מורשת יהדות מרוקו

בסוף הכנס, הזמין אותי הכרמלי לבוא למשרדו למחרת. כשבאתי אליו סיפר שיש אלפי עולים ממרוקו בירושלים והם רוצים שאסע לשם לארגן את כל הנוער שמסתובב ברחובות ב״נוער העובד״. ״תקים מועדונים ובתי ספר ערב כדי שנוער זה יתפתח וילמד״. הוא נתן לי מכתב המיועד למועצת פועלי ירושלים. הגעתי לירושלים למטרה זו. הוא הוסיף: ״ניסינו עד עכשיו לעשות עבודה זו על ידי שליחים מהקיבוצים אבל הם לא הצליחו בזה, אולי אתה תצליח״. הכרמלי נתן לי כסף למלון ולהוצאות, וכך יצאתי לירושלים.

פניתי למחלקת התרבות במועצת הפועלים. הם שמחו לראות אותי ואיחלו לי הצלחה. ״הלוואי״, אמרו, ״שתצליח״. הסתובבתי בשכונות העולים שזה עתה הגיעו לארץ ודיברתי עם כמה משפחות שיש להן ילדים בגיל בית הספר. חקרתי ושאלתי — מה הם עושים. ״האמת״, אמרו לי, ״כלום!״ מתוך שיחה אתם נודע לי שבבא חכי, אחיו של בבא סאלי, נמצא שם, והוא ידבר בערב באספת עם. חשבתי שזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת להיעזר בו בשליחותי. מצאתי את המקום שבו התאכסן וביקשתי לשוחח אתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, כיאה לתלמיד חכם. הסברתי לו את מטרת בואי לירושלים ומה אני רוצה לעשות בשביל הנוער פה. הוא לא שאל דבר בענייני דת ומה תהיה מגמת החינוך לנוער זה. הוא רק עודד אותי והבטיח לעזור לי. בערב התקיימה אספה גדולה בבית הכנסת בבקעה, ובבא חכי התקבל בהתלהבות גדולה. הוא היה נערץ על ידי יוצאי מרוקו והילת אחיו ובני משפחתו נישאה בכבוד ובחיבה גדולה בכל קהילות מרוקו. הוא דיבר לעולים אלה באהבה ובחיבה ועודד אותם בקליטתם בארץ להמשיך את המורשת של יהדות מרוקו, לשמור על היהדות ולקרב את הנוער ללימוד וליצירה. הוא הציג אותי ואמר להורים שאני כאן כדי לעזור להם, ושיתמכו בפעילותי.

דיברתי אחריו והסברתי את מטרת בואי לירושלים, הלוא היא לארגן את הנוער במסגרות מקצועיות וחינוכיות, לטובת הנערים המשוטטים ברחובות ללא מעש וללא פעילות חיובית לעתידם. ההורים הבינו את חשיבות הדבר והבטיחו לשלוח את ילדיהם כדי לארגן אותם בפעילות חינוכית. הסתובבתי בשכונות בקעה, המושבה הגרמנית וקטמון ומצאתי מועדוני ספורט עזובים, עם הציוד שלהם. במושבה הגרמנית מצאתי מועדון טניס עם מגרש טניס, ועם כל הציוד בפנים. היה זה המועדון הראשון שלי, ושם התחלנו באספה שלנו. מאוחר יותר מצאתי מועדונים אחרים בבקעה ובקטמון וגם אותם לקחתי. בבניין בית ספר עזוב בבקעה, הקמנו בית ספר ערב. לימים, היה זה בית ספר הממלכתי ״גאולה״.

כעת עליי למצוא מקום בשבילי. מצאתי כמה בתים עזובים, ביניהם בניין בן שתי קומות ליד אימק״א. לקחתי את הקומה השנייה וריהטתי אותה ברהיטים שמצאתי בבתים עזובים בסביבה. לימים זה הפך לקומונה של מדריכי הנוער העובד שבאו מהקיבוצים.

על עבודתי זו פרסמתי מאמר בעיתון ״הנוער העובד״• התחלנו בפעילות ארגונית ענפה ויצרנו קשרים עם סניפים אחרים בארץ. התחלתי לארגן טיולים, ביקורים והשתתפות בכנסים ארציים בתל-אביב. הייתה התלהבות גדולה. לאחר הצלחתי, התחילו לבוא מדריכים אחרים מתנועות פוליטיות כדי לארגן נוער במסגרת מפלגתית. לא הרשיתי שטיפת מוח פוליטית לנוער הזה, אלא דאגתי שילמדו, יעבדו ויתאקלמו בארץ. בין המדריכים האחרים התחילה תחרות פרועה, באשר למי ימשוך יותר נוער לתנועה שלו וכך החלו להטיף את התורה הסוציאליסטית שלהם ולבטל את התנועות האחרות. בעצם כך יצרו בלבול בין הנוער שלא הבין בכלל בתנועות הפוליטיות. ואולם אני המשכתי להעניק להם חינוך כללי, כולל הסבר על התנועות השונות הפועלות בארץ, בלי לבלבל אותם בסבך האידיאולוגיות השונות. היה לי חשוב שילמדו בערב בבית הספר שהקמתי את ידיעת הארץ, היסטוריה של התנועה הציונית והיסטוריה יהודית. כל זה היה חדש בשבילם והיה צורך ללכת צעד צעד. המדריכים האחרים לא הבינו זאת ולכן נכשלו. מזכירות המפלגה המליצה שאשתתף במחזור ראשון בסמינר למדריכי נוער שיתקיים בבית ברל. מדריך אחר מילא את מקומי ויצאתי לסמינר לשלושה חודשים.

התחלנו את הלימודים בחולון ואחר כך עברנו לבית ברל בצופית. רוב המשתתפים היו מהקיבוצים ומעט מהמושבים. הלימודים ארכו שלושה חודשים, בנושאים שונים ומגוונים. באחת הכנסים דיבר המרצה לספרות על חיים הזז ועל ספרו ״היושבת בגנים״ – המגולל את חיי התימנים. המרצה ביקש שיביאו לו תנ״ך, ואולם בסמינר לא נמצא תנ״ך. שאלתי את המרצה: ״מה אתה רוצה מהתנ״ך, אולי אני יכול לעזור?״ והוא ענה שהוא מחפש מהיכן לקוח הנושא של הספר. עניתי: ״אני יודע מאיפה ואני יכול לצטט״. ציטטתי את הקטע משיר השירים ואמרתי לו שאני יודע את כל הספר הזה בעל פה. הוא ממש התפלא, פנה לחניכים ואמר להם: ״אתם רואים! לזה קוראים תרבות עברית״.

אני הייתי העולה החדש היחיד. אצל חברי הקיבוצים התנ״ך לא תפס מקום. מהצעירים האלה קיוויתי ליותר פתיחות ויחס חברי. סוציאליסטים, לא? אבל הם היו מתנשאים ויהירים. לא הייתה להם לא קרבה ולא ידידות. לא שלא דיברנו, אלא שהם שמרו על מרחק רגשי. אני לא יודע אם זו טיפשות, ביישנות או סתם זלזול בעולה החדש. הם ידעו שאין לי אף אחד בארץ ובזמן שהם הולכים הביתה בסוף השבוע אני נשאר לבד. קיוויתי שמישהו יזמין אותי לבקר בקיבוץ או במושב שלו. ואולם לא קיבלתי הזמנה כזו מעולם. בזמן שהייתי בסמינר הייתי הולך לצופית ברגל, מרחק ניכר בחום הקיץ, כדי ללמוד נגינה בפסנתר. הייתי הולך יום יום בשעות הצהריים, למורה שלימדה בביתה. לאחר השיעור הייתי מתאמן בספרייה של בית ברל או בחדר אוכל שהיה בו פסנתר. גיליתי לא מזמן מוזיקה קלאסית שעוררה בי רגש עמוק וסיפוק נפשי עילאי. תמיד הערכתי כל דבר יפה. אם זה בניין יפה, עץ גדול עתיק והדור או גשר מרשים.

כל יצירה אנושית עוררה בי הערכה והתפעלות. כל תופעה טבעית ריגשה אותי, אפילו פעולה טבעית שחוזרת על עצמה יום יום, כמו שקיעת החמה. כל יום זו שוקעת בצבעים ובציורים שונים, במשחק צללים וצבעים עם העננים. זה מוכיח כמה אנחנו חלק מהטבע המקסים אותנו ברב גוניותו ובהפתעתו. לאחרונה גיליתי במוזיקה הקלאסית עולם של חוויות נפשיות חדש שדיבר אליי בצורה עמוקה ועורר בי סיפוק נפשי ורגשי עצום. עולם של צלילים עדינים ומהנים שהיה זר לי עד כה. התחלתי להקדיש שעות של הקשבה בריכוז, וקראתי על חייהם של המלחינים השונים שמצאתי בהם עניין רב. הייתי ממש נלהב ללמוד ולהבין כל דבר חדש שגיליתי, וכך הרחבתי את ידיעותיי יותר ויותר בנושאים שונים. תמיד נמשכתי לפיוטים שלנו שאהבתי מאוד, ושרתי ברגש. שרנו אותם במנגינות נעימות לאוזן וגם המילים היו נשגבות, דיברו אל לבי ונגעו בנשמתי. היו אלו מילים על אהבת עם ישראל ועל אהבת ארץ ישראל. באחד הימים התיישבתי בחוץ לעת ערב ובהיתי בשקיעת החמה. זהו הזמן ביום אותו אני אוהב, ובו אני מרגיש התייחדות עם הטבע שמביא לי השראה ומצב רוח מרומם של הרהורים ומחשבות. הנאה מעולמנו הנפלא שבו מהדהדת בכל יופייה שירת הציפורים שמתגברת עם השקיעה עד שהכל נודם כליל עם רדת הלילה. הפרדסים סביב נדפו ריח ניחוח של פרחי הדר ובישמו את הסביבה. לפתע הרגשתי מישהו מתקרב בצעדים חרישיים על הדשא. אותו אדם התקרב אליי והתיישב על ידי. היה זה בחור מהמושב שפניו שזופים מלהט השמש של עבודה בשדות. צעיר חביב ועד כה מרוחק כמו כולם. הוא התעניין מהיכן באתי ואיך זה שאני יודע כל כך טוב את התנ״ך ואת העברית השגורה בפי. הוא התרשם בהרצאה שבה ציטטתי ישר מהתנ״ך ובעל פה. עניתי על שאלותיו ושמחתי שסוף סוף הוסרה המחיצה ואפשר להתחבר למישהו. הוא סיפר לי על משפחתו בבאר טוביה והזמין אותי לנסוע אתו לשבת אצלם. שמחתי מאוד וקיבלתי בתודה את הזמנתו. שאלתי אותו מדוע יתר החבר׳ה מרוחקים ועומדים מן הצד, והוא הסביר שרוב בני הנוער מהקיבוצים לא אוהבים את יהודי הגולה ולא את העבר הגלותי. הם חושבים שיהודי הגולה כפופי גב וקומה. ״הם חושבים שאתה כעולה חדש גלותי – אין לך מה לתרום לתרבות החדשה של בעלי הבלורית זקופי הקומה. הם גם חושבים משום מה, שעולה חדש הוא חסר השכלה ולא יוצלח. לכן הם מופתעים מטיפוס כמוך. הם לא יודעים שבאת מבית מבוסס ושעזבת סמינר למורים. הם חושבים עליך משל באת מארץ מפגרת ופראית״.

