הסוסה. ידע שיד המלכה באמצע, שב אל ארמונו ואמר לנערה: ״אשתי, את מפריעה לי למלוך, ושמה אותי לצחוק בעיני נתיני. על כן אשלחך הביתה. אך לפני כן, קחי לך את החפץ היקר לך ביותר ללבך.״

קבלה את הגזרה בדומיה, והכינה משתה פרידה, ונסכה לכוסו של המלך סם שינה. משנרדם, הכניסה אותו לארגז ולקחה אותו לביתה.

ומשנעור המלך, שאל: ״איפה אני?״ ענתה: ״בביתי״ שאל: ״כיצד זה?״

״מלכי, אמרת שאברור את החפץ היקר ביותר ללבי בארמון. אין לי חפץ יקר יותר ממך.״ שמע המלך את המענה ובשמחה החזיר אותה לביתו.

פורסם בקטגוריה אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ

Tehila le David.R.D.Hassine

תאריך 18 באוגוסט 2014

TEHILA LE DAVID

Poemes de David ben Hassine

Le chantre du judaisme marocain

Edtion critique etablie et annotee par

Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan

Dans une elegie composee en fevrier1761 David Ben Hassine, louant l'erudition du defunt dayyan Eli'ezer de Avila (1711-1761) semble presenter le programme d'etude ideal des lettres marocains de son epoque, tres probablement celui qu^,il a suivi lui-meme. II y inclut quelques references classiques dont il a ete nourri, mais qui ne figurent pas dans Sefer Migdal David: Sifra et Sifrei, la Tosefta, ainsi que les oeuvres de Rabbenou Tam, Yishaq Ben Ya'aqov Alfassi, Asher Ben Yehiel et Yishaq Ben Sheshet Perfet.

Malgre la tradition seculaire qui condamne l'etude de la kabbale avant l'age de quarante ans, David Ben Hassine est initie a la mystique juive avant 1747 c'est-a־dire avant d'avoir atteint l'age de vingt ans (Migdal David, f. 89a). Ses lectures mystiques comprennent, en plus du Zohar, les Tiqqounei Zohar Hadash, Shenei Louhot Ha-Berit, un de ses livres de chevet, ainsi que des ouvrages plus specialises comme Sefer Ha-Emounot, Sefer 'Asara Ma'amarot, 'Emeq Ha-Melekh, ou Midrash Peli'a.

II explique a deux reprises, peut-etre pour justifier son engouement, qu'il a adopte la doctrine pedagogique de Yesha'yahou Horowitz: "Comme le dit l'auteur de Shenei Louhot Ha-Berit, un homme doit tout d'abord se gorger de Bible, de Mishna et de Guemara [Talmud], puis, apres cela, il pourra s'occuper des sciences esoteriques, de la kabbale". Autrement dit, le jeune David considere qu'il est suffisamment verse dans ces matieres pour "s'adonner a l'etude de la kabbale, du Zohar et des Tiqqounim" (f. 59a), ainsi que de l'enseignement de Rabbi Yishaq Louria et de ses disciples.

Influence par ses lectures mystiques, il va jusqu'a ecrire que "la Thora de Dieu, c'est la science de la kabbale, comme le savent les inities". David Ben Hassine fait siens les conseils du kabbaliste italien Shemouel David Ottolengo: "Comment un homme peut-il acceder a la connaissance de la kabbale? Deux conditions sont necessaires. II doit, d'une part, etre un sage, rempli de la crainte de Dieu, et, d'autre part, etudier avec ferveur le livre du Zohar".

Shemouel David Ottolengo, Grand-Rabbin de Padoue, mort en 1718 est l'auteur de מעיל שמואל (Venise, 1708), resume et index de שני לוחות הברית.

Peut-etre conscient de son audace, le jeune etudiant termine parfois ses notes par une priere: "Que Dieu – Beni soit-il! – me rende digne de commenter correctement sa Thora. Amen! Ainsi soit-il!" (fs. 48b, 24a, 68a). Cet interet pour les speculations mystiques se retrouvera dans plusieurs piyyoutim de David Ben Hassine.

פורסם בקטגוריה Tehila le David.R.D.Hassine

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תאריך 17 באוגוסט 2014

בסייעתא דשמיא – המאמר במלואו……..

קונטרס

דובב שפתי ישנים

בו יבואו ברינה, בעזרת שוכן מעונה,

מקום ציוני הצדיקים, בארץ המה קדושים,

אשר זה ברחוק היו פזורים, ועתה נקבצו מפוזרים,

והעתקו מקום קדשם לארעא קדישא,

לעשות נח"ר לכל חסידא וקדישא,

ונקבצו כאן לתועלת הרבים, וזכותם נהיה מזכירים

לוקט ונערך בסייעתא דשמיא בזכות הצדיקים ע"י

אברהם בלאמו"ר דוד אסולין

יוצא לאור עולם על ידי מכון תורת אמך.

כל הזכויות שמורות

כתובת להערות והארות:

מכון תורת אמך שע"י מוסדות תפארת מיכאל

ת. ד. בעלי התוס' 9/9 אלעד

ת"ד אלקטרוני:

a0527145147@gmail.com

טלפון : 0527145147

אל תמנע טוב מבעליו

כאן המקום לבקש מכל מי שיכול לתרום מידע שאינו כתוב בקובץ זה

שיצור עימנו קשר בכתב או בע"פ ויבורך מן השמים

דבר המכון

הן ידועה מעלת השטתחות על קברי צדיקים, וכבר מצינו זאת בכלב בן יפונה ע"ה, שהשתטח על קברי אברהם יצחק ויעקב בכדי לינצל מעצת המרגלים )סוטה לד:(, וכן איתא בבבא מציעא )פה:( "אמר רב חביבא,אשתעי לי רב חביבא בר סורמקי חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח אליהו גביה, דלצפרא הוו שפירן עיניה ולאורתא דמיין כדמיקלין בנורא, אמרי ליה מאי האי ואמר לי דאמרי ליה לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע, אמר לי בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא דר' חייא דלא תסתכל ביה. מאי סימנייהו, בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי לבר מגוהרקא דר' חייא דמנפשיה סליק ונחית. לא מצאי לאוקמא אנפשאי אסתכלי בה, אתו תרי בוטיטי דנורא ומחיוהו לההוא גברא וסמינהו לעיניה. למחר אזלי אשתטחי אמערתיה, אמינא מתנייתא דמר מתנינא ואתסאי".

