מורשת יהדות מרוקו

מקץ שלוש שנים הגיע זמני לצאת מהסנטוריום, שלוש שנים שבהן ניצלתי את כל הזמן שעמד לרשותי לקדם את עצמי. הלכתי לגור עם הוריי במעברה. הדירה שלי נלקחה ממני ונהפכה לקומונה של המדריכים שבאו בשליחותם מהקיבוצים להדריך את תנועות הנוער השונות. אחרי התרוצצויות רבות השגנו שיכון בקטמונים וכעת כל משפחתי הייתה מאוחדת. שמונה אחים ואחיות בדירה של שני חדרי שינה קטנים. זה מה שיש. בלא חשמל – כי בלי לשלם את דמי החיבור לרשת אי אפשר היה לקבל חשמל. נרשמתי לאוניברסיטה העברית ולמדתי שם ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות קלאסית, לצד כל המקצועות המשניים. עבדתי חלקית, למדתי ונאבקתי להתקיים. לא קיבלתי עזרה מאף מוסד. לתלמידים ממוצא אשכנזי היו מוסדות שונים שעזרו להם. עולי מרוקו טרם ידעו להתארגן ולהשיג תקציבים כמו העולים האשכנזים. נהניתי מאוד מהלימודים. נעזרתי בספרים בצרפתית שהיו יקרים. פתאום השוק הוצף בספרים באנגלית, זולים מאוד, כתוצאה מהסכמי תרבות עם ארצות הברית. קניתי ספרים באנגלית ולמדתי שפה זו בעצמי. מקץ שנה לא החזקתי מעמד ועזבתי זמנית את הלימודים באוניברסיטה. בעזרת המפלגה השגתי עבודה במשרד ראש הממשלה כמנהל מינהל ההסברה במחוז הצפון. המשרדים בירושלים ובחיפה. הצלחתי בעבודתי וזכיתי לשבחים מהממונה עליי. בזמן שהותי בסנטוריום שמרתי על קשר מכתבים עם ידידים, סופרים ואנשי רוח, ביניהם ידידי ק׳ שבתאי. באחד הימים ביקרתי בביתו בתל-אביב. היה שם יחיאל הלפרין, אדם בעל שאר רוח, ישר וטוב, סופר שכתב ב״דבר״. ידידי אמר לי: ״אנחנו הולכים לבקר את אליעזר שטיינמן, בוא אתנו״. איזה כבוד! להיפגש עם סופר גדול כזה, אבא לשני סופרים מהוללים: דוד ונתן שחם. ממש התרגשתי. הם שאלו איך אני מכיר אותו, ועניתי שאני קורא את המסות שלו בכל שבוע. או אז הם התרשמו אף יותר. הלכתי אתם לביתו של אליעזר שטיינמן והתחלנו לדבר על ספרות. אליעזר שטיינמן התרשם מאוד והופתע שבחור ממרוקו קורא את המסות שלו ובקיא בספרות העברית. השיחה זרמה יפה. סיפרתי שאני כותב אבל אין מי שיפרסם. אליעזר שטיינמן אמר לי: ״תשלח לי את אחד הסיפורים שלך ואני אדאג שזה יפורסם״. שמחתי מאוד. נפרדנו לשלום ואחרי שבוע כתבתי את ״הזקן וההר שבספרו העיר״ ושלחתי לו. והנה, הסיפור מופיע במרכז המדור הספרותי של ״דבר״ באותו שבוע, ב-20/11/53.

הסיפור זכה להדים טובים והועתק בירחון לדברי ספרות ״אורות״, שהופיע על ידי המחלקה לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הציונית העולמית בעריכת עדה צמח, שאף כתבה לי מכתב יפה ושיבחה את הסיפור. שמעתי עליו הדים גם ממרוקו, שם גם קיבלו את ״אורות״. המחלקה לתרבות פרסמה מאמר שלי על החינוך היהודי במרוקו בירחון ״מגילות״ לענייני חינוך ותרבות, אב תשי״א (1951). בזמן שהייתי באוניברסיטה פורסם סיפור שלי ״בני חסות״ בעמוד הראשי של ״משא״, במה לספרות אמנות וביקורת בעריכת ט׳ כרמי ואהרן מגד 2.9.54. גם סיפור זה זכה לתהודה ולביקורות טובות. המוסף הספרותי של ״על המשמר״ פרסם את סיפורי ״סלימן הנער מפאס״ ב-11.3.55. ״החינוך״ – כתב עת הנותן במה לדברי פדגוגיה ופסיכולוגיה של הסתדרות המורים בישראל – פרסם את מאמרי ״קוים ומגמות בחינוך היהודי במרוקו״, אייר תשט״ו 1955. מעכשיו והלאה יופיעו בתכיפות פרסומים שלי על בעיות יהודי מרוקו. העברתי הרצאות, כולל במחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית, ב״שורת המתנדבים״. במקביל השתתפתי בוועדות רבות שדנו בבעיות העולים ונדהמתי פעם אחר פעם מהעוינות שבה נתקלו העולים ממרוקו. התרעתי שוב ושוב שכך זה לא יכול להימשך ושיום אחד האנשים האלה יתעוררו ויתמרדו. ללא הועיל. שום נציגות, שום כיבודים. רק את הקולות שלהם רוצים ביום הבחירות, ובהבטחות שווא. בהרצאותיי המרובות שרטטתי תמונת מצב של החברה בישראל בעוד דור או שניים. נמצא בה מצד אחד אשכנזים, מבוססים כלכלית, אמידים, עשירים ומנהיגים בהנהלת המדינה, בנקים, פרקליטות, אקדמיה, הנהגת הצבא, חיי הרוח ועוד, ומצד שני בני עדות המזרח חסרי חינוך, עניים, נתמכים בסעד, מחוסרי עבודה, תקועים ביישובי ספר בלא פיתוח, והילדים – שהם עתיד העם, גדלים עם מרירות ותסביכים נפשיים, כשקנאה ותסכול מחלחלים בחייהם. חיילים עלובים, פשיעה, זנות ועוד. הזה מה שאנחנו רוצים ליצור בישראל? ובכן, כל הנתונים מצביעים על כך. עיתון העובדים ״דבר״ תומך בדיכוי תלונות מוצדקות בשטח העבודה. קוראים למקופח פרובוקטור ומחרחר מהומות, במקום לעמוד לצדו במלחמתו הצודקת על אפליה וקיפוח. קודם יוצרים מצב מלאכותי לירידה רוחנית וכלכלית ואחר כך באים בטענות שעולים אלה מפגרים. עוזרים לניוונם במכוון כדי לבוא אליהם אחרי כן בטענות שאין ביניהם מוכשרים להנהגה. עושים מהם בתכנון מתוחכם חוטבי עצים ושואבי מים. זהו פשע לאומי ובגידה בכל ערכי המוסר היהודי, כמו גם הריסת דורות של ילדים טובים בחיי האומה לעתיד. על כל זה התרעתי בכתב ובעל פה ולכן הייתי לצנינים בעיני מנהיגי המפלגה שדאגו להרחיק אותי ושכמותי בלי כל אפשרות לקידום בחיים הפוליטיים או בראשות הנהגת המפלגה, אפילו ברמה מקומית. פעילים שלנו, שכביכול ייצגו את מפא״י בכנס ספרדי עולמי שהתקיים בירושלים, העלימו והשמידו חומר מודפס אודות בעיות של עדות המזרח בארץ. דברים מעין אלו – לא רק שלא יכולתי לתת להם  ידי אלא אף קוממו אותי. במשך פעילותי התיידדתי עם אנשים רבים טובים וישרים, ביניהם אברהם כלפון, בנימין כלפון, ישראל ישעיהו ועוד. במפלגה קידמו בריונים ולא אנשים משכילים. נציגות שלנו נפגשה בשתיים בבוקר במרכז מפא״י בתל-אביב עם ועדת המינויים בראשות גולדה מאיר, בניסיון להכניס מועמד מכובד מאוד שלנו מבין עולי מרוקו לרשימה לכנסת. הם שיבצו אותו במקום ה-56 ברשימה. עושים צחוק ממנו! כל ריכוזי העולים מצפון־אפריקה נוהלו על ידי אשכנזים. לזוג עם עשרה ילדים ויותר נתנו כמה ימי עבודה בשבוע במשכורת ירודה. קראו לזה עבודות דחק. דירות בנו לפי גודל משפחה אשכנזית. תמיכה נתנו רק לשלושת הילדים הראשונים. לאט לאט גם עולי מרוקו התחילו לעשות הפלות כדי שלא יביאו ילדים לעוני ולרעב. במקום לעודד ״עלייה פנימית״, טענו שעולי מרוקו בעלי אינטליגנציה נמוכה ולכן רקמו תכניות לימודים לבית ספר עממי ברמה נמוכה, כך שנחסמה דרכם להתקבל לבית ספר תיכון שממילא היה בתשלום. לבעל משפחה מרובת ילדים לא הייתה אפשרות לשלם שכר לימוד מעבודות דחק ולכן לא הצליח לפרנס משפחה גדולה. אחים ואחיות מאותה משפחה שנסעו לצרפת או לקנדה, סיימו כולם את לימודיהם באוניברסיטה והתקדמו בחיים. תמצא אותם בכל האוניברסיטאות בצרפת, בקנדה, בארצות הברית ועוד. בישראל, מתוקף הנסיבות שמעבר לשליטתם, נדחפו לנחשלות ולפיגור בכל השטחים.

בעבודתי במשרד ראש הממשלה זכיתי לשבחים, אבל חבריי לעבודה ראו בעין רעה שעולה ממרוקו קיבל עבודה אחראית כזו והתחילו להתנכל אליי בכל מיני תחבולות. אחת התחבולות הייתה לטלפן אליי בתואנה שהשר רוצה לראותי — סתם אזעקת שווא, להפריע לתפקודי השוטף. ובפעמים אחרות – חבלה בניהול תכניות שהייתי אחראי להן, חבלה בהתכתבות הבין משרדית שלי ועוד. כשהשר רצה באמת לראותי ולא הלכתי – כעסו עליי, אך סיפרתי לשר על התעלולים הטיפשיים של עמיתיי לעבודה. כעת החלו במלחמה פסיכולוגית. למשל, הפיצו שמועה שהתפטרתי ואז כולם התחילו לשאול: ״למה התפטרה?״ במקום לעבוד, הם היו עסוקים ברכילות, במעשי קונדס ובבזבוז זמנם על חשבון העבודה. אותם התעלולים ואותו היחס כמו מהצעירים בסמינרים השונים שבהם השתתפתי. עוינות הגובלת בטיפשות. הכל בגלל טמטום, חוסר תרבות וזלזול. התייאשתי מלקוות שיתחולל שינוי לטובה בגורל בני עדתי בחיק מפא״י שהלך והידרדר, והתחלתי לבדוק אפשרות של שינוי לטובה בעזרת גוף פוליטי אחר. נפגשתי עם יגאל אלון ועם מנהיגים אחרים ולבסוף החלטתי שצריך לעשות מעשה כדי להביא את הנהגת המפלגה לשים לב כיצד הם דוחפים אותנו למעשה ייאוש. מכתבי כמזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה הופיע בעיתון ״למרחב״ בעמוד הראשון ב-2.5.55 לפני הבחירות לכנסת השלישית. זה באמת משך תשומת לב כפי שחשבתי. יגאל אלון היה אדם שהערכתי מאוד. הוא התקשר אליי, נפגשנו ושוחחנו ארוכות. הוא היה צריך לנסוע בדחיפות לתל-אביב וביקש ממני לנסוע אתו ולחזור לירושלים עם הנהג שלו. וכך היה. כל הדרך דיברנו על המצב בארץ ועל האפליה אמרתי לו, שהאמת היא שאני חושב לחזור למפא״י בגלל הלחץ הגדול עליי. הוא אמר לי: ״חבל שאתה לא נשאר אתנו. יש לנו כבר תכנית הופעות בשבילך עם זרובבל בריכוזי העולים השונים בארץ. מפא״י לא תסלח לך אפילו שתחזור למפלגה. למה פרשת?״ אמרתי לו: ״בעיקר כדי למשוך תשומת לב למצב האפליה הבלתי נסבל במפא״י, שהרי אין לנו שם שום ייצוג ושום עזרה להילחם באפליה נגד עולי צפון־אפריקה, ועל הדרדור המוסרי של מפא״י ושל מנהיגיה ששבעו כוח ובועטים בגסות. אני מעז לומר לך שגם אתם לא תחזיקו מעמד במפלגה עצמאית. מפא״י לא תיתן לכם, היא תפורר ותבלע אתכם לתוכה כדי להגביר את כוחה. זוהי דרכם של אנשיה שנהפכו לרודנים חסרי מצפון. יבוא יום שגם הם יקרסו בגלל הרדידות המוסרית שלהם״. כך המשכנו בשיחה כללית ובכך תמה ההרפתקה שלי בשדה מפלגתי אחר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–נבואה של הסופר שהגשימה את עצמה

עמוד 302

 

אוירה זו יצרה ניכור בין הציבור היהודי לבין מנהיגיו והשפיעה, כמובן, גם על מעמדם של מוסדות הקהילה. למחרת העצמאות, גבר מאוד כוחם של חסידי ה״השתלבות״ שפעלו במסגרת ארגון ״אל־ופאק״ ושנהנו מחסותו האישית של יורש העצר, מולאי חסן. אולם עתה פחת מאוד משקלם של עסקנים אלה וגברה השפעתה של המנהיגות המסורתית. במארס 1958, חזר דוד עמאר לראשות ועד הקהילה הארצי, לאחר תקופה קצרה שבה כיהן בתפקיד זה. י. ברדוגו, יו״ר ועד הקהילה במקנס. עמאר ניצל יפה את קשריו עם הארמון וניסה להרגיע את הרוחות בין היהודים לבין השלטונות. עמאר פעל ביתר מרץ לשחרור יהודים שנעצרו באשמת ״פעילות ציונית״ וניסה לטפל גם בנושא הדרכונים, אך העלה חרס בידו.

