ארמית ועברית בשירת רבי דוד חסין – אפרים חזן
הערת המחבר : על שליטתו המלאה בארמית נוכל ללמוד משיריו הארמיים הכתובים ברצף הדברים ותוך שימוש יוצר בלשון הארמית. השימוש היוצר ניכר יפה מתוך שימוש בשיבוצים שוני הוראה, כגון בשיר ׳חבל על הדין שתא, עבר עקתא רבתא, תלת דפורענותא, חרבא כפנא ומותנא׳ (ת״ל, פז) הלשון ״תלת דפורענותא״, המתייחם בדרך אל שלוש הפטרות הפורענות שבימי ביז־המצרים, מציין כאן שלוש פורענויות ממש כפי שמונה המשורר.
נוכל אפוא לציין, כי דרכו זו של חסין מלמדת על שימוש נרחב יותר של דרך זו בכתיבה ובדיבור. שאם לא כן קשה לראות את המעבד לשימוש בה בשירה, שהיא מטבעה שמרנית בענייני לשון. כדי להמחיש לפני הקורא את האפקט המלא של השימוש בארמית המשובצת והמשולבת בתוך הטקסטורה העברית של השיר, נציג להלן קטעים מתוך אחד משיריו של רדבא״ח המאפיינים שימוש בדרך זו. ההדגמה תועיל לתפוס את הדברים במסגרתם הנכונה, שכן הארמית המשובצת אינה הופכת את השיר לשיר עברי־ארמי 37. שכן השיר — שיר עברי הוא והארמית בו היא בבחינת קישוט בלבד. עוד עלינו לזכור, כי חלק גדול למדי משירי דבי דוד כתובים על טהרת העברית. להלן קטעים משיר הקינה שכתב רדבא״ח על מותו של רבי עמרם דיוואן שד״ר מחברון שנלב״ע תוך כדי שליחותו במארוקו (המספור כולל את השורות המושמטות, שהן עבריות לגמרי).
אזיל דמעה אל שמועה כי לא טובה
חסרא ארעא דישראל גברא רבא
נהי נהיה תאניה ואניה
בייא בייא תזעק ארץ צביה
האניה להשבר חשבה
ימררון בכי עדת ישורון
ימררון מהם שמחות ורון
שירים דו־לשוניים עבריימ־ארמיים נכתבו בתימן, אך שירים תבניתם מדויקת והמעבר מן הארמית לעברית ולהיפך הוא קבוע, ויש שמשוררי תימן כתבו אף שירים תלת־לשוניים עברית־ארמית־ערבית. וראה בעניין זה מבואו של פרום׳ י׳ רצהבי, ״ילקוט שירי תימן״, ירושלים, תשכ״ט, וכן: י׳ טובי, ש׳ סרי, ״שירים חדשים לרבי שלום שבזי״, ירושלים, תשל״ו. בצפון אפריקה לא נמצא שירים חדשים דו־לשוניים ערבית־ארמית על־פי המתכונת התימנית, אך נמצא שירים מעורבים עברית ערבית (הנקראים מטרוז־אריג), כגון השיר ׳שערך רעיה ידמה לחריר מדהב׳. רדבא״ח לא כתב שירים מעין אלה, ולא ידועים לי שירים בערבית שלו. כנגדו פרגי שוואט כתב שירים לא מעטים בערבית, אך לא כתב שירים מעורבים. ר׳ פרגי כתב שירים בארמית, אך לא שילב ארמית בשירתו העברית (וראה מראה־מקום בהערה 15).
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
בתי-בנסת
המתישבים בעזה הקימו בשלב הראשון ארבעה בתי-כנסת. שניים מהם היו שייכים לחמולת ארווץ, אחד בבית נשיא העדה משה ארווץ ואחד בבית יצחק אליהו ארווץ. שלישי היה של משפחת חכם יוסף יאיר, משפחה שהתחרתה בעושרה במשפחת ארווץ. בית-הכנסת הרביעי מקהילת יפו היה בביתו של חכם נסים אלקיים, שעמד בראש הגרעין שעלה לעזה.
המצאת מסחר החליפין עם הבדואים בנגב
נסים אלקיים וחכם דוד עמוס יצאו לחקור את אפשרויות הפרנסה במסחר שעורה בנגב, שהיה מרוכז בידי הערבים, כי הסוחרים הערבים העשירים היו בעלי קשרים הדוקים עם הבדואים בעסקי סחר החליפין. הערבים היו מביאים לשוק שיירות גמלים עמוסי סחורה מבוקשת על-ידי הבדואים, ולא קל היה להתחרות בהם.
היה ברור שבכל תחרות בשווקים תהיה ידם של הערבים על העליונה. חכם נסים ועמוס החליטו, כי הדרך להתחרות בסחר החליפין היא בתוך מאהלי הבדואים המפוזרים הרחק במדבר,למנוע שכל בדואי ובדואית יכתתו רגליהם לשוק כדי למכור כבשה או שתיים, או שלוש תרנגולות, מעט חמאה, או מעט צמר עזים וצמר כבשים, לחסוך להם מהלך של לילה ויותר לשוק, על-ידי הבאת הסחורה אל המאהל, שם יקנו אלה מאלה וימכרו אלה לאלה, והכל ירוויחו גם בקנייה וגם במכירה. זו היתה העצה. וכך הצליחו היהודים לעקוף את השוק.
יצוא שעורה וחנדל מהבדואים בנגב – לאיתנה
שעורת הנגב היתה מבוקשת מאוד בתעשיית הבירה באנגליה ובסקוטלנד. טעמה עלה על כל שעורה שגדלה במקומות אחרים. היא היתה מיוחדת במינה ולכן התפתח יצוא של שעורה זו. בעונת השעורה המסחר היה מעין בורסה שהתנהלה בשני שלבים. בשלב הראשון, סוחרים קטנים רבים, שעסקו במסחר עם הבדואים, אספו שעורה תמורת סחורה ומכרו אותה לסיטונאים בעזה, שמכרו ליצואני טריפולי, בעלי המונופול באספקת שעורה למבשלות הבירה באנגליה ובסקוטלנד. בידי הסוחרים הערבים העשירים היתה דרך נוספת: הם שילמו לזורעים הבדואים מפרעות לפני הזריעה וקנו מהם את היבול למפרע, וגם מה שאספו הסוחרים הקטנים.
המונופוליסטים מטריפולי היו יהודים. משפחת ארווץ שהיתה עשירה וחזקה, התקשרה למונופוליסט ארביב בטריפולי, וחכם דוד עמוס התקשר ליצואן נחום מטריפולי, שניהם היו בין השליטים על מסחר השעורה בנגב. אולם חנדל, שהיה דרוש לתעשיית התרופות בגרמניה, נמכר כיצוא חופשי לאחים מאייר, בעלי תעשיית תרופות בהמבורג. הם קנו מכל מי שהציע להם סחורה באיכות הדרושה.
החנדל רוש הוא מן אבטיח קטן, מר כלענה, שגודלו כגודל תפוז קטן, היה צומח בר רק במדבר. הבדואים ליקטו אותו וייבשו אותו במדבר. וכאשר קליפתו התקשתה מאוד ארזו אותו בשקים והעמיסו אותו ברשתות על גמלים; בכל רשת עשרה שקים, רשת מכל צד של הגמל, והביאו אותו לסוחרי החנדל בעזה.
