ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס-" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
בד בבד עם תחילת פעילותה של "אליאנס", התחילה נסיגה בהשפעתם של הרבנים על הנוער. בל נשכח כי הממלכה אצלה מכוחה על הקהילה ועדת הרבנים, והעניקה להם את כל הסמכויות "לרדות בעם", לענוש או לנקוט נגדם בחרם. אלה שנשארו נאמנים למסורת, השתייכו על פי רוב, למעמדות החלשים בחברה מן הבחינה הכלכלית. מולם עמדו ידידי כי״ח, שוחרי ההשכלה והעשירים, זה גרם לעתים למחלוקות בקרב הקהילה היהודית המקומית. אין זה אומר ש״אליאנס" זנחה את החינוך היהודי, נהפוך הוא, היא שמרה בקנאות על הזהות היהודית. אלא שהארגון רצה להוכיח עד כמה בסיס כוחו של העם היהודי טמון בהשכלה, ולא בכוח.
לא היה עוד ארגון יהוד בעולם שהצטיין בדרך החינוך של השכלה רחבת אופקים, תוך הדגשת ערכי הפלורליזם, הומניזם. סובלנות ופתיחות לזהות האחרת, ואת זה העניקו בבתי הספר שלו. כאמור, אחד מבתי הספר האלה יפתח מחוץ לחומות המלאח של מוגדור בשנת 1888, והוא יהיה הרביעי ברשת כי״ח. (קדמו לפניו תיטואן בשנת 1862, טנגיייר 1865 ופאס 1883. עוד בי״ס נוסף של הרשת נפתה בשנת 1905 בתוך המלאח של מוגדור ונקרא Ecole Franco-arabe, אולם תוכנית הלימודים בו הייתה קרובה יותר למתכונת של "תלמוד תורה"). גם במוגדור קמה קבוצת רבנים שהביעה התנגדות לחדירתה של "אליאנס" לעיר, לעומתם קמו קבוצות תמיכה חזקות שנעזרו באיומים מרומזים מצד "אליאנס" לערב את השגריר הצרפתי, בכך הוסרו ההתנגדויות, ואין זה המקום להעלות את נושא המאבק שתוצאותיו ידועות לנו.
כאשר מאבקם של הרבנים שכך, קמו מתנגדים מבני אצולת העיר נגד נשיא הקהילה ראובן בן יוסף אלמאליח, שמתוקף תפקידו, הועמד להיות איש הקשר מטעם "אליאנס" עם מרכזו העולמי בפאריס. ההתנגדות תבוא לביטויה, מאוחר יותר, בדרך בוטה באמצעות מכתב שטנה חריף בתוכנו, לנשיא "אליאנס" העולמי היושב בפאריס, כפי שיובא בהמשך. לא ברור מה הייתה סיבת ההתנגדות, יתכן ומתוך אינטרסים אישיים של כל אחד ״אחד מהחותמים, או מהרצון לרשת עוד עמדת כוח בעלת השפעה בקרב הקהילה במוגדור.
ראובן, נשיא הקהילה בעת הזאת, הוא בנו בכורו מ־7 ילדיו של ר' יוסף בן אהרן אלמאליח שנולדו לו מאשתו שמחה. שמחה הייתה ממשפחת סוחרים אמידה שהורישה לו את נכסיה. ר' יוסף עצמו נולד בשנת 1809 בעיר רבאט (אז עדיין לא שימשה כבירת מרוקו). עוד בנעוריו עברו הוריו למוגדור ששימשה אבן שואבת לסוחרים ומשכילים. בגיל 30 נתמנה לדיין בבית הדין המקומי, ופנה גם למסחר בו הצליח מאוד והיה מגדולי סוחרי מוגדור ומהאישים החשובים ביותר של הקהילה באותם ימים. בשל עושרו המופלג ובשל מעמדו כרב וכדיין1, נעשה לאיש ציבור וכנשיא כבוד של הקהילה. הוא שימש כדוברם של סוחרי העיר בפני השלטונות, ובשנת 1869 נתמנה כסגן הקונסול של הממלכה האוסטרו-הונגרית במוגדור. על נייר המכתבים הרשמי של משרדו, התנוסס שמו בתוספת תואר הכבוד "De", בזו הלשון: J. de A. Elmaleh. בהיותו איש ציבור אמיד ומשכיל, נקרא להימנות על "סוחרי המלך"2. סוחרים אלה שימשו כסוחרים עצמאיים של המכזן" (שלטונות האוצר), ואת כספו ניהלו בעסקיהם עם כל העולם, אם כבעלי מונופולין על ענפי ייבוא וייצוא ואם כשותפים עם בית המלוכה. אלה שוכנו ברובע "הקאסבא"3, הרובע האדמיניסטרטיבי שבסמוך לנמל הדייג והמסחר, יחד עם פקידי השלטון הרשמיים והנציגויות הדיפלומטיות השונות, נהנו מפטור של"הגידה" ומפריבילגיות אחרות. בגלל מעמדו הרם, זכה ר' ״סף אלמאליח ללוות את משה מונטיפיורי בפגישתו עם הסולטאן בשנת 1864 במראקש, על מנת ־מסור לו את אגרת ממשלת הוד מלכותו האנגלי, ובה בקשה לנהוג בחסד ביהודי הממלכה.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Simon Schwarzfuchs
LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
Une fois ces precautions prises, et en pleine conscience des difficultes inherentes au genre des responsa, il sera possible de les utiliser pour le benefice de
la recherche historique. Ils nous communiquent des renseignements de tout ordre sur les communautes juives, mais comment convient il d'en tirer le meilleur parti? II nous semble que trois voies sont ouvertes au chercheur ;
On peut considerer – et cela a ete deja fait – que les responsa nous donnent des renseignements accidentels, mais precis, sur le milieu social et economique dans lequel vivaient les Juifs. M. Ashtor par exemple a pu tres judicieusement se servir des renseignements sur les prix au 11e siecle que nous donnent les responsa d'Alfassi, et les integrer a son histoire des prix de l'Espagne musulmane. Il faudrait alors se contenter des realia que peuvent nous reveler les responsa, et les traiter comme des pierres eparses d'une vaste mosai'que dans laquelle se rejoignent des donnees precises, precieuses mais sans rapport avec la vie interne des communautes juives. En tout cas l'histoire juive n'y trouvera pas son compte, et pour utile et justifiee qu'elle ait pu se reveler, cette utilisation des responsa sera loin d'etre complete. Le responsum deviendra un fournisseur de renseignements pour l'histoire economique et sociale generale et perdra son importance en tant que source de l'histoire juive.
Le responsum peut devenir la base d'une reconstruction de la vie juive. Mais la seule utilisation du responsum, assiste de quelques sources annexes, transformera automatiquement la communaute juive en une societe repliee sur elle-meme: les evenements importants qui se derouleront au dehors d'elle n'y seront connus que par leur retentissement lointain sur les modes de l'existence juive. Ses rapports avec le monde exterieur seront confines a quelques transactions qui auront provoque des difficultes. La vue des choses sera partielle et l'histoire presque uniquement intellectuelle et institutionnelle. Societe fermee par definition, la communaute juive sera rapidement figee et reduite a la presque immobilite, les debats qui l'agitent devenant autant de reactions contre l'irruption violente des evenements exterieurs qui risquent de troubler le rythme si lent de son existence
La troisieme methode consistera a replacer le responsum dans son cadre, a se poser a chaque pas la question suivante: pourquoi la question a t'elle ete posee? Pourquoi est elle assez importante pour que son souvenir ne se soit pas perdu? Ceci ne peut se faire que dans la reconstitution de la toile de fonds, du milieu dans laquelle la question a ete posee. II faut rendre compte de sa "nouveaute", des debats qu'elle a pu inspirer, et de la necessite de lui trouver une reponse. Ceci ne sera possible que dans la mesure ou le responsum aura perdu son caractere trop exclusif de source unique ou presque de l'histoire de Juifs de certain pays d'Orient. Une telle vue des choses pourra egale ment rehabiliter – le mot n'est pas trop fort – la reponse le responsum proprement dit, car celui-ci deviendra alors l'indication d'une tendance, d'une nouvelle conception des choses qui tient compte des realites nouvelles, et les integre au grand courant de la vie des communautes juives. Cet effort sera ardu, car il implique une maitrise de la litterature rabbinique qui n'est pas tres repandue, notamment parmi les historiens, mais qui n'a peut etre pas entierement disparu. Cela permettra egalement de ne pas trop violer ce qui est au premier chef un document juridique pour ne plus en laisser subsister qu'un temoignage historique.