השינויים בהנהגה היהודית הארצית, לא פסחו גם על ההנהגה במישור המקומי והם בלטו בעיקר בקזבלנקה. בנובמבר 1956, קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בהנהגתם של חברי ה״איסתקלאל״ וחסידי ה״השתלבות״ – דוד בן־אסראף, ארמאן אסולין ודוד אזולאי. בסוף 1957 קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בראשותו של מאיר עובדיה, אף הוא חבר ה״איסתקלאל״. לידו עזרו מארק סבאג ודוד אזולאי. אלה הכירו עתה בכך שלא יוכלו לזכות בתמיכה יהודית רחבה, אם יוסיפו להתנכר לציונות ואם יחתרו לניתוק הזיקה לישראל. אך גם לאחר הגזירות האנטי־יהודיות – שאף מאיר עובדיה להגביל עד למינימום את הקשר לישראל. דבר זה הביא לעימות בינו לבין דוד עמאר, שחתר לקשר גלוי עם יהדות העולם. במארס 1958. ניסה מאיר עובדיה להתמודד עם דוד עמאר על ראשות ועד הקהילה הארצי. לאחר שנכשל, הוא ניתק את כל קשריו עם ההנהגה הארצית וגרם בכך לשיבושים חמורים בפעילותם של המוסדות הקהילתיים היהודיים במרוקו.

מאליו מובן, כי אוירה זו הכבידה מאוד על פעולתה של ה״מסגרת״ וחייבה אותה להתאים עצמה למצב החדש. המאבקים הפנימיים במימסד היהודי, הסטייה הברורה במדיניותה הבינערבית של מרוקו וההקשחה הבולטת ביחסה של ממשלת עבדאללה איבראהים לישראל וליהודים – כפו על ממשלת ישראל והתנועה הציונית לבחון את המצב בשטח ולגבש הצעות כיצד להעניק תנופה מחודשת לפעולתה של ה״מסגרת״. דבר זה היה אמור במיוחד נוכח העובדה, שמספר העולים ממרוקו ירד מ־8,758 נפש בשנת 1957 ל־1,803 בשנת 1958. היה זה המספר הנמוך ביותר של עולים ממרוקו מאז קום המדינה והוא נפל אך במעט מהמספר של 2,996 עולים בשנת 1953, שהיתה כידוע שנת צנע כלכלי בישראל.

וכך, בקיץ 1958, יצא"פייר״ – הממונה מטעם הארגונים היהודיים על עניני העלייה מצפון־אפריקה – לסיור בשלוש ארצות ה״מאגרב״. הוא סייר בערי השדה של מרוקו ונפגש עם מתנדבי ה״מסגרת״ בקזבלנקה. ״פייר״, שהיה ״דלוק״ על העלייה המרוקנית והתמסר לה בכל מאודו, התפעל מאוד מאופיה של ה״מסגרת״ וממסירות אנשיה. למרות השפל הזמני שפקד אותה, האמין ״פייר״ ביכולתה להתחדש ולהגביר את פעילותה בקרב היהדות המרוקנית. כאיש המעורה היטב בעניני בטחון, הוא לא העלים עין ממקרים שנראו בעיניו כרשלנות. כך, למשל, סופר לו על אחד משליחי תנועת ״בני־עקיבא״, שהקים בחג הסוכות, סוכה על מרפסת דירתו הפונה לרחוב ראשי בקזבלנקה. כאשר הבחינו אנשי ה״מסגרת״ בכך והורו לו לפרק מיד את הסוכה – החג כבר עבר. ״פייר״ התעניין מאוד גם בענין ה״כיסויים״. למרות שמספר הישראלים במרוקו היה באותם הימים מזערי, היה ״פייר״ תקיף בדעתו שזהותם הבדויה של מתנדבי ה״מסגרת", תהיה משכנעת ביותר. חרדתו היתה כפולה – לאנשים עצמם, אך לא פחות מכך לנושא העלייה, שבשמו הם התנדבו לפעולה במרוקו.

אך את עיקר זמנו, הקדיש ״פייר״ לבחינת שיטות הבריחה ממרוקו. פרשת מאסרם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״, כמו גם הגברת הפיקוח בגבולות והחשש ל״שריפתם״ של פעילים מקומיים נוספים, חייבו חיפוש נתיבי בריחה חדשים. מגמתו של ״פייר״ היתה – להגיע למצב שבו ניתן יהיה להפעיל אמצעי־שייט עצמיים ולא לסמוך רק על ספינות המבריחים. ״פייר״ העריך כי מלבד החשש מפני הלשנות, ספינות המבריחים הן קטנות ועל כן קצב־הבריחה היה איטי. לעומת זאת, אם תוכל ה״מסגרת״ להפעיל בכוחות עצמה ספינה בגודל בינוני, אפשר יהיה להבריח בלילה אחד, מספר רב יותר של יהודים מאשר בכמה לילות־הברחה, על־ידי המבריחים הספרדים או המרוקנים. בהתאם לכך, הטיל ״פייר״ על ״הגרי״ להכין סקר חופים באוקינוס האטלנטי – מלראש ועד אגאדיר. בעזרת מפות ימיות שבהן היו מצוינים זרמי מים, עומק החופים ורוחב המפרצים, חיפש ״הגרי״ קטעים בין רבאט לקזבלנקה. התקווה היתה שעל־ידי כך ניתן יהיה, אולי, לפצל את תנועת־הבריחה בין חופי הים התיכון והאוקינוס האטלנטי ועקב זאת, תקטן גם סכנת החשיפה על־ידי השלטונות המרוקניים. במסגרת חיפושים אלה, מצא ״הנרי״ אולם ״קזינו״ ישן ובית מרחץ נטוש, ברצועת חוף דרומית למוגאדור. עומק המים במפרץ, התאים למעגן ספינות בנפח בינוני ואילו ה״קזינו״ ובית המרחץ, עשויים היו להתאים לריכוז העולים בהם. בתמורה לסכום כסף מסוים, היה מפקד המשטרה המקומי מוכן לאבטח את החוף ולמנוע נוכחותם של גורמים בלתי רצויים. אך באותה שעה, ה״מסגרת״ עדיין לא היתה מוכנה לפעולה בחוף האטלנטי.

עם שובו לישראל, המליץ ״פייר״ להכניס כמה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. כמה מהמתנדבים שהו בקזבלנקה ובערים אחרות, זה כמה שנים והיתה ״שחיקה טבעית״ בכושר פעולתם. רבים מהפעילים המקומיים ״נשרפו״ והיה הכרח בגיוס אחרים במקומם. לצורך ריכוז פעולות ה״מסגרת״ בפאריס, במקומו של ״לואי״ הועיד ״פייר״ את אתיאל עמיחי – ותיק ה״הגנה״, לשעבר קצין בכיר בצה״ל אשר נספה בתאונת דרכים, בעת ששימש כנספח צה״ל וראש משלחת משרד הבטחון בחוף־השנהב. אתיאל עמיחי החל במיון מתנדבים חדשים, אך בסופו של דבר המשיך ״לואי״ בתפקידו שנתיים נוספות. לעומת זאת, במרוקו עצמה – התחלף כל צוות המתנדבים. ״פיליפ״ שמילא כבר בעבר שליחות בקזבלנקה, החליף את ״הנרי״ כאחראי על פעולתה של ה״מסגרת״ במרוקו. ״ברנארד״ – איש עסקים מהרצליה, יליד חדרה (1925), ומי ששירת במלחמת השחרור בחטיבת ״אלכסנדרוני״ – נבחר עוד על־ידי אתיאל עמיחי לרכז את פעולות ״לביא״ (הגנה), במקומו של ״אנדריי״. כעוזר ל״ברנארד״ בטאנג׳יר, שימש ״כריסטיאך׳ – מומחה לחינוך גופני, ואילו במקומה של ה״הולנדית״ שריכזה את פעולות ״מקהלה״(עלייה), נתמנה ״איב״, חבר קיבוץ שער העמקים.

החילופים בהרכב מתנדבי ה״מסגרת״ באו בזמן הנכון. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, פזילתו המהוססת של המלך לעבר מוסקבה וביקוריהם ברבאט של נשיא גיניאה, סקו טורה ונשיא קונגו, פטריס לומומבה – היו מלווים בהתנכלויות מחודשות ליהודים וחייבו התעניינות גדולה יותר בנושא ההתגוננות. בהשפעת מאמרי־הסתה שפורסמו בעתונות המקומית, נתפשה הציונות כ״מעשה פשע״ ויהודים שניסו לברוח ממרוקו הוצגו כמי שפוגעים בבטחון המדינה. במקנס, למשל, הוכה צעיר יהודי משום שהלך בשבת לבית הכנסת, כשהוא חובש לראשו כיפה בצבעי תכלת לבן. באותה תקופה לא היה כמעט יום שבו לא הובא לידיעת ה״מסגרת״ על התנכלויות ליהודים, מעצרים שרירותיים וחקירות ממושכות. אך היו גם כמה מקרים יוצאי־דופן: בנובמבר 1958 הועמדו לדין בטאנג׳יר כמה יהודים שניסו לצאת את מרוקו בעזרת ״מבריחים פרטיים״. למרבה ההפתעה, הם זוכו בדינם. השופט פסק שאין במרוקו חוק האוסר על יהודים כיהודים, לעזוב את המדינה.

זו היתה, אם כן, האוירה במרוקו כאשר נפתח בה השלב השני בפעילותה של ה״מסגרת״. תוך התבססות על נסיון העבר, מתוך הכרת האילוצים השונים השוררים במדינה, תוך עקיפת ההגבלות השונות שהטיל השלטון ניסתה ה״מסגדת״ לפרוץ אפיקי־עלייה חדשים. כמו בשלב הקודם, כן גם בשלב זה, מצאו מתנדבי ה״מסגרת״ שותפים נאמנים לעשייה – הפעילים המקומיים בקרב יהודי מרוקו. יהודים פשוטים ואמיצים אלה, לא נרתעו מקשיים וסכנות והם הפכו את זעף הים ואת חשכת הלילה, ל״בעלי בריתם״ הטבעיים במאמציהם לפלס לעצמם דרך לגאולה.

כאשר הגיע ״ברנארד״ לקזבלנקה, בסוף 1958, משימתו העיקרית היתה ״ריענון" פעולות ״לביא״ והרחבת הגיוס המקומי למשימות ההגנה העצמית. במסווה של ״סוחר עתיקות בריטי״ ותחת שם הצופן ״ג׳והן", נסע ״ברנארד״ בכל רחבי מרוקו וחידש את סניפי ה״הגנה״ בקזבלנקה, רבאט, טאנג׳יר, מקנס, פאס, מרקש, מוגאדור ואגאדיר. פרט ל״כריסטיאן״ שפעל בטאנג׳יר, היו כל מגויסי ״לביא״ יהודים מקומיים שאומנו בצרפת ובמקומות אחרים. פרט לחידוש התאים – הוחל גם בצבירת נשק, שהוברח למרוקו בדרכים שונות, הוסתר ב״סליקים״ בערים הגדולות ונועד לאימונים או להפעלה מבצעית בעת הצורך. כל המגויסים החדשים היו צעירים בעלי הכרה, מרביתם חניכי תנועות הנוער הציוניות ובהעדר מנהיגות יהודית בעלת שיעור־קומה – היוו צעירים אלה גרעין למנהיגות־בכוח של יהדות מרוקו בעתיד. פרט לפעילי העלייה וחברי תנועות הנוער, מכלל 1,200 חברי ״גונן״ (ההגנה) בשלוש ארצות ה״מאגרב״ – כ־600 היו ממרוקו. כולם נשבעו אמונים ל״מסגרת״ והם היו מאורגנים ב־12 תאים עירוניים. בין אלה היו – 470 בחורים ובחורות שעברו אימונים ב־25 קורסים באירופה ובמקומות אחרים. קורסים אלה נטעו בהם גאווה, חיזקו בהם את המוטיבציה לפעולה וטיפחו בהם את הכרת ערך עצמם. סגל זה של מפקדים ומדריכים, היווה אחר כך את חוט השדרה של הפעילות היהודית והציונית במרוקו ונשא על כתפיו את מבצעי העלייה בשנים הבאות.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

עמוד 132

 

ששפורטש מואשם בנסיון לשכתב את המאורעות, בעיקר של אותה שנה, כדי שדמותו תובלט ותרשם בקורות ימי עם ישראל כדמות של לוחם אמיץ ועקבי בתנועה השבתאית מראשיתה, בשעה שלא כך היו פני הדברים. גם הוא – טוענים מבקריו – נתפש באמונה החדשה ורק מאוחר יותר חזר בו, ועוד הוסיף חטא על פשע בזה שניסה להעלים את המסמכים וההתכתבות הקשורים בכך.

סילוף עובדות הסטוריות או מסמכים הסטוריים, זאת היא האשמה חמורה כאשר היא מוטחת נגד מנהיג רוחני־דתי ואיש צבור. ההאשמה היא חמורה למרות העובדה שאין מאשימין אותו בזיוף מסמכים ותעודות שהיו ברשותו ושלא נכתבו על ידיו. כל מבקריו מסכימים שבמסמכים אלה לא שלח את ידו ומסרם ככתבם וכלשונם. הטענות נגדו מתמקדות בעיקר במכתבים שהוא כתב. פרופ׳ תשבי, הדן אותו לכף זכות ומלמד עליו סנגוריה, טוען ״שלפי הנוהג הספרותי שבימים ההם לא ראו המחברים חובה מוסרית חמורה להימנע מ׳תיקונים׳ בכתביהם הם.״ פרופ׳ תשבי סבור ״שאין להאשים את ששפורטש במעשה זיוף ממש״. הוא מבין לרוחו של ששפורטש ונוהג בו לפי הכלל היהודי הנדיב, ״אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.״ הוא יודע להעריך את הקשיים בפניהם עמד ששפורטש ואת המכשולים בהם נתקל כדי למלא את תפקידו. ״האמונה בשבתי צבי״ – אומר תשבי – ״היתה נחלת הכלל והעמידוה במעלה שווה עם האמונה בעיקר הדת, כגון ייחוד ה׳ ותורה מן השמים.״ פרופ׳ תשבי מרעיף תשבחות על ששפורטש שלא שגה בהזיות והעריך את השבתאות ״כמשבר דתי העלול לחולל מפנה בעיקרי האמונה.״ ״מפליאני ששפורטש״ ־ אומר תשבי – ״בעומק הבחנתו ובהבנת אחרית דבר מראשיתו.״

התפקיד הראשון במעלה שמִלא ששפורטש בפולמוס הגדול שהתחולל סביב התנועה השבתאית אינו מוטל בספק. השאלה היא מה הייתה התיחסותו של ששפורטש לאמונה החדשה בראשית התגלותה, ואם התיחסותו היתה חיובית – באיזו מידה ניסה לטשטשה?