בחורות ונשים קילפו את החנדל בתערי גילוח, בקבלנות. את החנדל המקולף ארזו בארמים מעץ (מטר על 80 ס"מ) והעבירו אותם בסירות לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה, ומשם להמבורג. הגרמנים קראו לחנדל"colecant" ("קוליקנט"), והוא שימש, בין היתר,לייצור תרופת הכינין.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
בתאריך 6 ביוני 2014 בשעה 01:59, מאת הרב אברהם אסולין <a0527145147@gmail.com>:
ערב טוב לכל ידידי מצורך כתבה שהפרסמה בטאון התורני עונג שבת מבית יום ליום שמפרסמים מידי שבוע הנהגות בקודש ותיעוד הקהילות של יוצאי מרוקו וצפון אפריקה והמזרח.וכן מצורף תורת אמך לפרשתנו פרשת בהעלותך– מי שמעונין לקיים כינוסים בעירו שעל ידי האיגוד יצור קשר בניד 0527145147-חוברת תורת אמך ברכות קרוב למאה עמודים פסקים וומנהגים והנהגות לרבותינו נ"ע, ניתן לתרום להוצאה החוברת.בברכת שבת שלוםאברהם אסוליןתורת אמך ◆ פרשת בהעלותך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'56◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וכה תעשה להם הזה עליהם מי חטאת (ח, ז).
פירש רש"י מי חטאת של אפר הפרה עי"ש. מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי עדיין לא נאמרה פרשת פרה (בני שלמה).
וכל עדת ישראל ללוים ככל אשר צוה ה' וכו' כן עשו להם בני ישראל (ח, כ).
יש להעיר למה כפל לומר כן עשו? עדו שנה שהתחיל לומר כל עדת עדת וגו' וגמר אמרו בני ישראל. ונראה שנתכון בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר, שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו, עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה. ולזה שנה במאמרו מלשון שהחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל, ואמר, כי לא על כולן מדבר הכתוב כאן אלא על כל פרט (אור החיים).
והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל (י, כט).
הרגיש עד עתה אין דבר ודאי, איך תוליכני למקום אויבים? השיב ודאי הוא, כי מג' פנים לא יתקיים הנדר. אם מצד הנודר, שאין לו יכולת. אם מצד הנדר בעצמו, שאינו דבר ראוי. אם מצד המקבל. כנגדם אמר 'לא איש אל ויכזב'. כנגד הב', שמא יאמר ולא יעשה 'הנה ברך לקחתי' שברך ולא אשיבנה, שלעולם לא יצא דבר טוב מפיו וחזר. כנגד הג' 'לא הביט און ביעקב'. זהו כי ה', כנגד הא'. דבר טוב, כנגד הב', ויתקיים. על ישראל כנגד הג' (צוף דבש).
ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא (יב, יג).
קצת קשה למה לא אמר ויתפלל רק לשון צעקה? ואפשר שמשה רבינו ע"ה בא לתקן את אשר עותו אהרן ומרים על ידי לשון הרע כי הם חטאו בקול שדברו בו לשון הרע ולכן גם הוא צעק בתפלתו יבוא דבר שבקול ויכפר על קול לשון הרע (בני שלמה).
וזה מעשה המנרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא כמראה אשר הראה יהוה את משה כן עשה את המנרה (ח, ד).
וזה מעשה המנורה שהיא הנשמה שיש בה כמה בחינות מקשה פירוש נתקשרו ועלו לעולם העליון על ידי שהיה זהיר בתורה או במצות או בצדקה או בתפלה טהור טוב היה ולא רע על דרך גמלתהו טוב ולא רע על דרך ירכה שמר בריתו עד פרחה הם בנים צדיקים מקשה פירוש נתקשה ביסורין כמראה אשר הראה ה' את משה שנוטל צדיק אחד וכו' כן עשה את המנורה (כפר ליצחק).
על פי יהוה יסעו בני ישראל ועל פי יהוה יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על פי המשכן יחנו (ט, יח).
על פי ה' יחנו הנשמות לזה העולם ועל פי ה' יסעו למה לזה אמר את משמרת ה' שמרו פירוש והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה כן וכו' ולמה נסתלק על פי ה' בנשיקה ביד מ'שה מיכאל שר הגדול מקריב נשמתו ומכפר על הדור (כפר ליצחק).
שבת שלום
נר המערב-י.מ.טולידנו
פרק ששי 1243 – 1490
ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.
אחד מרבני מרוקו בדור החולף יספר לתומו כי :
הרב יעקב משה טולידאנו
כאשר באו חכמי קסטיליה מהגירוש לדור ולהתיישב בארצות המערב טענו תושבי העיר נגדם בעניין השררה כי להיותם מוחזקים בעיר, להם תאות משפט הקדימה, וגדלה המחלוקת ביניהפ עד שהגיע הדבר אל המלכות והנה כאשר עמדו חכמי קסטיליה לפני המלך במעמד תושבי העיר היהודים אמרו אליו, דבר אחד לנו אליך המלך שכל מיי שיהיה בכחו לתת כתב ידו אל המלך להוריד מטר בעת שהעולם צריך לו הוא הראוי להיות קודם.
וכך היה שלא זזו משם עד שנתנו חתימת ידם את המלך ובזה יצאו המגורשים מאתו בכל יקר ותפארת "
אמנם כי עוד אין בידינו מקורים מוכיחים דבר המחלוקת הזאת בין המגורשים ובין התושבים על אודות השררה וכיבוש הקהלות בארץ המערב, אכן זאת נדע כי ביניהם, בין חכמי המגורשים ובין חכמי התושבים, נמשכה מחלוקת עצומה בעניין דתי אחר, אשר ארכה עשרות שנים ותגע עד לפני הממשלה.
העניין הדתי ההוא היה על דבר היתר הנפיחה, בסרכות הריאה, עניין שהיה לנושא סכסוכים כאלה במקומות שמגורשי ספרד נפוצו בהם על כי דבר ההיתר הזה נחשב בעיני היהודים התושבים למוזר מאוד. ויתחדשו בגללו דברי ריבות והתנגדות בין התושבים ובין המגורשים, ולפעמים גם בין מהמגורשים עצמם.
והעניין הזה בעצמו הביא גם פה בפאס לידי מחלוקת גדולה שמשכה בעקבה גם תוצאות מגונות, ולפי הנראה כי המחלוקת הזו בעצמה ששני הצדדים נתנו לה צורה של ריב דתי, היא שהסבה גם לנצחון המגורשים על התושבים לכבוש בידם את רסן ההנהגה הציבורית, והריב הדתי ההוא קיבל שוב צורה מדינית מפלגתית, מטעם זה חושבים הננו לנחוץ להציג פרטי המחלוקת ההיא, שעל פיה נוכל לדעת עוד.
הרבה מחיי יהודי מרוקו, ופאס בפרט, אז בזמן הזה בימי המעבר החדש של התיישבות גולי ספרד בארץ המערב, מצד אחד חשובים מאד לנו הידיעות האלה על דבר המחלוקת הזאת בעניין הנפיחה, על כי לא נמצא רק מקור אחד שיזכיר אותה, והמקור הזה היחידי שעודנו בכתב יד ולא נודע כלל, הוא יוצא מפי שהיה הוא בעצמו עומד בראש מנהלי המחלוקת מצד התושבים נגד המגורשים, ולכן הננו צריכים להקדים בזה דברים אחרים אודותיו בפרטות.
