מורשת יהדות מרוקו

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

בית הכנסת בן עטר.

בית הכנסת, קדום של הנגיד, הרב שם טוב בן עטר, במלאח הקדמון וקרוב לודאי שרבי חיים בן עטר הקדמון(א) התפלל בו וכן נכדו אוהחה״ק. שם גם נקבע בית מדרשו של רבי חיים בן עטר הקדמון ושל נכדו אוהחה״ק.

בית הכנסת בן צפאת

נקרא גם בשם סלאת אולאד צאפת [ביהכנ״ס של בני משפחת בן צאפת].

ביכנ״ס קדום ע״ש הצדיק רבי דוד הלוי בן צאפת הראשון. (א) ביהכנ״ס היה ברחוב הראשי.

בית הכנסת בן צור

בית הכנסת שהיה כנראה במלאח הקדמון וקרוב לוודאי שהתפללו בו רבני משפחת בן צור עליהם סיפרנו, כרבי שלום ורבי משה בן צור (ב) ממשפחת היעב״ץ.

בית הכנסת טולידאנו

בית הכנסת ע״ש רבי חיים טולידאנו(ב) ברחוב אמזלג. שם התפלל רבי מסעוד אלנקאוה מור זקני ושם היה החזן והרב, סבי רבי עמרם אלנקאווה.

חבורת תלמידי חכמים התאספה בביכנ״ס זה, מידי יום ביומו ולמדה גמרא. אחת לשלוש שנים היו עושים סעודה רבתי לסיום לימוד התלמוד. שם היה כולל בראשות רבי מסעוד אוחיון לתלמידי חכמים סוחרים בהשתתפות סבי רבי עמרם אלנקאוה ורבי דוד בן צאפת הלוי האחרון [מורו של מו״ר אבי]. ביהכנ״ס הזה נחשב לביהכנ״ס של משפחת אלנקאוה, הענף של רבי מסעוד.

בבית הכנסת  הזה התפללו תפילת שחרית בעת הנץ החמה והוא נחשב לביכנ״ס של חסידי סאלי. שם גם למד ולימד רבי מרדכי אלנקאוה.

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי. 

ביהכנ״ס לוסקי

ביכנ״ס מפואר שנבנה ע״י סוחר עשיר תושב העיר סאלי ־ מר לוסקי – ברחוב לוסקי.

יא. ביהכנ״ס נהורי

סלאת נהורי, על שמו של רבי יהודה אנהורי. כן נקרא ביכנ״ס זה ״ספראוי״ אולי משום שהתפללו בו יהודים מהעיר סאפרו, אבה״ד רבי אפרים אלנקאוה האחרון התפלל שם עם בני משפחתו. הם קשורים למשפחת נהורי מסטרא דנוקבא [מצד האם].

כן התפלל שם רבי אברהם אלנקאוה אחיו של רבי אפרים שהוזכר כאן והוא מורו של מו״ר אבי זצ״ל. ביהכנ״ס היה ברחוב הראשי.

ע. ביהכנ"ס רשב׳יי

בבית רבי עמרם בן דיוואן. בביכנ״ס זה התפללו רק במוצאי שבת. כל ליל שישי למדו שם את הזוהר הקדוש. במוצאי שבת התכנסה כל הקהילה שם, רובם עמדו ברחבה והתפללו ערבית של מוצאי שבת וערכו הבדלה בשמחה גדולה בהנהגת רבי אברהם מויאל.

 ישיבת רבי רפאל

כפי שצוין כבר פעלה ישיבת רבי רפאל בביהכנ״ס אלנקאוה אחריו המשיך בה בנו רבי מיכאל והוא חילק אותה לשתי ישיבות, למתחילים ולמתקדמים.

כ. כולל טולידאנו

כולל בראשות רבי מסעוד אוחיון בביהכנ״ס טולידאנו לתלמידי חכמים סוחרים.

ג. ישיכת בן עטר

ישיבת רבי חיים בן עטר הקדמון ישיבה שהיתה במלאח הקדמון, בה המשיך ללמד אור החיים הקדוש. ישיבה זו היתה בבית הכנסת בן עטר של הנגיד.

ד. בית רבי עמרס בן דיוואן

כבר צוין שבחדר אחד בבית זה, היה ביהכנ״ס רשב״י. בית רבי עמרם בן דיוואן הצדיק, השד״ר מחברון שנלב״ע ונקבר בעיר ווזאן, שימש כבית להדלקת נרות לזכר הצדיק, מקום בו אנשים ביקשו בקשות שזכות הצדיק תעמוד להם. מפאת רבוי המבקרים במקום, המקום התפרסם מאד ובכל יום בבוקר ובערב היו מלמדים המוסרים שעורי תורה למבקרים. היו חולים שישנו בבית זה שבעה ימים ומדליקים נרות, כדי שזכות הצדיק תעמוד להם.

בית הכנסת מצוי בסמוך לשער אלמללאח ברחבת סימטת אלבז ( בין המללאח הישן לחדש )……

הערת המחבר : יש אומרים שרבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל גר שם תקופת מה או שאולי התארח בהיותו שד״ר בדירה זו והרושם שהותיר היה כביר והדבר מסתבר וקרוב לאמת.

בתמונה: הגאונים חברי בית דינו של רבנו: מימין הרב משה מלכה, רבנו, הרב חיים רפאל שושנה, הרב יצחק חזן, הרב רחמים בן עמרא.

