מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
פרק שני
ימי נעוריו של מוחמד
תיאור כללי האמונה הפגנית בתקופת הגיהליה;
השפעות הסביבה על עיצוב דמותו ובנין אופיו כנער מתבגר.
על מנת להגיע לחקר האמת בניתוח אופיו של מוחמד והגורמים שעיצבו את דמותו׳ חובה לחזור ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לתקופת נעוריו כדי לפענח את הגורמים האישיים והסביבתיים שתרמו למרקם אופיו כנער והשלכותיהם הרוחניות והנפשיות על עתידו כבוגר.
כל הנתונים והאינפורמציה שבידי החוקרים וההיסטוריונים אודות חיי מוחמד מקורם מבוסס מחד על החדית׳ים שאין כל ודאות באמינותם ומאידך על תיאורי אבן-אסחאק שהועלו על הכתב כמאה שלושים וחמש שנח לאחר התרחשותם ולכן נתונה נכונותם בספק.
מוחמד, כאמור, נולד לשבט קורייש שהתיישבו בדרומה של חבל חיג׳אז, בעיר מכה, שנכבשה על ידי מנהיג השבט קוצי כחמישה דורות לפני היוולדו של מוחמד.
העיר מכה ממוקמת בעמק צחיח, על פרשת דרכים בין סוריה, עיראק, תימן ויס־סוף. עקב מיקומה האסטרטגי על פרשת דרכים, הפכה לעיר מסחר משגשגת שעברו דרכה שיירות החורף ושיירות הקיץ של אותם ימים
העיר מכה נוסדה על ידי איש קדוש בשם מנדב
מנדב בנה את ה׳כעבה׳, כשעל אחד מקירותיו החיצוניים הדביק אבן-שיש שחורה שסימלה את האמונה הפגנית בעצמים קדושים, והפיץ את השמועה שכל מי שנוגע באבן השחורה יתגשמו תקוותיו ויירפא מתחלואיו.
מנדב הקדוש הכניס כשלוש מאות פסלי אלילים ל׳כעבה׳ והכריז על המקום ועל סביבתו כאתר קדוש לכל עובדי האלילים מהסביבה ולכל השבטים שאליליהם שכנו בתוך משכן ה׳כעבה׳.
הוא הכריז על האתר כשטח ניטרלי המקודש לכל המבקרים ואסר כל מעשה אלימות או רצח בעת הביקור במקום, אפילו בין שבטים יריבים שהיו במצב של לוחמה ביניהם.
כמקום ניטרלי, הפכו ה׳כעבה׳ וסביבותיה לאזור בטוח למשא ומתן ולעסקי מסחר ועם חלוף השנים הוקנו למקדש האלילים תארי קדושה שלא היו נתונים בספק בקרב תושבי האזור ובקרב מבקרים רבים מכל רחבי חצי האי ערב.
לאחר מותו של מייסד ה׳כעבה׳, מנדב, השתלטה משפחת קורייש, בהנהגתו של קוצי, על ניהולו של האתר הקדוש ועל ביטחונם של המבקרים הרבים מכל שבטי חצי האי ערב.
עם חלוף הזמן הפך המקום למקור פרנסה מכובד לבני שבט קורייש שהפכו אט־אט לסוחרים אמידים ובעלי קשרי מסחר ענפים עם רומא, אתיופיה, תימן ופרס. הם אף הנהיגו את תושבי מכה והפכו אותם למנהיגים ראויים ונכבדים ללא עוררין.
בני מכה נחשבו לפגנים, דהיינו לעובדי אלילים, אף כי תורתם ואמונתם נטתה בעיקרה למונותיאיזים. הם האמינו באלוהים הבלתי נראה השוכן בשמיים וכל האלילים במקדשיהם שימשו רק כאמצעי להגיע לברכתו של האל הבלתי נראה שבשמיים.
בניגוד להשערות הנפוצות אודות בני מכה ואוכלוסיית השבטים שמסביבה, יש להדגיש שהם אכן האמינו באלוהים שבשמיים כאל עליון וכינו אותו בשם ׳אללה׳, אולם ראו בפסלי האלילים כמתווכים וכמליצי יושר בינם לבין האל השוכן בשמיים.
מנהגיהם הדתיים היו שונים והם כיבדו את מסורת אבותיהם בדבקות ובקפידה רבה. משכן האלילים, ה׳כעבה׳, והמסורת העתיקה סביבה שימשה כמזבח לפולחן הדת ולהגשמת בקשותיהם בתפילות שבוצעו על פי מנהגים יחודיים שאומצו על ידי הוריהם והורי-הוריהם במשך דורות רבים.
בני מכה והשבטים סביבה היו מחויבים במנהג העלייה לרגל אחת לשנה אשר כונה בתקופת ה׳ג׳הליה׳ – החאג׳.
מנהג זה, החאג׳, התבצע לפרקים על פי המסורת וההלכה הפגנית העתיקה בשלבים ובסדר קבוע לכל המאמינים:
א. ה׳טואף׳ – המאמינים הפגנים הסתובבו שבע פעמים סביב ה׳כעבה׳ ערומים כיום היוולדם, נגעו באבן השחורה וביקשו מאליליהם להעביר את בקשותיהם לאל שבשמיים.
בני החומס, פלג מבני שבט קורייש, היו הבודדים שהתעטפו באריג בצבע לבן שעה שסבבו שבע פעמים סביב ה׳כעבה׳ ואף שידלו את המאמינים הערומים להתעטף כמותם.
ב. ׳סעי׳ – המאמינים הפגנים רצו שבע פעמים בין שתי גבעות, מגבעת ׳אל-צפא׳ לגבעת ׳אל-מורא׳. ריצה זו כונתה אף בשם ׳אומרה׳ וניתן לבצעה ביום הראשון של החאג׳ או בכל יום אחר ללא כל קשר עם מצוות החאג׳.
ג. ׳ערפא׳ – (הר הרחמים) – תפילה מרכזית שהתבצעה על הר ערפאת בעמידה ובנוכחות כל המאמינים ונקראה ״ווגוף״.
ד. ׳מינה׳ – טקס רגימת אבנים על דמויות או עמודים המייצגים את דמותו של השטן.
ה. ׳מוזדלפה׳ – שם המקום במתחם ה׳כעבה׳ שעובדי אלילים שחטו כבשים ופרות וביקשו לכפר על עוונותיהם
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים
ד"ר דן אלבו
ה. פתיחת בית ספר היהודי-צרפתי (l'écoles franco-israélites) בוואזן
מִנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) באמצעות רשת בתי הספר שפרש בעריה השונות של מרוקו מיקד את פעולתו החינוכית בתכנים לשוניים והתרבותיים צרפתיים מובהקים. ברמה ההצהרתית מטרתו הפדגוגית היתה אמנציפטורית, אך זו הונעה על ידי מטרה איסטרטגית שביקשה לשבות את לב האוכלוסיה בקסמי הלשון והתרבות הצרפתית במטרה ליצור אוכלוסייה פרונקופילית פרו-צרפתית. מינהל החינוך הפרוטקטורלי פעל על בסיס עקרון הפרדת הדת מן המדינה, ולפיכך תוכניות הלימוד שהנהיג היו נטולות זיקה לדת של תלמידיו.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, התשתית הפיננסית של רשת כי"ח התערערה, היקפי הגיוס והתרומות הצטמצמו. הפעילות הענפה וההישגים של אליאנס עד לאותו מועד עמדו בסכנה. האחריות להקמת מוסדות חינוך, תִקצובם, הפעלתם איושם והפיקוח עליהם בשטחי ממשל צבאי, היתה מוטלת על מנהל החינוך הציבורי (DIP) זרוע הביצוע של הנציבות הכללית. בגלל המשך ההתנגדות של שבטי הריף, הניהול האזרחי בוואזן הוצא לפועל באמצעות ממשל צבאי. קציני צבא מילאו את תפקיד ראש השירותים המוניצפליים (ראש עיר) וראשי אגפים בראשות העירונית היו קצינים בדרגות: Commandant ו- Capitaine. מיד עם התבססותו נטל השלטון הפרוטקטוראלי בוואזן על עצמו את היוזמה ופתח בתי ספר נפרדים ליהודים ולערבים. בתחילת שנת הלימודים 1923 נפתח בוואזן בית-ספר פרונקו-איזראליט על ידיMr Chauloiseaux ו- Mr Vervier. במשך שלוש שנים בית הספר נוהל והופעל על ידי צוות מחנכים צרפתי-נוצרי בחסותו של מִנהל החינוך הציבורי. בשנת הלימודים הראשונה (1923-1924) נפתחו שתי כיתות אחת לבנים ואחת לבנות. מספר התלמידים בכל כיתה עמד על כעשרים. בשנת הלימודים השניה (אוקטובר 1924- יולי 1925) פעלו בבית הספר הצרפתי-יהודי ארבע כיתות ובשנה שלאחריה שש.
