צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי
135 ר׳ דוד ומשה (תאמזרית)
אחד הקדושים המפורסמים ביותר שמשך אליו מעריצים מכל מרוקו בכל ימות השנה. לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל. ההילולה שלו נערכת בראש חודש כסלו וממשיכים לקיים אותה בארץ במקומות רבים.
היה נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו רבי דאוויד או מושי.
1.135 ״הצדיק בא אלינו לעיר תאזנאכת. הלך לתאניל, תאמסתינת. הם [המוסלמים] קוראים לו: שיך של אמרזאן. כשהוא בא, הוא הגיע ביום ששי לתאמסתינת והוא סובב את כל הכפרים, עולם שלם, כדי לאסוף כסף, נדבה לעניים של ארץ־ישראל. אחרי שהוא גמר ואסף את הכסף, והגיע לכפר איפה שהוא קבור, הוא מצא שם איזה ששה־שבעה מלאח איפה שגרו בהם יהודים. כל כפר יש בו מניין אחד, שניים, שלושה או ארבעה. הלך לכולם. הגיע לשם ביום ששי. הוא והעבד שלו. העבד גדל בביתו בישראל. נולד אצלו בבית והוא לימד אותו. הוא היה מוסלמי ערבי, שחור, עבד. כשהגיע החכם לשם, מצא שכל הכפרים היו חולים. כולם. יהודים, מוסלמים, כולם מתים.
נכנס הצדיק ואמר: רבונו של עולם, איך אני אעשה ? שמע! אני באתי לקחת נדבה לעניים ואני הגעתי לכאן וכולם מתים ? יצאה בת־קול מהשמים ואמרה: אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים, ערבים ויהודים. והוא אמר: אני מקבל, מותי תמורת חייהם של אחרים. הלך לבית־החיים שלנו, נכנס, ישב. ירדו מלאכים מן השמים. יצא מעיין מים, עליו השלום. יצאו תכריכיו. הכל יצא לו. תכריכין, טבילה. שם תכריכין, מצא שהקבורה שלו מוכנה. ירד לקבורה. רק העבד שלו היה אתו. כשהוא ירד לקבורה ונעלם והלכו כל השליחים שקברו אותו, העבד התחיל לבכות: ׳יא סידי, יא סידי ההר ככה כמו איזה תרבוש [כובע] ולמטה כמו איזה צינור. הנה הוואדי ושם האבן.
אבן שהיתה למעלה ירדה וזו שהיתה למטה עלתה ונפגשו במקום הקבורה של החכם. העבד חזר לכפר. מצא שכל האנשים שהיו חולים רצים [בריאים]. לא תמצא אף חולה. אמרו: איפה החכם שאמרו לנו שהגיע? איפה החכם שאמרו לנו שהגיע? אמר להם העבד: הוא מת. אמרו לו: כלום, אי שתוציא אותו או שנהרוג אותך. נאספו סביבו ערבים, נאספו סביבו יהודים. רצו להרוג אותו.
אמר להם: הו יהודים, אם אתם מאמינים בה׳, ובית־החיים שלכם אתם מכירים אותו, אני אראה לכם איפה החכם. אתם, יש לכם סימנים ואתם יודעים איפה בית־הקברות שלכם. אמרו לו: אנחנו מכירים. ואז אמר להם: בואו נלך. הלך אתם. אמר להם: הנה בית־החיים שלכם. יש בהם אבנים? אמרו: לא. אמר להם: הנה החור מאיפה האבן התרוממה. המקום איפה שהתרוממה האבן יש מקום למאתיים אנשים. וו שבאה מלמטה באה כמו טרקטור עד שהאבנים סוככו ככה את הצדיק, כיסו אותו. אמרו לו: איפה החכם ? אמר: הוא כאן. האבן הזו היא על ראשו. אם אתם רוצים לשבת, שבו. אם אתם רוצים להרוג אותי, תהרגו אותי. אמרו לו: ׳עליב לאמאן׳. לא נגעו בו. לקחו אותו ואירחו אותו. אבות אבותי, משפחתי, הלכו לירושלים יחד אתו, עם העבד ונשארו שמה. הלכו אתו כדי לראות את הבית של החכם. והם באו ואמרו שהבית של החכם הוא בתלפיות בירושלים. הלכו אתו ולקחו את כל הכסף שהם אספו. מיד אחרי הפטירה, בא [הצדיק] גם בחלום ואמר להם: זה מה שאתם צריכים לעשות כל חייכם. מדור לדור אנו המשכנו. כל אחד מביא עגל, עופות. בשם ה׳ והצדיק אנשים נאספים ועושים״.
צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי
עמוד 318
אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114-פרק 4/5
פרק 4/5
לאחר שהתקבלה הסקירה של הקונסול הגרמני בטטואן חדל משרד החוץ הגרמני כמעט לגמרי מעיסוקו בחרם היהודי במרוקו. שתיקה זו עשויה להעיד בסבירות גבוהה על היחלשות החרם לאחר.1934 סברה זו מקבלת אישוש מאחד המכתבים הבודדים שנשלחו מהקונסוליה הגרמנית בטטואן אל שגרירות גרמניה בפריז – המכתב מתרכז בתיאור פעילותם המסחרית של אנשי עסקים גרמנים במרוקו, והחרם היהודי מוזכר בו רק בעקיפין. בחלק שעוסק בחברת הייבוא והייצוא שהקים הסוחר הגרמני היינריך טניס (Tonnies), ושניהלה עסקים בקזבלנקה, ברבאט, במוגדור ובערים מרוקניות אחרות, ציינה הקונסוליה הגרמנית בסיפוק שגם חברות יהודיות גדולות מוכנות לסחור עם החברה הגרמנית. גם במסמכים על היחס הכללי לגרמניה בצפון אפריקה שנשלחו מהקונסוליה הגרמנית בתוניס אל משרד החוץ הגרמני צוין ש׳בשנת 1935 הייתה האווירה כלפי כל דבר גרמני מאוד לא נוחה, אף שההסתה של החרם היהודי נעלמה כמעט לגמרי המבחינה] כלכלית לא נשאר [מהחרם היהודי] הרבה׳,ויש בדברים ללמד על התרופפות הלחץ שהפעילו יהודי מרוקו על המסחר הגרמני.
במשרד החוץ הגרמני לא נעשה ניסיון לעמוד על הסיבות למגמה זו. אפשר רק לשער שהרווחים הצפויים במסחר עם גרמניה, ׳הסתגלות׳ לדיווחים היומיומיים על רדיפת יהודי גרמניה ובעיקר אופיו הוולונטרי של החרם והיעדר מנגנוני אכיפה יעילים, קרי אי היכולת להטיל סנקציות מוסדיות על מפרי החרם, הובילו להיחלשותו. ואולם אין להסיק מכך שחל שינוי באיבתם של יהודי מרוקו לגרמניה הנאצית ובסולידריות שלהם עם יהודי גרמניה. עצמת התגובה של הקהילה במרוקו על פוגרום ׳ליל הבדולח׳ ב־9 בנובמבר מלמדת בדיוק את ההפך.
כמו בגל הראשון של החרם הגיעו הדיווחים הראשונים על מאבק מאורגן בסחר הגרמני מאנשי עסקים גרמנים. הם שלחו את מברקיהם ומכתביהם אל מחלקות סחר החוץ של המדינות הגרמניות השונות, ואלה העבירו אותם אל המחלקה לסחר חוץ של הרייך. כחודש לאחר פוגרום ׳ליל הבדולח׳ שלחה המחלקה לסחר חוץ של המבורג ונודדמרק אל המחלקה לסחר חוץ של הרייך תזכיר על הנטיות במרוקו להטלת חרם על סחורות גרמניות. בתזכיר צוטט דיווח של איש עסקים גרמני ממפעל מוצרי הגומי ׳פניקס׳(Phonix) על כך ש׳מספר עסקים צרפתיים טהורים מנהלים חרם ותולים על הדלתות את השלטים הבאים: איננו מקבלים נוסעים גרמנים׳. תיאור זה רומז שגם עסקים לא יהודיים, ׳צרפתיים טהורים׳, החלו להחרים סחורות גרמניות. גם המחלקה לסחר חוץ של וירטמברג העבירה למשרד החוץ דיווחים של אנשי עסקים גרמנים שעולה מהם כי החרם התפשט לכל צפון אפריקה ופגע פגיעה קשה במסחר הגרמני. במקרה זה צוטט מברק של סוחר עור: ׳עבודה בכל צפון אפריקה חסומה, חרם חריף יותר וללא פרצות על סחורות גרמניות. נסיעה לאלג׳יריה ומרוקו חסרת טעם לחלוטין. נוסע מיד למצרים׳. מכתב זה מה־17 באפריל 1939 – כחמישה חודשים לאחר פוגרום ׳ליל הבדולח׳ – לווה במכתב נוסף ומפורט יותר שמוען אל אותה הכתובת, ושצוטטה בו בהרחבה סקירה קודמת ורחבה של אותו סוחר עור. סקירה זו מעידה על הטוטליות של החרם היהודי, על הסלידה של יהודי צפון אפריקה מרדיפת אחיהם בגרמניה ועל עצמת האיבה שפיתחו כלפי הגרמנים. סוחר העור פתח בציינו כי ביקוריו אצל הלקוחות הם טרחה לריק. את הפגישות שנקבעו לו עוד לפני בואו לצפון אפריקה יכול היה הסוחר לקיים רק מפני שנציגיו נמנעו מלהזכיר שהוא בא משטוטגרט, ומפני שהלקוחות כבר קנו דרך פריז מהחברה שייצג. הסוחר דן עם עמיתיו באפשרות להסוות את מקורן הגרמני של חגורות העור שנימה למכור, אבל העובדה שהוטבעה עליהן החותמת ׳תוצרת גרמניה׳ הייתה משולה לאיסור לייבאן למרוקו. ברגע ששמעו הלקוחות המרוקנים שהסחורה מגרמניה הם נעשו ׳לכל הפחות׳ לא מנומסים, ורובם נעשו שחצנים, ולדברי סוחר העור הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקוות לו בפגישותיו עם לקוחותיו היה הרגע שבו עזב את חנויותיהם. הוא ציין שבענף שבו הוא מתמחה, כמו ברוב ענפי המסחר האחרים למעט מספר יוצאים מהכלל, כל הלקוחות בצפון אפריקה הם יהודים. סוחרים גרמנים שפנו אל המחלקה לסחר חוץ של זקסן ומזרח תוּרינגיה תיארו תחושות אנטי־גרמניות דומות בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. כך למשל העיד נציג של חברת ׳שימל׳(Schimmel) מלייפציג כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ש׳סחורות גרמניות ואיטלקיות מוחרמות באופן עקבי במרוקו, וכן באלג׳יריה ותוניסיה. בנקים יהודיים, אנשי עסקים יהודים וכר הורסים באופן שיטתי נציגים ידידותיים לגרמניה על ידי כך שהם מפיצים עליהם אינפורמציה כוזבת לחלוטין ומפלה שגורמת להם לאבד את כל הקשרים׳. נציג החברה מלייפציג העיר כי ׳מעריכים אותנו הגרמנים כאן באותה מידה מועטה שאנו מעריכים את היהודים בגרמניה, כך שהביקורים [בצפון אפריקה] הם לרוב מבישים׳.
השפעות החרם
התכתובת הבהולה של נציגי משרד החוץ במרוקו ושל חברות גרמניות מעידה שהם ראו בחרם התארגנות שהסבה למסחר הגרמני הדל שהתקיים בארץ זו נזק רב. בה בעת הם ראו בחרם איום על היזמה הכלכלית הגרמנית להרחבת הפעילות המסחרית במרוקו לאחר שינוי מעמדם המשפטי של הגרמנים בעקבות ההסכם עם צרפת מה־11 במרס 1933, ואף סברו כי הוא אחד משורה של צעדים אנטי־גרמניים מתוזמנים היטב שנקטו הצרפתים לאחר עליית היטלר לשלטון, כדי למנוע את חדירת גרמניה לארץ זו. ואולם קשה לכמת במדויק את הנזק הכספי שהסב החרם למסחר הגרמני. כמו כן קשה להעריך במדויק אם לדעה הגרמנית בדבר השליטה המוחלטת כמעט של היהודים בכלכלת מרוקו הייתה אחיזה במציאות, או שמא הייתה דעה זו רק חלק מהתפיסה האנטישמית הרווחת בדבר שליטתם של היהודים בכלכלה העולמית. דיווח מפורט של הקונסוליה הגרמנית בטטואן על הפעילות הכלכלית במרוקו בכלל ועל הפעילות הגרמנית בארץ זו בפרט כשנה וחצי לאחר הטלת החרם, מלמד על הצטמצמות היקף המסחר עם גרמניה. כך למשל היה היקף היבוא המרוקני מגרמניה 2.8 אחוזים מכלל היבוא בשנה שלפני ההסכמים החדשים עם צרפת. בשנת 1933, לאחר הקלת השהייה של גרמנים במרוקו, שאמורה הייתה לעודד את המסחר הגרמני, הצטמצם היבוא מגרמניה ב־0.8 אחוזים. במחצית השנייה של 1934 ירד היקף היבוא מגרמניה ל־1.8 אחוזים מכלל היבוא המרוקני. הנציגים הדיפלומטיים הגרמנים עקבו בדאגה אחר התפתחויות אלה, אבל הם לא קשרו את הצטמקות המסחר עם גרמניה לחרם היהודי. הם ראו בכך תוצאה של המשך המדיניות המפלה של הצרפתים כנגד שהיית גרמנים במרוקו גם לאחר שהושג ההסכם החדש.58 אף על פי כן, ובעיקר על סמך דיווחיהם של נציגי משרד החוץ הגרמני על חלקם המרכזי של היהודים במסחר במרוקו, אפשר לשער שהחרם היהודי היה בין הגורמים שמנעו את הרחבת הפעילות הכלכלית הגרמנית ואולי אף תרם להצטמקותה.