ולכשנתבונן במזמור שכתבו וחרזו חברי בית דינו לרבנו כאשר הוציא את ספרו ״מזרח שמש׳ בו הם מבטאים במקצת את אהבתם הנאמנה לרבנו, והכרתם ברוח קדשו, במעלותיו הלימודיות, ובמדותיו התרומיות, והתבטלותם אליו כתלמידים לפני רבם. ואלו דבריהם: (הדברים מרוממים למעיינים הדק היטב בדבריהם, כי כל מילה שבמזמור שקולה ומדודה וחשובה) כל בית פותח במילה רב ומסיים במילה שלום, לרמוז שהמזמור לכבוד הרב שלום.

רב עוד יוסף להשביע נפש שוקקה מתבואות שמשו

 שו״ת על ד׳ טורים סדורים ובאים מבית מדרשו

פסקים מזוקקים ומצודקים – צדק לבש וילבשו

 מיופים משופים ומנופים בנפת רוח קדשו

 ובית שמ״ש אשר בנה לר״ם במז״ל לתאוה גרסה נפשו

 עם דרושים אשר דרש שבת בשבתו וחדש בחדשו

דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב ולמורשו

 וחם השמש לעורר לבבות ולחמם נפשות מנוגה נגדו ושביב אשו

לדעת מה יעשה ישראל כלפי קדושו ומרים ראשו

 אל א-להים ה׳ אבי עד שר שלום

רב פעלים מקבציאל אסף וקיבץ תורת ראשונים

 ביוזמתו הנעלה ורעיונו הנפלא דובב שפתי ישנים

 חרות בכתב ורשום בספר תורות אמת צרופים ומלובנים

 יין ישן בקנקן חדש – טועמיו לי ־ לי אומרים ועונים

 לא ברעש אך מי מנוחות לחמו נתן מימיו נאמנים

את פני מבין חכמה מלב מבין דלה דלה רב פנינים

 דברי שלום ואמת הביע בטוב טעם ודעת זקנים

דברי משה ודברי מרדכי ודברי יוסף רוזני הארץ האיתנים

 גם מקדש הציב בגבול בנימין חצי גבור שנונים

זכרה ה׳ אלהים לטובה וצו בריתך אתו החיים והשלום

ד

רב אתה וכוח גדול לך – ואיש אין בארץ

 לתאר ולספר עד כמה היה עצום ורב המרץ

 אשר השקעת בהצילך משני הטחב והשרץ

 גליוני שפוני טמוני חול צפוים היו אל קרץ

 ומי יגיד עוז רוחך בו נגשת למלטם מכליון וחרץ

 משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו כנתינתם מערץ

ידי מחוקקים עשום ויכוננום בשקידה וחרץ

 יושבי כסאות למשפט גבורים לעמוד בפרץ

רוח ה׳ דבר בם אמרי יושר נמרצו מרץ

בקש לו ה׳ איש כלבבו ויקרא לו ה׳        שלום

הערת המחבר :

תחב והשרץ – רקבון ותולעים

שפוני = חשובים (עי׳ רש״י מגילה ו.)

 קרץ = שבורים מלשון קרוץ מחומר.

 חרץ = גמור (עי׳ ישעיה י־כב,כג)

 מערץ = מלשון עריץ וחזק.

 וחרץ = וחריצות

 מרץ = מלשון עז וחזק.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מתוך אנציקלופדית " ארזי הלבנון " על רבי שלום בוזאגלו.

גברא רבא יקירא. דמגליא כל טמירא. עמיה שרי נהורא. כל מלתא רבתא לגבי דידיה זעירא. בדרישה ובחקירה. מפלפל בסברא. בקי בכל סתרי התורה. נכנס בעובי התקרה וליה יש ברירה. לברור אוכל מתוך הפסולת כחמה ברה. תקן אזנים לתורה. והגיד ספר הזוהר שחיבר הרשב"י בוצינא דנהורא. על הגהות האר"י שבחבורה. שמסר לכבור הרב חיים ויטאל ערוכה בכל ושמורה. לחסיד המכשלה מתוך עם יפה וברה. ולהעמיד הדת על תלה כדמעיקרא. ה"ה הרב המובהק החכם השלם המקובל האלוקי כבו הרב שלום בוזאגלו נר"ו – לשון ההקדמה להקדמתו לזוהר שנדפסה שמהדורות רבות.

רבי שלום בוזאגלו היה אחד המקובלים הפוריים ביותר שקמו לעם ישראל. ספרים רבים חיבר בשטח הקבלה ולמרות זאת פרטים מעטים ידועים לנו אודות תולדותיו. שנת לידתו אינה ידועה אבל בערך בשנת ת"ע – 1710, כך גם עיר הולדתו.

אולם ניתן לשער שנולד בעיר מראכש אשר במרוקו, משום שאת רבותיו בקבלה הוא מציין בהקדמתו לפירושיו והללו " רבי אברהם אזולאי, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב גדליה – היו מהעיר הנ"ל – מראכש. כמו כן למד אצל הגאון הקדוש רבי חיים בן עטר הזקן זקנו של האור החיים.

עוד ידענו לו ששימש כאב בית דין במראכש ומשום רדיפות שנרדף על ידי מלך מולאי איסמעיל ושר צבא חילו עבר ללונדון. כאן נפגש עם הדרי"ם מארץ ישראל וממרוקו ויחד המתיקו סוד בבית ה'\ כפי שכותב הוא " החכם השלם כבוד הרב שלמה עמאר נר"ו שלוחא קדישא שארץ ישראל תוב"ב בעוברו דרך פה לונדריס, אמר לי קבלה בידם וכו…..