המידע שיכולנו להפיק מהתיעוד בארכיון כי"ח בפריז על שני המחנכים (הנוצרים) הצרפתים הללו שייסדו את בית הספר ועל פועלם החינוכי החלוצי מוגבל. מר דוד גומל המנהל השני בסדר המנהלים מטעם רשת אליאנס (AIU), כותב בדו"ח מיום 7 באפריל 1928 "יהודי וואזן מבקרים בבית ספר זה מזה ארבע וחצי שנים חמש תחת הניהול של מר שולוואזו ומר וירויה הצרפתים ולאחריהם מר לוי ואני (..)"במכתב זה הוא ממליץ לפני הנהלת כי"ח על יעקב סבג בנו של הרב משה סבג שעסק בהוראת עברית בבית הספר אליאנס כמועמד מתאים ל-ENIO בפריז. מיום פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית הספר ה- franco-israélites באוקטובר 1923 ועד 1928 נבנה רצף מכתה א' ועד כיתה ו'. בגלל העדר מקום פעלו באותו חדר-לימוד שתי כיתות. בשנותיו הראשונות בית הספר פעל בתוך בית מגורים בן שניים-שלושה חדרים ופטיו נרחב במרכזו אשר שימש כחצר משחקים בהפסקות.
בבית ספר זה למדו בנים לאנשים אמידים כמו חיים צרויה בנו של ראש המעמד יצחק צרויה, אברהם לוי בנו של הסוחר משה הלוי, אבל גם בנים להורים שכירים שהשכלה אירופאית עבורם הצדיקה השקעה כלכלית, כך היה המקרה של יעקב עמרם ואחיו, שאביהם ר' דוד עמרם על אף העובדה שעבד כשכיר בעסקי ר' יוסף אלבו ומשה לוי, שלח את בניו ללמוד. על תלמידיו נמנו בין היתר מכלוף גוזלן בנו של הדיין ר' יהודה גוזלן, שמואל מרגי, יעקב דרעי, יעקב עמרם ואחרים. מבחינת גיל, תלמידיו היו ילידי העשור האחרון של המאה ה-19 והעשור הראשון של המאה ה-20, מבחינת מעמד סוציו-אקונומי תלמידיו נמנו ככלל על המשפחות הבינוניות והאמידות.
בין תלמידותיו, זכורות שתיים במיוחד בגלל שחבשו את ספסל הלימודים בהיותן כבר נשואות. עישה פרץ מטנג'יר אשת יעקב כהן, שלמדה בבית ספר זה בהיותה כבר נשואה. ומסעודה בן-דוד בת שלמה בן-דוד, שהיו מהנשים הראשונות בקהילה שזכו להשכלה אירופית בתחילת המאה העשרים. בית הספר פעל על פי תוכנית הלימודים הרפובליקנית הצרפתית. למדו בו לשון צרפתית, כתיבה חיבור וקריאה בכיתות הראשונות, ספרות צרפתית בכיתות היותר גבוהות. חשבון הנדסה גיאוגרפיה והיסטוריה של צרפת. בזכות ראשוניותו, בית ספר זה הווה פריצת דרך תרבותית ותודעתית עבור בוגריו שהקרינה על מעגלים חברתיים רחבים יותר בקהילה, אך הוא לא פתר באופן מקיף ויסודי את הזכות האוניברסאלית להשכלה.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
תהליך הקולוניזציה
סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:
- ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:
- ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.
לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.
אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ׳רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:
עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים. (ראה תעודה 2)
כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.
אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.
עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.
לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.
ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.
אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:
״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.
לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:
ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.
סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:
- ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:
- ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.
לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.
אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ'רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:
עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים.
כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.
אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.
עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.
לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.
ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.
אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:
״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.
לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:
ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
Pour satisfaire aux exigences du ministre plenipotentiaire espagnol Merry y Co loin, on entama les preparatifs pour l'execution de la sentence, en presence du pacha de la ville, de nombreux representants des consulats des pays etrangers installes a Safi et aussi des soldats des deux navires ancres 
dans la rade.
Au matin du 3 septembre 1863 , la peine de mort du juif Youssef fut appliquee, sur la place de la ville de Safi. Une autre source affirme que cette mise a mort fut faite par les soldats des navires espagnols precites. Suite a ces evenements, il fut interdit aux juifs de traverser la rue ou se trouvait le consulat espagnol. Le vice-consul espagnol alia meme jusqu'a chasser les juifs qui y habitaient.
Le second accuse, le juif Elias, fut conduit sur l'un des navires de guerre a Tanger ou les ambassadeurs des pays etrangers au Maroc avaient leurs sieges. Le 13 septembre, il subit le meme sort que Youssef: il fut decapite sur la place publique pour satisfaire l'orgueil et l'arrogance de l'Espagne, pour laver la pretendue atteinte a son honneur et pour que les representants (ambassadeurs et consuls) etrangers constatent de visu combien l'Espagne etait crainte et respectee au Maroc et combien ses volontes etaient obeies
A peine le pays avait-il repris son souffle apres ce probleme et mis fin a ses consequences, qu'une nouvelle crise inattendue surgit.
II decoula de la condamnation des deux juifs et de la fagon humiliante dont elle fut executee, un bouleversement au sein de la communaute juive de Safi qui representait alors, environ le tiers des habitants de la ville. Ils se mirent, d'apres un rapport du gouverneur Benhima, – a tuer les juifs sous protection… sous des pretextes mensongers– – De meme, une agita-tion colereuse naquit parmi les juifs de Tanger apres ce qu'ils avaient vu et entendu. Leurs notables et leurs personnalites communiquerent les nouvelles aux organisations juives en Europe et en Amerique, lancant des appels au secours aux gouvernements europeens, principalement britannique et frangais; ils contacterent des personnalites juives influentes comme Sir Montefiore, Adolphe Cremio et le Baron de Rothschild. La presse europeenne se mit a attaquer avec force l'Etat espagnol, l'accusant de fanatisme religieux et de barbarie. Les organisations juives en Europe et en Amerique publierent" des rapports emouvants sur la situation des juifs au Maroc; le sultan lui-meme ne fut pas epargne par ces attaques violentes, ni ses ministres, ni ses gouverneurs "
Certains pays europeens n'hesiterent pas a exploiter cette affaire au plus haut niveau pour leurs interets coloniaux. La France, l'ltalie et l'Angleterre exprimerent leur colere par la voix de leurs representants a Tanger. L'Angleterre considera le jugement des deux juifs comme injuste. A ce propos, l'adjoint de son representant a Tanger s'exprima, dans un arabe defectueux " La condamnation a mort de ces juifs a ete executee avec hate, et sans tenir compte des lois en vigueur dans le jugement. Si c'est ainsi, il n'en sortira que le mecontentement de la Grande-Bretagne et de ses sujets qui aiment le sultan.
Par suite des violences et de la succession de ces evenements et de leurs developpements, emergea une celebre personnalite juive en vue, Sir Hai'm Moses (Moussa) Montefiore qui proposa sa mediation pour contenir l'affaire des juifs de Safi et y mettre fin, de facon a retablir la situation de tous les juifs du Maroc.