חיזוק להשערה זו יש בדוח מקיף של השגרירות הגרמנית בפריז מסוף 1933 על נזקי החרם היהודי ליצוא הגרמני לצרפת. מחברי הדוח ציינו שעד חודש אוקטובר באותה שנה הצטמצם היבוא הצרפתי מרחבי העולם ב־3 אחוזים. לעומת זאת צנח היבוא הצרפתי מגרמניה ב־16 אחוזים: בשנת 1932, לפני עליית הנאצים לשלטון והטלת החרם, היה היבוא הצרפתי מגרמניה 300 מיליון פרנק בממוצע לחודש, ובשנת 1933 הוא ירד ל־254 מיליון פרנק בממוצע לחודש. השגרירות הגרמנית הזכירה את הרחבת החרם לקולוניות הצרפתיות בצפון אפריקה, אבל לא ציינה מה היה חלקו היחסי של הנזק שהסב החרם בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט ליצוא הגרמני לצרפת.59 אך סביר להניח שחרם יהודי מרוקו תרם להקטנת היצוא הגרמני לצרפת. מידע מדויק יותר על הנזקים הכלכליים הקונקרטיים של הגל השני של החרם היהודי יש במכתב ששלח נציג החברה הגרמנית ׳גליטנברג׳(Glittenberg) ב־14 ביוני 1939 ממסעו בצפון אפריקה אל הממונים עליו. מן המכתב עולה שהיצוא של החברה במרוקו הצטמק ב־80-70 אחוז בשנה שחלפה, והכותב הגדיר מצב זה כקטסטרופלי, גם אם הוא טוב יחסית להרס המוחלט של היצוא הגרמני לתוניסיה, שבה ׳70-60 אחוז מלקוחות החברה הם יהודים׳.
השפעות החרם הכלכלי במרוקו לא הצטמצמו להיבטים כלכליים וכספיים. נזקו המרכזי היה בתרומתו ליצירת אווירה עוינת כללית לגרמנים. אווירה זו עלתה בקנה אחד עם נטיות אנטי־גרמניות שרווחו – במיוחד לאחר עליית היטלר לשלטון – בחוגים רחבים בצרפת. חוגים אלה חששו מחידוש ההשפעה הגרמנית במרוקו וניצלו את החרם כדי לטרפד את ההסכם החדש עם גרמניה ־ טענה שהעלו דיפלומטים גרמנים בכל פעם שנדרשו למאבקם של היהודים בסחר הגרמני. תוצאה מידית של האווירה האנטי־גרמנית – היהודית והצרפתית כאחת – הייתה סירובה של צרפת לחדש בשנת 1935, על פי האמור בהסכם מה־11 במרס 1933, את השיחות הדיפלומטיות עם גרמניה על השוואה מוחלטת של מעמדם של נתינים גרמנים במרוקו לזה של נתיני ארצות אחרות. במכתב ששלחה השגרירות בפריז ליועץ המשלחת הגרמנית רינטלן הודגשה ׳האווירה העכשווית במרוקו במיוחד כלא נוחה לשיחות׳, ונדונה האפשרות לדחותן למועד מאוחר יותר. נוסף על כך החלו הצרפתים להקשות בטענות שונות על אנשי עסקים ונתינים גרמנים לקבל אשרת שהייה במרוקו.
אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114
פרק 4/5
עמוד 215
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס
התקדמותם המהירה של הקונברסוס
קונברסוס רבים, בעיקר בני השכבה העליונה, הוסיפו לעסוק במקצועותיהם היהודיים – מלאכה, מסחר, וכספים – ואילו אחרים חיפשו להם שדות מרעה חדשים. הצד השווה בכולם היה התקדמותם החברתית המהירה. מרגע שהוסרו מגבלות הדת הסתערו הקונברסוס על החברה הנוצרית וחדרו לרוב פינותיה. בתוך דור אחד או שניים אנו מוצאים אותם במועצות המדינה של אראגון וקסטיליה, בלשכות הייעוץ והמנהל המלכותי, בבתי הדין העליונים, בפיקוד הצבא והצי, בקתדרות וברקטורטים של האוניברסיטאות ובכל דרגות הכנסייה – מכמרים מקומיים ועד בישופים וקרדינלים. אחדים מאלה שביקשו לשמור בסתר על המרכיב היהודי בזהותם מצאו להם מסתור במנזרים. קונברסוס היו כוהנים וחיילים, מדינאים ופרופסורים, שופטים ותאולוגים, מחוקקים וסופרים – וכמובן גם רופאים, מנהלי חשבונות וסוחרים גדולים. חלק מהם הצליחו להתחתן במשפחות האצולה המיוחסות ביותר בספרד. אפילו המלך פרננדו הקתולי, ממייסדי האינקוויזיציה, היה מתקשה להוכיח שאין דם יהודי בעורקיו אילו היה נחקר בעולם הבא בידי אחד האינקוויזיטורים שלו או בידי היסטוריון לא משוחד. קונברסוס אחרים השיגו לעצמם נחלות קרקע ותוארי אצולה, נעשו קבאיירוס(caballeros, אבירים), רוזנים ומרקיזים והקימו שושלות, שלדברי היסטוריון אחד היו עתידות להאפיל על משפחות האצולה הוותיקות. כניסת הקונברסוס לחברה הנוצרית תוארה כ״פלישה״ וכ״הצלחה פנומנלית״, ואכן הייתה מפתיעה במהירותה ובהיקפה."
מה אפשר את ההצלחה הראשונית הזאת, ואיזו תגובה שכנגד הולידה כמעט בהכרח?
הקונברסוס הביאו לנצרות לא רק מקצועות יהודיים אלא גם רבים מקווי האופי התרבותיים של החברה היהודית. בבת אחת הוסרו מעליהם מגבלות של מאות שנים, ועם זה היו חופשיים מעכבות נפשיות ונורמטיביות רבות שבלמו את החברה הנוצרית. במערכת הערכים של ספרד הנוצרית שלטו אידיאלים של כבוד ואצילות שהדגישו את ייחוס מוצאו ויוקרתו של אדם ובזו לעבודה על כל צורותיה. גם הלימודים לא נחשבו ביותר מאחר שנתפסו כצורה של שירות, לא של אדנות. ביטוי לכך אפשר לראות בקיומו של מעמד גדול להדהים של אצילים נמוכי דרגה – הידלגוס – שמילאו בכלכלה הספרדית תפקיד סביל, ולמעשה שלילי. לתוך החלל הזה נכנסו עכשיו הקונברסוס והביאו איתם את היחס החיובי שרחשו היהודים לעבודה, למאמץ, לעשיית רווחים וללימודים. הניסיון שקנו להם בכלכלה וחריפות שכלם המשפטית, פרי מסורת תלמודית מפותחת, חיפשו אפיק חדש להתגדר בו; והדחף האדיר שהיו חדורים בו לעלות ולהתקדם הוסיף להישען על המסורת היהודית של עזרה הדדית ומשפחה מלוכדת – דפוס של יחסים שהוכיח את עוצמתו בימים קשים, ועכשיו, משנחלשו המעצורים החיצוניים, מילא תפקיד חשוב בפריצתם של הקונברסוס קדימה. הסולידריות בין הנוצרים החדשים התחזקה גם מעצם הדבר שחלק מהם היו מתייהדים בסתר, והיה להם סוד משותף וקיום מחתרתי להגן עליו; וגם מן העובדה שכל הקונברסוס, גם המתבוללים והנוצרים הנאמנים שבהם, היו שנואים וחשודים בעיני ההמון. אמנם טווח הסולידריות הזאת הוגבל מפני שהקונברסוס לא היו קבוצה חברתית־כלכלית הומוגנית, אלא התחלקו בין רוב השכבות ונמנו עם כל מיני סיעות מן הבחינה הפוליטית והמעמדית כאחת.
לכאן יש להוסיף את פתיחותה היחסית של החברה הנוצרית, בעיקר החברה הגבוהה. בקרב האצילים הגדולים עדיין לא פעפעה אותה שנאת יהודים ארסית ששררה בהמון הפשוט ועתידה לאפיין את ספרד כולה במאה שלאחר מכן. אמנם לא רבים הלכו בעקבות אלפונסו מאראגון, בנו הממזר של מלך נווארה בכבודו ובעצמו, שנשא לאישה את בתו של הסוחר היהודי אביתר הכהן(שנקראה אחרי התנצרותה אסטנסה אל־קונסקו(AI Conesco), ״תרגום״ ערבי־ספרדי של שם אביה, הכהן). אלה היו נישואים שערורייתיים במקצת, אבל לא בגלל מוצאה היהודי של הכלה אלא מפני שאביה לא התנצר. קשרי נישואים בין מומרים ממש ובין נכבדי האצולה הספרדית היו מקובלים למדי, ולא רק בזכות עושרן והשכלתן של משפחות העילית של הקונברסוס אלא, במידת מה, גם בשל ייחוס מוצאן: משפחת דה לה קבאייריה, למשל, התייחסה על בית דוד, כלומר על ישו הנוצרי עצמו – ייחוס אבות ששום אציל ספרדי טהור לא יכול לטעון לו!
על חדירת הקונברסוס לחוגי האצולה כתב נוצרי חדש בן הזמן ההוא, פרנן דיאס דה טולדו(Díaz de Toledo), שגם הוא היה מרושת היטב בחברה העליונה:
בזמננו היה הוד קדושתו דון פבלו [דה סנטה מריה], בישוף בורגוס, יועצו הראשי של המלך וחבר במועצתו… את נכדיו, ניניו, אחייניו וצאצאיו האחרים אפשר למצוא היום בשושלות של בני מנריקה, מנדוסה, רוחאס, סראביה, פסטינה, לושאנה, סוליס, מירנדה, אוסוריו, סלסדו ושושלות ומשפחות אחרות. כמה מן הצאצאים האלה הם ניניו של חואן אורטאדו דה מנדוסה (Hurtado de Mendoza), ראש משרתי המלך (mayordomo mayor)… עוד דוגמה הוא חואן סנצ׳ס דה סווייה(Sánches de Sevilla), שהיה בן לגזע הזה והיה הרשם הראשי(contador mayor) של המלך. נכדיו וניניו מתייחסים היום על שושלות אראהו, פוראס, ולדס, אנאיה, אוקַמפו, מונרוי, סוליס דה סוסה, וילאקירן, בובדייה ומשפחות אחרות[.] בדומה לזה גם נכדיו של בן דודי ואדוני, אלפונסו אלווארם, מתייחסים לבני סנדובל, קריו, סרוואנטס, אלרקון, ויילו ואחרים … יכולתי למלא דפים רבים בדוגמאות שכאלה.
והוא אכן מביא דוגמאות רבות אחרות. למעשה אמר פתן דיאס שכמעט לכל משפחות האצולה בספרד היו קשרי משפחה עם יהודים לשעבר. קרוב לוודאי שהוא מגזים, שכן כוונתו הייתה להגן על הקונברסוס מפני חיטוט יתר בעברם, בטענה שהדבר יפגע בכל אצולת הארץ; אבל עדותו מפורטת ועניינית מכדי שנוכל להתעלם ממנה. הכותב עצמו היה מזכיר מלכותי, תפקיד רב עוצמה (התפקיד ״החשוב ביותר״ במנהל המרכזי, לדברי החוקר אנגוס מקיי(MacKay)), שכיהנו בו גם כמה וכמה קונברסוס אחרים, ובהם חואן גונסאלס פינטאדו(Gonzales Pintado), אלוואר גומס (Gómez), דייגו וזמרו(Romero) ודייגו אריאס ד׳אווילה (Avila׳Arias d), ששימש גם גזבר ראשי ומעין שר אוצר(contador mayor) של קסטיליה ונעסוק בו בהמשך. בנו של הכותב, פדרו דה טולדו, מונה לבישוף הראשון של מלגה לאחר כיבושה מידי המוסלמים. במעמד רם ממנו בכנסייה עמדו נוצרים חדשים אחרים: הקרדינל חואן דה טורקמדה, שהגן בתקיפות על הקונברסוס מפני יריביהם; בן אחיו טומס דה טורקמדה, שלימים היה לאימת הקונברסוס בתפקידו בתור האינקוויזיטור העליון הראשון, וארננדו דה טלאוורה (Talavera), הכומר המוודה של המלכה איסבל, שמונה לארכיבישוף הראשון של גרנדה לאחר כיבושה. את שושלת דה לה קבאייריה כבר הזכרנו; רבת הצלחה לא פחות הייתה שושלת מרמולחו(Marmolejo), שמייסדה, חוכר מסים שהתנצר לפני פרעות קנ״א, שירת בתפקיד מנהל הכספים של המלך חואן הראשון וצאצאיו קיבלו תוארי אבירות ומילאו תפקידים בכירים בכל שדרות החברה. בשלב הזה כבר חדלו בני מרמולחו לחכור מסים במישרין, עיסוק שנחשב נחות מדי לאצילים, והחלו לתת ערבות לחוכרי המסים, תפקיד שנחשב דיסקרטי יותר ורבים מראשי האוליגרכיה העירונית שלחו בו ידם. בין שאר משפחות הקונברסוס הגדולות שעסקו בכך היו אבנמיאס(אבן נחמיאס) אבנשושן(אבן שושן), אבודַרן(אבו _דַראן), לוי, ביינווניסטה(בנבנישתי), נאסי(נשיא) ועוד; שמותיהן מופיעים גם במסמכים רשמיים(כגון בLibros de Rentas-) ולפעמים גם בסאטירות החריפות של התקופה.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen
COHEN
Nom patronymique d'origine hébraïque ayant pour sens prêtre au service de Dieu. Originellement les Hébreux n'avaient pas besoin d'intermédiaires pour servir l'Etemel et chacun lui offrait sur l'autel son sacrifice, ce service étant généralement réservé aux fils aînés. Mais après l’épisode de l'adoration du Veau d'Or au cours de l'Exode dans le désert du Sinaï, cette fonction fut réservée à la tribu de Lévy qui seule n'avait pas participé au culte du Veau d'Or. "Moi-même en effet j'ai pris les Lévites d'entre les enfants d'Israël en échange de tous les premiers-nés, prémices de la maternité d'Israël" (Les Nombres 3,12). Moïse, de la tribu des Lévy, divisa le service divin entre les Lévites et son frère Aaron et ses enfants qui reçurent de le titre de Cohanim. Au temps du Temple, les Cohanim étaient distincts des enfants d'Israël, portaient des habits spéciaux et vivaient uniquement des sacrifices et des prémices que leur apportaient les gens du peuple d'Israël. Elus pour le service divin, les Cohanim devaient être parfaits et donner l'exemple. Ils devaient donc veiller à la pureté de leur caste et ne pas la profaner par des mésalliances matrimoniales comme le commande le Pentateuque, au risque de perdre leur privilège de prêtrise en cas d'infraction: "Nul ne doit se souiller par le cadavre d'un de ses concitoyen, si ce n'est ses parents les plus proches: pour sa mère ou son père, pour son fils ou sa fille, ou pour son frère; pour sa soeur aussi, si elle est vierge, habitant près de lui, et n'a pas encore appartenu à un homme, pour elle il peut se souiller. Il ne doit pas se rendre impur lui qui est maître parmi les siens, de manière à s'avilir, ils ne feront point de tonsure à leur tête, ne raseront point l'extrémité de leur barbe, et ne pratiqueront point l'incision sur leur chair. Ils doivent rester saints pour l'Etemel et ne pas profaner le nom de leur Dieu … Une femme prostituée ou déshonorée, ils n'épouseront point; une femme répudiée par son mari ils n'épouseront point, car le pontife est consacré à son Dieu.." (Le Lévitique, 21, 1-7). Après la destruction du Temple et malgré la cessation du service des sacrifices, les Cohanim sont restés absolument tenus à ces interdictions et ceux qui les enfreignent deviennent "Halalim" et perdent leur titre qui est aussi leur nom, comme il est arrivé selon la tradition au Maghreb aux familles Elhadad, Kessous, Abetan. Ils ont conservé quelques privilèges qui les distinguent du commun d'Israël: être appelés les premiers à la lecture de la Torah, bénir les fidèles à la synagogue, racheter à leurs parents les premiers-nés mâles; il est interdit de leur donner des ordres ou de les prendre comme serviteurs. Depuis le temps du Roi David, le Grand Prêtre, Cohen Hagadol, a toujours été un descendant direct de Sadok Hacohen.