וכן איתא בתענית )כג:(: "רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה\ אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה".

והענין הוא, שע"י ההליכה וההשתטחות על קברי הצדיקים, אזי גורם לנפש דעשיה של הצדיק הטמון באותו מקום תסייעו בעבודת ה', וכנודע )ועי' בזה בזוה"ק שלח ק"ע ע"א(.

וביותר ע"פ מאמר חז"ל הקדושים בכמה מקומות, שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והיינו כפשוטו ממש, וכדאיתא בזוה"ק )פ' אחרי מות עא ע"ב( דשכיחי צדיקיא בהאי עלמא בתא אסתלוקתייהו יתיר

מבחיוהי שהצדיקים נמצאים בעוה"ז אחרי פטירתם יותר ממה שהיו מצויים מבחייהם, וביאור הענין כיון שכל צדיק וצדיק אף שהוא מושלם בכל מידה נכונה וזיכך גופו וכו', הרי סוף סוף עדיין הנפש אזוקה וכבולה

בחבלי הגוף הגשמי ואינה יכולה לפעול כמו אחרי הפטירה כאשר הנפש תשוב אל האלוקים וממילא אין כבר מחיצות גופניות וחומריות, ועי"כ גדולים מעשיהם יותר מבעלמא הדין בחיים חיותם.

וכבר כתבו הפוסקים שאין בזה חשש דורש אל המתים חלילה, כיון שמתפלל להשי"ת רק בכוח וזכות הצדיקים, ולא מתפלל אליהם דייקא,ואכמ"ל.

לפיכך אמרנו מהיות טוב, לאשר רבים וטובים מייחלים בכל ליבם לעלות על קברי אבותיהם ורבותיהם הקדושים אדירי הלבנון וגדולי התורה אשר חיו במרוקו, ונמנעים מחמת טומאת ארץ העמים וכדו' כל או"א טעמו ונימוקו עימו.

לכן קיבצנו כאן כעמיר גורנה את צדיקי וגדולי מרוקו אשר זכו והועלו עצמותיהם הקדושות לארעא קדישא הדין, וכבר נתבאר בדברי חסידות דמקום ציון צדיק בארץ העמים הרי הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל

ממש*(, ואם כן הרי על אחת כמה וכמה כשזכו ומקום קבורתם הועתק אחר כבוד לאר"י ממש.

התודה והברכה לכבוד הגאון הגדול ראב"ד מקודש כמוהר"ר משה אוחנונא שליט"א, ראש ואב בית הדין בעיר פתח תקוה, אשר עזרנו ועודדנו במאוד לחשיבות הדברים.

ויה"ר שנזכה לראות במהרה בביאת משיחנו, ובתחיית המתים, ותחזינה עינינו בשובו יתברך לציון בחסד וברחמים, אמן.

בברכת התורה,

מכון תורת אמך

נ"ב. ואגב אורחיה מצאנו לזה מקור ע"ד אפשר, דהנה במקומות רבים מוזכר צדיק בתואר "נר המערבי", וביאר בעל הנועם אלימלך זי"ע שהוא מכיון שבלול ו"מעורב" הוא בכל מיני טובות, וא"כ הרי שלפ"ז נראה לבאר הא דבכל מקום שמוזכרת ארץ ישראל בתלמוד קרי ליה "מערבא", שמלבד הא דקאי למערבה של בבל, הרי שי"ל דקרי לה הכי מחמת שמעורבת בכל מיני טובות, ודו"ק, וא"כ מצינו קשר מסויים בין קדושת ציון צדיק לקדושת אר"י.

פתיחה – מעשיות והנהגות בקברי הצדיקים

קבר

ביום פטירת הצדיק רבי שלום הלוי זצ"ל, כשבאו הח"ק לחפור לו קבר, כל מקום שניסו לחפור, האדמה הראתה שהיא קשה ולא הצליחו, עד שאמרו אולי ננסה לקברו ליד אביו, ומיד שהחלו לחפור הרגישו בקלילות גדולה כשהקבר הולך ונחפר לפניהם בלא קושי, למרבית הפלא, בכל השנים מיום פטירתו של רבי דוד, ניסו הח"ק מספר פעמים לקבור לצידו איזה חכמים ובכל פעם שהיו מנסים היו החופרים טוענים שהאדמה קשה כסלע…וכך עזבו את אותה החלקה, ורק עתה כשהיו צריכים את המקום לרבנו שהיה קשור

בעבותות האהבה, הסכימה הקרקע להתרכך. בשעת פטירתוהיו מחייכות. וכבר אמרו בגמרא )כתובות קג, א(, מת מתוך שחוק סימן יפה לו )הקדמה לספר נתיבות שלום הלוי(.

קברי צדיקים

מעשה בזקנתי מאמא רחל אוחנונא ע"ה, שהיתה נוהגת לצאת עם בני ביתה לעלות לציוני הצדיקים למשך שבוע ימים, באחד הפעמים התכוננה לצאת לציונו של רבי דניאל השומר זצ"ל, ולקחה בסלה מספר בקבוקים ריקים, שאלה בנה יבדל"ח הגאון רבי משה: אמא לדרך צריכים בקבוקים רק עם מים, למה את לוקחת בקבוקים ריקים, אמרה לו בני תבא לציון הצדיק ותראה מה אני ראיתי אל אבותיו.

בתום ביקורם בציון הצדיק יצאו מים מהקבר ואמא ממלאה מים בבקבוקים הריקים, ואותם נותנות לבני המשפחה לשתות, מים אלו ראו בהם סגולה לרפואה והצלחה )פניני המידות(.