Ces quelques remarques qui en sont encore a l'etat preliminaire, se sont aucunement destinees a minimiser l'importance des responsa pour l'histoire juive. (Celle ci reste considerable, et il est des periodes que nous risquons de ne connaitre que grace aux responsa). Bien au contraire, il faut souhaiter que leur utilisation devienne plus precise, plus complete, qu'il soient soumis comme tout document, a une veritable critique des sources, et que tout ce qu'ils peuvent nous offrir en soit dument extrait et mis en ceuvre. L'histoire generate et l'histoire juive ne pourront que se feliciter de l'apport precieux des renseignements que les responsa leur fourniront.
APPENDICE
L'importance des responsa comme source d'histoire sociale ou economique n'a plus besoin d'etre demontree. II n'en reste pas moins qu'ils restent inaccessibles pour l'immense majorite des chercheurs. L'hebreu rabbinique, les meandres de la casuistique elevent un mur impenetrable, sauf pour les specialistes de la litterature rabbinique, qui se soucient generalement fort peu d'histoire. Aussi bien le probleme est il regulierement evoque, discute et relegue aux oubliettes
comment percer le mur, comment faire rentrer la litterature des responsa dans le domaine commun? Certes, des tentatives ont deja ete deja faites dans des domaines tres specifiques, mais l'Afrique du Nord n'y trouve pas son compte. La solution serait elle hors de portee?
II faudrait, semble t'il, proceder a un examen, un tri des responsa imprimes, pour choisir ceux qui risquent d'interesser l'histoire generale et les traduire en les abregeant, e'est a dire en reduisant au minimum la partie juridique. Une attention particuliere sera consacree aux problemes de datation, d'origine et de transmission. II faudra surtout eviter d'interpreter, ou plutot d'imposer une interpretation au texte. II devra rester document.
On trouvera plus loin deux tentatives d'analyse et de presentation ie responsa. Le premier, d'origine marocaine, traite des problemes d'une communaute juive en terre chretienne d'Afrique. Le second, l'origine algerienne, decrit les etapes d'une migration d'Ouest en Est, et l'atmosphere qui regnait a Alger lors de la reprise de l'expansion espagnole en 1732.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
ו. העברת הניהול של ביה"ס ה-franco-israélite ממינהל החינוך הציבורי לאליאנס.
ז. השיח על שפת ההוראה ושפות המשנה 
למהלך הלשוני שהתלווה למפעלה החינוכי של אליאנס במרוקו היו השלכות על יחסי יהודים-מוסלמים ועל היחסים בתוך הקהילה היהודית בין זרמים שמרניים ורפורמיסטיים. עם הקמת בתי-הספר של כי"ח בקהילות השונות והנחלת הלשון הצרפתית, נוסף עוד רובד של בידול מאוכלוסיית הרוב המוסלמית. עתה היהודי לא היה שונה רק בדתו, באורח חייו, בלבושו, במגוריו ובמעמדו הדתי, עם הקמת בתי-הספר של כי"ח בקהילות השונות הוצב לראשונה סרגל מדידה תרבותי חיצוני, שלא היה קשור כלל לתפיסתו של המוסלמי בדבר עליונותו הדתית, עליונות דתו על שאר הדתות, עליונות הלשון הערבית על שאר הלשונות, ועליונות האומה הערבית על שאר האומות. לראשונה הוצב במערכת היחסים ההיסטורית העכורה והטעונה בין שתי הקהילות הדתיות, סרגל מדידה חצוני שהעניק ליהודי אפשרות להפגין עליונות על המוסלמי "במגרש ניטראלי", מחוץ לשיח ההגמוני-המוסלמי. עצם הנגישות לשפה מערבית העומדת בלב הקידמה האירופית ובאמצעותה לידע ולהשכלה, היה בו משום ערעור של יחסי הכוחות הבין קהילתיים והשתחררות מהשיח הדכאני שנכפה על הלא מוסלמי – הדימי – במגרב כבשאר מדינות האסלאם. הלשון הצרפתית קרעה צוהר אינטלקטואלי אל תרבות המערב, אל תרבותם, ערכיהם והישגיהם המדעיים של שליטי העולם.
עבור הנהלת כי"ח הצרפתית נתפסה כלשון עלית "כלי הובלה של ציביליזציה גבוהה." היגד זה:
"La langue française est considérée comme véhicule d'une plus haute civilisation."[2] הכלול באחד ממאמריו של מנהלו הראשון של בי"ס אליאנס בוואזן מר כוכבה לוי, ביטא את רוח הזמן. דומים לו ניתן למצוא כמעט בכל מאמר העוסק בתפקידה הציבילזטורי של השפה הצרפתית בפריודיקה של אליאנס. הבחירה בצרפתית כשפת הוראה, היתה אמצעי להנחיל חינוך ראוי (une bonne éducation de base) כך ז'אק ביגאר המזכיר הכללי של כי"ח וה "אב רוחני" לכל מנהלי הרשת בין 1892 ו – 1934 כותב בשנת 1901: "הלימוד אינו מטרה, אלא אמצעי, אמצעי שתכליתו לעצב את האופי, להכין לחיים בני אדם נאורים, אמיצים ובעלי רצון טוב, נשים עמלניות, חכמות השואבות השראה מתפקידן כרעיות ואמהות לנימת ההערצה לשפה הצרפתית כשפת תרבות ומדע וכשפת העתיד, התלוותה נימת שלילה כלפי הלשון העברית שנלמדה בתלמודי התורה והלשונות הדבורות בפי היהודים בפזורותיהם. שנים אחדות לאחר מכן, בשנת 1907 כותב מואיז פרסקו [Moïse Fresco] מי שהיה מנהל בית ספר אליאנס בטנג'יר בשנים1885-1888 אשר חיבר ספרי לימוד רבים ששימשו בכל בתי הספר של הרשת באגן הים התיכון, ונודע כמגן נחוש של השפה הצרפתית עמדה דומה ביחס ליהודית-ספרדית:
[…] Le judéo-espagnol est la langue du peuple par excellence et il le sera encore longtemps quoi qu’on fasse. Tout le monde est d’accord qu’il ne faut plus de judéo-espagnol, qu’il n’y a pas lieu de conserver la langue de nos anciens persécuteurs […] .
השפות מעבר לתפקידן האינסטרומנטלי כאמצעי שיח ותקשורת סמלו תפיסות עולם, העברית אשר שימשה מפתח ושער כניסה ליצירה היהודית הקאנונית לדורותיה, נתפסה בעיני אליאנס, כשפה עָבָרָנִית הפונה אל מטעני העבר ומכבידה כמשקולת על יכולתם של לוֹמְדֶיהָ להפנים זהות יהודית חילונית-מודרנית.
בעיני היהודי שומר המצוות, העברית נתפסה כמסוע הנושא את כל מטעני התרבות היהודית על פני הזמן. חוסר הביטחון הפיזי שבו נאלץ לחיות העם היהודי בגולה יצר מציאות שבה המשכיותו הפיזית הייתה תלויה בראש ובראשונה בשימור זהותו הרוחנית. כורח זה היבנה תרבות שעצם קיומה ועיקר עניינה סובב סביב הנחלת ידע מופשט הכולל, קורפוס של כתבים קאנוניים, רעיונות תיאולוגיים, כללי התנהגות וכתבים מקודשים מדור אחד למשנהו. הזהות והקיום היו תלויים תלות כמעט מוחלטת בפעולתו המוצלחת של אותו מכאניזם של העברת ידע באמצעות הלשון העברית. הלשון העברית והנחלתה היו תנאי להצלחת "מפעל ההישרדות היהודי". אם אומות אחרות שרדו בזכות החרב וחכמת המלחמה, הרי שהישרדות היהודים הייתה תלויה בכך, שהילד הקטן ילמד קרוא וכתוב עברית, כדי שיוכל להכיל את כל הידע שמצפים ממנו לדעת, וכדי שיוכל בתורו להנחילו לבאים אחריו בתהליך המסירה הבין דורי. לא פלא איפוא, שבעל ויאמר יצחק, רבי יצחק בן וואליד רבה האגדי של טטוואן התייחס בחיוב לפתיחת בית הספר של כי"ח בקהילתו, אך התנה זאת בשילוב לימוד עברית בתוכנית הלימודים, "פורמט משולב" זה בסופו של דבר הפך לאבן פינה בתפיסה החינוכית של כי"ח והועתק לאחר מכן לכל בתי הספר של הרשת סביב אגן הים התיכון והמזרח התיכון.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ חודש אלול והלכות סליחות.לאור חכמי מרוקו וצפ"א◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
א. הקדמה בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון
אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום הארבעים שעשו את העגל. ועוד מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. ראה בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה).
ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה ח ע"א). ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בנונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בנונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.
ב. בשבתות חודש אלול מידי שבת ממשיכים, לומדים בספר דניאל עד שבת לפני ראש השנה. (התחלת לימוד דינאל משבת אחר תשעה באב).
ג. מנהגנו לערך התרת נדרים ביום י"ט באב, ארבעים יום קודם ראש השנה ויש שנוהגים לעשות התרת נדרים ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם יום כיפור. מי שח"ו בנידוי תפלתו אינה מתקבלת ארבעים יום ושמא אדם עבר על אחד מהדברים שאדם חייב נידוי, לכן ארבעים יום קודם יוה"כ לאחר תפלת שחרית עושים התרת נדרים, ואף הנשים משתתפות בהתרת נדרים. ראה בספר קרבן מנחה (פרק לח סעיף יב). וענין התרת נדרים ארבעים יום קודם יום כיפור כמובא בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שי עמ' 514).
ד. ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם כיפור, רבים עושים תיקון כרת. וכן נהגו בק"ק באולדמנצור עושים יום תענית והרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל היה עורך עם הציבור תיקון כרת, ואף אנשי מלאכה עוזבים את מלאכתם ומשתפים בתיקון. וכתב בספר יד ידידיה טולידאנו (עמ' 44), ער"ח אלול יעשה תקון כרת כידוע, ויתענה ואע"פ שאינו זהיר בתענית בשאר ערבי ר"ח, יזהר בזה שהוא זמן מסוגל לתשובה. ובספר בנהגו העם (הלכות ימים נוראים אות ד), כתב נהגו לעשות תיקון כרת כל ימי אלול.
ה. ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, אנשי מעשה לא אכלו ביום אלא מדי ערב, וכן נהגו לעשות תענית דיבור כהכנה ליום הכיפורים. וכן היו נשים צדקניות שנהגו כן כמו הרבנית פריחה ע"ה אשת חבר לצדיק סדנא בבא סאלי. (אגב הרבנית פרחה ע"ה, בעיר תאפילאלת דאגה לתלמידי הישיבה לכל מחסורם, החל מאוכל ועד כביסות, וכן כאשר נולד כל תינוק לרב אברהם מוגרבי היתה מתארחת בביתו, שלש חודשים לעזור בגידול התינוק, העיקר שהרב מוגרבי לא יתבטל מתלמודו).
ו. נהגו אנשי מעשה בארבעים יום עד יום הכיפור לחלק לעצמם את כל ספר תיקוני הזוהר, שעל ידי לימוד התיקונים וזכות רשב"י יזכו לתשובה שלימה ראה בספר לזכר עולם (עמ' קע),
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
קריאה נואשת מאת מורי ורבי רבי אברהם אסולין הי"ו…….
משפחות
קורסות ואנו
שותקים
"בר מצוה"
מאת: הרב אברהם אסולין מחבר תורת אמך ורב האתר אור חדש
ידועה הגמרא שהיוקר יאמיר, ידוע לכולנו מהם הגזרות
הכלכליות שנכפו עלינו, בשנים האחרונות, יש שמגיעים לבית
הוראה ושואלים על צמצום ההולדה, בעקבות הגזרות
הכלכליות, כעת מתכננים שבעוד מספר חודשים יפסק
השלמת הכנסה שבביטוח לאומי, והגזרות נמשכות,
בכל הדורות תקנו תקנות, במרוקו מפורסמות תקנות מרכאש
או תקנות מכנאס וכו'
הפעם התייחס לעלויות לכבוד החתן בר מצוה, מאחר
שלאחרונה קימתי שיחות עם מספר הורים שהכניסו את
בניהם לעול המצות, ובמקום לראות שמחים וששים מצאתי
אותם עצובים מעול החובות שנפל עליהם ונכפה עליהם, בגלל
'לא נעים מה יאמרו'
יש שמקימים את הבר מצוה באולם, ויש מוסיפים גם בקידוש
בבית הכנסת לכבוד כל המתפללים, ויש מהדרים גם בעליה
לכותל המערבי.
רבותי היום העול הכספי קשה גם למשפחות ששני ההורים
עובדים כל שכן למשפחות האברכים או משפחות ברכות
ילדים, הגיע הזמן לחזור קצת אחורה למרוקו או תוניס, אליג'ר או
תימן, האירוע היה סעודת מצוה לכבוד הכניסה לעול המצות.
כמובן שיש שני צדדים למטבע בין לא לבזבז כספים למצוא חן
בעיני העולם, לבין שהחתן בר מצוה ירגיש תחושה טובה ולבל
יפגע.
בעירנו אלעד יש משפחות שכבר החליפו את האירועים
המפורסמים, לאירוע בלי זמר אלא תקליטן, באמת אני תוהה
למה צריך להדר בצוות צלמים, היום כל מצלמה שעולה מאות
שקלים באיכות טובה ביותר, למה להשקיע הרבה,
ויש שני קהילות בעירנו שהתקבל אצלם שמי שעושה בר מצוה
באולם אינו מקיים קדוש בבית הכנסת, וכעת יש מספר
משפחות שבטלו את האולמות, ועושים בשבת קודש עליה
לספר תורה עם סוכריות, ואחר התפלה קדוש לכל המתפללים
עם דרשת החתן בר מצוה, ודרשות קצרות מפי הרבנים.
מפורסמת הברכה בהגיע הנער לעול המצות שאביו מברך
'שפטרנו מעונשו של זה'. יש הורים שהשמיעו לאוזני שיש שני
משמעיות לברכה זאת, ואף הוסיפו לא רק שלא כיסנו את
הוצאות האולם אלא עלינו לקנות ספריה לכל הספרים
המרובים.
לתגובות: a0527145147@gmail.com
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה
מיכאל אביטבול
וברומזם לאחד משלושת עמודי האידיאולוגיה הפֶטֶניסטית, הם הציגו את השאלה הבאה: ׳מעשה פילוג זה של אותה משפחה, כלום אין הוא מנוגד למדיניות השואפת לחזק את המשפחה ואת הרגש המשפחתי?׳
תמימותם ועוורונם של יהודי אלג׳יריה נופצו לרסיסים עם פרסומו, כעבור ימים ספורים, של ׳תקנון היהודים׳. אז נוכחו לדעת כי אובדן זכויות האזרח היה צעד ראשון לקראת מצב חמור יותר, שעתיד היה לממש, כמעט עד לפרטים הקטנים ביותר, את הרעיונות שהעלו משכבר מאקס רז׳יס, אדואר דרומון, אמיל מורינו והד״ר מול.
כמו בצרפת עצמה, שימש ׳תקנון היהודים׳ בגרסאותיו מן ה־3 באוקטובר 1940 (חוק אליבר) ומן ה־2 ביוני 1941 (חוק ואלה) אבן־פינה בתחיקה האנטי־יהודית שהונהגה במגרב. תקנון זה התייחס לכלל היהודים: אזרחים, נתינים ובני־חסות צרפתים, וכן ליהודים הזרים שהתגוררו בשטחים הכפופים לריבונות צרפת. ואולם הפעלתו בצפון־אפריקה רחוקה היתה מלהיות פועל־יוצא של אוטומטיזם ביורוקראטי, או רפלקס של ריכוזיות מינהלית. הרי כי כן, לאחר שהותאם בקפידה למצב המשפטי המיוחד בכל אחת משלוש הטריטוריות המגרביות, הופעל שם התקנון בכל חומרתו, להוציא כמה תיקונים ממתנים שהונהגו — במארוקו ובתוניסיה — עקב התערבות השלטונות המקומיים הלא־אירופים.
חוק אליבר, שהונהג באלג׳יריה פשוטו כמשמעו, הגדיר את מעמד היהודים בהשקפה גזענית בלבד. ׳יחשב כיהודי׳ — קובע סעיף 1 בחוק — ׳כל מי שמוצאו בשלושה הורי־הורים מגזע יהודי; כל אדם שמוצאו בשני הורי־הורים מגזע יהודי, אם בן(בת) הזוג הוא עצמו יהודי׳.
תהא אמונתו הדתית אשר תהא, אדם נחשב אפוא ליהודי מלידה אם מוצאו בשלושה הורי־הורים יהודים לפחות; והפך ליהודי אם נישא ליהודי, לאחר שהיו לו כבר שני הורי־הורים יהודים. זאת ועוד: יהדותו עמדה לו גם אם המיר את דתו לנוצרית או למוסלמית: כנגד זה, לפי החוק נוצרי או מוסלמי שקיבלו את הדת היהודית, לא עמדה להם המרה זו והם נותרו לעולם לא־יהודים. אף הגרמנים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, בצרפת הכבושה.