 

מבלי להכנס לויכוח ניתן לבחון בברור מקריאה בעיון במסמכים המוב­אים בספר ״ציצת נובל צבי״, שהיו לששפורטש שתי תקופות בהן התיחסותו לתנועה היתה שונה.

התקופה הראשונה היא תקופת ההתלהבות המשיחית הכללית, אשר בה כונָותיה, כיוונה ואופיה של התנועה, לא היו מגובשים דים. היא היתה מלווה אצל ששפורטש בהתלבטויות קשות ובהסוסים רבים. תקופה זו מתחילה עם ראשית ההתגלות של שבתאי צבי באמצע חודש סיון תכ״ה (יוני 1665) ומסתימת, כפי שנראה להלן, בחודש תמוז תכ״ו בפרשת פנחס (אמצע יולי 1966), היינו כחדשים לפני ההמרה (15 בספטמבר 1666). משן תקופה זו היינו קצת למעלה משנה. בתקופה זו משמשים בערבוביה אמונה והרהורי כפירה במשיח ובנביאו, הסוסים והתלבטויות, פסיחה על הסעיפים והעמדת פנים, אחת בפה ואחת בלב, ״ועשיתי עצמי כמאמין.״ בתקופה זו נפשו של ששפורטש חצויה ולעתים הוא אנוס לשתוק או לומר דברים הנוגדים את הכרתו. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נטה ששפורטש להאמין באמונה החדשה ובחלקה השני היסס ופסח על הסעיפים. קשה לתחום תחום ברור ולומר: עד כאן האמין ששפורטש ומכאן ואילך החלו הרהורי כפירה. מה שברור הוא שבאמצע תמוז תכ״ו (יולי 1666), בפרשת פנחס, חל אצלו מפנה חד במחשבתו, כאשר התברר לו שהתפשטות האמונה החדשה עלולה לעקור מן השורש את עיקרי תורת ישראל ולקצץ בנטיעותיה ולזרוע במקומם זרעים של תורה חדשה. אז החליט החלטה נחושה ״שלא עת להחריש יעקב … ולא אחוש לכעסו של כועס דאין כעסו כעס עולם.״

 

התקופה השניה מתחילה ביולי 1666 ונמשכת עד יום מותו בשנת 1698, היינו כשלושים ושנים שנים של מאבק רצוף נגד האמונה החדשה ונגד ניצני ספיחיה. בתקופה זו הוא ניהל מלחמת חרמה נגד המשיח ונביאו ועד כל המאמינים שדבק בהם שמץ השבתאות.

נחזור אל התקופה הראשונה ונבחן את עמדותיו, התלבטויותיו והתבטאויותיו של ששפורטש. תקופה זו, המתחילה כאמור ביוני 1665 ומסתימת ביולי 1666, היא תקופת האקסטזה המשיחית אשר גרפה כנחל איתן חלקים נכבדים של הקהילות היהודיות. זוהי תקופת בינים קריטית בחייו. הוא ניתק את עצמו מסביבת המאמינים וטרם רכש קהל תומכים במחנה המתעדים לאמונה החדשה. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים: חלקה הראשון, בה נתפש כנראה לאמונה החדשה, לוט בערפל ועורר את זעמם של מבקריו הטוענים נגדו שהעלים מסמכים וששיכתב את הארועים כך שהפן לגבור הדרמה. בחלק השני של התקופה היה אנוס לכבוש את יצר הדיבור. סכנות רבות מרחפות על ראשו וחייו קשים ומסובכים.

על החלק השני מהתקופה הזאת יש לנו עדויות, הכלולות במכתבים של ששפורטש עצמו ומהן נשקפים לבטיו והתפתלויותיו, מאבקיו הפנימיים עם עצמו ומאבקיו החיצוניים עם סביבתו, ופסיחתו על שתי הסעיפים.

על החלק הראשון של התקופה אין לנו עדויות ישירות מכלי ראשון, כלומר מששפורטש עצמו, אלא מכלי שני, ממכתבים שנכתבו אליו ממאמינים או מחברים לדעה. במכתבים אלה שקיבל לא הכנים כאמור שינוים ומסרם במתכונתם המקורית. לכן אין מקום להטיל ספק באמיתותם.

העדות הראשונה על החלק הראשון של התקופה הראשונה כלולה באגרת שכתב ר׳ יעקב בן־סעדון מסאלי בשנת תכ״ח אל ר׳ יעקב ששפורטש ובה הוא מצטט קטע מאגרת שהריץ ששפורטש אל רבני המערב בשנת תכ״ה (1665) ובה הוא מבשר להם את בשורות המשיח ומאיץ בהם להצטרף לתנועת התשובה ולקבל עליהם את האמונה החדשה.

באִגרת כותב בן־סעדון לששפורטש לאמור: ״ועוד כי אתה העירות לנו בכתב בתחילת שנה ראשונה לבשורות (כלומר בשנת 1665) לאמור: דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב ואומרים אשרנו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו והוספת על השמועה באגרת ההיא שיאריך הזמן בהם לכתבם ולבסוף כתוב באגרת ההיא שזה יהיה באמת בשנת הת״ל (1670) שכך היתה הנבואה הראשונה ואיך לא עמדת בדיבורך ולא שמרת והמתנת עד עת בוא דברו הראשון שנת הת״ל ואחר עבור הזמן ימים או עשור אזי יפול הספק על מי ועל מה נתאחר אם לא יהיה שום טעם שבעבורו יצטרך להתאחר לתועלתו וכדומה.״

לפי קטע זה ממכתבו של ששפורטש המצוטט על־ידי בן־סעדון יוצא שששפורטש לא רק האמין במשיחיות של שבתי צבי אלא גם בנבואתו של נתן, לפיה הגאולה תהיה בשנת ת״ל (1670), כפי שהוא אומר שזה יהיה באמת בשנת ת״ל.

המכתב המקורי אשר ממנו צוטט הקטע שהבאנו, לא כלול באוסף האגרות שבספר ״ציצת נובל צבי?״ המכתב – טוענים המבקרים – נשמט או נגנז בכוָנה תחילה על־ידי ששפורטש כדי ליפות את דימויו ולשוות לעצמו דימוי של לוחם עקבי הנאבק בתנועה מראשיתה.

העלמת מכתב זה ודומיו עוררה את זעמו של גרשם שלום והוא מאשימו שניצל לרעה את כשרונותיו הדיפלומטיים ״כדי לטשטש ככל האפשר את עקבות פסיחתו על שתי הסעיפים, עד כדי סילוף וזיוף גמור בכתובות שנכתבו על ידו.״ ״זאת היא דרכם של הדיפלומטים מאז ומקדם כאשר כותבים זכרונותיהם״, מטיח ג. שלום כנגדו.

תלמידו של ששפורטש מנסה לישב את הסתירות ודורש את עלבון רבו מבן־סעדון, ויוצא להגן על כבודו. לדידו, מורו ורבו מעולם לא נכשל באמונה החדשה, ומה שכתב, דברים בשם אומרם כתב. ״כי מורי לא העיד ולא קיים, אבל כתב מה שבא לכאן בכתובים באותו לשון עצמו.״ פרוש דבריו של התלמיד ששפורטש לא חיוה את דעתו על הנביא ועל משיחו אלא מסר דברים בשם אומרם כפי שקיבל אותם. ״דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב״ – כתב במכתבו.

עדות שניה על החלק הראשון של התקופה הראשונה היא גם כן מכלי שני וכלולה באגרת של ר׳ יצחק אבוהב אל ששפורטש מחודש תמוז שנת תכ״ו, פרשת פנחס (יולי 1666). אבוהב כותב אל ששפורטש בהתיחסו לאגרת קודמת שקיבל ממנו לאמור: ״הלא הוא בעצמו הודה בכתבו היות הדבר לפי דעתו בכוח האפשרות ולא לנמנע החזיקו וכאשר הגיד לנו גם כן בהיותו במחננו".

אשר לחלק השני של התקופה הראשונה, תקופת ההסוסים, ששפורטש מספק לנו מסמכים למכביר. בחלק זה של התקופה ששפורטש מתיסר, מתלבט, מהסס, נאבק עם עצמו ועם סביבתו, פוסח על הסעיפים וסכנות רבות אורבות לו מכל עבר. הוא נפלט מחברת מאמיני התנועה ואת קהל ״נאמני מורשה קהילת יעקב״, טרם גיבש. חֳדשים מספר לאחר ההתגלות מתחילים סימני הכפירה במשיח ובנביאו לבצבץ ולאחר־מכן הם מכרס­מים בו ומטרידים אותו. כבר בסוף נובמבר 1665 (בשנת שלומ״ים פרשת מקץ), הוא כותב לרבני אמסטרדם אגרת בה הוא מביע ספקות ומציג שאלות רבות המערערות את אמתות משיחיותו של הנביא. בין השאר הוא כותב: ״לא אאמין כי יסופר כי חכמי ארץ ישראל יחזיקו למשוח מלך ולחוטר מגזע ישי על פי נביא ולא על פי עצמו."

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 156

מוסר השכל של המעשה-שבחי צדיקים- מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר

 מִן הָאד לְמַעֲשֶׂה נִתְעְלְּמוּ בַּאְיִין בֶּנְאָדָם מָא יִקְּדֵּר יִכּוֹן בָּאס יִחֹן עְלָא לְעָנִי פְּדִּי כְצְּצוּ כַּאמֵל לָאיֵּן הוָּא בְּרוּחוֹ יִכְצְּצוּ יִדֹק לַעֲנִיּוּת וּלְמְרוֹרַיְּיָא דִּיׇּיאלְהָא רח"ל וּמִן הָאד לְחָאזָא דִּי מָא תָּא יִעַרְפוּ אָס נְהְיִיָּא לַעֲנִיּוּת תָּא יִכְּמְסוּ יִדִיהוּם בָּאס מָא יִעְטִיּוּ לְעָנִי צְדָקָה מְלִיחָה וְתָא יִתְקְּלְקּוּ עְלָא לְעָנִי וּתָא יִמְסְיּוְּלוּ דִּמְּמוֹ.

 וְאַדְּרַבָּא יִפְרַח בְּזָאף מִן דַּי יִזִּיּה לְעָנִי בָּאס יְטַלְבְּלוּ וִיחֲדָאֵז יְקַבְּלוּ בּוֹזֶהּ פְרְחָאן וּיִעְטִילוּ עְלָּא קַּד זְהדּוּ בְּפְרְחָה וִיעְטִיהּ כְּלָאֵם מְלִיח דִּי בָּאס יִתְחָאיְדְּלוּ סוּיִיס דְּלְגְיִיָאר לְעָנִי וּמוּל צְדָקָה יִעְטִי סְכְרָאן כְּבִּיר להקב"ה דַּי זִכָּאהּ יִכּוֹן מִן נָאס דִּי תָּא יִעְטִיּו צְדָקָה וּמָאסִי מִן נָאס דִּי תָּא יִקְבְּדוֹהָא.

לָאיֵּן לֶעָנִי מְחְסּוּב כִּיף לְמִיִת וּמָאסִי וָּאחְד לְמוֹתָא וּחְדָא פְחָאל טְרִיק דִּלְעוֹלָם גִּ'יר פְּכּוֹל נְהָאר וּנְהָאר וּפְכּוֹל מִינוּתוֹ דִּי תָּא יִסִתְּהָא לחָאזָא וּמָא תָּא יִדְרְכְּהַא רח"ל וּפְלְוּקְּת דִּי תָּא יִטְלְּב לִבְנֵי אָדָם דְּמוֹ תָּא יִמְּסִילוּ בְּלְחְסְמָא וּבִיהָא תָּא יָמוּת בְּסְּחָאל דְּלְמּוּתָאת.

 וילא יכון לעשיר יעטי צדקה לעני הקב״ה יכליה דימא עשיר ויכלילו לאמאנא דלעשרות פי ידו לאיין לעשיר לעשרות די תא תכון ענדו גיר מוכלו הקביה באס יעטי מנו לעניים ופלוקת די יסופו הקב״ה מא תא יתמסא מליח מעא לעניים לאזם יחיידהולו ליה ויעטיהא לואחד אכור.

 לאיין הווא תא יתסהאבלו באיין מן דייאלו תא יעטיה ולחק הווא מא תא יעטיה צדקה גיר מן דייאלו ואכא האגדאך תא יתחסאב לעשיר פחאל אילא תא יעטיה מן דייאלו ויכמם – מעא באלו ואכא הווא מא עמרו מא דאק לעניות והווא עשיר כביר יעראף באיין לגלגל תא ידור פלעולם ופחאל מא תא ינדרו עינינא פכול נהאר ונהאר.

 בסחאל דדייאר דלעשירים כּבָאר מן זד לזד ופואחד סאעא רזעו עניים רח״ל ועלה האגדאך מה חדדו פי ידו לעשרות יעארף כיף יתממססה מעה לעניים פהאד לעולם בלמצות וצדקות ועמאייל מלאח ויכון דימה יעטי כלאם מליח לעני באס בר מנן אילה תגלב עליה לוקת כיף מה עמל האגדאך יעמלולו ובלעבאר באס עבר יעברולו  הקב״ה יזכינה באס נג'לבו עלה יצר הרע ויעטינה באס נעמלו מצות ומעשיים טובים אכי״ר:

מוסר השכל של המעשה-שבחי צדיקים- מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר

 פְהָאדִיךּ סָאעַה עָאוּדְּלְהָא לְחָסִיד דִּי טָרַאלוֹ מְעָא לְעָנִי. וּאַזְבְּתוֹ וּקָאתְלוֹ נְחְבֵּךּ תְּסְמְּחְלִי בָּאיִּין נְתִּי מְגְ'לוֹט פְּהָאד לְחָאזָא תְּעַרְף בַּאְיִין כְּבוֹדְךָ עַמַּמרְךּ מָא עַרְפְתִּי אָס נְהִיְּיָא לְעַנִיּוּת וּחְתָא לַאְיּן תָּא יִלְחַק מוּלָאהָא רח"ל וּאָס תָּא יִתְסְחָאבְלֵךּ וּאַס לְעוֹלָם כָּאמְּלִין פְחָאלְךּ עֵנְדְהוּם בָּאס יִשְׂרִיו לְחוּוָאיְיְז לְשְׁבֹתּ עְלָּא בְּכְּרִי.

