Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano–Pariente
PARIENTE
Nom patronymique à consonnance espagnole qui signifie littéralement le parent (se lit Patienté), ancien titre honorofïque tombé en désuétude, selon rabbi Yossef Messas. Selon l'autre explication donnée par Larédo, le nom serait l'ethnique de l'antique ville de Parientina près d'Alhucémas, dans le Rif au Nord du Maroc. A en croire cette même tradition, la chaîne de montagne du Rif tirerait même son nom des initiales du nom du fondateur de la famille: Rabbi Yaacob Parienté (en hébreu P et F s'écrivant de la même manière). On conservait dans la famille un document datant de 1815 et contresigné par les rabbins de Livourne certifiant que Yaacob Parienté fut bien le souverain du Rif et que cette chaîne de montagnes lui devait effectivement son nom. Le nom est attesté en Espagne dès le XlVème siècle, sous la forme de Parenti. Cette famille était réputée pour sa grande richesse et semble avoir été une des rares à réussir à faire sortir sa fortune d'Espagne avant de venir s'établir au Maghreb. Le nom figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle, sous la forme de Parienti. Autres formes: Parente, Parent¡, Parienti, Parienty, Parenty. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Tétouan, Tanger, Larache, Mogador, Marrakech, Meknès, Fès, Safi, Casablanca); en Algérie (Alger, Oran, Tlemcen, Aïn Témouchent, Bône, Constantine, Guelma, Tebessa) et en Tunisie (Tunis, Nabeul, Sousse, Bizerte, Béja, Djerba)
- YAACOB: Ancêtre mytique de la famille, savant riche et puissant qui aurait régné sur les tribus berbères judaïsées du nord du Maroc aux premiers siècles de l'ère chrétienne, avant la conquête arabe. Sa puissance et sa renomée furent telles dit la légende que ce sont ses initiale R.l.F. qui aurait donné leur nom à la chaîne des montagnes du Rif. Cette légende était si ancrée qu'en 1815 ses descendants avaient fait légaliser par les rabbins de Livourne un document signé par les rabbins de Tétouan racontant son histoire. Quel que soit le crédit qu'on lui porte elle confirme bien l'origine marocaine de la famille avant son passage en Espagne.
- YAACOB: Un des rabbins expulsés d'Espagne établis à Fès en 1492. Célèbre poète, plusieurs de ses Quinot (lamentations) sont entrées dans la liturgie marocaine.
YEHOUDA: Serviteur du chef de la communauté de Safi, rabbi Abraham Ruti, alors comptoir portugais. Il fit partie d'une délégation du Maroc qui se rendit en 1525 à Lisbonne présenter ses hommages au faux messie David Haréoubéni (Voir Molko). Il resta ensuite à son service à Lisbonne. David Haréoubéni le chargea d'une mission à Safi de laquelle il revint avec de l'argent offert par les fidèles au cours de la vente de cierges bénis par son maître.
YAACOB: Négociant à Tétouan, il servit d'interprète à l'ambassadeur de France, le Comte de Fréjus, envoyé en 1671 pour la signature d'un traité de paix et de commerce entre les deux pays. Grâce à ses relations avec le joallier du roi, Abraham Carsinet (Karsenty), il lui organisa une audience avec le sultan qui ne devait d'ailleurs donner aucun résultat positif.
SALOMON: Interprète de quatre gouverneurs successifs au cours de l'occupation du port de Tanger par les Anglais entre 1661 et 1684.
YAACOB: Un des talmidé Hakhamim de Salé qui monta avec rabbi Hayim Benattar en 1742 pour étudier dans la Yéchiva qu'il fonda à Jérusalem, "Knesset Israël”.
- ABRAHAM: Rabbin connu à Meknès, mort en 1759.
ABRAHAM: Notable de la communauté de Tétouan rendu célèbre par son refus de se plier à la Takana interdisant de construire de nouvelles syangogues. En 1818, il avait édifié un nouvel édifice de culte passant outre aux condamnations du Tribunal Rabbinique et aux menaces d'excommunication des fidèles qui y célébreraient les offices.
MOSES: Fils de Jacob. Un des grands commerçants à Tanger au milieu du siècle dernier, en relations avec Gibraltar et Manchester. Il fonda en 1844 la première banque du Maroc qui porta son nom jusqu'à nos jours. (Rachetée par la famille Abensour, elle fut plus tard transférée à Genève après l'indépendance du Maroc). Un des principaux dirigeants de la communauté, c'est lui qui en 1863 alerta Sir Mosses Montéfiori et le Président de l'Alliance, Alfred Crémieux sur l'affaire de Safi (voir Jacob Wizman) consécutive à l'exécution de deux Juifs faussement accusés d'avoir tué une prêtre espagnol. Emu par ces incidents, Sir Moses Montéfiori arriva au Maroc à bord du navire anglais "La Magicienne״. A Tanger, sa première étape, il fut l'hôte de Moses Parienté.
SHEMTOB: Il fut, en 1867, avec son compatriote de Tétouan, David Cazes, le premier juif du Maroc à étudier dans la première promotion de l'Ecole Normale Orientale fondée à Paris par l'Alliance pour former les instituteurs de son nouveau réseau d'écoles dans le monde méditer- rannéen. Après ses études, il reçut son premier poste d'enseignant en Bulgarie, la politique de l'oeuvre à l'époque étant de ne pas renvoyer les maîtres dans leur pays d'origine. Il fut ensuite muté à Constantinople puis à Jérusalem.
- YAACOB: Rabbin né à Tunis en 1830, il s'installa à Bône en 1850 et devint Grand rabbin de la petite communauté. Sa réputation d'érudition s'étendait à toute l'Algérie. Son ouvrage de Responsa, ״Chéerit Yaacob״ a été imprimé pour la première fois en 1983 à Jérusalem, avec la biographie de l'auteur par rabbi Moché Amar. Son fils rabbi Yossef fut également un rabbin connu à Tunis.
SHELOMO: Notable de la communauté de Nabeul, en Tunisie, au début du siècle. Lorsque l'émissaire de Jérusalem, rabbi Messod Cohen Elhadad arriva dans sa ville en 1901, il lui demanda de prier pour lui et ses enfants persécutés par le gouverneur de la ville qui refusait de reconnaître la validité de leur naturalisation française. Ses deux fils avaient été contraints de fuir la ville pour échapper à la prison. Le rabbin le tranquilisa en affirmant que le gouverneur ne tarderait pas à être relevé de ses fonctions. Et effectivment, trois jours plus tard, il fut rappelé à Tunis et en reconnaissance Shélomo fit le serment d'accorder chaque année un don aux yéchivot de la ville sainte.
- SHELOMO MEIR: Rabbin-juge à Bizerte à la fin du siècle dernier et au début de ce siècle. Auteur d'un recueil de sermons et de commentaires, ״Imré Shefer”, imprimé à Sousse en 1924.
YEHOSHOUA: Héros de l'auto-défense juive à Meknès. Il fut le seul combattant tué les armes à la main en avril 1911 en défendant du haut des remparts l'entrée du Mellah, assiégié par les cavaliers des tribus berbères soulevées contre le sultan Moulay Hafid. Les défenseurs infligèrtent de lourdes pertes aux assaillants qui se retirèrent après deux jours de combats et l'intronisation d'un éphémère nouveau sultan, Moulay Zin.
ISAAC: Fils de rabbi Shélomo. Grand commerçant à Tunis mort en 1967. Grand innovateur, il avait pris l’initiative de l'organisation annuelle de la "Quinzaine Commerciale des Souks״ qui connut un très grand succès tout au long des années. Pendant la période de l'occupation allemande, il fut chargé d'assurer le ravitaillement des prisonniers et des travailleurs réquisitionnés. Particulièrement pieux, il fut parmi les fondateurs de la grande yéchiba de rabbi Shélo Dana ״Hebrat Hatalmud״ et l'initiateur en 1948 de la création d'une synagogue dans le nouveau quartier résidentiel fondé par les classes moyennes juives dans la proche banlieue de Tunis, Beau-Site. II fut avec Elie Jérusalmi, le rédacteur-éditeur de l'éphémère hebdomadaire de diffusion des principes conservateurs du judaïsme, "L'Oeuvre Israélite״, qui parut en 1926 pour défendre le judaïsme contre la propagation des idées laïques et libérales diffusées par les écoles de l'Alliance.
AUGUSTE: Notable de la communauté d’Alger dans les années trente et quarante. Il fit partie des 15 personnalités désignées d'office pour faire partie du conseil d'Administration de l'Union Générale des Israélites d'Algérie, créée par décret par les représentants de Vichy le 31 Août 1942. L'association qui devait obligatoirement regrouper tous les Juifs d'Algérie, n'eut pas le temps de commencer à fonctionner, les Américains débarquant à Alger le 8 novembre 1942.
GERARD-FELIX: Directeur de société né en 1952 à Tunis, fils de Simon Pariente, employé. Créateur et président directeur général de la société parisienne de prêt-à- porter connue dans le monde entier, Naf Naf.
PATRICK-ABRAHAM: Directeur de société né en 1955 à Tunis, fils de Simon Pariente, employé. Autodidacte, il fit tous les métiers avant de fonder avec son frère Gérard la marque Naf Naf en 1978.
DR RENE GUILLAUME: Médecin et universitaire français né à la Marsa en 1929, fils de Jules Pariente, commerçant. Docteur en médecine, diplômé de chimie générale et en psychologie générale. Chef de service à l'hôpital Beaujon de Paris, professur de clinique pneumologique.
ROBERT: Journaliste sportif français né à Paris en 1930, fils de Jacques Parienté, commerçant à Tunis. Après la licence en Droit, il s'est lancé dans le journalisme sportif. Il a été notamment directeur- générai-adjoint responsable de la rédaction de ״L'Equipe", "France Footbal", ״Tennis de France", "Vélo Magazine", "L'Equipe Magazine". Il est l'auteur de plusieurs livres consacrés aux sports, dont "Jazy, la fabuleuse histoire des Jeux Olympiques"; en collaboration, "La fabuleuse histoire de l'athlétisme"; "Paris en toutes lettres" (Paris, 1986)
MICHAEL: Editeur à Paris, né à Meknès. Fondateur des à la fin des années 1970 des Editions Stavit à Tel-Aviv, spécialisées dans la publication de livres sur le patrimoine culturel du judaïsme marocain, en hébreu et en français. Il a édité notamment Ami Bouganim, Hanania Dahan et Joseph Tolédano. Après son installation à Paris, il a publié un catalgue des livres sur le judaïsme et les actes du premier congrès international organisé à Paris en 1995 par le CRJM, le Centre de Recherches sur le Judaïsme Marocain, fondé par Robert Assaraf.
PROSPER: Peintre et cinéaste à Los Angeles, né à Meknès. Auteur de plusieurs courts et longs métrages en Israël avant son installation aux Etats-Unis.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano–Pariente
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
COMMENT LES MARANNES D’ESPAGNE ARRIVERENT EN ALGERIE
Cela s’est passé à l’époque de l’Inquisition. De nombreux Marannes peuplaient la prison centrale d’Espagne et les prêtres au service de 1 Inquisition, les gardaient.
Dans cette prison, les reclus se mirent à creuser un long tunnel souterrain et Dieu les aida dans leur entreprise – tous les prisonniers réussirent à s’échapper. Ils arrivèrent jusqu’au port où ils furent aides par des amis. Ils louèrent un bateau qui les transporta jusqu’à la côte de l’Algérie.
L'ambassadeur de Turquie qui régnait alors sur l’Algérie au nom du sultan de Constantinople, était en train de prier à la mosquee, à l’heure où arriva le bateau des Marannes. Parmi ces derniers se trouvaient de nombreux ducs et comtes et deux d’entre eux, Harchorech et Arivas — étaient de grands érudits.
Les réfugiés avaient à peine eu le temps de descendre du bateau quand surgirent des bateaux de guerre espagnols qui avaient poursuivi 1’embarcation des Marannes. L’ambassadeur de Turquie reçut une délégation d’Espagnols, qui lui demandèrent d’arreter les fugitifs. “Ces hommes, déclarèrent-ils, sont des sujets espagnols qui se sont soulevés contre leur roi.” Ils insistèrent qu’on, leur livre en premier lieu Harchorech et Arivas qui se trouvaient a la tete des rebelles.
L’ambassadeur dit aux membres de la délégation: “La marine militaire de votre pays est grande et puissante. Envoyez tous vos bateaux pour ramener les Juifs.”
Lorsque les bateaux espagnols se trouvèrent en haute mer, l’ambassadeur fit monter Harchorech et Arivas sur une embarcation spéciale, placée sous les ordres d’un capitaine habile et expérimente. Celui-ci avait reçu l’ordre de remettre les deux hommes aux Espagnols à bord de l’un de leurs bateaux. Les deux notables juifs Prirent avec eux un tuyau et quand leur embarcation s’approcha du bateau espagnol, ils le jetèrent à la mer. Une tempête se déchaîna immédiatement et les bateaux des espagnols sombrèrent avec leurs équipages et leurs armes.
Les sages Harchorech et Arivas réussirent à gagner la côte et s’établirent à Alger. Les Juifs de ce pays leur donnèrent le surnom de “Sages de la Sidra”. Ceux-ci fondèrent des yechivoth et enseignèrent la Tor a dans toute l’Algérie.
41.
”JUDA EST PAREIL A UN JEUNE LION”
Voici ce qui arriva à rabbi Eliezer Davila, qui ne respectait pas les sages. L'n jour, à la synagogue, il jeta un regard sur les notes de rabbi Yehouda Ben-Attar. Il trouva l’une des phrases, qu’il y lisait, contraire à ses opinions et dans un geste de mépris il jeta le livre par terre.
Lorsqu’il se redressa, il vit devant lui un lion rugissant. Rabbi Eliezer éclata en sanglots et demanda à Dieu d’avoir pitié de lui. Au bout d’une heure, le lion s’en alla. Rabbi Eliezer courut alors au marché et se mit à crier: “Serviteurs de l’Etemel, avez-vous vu le lion terrible?”
On lui répondit: “Nous n’avons rien vu.”
Rabbi Eliezer alla alors chez sa mère et lui raconta ce qui lui était arrivé. Sa mère lui dit: “As-tu porté atteinte à l’honneur d’un sage? Va à la synagogue et regarde ce qui est écrit à l’endroit où tu étais assis.”
Rabbi Eliezer se rendit à la synagogue et à l’endroit même où il avait lu les notes de rabbi Yehouda Ben-Attar, il vit l’inscription: “Juda est pareil à un jeune lion”.
Yehouda Sabbah (narrateur; texte No. 41) ; né à Rabat, Yehouda Sabbah, est âgé d’environ 70 ans; il est le fils de feu Rabbi David Sabbah qui était Dayane à Rabat. Dans sa ville d’origine, Yehouda était employé de la société funéraire. A Jérusalem, où il vit aujourd’hui, il gagne sa vie comme journalier. C’est du sage Rabbi Chlomo Dagone, Grand Rabbin de Fez, que Yehouda Sabbah a entendu une partie de ses histoires, que Issachar Ben-Ami a enregistrées.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
Page 112
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
66 – היכן מקומו של העזאזל
מספר שלום ייתח
היכן מקומו של העזאזל
היה היו שני אחים, אחד מהם עשיר ואחד עני. היה העשיר נוהג לתת מדי שנה בשנה חיטה לאחיו, כדי שזה יאפה ממנה מצות לפסח.
פעם, זמן מה לפני פסח, בא האח העני אל העשיר, כדרכו, כדי לקבל את חלקו. אמר לו אחיו:— תבוא מחר.
בא האח העני למחרת היום, אך האח העשיר אמר לו שוב:— תבוא מחר. —
כך היה האח העשיר דוחה את אחיו העני מיום ליום, עד שיום אחד התרגז ואמר לאחיו:— לך לעזאזל!
העני המסכן חזר לביתו, ובו בוכים ילדיו מרעב ומקור. הוא פייס והשתיק אותם, ׳באומרו:— אלך לחפש דברים טובים בשבילכם.
לקח המסכן את הטלית ואת התפילין שלו, נפרד מביתו ויצא לדרך. הלך העני יום, הלך יומיים עד שהגיע לנחל וישב לנוח. הוציא מתרמילו קצת לחם יבש, הרטיבו במים ואכל. אחר־כך בירך את ברכת המזון, קרא את קריאת שמע ושכב לישון. בבוקר התעורר, נטל את ידיו, אכל קצת לחם יבש, בירך את ברכת המזון ויצא לדרך.
יום נוסף נדד המסכן, עד שראה מרחוק בית קטן ובודד. הוא אמר ללבו!— נראה, שמא זהו מקומו של העזאזל.
הגיע האיש לבית הקטן, ובו שלוש נערות טוות בפלך. אחת טווה חוטי זהב, אחת טווה חוטי צמר׳ ואחת טווה חוטי משי. שלוש הנערות קיבלוהו בשמחה רבה ובסבר פנים יפות:— ברוך הבא!— הן הכניסוהו לתוך הבית והושיבוהו ליד השולחן. אחת הנערות הביאה מים לנטילת ידים, אחת הביאה לחם ומלח, ואחת הביאה מאכלים טובים. אך כל הזמן הוא הרגיש, כי שלוש הנערות עצובות מאוד.
אחרי שסיים האיש את הארוחה ובירך את ברכת המזון, שאל את הנערות:
– הגדנה לי, בבקשה, מדוע אתן עצובות כל־כך ?
גילו לו הנערות;— מזה שנים רבות טוות אנו בזהב, בצמר ובמשי, ומשקיפות בעד החלון, שמא יבואו הבחורים המיועדים בשבילנו, שישאו אותנו לנשים. אך אלה אינם באים.