״אבל עד כדי שנאה וזרות?״

״זאת סתם טיפשות, אל תיקח ללב. הם פשוט לא יכולים לסבול עולה חדש שיודע משהו יותר טוב מהם״.

־ ״באמת? הנה מה שמדאיג אותי. מה יהיה העתיד של העם הזה שבונה את המדינה? תושבי הארץ הם מיעוט ולא יכולים לבנות את המדינה לבד. הם צריכים כל העזרה דווקא מאלה שבאים מקרוב ונראה שאינם אוהבים. רק יחד נוכל לבנות משהו טוב, אבל במחיצות זרות ושנאה בינינו לא נצליח. אספר לך סיפור על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. האיש הזה ערך סעודה וביקש מהשמש שלו שילך להזמין את קמצא לסעודה זו. השמש טעה והזמין לסעודה דווקא את בר קמצא השנוא על בעל הבית. כשבעל הבית ראה אותו, התנפל עליו וצעק: ׳מה אתה עושה כאן?׳. בר קמצא ענה: ׳הואיל ואני כבר כאן הנח לי, ואשלם לך דמי הסעודה׳. ואולם בעל הבית לא רצה לשמוע. אמר לו: ׳אני אשלם בשביל כל הסעודה׳. בעל הבית לא רצה וגירש אותו בבושת פנים מביתו. בר-קמצא כעס על החכמים שישבו שם, ראו איך בעל הבית מבזה אותו ולא הטיפו לו מוסר על התנהגותו, ואמר: ׳אלך ואלשין על כולם לקיסר׳. הלך וסיפר לקיסר שהיהודים מרדו בו. על שנאת חינם חרב בית שני ואני מפחד שאנחנו חוזרים על אותה הטעות״.

״לא״, אמר אורי, ״אל תדאג. זה יסתדר. הם יתבגרו ויבינו בסוף״.

״אני מקווה. תראה! אפילו במקור עשרת השבטים שייסדו את עם ישראל – יש ביניהם בני השפחות בלהה חלפה שנתקבלו כמו יתר הילידים. אנחנו מתחדשים כעם ונצליח לעבור את זה בהצלחה רק באיחוד כל הכוחות של הוותיקים ושל החדשים״.

שמחתי על כך שהיה חבר אחד איתו אפשר היה לקשור קשרי ידידות. הסמינר היה מעניין מאוד והייתי מלא תודה והערכה למפלגה ששלחה אותי. למדתי דברים רבים ומעניינים בתחום תנועת העבודה והזרמים השונים של הסוציאליזם הכללי והציוני. זה פתח לי צוהר ללימודים חדשים שאעמיק בהם בעצמי על ידי קריאה ועיון בספרים. זו דרכי בלימודים. אני לא מרפה מהנושא עד שאני מתמצא בו טוב מאוד. סקרנותי התרבותית חיה ובועטת כל חיי. שמחתי לבלות סוף שבוע עם משפחתו של אורי. אנשים טובים שעמלו קשה לבנות את המשק שלהם שהוא עכשיו מבוסס, וגם הילדים הגדולים עובדים בו. סיפרתי להורים של אורי על החיים במרוקו ועל מה שסבלנו מהערבים עוד לפני בוא הצרפתים. על ההתעללויות האכזריות והסבל רק בגלל היותנו יהודים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

283

12. 12. מותו של דוד יוסף!

ועכשיו אספר לכם מדוע התאחר טקס בר המצווה שלי. וזה מביא אותי אל דודי יוסף, אחי אמי.

אבל קודם עליי להתייחם לעניין השחפת, שהייתה לה אחיזה גדולה בעירנו בגלל הלחות הכבדה ששררה בה עקב קרבתנו לאוקיינוס. רבים מבני העיר לקו במחלה וביניהם דודי יוסף. הוא היה רק בן שלושים וחמש שנה במותו.

פטירתו בטרם עת של דודי האהוב, הייתה הגורם לכך שחגיגת הבר מצווה שלי התאחרה בכמה חודשים. תמיד תמהתי על עניין זה. איך אבי, איש שומר מצוות, חזן של בית כנסת, בנו של רב ראשי, הרשה לעצמו לדחות את עלייתי לתורה ואת הנחת התפילין שלי. ההסבר היחיד לכך הוא ההלם ־הצער העמוק שנפלו על משפחתנו עם מותו של דודי, שבעקבותיהם, ככל הנראה, אבד להוריי כושר המידתיות.

דודי יוסף היה מן הבחורים הזוהרים של מוגדור. הוא הצליח בעסקים ורוב המשפחות רצו בו כחתן. אך באחת מנסיעותיו הרבות לקזבלנקה העיר הגדולה, פגש את ז׳רמן, התאהב בה ונשא אותה לאישה לאכזבתן של בנות רבות ממוגדור. את ביתו קבע בקזבלנקה ונולדו לו שם שני בנים.

אם בכל העיר העריכו אותו ורצו בקרבתו, הרי במשפחתנו ובעיקר במשפחת אמי, משפחת קדוש, הוא היה נערץ ואהוב. הוא היה בן יחיד. אמנם נולדו לסבתי עוד שני בנים, אך אלו נפטרו בגיל צעיר. יוסף, בן יחיד בין שבע בנות, הפך למרכז המשפחה ומשך אליו את אהבת הוריו ואחיותיו.

דואני, אמו של יוסף, כלומר סבתי, לא יכלה לחיות הרחק ממנו. על כן לא נתנה מנוח לסבי עד שהם העתיקו את מגוריהם לקזבלנקה.

לנו, הילדים, לא היו ימים טובים יותר מאלו שבהם דוד יוסף היה בא לביקור במוגדור. אני זוכר עדיין את תווי פניו של הסבל שהיה נכנס לביתנו וארגז תה על כתפיו. ארגז התה שהיה משווק במוגדור היה מעין קובייה גדולה מדיקט דק, שכל אחת מצלעותיה כשישים סנטימטר. לוחות הקובייה היו מחוברים זה לזה ברצועת ניקל מהודקת לדיקט בניטים.

בהגיע הסבל עם ארגז התה על כתפיו, היינו מתאספים מסביב לדוד יוסף. הוא היה לוקח ״לום״ – מין מוט ברזל המשמש כמנוף – ופטיש, והיה מסיר את מכסה הקובייה. אז היה מתגלה לעינינו לא תה מיובא מסין הרחוקה, אלא אוסף של צעצועים אותם דחס הדוד אל תוך הארגז. או-אז היה מתחיל טקס שחזר על עצמו בכל ביקור. דוד יוסף היה שולף מהארגז משחק אחר משחק וקורא: אודט, מרגריט וכן הלאה, כל שמות ילדי המשפחה.

הוא לא היה שוכח את הבנות הנספחות שהתחנכו בביתנו.

אוזנו של דוד יוסף הייתה כרויה לרצונותינו. הוא התעניין בכל אחד מאתנו וידע או ניחש מה יסב לו קורת רוח. על כן המתנות תמיד התאימו להפליא למאוויי מקבליהן.

בכל פעם שהתקיים הטקס הזה, קיוויתי בסתר לבי שכינור יישלף מתוך ארגז הפלאים. לצערי הרב הכינור לא נחשב כמשחק ולא נכלל בתכנית הרכישות של דוד יוסף – תקוותי נותרה תמיד בגדר חלום.

אלו היו הימים הטובים שלנו עם דודנו יוסף עד שבאו הימים הרעים.

בנו הקטן נפטר לפתע אחרי מחלה קצרה בגיל שנה וחצי. ז׳רמן שלא ידעה את נפשה מרוב צער, לקתה במחלה שנפוצה במרוקו אחרי מלחמת העולם השנייה, הלוא היא הטיפוייד. המחלה הזאת גרמה לחורים ובקעים במעיים, והרופאים ניסו להצילה, אבל למרבה הצער, האישה הצעירה מתה על שולחן הניתוחים.

דוד יוסף ששיכל תוך זמן קצר את אחד מבניו ואת אשתו, שקע במרה שחורה והיה לטרף למחלת השחפת.

בגלל מצבו הרפואי של יוסף, חמותו לקחה אליה את הבן הנותר, את מישל.

באותה תקופה, הוריי נעדרו זמן רב מהבית, כי נסעו לקזבלנקה ואנחנו הילדים, נשארנו תחת השגחתה של אחת הדודות. יצחק, דודי מצד אבי, גם הוא הגיח מזמן לזמן כדי לוודא שאנו מתנהגים כיאות.

בבתי הכנסת נשאו תפילות לרפואתו, אלא שמחלתו הייתה כבר בשלבים מתקדמים מאוד. ככל הנראה, במשך זמן רב לא גילה לאיש את עצם קיומה, אולי בגלל שהיה עסוק במחלת אשתו, כך שכאשר החל לקבל טיפולים, שתי ריאותיו כבר היו פגועות וכריתתה של אחת מהן כפי שהיה נהוג אז במקרים קיצוניים, אפילו לא נלקחה בחשבון.

מותו של דודי יוסף, שבא אחרי מותם של אשתו ובנו, התקבל כטרגדיה גדולה במשפחה. אמי ואחיותיה ביקשו ללבוש שחורים, אבל אבי התנגד בתוקף. ״זהו מעשה גויים!״ אמר, ״והרי כתוב במפורש: ׳לא תעשו כמעשיהם׳.״

הן אמנם לא לבשו שחורים, אך לבן לבש שחורים, ובמשך כמה שנים אמי ודודותיי לא חגגו את פורים, כי פטירת אחיהן חלה בעיצומו של החג.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- מותו של דוד יוסף!