וכן כתב הוא " נשאלתי מגבר עמיתי בתורה, החכם השלם הדיין המצויין ר"מ מתיבתא דאגאדיר יע"א בעוברו מחנהו לכאן לונדון יע"א ה"ה אחד מבני עליה כבוד הרב יעקב גדליה זל"הה טעם לכוונות שבע שמות וכו….

בהיותו בלונדון נתקבל בתור דיין. הגאון רבי שלמה שלם אב בית דין אמסטרדם מתארו : " איש אלוקים קדוש " ואמר לו. גם גיסו הגאון בעל " בנין אריאל " כתב עליו תואר נדיר בזמנו " המקובל האלוקי " והגאון חיד"א בפירושו ניצוצי אורות על הזוהר הקדוש מביאו יותר משלוש מאות פעמים.

באחד הימים נזדמן רבי שלום בוזאגלו להעיר המבורג ושם נפגש עם אב בית דין הגאון רבי יהונתן אייבשיץ. היה זה באותם ימים בהם בערה אש המחלוקת בינו לבין רבי יעקב עמדין – היעב"ץ אודות הקמעות שהראשון כתב.

רבי יהונתן אייבשיץ הראה את אחד הקמעים לרבי שלום בוזאגלו ושיכנעו בדבר אמיתות הקמיע ובכך ביקשו לפרסם את צדקתו ברבים. וכן אכן נעשה. אולם בשוב רבי שלום בוזאגלו ללונדון הוא שינה את דעתו וכתב לרבי יהונתן אייבשיץ מכתב ובו מבקש ממנו שיסביר את פשר הקמיעים, שכן קלא אית ליה שהמה מכת הש"צ ימ"ש.

באחרית ימיו עלה והשתקע בצפת, ונמנה בין אדירי וארזי הלבנון דשם, הוא נודע כתור איש קדוש וטהור אשר מורם מעם, ולא נודע מקום קבורתו.

4 – حنة ياحنة يامعطرة بروايح الجنة جيني في السيرة والسنــة لـي هـبل

hanna ya ahnina ya amaâtra bi arwayeh el djanna djini fi essira wa essana liya Ah'bal

ô henné, henné parfumée par l’odeur du paradis tu es dans mes pensées et l'attente est dure pour moi

5 – خرجت فـي نصـاف الـيالـي وطلـبت معبودي قلت يـاربـي اجمع شملي مع شمل محبوبي

Akhredjt fi anssef elyali wa atlebt maâboudi kolt :" ya rabbi adjmaâ chamli maâ chaml mahboubi "

Je suis sortie au milieu de la nuit et j’ai prié le bon dieu en lui disant :" mon dieu faites-moi rencontrer mon bien-aimé "

עולמו של הנביא מוחמד

חברה ודת על פי החדית'

מתוך אוסף המסורות של אל-בוח'ארי

ערך ותרגם עמנואל קופלביץ

העורך המתרגם, עמנואל קופלביץ, כיהן שנים רבות כמנהל מערכת החינוך הערבית בישראל. הוא היה מרצה לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, ומרצה לחינוך במכללה לחינוך על שם דוד ילין בירושלים. הוא נודע כמתרגם של ספרי יסוד מערבית, ושל מחקרים על תולדות האסלאם מלשונות אירופה.

אנתולוגיה זו כוללת מבחר מגוון מתוך ספרית החדית׳ הערבית־אסלאמית.

ספרות החדית' היא מכלול עצום ורב של אמרות וסיפורי מעשה המיוחסים במסורת האסלאמית לנביא מוחמד. מסורות החדית׳ מהוות מקור מרכזי להלכה האסלאמית ולהנחיה למוסלמים בהתנהגותם בתחום הדת ובחיי החברה. תחילה הן הילכו כתורה שבעל־פה, אחרי כן הועלו על הכתב וכעבור כמאתיים שנה אחרי מות הנביא הן נאספו בקבצים.

אוסף החדיתיים היוקרתי ביותר הוא"אל־צחיח" של אל־בוחיארי. מתוכו בחר המתרגם 386 קטעים, תרגם וערך אותם לפי נושאים. בהצסרפותם הם נותנים תמונה מקפת של חיי הערבים, במאות הראשונות של האסלאם, בכל תחומי החיים הדתיים והחברתיים. במבואו המקיף סוקר המתרגם את התהוותו של החדית׳ ואת מקומו במסורת המוסלמית ובחקר תולדות האסלאם. פרק מיוחד הוקדש לקשרים שבין החדית׳ ובין התורה שבעל־פה היהודית.
מחבר הקובץ, מוחמד אבן אסמאעיל אל־בוח׳ארי, נולד בעיר בוח'ארה בשנת 810 לסה״נ. אחרי עלייה לרגל למכה הוא נדד ברחבי עולם האסלאם כדי לשמוע חדית׳ים מפי מוסריהם. הוא בדק ומיין עשרות־אלפי חדית׳ים, ובעבודה של 16 שנים כינס אותם בספרו. הוא חי כל ימיו בבוח'ארה ובנישאפור, ונפטר בשנת 870.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כשמוחמד מתחנן ממורו שיתיר לו לומר לערביי מכה דברי מוסר רכים יותר, כדי שייפלו

על אזניים קשובות. מורו מסרב:

״אין לשנות את דברי אלוקים, וכבר הגיעוך קורות השליחים״(שם).