ניחם אותן העני:— אל תתעצבנה. אלוהים יהיה בעזרכן. אותו לילה לן העני אצל הנערות ולמחרת היום לבש את בגדיו, נטל את ידיו, התפלל ואכל. ולנערות הבטיח:— אם אצליח בדרכי אמלא את מבוקשכן. הודו הנערות לאיש, נתנו לו צידה לדרך ובירכוהו בדרך צלחה. הלך האיש יום, יומיים, עד שהגיע לאילן ענק ושכב בצילו לנוח. אחרי שהתעורר קטף תפוח כדי לאכול אותו, והנה הוא מר ביותר. שאל האיש את העץ;— הגד־נא לי, אילן נאה, מדוע מרים כל כך פירותיך ?
ענה העץ — יודע אני דבר זה, כל עובר־אורח הקוטף מפריי היפה ומוצאו מר, מקללני במקום לברכני. אך את סיבת הדבר לא אדע. אמר העני— אל תתעצב אל ליבך. אם אצליח בדרכי, לא אשכחך, ואברר את סיבת הדבר.
המשיך העני את דרכו אל מקום העזאזל. עבר יום, חלפו יומיים, והאיש הגיע לנהר רחב ידיים, ועליו מעברת ובמעברת איש המושיט אותה והוא בוכה כתינוק. תמה העני ושאל את האיש;— למה תבכה ?
כיצד לא אבכה — ענה האיש — ומזה שנים אני מעביר אנשים מחוף אל חוף, ואני עצמי אינני יכול לעזוב את המעברת ?
דיבר העני על ליבו של האיש וזה העבירו לחופו השני של הנהר. הבטיח לו העני;— אם אצליח בדרכי, לא אשכחך, ואשאל, מדוע אינך יכול לעזוב את המעברת.
הודה האיש לעני וזה המשיך לדרכו. הוא הלך ונדד, הלך ונדד, עד שהגיע ליער גדול ורחב ידיים. הוא הלך ונדד בו, הלך ונדד בו, עד שהגיע לבית קטן ובו זקנה היודעת הכול. דפק האיש על דלת הבית והזקנה קיבלה אותו בברכת שלום, והביאה לו מאכלים ומשקאות מכל טוב. אחרי שאכל העני די שובעו, שאלה אותו המארחת; האם יש משהו שאוכל לעשותו למענך כדי לעזור לך ? האם יש בפיך שאלות ? אוכל בוודאי להשיב עליהן. שאל העני;— מדוע טח לב העשיר מלעזור לי ?
ענתה;— מכיוון שמעולם לא ידע מחסור מהו.
- ומתי שמח העני ?
- כשמחזירים לו מה שאבד לו.
- ומדוע אין החתנים באים לשאת את שלוש הנערות הטוות בזהב, בצמר ובמשי ?
- הכל בגלל האשפה שלפני הדלת. אם תטאטאנה הנערות אשפה זו שלפני
פתח ביתן, יבואו החתנים.
- ומדוע מר פריו של האילן הנאה ?
- מתחתיו טמון אוצר גדול. אם יוציאו את האוצר ממקומו, יומתק מיד הפרי.
- ומדוע מעביר האדם כל איש ואשה במעברת הנהר, והוא עצמו אינו יכול לצאת מתוכה ?
- יושיב איש אחר במקומו ואז יוכל לצאת לחופשי.
- ומניין לוקחים מצות לפסח בשביל יהודי שאין לו מצות?— שאל העני
את שאלתו האחרונה.
- לוקחים מזה ונותנים לזה.
שמח האיש על שהשיג את מבוקשו, הודה לזקנה ויצא בדרכו בחזרה. בהגיעו אל הנהר רחב הידיים, סיפר לאיש היושב במעברת את אשר שמע מפי הזקנה יודעת הכול. העביר האיש את העני, ומכיוון ששמח שמחה גדולה
על העצה, נתן מתנות רבות לו ולבני ביתו.
הגיע העני לאילן וקרא אליו:— אם תרשני לקחת את האוצר שמתחתך, ייעשה פרייך מתוק. — מיד נפתחה האדמה והעני ירד למטה. ומה הוא רואה ? כסף ויהלומים ומנורה עשויה זהב טהור. לקח העני את כל מה שהיה שם ועם עלייתו סגרה האדמה את פיה. הודה העץ לעני על שפריו נהיה מתוק ונפרד ממנו בלבביות.
בדרכו הגיע לבית, שבו טוות שלוש הנערות. הוא סיפר להן, כי אם יטאטאו את האשפה, יגיעו החתנים. שמחו הנערות שמחה גדולה ונתנו לו מתנות:— אחת — חוטי זהב, אחת — חוטי משי, ואחת — חוטי צמר.
הגיע העני לביתו שמח וטוב לב. הוא קנה מאכלים, בגדים ונעליים לכל בני ביתו, ובליל הסדר הזמין אליו את אחיו העשיר. זה הגיע מיד, אך עיניו חשכו מרוב קנאה:— מניין לך כל העושר הזה ? — שאל. ענה אחיו:— הרי שלחת אותי לעזאזל, ממנו הבאתי לי את כל אלה.
בתום הסדר, לפני עלות השחר, יצא גם האח העשיר לדרך, לחפש את העזאזל. כך הגיע לאיש שבתוך מעברת הנהר. הוא שאלו:— היכן מקומו של העזאזל?
האיש הבין מיד במה מדובר, ואמר:— כאן, במעברת זו. אך עליך להעבירני תחילה לעברו השני של הנהר.
העביר העשיר את האיש, וזה נשתחרר וירד מן המעברת. והאח העשיר נשאר בתוך המעברת.
זה היה סופו של העשיר הקמצן. במקום שאחיו העני ילך לעזאזל, הלך הוא עצמו לשם.
שלום ייתח (מספר! סיפור 66), יליד פאס, בן 30. עלה לארץ בשנת 1958 והצטרף למושב נס־הרים שבהרי ירושלים. עתה הוא היחידי מיוצאי מארוקו שנשתרש במקום ולא עזבו. יש, כנראה, לזקות זאת על חשבון העובדה שגם הוא וגם אשתו(מוצאה ממארוקו) מצטיינים כחקלאים. את הסיפור על מקומו של העזאזל, שנרשם בידי מנשה רזי, שמע בפאס׳ מפי שכן ערבי בשם חסאן, שהיה רגיל לספר סיפורים.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה
הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה
מה טוב לעשות מצווה
פעם אחת, היה איש עשיר מאור וקמצן מאוד. אשתו הייתה אשת־חיל שאהבה לעשות מצוות. פעם אחת, בערב שבת, ישבו הבעל ואשתו ליד השולחן והתחילו לאכול.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. קמה האשה לראות מי שם. והנה ראתה עני מסכן נורא, עייף, יחף ומלוכלך. ״מה אתה רוצה"? שאלה אותו.
״איי״, נאנח, ״תני לי משהו, אפילו חתיכת לחם, כי אני מת מרעב״. היא רצתה לתת לו אוכל אבל פחדה מבעלה. "מה קרה״? קרא הבעל, ״מה יש״?
״יש פה איש מסכן ועייף, שאומר כי הוא מת מרעב ומבקש אוכל״. "אימרי לו שאין לנו כלום".
אמרה האשה לבעלה: ״בוא וניתן לו לפחות פרוסת לחם״. "לאי שיילך לעבוד. גם בערב שבת הם באים להפריע לנו״? ״מה לעשות״? פכרה האשה אצבעותיה, פרשה ידיה, חזרה לעני ואמרה לו: "אין לנו כלום״.
העני ששמע את כל מה שהם דיברו, אמר לה: "בכל זאת אימרי לבעלך, אולי ייתן לי משהו לשתות״. הלכה האשה לתת לו לשתות, קם בעלה, הטיח את הדלת בפניו וצעק: ״לך מפה״! העני הלך והשבת עברה לה. למחרת, חזר האיש לבית־החרושת שלו והנה, לא באו לקנות אצלו. וכך, מיום ליום, לא נכנס שום דבר לבית־החרושת. מה אעשה? חשב בלבו. הרי אין לי הכנסות. מכר את בית־החרושת ומידי־יום, ביזבז משהו עד שלא נשאר לו אפילו בשביל לאכול. ואשתו המסכנה שותקת. ראה שאשתו אינה אשמה במצב שנוצר והוא אהב אותה מאוד. אמר לה: ״ראי, כל הכסף שהיה לנו אזל. עכשיו אין לנו אפילו במה לקנות אוכל. לך יש משפחה, התגרשי ממני ולכי למשפחתך. והיה אם יחזיר לי אלוהים את הוני, אחזור אלייך, ולא, ניפרד. כך שאם יש מישהו שרוצה להתחתן איתך, יתחתן, ואני אלך לי באשר אלך ואיני יודע לאן״. כך אמר לה הבעל, כי לא רצה שתסבול, שכן ידע שהוא הוא האשם.
בכתה האשה, חזרה לבית הוריה, התגרשה מבעלה ושוב לא שמעה דבר אודותיו.
עבר זמן־מה. והנה עבר איש אחד בבית הוריה, ראה אותה ושאל את ההורים ״מי זאת"? ענו לו: ״זו בתנו", וסיפרו לו כל מה שאירע. אמר להם: "אני מוכן להתחתן איתה".
ניאותו ההורים והשניים התחתנו. לאיש היה כסף רב ודירה יפה. נטל את אשתו עימו וההורים נשארו בביתם.
לאחר החתונה, בבוא ליל השבת הראשון, הלך הבעל לבית־הכנסת והאשה נשארה בבית. חזר הבעל לביתו מבית־הכנסת ואשתו ממתנת לו. נסב עימה לשולחן, אמר קידוש והחל לשיר 'שלום עליכם מלאכי השלום,. עוד המילים בפיו והנה נשמעה הפיקה בדלת. קמה אשתו והלכה לפתוח את הדלת, והנה עומר עני בדלת: ״אנא תני לי פרוסת לחם, אני מת מרעב״, התחנן לפניה.
שמע בעלה ואמר: ״מי שם״? ״עני בדלת, רוצה לאכול", השיבה האשה. ״הכניסיהו פנימה״. הכניסו את העני והזמינוהו להסב עימם לשולחן. נתנו לו מים להתרחץ, הלבישוהו והושיבוהו עימם. הביטה האשה בעני והתחילה לבכות.
״מדוע תבכי״? שאל אותה בעלה. ״אני בוכה כי העני הזה הוא בעלי הקודם״.
הביט בה בעלה וסח לה: ״ומי אני״? ״אינני יודעת״, ענתה האשה. ״אינך זוכרת״? התעקש הבעל. ״הרי לא היכרתיך, עד היום בו באת אל בית הוריי וביקשת את ידי".
״אם כך דעי לך, אני הוא אותו העני שבא אל ביתכם וביקש מכם לחם ומים. בעלך, היושב עימנו, לא רצה לתת והטיח בפניי את הדלת". נאנחו השלושה. אמר הבעל השני: "הנה, ראו את גלגוליו של אלוהים. בגלל זה, טוב לעשות מצוות, ובייחוד כשלא רואים למי עושים אותן״.
הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה
עמוד 3
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-נקמת היהודי במטיף המוסלמי
נקמת היהודי במטיף המוסלמי
ליד הכפר אגבלו שבמרוקו, נמצא מעיין שאת מימיו שאבו באין מפריע, כל תושבי האיזור, יהודים ומוסלמים.
בכפר הסמוך תחסנת נפטר המטיף המוסלמי. תושבי הכפר הזמינו מטיף מאיזור מרוחק, איזור סוס. מטיף זה שלמד וקרא הרבה, פירסם כמה וכמה איסורים ביחסי המסחר בין יהודים לבין מוסלמים, איסורים עליהם לא ידעו תושביו התמימים של תחסנת. בוקר אחד, הלכו הנשים היהודיות לשאוב כרגיל מיס מהמעיין, ושם נתקלו במטיף המוסלמי החדש. הוא התחיל לקלל את היהודים ולגדף אותם. כשהלך באותו יום למסגד, הוא כעס על ציבור המתפללים והמוסלמים לא ידעו מה היא סיבת כעסו. הם שאלו אותו: ״יא סידנא, אדוננו, מה לך כי התרגזת כל־כך״? השיב להם: ״איך אתם מרשים ליהודים לשאוב מים מהמעיין עוד לפני המוסלמים? טיפשים אתם ואינכם יודעים לקרוא את הקוראן. האינכם יודעים שהקוראן אוסר על המוסלמים לראות פני יהודים בבוקר? ומי שנפגש עם יהודי, תפילתו פסולה לארבעים יום, ואם זו יהודיה לשמונים יום״? הוא הטיל עליהם עוד איסורים והם בתמימותם האמינו לו.
עוד אמר להם: ״הודיעו ליהודים, שמותר להם לבקר מוסלמי רק משעה תשע בבוקר, כי מוסלמי הנתקל ביהודי בבוקר, לא תהיה לו הצלחה באותו יום״.
כך המשיך לפעול המטיף, עד כי הכניס איבה ומתח ביחסים בין היהודים לבין המוסלמים.
יהודי אחד, סנדלר פיקח, החליט לטפל בעניין הזה שהציק מאוד ליהודים. הוא שם לב שהמטיף מוקף כל הזמן בתלמידים, והם יודעים על כל צעדיו ומהלכיו. אחד מהתלמידים האלה נהג לבקר את היהודי, גם לאחר שהמטיף אסר לקנות מהיהודים או להשתמש בשרותיהם. פעם אחת, נכנס בלילה אותו תלמיד כדי לקנות נעליים אצל הסנדלר היהודי. הוא נתן במתנה את הנעליים לתלמיד ששמח מאוד על יחסו של היהודי.
בביקור נוסף, העניק הסנדלר לחברו המוסלמי צעיף כמתנה ולפני אחד מחגיהם, נתן לו חלוק יפה. המוסלמי שמח תמיד לקבל מתנות והעריך מאוד את יחסו המיוחד של היהודי אליו.
יום אחד, הוא אמר לו: ״ברצוני לתת לך מתנה. אמור לי מה רצונך וגם אם הדבר קשה הוא, אעשה אותו ברצון״. השיב היהודי: ״איני רוצה דבר פרט לטובה אחת, שתקח חצי ליטר אראק ויצלאיה, (זוג תפילין ישן שיצא מכלל שימוש) ותניח אותם במקום בו יושב המטיף״.
שמח מאוד התלמיד ואמר ליהודי: "רק את זה אתה רוצה? הייתי מוכן לעשות למענך דבר עוד יותר גדול".
הוסיף היהודי: ״ועוד דבר. ביום העשרים ושבעה לצום הרמדן, לאחר תפילת הלילה במסגד, אבוא לשם ואבקש מהמטיף את היצלאיה׳ שלי. הוא בודאי יתרגז אבל אתם תגידו לו: 'אדוננו, הרי הוא מבקש רק את
שלוי ״.
וכך פעל התלמיד. הוא הסתיר את האראק והתפילין מתחת למקום בו יושב המטיף. בבוקר, כמוסכם, הופיע הסנדלר בזמן שהמטיף רצה לצאת. הוא נתקל ביהודי והוא כעס מאוד על שהשומרים נתנו לו להיכנס בניגוד להוראתו. ״מה רצונך יהודי״? אמר המטיף.
השיב לו היהודי: ״את היצלאיה' שלי אני מבקש". כעסו של המטיף גבר עוד יותר.
אמרו לו תלמידיו: "אדוננו, למה תתרגז? הוא רק מבקש מה שהוא נתן לך. אולי תחפש״?
הוא פנה לתלמידו הנאמן ואמר: ״לך למקום מושבי וראה אם יש שם איזה 'צלאיה׳ שלו. אם אין, אצווה לגרש את כל היהודים מהסביבה״. אמר לו היהודי: ״כן יהיה כדבריך״. הלך התלמיד למקום מושבו של מורו ומצא שם את היצלאיה׳ וכן בקבוק אראק. חזר ועמד לפני מורו. ראו הזקנים וכל נכבדי הכפר את האראק והזדעזעו. אמרו: ״אם כך, הוא שקרן ושיכור. מה הוא מטיף לנו ועושה בעצמו דברים אסורים״. התמלאו עליו חימה וגירשו אותו באלות ובמקלות, עד שהוא ברח והלך למקום אחר.
חלפו כשלוש שנים, ובעיר המחוז עמד להתקיים יריד, אליו היו מביאים סחורה מכל הכפרים של המחוז. ליריד הזה היו באים מטיפים ומכובדים, כדי לשפוט ולהכריע מחלוקות. מוסלמים מכפר תחסנת הקרוב לאגבלו, פנו לסנדלר ואמרו לו: ״אולי יש לך עוד איזה תעלול כדי שנלמד את המטיף לקח"? הוא השיב בתמיהה: ״הוא עוד חי ונמצא בסביבה״?
אמרו לו: ״כן והוא ישתתף ביריד שיתקיים אינשאללה מחרתיים״. אמר להם: ״אם כן, אני רואה אפשרות שתוכלו להענישו ואפילו להתפטר ממנו באופן סופי. בואו אליי מחר ואעוץ לכם עיצה״. למחרת, באו מכובדים ותלמידים של המטיף אצל היהודי. הוא קיבל אותם בסבר פנים יפות וכיבד אותם באכילה ובשתיה. הוא שאל אותם: ״האם אתם מכירים את משפחת המטיף? הידוע לכם אם הם בעלי רכוש״?
