האסכולות המשפטיות
מחברת: מירי שפר

במהלך המאות 8-9 התגבשו באסלאם אסכולות (מד'אהב, ביחיד מד'הב) משפטיות ששיקפו גישות שונות אל החוק הדתי. כל אחת מהאסכולות – קיימות כיום ארבע – נקראת על-שמו של איש ההלכה אשר לו מייחסים את התורה המשפטית של האסכולה. למרות ההבדלים ביניהן, ארבעתן נתפסות כדרכים לגיטימיות לפרש את השריעה.

יצירת האסכולה לא נשלמה בחייו של המורה, איש ההלכה, המוכר כראש האסכולה. היה זה מפעל של תלמידיו, שנמשך עשרות רבות ואולי מאות שנים. הם העלו על הכתב את תורתו של מורם שהועברה בעל-פה, התעמקו בה ופירשו אותה. כך הפכו לקבוצה רעיונית וחברתית.

כל אסכולה החלה באזור גיאוגרפי מסוים, אך עם ההתפשטות הטריטוריאלית של עולם האסלאם ומעבר של אנשים ושל רעיונות, תחום ההשפעה של האסכולות השונות חרג הרבה מעבר לאזור הגיאוגרפי המקורי שבו החלה האסכולה המסוימת לפעול.

האסכולה החנפית נקראת על-שמו של אל-נעמאן אבו חניפה (מת בשנת 767), חכם הלכה פרסי שחי בעיראק. אסכולה זו נפוצה במיוחד באזורים שבהם שלטו בעבר התורכים (תורכיה וארצות הים התיכון). זוהי גם האסכולה השלטת בפקיסטאן, בהודו, בסין וברפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר.

האסכולה המאלכית נקראת על-שמו של מאלכ בן אנס (מת בשנת 795), חכם הלכה (חדית') מהעיר מדינה. אסכולה זו התפשטה בעיקר במערב עולם האסלאם. לאחר נפילת האסלאם בחצי האי האיברי (המאחז האחרון, גרנדה, נפל בידי הספרדים הנוצרים ב- 1492), המאלכים מרוכזים בעיקר בצפון אפריקה.

האסכולה השאפעית מקובלת מאוד במזרח התיכון הערבי, אך גם במזרח ובדרום-מזרח אסיה. היא קרויה על-שמו של מוחמד בן אדריס אל שאפעי (נפטר ב- 820), חכם הלכה שנולד בחצי האי ערב (התייחס למשפחת הנביא) וחי בעיראק ובמצרים.

האסכולה החנבלית קרויה על-שמו של אחמד בן חנבל (מת ב- 855), שנודע בהתנגדותו התקיפה לחידושים בלתי רצויים (בדעה), ומכאן גם להסתמכות חכמי הלכה על דעה אישית כשיטה משפטית. האסכולה נוצרה בבגדאד, אך כיום היא מרוכזת בעיקר בחצי האי ערב. זוהי השיטה המשפטית הנהוגה בערב הסעודית.

אדם משתייך לאסכולה משפטית מסוימת על-פי המקובל במשפחתו ובאזור מגוריו. השתייכות לאסכולה משפטית היא בהחלט עניין של מסורת ואינה בגדר חובה. ניתן לעבור מאסכולה לאסכולה, אם כי בפועל אנשים בדרך כלל נשארים בגבולות האסכולה שלתוכה נולדו.

ידועים מקרים שבהם גם חכמי הלכה החליפו מד'אהב. אזור סוריה, למשל, משתייך באופן מסורתי לאסכולה השאפעית, אך עם הכיבוש העוסמאני בראשית המאה ה- 16 עברו כמה שופטים שאפעים לאסכולה החנפית, השלטת באימפריה. הם ידעו שהשתייכות למד'הב של השלטון תאפשר להם הטבות רבות וקריירה עניפה במסגרת אימפריאלית.

היו גם מקרים של פנייה לאיש הלכה מאסכולה אחרת, גם כאשר לא היה מעבר רשמי וסופי בין אסכולות. בדרך כלל היתה זו פנייה אד-הוק בעניין משפטי מאוד מוגדר, והיא נעשתה כאשר הפונה העריך שהפסיקה על-סמך האסכולה האחרת עשויה להיטיב איתו יותר מפסיקתו של איש הלכה בן האסכולה שהוא משתייך אליה. מטעמים אלה ואחרים מתקשה המחקר המודרני כיום לאפיין באופן ברור את האסכולות השונות מבחינה משפטית.