בְּלְחֵקּ אַנָא דִּי כְּבְרְת פְדָאר בָּאבָּא פִּי לְעַנִיּוּת תָּא נְעְרָאף אָס נְהוּוָא לְכְרָר דְּלְעַנִיּוּת חָסַן מֵן כְּבוֹדְךָ דִּי מָא תָּא תְּעָארְף אָס נְהְוּוָא לְעָנִי לָאיִּן תָּא נְפְכַּר פְדָאר בָּאַבָּא בְּסְחָאל דְלְמֵרָּראת טְרָאלוּ אוּצְלְת לִיּלְתּ שְׁבְת קֵּרִיב טִיּוּח דְּלְמָא וּמָא כָּאן יֵצִּיב פִּידוֹ בָּאם יִתְכְּלְּנָא וָאלּוּ לְשִׁבׇּת אֲפִילּוּ לִכְבֵז.

 וּתָא יִבָאנְלִי הָאד לְעָנִי דִּי תְּלָאקָּאֶךּ הֻוָא פְחָאל הָאדָאךְ רְהְט דִּי בָּאבָּא וּמָא גְּדְבּ עְלִיךּ וָאלּוּ וּכְּבוֹדְךָ תְּקְּלְקְּתִּי עְלִיה וּזִדְתְּלוּ עְלָּא לְעַנִיּוּת דְּיִיָאלּוּ. כִּיף שְׁמֵע לְחָסִיד כְּלָאם מְרָאתוֹ אֵשֶׁת חַיִל תְּכְלוּ כְּלָאמְהָא פִּי קְּלְבוּ וְעֵז בִּיהּ לְחָאל בְּזָאף עְלָּא דִּי חמְּמְם הָאדָאךּ לְעָנִי וּדְגִיָא כְרְז בְּזְרַיָּא אוּחְדָא בְּאָס יִפְתֵס עְלָּא הָאדָאךּ לְעָנִי וּמְסָּא וּצְקְּצָא זִירָאנוֹ וּקָּאלוּלוּ תְּעַאֲרָף בָּאיִין מְסכִּין בָּאקִי תָא יִדוּר אָס יִזִיב לְדָאֳרוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת.

וּכִּיף שְׂמֹע הָאד לְכְּלָאם תְּכְלְתְּלוּ לְמְחֵנָּנא פִּי קְּלְבּוּ עְלָּא לְעַנִי הֻוָא כְאְרְז וּלְעַנִי דָּאכֵל לְדָארוֹ וְקָאלוֹ לְחָסִיד נְחְבְךּ תְּעְמְלִי מְחִילָה עְלָא דִּי חְסְסְּמְתְךּ וּפְהָאדִיךּ סָאעַה סְמְחְלְוּ וּמְסָא לְחָסִיד לְדָארוֹ וּצִיפְדְלוּ כֹּל מָא יִכְצְּצוּ לְעָנִי לְשְׁבֹת פְחָאל לֶחֶם וּכְבְז וּסְרָאב כּוּלְסִי מְטְבוּךְ לְקְיָיאץ דִּי יִקֵּד לְפָאמִילְתוֹ.

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר-שבחי צדיקים-חלק שני

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר דִּי עְמְמְרוֹ מָה עָארְפְס לְעֲנִיּוּת מִן דִּי כְלָאק. וּפוּצְטְ לְחֲסִידוּת דִּיאָלוֹ כָּאן עְנְדוּ וּאַחֵד לְמִּנְהָג מְלִיחְ דִּי כָּל לִיְלְתְּ שְׁבְּת פְתְלָאתָה דְלְעְסִייָּה כָּאן יִעְמֵּל טְבִילָה וּיִלְבְּשׁ חְוֹאִַיזוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת חוּאַיְיְז דִּי כָּאָנוּ עְנְדוּ מֵרְפּוּדִין גִּ'יר לְשְׁבְּת.

וּכָּאן תָּה יִּקְּבְּל עְלִיהְ שְׁבְת בְּכְּרִי בְּזָאף. וּאַחֵד לְמְּרָּרֹה מְנוֹרָה מַה לְבְּשׁ וּקְּבְּל עְלִיה שְׁבְּת פְלְכְמְסָה דְלְעְסִייָּה חְדָּאז יִכְרְז לְוּאַחֵד לְמוּדָע דִּי כָּאן לָאִזְּמוֹ יְמְסִילוּ וּמִן דִּי רְזַע מִן הָאדָאךּ לְמוּדָע תְלָאקָּאה וּאַחֵד לְעָנִי וּדְרְרְּעְלוֹ [ظرع-לזעוק-מתחנן]בָּאס יִעְטִיה סִי חָאזָה דְּלְפְלוּס בָּאס לְעָנִי יִקְּדִי סִי חָאזָה לְשְׁבְת.

לַאְיֵּן חְתָּה לְהָאדִיךּ סָאעַה וּבָאקִי מָא עְמְל לְעָנִי וּאַלּוּ לְשִׁבְּת וּכִּיף שְׁמְעוּ לְחָסִיד תְּקְּלְקּ עְלִיה בְּזָאף וּקָאלְּלוּ וּאָס הָאדְסִי יִטְלַע מְעָא לְבָּאל דִּי סִי חַד דִּי חְתָּא לְדָאבַּה תֶּעְטֵלְתִּי בָּאס תֵּסְרִי סִי חֻאַזָא לְשִׁבְת. וּתָא יִבָאנְלִי גִּ'ר תָא תְּחְבּ תְּגְדֵּב עְלְּיָא וּזִיתִינִי בְּהָאד לְכְדְיִעָה [خديعه- רמאות] בָּאשׁ נְעְטִיִךּ לְפְלוּס.

 וּבְקָּא הָאדָאךּ לְעָנִי כָאיִיף מִן הָאדָאךּ סִי דִּי עְמְלּלוּ לְחָסִיד פְהָאדִיךּ סָאעַה מְסָּא לְחָסִיד לְדָארוֹ מְסְסּמּוּס עְלָא לְעָנִי. כִּיף תְּכֵל לְדָארוֹ שָׁאפְתּוּ מַרְאֵתּוֹ מְקֵּלֵקּ בְּזָאף וּזְהוּ מְבְּדֵּל צִקְּצָאטוּ וּקָאתְלוֹ אָס עֵנְדֵךּ דִּי אוֹזְהֵךּ הָאגְדָּא מְבְּדֵּל.

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר-שבחי צדיקים-חלק ראשון

רוח קנאות

כך בני הזוג עברו בשלום את הניסיון הזה ושלום הבית חזר לביתם. אבל האם לתמיד? לא בטוח. קחו למשל את מסעוד ואת פרחה. הם זוג מוצלח, יש להם משפחה גדולה, העסקים טובים… אז מה השתבש? יכול להיות שאישה מכובדת כפרחה תסטה מדרך הישר? ונניח שזה קרה, האם בשביל זה צריך לשבור את הכלים? ומה יהיה עליה ועליו? מי תבשל לו את ארוחותיו? מי יגדל לו את ילדיו? כל אלה דברים חשובים שצריכים לתת עליהם את הדעת. אז הולכים אל החכם, אבל גם החכם לא תמיד מועיל. אם תקראו את ההמשך ואת העצה של עְקִיקִיבּ, תבינו כמה נכונים דברי חז״ל: היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה…

ועוד דבר, אפרופו דברים חשובים או לא חשובים:

אתם מכירים את הבדיחה על אותו איש שפוגש את חברו שנראה רע מאוד. ״מה קרה ?״ שואל הוא בבהלה. ״אשתי נדרסה על ידי מכונית!״ עונה האיש. ״אה כן? מאיזו פירמה המכונית?״ סיפור זה דומה לסיפור הספה, אבל כבר מולייר הקדים את כולם בקומדיה שלו, ׳תעלולי סקפף: סקפן צריך להשיג כסף לאדונו הצעיר והוא פונה לאביו של זה ובודה סיפור של חטיפת בנו בשעה שהפליג על ספינה והחוטפים דורשים כופר עבורו. במשך כל הסצנה הזאת, במקום לדאוג לבנו החטוף (כביכול!) חוזר ושואל האיש:

Que diable allait-il faire dans cette galère?¹

[1] מה לעזאזל הוא היפש בספינה ההיא?

 

מן הספה אל חחוץ

 

מְסְעוּד וּפְרֵחָה אִשְׁתּוֹ הָאֲהוּבָה,

מַרְעִיפִים זֶה עַל זֶה רֹב חִבָּה.

הָאֵ־ ל בַּמְּרוֹמִים חָנָן אוֹתָם בִּילָדִים –

תִּשְׁעָה, כֻּלָּם נְבוֹנִים יָפִים וַחֲמוּדִים.

 

מְסְעוּד מְבַלֶּה רֹב זְמַנּוֹ בַּחֲנוּת

זְעַפְרָן, זַעְתָּר, זַנְגְּבִיל, רָאס לְחָנוּת

בְּכָל הָעִיר יָדוּעַ שֶׁנִּפְלָאִים תַּבְלִינָיו

וְאָכֵן בִּגְלָלָם שְׁמוֹ הוֹלֵךְ לְפָנָיו.

 

פְרֵחָה שׁוֹלֶטֶת בְּיָד רָמָה בְּבֵיתָהּ

יְלָדֶיהָ וְהַמְּשָׁרְתוֹת, סָרִים לְמָרוּתָהּ

וּכְשֶׁהִיא מְכִינָה אֲרוּחָה בְּמִטְבָּחָהּ

אֲזַי מִתְגַּלֶּה כִּשְׁרוֹנָהּ וְכֹחָהּ.

 

הִיא מְכִינָה שָׁם מִטַּעֲמֵי מֶלֶךְ

נָאִים לְמַרְאֶה וַעֲרֵבִים לַחֵךְ

מְסְעוּד הָעוֹבֵד כָּל הַיּוֹם בַּחֲנוּתוֹ

מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ מַנְעַמֵּי אִשְׁתּוֹ.

 

פַּעַם לִקְרַאת הַצָּהֳרַיִם

קָרָא לְעוֹזְרוֹ, בְּרָהִים

צִוָּה עָלָיו: לֵךְ אֶל אִשְׁתִּי

וְהַב לִי מִשָּׁם אֲרוּחָתִי

 

אַל תִּהְיֶה עוֹזֵר קַל עֵרֶךְ

וְאַל תְּדַבֵּר עִם אִישׁ בַּדֶּרֶךְ

אֵינִי אוֹהֵב לִהְיוֹת רָעֵב

אַל תְּעַכְּבֵנִי עַד הָעֶרֶב

 

אַךְ יָצָא בְּרָהִים לְדַרְכּוֹ

וְהִנֵּה פָּגַשׁ אֶת מַרְקוֹ

חֲבֵרוֹ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים

יְדִיד נַפְשׁוֹ הַטּוֹב וְהַתָּמִים.

 

הִתְיַשְּׁבוּ לָהֶם בֵּטֶרָסָה

שֶׁל בֵּית הַקָּפֶה שֶׁל מוּסָה

אָמְרוּ נִשְׁתֶּה כּוֹסִית קְטַנָּה

אַחַת בִּלְבַד טוֹבָה וּמְהַנָּה

 

שָׁתוּ כּוֹסִית לְחַיֵּי מַרְקוֹ

אָמְרוּ בָּרוּךְ שֶׁהַגִּיעֵנוּ עַד כֹּה

בְּרָהִים זָכָה לְכוֹסִית גַּם הוּא

וְטַעְמָהּ הָיָה מַשֶּׁהוּ מַשֶּׁהוּ.

 

עָבְרָה שָׁעָה עָבְדוּ שְׁעָתַיִם

וְהֵם עֲדַיִן שׁוֹתִים לְחַיִּים

מְסְעוּד נֶאֱנָק מֵרָעָב בַּחֲנוּתוֹ

וְחוֹשֵׁב שֶׁהָעִכּוּב בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ.

 

כְּשֶׁבְּרָהִים לְבַסּוֹף הִבִּיט בַּשָּׁעוֹן,

זָעַק: ־ אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי, אָסוֹן!

מָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו, טִפֵּשׁ שֶׁכָּמוֹנִי?

אָמַר לוֹ מַרְקוֹ: -שְׁמַע עֵצָה מִמֶּנִּי:

 

מְרַח עַל מִצְחֲךָ צֶבַע אָדֹם

אֱמֹר לְפְרֵחָה: הַכּוּנִי בְּקַרְדֹּם!

כְּשֶׁהִיא תִּרְאֶה אוֹתְךָ כָּכָה

גַּם הִיא וְגַם בַּעֲלָהּ יִסְלְחוּ לְךָ.

 

עָשָׂה בְּרָהִים כַּעֲצַת הַיָּדִיד

בָּא לְפְרֵחָה, רֹאשׁוֹ עָטוּף בְּמַטְלִית.

זָעַק: -רֹאשִׁי רֹאשִׁי, זֵדִים הִכּוּנִי!

בְּקַרְדֹּם פָּגְעוּ כִּי, מֵת הִנְנִי!

 

פְרֵחָה קָרְאָה קְרִיאַת בֶּהָלָה,

הוֹשִׁיבַתּוּ בַּסַּפָּה בִּמְקוֹם בַּעֲלָהּ,

יָשְׁבָה לְיָדוֹ שָׂמָה רֹאשׁוֹ כְּחֵיקָהּ,

הִרְעִיפָה מִלִּים, הִדְּקָה חִבּוּקָהּ.

 

-אַל תָּמוּת, בְּרָהִים! אָמְרָה,

הָאֵ־ל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

יְרַפֵּא מְהֵרָה פְּצִיעָתְךָ

וְיַחְזִירְךָ בְּקָרוֹב לְאֵיתָנְךָ!