אמרו לו: ״כן, יהודי. להוריו יש עדרי צאן ובקר״. אמר להם: ״אם כן זאת עשו: לכו אליו ואמרו לו, שיש לכס שאלה גדולה, והיא שההורים שלו השאירו לו כירושה כמה ראשי כבשים. ספרו לו שהרועה שרעה את הצאן, שכח פעם כבשה אחת ביער. למחרת שוב לקח הרועה את הצאן לאותו מקום מרעה. הוא מצא את הכבשה שהמליטה. הכלב שמר עליה כל הלילה ונלחם בגבורה בזאב, שבא לטרוף את הכבשה והרגו. שמרנו את הרכוש והצמר עד היום, אבל עתה מת הכלב. שאלתנו היא, האם מגיע איזה שהוא כבוד לכלב הזה האמיץ עבור הטובה שעשה״? וכך עשו המוסלמים. הירהר המטיף זמץ־מה בבעיה זו ואמר: ״הכלב הזה אינו כלב רגיל והוא לא דומה לאחרים, לכן נקרא לו בשם ׳סידנא אלכלב׳(אדוננו הכלב). צריך להביא תכריכין ולקבור אותו".
האנשים ששאלו, רואים, שומעים ורושמים כל מה שהמטיף אומר. עוד ביקש המטיף שיראו לו היכן הכלב, כי הוא רצה בעצמו לטפל בו ולתת לו את הכבוד האחרון. הלך איתו תלמיד אחד למזבלה, ושם נמצאה גופת כלב שזרקו אותה לא מזמן. "הנה הוא אדוננו הכלב״ אמר התלמיד. המטיף ביקש ממנו שיביא לו דלי עם מים ותכריכין. עשו כבוד לכלב וקברו אותו. אמר המטיף: ״עכשיו נלך לסעודת הבראה, נאכל ואחר־כך נלך לראות את הצמר והרכוש השייך לי״. ישבו ואכלו והספידו את הכלב המנוח. אמר להם: ״נרד מיד למרתף ונראה את הצמר שלי״. הורידו אותו למרתף ושם היכו אותו מכות נמרצות. אמרו לו: ״אתה עוד ממשיך להתל בנו ולשקר? נוכל אתה וגנב״. היכוהו עד זוב דם והוא נמלט. מאז נעלם מהאיזור.
אמרו המוסלמים ליהודי: ״כל הכבוד לך יהודי. כל מה שאמרת התקיים כאילו נביא אתה. עכשיו נקמנו בו על מה שעולל לנו וגם לכס. מהיום אתם בטוחים ואף אחד לא ייגע בכס לרעה״. מאז חיו המוסלמים והיהודים בשלום עד שהיהודים עלו ארצה.
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-נקמת היהודי במטיף המוסלמי
עמוד 102
Tehila le David-Poemes de David Ben Hassine-Andre Elbaz et Ephraim Hazan
DELIVRANCE MESSIANIQUE
Les souffrances de l’exil marocain ne suscitent pas seulement, chez David Ben Hassine, des réactions aussi désespérées. Le poète trouve sa consolation dans l’espoir messianique, étroitement lié, dans son oeuvre, au retour à Sion. Comme d’autres rabbins marocains con- temporains, il croit le salut d’autant plus proche que les malheurs de l’exil ont été plus grands:
"Un Libérateur viendra dans la ville de Sion …
Dieu (Lui-même) viendra vous sauver,
Vous tous qui vous tenez (devant Lui),
(Avec) vos enfants, vos épouses …
"O Mon peuple bien aimé! …
L’heure de Ma délivrance a sonné, Mon Salut approche.
Je vais Me hâter de vous rendre Ma faveur,
Et vous prendre en pitié.
Je mettrai en vous Mon esprit.
Je ramènerai vos captifs (dans leur patrie).
Le Messie annoncé par David Ben Hassine doit mettre fin à l’oppression et "libérer les prisonniers de la maison de servitude". Il redonne la souveraineté politique à son peuple, "soumet nos ennemis", ramène la joie à ceux qui portent le deuil de l’exil, et, surtout, les guérit de leur humiliation, en leur permettant à nouveau de marcher "la tête haute". Dans le premier des "chants splendides composés à la gloire du souverain dont nous attendons la venue, notre Messie de justice, incessamment, de notre vivant, Amen!", le poète, directement inspiré par les prédictions du prophète Isaïe, expose la plupart des thèmes messianiques qui lui tiennent à coeur, tous en contraste avec les infortunes de son exil:
Rassemble mes dispersés, mes expulsés,
Dieu Tout-Puissant! …
Accorde Ta miséricorde à Tes enfants,
Qui demeurent dans les ténèbres (de l’Exil),
En leur envoyant le Libérateur! …
Le Messie relèvera bien haut l’étendard de Juda,
Et deviendra notre souverain …
Les impies trembleront devant lui, réduits au silence.
Alors nous briserons les chaînes qui nous entravent…
Sur lui reposera l’esprit de Dieu …
Il châtiera les oppresseurs,
Et protégera les faibles et les malheureux.
Il lavera les souillures infamantes de la fille de Sion …
Pendant son règne, la sagesse de la Thora se répandra,
Sa parole sera entendue dans toute la terre.
Un peuple ne lèvera plus l’épée sur un autre peuple …
Mon Dieu! Hâte l’arrivée du Messie!
Qu’il vienne avant son heure sauver les pécheurs repentis! … Alors les enfants
(d’Israël) pourront revenir dans leur pays.
L’AMOUR DE SION
La perspective du rassemblement des exilés dans la Terre d’Israël pendant T ère messianique porte à son comble l’enthousiasme de David Ben Hassine. Son voeu le plus ardent? Etre libéré de sa captivité pour se rendre aussitôt dans "nos frontières", "notre terre", "ma patrie". Il consacre un ensemble de piyyoutim "à notre pays et au patrimoine de nos ancêtres, en l’honneur de notre Temple sacré, et à la gloire des justes enterrés à Tibériade". L’un d’entre eux, "’Ohil Yom Yom ’Eshta’é", écrit à la gloire de la ville de Tibériade et des grands sages d’Israël qui y sont enterrés, notamment le célèbre rabbin de Safed Hayyim Aboul‘afia (1660-1744), qui voulut rebâtir Tibériade en 1740, a connu depuis sa composition, vers 1770, une popularité remarquable, non seulement au Maroc mais dans toutes les communautés juives orientales. Présent dans la plupart des anthologies de piyyoutim, manuscrites ou imprimées, il a pu être inspiré à David Ben Hassine par un poème en judéo-espagnol de Ya‘aqov Beirav, "Ordenar quero un cantar", ou par l’une des nombreuses gravures représentant les lieux de pèlerinage en Terre Sainte, qui étaient répandues par les rabbins-émissaires en visite au Maroc. L’un de ces derniers, Shalom ‘Amar, originaire de Meknès, installé à Tibériade, a sans doute donné au poète des précisions topographiques sur l’emplacement des tombes sacrées, lors de sa visite dans sa ville natale, vers 1770.
A son tour, " ’Ohil Yom Yom ’Eshta ’é" va inspirer plusieurs imitations. Shir Yédidot, l’anthologie poétique la plus répandue au Maroc, contient un piyyout anonyme en l’honneur de Rabbi ‘Aqiva, et un chant composé par Eliahou Hazan, émissaire de Terre Sainte, à la gloire de Jérusalem, qui tous deux suivent la mélodie et la structure, et même reproduisent des vers entiers, du poème de David Ben Hassine. Un matrouz, ou poème bilingue, alterne les strophes hébraïques de David Ben Hassine avec des strophes en judéo-arabe.121 Un autre piyyout alterne les strophes originales avec d’autres strophes hébraïques à la gloire de Rabbi ShinTon Bar Yohay.
David Ben Hassine ne chante pas seulement la Terre d’Israël, mais ses représentants, les shadarim – les rabbins-émissaires qui rendent régulièrement visite au Maroc, et qui constituent à cette époque un lien essentiel entre les communautés marocaines isolées et le reste du monde juif. Outre les rabbins de Tibériade et de Safed, il honore les émissaires de Hébron, David Ben Mergui et ‘Amram Diwan, que David Ben Hassine considère comme un maître et un ami, ainsi que Sévi Ha- Lévi et Ya‘aqov ‘Ayyash, émissaires de Jérusalem.
Dans tous ces poèmes, la Terre Sainte représente une sorte de pays merveilleux où David Ben Hassine aimerait vivre, dans la dignité et la liberté retrouvées, en somme l’antithèse de l’univers hostile de l’exil marocain abhorré. Cette image idéalisée de la Terre d’Israël a justement pour but de consoler les exilés juifs désespérés. L’espoir millénaire de l’arrivée du Messie et du retour à Sion constituent les seuls remèdes que le poète puisse proposer à la tragédie de l’exil, car il ne peut imaginer, à son époque, une amélioration quelconque du sort réservé aux siens, au Maroc.
ELOGE DES VIVANTS ET DES MORTS
Dans Téhilla Lé-David, plus de quarante-cinq piyyoutim chantent les louanges de personnes diverses. Alors que ces poèmes de louange étaient considérés en Espagne comme des poèmes profanes, ils prennent ici le caractère nettement religieux de l’ensemble de la poésie nord- africaine. La plupart de ces poèmes sont chantés à la synagogue, à l’occasion de l’appel à la Thora de la personne louangée, et on y retrouve les thèmes dominants de l’exil et de la rédemption messianique.
Plusieurs textes honorent les amis intimes du poète, ou des mem- bres de sa famille: son beau-père, 7 son fils Aharon, ses petits-
fils, un de ses beaux-fils, etc. D’autres vantent, de façon exagérée, les mérites de rabbins contemporains comme Shélomo Shalem, le dayyan séphardi d’Amsterdam, ou Shaoul Yéshou‘a Abitbol, de Sefrou, ou encore ceux de ses nombreux mécènes: EPazar Ha-Lévi Ben Sefat, qui lui permet de survivre à la terrible famine de 1780-81, le grand négociant Shélomo Sebbag, les puissants courtiers du sultan Shalom de la Mar, Mordekhay Shriqi, Mes‘od Ben Zekri, et d’autres encore, anonymes.
Certains poèmes font l’éloge de toute une collectivité: une "congrégation qui pare un Séfer Thora de superbes rimonim et d’un beau manteau", la communauté de Marrakech, qui construit une école, celle, généreuse, d’El-Qsar, ou encore "les membres de la sainte confrérie charitable, qui enterrent les morts et divertissent les nouveaux mariés".
Naturellement, nombre de ces poèmes de louange ont été écrits "à la demande" expresse, comme le précise David Ben Hassine lui-même à plusieurs reprises, d’individus fortunés qui lui donnaient une rétribution. Parfois, c’est le poète lui-même qui dédie ses vers à une personnalité qu’il désire honorer, ou dont il espère la bienveillance.
David Ben Hassine a composé une quarantaine d’élégies, la plupart à l’occasion de la mort de sommités rabbiniques et de notables communautaires de son époque, ce qui confère à ces poèmes une grande valeur historique. Quatre élégies émouvantes sont consacrées à des femmes. Le poète prie Dieu de considérer la mort d’une défunte "comme un sacrifice d’expiation pour tout Israël". Il la traite ainsi sur un pied d’égalité avec les plus grands saddiqim, dont la mort, selon le Zohar, peut expier les péchés d’Israël. En général, la vie des per- sonnes louangées est érigée en modèle à suivre.
– POEMES LYRIQUES
On trouve enfin dans Téhilla Lé-David quelques poèmes lyriques, plus personnels. Le poète s’émerveille devant la grandeur et la beauté de la nature, dans les oasis du Tafilalet, dans les hautes montagnes où gambadent les chamois et où ruissellent les eaux vives, "dans un navire, devant les merveilles de l’abysse". Il entonne "un chant nouveau sur le vin", et ses méfaits chez ceux qui en abusent, et même profère des imprécations contre les franc-maçons de la ville de Gibraltar! N’oublions pas ses chants d’amitié, et le très tendre "Chant d’amour", véritable hymne à la beauté et à la grâce d’une jeune épousée. Enfin, David Ben Hassine épanche sa douleur au cours d’un pèlerinage ardent sur la tombe du saddiq d’Aguiga.
Ces textes émouvants, mais peu nombreux, nous donnent des indications précieuses sur les états d’âme du poète, ses aspirations et sa vision du monde. Comme dans le reste de l’oeuvre de David Ben Hassine, le leitmotiv reste l’attente de la délivrance messianique, qui parfois supplante insensiblement le thème explicitement annoncé par l’auteur.
CONCLUSIONS
Au terme de cette analyse détaillée de l’oeuvre de David Ben Hassine, qu’il nous soit permis de récuser les jugements condescendants d’un Ya‘aqov Moshé Tolédano, ou ceux d’un Abraham Elmaleh, qui trouvait cette oeuvre bien médiocre quand il la comparait à celle d’Ibn Gabirol, de Yéhouda Ha-Lévi ou d’Al-Harizi. L’étude approfondie de cette oeuvre a mis en évidence la place privilégiée du piyyout dans la vie de la communauté juive maghrébine. Elle nous a révélé, non seulement un créateur de talent, sensible aux vicissitudes du destin de son peuple, qui le considérait comme son porte-parole, mais également un grand érudit, nourri de science rabbinique, et un virtuose de la langue hébraïque, qu’il savait faire vibrer au gré de son humeur de poète.
Si David Ben Hassine ne peut certes rivaliser avec les géants de l’Ecole classique espagnole, dont il se considère néanmoins comme un des continuateurs, son oeuvre poétique constitue un maillon important dans la longue histoire de la littérature hébraïque, telle qu’elle s’est développée en Afrique du Nord, et au Maroc en particulier. La postérité lui a assuré un succès enviable. Deux siècles après sa mort, ses piyyoutim sont encore chantés par les juifs marocains, qui reconnaissent en lui l’interprète de leurs joies, leurs peines et leurs aspirations. Dans tous les pays qui ont accueilli la diaspora juive marocaine, en Israël, en Europe ou en Amérique du Nord, David Ben Hassine, chantre de l’exil, de l’espoir messianique et du retour à Sion, reste encore aujourd’hui le poète maghrébin le plus populaire.
Tehila le David-Poemes de David Ben Hassine-Andre Elbaz et Ephraim Hazan
Page 132
יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם
א. יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם
- 1. ״תושבים״ (ותיקים) וחדשים באפריקה הצפונית מתוך ״הסכמות״ הקהל בתוניס, המאה ה־18
בעיר אחת מערי מלכות ישמעאל,[כלומר בתוניס] שדרים בה ישראל שנות מספר על ת״ת שנה —[800 שנה. מכאן שהיתה מסורת לקיום יישוב יהודי בתוניס החל במאה העשירית לספה"נ.
] מנייהו מלכי רבנן [מהם תלמידי חכמים מובהקים.] נינהו ומנייהו אפרכי [נכבדים נושאי משרה] לעמוד לשרת בחצר בית המלכות, שכל דברי המלכות נחתכים על פיהם, ומוצאיו ומובאיו מן היום ההוא והלאה עד היום.
ואחרי מופלג[הרבה – ביטוי נוסף לתואר ״רבות״, כדי להדגיש, שמה שהתרחש אירע אחרי זמן ארוך מאוד] רבות בשנים נקבצו באו יחידים מערי מלכות אדום [כינוי לאירופה או לאחת מן הארצות שבה. כאן הכוונה לאיטליה.] לגור שם, ואיתדר להו [קבעו את מקומם] בשובה ונחת תגרי מתא יקרי [הם מכונים סוחרי העיר], ובכל יום ויום קרבו ויאתיון" אנשים סוחרים מערי מלכות אדום, וישכנו לעד ברבות הטובה.
ולעולם הם נטפלים[מצטרפים] לבני ק״ק מוסתערבים, כי להם משפט הבכורה, מכמה אנפי נהירי, ולעולם הם מתפללים בכלל הק״ק מוסתערבים.[ אחד הכינויים המקובלים בימי הביניים לתושבים היהודים הקדומים בארצות האיסלאם] וגבאי בהכ״נ הגדולה עמדו וייחדו להם מקום בבה״כ (ועדיין נקרא על שמם עד היום הזה). ואף גם זאת, הם קונים בשר מהמקולים של בני ישראל מסתערבים בשומא[על פי האומדן] שקצבו גזברי הק״ק מסתערבים, כאשר יושת עליו, המעט הוא אם רב. וכל שבחא ורווחה דאתיא [כל עליה בערך או רווח הבאים.] ממכירת הבשר ושאר קבוצים מכללות בני העיר המה יעלו ויבאו לידי גזברי ק״ק מסתערבים לצורך פרנסת העניים והאביונים ועמלי תורה וארחי ופרחי, דאתו מעלמא, כהלכת גוברין יהודאין[כמנהג אנשים יהודים] די בכל אתר ואתר.[אשר בכל מקום ומקום] ועוד בה מפקנא אית להו מההוא שבחא ורווחא[וכן אנו מוציאים מאותן הכנסות] לצורך הוצאות המוטלות על כללות הק״ק מחוקי המלכות והמדינה, תמידין כסדרן ומוספין שלא כהלכתן [ביטוי מליצי למסים הרגילים: תמידין – שהוטלו על היהודים בארצות האיסלאם (כלומר מס הג׳זיה); ומוספין שלא כהלכתן – להיטלים מיוחדים שהטילו השלטונות על פי שרירות לבם על היהודים.
ואין לפני ק״ק פורטוגיס שום מגע יד ושייכות וידיעה בהכנסה הזאת כלל, מה לי עיולי מה לי
אפוקי [גם ההכנסות וגם ההוצאות].