Mais avec la rédaction du Talmud, la science l'a emporté sur le sang, l'érudition sur la naissance, et la direction de la vie spirituelle est passée des prêtres, Cohanim, aux Guéonim, les savants, les érudits, puis aux rabbins. Faute d'avoir scrupuleusement tenu à jour leurs arbres généalogiques, les porteurs de ce nom aujourd'hui ne peuvent prouver avec une certitude absolue leur descendance directe de Aharon Hacohen. Ce fut justement un des reproches faits au XVIIIème siècle par les Karaïtes aux rabbiniques: de ne pas avoir veillé à la pureté de la lignée. Mais ce reproche a été rejeté: aux yeux de la tradition rabbinique, les Cohen d'aujourd’hui sont bien les authentiques descendants du Grand Prêtre Aharon et les détenteurs de ses prérogatives de prêtrise. Ce patronyme est le plus répandu dans toutes les communautés juives à travers le monde. En Afrique du Nord, il y avait deux villes peuplées essentiellement de Cohanim, Djerba en Tunisie et Debdou au Maroc. A Djerba, les Cohen habitaient la Hara Sghira et avaient pour tradition d'avoir apporté avec eux un fragment de la porte du Premier Temple de Jérusalem, d'où le nom de leur quartier: "Dighet" équivalent de l'hébreu "delet", la porte. C'est autour de cette relique qu'aurait été fondée la célèbre synagogue de Djerba, la "Ghriba". Il existe même à Fès des Al Kohen musulmans, sans doute descendants de familles juives converties à l'islam, comme d'autres grandes familles de la capitale intellectuelle du Maroc. Au XXème siècle, le nom patronymique le plus répandu dans les trois pays du Maghreb, porté dans toutes les communautés. Pour distinguer entre elles les très nombreuses familles Cohen, on prit l'habitude de leur adjoindre un appelatif supplémentaire. Les plus célèbres au Maroc sont: Scali, De Lara, Maknin, Khallas, Olivera; en Algérie: Solal, Bencheton, Préciosa. En Tunisie: Elhadad, Hadria, Boulakia, Solal, Tanugi, Codar, Larok, Roch, Zardi, Ganouna. Il est difficile vu leur très grand nombre de citer tous les rabbins et personnalités qui se sont distinguées parmi les porteurs de ce patronyme, et nous essayerons de n'en retenir, forcément arbitrairement, que les plus marquants.
DEHYIA HACAHENA: Légendaire reine juive de la puissante confrérie des Berbères des Djeraoua, de la tribu des Zenata, convertie au judaïsme, qui arrêta un moment la conquête arabe. Après avoir conquis sans coup férir l'ensemble du Maghreb sous la conduite du général Oqba Ben Nafa, les Arabes furent rejetés vers la Cyrénaïque par le prince chrétien Koceila. Ils revinrent à l'assaut sous la conduite du génral Hassan Ben Naaman qui mit en déroute les armées de Koceila qui est tué en 688. Un dernier obstacle restait sur son chemin: la puissante reine berbère de presque l'ensemble du Maghreb, adossée sur la chaîne de montagnes des Aurès. Elle lui infligea une défaite sanglante vers l'an 687, l'obligeant à battre en retraite. Pour enlever aux Arabes toute envie de revenir, elle adopta la politique de la terre brûlée, ordonna de détruire toute la zone fertile des plaines le long des côtes, ses villes et ses plantations s'attirant ainsi la haine de leurs Mais cinq ans plus tard, ayant reçu des renforts, Hassan repartit à l'assaut. Avant la bataille finale, elle prédit sa défaite, conseilla à ses enfants de se convertir à l'islam, mais ne renonça pas elle au combat final au cours duquel elle fut tuée, au lieu dit Bir El Kahéna. Certains historiens contemporains toutefois mettent en doute non l'historicité de ce récit, mais la judéité de la Kahéna en se basant sur son conseil à ses enfants de se convertir à la religion des vainqueurs, établissant au moins que son opposition aux Arabes n'avait pas un caractère religieux mais reflétait la volonté de liberté et d'indépendance des Berbères.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen
page 321
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- יוסף שרביט-2004 הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.
הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.
אהבה רבה כלפי היישוב המתחדש בארץ ישראל, הערכתו וקריאות רבות להצטרף אליו ולהשתתף בבניינו – ניכרות ומצויות לרוב בכתביהם של מנהיגי התנועה הציונית הדתית וחבריה במרוקו. שורשיו של יחס זה מצויים בערגתם המסורתית לציון, בתפיסתם את הגלות והגאולה ובקסם חייו של היישוב בארץ ישראל : שלילת הגלות לצד התגברות המאוויים לגאולה.
הלוז של היישוב בארץ ישראל היה בעיני יהודי מרוקו הקיבוץ בכלל והקיבוץ הדתי בפרט. הוא הצטייר כמסגרת של חלוצים, הבונים את הארץ ברוח התורה, מתפרנסים מעמל כפיהם – בעיקר מחקלאות, חיים חיי שיתוף ובעיקר מקפידים על אורח חיים דתי. בחיי הקיבוץ מצאו שחרור האדם, שיבה אל הטבע ועבודה למען כלל האומה. מציאות זו, שנתפסה באור רומנטי, הייתה לדידם היפוכה של מציאות גלות שחיו בה. הקיבוץ הדתי שימש להם אפוא מקור השראה חלוצית ויעד לעלייה.
העלייה החלוצית ממרוקו החלה בשנת 1945. כתוצאה מהעדר השפעה של התנועה הציונית הדתית באותה תקופה במרוקו, מחד גיסא, והשפעתם של חוגי "צעירי ציון" והקיבוץ המאוחד על נוער ציוני במרוקו, בעיקר משורות "שרל נטר", מאידך גיסא, הצטרפו החלוצים ממרוקו לתוניסאים שבקיבוץ בית אורן, ויחד אתם הקימו את הגרעין הצפון אפריקאי של "צעירי ציון , בבית השיטה. הקבוצה השנייה של חלוצים מערים שונות התארגנה לעלייה, ויצאה את מרוקו בפברואר 1946. חלק מחברי קבוצה זו הצטרפו לגרעין בבית השיטה. בודדים הגיעו לקיבוץ הדתי. זמן קצר אחרי כן פרשו החברים המרוקאים מן הגרעין בבית השיטה, וחלקם עברו מסיבות דתיות לקיבוץ הדתי והתרכזו בקיבוץ בארות יצחק.
בשנים 1946 – 1948 לא הוקצו סרטיפיקטים לעלייה מצפון אפריקה , אולם תסיסת הנוער הציוני חלוצי, ובתוכו הנוער הדתי, בעניין העלייה ארצה, גברה בהשפעת מאבק היישוב לעצמאותו. באין אפשרות לעלייה לגאלית, פנו לדרך העלייה הבלתי לגאלית, כפי שסופר לעיל, ורבים מבוגרי "שרל נטר" נטלו בה חלק. בשנים האלה התקיים מעבר מהכשרות בח"ד בצרפת לארץ ישראל, ומכאן לקיבוץ הדתי, אם כי לא בגרעינים מאורגנים. החלוצים ממרוקו עברו מעט הכשרה חקלאית במסגרת כל ישראל חברים ואגודת "שרל נטר". הגרעינים בבארות יצחק, ביבנה ובשדה אליהו התפוררו, ורוב החלוצים מצפון אפריקה עזבו את הקיבוץ הדתי.
אולם רעיון הקיבוץ הדתי זכה למעט יותר עדנה בשנים 1948 – 1956. רעיון החלוציות הדתית קודם בשני אפיקים : בהכשרות בח"ד[ברית חלוצים דתיים] – 1948 -1951 ; במגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה ל "שרל נטר".
ההתלהבות הכללית לעלייה ארצה סחפה גם את הנוער הציוני הדתי במרוקו. אפיק למימוש עלייתם מצאו צעירים דתיים במסגרות השונות של העלייה החלוצית, ובעיקר בזו שכוונה להכשרות בח"ד. במרוקו החלו השליח י' סבג ומנהיגי "הפועל המזרחי" בגיוס נוער לגרעיני הכשרה שמגמתם עלייה לקיבוץ הדתי. בשנים אלה נשלחו צעירים רבים ממרוקו בקבוצות קטנות וכבודדים. נוסף להם נשלחו כארבעה גרעינים – בני כ-35 חברים כל אחד. אין בידינו להעריך במדויק את מספר היוצאים להכשרות בח"ד המגמה לעלות לקיבוץ הדתי, אולם נראה כי מדובר המאות צעירים.
הכשרות הצעירים הדתיים מצפון אפריקה התקיימו בדרום צרפת. הקיבוץ הדתי, לנוכח כישלונות העבר בקליטת יוצאי צפון אפריקה, הציב עתה את ההכשרה החלוצית כתנאי לקבלת חלוצים משם במשקיו. בשנים 1949 – 1951 התקיימו שבע הכשרות. בחוות ההכשרה נמצאו בדרך כלל תנאים סבירים להכשרה חקלאית. חוות ההכשרה כללו אינוונטר חקלאי, מסגריה, נגריה, מבני מגורים ותפקודים אחרים. הפעלת החווה נעשתה בידי צוותים מקומיים. הנהלתה הכשרות מבחינה משקית הייתה לרוב בידי הנהלת בח"ד ובידי שליח הקיבוץ הדתי, לסירוגין. הפיקוח החקלאי המקצועי היה בידי אורט, ותקציבי האחזקה השוטפת של החוות וחלוציהן באו בעיקר מארגון ג'וינט והסוכנות היהודית. שתי חוות בלטו במיוחד באיכותם הפיסית : חוות קומב דה פוז'ל Combes de Pujols וחוות לגבן Legvin
בשנות העלייה ההמונית באה כמעט כל אוכלוסיית ההכשרות מארצות צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו ומתוניסיה. בשנים 1949 – 1950 שהו בהכשרות בח"ד כשלוש מאות צעירים. משך השהות בהכשרה היה כתשעה חודשים בממוצע. כאלף צעירים עברו בהכשרות בח"ד בין השנים 1948 1952.
יעדן המרכזי של ההכשרות החלוציות היה לעצב את מועמדיהן על פי המודל הדתי הארץ ישראלי. מיעד זה נגזרו המטרות החינוכיות, שכללו רכישת השכלה מקצועית חקלאית, הפנמת ערך העבודה החקלאית וטיפוח שמחת היצירה מעלמת כפיים, טיפוח רגש "האחריות הקולקטיבית" ו "יצר העצמאות" של הגרעינים החלוציים, והקניית ערכים לאומיים – ובעיקר הלשון העברית וחינוך דתי ברוח הקיבוץ הדתי.
סדר היום בהכשרה כלל השכמה מוקדמת, תפילה, עבודה במשק החקלאי ואחר כך שיעורים ושיחות בנושאים תורניים, ציוניים והתיישבותיים. ההכשרות קירבו את החברים לתנועה הציונית דתית בכלל ולמציאות הקליטה בארץ ישראל. מאות צעירים דתיים יוצאי ההכשרות בצרפת עלו ארצה. רובם לא פנו לקיבוץ הדתי. הצעירים שפנו לקיבוץ הדתי פוזרו במשקים הדתיים במסגרת גרעינים צפון אפריקאיים או כבודדים : בטירת צבי, ביבנה, בבארות יצחק, בשדה אליהו, במשואות יצחק ובקבוצת שחר. כשלוש מאות צעירים, בעיקר ממרוקו, שהו בקיבוץ הדתי בין השנים 1949 – 1951.
כישלון הקליטה בקיבוץ הדתי, מצוקה כספית שנקלעו אליה ההכשרות ומחסור במועמדים להן מארצות צפון אפריקה הובילו את ההכשרות של בח"ד למשבר עמוק, עד לסגירתן. האחרונה נסגרה בשנת 1953.
באין עלייה חלוצית, ובלחץ הצורך בעתודות של עצירים להתיישבות הקיבוצית – נוצרה התוכנית ל "עליית צעירים" שנועדה לגייס לקיבוצים צעירים בגיל 17 – 19, שאינם חברי תנועות נוער החלוציות. שליחי התנועה הקיבוצית, ובתוכם משה תשבי, איש הקיבוץ הדתי, פעלו בעיקר במרוקו במסגרת תוכנית זו. משה תשבי השכיל לכלכל את צעדיו באופן שתצלח עלייתם של כמה גרעינים בארץ.
בשנים 1953 – 1953 הם גייסו למעלה מ – 1.500 צעירים ובתוכם דתיים רבים. עשרות בלבד הגיעו לקיבוץ הדתי, אך לא הצליחו להיקלט בו. בשנים 1954 – 1956, בהתחדש העלייה, גויסו לקיבוצים כאלפיים צעירים, רובם במסגרת התוכנית הזו. תשבי פעל להכוונת חלק מצעירים אלה לקיבוץ הדתי, אך זה הסכים לקלוט מאה בלבד. קשיים פיסיים, ובעיקר חוסר רצון בהצלחת קליטתם של צעירים אלה, שלא עברו הכשרה מוקדמת, צמצמו את נכונות הקיבוץ הדתי לקלוט אותם. חזון הקיבוץ הדתי הצפון אפריקאי לא התגשם כלל.
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- יוסף שרביט-2004 הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.