במארוקו ובתוניסיה גילו שלטונות צרפת יתר זהירות, בהביאם בחשבון את הגורם הדתי — אולם רק ביחס ליהודים שמוצאם מקומי, שכן היהודים הזרים (צרפתים, אלג׳ירים או אחרים) שהתגוררו בשני הפרוטקטורטים כפופים היו לקריטריונים הגזעניים כפי שנקבעו בגירסה המקורית של התקנון.
לפיכך נחשב יהודי במארוקו ובתוניסיה: (1) כל יהודי במארוקו או בתוניסיה ו־(2) כל אדם שאינו בן מארוקו או בן תוניסיה שהתגורר במארוקו או בתוניסיה, ומוצאו בשלושה הורי־הורים מ׳גזע יהודי׳, או משני הורי־הורים מאותו ׳גזע׳, אם בן (בת) הזוג היה בעצמו יהודי.
בניגוד לאלג׳יריה ולאיזור החופשי, לא היה יכול להיות אפוא, לפי תנאים אלה, יהודי במארוקו או בתוניסיה ׳לא־יהודי׳; עם קבלתו לדת האיסלאם, פסק יהודי במארוקו או בתוניסיה להיות יהודי בעיני החוק, גם אם היו לו ארבעה הורי־הורים מ׳גזע׳ יהודי. מצד שני, כל יהודי במארוקו או בתוניסיה נחשב יהודי, גם אם לא היו לו אלא שני הורי־הורים יהודים, ואפילו אחד בלבד.
אולם, ממשל וישי נמנע מלהתאים את מה שפורסם בפרוטקטורטים למה שהיה בתוקף במטרופולין ובאלג׳יריה, ולכן אפשר היה להיות בעת ובעונה אחת יהודי במארוקו ובתוניסיה ולא־יהודי בצרפת ובאלג׳יריה: או להפך, יהודי בצרפת ובאלג׳יריה (כגון מי שהתאסלם או התנצר) ולא־יהודי בפרוטקטורטים. משגה דומה עשה המחוקק הצרפתי בעניין הצו שנתן הבאי בתוניס או הט׳היר במארוקו: לפי שלא נקבע בבירור כי כל יהודי במארוקו יחשב ליהודי בתוניסיה, או היפוכו של דבר, הרי שאפשר היה לאדם להיות יהודי באחד הפרוטקטורטים, ולא־יהודי בפרוטקטורט השני, אם לא היו לו שלושה הורי־הורים יהודים, או שני הורי־הורים יהודים, ובן זוגו יהודי.
שלושת המסמכים שללו מן היהודים זכויות שונות, אם בתחום החוק הציבורי ואם בתחום החוק הפרטי. גזירות אלה נגעו לכלל היהודים, בהיותן זהות כמעט לחלוטין לאלה שהוטלו עליהם בצרפת. באלג׳יריה הן לא פסחו לאחר שבוטל ׳צו כרמיה׳ גם על יהודים שנשארו אזרחי צרפת.
הרי כי כן, להוציא פטורים מסוימים שניתנו לאנשים מסוימים, נאסר על יהודים לכהן בתפקיד ציבור כלשהו. החוק מן ה־3 באוקטובר 1940 אסר עליהם מפורשות למלא שליחויות או תפקידים שאופיים פוליטי, תפקידי מינהל שאינם זוטרים, תפקידי דיפלומטים או קונסולים, תפקידי הוראה — אלא במוסדות יהודיים — תפקידים קולוניאליים, תפקידים צבאיים ומשרות במפעלים ובחברות שעניינם כללי, או שנהנו מזכיונות או מסובסידיות שהעניק מוסד ציבורי.
יהודי צ.אפר. וארץ ישראל
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן
ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.
שבחה של הארץ הוא שלם ביותר כשבני ישראל יושבים בה והשכינה שרוייה ביניהם. רעיון זה כבר נרמז לאברהם בהתגלות הראשונה ככתוב " אל הארץ אשר אראך – שיעור המילה " אראך " הוא ארה אותה לך, היא ראוייה לך ואתה שאוי לה כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות.
מה שנרמז לאברהם נאמר לבניו בפירוש " ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה – דקדק לומר תיבת א-להיך להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלהותו על ישראל אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ.
תורה, ארץ ישראל ועם ישראל הם שלושה חלקים של שלמות אחת והם שייכים זה לזה באורח מהותי. בני ישראל היו משועבדים במצרים וכשרצה ה' לגאלם לא הפכם שם לאדונים על מעבידיהם למרות שיש בזה יותר נחת רוח לישראל והגדת עוצם היכולת של ה', אלא הוציאם מארץ מצרים לצד שהיא בית עבדים לתת להם ארץ אשר היא בית א-להים.
הקשר המיוחד של הארץ עם העם מתבטא גם בתחום החומרי. היא מניבה את מלוא פרייה, היא ארץ זבת חלב ודבש, רק כשבני ישראל יושבים בה. כתוב " ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש.
עיון מדוקדק בלשון הפסוק מראה ש " הכוונה היא שמלבד מה שירשו עוד יתן להם שתהיה הארץ זבת חלב ודבש, כמו שסיפרו מכיריה בזמן הזה בעווננו "
אהבת הארץ המופלאה של רבי חיים בן עטר באה לביטוי עז בפירושו לפסוק המספק על מות המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה. על הפסוק " והאנשים אשר שלח משה…וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה " מקשה רבי חיים " הלוא מידת ארך אפיים ישנה גם לרשעים, ולמה לא האריך ה' אפו קצת לאלו ?
תשובתו היא : " מי זה אמר ותהי שייאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא ? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפוכים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב, על כן חרה אף ה' והרגם מייד ולא האריך אפו להם "
והנה חרף האהבה הגדולה הזאת לארץ ישראל מודה רבי חיים בן עטר כי אי עיסוק בתורה ואי קיום מצוות שמיטה גורמים יחד לגלות ישראל מארצו. השאלה המפורסמת המובאת בירמיהו " על מה אבדה הארץ ?" מתפרשת כל לדעת רבי חיים " אם ישראל חטאו ארץ מה חטאה שאבדה ? .
היה לו לבעל דין ליפרע מהם ולא תחרב הארץ. אלא שחורבנה הוא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא, שהוא אבדן הארץ יש אפוא קשר מיוחד בין העם והארץ. לא חורבן חומרי הוא אבדן הארץ, שהרי אפילו יישבו אותה גויים אחרים ויפריחו אותה בכל זאת תירא אבודה.
יציאת בניה מתוכה ויישובה על ידי נוכרים הוא אובדנה. עתה תובן גם תשובת ' לשאלה שבירמיהו. " על מה אבדה הארץ ? על עזבם את תורתי !. רבי חיים מטעים שהקשר בין ישראל לארצו מבוסס על התורה וכביכול יש לארץ תכונה מיוחדת – הלא היא סובלת את ישראל רק אם הם עוסקים בתורה
גם עוון הפרת דיני שמיטה גורם לאבדן הארץ ככתוב בתוכחה שבספר ויקרא, " ובהצטרף שניהם ( ביטול תורה והפרת השמיטה ) יצא הדיין להביא את ישראל בארץ אויביהם.
גלות ישראל מארצו אינה פוגעת בישראל ובארץ בלבד, אלא גם בתורה כביכול. החבילה אם נתפרדה לוקה בשלושת מרכיביה, שכן בחוץ לארץ אין אפשרות של קיום חיי תורה שלמים. שלמות העבודה תתכן אך ורק בארץ ישראל. " את ה' האמרת היום להיות לך לא – להיום – היום דווקא כיוון שהיו בארץ המקודשת "
אם חיי תורה שלמים אפשריים רק בארץ ישראל, המסקנה המעשית היא שחובה ובמיוחד על גדולי העם, לעלות ארצה לקיים בה תורה ומצוות ובכל להחיש את הגאולה. " והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם ? ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב " ( פירוש רבי חיים בספר ויקרא )
סוף הפרק
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר
עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי
הכנסייה והיהודים בפורטוגל
כמקובל בכל ארץ נוצרית, גם בפורטוגל שימשה הכנסייה ככוח מאיץ ומדרבן בהצרת צעדיהם של היהודים. אנשי כנסייה זוטרים העלו שוב ושוב תלונות על השפעת היהודים בחצר המלך. בשנת 1309 נשלחה לאפיפיור תלונה על מעמדם הרם של היהודים בארמון המלך ועל המשך החזקתם כעבדיהם המוסלמים שהתנצרו. הם אף התלוננו על כוחם של היהודים ביחס לכנסייה. בימי המלך דיניס לא זכתה הצעתו של איש כנסייה לחנך את היהודים ברוח הנצרות לכל התייחסות. בתלונה לאפיפיור טענו אנשי הכנסייה כי היהודים נהגו בגאווה שגרמה עוול לתושבי הארץ. האפיפיור נקט במדיניות שהיו בה לכאורה ניגודים וסתירות. כך נהג קלמנט השישי ששלח את הוראותיו לאפונסו הרביעי, יורשו של דיניס. הכנסייה עצמה, שלא חסכה את ביקורתה נגד החצרנים היהודים בשירות הכתר, לא נמנעה מלהעסיק יהודים כגובי המסים שלה.