 

מַסְעוּד שֶׁנִּלְאָה מִלְּחַכּוֹת,

חָשַׁב: 'אֶת בְּרָהִים צָרִיךְ לְהַכּוֹת,

אֵלֵךְ לְבֵיתִי אֶרְאֶה מָה קָרָה

לָמָּה הִשְׁאִירוּנִי כָּךְ לְלֹא קְדֵרָה ?

 

כְּשֶׁהִגִּיעַ מַסְעוּד לְבֵיתוֹ

רָאָה אֶת בְּרָהִים וְאִשְׁתּוֹ

יוֹשְׁבִים מְחֻבָּקִים עַל הַסַּפָּה,

חָשַׁב: 'אֲנִי מִתְפַּלֵּא טִיפּ-טִפָּה

מִי עָמַד אִתָּהּ מִתַּחַת לַחֻפָּה ?

 אֲנִי אוֹ זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב עַל הַסַּפָּה'?

 אָמְרָה לוֹ פְּרְחָה לִמְסְעוּד:

– אֶת אֲרוּחָתְךָ לֹא אָכַלְתָּ עוֹד

 

בִּשַּׁלְתִּי לְךָ כַּרְפַּס וְכֻפְתָּאוֹת

שֵׁב לֶאֱכֹל רְאֵה כַּמָּה הֵן נָאוֹת!

מְסְעוּד אֹכֶל אַךְ הוּא מֻטְרָד

בְּרָהִים וּפְרְחָה עַל הַסַּפָה בְּיַחַד

 

עָבַר עַל מַסְעוּד שָׁבוּעַ יִסּוּרִים

תַּבְלִינָיו מְתֻבָּלִים בְּהִרְהוּרִים

מַחְשָׁבָה אַחַת מִמֶּנּוּ לֹא מַרְפָּה:

מָה לַעֲזָאזֵל עָשׂוּ הֵם עַל הַסְפָּהּ?

 

לְבַסּוֹף אֶל הֶחָכָם הוֹלֵךְ הוּא,

אוּלַי עֲצוֹתָיו יַעְזְרוּ בְּמַשֶּׁהוּ

הֶחָכָם מְיַשֵּׁר עַל רֹאשׁוֹ הַכִּפָּה

כַּאֲשֶׁר מְסְעוּד מְסַפֵּר עַל הַסַּפָּה.

 

אָמַר הֶחָכָם: ־ הִנֵּה פְּסַק דִּינִי

הוּא חָכָם, נָכוֹן וְהֶגְיוֹנִי'

לֵךְ לְרַבָּנוּת הִתְגָּרֵשׁ מֵאִשְׁתְּךָ

כָּךְ עִנְיַן הַסַּפָּה יֵרֵד מֵרֹאשְׁךָ!

 

– לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתִּי פְּרְחָה ?

אֵיךְ עָלָה דָּבָר זֶה עַל דַּעְתְּךָ?

מִי יְטַפֵּל בְּתִשְׁעַת 'יְתוֹמִי'

וְאֵיךְ יֵרָאוּ אַחַר כָּךְ יְמֵי?

 

־ אִם כָּךְ; אָמַר הֶחָכָם בְּנַחַת,

אֲיַעֵץ לְךָ עוֹד עֵצָה אַחַת:

גָּרֵשׁ אֶת בְּרָהִים מֵחֲנוּתְךָ

כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב לְךָ מְנוּחָתְךָ!

 

־ לְגָרֵשׁ אֶת בְּרָהִים מֵחֲנוּתִי?

הוּא נָחוּץ לִי מְאֹד בַּעֲבוֹדָתִי!

מָה אֶעֱשֶׂה בְּמִסְחָרִי בִּלְעָדָיו?

וְהוּא, אֵיךְ יְפַרְנֵס אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו?

 

־ אֵלֶּה כָּל־עֲצוֹתַי לְךָ; יְדִידִי,

עַתָּה אֶחְזֹר אֶל תַּלְמוּדִי,

שִׂים מְעַט כֶּסֶף כָּאן בַּקֻּפָּה,

וּפְתֹר לְבַד אֶת עִנְיַן הַסַּפָּה!

 

חָזַר מְסְעוּד אֶל תַּבְלִינָיו

וּמִבְּרָהִים לֹא הֵסִיר עֵינָיו:

הֵיכָן מָצָא זֶה עֹז וְחֻצְפָּה

לִשְׁכַּת עִם אִשְׁתּוֹ עַל הַסַּפָּה?'

 

בָּא לְבַקְּרוֹ יְדִידוֹ הַוָּתִיק

עְקִּיקִיב, הַתָּמִים וְהַמַּצְחִיק

שְׁאַל עְקִּיקִיב: ־ לָמָּה נָפְלוּ פָּנֶיךָ

וְלָמָּה כָּל־כָּךְ אֲדֻמּוֹת עֵינֶיךָ?

 

עָנָה מְסְעוּד: ־ אַל תִּשְׁאַל יְדִידִי

דָּבָר כְּזֶה לֹא קָרָה לִי מֵעוֹדִי!

חַיַּי כְּבָר לֹא שָׁוִים קְלִפָּה,      

בִּגְלַל בְּרָהִים, אִשְׁתִּי וְהַסַּפָּה!

 

גּוֹלֵל אֶת סִפּוּרוֹ הַמִּסְכֵּן,

וְעְקִּיקִיב שָׁאַל וְהִתְעַדְכֵּן

לְבַסּוֹף קָרָא: ־ זוֹ הַבְּעָיָה כֻּלָּהּ?

 הֵא לְךָ יְדִידִי פִּתְרוֹן מֻפְלָא:

 

הָאַשְׁמָה הִיא בַּסַּפָּה שֶׁבַּסָּלוֹן

הִיא שֶׁמְּמִיטָה עָלֶיךָ קָלוֹן

עַל כֵּן הִנֵּה גְּזַר דִּין הַסַּפָּה:

מְכֹר אוֹתָהּ וְהָסֵר הַחֶרְפָּה!

 

־ אֶפָּטֵר מֵהַסַּפָּה וְאָסִיר אֶת הַחֶרְפָּה?

אֲבָל אֵיךְ! אֵינִי יוֹדֵעַ, Je ne sais pas ־

הַרְשֵׁה לִי לְטַפֵּל בְּעַצְמִי בַּמִּרְשַׁעַת

שֶׁהִתְנַהֲגוּתָהּ לֹא מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת.

 

אֶת הַסַּפָּה הֶעֱמִיס עְקִּיקִיב עַל עֲגָלָה

לָקְחָה לְשׁוּק קִבֵּל כֶּסֶף בִּשְׁבִילָהּ.

 

אוֹ אָז נִרְגַּע גִּבּוֹרֵנוּ מַסְעוּד

הוּא שָׂמַח בִּידִידוֹ עוֹד וְעוֹד

יְדִידֵנוּ עְקִּיקִיב זָכָה בְּכָל הַקֻּפָּה

כִּי שִׁלְשֵׁל לְכִיסוֹ אֶת דְּמֵי הַסַּפָּה.

 

מְכֹר אֶת הַסַּפָּה וְהָסֵר אֶת הַחֶרְפָּה

עמוד 55

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-רוח הקנאות

פרשת פנחס

אני שֶׂרח בת אשר / נכנסתי לגן עדן ואני חיה

פרשת ויגש הציגה את שמות בני ישראל הבאים מצרימה,  ואף ציינה בהדגשה (מו, ז) את 'בנות בניו' של יעקב בין הבאים, וציין רש"י שמותן: 'סרח בת אשר ויוכבד בת לוי'. הרמב"ן מסתייג וטוען כי גם אם נֶאֱמַר 'בנות בניו' בלשון רבים הכוונה היא לסרח בת אשר שנזכרה במפורש ( מו, יז) 'אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר 'כל נפש ששים ושש', אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו'. מכל מקום זוכה סרח בת אשר להזכרה מפורשת של הכתוב, לאחר מניין בני אשר מציין הפסוק 'ושרח אחותם', כבר כאן אין האגדה משאירה אותנו עם השם בלבד, ואורגת סביבו מסכת חיים מופלאה, כפי שהרחיב בעל התרגום המיוחס ליונתן 'ושרח אחתהון דאידברית כד היא קיימא לגינוניתא דעדן על דבשרת ליעקב דיוסף קיים היא שיזיבת ליתבי אבל מדין קטול ביומי יואב'  ותרגום הדברים: 'ושרח אחותם שהובלה כשהיא חיה לגן [עדן] על שבישרה ליעקב שיוסף חי. היא הצילה את יושבי אָבֵל מדין-מוות בימי יואב…^[1]

במניין השבטים בפרשתנו עולה שוב שמה של שרח 'ושם בת אשר שרח' (במדבר כו, מו), וכאן מוסיף המיוחס ליונתן פרט מעניין 'ושום ברת אשר שרח דאדברת בשיתין ריבון מלאכין ואיתעלת לגינתא דעדן בחייהא מן בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים'.  הוסיף ותיאר את כניסתה לגן עדן בשישים ריבוא של מלאכים, כנגד יוצאי מצרים, ובכך רמז לאגדה נוספת, שגאולתם של ישראל תלויה הייתה בסרח בת אשר, לפי שרק היא ידעה מקום ארונו של יוסף, ובזכותה הגיע משה אל הארון, כדי לקיים את השבועה שנשבעו ישראל ליוסף, כמתואר במסכת סוטה יג ע"א ובמדרשי אגדה נוספים. יתר על כן סוד גאולתם של ישראל בידיה היה מסור, כפי שמציג זאת ילקוט שמעוני (פרשת לך לך רמז סד) 'ר' אליעזר אומר חמש אותיות נכפלו וכולן לשונות של גאולה… ף"ף בו נגאלו ישראל ממצרים… ואשר בן יעקב מסר סוד גאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרון אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר… אמרו… אמר 'פקד פקדתי' אמרה להם הוא האיש לגאול את ישראל בא שכך שמעתי מאבא ף"ף, מיד 'ויאמן העם"

 

י' היינמן דן בהרחבה באגדות סרח בת אשר והצביע על המכנה המשותף באגדות אלה, שהוא ידיעת הסוד וגילויו לראוי לכך 'היא מגלה למשה היכן יוסף קבור, היא מגלה ליעקב אבינו כי יוסף חי וקיים: והיא מגלה לבני ישראל את סוד הגאולה' נוסיף כי היא גם מגלה ליואב את סוד השלום, וכי אין צורך לפגוע בעיר שלמה בגלל מורד בן בליעל, וכדבריה 'אנכי שלמי אמוני ישראל' (שמואל ב כ, יט). היא היא המביאה שלום ואמונה ('ויאמן העם'). דמותה המופלאה של סרח בת אשר מצאה את מקומה בשירים שונים שנכתבו עליה בלשונות היהודים. שירה זו הייתה על פי רוב שירתן של נשות ישראל, ומדרך הטבע נאחזו והדגישו את דמויות הנשים. כי על כן נציג הפעם משהו משירה זו מתוך שירתן של הנשים היהודיות בג'רבה. הן זיהו את דמותה של סרח עם האגדות הקסומות שהילכו לגבי בית הכנסת "אלגריבה", אחד מבתי הכנסת העתיקים בצפון אפריקה, ואפילו  שמו המיוחד הוא מופלא (אלגריבה פירושו המופלאה).

 

אני סרח בת אשר

ערבית-יהודית                                         עברית

אנא גריבה נכאפי באלכיר                          אני גריבה אגמול אושר וטוב

אלדי יזורני ויג'ני לייא                               אשר יבקרני ויבוא אלי

אנא סרח בנת אשר                                   אני סרח בת אשר

דכלת ללגננה ואנא חייה                             נכנסתי לגן עדן ואני חיה

 

באבא יעקב צ'מנלי                                    אבי יעקב הוא הבטיחני,

מלך אלמות מא יוצללי                               מלאך המות לא יגיעני,

ואלדי יזור מקאמי ויצללי                           מי שמבקר מקומי ויתפלל

עמרהו מא ישוף חתא שייה                         כל חייו לא יראה שום רעה

 

זורוני בנסאכם וצגארכם                            בקרוני בנשיכם ובילדיכם

חתא דוני מא יג'רא לכם                             שום רעה לא תבוא אליכם

אנא נצללי ונצ'תררע ליכם                         אני אתפלל ואתחנן עבורכם

קודם ראבי אלעאלייה                               לפני ה' אל עליון

 

יעקב באבלו הכבד על יוסף ממאן להתנחם, והנה הוא שומע את סרח בת אשר, השרה ומנגנת לפניו:

 

דיים דיים                                                            קיים קיים

שידנה יוסיף פי מצרים                              אדוננו יוסף במצרים

ענדו מנשה ואפרים                                   יש לו מנשה ואפרים

 

יעקב שומע ושואל בספקנות מה את שרה? וסרח עונה לו:

 

אנא נגני בתחקיק                                     אני שרה דבר אמת

עלה שידנה יוסיף אל צדיק                         על אדוננו יוסף הצדיק

 

יעקב, שבע תלאות ואבל, חוזר ושואל: מי הוא יוסף זה שאת שרה עליו, והאם דברייך אמת? והיא עונה:

 

אנא נגני בל מגדוד                                                אני שרה באמת ובתמים

עלה שידנה יוסיף מוזוד                             על אדוננו יוסף חי וקיים

לה כלאתו ווחשה וולה דוד                         לא אכלתהו חיה ולא תולעת

 

כשמוע יעקב את הבשורה, הוא מתנער, עיניו נפקחות, והוא מברך את נכדתו:

יךְִּ אל בניה, יךְּ אל בניה                             אוי בת חן אוי בת חן

דוויתי לי עינייה                                       ריפאת לי את מאור עיני

תדכלי לגן עדן חיה                                   תיכנסי לגן עדן חיה

 

עיון ודיון

לא ייפלא שדמותה המופלאה של סרח בת אשר השתלבה בסיפורי יוסף, המסופרים בלשונות היהודים, ומובא בהם סיפורה של סרח המבשרת ליעקב 'עוד יוסף חי'. כך, למשל, ב'קצת יוסף' הוא סיפורו של יוסף בערבית-יהודית בנוסח המצוי בין יהודי עירק, שהגיע עד לתימ. מבקשים השבטים השבים ממצרים לאחר התגלות יוסף מסרח ליטול כלי נגינתה בידה ולשיר לפני יעקב את בשורת יוסף. היא שרה וחוזרת פעם ושתיים, ואז מרים יעקב את ראשו ואומר לנכדתו: 'את שימחתיני והחיית את רוחי, כך תחיי לאורך ימים ולא תטעמי טעם מיתה'.