בין הגולים שבאו מספרד לפאס נמצא רב גדול אחד רבי חיים גאגין הוא היה לראשונה גר בפאס, ובימי ילדותו נסע לספרד וילמוד שם לפי רבי יוסף עוזיאל אחד מגדולי הרבנים בקסטיליה, ובעת הגירוש נלוה אל המגורשים ויבוא לפאס עיר מולדתו, ואחרי ימים נמנה לרב על התושבים, בידיעתו התלמודית שרכש לו בספרד.
התחרה עם חכמי המגורשים ויהי הרוח החיה שבין התושבים לחזק את ידם לעמוד בהתנהגות מול המגורשים בהעניין של הנפיחה.
כל פרשת מחלוקתם בעניין זה כתב רבי חיים גאגין בקונטרס מיוחד שקראו בשם " עץ חיים ", את קונטרסו זה שבו ישיב על דברי חכמי המגורשים ויחזיק את מנהגם של התושבים לבלתי אכול את הנפיחה.
כתב בהעתקות אחדות וישלחם בכמה קהלות מערי המערב למען לא ימשכו אחר דעתם של חכמי המגורשים, ומההעתקות ההם נשארה העתקה אחת בפאס עד כה, שממנה הננו נותנים פה איזה קטעים כבדר הקונטרס ולשונו של רבי חיים גאגין בעצם, המראים לנו בתמונה בהירה את כל עניין המחלוקת הזאת שעברה בין המגורשים ובין התושבים, או יותר נכון לאמר בין רבני המגורשים ובין רבי חיים גאגין בעצמו רבם של התושבים.
| עניין המחלוקת לשם שמים שהיה בין….על עניין הטריפות בעניין הנפיחה בריאה נתחייבתי לדבר אמת משום דובר שקרים לא יכון….
ואען ואומר אני חיים גאגין בעל מכאובות אשר מנעורי גדלני כאב וידוע חולי הנלוזה והגיע קרוב לימי הרעה השיגוני עונותי…והכוני בעיני החוורות ומים הקבועים ולא יעולתי לראות….ובימי חרפי טלטלוני הצרות והזמן ללכת לבקש במלכות קסטיליה מנוחה למקום התורה כדי לשתות ממים היפים ומצאתי מנוחה בבית רבי ומורי מגדולי אותו הדור הה"ר יוסף עוזיאל ז"ל.
ובשנת רנ"ב כהיום הזה. ובהגענו למלכות פאס מצאנו היהודים היושבים תחת מלכות ישמעאל נוהגים באלו הטריפות כמו שכתב הרמב"ם שנת מזר"א ישראל קצפו עלינו קצף וגורשנו מכל מלכות פיראנדו…המנהג הפשוט בכל ישראל הוא…
וכל גיניהם ומשפטים ומנהגם מיום היותם לא היו עושים אלא על פי חיבורו, וקצת מן הטבחים שלנו ( של המגורשים ) בבואם לכאן לפאס החזיקו במנהג שהיה להם בקצת מקומות מקסטיליה ולא חששו להא דתנן ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי המקום……
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31-Amnon Elkabets Tafilalet – Sijilmassa
Amnon Elkabets
Tafilalet – Sijilmassa
Les Juifs du Maroc lorsqu'ils parlaient du Tafilalet avaient coutume de dire
"Si tu cherches la Halakha et le Pilpoul va vers le Nord a Fes, si tu cherches la Thora et la Kabala, va au Tafilalet." Car le berceau de l'expansion de la Kabala au Maroc etait la region du Tafilalet. Cette communaute par sa creation kabbalistique considerait l'exil comme une situation temporaire, passagere et ephemere jusqu'au retour au pays des Peres. Ils se specialisaient dans le sens cache de la Thora selon Ha'ari. La famille Abehssera se distinguait dans ce domaine.
La Kabala impose une vie de saintete, de solitude et d'ascetisme. Or les conditions de vie, a l'oree du desert, convenaient au developpement d'idees decrites dans des dizaines d'ouvrages qui eurent beaucoup d'echos aupres des Kabbalistes. C'etait presque le domaine exclusif auquel participaient tous les membres de la famille. Car la vie dans cette region ne s'etait pas ouverte au modernisme comme cela est arrive dans les villes du Nord : Rabat, Fes, Meknes et Casablanca, villes europeennes a tous points de vue.
La musique andalouse non plus n'est pas arrivee au Tafilalet car les "expulses d'Espagne" n'y sont presque pas parvenus. C'est une musique locale qui s'est developpee la. Elle etait chantee surtout en l'honneur de la famille Abehssera pendant les fetes religieuses. Les melodies locales composees etaient en general monotones et ressemblaient aux chants des berberes des environs.
La survie ethnique de la communaute juive dans cette region, malgre ses problemes au contact de la population musulmane dominante, etait due surtout a la force morale des differentes lignees de rabbins qui l'ont dirigee, en particulier pour l'education des jeunes. Les chroniques juives de l'epoque comme "L'histoire de Fez" dEben-Danan, rapporte des incidents douloureux endures par la communaute juive durant les regnes de rois fanatiques. Pour le musulman, le Juif etait toujours considere comme inferieur, voila pourquoi les sentiments de haine surgissaient chaque fois que la situation financiere du pays s'aggravait ou quand regnait l'instabilite surtout au moment de changement de sultans.
La premiere a souffrir etait la minorite juive qui se serrait dans les mellahs et subissait l'horreur des foules qui attaquaient les Juifs et s’emparaient de leurs biens. Cela se passait surtout a l'epoque des cherifs. Tandis que la situation anarchique faisait rage a cause des guerres entre peres et fils, freres et neveux de la meme dynastie, qui voulaient tous s’emparer du pouvoir. Les conflits ont touche la communaute juive. Cependant leur souffrance n'etait pas pire que celle des autres populations comme les Chretiens, les berberes, les africains et meme les nobles musulmans.
Par contre, la chronique fait l'eloge des chefs droits et justes qui rendirent la situation des Juifs aisee pendant leur regne. L'un de ces « rois » est cite pour sa sympathie envers la minorite juive: il permit a celle-ci de fleurir. C'etait Moulay A Rachid fondateur de la dynastie des Alaouites. Rabbi Yaacov Sasportas ecrit a son sujet : "Nous apprenons maintenant que le roi du Tafilalet (Moulay A Rachid) a conquis tous les pays de Si Mohamed Adrad… et on dit de lui qu'il aime beaucoup Israel".
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל זיע"א
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
פיוט לפסח סימן א״ב וסימן אני יחייא נועם הנזכר אשיר לף דודי בחג המצות. על הסדר ועל כוס ישועות
אהובים רעים חזקו ואמצו. בהלכות פסח שאלו דרשו. מקודם שלישים יום חִפשו. מה שהוא צריך לחג המצות.
אור לארבעה עשר לחודש. כל ההדרים תבדוק ותחפש. לאור הנר משום חשש חמץ. בל ישאר נבבתי חצרות.
אחר בדיקה תצניע אותו. במקום שמור או תתלה אותו. באוויר וזו היא שמירתו. עש שעת שרפתו בזריזות.
אחר זה תקנה צורך המועד. ותבטח על היודע ועד. יכפול לך הוצאותיך להגיד. חסדו בימים ובלילות.
הוי זהיר בעשית מצה. שמורה מקצירה עד לישה. מטפת מים תהיה מכוסה. עד אחר אפיה כקרבנות.
אחר מנחה תסדר הקערה. שלוש מצות עליונים בשורה. לצד ימין זרוע נבחרה. ביצה משמאל אבוא בגבורות.
באמצע תשים מרור תפארה. תחת זרוע חרוסת שורה. הכרפס כנגדו הוד הדרה. תחת הביצה נאה להודות.