Toutes les organisations juives europeennes donnerent leur benediction a sa proposition. Le gouvernement de son pays lui accorda son approbation et sa sollicitude. Cela l'encouragea et le rassura a tel point qu'il se mit a devancer les evenements, declarant avec conviction et calme, qu'il considerait sa mission reussie, sans exageration et sans reserve. Probablement, son optimisme etait-il du a :
L'Angleterre, qui encourageait et suivait l'initiative de Montefiore, se presentait, contrairement a la France et a l'Espagne, comme etant l'amie du Maroc. Et en fait, son representant a toujours " ete le conseiller du sultan qui lui demandait son avis dans de nombreuses affaires Internationales, et meme dans des affaires internes "
2 L'Angleterre etait a cette epoque le pays europeen qui avait le plus de penchant et de bienveillance pour les juifs. La reine Victoria, contemporaine de ces evenements – dont la mere etait juive de la famille des Sealfeld -, employa pour cette raison tous les moyens dont elle disposait, en consideration et en pouvoir, pour donner aux juifs de son pays plus de droits, leur accordant « l'egalite dans les droits civils et dans les fonctions politiques avec leurs concitoyens.
-3 Les organisations et les personnalites juives qui avaient ceuvre pour faire bouger l'opinion publique europeenne, reussirent a amener beaucoup de gouvernements a sympathiser avec l'affaire des juifs marocains, au point que l'Espagne exprima ses regrets et declara etre prete a renoncer a ses droits dans cette affaire.
־ L'initiateur de la demarche, Sir Montefiore, connu pour sa defense des juifs ou qu'ils se trouvaient dans le monde, etait d'origine marocaine
II etait de la famille juive Sebbagh, venue du village Oufrane dans le Souss [Ifrane de 'Anti-Atlas] a Essaouira. II avait des liens d'alliance avec des familles marocaines dont Jdala, Medina et Aflalou.
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
באותה תקופה התארח בעיר שד"ר מארץ ישראל. כמנהג המקום, התנהל מכרז בין אנשי הקהילה על אירוח השליח. הערת המעתיק – מנהג זה היה נפוץ בין יהודי מרוקו אשר ששו לארח שליח מארץ הקודש. שליח זה נחשב בעיני תושבי המקום כבקיא בתורה ובהלכה, ולא פעם השליח נדרש לפסוק דין או לפשר בין שני בעלי מחלוקת. עד כאן הערת המעתיק.
תמורת 15 פרנק שהתחייב לשלם לחברת הזוהר בצפרו זכה מימון סודרי בכבוד האירוח. בחג הסוכות תר"פ הגיע השליח לבית המשפחה ולכבודו, ולכבוד שאר האורחים, נשחט כבש. אירוח השד"ר לא היה דבר פשוט.האב שהיה רוכל לא יצא לעבודתו כל תקופת שהותו של השליח בבית. שלושה חודשים המשפחה התקיימה מהמאכלים הרים שאוחסנו במרתף הבית – שקי קמח, חביות שמן , דבש ויין.
כאשר עמד השליח לעזוב, שאל את האב במה לברכו, ענה לו מימון : ברך אותי שאזכה לעלות בקרוב לירושלים. השליח ברכו ואכן זמן קצר אחר כך החל מימון סודרי בחיסול רכושו ושותפותו בעסק הרוכלות והמסחר. בראשית שנת תרפ"א עזבה משפחת סודרי את צפרו בדרכה לארץ הקודש.
כך ספרו יצחק צבע ויעקב סודרי על התנהגות משפחותיהם, ומשפחות נוספות מהקהילה, לקראת העליה לארץ ישראל. כל משפחה וסיפורה היא. אולם מטרתם הייתה אחת, ובשנת תרפ"א עלו מהעיר צפרו 24 משפחות לארץ ישראל. עליה זו משמשת נושא לעבודתי.
דוד כהן, המסכם את שנות שלטונו של גנרל ליוטה במרוקו, כותב ע " יציאת פאס " ומוסיף כי כוונתו לעליית יהודים מפאס וצפרו בשנים 1921-3. ניסיונה של עלייה זו להשתקע בארץ ישראל הוא, לדעת כהן, " כישלון חרוץ " גם צבי יהודה, הבודק את הארגון הציוני במרוקו עד קום המדינה, קובע כי העלייה מפאס ומצפרו בשנים 1921-23 ….נכשלה.
מפטיר והפטרה פרשת ואתחנן – שבת נחמו
מפטיר והפטרה פרשת ואתחנן בנוסח יהודי מרוקו
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
שאול סירירו. 
המאה ה-17. בקובץ ליקוטים קבליים, שנכתב בצפון אםפריקה במאה ה-18, נמצא : " כתב בספר התפוח לכבו הרב שאול סירירו זצ"ל וזה לשונו : דע בני כי המקובלים ידועים….יע"ש, עד כאן מצאתי כתוב בפירוש ישן, נמצאות סגולות וקמיעות ממנו.
שלום בוזאגלו בן משה בן שלום.
מגדולי הקבלה במזרח, יליד מראכש. בערך בשנת 1745 היגר ללונדון, ונפטר בה בשנת 1780. רבותיו בקבלה היו : רבי אברהם אזולאי, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב גדליה. כן הוא מזכיר את רבי חיים בן עטר הזקן, שנפטר בשנת תפ"א כמי ש " בסוף ימיו למדתי ממנו כמה דברי חכמה. פירושו לזוהר, שדרך אגב, הוא הפירוש המלא לזוהר שראה ראשונה אור הדפוס, " מקדש מלך " אמשטרדם, נוטה מצד אחד לפשט, ומצד שני לקבלת האר"י.
הספר נפוץ מאוד בחוגי המקובלים ונדפס תשע פעמים. א' יערי מוסיף, כי ספר זה הוא " הפירוש על הזוהר הנפוץ ביותר בחוגי החסידים, ואף אלה מבין החסידים שפסלו את דברי " חמדת ימים " לא פסלו בגללו את " מקדש מלך ", המביא את דברי " חמדת ימים " פעמים הרבה.
אף ייזכר כאן, כי במהדורת זאלקוויא, תקנ"ג של " מקדש מלך " באו הסכמות של רבי לוי יצחק מברדישטב ורבי ישכר דב מזלאטשוב. חיבוריו הקבליים האחרים הם : " הדרת מלך ", פירוש לורייאני על מאמרי זוהר עמוקים.
" פני מלך, הוד מלך, כבוד מלך ", פירוש על ה " אידרות " ועל " ספרא דצניעותא " , " כסא מלך " פירוש על " תיקוני הזוהר.
גרשם שלום, באנציקלופדיה עברית, כרך כ"ט : כדוגמא ליחס ההערצה אליו מבן שמנו אביא דווקא מפי אדם שאינו שייך לעולם הקבלה. רבי אברהם בן רבי שלמה מהאג, ערך דיון הלכתי בנושא רפואי, והוא כותב בין היתר : " ועוד אני כותב ראיה זו על הספר, בא החכם מן המערב ה"ה ידידי האח נפשי החכם השלם המקובל האלוף כבוד הרב שלום בוזאגלו נר"ו, בעל המחבר מקדש מלך…והגיד לי שבארצות מערב וכו…..
רבי שלום בוזאגלו כותב בהקדמת למקדש מלך : " ותורה מחזרת על אכסניא שלה ובעיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים מתוך דוחק וחמס…ובראשם הרב הגדול המפורסם חסידא דקדישא המקובל האלדי כבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה.
לרב לי עשיתי ממנו זאת החכמה למדתי, ובספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי. כי לכבוד הרב זלה"ה בשם הרב סתם קראתי. ומתלמידיו הרבניים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי. מהם אשר המה חיים עדנה…ה"ה מעלת החכם השלם המקובל האלוהי כבוד הרב יעקב פינטו…ומהם נוחי נפש…ה"ה מעלת החכם השלם כבוד הרב ישעה כהן.
וארי דבי עילאי דיתיב בתוואי לבאי הנמנה תמיד לכל דבר מצווה, ויחדיו ימתיקו סוד תורה באהבה ואחוה, הוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין כבור הרב יעקב גדליה זלה"ה
מבצע יכין – שמואל שגב
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.
המעצור היחיד לפעולתם של שליחי העלייה, הוא ד"ר אליעזר מתן, רופא משרד הבריאות הממשלתי, שבידו זכות הווטו להעלאת אנשים פסולים מבחינה רפואית. עד מארס 1952 כמעט ולא הייתה סדיקה רפואית מסודרת.
עד היום אין כמעט חקירה וברירה על יסוד סוציאלי או פסיכיאטרי. מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגטו וסמטאותיו, את המלמדים, את הבתים, את החברה במסורתית המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית, אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקנים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל ".