הדיון המשפטי נתפס כמטלה אינטלקטואלית קשה התובעת מחכם ההלכה מאמץ, זהו האג'תהאד. מילולית, אג'תהאד פירושו מאמץ אישי, אך בהקשר של משפט מוסלמי הכוונה היא לתהליך שעובר כל איש הלכה בעת לימוד, התעמקות והסקת מסקנות בנושאים משפטיים.

 הפקיה, שיכולותיו מאפשרות לו לעסוק באג'תהאד, מכונה מג'תהד. רוב המאמינים אינם מסוגלים ואינם ראויים לפסוק בעצמם, אך גם לאלה העוסקים בלימוד עצמאי פעילות זו אינה ללא גבולות. באמצעות האג'תהאד מאפשרת ההלכה התפתחות והשתנות דינאמית; בו בזמן מעודדת ההלכה גם הליכה בדרכה של אסכולה משפטית מסוימת וקבלת ההנחיה של איש דת סמכותי (מהלך המכונה תקליד).

הפקיה דן בעקרונות המשפט ובנורמה המשפטית, אך הוא אינו זה שמיישם את פסיקותיו. היושב למשפט הוא הקאדי, פקיה שקיבל מינוי מטעם המדינה ולכן בידיו גם סמכויות אכיפה. בקהילה המוסלמית הראשונה שילבו הח'ליפים הראשונים ומושלי המחוזות את תפקידי השלטון והשיפוט.

 בכך אימצו את המודל של הנביא. אבל המדינה המוסלמית גדלה במהירות מבחינה טריטוריאלית ומספרית, ומלאכת השלטון ועשיית המשפט נעשו מורכבות יותר. הוחלט אפוא להעביר את סמכויות השיפוט לקאדים, הקבוצה המקצועית שמתמחה בחוק המוסלמי.

 מאחר שהקאדי הוא שליח המדינה, הוא חייב לפסוק לא רק על-פי השריעה אלא גם על-פי תקנות השלטון. מטעם זה סירבו חלק מאנשי הדת לקבל מישרות רשמיות במינהל. הם גם חששו שהתרועעות אישית עם אנשי השלטון והקשר עם השלטון עלול להשחית את מידותיהם.

דוגמה אחת לכך היא המסורת שמטפחים החנפים ביחס לאבו חניפה, מאנשי ההלכה הראשונים ואביה הרוחני של האסכולה. הם בחרו לתאר אותו כמי שדחה – גם במחיר של ישיבה בכלא – הצעות מן הח'ליפים האומיים ומן הח'ליפים העבאסים לקבל מישרת שיפוט רמה. עם זאת, היו אנשי הלכה בכירים שלא ראו כל פסול בכך שיתמנו לשופטים. אדרבה, טענו, כך יוכלו להשפיע על מוסריותו של השלטון ועל המערכת המשפטית מבפנים.

היעדרותם של חכמי הלכה בכירים בדורות הראשונים מרשימות השופטים עוררה בחוקרים מודרנים את התהייה אם החוק המוסלמי התפתח בתוך המדינה, במסגרת ממלכתית, או מחוצה לה. לפי דעה אחת החוק פותח בידי השופטים הראשונים שהועסקו במנגנון הביורוקרטי אצל הח'ליפים האומיים. טענה זו מסתמכת על העובדה שבין הסוגיות המשפטיות הראשונות שנידונו היו נושאים שענו על צורכי השלטון, למשל חוקי מלחמה, דיני עונשין וכספים.

לפי דעה אחרת, מערכת המשפט המוסלמי התפתחה דווקא מחוץ למרחב השלטוני. לא שופטים פיתחו אותה אלא חכמי הלכה חסרי מעמד רשמי במינהל. משום כך מקומם של הח'ליפים והשליטים בספרי המשפט הוא זניח.

שליטים ששמותיהם מוזכרים בכל זאת, הרי זה באחד משני הקשרים אפשריים: הם מוצגים כדוגמה כיצד אין לנהוג, ואם הם מוצגים כדמויות חיוביות – הדבר נעשה בהתייחס לאישיותם ולהתנהגותם, ולא בשל מעמדם הרשמי.