גם החזרת תתן ביניהם. תחת המרור להיות עמהם. בתוך קערה כולם חונים הם. והיא רמוזה ללבוש מלכות.
דע אלהי אביך ועבדהו. בתפלת ערבית תעטרהו. אלהי אבי וארוממנהו . כי הוא לבדו עושה נפלאות.
הלילה הזה קֹדש לה׳. בו עשה נסים לעם אמוני. יצאו כלם בחורי וזקני. גם עשה באויביהם נקמות.
ומצרים נסע אחריהם. בעבור שבזזו ממוניהם. השם הפיל שָרָם לעיניהם. וטבעו כמו אבן במצֻלות.
זה אלי אנוהו ראו כלם. ברוך שכבודו מלא עולם. ממצרים הצילם וגאלם. וגם האיר להם בתהומות.
מפטיר והפטרת שלח לך-קריאת התורה ראשון פרשת שלח לך
מפטיר והפטרת שלח לך
קריאת התורה ראשון פרשת שלח לך בנוסח מרוקו
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כת
ופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
השכבה העשירה, האליטיסטית, שממנה יצאו רוב בני התורה, היתה גם השכבה הראשונה שנפתחה לתהליכי המודרניזציה, לתרבות צרפת ולפעילות ״אליאנס״. מדברי הרב יוסף משאש עולה חשש שקיימת סכנה להמשכיותו של עולם לומדי התורה: וגם תופשי התורה, התחילו ליפרד מחיק אמם, ולצאת אחד אחד איש לבצעו, כי גם הם נפשם אותה לטעום ממטעמי העת החדשה. ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף, ואין סומך, אין תומך, ואין מוכיח כשער.
לפיכך אמר הרב יוסף משאש שהרב זאב הלפרין ״הציל״ את ״עולם התורה״ של יהודי מרוקו: ואך האל המושיע, גמלנו כרוב חסדיו, וזיוג לנו זווג נאה מעבר לים, מעיר לונדון בירת בריטאנייא, והוא יליד וגדול רוסייא, מר ניהו רבה, דכיילי ליה בקבה רבה, חכם בחכמתו, צדיק באמונתו, גומל חסדים טובים, זכה וזכה את הרבים, כמוהר״ר זאב וואלף היילפערין, יתשל״א, וזה הדבר הגדול אשר פעל ועשה…
הרב הלפרין השתקע במקנאס. הוא הקים בה רשת חינוך יהודי חדשה על פי דגם ושיטות לימוד אותן רכש בישיבת וולוז׳ין. הוא יסד במקנאס את ישיבת ״בית אל״, שהיתה הישיבה הראשונה במרוקו שיושמו בה שיטות לימוד ליטאיות. מאוחר יותר איחד הרב הלפרין את ״בית אל״ עם ישיבת ״עץ חיים״ המקומית, שנבנתה על פי נורמות לימוד התורה והארגון של ״בית אל״. לימוד התורה בישיבת ״בית אל״ התנהל בשיטה שונה וזרה לחלוטין לזו שהיתה מקובלת על רבני המקום.
כמו כן הקים הרב הלפרין מערך ארגוני וכספי פורמלי שתמך בישיבה, וזאת בניגוד לאווירה הבלתי פורמלית והבלתי מחייבת שהיתה מקובלת עד אז בניהול תלמודי תורה ובחינוך בכלל. בישיבות שהקים ניהל הרב הלפרין תמהיל של לימודי קודש ולימודי חול. ההורים לא שלחו את ילדיהם ללמוד בישיבה שאין בה לימודי חול, כיוון שאלה שימשו כאחד האמצעים להשגת פרנסה נאותה במרוקו הקולוניאלית.
בחינת פעילותו החינוכית של הרב הלפרין במרוקו לעומת מה שהתרחש בליטא במהלך המאה ה־19 תצביע על נקודות דמיון אך גם על שוני.
החוקר שאול שטמפפר מצביע על מספר אסטרטגיות חינוכיות שעמדו לרשות החברה המסורתית כנגד אתגר המודרניזציה במאה ה־19: שינוי ושיפור של דרכי הלימוד, אימוץ שיטות ארגון חדשות, שילוב לימודים כלליים במערכת הלימוד המסורתית, ותיקון החברה. במאה ה־20, ובפרט לאחר מלחמת העולם הראשונה, האסטרטגיה התמקדה בעיקר כהתבצרות חינוכית ופיזית של עולם התורה. נבחן את פעולותיו של הרב הלפרין במרוקו בהתאם לאסטרטגיות האמורות ובהשוואה למתרחש אז בליטא.
1. שינוי ושיפור של דרכי הלימוד. גישה זו התבססה על ההנחה שנטישת לימוד התורה וקיום המצוות נבעה מדרכי לימוד בלתי נכונות. אין פגם בתורה אבל צריך לשכלל את דרכי ההוראה ולהתאימן לרוח הזמן. המצדדים בגישה זו חיפשו אופן לימוד נכון יותר. גם אם החידוש לא הונהג כדי להתמודד עם המודרנה הוא יכול היה לשמש אמצעי יעיל לכך, מאחר שעמד בפני ביקורת החשיבה המודרנית והיה בו כדי לבטל את כוח המשיכה של ההשכלה ולהחזיר את הסדר שהתקיים בעבר בחברה היהודית.
החינוך המסורתי היסודי במרוקו ואף החינוך המתקדם, יצרו קשר הדוק בין החינוך לבין הפולחן, על ידי פרישת חומר הלימוד על פני השנה לפי מחזור החגים והמועדים השנתי. התלמידים שהגיעו לרמת מיומנות גבוהה יותר קראו קטעים מספרי הקודש ופירושם בבית הכנסת, באופן יומיומי או שבועי. הרב זאב הלפרין הנהיג שינוי הפוך לדרך לימוד זו, בנוסח המהפכה שהתרחשה בליטא במאה הקודמת – השיעור היומי התקיים כל ימות השנה ולא ניתנו שיעורים מיוחדים.
לא נבחרה בכל תקופת לימוד מסכת אחת, והשיעורים ניתנו כסדר הגמרא. התחילו במסכת ברכות וסיימו במסכת נידה וחוזר חלילה ללא דילוגים. גישה ליטאית זו, שהתפתחה במאה ה־19 והונהגה במרוקו על ידי הרב הלפרין, טענה שיש ללמוד את כל התורה כל הזמן.תפיסתו המכוננת של ר׳ חיים מוולוז׳ין היתה שלא השיעור המועבר על ידי הרב הוא שממלא תפקיד מרכזי בחיי הישיבה, אלא הלימוד העצמי (ראו ספרו נפש הח״ם שער ד). בישיבת וולוז׳ין שבליטא הלימוד היה עצמי, לא היתה תוכנית כללית שחלה על כל בני הישיבה. לא היתה חובת נוכחות, היו תלמידים שבדרך קבע לא באו כלל לשיעורים, ובמובן זה ישיבת וולוז׳ין שימשה כמקום לימוד יותר מאשר מקום הוראה, גם אם יוחד בה מקום נכבד להוראה.
ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין- אפרים חזן
מטבעות הלשון הארמיות נטולות מכל המקורות הקדומים שלשונם ארמית, החל בספרי המקרא ועד לתלמוד ולזוהר וללשונות הארמיות שבתפילה. יש באופי זה של שיבוץ הארמית ברצף הדיבור העברי, כדי ללמד הרבה על לשונם העברית של תלמידי־החכמים במארוקו ובשאר קהילות בצפון אפריקה ובמזרח, שהלשון הארמית השגורה כל־כך בפיהם של הלמדנים מבצבצת ועולה בתוך הכתיבה העברית. זו ״ארמית משובצת״ בעיקר, שכן הדובר אינו בונה משפטים חדשים וצורות חדשות של כתיבה חיה או של דיבור חי, אלא הפסוק נופל לפיו מתוך אותו מאגר של בקיאות במקורות, ושימושו בהם הוא כשימושו בפסוקי המקרא המשובצים ובניבי לשון קפואים וכבולים, עם שינויי גוף או זמן הנדרשים לצורך האמירה. נראה לנו, כי כך הוא הדבר באופן כללי יותר גם בספרות ההלכה, אם כי בספרות זו השימוש בארמית הוא חופשי יותר, אף־על־פי־כן כאשר בא קטע ארמית בתוך רצף עברי יש לשער כי הוא מעלה לשונה של סוגיה נתונה ודברים שאמרו אמוראים. כמובן, תוך השינויים הנדרשים לעניין המסוים.
לא נוכל לסיים מאמר זה בלי לראות את משוררנו ברצף הדורות, לאמור: מה היה יחסה של השירה העברית לארמית עד לרדבא״ח, והאם יש חידוש בדרך השימוש שראינו כאן, או שמא זו דרכם של משוררים שקדמו לרדבא״ח.
שאלה זו מעלה לפני הקורא את ביקורתו המפורסמת של אברהם אבן־עזרא נגד הפיוט הקדום במזרח. כאשד הוא תולה דבריו ב״ארי שבחבורה״, בהקליר. כזכור, הנקודה השנייה בהתקפתו של הראב״ע הייתה נגד אוצר המלים הבתר ־מקראי, שהקליד משתמש בו. עיקר נימוקו הוא, שבתלמוד באות מלות נכריות ״ואינמו לשון הקודש״. סתם דבריו ולא פירש מה הוא כולל בלשון־הקודש. לשון המשנה לשון־ קודש היא וראויה לבוא בשיר או לא ? לשונות נכריות הן הרומית והיוונית שבמשנה ובתלמוד או שמא גם המלים הארמיות נכריות הן ? יתר על כן, מה הוא יחסו של אבן־עזרא למלים הארמיות השאולות בעברית? מכל־מקום, מתוך תשובתו של הראב״ע על הקליר ומתוך כך שידוע לנו על הדרישה הפואטית לפוריזם מקראי בדבריו העיוניים של משה אבן־עזרא נוכל לומר, כי שירת ספרד הקלאסית דחתה מכל־וכל שימוש בארמית בשיר העברי. אכן לא נמנעו משוררי ספרד מלכתוב שירים בארמית. אך אלה שירים שכולם ארמית, ונכתבו כך משום טעמים מיוחדים או מתוך שרצו לתת ביטוי לדברי הנבואה המורחבים בתרגום הארמי, שהיו אמונים עליו בלימוד המקרא. בין כך ובין כך לא נמצא ארמית משולבת בתוך טקסט עברי אלא מעט והדבר משתנה ככל שנתרחק יותר מתקופת ״תור הזהב״. השימוש החופשי למדי של רדבא״ח בארמית משובצת יש בו משום מאפיין לשירה העברית במאות האחרונות, בעיקר בשירתם של משוררים תלמידי־חכמים. ועוד עלינו לזכור, כי לא הכל נהו אחרי דרך זו, שכן מסורת השיר חזקה על המשוררים ומנעה מהם לסטות מדרכם של המשוררים שקדמו להם. ולא הכל העזו לנהוג באותה חופשיות כדרכו של רדבא״ח.
הערת המחבר : על שליטתו המלאה בארמית נוכל ללמוד משיריו הארמיים הכתובים ברצף הדברים ותוך שימוש יוצר בלשון הארמית. השימוש היוצר ניכר יפה מתוך שימוש בשיבוצים שוני הוראה, כגון בשיר ׳חבל על הדין שתא, עבר עקתא רבתא, תלת דפורענותא, חרבא כפנא ומותנא׳ (ת״ל, פז) הלשון ״תלת דפורענותא״, המתייחם בדרך אל שלוש הפטרות הפורענות שבימי ביז־המצרים, מציין כאן שלוש פורענויות ממש כפי שמונה המשורר.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-אֲנִי לְשׁוֹכֵן רוּמָה-פיוט לחג השבועות
אֲנִי לְשׁוֹכֵן רוּמָה
על עשרת הדברות. לנשמת. שיר מעין אזור בן עשר מחרוזות דו-ענפיות. בכל מחרוזת שני טורי ענף א, טור ענף ב וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים. שתי הצלעות הראשונות של טורי הענף הראשון מתחרזות ביניהן. הצלע האזורית הראשונה מתחרזת עם צלעות הטור הענפי השני.
חריזה: א/ב א/ב ג/ג ג/ד ה/ו ה/ו ז/ז ז/ד וכו'.
משקל: שבע הברות בצלע הראשונה וחמש הברות בצלע השנייה.
כתובת: פיוט על עשרת הדברות.
נועם ׳נאוה את וגם שיריך.
סימן: אני דוד בן חסין.
מקור: א – לז ע״א; ק- מא ע״א; נ״י 3097 – 26 ע״ב.
אֲנִי לְשׁוֹכֵן רוּמָה / דּוֹר צְרוֹר הַמֹּר
בְּנִיב שָׂפָה נְעִימָה / אֲשׁוֹרֵר מִזְמוֹר
יוֹם זֶה בְּסִיוָן שִׁשִּׁי / שִׂמְחַת גִּילִי וּמְשׂוֹשִׂי
בָּחַר בּוֹ צוּר קְדוֹשִׁי / אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי
5- דָּבָר צִוָּה ה' / לְעַם אֱמוּנִים
הִתְקַדְּשׁוּ שְׂשׂוֹנָי / הֱיוּ נְכוֹנִים
אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ / אָנֹכִי הוֹצֵאתִיךָ
מֵרַהַב לָתֵת לְךָ / שְׁתֵּי תּוֹרוֹתַי
וְלֹא יִהְיֶה לְךָ אֵל / אַחֵר עַל פָּנָי
10- אָנֹכִי הוּא הַגּוֹאֵל / אֵין זִקְנָה לְפָנָי
לֹא תַּעֲבֹד שְׁנַיִם / גַּם לֹא תִּסְגֹּד אַפַּיִם
כִּי עַל יוֹצְאֵי מֵעַיִם / אֶפְקֹד חוֹבוֹתָי
דּוֹרוֹת שְׁנֵי אֲלָפִים / חַסְדֵי אֵיטִיבָה
לְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים / טוֹבָה מְרֻבָּה
15- וּבִשְׁמִי אַל תִּשָּׁבְעוּ / לַשָּׁוְא כִּי הַלֹּא תֵּדְעוּ
הָעוֹשֶׂה אַכְרִית זָרְעוֹ / מִסְּבִיבֹתָי
- 1. שוכן רומה: כינוי לה׳ השוכן במרומים. דוד צרור המור: על-פי שה״ש א, יג, והם כינויים לה׳, וראה שהש״ר א, א. 2. בניב… מזמור: אשיר שיר לה׳ במיטב המליצה. 3. יום… ומשושי: יום ו׳ בסיוון הוא יום מתן תורה ויום שמחה דוגמת המדרש על הפסוק ׳ביום חתונתו וביום שמחת לבו׳(שה״ש ג, יא) ׳זה מתן תורה׳(במדב״ר יב, ח). 4. בחר… אבותי: ה׳ בחר בו בסיוון כיום מתן תורה. צור… אבותי: כינויים לה׳. 5. עם אמונים: כינוי לישראל השומרים אמונים לה׳, על דרך תה׳ לא, כד. 6. התקדשו… נכונים: להתקדש ולהיטהר שלושה ימים ולהתכונן ליום השלישי הוא יום ו׳ בסיוון, על-פי שט׳ יט, י-יא ורש״י שם. 7. אלהים… הוצאתיך: הוא הדיבר הראשון בי׳ הדברות ׳אנכי ה׳ אלהיך…׳(שמ׳ כ, ב). 8. מרהג: ממקום ׳גסי הרוח׳(רש״י) ממצרים, על-פי יש׳ ל, ז. שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כפי שנדרש במקורות רבים, ראה לדוגמה שמו״ר מז, ג. 9. ולא… פני: זה הדיבר השני, על-פי שמי שם, ג. 11. לא תעבוד שניים: לא לשתף עם עבודת ה׳ אלהים אחרים. לא תסגוד אפיים: ׳לא תשתחוה להם׳ (שמי שם, ה). 12. בי… חובותי: אעניש גם את בני החוטאים, ככתוב בשמי שם, ה ׳פוקד עון אבות על בנים׳. 13. דורות… איטיבה: על-פי שמי שם, ו ׳ועושה חסד לאלפים׳, וכפי שנדרש בסוטה לא ע״א. 14. לאין… מרובה: ה׳ יתן שכר למי שאין לו אפוד ותרפים והם סוגים של אלילי-בית, על־פי שו׳ יח, כ. 15. ובשמי… לשוא: הוא הדיבר השלישי ׳לא תשא את שם אלהיך לשוא׳(שמ׳ שם, ז). 16. העושה… מסביבותי: העושה פסל או נשבע לשקר ייכרת.