עמוד 146
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון
הגיע הזמן שנגשים את חלום הדורות, חזון הנביאים שקורם עור וגידים לפנינו. חזון קיבוץ הגלויות, שיבואו עדות שונות שיתרמו כל אחת למרקם החברתי בארץ אבותינו. עלינו לדלות פניני תרבות יהודית מכל עדה ולחבר אותם לפסיפס תרבותי עשיר. אמרתי לו שכל היהודים, אפילו אלו שבאו ממזרח אירופה, שוכחים שמוצאם מהארץ הזו שהיא המזרח התיכון. פה התחילה התרבות שלנו ולכאן אנו חוזרים מארצות ומיבשות שונות. לכן, היהדות שלנו הושפעה מתרבויות זרות שהלבשנו אותן בלבוש יהודי, אימצנו והכנסנו אותן לאוצר הדתי והלאומי שלנו. מצד שני, גם אנחנו תרמנו לתרבויות זרות שבתוכן ישבנו. זוהי הדרך הטובה ביותר – שכל אחד יעשיר את תרבותו ויספח לה ערכים כלל אנושיים כדי שתרבות זו תתפתח ותשגשג. אחרת, תתאבן וסופה להתנוון. הודיתי למארחיי ונפרדנו לשלום. עם סיום הסמינר חזרתי מלא מרץ ותכניות נרקמות בראשי למען הנוער שלי. כנראה שהייתי תמים. שכן, כשחזרתי לירושלים מצאתי מדריכים מהקיבוצים של הזרמים השונים שתפסו את מקומי. חזרתי לחדרי בקומונה. אי אפשר היה לישון. כל הלילה התווכחו בקולי קולות על הפוליטיקה והתיאוריות השונות של המרקסיזם והסוציאליזם, וכולם ביחד צרחו בלי להקשיב אחד לשני.
נראה כי אינם יודעים את המאמר: ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. לא פעם השכנים איימו לקרוא למשטרה. מדריכים אלו הלכו לחדרי ולקחו משם כל מה שרצו מחפציי האישיים בלי רשות. כולם אנשים צעירים ונחמדים, מכורים לפוליטיקה של מפלגתם בצורה עיוורת. יחד עם זאת חסרי תרבות בצורה משוועת, לא דרך ארץ ולא יהדות.
מוזר, חשבתי לעצמי. בלי סמינר הקמתי שלושה סניפים של הנוער העובד שמנו מאות בני נוער, בית ספר ערב שמנה למעלה משמונים תלמידים ועכשיו כשחזרתי עם ידע רב יותר לעבודתי, אני נמצא בלי עבודה עם הנוער שלו אני יכול לתרום רבות. תמיד היה לי ויכוח עם אנשי מפא״י במחלקת התרבות שטענו שאני לא עושה מספיק עם בני נוער אלו כדי שיהיו מחוברים למפלגה. ראיתי את עבודתי כעבודה תרבותית וחינוכית ועזרתי לנוער זה לרכוש מקצוע והשכלה. כעת יש להם מדריכים מהקיבוצים שימלאו להם את הראש בשטיפת מוח פוליטית. בדומה לכך עשו בעליית הנוער. חילקו את הנוער ממרוקו למפלגות השונות בקיבוצים. כמו עדר כבשים. כל קיבוץ קיבל מספר נפשות לפי גודלו בכנסת. כך זה היה גם בשטחים אחרים. הכל חולק לפי מספר הצירים של כל מפלגה בכנסת. אמרו לי שבעוד חודש הם רוצים שאלך לסמינר לשליחים לגולה שהסוכנות פותחת כדי להכשיר שליחים. בינתיים, הם מטילים עליי מסע הסברתי בריכוזי העולים בירושלים ובסביבה, מה שאינני אוהב כל כך, כי צריך לפזר הבטחות שלא יקוימו. הייתי בהרצאה במלחה לפני הבחירות, שכתבתי עליה מאמר בעיתון היומי של המפלגה.
כפר ערבי עלוב שאליו שלחו בעיקר את עולי תוניסיה. אין אפילו זיפות ברחוב הראשי. הבטחנו לעשות זאת. אחר הבחירות אמרו במפלגה שלא יעשו כלום כי רובם בחרו ב״חרות״. טענתי שהם אזרחים וצריך להקל עליהם ולזפת את הרחוב הראשי שמתמלא בבוץ בחורף. ענו לי שילכו לבגין שיזפת להם את הרחוב. במלים אחרות – שייחנקו שם. אנחנו נלמד אותם מה זה לא לבחור מפא״י! מזכירות מפא״י מדברת כאילו היא הממשלה והיא הקובעת. דבר אחר, בזמן שאני נלחם באפליה בכתב ובעל פה, יתר עסקני המפלגה מעדות המזרח מכחישים שיש אפליה. בסופו של דבר הם מאמינים בשקרים שלהם.
זה נובע מפחד המפלגה. כל אחד היה חרד על עבודתו, שכן אם לא ילך בתלם המפלגתי הוא עלול למצוא את עצמו בלי עבודה. מוזר שאדם צריך להכיר טובה למפלגה על זה שהוא עובד לפרנסתו במשכורת זעומה. אני היחידי שהתריע על אפליה בגלוי, בכתב ובעל פה, ולא דאגתי לתוצאות מעשיי. בכל הפגישות, הכינוסים וימי העיון של המפלגה לא הפסקתי לצעוק בדבר האפליה הזוועתית הקיימת, וכי יום אחד האנשים האלה יתעוררו ויבעטו בנו. הייתי אז מזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה ועשיתי רבות למען עולים אלו. עזרתי ככל יכולתי במפעל הסברה בתוך בניין המפלגה על ידי חוגים וכינוסים. לפעמים הצלחתי ולפעמים לא. היו ניסיונות לארגון עצמאי של עולי צפון־אפריקה כדי לקדם את זכויותיהם, אבל המפלגה חיבלה בניסיונות אלה בעזרת פעילים שלנו. מעולם לא רציתי לקחת חלק בפעולות כאלה שראיתי בהן מעשי בריונות. לעומת זאת, ניסיתי לארגן את העולים שלנו במפלגה על ידי הסבר המורה כיצד לממש את זכויותיהם. לא מקובל עליי שאנחנו הרוב בסניף ואין לנו אף נציג במזכירות, בעירייה, במועצת הפועלים, או בכל מוסד אחר בעיר. לצערי היה קשה לשכנע את העולים שלנו שיש ביכולתם לשנות את המצב, והם לא עשו ביום הבחירות את שנדרש. יעבור זמן רב עד שילמדו את המשחקים הפוליטיים. בינתיים הם תועים באפלה וסובלים מהאפליה בכל השטחים: עבודה, שיכון, חינוך לילדים ועוד.
יצרתי קשרים עם גופים רבים על ידי פרסום מאמרים בעיתונות ודרך הרצאות שנתתי ברחבי ירושלים ומחוצה לה. נפגשתי עם ידידי סם אביטל שהיה עובד במחלקה ליהודי המזרח התיכון של הסוכנות היהודית. הכרתי דרכו את ד״ר א׳ נדד ואת ד״ר י׳ מהלמן. אנשים מלומדים, יקרים והגונים. הם הזמינו אותי לכתוב על עלייה ב׳ מצפון- אפריקה שהם מעוניינים לפרסם. הם כבר פרסמו מאמרים שלי בכתבי עת שונים, ״מגילות״, ״אורות״, ״החינוך״. סם ורעייתו דינה הזמינו אותי להתארח בביתם בזמן כתיבת חיבור זה.
קיבלתי מכתב מהנהלת המחלקה למוסד בתל־אביב המודיע כי יאפשרו לי לעיין בתיקי המוסד לעלייה ב׳. מדי יום נסעתי לתל-אביב ושם עיינתי בתיקים השונים הנוגעים לעלייה ב׳ מצפון־אפריקה. כל ערב חזרתי לירושלים. כל פרק שכתבתי – העברתי למחלקה בירושלים לעיון ולהערות. הם אהבו את מה שכתבתי ובעידודם המשכתי בכתיבה זו עד שסיימתי. כל החומר היה מיועד לפרסום על ידי המחלקה, אלא שמחלקה זו נסגרה עקב בעיות פוליטיות.
באחד הימים פגשתי בירושלים ידיד שלי ממרוקו, שזה עתה עזב את הקיבוץ שבו היה מאז עלה לארץ. חבר זה היה אחד מאלה שעלו ממרוקו עם סרטיפיקט אנגלי בשנת 1946 וראינו בו חלוץ ההולך לפנינו לסלול לנו הדרך. עתה הוא הודיע לי שלא רק שהוא עזב את הקיבוץ אלא שהוא גם עוזב את הארץ. הייתי המום לשמוע דברים אלה. באתי אליו בטענות קשות על החלטתו, שראיתי בה נסיגה וכניעה, בזמן שאנחנו צריכים לפלס לנו דרך בחיי הארץ, למרות כל הקשיים בקליטה. היינו ידידים טובים ולכן הרשיתי לעצמי לגעור בו על כך, אם כי אני מודה שטעיתי. אחרי הכל אלה החיים שלו וזכותו להחליט על דרך חייו. אמרתי לו כמה אנו טורחים לחנך את הנוער שלנו ללכת להכשרות בגרעין כדי שיכשירו את עצמם לחיי קיבוץ. הוא קיבל את תרעומתי בהבנה ומיד עבר להתקפה: ״אתה היית בקיבוץ?״, שאל. ״לא, לא הייתי״, עניתי. ״אז איך אתה מכשיר נוער לחיי קיבוץ שאתה יודע עליהם רק מתאוריה?״ עניתי לו: ״אתה צודק בהחלט. אלך לקיבוץ כדי להתנסות בעצמי בחיים אלו״. התייחסתי לדבריו בכבוד כי הוא היה בחור משכיל ובין המובילים בתנועה הציונית שלנו בפאס. לכן זכה להיות בן 17 העולים החוקיים שההסתדרות הציונית העולמית העניקה להסתדרות הציונית שלנו במרוקו בפעם הראשונה. הוא היה הנציג שלנו מפאס. צר היה לי שבעתיים שגם עזב את הקיבוץ וגם עומד היה לעזוב את הארץ. אבל איך נאמר: ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״.
אם הוא עושה מעשה כזה, ודאי יש לו סיבות טובות. החלטתי שלא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ועל כן אלך לקיבוץ. המעניין הוא, שלמחרת, בביקורי במחלקה ליהודי המזרח התיכון, הוצע לי לצאת בשליחות חינוכית לתוניסיה. הודיתי על הכבוד ואמרתי שאני רוצה ללכת לקיבוץ כדי ללמוד מקרוב למה אני מכשיר את הנוער שלנו. הייתה לנו שיחה ארוכה על נושא זה. ד״ר נדד העריך את החלטתי ואיחל לי הצלחה בדרכי החדשה. באתי בדברים עם מרכז המפלגה, והם המליצו בפניי שאלך לקיבוץ מבוסס בעמק הירדן. כשארגנתי את הקבוצה לעלייה ב׳ מפאס, התחנן בפניי ידיד שאצרף אותו לקבוצה שלנו עם אשתו, שזה עתה התחתנו. הסכמתי, והוא עלה אתנו. כעת שמעתי מאחיו בירושלים שהוא בטבריה, ולכן התקשרתי אתו ואמרתי לו שאני עומד לנסוע לקיבוץ בסביבתו. הוא הזמין אותי לבוא אליהם והגעתי בערב לטבריה לביתו של הידיד. לאחר ארוחת ערב הפנה אותי ללכת ללון בבית הכנסת. נותרתי המום ונאלמתי דום לשמע הצעה מוזרה זו. למדנו ״יהי ביתך פתוח לרווחה״ כביתו של אברהם אבינו.
הלוא יכולתי לנסוע ישר לקיבוץ! אבל עכשיו מאוחר. אין כבר אוטובוס. חשבתי לעצמי, זה הידיד השני שהפך את עורו. מה עושה לנו הארץ ששוכחים את המורשת התרבותית שלנו? בלית ברירה הלכתי לבית הכנסת וביליתי את הלילה יושב על ספסל עד אור הבוקר. יצאתי מוקדם ונסעתי באוטובוס לקיבוץ. למרות עייפותי ישבתי מרותק לחלון האוטובוס כדי שלא להפסיד את מראות הנוף הנקרים לעיניי, בעמק הפורה ששטיח ירוק עטף אותו. נוף אביבי מרהיב עין נגלה מצד מערב, בשרשרת הגבעות הסמוכות. ממזרח, נוצצים ההרים לעיני השמש. אדמת טרשים ואדמת סחף שלא בא בה מעדר מאות בשנים. עזובה האדמה על הרי המזרח של עבר-הירדן מזה וסוריה מזה, שגם קוצים ספק אם צומחים בהן. לרגלי ההר התלול והמשופע משתרעים מטעי בננות שמגיעים עד אמצעיתו של העמק. מטעים אלו מעבדים מחדש אחרי הנזקים שסבלו מסופות השלג שעברו עליהם, ועשו כליה בכל יבולם. שוב ניכרת בהם יד בונה ועובדת בשקידה ובמרץ. בצד הירדני, למעלה בהר, הרס ואבדון. האדמה הטובה והפורייה נסחפת, שנה אחרי שנה, בזרמי מי הגשמים האדירים הניתכים עליה בכל עוז ומשאירים רק סלעים שוממים. בצד הישראלי, בריכות דגים מלאכותיות נצצו לאור השמש וריקדו כפנינים שובבים וכבדולח שקוף וזך. חיים שוקקים נרקמים בכל מקום. הגעתי לקיבוץ ושאלתי על מקום המזכירות. נפגשתי עם אנשים טובים במזכירות. הם סיפרו לי כל מה שצריך ואמרו שלמחרת אתחיל בעבודה.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון
עמוד 289
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
אבר] libärim ,ibärim – איבר, חלק מן הגוף:
1) לאברים דייאלו כא ידארבו = האיברים שלו רבים [ביניהם] ואדרבא כא יבקאוו לאיברים דייאלו תקאל עליה = [אחרי ארוחה דשנה…] ואדרבא, נשארים האיברים שלו כבדים עליו / מ״ב, פתיחה ב,
עמי 15. [רמ״ח אברים]
אגב: 1) ואגב כא יטלעו חתא תפלות לוכרין די מא מזייאנינס ־ ואגב [התפילה שנאמרה בכוונה גדולה] עולות גם התפילות האחרות, שאינן טובות [שנאמרו שלא בכוונה]
- ואגב די יאכל ראה… ־ ואגב שהוא אוכל הריהו…
אגדה – 1 מדרש (בניגוד להלכה):
1) קדיש די אגדה… די כא נקולו עלא אגדה פחאל רבי חנניה בן עקשייא = קדיש של אגדה… שאנו אומרים על אגדה כמו ״רבי חנניה בן עקשיא״ / מ״ב כ, א.
2) זידנא… חדושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל ־ הוספנו [לספר ההיסטוריה] חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל / צ163, עמי 7. 3) זבדו מן תלמוד.