אך בראשית שנת 1953 הגיע משבר העלייה לשיאו ומספר היורדים מן הארץ היה גדול ממספר העולים. היה ברור כי חוקי הסלקציה פוגעים מאוד בעלייה הצפון אפריקאנית. ב-11 במארס 1953, כתב רפאל לזאב חקלאי, שליח מחלקת בעלייה בקזבלנקה, כי לאחר התייעצות עם ד"ר שיבא ועם ד"ר בטיש, שעתיד היה להחליפו בהנהלת משרד הבריאות, נתקבלו כמה החלטות העשויות להקל מחומרת הסלקציה.
בין היתר נקבע כי במארסיי יקום מרכז לריפוי 250 חולי טרכומה. במרכז רפואי זה יאושפזו עולים מערים ומכפרים שבהם לא קיימת אפשרות לריפוי מקומי. אך בקזבלנקה ובערים אחרות, שבהן תנאי האשפוז טובים יותר – יש לרפא את חולי הטרכומה במקום.
זאב חקלאי הגיב על " הקלות , אלה בחמת זעם. במכתב למחלקת העלייה בירושלים, כתב חקלאי כי מצב הביטחון במרוקו החמיר מאוד בשבועות האחרונים. השלטונות הצרפתיים נתונים ללחץ גובר מצד האוכלוסייה הערבית להפסיק את העלייה לישראל, בעטנה כי העולים המרוקנים מתגייסים לצה"ל " ונלחמים נגד הערבים ".
חקלאי הזהיר כי אם לא תינקט פעולה מהירה להגברת העלייה, עלולה מדינת ישראל להחמיץ שעת כושר ולעמוד בפני מצב שבו שערי העלייה יהיו נעולים. כדי להדגיש את חומרת המצב, ביקש חקלאי היתר לבוא לירושלים כדי להסביר לראשי המדינה את המצב לאשורו וכדי לשכנע את הנהלת הסוכנות היהודית להכיר בעלייה ממרוקו כ " עליית מצוקה ".
יצחק רפאל דיווח ל " מוסד לתיאום " על תוכן מכתבו של שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה. בתשובה לשאלת בן גוריון, אמר רפאל כי אכן נשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים בצפון אפריקה. היהודים נראים על ידי המרוקנים כאלמנט פרו צרפתי, ולנוכח החששות מפני שינוי המשטר – קיימת עתה נטייה בקרב המשכילים היהודים להיטמע ולהתבולל באוכלוסייה המקומית.
תמיכתה של הליגה הערבית במאבקה של מרוקו לעצמאות גוברת, ודבר זה מחריף את מצבם של היהודים. מאחר שהעלייה המצומצמת מצפון אפריקה, מדביקה אך בקושי את הריבוי הטבעי של היהודים שם, המליץ רפאל לבטל מיד את חוקי הסלקציה ולהכיר בעלייה מארצות המגרב כ " עליית מצוקה ".
משה שרת חיזק את הערכתו זו של יצחק רפאל. שר החוץ אמר כי אם תוותר צרפת לתנועה הלאומית הערבית – יישחקו היהודים באבני הרחיים. אך יחד עם זאת, הסתייג שרת מן הרעיון לפתור את בעייתם של יהודי צפון אפריקה, בדרך שחוסלו בזמנו גלויות תימן ובבל.
הוא הדגיש כי מצבה הכלכלי של ישראל, הוא עתה חמור בהרבה, מכפי שהיה למחרת קום המדינה. גם אם שר החוץ לא מאר זאת במפורש, אזי מתוך דבריו השתמעה בבירור התנגדות להכיר בעלייה הצפון אפריקאנית כ" עליית מצוקה ".
שני שרי הציונים הכלליים – שר הפנים, ישראל רוקח ושר הבריאות, יוסף סרלין – צידדו אף הם בהמשך העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה. רוקח הציע אפילו להתרכז בעלייתן של 5.000 משפחות בעלות הון של 10 אלפים דולר כל אחת. הוא אמר כי עלייה שכזאת, תשחרר את המדינה מחובת הקליטה.
אולם באוגוסט 1953, אירעו במרוקו שורה של התפתחויות בחייבו את ממשלת ישראל לעקוב מקרוב אחר מצבה של היהדות הצפון אפריקאנית. לנוכח התגברות במאבק לעצמאות, הדיחה צרפת את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף ומינתה תחתיו את סידי מוחמד בן ערפה. גל של מהומת הציף את כל המדינה והקרקע החלה בוערת תחת רגליהם של יהודי מרוקו.
באווירת חירום זו, יצא יצחק רפאל בספטמבר 1953, לסיור של תשעה ימים בריכוזים היהודיים החשובים במרוקו ובהרי האטלס. בלוויית זאב חקלאי, ביקר רפאל תחילה ברבאט, שבה התגוררו כ-16 אלף יהודים.
לאחר שיחה עם הרב שאול אבן דנאן, בן לשושלת רבנים נודעת, הם יצאו למכנאס שזכתה לכינוי " ירושלים של מרוקו ". קהילת מכנאס מנתה אז כ-15 אלף יהודים. בני הנוער דיברו עברית שטפת ואפילו הבנות דיברו עברית ולמדו בתלמוד תורה.
הרב המקומי היה רבי יוסף משאש. רפאל וחקלאי גילו לתדהמתם כי שמות הרחובות בגטו היהודי נשאו שמות עבריים כמו – ירושלים, ציון, תלמוד תורה, מגן דוד וגם את שמותיהם של רבני העיר וגדולי התורה במרוקו.
בעיר זו גדלה בזמנו גם חניתא אטיאס, כיום חניתא קידר, חברת קיבוץ מעגן מיכאל ומי שעסקה בראשית שנות המדינה בארגון עלייה ב' ובקליטת העלייה הצפון אפריקאנית בישראל.
יצחק רפאל יצא אחר כך לביקור בפאס, עירו של רבי יצחק אלפאסי ( הרי"ף ) שבה התגורר גם הרמב"ם. כאן הוא שמח לשמוע מפי השליח הישראלי המקומי, חיים מוייאל, כי הצליח לארגן בפאס כמה גרעינים להתיישבות במושבים דתיים בישראל.
מיד לאחר מן יצא רפאל לביקור במראכש שבה הייתה קהילה של 20 אלף יהודים. מראה הרובע היהודי היה עני ביותר ותנאי הדיור בו – מדכאים. האוויר בתלמוד תורה המיושן היה דחוס ובמקום לא היו תנאים סניטריים מינימליים. לעומת זאת, תלמודי התורה של חסיד חב"ד ו " אוצר התורה " היו נקיים ומסודרים יותר. במראכש נפגש רפאל עם קבוצת " יורדים " מישראל והם ביקשו את עזרתו בהעלאתם מחדש ארצה.
באותה תקופה, ביקר במרוקו גם ד"ר שיבא. לאחר סיור בהרי האטלס, חזר מנכ"ל משרד הבריאות לישראל כשהוא מלא חוויות: " קיימים שם כפרים יהודים שלמים, עם מסורת יהודית המגיעה למאה ה-2 לפני הספירה הנוצרית. אלה הם יהודים בעלי תווי פנים עזים, כמו השליחים ב " סעודה האחרונה ", על פי ציורו של ליאונרדו דה וינצ'י ".
בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ב-28 בספטמבר 1953, מסרו רפאל ושיבא דוחות על מסעותיהם למרוקו. רפאל סיפר כי בהרי האטלס מצויים כ-15 אלף ילדים עד גיל 18, ואם הם לא יועלו ארצה במהירות – " הם ילכו לאיבוד ".
רפאל טען כי הג'וינט מוכן לטפל במקרי הסעד והציע להוציא את המשפחות היהודיות מהכפרים ולרכזן בערים הגדולות. כדי לערוך בדיקות רפואיות יעילות, יש הכרח במכשיר רנטגן נייד. אך השלטונות הצרפתי אוסרים טיפול ביהודים בלבד ותובעים בדיקתה של כלל האוכלוסייה.
רפאל דיווח גם על פגישתו עם היורדים במראכש ומשום השפל בעלייה והגידול בירידה מהארץף הוא הציע לדון מחדש בכללי הסלקציה. אולם כמצופה, ד"ר שיבא התנגד בתוקף לביטול הסלקציה. בישיבת הנהלת הסוכנות, טען מנכ"ל משרד הבריאות : " אני חושב שלמען בניין הארץ וקליטת עולים יהודים, רצוי יותר לעשות סלקציה וזכותנו לעשותה, עד שנהיה מסוגלים לספק לעולים מזון ותנאי מגורים מתקבלים על הדעת.