עצירת גשמים

שנה אחת הייתה שנת בצורת קשה, הערבים לא ידעו את נפשם, בצער להם פנו ליהודים שיתפללו, היהודים בכפר בקשו פר חשוב, שישחטו לסעודת מצוה לכבוד הצדיקים השוכנים באלכהוניא, יהודי הכפר בראשות הרה"צ רבי כליפה אלמליח זיע"א לעבר אלכהניא, שהגיעו למערה קשרו לילדים את ידיהם מחוברים אחד לשני, ואז פרצו הילדים בבכי, ואז פנו המבוגרים לילדים תבכו על שאין לנו מים לשתות. בעודם מדברים בנתים שחטו את הפר לכבוד הצדיק לקיים במקום סעודה הודיה, בביטחונם שתפלתם לא תשוב ריקם, ומיד בשחיטת הפר, התקדרו השמים בעבים וארובות השמים נפתחו והתחיל ליפול על המתפללים, גשם עז, כל

המתפללים נסו על נפשם, ומשאירים את הפר השחוט על הארץ. מעשה זה גרם לקדוש השם על כל הגויים בכפר ]מפי חנינה כהן שהיה מהילדים שנוכח במעשה )קונטרס אולדמנצור וחכמיה([.

מנהגנו בימים מיוחדים ללכת לבית החיים:

א. נהגו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויוה"כ. וכתב הרמ"א סימן תקפא ה"ד(, ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים. ובבאר היטיב כתב דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה נתקבלה ביותר.והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. כתב האריז"ל בשער רוח הקודש שהזמן המסוגל ביותר לפקוד בקברי הצדיקים או ביום ההילולא הצדיקים או בכל

ערב ראש חודש או טו' לחודש. ובזוהר הקדוש ואיתא במסכת סוטה )לד.(, כלב הלך להשתטח על קברי אבות, ואמר אבותי בקשו עלי רחמים )תורת אמך אלול(.

ב. ביום תשעה באב, אחר חצות היום, הולכים להתפלל על הקברים ומבקשים מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה. כדאיתא במסכת תענית )דף טז(, שאלו למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים. ולכן מנהגנו לילך ל"בית החיים" לבקש

מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, וכתב בספר מהרי"ל )עמוד רמז(, מנהג יפה לילך על קברי מתים בט' באב, כי גם הצדיקים בקברם מתאבלים על חורבן ירושלים, כדאיתא באיכה רבתי. כמובא ברמ"א )סימן תקנט ס"י(, וז"ל: והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת )ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתענית טז, ד"ה יוצאין(. ובספר נתיבות המערב, מוזכר טעם המנהג, כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

)תורת אמך פרק תשעה באב סעיף כא(.

הנהגות בקברי הצדיקים

הליכת נשים לבית העלמין. כתב הזוהר הקדוש )פרשת ויקהל דף קצו ע"א(, דיש למנוע הנשים מלצאת לבית הקברות מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם. וכן כתב הגר"א באגרת ותשמור שלא תלך לבית קברות כלל וכלל, ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה. וידועה ההנהגה שבצפון אפריקא שום אשה בטומאתה אינה נכנסת לבית העלמין.

ומנהג המערב שאין הנשים נדות נכנסות לבית עלמין. ומקורו, כתב בפתחי תשובה )סימן תקצה סק"יט(, בשם החמודי דניאל שלא לילך לבית עלמין בימי נדתן, ובספר אבני שהם )ח"א עמוד תרכב(, הביא בשם הספר כנסת יחזקאל )מערכת הנו"ן עמוד פט( שמנהג בגדאד שאפילו על קברי הצדיקים אין הנדות משתטחות עד שיטבלו. מנהג הנשים שללא לילך לבית הקברות בימי נדתן, עד שיטבלו, ראה בספר נוהג בחכמה )עמוד קעד אות טז(.

כתב מרן הגר"י משאש זצ"ל בספר אוצר המכתבים )ח"א מכתב של"ה(: נמנעו הנשים בימי נדתם מללכת לבית הקברות, וכן נהגו גם בעירנו )מכנאס(, ומשמים אותו הנשים לאסור חמור, וזכורני שראיתי כתוב בכתבי האריז"ל הקדוש זיע"א, ויש נשים שאחר שפסק הוסת, למרות שעדין לא טבלו, נכנסות לבית עלמין )הרב שלמה אבן דאנן והרב מאיר אסולין( ]-תורת אמך אבלות סעיף כח[.

ג. יש שנהגו בהנחת אבנים על המצבה ויש שלא נהגו. כתב בספר נהגו ברינה )עמוד ריג(, בביאור מקור ברוך הערה ב', כשירצה לילך מלפני הקבר, יניח עשב או צרור על קברו להראות שהוא היה שם על הקבר, וזה משום כבוד המת.

ומרן הגאון הרב שלום משאש זצ"ל אמר שמנהג מכנאס שאין מניחים, בהנחת אבנים ע"ג המצבות )מפי הגר"א אברז'ל(. ושמעתי ממרן הגר"י מאמאן שליט"א שבעירם צפרו נהגו להניח אבנים על המצבה, והוסיף הרב שבקטנותו שמע מפי רבו הגאון הגדול רבי דוד עטר זצ"ל שהטעם שאם הנשמה לא נמצאת, ששבה וראוה אבן, היא יודעת מי היה ומה בקשתו.

במוגאדור לא הניחו אבנים )ר' חיים אסרף(. ובכפרי הדרום גם לא הניחו אבנים )ר' שלמה שקורי(.

ג. כתב בספר פלא יועץ )ערך טהרה(, וז"ל: אזהרה שמענו כשהולך לבית הקברות לקבורת מת וכדומה, כדי שלא יתאחזו בו הקליפות ורוח הטומאה, שאם הוא טמא מצא מין את מינו ונעור, וכן ביותר צריך להיזהר כשחוזר מבית הקברות, תכף יטבול להעביר רוח הטומאה מעליו.

רשימת קברי הצדיקים שהועלו עצמותיהם ארצה

בית החיים הר המנוחות:

א. הגאונים הצדיקים רבי אברהם ורבי שלמה לבית

משפחת טאנז'י זלה"ה, קבורים בהר המנוחות.

ב. הגאון הצדיק רבי ראובן אג'ייני זלה"ה מחכמי

צפרו, מחבר הספר "שפתי רננות".