בְּשֵׁשֶׁת יָמִים נִשְׁלָם / עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ
שָׁמַיִם וְכָל חֵילָם / גַּם הֵם נִבְרָאוּ
יוֹם שַׁבָּת תְּקַדְּשׁוּ / וּמְלָאכָה לֹא תַּעֲשׂוּ
20- בִּזְכוּתָהּ חִישׁ תָּחִישׁוּ / בִּנְיַן חָרְבוֹתָי
נָמוּ כָּל מַלְכֵי עוֹלַם / כָּבוֹד דָּרָשְׁתִּי
חָזְרוּ וְהֹדּוּ כֻּלָּם / בַּסּוֹף אָמָרְתִּי
בֵּן יְכַבֵּד אָב וְאֵם / וּבְמוֹרָאִי יִירָאֵם
לְבַד אִם מַחֲטִיאִים / אוֹתְךָ מֵאוֹרְחוֹתָי
25- חוּסָה לֹא תִּרְצַח נֶפֶשׁ / נָקִי וְצַדִּיק
דָּמָהּ אֶדְרֹשׁ, וְאָפֵס / בֵּית דִּין הַצֶּדֶק
לֹא תַּעֲשֶׂה זְנוּנִים / בִּמְחִיצָתִי אֵין חוֹנִים
אֶמְאַס אָבוֹת וּבָנִים / מִמִּשְׁכְּנוֹתַי
- 17. בששת… ומלואו: כמתואר בשמי שם, יא. 18. ובל חילם: ׳וכל צבאם׳ (בר׳ ב, א) והם הכוכבים. 19. יום… תעשו: והוא הדיבר הרביעי, על פי שמי שם, ז. 20. בזכותה… חרבותי: בזכות שמירת שבת תזרזו את בנין ביהמ״ק והגאולה, על-פי שמו״ר כה,יב ׳אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא׳. 23-21. נמו… ייראם: על-פי קידושין לא ע״א ׳בשעה שאמר הקב״ה ׳אנכי ולא יהיה לך׳(שמי כ, ב) אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר ׳כבד את אביך ואת אמך׳(שם שם, יב) חזרו והודו למאמרות הראשונות׳. נמו: נאמו, אמרו. 23. בן… ואם: הוא הדיבר החמישי ׳כבד את אביך ואת אמך׳(שמ׳ שם, יב). ובמוראי ייראם: על-פי וי׳ יט, ג ׳איש אמו ואביו תיראו׳. 24. לבד … מארחותי: רק במקרה שההורים מצווים לבן לחטוא אזי אין לכבדם. 25. חוסה: התנהג ברחמים והיזהר משפיכות דמים. לא תרצח: הוא הדיבר הששי, על-פי שמי שם, יג. צקי וצדיק: על-פי שמי כג, ז ׳ונקי וצדיק אל תהרג׳. 26. דמה… הצדק: כנגד המשך הפסוק שם ׳כי לא אצדיק רשע׳ וכפירש״י שם ׳אם יצא מידך זכאי (והוא חייב) יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה׳. ואפס: בשעה שאפס שנעצר הצדק מבית הדין. 27. לא… חונים: כנגד הדיבר השביעי ׳לא תנאף׳(שמי כ, יג). 28. אמאס… ממשכנותי: אגרשם מן הארץ, ראה וי׳ יח, כח וכ׳ כב.
סוּר מִלִּגְנֹב אָחִיךָ / לָמָּה מוֹת תָּמוּת
30- גַּם בְּאִישׁ עֲמִיתֶךָ / לֹא תַּעֲנֶה מִרְמוֹת
לֹא תַּחְמֹד אֶת רְכוּשׁוֹ / גַּם לֹא בֵּיתוֹ וְאַרְצוֹ
וְאִשְׁתוֹ וְשַׁמָּשׁוֹ / אֵלֶּה דִּבְרוֹתַי
יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֵף / לִשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי
מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף / יִקַּח כִּי שָׂנֵאתִי
35- אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ / עֹשֶׁר כָּבוֹד בִּשְׂמֹאלָהּ
וְרַב טוֹב הוּא צָפוּן לָהּ / בְּתוֹךְ אוֹצְרוֹתַי
נֶפֶשׁ נַעֲנָה תִּשְׂמַח / וְקֶרֶן תָּרִים
בְּבוֹא אִישׁ שְׁמוֹ צֶמַח / מְדַלֵּג עַל הָרִים
יוֹרֶנּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ / נֵלֵךְ בָּהּ בְּלִי מֹרֵךְ
40- נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ / תּוֹךְ מִקְהֲלוֹתַי
- 29. סור מלגנוב אחיך: והוא הדיבר השמיני, על-פי שמ׳ שם, שם. ׳לא תגנב׳ וכפרש״י שם ׳בגונב נפשות הכתוב מדבר – לא תגנובו (וי׳ יט, יא) בגונב ממון׳. למה מות תמות: לפי שעל גניבת נפש חייבין מיתת בית דין, ראה רש״י שם וסנהדרין פו ע״א. הלשון על-פי יח׳ לג, יא. 30. גם… מרמות: הוא הדיבר התשיעי ׳לא תענה ברעך עד שקר׳ (שמי שם, שם). 32-31. לא… ושמשו: כנגד הדיבר העשירי ׳לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו…׳(שמי שם, יד). אלה דברותי: הם עשרת הדברות. 33. ישמע חבם ויוסיף: על-פי מש׳ א, ה. 34. מוסרי… יקח: על-פי מש׳ ח, י. שנאתי: מוסב על כסף. על דרך נדרים לז ע״א ׳ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים – מה אני בחינם אף אתם בחינם׳. 35. ארך… בשמאלה: מוסב על התורה, על-פי מש׳ ג, יג. 36. ורב… צפון: לשומר התורה, על־פי תה׳ לא, כ ׳מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. צפון… אוצרותי: על דרך דב׳ לב, לד ׳הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותיי. 37. נפש נענה: נפש מעונה, כאן: כינוי לישראל בגלות, על־פי יש׳ נח, י והוא פנייה לה׳. וקרן תרים: מוסב על ה׳ שיתקע בשופר לבשר על הגאולה. 38. צמח: כינוי למשיח, על-פי־יר׳ כג, ה. מדלג על הרים: על-פי שה״ש ב, ח ונדרש על גאולת ישראל, ראה לדוגמה שהש״ר ב, טו כא-כב. 39. יורנו… בה: על-פי יש׳ ב, ג והוא אחד מייעודי המשיח. בלי מרך: בלי פחד הגויים. 40. נשמת… תברך: רמז לייעוד הפיוט הנאמר סמוך לנשמת.