עמוד 33

תקנה בפאם למורדת המקבלת מחצית התשלום להנקה

לפי תקנות המגורשים בפאס בשנת האי״ש (1551) עליה חתומים עשרה חכמים ולאחר מכן בשנת ישמ״ח (1598) עליה חתומים שני חכמים נוספים:

אם יהיו איזה נשים מורדות בבעליהן ולפעמים יארע שאיזה מהן תהיה מעוברת ואינה עושה, רק שיולדת ומשלכת הוולד כדי שיניקהו אביו וכן לא יעשה. לכן למגדר מילתא [לטובת הנושא או לשם תקנה] אנו מסכימים שמהיום הזה ואילך שום אדם שתהיה מורדת בבעלה ובעת המרדות תהיה הרה או מיניקה שלא תוכל להשליך הולד שתלד כי אם תהייה מחוייבת להניק את הולד מיום הולדו ועד כ״ד חדשים רצופים בין יהיה זכר או נקבה. ויתנו לה בשכר ההנקה חצי השכירות שלוקחת אשה מינקת (אברהם אנקאווא,

׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כה).

בסי׳ קט, דף כ ע״ב, החכם הזכיר את התקנה וסיכם שדין המורדת כמו המגורשת. ר׳ פתחיה בירדוגו הזכיר את התקנה הנ״ל (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף ס, ע״ב). בתקנות הנזכרות על ידי חכמים אחרים חוזר נוסח זה:

כל אשה שמרדה על בעלה שדינה לצאת בלא כתובה, אם היתה מניקה או הרה מחוייבת להניק הילד היולד מיום הולדו ועד תשלום כד חודשים, והבעל יתן לה מחצית שכר ההנקה שיתן הבעל לאשה אחרת. התקנה מצוטטת גם על ידי ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, דף קכה, ע ״ב.

הנקה על ידי אלמנה בשכר.

בשו״ע אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יג: ״אלמנה שהיתה מניקה בנה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע״פ שאינה יכולה לינשא עד סוף כד חדש״. שם ס״ק יד: ״ויש מי שאומר האשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כד חודש״(מצוטט גם על ידי ר׳ חיים טולידאנו, ׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג, דף נה ע״ב).

לפי תקנת המגורשים – לאלמנה רק מחצית השכר. האלמנה מקבלת רק מחצית התשלום שהיו משלמים למניקה שכירה, כי היא מקבלת מירושת בעלה מחצית הרכוש, והחצי ליורשים. אבל אצל אלה שלא קיבלו את תקנות המגורשים ונוהגים על פי הדין, תקבל האלמנה תשלום מלא כמו מינקת שכירה:

אלמנה שהיתה מניקה יש לה לומר שלא תניק אלא בשכר. ומכל מקום תיקנו ז״ל שלא תטול אלא חצי ההנקה. ועוד ינתן לה במה ישכב הילד ובמה לכבס כסותו. ודוקא שחולקת עם היתומים שכתובתה למנהג הקהילות, אבל אם כתובתה כדין, שכרה מושלם (אברהם קורייאט, ׳ברית אבות׳, דף עח). המנהג בתפילאלת בה לא קיבלו את תקנות המגורשים – אלמנה מקבלת מהיורשים רק הוצאות הכלכלה והכסות לתינוק. אלמנה מניקה הניזונית מן היורשים מניקה חינם. ואפילו אם אינה ניזונית מהיורשים,

לא שמענו גם לא ראינו שהיו נותנים לה שכר הנקה מיוחד בשביל ההנקה, אלא נותנים לה דמי מזונות הולד, דהיינו בית דין שמין כמה צריך הוולד לענין כסות ומאכל ומשקה וכו׳ ונותנים לה היורשים מעות דמי כל הדברים האלה מדי חודש בחודשו(שלום אביחצירא, ׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ צה).

החלטת מועצת הרבנים במרוקו על דמי הנקה מלאים לגרושה ולאלמנה

הרב דוד עובדיה מצפרו הביא הצעת החלטה למועצת הרבנים השנייה במרוקו בשנת תש״ט (1949), על תשלום מלא לאלמנה ולגרושה, בהסתמך על עמדתו של ר׳ פתחיה בירדוגו בתשובותיו ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו. אשר לאלמנה הוא מסביר את ההצדקה למחצית דמי הנקה בכך, כי ידה היתה על העליונה בחלוקת נכסי הבעל שהוא מעל סכום כתובתה. לכן התקינו שתקבל רק מחצית התשלום. אבל עתה מאז שנתקבלה תקנת הבחירה והיא מקבלת ״רק הפחות שבסכומים״, מדוע ייגרע חלקה בדמי ההנקה ? חברי המועצה לא קיבלו את הצעתו בשלמות, ההחלטה היתה כי רק הגרושה תיטול שכר הנקתה במושלם (מ. עמאר, תש״ם, עמ^׳ 243-242; נזכר על ידי ר׳ יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, דף נה; חוות דעתו של ר׳ יהושע מאמאן, בהקשר לתקנה: ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יג).

דירוג התשלום למניקות לפי מצב כלכלי. במועצה השלישית שהתקיימה בשנת תש״י(1950) הוחלט על דירוג התשלום למניקות לפי שלוש דרגות של רמת חיים:

דל, בינוני ועשיר. וכן יפסקו על תשלום למינקת ״בעד חלבה ובעד טיפולה ביונק״ לפי השירותים דלקמן:

• מינקת שלמה בחלבה ליונק.
• מינקת בחלבה עם הסעדתו בדברים אחרים.
• אינה מניקה כלל, רק סועדת היונק בדברים הצריכים לו(מ. עמאר, תש״ם, עמ׳ 274).

אשה שהתעברה ללא נישואין תבעה מאבי התינוק דמי הנקה. מעשה בשנות ה־60 של המאה ה־20: אשה התעברה מפלוני, והוא הודה בפני בית הדין שהתינוק ממנו, והאשה מניקה אותו זה שנה ומטפלת בו. היא תבעה ממנו דמי הנקתו, טיפולו, כסותו, רופא ורפואות מיום לידתו עד עתה, ואילו הנתבע אמר, כי היות ולא תבעה אותו עד עתה הוא חשב ש״היא עושה הכל בתורת חסד, כי היא אמא שלו״.

ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשכ״ב (1962) כי היא תקבל על עצמה בחרם שלא טענה עליו שקר. והוא ישבע שהיא לא תבעה ממנו מאז יום לידתו ורק עתה, ואז הוא פטור מלשלם לה עבור העבר. ואם לא רצה להישבע, אזי חייב לשלם לה ההוצאות על פי שומת שני בקיאים שיעריכו את ההוצאות (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ סא).

זונה שילדה תינוק – על האב לשלם דמי הנקה. בתשרי תרצ״ד (אוקטובר 1933) היה מעשה בזונה שילדה לאדם, והוא הודה כי התינוקת ממנו. בהיות התינוקת בת ג חודשים תבעה ממנו דמי הנקה, והאיש טען שאחיותיו יטפלו ויניקו אותה בחינם ״והיא טוענת שקשה עליה פרידתה וגם צער החלב וכו׳ ולכן תתן לה שכר הנקה והיא תניק אותו״, וכן חוששת שהאב או קרובותיו ירצחו את התינוקת.

ר׳ דוד צבאח ציטט את הדין בשו״ע אהע״ז סי׳: ״הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו״. ההנקה היא בכלל מזונות. וזמן ההנקה יח חודשים לנקבה וכד חודשים לזכר. החכם הזכיר תקנה של שנת תי״א (1651) המחייבת הנקה לנקבה יח חודשים ולזכר עשרים חודשים. הוא התחשב בנימוקיה וכתב: ״כמעט יש סכנה בפרידת הבת מאמה כי בג׳ חודשים יכולה להכיר אותה ובפרט דאיכא [שיש] חששת רציחה… מציאות שכיחה בכל יום מפני הבושה״. לסיכום, החכם חייב את האב בשכר הנקה למשך יח חודשים (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, פו, דף מג ע״א־ע״ב).

אלמנה ילדה מחוץ לנישואין, ותביעתה לתשלום דמי הנקה לא נענתה,

כי הגבר הכחיש שהתינוק ממנו. על מקרה כזה דן ר׳ אליהו ילוז ״ותבעה ממנו דמי הנקה כיחש בה ונשבע להד״מ [לא היו דברים מעולם], ופטרוהו בית הדין״ (אליהו ילוו, ׳יש מאין׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

בזמן החדש היו מניקות מוסיפות ״אבק מקמח״ כפי שכתב ר׳ מכלוף אביחצירא (׳יפה שעה/ או״ח סי׳ מ).

לפי הדין מינקת שמת הולד ״מותרת בימי אבלה לילך למרחץ כדי שיתרככו דדיה״ (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף יח ע״ב).

חלב של שדי האשה כאמצעי רפואי. ר׳ יהושע מונסונייגו מפאס כותב, כי ״מותר לחלוב מדדי האשה לחולה שאין בו סכנה לשתות לרפואה שיעור כגרוגרת. ואם לרפואת עין כשעור ההוצאה, ואם לתת על פדחתו לקרר הקדחת״.

בין העצות שהשיא ר׳ שלום הכהן מג׳רבה לאב, כי בעת העיבור והיניקה של בתו, שלא יגרום לה לכעוס, כי הדבר מזיק לה (׳ברכה ושלום׳, דף יב ע״א־ע״ב).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

עמוד 141

מנהגים מקומיים

נוסף למנהגים שנהגו בהם כל המגורשים היו מנהגים שקדמו לגירוש, שנהגו בהם בעיקר במראכש ובקהילות בדרומה של מרוקו. היו גם מנהגים מקומיים שחייבו רק את יושבי המקום. יעב״ץ כתב:

אם הוא מנהג אין זקוקין חכמי עיר אחרת לימשך אחר מנהגם, דהיכא דנהוג נהוג,היכא דלא נהוג לא נהוג(יעב״ץ, ימוצב״יי, ח״ב, סי׳ נו).

ר׳ יהודה אבן עטר מצוטט כמי שאמר: ׳כבר ידעת דרוב המנהגים פה פאס הולכים אחר המקל׳(רפאל בירדוגו, 1747־1822, ׳משפטים ישרים׳, דף כה). לעומת זאת בדיני ניקור וכשרות הבהמה נהגו להחמיר(דוד עובדיה, ׳נתן דויד׳, דף שפד).

היו חכמים שכתבו על מנהגי מקומם, שחלקם היו מנהגים משותפים לרוב יהודי מרוקו וחלקם היו נהוגים רק על ידי קהילתם.

מנהגי מכנאס כפי שהובאו על ידי ר׳ חיים משאש: הוסכם ע״י רבני העיר בשנת כת"ר (1860) על חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, מותר לשתותו. מכל מקום אנשי מעשה נזהרים ואין שותים. היו אפוא הבדלים בין המקילים לבין המקפידים ומחמירים. ומותר לשתות מרה של חמור כל יום כף אחת במשך ארבעים יום, אם כן יעץ רופא ישמעאלי.