עד כאן מספריית " מטר " 

Tisha Beav תשעה באב – Kinot קינות‎ of Shaharit in Rashi Script – nz"y R. Moshé Nahon

איך הפכתי להיות סירובניקית מוסלמית

כמו מיליוני מוסלמים אחרים בארבעים השנים האחרונות, גם משפחתי היגרה למערב. בשנת 1972 הגענו לריצ׳מונד, פרוור של המעמד הבינוני בוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה. אני הייתי בת ארבע. בין 1971 ל־1973 נמלטו אלפי מוסלמים בני דרום אסיה מאוגנדה לאחר שהרודן הצבאי, גנרל אידי אמין דאדא, הצהיר שאפריקה מיועדת לשחורים. לבעלי העור החום שבינינו הוא נתן שבועות אחדים בלבד לעזוב, ואם לא יעשו כן – ימותו. מוסלמים חיו שנים ארוכות באפריקה המזרחית הודות לבריטים, שהביאו אותנו מדרום אסיה כדי לסייע בבניית מסילות הרכבת במושבות שלהם באפריקה. בתוך דורות ספורים הגיעו מוסלמים רבים למעמד של סוחרים אמידים. אבי ואחיו ניהלו סוכנות של ״מרצדס בנץ״ בקמפלה, והפיקו תועלת מהניידות המעמדית שהבריטים הורישו לנו ושאנו, בתורנו, מעולם לא הענקנו לשחורים ילידי המקום שהעסקנו.

באופן כללי, המוסלמים באפריקה המזרחית התייחסו לשחורים כמו לעבדים. אני זוכרת את אבי מכה את טוימסי, משרת הבית, חזק כל כך עד שחבורות בוהקות הופיעו על גפיו השחורות כזפת. אני, שתי אחיותי ואמי אמנם אהבנו את טומסי, אבל אם אבא היה תופס אותנו מטפלות בפצעיו, גם אנחנו היינו סופגות מכות. ידעתי שהדבר קורה במשקי בית מוסלמיים רבים אחרים, ושהשעבוד המשיך זמן רב לאחר שמשפחתי עזבה. זאת הסיבה לכך שבנערותי סירבתי להזדמנות לבקר את קרובי באפריקה המזרחית. ״אם אסע איתך,״ הזהרתי את אמי, ״את יודעת שאהיה מוכרחה לשאול את הדודות והדודים השמנים שלך למה הם מתייחסים למשרתים שלהם כמעט כמו לעבדים.״ אימא התכוונה לערוך טיול פרדה מקרובי משפחה מזדקנים, ולא מסע תעמולה למען זכויות אדם. כדי לא להביך אותה, נשארתי בבית.

בזמן שאימא היתה מחוץ לבית המשכתי לחשוב מה פירוש הדבר להיות ״בבית״. החלטתי שבית הוא המקום שבו נמצא כבודי העצמי, לא בהכרח המקום שממנו הגיעו אבות אבותי. ואז הבנתי מדוע הקדחת הפוסט־קולוניאלית של פאן-אפריקניות – ״אפריקה לשחורים!״ – סחפה את היבשת שנולדתי בה. אנחנו, המוסלמים, הקשינו על הכהים מאיתנו לחוש כבוד עצמי. ניצלנו באכזריות את האפריקנים הילידים. ובבקשה, אל תגידו לי שלמדנו קשיחות קולוניאלית מהבריטים כיוון שטענה זו מעלה שאלה אחרת: למה לא למדנו מהם גם לפנות מקום ליזמים שחורים כפי שהבריטים פינו מקום לנו?

אני לא מתנצלת על כך שאני חשה עלבון על שהיה לנו טומסי כזה. רובכם, אני משוכנעת, מתנגדים גם כן לשעבוד. אבל לא האיסלאם טיפח את אמונתי בכבודו של כל אדם. עשתה זאת הסביבה הדמוקרטית שהיגרנו אליה, משפחתי ואני: ריצ׳מונד, שבה אפילו ילדה מוסלמית יכולה להיות מעורבת בנעשה סביב – ולא רק מאורסת. הרשו לי להסביר.