גירוש ספרד-ח.ביינארט
גירוש ספרד-ח.ביינארט
בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש
היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 
תעמולת השיטנה בכתובים נגד היהודים והאנוסים, שמצאה את ביטויה החריף כבר במחצית המאה הט״ו, לא פסקה אף בימיהם של פרנאנדו ואיסבל. בשנת 1488 נתפרסמו ברבים שני כתובים שנשתמרו בכתב־יד וקולמוסם אחד. אחד מהם דן בתלמוד ובהלכה ודרך קיומן של המצוות, כנהוג על־ידי הקונברסוס ואלו מסקנות חייבת האינקוויזיציה להסיק כלפיהם. בדברי הקדמה לספרון פנה פרנאנדו די סנטו דומינגו אל טורקימדה. איש זה היה אינקוויזיטור בסיגוביה והכיר את טורקימדה מקרוב, ועתיד היה לשמש שופט במשפט לאגוארדיה (1491-1490). הוא פתח בדברי הנביא ירמיהו (א, י) להגדרת שליחותו (של טורקימדה): ׳ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ, ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע׳.משמעותה של הקדשה זו ששליחותו של טורקימדה היא קדושה: עקירת נגע ההתייהדות של האנוסים ועמה שליחות של בנייה מחודשת במלכות ובחברה הנוצרית. מחבר הספרון סיפר בהקדמתו שכתיבת הספר הוטלה על אנטוניו די אווילה ועל חברו הכומר. אין כל ספק שמחברי הספרון היו בקיאים בהלכה ובמשמעותן של המצוות. אין בדבריהם אלא תביעה להעניש את היהודים על השפעתם המזיקה על הקונברסוס. שני המחברים עודדו גביית עדויות מיהודים נגד אנוסים מקיימי מצוות, וכבר הודגשו הדברים לעיל. דומה שיש לראותם ראשונים להצביע על דרכי אנוסים לבטא כוונות קיום מצוות בלב, שעה שלא היה בכוחם לקיימם בפועל. עתידה היתה לימים דרך זו ליהפך לשיטה אצל אנוסים. בפרק הרביעי של הספרון הועלה דיון על השנאה לגויים המצויה בתלמוד. כוונת מחברי כתב השיטנה ברורה לחלוטין וייעודו של הספרון היה להצדיק את האמצעים שננקטו נגד האנוסים.
לספרון השני ניתן שם מיוחד במינו:,Libro llamado el Alboraique על שם סוסו האגדתי של מוחמד, והוא גם הכינוי שניתן לאנוסי ליירנה שבאסטרימדורה.
הערת המחבר : זהו כינוי שניתן לבוגדים.בליירנה הוקם בית דין האינקביזיציה לכל המחוז בשנת 1509
בו הביא מחברו האנונימי תיאור לדרכי ההזדהות שבין היהודים לאנוסים; אם היהודי שהמיר דתו אינו משומד(mesumad) הוא זוכה ליחס מיוחד ולכיבודים המיועדים לאנוסים (anuzes) ; אם הוא משומד אין מדברים אתו. בעיני המחבר: כל התכונות הגרועות, הערמה והצביעות, הודבקו באנוסים כבאותו סוס אגדתי, שבו הגיע כביכול מוחמר ברכיבה לירושלים. הוא הוסיף ופירט את לשונות הגנאי שבפיהם של היהודים לקודשיה של הנצרות, ואין צורך שנפרטם כאן.
דומה שלכתובים אלה עלינו לצרף גם מחזה שהועלה ככל הנראה בפומבי בדמות משפט שערכו יהודים לכלב שהיה נושך אותם. בחיבור זה הושמו היהודים ללעג על פחדם מפני הכלב, ולעומתם זכה הכלב לתהילה ושבח על שהוא בחושו הבריא ידע להבדיל בין נוצרי ליהודי. ואין הבדל אם ההצגה הועלתה בסלמנקה או בכל מקום אחר. הכלל: היהודי הושם ללעג וקלם גם בתביעה שהגישה הקהילה נגד הכלב.
שופט העיר נתבע להסגיר לידיהם את הכלב על מנת לעשות בו שפטים. במשפט הופיעו עדים יהודים: זקן העדה, משה גארסון, אברהם בן אהרן! מאיסטרי יצחק עושה פוזמקאות, ואנוס אחד (confeso). השופט נכנע לאיומי היהודים והסכים לדרישת התובעים, אלא שהכריע שהכלב ייקשר בבית הכנסת וכך ייראו התובעים כמנצחים בתביעתם. אבל הכלב המשיך בתעלוליו ועדים נוספים שהופיעו לפני השופט דרשו את הוצאתו להורג ושריפתו בפומבי. דרישתם נאמרה בשם ׳הקהל והקהילה׳(aijama y caal). הכלב הצליח לברוח והסתתר בכפר, כאהובם של הנוצרים. גם שם היה יוצא ומזהה יהודי אפילו אם לבש איצטלא של נוצרי; הוא הכירם וזיהה אותם בחוש ריחו. סופו שהכלב מת בדרך הטבע וזכה למצבת קבורה מכובדת על קברו. אף מקברו המשיך הכלב להפחיד יהודי, והפך להיות סמל השומר של התורה הנוצרית מן היהודים הגלויים והנסתרים. ושמא יש לזהות את הכלב עם הדומיניקנים, שכאמור לעיל ראו עצמם כשומריה של הנצרות והכנסייה. בכתיבה זו לא נתכוונו מחבריה אלא ליצור דעת קהל נגד היהודים והאנוסים שהם מהווים מהות אחת. אין לנתק את הקשר ביניהם, ורק כלב נאמן בחושו הבריא מסוגל לגלות את השקר וההונאה שבחייהם. בכך גם מצאו הצדקה לאמצעים שננקטו נגד האנוסים ועתה נשארו רק היהודים שיש לפעול נגדם ולהציל מידיהם את המדינה ואת החברה.
ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמרים
ממזרח וממערב כרך מספר שש.
על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
כאישור להנחתו מספר פינליי כי כשנה לאחר המעשה בגרגוריוס נורה מפקד יחידת יניצ׳ארים משום שחיסל כנופיית מוסלמים ששדדה משפחות נוצריות. גופתו נגררה דרך רחובות קושטא על ידי יהודים והושלכה לים. הוא התכחש אפוא לעדויות האותנטיות של בני הזמן והעליל על היהודים כאילו היו נהנים מהתעללות בגופותיהם של נרצחים נוצריים ומוסלמים כאחד.