כאן נהגו לחייב את הבעל לאפשר לאשתו להשתטח על קברי צדיקים, ורבני פאס וצפרו חלקו על זה (ילקט הקמח׳, דפים קסד־קפג). כאן היו אומרים ׳הנני מוכן ומזומן לקיים מצות בוראי׳(יוסף משאש, ימים חיים׳ אריח, סי׳ סז).

ר׳ שלמה בירדוגו(1854־1906), שכיהן במכנאם החל ב־1897 כתב, כי 'מי שקנה ספר תורה או כתבו, מנהגינו דמברך שהחיינו בשעת עלייתו לספר תורה פעם אחת׳ (די השב ואם למסורת׳, דף יד ע״א). גם היה נהוג לאכול בשבת שלפני ט' באב חמין שונים מאלה של כל השנה, עשויים מחיטה מטוגנת עם בצל.

מנהגי צפרו הובאו על ידי הרב דוד עובדיה בספרו 'נהגו העם׳. גם מחיבורים אחרים של חכמי צפרו ניתן ללמוד על מנהגיהם. למשל, שנוסף לקריאת המגילות הנהוגות בכל תפוצות ישראל היו קוראים את משלי בליל שמיני של פסח, את איוב בשבתות אחרי מנחה ובט' באב, את קהלת בשבתות לאחר חג השבועות, ואת דניאל, עזרא ונחמיה בקיץ(שם, עמי 18־20).

יהודי מוגדור נהגו לומר קדיש יתום גם לאחר שנת האבלות. פיוטים מיוחדים היו נאמרים שם לפני אמירת 'כל נדרי'.

במאה ה־19 היו להם קשרי מסחר הדוקים עם יהודי אנגליה, ובייחוד עם קהל הפורטוגזים בלונדון, לשם היגרו סוחרים ממוגדור, והדבר השפיע גם על מנהגיהם בזמן החדש. כפי שכתב ר׳ ראובן אג'יני מצפרו(1878־1942) התפילה של יהודי מוגדור בתקופה זו היתה לפי הנוסח של קהל הפורטוגזים בלונדון, והם נהגו לשכור נגנים שאינם בני ברית שניגנו בשמחות בבתיהם. הדבר מנוגד לדעת הרי״ף, הרמב״ם והרדב״ז(׳שפתי רננות׳, עמי 43־44).

בתיטואן היה נהוג לאכול דגים בלילות שבת לפני נטילת ידים לסעודה, במטרה להשלים מאה ברכות(יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ד, ׳אבני מילואים׳, או״ח, סי׳ ד).

מנהגים שונים

מנהגי המערב הקדומים היו שונים מאלה שהיו נהוגים בדורות האחרונים במרוקו. ומהם שונים מהמנהגים שנזכרים על ידי ר׳ יוסף קארו. מנהגי התפילה במאתיים השנים האחרונות היו מבוססים על נוסח ׳תפילת החודש', שהודפס בוונציה תקפ״א. הספר יצא ב־40 מהדורות, ונפוץ גם בקהילות מרוקו. החכם כליפא בן מלכא שלמד מפי חכמי פאס וסאפי, עבר לאגאדיר, וחיבר ספר בשם 'כף נקיי שהעתקתו נשלמה שם בשנת תקי״ד, ובו ניסה לשמור על ייחודו של מנהג מרוקו וזיקתו למסורת של רב סעדיה גאון בסידורו. עיקרו של הספר הגהות על מנהגי התפילות.

בדורות האחרונים היה נהוג להפסיק בתפילה בין ׳שירת הים׳ ל'ישתבח׳ בשבתות ובמועדים, בברית מילה, בבר מצווה ובחתונה, ולומר פיוטים (יוסף משאש, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ קנז).

אמירת תיקון חצות ותפילות היו משותפים לקהילות מראכש, מוגדור, רבאט וקהילות אחרות, והודפסו על ידי מסעוד בן סריקי, בספר ׳חצות .לילה אקום׳, קזבלנקה תרצ״ב.

הברכה על אמירת הלל: בימים שקוראים בדילוג, כמו בראש חודש ובחול המועד של פסח, מברכים ׳לקרא את ההלל׳. בשלוש רגלים בהם אומרים את כל ההלל, מברכים ׳לגמור׳, כך מנהג הוותיקים לפי השו״ע, אריח, סי׳ תכב, ב (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, חייב, אריח, סי׳ טו, ח״ד, סי׳ כד). היו קוראים את ההפטרות עם תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום לערבית יהודית. היו מקומות בעיקר בצפון מרוקו בהם תרגמו לספרדית.

בערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה מחצות היום והלאה. בליל פסח לפני קריאת ההגדה היו אומרים הקדמה בערבית יהודית.

היה נהוג לקרוא פרקי אבות ומשלי מפסח עד שבועות בשבתות אחרי תפילת מוסף. המגילות תורגמו לערבית יהודית וגם חלקים אחרים מהמקרא וההפטרות, וכן פרקי אבות וההגדה של פסח.

בחג השבועות היו קוראים ׳אזהרות׳ (במקום ;אקדמות׳ שהאשכנזים קוראים). מצויים כמה חיבורים בשם זה: של יצחק בן ראובן אלברגלוני, ר׳ שמואל בן גבירול מספרד, ושל ר׳ שמואל אלבאז ממרוקו. אלה כוללים את מצוות תעשה ולא תעשה בצורה שירית. את מגילת רות היו קוראים עם תרגום לערבית יהודית. מנהג נפוץ היה שבשני ימי חג השבועות עולים ילדים על גגות הבתים ומזליפים מים על העוברים ושבים, יהודים ונוכרים, לקיים את הפסוק ׳וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם׳(יחזקאל לו, 25).

סיבה נוספת למנהג זה – התורה נמשלה למים. (על ההתנגדות למנהג זה ראו להלן חלק ג, פרק ו.)

בי״ז בתמוז נהגו לערוך ׳תיקון חצות׳, וביום היו קוראים יחד עם הילדים קינות על גלות השכינה. בימי 'בין המצרים׳ היה נהוג להצניע את הסכינים בבית, ועל השולחן היו שמים רק סכין עם ידית מעץ. בראש חודש מנחם אב היתה סעודה הנקראת ׳קטוע לחם׳ כלומר הפסקת הבשר. אם היתה ברית מילה בתשעת הימים הכינו סעודה קלה. היו מקומות שבהם קראו את הקינות לט' באב כשהן מתורגמות לערבית יהודית. ברוב הקהילות היו קוראים את סיפור חנה ושבעת בניה, ׳קצידא די חנה צדיקה׳, שחוברה במאה ה־18 בערבית יהודית. בין ט׳ באב לראש השנה היו קוראים בשבתות מספר דניאל.

מראש חודש אלול עד יום הכיפורים היו משכימים לאמירת סליחות, לקריאת ׳הזוהר׳ ויתיקוני זוהרי. היו שהתכנסו בבתי הכנסת לקריאת תהלים. בלילות שני וחמישי התכנסו ליתיקון כרתי, הכולל לימוד מסכת כריתות ופרקי ׳זוהר'. בערב ראש השנה או בערב יום כיפור היה השמש או הרב מלקה את אנשי הקהילה ל״ט מלקות כשהוא מצליף על כל הגוף ואומר: ׳מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו׳(משלי, ג, 11).

בערב ראש השנה נהגו לצום, לטבול וללכת לבית הקברות. על פתיחת ההיכל בליל החג היו מתחרים, וכל המרבה במחיר קיבל את הזכות לפתיחה. האמונה היתה, כי לפותח לא יחסר מזון כל השנה. בחג היו מרבים באכילת מאכלים —מתוקים ושום מאכל מלוח, חמוץ וחריף לא עלה על השולחן. בשבת תשובה נהגו לקרוא לפני מנחה מהספר ׳שיעור קומה׳, הכולל פרקי תנ״ך ו'זוהר'. ביום כיפור היו ילדים באים לבית הכנסת עם חבושים שנעוצים בהם בשמים, כדי לברך עליהם במוצאי החג. למחרת יום כיפור היו עולים לבתי הקברות, והכוהנים עורכים סעודת חג.

בסוכות היו מעטרים את הלולבים בחוטים צבעוניים ובראש הלולב עטרה עשויה מחוטים כאלה. בחול המועד היו מקומות בהם אנשי חברה קדישא היו חוצבים אבנים למצבות. בהושענא רבה היו שוחטים תרנגול כמו בערב יום כיפור. לאחר גמר ההושענות היו משירים את העלים מהלולבים ומוסרים אותם לילדים לשחק בהם. ר׳ שלמה הכהן שלל נוהג זה וכתב: ׳נראה דלאו שפיר עבדיי(׳ויאסוף שלמה׳,סי׳ כו).

בלילה הראשון של חנוכה היו קוראים את ׳מעשה יהודית׳ ואת ׳מגילת אנטיוכוס׳, זו האחרונה הודפסה בסידור ׳בית עובדי, ליוורנו תרכ״ב, ובהוצאות של סידור זה בשנים הבאות. בחנוכה לא שרו את ׳מעוז צורי, אלא את ׳מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' (תהלים ל). משחקי קלפים וסביבון לא היו מוכרים. ביום האחרון של חנוכה היו הילדים מדליקים מדורות וקופצים סביבן.

בשבת זכור היו קוראים את הפיוט שחיבר ר׳ יהודה הלוי על מפלת המן, 'מי כמוך ואין כמוך׳. ואת הפסוקים האחרונים קרא הקהל בקול רם ובתרגום לערבית יהודית.

בתענית אסתר נהגו הנשים להשכים ולחפוף את ראשיהן, והאמינו שהזריזות זוכות לחפוף ראשן עם אסתר המלכה והמאחרות חופפות עם המן. בפורים היו מחלקים מעות לכל מי שפושט ידו וגם למוסלמים. היו קוראים את המגילה לנשים בבית, לאחר שהגברים שבו מבית הכנסת, ורק לאחר מכן היו סועדים סעודת פורים. הנשים היו אופות עוגה מטוגנת בשמן וטבולה בדבש בצורה של רשת דייגים, זכר להמן שנפל ברשת.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- מנהגים מקומיים

עמוד 131

עליית הנוער.

פעילות עליית הנוער ממרוקו החלה עם הקמת המדינה :

1 – עם העלייה הגדולה משנת 1949 שאפו הילדים לעלות לארץ, ומשפחותיהם הסכימו לעלייתם, בתקווה שבעקבות ילדיהם יעלו אף הם. בשנים 1949 – 1952 עדים פעלה עליית הנוער בחסות ארגון " קדימה ". עד 1951 לא החמירו בקבלת עולים, פרט למכסות עלייה שצומצמו מדי פעם ובדיקות רפואיות שלא היו קפדניות מדי. הרקע החברתי ורמת ההשכלה של הילדים לא נבדקו. היה מקובל שטיפול רפואי קפדני ייעשה בבתי עליית הנוער בצרפת, בנורבגיה ובשוויץ או במחנות המעבר במרסיי.