[1] במקורות מאוחרים יותר מספרים על נסים ונפלאות שעשה מוחמד. הקוראן לא מזכיר מהניסים האלה כלום: להפך, הוא מכחיש אותם (קוראן י, כ! יג, ז! יג, בז: כ, קלג: כא, ה: כח, מח_; כו, קפז: כח, נ: יז, צ-צה). הקוראן מזכיר רק שלושה סוגי אותות ומופתים: הטבע הנפלא שמעיד על בורא עולם (ו, צה-צט ועוד כהנה הרבה); האותות שעשה משה במצרים, בים סוף ובמדבר: האותות שעשו שאר הנביאים.

כדי לחזק את דבריו מספר המורה למוחמד איך אברהם הושלך לכבשן האש ויצא בשלום: ״הוא [אברהם] אמר לבני עמו: עבדו את אלוקים והיו יראים אותו… בני עמו לא השיבו דבר, ורק זאת אמרו: הרגוהו או שרפוהו. ואולם אלוקים הצילו מן האש, ובזאת צפונים אותות לאשר יאמינו״.¹²⁰

הוא גם מספר לו את הסיפור הנפלא הכתוב בספר דניאל, שקרה למעלה מאלף שנה לפני מוחמד:

״מוות לבעלי תעלת-האש רבת הדלק בעודם יושבים סביבה, הזינו עיניהם באשר עוללו למאמינים. הם נטרו להם איבה רק על כי האמינו באלוקים האדיר והמהולל, אשר לו מלכות השמים והארץ״(פה, ד-ט).

בספר דניאל אכן מסופר איך שלושה יהודים הושלכו לכבשן האש לאחר שלא רצו להשתחוות לצלמו של המלך נבוכדנצר. נס נעשה להם ויצאו ללא פגע, ואלה שהשליכו אותם לאש נשרפו בעצמם. סיפור זה היה מפורסם מאוד במזרח התיכון, שהרי הוא רשום בתנ״ך; ונבוכדנצר גם פרסם את הפלא על־ידי שילוח מכתבים לכל האומות.

מוחמד מזביר רק את נביאי ישראל

הקוראן חוזר רבות על כך, ששליחות מוחמד נועדה רק להביא את המסר של משה ושאר נביאי ישראל:

״לא צוותי [ממורי] לעבוד כי אם את ריבון העיר הזאת [מכה]… ולהשמיע את הקוראן… תגיד: רק מן המזהירים אני״; ״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם ולישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו. ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את ה׳זַבּוּר׳ [ספר תהלים]. מלבדם שלחנו שליחים אשר כבר סיפרנו לך עליהם ושליחים אשר לא סיפרנו לך עליהם. ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים.אלה שליחים אשר נשלחו להיות מבשרים ומזהירים, למען לא תהיה לאנשים טענה כנגד אלוקים לאחר בוא השליחים״

הערת המחבר : אם מורו הראשון היה יהודי כמו שהסברנו, נוספה תוספת זו – לקרוא את ישו הנוצרי בין הנביאים – כעבור זמן על־ידי לבלרי עות׳מאן

מוחמר אומר, שציוו לו להשתייך למוסלמים: ״צווויתי להיות במוסלמים״(כז, צא).

באומרו ׳מוסלמים׳ כוונתו לאלה, שחיים בכל כוחם ולבם באמונה בבורא עולם ומתנהגים לפי רצונו. ביטוי זה הוא קרוב לביטוי ״האנשים האלה שלמים הם אתנו״. כיוון שמוחמד לא מכיר מוסר אחר מלבד זה של היהדות ־ לפחות כל זמן שהותו במכה – יש על כן לפרש את דבריו כי צווה להתנהג על־פי מוסרם של היהודים.

מיהו ה׳קול׳ המצווה את מוחמדו

בקוראן שבים ונשנים פעמים רבות פועלי ציווי: אמור, הזהר, ענה וכדומה. מהם משתמע, כי מאן דהו פוקד על מוחמד לדרוש לאנשים או לענות להם כהנה וכהנה. הבה נשאל: מי עומד מאחוריו ומשנן לו את הדיבורים הללו? המסורת המוסלמית גורסת שהמצווה הוא המלאך גבריאל. לדבריה, בחלום או בהקיץ, בלילה או ביום, באמצע ויכוח עם אנשים, מוחמד רואה או שומע מלאך, המתגלה אליו ומצווהו לומר את אשר אמר. כל הכתוב בקוראן מצחף עות׳מאן הורד מן השמים בצורה כזאת כדברי אלוקים חיים.

המסורת הזאת מפתיעה. אין הרבה כתבים בעולם שמובא בהם שמלאך בא ומצווה לקרוא, לכתוב או לדרוש. אם אומנם נכונה המסורת המוסלמית בעניין זה, מדוע לא ציין הקוראן בפירוש כי מלאך בא ומצווהו? כאשר החומש מביא את דברי ה׳ אל משה – למעלה ממאה פעמים – היא כותבת בפירוש: ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל…״; כשדיבר השם אל יהושע, מוזכר הדבר בצורה ברורה: ״ויהי אחרי מות משה עבד השם ויאמר השם אל יהושע בן נון״; אל הנביא שמואל: ״ויאמר השם אל שמואל…״; אל הנביא גד: ״ודבר השם היה אל גד הנביא חוזה דוד לאמור״. וכך לשון התנ״ך מאות פעמים. לעומת זאת לא מוצאים בקוראן ביטוי כמו ״אללה, או המלאך גבריאל, אומר למוחמד: דבר אל הערבים, בני ישמעאל…״ וכדומה. סביר יותר לומר שהדובר הוא אדם בשר ודם, ואדם זה, או חבר שלו, כותבים את הדברים לזיכרון.