לאחר זמן נמשתה גופתו של גרגוריוס מהים והועברה לאודיסה. גם לסיפור זה כמה גירסאות. וולש הנזכר מספר שלאחר כמה ימים הופצה שמועה כי בדרך נם נתגלתה הגופה צפה בים השיש: בניגוד להגיון, נשמע כי נמצאה בים השחור.
לפי גירסה אחרת משו נוצרים את הגופה בלילה שלאחר השלכתה, ואילו מקור אחר אומר כי נתגלתה על ידי יווני מביתו של הפטריארך, שמצא מקלט על סיפון אניה בדרכה לאודיסה. רב החובל היווני, מארינוס סקלאבום שמו (לפי גירסה אחרת הוא שגילה את הגופה), הביא את הגופה לאודיסה בחסות החשיכה.
על פי הגירסה האחרונה שמרו היוונים על הגופה, כיוון שהחשיבו את גרגוריוס לקדוש, ובלילה משו אותה מהים והעבירוה באניה לאודיסה. הרוסים ראו בו דמות קדושה שכוסתה במים בדרך נס על מנת לחזק את האמונה. הנוסחאות השונות לסיפור מצביעות גם על הדמיון האפייני למיסתורין שאפף את אישיותו. בהוראת הצאר אלכסנדר הראשון(שלט 1825-1801) נקבר גרגוריוס ב־19 ביוני בכנסייה אורתודוכסית באודיסה, בטקס מרשים. חמישים שנה לאחר מכן נדרשה גופתו על ידי ממשלת יוון, הועברה לאתונה ונקברה בקתדראלה המטרופוליטאנית בעיר זו.
רוסיה, שתמכה במרד היוונים, העניקה מקלט ליוונים שברחו אליה מאימת העות׳מאנים.פליטים אלו ליבו את השנאה וההסתה נגד היהודים בסיפוריהם על חלקם של היהודים ברצח גרגוריוס. בשל הסתה זו, בתוספת השנאה העממית של הרוסים וגלי ההתלהבות הדתית, נערכו פרעות ביהודי אודיסה ב־2 ביולי.
מקור מהימן על פרעות אלה היא עדותו של דוד בן מאיר הכהן מאודיסה, שנפצע בפרעות. לאחר שתיאר את תליית גרגוריוס, את מציאת הגופה על ידי יוונים ואת הבאתה לאודיסה וקבורתה, הוא כותב:
ויהי כמעט נקבר הכהן הראשי גרעגאר, התנפלו היונים ורבים מדלת עם הרוסים שואפי שלל על היהודים האומללים, ויחלו בשעה התשיעית בבקר להכות אותם ולבוז את רכושם. והיונים והרוססים עשו מקודם ביניהם חוזה, להחל את מעשיהם הרעים בפעם אחת בג׳ מקומות מחלקי העיר, במקום אשר ישבו שם יהודים לרוב, ולכסות את מעלליהם הרעים הוציאו קול כי היהודים בקאסטאנטינה יצאו להתעולל בהכהן הראשי שלהם בעת אשר נסחב בחוצות העיר בפקודת השולטן. הסער הנורא אשר יצא על היהודים הרגישו שוטרי העיר מקודם, ויגידו לאחדים מבני ישראל לבל יצאו מפתח ביתם החוצה, ולבל יפתחו את חנויותיהם. אבל הפראים והאכזרים שואפי טרף באו אל ביתם, וישברו החלונות והדלתות, ויכו אותם בגזרי עצים וישפכו את דמם, ויקחו את כל אשר מצאו ואחדים מבני ישראל נהרגו ורבים נפצעו, ורבים התחבאו בחורים וכפים ויבאו הפראים לבית תפלת היהודים ויעשו שמות גם שם.
בהמשך נאמר כי ״הרבה משפחות מבני ישראל נשארו בלי לחם וכל הון היהודים נאבד״. בו ביום אחר הצהרים נבלמו הפרעות על ידי המשטרה, שאסרה כמה מהפורעים. לפי עדות אחרת נפצעו שישים יהודים ושבעה־עשר מהם מתו מפצעיהם.
הדים לפרעות אלו הגיעו לאוזני השגריר הבריטי בקושטא, שדיווח לשר החוץ לונדונדרי ב־26 ביולי. הוא מסר כי הגיע אליו מידע מאודיסה על פרעות אכזריות שעשו היוונים בעיר זו ביהודים. לדבריו נרצחו רבים, בתיהם נשדדו, בתי כנסיות נהרסו וספרי תורה חוללו. ועוד העיר כי נראה שהיוונים, הדורשים סובלנות כלפי דתם, אינם מוכנים להעניק אותו יחס לזולתם (נספח ב). במשפט אחרון זה יש משום ביקורת ותרעומת על המעשים השליליים של היוונים ואכזבה מן המורדים, שזכו לאהדה רבה בין האנגלים במאבקם לעצמאות. התנהגותם עמדה בסתירה לעקרונות החירות והשוויון לבני כל הדתות כולל היהודים, שהיו אמורים להיות מאבני היסוד של הלאומיות היוונית כשתגיע לעצמאות".
התגובות באנטוליה וביוון
רצח הפטריארך עורר סערת רגשות ותביעה לנקמה. שורות המורדים גובשו ותוקפנותם כלפי התורכים והיהודים גברה. השלטונות, שחשו בליבוי היצרים, תלו בפומבי אנשי כמורה ונכבדים יווניים בקושטא ובמקומות אחרים, הוציאו להורג מורדים ומי שנחשדו כמסייעיהם. בכך ביקשו להרתיע מפני המשך מעשי האלימות, אבל למעשה השיגו את ההיפך. הממשלה, שחששה מפני התפשטות המרד ואנרכיה שתסכן את יציבות הממשל, לא ראתה בעין יפה הריגת יוונים חפים מפשע על ידי יניצ׳ארים או אספסוף צמא דם. היה חשש לפעולות בלתי מבוקרות כאלה, בייחוד בקושטא ובאיזמיר.
תוך ניצול האווירה האנטי־נוצרית כילו המוסלמים את חמתם גם בכנסיות ושדדו את רכושן, תופעה שלא היתה רצויה לשלטונות. עם כל רצונם לדכא את המרד, הם לא רצו למתוח את החבל יותר מדי, ולגרום את הרחבתו של מעגל האלימות. כדי להרגיע את הרוחות התוססות של היוונים עשו צעדים כדי לשקם את הכנסיות השדודות. עיקר מאמציהם של העות׳מאנים כוּון לשבירת מעוזי המורדים בערי יוון ובכפריה. בקיץ 1821 התנהלה לחימה אינטנסיבית. במקור עברי נמסרה עדות על הריסת כפרים בסביבות שאלוניקי:
ביום טו סיון תקפ״א ליצירה [16 ביוני 1821] יצא מכאן [משאלוניקי] השר אחמיט בי״ג לרדוף להערלים המורדים וביום כג בו החריב ושרף כפר באשיליקא ואחר מכאן לט״ו ימים החריב ושרף כפר גאלאסו.
היוונים הגיבו בדרך כלל באלימות, במקומות שם היתה ידם חזקה, כגון במוריאה ובאיים. למשל, לפי דיווח מאיזמיר מן ה־3 במאי 1821, נרצחו באי סאמוס שנים־עשר תורכים כנקמה על תלייתו של גרגוריוס.