ג. הגאון הצדיק רבי יעקב נחמני זלה"ה מחכמי

מראכש, מחבר הספרים "מעט דבש ובית יעקב"

ולקח יעקב.

ד. רבי חביב טולידאנו זלה"ה מחכמי מכנאס, קבור

בהר המנוחות סמוך לצדיקי טאנז'י.

ה. המשורר הנודע הגאון הצדיק רבי רפאל דרעי

זלה"ה מהעיר מכנאס, בעל כנף רננות – פיוטים.

ו. הגאון הצדיק רבי יעקב ביטון זלה"ה רב ודיין באזור

תיפנות תלמיד הגאון רבי אלעזר הלוי ממרכאש

ומנוחתו כבוד בהר המנוחות.

ז. הגה"ק רבי מסעוד בן שבת זלה"ה רב ומורה צדק

באזור תארודאנת, מחבר הספר עונג שבת על

התורה. ומנוחתו כבוד בהר המנוחות.

ח. הגה"ק רבי מכלוף שטרית זלה"ה תלמיד כ"ק מרן

הגה"ק רבי דוד אבוחצירא זלה"ה הי"ד. מחכמי

העיר גורמא ונפטר באגדיר, ומנוחתו כבוד בהר

המנוחות. בנו הוא הגאון הרב יהודה שטרית זלה"ה

רב העיר עפולה ומחבר שו"ת מנחת יהודה ב"ח וכן

קול יהודה על התורה.

ט. ברחבה הראשית של בית העלמין הר המנוחות צד

ימין טמונים:

א. מרן פוסק הדור הגאון הגדול הרב שלום

משאש זלה"ה רבה של ירושלים מגדולי

הפוסקים בדורנו ורב העדה בארץ ובחו"ל,

מחבר השו"ת שמש ומגן ד"ח תבואות שמש

ד"ח, חם השמש על התורה ב"ח.

ב. מרן הגאון הגדול הרב דוד עובדיה זלה"ה

רב העיר צפרו וחבר לשכת הרבנות ירושלים,

ההדיר כתבי יד מחכמי המערב, התפרסם

בספרו נהגו העם מנהגי מרוקו, נקבר בסמוך

להגאון רבינו שלום משאש.

ג. בסמיכות לציון הראש"ל הגה"צ רבי מרדכי

אליהו זלה"ה, קבור הגאון הצדיק הרב משה

בן טוב זלה"ה שקירב אלפים למצות, וכן

הקים מכון להכשרת מדרכות טהרה למאות.

בית החיים – קרית מלאכי

א. הגה"ק המקובל האלקי רבינו שלום בוזאגלו

זצוק"ל מגדולי מקובלי מרוקו מהעיר מרכאש,

מלפני מאתים שנה. מחבר הספרים, מקדש מלך,

הוד מלך, כסא מלך, פני מלך. נפטר בלונדון, עם

השנים רצו השלטונות להרוס את שטח בית

העלמין, והעלו את עצמותיו לארץ לעיר קרית

מלאכי.

ב. וכן טמון בבית העלמין רבינו אברהם בן מלכא

זיע"א בן להגה"ק המלוב"ן רבי כליפה בן מלכא

זלה"ה )בעל כף נקי(, המכונה "הנזיר".

ג. על ידו טמון הגאון הקדוש רבי שלמה פינטו זלה"ה

ראש שושלת משפחת פינטו.

בית החיים– נתיבות

א. הגאון הצדיק רבי שלום אביסרור זלה"ה מהעיר

אקא שבחבל הסוס. מחברה הספר נתיבות שלום

על התורה, ומנוחתו כבוד בעיר נתיבות.

ב. אהל צדיקי בית משפחת מלול: הגה"צ רבי יוסף

מלול זלה"ה, רב בכפרי דרום מרוקו, ובנו הגה"צ רבי

דוד מלול זלה"ה רבה הראשי של ירוחם, בנו הגה"צ

רבי מנשה מלול זלה"ה רבה של אור עקיבא, וחותנו

הגה"צ רבי רפאל אבירז'ל זלה"ה.

ג. הגאון הצדיק רבי שלמה אצרראף זלה"ה רב דק"ק

אולד ברחיל שבמרוקו.

ד. כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק רבי ישראל אביחצירא

זלה"ה, מנהיג יהדות מרוקו בארה"ק וראב"ד

תאפילאלת וארפוד ואגפיהן.

ה. אדמו"ר הגה"ק כמוהר"ר שלום איפרגאן זלה"ה.

ו. הגאון הצדיק רבי יעקב דדון זלה"ה.

בית החיים– אשדוד

א. הגה"ק רבינו וידאל הצרפתי זלה"ה מחכמי פאס בן

רבי יצחק ונין ונכד לרבינו וידאל הראשון זיע"א,

מנוחתו כבוד בארץ בבית החיים אשדוד.

ב. הגאון הצדיק רבי משה הכהן זלה"ה מרבני מאזגאן,

ג. בשני ציונים טמונים הגאון הצדיק רבי עיוש פרץ

זלה"ה והגאון הצדיק השד"ר רבי אלעזר תורי זהב

זלה"ה מהכפר תאמערופת.

ד. אדמו"ר הגה"צ רבי משה אהרן פינטו זלה"ה בן כ"ק

מרן רבי חיים פינטו זלה"ה.

בית החיים– שדרות

א. הגאון הצדיק רבי שלום בר חנין זלה"ה רב ודיין

בעיר נטיפא ומנוחתו כבוד בעיר שדרות.

ב. הגאון הצדיק רבי יעקב שיטרית זלה"ה רב העיר

ריס' שבמחוז תאפילאלת, מחבר ספר זבחי יעקב

ב"ח, ומנוחתו כבוד בעיר שדרות, הוקם במקום

אהל.

בית החיים – מושב תירוש

הגאון הצדיק רבי משה זאגורי זלה"ה רב דיין וראש

ישיבה במחוז תלוואת בהרי האטלס, ומנוחתו כבוד

בישוב תירוש שבדרום.

בית החיים– עוצם

הגאון הצדיק רבי שלמה אבן חמו זלה"ה, רב הרי

האטלס למעלה ממאה שנה, קבור בארץ בדרום

ישוב עוצם. אהל במקום.