הג'וינט ניגש לטיפול רציני בחולי הגרענת ולריפוי מחול עור ומחלות מעיים של ילדים. כך שבעוד שנתיים שלוש שנים יהיה לנו מאגר גדול של צעירים יהודים מצפון אפריקה, שיהיו כשרים לעלייה ".
וכך, למרות החרפת המצב הפנימי במרוקו, נמשכה הסלקציה כרגיל. ניכר היה כי דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על מרבית המתדיינים בנושא זה, ומשקל עמדתו היה שקול כנגד כל נימוק שהועלה לטובת ההכרה ביהדות צפון אפריקה כ " עליית מצוקה ".
אף על פי כן, החרפת המאבק לעצמאות מרוקו, כפתה על ממשלת ישראל לקיים מגעים רצופים עם ממשלת צרפת, כדי להבטיח שערביי מרוקו לא יפגעו לרעה ביהודים. היה ברור כי מעתה המאבק להצלתם של יהודי מרוקו, יהיה קשור וצמוד למלחמת העצמאות המרוקנית וכי מאבק זה, אינו יכול להתנהל במנותק ממשלת צרפת
סוף הפרק " בשבי הסלקציה "
מארץ מבוא השמש – הירשברג-ביקור אצל בוּ-מַדְיַן.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
ביקור אצל בוּ-מַדְיַן.
ראיתי חובה כפולה ומשולשת לראות את קברו של בו-מדין, הקדוש המוסלמי המפורסם, הטמון באחד הכפרים בעיבורה של העיר. הקדש משלו נמצא ליד הכותל המערבי והרבה צרות נגרמו לנו עקב ואקף מוגרבי זה. כאדם הקרוב לענייני מוסלמים בישראל, מחוייב הייתי לספק את סקרנותי המקצועית רשמית.
וגם ראיתי את המקום הנחמד מדי פעם מרחוק ולא יכולתי להתאפק, שלא לערוך טיול ברגל, בדרך טובה, המוליכה לאורת בית הקברות המוסלמי הענקי ושורה של קברי קדושים בודדים השוכנים תחת כיפת זיכרון, שהוקמו לפני מאות שנים. איש לא זעם עלי במילה בלתי אדיבה ואף לא הסתכל בי בעין צהובה.
להיפך, כל העוברים , לרבות הנשים בירכוני ראשונים לשלום, וברצון רב השיבו על שאלותי. גם הסיור בכפר עצמו, שבו שורה של בניינים, מסגדים, מדרשות, מתקופת הזוהר של שושלת בני מרין ( המאה הי"ד לספירה ) כולם בסגנון הספרדי הטהור, משאיר רושם בלתי נשכח.
חזרתי לעולמה היהודי הקטן של תלמסאן. ברובע התכונן לקבלת שבת, שמאחרים בה בגלילות אלה. הייתה עדיין שהות לשיחה, חציה קודש, חציה חולין, שנושאה חנוכת בית הכנסת החדש של ה " חברה ", כלומר של חברה קדישא, שהוקם עתה בקומה שנייה של בניין תלמוד תורה על שם הרב.
היא נועדה למחרת השבת לשעות אחר הצהרים, ומאחר שהתכוונתי לצאת לדרך ביום ראשון בבוקר, הזמינני ראש הקהילה והגבאים לסייר בבית מיד, עוד לפני התפילה. עדיין עוסקים היו בו בעלי המלאכה, בחינת מכה בפטיש. גם כאן אולם מרווח, מרוהט ומצוייד יפה, שיוכל להכיל כמאתיים איש, והבטיחוני שהוא יהיה מלא בשבת ובחג.
בית הכנסת הגדול, בניין חדש ומרווח, הנקרא על שמו של הרב, היה מלא מפה אל פה. לפי המסורת הוקם במקום בו עמד לפני בית הכנסת, שבו התפלל הרב. גם למחרת בבוקר התכנס קהל רב לתפילה. שמתי לב לבני הוער בגיל בר מצווה בקירוב, מתפללים כאילו במשמרות.
כת נכנסת וכת יוצאת. הוסבר לי, שאלה הם תלמידי בתי הסר התיכוניים, המנצלים את ההפסקה הגדולה ואת השעות המוקדשות להוראות מקצועות שאינם חובה, כדי לקפוץ לבית הכנסת. המתפללים עצמם היו מחוגי המעמד הבינוני, סוחרים בעלי מלאכה. לפנות מנחה התכנס קהל רב למדי ללימוד, כלומר שיעור בזוהר.
בין ההמון.
שביתתי במקום איפשרה לי להתהלך בו להנאתי לאורכו ולרוחבו, ולהכיר את כל מבואיו ומוצאיו. הקפתי את חומת העיר מבחוץ, נדחקתי בין הקהל שהצטופף לפני השערים של הרחבות, והקשבתי שעה ארוכה לסיפוריהם של " קצאץ, כלומר מספרי סיפורים מקצועיים, שתוכנם אגדות מחיי מוחמד הנביא וקדושי עליון.
האנשים עומדים בעיגול ובפנים יושבים שניים – שלושה , כלי זמר, המלווים את סיפורו של הקצאץ, בתוף ובחליל. הלה, עתים זקן ועתים צעיר, לבוש בגדי דרוויש, מסתובב בעיגול ומדבר כאילו אחוז תדהמה. כל פעם שהו מזכיר את שם אללה מרכינים המאזינים את ראשיהם, מרימים את כפות ידיהם אל אזניהם ומברכים את השם.
בסיום כל סיפור סובב הדרשן עם קערה ואוסף נדבות. הנלבבים והנרגשים מקדימים וזורקים את מעותיהם עוד במשך הדרשה לעבר המנגנים המאספים אותן בזריזות לתוך הקופה.
מרובים בעיר נושאי ג'לביות מרוקניות, גברים ונשים, במיוחד בשכונה שמחוץ לחומה. מאנשי המקום הם, שקיבלו את האופנה הלאומית החדשה. בניגוד לאוראן לא ראיתי כאן אף יהודי מרוקני אחד במלבושו המסורתי. תלתסאן אינה מקום קליטה בשבילם. היהודים המקומיים הסירו מזמן את מלבושם המזרחי ואינם נבדלים מהצרפתים.
רק בבית הכנסת מצאתי שניים – שלושה קשישים חובשים " פאס " אדום עם ציצים ארוכים, ולובשים מכנסיים רחבם, אבל זה מלבוש צורכי. התבוננתי בשווקים המרובים מלאכת האורגים, המייצרים על נולי יד " חאיכים " – סדיני צמר או משי המשמשים כמעטה או כמעיל עליון, בעיקר לנשים – מרבדים, שמיכות, ציפויים לכרים קטנים וגדולים, הצבעים והדגמים יפים, אבל המלאכה גסה יותר מזו של אורגי תוניסיה והמחירים גבוהים בהרבה.
שאלתי למוצרים עדינים והאומנים הודו, כי דברים אלו מייצרים רק לפי הזמנה מיוחדת. ראיתי גם את הצובעים בעבודתם. לא ראיתי יהודי ברובע הערבים. כנראה אין אלה זקוקים לבעלי מלאכה יהודים, חוץ מסנדלרים ומטליאי טלאים, ויש הפרדה ברורה מבחינה זו
סיכמתי את רשמי עשרת הימים ששהיתי באלג'יריה. התמונה רוויה צללים כבדים. היהדות כאן הולכת ומאבדת את דמותה, נטחנת בריחיים ומטשטשת בתנאים המיוחדים. הנוער יוצא מבית הוריו ערום ממסורת, ללא צנת מגן לנשמתו, ללא לשון מיוחדת, ללא תרבות, ללא ארגון חברתי מגובש.
אבל הרהרתי בלבי, ובכל זאת באלג'יר עומדים לבנות בית מדרש לרבנים, באוראן השתתפתי בהכנסת ספר תורה חדש שנכתב בירושלים, בתלמסאן המתרוקנת הקימו בית כנסת חדש. אכן לא אלמן ישראל.