ואחר עבור זמן זמנם זמניהם תלו עיניהם, עיניהם בבנות בית הכנסת — להם לבדם ניתנה — והוציאו מחשבתם מהכת אל הפועל, ובני ק״ק מסתערבים שתקו יחדיו, כי היא היתה סיבה מאת ה׳, ויהיה אחרי כן גברה ידם ועשו להם מקולין מחדש, וכל הריוח הרי זה ב״כי יותן״ ליד הגבאי שהעמידו מקהל עדתם להספיק ביד עניים ותלמירי חכמים אשר מקהלם. ונמצאו שתי קהילות הללו חלוקים בעיסתן. אמנם בענין ההוצאות המוטלות על כללות ישראל שבעיר, כמו שנאמר, הסכימו מנהיגי הקהילות אשר היו בימים ההם להיות שני שלישים בהוצאות ההם על בני הק״ק מוסתערבים ושליש אחד על בני קהילת קדש פורטוגיס, וגם הסכימו בעת ההיא, שכל האורחים הבאים מערי מלכות ישמעאל הם נכללים בכלל ק״ק מוסתערבים, בין לשכר ליטול מהם מה שיוטל עליהם בין להפסיד ליתן למי שצריך למיקם בספוקייהו עודם חיים, הן במות, תכריכין וקבורה־, והבאים מערי אדום מוטלים על בני ק״ק
פורטוגיס, בין לשכר בין להפסד כמדובר…
(ר׳ עוזיאל (א) לחאייך, משכנות הרועים, ליוורנו תר״ך, דף קג. א)
, . יהודי מצרים, שכונותיהם ותנאי חייהם מתוך ספר מסעות, אמצע המאה ה־19
1) פה כשש מאות משפחות יהודים מאזרחי הארץ מלפנים, ומעט איטלקים, תוגרמים,[יוצאי תורכיה] בבליים, סוריים, אשר כולם בשם ׳ספרדים׳ נקראו. וכששים בעלי בתים יחידים מרוסלאנד, פולין, גאליציאן וכו', אשר בשם ׳אשכנזים׳ נקראו(ולהם בית־ הכנסת לעצמם). וכמאה וחמשים בתי אבות קראים ברחוב מיוחד אצל רחובות היהודים, ובית הכנסת הגדולה לעצמם, כדתם ומנהגם, ובין היהודים לא יתחשבו. רובם בעלי מלאכה, צורפים בכסף וזהב, ומהם עשירים ומכובדים…
רוב היהודים יושבים בחלק מהעיר לבדם, והיא אחוזת נחלתם מימי קדם, ושם כל בתי כנסיותיהם. וראשי רחובותיהם ננעלות בלילה, ושומרים עליהם כמו רוב רחובות העיר הקדמונית, ומעט מזעיר מהעשירים יושבים גם ברחובות חוצה לה, וברחוב החדש לחפשית האויר.[מחוץ לשכונה היהודית.ברחוב פתוח לאוויר, בניגוד ךרחובות הישנים והצפופים] גם מסחור היהודים וחנויותיהם סמוך לרחובותיהם. מבואות היהודים דלים, צרים ורעים: מהם אשר שני אנשים לא יוכלון הלוך זה בצד זה, ומהם גם מקורות ועליות עליהם, ובלתי מורצפות, מלאות עפר ואבק ואשפתות, אבל בתיהם מרווחות וגבוהות. טהרה ונקיות תשתרר בהם — כן בבתיהם, גם בבגדיהם וגויותיהם. האנשים והנשים לבנים (כאנשי אייראפי) ויפים ובעלי צורה ודעת, טובי לב ואנשי חסד, נדיבי רוח ובעלי צדקה, מכבדים ומכובדים.
גם פה רוב היהודים יסחרו, ישאו ויתנו במעשי השולחנות (מחליפי מטבעות)
באנקירס [עובדים בעסקי בנקאות] ומלוי בריבית…
2) רוב היהודים פה בעלי מסחר… גם בעלי מלאכה, בכל מלאכה ועבודה, ואף גם עניים ואביונים דלים ורשים, גרים ותושבים לא תחסר בה.
(י״ס הלוי, אבן ספיר, ליק, 1866, דף ט, א־ב; דף ג, ב) _
דיוקנו של יישוב יהודי קטן: קהילת צפרו (מרוקו) תיאורו של רב הקהילה ר׳ רפאל משה אלבז המאה ה-19
… ואומר, כי המדינה הזאת צפרו יע״א (=יכוננה עליו אמן), הלא מצער היא לגבי הכרכים הסמוכים לה, ואנשים בה מעט, ורובם יראי ה׳ וחושבי שמו.
והיא משובשת מחמת המציקים, שרים סוררים, סרני פלשתים, אשר בתוכה. וכמו 150 איש, אשר מחייתם ועבודתם משאם ומתנם להסתחר באהלי פלשתים הסובבים אותם, וכמעט אין בכל שנה ושנה, שאין חומסים והורגים שנים שלשה נפשות מישראל הי״ן (השם ינקום נקמתם)
וכמו 50 איש סוחרים, שמביאים סחורות מעיר פאס יע״א, ומוכרים בחנויות לב"ב ושאב״כ [לבני ברית. ביטוי מליצי לציון יהודים וגויים] ונותנים מעות ברבית לנכרים, ומריוח הסחורה והרבית הם נזונים ומתפרנסים. והם בעלי צדקות ומרחמים על דלים ואביונים.
וקצת מהם עובדי אדמה, דהיינו, שעושים שותפות עם הגויים לחרוש ולזרוע חטים ושעורים ומיני קטניות, לבד משאם ומתנם כנ״ל״, גם מרבים לאסוף צמה ואלפים, סוסים ופרדים. וזהו רוב עשרם מבניהם בנאיהם וולדי וולדות״, והם כמו 20 איש . ובזמן הקציר – רובם יוצאים לאהלי פלישתים להביא כל זרע זרוע, גם הולכים בימי האביב לגזוז צאנם ולהביא צמר וחמאה.
וכמו 40 איש הם בעלי־מלאכה: רצענים — ורובם עניים, וקצתם בינוניים, ויש 3 חייטים לתפור מלבושי האנשים וקצת מתכשיטי הנשים, אבל רוב תכשיטי הנשים ובגדי פשתים של האנשים והנשים יש נשים הבקיאות התופרות ומתקנות אותם, וכמו 6 אנשים חרשי עצים, והם אומנים לעשות כל דבר הצריך לתיקון הבתים והעליות.
ויש כמו 30 חכמים, 3 מהם הנמנים לדין בין איש ובין רעהו, על כל דבר פשע ו־10 מהם חכמים רשומים לשאת ולתת בהלכה, והשאר יש מהם תלמידי חכמים להבין מה שלומדים ויש מהם סופרים ומלמדי תינוקות ורובם עניים. ומחייתם מהפרס [ממענק או שכר.] המתחלק להם מדי שבת בשבתו משכירות הקרקעות המוקדשים לעניי העיר, ומגיע לכל אחד דבר מועט, שאינו מספיק אפילו לציקי קדרה. [מיני תבלינים נוזלים, כגון שמן וחומץ, הניצוקים לסירי התבשיל.]והבינונים שבעיר מהנים אותם, לפעמים, בהיות להם איזה חופה או שבוע הבן ואין הקומץ משביע, ה׳ ימלא חסרונם. ויש 4 אנשים חרשי ברזל וניזונים בדוחק.
וכמו 150 איש עניים ואביונים, והם מסבבים בכפרים הסמוכים אצל נשים נכריות ומוכרים להם מיני בשמים ומיני פירות, והם נותנים להם חטים ושעורים ומתפרנסים בדוחק גדול. ויש כמו 20 איש מוכרים ירקות ופירות, ומביאים ממתא פאם יע״א פירות שאינם מצויים בעיר ומוכרים אותם, ומהם כל מחייתם וכמעט כולם עניים.
וכמו 10 אנשים קצבים, מוכרי הבשר, ורוב העיר קונים כבשים ועזים מן הגויים ונמנים על כל שה ארבעה או ששה אנשים, ושוחטים ומחלקים אותו ביניהם.
ויש כמו 10 בני אדם בעלי מלאכת כלי כסף, העשויים לתכשיטי הגויים וקצת מתכשיטי נשי ישראל, ומתפרנסים בריוח. ויש כמו 10 אנשים בעלי מלאכת הבדיל, אומנים אומרים לדבק טוב הואומתפרנסים בצמצום. ויש כמו 10 בני אדם עוסקים לעשות כלי נחושת יצוקים ביצוקתם, וכמו 10 אנשים הנשכרים עמהם לתקן אותם ע״י מורג חרוץ, וכולם עניים.
והשאר כמו 250 איש עניים בדלי דלות: יש מהם בטלנים, ויש מהם מחזרים על הפתחים, ויש מהם משרתים אצל העשירים, ובאשר ימצאו מחייתם.
וכמו 8 אנשים עוסקים במלאכת בישול הבורית, והם מתפרנסים בריוח, וכמו 12 אנשים הנשכרים עמהם לעשות מלאכתם ומתפרנסים משכירותם.
באופן שרוב העיר — העניים, ומיעוטם — בינוניים, וכמו 40 איש — עשירי עם,
אבל לא יקרא עושרם עושר, ואפילו בינוני לגבי העשירים שבמתא פאם יע״א. ובכללות העיר יש כמו 700 איש, לבד, מנשים וטף, ה׳ יוסף עליהם בהם אלף פעמים, ויברך אותם, וירפא שברונם…
(ר׳ דוד עובדיה, קהילת צפרו, כרך א, ירושלים, תשל״ה, עם׳ 163 — 164)
א. יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם
עמוד 285
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-בקיבוץ
התחלתי חיים חדשים בקיבוץ, כאידיאליסט המחדש חיי חברה המושתתים על צדק ועל שוויון, ״הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור״. האין זה אידיאל אנושי לשלום ולאחווה בין האנשים? חיים בלי כסף, בלי שוחד, בלי פשע! זה ממש חזון נביאי ישראל בהתגשמותו! זוהי חברה רגועה, בלי שנאה, בלי מעמדות, ממש גן עדן הקיים רק בישראל. אין דוגמתו בעולם. המצחיק הוא, שבזמן שלא היה לי היכן להיות, בזמן שלא הייתה לי עבודה, לא חשבתי ללכת לקיבוץ, ועכשיו כשיש לי קשרים, עבודה ומציעים לי שליחות, דווקא עכשיו אני עוזב הכל והולך לקיבוץ בחיפוש אחר הפתרון האידיאלי לחיי חברה שוויונית וצודקת. כנראה שזה בהשפעת הקורסים שלמדתי בסמינרים השונים שבהם דובר כל כך, על התיאוריות השונות של המרקסיזם והסוציאליזם הכללי והציוני. בתחילה עבדתי בהוראה, אבל אחרי זמן מה היה לי קשה לחנך ילדים שהתנהגו בגסות רוח ובחוסר כבוד. ביקשתי למצוא לי עבודה אחרת וכך מצאתי את עצמי עובד במפעל מארבע בבוקר עד אחת עשרה. הרגשה נעימה היא לעבוד וליצור משהו במו ידיך. אחרי העבודה הייתי הולך לטבול בכנרת. כל היופי של חיי הקיבוץ הוא שאין כסף. אז איך נוסעים? עומדים לצד הכביש ומישהו ללא ספק יאסוף אותך. הנוף בעמק הירדן היה מרהיב. אני מגיע לכנרת הניצבת בכל הדרה. נוף שמשמח את לבי. אני מחפש את החרמון והנה הוא שקוע בערפל כבד ורק החלק התחתון נראה כמו בצבע כחול, והפסגה עדיין מכוסה שלג. שלל צבעי טבע המהנה את הלב. ישבתי לחוף הכנרת, מקשיב לגליה הקלים המרשרשים. אני יושב תחת עץ בחורשה במקום, כמו חצי אי מול דגניה ונהנה. פתאום נזכרתי בפיוטו של ר׳ דוד חסין מהמאה ה-18 במרוקו, שאת פיוטיו הרבים שרנו בערבי הבקשות. שירו היפה על טבריה מתנגן בי במנגינתו הערבה. בשיר זה הוא מזכיר תנאים ואמוראים בשמם שחיו בטבריה ואת שבחם. ״אוחיל יום יום אשתאה עיני תמיד צופיה״… שהזכרתי לפני כן בהיסטוריה של טבריה. השיר משתרע על בתים רבים. אני שר, נהנה ונזכר בטבע של עיר מולדת ספרו. אבל, איזו השוואה?! כמו בין קודש לחול. אני פה מלא אושר ושם חיינו זרים בעול הגלות המרה. פה אנו בעלי הבית, זו ארצנו שלנו, כל פינה בה מזכירה את עברנו ואת חיי אבותינו. זו ארצנו! אני מסיים את השחייה וחוזר לקיבוץ רענן ומלא חיים. לפעמים מאחר הייתי לארוחת הצהריים ונשארתי בלי אוכל. זה מזכיר לי את מצור ירושלים שבו למדתי לחיות עם רעב. ניסיתי פעם להיכנס למטבח לקחת משהו לאכול. התורנית גערה בי וגירשה אותי משם. יום אחד אמרתי לה, ׳איך זה שיש שני אנשים שמכינים לעצמם ארוחה ואותי את מגרשת?׳ ענתה לי שאלה ותיקים. אכן תשובה מוזרה ובלתי מתקבלת על הדעת. ״מה זה משנה״, עניתי לה, ״ותיק או חדש? זו אותה קיבה, אדם שעובד ורעב, מגיע לו מזון בכל זמן״. אבל לא ! היגיון לא שולט בחברה הנכבדה הזו. על גל שפתי שרקתי מזמור מתהלים: ״חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי…, אף לילות יסרוני כלותי״.
אחרי כמה חודשים, שום תזוזה לטובה לא ניכרה במצבי החברתי. הכך רוצים לקלוט בקיבוץ? אוי ואבוי׳ ישבתי וכתבתי על הרגשתי בקיבוץ לידידי, סופר ״דבר״ ק׳ שבתאי. אדם נפלא, אנושי ובעל לב יהודי חם. הוא ניחם אותי ביחסו ובידידותו. חשבתי: לא אלמן ישראל. יש ביניהם אנשים טובים. כל הכללה פסולה. כתבתי לתומי, אבל ידידי זה חשב שראויה התרשמותי שתבוא לידיעת הנוגעים בדבר מעל דפי העיתון ״דבר״ דווקא, אם כי בלי לציין את שמי. במזכירות הקיבוץ הסיקו שמדובר בקיבוץ שלהם. אני לא יודע איך. לא שקטו ולא נחו עד שקיבלו את שם כותב המכתב שהופיע בתוך המאמר. מיד זימנו אותי לפגישה וגערו בי בשצף קצף, נסערים כאילו פשע גדול קרה פה. הייתי המום מהתנהגות זו, מחוסר סבלנות לשמוע דעה ביקורתית וחיובית מאוד. המסר היה, איך אני מעז להביע דעה על הקליטה בקיבוץ לאחר זמן קצר כאן. הם ייעצו לי לעזוב את הקיבוץ. לא חשבתי שהתנהגותם או עצתם ראויה לתשומת לב. המשכתי בחיי שם. עמדתי בלחץ ונשארתי. מה שהביאני לכתוב על מחדלי הקליטה בקיבוץ הייתה העובדה שכל אלה שהיו אתי, שזה מקרוב באו לחיות בקיבוץ, עזבו אחד אחרי השני מפני שלא מצאו סיפוק בחיים שם. ואיך ימצאו סיפוק אם היו מנודים ועזובים? היו אתנו גם שכירים שעבדו כל השבוע ובשבת הלכו לביתם עם שכרם בידם. גם עליי החלה להעיק הבדידות. זה הזכיר לי את הנוער שהכרתי בסמינריונים. אותה הזרות ואותה ההתרחקות. דבר אחד גרם לי הנאה עילאית והפליא אותי מאוד – קבלת השבת בחדר האוכל המשותף. בקבלת שבת כזאת לא התנסיתי מעולם. מפות על השולחן, אווירה חגיגית, פרחים, נרות. השירה ביחד עם שירי שבת הייתה מרגשת מאוד. ובכל זאת, עם אלה שישבו אתי ליד השולחן אי אפשר היה לפתח שיחה. לא היו דברנים בכלל. נשארו מרוחקים ולא קרבוני לחברתם. אנשים טובים אבל לא חברותיים. אני חושב שזה לא נובע מרוע לב אלא מחוסר תרבות יהודית וכללית. תרבות של אחריות הדדית לקרב את הזר ולהסביר לו פנים, לתת לו להרגיש כמו בן־בית, נוח ונעים. לא למדו פרקי אבות, שם אומר שמאי ״והוה מקבל כל האדם בספר פנים יפות״.