בית החיים– קרית גת

הגאון הצדיק רבי יהודה שטרית זלה"ה רב

תאמעופת )יהוקרן(, ומנוחתו כבוד בבית החיים

קרית גת.

בית החיים – פתח תקוה

הועלו עצמותיו של הגאון הצדיק רבי יצחק חזיזה

זלה"ה ראב"ד בעיר דמנאת במרוקו, יחד עם

אשתו. קבורים בכניסה לבית העלמין סגולה, וכן

טמון שם רבה של פתח תקוה הגאון הגדול רבי

משה מלכה זלה"ה אשר כיהן במספר מקומות

המרוקו, חיבר שו"ת מקוה המים "ו"ח והשיב משה

על התורה, נטיפי מים ועוד.

בית החיים – חיפה

א. הגאון הקדוש רבי משה זריהן זלה"ה אב"ד בעיר

מרכאש, ומנוחתו כבוד בבית החיים חיפה.

ב. מרן הגאון הגדול רבי יוסף משאש זלה"ה, ראב"ד

תלמסאן וחיפה.

בית החיים – צפת ת"ו

א. הגה"ק המקובל האלקי רבינו יוסף אוחיון זלה"ה

מהעיר תיזנית )אית זראר(, מחבר הספר אבקת

רוכל על התורה, פטירתו ערב ראש חודש אלול.

מנוחתו כבוד בארץ בשיפולי בית העלמין בעיר

צפת סמוך ונראה לציונו של רבי פנחס בן יאיר.

ב. הגאון הקדוש רבי אברהם אלקבץ זלה"ה מחכמי

העיר מוגאדור, העלו עצמותיו ארצה, ומנוחתו

כבוד בבית החיים צפת ת"ו.

בית החיים – טבריא ת"ו

מור זקני הגאון הצדיק רבי שלמה אוחנונא זלה"ה,

יליד הכפר סידי רחאל, ומחכמי מראכש.

בית החיים– יבנה

א. הגאון הצדיק רבי רחמים מלול זלה"ה דיין ורב העיר ל'קצר

שבצפון מרוקו.

ב. הגאון הצדיק רבי מכלוף הלוי זלה"ה רב העיר גורמא

שבחבל תאפילאלת, בשו"ת מנחת יהודה נכתב אודות

החכם, בין הדברים צויין המלומד בניסים, מנוחתו כבוד

ביבנה.

ג. הגאונים הצדיקים רבי דוד רבי שלום הלוי זלה"ה רבני העיר

טהלה שבמרוקו.

ד. הגאון הצדיק רבי יוסף ב"ר מכלוף אבוחצירא, רב העיר.

לסיום ארדוף אצ'יג'ה נא מכתב שהתקבל מאת הרה"ג רבי פנחס בן

שמעון שליט"א בענין זה, וזה לשונו:

לכבוד הרה"ג המופלא וכבוד ה' מלא כמוהר"א אסולין יחשל"א

הנה אנא כהנא זעירא, גר באשדוד העירה, ובאמת ענין הזיארה,

גדלה ומאירה, להציל מצוקה וצרה, ומכל רוח סועה מסערה, אין יודע

שכרה, משופרא דשופרא, תהי עלינו סתרה, היכא דליכא דררא,

דממונא וביטול תורה, או הפסד תפילה ומצוות וטהרה, וכן כשרות

המאכל והעינים בשמירה, מה גם דאיכא טירחא דאורחא וצערא,

ועתה רחש לבו לחונן שוכני עפרה, של ארצנו הבהירה, לקדושים

אשר באו ממערב לאוירא, דישראל מחכים ושפירא, ואם יחפוץ כי

הברר, שמות הטמונים באשדוד הברר, יודיעני נא מהרה, ואחישה

מפלט לחקורה, ולהשיבו דבר פשרא, בעגלא ובזמן קריב אמן

נאמרה.

בברכה, הרב פנחס בן שמעון החונה פה אשדוד

תם ולא נשלם, שבח לא'ל בורא העולם:__

פורסם בקטגוריה הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

תאריך 17 באוגוסט 2014

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

שנת 1449 היא שנת־משבר לאנוסים, אך הרי זה ביסודו משבר כפוי מן החוץ, שנבע מיחסו של כלל האוכלוסיה אל עדת האנוסים. הימים הקשים שעברו על אנוסי טולידו, בהתעוררות שגרם לה פדרו סרמינטו בשנת 1449, לא פסחו על אנוסי סיאודד ריאל. הפרעות הגיעו אליה בחודש יוני, והן המשך של המעשים שנתרחשו בטולידו. דומים היו התנאים בשני המקומות. גם בסיאודד ריאל כבטולידו עלה בידיהם של אנוסים להגיע למשרות חשובות בהנהגת העיר ובמקומות אחרים, שקודם־לכן לא היתה להם שום אחיזה בהם. בטולידו נערך לאחד הפרעות באנוסים משפט אינקויזיציה, שכתוצאה ממנו ניתן פסק־הדין – החוק (sentencia-estatuto) שאסר על אנוסים, או לכל אלה שהם מן היהודים (hii qui ex judaeis sunt), לתפוס כל משרה בעיר שיש בה משום זכות שיפוט או מעמד נישא לנוצרים ממוצא נוצרי טהור. אבל בסיאודד ריאל היה למעשים אלו גוון מיוחד. כבר ב־18 בחודש יוני התארגנו אנוסי העיר לחבורה מזוינת, שבראשה עמדו באצ׳יליר בשם רודריגו, ששימש אלקלדי בעיר, וחואן גונסאליס.