סוף הפרק אלג'יריה " ממזרח שמש עד מבואו " ח.ז. הירשברג
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
ממש כמו האחים המוסלמים, גם נאצר הכחיש את השואה. בריאיון שפורסם ב׳דויטשה נציונל־צייטונג׳ ב־1 במאי 1964 הדגיש נאצר כי ״במשך מלחמת העולם השנייה היו רגשי האהדה שלנו עם הגרמנים. […] השקר בדבר שישה מיליוני יהודים שנרצחו – איש לא מקבל זאת ברצינות״. אין ספק: האנטי־אימפריאליזם של נאצר ויחסיו עם ברית המועצות, מחד גיסא, והאנטישמיות והכחשת השואה שלו, מאידך גיסא, הוכחו כהולמים אלו את אלו כל הדרך ל״.1967
רק בשנת 1967 שב עברו של נאצר באחים המוסלמים להשפיע על מדיניותו. מסקנותיו של נאצר ממפלת צבאו במלחמה עלו בקנה אחד עם שנאתו ליהודים ועם חיבתו לתאוריות הקשר.
מסקנה ראשונה: הערבים לא הובסו בידי הכוחות המזוינים של ישראל, אלא, לאמתו של דבר, היו קורבנותיהן של מעצמות גדולות. ״מהרגע הראשון היה ברור שמאחורי האויב פעלו כוחות אחרים. […]היינו קורבנותיה של תחבולה מדינית, תרמית פוליטית שלא העלינו על דעתנו שמעצמה גדולה תהיה מעורבת בה״, הצהיר כבר ביומה הרביעי של המלחמה.
מסקנה שנייה: קדימה, למלחמה הבאה! בקיץ 1967 הציעה ממשלת ישראל לסגת מהשטחים שכבשה בתמורה לחוזה שלום. ביום 1 בספטמבר, בפסגת מנהיגי מדינות ערב בח׳רטום, נענתה ההצעה בשלושה לאווים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לשיחות עם ישראל. במקום אלו הואצו ההכנות למלחמה חדשה. ביום 23 ביולי 1968 הצהיר נאצר: ״החיים יהיו נטולי ערך ונטולי משמעות כל עוד האדמות הערביות לא תשוחררנה עד הסנטימטר האחרון […] המערכה נגד האויב קודמת לכל דבר אחר״.
מסקנה שלישית: אלוהים העניש את הערבים בתבוסה מפני שהם סטו מדרך הישר. כדברי נאצר ב־23 ביולי 1967: ״אולי ביקש אללה אדיר הכוח ללמדנו לקח […] לטהר את נפשותינו מהפגמים שקלקלו אותנו ומהחסרונות שעלינו לתקן אם מבקשים אנו לבנות את החברה החדשה שלנו״. נאצר עצמו הוא האיש שלאחר מלחמת יוני שב במפתיע לרטוריקה איסלאמית, והניע את גלגלי המפנה הדתי שנמשך עד עצם ימינו אלה.
וכך, בשלטונו של נאצר הואבסו קצינים מצרים בחומר לימודי על משמעות הג׳יהאד ועל מלחמותיו של מוחמר. תחת שלטונו של נאצר נצטוו כלי התקשורת הנשלטים בידי המדינה להעניק לאיסלאם זמן אוויר נרחב, והוקמו תחנות רדיו המשדרות פרקי קוראן מבוקר ועד ערב. באפריל 1968 זכו מאות אסירים מן האחים המוסלמים לחנינה, ולראשונה בתולדות מצרים הופרדו תלמידים מוסלמים ונוצרים בבתי הספר. מאז ומתמיד הגיב נאצר כזיקית לשינויים בסביבתו הפוליטית. אולם צבעיה העיקריים של זיקית זו – פשיזם, אנטי־אימפריאליזם ואיסלאמיזם – היו מצויים כבר במצעם של האחים המוסלמים.
מה שהחוקר בסאם טיבי מכנה ״המעבר ההיסטורי אל האיסלאמיזם הג׳יהאדי״ יכול אפוא להיתלות בשני גורמים. ראשית, ההשפלה שחוו צבאות ערב בתבוסתם, ושנית, פרשנותו של נאצר למשבר זה, שהשיבה אותו אל שורשיו האיסלאמיים ואל הנתיב שסללו אל־חוסייני ואל־בנא. נאצר מת מוות טבעי בשנת 1970 לאחר שלקה בלבו. לעומת זאת, יורשו, אנואר א־סאדאת, נרצח בידי איסלאמיסטים בשנת 1981. במהלך 11 שנות שלטונו פקד את המדינה שינוי נוסף.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.
המשך , הסלקציה " חיים מלכא.
הצעתו של משה קול קובעת אפוא באילו ארצות יש לבצע את הסלקציה *- מרוקו, תוניסיה ופרס – משום הפוטנציאל הגדול לעלייה המונית – כחצי מיליון -, הנימוקים להצעתו של קול אינם קשיי קליטה בארץ, אלא " אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תיהפך לארץ של לבנט ".
משה קול לא היה צריך ללחוץ על חברי הנהלת הסוכנות היהודית, שכן רוב חברי ההנהלה חשבו כמוהו. ביולי 1950, לאחר שהתברר בשנה זו שיש איזון בין עולים יוצאי אירופה ואמריקה לבין עולים יוצאי אסיה ואפריקה, כינס בן גוריון את " המוסד לתיאום " לדיון בתכנון העלייה לשנים 1951 – 1953, והטיל הגבלות על עליית יהודי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט.
באותו דיון אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר :
יש לדבר על גודל העלייה ואיכותה, עד עכשיו אין בעניין זה פוליטיקה ברורה לא מצד הממשלה ולא מצד הסוכנות היהודית, והשאלה היא : אם בארצות ידועות בקרב משפחה זו או אחרת נמצא חולה אחד, אם אפשר וצריך לעכב את כל המשפחה לעלות לארץ או לא ? בזה צריכה להיות פוליטיקה ידועה.
מובן שב " ארצות ידועות " התכוון יו"ר הנהלת הסוכנות לארצות צפון אפריקה, שכן הן היו מקור היחיד לעלייה המונית. בן גוריון פירט את " הפוליטיקה הידועה בארצות ידועות ", והוציא את מדינות צפון אפריקה מהתכנון התלת שנתי של חיסול גלויות וכך אמר :
יש לתכנן תוכנית לשלוש שנים. אם כן, תוכנית עלייה לארצות אלו בלבד ' – מזרח אירופה וארצות ערב – ארצות ערב – מצרים, סוריה ולבנון. מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה נקראו " ארצות צפון אפריקה ". ומארצות שאין בהן חיסול גמור של הגלות – לא לקבל זקנים וחולים בלבד, אבל אם כן חיסול – גם הם – ואפילו פושעים. וממקורו – לא חולים ולא זקנים.
הנה כי כן הכתיב ראש ממשלת ישראל מדיניות סלקטיבית לעלייה ; ראשית, לגבי שלוש השנים – 1951 – 1953, הוציא את מדינות צפון אפריקה, שהן המקור העיקרי לעלייה, מכלל תכנון של חיסול גלויות ; לעומת זאת הורה לתכנן את חיסול הגלויות במדינות מזרח אירופה, שבהן מצב היהודים לא היה בסכנה, ואף ציריות ישראליות קיימות שם.
שנית, ממזרח אירופה יש לקבל גם זקנים, גם חולים ואפילו פושעים – אך " ממרוקו – לא חולים, לא זקנים ,. כלומר : גם אם תהיה עלייה ממרוקו, יש להשאיר את החולים והזקנים לגורלם תחת שלטון ערבי.
באוקטובר 1950, בישיבת " המוסד לתיאום ", אמר ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, גיורא יוספטל ; , בין הספרדים החלק הנחשל והמפגר הוא זה שבא מצפון אפריקה ".
על פי החלטת " המוסד לתיאום " מיולי 1950 הכין אפוא ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, תוכנית עלייה לשלוש שנים 1951 – 1953 ; עליית 608.000 עולים מ-58 ארצות. רפאל, שהתנגד לסלקציה, כלל בתוכנית זו עליית 100.000 עולים ממרוקו ו – 60.000 מתוניסיה.