בימי פדרו הראשון נהגו אנשי כנסייה בהנהגתו של אחד מראשי הכנסייה בקואימברה לפלוש לשכונה היהודית עם צלב ומים קדושים. פעם אחת יצאו הרב המקומי שלמה קטלן, מנהיג הקהילה יצחק פאסאקון ויהודים נוספים כנגד הפולשים וטענו שלא הייתה להם זכות לחדור לשכונתם, שהייתה תחת חסות המלך. ההמון הנוצרי תקף את השכונה היהודית ובייחוד את ביתו של יעקב אלחייט Jaco Alfaiate פקיד המלך שהוזעק לסייע ליהודים הגן עליהם מפני הפרנציסקנים. תעמולת אנשי הכנסייה נגד היהודים לא פחתה עם הזמן. בימי אפונסו החמישי טען אחד הנזירים מסן מרקו כי עונייה של הארץ נגרם בגלל היהודים.
יהודי קסטיליה בפורטוגל
פליטי גזרות 1391 נתקבלו בברכה בפורטוגל. בייחוד פעל לביסוס מעמדם משה נבארו. בין הנקלטים היו יהודים שנאנסו לטבול וחלקם הצליחו לחזור ליהדותם בפורטוגל. השתדלותו של משה נבארו אצל האפיפיור נשאה פרי ונתקבלו בולות שקבעו כי האנוסים, יהודים שאולצו להתנצר, לא ייחשבו לנוצרים. המלך פירסם צו ביולי 1397 שהגן על האנוסים. אמנם המלך ז׳ואאו הראשון פעל כפי שנהגו מלכי קסטיליה וארגוניה, והעניק ל״נוצרים החדשים״ זכויות מיוחדות, אך יחד עם זאת ציווה על כל הבעלים שהתנצרו לתת גט לנשותיהן אשר נשארו יהודיות. וכך נימק המלך את החלטתו: ״הן [היינו הנשים] אינן צריכות ואינן יכולות להתחתן מבלי שאלה שהיו בעליהן יתנו להן ויעניקו להן שטר גירושין, הנקרא ביניהם גט, שחייב להיכתב על ידי יהודי לפי כללי תקנות היהודים, ואם גט כזה לא יינתן, שום יהודי לא יתחתן אתן ואם תינשאנה בלעדיו ותלדנה בנים, יהיו אלה בלתי חוקיים״. הוראתו החיובית של ז׳ואאו בוטלה שנים לאחר מכן על ידי אפונסו החמישי אשר החליט כי האישה תמשיך לחיות עם בעלה הנוצרי שנה אחת, ורק אז ייתן לה בעלה גט אם תמשיך בסירובה לטבול לנצרות.
זרם המתיישבים היהודים שבאו מן הממלכות האיבריות לפורטוגל לא פסק אחריגזרות קנ״א. יהודים מנבארה הגיעו לפורטוגל עקב הגירוש, שעליו הכריז קרלוס מלך נבארה ביום הכיפורים שנת קנ״ה. גם בימי הרדיפות שפקדו את יהודי קסטיליה וארגוניה בתקופת מסע ההטפות והתעמולה של ויסנט פריר נגד היהודים המשיכו יהודים איברים להגיע לפורטוגל. התנאים הנוחים שמהם נהנו יהודי פורטוגל ופליטי קסטיליה נתנו את אותותיהם בכל תחומי החיים, ובראש ובראשונה בחיי הדת והתרבות, ובמעמדם המדיני.
מעמדם הכלכלי והחברתי של היהודים עורר שנאה וקנאה בקרב האוכלוסייה בכלל ובקרב אנשי הכנסייה בפרט. שיבתם של אנוסים רבים מקסטיליה ליהדות הוסיפה לזעם שחשו רבים בפורטוגל כלפי היהודים. בשנת 1449 פרצו מהומות נגד היהודים ויהודי ליסבון נפגעו קשה.
משנתפרסם צו הגירוש בקסטיליה וארגוניה במרץ 1492 התחילה שם תקופת הייסורים והלבטים. קהילות ויחידים נאלצו לחפש פתרונות למצוקותיהם. פורטוגל כארץ מקלט נראתה מושכת ביותר מבחינות רבות: קרבת הארץ והשפה, קרבה תרבותית מבחינה יהודית, הימצאות קהילה של יוצאי קסטיליה ואזורי גבול אחרים, כל אלה הפכו את פורטוגל לארץ יעד רצויה. ומלבד זה, כמעט לא היו במערב אירופה ארצות אחרות שהיו פתוחות להתיישבות יהודית.
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין-كتاب الاحكام الشرعيه في الاحوال الشخصيه للإسرائيليين
חכמי המערב בירושלים
פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.
כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע
שערי משפט
או
״כתאב אל אחכאם אל שרעיה פ׳י אל אחוואל אל שכ׳צייה
ללא ישראיליין׳
מאת
הרב מ. חי בן שמעון חלק שלישי קאירו— תר״פ.
במאמרי ״לתולדות עדת המערבים בירושלים״ שנדפס ב״לוח לונץ״ שנת התרס״ט, ושבו תארתי את מצבה הרוחני של עדה זו, אמרתי בן יתר דברי: ״אולם כששנים מחברי העדה הזאת שהיו הרוח החיה באפניה, ה״ה .הרה׳׳ג אברהם אביכזיר מנהל יועץ לעדת היהודים באלכסנדריה, והרה״ג מסעוד חי בן שמעון מזכיר משרד הרבנות בקאירו, עזבו את ירושלים וישתקעו במצרים, לא יכלה העדה לצעוד קדימה ותלך הלוך והתדלדל״ וכוי.
ואמנם כן היה: מיום ששני הרבנים הנז׳ עזבו את ירושלם וישתקעו במצרים, דללה מאד עדת המערבים בירושלים, עד כי אין רשומה ניכר כלל בעיר הקדש, תחת אשר היו ימים שבהם היתה היא הרבה יותר עשירה ורבת ההשפעה מאחותה הבכירה העדה הספרדית, אך תחת זה הפיקו היהודים באלכסנדריה וקאירו תועלת מרובה מביאת שני הרבנים האלה אליהן.
אין כאן המקום ולא כעת הזמן לדבר בפרוטרוט על כל פעולותיהם הכבירות של שני הרבנים האלה להרמת מצבה הרוחני של היהדות המצרית. עוד יבוא יום שבו ידובר עליהם, וכשהיהדות המצרית תבוא לסכם את מעשי שני הרבנים הנכבדים הנז׳ במשך עשרים השנה האחרונות, בודאי תצטרך להציב להם מקום בראש.
רצוני כעת רק לדבר על ספר חשוב שחלקו השלישי יצא כעת בקאירו בשפה הערבית ע״י הרה״ג מסעוד חי בן שמעון, בשם ״שערי משפט״ או בשפה הערבית ״כתאב אל שרעיה פ׳לאחוואל אל שכ׳ציה ללא ישראיליין״.
לפני שש שנים בערך יצא בערבית החלק הראשון והשני של הספר החשוב, המדעי והמיוחד במינו זה.
בראש החלק מתנצל המחבר על כתבו את ספרו ערבית לאמר:
אמנם ידעתי כי חכמים יתמהו, הלנו אתה, ותחבק חיק נכריה. לא יעשה כן, לתת הצעירה לפני הבכירה, אם העבריה, לך אמור להם סודן של דברים, הבינם גם חקרם, רב העלילה: אם שניתי אורח חוברי חבר, עשה והזמן גרמא, בארץ נכריה. אויבינו פלילים, נתנו בשער קולם: ״אבדה עצה, תורה ותושיה. אין סדר למקרא, תעו במדבר, אורח לא סלולה, ערבה וציה,״ על כן חפרתי, את הבאר באר לחי, אמרות צרופות, אש דת שלהבת יה. ואם הדברים לכם ערבים, פנו אל שער הקדים, תמצאו חידתי לשון נקיה. אמרתי אחכמה, ולא רחוקה היא, צא ולמד מאנשי שם, בני עליה. אדברה זאת לחכמים יודעי העתים והיתה מחשבתי רצויה.