התארגנות זו אמרו אנוסים עליה, שידוע להם שמתכוננים לשדוד אותם. החבורה מנתה 300 איש, שהודיעו במפורש שקודם שיפגעו בהם יעלו את העיר באש. הבאצ׳יליר נקרא על מעשיו לדין-ודברים לפני ראשות העיר, אך כעבור כמה ימים, ב־7 ביולי (שהיה יום שני בשבוע), שבו הוא ואנשיו למגרש העיר ואיימו לפגוע בכל מי שינסה לפגוע בהם. באותו מעמד נהרג אלואר גארסיה, נוצרי ממוצא נוצרי גמור. מטה מסדר קלעתרבה, שנמצא באלמגרו הסמוכה, שלח את אחד ממפקדיו בראש חיילים לסיאודד ריאל כדי להרגיע את הרוחות. הללו, בלי ידיעת אנשי העיר, תפסו את אחד משערי העיר, פרצה קטטה, ומפקדה של קבוצה זו נהרג.

מכאן ואילך פרצו פרעות ומלחמה בין הצדדים ללא כל מעצור. את הבאצ'יליר רודריגו ואת אחיו פרנאנדו הרגו וסחבו אח גופותיהם בחוצות העיר מבית־הסוהר של העיר הוציאו את הבאצ׳יליר אריאס דיאס ואת גונסאלו אלונסו די סילס, שהואשמו ברצח המפקד מטעם מסדר קלעתרבה, והרגו אותם בראש חוצות. מעתה החלו גם בהצתת רכוש, ובתיהם של האנוסים דוקטור דיגו רודריגס די סנטה־קרוס ואלונסו גונסאליס, סוחר־בדים, עלו באש ועמהם רכוש רב! בביתו של הנוטריון חואן גארסיה נשרפו רכוש ומסמכים רבים!³² וכך אירע לביתו של הנוטריון גונסאלו סנצ׳יס ולבתיהם של נוטריונים אנוסים אחרים.

22 איש נהרגו בפרעות, שהתחילו ב־7 ביולי ונמשכו עד 20 בחודש. מתיאור הפרעות מסתיר שלא רק גדולי האנוסים נפגעו, אלא כל עדת האנוסים הוכתה מכה קשה. הד לפרעות אלה נמצא בדברי־הסניגוריה שהשמיע להגנת עצמו חואן גונסאלים פינטאדו. הוא הסתיר בקופסת־פח תכשיטים ששוים 60,000 מרבדי בימי הפרעות של חודש יולי, והללו נשדדו על־ידי משרתת אחת ששירתה בביתו ועל־ידי מאהבה. אך משפטו של חואן פאלקון, המכונה הזקן, מגלה פרטים מעניינים על תגובת האנוסים לפרעות. חואן פאלקון ועמו פדרו מרטינס הגמגמן (tartamudo) צוינו כאחראים להתעוררות האנוסים. והגם שהעד מיחס להם את ראשיתה של הכפירה,כל כוונתו היא לתגובת האנוסים לפרעות, עליהם יש בידנו עדויות שקיימו מצוות, כשם שקיימו רבים אחרים, שנים רבות קודם לפרעות.

עד זה התקשה לתת ביטוי בדבריו לתגובת האנוסים, שנראתה לו במהותה ככפירה. שאילמלא כן אין להבין מה הביא עד זה לידי כך שיקשור את ראשית השיבה ליהדות בשנת 1449 דוקא. ונינכח לדעת אחר־כך שעוד פרעו באנוסים בסיאודד ריאל גם בתאריכים אחרים, רק ב־15 בספטמבר פנו ראשי העיר אל חואן השני והודיעו לו שהעיר ריקה מתושביה וסבלם של הנשארים בה רב לאין ערוך. על־כן ביקשו מאת המלך שיחון את תושבי העיר הנשארים לפליטה. סליחתו של חואן השני לא איחרה לבוא, והיא ניתנה ב־8 בנובמבר 1449 לכל מי שעבד עבירות באותם שבועים של פרעות! ומי שהיו לו משרות, תארי־כבוד ובניפיקין, הותר לו לשוב ולתפוס בהם.

אם נותנים אנו דעתנו לדרכן של פרעות אלה, לשיטת התגוננותם של האנוסים בסיאודד ריאל ולתגובתם של אנוסי טולידו למה שנתרחש בעירם באותם ימים עצמם, נדמה לנו כאילו ביקשו אותם אנוסים תופסי־משרות ומכובדים שבסיאודד ריאל למנוע מעצמם את הגורל שבא על אחיהם בטולידו. ואם מתבוננים אנו בנפגעים, נמצא שבשני המקומות כאחד היו נוטריונים ואלקלדים ושאר נושאי־משרות ונכבדים ראשוני הנפגעים. משום כך נראה לנו המעשה בסיאודד ריאל כהמשך למעשי טולידו, אלא שכאן ביקשו האנוסים להקדים את הפורעים ולהתגונן. בקשתם של ראשי העיר מאת המלך לסלוח לעיר, שהוגשה לו בימים סמוכים למעשים, מורה כמה לא עלה הדבר בידי האנוסים למנוע מעצמם את גודלם המר שבא להם בימי תהפוכות סוף מלכותו של חואן השני. ואם לא נדחקו רשמית ממשרותיהם בעזרת פסק־הדין שניתן בטולידו, הנה לא פסח עליהם גורל זה לאחר־מכן, כאשר אסר אנריקי הרביעי ב־14 ביולי 1468 על אנוסים לתפוס כל משרות ציבוריות בסיאודד ריאל. ואף כי ייתכן שאיסור זה אינו קשור במישרין במאורעות,1449 הריהו מיכיח על קיומה המתמיד של הבעיה. הוא נועל למעשה את המעגל הראשון בפרשת רדיפת האנוסים שנפתחה בשנת 1449, ואנריקי הרביעי הוא שנתן להם יד בטולידו בקשריו עם פדרו סרמינטו, שתפס את השלטון בעיר זו ופתח את שעריה לאנריקי שהיה אז יורש־העצר. ועתידה היתה בעיה זו לשוב ולהתחדש בפרעות, שנתרחשו לאחר־מכן בימי מלכותו בערים רבות באנדלוסיה ובקסטיליה ויצרו רקע ואוירה לפעולתו המאורגנת של השלטון כלפי אנוסי המלכות.