2 – בשנת 1952 החלה עליית הנוער בפעולה עצמאית. בד בבד עם משבר בעלייה ממרוקו בשנים 1953 – 1954 חלה גם ירידה במספר המועמדים לעליית הנוער. בשנת 1953 הוחלט בירושלים על מדיניות שרירותית, לפיה כל נער המועמד לעליית הנוער שבמשפחתו יש חולה, לא יאושר לעלייה גם אם הוא בריא – וגם אם משפחתו אינה מועמדת לעלייה. משטר הסלקציה וצמצום מכסות העלייה האטו את היקף העלייה במידה משמעותית. בשנת 1953 עלו במסגרת עליית הנוער קבוצות קטנות, עד 20 ילד בחודש במקום 150 או יותר במכסות החודשיות של 1950 – 1951. הורים רבים התקוממו לאחר שדרישתם בשנת 1952 – כתנאי למסירת ילדיהן לעליית הנוער – להתחייבות בכתב שהם יעלו בעקבות ילדיהם, נענתה בסירוב מוחלט.

3 – בשנים 1954 – 1955 הומרו עקרונות הסלקציה ושונו דרכי קבלת הנוער למוסדות עליית הנוער. הבדיקות הרפואיות נעשו קפדניות יותר ונוספו אליהן בחינות לקביעת השכלתם של הילדים. אולם נוכח ההחרפה במאבק הלאומי המרוקאי וחשש היהודים כי עתידם הפוליטי, הכלכלי והביטחוני נתון בסכנה, התחזקה מגמת העלייה ומשרד עליית הנוער בקזבלנקה ונציגיו באזורים אחרים הפכו לגורמים חשובים במללאח, על אף ההנגדות למפעל זה בקרב חוגים דתיים ובין מנהגים חילוניים שביקרו קשה את מדיניות הסלקציה.

4 – עם עצמאות מרוקו וטרם סגירת שערי העלייה – סתיו 1955 – קיץ 1956, הצליחה עליית הנוער בסיוע נציגיה ברחבי מרוקו, שכללו בין היתר מורים ומחנכים של בתי הספר של כל ישראל חברים, להעלות מאות בני נוער.

בני הנוער עברו בדרך כלל חמש תחנות בעלייתם ארצה. התחנה הראשונה הייתה במחנה " קדימה ; התחנה השנייה הייתה במחנה של מרסיי, שם שהו מספר שבועות כדי לעבור בדיקות רפואיות, נוסף לבדיקות ולטיפול הרפואי שקיבלו במרוקו במסגרת מיון הילדים.התחנה השלישית הייתה ליד מונפליה, במחנה קמבוז, שם שהו חודשים וקיבלו חינוך ישראלי והכשרה מקצועית וחקלאית ; התחנה הרביעית הייתה "שער העלייה" בישראל ומשם לתחנה החמישית – רמת הדסה, לפני פיזורם במקומות הקליטה : הקיבוצים רוחמה, ברור חיל וניצנים, חוות סג'רה וכפר הנוער בתיה, מכבי וכפר הנוער הדתי.

רוב הילדים באו עליית הנוער מקזבלנקה ומערי השדה. רק מעטים באו מכפרים בהרי האטלס ומיישובים בשולי מדבר סהרה. עד 1954 היו כמעט כולם ילדי המללאח. בשנים 1955 – 1956 החלו להגיע לעליית הנוער ילדי הרבעים האירופיים, מהשכבה הבורגנית המבוססת יותר.

אלה הנתונים על עליית הנוער ממרוקו : בשנת 1947 – 765 עולים, במסגרת עליית הנוער ; בשנת 1950 – 455 עולים ; בשנת 1951 – 1.700 עולים ; בשנים 1952 – 1954 19600 עולים ; בשנת 1955 – 691 עולים ; ולבסוף, בשנת 1956 – ההערכה היא כי 1.000 בני נוער עלו במסגרת עליית הנוער.

קברניטי " שרל נטר " בהחלט נרתמו לשיתוף פעולה עם שליחי הסוכנות היהודית כדי להעלות בני נוער במסגרת עליית הנוער. אולם סוגיה זו זכתה לדיון נוקב בחוגים של "שרל נטר", באשר לזכותו וחובתו של הנוער היהודי במרוקו, שברובו מסורתי, לשמור על אופיו התרבותי תוך כיבוד אורחותיו במסגרות הולמות.

בסוף שנת 1958 הגיעו לצפון אפריקה שמועות ממרכזי עליית הנוער באיטליה ובעיקר בצרפת, על הימצאותו של נוער דתי צפון אפריקאי במסגרות לא דתיות של עליית הנוער. שמועות דומות באו מן הארץ מראשית שנת 1949. הן התחזקו בשנים 1950 – 1951, ונמשכו לסירוגין עד לשנת 1956.

השמועות היו מגוונות בתוכנן, ועיקרן כי בני נוער דתי, ובתוכם בני רבנים, הופנו או פנו למסגרות קליטה חילוניות של עליית הנוער ונתקלו בה ביחס של זלזול כלפי דתיותם ובאי יכולת לקיים מצוות. לעתים נאלצו לעבוד בשבת ובמועד, לאכול טרפה ולחם בפסח. השמועות גברו בדרך כלל לאחר חג הפסח והימים הנוראים. היו שמועות של זריקת תפילין, על אי קיום טקסי בר מצווה לנוער העולה, על חילונו של רוב הנוער.

עד מהרה נכונו תגובות מחאה של "שרל ", באמצעות "הפועל המזרחי" במרוקו, בתביעה לתקן את המעוות. ביקשו לקבוע כי דתיותו של הנוער תוגדר לפי רצון ההורים. כלומר, יש לשאול את ההורים באמצעות שאלון, באיזו מסגרת קליטה בארץ יחפצו לבנם. במכתבו של אשר אוחיון בא לידי ביטוי מובהק "החשש של האחראים על התנועה הציונית דתית, לגייס נוער שאינם יודעים לאן מועדות פניהם….ילדים אלה המגיעים מבתים דתיים, שומה עליכם כי ימצאו אווירה דומה בארץ ישראל.

משהוסכם דבר קיומו של שאלון להורים, שבו פעילי "הפועל המזרחי" לגייס מועמדים לעליית הנוער הדתי ולהחתים את הוריהם על שאלונים. אולם חודשים אחדים אחר כך הודיע, לדבריהם, נציג עליית הנוער של ביטול השאלון ועל חוסר האפשרות להבטיח לנוער המרוקאי הדתי קליטה במקומות דתיים בלבד, וזאת בשל מצוקת הקליטה במגזר הדתי בארץ. נציגי "הפועל המזרחי" דחו הודעה זו, וציינו כי ימנעו עלייתו של נוער דתי ממרוקו כל עוד לא יסכימו לתנאיהם. הנהגת "הפועל המזרחי" בקזבלנקה הורתה למרכזיה בערים השונות לעמוד על קיום השאלון ועל קבלת הבטחה לקליטה במסגרת דתית, בטרם ימסרו מועמדים לעליית הנוער.  בעקבות אי השקט בציבור הדתי על רקע השמועות מן הארץ, הגיע משה קול בקיץ 1949 לביקור במרוקו. לדבריו, הוא הגיע להסכם עם נציגי הקהילה, לפיו לא יוצג שאלון להורים ולא תוקם ועדת מיון במרוקו.

נציגי עליית הנוער יעבירו את התרשמותם מן המועמד ומשפחתו, וההגדרה תיקבע בהתאם לזה, בארץ, הבטיח קול, ייעשה הכול לקלוט את הנוער המרוקאי במגזר הדתי, אבל גם במקומות לא דתיים שיבטיחו תנאים מסוימים. הסכם זה לא הניח את דעתם של אנשי "הפועל המזרחי" וחוגים דתיים אחרים במרוקו. על רקע התגברות השמועות מן הארץ הם התמידו במאבקם להגדרה ברורה של הנוער העולה, ולהבטחת קליטתו במגרות דתיות, תוך שהם מתעמתים עם נציגי עליית הנוער במרוקו.

העימותים הגיעו לשיא במהלך שנת 1952, עת כרכו רבני מרוקו את מאבקם בעליית הנוער עם מאבקם בתנועות חלוציות חילוניות – ובפרט נגד "דרור" ו "השומר הצעיר", אשר לדידם, מגייסים נוער דתי, תוך שהן פוגעות בבחירה החופשית האמיתית שלהם. הסערה נגד עליית הנוער גברה בעקבות נקיטת עמדתם של כמה אישים חשובים במרוקו, שהשמועות הדריכו את מנוחתם והם תבעו נמרצות לתקן את המצב בעליית הנוער הדתי : רבה של מכנאס, הרב ב' טולידאנו, שנודע בהשפעתו על הציבור הדתי במרוקו ובקרב רבני מרוקו, היה מקורב ל "הפועל המזרחי" וגילה אהדה למדינת ישראל ולעליית ארצה.  י' אלמאליח, דמות מוכרת בציבור היהודי במרוקו ובפרט בקרב יהודי הכפרים, שזכה לאהדה רבה בקרב רבני מרוקו – יחסו למדינת ישראל ולעלייה היה חיובי. תביעה זו חוזקה על ידי אישי התנועה הציונית הדתית שביקרו במרוקו בשנת 1951, ביניהם הרב זאב גולד ויצחק רפאל ; עקיבא קשת, שהחל את שליחותו באביב 1952, פעל ברוח דומה.

מראשית 1952 נכנסו רבני מרוקו לפעולה, ועמדו בראשה במהלך כל אותה שנה. רבני מרוקו זכו למעמד משפטי חשוב, לסמכות רבה – שינקה את כוחה גם מן השלטון, ולהשפעה רבה בציבור הדתי במרוקו, ועל כן פעילותם בעניין זה הייתה חשובה.  דאגתם לשימור צביונו של הנוער המרוקאי בארץ ישראל, ובעיקר תביעתם של הורים שקיבלו מכתבים מבניהם בארץ וביקשו מן הרבנים לפעול, ואיומיהם כי יפנו לשלטונות בעניין עליית הנוער – הניעו את הרבנים לפעולה.