אחרי התנצלות זו באה בערבית הקדמה כוללת תמצית תולדות היהודים מיום בריאת העולם עד יום חבור שלחן ערוך. בשפה ערבית יפה ובקצור נמרץ שהוא מעט מכיל את המרובה, מעביר המחבר לפני הקורא הערבי את תולדות היהודים עד חורבן הבית, מגדיר יפה את פירוש ״משנה״, תנאים, אמוראים, רבנן סבוראי, מדבר על הישיבות הגדולות סורא ופומבדיתא, ועל פעולות ריש גלותא והגאונים, ומתעכב ביחוד על רב סעדיה גאון הפיומי, על הרמב״ם ועל יוסף קארו, ומבאר כל ספר וספר מספריו הידועים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט.
החלק הראשון של ״שערי משפט״ כולל י״ב שערים:
שער א׳: דברי ברית הארוסין לבאי שעריו, במה יתקיימו ואיך יותרו קשריו.
שער ב׳: פנת יקרת האישות ומוסדיו, בהם יחיו ישבו בשלום יחדיו.
שער ג׳: משטרי האשה והליכותיה, לתת יקר לאלוף נעוריה.
שער ד׳: זכויות האשה מבעל בריתה, מעת יבוא במסורת הברית איתה.
שער ה׳: דברי ריבות הזוג וטענותיהם, ולמי תת הצדק משניהם.
שער וי: משפט גבר ומנת חלקו, במות עליו אשת חיקו.
שער זי: מה הדת נותנת למנה, לאשה כי תהיה אלמנה.
שער ח׳: יכיר משך הזרע למשפחות אבותם, מזרע מרעים אשר הובישה הורתם.
שער ט׳: משפט הגרושין וכל פקודיו, לאשר לא יכלו לשבת יחדיו.
שער י׳: שליחות גט לאשה כי תצא, אם היא בעיר אשה לא תמצא.
שער יא: משפט האשה ואשר נגזר עליה, לשמור ולעשות אחר שלוחיה.
שער יב: דין אונס נערה בעברת זדונו, ומפתה בתולה בחלקת לשונו.
كتاب الاحكام الشرعيه في الاحوال الشخصيه للإسرائيليين
החלק השני כולל גם הוא י״ב שערים:
שער יג: ספר הירושות לרבנו סעדיה גאון ז״ל, אשר פעל ועשה ביאור וסדר לנחלות כתובים כדת מורשה.
שער יד: דיני הירושות ונחלות ותורת משפטן, אשר צוה הי את משה בכללן ופרטן.
שער טו: ינתנו רק לבכור האב כחו וראשית אונו, מן המוכן ומצוי שיהיה בנכסי עזבונו.
שער טז: משפט הבנות אשר לא נשאו בחיי מולידן, ינתן להן מעושר אביהן כחקר כבודן.
שער יז: איש יצוה בניו או ביתו לשמר אמריו, איך ובמה יתקיימו או יופרו דבריו.
שער יח: גבר הוקם לשית לב אל נכסי יתומים קטנים, אם מנהו אביהם או בית משפטי הדיינים.
שער יט: משפט איש שוטה או שבוי או כי מסכנה ברח, לחגור בעד הונו עד אשר ישוב יאיר וזרח.
שער כי: משפטי זכויות ומתנות ליורשים או זולתם, באיזה אופן תתקיים או תתבטל מתנתם.
שער כא: לחקור מאוד את העדים שתהיה עדותם נאמנה, לא יקובל עד חמס ואיש אשר את פושעים נמנה.
שער כב: אשר ירשיעון אלהים בדין לחייבו שבועה, לאיים עליו לסגת אחור פן יפול ברעה.
שער כג: ראשי פרקים כוללים בקצרה הלכתא לשטרות, יען כי פרטיהם רבו עד אין למו ספורות.
שער כד: תובע אשר אין בלשונו מלה לזכות בחלקו, ובא רעהו וחקרו להצילו מיד עושקו.
מטרת המחבר הנכבד בספריו אלה היתה להראות לכל בתי המשפט המצריים כי כל הדינים והמשפטים הנחתכים ע״י בתי הדין היהודים ומשרדי הרבנות במדינה זו, יסודם בתורת משה, שהיא תורת צדק ויושר.
פסקי בתי הדין הדתיים במצרים יוצאים לפועל ע״י הממשלה, האחרונה נותנת לראשי הדתות השונות את הכח לשפוט בכל עניני דת ודין בעניני אישות, ירושות, סכסוכים ואפוטרופסות.
אולם לפני שנים אחדות יצאה פקודה מטעם הממשלה המצרית שלא להוציא לפועל שום פסק דין מטעם איזה בית דין דתי שיהיה, אם אין לבית דין זה ספר חוקים קבוע שאפשר לסמוך עליו, ע״י פקודה זו תש כוחם של בתי הדין הדתיים במצרים, השפעתם נחלשה מאוד ופקודותיהם לא היו נשמעות. עי׳י כך סבלו בפרט העגונות, האלמנות, היתומים.
על כל המחאות שהגישו בתי הדין הדתיים אל הממשלה קבלו תשובה אחת: הראוני נא את ספרי חוקותיכם ואראה על מה הם מיוסדים והוצאתי לפועל את פסקי דיניכם.
ואת העבודה הכבירה הזאת לחבר בערבית ספר מדעי ושטתי שלא יבוש בפני כל ספרי המשפטים הכי חדישים ושיכיל את כל דיני התורה הכתובה והמסורה, קבל עליו הרב מסעוד חי בן שמעון, ראב״ד לעדת היהודים בקאירו.
כל קורא המצוי קצת בספרים כגון אלה, הוא יבין מה קשה ומה רבה היתה עבודת הרב המחבר, לקחת ספר עתיק יומין הכתוב עברית לתרגמו לשפה ערבית, לחקור מקור כל משפט ומשפט, להיות בקי בכל המשפטים ולהרצות את הכל בערבית צחה, בהרצאה מבוררת ובדיוק נמרץ שיהיה מעט מחזיק את המרובה, ושבו יוכלו להשתמש עורכי דין מובהקים ושופטים גדולים, כ״ז הוא מן הדברים שאינם קלים ביותר, אבל המחבר הנכבד שבמשך כל ימי שבתו בקאירו היה ראש הדיינים וכל הדינים ופסקי הדינים עברו על ידו ונעשו על ידו, עשה והצליח במלאכתו החשובה, בעזרת אחיו הגדול הרב רפאל אהרן בן שמעון ראש רבני מצרים, והרב אברהם אביכזיר, ראבי׳ד באלכסנדריה התחיל את העבודה והוציא את החלק הראשון ואת החלק השני לפני מלחמת העולם וכעת גם החלק השלישי.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
א. מנהגנו לערך התרת נדרים ביום י"ט באב, ארבעים יום קודם ראש השנה ויש
שנוהגים לעשות התרת נדרים ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם יום כיפור. מי שח"ו בנידוי תפלתו אינה מתקבלת ארבעים יום ושמא אדם עבר על אחד מהדברים שאדם חייב נידוי, לכן ארבעים יום קודם יוה"כ לאחר תפלת שחרית עושים התרת נדרים, ואף הנשים משתתפות בהתרת נדרים. ראה בספר קרבן מנחה (פרק לח סעיף יב). וענין התרת נדרים ארבעים יום קודם יום כיפור כמובא בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שי עמ' 514).