הורדת הקוראן ומסע הלילה

המסורת המוסלמית מספרת, שבאחד מלילות חודש הרמדאן שנת 610, בהיות מוחמד במערה ליד מכה, בא אליו המלאך גבריאל והראה לו אריג שעליו היו כתובים פסוקים. יש הגורסים כי באותה ההזדמנות הראה המלאך את כל תוכן הקוראן ואת כל מה שאמר וציווה עד יום מותו. לפי המסורת, הותירה הסוסה את עקבות פרסותיה…….

עוד מספרת המסורת המוסלמית, שבאחד הלילות לאחר ההתגלות הראשונה טס מוחמד ־ במציאות או בחלום – ממכה לירושלים רכוב על גבי סוסה מעופפת, אל־בוראק, בליווי המלאך גבריאל אל הר הבית בירושלים. משם המשיכה הסוסה את מעופה לשבעת הרקיעים השמימיים. שם פגש מוחמד את אברהם, את משה ונביאים נוספים, וגם את ישו הנוצרי; ואז קיבל מוחמד את האסלאם – הדת החדשה, האחרונה והמושלמת אחרי היהדות, שהביא משה, ואחרי הנצרות, שהביא ישו. לדעת חלק מן המוסלמים, מאותו ליל מסעו של מוחמד לשמים בטלה היהדות. יהודים, שלא מכירים במוחמד כנביא ובאסלאם כדת שמימית, איבדו את זכותם על ארץ אבותיהם, ארץ־ישראל. שני הסיפורים הללו – מפגשו של מוחמד עם המלאך גבריאל ומסעו הלילי לירושלים ולשמים ־ משמשים אבני יסוד במסורת המוסלמית. הילדים המוסלמים גדלים על ברכיהם, ובמידה רבה מעצבים את הרקע הדתי שלהם ליצירת זיקה עצומה לדת המוסלמית.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

כשההכנסה מוקדשת כולה לקדוש שלכבודו נערכת ההילולה. רוכשים את הנרות האחרים אנשים מבין הקהל הגרים קרוב לאיזור הגיאוגרפי של הקדושים האחרים או שיש להם קשר מיוחד אליהם. הציבור מלווה את המכירה הפומבית בקריאות שמחה, שירה וריקודים. האנשים מתפללים בכוונה גדולה, תפילות ציבוריות ואישיות. מדורת נרות בוערת ליד קבר הקדוש, ואנשים זורקים מדי פעם קופסאות של נרות לתוכה.

קיימות מסורות רבות על ניסים הקשורים למדורת האש שליד קבר הקדוש בליל ההילולה. אנשים רוקדים ליד האש, מכניסים יד או ראש לתוך המדורה, ולא קורה להם כלום. מעבירים תינוקות וילדים בתוך האש, וגם אנשים חולים, שבדרך זו מבריאים. אדם אילם שנזרק לתוך המדורה של ר׳ עמרם בךדיוואן וצעק את שם הקדוש, התחיל לדבר: אשה משותקת שנזרקה לתוך האש ליד קברו של ר׳ דוד בן־ברוך לא נשרפה, ויצאה בריאה.

ברגעים אלה של תפילה אינטנסיבית, אקסטאטית ממש הציפיה לנס גדולה, והמתפללים צמאים להיווכח שבקשתם התקבלה. סימנים רבים יכולים להעיד על כך שהבקשה נתקבלה. סימן חשוב שהבקשות התקבלו הוא הופעת הקדוש בליל ההילולה בפני קהל המתפללים. לפעמים הוא מופיע בעצמו, וכך נמסר על מולאי איגגי שעבר ליד הקבר, יחד עם אשתו, ואמר לאחד המתפללים, שכל מי שבא להשתטח על קברו השנה בקשתו תתקבל: לפעמים רואים את דמות הקדוש בתוך מדורת האש הענקית, כפי שמספרים על ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה זבאלי.חוגגים רבים נשארים עד מאוחר ליד הקבר של הקדוש, ולפעמים רואים אותו.

 אשה שנשארה מאוחר ליד קברו של ר׳ עמרם בךדיוואן ולא מצאה את הדרך בחזרה לאוהל משפחתה, בא אדם שליווה אותה עד האוהל ומיד נעלם. הקדוש יכול להופיע בפני החוגגים בדמות של חיה ותגובתם למראה החיה נלהבת. אומרים שנשמת הקדוש נמצאת בה, והוא בא כדי להשתתף בהילולה, וכדי להיעתר לבקשות הפונים. רוב המסורות מספרות על יונה או נחש, אבל הוא יכול להופיע גם בדמות של חיה אחרת: ר׳ דוד ומשה מופיע כיונה: ר׳ עמרם בן־דיוואן מופיע בעיקר כיונה, אך גם כציפור אחרת וכנחש, ובראותם את הסימן, יודעים האנשים שהצדיק נמצא איתם וכל בקשה תתקבל. אין מפחדים מהנחש שמופיע והנוכחים פורצים בקריאות שמחה של זגארית. היונה הצחורה שיוצאת לפעמים מתוך להבות האש, עפה מעל ראשם של החוגגים, ונעלמת באותה צורה מסתורית שבה הופיעה. ר׳ חיים בן־דיוואן הופיע פעם ליהודי כציפור ירוקה, ובזכות העושר שהביא לו הקדוש, תרם היהודי לקדוש כגמולו, ובנה שם חדרים. נוכחות החיה במקום, כמוה כנוכחות הקדוש עצמו בעיני המבקרים, וזכות זו מרגשת ומלהיבה אותם.