סיפורה של סרח קָסַם קֶסם רב לשירה העממית בערבית-יהודית, המושרת בפי הנשים בקהילת ג'רבה. שירה זו כוללת סידרה ארוכה של שירים העוסקת בסיפורי המקרא תוך שילוב מדרשים ואגדות ממקורות שונים ומגוונים, והיא קרויה 'שירת הנביאים'.

באופן מפתיע ביותר מזהה שירה זו את דמותה של סרח בת אשר עם הדמות האגדית והמופלאה המסתתרת מאחורי בית הכנסת 'אלגריבה'. בית כנסת זה מרוחק מן השכונה היהודית ועומד כבניין בודד לעצמו. מקומו ושמו התחברו במסורת העממית אל דמות עלומה של אישה מופלאה ומיוחדת בצדיקותה ובאישיותה, שהגיעה באורח פלא למקום ולפתע נעלמה, ומאחר שהוא אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר והמקודשים ביותר נכרכו בשמו סיפורי עם ואגדות רבות. המסורת קושרת את מקומו המיוחד לימי מלכות ישראל ומספרת על כתובת אבן: 'עד כאן הגיע יואב בן צרויה'.

עוד קושרת המסורת את מבנה בית הכנסת אל בניין בית המקדש ומספרת על אבן מאבני המקדש המשוקעת ביסודותיו ועל דלת מדלתות המקדש שהובאה בידי הגולים הראשונים ושובצה בבניין. והנה בא 'שיר הנביאים' המיוחד ומזהה את הדמות העלומה עם סרח בת אשר. עצם הזיהוי נובע מן המגמה של הסיפור העממי שלא להשאיר גיבורים אנונימיים, ואפשר שהקשר של המקום עם שמו של יואב בן צרויה התחבר אל דמותה של סרח בת אשר שעמדה מולו במצור על אבל, והצילה עיר ואם בישראל.

עוד אפשר שמטעי הזיתים בדרך אל בית הכנסת התקשרו לפסוקי הברכה בברכת יעקב  'מאשר שמנה לחמו…' (בראשית מט, כ) ובברכת משה '…טֺבל בשמן רגלו' (דברים לג, כד). אף נתבקש הסבר להיעלמותה הפתאומית של אותה דמות עלומה ופלאית, והזיהוי עם סרח אומר, כי הייתה כאן התגלות מיוחדת של סרח בת אשר שבוודאי חזרה למקומה בגן עדן, אליו היא נכנסה בעודה בחיים השיר עובר במסורת שבעל פה מאם לבת, ויש נשים הזוכרות את סבתן שרה להן את השיר. מדרך הטבע מתייחס השיר אל כניסתה של סרח לגן עדן בחייה, ולהבטחת יעקב אבינו כי לא ישלוט בה מלאך המוות. בשירנו עובר התיאור מדמותה של סרח אל נפלאות 'אלגריבה', ובכך נתלים מעשי הפלא בדמות מופלאה .

סרח בת אשר-פרשת פנחס-אפרים חזן

 

 

 

 

 

 

 רד. אתה ה׳ עד מתי

בין ישראל לעמים. מחאה ופולמוס כנגד לעג האומות ובתיאור שיעבוד גלויות. שיר מעין אזור בעל שבע מחרוזות. בכל מחרוזת – שלושה טורי ענף וטור אזור אחד, במחרוזת הפתיחה טור אזור שני המשמש רפרין, ובמחרוזת החותמת משתנה הרפרין.

חריזה: א/א א/א א/א ב/ג ב/ג ד/ה ד/ה ד/ה ד/ג ו/ז ו/ז ו/ז ז/ג וכר.

משקל: שמונה הברות בכל צלע.

כתובת: שיר יסדתי על גלות ישראל בין האומות. נועם ׳סגולתי ואור עיני׳. מרובע. סימן: אני דוד חזק.

מקור: ק- ו ע״ב.

 

אַתָּה ה' עַד מָתַי / תַּעֲשֶׂה מִשְׁפָּט בְּרוֹדְפַי

בּוֹזִים חֻקּוֹתַי, תּוֹרוֹתַי / מַלְעִיגִים בְּחוֹזַי, צוֹפִי

לְהַגִּיד בָּשְׁתָּם בִּשְׂפָתָי / הֵשִׁיבוּ אוֹתִי סְעִיפַי

כִּי זִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָן / וּבְשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

נִלְאֵיתִי נְשֹׁא דִּבְרֵיהֶם / הָיוּ עַל רֹאשִׁי לַטֹּרַח

לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם / כָּל הַיָּמִים פִּיהֶם יִצְרַח

תֶּחְשַׁכְנָה מַרְאוֹת עֵינֵיהֶם / וְהָיוּ כַּעֲדַת קֹרַח

גַּם צָרַעַת בָּהֶם תִּפְרַח / תְּכַסֶּה אֶת כָּל בְּשָׂרָם

תִּפְתַּח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

יוֹם הַמַּר מְאֹד לִי שַׁדַּי / שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת אַרְבָּעָה

בָּבֶל וְיָוָן וּמִדֵּי / וּמַלְכוּת אֱדוֹם הֲרִשְׁעָה

הָאֵל קָצַף מְעַט לִי דַּי / וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה

הוֹסִיפָה עַל הַשְּׁמוּעָה / בְּאָמְרָם ה' הִסְגִּירָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַתֲ אֲבִּירָם

 

דְּבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו / יָצָא וְהַדָּת נִתְּנָה

לְאַבְרָהָם אָב הֲמוֹנָיו / בָּחַר לְיִשְׂרָאֵל מָנָה

וּבָחַר שִׁעְבּוּד לְבָנָיו / הִסְכִּימָה עִמּוֹ שְׁכִינָה

תְּמוּרַת תָּפְתֶּה הוּכְנָה  יִמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

וְעַד מָתַי אֶל חֵי עוֹלָם / תֶּחֱרַשׁ וְתִשְׁקֹט לָהֶם

הָשֵׁב לָהֶם אֶת גְּמוּלָם / כְּמוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם

עָקָר וְתוֹסֶפֶת מֻשְׁלָם / תְּחִלָּתָם גִּלָּה סוֹפְהֶם

לֹא מֵהֶם לֹא מֶהֱמֵהֶם / הַשְּׁבִיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

דַּי יֹאמַר לְצָרוֹתֵינוּ / הָאוֹמֵר דַּי לְעוֹלָמוֹ

יָחִישׁ זְמַן פְּדוּתֵנוּ / כָּל הַקָּצִין סָפוּ, תַּמּוּ

זֶה ה' לוֹ קִוִּינוּ / יִפֶן בְּרַחֲמָיו לְעַמּוֹ

יִבְנֶה מַהֵר בֵּית הֲדוֹמוֹ / קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל פֵּאֲרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת / זְמַן זֶה קִוִּינוּ לִהְיוֹת

וּמֵרֶדֶת בּוֹ צַלְמָוֶת / וְהַמֵּתִים לְהַחֲיוֹת

עֲנִיָּה סֹעֲרָה מִתַּאֲוִית / חֵרוּת מִשִּׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת

וּכְמוֹ שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת / יָשׁוּבוּ בָּנִים לְעִירָם

לְמַעֲנָךְ דָּר עֲלִיּוֹת / אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם

 

אתה… מתי: על-פי תה׳ ו, ד. תעשה… ברודפי: תה׳ קיט, פד. 2. בוזים… תורותי: על-פי בר׳ כ, ה. וכוונתו לויכוחים עם שכניו המוסלמים. צופי: נביאי, חוזי, על-פי יר׳ ו, יז. 4־5. כי… בשרם: על-פי יח׳ כג, כ. תיאור של גנאי לאויבי ישראל. 5. תפתח… אבירם: על-פי תה׳ קו, יז וזהו שיבוץ שונה הוראה: ׳דתן׳ משמעו – הדת שלהם, ו׳אבירם׳ עניינו מנהיגיהם וגדוליהם. 6. נלאיתי… לטורח: על-פי יש׳ א, יד. וכוונתו לטענות המוסלמים ולדברי הגנאי שהם משמיעים. 7. לעשות כמעשיהם: דורשים שישראל ילכו בדרכיהם. יצרח: דבריהם נאמרים בגסות ובצעקות רמות. 8. תחשכנה… מראות: על-פי תה׳ סט, כד. עדת קורח: במ׳ כו, ט; כג, ז. 9. גם… בשרם: על-פי וי׳ יג, יב־יג. 10. יום… שדי: על-פי רות, א, כ. 11-10. שעבוד… הרשעה: על־פי בר״ר פרשה ב ׳אמר ריש לקיש: תוהו זו בבל, ובוהו – זו מדי וחושך – זו יון. תהום – זו אדום הרשעה׳, ועוד. 12. האל.. לרעה: על-פי זכי א, טו. והכוונה: הקב״ה כעס מעט על עמו, והגויים הרבו להרע לישראל מעבר לכוונת הקב״ה. 13. הוסיפו… השמועה: על-פי דה״ב ט, ו. באמרם… הסגירם: על-פי דב׳ לב, ל. 14. דבר… יצא: אס׳ א, יא. והדת ניתנה: אס׳ ג, טו. 15. לאברהם… המוניו: על-פי בר׳ יז, ד-ה. 16. בחר… שכינה: על-פי שמו״ר נ״א, ז: ׳במה אתה מבקש שישתעבדו בניך ־ בגיהנום או בגלויות? א״ר חנינא בר פפא: אברהם בירר לו הגלויות, ומנין? שנא׳ ״אם לא כי צורם מכרם״ זה אברהם ׳וה׳ הסגירם׳ – שהסכים הקב״ה אחריו׳. 17. תפתה: כינוי לגיהנום, על-פי יש׳ ל, לג. ובחר אברהם בגלויות במקום בגיהנום. וימנע… אורם: על־פי איוב לח, טו. וכך מנע אברהם את אש הגיהנום מרשעי ישראל. 18. ועד מתי: על-פי שמ״ב ב, כו. אל חי: על-פי יהו׳ ג, י. תחרש… להם: על-פי תה׳ פג, ב. 19. השב ידיהם: על-פי תה׳ כח, ד. 20. עיקר ותוספת משלם: עונש מלא ומוחלט. 21. לא… מהמהם: על-פי יח׳ ז, יא. ונדרש בסנהדרין קח ע״א, ב״ר לא: ׳וכך אמר הקב״ה למשחית (בדור המבול): אינך זקוק להשאיר נפש, כי אין תועלת לא מהם ולא מהמונם ולא ממשאם׳. השביתה.. זכרם: על-פי דב׳ לב, כו. 22. די… לעולמו: על־פי הזוהר, ח״ג, רנא, וראה רש״י לבר׳ מג, יד. 23. כל הקיצין: על-פי סנהדרין צז ע״ב: ׳כלו כל הקיציף. 24. זה… קיוינו: על-פי יש׳ כה, ט. יפן… לעמו: על-פי לשון הקדושה במוסף של שבת ויו״ט. 25. בית הדומו: כינוי לביהמ״ק, על-פי איכה ב, א. קדוש… פארם: על-פי יש׳ נה, ה. 26. חרות ממלאך המוות: על־פי שמו״ר, פרשה נא ח: ׳בשעה שנתן הקב״ה התורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המוות בהם ׳חרות על הלוחות׳. מהו חרות? ר׳ נחמיה אומר: חירות ממלאך המוות׳. 27. והמתים להחיות: על-פי אבות, ד, כב. 28. עניה סוערה: על-פי יש׳ נד, יא. מתאוית: משתוקקת לגאולה. 29. שנים קדמוניות: על־פי מל׳ ג, ד. ישובו… לעירם: על-פי יר׳ לא, טז. 30. דר ״עליות: כינוי לקב״ה, שוכן שמים.

תשועת היהודים והצלתם הגיע קודם המועד שנקבע לפוגרום, כשטרם מועד זה נחתו כוחות בעלות הברית במרוקו ושחררו אותה, אולם על כך נספר בהמשך.

גם מצוקות המלחמה ותקופת הטלטלה הנוראה, לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. היו ערבים מקומיים שפתחו את ליבם ליהודים הנרדפים, אך כמעט כולם לא זכו מעולם להכרה פומבית. אך לא כולם נותרו אלמונים.

הנודע מכולם הוא סולטאן מרוקו מוחמד החמישי, בנו השלישי של הסולטאן מולאי יוסף, צאצא למשפחה שמשלה במרוקו עוד משנת 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, שנולד בשנת 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע עשרה בלבד. הם חשבו כי הנסיך הצעיר יציית להם בתקופת השלטון הצרפתי שפרס את חסותו על מרוקו, אלא שלא עברו ימים רבים ומוחמד לא ציית להם. מאוחר יותר ישלם על כך מחיר כבד, שיוגלה על ידי הצרפתים בתחילת שנות החמישים למדינה במזרח אפריקה. התנהגות זו של הצרפתים הביאה לזעם רב בעם המרוקני, עד שבעיצומו של חג הסוכות – ט״ו בתשרי תשט׳יז (1 באוקטובר 1955) השיבוהו למרוקו, שם התקבל כגיבור. מספר חודשים לאחר מכן, ביום ^י"ט באדר (2 במרץ 1956), בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, הכריזה מרוקו על עצמאותה, אז נתמנה למלך עד מותו בשנת תשכ׳׳א (1961).

אלא שבתקופת מלחמת העולם השנייה הוא מלך, אך לא משל. חיילים צרפתים הוצבו ושלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון. הנציב העליון של צרפת הציג לסולטאן המלצות, שהיו פקודות לכל דבר. למרות זאת ייחסו הצרפתים חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטאן מצדו הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי עדויות היהודים, הרי שהוא לא היה שותף לשנאת היהודים שיובאה מגרמניה הנאצית, וזועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו כנגד היהודים כולם, גם על אותם שהיו מגדירים את עצמם מוסלמים מחמת הפחד, דבר הנוגד את מצוות האסלאם לקבל בברכה את כל החפץ להתאסלם. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, ללא קשר להגדרתם העכשווית.