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
רב צינה ומגן עת זרועות קדשך ענדו
בשורך בתי מדרשות, בם אך שרידים שרדו
עמודיהם יתפלצון, בעצלתים תחתיהם רעדו
בקנאה עצורה אז נצבת וכל יצוריך חרדו
ותקרא מי לה׳ אלי! עושו ובואו והתלכדו
ובהתאסף ראשי עם כי לקראתך יחדיו נועדו
ותשא מדברותיך על נאות יעקב אך שדדו
ועלימו תטוף מלתך עד אשר קמו ויתעודדו
ותקשור כתרים לתורה בצילם בחורי חמד למדו
מידך היתה זאת דורש טוב לעמו ודובר שלום
ו
רב טובך יביעו וצדקתך בך צדיקים יכתירו
ויום עשרה באדר תש״ד לזכר עולם יזכירו
עת היוסד שתי הכותרות הגדילו תורה ויאדירו
חברת וישיבת כתר תורה יסדת עוז ויאירו
על גבי מרומי קרת מכנאס כזוהר הרקיע הזהירו
עדות נאמנה על מסירותך העמוקה בשפה יפטירו
שם הרבצת תורה ואברכים בנכסי הרוח יעשירו
שנים על שנים לימדתם ולמבועי ים התלמוד החדירו
משמר נכנס ומשמר יוצא וממעינך המתגבר חיילים הגבירו
שפתי צדיק ירעו רבים יום ליום יביע משמיע שלום
ז
רב כיד המלך הנותן מחוכמתו ליראיו וכסא כבוד הנחילם
כל העם מקצה כבדוך מקטנם ועד גדולם
לעת מצוא השמעתם קולך לפקוח עיני שכלם
לנחותם הדרך ישכון אור ותאר את שבילם
תבונתך הרחבה ועצתך הטובה היתה נר לרגלם
דרשותך השנונים ובאוריך המצוינים משכו לב כולם
לקחך הטעים ומוסרך הנעים נתנו את יבולם
הלצותך המתובלים ורמזך המהוללים היו שמחת גילם
והיו לפיהם כדבש למתוק וכרביבים מזבולם
אוזן שמעה ותאשרך והתענגו על רב שלום
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א.ע.
בעזרת ה'
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
מסע על חמור מכזה־בלנכה עד קבר
הצדיק של יהודי משותק בשתי רגליו
יהודי תושב כזה־בלנכה קיבל משוטר ערבי מכה קשה ומעוצמת המכה נפל היהודי על גבו, ונפגע בעמוד השידרה שלו, היהודי היה עדיין בחור רווק, לאימו הוא היה בן היחיד, אבא לא היה לו, כאמור מעוצמת המכה שקיבל בגבו מידי השוטר, הבחור הובהל לבית חולים שם קבעו שהוא משותק משתי רגליו.
יהודי ושמו חביב היה שכן של אם הבחור, המקרה קרה בשנת 1974, אף נהג של אוטובוס לא הסכים לקחת אותו על אלונקה כשהוא במצב כזה, ביחד עם הנוסעים אל הצדיק רבי עמרם.
חביב השכן ראה בסבל של אימו של הבחור המשותק שלא היה לה כח, ולא אמצעים כספיים לממן לו נסיעה פרטית בטקסי או להוצאות אחרות, החליט להביא בעצמו הבחור על גבי חמור, הלך לשוק קנה חמור חזק, ושם הבחור בתוך ״קופה״ בערבית ״סווארי״ העמים אותו על חמור ונסעו שניהם.
הבחור המשותק בתוך צד אחד של הקופה. וחביב ברגל, אשר עשה זאת מתוך רחמנות לאימא האומללה, את הקופה הריקה הוא מילא בציוד לצורך איזון המשקל של המשא על החמור ועם מטענו היה עושה הדרך מהבוקר עד הערב, ובלילה חביב היה מגיע לאיזה כפר ערבי ושם רחמו על החולה ועל רצונו של חביב לעזור ולהתנדב.
בכפרים שבדרך לאשג׳ן היו כמה משפחות יהודיות שקידמו אותם במזון ובמאכל, הנסיעה ארכה כ־10 ימים, חביב כמובן דאג להאכיל את החולה, גם לעצמו וגם לתת אוכל ומספוא לחמור, ולסידורים האישים שלו. אחרי מאמצים וסבל רב הגיעו סוף סוף אל רחבת הצדיק, מיד עם הגיעם לקח חביב את הבחור המשותק ושם אותו לרגליו של עץ הזית וביקש מאד מזקני העדה הדורכים על האבנים להואיל להתפלל עבור הבחור האומלל, לאחר שהסביר להם את רוע מצבו ומה שקרה לו.
אנא! חשבוהו כקורבן וכעולה לפני הקב״ה והתפללו לצדיק שיעשה נם וירפא אותו, חביב אז שמע שהבחור ממלמל ואומר: אדוני הצדיק רבי עמרם ראה בעוניה של אימי ורפא אותי, ואם לא אנא! קח נשמתי, כי טוב לי מותי מחיי, מרוב עייפות ולקול החוגגים והמשוועים לישועת הצדיק ולרחמי שמים, חביב נימנם קצת והתעורר על מנת לפקח על הבחור המשותק כל הלילה.
האנשים הותיקים והזקנים שהיו רגילים לבקר במקום מדי כל שנה בל״ג בעומר היו מספרים, שבשני זמנים רצוי להתפלל ולצעוק לסייעתא דשמיא ולקרוא לצדיק ולבקש עזרתו וזה קורה או בתוקף השמש בצהרים או בחצי לילה כשתנוח יונה על ענפי העץ, או נחש, שיתגלו על ענפי העץ של הצדיק, ואלה חייבים להתגלות, בדרך כלל גם מעל גל האבנים המפוייחים המסמלים את ציון מצבת הצדיק.
בכל אופן הלילה הראשון שום דבר לא קרה. הבחור ששמו לא ידוע המשיך כל הלילה להתאונן על סבלו ועל כאביו. ,» בלילה השני כלומר במוצאי יום ל״ג בעומר קרה הדבר המופלא, לעיני יודעי העתים הזקנים, המחלקים מים קדושים מבקבוקים המונחים כל הלילה בין אבני הקבר לכל מבקש, ותמורת המשקה הקדוש היו משלמים בלב שלם כל אחד לפי יכולתו, מין צדקה על טרחתם של המטפלים, ומה שקרה: מין נחש קטן הסתובב בין רגליו של הבחור המשותק, והבחור התחיל להזיז כפות רגליו, כאמור המטפלים עמדו כשגרונם ניחר מרוב שמחה והילולים היו- יו והויוה רבי עמרם, האומר: יחי רבי עמרם, האנשים הסיענים הרבים לקחו הבחור המשותק והתחילו להקיף אותו כמה פעמים מסביב לעץ של רבי עמרם, בקושי ובמאמצים רבים היה המשותק עומד ומניע רגליו, וזה היה נם גדול לעין כל.
בעל השמחה חביב היה היותר מאושר מכולם, כי רק בעזרתו וביוזמתו הבחור התחיל לאט לאט להתיצב על רגליו, הנס שהתרחש לבחור עשה הד ומכל האוהלים היו באים לראות הבחור, והשמחה והריקודים לא הפסיקו עד הבוקר, כשהחוגגים והמבקרים גמרו את תפילתם ושהיתם, היו עוזבים בעצב את המקום, וממרחק מהקבר היו העוזבים מנפנפים בידיהם לכיון הצדיק כמו להגיד לו להתראות בשנה הבאה בעזרת האל.
חביב והבחור שהכחות של רגליו הולכים ומשתפרים לאט לאט מיום ליום לא חזרו לביתם על החמור, נשארו לשרת את שומר בית הקברות הערבי ״לחסן״ עד שכמה מתנדבים אשר בקרו אחר כך בציון הקדוש לקחו את חביב ואת הבחור ברכבם הפרטי עד כזה־בלנכה חזרה לביתם.
קריאת שם ע״ש הצדיק
שמו של האדם גורם את שליחותו מן השמים לעולם זה כפי שמבואר בדברי חז"ל (חולין דף קל״ט, עמי ב׳):
אסתר מן התורה מנין? שנא׳: (דברים, פרק ל״א פסוק י״ח):
״ואנוכי, הסתר אסתיר פני ביום ההוא׳/ שם אסתר מרמז על תפקידה להראות כי השגחה מצויה בכל המצבים.
כן אומר המדרש (מדרש רבה, פרשה ל״ג) על הפסוק במשלי: ״נבחר שם, מעושר רב״ נבחר שמו של משה שנאמר לולי משה בחירו, (תהלים ק״ו) וכן נאמר ״ואדעך בשם״ (שמות ל״ג) מעשרו של קרח שנאמר חמשים ומאתיים מחתות (במדבר פרק ט״ז) אמר לו הקדוש ברוך הוא, מפני שיש לן עושר אתה מתגאה, נבחר שמו של משה, מכל עשרך.
מכאן נראה, שפרטים רבים על האדם, מתגלים בשמו, כפי שאומר הרב עמודי שמים(אות כ״ג) בשם האר״י הקדוש:
מצד הטוב, או מצד הרע, ובאיזה אופן יהיה הטוב שבו ובאיזה אופן יהיה הרע שבו, הכל יורה עליו שמו, והכל מרומז בשמו. ולא זו השם עצמו, אלא אפילו מספר שמו. וכל אות ואות ונקודה בשמו, הכל מורה על פעולתו ועינייניו אשר באותו איש, באופן שאין שום דבר קטן וגדול שבכל איש ואיש, שלא יורה עליו שמו, ואפילו שתמצא לפעמים אדם רשע ושמו יורה על הטוב, יורה שיש בו ניצוץ טוב, ולפיכן ראשונים שהיו יודעים סוד זה היו בודקים בשמות.