שנים אחדות לאחר שמשפחתי השתקעה בקנדה גילה אבי את קיומם של שירותי השגחה על ילדים הניתנים בחינם בכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״. (אומרים ״חינם״ למהגר, והאמונה הדתית מתפוגגת אל מול המציאה שנפלה לידיו.) מדי שבוע בשבוע, כשאימא יצאה מהבית כדי למכור מדלת לדלת מוצרי קוסמטיקה של ״אבוץ״, אבי, שלא היה בדיוק ידידותי לילדים, זרק  אותנו, הבנות, לכנסייה. הגברת הדרום אסיאתית שפיקחה שם על לימודי הקודש הפגינה כלפי וכלפי אחותי אותה סבלנות שבה התייחסה אל בנה שלה. היא גרמה לי להאמין שהשאלות שלי ראויות להישאל. ברור מאליו ששאלות של ילדה בת שבע הן פשוטות. מאיפה ישו בא? מתי הוא חי? במה הוא עבד? עם מי הוא התחתן? הסוגיות האלה לא הטרידו אף אחד, אבל מה שאני רוצה לומר הוא שעצם הצבת השאלה – ושאלות נוספות אחריה – תמיד נענה בחיוך מזמין.

אולי זה מה שהניע אותי, בגיל שמונה, לזכות בפרס ״הנוצרי המבטיח של השנה״. המתנה שקיבלתי: מהדורה מלאה בציורים צבעוניים של 101 סיפורי התנ״ך. אני מביטה לאחור עכשיו ומודה לאלוהים שהגעתי לעולם שבו הקוראן לא היה חייב להיות הספר הראשון והיחיד בחיי, כאילו הוא העושר היחיד שהחיים מציעים למאמינים. מלבד זה, 101 סיפורי התנ״ך ריתק אותי בתמונותיו. איך ייראה 101 סיפורי הקוראן? בזמנו לא ראיתי ספר כזה. היום אין מחסור בספרי ילדים על האיסלאם, כולל א הוא אללה מאת יוסוף איסלאם (לשעבר קט סטיבנס). חברות חופשיות מאפשרות המצאה מחדש של האני והתפתחות אמונות.

זמן קצר לאחר שזכיתי בתואר ״הנוצרי המבטיח של השנה״, אבא שלף אותי מהכנסייה. בתוך זמן קצר עמדה לקום מדרסה, בית ספר דתי איסלאמי. אני, החנונית הקטנה, חיכיתי לה בכיליון עיניים. אם להסיק מניסיוני בבית הספר של יום ראשון, יהיה כיף במדרסה, כך הנחתי בתמימות.

בינתיים עולמי החדש גדל איתי. נפתח מרכז קניות רחב ידיים, לנסדאון סנטר, שהיה לציר מרכזי בחינוכי כמוסלמית. שמותיהם של הסקוטים המייסדים של ריצ׳מונד, שפיארו שלטים חיצוניים – ברייהאוס, מקנאיר, ברנט, סטיבסון – התחרו עד מהרה על תשומת לבי עם מילים בהינדית, בפונג׳בית, באורדו, במנדרינית, בקנטונזית, בקוריאנית וביפנית. השפות האלה אפפו את חלקו ^ הפנימי של אברדין סנטר, שנבנה שנים מספר לאחר מכן וזכה לכינוי ״מרכז הקניות המקורה הגדול ביותר בסגנון אסיאתי בצפון אמריקה״.

זמן רב קודם לכן קלטתי שמקום כמו ריצ׳מונד יכול להכיל כמעט כל אדם שמגלה יוזמה. כשהייתי בכיתה י׳ התמודדתי על תפקיד נשיא מועצת התלמידים בתיכון ג״נ ברנט. שנה לפני כן הפסדתי את ההזדמנות להיבחר לנציגת הכיתה. את הקול המכריע הטיל אידיוט מסריח שלא רצה ״פקית״ בראש הכיתה שלו. רק שנה אחת לאחר מכן, רוב התלמידים בבית הספר כולו הפכו את ה״פקית״ הזאת למנהיגתם הנבחרת. הגזענות בריצ׳מונד לא דיכאה את שאיפותי יותר משהגזע עצמו עשה כשהגדיר וסיווג אותי.