ומן הגדות= הוציא אותו [את הסיפור] מן התלמוד ומן האגדות
סיפור עם: כאיין ואחד לאגדה קדימא = יש אגדה עתיקה [המסמרת שעשרת השבטים…]
אגודה – צרור: כא נעמלוהום אגודה אחת = נעשה אותם [את ארבעת המינים] אגודה אחת
האסוציאציה למקורות היא אחד הגורמים לשימוש ביסודות עבריים אחדים. כאן ״ויעשו כולם אגודה אחת״(תפילת עמידה לימים נוראים).
אגודה אחת – חבורה מלוכדת:
1) הומא קלב ואחד ואגודה אחת = הם לב אחד ואגודה אחת.
2) ירדד העם היהודי לאגודה אחת = יחזיר את העם היהודי [להיות] אגודה אחת [דהיינו מלוכדים] .
אגרת שלומים – מכתב לידידים לשאול בשלומם: אגדת שלומים הייא די חלאל ע״י שינוי = [בחול המועד] איגרת שלומים היא שמותרת [בכתיבה] על ידי שינוי [אבל עניינים אחרים אסורים] .
אדון – 1 פניית כבוד: עלאס תכרז האד לכלאם מפמך אדוני יא חביבי15 = למה תוציא את הדיבור הזה מפיך, אדוני יקירי
שליט. {תחת ידי אדונים קשים]
תואר כבוד או חלק מתואר כבוד הבא לפני שם פרטי:
1) אדון לחכם שמעון עשור
2) אדוני רבי הראב = אדוני רבי הרב הקדוש [ר׳ ישראל בעל שם טוב] .
3) האגדא זרא לאדוננו בעל הנס מעא מראתו = כך קרה לאדוננו בעל הנס עם אשתו
4) זא לקבורה די [־בא לקבר של] אדוננו המלומד בנסים(ádóninu hámilummad binissim) (מ) רבי חנניה 5) יארצייאט די [=של] אדוננו ומ׳ [=ומורנו] המלומד בנסים הרב רבי עמרם בן דיוון ז״ל .
6)לאדמור עליו השלום
7) אדוננו הרב הגדול adoninu harab hagadoí) (פ) רבינו האר״י ע״ה .
8) אדוננו הרב רבי חיים פינטו(adoninu rabbi hayyim pinto) / ש״ח 3. {זכות אדוננו תגן…, לכח די אדונינו רבי…, פיוט לכבוד אדוננו…, הרב אדוננו…, לחכם אדוננו…]
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
עמוד 100
הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב-דניאל בר-אלי ביטון
המאבק התנהל גם בתוך תנועת העבודה. פעילות תנועת דרור נפגעה על ידי שליחי השומר הצעיר מקיבוץ דן. תנועת צעירי ציון בתוניס, שהזדהתה עם תנועת דרור, ניסתה לפעול בין הפטיש – השומר הצעיר, לסדן – דרור. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ אנדרי בלישה מתנועת דרור להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי־היכרותו את הניואנסים בין התנועות דרור לשומר הצעיר. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן לשליח לצפון אפריקה. גד שמלה, חבר הגרעין הצפון־אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מהקיבוץ המאוחד והחל לפעול נגד צעירי ציון. פרידמן חשש שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן מתנועת השומר הצעיר, תביא לפילוג בתנועת צעירי ציון ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה, ואת הגרעין הצפון־אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול השומר הצעיר, שהתפלג מתנועת דרור וראה בפילוג ״חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. […] הנימוק של הפורשים היה שאפרים [פרידמן] השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה(כהן) ורחל(כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג׳יר(טלמסן), והיו פעילויות חינוכיות של הקק״ל וסמינר. ובכל זאת ׳חברנו׳ עוסקים בפילוג״.
ועדת חו״ל של הקיבוץ המאוחד נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת דרור בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. הפעילה נדיה כהן והשליח אלפרד כתבו באותו עניין לגרעין הצפון־אפריקאי בקבוצת רגבים. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו״שבדרך יישפך התינוק עם המים״. חששו היה גדול כל כך עד שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ולאלג׳יר. ניתן להעריך שתגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת דרור בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים לאחר הפיצול בין מפא״י לבין סיעה ב׳ בפלשתינה־א״י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת הקיבוץ המאוחד בישראל. המאבק הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל, שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.
פעילות קואופטטיבית כזו לא הייתה זרה גם לציונות הדתית. משה קרונה, מהברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי, פנה בטרוניה להנהלת הסוכנות היהודית מכיוון שהודיעו לו מתונים ״שקיימת נטייה לקפח את החלוצים הדתיים בשטח העלייה״. הוא ביקש שיקצו רישיונות עלייה לתנועות אוהבי ציון, דורשי גאולה לישראל [דג״ל] ועטרת ציון. אליהו דובקין הנחה בכתב ידו את מחלקת העלייה לדאוג ״שהחלוקה תיקח בחשבון את כל הזרמים החלוציים״. הנחיה זו בכתב ידו של דובקין מעידה על תרבות ה״צעטעלך׳ ששררה בסוכנות היהודית, והיא נשמעת כמס שפתיים.
כבר בשנת 1945 כתב משה יונג מהפועל המזרחי לבח״ד צרפת ש״הפיזור בארץ של עולים נקבע לפי התפלגות מפלגתית בארץ״. יצחק ורפל [רפאל] מהמדור הדתי פנה במכתב אישי לפעילים גבריאל אזולאי, יוסף סבאג, אברהם נאמני [נחמני] ושלמה סבאג ממרוקו וליוסף נטף וראול חברו מתוניס, וביקש לקבל מהם מידע, ״האם הנוער הציוני הדתי מאורגן באיזו אגודה מיוחדת ובמה נוכל אנחנו לעזור לך״. פנייה זו תמוהה, מכיוון שבאותה עת פעלו קבוצות בן יהודה בטריפולי, אגודת מגן דוד במרוקו וצעירי ציון בתוניס, ומקצתן עמדו בקשר עם המדור הדתי. מהתכתבויות אלו עולה שגם התיאום בין אגפים שונים של הפועל המזרחי לא היה בשיאו. בתוך שנה פונים שני פעילים, קורונה וורפל, ליהודים במגרב, לבדוק עד לאן מגעת היכרותה של הפועל המזרחי עם הקהילות היהודיות במגרב. ניתן לשער שהתכתבות זו הייתה בדיקת שטח לקראת מימוש הרעיון להקים תנועה משותפת לבח״ד ותורה ״עבודה בצפון אפריקה על פי החלטת מזכירות הפועל המזרחי.
בתוניס הקפידה תנועת הפועל המזרחי להשתלב במסגרות לקבלת החלטות התנועות הציוניות המקומיות. התנועה דיווחה שעלה בידה ״להבטיח נציגות של שלמה גז בהנהלת ההסתדרות הציונית הארצית בתוניס״. כמו כן הצליחה גם לשלב בוועד הקהילה בתוניס שני חברים: את הרופא אנדרעי בראגי ואת הרב אליהו רכאח. לכאורה, פעילות זו הייתה בבחינת הבעת אמון בחברי הקהילה המקומית בתוניס, אך ניתן להציע הסבר אחר. המאבק הפוליטי במגרב לא הותיר לתנועת הפועל המזרחי ברירה אלא לסמוך על נציגים מהקהילה המקומית, וזאת לאחר שנים של חוסר הכרה וחוסר הערכה כלפי המנהיגות המקומית.
בין התנועות הפוליטיות הסוציאליסטיות לבין התנועות הדתיות התנהל מאבק על כל עולה פוטנציאלי מצפון אפריקה. בגיליון זרעים של הציונות הדתית פורסם שלאחר פעילות הסברה של התנועה החליטו שני חברים מתנועת שארל נטר(מועדון חברתי בקזבלנקה ללא סממן דתי) ״שהיה בדעתם ללכת לקיבוץ המאוחד, אך ה׳ היה בעזרנו. ידענו שהם דתיים, הסברנו להם ונוכחו לדעת שהוטעו מן הדרך. היום הם נמצאים בגרעין שלנו ביבנה״. הצלחה כזו היא על משקל דין עולה אחד כדין מאה עולים.
המאבק בין תנועת צעירי ציון לתנועת בית״ר בתוניס תואר בדיווחו של אנדריי בלישה מתנועת צעירי ציון למזכירות הקיבוץ המאוחד. בין השאר ציין שבתחילה שיתפו אנשי בית״ר פעולה, אך לאחר מכן הם הפריעו ככל יכולתם. מאבק זה בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת דרור בתוניס הגיע עד לשולחנם של ראשי מחלקת הארגון והעלייה. ד״ר ליאון אריה לויטרבך הגיש מזכר לאליהו דובקין שסיכם את עמדת הסוכנות היהודית כלפי התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. הוא הציע צעדים לבניית אמון ויחסי הוגנות בין שתי התנועות. עם זאת, דרש ש״יש לשמור על זכויות הקרנות – הקרן הקיימת וקרן היסוד״. הצעתו לא התקבלה, וההנחיות שהועברו לפדרציה הציונית בתוניס היו שאין לשתף פעולה בין התנועות.
התמודדות פוליטית נוספת בעלת אופי של השתלטות על קביעת מכסות לעלייה פוטנציאלית בתוניס הייתה של שליחי הקיבוץ המאוחד נגד פעילים עצמאיים. העיתונאי חיים בלאיס, שהופיע בתוניס, הציג את עצמו כ״שולט על רישיונות העלייה״ והשמיץ את ההתיישבות העובדת. להערכת פרידמן, פעולתו של בלאיס עלולה להיות מסוכנת ״כי לאחיזת עיניים אין סוף בפרט שיש גורמים שמעוניינים בכך״. כשחזר אפרים פרידמן לקיבוצו בית אורן לאחר שליחותו מהמגרב הוא עדכן את אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, והזכיר גם את נחום ירושלמי, מורה לעברית שפעל בתוניס מאז שנות ה־30, שביקש גם הוא להיות נציג של הסוכנות היהודית ולקבל ממנה שכר על פעילותו, וכמו כן הזכיר את חבר הפדרציה הציונית בלחסן ויקטור, קרובו של חיים בלאים. שלושתם שיתפו פעולה כדי להשתלט על הפדרציה הציונית בתוניס, פרידמן ביקש לטלגרף לבנימין הלר, נציג הסוכנות היהודית באלג׳יר, ולד״ר ליאופולד ברטוואס, מקבילו בתוניס, ולעדכן אותם על פעילותו של חיים בלאיס־בלישה, ולקבוע שהלז אינו מייצג את הסוכנות היהודית בלל וכלל. לחץ נוסף הופעל על ידי יצחק אברהמי, ממייסדי הגרעין הצפון־אפריקאי בבית אורן, שפנה לאברהם זילברברג וביקש לקבל את המאמר שכתב חיים בלאיס בהד המזרח, כדי להגיב על ההאשמות שתנועת צעירי ציון לוקה בנטיות קומוניסטיות. גד שמלה מגרעין בית השיטה התגייס למנוע מלוזון לפעול בתוניס. ברוח דבריו של פרידמן נשלחה טלגרמה לתוניס. ד״ר ליאון אריה לויטרבך ממחלקת הארגון של הסוכנות היהודית הודיע לבלאיס שבקשתו לייצג את הסוכנות היהודית לא נענתה והוא לא הוסמך לייצג אותה בצפון אפריקה, ושכל פעילותו היא פרטית לחלוטין.
תגובת הסוכנות היהודית בעניינו של בלאיס נבעה, כנראה, מהאיום והדאגה לשליטתה במסגרות הציוניות בתוניס ובאלג׳יר, והייתה בבחינת למען יראו וייראו. הסוכנות היהודית נקטה פעולה מהירה מול הקהילה ומוסדותיה בתוניס כדי למנוע מהתנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הפדרציה הציונית במקום. שיתוף הפעולה בין ארגון האם, הסוכנות היהודית, לארגון שפעל בשליחותו, הקיבוץ המאוחד, לא היה מתקיים אלמלא הממשק האידיאולוגי בין שני הגופים האלה, וכל זאת למען ביצור שליטתה של הסוכנות היהודית בתוניס.
גם במרוקו לא שקטו הרוחות. הלן עמר ממזכירות תנועת דרור התלוננה אצל הפדרציה הציונית בקזבלנקה שתנועת המזרחי במרקש התנכלה לסניף תנועת דרור ״במלחמה בלתי מרוסנת״. היא טענה שהפועל המזרחי הפיץ שמועות ש״הלן עמר ייסדה תנועת אפיקורסים ושהיא לוקחת את ילדינו על מנת לטעת בהם את רוח האתיאיזם. רב הקהילה נשא נאום ברוח זו בבית הכנסת המרכזי במרקש שהסית כנגד תנועת דרור ועודד איומים […] כלפי חברתנו הלן עמר [בוחבלה פיזית״.
ניסיונו של אבוטבול יהודה, חבר במועדון הקהילתי מגן דוד בסאפי, להעפיל ארצה לאחר שנחשף להרצאות על ארץ ישראל ועל המאבק שמנהל היישוב העברי לטובת עליית יהודים לארץ ישראל מלמד ש״בסאפי לא הורשתה פעילות מפלגתית של תנועות נוער ציוני מכל מפלגה שהיא״. רק לתנועת ״בח״ד״ איפשרו שלטונות מרוקו לפעול ״בהמלצת אנשי הקומיטי [הוועדה] היהודי בעיר, וזאת מפני שבני משפחת סבאג הקשו על פעילותן של יתר התנועות״.
המאבק הפוליטי בין התנועות הפוליטיות הארץ־ישראליות בצפון אפריקה השפיע על הפעילות הציונית בקהילות המגרב. מאבקים אלו הראו פן נוסף בפעילות השליחים שלא הצליחו להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות, ולמעשה סתמו את הגולל על יישום רעיון החלוץ האחיד. יבוא של מאבקים פוליטיים בין המפלגות הארץ־ ישראליות למגרב היה אות וסימן גם לפעילותן בקפריסין.
הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב-דניאל בר-אלי ביטון
עמוד 69
Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay- LA HILOULA- THE HILULLA
LA HILOULA
Le tableau représente la Hiloula de Rabbi Ya’acob Abéhséra. Au centre — étude du Zohar par le rabbin Baba Salé et ses disciples. A gauche — la foule se presse à l’entrée de la coupole qui recouvre le tombeau; vente du premier cierge et de la première bouteille d’huile; à l’intérieur du mausolée — les fidèles récitent les Psaumes. A l’arrière-fond les tentes des pèlerins venus de loin pour fêter la Hiloula.