סימן נוסף ששולח הקדוש למתפללים הוא מים שיוצאים בצורה פלאית מקברו. האמונה אומרת שהמים מעידים על נוכחותו של הצדיק שם, ועל כך שהוא נעתר לבקשת הפונים אליו. כשאין יוצאים מים, סימן שהבקשה לא נתקבלה. נס יציאת המים ממצבתו של הקדוש, מסופר בעיקר על ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ דוד הלוי דראע^, מול תימהדארת ור׳ שלמה בךלחנס, אך הוא מיוחס גם לקדושים אחרים. כאשר יוצאים המים מקברו של הקדוש, מזדרזים הנוכחים למרוח על גופם מים אלה, שהם סגולה לרפואה, בריאות וחיים ארוכים. המים יכולים לרפא בו במקום: אדם הבריא כאשר בנו לקח אותו לקבריהם של ר׳ שלמה בן־יצחק, ר׳ משה בן־שלמה ור׳ אהרון הכהן באמזוגין ומרח את גופו במים שיצאו במקום.

הקדוש יכול גם להופיע ולדבר למבקרים, באמצעות חולה כפיון בשעת התקפה. סידי בועיסא וסלימאן הודיע בדרך זו למבקרים שהוא נמצא איתם, ופנה לכל אחד ואחד שהיה בחדר.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

שלא כמו הישיבה הליטאית שמקורותיה הכספיים בלתי תלויים בה, הישיבה במרוקו נשענה על פעילות התנדבותית של אנשי הקהילה. יתרה מזו, הרב הלפרין גייס את הנשים, שלא עבדו מחוץ לביתן ולפיכך היו פנויות לפעילות התנדבותית למען הקהילה. אגודת נשי הקהילה יסדה בקהילת צפרו, ביוזמתו של הרב זאב הלפרין, את ישיבת ״אם הבנים״. איסוף הכספים נעשה בידי הנשים באופן שיטתי במשך כל השנה. הנשים היו אחראיות למגבית בקרב העשירים, ואף עסקו ביחסי ציבור על ידי ארגון מסיבות ואירועים למען מוסדות הלימוד. הנשים היו מתאספות פעמיים בשנה, בח׳ בשבט, היום בו נוסדה החברה, וביום איסרו חג שבועות, וכולן תרמו להחזקת הישיבה.

בשני ימים אלה נערכו בחינות לתלמידי הישיבה בנוכחות מנהיגים ונכבדים של הקהילה.היתה כנראה חלוקת עבודה ברורה בין הגברים שעסקו בלימוד תורה ובהשגחה, ובין נשותיהם שעסקו בגיוס כספים ובפעילות קהילתית. ניתן ללמוד על כך מתעודה שנכתבה בפאז על חברת ״אם הבנים״, וחתומה בידי גב׳ זהרא סמכון, אשתו של הרב מימון אבן דאנן. הגב׳ סמכון חותמת על מכתב שעוסק בענייני מגבית, ומופנה לעשירי הקהילה. היא מציינת בגוף המכתב את עובדת היותה אשת הרב מימון אבן דאנן הי״ד, וזאת על מנת לתת יתר תוקף וסמכות לפנייתה. עדות נוספת לפעילות הנשים, שהתקיימה לצד הרב הלפרין, מובאת בספרו של יוסף טולדנו ויהי בימי המלאה, המספר מפי סבתו:

בעידודו קמה בפאס אגודת נשים ״אם הבנים״ ולאחר מכן גם בצפרו ובמכנאס. אחת מצדיקות העיר (סבתי) רבקה טולידנו בעזרת נשי נכבדי העיר ממשפחת אלכייף, סודרי, עמאר, משאש, בירדוגו יסדו תלמוד תורה לבני עניים שלא היה בהישג ידם לשלם למורה פרטי.

נשכר בנין… אולם לא רק לרוח דאגה האגודה אלא גם ללבוש התלמידים. פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות זכה כל תלמיד לבגד חדש (בלוסה) תפור לפי מידתו. ערב החגים היה ביתה של רבקה טולידנו לבית מלאכה בזעיר אנפין לכוורת דבורות חרוצות. הצלחת המפעל וריבוי מספר התלמידים הצריכו בנין חדש. בנין כזה לא היה בנמצא וחוסר הקרקע הפנויה לא אפשר בנית תלמוד תורה במלאח הישן. על כן האגודה היתה בין הראשונות לרכוש מגרש רחב ידיים בשטח המלאח החדש.

בניגוד לישיבה הליטאית המזרח אירופית המנותקת מהקהילה, הייתה הישיבה במרוקו ציפור נפשה של הקהילה, ובמידה רבה היוותה בעצמה אמצעי להעשרת החיים הקהילתיים. אנו למדים מהעדויות שבידינו שגם בנושא הלימודים עצמם לא היה ניתוק בין הישיבה לבין מנהיגי ופרנסי הקהילה, כפי שהיה נהוג בליטא. התלמידים נבחנו בנוכחות הפרנסים והמנהיגים, ואלה בשיתוף הרבנים המקומיים הקימו מעין מועצת מנהלים, משגיחים ומפעילים של הישיבה: ונתקיימו כל התנאים ונכתבו בספר החברה, והוכן הכל, הכיסאות, והשולחנות, והמפות, והספרים, וכל דבר הצריך, והוקבעו המנהיגים עם המשגיחים, והגזברים.