העילה לפתיחת המתקפה על עליית הנוער הייתה, כנראה, סירובה להעלות קבוצה שדרשה להגדירה כדתית, ולהבטיח לה מקום קליטה דתי בארץ. מכל מקום, בראשית 1952 הפיצו רבנים כרוז, שעיקרו אזהרה להורים לבל ימסרו את ילדיהם לעליית הנוער עד אשר יתקבלו ערבויות מתאימות לקליטתם הדתית.כרוז זה נתפרש כ "חרם" על עליית הנוער. הוא הופץ ונקרא בבתי כנסת בערים שונות במרוקו.

הרבנים, ובראשם הרב הראשי שאול אבן דנון, תבעו מעליית הנוער להיענות לדרישות ההורים, ולהבטיח הגדרה דתית וקליטה דתית לילדיהם. בכל מקרה, דרשו, אין לשלוח נוער מרוקאי למשקי "דרור" ו " השומר הצעיר". הפדרציה הציונית המרוקאית התערבה בפרשה, וניסחה הצעת פשרה שלפיה עליית הנוער תספק "במידת האפשר את דרישותיהם של הורי הילדים במרוקו" ; אם אי אפשר יהיה לספק מקום קליטה דתי לנוער דתי , יודיעו מראש להוריו. כל מרכזי הקליטה בארץ ישמרו על כשרות ושבת "ביחס לילדים ממרוקו : יש לצרף שליח דתי למשלחת עליית הנוער ולא ייעשו שינויים בשאלון להורים עד להוראות שיישלחו ממחלקה לעליית הנוער בירושלים.

הצעות פשרה אלה, שנתקבלו על ידי הרבנים, נשלחו לעליית הנוער בארץ, וזו נדרשה לקבוע את עמדתה כלפיהן. תגובת משה קול הייתה שלילית, בטענה כי הרבנים אינם מבטאים נאמנה את הציבוריות היהודית המרוקאית, אלא דווקא ראשי הפדרציה הציונית מייצגים יותר את המנהיגות היהודית במרוקו, והללו אינם דתיים.

לדידו, הירידה במספר העולים במסגרת עליית הנוער נובעת מגורמים אובייקטיביים שאינם קשורים בעמדת הרבנים. קול סבר כי אנשי "הפועל המזרחי" הסיתו נגד עליית הנוער ואין להיענות לדרישותיהם.

במסגרת מאמצים מצד גורמים שונים למציאת פתרון לקיפאון שנוצר, ביקר בארץ אלפונסו צבע, כנציג הפדרציה הציונית וממנהיגי "הפועל המזרחי" במרוקו. בביקורו נפגש עם משה קול ועם ראשי התנועה וביקר במרכזי קליטה שונים. הוא קיבל מקול הבטחות שונות לתיקון המצב. בינתיים בקיץ 1953, הגיע למרוקו יצחק רפאל. גם הוא, בסיועו של אלפונסו צבע, פעל להרגעת הרוחות. אולם שנת 1953 הסתיימה ללא שינוי, לאכזבתם הרבה של התנועה והחוגים הדתיים במרוקו.

מכל מקום, מעטה החשדנות מצד היסודות המקומיים במרוקו כלפי קברניטי עליית הנוער לא עזר לשיתוף הפעולה ביניהם. זאת הסיבה לכך שעליית הנוער נוהלה בהמשך בעיקר על ידי פעילים מקומיים דוגמת אהרן קדוש.

בשמך השנים 1954 – 1956 גברה מעורבותה של התנועה הציונית הדתית בעניין זה, באמצעות הרב זאב גולד וש"ז שרגאי, תוך חיזוק עמדתם של חוגי " הפועל המזרחי " והחוגים הדתיים במרוקו. כתוצאה מכך קודמה ההיענות לתביעותיה של התנועה הציונית הדתית בכלל ובשאלת עליית הנוער בפרט.

אולם יותר מכול הגבירו מהלכים אלה את רגישות ההורים במרוקו לגבי מסגרות הקליטה בארץ ישראל, והתוצאה הייתה עלייה בשיעור הפונים במרוקו לעליית הנוער הדתי.

הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.

יוסף שרביט-2004

עמוד 143

הרה״ג רבי אברהם אביכזיר זצ״ל

ראש רבני העדה המערבית בירושלים (תרפ״ח— תש״ה)

ערך: הרב אפרים לוי— ירושלים

אחד הדמויות הבולטות והחשובות של יהדות המזרח בדורות האחרונים היתה של הגאון המפורסם רבי אברהם אביכזיר זצ״ל. אישיות שקיפלה בתוכה תורה וגדולה במקום אחד, ראש אב בית דין, מחנך מעולה, פוסק ומנהיג, לפני מלכים יתייצב ועלית על כולנה ענוותנותו וצניעותו.

מוצא משפחתו מעיר תאפילאלת שבמרוקו, הידועה בחכמיה וצדיקיה בכל צפון אפריקה, וזכרם נערץ עד ימינו. ביניהם מפורסם הרה״ג המלוב״ן רבי יעקב אביחצירא זלהי׳ה. אולם הרה״ג רבי אברהם אביכזיר נולד בשנת תרכ״ו בעיר מאהראן(אוראן) שבאלגייריה לאביו רבי משה בעת ששהה באותה עת בעיר זו.

ילדותו

בעודו ילד נפטר עליו אביו, ואמו הרבנית פריחה החליטה להעתיק מקום מגוריה ולעלות לארץ ישראל משאת נפשה, ובכסליו תרל״ב עלתה עם בנה והתיישבה בירושלים. ראשית דרכם בעיר הקודש היתה דרך קשה רבת יסורים, מכיון שהגיעה כעניה מרודה לא היה לה דירת מגורים, ובלית ברירה קבעה משכנה יחד עם בנה היתום בעזרת הנשים שמעל לבית הכנסת לעדת המערבים ״צוף דבש״ בירושלים העתיקה.

את פרנסתה השיגה בקושי כשהיתה מסבבת לכבס בבתי ירושלים במשך היום ומקבלת פרוטות אחדות. משכר זעום זה הפרישה אחוז גדול מאד לשלם עבור מלמד לבנה, כי כל שאיפתה ומשאת חייה היתה לראות את בנה רבי אברהם תלמיד חכם, ואף שגדל ויכול היה לצאת ולהשתכר במלאכה ולפרנס את עצמו ואת אמו האלמנה, מנעה זאת ממנו בתוקף והתחננה לפניו שימשיך בעסק התורה בלבד, וכדאי לה לחיות בדוחק זה למען עתיד בנה. התוצאות לא איחרו לבא, וזכה רבינו לשתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד, וכל ימיו החזיק טובה לאמו הצדקנית שבזכותה ובעבורה זכה למה שהגיע ועליה נאמר ״אשרי יולדתו״, (מפי הרה׳׳ג ר׳ דוד שלוש שליט״א רב העיר נתניה ששמע מפי הרב על ילדותו).

ראשית חינוכו קיבל רבי אברהם זצ״ל תורה ב״כותאב״ (חדר תשב״ר), משם עבר לבית המדרש ״דורש ציון״ מיסודו של הרה״ג רבי יצחק מפראג (אופלטקה) שהיה מתלמידי ה״חתם סופר״ זיע״א. אחר כך נתעלה לבית מדרשו של הגאון החסיד נר המערבי כמהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, שהיה ראב״ד לעדת המערבים בירושלים, ונודע לשם בחסידותו וקדושתו ובחיבורו המפורסם ״פקודת אלעזר״ על שו״ע או׳׳ח, (צולם מחדש בירושלים), רבו זה מלבד בקיאותו בחדרי התורה, עסק בצרכי ציבור ודאג לבני עדתו במצבם הקשה ובהתארגנותם בעת העלייה הבלתי פוסקת של יהודי מרוקו לירושלים עיה״ק כדי לחונן את עפרה. וכן נמנה בין מייסדי ועד עדת המערבים בירושלים.

אצל רבו זה למד בשקידה רבה ואמו דאגה למחסורו, ועד מהרה יצא שמו לתהלה בירושלים בידיעתו ובקיאותו בש״ס ובפוסקים ובמחשבת ישראל. אחר פטירת רבו הנ״ל קבל עליו יחד עם חברו הגאון כמהר״ר שמואל רפאל בוחבוט זצ״ל להגיה ולהדפיס את חיבורו הגדול של רבו ״פקודת אלעזר׳׳ על ג^, חלקיו. היתה זאת הכרת תודה לרבו הגדול שלמדו תורה, וכיאה לאצילות נפשו ונדיבות לבו העמוקה.

כמי שחש על עצמו את העוני והמחסור, ירד אל אחיו וראה בסבלות בני עדתו במצוקתם הכלכלית והחינוכית, ובכך יסד עם חביריו הרבנים הגדולים כמהר״ר מסעוד חי בן־שמעון זצ״ל בנו של הרה״ג הגדול צוף דב׳יש, ורבי יוסף אלמאליח ורבי שמואל בוחבוט את התלמוד תורה הראשון לעדת המערבים ואת החברה ״חסד ואמת״ שמטרתה היתה לעזור לעניים ונצרכים, ועוד אגודת סעד דומים.

פעולתו באלכסנדריה של מצרים

עקב מצבם הכלכלי הקשה של יהודי ירושלים בכלל ועדת המערבים על חכמיה ורבניה בפרט, הוצעה לו ע״י כוללות המערבים לצאת בשליחות מצוה לערי המערב לטובת עניי העדה, ובאייר תרנ״ב נסע מירושלים, ובעוברו דרך נא־אמון(אלכסנדריה) ביקש ממנו נשיא הקהילה סי׳ שלום טובי להשאר בעיר כדי להורות תורה לתשב״ר של הקהילה. רבנו נגש בהתלהבות למלאכת קודש זו, ובראשית מעשהו תיקן סדר לימוד משופר, שהיה עד אז בדרגה נמוכה, וזאת מכיון שהסתפקו המחנכים הקיימים בלימוד טעמי המקרא והפטרה בלי כל ביאור. אך מכשול גדול עמד בדרכו, והוא העדר מחנכים מתאימים היכולים להורות כדבעי, ולשם כך הכשיר צוות מורים שיתאימו למפעלו החינוכי. מכשול נוסף עמד לו בדרכו, והוא חסרון ספרי לימוד מתאימים. גם לזה נגש רבינו וחיבר בעצמו ספרי לימוד בשם ״העברי״ בארבעה חלקים: חלק א׳ הודפס בשש מהדורות בשנים תרס״ד־תרפ״א, חלק ב׳ בשנת תרס״ו, חלקים אלו עוסקים ביסודות הלימוד ותרגילי קריאה וכתיבה. חלק ג׳ בשנת תרס״ח, ומכיל סיפורים המתאימים לנערים, מקורות ימי נביאינו וחכמינו. חלק ד׳ בשנת תרס׳׳ט הוא קיצור דברי ימי עם ישראל מבריאת העולם ועד גלות ספרד, הלכות ודינים נחוצים וכללים אחדים בדקדוק עברי. מהדורה שניה נקראת ״דעת התורה והמצות״ המכיל קיצורי דינים, נדפס בנא־אמון תרע״ד. כן חיבר ספר ״דברי הימים״ בשני חלקים נדפס בנא־אמון תרע״ו. ספרים אלו הו״ל ע״י החברה שיסד בשם ״עמלי תורה״. בראש חברה זו עמד רבה של העיר אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצוק״ל מח״ס שו״ת תעלומות לב, מטרת החברה היתה להפיץ תורה ויראה בקרב יהודי אלכסנדריה ופרבריה, והכשרת תלמידים לת״ת שפתח במסגרת החברה ועמד בראשה. הרב הראשי רבי אליהו חזן ונשיא הקהילה הגביר שלום טובי בראותם את כשרונותיו ומדותיו התרומיות של רבי אברהם ובקיאותו בש״ס ובפוסקים, בקשוהו למלא גם את התפקיד של סופר ומזכיר הרבנות הראשית באלכסנדריה, כדי שיתרום מכוחותיו לתועלת העדה כולה.