Dans le livre du Zohar et chez les Hassldim le jour-anniversaire de la mort des saints est appelé Hiloula car la mort d'un saint n'est pas un événement triste, au contraire elle le rapproche de Dieu comme une mariée sous le dai. Le Zohar rapporte qu'au moment de la mort de Rabbi Shlm'on on entendit une voix disant: "venez et rassemblez-vous pour la Hiloula de Rabbi Shim'on". Depuis le pèlerinage sur sa tombe à Méron le 33ème jour du'Omer (Lag Ba'omer) porte le nom de "Hiloula". Le nom a été ensuite étendu au jour-anniversaire de la mort des autres saints, fêté dans la joie, la lecture de la Torah et en racontant les prodiges du saint: Dieu condamne et le saint annule la sentence, le saint statue et Dieu exécute, le saint guérit les malades, voit l'avenir, fait des miracles etc …
Grand est le nombre de saints au Maroc, les plus connus étaient les émissaires venus d'Eretz Israël et qui avalent trouvé leur mort au Maroc alors qu'ils étaient venus recueillir des fonds pour les Yéchivot de la Terre Sainte.
Un des plus grands saints de l'histoire des Juifs du Maroc est Rabbi Ya'acob Abéhséra, né à Erfoud dans le Tafllalet et mort à Damenhour en Egypte alors qu'il était en route pour Jérusalem. Sa Hiloula tombe le 20 du mois de Tébet chaque année,
Dans la tradition juive il y a un grand nombre de saints sur les tombes desquels on se prosternait (en plus des Patriarches) un jour l'an en récitant poèmes et prières. Le vendredi avant l'entrée du chabbat on allumait des mèches à leur mémoire.
La Hiloula est un élément central dans le folklore des Juifs du Maroc. En plus de cette visite de la Hiloula, le saint était invoqué tous les jours de l'année. Les Juifs du Maroc appellent leur Intercession, jurent par leurs noms en embrassant la main chaque fois qu'ils évoquent leurs noms.
Nombre de rabbins se sont toujours opposés à ce culte des saints copié des Musulmans.
ABBATAGE DANIMAUX. Typiques cérémonies de la Hiloula est le sacrifice d'animaux (boeufs ou moutons) près du tombeau du saint. L'animal était le plus souvent acheté dans le village voisin ou apporté de sa ville ou village d'origine. Les Musulmans, bien au fait des coutumes des Juifs, se préparaient à cet effet dès I' approche de la Hiloula.
THE HILULLA
The painting describes the Hilulla of the Saintly Rav Yaakov Abu-Hazera, of blessed memory. In the center — study of the Zohar by the Baba-Sali and his hassidim. On the left — people are rushing towards the entrance of the tomb; the first candle and the first bottle of oil are sold; within the mausoleum the crowd of believers read Psalms; in the background — tents of the pilgrims who have come from afar to take part in the hilulla.
Hilulla. In the Book of the Zohar and in the books of the community and of hassidism, the anniversary date of the passing of a Tzaddik is called Hilulla, because his soul is joyful at being gathered unto the Lord, as a bride is to her groom under the wedding canopy. It says in the Zohar, that when Rabbi Simon bar Yochai died, a voice was heard to call out: "Arise and enter the Hilulla of Rabbi Shimon". This is the origin of the celebration at the tomb of Rabbi Shimon in Meron on Lag BeOmer, called "Hilulla". And the remembrance day of other tzaddikim is also called by this name, because we celebrate with lights and joy before the Chassidim and the devout with the reciting of words of Torah and tales of the tzaddikim; the Almighty decreed and the tzaddik has the power to cancel the decrees and the Almighty keeps his word. The tzaddik also heals the sick, performs miracles, and sees the future.
In the cities of Morocco, there were a great number of shrines of Tzaddikim. Most of these were rabbanim who had been emissaries from the land of Israel who came to collect donations for the Yishuv of that time and for the fund of Rabbi Meir Baal HaNess, who passed away in Morocco. The community would set up a monumemt in their memory, and for each tzaddik they would hold a hilulla on the anniversary of his death.
One of the most famous tzaddikim, born in Arpod in Morocco, is the tzaddik Rabbi Yaakov Abu-Chatzera Although he is buried in Damnahur in Egypt, the Jews of Morocco hold his hilulla on the 20th of Tevet of each year. Great importance is attached to the shrines of holy men and pilgrimages to these sites in the folklore of Moroccan Jewry. The Moroccan Jew swears by his holy man and indeed kisses his hand each times the holy man is mentioned.
THE SLAUGHTER OF CATTLE NEAR THE GRAVE. One important ceremony is the slaughter of cattle (cow and sheep) near the tomb. There are those who bring the cow with them and there are those who purchase them at the village adjacent to the tomb. The Moslems, who were well acquainted with the customs of the Jews, used to gather up their cattle nearby before the date of each hilulla.
Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay- LA HILOULA– THE HILULLA
שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי–ההילולא
ההילולא
התמונה מתארת את ההילולא של הצדיק ר׳ יעקב אבו־חצירא זצ״ל. במרכז התמונה — לימוד הזוהר ע״י הבבא־סאלי וחסידיו. משמאל — אנשים נוהרים לכניסה למבנה שעל הקבר; מוכרים הנר הראשון ובקבוק השמן הראשון; בתוך מבנה הקבר — קהל המאמינים קוראים תהילים — אוהלים של ״עולי הרגל״ שבאו ממרחקים להילולא.
הילולא. בספר הזוהר ובספרי הקהילה והחסידות, קוראים ליום הזיכרון לפטירת צדיק — הילולא,
כי נשמתו שמחה ונכנסת לפני ה׳ ככלה לחופתה. מסופר בזוהר, כי כשנפטר רבי שמעון בר־יוחאי, שמעו קול: (עלו ואתן והתכנשו להילולא דרבי שמעון)עלו ובואו והתכנסו להילולא של רבי שמעון). ומכאן נקראת החגיגה על קברו של רבי שמעון במירון בל״ג בעומר בשם ״הילולא״. כך קוראים גם ליום הזיכרון של צדיקים אחרים, שחסידים ויראים חוגגים באורים ובשמחה, באמירת דברי תורה ובסיפורי צדיקים: הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מבטל( הצדיק גוזר והקב״ה מקיים. הצדיק גם מרפא חולים, מחולל ניסים, רואה עתידות וכיו״ב.
בערי מרוקו היה מספר רב של קברי צדיקים. רובם היו רבנים־שד״רים(שליחים מארץ ישראל שבאו לאסוף תרומות ליישוב הישן ולקופת רבי מאיר בעל הנס), שנפטרו במרוקו והקהילה הקימה ציון לזכרם, ולכל צדיק התקיימה הילולא ביום הסתלקותו.
אחד הצדיקים המפורסמים ביותר, יליד ארפוד שבמרוקו, הוא הצדיק רבי יעקב אבו־חצירא זצ״ל. אמנם הוא טמון בדמנהור שבמצרים(נפטר בדרכו לארץ), אבל יהודי מרוקו קיימו את ההילולא שלו בערי מרוקו בכ' בטבת מדי שנה.
במסורת ישראל ידועים קברים רבים של קדושים (מלבד קברי האבות והאמהות), שנהגו לעלות אליהם בימים מסויימים ולהשתטח שם בתפילה ובתחנונים; כמו כן נהגו להדליק בכל ערב שבת ויום טוב נרות לזכר הצדיקים והקדושים.
לקברי הקדושים ולעלייה לרגל אליהם נודעת חשיבות רבה בפולקלור של יהודי מרוקו. הזיקה לקדוש אינה מתחילה או מסתיימת בביקור, אלא נמשכת כל ימות השנה. היהודי המרוקאי נשבע בקדוש ומנשק את ידו הוא כל פעם שמזכירים את הקדוש.
רבים מחכמי ישראל התנגדו לפולחן על הקברות, מעין זה שעושים הערבים על קבר משה המדומה וכו'.
שחיטת בהמות ליד הקבר. אחד הטקסים החשובים הוא שחיטת בהמות(פרות וכבשים)
ליד הקבר. יש המביאים את הבהמה עמם ויש הקונים אותה בכפר שליד הקבר. המוסלמים, שהכירו היטב את מנהגי היהודים, היו מרכזים את בהמותיהם בקירבת מקום סמוך ליום ההילולא.
שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי–ההילולא
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן
פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן”
מ. שיינקין ויסוד החברה החדשה * חברה חדשה ורעיון האוניברסיטה * קנית “תל-שמם” ו“ג’דה” * חברת הכשרת הישוב * הוצאת דבה * דברי דיזנגוף אלי * נ. סוקולוב ול. מוצקין השופטים * תוצאות הקניה * פרוק החברה החדשה * שטנת העתונות הערבית הנוצרית על הישוב היהודי * אגודת “המגן” * מטרת ותפקיד האגודה * חפיז-בק-סעיד * ראשי “אילה-מרכזיה” מסוריה * בקורם באגודתנו * גזר-דינם לתליה בתור בוגדי המולדת * מות חפיז-בק-סעיד במאסר *
בשנת 1913 ארגן המנוח שיינקין חברת מניות בכדי לקנות אדמה בסביבות תל-אביב ולמכרה בתנאים נוחים במטרה לפתח את הישוב. כארבעים איש נספחו לחברה זאת ובחרו בועד פועל, שגם לי היה הכבוד להמנות בו בתור חבר. החברה הזאת נקראה “חברה חדשה”. תנאי החברה היו, שכל מניה היא בת שלשת אלפים פרנק: אלף במזומן, אלף בשטר לשנה ואלף בשטר לשנתים. עד 1914 קנתה החברה ששה כרמים ושטחי אדמה אחרים בסביבות תל-אביב. היא מצאה לפניה כר נרחב לעבודה והוכרחה לפתוח משרד מיוחד ולהגדיל בו את מספר העובדים. עלי העמיס הועד את ענין הקניות ואני הייתי האחראי עליהן. כי בהיותי יליד הארץ ובקי בשפתה, ידעתי למצוא דרך נוחה כיצד להגשים קניות גדולות בתנאים משביעי רצון. השתדלתי לדקדק היטב בטיב האדמה, בהצעת התנאים ובכתיבת החוזים עם הערביים ונהגתי בכל אלה זהירות רבה. חברי בעבודה היו: לב, אבוהב, שיינקין וגולדפרב ששבקו חיים לכל חי ויבדלו לחיים ה"ה: אשכנזי, וחייט.
בהמשך עבודתנו החשובה הזאת, הוכנה הצעה על ידי המנוח שיינקין לרכוש שטח אדמה גדול בירושלים בסביבות הר הבית כדי להפריש ממנו מגרש מתאים לבנין המכללה העברית והשאר לחלק למגרשים ולמכרם פי עשרה מהמחיר שקנינו ולהקדיש את הריוח לבנין האוניברסיטה. בהיותנו בטוחים שכל יהודי יחפוץ לרכוש לו מגרש בסביבת הר הבית ואפילו במחיר יקר בהתחשב עם המטרה הנעלה שלה מוקדש הכסף. נסענו לירושלים בקרנו את הקרקעות השונים בסביבת הר הבית ואחרי שראינום, פנינו להא' הנכבד מלכיאל מני, התיעצנו עמו על דבר הקניה ובקשנו מאתו לקבל על עצמו את הגשמת הקניה הזאת. הא' מני הסכים וכעבור שבועות אחדים שלח לנו תכנית מפורטת של כמה נחלאות מסביב להר הבית בצרוף מחירים. הודענו לו שהוא יכול להתקשר בשמנו על פי התנאים שקבענו לו. ואמנם הא' מני הוציא לפועל את הקניה המקווה ולשמחתנו ואשרנו לא היה גבול. ראינו בחזון רוחנו כיצד בנין האוניברסיטה בנוי לתלפיות מסביב להר הבית ואלפי צעירים עולים מכל קצוי תבל לשמוע תורה בשפתנו אנו, ויעוד הנבואי “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים” התגשם כאילו לעינינו.
באותם הימים קבלנו מכתב מד“ר רופין וד”ר טהון חברי המשרד הציוני לבוא למשרדם. כשבאנו הודיעו לנו האדונים הנ"ל כי בקשתם מאתנו היא שבהיות והם שמעו על דבר הרעיון הנעלה שאנו אומרים להגשימו בקרוב ובהתחשב שהוא נוגע לכלל ישראל ואינו יכול להיות שיך לפרטים עלינו למסור למשרד הציוני שהוא בא כח הציונים את המגרשים וכל הדוקומנטים והפרטיכלים השיכים להגשמת רעיון זה, והם עצמם יטפלו בשאלה חשובה זו ויחזירו לנו את הכסף שהשקענו בהוספת ריוח. בשמחה רבה מסרנו את הכל לידי המשרד הציוני, גם כתבנו להא' מלכיאל מני שמעתה ולהבא עליו לבוא בדברים עם האדונים רופין וטהון, אך לא הסכמנו לקבל כל ריוח. ואחרי חדשיים קבלנו חזרה את כספנו. מה שנעשה בבנין האוניבסיטה עד היום הזה ידוע לכל הקהל.
עברו כבר כשבע עשרה שנה ואין מעלה על הזכרון מי היה הראשון שהגה ברעיון הקדוש הזה ומי הם האנשים שטפלו במסירות-נפש בהוצאתו לפועל – הלא הם חברי “חברה חדשה” שטפלו ברכישת מגרשים לשם הגשמת בנין המכללה על יסוד בסיס איתן.
באותם הימים פנתה אלינו אגודת המתנחלים בבקשה לקנות עבורה אדמת-שדה בעמק יזרעאל. ממנה נודע לנו שישנה הזדמנות לקנות את הכפרים: “תל-שמם” ו“ג’דה” השייכים למשפחה נוצרית. נסענו אל המקום וערכנו חקירה ודרישה ונתברר לנו, שרצון המשפחה הוא למכור את שני הכפרים בבת אחת ובהיות ויד האגודה הנ“ל אינה משגת לרכוש את הכפרים על חשבונה היא, הסכמנו לקנות את שני הכפרים המכילים 16 אלף דונם ולהשאיר שליש לאגודת המתנחלים. ובעוד אנו מטפלים בקניה חשובה זאת, אחרי שתרנו כמה פעמים את האדמה, התחקינו על טיב השכנים וכו' קבלנו מכתב מהמשרד הציוני חתום על ידי ד”ר רופין וד“ר טהון לבל נקנה את הכפרים האלה בהתחשב עם זה שהם מטפלים בקניה זו זמן רב. מבלי להכנס אפילו בוכוחים בדבר זה עם המשרד הציוני מסרנו את המצב כהויתו לאגודת המתנחלים וזו האחרונה פנתה בעצמה למשרד הנ”ל ובקשה מאתו לרכוש עבורה את הקניה הזאת. הועד הבטיח למלא את בקשתם.