מבחינת מאורעות חייהם של האנוסים חשובה לאין ערוך שנת 1453 בתולדותיהם. הדי נפילתה של קושטא שימשו אות מבשר ליהודים ולאנוסים כאחד. בימים ההם נראו אותות שונים בשמים שסייעו לאמונות שנתפשטו על לידתו של המשיח במזרח. בעצם ימי האותות נתכנסו אנוסים בסיאודד ריאל במגדל שבביתו של סנצ׳ו די סיאודד, מחשובי האנוסים שם, ועם הופעת הכוכב קראו בקול ״הנה נולד מי שעתיד לגאול אותנו״. ויתירה מזו, קמה באותה שנה התעוררות אצל אנוסים לצאת מספרד לתוגרמה ולשוב שם בגלוי ליהדות ולחסות שם בצל השכינה. אך אין ללמוד מתוך תיקי המשפטים שערכה האינקויזיציה, או ממקורות אחרים, על הדרך שבה הלכו. ייתכן שהלכו תחילה אל גרנדה המוסלמית בדרך היבשה, ומשם דרך נמל מלגה למזרח. אך ייתכן שהלכו בדרך ישרה אל נמל ולנסיה, שקיים קשרים עם המזרח.

הליכה זו מסיאודד ריאל (כממקומות אחרים) לקושטא קשורה ומוצאת את ביטויה גם בהליכתם של אנוסים ממקום־מושבם למקומות אחרים בספרד. והדעת נותנת שהליכה זו היא חלק מתנועת יציאה של אנוסים ממקומותיהם, והיא תהליך שנמשך עד לימים סמוכים לגירוש. נראה כאילו מאורעות מסוגן של פרעות ותופעות של אותות בשמים הם שעוררו אנוסים ליטול את מקל־הנדודים בידם. אך מסתבר שגם בלי השפעת תופעות אלה ראו לצאת מארצם ומעירם. בשנת 1473 נמצא אחד מחשובי האנוסים בסיאודד ריאל מוכר חלק מרכושוויוצא מסיאודד ריאל. כעבור ארבע שנים שלה שליח אל אשתו בסיאודד ריאל ודרש ממנה שתמכור את שארית הרכוש ותצטרף אליו, ואף הגיע בעצמו אל עירו לחיזוק דרישתו. תיאור זה יש בו כדי להמחיש את אוירת הימים ההם ואת הלך־רוחם של האנוסים. ארבע שנים נמצא אנוס זה מחוץ לביתו, וודאי שהצטרף אל קהילה מקהילות ישראל וחי כיהודי לכל דבר. עדות אחרת על הליכה אל הגבול נמצא במשפטה של ליאונור אלואריס. אמורה הליכה זו לשנת 1480 ובגבול גרנדה. ברם הדעת נותנת, שעם גבור השמועות על הקמת האינקויזיציה והידיעות על מעשיה הראשונים, גברו גם זרמי היוצאים ממקומם. יש עוד לזכור שהיציאה לא נתרחשה לאלתר עם הופעתם של אותות, אך היא קרובה וסמוכה לפרעות. בולטת השאיפה להתארגן בקבוצות לשם יציאה בצוותא, גם לשם הבטחון ההדדי שבהליכה משותפת וגם מתוך שותפות במחשבה ובמעשה עצמו. אף נמצא ניצנים של תעמולה ליציאה מסיאודד ריאל כמשאר מקומות בספרד.

פורסם בקטגוריה אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

Il etait une fois le Maroc il etait une foisTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

תאריך 17 באוגוסט 2014

Il etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

NECESSITE ET REJET DES CONTACTS AVEC LES EUROPEENS

Comment reagissait l'entourage du Palais a l'influence grandissante des Europeens?

Avec grande suspicion. Ainsi, le chroniqueur Al-Nagiri (decede en 1897 ) dont l'ouvrage Kitab Al-Istiksa constitua une histoire generale du Maroc, etait conscient de la superiorite militaire ecrasante des Europeens dont les interventions et l'influence lui paraissaient grandement nefastes. A ses yeux, l'Occident etait un reservoir de perversion. II etait suspicieux des inventions techniques et craignait que les Chretiens ne cherchassent souiller avec leurs machines

ce pays que Dieu a purifie de leur souillure II se demandait quel bienfait les Frangais avaient apporte aux Algeriens. Pour lui, la religion avait disparu, la corruption s'etait tutionnalisee et la plupart des enfants avaient grandi pour devenir

des athees ou des infideles. En deux ou trois ans, les Musulmans adoptaient le parler et les moeurs des Francais pour devenir dei etrangers. Pour lui, le concept meme de la liberte etait en soi dangereux La liberte des Europeens permettait de tolerer ce que la nature humain: devait fuir. II deplorait le fait que les soldats voulussent apprendre les methodes europeennes de la guerre pour defendre la religion car, dans le processus, ils perdaient la religion.

Quelle fut l'attitude des oulemas?

Beaucoup voyaient dans la collaboration avec les etrangers un danger a la suprematie de l'islam. En effet, les non-Musulmans n'etaient en theorie que des toleres auxquels il convient d'accorder la protection et a ce titre, la protection d'un musulman par un non-musulman etait incompatible avec la foi. Les extraits suivants denotent l'etat d'esprit qui prevalait chez nombre d'entre eux

'Arbi Al-Mashrafi declarait

Le devoir de tout croyant est de ne jamais frequenter ces proteges, de ne pas les inviter, partager leur repas, etc.» Mohamed Al-Siba ajoutait :

N'est-on pas unanime a traiter de renegat celui qui, en vue d'honorer les infideles s'habille ou prie comme eux?» Ibn-Haj precisait Le principe est que l'islam ne doit pas etre subordonne. Or, le commercant qui voyage parmi les infideles est oblige de baisser la tete et d'obeir a leurs reglements.

Mamoun Al-Kettani rencherissait en affirmant que de nombreux fleaux sont nes du commerce avec les infideles.

Certains remettaient en question la vente d'excedents de cereales a l'Europe ou meme la treve de la guerre d'Espagne de 1860. Pour le cheikh Mohamed Al-'Arbi Al-'Alawi Al-Madghari du Tafilalet, oppose depuis toujours a la penetration europeenne, seul le Djihad constituait la solution a la tragedie du Maghreb. N'ayant pu rallier le sultan a ses idees, il proclama qu'il fallait prendre action « contre un gouvernement oppresseur. » Idriss Al-Kettani defia le pouvoir : « L'islam ne retrouvera sa force que par le Djihad car le Prophete jusqu'a sa mort n'a fait que combattre.»