חודשים ספורים לאחר שנבחרתי לנשיאת מועצת התלמידים, סגן מנהל בית הספר חלף ליד תא הציוד שלי, ונעצר לרגע כשהבחין בפוסטר המהפכנים האיראנים שהדבקתי עליו. דוד בצרפת שלח לי את הפוסטר, שבו נראו נשים בצ׳אדורים שחורים מרסקות כנפי מטוס. על הכנף השמאלית היו מצוירים הפטיש והמגל הסובייטיים ועל הכנף הימנית הוצגו הפסים והכוכבים של ארצות הברית.

״הפוסטר הזה לא מתאים,״ הזהיר אותי. ״תורידי אותו.״ הצבעתי על התא שליד, שעל דלתו היה תלוי הדגל האמריקני. ״אם היא יכולה להביע את דעותיה בגלוי,״ שאלתי, ״למה אני לא יכולה ?״

״כי את הופכת את הערכים הדמורקטיים שלנו לטריוויאליים. ובתור הנשיאה של כל התלמידים את צריכה לדעת שאסור לך לעשות זאת.״

אני מודה ומתוודה שלא הבנתי שהמשטר של חומייני נוטף רודנות. לא עשיתי שיעורי בית. התפתיתי הן בשל תעמולה והן בשל הגאווה לחיות בחברה חופשית, ורציתי להטיף למגוון דעות כדי שדגל הפסים והכוכבים לא יחסום את זוויות הראייה האחרות.

ואז התווכחתי. ״אני עושה טריוויאליזציה של הדמוקרטיה ? איך זה שאתה תומך בדמוקרטיה בכך שאתה אומר לי שאני לא יכולה להביע את עצמי, אבל,״ הצבעתי על התא העטוף בדגל, ״מישהו אחר כן יכול?״

נעצנו מבטים זה בזה. ״את מהווה דוגמה רעה,״ אמר סגן המנהל. הוא הקשיח את גבו והלך.

חייבים להעריך אותו על כך שהניח למגוון הדעות לשרוד בתיכון ברנט. הדבר ראוי עוד יותר להערצה בהתחשב בעובדה שהוא עצמו אימץ את הנצרות האוונגליסטית. הוא לא הסתיר את אמונותיו האישיות, וגם לא כפה אותן על התלמידים – לא כשהיה נדמה שנשיאת מועצת התלמידים היא חסידת התיאוקרטיה של חומייני, ואפילו לא כשהתלמידים ביקשו לכלול בתלבושת בית הספר מכנסיים קצרים שחשפו את הרגליים יותר מהסביר לדעתו. לאחר ויכוח סוער איתנו וכמה עיכובים אסטרטגיים הוא אישר ללבוש מכנסיים קצרים, בזעף אבל עדיין מתוך כיבוד רצון הרוב. כמה אוונגליסטים מוסלמים אתם מכירים שמתייחסים בסובלנות להבעת השקפות המענות את נשמותיהם? כמובן, סגן המנהל שלי היה חייב למשול ברוחו במערכת החינוך הציבורי, אבל מערכת כזאת יכולה לצמוח רק מתוך קונצנזוס שלפיו בני אדם בעלי אמונות, רקעים, שאיפות ומעמדות שונים צריכים להתכתש יחד. כמה מדינות מוסלמיות מתירות התכתשות שכזאת?

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

27 – " הימים הנוראים " על שפת ים כינרת

רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול

שמעון א ר נ ס ט (רושם! סיפורים 27—34), יליד קראקוב (גליציה מער­בית), 1898. עלה ב־1912. היה במשך 35 שנים ספרן ומנהל הספרייה העירונית ״שערי ציון״ בתל־אביב. פעיל מנעוריו בתחום הספרות העברית והביקורת הספרותית. חיבר כמה ספרים, ביניהם: ״ספר האשה״, ״מאוצר הבדיחה״, ״סופרי ישראל בסנדלים״, ״רש״י, סיפור חייו״, ועוד. ערך את ספר הזיכרון לזאב יעבץ, ספר אמרות הרצל ועוד. השתתף באנציקלופדיות ״אשכול״, ״יזרעאל״ ועוד. פירסם מסות ומחקרים רבים על סופרים וספרים. באסע״י שמורים עתה 125 סיפורים רשומים על־ידיו מפי מספרים שונים, לרוב באורח מקרי — באוטובוס׳ על ספסל של גן עירוני, במעברות שבהן ביקר ובספרייה העירונית שאליה היו המספרים מזדמנים. התעניין במיוחד בדמותו של ר׳ חיים בן עטר׳ בעל ״אור החיים״׳ והיה מכוון את שיחתו עם מספריו המארוקאיים לנושא זה.