ערב שבת היה הזמן שגרם לי תענוג גדול ונהניתי ממנו מאוד. מאז אימצתי את שירו של ביאליק ״החמה מראש האילנות נסתלקה״, שהדהדה בחדר האוכל מפי כל המסובים. זהו שיר מרגש עם מנגינה נעימה. ראוי מאוד לאווירת השבת. אז כבר דובר על סכנת הפילוג של הקיבוצים. מה שהמנהיגים יחליטו, כולם ילכו בתלם כעדר ממושמע. ידידות וקשר אנושי בין בני אדם לא קובעים כלום, רק ההשתייכות הפוליטית היא הקובעת! כבר זמן מה שאני מרגיש חולשה ומתקשה בעבודה גופנית. לאחר שהייתי משוכנע שמשהו לא בסדר, הלכתי לרופא. רופא צעיר בדק אותי ואמר שאין לי מאום. חזרתי לעבודה, ואולם החולשה לא הרפתה. הייתי רפה-אונים, תשוש ויגע. הלכתי שוב לרופא והוא בשלו. דיברתי עם המזכיר על הבעיה שלי וגם הוא דיבר עם הרופא אך חזר אליי עם אותו פזמון — שאין לי מאום,.״אולי אתה סתם מתעצל לעבוד״, אמר. נדהמתי מהערה טיפשית ומעליבה זו ואמרתי לו: ״וכי מי מאלץ אותי להישאר כאן?״ אז הוא המליץ שאעזוב את הקיבוץ. לשמע הערה זו התפרצתי: ״אתם קוראים לעצמכם סוציאליסטים? איפה הרגש שלכם? אני חולה ואתה אומר לי שאני מתעצל? איזה חוסר רגישות! חוסר נימוס! מה הבעיה שלכם ? לזה אתה קורא חברה סוציאליסטית של צדק ושל שוויון? אני פה שישה חודשים ועוד אף אחד מכם לא דיבר אתי! לאף אחד פה לא אכפת אם אני סובל ובודד. רק עבודה! עבודה שקובעים לי, שאני רואה על הלוח בחדר אוכל! אף אחד לא מדבר אתי, לא שואל אותי אם אני מאושר, אם חסר לי משהו. כלום! אתם חברה אחראית? איפה האחריות שלכם כבני אדם? אתם עשיתם לי סקנדל כאילו פשעתי על זה שכתבתי איך לקלוט חדשים בקיבוץ, ועכשיו כשאני חולה אתם זורקים אותי לכלבים? לאן אלך? אחרי שעזבתי עבודה מסודרת והצעה לשליחות כדי לבוא לקיבוץ אתה אומר לי לעזוב, במקום לדאוג לי ולטפל בי? הרופא שלכם – או שהוא בוגד באומנותו כרופא או שהוא פושע כבן אדם שעושה ממני צחוק. אם אני לא יכול להרים כלום או מאמץ קטן ביותר מעייף אותי, זה אומר שמשהו לא בסדר בבריאותי! כל הדיוט מבין זאת חוץ מהרופא שלכם! עכשיו אתה מוסיף חטא על עוון ואומר לי שאני עצלן! אין לכם בושה? ודאי שאעזוב, מפני שאני מאוכזב מכם מאוד. עכשיו אני מבין מדוע החבר שלי עזב את הקיבוץ. אתם חסרי תרבות כמו כל האנשים שפגשתי עד כה, ואתם עוד אומרים על עולי מרוקו שהם חסרי תרבות. תתביישו לכם!״
בלית ברירה, עשיתי כמצוותו, עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לירושלים. בעזרת המפלגה קיבלתי עבודה בסוכנות במחלקת השליחים. מקץ שבועיים של עבודה משרדית, מה שאפשר לי לנוח, חזרה החולשה. עליתי לבדיקה אצל ד״ר פוקס, רופא זקן שקיבל חולים בבניין הסוכנות. הוא רק הקשיב מעט קט לריאותיי במסכת ואמר לי: ״הריאות שלך לא בסדר. יש לך שחפת״. הוא שלח אותי לעשות שיקוף ואמר לי: ״אין ספק וזה לא מהיום, אתה סוחב את זה הרבה זמן. אין דבר כזה – הוא אמר לי – שהרופא הצעיר לא ידע״. זאת אומרת, גם בצבא וגם בקיבוץ ידעו טוב מאוד וזרקו אותי. ״אפילו רופא מתחיל היה יודע את זה״, אמר לי. מדוע ביזה אותי מזכיר הקיבוץ וקרא לי ״עצלן״? זהו עלבון שקשה לבלוע. אני בא מרצון לקיבוץ והוא מטיח בפניי דבר כזה! והרופא? איפה רגש האחריות שלו? כרופא, כבן אדם, כחבר קיבוץ! בגלל זה שחררו אותי מהצבא ובגלל אותה סיבה רצו שאעזוב את הקיבוץ? לא אכפת להם שאמות? איפה המצפון שלהם? זאת רשלנות פושעת, חוסר אחריות וחוסר תרבות! איזה מין יהודים הם אלה? עלינו נאמר ישראל רחמנים בני רחמנים? איזו אכזבה! מהדתיים, מהסוציאליסטים, מיהודים! זה מספיק כדי להכניס בן אדם לדיכאון ולייאוש. הרופא אמר לי שעכשיו אני צריך להפסיק את העבודה. נתן לי מכתב למחלקה הסוציאלית של העירייה, והם נתנו לי תלושים לקבל מרק פעם ביום במסעדה עלובה. לא אלאה אתכם בדברים. עולמי חרב עליי, אני, שמאמין בבני אדם ועושה רק טובות לכל אחד, אני צריך לסבול מכה כזו שהיא נגד מה שאני מאמין בו כיהודי וכבן אדם. עכשיו אני באמת חולה, הולך ונחלש מיום ליום ואין מושיע. הרופא טען שאין מקום פנוי בסנטוריום. אחרי שנוכחתי כי לאיש לא אכפת ממני ושאין תקווה לקבל טיפול רפואי, הלכתי למשרד הפנים וביקשתי ״היתר יציאה״ לצאת מן הארץ, כדי לחזור למשפחתי במרוקו. הגויים שם ידאגו לי וירפאו אותי. במשרד הפנים לא רצו לתת לי את ההיתר הזה, שבלעדיו אי אפשר לעזוב את הארץ. הם אמרו שאפשר לרפא את זה כאן. בסדר! אז רפאו! אין מקום פנוי, אתה צריך לחכות! ואיך אחכה ? אני הולך ודועך. יודעים אתם מה מעליב יותר? אני רואה אנשים אדישים לגמרי, שאין בם שמץ של רגש אנושי של צער או הבנה למצבי. זה לא נוגע בהם בכלל, נשארים אדישים כאלו פרצופים מאבן, בלא רגש, בלא חמלה, כלום! לא שמעתי מאף אחד מהאנשים האלה מילת עידוד או השתתפות בכאבי ודאגה לבריאותי.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון
עמוד 293
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Les vents d'ouest frais et humides s’étaient arrêtés. Les vents d’est, chauds et secs, avaient commencé à dissiper l’humidité des saisons pluvieuses.
Le corps de Sol ne supportait plus le moindre bout de la robe légère quelle portait. Même la tunique en coton blanc, gorgée de vapeur, ne pouvant plus absorber la sueur ruisselante, commençait à irradier la chaleur qui s’ajoutait à celle du corps. Sol en était dégoûtée.
Elle défit la ceinture jaune en fil de soie, attachée à sa taille. Le pantalon bouffant glissa sur ses pieds. Elle le quitta, le plia, l’aplatit sous l’oreiller et s’allongea d’un mouvement lent sur la natte recouverte d’un drap blanc.
Elle entrevit, dans une semi-conscience, une aiguière qui déversait de l’eau, dans un bruit lent et doux. La vision la calma et la rafraîchît.
Elle voyait de l’eau douce et fraîche lui couler sur les pieds, glisser sur ses jambes, entre les cuisses, pour s’arrêter sur son ventre. L’image de l’eau s’estompa, alors qu’un plaisir doux et humide commença à s’emparer lentement de tous ses membres.
Elle eut l’impression de devenir tout entière un fruit juteux, rouge comme la chair de pastèque mûre; passa le bout de sa langue sur ses lèvres et eût l’impression de siroter du jus de grenade.
Ses fesses commencèrent à ondoyer dans un mouvement voluptueux; et un relâchement profond du fond de son intimité recouvrit la rondeur de son bassin.
Elle étendit sa jambe droite, s’étira vigoureusement et se réveilla brusquement. Sa poitrine fut prise d’une étrange impression de manque. Elle ressentit une douleur légère ; les stries torsadées de la natte s’étaient incrustées dans le bas de sa cuisse laissant un dessin profond sur sa peau. Cette sensation d’ébullition de son corps la tourmenta. Elle hésita longtemps à en parler avec sa mère. Elle ne savait pas comment se comporter avec cette vague impression de péché, quelle n’avait pas commis mais qui s’empara d’elle. La chose lui semblait trop lourde chaque fois quelle décidait d’en parler avec sa mère. Elle finit par renoncer.
La maison de Benchimol l’interprète ressemblait à une ruche, animée de grouillements et de bourdonnements incessants. Le rez-de-chaussée, dans l’étroitesse de sa petite surface, ne pouvait contenir tous ceux qui lavaient à grande eau, ceux qui épongeaient, ceux qui dressaient les tapisseries murales couleur de henné décorées en leur centre d’étoiles à six branches vertes…
Les pièces de l’étage étaient pleines, de même que l’étaient les petites pièces gagnées sur l’espace non utilisé de la maison Tolédano voisine. Toutes les pièces furent meublées de divans et de tapis ras, le sol de la terrasse fut recouvert de tapis à poil long et une grande tente fut dressée pour protéger les cuisinières de la flamme dardée du soleil.
Esther,la fille Benchimol allait se marier et cela allait durer plusieurs jours. Les festivités commençaient le dimanche dit « du tissu blanc », car les femmes appartenant à la famille du fiancé rendaient visite, chargées de cadeaux, à la fiancée, chez ses parents. Elles enduisaient sa tête de henné, l’apprêtaient de la kassoua Lkbira, les vêtements de grand apparat et lui recouvraient la tête d’un tissu blanc quelle devait garder une nuit entière. Le lendemain, le fiancé nouait sept fois le morceau de tissu et l’uilisait comme ceinture jusqu’au shabbat dit de la vue. C’était l’occasion pour la fiancée de remercier les filles de la famille du fiancé avec des cadeaux. Le matin, après la prière de Shaharit, le fiancé était accompagné de sa famille et de ses amis, dans un cortège bruyant et joyeux, scandant des chants et des prières.
Le lendemain, la fiancée recevait des plateaux chargés de pains de sucre, de henné et de cadeaux divers. Le soir, elle recevait un œuf, du miel, du coton blanc étincelant, des bijoux en or et pierres précieuses. Puis, on cassait l’œuf sur la tête de la fiancée avec une clef pour augurer du bonheur et de la fortune. Le jour d’après, les femmes lui décoraient les mains et les pieds avec du henné et la paraient de tous les atours pour la rédaction de la ketouba.
La nuit suivante, nuit du henné, les femmes commencèrent à vêtir Esther de la kassoua lkbira et l’assirent, dans l’attente du fiancé, sur un divan surélevé.
Elles ajustèrent la jupe en filigrane sur des jupons bouffants, mirent le corselet en velours vert ouvragé de fils d’or. Elles le couvrirent du plastron brodé de fils de soie, entourèrent sa taille d’une ceinture en or sertie de pierres précieuses, puis la couvrirent d’un voile brodé avant de la couronner avec un diadème en or. Elles ornèrent ses bras de bracelets, lune et soleil en or et argent, puis lui enfilèrent la bague œil-de-chat. Elles finirent par la voiler de blanc.
Alors que la fiancée trônait, entra un groupe d’amis de Benchimol. Ils étaient habillés à l’européenne. À peine installé, un homme à l’allure distinguée dans son uniforme d’apparat sortit un carnet, une mine de plomb et quelques pinceaux qu’il trempa dans des tubes de couleurs aqueuses et délavées. Il commença à dessiner rapidement, avec une maîtrise et une précision qui étonnèrent Sol. Elle s’approcha de lui et se pencha par-dessus l’épaule du dessinateur pour voir ce qu’il faisait. Il tourna la tête dans sa direction. Leurs regards se croisèrent. Il lui sourit. Elle lui rendit le sourire avec des yeux brillants de candeur et d’étonnement. Il replongea dans ses carnets, les noircissant et les colorant.
Il croqua la maison, les musiciens, les danseuses, les parures, les corps, les yeux. Il esquissa les vêtements, la kassoua Ikbira et dessina la fiancée…
- C’est Esther… s’exclama Sol!
- .. oui… grommela le dessinateur sans s’arrêter.
Les voix des femmes croisaient celles des chanteurs, les sons du rebec, du luth, du tabla, des tambourins et des derboukas…
Abbatou, abbatou
Elle l’a emporté
Elle ne l’a point laissé
Il l’a emportée
Il ne l’a point laissée
- Mais, il est en train de dessiner la famille de Benchimol !
- Oui, et après?
- C’est interdit !
- C’est ce que pensent ceux qui ne distinguent pas la réalité de l’ombre. La distinction entre les deux rapproche de la vérité.
- C'est ton avis, mais qu’en pense le rabbin?
- C’est lui qui l’a autorisé à dessiner. Et, de toutes les façons, je suis chez moi et c’est ma fille qu’il dessine.
Le peintre ne s’arrêtait toujours pas de dessiner, des centaines de feuilles
, des lignes droites, des courbes, des ombres, des arcs, des traits de visages, des terrasses, des têtes, des yeux, des chevaux, des fantasias assourdissantes et terrifiantes, des sarouels, des fleurs, des pieds, des bras, des cuisses ; comme s’il craignait d’oublier le moindre des détails que ses yeux observaient et que sa mémoire enregistrait. Il dessinait vite, écrivait, coloriait. Il créait…
Il dit dans un espagnol plus proche du français que du castillan :
- Je préfère le visage d’Esther et son teint à ce dessin. Comme je préfère savourer ces pâtisseries au miel plutôt que de les regarder avec avidité. La peinture est comme l’appétit. Elle le remplace. C’est comme la traduction, une langue supplée à l’autre pour exprimer une idée; comme lorsque monsieur Benchimol, 1' interprète, traduit des propos de l’espagnol au marocain. La peinture, cest la traduction sur le papier, des impressions que ma tête retient de ce que j’observe autour de moi. J’ai besoin de plus de vingt bras et de plus de quarante-huit heures par jour pour traduire tout le trouble et toute l’emotion qui m’habitent depuis que je suis à Tanger. Les juives de ce pays sont une merveille. J’ai peur de ne rien faire d’autre que de les peindre. Ce sont des perles du paradis. Et moi, je suis comme quelqu’un qui rêve et qui a peur de perdre ce dont il rêve. Aucun des peintres que je connais n’est capable d’imaginer toute la beauté et tout l’émerveillement de ces splendides caractères.
- Comment t’appelles-tu ?
- Eugène Delacroix… de France.
- Ah ! Tsarfat, le pays du grand Rashi.
Il se tut. Sol tourna la tête vers les dessins. Elle les regarda attentivement et s’émerveilla de la manière indicible avec laquelle il faisait ressortir la lumière de la noirceur de son crayon. Elle eut l’impression que l’appétit dont parlait le peintre était palpable dans ses dessins. Elle comprit ce quelle put et écouta attentivement les paroles du peintre :
- Les fêtes chez vous expriment fidèlement les sentiments les plus profonds, les plus authentiques et les plus anciens, ancrés dans la mémoire de l’humanité au point que la forme de la joie se confond avec le sentiment quelle illustre.
Sol se joignit au reste des invités et répliqua avec eux aux modulations des musiciens.
Abbaha, abbaha.
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Page 72
19/06/2023
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. מעשי ה״אַגְזְדּוֹר
. מעשי ה״אַגְזְדּוֹר״
במידה מסוימת, היה קיים מעין פולחן מוות בעירנו. הדבר הנורא ביותר שליווה אותי במשך זמן רב היה מראה פניהן השרוטות של נשים. בתחילה, לא הבנתי את פשר השריטות שעל פני אותן נשים – בדרך כלל לבושות שחורים. ופעם אחת, כשיצאתי מה״סלא״, התלמוד תורה שבו למדתי אצל הרב תמסוט, הייתי עד ללוויה רבת משתתפים הצועדת בכיוון ״באב-דוקלה״, שער המוביל אל בית העלמין. חברי הציע לי להצטרף להלוויה.
״הוריי לא מרשים.״ עניתי. ״למה שלא ירשו? ליווי המת הוא מצווה גדולה!״ השתכנעתי והלכתי אחריו. הגענו קרוב אל בית העלמין, ושם, ליד השער, עמדו מספר נשים וסטרו לעצמן בכל כוחן, תוך כדי קריאה קצבית "וואה! וואה!״(הוי הוי). מחזות נוספים כאלה ראיתי גם בבתים פרטיים.
פעם ראיתי אישה – אם לבן שנפטר ללא עת, שהכתה את פניה עד זוב דם. כאשר דיברתי על כך עם אבי הוא אמר לי: ״זהו מעשה אסור מדאורייתא, שהרי כתוב בתורה ׳ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם׳!״
"אם כך למה הן עושות את זה?״
״מתוך בערות. הרבנים חוזרים ומתריעים נגד המנהג הפסול הזה ולשווא!״
עוד סיפר לי אבא, שהנשים האלו שעמדו ליד בית העלמין הן מקוננות מקצועיות. כאשר הן שומעות שמת מישהו, הן מתייצבות שם, וכשמגיעים בני משפחת הנפטר או הנפטרת, הן מתחילות לבכות ולהכות על פניהן. לרוב, בני המשפחה גם הם נמשכים ועושים כמותן. בסופה של ההלוויה, הנשים מלוות את המשפחה לביתה וגם שם הן ממשיכות לקונן, ובכל פעם שמגיע מישהו חדש לנחם את האבלים, הן חוזרות על ה״אגזדור״ – כך נקרא בערבית מעשה ההכאה ושריטת הפנים.
במשפחתנו לא היו קיימים המנהגים האלה. כאמור, אבי – ממש כאביו רב העיר, ר׳ דוד כנפו לפניו – אסר לחלוטין את לבישת השחורים ואת מעשי האגזדוד וכשבאו מקוננות אל ביתנו בעקבות פטירת הסבא או הדוד, אבי נתן להן כמה מעות וביקשן לעזוב את המקום.
- 14. ארבעים שנות אבלות
ייתכן שההחצנה הזאת של האבל שבאה לידי ביטוי על ידי מעשי המקוננות, עזרה לאנשים והקלה עליהם באבלם. הואיל ואצלנו לא התאפשרה כל החצנה, הדבר התבטא בתוגה גדולה שהשתלטה על ביתנו במשך שנים רבות, תוגה שנעלמה רק כאשר באו הוריי ארצה.
אמנם חייהם כעולים חדשים לא היו קלים, אבל עצם העובדה שהם התאחדו עם שלושת בניהם, שני אחיי ואני, גרמה להם לנחת מרובה, ולא היו שבתות שמחות ומאושרות כמו אלו שעברנו בביתנו בלוד, עד שאחת מאחיותיי, רות, נספתה בתאונת דרכים והיא רק בת עשרים שנה. זה קרה בערב שבועות. התוגה חזרה אל ביתנו וחג השבועות הצטרף לחג הפורים ונהפך ליום עצוב ביותר. לא עזרו כל תחינותינו לאמי, בפורים ובעיקר בשבועות, הייתה יושבת רוב היום מכונסת במחשבותיה ומתעטפת בשתיקה מעיקה
״אימא!״ היינו אומרים לה, "חג השבועות הוא יום חג, ואנו מצווים לשמוח בחג!"