כעבור חדשים אחדים וההבטחה לא נתמלאה פנתה שוב אגודת המתנחלים למשרד הציוני בבקשה למלא את התחיבותו וקבלה תשובה שלילית מהכשרת-הישוב בהודיעם שהם מסתלקים מקניה זאת. אז פנתה האגודה שוב אלינו שנטפל בקניה זאת. כתבנו להכשרת-הישוב ובקשנו מאתה להתענין בבקשת אגודת המתנחלים ולטפל בקנית הכפרים הנ“ל או להרשות לנו להוציא לפועל את הקניה הזאת. תשובת “הכשרת-הישוב” היתה שהיא מתירה לנו לעסוק בקניה זאת היות והם מותרים על הקשר שבינם לבני המקום מלפני שנה. בהתאם לרשיון זה נסענו שוב לחיפה ולבירות ונהלנו מו”מ בדבר קנית הכפרים. שנוי יסודי הכנסתי בחוזה שנעשה בין הא' חנקין ב“כ הכשרת-הישוב והא' אבילה סגן הקונסול האנגלי בחיפה המתווך בקניה זאת, אשר הופר ע”י הא' חנקין בזה שלא הכניס כל תשלום ואבד את תקפו. כמעט כל סעיפי החוזה קבלו צורה אחרת: במקום 52 פרנק הדונם כרשום בחוזה חנקין דרשתי שיהיה כתוב 45 פרנק.
במקום שהערכת הבנינים ועצי הזית תעשה ע“י מומחים סתם, דרשתי שההערכה תעשה ע”י מנהל אפ“ק בחיפה הא' קיזרמן, כמו כן דרשתי שהוצאות התווך אמנם תהיינה חלות על הקונים אבל בשעורים לא לשלש שנים אלא לחמש שנים ובתנאי שהקושן ינתן מיד ויהיה ממושכן ע”ש יהודי שאנו נקבע בשמו. בחוזה חנקין היה רשום שעל הבעלים לעזור לקונה לפנות את המקום מהפלחים הדרים עליו ואני דרשתי שמיד אחרי חתימת החוזה יתפנה חצי השטח מאדמה קנויה מהפלחים וחצי השני כעבור שנה. שנויים אלה שנתהוו על ידי, נתנו את היכולת לגמור את הקניה בכי טוב. בהיותי בבירות בגלל החוזה קבלתי פתאום טלגרמה לחזור מיד לתל-אביב. הודעתי לבעלי האדמה כי עלי לחזור לביתי ובקשתי מהם לשמור על תנאי החוזה, בבואי לתל-אביב למשרדנו נודע לי שאתמול התקימה אספה מטעם הכשרת הישוב ובה הוציאו דבה שהאדמה נגועה במלריה ומלאה בצות וכי “חברה חדשה” מוליכה שולל את אנשי קבוצת המתנחלים.
ובאספה הוחלט שאם אגודת “חברה חדשה” תקנה את האדמה תפנה האספה לדעת הקהל בכרוזים וע“י העתונות. מפני כך נאלצו לשלוח לי טלגרמה שאחזור מיד. אחרי שמעי ידיעה זאת, נודע לי גם כן שמר דיזנגוף הנהו חולה ואמש שאל עלי ואמרו לו שאני בבירות, וסרתי מיד לבית הא' דיזנגוף. אחרי שדרשתי בשלומו התחיל הוא להתלונן עלי כיצד נספחתי ל”חברה חדשה" ועושה איתם מעשים שאינם הגונים, ומכיון ששמי הוא מכובד בעיר הוא מיעץ לי לצאת מהחברה ולחדול מקניה זו, היות והאדמה היא מלאה בצות ואינה שוה את המחיר שהשתוינו בו עם המוכרים. וצר להכניס את המתנחלים לבצה זאת בגלל אי אילו פרוטות ש“חברה חדשה” עלולה להרויח. שמעתי בתשומת לב את דברי הא' דיזנגוף שמהם הוברר למדי, עד כמה הספיקה הכשרת הישוב להתנגד ל“חברה החדשה” בפני דעת הקהל. הסברתי להא' דיזנגוף את כל מהלך הענין ועיניו נפקחו להבין את המצב כהויתו. הוא שלח לקרוא מיד את המנוח בצלאל יפה ובנוכחותי מסר לו את כל פרטי דברי אודות המחיר, תנאי החוזה וכל ההפרשים שישנם בין חוזה חנקין והחוזה שנערך על ידי וכמו כן ע"ד הרשיון בכתב מ”הכשרת הישוב" ושניהם השתוממו מאד על התכסיסים שאחזה בהם הכשרת הישוב שאינם לפי כבודה. באותו יום הייתי בועד תל-אביב ונודע לי שמנהיגינו ה"ה סוקולוב ומוצקין באו לתל-אביב כדי לתווך בין שני מוסדות לאומיים חשובים ומיד פניתי בהצעה להנהלת “חברה חדשה” שתכתוב מכתב להא' סוקולוב ותבקש ממנו להתערב בדבר הסכסוך שבינינו ובין “הכשרת הישוב”.
במכתב שנשלח צוין שבמקרה והא' סוקולוב לא יסכים להענות לבקשתנו, כל האחריות על המצב תפול עליו. באותו היום בשעה שמונה בערב הוזמנו ע"י הא' סוקולוב למשרד הכשרת הישוב. בשעה המיועדת באנו בצרוף כל הדוקומנטים שהיו בידינו בדבר הקניה, חליפת המכתבים שבינינו ובין הכשרת הישוב, העתק החוזה של חנקין והעתקה מהחוזה החדש שנעשה על ידינו.
מטעם “חברה חדשה” באנו: המנוח שיינקין, אבוהב ואנכי, ומטעם “הכשרת הישוב” ד“ר רופין ד”ר טהון וחנקין. מצדנו טענתי אני שהיה ברור לי כל הענין. עיקר דרישתי היתה ואזהרתי להשופטים לפני שיוציאו את פסק דינם: היות והכשרת הישוב הוציאה דבה על טיב האדמה העומדת להקנות אין “חברה חדשה” יכולה לקנות בעצמה אלא בשותפות עם “הכשרת הישוב” מפני שהדבר שהיא הוציאה גרמה אחרי כל הכספים שהשקענו למחסור בקונים, באותו זמן שאנו עומדים לגמור כמה קניות אחרות בעיר גופא. רק ע“י פקודת המנהיגים לקנות בשותפות את האדמה יחלש הרושם שעשתה על הקהל האספה שנערכה מטעם “הכשרת הישוב” והוא יבין שזו האחרונה לא חפצה להסכים שהאדמה תקנה רק ע”י “חברה חדשה”. הוספתי לנמק את דברי והוכחתי בעליל כי גם המנהיגים אחרי שיעברו על התעודות שבידינו והרשיון שנתן לנו מ“הכשרת הישוב” ימצאו כמה צדקנו במעשינו. גם המנוח שיינקין בדבריו הסביר את המצב. מצד “הכשרת הישוב” דבר בראשונה ד“ר רופין ואחריו המשיך הא' חנקין, שלו היה נהיר הענין יותר מחבריו. אחרי שנשמעו הטענות משני הצדדים פנה הא' מוצקין לד”ר רופין והוכיח לו שאחרי ש“הכשרת הישוב” הרשתה ל“חברה חדשה” לקנות את הכפרים תל-שמם וג’ידה, לא היתה כל רשות לסדר אספה מזיקה לקניה זאת. שנית, החוזה של חנקין נעשה בין “הכשרת הישוב” ובין הסרסור, בעוד שהחוזה של “חברה חדשה” נעשה בינה ובין הבעלים עצמם. שלישית, ישנם הפרשים עצומים בכל סעיפי החוזה כפי שהוכנסו ע“י “חברה חדשה” העושים את תנאיו נוחים יותר. כרבע שעה הוכרזה הפסקה והמנהיגים התיעצו ביניהם ולבסוף נכנסו. והמנהיגים פנו אלינו ואמרו: אתם חברי “חברה חדשה” רשאים לשוב ולגמור את הקניה כפי שהתחלתם. פניתי להמנהיגים וחזרתי והסברתי להם שאחרי הוצאת הדבה אין ביכולתה של “חברה חדשה” בעצמה לקנות את האדמה הזאת והמנהיגים צוו לקנות את האדמה יחדו. והד”ר טהון הזמין אותי לבוא למחרתו למשרד של הכשרת הישוב לשם בירור המצב כדי שאוכל לחזור לבירות ולגמור את הקניה. למחרתו סרתי למשרד הד“ר רופין והנה הוא מציע לי שאסע ואגמור את הקניה הזאת, אולם אני סרבתי ודרשתי שהשותפות תעשה רק בשם “חברה חדשה” וכך היה. סדרתי חוזה על פי התנאים הידועים וקניתי את הכפרים. אבל הכסף לא נתן לנו מ”הכשרת הישוב" כי אם מ“חברה חדשה” ואגודת המתנחלים, ששלמו דמי קדימה שלשת אלפים נפוליון. אחר כך נסעתי עם המנוח שיינקין לגמור הקניה ובדרך שוחחנו והיינו שבעי-רצון מהצלחת הקניה ושבנו בשלום ובשמחה לתל-אביב.
שמועות מזעזעות החלו לעבור בקרב הישוב על דבר הכרזת מלחמה עולמית. דכאון ויאוש תקפו את כולם, שרשומם נכר היטב גם על התנועה היום יומית. חדלו לחשוב על דבר עסקים, פתוח המסחר, קניות חדשות מכירות וכו'. שיחת היום והלילה היתה רק המלחמה, ברם, על דבר ימי המלחמה עצמה אכתוב בפרקים הבאים, בחלק השני. רצוני להמשיך פה ולכתוב ולגמור על דבר תוצאות הקניה של הכפרים הנ"ל.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן
Opération Muller ou Mural-Michel Knafo
Opération Muller ou Mural
Le naufrage d'Egoz provoqua chez Naphtali Bar-Guiora une très grande peine, lui qui se trouvait cette même nuit tragique près de la plage, du début à la fin de l'opération. Il était déterminé à faire sortir du Maroc le plus possible d'enfants qui seraient intégrés dans le cadre de l'immigration de la jeunesse en Israël (Alyat Hanoar).
En janvier 1961, après le naufrage d'Egoz, Naphtali Bar-Guiora a rencontré le directeur d'une organisation caritative suisse. Lors de cette rencontre, des choses importantes ont été conclues entre les deux hommes: l'intégration de centaines d'enfants du Maroc "pour leur guérison" dans les centres de l'organisation
du nom de Hillsfond – comme couverture à leur immigration en Israël par la suite. Ce qui a été convenu comprenait aussi l'enrôlement d'un homme inconnu des autorités marocaines et qui n'appartenait pas à la Mlisguéret, et également l'ouverture de bureaux spéciaux dans ce but. De cette manière 530 enfants sont sortis de Casablanca pour ces lieux de résidence, Hillsfond à Morgens, Suisse puis ensuite vers Israël
David Litman, né en 1933, qui était à la tête de ce projet, était le fils d'une riche famille anglaise. Il a été enrôlé par la Misguéret et a mené ses activités de Casablanca pour l'organisation. Il a reçu l'aide de sa femme, Gisèle, née au Caire. Après avoir reçu les directives des responsables du département de l'Alyah et de l'état-major de la Misguéret à Paris, David Litman est parti le jeudi 16 mars 1961 à Casablanca, avec en sa possession un nombre de lettres de recommandation destinées aux autorités marocaines et à l'ambassade de Suisse au maroc. Les directives qu'avait reçues Litman de la Misguéret étaient les suivantes:
les activités devaient être légales.
les carnets médicaux des enfants devaient être authentiques.
les contacts avec les institutions de l'état marocain devaient être ostensibles et officiels.
Litman pensait qu'il fallait faire croire que le programme Hillsfond était destiné à l'ensemble des enfants du Maroc et pas seulement aux enfants juifs. Lui, personnellement, était connu à Casablanca en tant que non juif et, tous les dimanches, il se rendait à l'église anglicane pour y prier. Lorsque Gisèle l'a rejoint, le 1.4.1961, elle a agi de la même manière que lui. Ainsi a été créée l'image immuable d'un couple "chrétien".
Le couple Litman avait loué un appartement à l'hôtel Anfa, dans le quartier prestigieux de la ville, et des bureaux meublés au centre de Casablanca. Il ont commencé à s'organiser pour "le recrutement" d'enfants et leur envoi "en convalescence" en Suisse. A la fin de l'année scolaire, ils ont commencé à prendre contact avec les bureaux gouvernementaux et les organisations caritatives marocaines à Casablanca et Rabat, et leur ont transmis de la documentation sur les résidences Hillsfond et sur le traitement et le contrôle médical qui y étaient dispensés. Aussi, un article a été publié dans un journal marocain sur les activités de l'organisation – article qui a contribué à renforcer le statut public de David Litman et a permis aux familles juives de prétendre qu'elles avaient obtenu les informations concernant l'opération par l'intermédiaire de cet article. Mais, dans les faits, toutes les familles venues inscrire leurs enfants avaient été dirigées par la Misguéret.
David s'était aussi efforcé de recruter des enfants musulmans afin de dissiper le doute, mais ces derniers ne s'étaient pas inscrits en raison de la participation financière qui leur était demandée. Le département de la Makéla de la Misguéret avait créé à Casablanca une équipe spéciale pour aider à la promotion de l'opération. Ses membres avaient rempli les imprimés nécessaires à l'obtention d'un passeport, l'inscription et les examens médicaux étant effectués la nuit. Un membre de la Misguéret donnait à chaque famille l'acompte qu'elle devait payer lors de l'inscription, et ils avaient demandé aux familles de ne pas prononcer le mot "Israël" dans le bureau de Litman, "parce qu'il n'est pas juif et il n'est pas au courant de tout le programme. Le travail de préparatifs qu'avait effectué l'équipe du "Balet" (mouvement de jeunesse dans la clandestinité) dans la concentration des documents était exemplaire, ainsi que l'obtention des carnets de l'élève par les différents établissements scolaires. L'inscription de centaines d'enfants avait attiré l'attention de la rue juive.
Le 31.5.1961, Litman fut convoqué par Mohamed Drissi, chef du département de la police secrète à l’état-major de la police de Casablanca, et a été interrogé sur la nature de l'organisation Hillsfond et sur ses buts. Drissi lui a dit qu'il avait entendu parler de lui et de son organisation et désirait avoir des renseignements complémentaires, sans cacher que la sortie d'enfants juifs en convalescence éveillait des soupçons, et que peut-être quelques-uns d'entre eux disparaîtraient et feraient envoyés en Israël – c'est pourquoi il proposait de leur délivrer uniquement un passeport collectif, la seule manière selon lui d'être assuré de leur retour au Maroc.