עד מהרה נתחבב מאד ע״י גדולי ופרנסי הקהילה, בקבלו כל אדם בסבר פנים יפות ובענווה גדולה. נשיא הקהילה שבעצמו נהג לקבוע עתים לתורה ראה ברבי אברהם איש כלבבו, צנא מלא ספרי, בקי בחדרי התורה, חריף ופקח, ויקבע עמו עתים לתורה.

ע״י קשריו המצויינים עם נשיא הקהילה מר טובי ותפקידו הרם ברבנות, התקרב אל המשפחות המיוחסות שבאלכסנדריה ומצרים, כמשפחת הברונים לבית מנשה, שהקימו מוסדות רבים של תורה וחסד בתי כנסת וחינוך בתי חולים וכח, והתפרסמו בכל המזרח ובא״י בתרומותיהם הרבות ובמעשה הצדקה והחסד לתפארת. וכן עמד בקשר עם המשפחות המכובדות: אגאן, רולו, סאקאס, טילקי, עדה, סווארס, קטאווי, מוצרי, גרין ועוד.

מלבד ידיעותיו הרבות בתורה בקי היה רבנו בהויות העולם ובשפות שונות, נואם בחסד עליון, מושך לבבות במתק שפתיו בחן דיבורו וביושר לבבו. המשפחות החשובות שהזכרנו מעולם לא מנעו ממנו דבר שביקש להם, ונדבותיהם ותרומותיהם למוסדות התורה והחסד במצרים ובא״י ניתנו בהמלצתו, והודות להשפעתו והשתדלותו. רבני ירושלים וא״י וראשי מוסדות החסד ידעו שיש להם באלכסנדריה תומך נלהב שהשפעתו גדולה ודבריו נשמעים, ומעולם לא השיב פני איש ריקם.

מלבד עזרתו לטובת מוסדות תורה וחסד, הנהיג סדרים במוסדות העיר. שימש כאחד ממנהלי בית החולים המפואר של הקהילה, ותיקן בו תקנות רבות וסדרים נאותים ובפרט לטובת חולים עניים. כן יסד את חברת ״עזרת אחים״ שהציבה למטרה לעזור לעניים צנועים בחלוקת כסף וקמח וכיו׳׳ב. דאג לסדרים ושיפורים במשרד הרבנות שבאלכסנדריה ובבית הדין, ומינה פקידים נאמנים שטובת הציבור לפניהם בלי הבדל מעמד. ראשי הקהילה מינוהו למנהל ויועץ ועד הקהילה, ומאז הוא היה המוציא והמביא בענייני עדת יהודי אלכסנדריה.

בין התקנות החשובות שתיקן, הוא ביטול מנהג משלוח זרי פרחים להלויות, וכתחליף לזה התרים למוסדות צדקה וחסד המועילים לעילוי נשמת הנפטרים. תקנתו התקבלה ונדבות רבות זרמו למוסדות החסד.

מר ב״צ טראגאן בספרו ״לקורות היהודים באלכסנדריה״ הכולל יומן סקירה של חיי הקהילה, כותב בין השאר על רבי אברהם: ״אין בית ספר, בית חסד, מוסד של צדקה אשר חקרתי ודרשתי אודותם, שלא הזכירוני את השם הפרטי הזה לטובה״.

דאגתו לפליטי ארץ ישראל

ביתו של רבי אברהם באלכסנדריה היה בית ועד לחכמים, פתוח לרווחה לשליחי ארץ ישראל שהתאכסנו בו. על תקופת מלחמת העולם הראשונה בשנים תרע״ד־תרע״ח, כשיהודי ארץ ישראל בעלי נתינות זרה נאלצו להרחיק נדוד למצוא להם קורת גג ומרגוע לנפשם, מתאר זאת הרב דוד שלוש שליט״א שאביו הרה״ג רבי יוסף שלוש והגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצ״ל סיפרו לו את פרשת חייהם וטלטוליהם בשנים אלו כשנאלצו לעזוב את הארץ כל הנתינים הצרפתים שהיו עויינים לממלכה התורכית, ובשל כך הגיע זרם גדול של פליטים לאלכסנדריה. רבנו לא נח ולא שקט רץ ממקום למקום למצוא להם קורת גג, והתרים כספים לארגונם וקליטתם באלכסנדריה או סידורם במקומות אחרים. דאגתו לפליטים היתה אבהית ומסורה באופן יוצא מהכלל, הוא גייס את כל מוסדות הצדקה והחסד שבעיר לעזרת הגולים, ואף יסד ישיבה גדולה לגולי א״י שמנתה כמאתים רבנים בערך, ודאג לקיומה וכלכלתה עם עזרת הגביר היוזם רבי נסים נחום זצ״ל. לילות כימים עבד ללא ליאות, ותמיד היו עיניו נשואות לעיר הקודש ירושלים ולא״י ולמוסדות החסד שבהם, והיה שולח סכומים גדולים לכוללות ירושלים ולקופת רבי מאיר בעה״נ זיע״א בטבריא, שהיה אוסף בין מכריו וידידיו או אנשים שהורישו כספם לצדקה. הוא היה האיש שהתרים את משפחת נשיא הקהילה הגביר שלום טובי, והוקמה ישיבה על שמו בשם ״טובי ישבעו״ בחצר הכולל של עדת המערבים בירושלים העתיקה (שהיתה ליד הסאראייה). כן היה שולח להרה״ג רבי יצחק אביחצירא זצ״ל מתרומות שאסף מידי שנה בשנה בהילולת זקנו הרב הקדוש המלוב׳ין כמוהר׳׳ר יעקב אבוחצירא זיע״א הקבור בעיר דמנהור שליד אלכסנדריה.

על אף כל פעולותיו הרבות לא החזיק טובה לעצמו. מ.ד. גאון ז״ל מציין בהערתו לתולדות הרב בזה״ל: ״במכתבו אלי כותב הרב, גם בירושלם כמו באלכסנדריה לא עשיתי דבר טוב יוצא מהכלל, ולכן איני ראוי שמע׳׳כ יטרח לרשום את תולדותי אשר אין בהם מתום״ (יהודי המזרח בא״י ח״ב עמי 18), אף שלמעשה כל חייו היו שרשרת ארוכה של פעולות ברוכות ובלתי פוסקות לטובת עמו וארצו.

חובב ספר היה רבנו זצ״ל. ספרייתו העשירה כללה ספרים רבים בהלכה ובאגדה וכתבי יד חשובים.

אחר פטירת החכם באשי של אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצ״ל מח״ס שו״ת תעלומות לב ביום כ״ב סיון התרס״ח, נתמנה לראש אב בית דין וממלא מקום ראש הרבנים באלכסנדריה, אחרי כהונת דיינות רבת שנים בבית הדין באלכסנדריה עם הרה״ג הדיין רבי אברהם בן סעדיה שחב (עיי שרית תעלומות לב ח״ג קונטרס אגרת שבוקין סי׳ י״ז בתאריך י״ט אדר אי תרנ״ו באלכסנדריה).

אהבה רבה וידידות עמוקה היתה בינו לבין עורך ״המאסף״ הרה׳׳ג הגדול הראב״ד דירושת״ו רבי בן ציון אברהם קואינקה זצוק״ל, ומידי ביקוריו של הגרב״צ קואינקה באלכסנדריה היה סר לביתו של רבי אברהם אביכזיר, וקיימו קשר הלכתי מתמיד ביניהם, הן פנים אל פנים והן בדרך מכתבים בחידושי תורה והלכה. בחוברות ”המאסף^,’ מסי 2־1 שיצאו לאור מחדש ע״י הרב עזרא בצרי יצ״ו בשנת תשל״ט פורסמה שאלתו של רבי אברהם אביכזיר להרב קואינקה בענין תיקון העירוב באלכסנדריה, ובחוברת שניה תשובת הרב קואינקה להרב אביכזיר. בשו״ת יד רא״ם להרב אהרן מענדל בהר״ן הכהן אב״ד לעדת האשכנזים בקהיר, ישנם חילופי איגרות בהלכה עם הרב אביכזיר בענין שמות גיטין ועוד, וכן ענין חברותו באגודת הרבנים העולמית שנוסדה ע״י הרה״ג ר׳ אהרן בשנת תרס׳׳ג. (׳׳יד רא״ם״ שו״ת ח״א תש״ך חלק ב׳ חאה״ע סי^, י־י״א).

חזרתו לעיה״ק ירושלים

ביום כ״ב אייר תרפ׳׳ח חזר לארץ ישראל אחרי שלושים שנות רבנות ופעילות ברוכה וחשובה באלכסנדריה, ומיד עם הגיעו לירושלים עיה״ק נתקבל בכבוד גדול ע״י ראשי עדת המערבים בירושלים, ובה בעת מינוהו ל״ראש רבני העדה ונשיא הכבוד״ שלה, מכתבי ברכה רבים קיבל מרבנים ואירגונים שונים בא״י לרגל חזרתו לעיר הקודש, משאת חייו בירושלים היה לשבת ולשקוד בתורה מבלי לקבל עליו כל משרה ציבורית, ולשם כך בנה לו מכספו בית לדירתו עם חדר מיוחד, בה שכנה ספרייתו התורנית העשירה, וגם בית כנסת לתפילה ולתורה שריהט אותו מכספו, ביכ״נ זה נקרא על שמו ״זכור לאברהם״ הקיים עד היום הזה בשכונת רוממה בירושלים. ואולם גורמים ציבוריים שונים לא עזבוהו ויפצירו בו בבקשות חוזרות ונשנות לקבל משרת ראב׳׳ד לעדת הספרדים בירושלים, וחבר משרד הרבנות הראשית לארץ ישראל, רבנו הסכים להצעה זאת וקיבל המשרה על שכמו, בתנאי אחד שהוא לא מוכן לקבל כל פרוטה על שירותו ברבנות, וכן היה. (שמעתי זאת אני הכותב מפי הרבנית סעדה שלוש אשת הרה׳׳צ רבי יוסף יצחק שלוש זצ״ל).