ביום כ״ט בתשרי תש״א (31 באוקטובר 1940), פחות מחודש לאחר שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, חתם הסולטאן בחותמת המלכות על הצו המחיל את החוק על מרוקו. אלא שלפני חתימתו, סחט התחייבות מהצרפתים שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת האישית, ולא על פי הגזע או ההורים. כך גם קיבל הבטחה מהצרפתים בנוסף, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של תלמידים יהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לכך הייתה השלכה מעשית חשובה מאוד, שהחיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. ואילו להתחייבות הצרפתים הראשונה הייתה משמעות סמלית יותר ממעשית, שכן רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזירות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים.

כשהידקו הצרפתים את חוקי משטר וישי על היהודים, הורו על כתיבת מסמך המפרט את כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו. המנהיגים היהודים חששו מאוד כי בעקבות מפקד זה תתבצע החרמה כללית של הרכוש היהודי. הסולטאן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. בפגישתו הסודית עמם, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם.

לא רק בחשאי הצהיר הסולטאן על מחויבותו לשלומם של נתיניו היהודים, אלא גם בפומבי. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטאן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. "עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר. אני מסרב להפלות בין נתיני", אמר בקול רם אל מול עיניהם המשתאות של אנשי וישי.

כבר בראשית ימי שלטון וישי, נפוצה שמועה כי היחסים בין הסולטאן לבין השלטון הצרפתי נעשו מתוחים ביותר, על רקע התנגדותו של הסולטאן ליישם את החוקים נגד היהודים. הוא נפגע מהזלזול בכבודו ובמעמדו, והחליט להפגין בפומבי את סלידתו מהצעדים נגד היהודים. לשם כך הוא המתין לחג הכתר, ביום י״ז בחשוון תש״א (18 בנובמבר 1940), מספר חודשים לאחר עלייתו של שלטון וישי. לרגל חג זה רגיל היה הסולטאן לערוך ארוחה חגיגית, שאליה מוזמנים הנציגים הצרפתיים ואישים בכירים של האוכלוסייה המוסלמית. ולראשונה, הזמין עתה נציגים של הקהילה היהודית והושיב אותם במכוון במקומות הנבחרים ביותר, לצדם של הנכבדים הצרפתים. כאשר התפלאו האישים הצרפתים מנוכחותם של היהודים באירוע חגיגי זה, הוא אמר להם: "אינני תומך בחוקים האנטי־ יהודיים החדשים, ואני מסרב לתת את ברכתי לצעד שאני מגנה. אני רואה חובה להזכיר לכם שכמו בעבר, היהודים נשארים תחת חסותי ואני מתנגד לכל אפליה בין נתיני". הצהרה מרעישה זו הייתה לשיחת היום בקרב האוכלוסייה המרוקאית, אך לא נזכרה באמצעי התקשורת, כך שאל רוב היהודים הפזורים ברחבי הממלכה הגיעו רק הדים עמומים.

אחת האגדות התמימות שהשתרשו בקרב יהודי מרוקו, מתארת את ההתנגדות של הסולטאן לענידת הטלאי הצהוב. אגדה זו מספרת שיום אחד הודיע הנציב הכללי לסולטאן כי נפלה ההחלטה שבדומה לצרפת יענדו יהודי מרוקו את הטלאי הצהוב – סימן ההיכר הבזוי הידוע לשמצה, בהיותו כסימן מזהה ואות קלון. הסולטאן שאל בתמימות כמה טלאים יודפסו, וכשנענה כי יודפסו 200,000, כמספר היהודים במרוקו, ביקש להדפיס 20 נוספים, עבורו ועבור בני משפחתו.

על כך העיד גם רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, בספרו ׳קהילת צפרו׳, כי פקידים אנטישמיים נשלחו למרוקו, ובהשראתם ועידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים, "ולולא המלך סידי מוחמד החמישי ושרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי יודע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי, והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי״. על תפקידו וסיועו של רבי דוד עובדיה לבני קהילתו בתקופה זו, יסופר להלן(עמי 498-497).

תמיכתו של הסולטאן בנתיניו היהודים ודאגתו להם, הביאה להזכרתו של מוחמד החמישי במסורת של יהודי מרוקו כחסיד אומות העולם, וכאחד השליטים הסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. אולם למרות כל זאת, הצהרותיו ופעולותיו של הסולטאן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על מדיניות האנטישמיות של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו המשיכה להכות ביהודים הן על ידי הצרפתים והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטאן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו

עמוד 258

מדבר שקר תרחק

בקהילה יהודית קטנה, חיו אנשים טובים ותמימים, העוסקים במסחר ובלימוד תורה. רק אחד, סוּמֵּל, קלקל את שמם הטוב. הוא היה ערמומי, רע לב, ואף נתפס כמה פעמים במעשי נוכלות וגניבה. נוסף לכל אלה הוא היה אלים, ונהג להשיג דברים בכוח הזרוע.

ופעם, כאשר לא יכול יותר להתפרנס על חשבון קהילתו, ביקש סומל להיות קבצן הנע ונד מכפר לכפר. לשם כך היה עליו להשיג מהחכמים מכתב המלצה שיעיד על יושרו.

אך אף אחד מהחכמים לא הסכים לתת לו אישור כזה. הוא התחנן ולחץ, לשווא. ״לא נעשה שקר בנפשנו״, אמרו לו.

כשראה סומל שהוא אינו משיג את מבוקשו, איים שאם לא יקבל את מכתב ההמלצה, ינהג באלימות. בלית ברירה אמר אחד החכמים: ״אני אכתוב לך מכתב המלצה!״. ואכן ישב וכתב, ומסר לידי האיש מכתב שבו נכתב: ׳לרבני הקהילות באשר הם, הנני מאשר כי נושא מכתב זה, סומל, הוא אדם ישר והגון, שומר מצוות ונאמן. וראוי הוא שאחינו בני ישראל באשר הם יעזרו לו ויתמכו בו. על החתום: רב פלוני׳.

החכם חתם בנוכחותו של סומל, וציווה עליו למסור את המכתב לידי החכם של כל יישוב שאליו יגיע.

שמח וטוב לב יצא הנוכל מהעיר והחל בנדודיו. כשהגיע לאחד היישובים, פנה אל בית החכם המקומי ומסר לו את המכתב. קרא החכם בעיון את המכתב ואמר לסומל: ״צא מביתי ואל תבוא שוב!״.

סומל היה המום. ״בוודאי השתגע החכם הזה״, חשב לעצמו.

הוא יצא מהעיר ופנה לעיר אחרת, ניגש לבית החכם ומסר לו את המכתב. החכם קרא בעיון את ההמלצה, אחר כך תפס אותו בצווארו והוביל אותו

החוצה: "איני רוצה לראותן בעיר הזאת!׳  אמר.

ראש הקהילה שהיה נוכח בגירוש הקבצן, שאל מדוע מסלקים בבושת פנים יהודי המצויד בהמלצה חמה של חכם חשוב.

״החכם שנתן את ההמלצה ידע מה הוא עושה״, הסביר החכם, ״הוא כתב בתחתית המכתב שהאיש שקרן ונוכל״.

ראש הקהילה הביט בו כנדהם.

״קראתי את ההמלצה ולא היה כתוב בה שום דבר ממה שאמרת!״.

״עליך להבין״, אמר החכם, ״שבגלל האלימות של האיש, אי אפשר היה לכתוב את האמת. על כן החכם נתן לנו סימן מובהק שכל מה שכתוב שם הוא שקר!״.

״ומהו אותו סימן?״, תמה ראש הקהילה.

״הוא חתם בתחתית העמוד, הרחק מהמכתב, בבחינת ׳מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק׳

(שמות כג, ז)".

(רבי שלמה חי כנאפו / תה עם נענע, עמי 189)

נשים דעתן קלה

מעשה היה ברבי שלמה אבן צור מהעיר פאם שבמרוקו, שנסע בשליחות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד אשר הגיע להודו הרחוקה. כנהוג, כל השליחים והחכמים היו מתארחים בביתו של הגביר המפורסם רבי דוד ששון. ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל, ובפרט בפני תלמידי חכמים.

רגיל היה המארח רבי דוד לשבת ולהשתעשע עם אורחיו בדברי תורה. ובתו של רבי דוד, שהייתה גם היא מלומדת ומשכילה, נהגה לשאול את האורחים שאלות בתלמוד ובענייני הלכה, ועל פי תשובותיהם הייתה מייעצת לאביה מה גודל התמיכה שיתמוך בהם.

כשהגיע רבי שלמה אבן צור לבית משפחת ששון, נשאל גם הוא שאלות שונות בענייני תלמוד והלכה. לבסוף אמרה לו בתו של הגביר, כי מתקשה היא בהבנת המאמר ׳נשים דעתן קלה', שהרי הנה היא יודעת תלמוד ובוודאי שיש עוד נשים רבות כמותה, ומדוע זכו לכינוי זה?

מיד השיב לה רבי שלמה ואמר: ״נשים דעתן קלה לקלוט יותר מהגברים״…

נחה דעתה של השואלת, ואמרה לאביה לקצוב לו סכום הגון.

(אבנר אחלאי / אבותינן ספרו, מעשה 104)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה

רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט

רובר גמזון – "קסטור" – היה מייסדה של תנועת הצופים בצרפת ואחד ממנהיגי המחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה. רעיון הקמת גרעין צופי, בארץ ישראל בכלל ובשדה אליהו בפרט, יסודו בשלהי מלחמת העולם השנייה, עת רובר גמזון – שעתיד היה לסיים את שהותו בשורות המחתרת בצרפת – התלבט יחד עם חברים לנשק לעלות ארצה ולהצטרף לשורות הלוחמים הנלחמים על עצמאות ישראל או שמא להמשיך את הפעילות החינוכית הצופית בצרפת. קבוצה בת עשרה אנשים החליטה בחיוב על עלייה ארצה, במגמה להקים בהמשך קיבוץ ייחודי של צופים. (ביניהם היה לאו כהן, שלא זכה לעשות כן משום שנעצר על ידי הגסטאפו בטולוז ונשלח לדראנסי, ולבסוף נרצח באושוויץ בשלהי מלחמת העולם השנייה). לאחר חציית הפירנאים ושהות קצרה בספרד הגיעו חברי הקבוצה לחיפה, הצטרפו לדגניה ב' ולכפר רופין והקימו בשנת 1946 את הקיבוץ נוה אילן. עם עצמאות ישראל והעלייה ההמונית, מארצות האסלאם בכלל ומארצות המגרב בפרט, רקם קסטור את רעיון הקמת הגרעין הצופי להתיישבות בארץ. ביולי 1947 עלה גרעין צופי  – גרעין "לָרוש" במגמה להתיישב בארץ ישראל ובשום אופן לא להתפרק על רקע דתי, אלא שחבריו עלו על האונייה "אקסודוס", על תלאותיה הידועות. גרעין בן 35 משתתפים הגיע בקיץ 1949 לחיפה וקבע את מיקומו בקיבוץ הדתי שדה אליהו. חלק מחבריו הצטרפו לקבוצת יבנה ולמושב נווה אילן.

גרעין זה והמאווים שבו הפכו למקור השראה רב עוצמה ל "שרל נטר". בעיתון "נוער" הרבו לכתוב על ארץ ישראל על כל גילוייה. הכותבים מרבים לשוות לעלייה לארץ ישראל נופך של כמיהה של דורות – רבי יהודה הלוי משמש כדמות הבולטת לחיקוי, "ירושלים של זהב", עיר של השראה ונצח.  מרבים להתחקות אחר דמויות המופת ש הציונות, מרבים להתעניין בקורות עליית הנוער והעלייה ההמונית ; מרבים להתעניין בקונגרס העולמי היהודי – בזיקה לעולם היהודי בכלל ולארץ ישראל בפרט ; מרבים לעקוב אחר התנועה הקיבוצית וההתיישבות הצפון אפריקאית בארץ ישראל.

במאמרו של המחנך יוסף מדיוני הקורא לחדש את אהבת ארץ ישראל, המהווה אחד מעמודי התווך של החינוך של הצופים ושל "שרל נטר". מאמר זה נכתב בעקבות נסיעה ארצה – דוח מסע שנכתב ביד אומן, ביד משורר:

………………כבר עם הגעתך ארצה, ארץ ישראל נגלית כולה, בבת אחת לנגד מהותך. אין הדבר נעשה בהדרגה. האור של ארץ ישראל שוטף אותך בבת אחת ומסנוורך, באחת : אנו יודעים כי "אווירא דארץ ישראל מחכים"

קהיליית בני הארץ פעילה עד מאוד, אין לבזבז דקה אחת…..בארץ ישראל אנו רוצים, אנו מבקשים להשלים את האיחוד הענק של 2000 שנות גלות. ועוד רבה העבודה….העבודה בארץ ישראל היא חוק חיינו…כל בנאי כאן בונה את העתיד. איש לא חש בודד, שכן הכול מקושרים למפעל הלאומי. בונים כאן ארץ לדורות. דבר זה חרוט במצפון כל אחד, מתוך צו חיים, מתוך ברית עם העתיד.

הכול חולמים בארץ ישראל. התוכניות רבות אין מספור…..ומאחורי הופעה של אי יציבות מסתתר ביטחון עצמי שהוא רגש כמעט דתי : אנו כאן לעד…זוהי ארץ ההזדמנויות, ארץ היוזמות הבלתי מוגבלות.

הגיעו אל ארץ ישראל מיליוני בני אדם, איש, איש ושפתו הוא. חששנו כי ארץ ישראל תהפוך למגדל בבל ! אלא שהכול נזכרים בשפת האם בטרם הגלות הארוכה : שפת עבר. זוהי אחת הדרכים להסביר את תחיית השפה העברית…..וכך מתוך בליל של שפות, שפת האבות אט, אט תופסת את מקומה, והבנים מדברים אותה באופן רהוט.