De nombreux problèmes, principalement d'ordre politique, ont été provoqués par le commissaire de police du premier arrondissement – il avait refusé de signer les demandes de passeport. Il y a eu moins de problèmes avec le commissaire du deuxième arrondissement qui était connu pour son amour des pots-de-vin. Quelques tablettes de chocolat suisse pour lui et une montre de fabrication suisse au responsable des enquêtes de ce même commissariat avaient réussi à résoudre les problèmes...
Le premier groupe prend la route
Enfin, et après de nombreuses péripéties, 127 enfants juifs ont embarqué le 26.6.1961 à bord du bateau lonia qui a navigué vers Marseille, et ensuite ont été transportés par autobus en Suisse. Une semaine plus tard, Litman a été à nouveau convoqué pour un interrogatoire à l'état-major de la police de Casablanca, et il s'est avéré que sa convocation était le résultat d'une plainte de Ibrahimi, secrétaire personnel du gouverneur de la ville, qui a demandé d'enquêter de nouveau sur les activités de l'organisation Hillsfond suite aux plaintes du commissaire du premier arrondissement.
Entre-temps, David avait continué l'inscription des enfants pour le deuxième départ, et lors de sa visite dans le bureau de Elhadj, responsable de la délivrance des passeports, il y a découvert une lettre d'Ibrahimi, qui disait que l'enquête sur Litman n'avait rien révélé d'illégal, et que les activités de l'organisation Hillsfond étaient faites avec probité.
Le deuxième groupe
Les résultats positifs de l'enquête de la police ont permis le départ par avion de 93 enfants supplémentaires le 10 juillet 1961 de Casablanca vers la France, et de là en autobus vers les résidences Hillsfond en Suisse. Le caractère borné du représentant de l'immigration de la jeunesse à Marseille, qui a donné l'autorisation de transférer 85 enfants du premier groupe de Suisse à Marseille et ensuite par avion en Israël, aurait pu provoquer un scandale et peut-être l'arrestation de David Litman – si le représentant de l'ambassade Marocaine en Suisse avait visité les résidences et découvert qu'il manquait 85 enfants. Cela a été fait sans l'autorisation de Naphtali Bar-Guiora qui en le sachant est rentré dans une colère noire, mais par chance, l'affaire s'est bien terminée.
Le troisième groupe, le quatrième et le cinquième
Les préparatifs pour le départ du troisième groupe par avion le 19 juillet, le quatrième via le bateau Ionia le 22 juillet, et le cinquième par avion le 24 juillet, se sont "mieux déroulés" – et ceci grâce au nouveau gouverneur nommé à Casablanca, le colonel Driss Ben-Omar, qui était plus modéré que son prédécesseur.
Le total de ces trois groupes était de 310 enfants juifs, et la totalité de l'opération "Muller" est de 530 enfants âgés de onze à seize ans.
Le premier groupe d'enfants parti en "convalescence" était censé revenir au Maroc le 25 juillet, mais une partie d'entre eux était déjà en Israël, et l'affaire était susceptible d'être découverte, c'est pourquoi Alex Gatmon, le commandant de la Misguéret, décida de faire sortir du Maroc David Litman et sa famille avant le 25 juillet. Gisèle et leur petite fille Diana sont parties par avion de Casablanca à Paris, et le 23 juillet 1961, Litman s'est rendu à son bureau à Casablanca et a détruit tous les documents qui s'y trouvaient. Ensuite, il a rencontré Pinhas Katsir, le chef du renseignement de la Misguéret, et celui-ci l'a conduit à Alex Gatmon.
La rencontre a eut lieu dans le véhicule de Pinhas. Alex a exprimé personnellement ses remerciements à Litman pour la réussite de l'opération, et lui a dit qu'avaient déjà été effectués tous les arrangements pour son départ en avion avec le cinquième groupe qui était prés de décoller de Casablanca le 24 juillet 1961. En cas de problème à l'aéroport, la Misguéret avait planifié une autre voie pour le faire partir du maroc. Dans ce cas, Litman devait retourner à un certain café au centre de Casablanca où l'attendaient des personnes qui s'occuperaient de sa sortie clandestine. Le lendemain matin, David Litman s'est rendu à l'aéroport, il avait envoyé ses valises avec celles des enfants, afin que personne ne se doute de son intention de quitter le Maroc définitivement et pour donner l'impression qu'il était ià comme accompagnateur.
lors de l'entretien avec les officiers de police à l'aéroport, il leur a dit qu'il attendait, dans l'avion qui atterrirait, un "accompagnateur" qui ferait le retour avec les enfants pendant leur voyage en France. Mais lorsque l'avion a atterri à 2:00, il ne s'y trouvait aucun "accompagnateur". Litman a feint d'être surpris et d'être très en colère, alors, il a annoncé au représentant de la société à laquelle avion appartient, en présence de l'officier de police responsable – qu'il n'avait : autre choix que d'accompagner lui-même les enfants. Les officiers, qui étaient persuadés que le voyage de Litman était exigé en raison des circonstances, ne l'ont pas retenu. C'est ainsi que Litman a quitté le Maroc sans aucun problème, alors que cette opération complexe qu'il avait dirigée se terminait dans la réussite.
Opération Muller ou Mural-Michel Knafo
Page 513
Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Le chantre des murs blancs
Sid Maleh
Au début du XXe siècle, Casablanca attirait des migrants des quatre coins du Maroc. En deux décennies, la Maison blanche située sur une colline se donnait un port et s’entourait de quartiers modernes, de médinas et d’un mellah – quartier juif – qui accueillait les plus valeureux parias des autres mellahs séduits par les promesses de la France. Les listes d’attente pour les écoles ne cessaient de s’allonger et la ville, où se croisaient les architectures et les arts, exerçait ses charmes délétères sur des personnages partiellement aveuglés par les lumières coloniales. C’est dans cette ambiance, plus délurée que désabusée, que grandit la légende de celui qui devait devenir le plus grand chantre du judaïsme marocain. Sa renommée ne se démentit pas même quand il choisit, après être devenu aveugle, de se ranger et de se consacrer à la musique liturgique pour expier ses nombreux péchés.
Ce livre reconstitue la saga de ce « mellah des mellahs » où se déversa l’histoire du judaïsme marocain avant de se débander dans tous les sens. C’est la biographie musicale d’une communauté parmi les mieux intégrées à leur environnement et les plus sournoises et dessillées. C’est aussi le récit de la protection coloniale sous laquelle est né le Maroc pluriel qui intrigue et séduit tant de nos jours.
Jean Maleh, né à Casablanca, est médecin. Il se passionne pour les littératures maghrébines auxquelles il consacre désormais ses recherches. Le Chantre des murs blancs est son deuxième roman.
Ses biographes ont fait de David Bouzaglou un grand poète et un grand maître. Il n’était ni l’un ni l’autre; mais plus que cela, sinon il ne m’aurait pas inspiré ce livre. Il est le chantre aveugle qui, de concert en concert dans cette synagogue de la rue Lusitama a Casablanca, a déterminé ma veine liturgique. C’est dire comme rien dans ce récit ne correspond à ce qu’a été sa vie ou a celle que lui composent les chercheurs hagiographes qui sévissent dans cette contrée où le prêche est considéré comme la prophétie même. On ne saurait par conséquent prendre ce récit comme une biographie et toute ressemblance avec David Bouzaglou est à mettre sur le compte d’un concours de circonstances littéraires qui ne m’engage en rien. L’homme a sûrement ete plus grand que mon personnage et l’on pourra trouver son portrait dans des livres plus arides et moins délurés.
Le mellah de Casablanca étendait son dédale de rues et de venelles entre la porte de Marrakech, le marché de l’Abondance et le cimetière des Mille et Un Inconnus. Des bâtisses loqueteuses de deux à trois étages, encastrées les unes dans les autres, menaçaient de s’écrouler sur les venelles qu’on n’était jamais sûr de traverser sans recevoir sur la tête la croûte d’un mur ou le douteux contenu d’un seau. Les magasins debordaient sur les rues et les rues s’engouffraient dans les magasins. C’était le plus grand marché aux puces du Maroc. Des meubles dépareillés, des instruments rouillés, des machines abîmées, des moulins déglingués. Des armoires d’Aragon, des commodes de Castille. Des colliers de Guinée, des chaînes du Ghana. Des manuscrits de Tombouctou, des reliques de Sigilmassa. Toute une camelote, déversée par bateaux entiers, dans ce nouveau débarcadère du monde qu’était Casablanca, et comme les marchands ne songeaient pas à mettre de l’ordre dans leurs cavernes, on avait l’impression de flâner entre les gravats de civilisations. Les détritus s’accumulaient dans les rues. Des boyaux de poulets, des carcasses de chats. Des relents de puanteur montaient des égouts, des rats couraient les rigoles. C’était surtout un marché aux puces de personnages venus de tous les mellahs du Maroc. Ils avaient cent, mille ans, des yeux qui voyaient si loin qu’ils ne voyaient plus rien, des oreilles si sensibles aux remous du ciel quelles n’entendaient que leurs échos sur terre, des membres si débilités par l’exil qu’ils ne semblaient plus pouvoir s’en servir. Les personnes âgées étaient accroupies contre les murs et l’on ne savait si elles attendaient le Messie ou l’Ange de la mort. Ils passaient leurs journées en prières sous le régime des trois P : les Poux, les Puces et les Punaises.
Les habitants partageaient les mêmes rêves de grandeur et de succès, nacrés de soie et d’or, le même régime de misère composé de croûtons de pains et de fèves cuites au cumin, la même nostalgie pour leurs bourgades et villes natales, le même saroual qui n’était plus une djellaba et n’était pas encore un pantalon. Quand ils travaillaient, c’était du matin au soir ; quand ils chômaient, c’était du matin au soir ; quand ils erraient dans la ville, c’était du matin au soir, parce que Casablanca était vaste et qu’on ne cessait de croiser des inconnus avec lesquels échanger les rumeurs qui convergeaient des quatre coins du Maroc. Ces émigrés de l’intérieur mettaient leur espoir en une France, plus vaniteuse qu’éclairée, qui s’était engouée pour le Maroc et en particulier pour Casablanca, son laboratoire colonial. Ils nourrissaient les mêmes convictions, pratiquaient les mêmes commandements, observaient les mêmes rites, marquaient les mêmes commémorations. Pourtant, ils ne priaient pas ensemble, ils se dispersaient entre leurs synagogues respectives. Les Marrakchis avaient la leur, les Meknassis la leur, les Filalis, les Gadiris… les Souiris, souvent aménagée dans l’étage d’une bâtisse, voire dans la seule chambre d’une maison. Pas question de mêler leurs liturgies, plutôt les mettre en concurrence pour conserver toutes les sonorités de la voix de Dieu et continuer de cultiver son intimité. Ils ne s’accordaient pas toujours, même ne s’aimaient pas toujours. Deux mille ans plus tard, ils échangeaient des bribes de versets davantage qu’ils ne conversaient entre eux. Créatures bibliques, ils citaient l’Ecriture à longueur de journée. Sous leurs frusques, les Juifs portaient des parchemins invisibles en guise de tuniques de dignitaires de Dieu. Cette ville était le creuset d’un pot-pourri qui n’excluait rien ni personne.
Meyer Bouskila était le cordonnier attitré du mellah. Ce n’était pas le seul, mais le plus incontournable. Il avait son atelier à l’entrée du mellah et l’on n’y entrait ni n’en sortait sans réparer sa chaussure. Clouer un minuscule fer de cheval à la pointe d’une savate pour la protéger contre l’usure ; rapiécer une semelle trouée ; dilater une chaussure trop serrée. Bouskila était également le seul à rehausser les chaussures pour les pieds bots et à réparer les prothèses des culs de jatte. Il gagnait si bien sa pitance et celle de sa progéniture qu’il prit une seconde femme, l’installa dans une deuxième demeure et se donna une progéniture de réserve pour garantir sa lignée contre toutes les calamités naturelles qui menaçaient le Maroc. Des tremblements de terre aux raz de marée, du typhus au choléra, des punaises aux moustiques, des Hommes bleus aux Hommes noirs, des Almohades aux Almorávides. Sur ses quatorze enfants – il resterait toujours assez d’héritiers mâles pour perpétuer son nom et son souvenir.
Le mellah ne cessait d’accueillir des gens du bled, les pieds nus, qui avaient cheminé si longtemps qu’ils ne s’accoutumaient pas plus aux savates qu’aux chaussures. Et si les rues n’avaient été boueuses et si on n’interdisait pas l’accès des synagogues aux pieds sales, ils auraient volontiers continué de marcher pieds nus. Mais ils avaient besoin de se mettre chaussure au pied pour trouver du travail. Ils n’avaient d’autre choix que de se faire tailler des chaussures sur mesure. D’une paire de chaussures à l’autre, Meyer Bouskila se retrouva à la tête d’une petite entreprise de production et comme c’était un homme pieux, qu’il s’en remettait à la providence davantage qu’à l’épargne, il envisagea sereinement d’investir ses économies dans… l’expansion de la Présence divine dans le monde. Il avait les moyens d’entretenir quatre femmes. Mais il vieillissait et n’avait plus autant de vigueur. Il rencontrait de plus en plus de mal à assumer le plaisir de vivre et de contenter la Présence et cela n’était pas sans le contrarier. Ce fut alors qu’il se souvint de son propre père et se mit à pleurer sa misérable mais non moins héroïque mort dans le mellah de Mogador. Meyer se convainquit qu’il avait été si pauvre et pieux que lui, son fils, avait dû hériter de ses grands mérites pour connaître autant de prospérité. Son père avait été en butte aux exactions des gamins arabes qui le lapidaient de pierres quand il se risquait à la médina, des humiliations des courtiers juifs quand il s’aventurait à la casbah et des persécutions du propriétaire de son gourbi au mellah, là où il végétait dans l’attente du Messie. Il se nourrissait de pain de seigle, de radis et de l’eau chlorée qui coulait par intermittence de la fontaine des lieux. Il avait perdu ses enfants les uns après les autres dans toutes les épidémies répertoriées par la médecine, elles faisaient leurs premières victimes dans le mellah de Mogador avant de gagner l’ensemble du Maroc. La diphtérie. La typhoïde. La tuberculose. La pleurésie. Le malheureux était mort d’une vulgaire attaque cardiaque alors qu’autour de lui on mourait plus glorieusement de la syphilis. Sans n’avoir réalisé aucun de ses rêves. Ni pris une seconde femme après le décès de la première ni quitter Mogador pour Casablanca pour ne point parler de Jérusalem. Sa vie avait dû être un bien grand malheur pour que de toute sa progéniture il ne subsistât que deux ou trois héritiers, même si l’un d’eux compensait ses grandes pertes par une riche progéniture.
Le chantre des murs blancs
Sid Maleh
Page 14