באוקטובר 1950 אמר יצחק רפאל במסיבת עיתונאים ; " אנו ניגשים לביצוע התוכנית להעלאת 608 אלף יהודים בשלוש השנים הקרובות מ-58 ארצות ". תוכנית זו לא יצא לפועל, ולימים אמר רפאל, שהתוכנית לא מומשה משום " המצב בארץ ויחס מודות המדינה לעלייה ".
בדיון של מליאת הסוכנות היהודית באוגוסט 1951 על מדיניות העלייה גילה חבר הנהלת הסוכנות, אליהו דובקין,, את " בעיית הבעיות של הציונות ". וכך אמר : אינני יודע לשם מה אנחנו צריכים לכבוש את הנגב, האם זה עניין של תימנים ומרוקאים ולא עניין של הילדים שלנו, של האשכנזים, של יהודי העולם המערבי ? זוהי בעיית הבעיות של הציונות ".
במהלך שנת 1951 ותחילת 1952 חלו שינויים פרסונאליים בממשלה ובהנהלת הסוכנות, והיית להם משמעות והשפעה על מדיניות העלייה והקליטה. יוסף בורג מונה לשר העלייה והבריאות במקומו של משה שפירא ; ד"ר חיים שיבא, הגדול שבמתנגדים לעלייה מצפון אפריקה, מונה לתפקיד המנהל הכללי של משרב הבריאות.
ולוי אשכול התמנה לשר האוצר במקומו של אליעזר קפלן החולה – אף שהמשיך להחזיק בתפקידו בהנהלת הסוכנות כראש מחלקת ההתיישבות. את תפקיד הגזברות בסוכנות העביר לגיורא יוספטל, שהיה ראש מחלקת הקליטה.
תקנות הסלקציה – דיונים בהנהלת הסוכנות.
על מנת להבין טוב יותר כיצד נולדו תקנות הסלקציה הדרקוניות, וכיצד כוונו ליהדות צפון אפריקה, עלינו לעקוב אחר דיוני הנהלת הסוכנות במועדים, 4, 5, 11 ו-18 בנובמבר.
ב-4 בנובמבר 1951 דנה הנהלת הסוכנות היהודית בתוכנית העלייה לשנת 1952. בדיון זה הציע רפאל עליית 120.000 יהודים לשנת 1952, ומתוכם 28.000 מצפון אפריקה לפי החלוקה הבאה : ממרוקו – 18.000 ; מתוניסיה – 8000 ; ומאלג'יריה – 2.000 נפש.
עוד הוסיף רפאל, כי הפוטנציאל הגדול לעלייה הוא כרגע מצפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו ותוניסיה, שם חיים 400.000 והודים – אלא שהוחלט לא להעלות משם חולים וזקנים, כי " איננו רוצים להעלות משם יותר, ולהמיט אסון על הארץ.
עוד הוסיף, שכיום רשומים בקזבלנקה לעלייה 35.000 יהודים, ומהם כבר קיבלו 15.000 אשרות עלייה. כן, הציע, שמתוך 28.000 היהודים, המתוכננים לעלות ארצה בשנת 1952, יעלו קהילות קטנות בנות 40 – 50 משפחות לקהילה, החיות בכפרים בדרום מרוקו ובדרום תוניסיה.
כך יחוסלו הקהילות, אך החולים והמקרים הסוציאליים, שלט נתמכים על ידי המשפחה, לא יעלו ארצה אלא יועברו לערים הגדולות, ויטופלו שם על ידי הקהילה.
ועוד ממקורות תכנון העלייה לשנת 1952: מרומניה – 35.000 ; מפולין – 2.00 ; מצ'כוסלובקיה – 1.500 ; מבולגריה – 1.700 ; מיוגוסלביה – 1.200 ; ממדינות מערב אירופה – 7.800 ; מטורקיה – 2.000 ; מפרס – 14.000 ; מסוריה ומלבנון – 2.000.
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
כל הזכויות שמורות למר יעקב וימן
העבודה מוגשת על ידי :
יעקב וימן
יש לציין שהדפים המצולמים של העבודה
נמסרו לי על ידי מר יעקב וַיְמַן אשר נתן לי את הסכמתו המלאה
לפרסם את החומר במלואו ככתבו וכלשונו באתר " מורשת מרוקו "
למען הדורות הבאים וסקרנותם של קהל המתעניינים בנושא זה.
כל הזכויות שמורות למר יעקב וימן
1 – מבוא
באחד מימי חמישי בשנת תר"פ – 1920 -, בעיר צפרו אשר במרוקו, הגיע יצחק צבע למשרדו של אביו מרדכי אשר החיה אחד מ עשירי העיר וכינויו היה " הנגיד מרדכי ". הוא בא כדי לבקש הלוואה בס"ך 60 דורו לשם קניית שטיח לביתו. מרדכי סירב להלוות את הכסף לבנו ואמר לו כי בשעה שהוא מחסל את רכשו, רוכש בנו ריהוט חדש לביתו.
יצחק, שלא ידע על חיסול רכושו של אביו, נעלב מדברים אלו. ביום השישי לא הגיע לבית הכנסת לתפילת ערבית וביום השבת עזב את בית הכנסת עוד לפני סיום התפילה. באותה השבת הלך יצחק עם רעייתו, סוליקה, לסעוד צהרים אצל אמה – שרה אבוטבול – וזאת בניגוד למנהגו לסעוד מדי שבת אצל הוריו מרדכי ומזלטוב צבע.
שרה הבינה כי מדובר בסכסוך בין האב לבנו, לקחה עמה את יצחק וסוליקה ויחד יצאו לביתו של האב. שאל מרדכי את בנו : האם לא באת לתפילת ערבית ועזבת לפני סיום תפילת המוסף כדי שלא תצטרך לנשק את ידי "
יצחק אישר כי נעלב מדברי אביו ואז הסביר לו מרדכי כי הוא כבר בן 60 שנה והחליט לעלות לארץ ישראל לסיים בה את חייו ולשם כך החל בחיסול רכושו.
להערכתו יסתכמו הפסדיו מחיסול הרכוש בסכום של 100-200 אלף פרנק והוא מוכן לשאת בהפסד זה. יצחק שאל את אביו אם יש בכוונתו לעלות לבד לארץ ישראל או לקחת אתו בני משפחה. ואז החלו לבדוק מי יהיו מוכנים לעלות לארץ ישראל עם מרדכי תבע.
התברר כי רק בני המשפחה הקרובה, ועוד משפחות רבות אחרות מן העיר צפרו, יעלו לארץ בעקבותיו של " הנגיד מרדכי " ….עד כאן דבר המחבר מר יעקב וימן……
חיפשתי ומצאתי מידע מספריו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל, רבה האחרון של צפרו וכותב את היסטוריית העיר וכך הוא מספר בספרו " קהלת צרפו " כרך ג' בעמוד 189 :
בשנת תרפ"א – 1921 נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורישיון.אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק מפעל קדוש.זו הייתה ההופעה הראשונה של נציג התנועה הציונית בצפרו. הכמיהה לעלות לארץ ישראל חזקה ההייתה תמיד בק"ק צפרו. רק ששעת הכושר לא ניתנה להם.
בשנת תרפ"א – 1921 נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורישיון.אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק למי שבידו סך אלף צ'ורו במזומן. האמיד מבין הקבוצה היה הנגיד לשעבר מרדכי צבח. הלה הלווה מכספו לרבים מהם את הסכום הדרוש כדי לקבל את הרישיון. אותם שלא הצליחו לגייס את הסכום חזרו לצפרו בפחי נפש.
זו תעודה מתוך ספר " קהלת צפרו " חלק א' בזכות תרומות ועזרה לשד"ר של הקרן הקיימת לישראל
תעודה מספר 153.
בית דין תכב"ץ של עיר פאס ואגפיה
אל שלומי בני ישראל, הוועד הנבחר הרוחני של קהילת קודש צפרו יע"א, ועל צבא כתר תורה המה הרבנים המופלגים, אתה ה' תשמרם אמן כן יהי רצון.
רבנים וידידים.
ארץ הקדושה המתנערת משממותיה וקמה לתחיה, קרני הישועה המאירות על שמיה, שנו פני הארץ, אדמות ציה, שממון עולם, מקומות חול וכליון, נהפכו לשדות פוריים ולישובים, דבר בניין הארץ הולך ונעשה לנחלת עם ישראל כולו.