הגיאוגרפיה של ארץ ישראל אף היא מתגלית במלוא רבגוניותה. לא שום אחידות יש בה, לא מונוטוניות יש בה. חשים את הרצון לרכז בה את כל הנופים, של צרפת כמו של שוויץ, של השפלה כמו של אפריקה הטרופית……..ארץ ישראל הובטחה לישראל והוענקה לו כשם שתורת ישראל ניתנה לו. לאחר שצפינו בארץ ישראל קשה לדמיין קיום של יהדות אל מחוץ לה…..בארץ ישראל נס וראליה משמשים בעירבוביה…….כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ".

ל "גרעין שדה אליהו" מצוי מקום של כבוד בעיתון זה. וכך כותב רובר גמזון :

פעם אמר לי בעל החווה לוטרק, בעת נטיעת עץ דובדבנים : "אני לא אטעם מדובדבנים אלו, אולם בני כבר יוכל לטעום מעט טובים, אבל נכדי יטעם מהדובדבנים מלוא פיו". ואז הבנתי, בהבזק, שהחקלאות האמיתית אינה בעלת משמעות, אלא כשנהנים ממנה הנכדים והנינים. אני ידעתי בכל מקרה בתת המודע שלי כי נכדיי שלי לא יטעמו מדובדבנים אלו……פעם אחרת אמר לי אותו אדם : "אתה רואה את הקברים הללו, אלו של משפחתי, בני ארבע מאות שנה !" ואני, בכותבי מאמר זה, בעיני רוחי חשתי כי הייתי בירושלים, ובעמק יהושפט, שוהים קברים שלנו בני שלושת אלפים שנה….

.באורסיי- נולד הרעיון של עבודה חינוכית בגולה, תוך רצון של הרבה מבינינו לחיות בארץ ישראל. פרויקט זה נועד להקים קיבוץ או אף קבוצה, שלא יהיה משק רגיל כי אם מרכז ארץ ישראלי המקרין על כל התפוצה, יהדות הקמה לתחייה……..תפקידו של האדם היהודי הוא להכשיר את הקרקע לבוא המשיח, ולא לעשות את מלאכת המשיח עצמו : מתפקידנו להכשיר את מרכז החיים והמחשבה ; כשם שדוד המלך הכשיר את המלכות ואת העיר בה ייכון המקדש. אולי בנינו יבנו את הבית הרוחני עצמו.

מצד שני, לתנועת " הצופים " תפקיד בארץ שיראל והוא להכשיר את הקרקע לעלייתם של יהודי צפון אפריקה המיוצגים היטב בגרעין שלנו….אנו חיים כאן בין חברים, לא מתוך אהבה בלתי מציאותית כי אם מתוך סולידריות ליצירה משותפת, מסבי לייעוד משותף ומסביב לתקווה משותפת.

 רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט

עמוד 150

 

בשיחה עם ד״ר פוקס סיפרתי לו על החיים שלי בירושלים בזמן המצור הממושך, במהלכו ירדתי הרבה ממשקלי. הוא חשב שכבר אז נפגעתי. על כל פנים הזמן עובר ואני רעב, בלא עבודה, חולה ואין אפשרות לקבל טיפול. לא עזרו הקשרים, כולם הפנו לי את הגב ואני הולך ונחלש ככה בין יהודים ״אחים״! עצמי ובשרי! בני עמי! הנותנים לי לדעוך ולמות רק מפני שאני ממרוקו? ״נאלמתי דומיה… וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש… הודיעני ה׳ קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״. מזמור זה מתנגן בראשי. בת קול לא תודיעני מתי יבוא קצי כמו שלא הודיעה אפילו לדוד מלך ישראל. באשר לכמה חדל אני, אין צורך שיודיעוני, כל ימיי אני שואף להתקדם, לתקן את מגרעותיי כי רבו, לשפר ולהשלים את החסר. כל חיי, חתחתים ומכשולים שלא סרו מדרכי המלאה קוצים ודרדרים. אבל איך נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״. אולי בסוף אמות אבל אין להתייאש, צריך להמשיך עד הסוף ולקבל טיפול. עבודה כמו מחלה, צריכים לעשות את שניתן, בלא ייאוש ובלא כניעה, כל זמן שחיים צריכים להתמיד ולשרוד. להשתפר תמיד בענווה ובמידות של הבנה ויחס טוב לזולת, בלי להיות מושפע מהתנהגותם של אנשים רעים. להיות טוב שלא על מנת לקבל פרס. תמיד להביט ולטפס לגבעה הבאה ולהשתפר ואחרי זה לגבעה הבאה ולהסתכל על הפסגה מרחוק שאולי לא נגיע אליה אף פעם, כי בכל פעם שמתקרבים אליה, היא מתרחקת. ואולם, זה סימן טוב שאנחנו בדרך הנכונה עד שנגיע לפסגה טהורים כמה שאפשר, ונשאיר שם טוב אחרינו. נעלם מבינתי שאחיי ובני עמי יכולים להיות רעים, אכזרים ורעי לב. כמה תמימות מצדי. אני זוכר כשבאתי לארץ ואמרו לי שיש שוטרים ובתי סוהר, שאלתי ״למה? למי יש צורך בהם ?״ בעירנו לא היו פושעים. אם יהודי היה פעם בבית הסוהר, מה שלא היה קורה, היה זה בגלל הפחה הרע שלא אהב יהודים, אבל בארץ?! אני עובר תהליך נפשי קשה ונוכח לדעת שיש רעים, אם אלו דתיים שצריכים להיות יראי ה׳ וסרים מרע, והם לא, ואם אלה אנשי תנועת העבודה הקוראים לעצמם סוציאליסטים ונאורים. יש או טובים -או רעים בשני הצדדים. שניהם מחויבים להיות טובים ומתעלמים מזה. אין, אם כן, להכליל. אנשים יכולים להתעלם מכל מה שלמדו בגלל אופיים הרע. נאמר: ״לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״. אנחנו יודעים שיש בידינו את האפשרות להיות טובים ואין הרצון או הכוח להתגבר על יצרנו, ונכנסים למדרון חברתי תלול ואיננו גיבורים מספיק לחיות לפי האמת. נאמר: ״מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה״. אנחנו עצלנים רוחנית ונוטים להיגרר אחרי התנהגות רעה. ״…נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״. אנחנו יודעים ועוברים את העברה או שקועים בכוח עצמנו להאמין שאנחנו מושלמים ולכן אין צורך להקשיב, ללמוד או לשנות את דרכינו.

ובכן, כפי שאתם רואים, באתי מעולם אידיאלי, תמים. שקוע במסורת העבר ומודרך על ידי רבנים תמימים. צריך כוח רצון אדיר כדי לפרוץ מחסומים של הרגל ומסורת ולגלות עולם שונה הדורש הסתגלות והתפתחות תרבותית. מרדתי בגלות ובמסורת רבותי שרצו להנציח את החיים הגלותיים וההשפלות שהיו מנת חלקנו בין הערבים. נכון שיש התנגשות, ניצוצות, אכזבות והלם נפשי – וזהו המאבק. למצוא את האיזון ולרחף בביטחון מצד לצד בלי להישאר בהלם, באכזבה או במדבר תרבותי. זה מה שקרה לבן־זומא שהציץ ונפגע. ורבי עקיבא, שכאילו נכנס ויצא בשלום לפרדס, הביא חורבן על ישראל עם בר כוכבא, או הגאון מוילנה – ששני רבנים, ר׳ שניאור זלמן יחד עם ר׳ מנחם מנדל, באו לראותו כדי לרכך את התנגדותו לחסידות, והוא ביזה אותם, נתן להם לחכות בחוץ שלושה ימים ולא קיבל אותם. לבסוף ציווה לשרוף את ספרי החסידות והלשינו עליהם לשלטונות. ביהדות שלנו במרוקו לא היה עולה על הדעת שיהודי דתי או רב יגרום ביזיון כזה לרב אחר ויעבור על האיסור שלא להלבין בני אדם ברבים, שזה כאילו עובד עבודה זרה ושופך דמים. אמר אליהו הנביא ״מעיד אני עלי שמים וארץ: בן ישראל בן גוי, בן איש בן אשה, בן עבד בן שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו״. ״אין הקב״ה פוסל לבריה אלא לכל הוא מקבל. השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש לכנס יכנס״. כל אדם בפני עצמו יכול להיות טוב או רע. לכן בעיניי אותם אנשים שמתייחסים אליי רע רק בגלל שאני מיוצאי מרוקו הם בעיניי רשעים, גסי רוח וטיפשים. צריך לדון כל אחד לפי מעשיו כפי שעקביה בן מהללאל אמר לבנו: ״מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך״. ובכן, מה עושים כעת

חודשים עברו ואין מושיע. יום אחד, בייאושי, כשהייתי במצב רוח עצוב ומדוכדך, הלכתי לאדם חשוב מאוד והבאתי בפניו את דאגותיי לארץ, לעתיד העם, לשנאה שתהרוס אותנו, וזעקתי מרה. דיברתי ודיברתי במר נפשי בצער וברוגז ״ואדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״, ושפכתי את לבי. על כך שאבותינו סבלו דורות בתקווה לחזור לארץ ישראל ופה מתייחסים אלינו רע מאוד. ממה נפשך ? או לתת לי טיפול רפואי או לתת לי לצאת מהארץ. היחס לא לכאן ולא לכאן – זהו פסק דין מוות ללא חרטה מצדם, ללא מצפון. לא אכפת לאיש. זוהי אכזריות לשמה. אפילו כלפי חיות צריך להיות רגש חמלה משום ״צער בעלי חיים״. אמרתי לו דברים קשים מאוד וכי מוטב שיעזור לי לפני שבייאושי אסיק מסקנות קשות ומרות. אלה לא יהודים בשבילי, והגרוע מכל, הם גם לא בני אדם, אלא חיות רעות נעדרי צלם אלוהים. הם פועלים כאבנים, מנותקים מכל רגש… כך שפכתי את לבי וגם איימתי במעשים קיצוניים, כי הגיעו מים עד נפש… בן שיחי הרגיע אותי ואמר לי: ״תחזור למחרת, תן לי זמן לסדר משהו…״. למחרת לקח אותי למשפחה יהודית ברחביה שבניה היו ידידיו. בנם היה רופא בסנטוריום. הוא הזמין אותי לבית החולים שלו, בדק אותי, ונתן לי מרשם לרפואות לקנות על חשבונו. הוא אמר לי שישתדל למצוא לי מקום בסנטוריום. כך היה. לאחר שבוע הוזמנתי לסנטוריום במגרש הרוסים, שם אבלה שלוש שנים מחיי. יודעים אתם מה גיליתי בסנטוריום זה? שהיה שם מקום, ולעומת זאת לא היה שם אף אחד ממרוקו, בזמן שבעיתונות טענו שיהודי מרוקו הביאו את השחפת. היה זה שקר גס כמו יתר השקרים על עולי מרוקו. שתי זריקות ליום של סטרפטומיצין במשך חודש עזרו לי לצאת מסכנה וגם להיגמל מהקדחת שבה חליתי שבע פעמים מאז קפריסין. מה שיציל אותי זו האופטימיות שלי, כרגיל. בבית חולים זה עסקתי בלימוד, קראתי והקשבתי למוזיקה קלאסית. אנשים חולים עישנו, התעצבנו במשחקי קלפים ומתו בזה אחר זה. לא נתתי לזה להעכיר את רוחי. צחקו עליי ואמרו שאם ממילא מתים – אז מה הטעם ללמוד? ואני בשלי. מאלה שחשבתי שהם ידידיי ושעשיתי למענם הרבה טובות – אף אחד לא בא לבקר אותי, כי פחדו להידבק במחלה. כתבתי סיפור שהופיע בספר ״שבטים״ בהוצאת עם עובד 1953, בעריכת ברכה חבס, שבאה לבקר אותי בסנטוריום. לאחר שהתחזקתי החילותי לארגן ספרייה מתרומות שקיבלתי לפי בקשתי מהוצאות הספרים שנענו ביד נדיבה. ארגנתי הרצאות וחוגי לימוד לעברית בין העולים החדשים שהיוו את הרוב בסנטוריום. ארגנתי קבלות שבת וחגים בצורה מסודרת. באמצע השנה השנייה התקבלה בחורה צעירה מיוצאי מרוקו. עליית הנוער שלחה אותה חזרה למרוקו, מאחר והטיפול ניתן על ידי רופאים שבאו להתמחות שם, ולא למדו טוב. כל הזמן התלוננתי שאני מרגיש לא טוב והתעלמו מזה. מקץ שנה רצו לשלוח אותי לתל-אביב לניתוח, לכריתת הריאה החולה. התלוננתי על חולשות ועל חום במשך חודשים והרופא לא שם לב. עברנו שיקוף פעם בשבוע. ביום שהייתי צריך לנסוע לתל־ אביב עם מכתב ההפניה ביד, הרגשתי רע מאוד והיה לי חום גבוה. עשו לי שיקוף ורק אז גילו שהריאה הבריאה נפגעה קשות והייתה במצב רע מאוד. ביטלו לי את הנסיעה ואת הניתוח והתחילו בטיפול חדש לריאה החולה. יום אחד הופיעו בבית החולים אנשים ממשרד הביטחון שהביאו לי תעודת שחרור מהצבא ואת אות הקוממיות. כך יעברו עוד שנתיים. בינתיים, בעקבות מכתבי לסוכנות ומכתבים ששלחתי לעיתונות, אפשרו סוף סוף להוריי לעלות, אחרי שחיכו כמעט שנתיים בצרפת במחנה עולים לתורם לעלות. אמא הגיעה ואבא עדיין חיכה בצרפת שייתנו לו לעלות. חלקם הגדול של החולים ששהו איתי, מת לנגד עיניי, ואלו ששוחררו חזרו כעבור כמה חודשים. ואולם, אני בשלי, ממשיך ללמוד, לקרוא ולהקשיב למוזיקה ברדיו שקניתי לעצמי, בו התקנתי אוזניות, כך שהמשכתי להקשיב למוזיקה אחרי כיבוי אורות בערב. כתבתי סיפורים קצרים שהיו עמי בכתובים, אבל סירבו להדפיס אותם במדורי הספרות בעיתונות היומית. למזלי המציאו רפואה חדשה, מה שעזר לי להבריא. בשלב מאוחר יותר סגרו את כל הסנטוריומים שכן לא היה בהם עוד צורך.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 298