פתחיה אבוטבול (מספר; סיפורים 27—29),

הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ־ישדאל׳ שנסע למארוקו בשליחות ״עזרת דלים״ של עיר הקודש צפת. בעקבות הרעש בצפת (תקצ״ז) קיבל השליח במארוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו (סאלי׳ העיר שבה פעל ר׳ חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״). פתחיה נולד באיפראן שבדרום מארוקו, והוא עתה כבן 70 שנה, חושב תל־אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל ״אור החיים״.

27. ״הימים הנוראים״ על שפת ימ־כינרת

כאשר היו מגיעים ״הימים הנוראים׳/ היה רבי חיים בן עטר עוזב את ירושלים. את ערב ראש השנה הוא היה מבלה ביחידות, בצריף, שנבנה בשבילו על שפתו של ים־כינרת, ומדי פעם בפעם אפשר היה לראותו יוצא ונכנס לים. כאשר שאל אותו אחד ממקורביו, מה מעשיו בכניסתו לים וביציאתו מתוכו, ענה:— אני עוזר לנשמות קדושות הבאות לטבול בכינרת ולהתקדש לקראת השנה החדשה.

הבינו המקורבים, כי בתקופת הימים הנוראים עוסק בעל ״אור החיים״ בתיקון נשמות.

28 – גיבור ברוח וגיבור בגוף

רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול

28. גיבור ברוח וגיבור בגוף

מול ביתו של רבנו חיים בן עטר היה גר סנדלר, שגם שמו היה: חיים בן־ עטר. היה רבנו גיבור ברוח, ושכנו — גיבור בגוף.

היה רבנו משכים לעבודת הבורא ושכנו משכים למלאכתו, מלאכת הסנדל­רות; רבנו מסגף עצמו ואוכל מעט מערב לערב, ושכנו משכים, מתפלל תפילתו במהירות ומרבה לאכול.

כאשר יצאו מוניטין לרבנו חיים בן־עטר, והיו באים אליו ממרחקים אנשים ונשים, היו המבקרים תועים לפעמים ומגיעים לחיים בן עטר השני.

וראה זה פלא. כל מי שהיה בא עם צרתו לחיים השני והשיח את צרתו בפניו, היה מיד נושע. יצא גם לר׳ חיים הסנדלר שם כבעל מופת.

אמר ר׳ חיים בן עטר הצדיק על ר׳ חיים שכנו:— מקנא אני בו על עליצותו ועל חמותו. מכיוון שהוא אוכל מתוך חדווה, רצויה שמחתו לבורא. כי אם מתכוונים באכילה לעבודת הבורא, הרי זה כמו מזבח וקרבן לה׳.

מאז עזב רבנו חיים בן עטר את הסיגופים, והתחיל לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה וחדווה.

כאשר יצאו מוניטין לר׳ חיים האכלן הסנדלר הגיבור ורבים נושעו על ידיו, התחיל גם הוא לומד תורה. במרוצת השנים יצאו לו מוניטין גם כחכם גדול וכלמדן מופלג.

אמר עליו ר׳ חיים בן עטר: לאחר כל המדרגות, שהוא השיג על ידי שמחה וחדווה ונעשה חכם מפורסם, מגיח אני כל מדרגותי ומחזיק אני באמונה התמימה כי כך כתוב: ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״. אמנם כתוב: ״פתי יאמין לכל דבר״, אבל כתוב גם  ״שומר פתאים ה׳״. מניח אני כל החכמות שבעולם כדי להיות פתי אשר אלוהים שומר עליו.

מפטיר והפטרה פרשת כי תצא בנוסח יהודי מרוקו

מחר, יום ד' ג' באב , בשעה 21:45 , לאחר שיעורו של הרב רחמים ברכה,

יתקיים אי"ה לימוד בחבורה של הזוהר הקדוש המחולק (35 חוברות)

להצלחת החיילים ושמירתם וביטול כל גזרות קשות ורעות מעם ישראל!