וביום ט״ו באב ש׳ הנ״ל נעשה החינוך ברוב עם ובהדרת קודש, ונמשך הלמוד בכל יום תמיד ע״פ החוקים הנ״ל, באין מפריע דבר. ובערב ר״ה נשלחו מהישיבה לכל המחזיקים פתקאות של ברכת לשנה טובה, ושלמו בעדם כמתנת ידם. ואלה שמות המנהיגים והמשגיחים… (להלן ימנה הרב משאש שמות של כעשרים ושישה רבנים בני המקום) ועל הכל המשגיח הגדול והמזרז והמהיר והעושה והמעשה, כמוהר׳׳ר זאב הנ״ל זכרה לו אלהי לטובה, על הטוב והחסד הגדול אשר עשה.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

אך המציאות הקשה עשתה שמות בקרב הפליטים. גם שליחי התנועה הציונית, ואלה שהיו תחילה תקיפים בדעתם כי יש להקדים ולהוציא את היהודים מגרמניה – רפו ידיהם.

בסוף קיץ 1946 הגיע לגרמניה גל גדול של יהודים מפולין, שהיתר מיוחד ליציאתם ניתן על ידי הממשלה הפולנית. 90 אלף נפש היה מספר הבאים. בתיאום עם הצבא האמריקני, תוכננו סידורים לקליטת הפליטים.

בהתאם לתכנון, הועברו 65 אלף יהודים לגרמניה ו-25 אלף לאוסטריה. הצבא גילה דאגה לקליטת הבאים והקים מחנות חדשים. בסתיו 1946 היו בגרמניה ובאוסטריה – בכל שטחי האזור האמריקני – 200 אלף יהודים.

ריכוז גדול זה של יהודים בגרמניה עורר בעיות נוספות. היהודים שהגיעו מפולין לא רצו לשבת במחנות באפס מעשה, על חשבון הצבא האמריקני והג'וינט, וביקשו אפשרות של תעסוקה. רבים מהם נתפזרו בערי גרמניה, ורבו ההתנגשויות בין הפליטים והאוכלוסייה הגרמנית.

אנשי המשלחת הציונית והוועד המרכזי של שארית הפליטה, ראו אומנם את כל הסכנות שמצב זה טומן בחובו. אך נשארו איתנים בהשקפתם, כי שארית הפליטה בגרמניה היה גורם רב ערך במאבקה המדיני של הציונות, וכי העולים הנמצאים בדרכם לארץ, הם בבחינת מחנה שני, מקביל ליישוב היהודי בארץ, הנאבק על זכות העם  היהודי לתקומה לאומית.

עצם ריכוז היהודים בגרמניה עשוי לזעזע את מצפון העולם ומצפונה של בריטניה, ולהפנות את תשומת לבם של שליטי העולם לגורלם של שרידי השואה.

בקונגרס של שארית הפליטה, שנערך ב – 29/02/1947, באה לביטוי מרירות הפליטים. נמצאו גם מערערים על התפישה כי ריכוז יהודי במחנות יש לו חשיבות במאבק הפוליטי הציוני.

העיתונאית והסופרת מרים סירקין, שביקרה בגרמניה, דיברה קשות עם אנשי המשלחת הציונית. " תהיה זאת אירוניה של ההיסטוריה " אמרה, " אם המפעל הציוני, שבא להוציא יהודים מאירופה, יסייע לכך שייווצר יישוב חדש בגרמניה ".

בתחילת 1947 הגיע יצחק טבנקין לביקור במחנות גרמניה. הוא הזדעזע מחיי הבטלה, הדמורליזציה והשוק השחור במחנות. הוא נפגש עם ד"ר יחיל ואנשי המשלחת ועטן בפניהם כי המחנות הם התופעה העלובה והמעליבה ביותר בחיים היהודיים.

הפליטים הלכו והתנוונו ואיבדו צלם אדם. מסקנתו של טבנקין הייתה שיש למהר ולפזר את שארית הפליטה ולהכינה לקראת עלייה והעפלה, הוא תבע חיסול המחנות בהקדם. על הערתו של ד"ר יחיל, כי צריך לשמור את היהודים במחנות כגורם למאבק על זכות העלייה וההצלה, הגיב טבנקין בדברים חריפים : " מי נתן לכם רשות להשתמש באביונים שרידי הטבח, למטרות פוליטיות ? 

טבנקין סיפר על ביקורו זה : לקיבוץ המאוחד הייתה משלחת גדולה למחנות היהודים בגרמניה. השליחים הגיעו גם במגרת אונר"א וגם בדרכים אחרות. דרישתנו הייתה : יציאה מגרמניה ולא ישיבה בה. דמותם של יהודים אלה עוררה דאגה חמורה.

מי שניצל מהשואה הגיע לשפל נשפי. אין להאשים את האיש שחי במשך שנים על סף המוות ועשה הכל כדי להציל את עצמו, ולעתים גם דברים החורגים מגדר המוסר המקובל. נשים הגיעו לגבול הניוון כדי להציל את חייהן.

השוק השחור ביו יהודי גרמניה פרח, לעתים מתוך קשר עם העולם התחתון הגרמני, חלק מיהודי המחנות יצא להתגורר בערים, כי נתרבו האפשרויות למסחר ולפרנסות אחרות, קלות יותר. הם היו בערים אלה בתנאי בדידות, בין המוני גרמנים שונאי יהודים, מלאי מרירות על מפלתם, ושואפי נקם.