כן מצינו שרבי מאיר בעל הנם, היה בודק בשמות כפי שהגמרא במסכת יומא (דף פ״ג עמי ב׳) מספרת, כי ר׳ מאיר ועוד רבנים. נקלעו למלון ׳ששֵם בעליו היה כידור, 'שם, שעורר את ר׳ מאיר לומר, כי איש זה רשע, כי שמו מרמז לפסוק בספר דברים(פרק ל״ב פסוק כ׳) ״כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם״. הרבנים האחרים, לא חששו לשם והשאירו חפציהם במלון ואילו ר׳ מאיר, חשש ונטל חפציו עמו, לבסוף נגנבו חפציהם.
רבינו הגר״א, ידע היטב, על כל איש ישראל המיועד בשליחות שמים, ישועת ישראל וקבוץ גלויות, איפה שמו מרומז בתורה, בנביאים ובכתובים.
איש על דגלו באותות לבית אבותיו
הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 
כשההכנסה מוקדשת כולה לקדוש שלכבודו נערכת ההילולה. רוכשים את הנרות האחרים אנשים מבין הקהל הגרים קרוב לאיזור הגיאוגרפי של הקדושים האחרים או שיש להם קשר מיוחד אליהם. הציבור מלווה את המכירה הפומבית בקריאות שמחה, שירה וריקודים. האנשים מתפללים בכוונה גדולה, תפילות ציבוריות ואישיות. מדורת נרות בוערת ליד קבר הקדוש, ואנשים זורקים מדי פעם קופסאות של נרות לתוכה.
קיימות מסורות רבות על ניסים הקשורים למדורת האש שליד קבר הקדוש בליל ההילולה. אנשים רוקדים ליד האש, מכניסים יד או ראש לתוך המדורה, ולא קורה להם כלום. מעבירים תינוקות וילדים בתוך האש, וגם אנשים חולים, שבדרך זו מבריאים. אדם אילם שנזרק לתוך המדורה של ר׳ עמרם בךדיוואן וצעק את שם הקדוש, התחיל לדבר: אשה משותקת שנזרקה לתוך האש ליד קברו של ר׳ דוד בן־ברוך לא נשרפה, ויצאה בריאה.
ברגעים אלה של תפילה אינטנסיבית, אקסטאטית ממש הציפיה לנס גדולה, והמתפללים צמאים להיווכח שבקשתם התקבלה. סימנים רבים יכולים להעיד על כך שהבקשה נתקבלה. סימן חשוב שהבקשות התקבלו הוא הופעת הקדוש בליל ההילולה בפני קהל המתפללים. לפעמים הוא מופיע בעצמו, וכך נמסר על מולאי איגגי שעבר ליד הקבר, יחד עם אשתו, ואמר לאחד המתפללים, שכל מי שבא להשתטח על קברו השנה בקשתו תתקבל: לפעמים רואים את דמות הקדוש בתוך מדורת האש הענקית, כפי שמספרים על ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה זבאלי.חוגגים רבים נשארים עד מאוחר ליד הקבר של הקדוש, ולפעמים רואים אותו.
אשה שנשארה מאוחר ליד קברו של ר׳ עמרם בךדיוואן ולא מצאה את הדרך בחזרה לאוהל משפחתה, בא אדם שליווה אותה עד האוהל ומיד נעלם. הקדוש יכול להופיע בפני החוגגים בדמות של חיה ותגובתם למראה החיה נלהבת. אומרים שנשמת הקדוש נמצאת בה, והוא בא כדי להשתתף בהילולה, וכדי להיעתר לבקשות הפונים. רוב המסורות מספרות על יונה או נחש, אבל הוא יכול להופיע גם בדמות של חיה אחרת: ר׳ דוד ומשה מופיע כיונה: ר׳ עמרם בן־דיוואן מופיע בעיקר כיונה, אך גם כציפור אחרת וכנחש, ובראותם את הסימן, יודעים האנשים שהצדיק נמצא איתם וכל בקשה תתקבל. אין מפחדים מהנחש שמופיע והנוכחים פורצים בקריאות שמחה של זגארית. היונה הצחורה שיוצאת לפעמים מתוך להבות האש, עפה מעל ראשם של החוגגים, ונעלמת באותה צורה מסתורית שבה הופיעה. ר׳ חיים בן־דיוואן הופיע פעם ליהודי כציפור ירוקה, ובזכות העושר שהביא לו הקדוש, תרם היהודי לקדוש כגמולו, ובנה שם חדרים. נוכחות החיה במקום, כמוה כנוכחות הקדוש עצמו בעיני המבקרים, וזכות זו מרגשת ומלהיבה אותם.
סימן נוסף ששולח הקדוש למתפללים הוא מים שיוצאים בצורה פלאית מקברו. האמונה אומרת שהמים מעידים על נוכחותו של הצדיק שם, ועל כך שהוא נעתר לבקשת הפונים אליו. כשאין יוצאים מים, סימן שהבקשה לא נתקבלה. נס יציאת המים ממצבתו של הקדוש, מסופר בעיקר על ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ דוד הלוי דראע, מול תימהדארת ור׳ שלמה בךלחנס, אך הוא מיוחס גם לקדושים אחרים. כאשר יוצאים המים מקברו של הקדוש, מזדרזים הנוכחים למרוח על גופם מים אלה, שהם סגולה לרפואה, בריאות וחיים ארוכים. המים יכולים לרפא בו במקום: אדם הבריא כאשר בנו לקח אותו לקבריהם של ר׳ שלמה בן־יצחק, ר׳ משה בן־שלמה ור׳ אהרון הכהן באמזוגין ומרח את גופו במים שיצאו במקום.
הקדוש יכול גם להופיע ולדבר למבקרים, באמצעות חולה כפיון בשעת התקפה. סידי בועיסא וסלימאן הודיע בדרך זו למבקרים שהוא נמצא איתם, ופנה לכל אחד ואחד שהיה בחדר.
עמוד אש היורד מן השמים ביום ההילולה אף הוא סימן להימצאות הקדוש במקום. במישור האישי, החלום עם הקדוש ליד הקבר הוא סימן שהבקשה נעתרה. הקדוש מופיע בחלום לאדם הנרדם ליד הקבר, או באחד החדרים, או באוהלים שמסביב לקבורה, ומרפא אותו, או נותן לו תשובה או סימן לפתרון הבעיה המטרידה אותו, ושבגללה בא לקדוש. אצל קדושים מסוימים התפתחו מנהגים כדי לבדוק אם תתמלא בקשת הפונה: אצל ר׳ אברהם אווריוור מדליקים נר, ואם הוא עולה בלהבות סימן שהקדוש ימלא את הבקשה:אצל ר׳ שלמה בן־תאמצות, זורקים אבן על הגג שמעל הקבר: אס האבן נשארת על הגג, פירוש הדבר שהצדיק נעתר לבקשה ואפשר לעזוב את המקום, אם היא נופלת, צריך הפונה להישאר אצל הצדיק עוד, כדי שבקשתו תתמלא.
שבוע ההילולה הוא, ללא ספק, חוויה אדירה וסוחפת לגבי המעריץ השוהה ליד הקבר הקדוש. הרבה זמן לפני כן הוא חישב ותכנן את כל פרטי נסיעתו, והתכונן מבחינה נפשית לקראת המפגש הצפוי. ההרגשה שכל אלה הנוטלים חלק בהילולת הקדוש מאוחדים בהערצתם לו, יוצרת קהילה דתית בעלת מוטיבציה גבוהה מאוד, המאוחדת באופן הדוק ביותר באידיאלים שלה. שבחי הצדיק מהילולה זו ומהילולות של שנים עברו, על רקע הנכונות לקלוט כל דבר המפאר את הקדוש, עוברים מפה אל פה ומסבירים את אווירת החמימות המרגשת האופפת חברה זו. המבקר כמה לשמוע, לספר, לראות כל מה שקשור לקדוש, וכל אלה מביאים אותו למפגש כמעט פיזי עם הקדוש עצמו, המופיע בהילולה והמדבר עם המעריץ בהקיץ ובחלום. התפילות הרבות שהוא נושא כבקשה וכהודיה, מטהרות את נשמתו. עם סיום ההילולה, ישוב המבקר לביתו חדור הכרה, שנטענה ונתחזקה מחדש, בגדולתו של הקדוש וביכולת ההגנה שלו, ובידיעה שיש לו שותפים רבים לאמתה זו.