בבית הכנסת "אוהל יצחק" ברח' רבי פנחס בן יאיר 24 אלעד

(מתחת לביכנ"ס דתי לאומי משכנות נריה)

ברוכים תהיו!

 בֶּכִי תַּמְרוּרִים

קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך בן שני טורים דו־צלעיים. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

משקל: אחת עשרה-שלוש עשרה הברות בכל טור.

כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳יום מאורי׳.

סימן: דוד בן חסין נר״ו.

  בֶּכִי תַּמְרוּרִים / אֶקְבַּע לְדוֹר דּוֹרִים.
אֶלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים / אֶתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים.

אֶל יוֹם זֶה נָאֶה לִסְפֹּד עַיִן תֵּרֵד מַיִם.
צָרוֹת בּוֹ נִכְפְּלוּ פְּעָמִים שׁוֹנוֹת.
5- אֶבְכֶּה אֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנָיִם
מִפְּנֵי גֵוָה תִּבְכֶּה בַּמִּסְתָּרִים

נוּדוּ סִפְדוּ עַמִּי, גּוֹלַת אֲרִיאֵל
הָהּ יוֹם בָּא אַכְזָר בְּכוֹחַ וָאֵל.
הָרַג כֹּהֲנִים לְוִיִּים יִשְׂרָאֵל.
10- זְקֵנִים נְעָרִים טַף וּבַחוּרִים.

  יוֹם הַזֶּה יוֹם עֶבְרָה חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת.
מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת.
מִתִּגְרַת צַר צוֹרֵר דַּרְכֵי מָוֶת.
הִרְוַנִי לַעֲנָה הִשְׁבִּיעַנִי מְרוּרִים. 

 15- דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת נָשִׁים יְקָרוֹת.
כְּחַמָּה וּלְבָנָה הָיוּ מְאִירוֹת.
בְּיָד אַכְזָרִים הָיוּ מְסוּרוֹת.
זִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָן וּבְשַׂר חֲמוֹרִים. 

2-1. בכי… שחורים: אתאבל כל חיי. בכי תמרורים: על-פי יר׳ לא, יד. 2. אלבש… שחורים: על-פי קידושין מ ע״א. 3. אל יום: על יום. עין תרד מים: מרב בכי, על-פי איכה ג, מח. 4. צרות… שנים: לפי שבט׳ באב נחרב בית ראשון וגם בית שני, על-פי ר״ה יח ע״ב. 5. אאנח… מתנים: על־פי יח׳ כא, יא. 6. מפני… במסתרים: על-פי יר׳ יג, יז. ופרש״י: ׳מפני גדולה שלכם שתתבטל ד״א מפני גאותה של מלכות שמיים שתנתן לאלילים של כשדים׳. 7. נודו ספדו: אמרו קינה והספד. אריאל: ירושלים, על-פי יש׳ כט, א. גולת אריאל: כינוי לישראל, והשוה לפיוט ׳שביה עניה׳ לרשב״ג, מחרוזת אחרונה. 8. חח… ובחורים: אוי ליום שבא האויב וטבח בישראל. אכזר: כינוי לאויב. 11. יום… חשך: יום החורבן הוא יום אסון לאומי, על־פי צפ׳ א, טו. 12. מחוץ… כמות: על-פי איכה א, כ ופרש״י ׳בתוך הבית היתה אימת שדים ומזיקים ומלאכי מות ומחוץ חרב האויב משכלת׳. 13. מתגרת צר: ממריבת האויב והתגרותו, על-פי הסליחה ׳בזכרי על משכבי׳. צר צורר: אויב מעיק ומציק, על-פי במי י, ט. דרכי מות: תגרתו מובילה לדרכי מות. 14. הרוני… מרורים: הכביד עלי עולו הקשה. 15. דמות צורות לבנות: בנות ישראל היו יפות ודומות לצורות של לבנה, על-פי ע״ז מג ע״א ור״ה כד ע״א. 16. בחמה… מאירות: השווה שה״ש ו, י. 17. זרמת… חמורים: על־פי יח׳ כג, כ.

וָתִזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה.
20- עַל עִיר רַבָּתִי עִם אֵיךְ בָּדָד יָשְׁבָה.
הָיְתָה כְעַרְעָר בָּעֲרָבָה.
עַל מִשְּׁבָתֶיהָ שָׁחֲקוּ צָרִים.

דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ צִיּוּן מִכָּל אוֹהֲבֶיהָ.
מֵאָז רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ.
25- בָּאוּ בָּהּ פְּרִיצִים וְיַחְלְלוּהָ.
שַׁמְּמוּ עָלֶיהָ כָּל שָׁבִים וְעוֹבְרִים.

  חָלְפוּ עָבְרוּ הָלְכוּ יָמִים וְשָׁנִים.
קִוִּינוּ לְאוֹר עוֹד אָנוּ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים.
מָה מִלַּיְלָה מָה מִלֵּיל שׁוֹכֵן מְעוֹנִים.
30- הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים.

זָכוּר יָהּ אַל תָּפֵר אִתָּנוּ בְּרִיתְךָ.
כַּמָּה תִּרְאֶה אוֹיְבִים מְרַקְּדִים בְּבֵיתְךָ.
אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְבוֹת מְשִׁיחֶךָ.
וּכְלַפֵּי מַעְלָה הֵמָּה מְטִיחִים דְּבָרִים.

35- קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמַע חַיָּלִים יִגְבַּר.
אִם יִתְמַהְמֵהַּ חַכֵּה ה' דִּבֵּר.
כִּי יָבוֹא וְיַרְא כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר.
עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

19. 19. ותזנח… טובה: מאסתי מלבקש שלום לנפשי ושכחתי מכל טוב והנאה, על־פי איכה ג, יז. 20. עיר… ישבה: על-פי איכה א, א. 21. כערער בערבה: על-פי יר׳ יז, ו. 22. על… צרים: האויבים שמחו על השבתת משושה ושמחתה של ירושלים. 23. דורש… ציון: אין שואל ומתעניין בשלומה, על־פי יר׳ ל, יז. 25. באו ויחללוה: הרשעים טימאו את ירושלים. 26. שממו… ועוברים: הכל משתוממים על מצבה. 27־28. קוינו… פנים: קוינו לגאולה אבל עדיין אנו בגלות. בהסתר פנים: של הקב״ה, על-פי דב׳ לא, יז. הביטוי במלואו על-פי חגיגה ה ע״א. 29. מה… מליל: עד מתי תמשך חשכת הגלות, על-פי יש׳ כא, יא, והוא משפט שאלה ופנייה לה׳. שוכן מעונים: כינוי לה׳ השוכן במרומים. 30. הצבי… גבורים: את, ארץ ישראל ףחמודה, איך נפלו בניך הגבורים. על-פי שמ״ב א, יט. 31. אל… בריתך: על-פי יר׳ יד, כא. 33. אשר… משיחן: על-פי תה׳ פט, נב. 34. וכלפי… דברים: הטיחו דברים קשים כלפי ה׳, הלשון על-פי במ״ר טז, יא. 38-35. קול… ירים: סיום הקינה בבשורת הגאולה. 35. קול ברמה נשמע: על-פי יר׳ לא, יד. חילים יגבר: הקול ישמע בחזקה, על-פי קה׳ י, י. 36. אם… חכה: גם אם יתעכב הגואל חכה לו, על-פי חב׳ ב, ג. ד׳ דבר: כי ה׳ דיבר ולא יפר הבטחתו כמתואר ביש׳ מ, ה. 37. כי… שבר: ה׳ יראה את מצבו הקשה של ישראל בגלות. כי יש שבר: על-פי בר׳ מב, א כאן: מלשון משבר, ישראל עדיין במשבר הגלות. 38. עוד חזון למועד: חזון הגאולה יתקיים במועד שגזר עליו ה׳, על-פי חב׳ שם, שם. זה… ירים: ה׳ ישפיל את האומות המשעבדות את ישראל וירומם את ישראל, על-פי תה׳ עה, ח.

Tisha BeAv תשעה באב – Megillat Eicha מגילת איכה – nz"y Ribi Meir 'Atia s"t