פני אימא היו נשארות חתומות ואי אפשר היה להעלות חיוך עליהן.
שנים רבות אחרי פטירתה של רות אחותי, אחי משה החליט לחוג את חג השבועות בבית מלון. כשהדבר נודע לאמי היא נזפה בו: ״אתה הולך לבית מלון בחג השבועות?"
היה ברור שלדעתה, בחג השבועות חייבים לעשות כמותה – להצטנף בבית או בבית הכנסת לזכר אחותנו רות.
״אבל אימא!״ הגיב משה, "רות נפטרה לפני שלושים ושמונה שנים!״
אימא התכנסה שוב בעצמה ולא אמרה דבר.
יומיים אחרי החג, כשמשה בא לבקר את הוריי, אבא חיבק אותו ואמר לו: ״אתה יודע, משה יקירי, במהלך השנים איבדנו יקירים, אחים ואחיות, איבדנו את איב ואורוק הגיסים שלך, ואיבדנו קרובים אהובים אחרים. אבל המוות של רות הוא משהו אחר. למרות הזמן שעבר, אנחנו הולכים לישון עם הכאב על אבדנה ובבוקר אנו קמים אתו."
ואני, כאשר משה סיפר לי את המעשה הזה, חשבתי בלבי: ׳שלושה עשר ילדים נולדו להם והם אהבו כל אחד מאתנו כאילו הוא בתם או בנם יחידם!׳
לימים, כאשר ראיתי את ״חתונת הדמים", מחזהו של לורקה, חשבתי שאצלנו, להוציא את הבגדים השחורים שאבי אסר על לבישתם, המצב היה דומה מאוד.
ואם נחזור לחגיגת בר המצווה שלי, תוכלו להבין שהיא אפילו לא נלקחה בחשבון!
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. מעשי ה״אַגְזְדּוֹר
שלום בר־אשר / פליטים יהודים מאירופה הנאצית בצפון אפריקה-פעמים 115-114
שלום בר אשר
פליטים יהודים מאירופה הנאצית בצפון אפריקה
תעודה מארכיון קאזס־בן־עטר
עורכת הדין הלן קאזס־בן־עטר, נציגת ארגון ה׳ג׳וינט׳(American Jewish Joint Distribution Committee) במגרב ופעילה בפדרציה הציונית בקזבלנקה, קראה תיגר על השלטונות הפרו־נאציים במרוקו בהקימה בעירה ביולי 1940 ארגון לסיוע לפליטים יהודים מאירופה שבאו למרוקו. קאזס־ בן־עטר נולדה בטנג׳יר בשנת 1902(?) והיגרה בגיל עשרים לעיר הגדולה קזבלנקה. בתקופה שבה הגיעו לקזבלנקה אלפי פליטים יהודים שנסו מאימת שלטון היטלר, ומעט אחרי כניעתה של צרפת לגרמניה הנאצית, היא יסדה את הוועד המרוקני לסיוע לפליטים והייתה נשיאתו הראשונה. פעילות הסיוע התנהלה בסתר, וקאזס־בן־עטר לא נרתעה גם כאשר הכריז שלטון וישי במרוקו כי סיוע זה הוא מעשה נפשע. במחנה העבודה וּאֶד־זֶאם שליד קזבלנקה עברו כ־60,000 פליטים יהודים מאירופה, ולרבים מהם היה זה מקלט זמני, עד שימצאו מנוח לרגלם. בינתיים הם עבדו במחנה, וכן בשישה מחנות עבודה נוספים ברחבי מרוקו, וציפו לקבל אשרות הגירה לארצות־הברית או לדרום אמריקה. פעילותה של קאזס־בן־עטר למען פליטים אלה זכתה להערכה מפי כול, כולל מנשיא ארצות־הברית, פרנקלין דֶלנו רוזוולט, שפגש אותה במראכש ב־24 בינואר 1943 והביע את הערכתו לפועלה. קאזס־בן־עטר ציינה לשבח גם את הצרפתים ואת הספרדים ששיתפו פעולה אתה.
הערת המחבר: בקיץ 1977 נפגשתי עם הלו קאזס־בךעטר בביתה בפריז. בפגישה זו, שהתקיימה שנתיים לפני מותה, סיפרה לי על פועלה ועל ארכינן המסמכים השמור אצלה, ובעקבות זאת יזם הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי את העברת אלפי המסמכים לירושלים, יזמה שאפשרה להעמיד את התיעוד יקר הערך לרשות הציבור.(ע.כ)
עם שחרור מרוקו בידי חיילי ארצות־הברית, בשנת 1943, הוזמנה קאזס־בן־עטר על ידי הרשויות לבקר בכל מחנות הריכוז שהקים ממשל פטן ולהכין דוחות על כל העצורים. היא מונתה גם לקצינת קישור של אונרר״א (United Nations Relief and Rehabilitation Administration, UNRRA)
בפיליפוויל שבאלג׳יריה, ושנתיים אחר כך, בשנת 1945, הוטל עליה לשמש שליחת ה׳ג׳וינט׳ גם באלג׳יריה, בתוניסיה ובלוב.
בתיקי המסמכים של קאזס־בן־עטר נשמרה בין השאר התכתובת שניהלה במהלך ארבע שנים החל מ־5 ביולי 1940. קצינים גרמנים בקזבלנקה שבאו לחפש את הארכיון בביתה, בטענה כי פעילותה היא מעשה פלילי, העלו חרס בידם, מאחר שתיקי המסמכים היו חבויים כהלכה. התיקים היו ברשותה של קאזס־בן־עטר עד סמוך למותה, בסוף שנות השבעים, ולאחר שמיינה את החומר והוציאה מן התיקים תעודות אישיות, הם הועברו לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים (מס׳ אינוונטר 3824 ו־4296).
בארכיון של קאזס־בן־עטר שתי חטיבות, הכוללות תיעוד על נושאים שונים ומתקופות שונות. בחטיבה הראשונה (תיקים 37-1) יש תיעוד על פליטים יהודים מאירופה שהגיעו למחנות בצפון אפריקה, בעיקר במרוקו, בסיוע ה׳ג׳וינט׳, בשנות הארבעים של המאה העשרים. החומר הממוין כולל התכתבויות מסועפות של קאזס־בן־עטר עם אישים שונים בענייני פליטים; תיקים אישיים של הפליטים, ובהם נתונים על חייהם וקורותיהם; רישיונות מעבר; בקשות תעסוקה ותמיכה; בקשות שחרור; פנקסי חשבונות וקבלות – כולם מתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה. בחטיבה השנייה(תיקים 40-38) יש תיעוד על פעילות חברתית, ציונית, קהילתית ומגביות בקהילות שונות באירופה (איטליה, צרפת, בלגיה, הולנד ועוד) בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים.
תיק 1 כולל מסמכים רבים על קאזס־בן־עטר, חייה ופועלה, ושיערתי שאני עשוי למצוא בו מסמכים שתוכנם ימשוך חוקרים לעסוק בחומר זה. המסמכים בחלקם מנהליים, אך תעודות רבות מציגות תמונה מגוונת של מגע אנושי בין יהודי אירופה, כולם מן הסתם יהודים אשכנזים, עם יהודי מרוקו, שספק רב אם רובם ידעו משהו על אחיהם מאירופה עד המפגש עמם בתקופת המלחמה. למשל ב־2 באוקטובר 1941, אחרי שהיגר לארצות־הברית והתיישב בפורסט־הילס בלונג־איילנד שבמדינת ניו־יורק, כתב גוסטב ליפשיץ אל קאזס־בן־עטר: ׳אחרי שנתיים במלחמה (לבד מן המלחמה האחרונה) למדתי להעריך הרבה
יותר מתמיד את נועם החיים בארץ רחבה מאוד, נדיבה עד כדי בזבוז, במקום שאנשים אינם לא טובים ולא רעים יותר מאשר באירופה. הם שונים כולם וגאים במה שהם. דבר שאיש לא יכיר כאן לעולם זו השלווה, השקט וקלות הקיום – שהיו לנו לפני מלחמה זו.
במכתב מרגש אחר ביקשה א' גריבינצקי לקבל בחזרה טבעת שהשאילה לאחיה כשהיו במרוקו כדי שיוכל לארס לו עלמה מבית חיות מרבאט, ולאחר מכן גויס האח ללגיון הזרים. לאחר שהכותבת וכנראה גם אחיה שבו לצרפת, הביעה אותה עלמה נכונות להשיב את הטבעת ובכך להשתחרר מן האירוסין. הכותבת תיארה בפירוט את הטבעת, שאבן ספיר שובצה בה בלוחית זוהרת מפלטינה, ונראה שהיה לה בעבורה ערך רגשי. המכתב הוא מ־21 בינואר 1945, אך נשלח אל קאזס־בן־עטר שנה ויותר אחרי כתיבתו.
ד׳ רוסובסקי, ששהה עד ינואר 1943 במחנה העבודה סידי־אלעיאשי, אחרי שקודם לכן עבר ׳תהליך תיקון׳ במחנה בו־ערפה, כתב במכתב מ־12 במרס 1945 שבתום שלוש שנים של שירות צבאי הוא נותר כמעט חסר שיניים, ׳מזכרת׳ מהמחנה הזה. בגלל חוסר אמצעים לא היה באפשרותו לטפל בשיקום שיניו עד ששב לצרפת, והוא ביקש את עזרתה של קאזס־בן־עטר בפירעון תשלום של 28,850 פרנק, שרק את חלקו שילם, וגם לשם כך היה עליו למכור לרופא השיניים חלק מחפציו שאין להם תחליף.
בחרתי לפרסם כאן מתוך הארכיון של קאזס־בן־עטר מכתב ששלח אליה ב־3 במאי 1943 קורט ביאלר, יהודי אוסטרי שמצא מקלט בצרפת, התגייס ל׳לגיון הזרים׳, והגיע לצפון אפריקה בתקופת שלטון וישי הפרו־נאצי. ביאלר לא רצה לחזור לצרפת. עוד לפני שעזב את צרפת הוא יזם עם יהודי אחר, ששמו הפרטי אלפרד (שם משפחתו קשה לשחזור), הקמת מפעל לתעשייה כימית בפאס. לשם כך השתחררו השניים מ׳לגיון הזרים׳ ויצאו למרוקו, ושם הוציאו לפועל את יזמתם. אבל כמעט שנתיים לאחר הקמת המפעל נעצר ביאלר במרוקו ונכלא לחודש ימים ללא כל הסבר, ואחר כך הועבר למחנה מעצר בבודניב,
בדרום־מזרח הסהרה, ושהה שם ארבעה חודשים. הוא ואחרים שוחררו לבסוף ממעצר בהתערבותה של קאזס־בן־עטר, ועתה פנה אליה שתסייע לו לחקור מה היו הסיבות למעצרו, כדי שיוכל לטהר את שמו. להלן אביא את המכתב בתרגום מצרפתית לעברית.
מסמך: מכתב קורט ביאלר אל הלן קאזס־בן־עטר
פאס, 3 במאי 1943 גברת בן־עטר רח׳ נסיונל 35 קזבלנקה
גברת נכבדה
יש לי הכבוד לבקשך [לקבל] עלייך מרצונך הטוב חקירה במטרה לטהר את שמי.
אני יהודי, נולדתי ב״27 בינואר 1917 בווינה (אוסטריה), אוסטרי, אני גר בשֶׁל (.S&M) [עיירה ליד פריז] ממאי 1938, [למן] הסיפוח [של אוסטריה לגרמניה] מזוהה כאוסטרי לשעבר.
בספטמבר 1939 הגשתי בקשה להתגייס [לצבא] בזמן המלחמה. אני מבקש לצי(ין] בפנייך שבתקופה זו שבה מחנות הריכוז החלו [לפע]ול, לא הייתי לא מודאג ולא עצור.”
חתמתי על גיוס [ל'לגיון הזרים׳ לזמן המלחמה ב־9 בנובמבר 1939 במֶלוּן,[עיר בצרפת]
שירתי בסידי [בלא]באס, סיידה ופאס.[שתי העיירות האלה הן בצפון מערב אלג'יריה]
הכרתי בלגיון הזרים את [״.אן] 4 אלפרד. איני שואף בשום אופן לשוב לצרפת, שהיא כבושה פחות [או יותר]. החלטנו לבנות תעשייה כימית בפאס. אישור מן ה׳ייצור התעשייתי' אפשר לנו להשתחרר כדי להגיע למרוקו. המפעל התעשייתי שלנו החל לפעול כהלכה ממרס 1941 ועד 13 בנובמבר [194[2, עד כליאתנו כאסירים פוליטיים.
החקירה שהתבצעה לא הצדיקה בשום אופן את [מעצרנו, מפני ששום עובדה לא הועלתה נגדנו. אנו מנועים מכל פעילות פוליטית, לא רק ב[תקופת] המעבר של שביתת הנשק, אלא גם מאז שבאנו לצרפת. אנו ממתינים אפוא לשחרורנו הקרוב, [ובמיו]חד שהודענו, בד בבד עם חקירתנו, על שאיפתנו [להתגייס מחדש] לזמן המלחמה.
זו הייתה תקוות שווא, משום שאחרי 30 יום ב[כל]א הפנו אותנו לשהייה בפיקוח במחנה בבודניב, היינו בקשר קבוע עם [ח]ברים במשך 4 חודשים. אני מנוע מלמסור לך פרטים על חיינו, הוויכוחים [הפוליטיים] היו יום־יום, אך נמנענו מקטטות.
בקשתנו להתגייס מחדש הוגשה בבית הכלא מיום בוא[נו] לבודניב בינואר 1943, משם היא יצאה [לתעודתה] בלוויית חוות דעת חיובית מאוד.
שחרורנו הוא אפוא המשך לבקשתנו לגיוס מחדש. אני רוצה בכל זאת להבדיל בין שחרור ברור ופשוט, שחייבים לי, ובין גיוס מחדש, מחווה ספונטנית כלפי צרפת, המולדת המאמצת. אני בוחן את מעצרנו. כליאתנו אינה טעות; זה מעשה של אנשים בעלי כוונות רעות וללא הצדקה. מדובר בחשיפתם.
התקופה מ־13 בנובמבר 1942 עד 13 באפריל 1943 היא נקודה שחורה בחיי, ואני מבקש ממך, גברת נכבדה, לסייע לי במחיקתה. הורי ואחי יכלו למצוא מקלט אצל צרפתים טובים ברגע שסוכניו בשכר של היטלר אספו את כל יהודי צרפת כדי לגרשם [למחנות ההשמדה]. בהמשך, הם יכלו לעבור לשווייץ, ושם זכו להכנסת אורחים נדיבה. האם יכולתי לגמול לצרפת על כל המעשים הטובים האלה בפעולה מזיקה? ודאי שלא. אם כן מעצרי היה מעשה עוול, ואני חייב להסיר ממני כל חשד. אין זה רק עניין שלי, אני חייב זאת להורי, לאחי, לכל מי שסייע בשעת צרה, לחבריי.
בבקשה הסכימי לקבל עלייך חקירה זו, אני בטוח מראש שתצליחי. היי בטוחה, גברת, בהכרת תודתי העמוקה על הטובה העצומה שתעשי לי.
באותה מידה אני מודה לך בשם כל עמיתיי, האסירים הוותיקים של קבוצות העבודה, המשוחררים תודות להתערבותך, ומקדישים את עצמם בכל לבם למטרה העיקרית: הניצחון.
ביאלר קורט
שלום בר־אשר / פליטים יהודים בצפון אפריקה-פעמים 115-114
Robert B. Satloff, Among the Righteous: Lost Stories from the Holocaust Long Reach into Arab Lands, New York: =
Public Affairs, 2006, 251 pp.
רוברט סטלוף, יהודי אמריקני מנהל מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, מנסה לברר בספרו אם היו ערבים שהצילו יהודים בתקופת השואה. סטלוף מחפש שינדלר או ולנברג ערבי, וסבור שאם יוכח כי היו ערבים שהצילו יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, יוטמע נושא שואת היהודים בתרבות הערבית ובחינוך הערבי וישמש אמצעי למאבק בהכחשתה בעולם הערבי.
החיבור מציג את סיפורם של היהודים במרוקו ובתוניסיה בתקופת שלטון וישי והכיבוש הגרמני בצפון אפריקה. הוא סוקר את מחנות העבודה וההסגר בסהרה, את הרדיפות והגזרות האנטי־יהודיות בתוניסיה ואת תגובותיה של האוכלוסייה הערבית המקומית.
חלקו האחרון של הספר מוקדש לשני סיפורי הצלה מרכזיים: האחד של מחמד שניק, ראש ממשלת תוניסיה, שניסה להזהיר יהודים מפני הסכנות שארבו להם ובכך להצילם, והאחר של חאלד עבדל והאב, חוואי תוניסאי אמיד שהסתיר בחוותו של אביו עד לאחר כניסת בעלות הברית משפחה יהודייה שחיפשו הגרמנים.
בעקבות מחקרו המעמיק של סטלוף הכירה הנהלת ׳יד ושם׳ ביום הזיכרון לשואה בשנת תשס״ז בעבדל ואהב כחסיד אומות העולם הערבי הראשון, והעניקה לבתו פיסה אות הוקרה על מאמציו להצלת יהודים בתקופת המלחמה.
סטלוף אכן הניח יסודות להמשך המחקר, ועשה צעד חשוב לשימור סיפור תלאותיה של יהדות תוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך מאחר שמדובר במקרה אחד בלבד, ספק אם די בכך כדי להילחם בהכחשת השואה בעולם הערבי.