אבל רצונם של היהודים עז היה להגיע להישגים כלכליים כלשהם, " מאכען א פעקל, און א גרעסערן פעקל, כלומר – להכין צרור, וצרור גדול ככל האפשר. היו גם תופעות של התיידדות עם הגרמנים, ולאו דווקא בפעולות השוק השחור.

הקיום במחנות היה על קצבת האונר"א והג'וינט, קיום על גבול הרעב, והיהודים חיפשו דרכים להיטיבו. הסוכנות היהודית לא היה ביכולתה את רמת חייהם של היהודים במחנות. הייאוש במחנות גדול היה, רבים התחילו לחפש קרובים באמריקה, שיעזרו להם בכסף, ובעיקר שישלחו להם רישיון הכניסה לארצות הברית.

" היו לנו אפשרויות ללכת על פני גבולות. דעתי הייתה שיש לצאת מגרמניה וממחנות הניוון, ולעבור לארצות אחרות, גם אם חלק מן היוצאים לא יגיע לארץ ויישאר בארצות המעבר. תבעתי להתקומם, למרוד בקיים, ולצאת.

רבים הסכימו ללכת ואפילו לנטוש את הפעקל. סבור הייתי שהיציאה מגרמניה תחזיר ליהודים אלה את צלמם ודמותם, וגם האפקט הפוליטי שלה יהיה רב.

" הנהלת התנועה הציונית מוקפת הייתה חומה של אשליות. בן גוריון העמיד את הקלף על דיפלומטיה, אבל הדיפלומטיה מעולם לא הצילה יהודים, נגד כל מעשה ממשי של תנועה המופעלת על ידי המונים – ערכו רב בשביל בדיפלומטיה.

פוליטיקה ריאלית היא תוצאה של יחסי כוחות, והיהודים בצאתם בהמוניהם לגבולות, עשויים להיות כוח. האינטרס הממשיים והפוליטיים של העם היהודי ושל ארץ שיראל תבעו הליכתנו לגבולות, ועליה ב' " – עד כאן דברי טבנקין.

ב- 3/05/1947 נערך בפושל, על ידי זלצברג, כינוס כל אירופי של " הבריחה ". בכינוס זה באה לידי ביטוי התלבטות – האם נכונה הייתה הדרך שהלכו בה מכווני ה " בריחה " עד אז, בפרט בכל שנוגע לריכוז היהודים בגרמניה.

מן הדינים והחשבונות של " מפקדי , הארצות נשתמעו הצעות לבור דרכים אחרות, לא להתרכז בגרמניה, כי אם להגיע לערי הנמל ולהעפיל ארצה.

באחת מישיבות ועדת ה " מוסד " – הארון לעלייה ב' שהוקם על ידי מטעם " החלוץ " בפולין והקיבוץ המאוחד בארץ בסוף שנת 1937 – בחודש מאי 1947, בפאריס, הופיע חבר הנהלת הסוכנות והממונה מטעמה על ה " בריחה " ועל עלייה ב', ד"ר משה זנה, ומסר על ביקורו במחנות הפליטים בגרמניה.

הוא תיאר את הקיפאון שהשתרר שם ביחס ליציאת יהודים לארצות הנמלים, ושלל את הנמוקים של פעילי ה " בריחה , שאין להסתכן בהעברת יהודים מגרמניה לאיטליה דרך הרי האלפים, משום שלא יעמדו בדרך הקשה, וכיוצא בזה, – אני זה אך חזרתי לעבודה במוסד, ולא עודכנתי בכמה עניינים מן העבר הקרוב. על דמיונותיו של בן גוריון וההצעה לעכב את היהודים בגרמניה – לא ידעתי.

תמהתי על נימוקים כאלה בפי אנשי ה " בריחה , ונתרשמתי כי נפגם משהו בפעולות ה " בריחה ,. בדיון בוועדה באה לידי ביטוי ההערכה, שאין ה " מוסד , רשאי – בשנת 1947, שנתיים אחרי סיום המלחמה – לשבת בחיבוק ידיים והשלים עם המשך החזקתם של הפליטים בגרמניה.

פה אחד החלטנו לארגן מפעל עלייה גדול ולהעלות אלפי יהודים בבת אחת. כן סוכם, שאם " ארגון הבריחה , לא יעביר את העולים לצרפת בשיעור הנדרש, יעזה זאת , המוסד " עצמו. וכן ביולי 1947, קם מפעל " יציאת אירופה תש"ז – אכסודוס 1947 ".

לידי ביטוי מדהים ומשפיל בא הדבר בימים שאנגליה עמדה כבר לעזוב את הארץ. בהתחלת שנת 1948, היא, האימפריה הגדולה נלחצה אל הקיר באי יכולתה להטות את זרם המעפילים בחופי הארץ למקומות אחרים. אבל אף ארץ אחת לא רצתה לקבלם.

זרם המעפילים התחיל לנצח את הנשק האנגלי הרב. ובכל זאת, כשעמדה השאלה של יציאת שתי אוניות גדולות מחופי הים השחור, כש- 15.000 מעפילים על סיפונה, יהודי רומניה ובולגריה, וכשהיה ברור שהאוניות האלה הם המסמר האחרון בארון הקבורה של השוטר האנגלי בים התיכון – גם אז מצאה ההנהלה הציונית בראשותם של בן גוריון ומשה שרת, להורות לפעילי ההעפלה להחזיר את האוניות לארצות המוצא, להוריד את המעפילים, ולהחזיר כל אחד לעיירתו ולביתו שלא היה קיים עוד