נא אחים חזקו והתחזקו בקיום המצווה הגדולה הזאת של יישוב הארץ, ועזרו שכם אחד לבניינה, ולהגדיל את קרן העם הקרן הקיימת לעולם, והא לכם זרע קודש שליח מצווה איש יקר קב תבונות חכם לבב מר יהושע הכהן שליחא דקרן קיימת לישראל, אשר האיר וזרח אל עבר פנינו פה במחוז הקודש ובידו כתבי רשיונות מהאדון ראש הממשלה הנציב העליון ישצ"ו ומהאדון הנכבד נשיא ישראל מר יחייא אזאגורי הי"ו.
ואנשי קודש קהילתנו הרוממה קבלוהו בשמחה והתנדבו כיד ה' הטובה עליהם לטובת הקרן קיימת, ישלם להם ה' כפועלם, ואתם מקהלה נכבדה חזקו ואמצו והרימו את תרומת ידכם כיד ה', ישלם להם ה' כפועלם, ואתם מקהילה נכבדה חזקו ואמצו והרימו תרומת ידכם כיד ה' ישלם להם ה' כפועלם.
ואתם מקהלה נכבדה חזקו ואמצו והרימו את תרומת ידכם כיד ה' הטובה עליכם למען ציון וירושלים ובשכר זאת נזכה לראות בשוב ה' את שיבת ציון ברחמים ונדחי ישראל יקבץ ובא לציון גואל אמן כן יהי רצון, הכ"ד החו"פ רועה צאן קדשים קהלת קודש פאס יע"א בעיר ואם בישראל לחודש אייר הוא זה דהאי שתא ופועל ידו תרצה ליצירה וקיים
מתתיהו סירירו י"ץ – אהרן בוטבול הי"ו – משה אבן דנאן ס"ט
סוף תעודה מספר 153
עד כאן התוספות שלי – אלי פילו
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.
מרד טראיאנוס. 
רקע היסטורי
ירושלים והפזורה
ימי הבית השני התאפיינו בכך שבעוד שישראל יושבים על אדמתם, ומקיימים בירושלים את המרכז הרוחני והמדיני, התקיימו במקביל, במקומות אחרים, מרכזים יהודיים שהיו דומים בחשיבותם למרכז בירושלים, וקיימו קשרי גומלין ביניהם. רק בתקופה קצרה במהלך ימי הבית השני, היא תקופת בית חשמונאי זכו היהודים בארץ ישראל לעצמאות מדינית. וזאת גם לא לאורך כל התקופה החשמונאית, אלא מימי יוחנן הורקנוס (מ-129 לפנה"ס) ועד לכיבוש יהודה על ידי פומפיוס (63 לפנה"ס).
ביתר הזמן היו כפופים לאימפריות האזוריות – האימפריה הפרסית, אלכסנדר מוקדון ויורשיו מבית תלמי ומבית סלאוקוס, ולאחריהם האימפריה הרומית. באותה מידה היו היהודים שבתפוצות כפופים לשלטון אותן מעצמות ממש, ויהודי הארץ יכלו לראות עצמם כקהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות.
הקהילה היהודית באלכסנדריה אף הקימה לעצמה בית כנסת שבתפארתו לא היה פחות מבית המקדש שבירושלים. יהודי האי יב (אלפנטינה) אף הקימו בית מקדש משלהם (אם כי זה חרב בערך בשנת 410 לפנה"ס). הקהילה היהודית באלכסנדריה הוציאה מתוכה יצירות כתרגום השבעים וכתבי פילון האלכסנדרוני, החשובות ומשפיעות עד ימינו.
יהדות אל מול הלניזם
התרבות השלטת באותה התקופה, התרבות ההלניסטית, התיימרה להיות תרבות עולמית, אליה יכול כל אדם להשתייך בכל מקום, ואשר השייכות אליה מבוססת על נטיית לב, על חינוך, על מסגרת פוליטית היכולה להתהוות בכל מקום, ולא על שייכות אתנית או גאוגרפית. בדומה לכך, עברה היהדות, בימי הבית השני, את אותה מטאמורפוזה ממסגרת אתנית התלויה במיקום גאוגרפי לשם הגדרתה העצמית, כפי שהייתה היהדות לפני חורבן הבית הראשון, לעדה כלל עולמית, המבוססת על סממנים דתיים-פולחניים-תרבותיים.
בערי המזרח הקדום שכנו ההלניסטים בצוותא עם היהודים, וכל אחת ממסגרות תרבותיות אלו התקיימה במקביל. על לבבותיהם של האנשים התחרו מספר השקפות עולם נפרדות, שפרצו את המסגרות הישנות של התרבות הרומית העתיקה. אל מול ההלניזם עמדה היהדות, ואל מולן תורות מיסטיות מזרחיות ואחרות.
המאבק בין ההלניסטים והיהודים היה חריף במיוחד בממלכת יהודה. הן מרד החשמונאים והן המרד הגדול כללו אלמנט של מאבק בין-תרבותי בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית. לעתים נשא מאבק זה אופי אתני, אך לעתים היה לו אופי תרבותי, כמלחמתו של מתתיהו הכהן במתיוונים.
מחוץ לממלכת יהודה נמשך המאבק בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית, ובין האוכלוסייה ההלניסטית והאוכלוסייה היהודית, באותה חריפות כשם שנמשך ביהודה. דברי ימי יהודי אלכסנדריה ואנטיוכיה רצופים במאבקים בין האוכלוסיות.
במיוחד ידועה מרידת יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה, בשנת 38 לספירה, שבאה על רקע מאבק היהודים לקבלת זכויות שוות לאלו של ההלניסטים. מרידה זו הייתה מעין הקדמה לאירועי המרד הגדול. במהלך המרד הגדול עצמו, גלשו האירועים מממלכת יהודה לתחומי אלכסנדריה, והנציב מטעם רומא, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר הפעיל את צבאו נגד היהודים, וטבח בהם חמישים אלף איש.
לאחר המרד הגדול חשו רבים בקרב האוכלוסייה הלא יהודית בערים המעורבות כי ניתן "להיפטר" מן היהודים. ביטוי לתחושה זו נתנו אנשי אנטיוכיה אשר ביקשו מטיטוס שישלול את זכויות היהודים ויגרשם מן העיר אולם בקשתם נידחתה. ההתנכלות של התושבים ליהודי הערים ודאי הייתה תופעה נפוצה באותם הימים. הרקע לאלימות ההדדית היה, אם כן, מוכן, וההתפרצות חיכתה לשעת-כושר היסטורית.
כיסופי הגאולה
בקרב קהילות התפוצות, כמו גם בקרב יהודי ממלכת יהודה, היו נפוצים כיסופי הגאולה. מצבם של יהודי התפוצות לא היה טוב בהרבה ממצבם של יהודי ארץ ישראל לאחר המרד הגדול. "המס היהודי" אשר הוטל לאחר המרד, נגבה אף מהם, וזאת תוך שימוש באמצעים חמורים, ובחוזק יד. הפליטים היהודים שהגיעו מממלכת יהודה אל הערים בתפוצה, אף הם הביאו עמם את סיפורי המרד, ויחד איתם את רוח הקנאות הדתית שהניעה את המרד.
הגדילו כנראה יותר מכל פליטי המרד הגדול ברומאים, ומדובר בעיקר בקבוצות קנאיות, סיקריות כך דומה, שנמלטו מידם של הרומאים, מידם הצבאית כמו גם מהמשפטית-ענישתית, ועשו דרכם למצרים ולקיריני. גורמים קנאיים, קיצוניים וטעוני משיחיות כגון אלה, כפי שעקב אחריהם יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", בקשו להפיח שוב את אש המרד ברומאים מחוץ ליהודה, כאמור במצרים ובקיריני.
הללו יכלו לנצל את המתיחות ששררה בין יהודים למקומיים בערים מרכזיות כגון אלכסנדריה שבמצרים, בעיקר על בסיס פוליטי-משפטי (שאלת מעמדם האזרחי של היהודים בערי הפוליס) ולערות לתוך ורידיהם מטענים אידאולוגיים-משיחיים, כאלה שהיו רחוקים מהם מרחק רב, אך בנסיבות העניין, עשויים היו דווקא לשרת מטרות אחרות.