תמר פוקס
שלום בר־אשר / פליטים יהודים מאירופה הנאצית בצפון אפריקה-פעמים 115-114
פליט בלגי במרוקו בשנים 1942-1940-אורנה בזיז- פעמים 114־115, תשס״ח
פליט בלגי במרוקו בשנים 1942-1940
לזכרך,
דודה אסתר כנפו היקרה, מכניסת האורחים.
ז'ק לוסט (Lust) נולד בבלגיה בשנת 1923 וחי בה עד מאי 1940. מאורעות המלחמה הביאו את משפחתו למרוקו, והם נשארו שם עד שנת 1942. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בפלורידה, בבוינטון־ביץ׳. הוא פנסיונר, לאחר קריירה עסקית ענפה, ונוסף על כך הוא כנר ועומד בראש תזמורת כליזמר. לוסט מרבה לבקר בארץ, ובאחד מביקוריו ביקש למצוא את המשפחה שאירחה אותו ואת בני משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה. פגשתיו בחורף 2007, בביקורו אצל משפחת כנפו, חברים מאותם ימים חשוכים במוגַדור. ביקשתי להנציח את סיפורו ואת התרומה האנושית של יהדות מרוקו בכלל וזו של מוגדור בפרט לפליטים יהודים מאירופה שהגיעו לארצם, ובכמה פגישות עמו רקמתי עמו את מסכת זיכרונותיו המובאת כאן.
זיכרונות ז'ק לוסט
שמי ז'ק לוסט. נולדתי ב־1923 בשרלרואה אשר בבלגיה. אבי עסק בשיווק עולש בבלגיה ובייצואו לצרפת. אמי בילתה את ימיה בנעימים וגידלה את שני בניה, את אחי הגדול ממני בשנה ואותי. למדנו בבתי ספר יהודיים יוקרתיים. רכשנו השכלה דתית וחילונית מן המובחרות.
לעולם לא אשכח את בוקרו של ה־10 במאי 1940. הייתי בן שבע עשרה. התעוררתי לפתע למשמע קול רעם תותחים מחריש אוזניים. לעולם לא אשכח את ההודעה שבקעה מהרדיו בזו הלשון: ׳כל אזרחי בלגיה מגיל שמונה עשרה עד גיל ארבעים וחמש נקראים להגיע בזריזות למרכז הגיוס הקרוב למעונם. לוקסמבורג, הולנד ובלגיה הותקפו על ידי הגרמנים׳. הנאצים לא יכלו לעבור את קו מַזִ׳ינו(דרך הדלת), על כן עברו דרך בלגיה (דרך החלון). כמה שעות מאוחר יותר באו לגייס את אבי, שהיה בעל משאית. גייסו גם את האופניים שלי ואת אלה של אחי. אמי נבהלה מאוד. תגובתה הראשונית הייתה תקיפה ביותר: ׳עלינו לעזוב ומיד את בלגיה׳. אבי לא היה בדעה זו. הוריי ילידי פולין. אמי חששה מאוד והפצירה באבי, אך הוא לא שוכנע שהמצב כה גרוע. עסקיו פרחו. קשה היה לו לחשוב על ניתוק ממקור פרנסתו. הוא מכר את סחורתו כמעט לכל אירופה, וחברות רבות היו חייבות לו כסף. אמי לא פסקה להאיץ בו. ׳אם אתה חפץ להישאר כאן יום אחד נוסף, יערב לך. תוכל תמיד לשלוח לי צ׳קים לאן שאומר לך. אני עוזבת עוד היום עם ילדיי׳.
למחרת הופצץ שדה התעופה הבלגי. החדשות היו קשות, מאכזבות ומייאשות. אמי עמדה בתוקף על החלטתה. אבי השתכנע והחל במרץ רב בהכנות. הייתה לנו מכונית ׳סיטרואן׳ וחיברנו אליה נגררת. כל היום העמסנו מזון, כלי בית, כלי מיטה, בגדים. אחי לקח את מחבטי הטניס שלו. אני – את הספרים שלי ואת הכינור שאבי קנה לי עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה. עד היום אני מפיק ממנו צלילים נוגים של געגוע לימים עברו. בשש בערב סיימנו את המלאכה המתישה והחלנו במסענו. לפני צאתנו את הבית הגיעו החייט של אבי ואשתו. הם היו יהודים. הם התחננו לפני הוריי שיואילו לקחת אותם אתנו. ׳אין לנו כסף לברוח׳, אמרו. ׳אנא קחו אתכם לפחות את בתנו בת השש עשרה׳. אמי סירבה. איך נישא באחריות כה כבדה ואין אנו יודעים בעצמנו לאן פנינו? איך נעבור בכלל את הגבול? הזוג הזדעזע למשמע התשובה הנחרצת. כאילו הוריי חתמו את גורלם המר. אני זוכר שלא יכולתי לומר מילה, ושההחלטה של הוריי העיקה עלי מאוד. הם הלכו כעוסים ומתוסכלים, ואנו יצאנו לדרכנו.
כאשר הגענו ברכבנו לדרך הראשית נגלה לנגד עינינו מחזה נדיר של בלבול: המון משאיות, מכוניות, עגלות, אופניים, רוכבים, אנשים מכל הגילים ומכל שכבות העם נסעו לאט מפוחדים, צועקים, דוחפים. היו שהעמיסו בני משפחה על עגלות והתקדמו ברגל. אבי נהג במהירות 5 קמ״ש. כך נסענו עד חצות הלילה, דואגים פן יאזל הדלק, פן לא ייתנו לנו לעבור את הגבול, פן נרעב, פן נמות. לפתע הוארו השמים באור גדול. הייתה מתקפה של מטוסים, והשמים הוארו כאור היום.
אחי ואני נרדמנו על ערמת השמיכות בנגררת, וההורים ישנו ב׳סיטרואן, שחנתה לצד הדרך. למחרת התעוררנו בשש בבוקר. כל כבלי הטלפון היו מנותקים. היו שמועות כי משתפי פעולה בלגים או מרגלים עשו זאת. הגענו לגבול הצרפתי. שם הכירו את אבי בגלל נסיעותיו הרבות עם סחורתו. חצינו אם כן את הגבול הצרפתי ללא קושי. אני זוכר שבשלב מסוים השיירה הופצצה. הצלחנו להימלט והמשכנו לאַבֵּוויל. לא ידענו אם להמשיך לכיוון מרכז צרפת או לנסוע דרומה. היה זה יום שישי, ואפשר לומר שהשבת הצילה אותנו. החלטנו לבלות כך את השבת ולהמשיך בדרך רק ביום ראשון. אמי הדליקה נרות שבת על מדרך הרכב. לא אשכח את דמעותיה כשלחשה את הברכה. למחרת נודע לנו כי 300 איש נהרגו בהפצצה על השיירות שהמשיכו את דרכן.
ביום ראשון המשכנו לכיוון וישי. אמי בילתה בעבר חופשות רבות בתחנות המרפא המפורסמות. היא הכירה כמה אנשים והתיידדה אתם. לפתע פנצ׳ר בגלגל. ג׳יפ של הצבא הבלגי עבר באותו רגע. הנהג היה לא פחות ולא יותר מאשר המנהל האדמיניסטרטיווי של התיכון שלנו. באותו רגע הוא היה עבורנו המלאך גבריאל. הוא עזר לנו בתיקון רכבנו. בשלב זה נטשנו את הנגררת והמשכנו בדרכנו ב׳סיטרואן. כך הגענו ביום שני לפנות בוקר לווישי. שהינו שישה שבועות במלון יהודי כשר שאמי הכירה. אף נרשמנו לתיכון וחזרנו ללימודים. אני לכיתה יא ואחי ל־יב. אז נכנע מרשל פטן וחתם בקומפיין על ההסכם הנודע עם היטלר. והיכן חתם? בדיוק באותו קרון שבו נחתמה הפסקת האש במלחמת העולם הראשונה. היטלר נקם בצרפתים.
הוריי לא האמינו לפטן ועזבו מיד לכיוון טולוז. לא היה שם חדר להשכרה. אבי רכש ארבעה גלגלים נוספים ודלק בשוק שחור. לנו ברכב ולמחרת המשכנו לפרפיניאן. הרשויות הצרפתיות נתנו אז אשרות כניסה למרוקו. קפצנו על המציאה ותוך שעה המשכנו לפירנאים. המנוע התחמם. הוספנו כל הזמן מים. בקושי הגענו לברצלונה. אחי ואני נהיינו קרטוגרפים בזכות מפות ׳מישלן׳ שהחזקנו. בשלב זה לא היה לנו אוכל. גם ספרד, על אף היותה משוחררת, גם ספרד סבלה ממחסור, כי מלחמת האזרחים הסתיימה רק שנתיים לפני כן, ב־1938. אבא נתן לאחי ולי כסף וביקשנו לחזור עם לחם. יצאנו לרחוב. פתאום הרחנו ריח נעים של אפייה. דפקנו על הדלת של החנות וסיפרנו כי אנו פליטים מבלגיה, ושבעבר הצלנו פליטים ספרדים בבלגיה. מכרו לנו כיכר לחם. אני זוכר שישבנו בכיכר העיר ואכלנו. ארבע נערות עברו והורו לנו באצבע. הן התפקעו מצחוק. ׳רוסו, רוסו!׳ הצבע הג׳ינג׳י שלי זיכנו בצחוקן.
לאחר נסיעה של יומיים הגענו לאלגֶ׳זירַס, העיר הצמודה לגיברלטר. העמסנו את רכבנו על האנייה והפלגנו לטנג׳יר. בנמל ראיתי לראשונה את ׳רוח העדר׳ בפעולה. היו צריכים להעביר עדר כבשים לבטן האנייה. דחקו בהן לעלות על הגשר, ואלה לא התקדמו. אדרבה, כל כמה שדחקו בהן, כך נסוגו הכבשים המפוחדות לאחור. לרועה אחד היה רעיון. הוא תפס כבשה אחת בידיו ועלה על הגשר. ראיתי איך כל הכבשים הולכות אחריו ללא קושי בדילוג קל על פני הגשר שזה עתה הבהיל אותן עד מוות. אולי היה זה סימן לבאות. לא פעם נדמו הנאצים בעיניי לעדר כבשים.
נסענו לכיוון רבאט. אחרי כ־60 ק״מ שוב פנצ׳ר. הפעם צריך היה לקרר את המנוע. אבא שלח את אחי ואותי וביקשנו לחזור עם פח מים. נטשנו את המכונית והתחלנו לצעוד. בפעם הראשונה דרכנו על אדמת מרוקו. התחלנו ללכת, ואני זוכר את תחושת הביטחון שהייתה לנו יחסית להליכותינו הקודמות בצרפת ובספרד. צעדנו כ־6 ק״מ. לא מלון ולא מוסך. לא מגורים ולא אדם. רק שמים וארץ. לפתע נגלה לעינינו נוף מיוחד במינו: מבין עצי תמר אגם גדול וכ־1,000 כבשים מרוות את צימאונן. כחמישים נשים רועות. פניהן מכוסים ברעלה. רק עין אחת הציצה. הזיכרון היחיד של ערבים שנצרתי בזיכרוני היה מקריאתי בסיפורי עלי בבא. ביקשתי מים באנגלית ובצרפתית. הן לא הבינו אותי ורק הצטחקקו ביניהן. ואז ניסיתי לבקש בלטינית. אמרתי aqua. זה צלצל להן מוכר. הם שמעו awa. וכך מילאו לנו בחדווה גלויה את פח המים שלנו. התגנבה לזיכרוני סצנה תנ״כית רומנטית ואקזוטית של רבקה אמנו המשקה את אליעזר.
המשכנו בנסיעתנו לרבאט. עיר אלגנטית ולבנה. התקדמנו לכיוון פדאלה כששמענו פיצוצים אדירים. ערבים קטנים רצו יחפים לכל עבר ומכרו עיתונים. הכותרת הראשית הייתה: La perfide Abilion trahit la France – ׳אַבִּיליה (זהו שמה האלגנטי של אנגליה) הרמאית בוגדת בצרפת׳. הצי הצרפתי אשר עגן לחופי מרוקו קיבל הוראה להיכנע לגרמנים. אניות מלחמה אנגליות הפציצו את אלה הצרפתיות כדי למנוע את הכניעה.
לאחר נסיעה קצרה יחסית הגענו לקזבלנקה. הגענו לכיכר צרפת, Place de France . השדרות הרחבות והמגוננות הרשימו אותנו. לעומת זאת מראה הגברים המתהלכים בשמלות ארוכות ולבנות היווה עבורנו שוק תרבותי ראשון. שמנו לב לגברים אחרים לבושים בשמלות שחורות. שאלנו לזהותם. ׳אלה יהודים׳, הסבירו לנו. אמי פנתה בנימה צינית לאבי: ׳הנה המחותנים שלך!׳.
לראשונה גם הכרתי את ה׳קוקה קולה׳ המרוקנית: מחלקי מים מזגו לתוך גביע מצוחצח מנחושת מים קרים מתוך עור כבש מנופח. הלקוח שתה לרוויה מים בגביע שנשטף בקושי משארית המים שהותיר הלקוח הקודם. בפעם הראשונה גם נתקלנו במוכרי סברסים. לא הכרנו את הפרי. אחי האמיץ בלע בתיאבון גדול שניים שלושה סברסים, והיה חסום שלושה ימים.
כל זה היה בתחילת יולי 1940. לאחר חיפושים קלים מצאו הוריי דיור, שני חדרים להשכרה במלאח. בעלת הבית הסכימה לחלוק עם אמי את המטבח. היא הראתה לה היכן לקנות בשר כשר, וכך החלו חיינו החדשים במרוקו. בלילה היו לנו מבקרים ללא ויזה ודרכון: ג׳וקים ענקיים. אחר כך הכרנו את הפשפשים. לילה אחר כך החל הרַמַאצ'ן. לא אשכח את המולת הרחוב בלילות אלה של הרמאצ'ן. הריחות הכבדים של בישול בשמן זית מהולים בזיכרוני בריחות שתן.
שרדנו גם את זה.
בשבת הלכנו לבית הכנסת של המלאה להתפלל. לא הבנו דבר מהתפילה.
איש אחד, מר בן־חמו, בא בסוף התפילה להזמיננו לארוחת הצהריים. הוא עמד על כך שנבוא היישר לביתו. הלכנו בעקבותיו. מסביב לשולחן השבת ישבו רק גברים. הנשים ישבו בנפרד בשולחן משלהן. בעל הבית קידש ומזג לכל אחד מהנוכחים בכוסיות קטנות נוזל לבן שחשבנוהו למים זכים. לגימה אחת הספיקה לשנק אותנו. לא הכרנו עד אז את הערק. שבת לאחר מכן אותו סצנריו: מר בן־חמו הזמין אותנו באדיבות רבה, ועמד על כך שלא נאכזב את אשתו המצפה לנו. הפעם נזהרנו מה׳מים החיים׳. אבל ציפתה לנו הפתעה חדשה: הסלט החריף לא פסח עלינו, ושוב נתפסנו. כשעזבנו את מארחינו נשבענו לסרב בכל תוקף להזמנה חוזרת. אך שבת לאחר מכן לא הועילו לנו כל דברי הנימוסין. גם לא יכולנו לעמוד בפני הצער של מארחנו, שנראה כה עצוב למשמע סירובנו. שוב נשבינו. אך הפעם הוא הגדיל לעשות. באמצע הארוחה קרא לבתו בת הארבע עשרה, והיא נעמדה בפתח הדלת מבוישת ואדומת לחיים. מר בן־חמו פנה לאבי בחביבות וסימן לו אותי והציע איחוד משפחות. אני לא התאפקתי. קמתי מהשולחן ורצתי החוצה כל עוד נפשי בי. זה היה ביקורנו האחרון בבית בן־חמו. השבעתי את אבי כי נחליף בית כנסת ואולי ניוושע מהכנסת האורחים.
לקראת שנת הלימודים רשמו אותי הוריי לתיכון ליוטי. למדתי בכיתה יב. גרנו בקזה כחמישה חודשים. יום אחד הורו שלטונות וישי להעביר את הניצולים לצאפי ולמוגדור. היינו 300 ניצולים מבלגיה. התחלקנו פחות או יותר לשתי קבוצות. רצה גורלנו שהגענו למוגדור. כך גרנו בבית משפחת כנפו. היו לנו שני חדרים נוחים. אהבנו אותם מיד. ילדיהם היו מחונכים להפליא. משפחה חמה ומכניסת אורחים שאין כדוגמתה. שיחקנו עם ילדיהם ועם ילדי המשפחה המורחבת. שהייתנו אצל משפחת כנפו בפרט ובמרוקו בכלל מחממת לי את הלב כל אימת שאני זוכר את הימים ההם.
התהלכנו חופשיים בעיר. הבעיה היחידה הייתה ששלטונות וישי לא נתנו לנו אשרות עבודה. אמנם לא יכולתי לעבוד באופן מוצהר אך נתתי שיעורים פרטיים באנגלית ואף לימדתי מוזיקה. שיעורי כינור היו מבוקשים. כל יום ניגנתי בכינורי. אני זוכר כי נסענו למראכש וניסיתי להצטרף לסימפוניה. במוגדור היו לי שתי תלמידות ערביות חרוצות ונחמדות מאוד. יום אחד טיילתי עם אחת מהן על החומות של הסקאלה. דרך אגב החומות של סנט אוגוסט בפלורידה מזכירות לי את אלה של מוגדור. הבחורה גילתה לי את סוד הגיל של נשים ערביות. אלה נוהגות לצבוע בחינה את עקביהן. בדרך כלל זהו החלק הגלוי, שהרי הן מכוסות מכף רגל ועד ראש. אם מתהלכת לפניך אישה צעירה הרי עקבה חלק ונקי מקמטים. אלה המבוגרות עקביהן חרושי קמטים.