L'erudit Ali Ben Mohamed Al-Soussi Al-Simlali fut un proche du sultan Hassan I^e. II se prononca contre le Djihad Celui qui ordonne le Djihad ne recoltera que chaos et destruction… Le peuple musulman s'est ramolli apres des generations de paix et ne peut donc entrer en guerre et s'attendre a gagner.

II alleguait egalement la desunion et notamment l'etat d'anarchie dans les montagnes du Maroc

«Meme si nous pouvions les atteindre, il est notoire qu'ils (les montagnards) s'attaquent jour et nuit, tuant les hommes et capturant les femmes…»

Il n'en demeure pas moins qu'en 1885 le sultan Moulay Hassan demanda a former une douzaine de Marocains a l'ecole de genie de Montpellier. La periode d'apprentissage dura trois ans.

פורסם בקטגוריה Il etait une fois le Maroc-D. B.

.Une histoire de familles-J.Toledano-Alcheikh

תאריך 17 באוגוסט 2014

Joseph Toledano

Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.

Alcheikh

Nom patronymique arabe indicatif d'un titre, d'une fonction : le cheikh, le chef porte aussi bien par les Juifs que par les Musulmans en Orient et en Occident. Au Maroc, c'etait lt titre porte par le prepose par les autorites aux relations avec la communaute juive, equivalent du Mokadem en Algerie et du Caid en Tunisie.

Ce patronyme est plus repandu en Orient qu'au Maghreb. Autre forme : ben cheikh. Au XXeme siecle. Nom tres rare, porte en Algerie – Alger – et en Tunisie – Tunis – et presque disparu au Maroc

Rabbi Abraham Alcheikh

Rabbin ne a Fes, premiere moitie du XVIIIeme siecle. Un des siganataires de la Takana de 1728 limitant les quetes pour la Terre Sainte en raison de l'appauvrissement de la communaute a la fun dr l'interminable – et trop lourd sur le plan fiscale – regne de l’empereur Moulay Ismael et de la guerre de succession qui suivit sa mort en 1727.

Jim Alcheikh

Grand sportif et membre des Services Secrets francais. Ne en Tunisie, il fut champion de France de karate dans les annees 50 et titulaire de 8 ceintures noires.

Il fut charge en 1960 de mener a Alger la lutte contre l'Organisation de l'Armee Secrete, cree par les ultras parmi les Pieds Noirs pour s'opposer a l'independance de l'Algerie. Il y trouva la mort dans l'explosion d'une bombe deposee par l'OAS dans le local des barbouzes.

Barbouze est un terme argotique (de «barbe» ou «barbu») designant a l'origine les employes des services speciaux français de renseignement de la Direction generale de la securite exterieure (DGSE) ou leurs auxiliaires : les executeurs de basses œuvres, les specialistes des coups tordus, les informateurs qui s’infiltrent dans les reseaux, les mouvements ou les organisations jugées dangereuses par le pouvoir. Aujourd'hui, le terme "barbouze" designe de maniere pejorative un membre d'un service de renseignement, francais ou etranger.

En octobre 1961 l'avocat Pierre Lemarchand, ancien resistant dans le mouvement « Defense de la France », ancien responsable du RPF gaulliste dans la Seine, met en place les modalites de lutte contre l'OAS, avec Roger Frey, ministre de l'interieur, et Alexandre Sanguinetti, adjoint au cabinet.L’Organisation armee secrete (OAS) a ete la premiere a emprunter ce terme pour designer les trois cents hommes qui, pour aider les forces officielles, sous couvert d’une organisation, le Mouvement pour la cooperation (MPC), se sont engages dans la lutte anti-OAS. Ce nom a ete renforce par le journaliste Lucien Bodard qui avait surpris une conversation privee entre Michel Hacq directeur de la police judiciaire et Jacques Dauer, devoilee dans France-Soir.

Le comite directeur du reseau sera represente par Charly Bonardi, Youssef Benhoura, son beau-frere Nouar, et le pere Badin, le chef de ce service action sera Barthelemy Rossello.

Pierre Lemarchand prendra la tete à Alger de ces trois cents hommes, charges de lutter contre l'organisation armee secrete.

Ripostes anti-Barbouzes

Fin novembre 1961, les premiers barbouzes arrivent a Alger. Ils commettent leurs premiers attentats contre des bars frequentes par des partisans de l'OAS. Le 2 decembre, France-Soir revele la presence de ces barbouzes et les actions nebuleuses de leur operations.

Dès le 12 decembre, la premiere operation d'envergure est menee par les commandos Deltas de l'OAS. Une villa situee rue Severine, au quartier La Redoute, residence de responsables barbouzes, tel que Lucien Bitterlin, Andre Goulay et autres… La villa se trouve dans un endroit difficile d'acces : Une maison en construction a proximite permet d'observer et de reperer les habitudes des occupants.

A plusieurs reprises, une Mercedes conduite soit par Bitterlin, soit par Goulay ainsi que par Jim Alcheik (le judoka) fait son entree dans le garage de la villa bien gardee. A huit heures du matin, la porte du garage s'ouvre, la Mercedes sort en marche arriere. Les commandos Deltas ouvrent le feu. Les occupants de la Mercedes, Bitterlin et Goulay sont atteints.

Goulay assez serieusement blesse, Bitterlin legerement, ne doivent leur salut qu'aux voisins venus les secourir croyant a un attentat FLN.

Cette affaire etait la premiere repertoriee comme telle a l'encontre des barbouzes, mais ajoutee a l'assaut donne a la villa de la rue Faidherbe le 31 decembre 1961, et aux diverses autres, ordonnees contre ces « policiers », obligeaient les barbouzes a une remise en question de leurs missions. Les barbouzes pensaient etre la pour detruire l'organisation OAS, mais desormais il s'agissait pour eux de survivre et de parer les coups portes par cette organisation.

פורסם בקטגוריה .Une histoire de familles-J.Tol

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תאריך 17 באוגוסט 2014

בסייעתא דשמיא