כל לילה שמענו את הגל המחתרתי ברדיו הצרפתי. לא אשכח את דה־גול שהכריז ערב אחד כי ׳אם הפסדנו בקרב אחד עדיין לא [הפסדנו] במלחמה׳. היו גם מסרים מסתוריים לגיס החמישי הצרפתי. קיווינו לימים טובים.
יום אחד אחי ואני החלטנו לצאת לפיקניק. רכבנו על האופניים שלנו ועזבנו את מוגדור. אחרי כ־10 ק״מ מרוב דרדרים וקוצים גלגלינו נוקבו. לקראת ערב לא יכולנו לשוב הביתה. הגענו עד לכפר קטן. הקשנו על הדלת. מארחנו הערבי היה חביב מאוד. הכינו לכבודנו עוגות מתוקות מדבש ומזגו לנו תה מהביל. הרגשתי כאחד המלאכים באוהלו של אברהם אבינו. לאחר שריווינו את צימאוננו ושבענו, לקח אותנו האיש לבית של צרפתי אשר התגורר בקצה הכפר. זה קיבלנו ברובה בידו. הוא התכונן לצאת לציד היומי שלו. ארנבות היו ארוחתו המועדפת. היה אצלו טלפון. היחיד בכפר. הודענו להורינו שלא ידאגו. שכרנו חדר אצל הצרפתי, ולמחרת חזרנו ברגל למוגדור כשאנו גוררים את האופניים שלנו.
במוגדור חיינו היו מוגנים ושקטים. התגוררו בה כ־20,000 ערבים, 500 אירופים, רובם פשיסטים, ו־5,000 יהודים. אף על פי כן היהודים ׳נתנו את הטון׳. בשבת העיר דממה. לא מסחר ולא תנועה ברחובות בשעות התפילה. המסורת הייתה שונה כל כך מזו שהכרנו בבלגיה. זוהינו כאשכנזים וזכינו לכבוד ולהערכה.
ב־8 במאי 1942, עם הגעת האמריקנים לחופי מרוקו, מרוב שמחה חיברתי מרש וכיניתיו ׳מרש השחרור׳. הדוד יצחק כנפו, אחיו של מארחנו, שריכז פעילות יהודית ציונית בקרב הצעירים והיה נערץ עלינו מאוד, חיבר למנגינה מילים. הבי־בי־סי הלונדוני שידר את המרש והודה לי.
שבוע מאוחר יותר נסעתי באוטובוס לצאפי. פגשתי על החוף את מפקד הצי האמריקני. לאחר שיחה קצרה בינינו הוא גייס אותי במקום כמתרגם ומקשר בין המשטרה של הצי הצרפתי לזו של הצי האמריקני. והריני מגויס. הוא הורה לי להשיג ליחידה שלו מהר ככל האפשר שני משרדים. כשהגעתי למשטרה הצרפתית ביקשתי פגישה עם המפקד הצרפתי. הוא שאלני ביהירות: ׳היכן הרישיון שלך, בחור?׳, אמרתי בפשטות כי הסיטואציה השתנתה, ואין עוד צורך ברישיונות. ׳האם יש לך הוראה כתובה?׳, התעקש המפקד הצרפתי. ׳לא׳, השבתי, ׳זו הוראה בעל־פה׳. ׳חזור מחר!׳.
למחרת קיבלתי שני משרדים ואת כל שירותי המשרד שרק יכולתי לחלום עליהם. המפקח הכללי הצרפתי הודיע לי כי הוא מוכן ומזומן להפוך למפקח הכללי של משטרת אמריקה. למדתי פרק נוסף על טבע האדם.
בחוץ השתרך תור ארוך של נשים ערביות, אשר באו לבקש אישור עבודה לשבוע. הן היו פרוצות נגועות בסיפיליס. נהייתי סגנו של סגן אנדרסון, שהיה ממונה על המשטרה הצבאית של חיל הים. אחד התפקידים הראשונים שלי היה למנוע את בואם של החיילים האמריקנים אל הנשים האלו. עיסוקי העיקרי
היה לאתר את השוק השחור שפרח בימי הצרפתים – סחרו בסוכר, תה, יין ותבלינים שונים.
באותה תקופה התחילו לחלק אשרות כניסה לארצות־הברית. קהילת מוגדור בשיתוף עם ה׳ג׳וינט׳ וארגון היא״ס השיגו לנו אשרות יציאה דרך טנג׳יר לליסבון. 100 דולר לראש הספיקו לטייס ׳לופטהנזה׳. מליסבון לפילדלפיה נסענו באניית משא. ארבעים נוסעים מקונגו הבלגית עשו את דרכם לפילדלפיה, ואנו הצטרפנו אליהם. ארבעה עשר ימים ארכה ההפלגה. משם נסענו לניו־יורק. אח אמי חיכה לנו על החוף.
אחרי תשעים יום גויסתי לחיל הים האמריקני בזכות עברי כמתרגם במרוקו. אחרי שישה שבועות של אימונים הפלגנו מהליפקס לבלפסט עם עשרים ואחד מומחים. השתתפתי בפלישה לנורמנדי. היינו 2,000 מלחים אמריקנים, ביניהם כשישים יהודים לוחמים.
לא פעם חיי לא היו שווים שני גרוש. אך בזכות מזלי הטוב הנה שרדתי, ותודה לאל, אני מאושר, חי וקיים.
פליט בלגי במרוקו בשנים 1942-1940-אורנה בזיז- פעמים 114־115, ת ש ס״ ח
עמוד 255
אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים – 115-114-פרק 5/5-סיכום
כוחו של החרם נבע דווקא מחוסר יכולתם של הדיפלומטים הגרמנים להבדיל בין מאבקם של יהודי מרוקו לבין צעדיהם של הצרפתים. מאחר שנציגי משרד החוץ הגרמני סברו שהחרם היהודי הוא למעשה חרם צרפתי הם ניסו לשכך ככל שאפשר את העימות עם היהודים. העמימות בין החרם היהודי לבין המדיניות הצרפתית האנטי־גרמנית גרמה בעקיפין לכך שמדיניות משרד החוץ הגרמני בעניין חרם יהודי מרוקו סטתה באופן מובהק מדפוסי המאבק בחרם יהודי במדינות אחרות. שלושה דפוסי פעולה אפיינו את תגובת משרד החוץ הגרמני על תנועת החרם היהודי ברחבי העולם: מאמץ מרוכז לערער את אמינות הדיווחים על הפגיעה השיטתית ביהודי גרמניה; הפצת תעמולה נאצית והדגשת המוטיבים האנטישמיים שבה, בעיקר מוטיב הקונספירציה היהודית, שליטת היהודים בכלכלה העולמית ושעבוד המדינות השונות לאינטרס היהודי באמצעות שליטה זו; רתימתם של אישים וארגונים פרו־ גרמניים ואנטישמיים במדינות השונות למאבק בחרם. במרוקו לעומת זאת התאמצו משרד החוץ הגרמני ונציגיו למנוע הפצת תעמולה נאצית ואנטישמית או לגייס את תומכי גרמניה למאבק בחרם – לא מתוך חיבה ליהודים, כי אם מחשש שהפצת תעמולה נאצית מכל סוג שהוא תספק לצרפתים עילה להגביל עוד יותר את צעדי הגרמנים.
הקונסוליה הגרמנית בטטואן דיווחה לשגרירות גרמניה במדריד ב־15 במרס 1935 כי אחד מאנשי הצוות של האנייה ׳סבו׳(Sebu) שבבעלות חברת הספנות ׳אולדנבורג־פורטוגלית׳(Oldenburg-Portugiesischen) מהמבורג נתפס כשהוא מפיץ חומר תעמולה נאצי באזור הצרפתי של מרוקו. עקב כך אסרו הצרפתים על אנייה זאת לפקוד את נמלי מרוקו שבשליטתם. השגרירות הגרמנית במדריד לא נשארה אדישה לדיווח מטטואן. במכתב למשרד החוץ הגרמני כשישה ימים מאוחר יותר היא דרשה ׳לחייב שוב בצורה נמרצת את חברות הספנות הגרמניות שספינותיהן פוקדות את מרוקו להפסיק כל פעילות תעמולתית, שגורמת רק נזק, ולאכוף באמצעות פיקוח ומעקב מתאימים את האיסור [על פעילות תעמולתית]׳.
תקרית האנייה ׳סבו׳ לא הייתה האחרונה מסוגה. ב־21 ביולי פקדה האנייה ׳לראש׳(Larache) את נמל רבאט, ובין השאר הביאה חומר תעמולה נאצי בצרפתית, בספרדית ובפורטוגלית, ובו נאומים של היטלר וכרוזים בנושא ׳השנה הראשונה לנציונל־סוציאליזם׳ רהאמת על חוזה ורסאי׳. חומר זה הועבר ללגיונר גרמני בשם בלסברג(Blasberg) כדי שיפיץ אותו ברבאט. מהדיווחים הגרמניים עולה שהשלטונות הצרפתיים עצרו את הלגיונר, ובעקבות זאת עלו שוטרים צרפתים על סיפון ׳לראש׳ והחרימו את חומר התעמולה. ארגון חוץ לארץ של הנהלת המפלגה הנאצית, שעסק בהפצת תעמולה נאצית ברחבי העולם – גם באמצעות אניות גרמניות – ערך בירור ובסיכומו אישר את פרטי האירוע, אך הדגיש שהאחראים הפוליטיים של ארגונו נתנו הוראות חמורות לנהוג במשנה זהירות בנמלים צרפתיים, והבטיח לרענן הוראות אלה בעקבות התקרית ברבאט. הדי האירוע הגיעו אל משרד התחבורה הגרמני, והוא חשש שהתקרית תשבית את תנועת הספנות הגרמנית למרוקו. במכתב ששלח אל משרד החוץ הגרמני ואל שר התעמולה ציין שר התחבורה את האיסור שהטילו הצרפתים על רב החובל של ׳לראש׳, ברינקן (Brinken), לפקוד את נמלי מרוקו שבשליטה צרפתית, ודרש משר התעמולה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים ׳להורות שספינות שעוגנות במרוקו לא יעבירו חומר הסברה ותעמולה׳.לבקשה זו הצטרף נשיא המועצה לפרסום הכלכלה הגרמנית. הוא העביר למשרד החוץ תזכיר ארוך שחיבר איש אמונו בקזבלנקה, ושהיאר את הנסיבות הפוליטיות המיוחדות בקולוניות הצרפתיות ואת העוינות של הצרפתים לגרמנים. נוסף על כך ביקש שלא לערב בין פרסום סחורות גרמניות לבין תעמולה פוליטית גרמנית, שהפצתה כבר גרמה לסילוק סוחרים גרמנים ממרוקו והסבה נזק כלכלי כבד.
המאמצים למנוע הפצת תעמולה נאצית במרוקו לא פסחו על חומר אנטישמי. תזכיר שחיבר משרד החוץ מלמד שהמחלקה לסחר ימי של המפלגה הנאצית העבירה לרבי חובלים גרמנים חומר תעמולה נאצי של ׳אגודת פיכטה׳(Fichte-Bund) שנועד להפצה במרוקו עם עגינת האניות הגרמניות בנמליה. משרד החוץ דרש ׳למנוע מ״אגודת פיכטה״ בכל תנאי, מיד ולחלוטין כל הפצה של חומר תעמולה במרוקו׳. מעניינת במיוחדת הדגשת ההימנעות מהפצת חומר אנטישמי. ואולם התזכיר אינו מבהיר מדוע יש להימנע דווקא מהסתה כנגד היהודים. הבהרה לכך יש בסקירה על התעמולה הגרמנית במרוקו ששלחה הקונסוליה הגרמנית בטטואן אל שגרירות גרמניה בסן־סבסטיאן זמן קצר לאחר תקרית האנייה ׳לראש׳. בסקירה זו הוצג קשר ישיר בין החרם היהודי במרוקו לבין הסכם גרמניה-צרפת מראשית 1933, והוזכרו בה החולשה הכלכלית של גרמניה במרוקו כתוצאה מחוזה ורסאי וניצול חולשה זו על ידי היהודים. ולבסוף התמקדה הסקירה בצורך להימנע לחלוטין מתעמולה נאצית במיוחד אנטישמית – במרוקו.
מחבר הסקירה ציין בפתיחתה את מורכבות יחסי הפנים במרוקו, 'שבה סוגים שונים של עובדות ואינטרסים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים וגזעיים מתנגשים זה בזה׳. ומיד אחר כך הדגיש שבגלל חולשתם הפוליטית והכלכלית של הגרמנים במרוקו חייבת הפצת התעמולה הגרמנית להתבצע בזהירות. ׳תעמולה פראית וחסרת ביקורת, כפי שהיא מובאת בסקירה הקונסולרית המונחת לעיל, יכולה להסב נזקים בלתי צפויים שאינם ניתנים לתיקון׳, הזהיר, והצביע בפרט על הסכנה שהתעמולה הנאצית תפגע בהסכם עם צרפת מה־11 במרס 1933: 'לאחר שסוף סוף ניטעו הנטעים לפעילות כלכלית צנועה של גרמניה — בעקבות אישור השהייה של גרמנים באזור הצרפתי ובטנג יר, גם אם שהייה זו מוגבלת – יש להימנע מכל [דברן מעורר חששות שיכול להשמיד נטעים אלה. אבל יש לשים לב במיוחד לתעמולה הגזעית. עדיף לדעתי להימנע ממנה לחלוטין במרוקו׳. בהמשך הסקירה ציין המחבר שהתעמולה הגזעית עלולה לעודד את החרם היהודי:
שהרי המסחר כאן נמצא כמעט לגמרי בידיים יהודיות. לכן הסוחרים הגרמנים מסתמכים על מסחר משותף עם היהודים. סוחר גרמני שכרגע מקים סניף מסחרי באזור הצרפתי הסביר לי למשל שהוא יכול להתחיל בעסקים רק אם הוא ממנה מנהל יהודי לסניף. תעמולה גזענית כנגד יהודי מרוקו, העומדים בשתי רגליים על הקרקע ושהם בעלי אמונה חזקה, תעורר התרגשות מיוחדת. בטטואן עלה הדבר להפסיק את תנועת החרם היהודי כנגד גרמניה. אבל למרבה הצער היא עדיין לא נעלמה.
המחבר התריע גם מפני ההשלכות של התעמולה הגזעית על יחסי גרמניה עם האוכלוסייה המוסלמית, שהתחילה לחשוש מזיהוי המוסלמים כשמיים. הוא הזהיר מכך שתנועת החרם היהודי עשויה ל׳דחוף את הערבים לידי היהודים… ולשלהב תנועת חרם יהודית־ערבית׳. הסקירה נחתמת בדרישה מ׳אגודת פיכטה׳ ומכל מי שעוסק בתעמולה במרוקו לזהירות מיוחדת.
סיכום
חקר תנועת החרם של יהודי מרוקו מעלה שורה של שאלות שאי אפשר לענות עליהן וסברות שאי אפשר לאששן או להפריכן על סמך תיעוד משרד החוץ הגרמני. כך למשל הכרחי לעיין במקורות יהודיים – במסמכים של ארגונים יהודיים בצרפת וברחבי העולם או בעדויות של יהודים ממרוקו לדוגמה – כדי להבין מה היה מקור היזמה לחרם היהודי, ואם יהודי מרוקו התגייסו מיזמתם למאבק בגרמניה הנאצית או שמא נענו לקריאות של ארגונים יהודיים צרפתיים כדוגמת ׳כל ישראל חברים' שהיו פעילים במיוחד במרוקו. כמו כן הכרחי לעיין במקורות ערביים על מנת להעריך נכונה אם ובאיזו מידה תמכו המוסלמים בחרם או התנגדו לו. המקורות הגרמניים קשרו אמנם לתנועת החרם את העימותים שבין יהודים למוסלמים. אולם בתקופה שלאחר כניעתה של צרפת במלחמת העולם השנייה וכינון ממשלת וישי היה יחסם של המוסלמים אל יהודי מרוקו הוגן – במיוחד על רקע ההתרחשויות באירופה – והיהודים אפילו זכו להגנה מסוימת מצד שליט מרוקו. האם יחס זה מלמד שהעימותים עם המוסלמים לא נבעו מן החרם היהודי עצמו או מתמיכה עקיפה בגרמניה, כי אם היו דווקא תגובה על התמיכה של הצרפתים בחרם, שהובילה לזיהוי היהודים בעיני המוסלמים כחלק מהקולוניאליזם הצרפתי שבו נאבקו? יתרה מזאת, האפשר להסביר את היחס ההוגן של המוסלמים אל היהודים בזמן ממשלת וישי כתוצאה עקיפה של החרם? החרם הניע כאמור את הגרמנים לנהוג במרוקו במשנה זהירות ולהימנע מהפצת תעמולה נאצית־אנטישמית. האם מדיניות זאת הובילה לכך שהאוכלוסייה הערבית לא נחשפה לסוג ׳חדש׳ של אנטישמיות גזעית שהייתה מקובלת באירופה, והיחס המתון אל היהודים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נבע מאי הפנמה של אידאולוגיה נאצית? המקורות הגרמניים אינם מספקים תשובות מלאות בסוגיות אלה ואחרות, למשל כיצד ועד כמה אכפה הקהילה היהודית במרוקו את קיום החרם על חבריה. אך כל מחקר שעוסק ביהודי צפון אפריקה בתקופה הנאצית אינו יכול שלא לפנות אליהם ולהעניק להם מקום מרכזי, ולהמשיך להסתמך כמעט אך ורק על מקורות יהודיים וצרפתיים, כפי שנעשה עד כה ברוב המחקרים שנגעו בנושא.
אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים – 115-114-פרק 5/5-סיכום
פרק 5/5
עמוד 219