תקופה זאת של בחירתו היתה בזמן הבחירות השניות להרבנות הראשית בארץ ישראל שהתקיימו ביום י״ז כסלו תרצ״ז אחרי פטירתו של הגרב״צ קואינקה כחדש ימים, נבחרו עמו הרבנים הגדולים הרה״ג רבי אברהם פילוסוף ורבי יוסף מרדכי הלוי, והרה״ג רבי צבי פסח פראנק ורבי יעקב קלמס ורבי אליהו מרדכי וולקובסקי זכר צדיקים לברכה.

העדה המערבית כשיסדה בית כנסת מרכזי בשכונת מחנה יהודה בירושלים שנחנך בשנת סת״ר ל״י(ת״ש), נקרא בית הכנסת על שמו ״זכור לאברהם״.

ביתו היה פתוח לכל קשי יום ומר נפש ששפך שיח לבו לפניו ומצא מזור לצרתו, וכן כל דורש דבר ה^' זו הלכה היה בא ומעיין בספרייתו.

רבי יוסף חיים ילוז מחכמי טבריה החשובים מתאר בספרו טוב רואי על אישיותו ונדיבות לבו של רבי אברהם וזה לשונו: ׳׳ובהיותי בירושלים אני הכותב בשנים תרצ״ב— תרצ״ד, תמיד היה עוזר לי ומפיג צערי ביסורים שבאו עלי בפטירת אשתי הצדקת, ומרוב חיבתו לעיה״ק טבריה, חשקה נפשו לבנות בית שם, והיה בא בכל חורף להעביר אותה בטבריה החמה עם נו״ב הצדקת מ׳ צופי, אשר היתה מנוחתה כבוד בטבריא ביום עש״ק א׳ אדר תש״א, ויחלק כסף לת״ח ולעניים לעילוי נשמתה״ (טוב רואי עמי כ״א, וכן שמעתי זאת מפי הרבנית סעדה שלוש נ״ע).

רבנו נהג תמיד להתפלל מתוך סידור דוקא, באימה וביראה, ושמר על נקיון גופו ובגדיו כיאה לת״ח, איש שלום ואחוה היה רבי אברהם, ושנא את המחלוקת, בסכסוך שהיה בין הרה״ג הרב הראשי לא״י הרב יעקב מאיר לבין ראשי ועד עדת הספרדים בירושלים, נתמנה כבורר ופשרן יחד עם עמיתו הגאון רבי נסים אלישר(בנו של הראש״ל והחכם באשי הגאון יש״א ברכה), ובישיבת ועד העדה בתאריך ז׳ שבט תרפ״ט שיבחו מאד את רבי אברהם אביכזיר על מאמציו הרבים והכבירים להשכין שלום בעדה בטרחתוהרבה.

דיין ופוסק

בישיבותיו בבית הדין היה עשוי ללא חת, ולא יכל לסבול כשראה פגיעה בכבוד בנות ישראל, והגן בתקיפות ובאומץ על זכויותיהם, מסופר שבמשפחת הרב הראשי לא׳׳י והראש״ל היה דין ודברים, ולא הונעם לדיינים לקבל ולדון בתיק זה, ויתכן שהרגישו בעצמם כי יהיה קשה להם לדון דין אמת, אולם רבי אברהם שהאמת והצדק היו נר לרגליו, קיבל את התיק לידיו, ובשיתוף עם הרב הראשי לא״י הרה״ג רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ״ל, סוכם אחר מו״מ ארוך להגיע לתוקף פסק דין.

הסתלקותו

במוצאי שבת קודש כ״ח תשרי תש״ה, אחרי הבדילו על היין כדרכו בקודש, לא עברו שניות מעטות ונפטר רבינו במיתת נשיקה, הרופא שדר סמוך לביתו הובהל אליו, אך כבר איחר את המועד.

הספידו עליו הרה״ג רבי יצחק הלוי הרצוג הרב הראשי לא״י, שאמר בהערכת אישיותו בין השאר: ״הרב היה תלמיד חכם גדול, ויש הרבה רבנים, ולא אלמן ישראל, אבל דבר אחד היה בו שלא היה לאחרים, שהיה איש אמת, ואינו מתיירא משום אדם, ודן את הדין לאמיתו^,,. דברים אלו מתייחסים לסיפור האחרון דלעיל, כן הספידו הרה׳יג הראב״ד רבי יוסף מרדכי הלוי, הרה״ג רבי אליהו מרדכי הלוי וולקובסקי, הרה״ג המקובל רבי שלום מרדכי אזולאי. ליד קברו ספד ידידו הותיק הרה״צ רבי יוסף יצחק שלוש, וכן ביום השבעה והשלשים, ספדו לו הרבנים הראשיים הנ׳׳ל, והגאון רבה של ירושלים עיה״ק רבי צבי פסח פראנק, והגאון ראב״ד בירושלים עיה״ק רבי חזקיה שבתי יהושע, ועוד.

על מצבתו נחרת:

אשרי איש מלא חכמה,

פה נגנז מלא תפארה אוצר חביון מלא אורה,

דן עמו בצדק ומשפט וסברא ישרה באלכסנדריה המפוארה,

ובירושלים ת״ו הבירה הרה״ג אברהם איש החסד נאזר בגבורה,

ממשפחת אביכזר המעשירה נשמתו עלתה במוצש״ק היקרה,

כ״ח תשרי תש״ה ליצירה

תהי נשמתו בצרור החיים צרורה

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב–  הרה״ג רבי אברהם אביכזיר זצ״ל ראש רבני העדה המערבית בירושלים (תרפ״ח— תש״ה)

ובכן רבותיי, אני לא שומע לעצת ידידי, כי אז ארגיש שאני בארץ של גויים אנטישמים. ואת זה אני לא מוכן לעשות. זה יזיק לי נפשית. ושנית, אי אפשר לשקר בדברים שעלולים להתגלות בסופו של דבר. מפני שאני לא נראה מרוקני, מקבלים אותי יפה. אני עובר מבחנים וכולם מרוצים, אני מבין שקיבלתי את העבודה. לבסוף כששמים לב למבטא שלי, שואלים – מאיפה אתה? כששומעים שאני ממרוקו, אז לפתע מחליטים שאני לא מתאים לעבודה. ובכן ממה נפשך? אם אני לא מתאים רק מפני שאני ממרוקו זאת לא אפליה גזעית? ואם אני ממרוקו ואני מתאים לעבודה ובכל זאת לא נותנים לי את העבודה, מה אני אמור לעשות? להיות שודד בנקים? ממה אני אתקיים? אני צריך להכחיש את מוצאי, להתכחש לעצמי ולשנות את המבטא הטהור שלי למבטא עילג כדי לקבל את העבודה? אני לא מוכן בארץ היהודים לזייף את היהודי שבי כדי לקבל עבודה המגיעה לכל אזרח. אם לא נותנים עזרה סוציאלית ולא מאפשרים לי לעבוד בעקבות מוצאי, מה נותר לי לעשות? לימים הוזמנתי למסיבה בביתו של הנשיא המנוח, יצחק בן־צבי, שם היה לי הכבוד לפגוש את נחום סלושץ. את ספריו על יהודי צפון- אפריקה קראתי. במסיבה זו היו נכבדים מהעדה המרוקנית, ביניהם אברהם אלמאליח, סופר, חבר האקדמיה ללשון וחבר כנסת. נכחו במסיבה גם כמה נערים ממרוקו. ילדים אלו קראו קטעים מהתנ״ך. ילד אחד קרא קטע מפרשת ״ויצא״. הילד קרא: ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך כרנה״. קם אברהם אלמאליח והתחיל לצעוק: ״כארא עלא ראסכום״. איזה כארא?( צואה על ראשכם.) זה ״חתה״ ולא ״כרנה״. באו ילדים נחמדים ממרוקו עם מבטא עברי נכון ועכשיו קלקלו להם את המבטא״. כיצד אבטא ״את״ במקום ״עת״ ו״אתה״ במקום ״עתה״? העברית היא שפה שמית, מוצאה במזרח התיכון ולא באירופה! הישראלים רוצים שהעברית תישמע כמו שפה אירופית? יש לי קושי להבין את הקריינים ברדיו ובטלוויזיה. אין לי קושי להבין קריינים בצרפתית, בספרדית ובאנגלית, שכן אצלם כל מילה חצובה עם היגוי נכון ומבטא מושלם. רק בישראל מסרסים את השפה העברית. לא רק המבטא אלא גם השפה עצמה. הם ״לוזרים״. לוקחים מילה באנגלית ועושים ממנה צורת רבים שאין באנגלית. או שהם ״ווינרים״, אין באנגלית צורת רבים כזו. הוא פתח את הרדיו ב״פול ווליום״, הוא הגיע ל״טופ״, הוא היה תמיד ״אאוטסיידר״ ועוד. בקניונים כתוב על החנויות רק באנגלית, בלי מילה בעברית. לימים אכתוב ספר שאין בו מילה אחת לועזית. כל אחד משבח את העברית המליצית והטהורה שבו.

האדם התמים שבי, האידיאליסט הנצחי, עדיין מחפש את האדם ״אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב״. יש אדם כזה? יש יהודי אשר בתורת ה׳ חפצו ״ובתורתו יהגה יומם ולילה״? ״נקי כפיים ובר לבב״.יש בי תמיד אכזבה מסתם אדם רשע, אבל הלם ממש, על אדם דתי שכופר ומתעלם מערכי התורה ומטפח ללא בושה עמדה גזענית בוטה. נאמר: ״מדבר שקר תרחק״ אבל דתיים אלה – הם שקר ומרמה. הלוא עולי מרוקו דתיים הם ויכלו למצוא בית חם במפלגה דתית. אבל הם רצו רק שעולי מרוקו יצביעו בשבילם, ובזמן שהם השמיצו את המפלגות החילוניות שרוצות להדיח עולים אלה מדתם, הם עצמם היו הכי גרועים ביחסם הגזעני והם המדיחים. הם לעגו לנו כיהודים דתיים ובזו לדתיות שלנו. התנהגותם מנוגדת לתורה. הם צבועים, מאמינים ולא מקיימים, כי אנחנו לא קיצוניים כמוהם. יהדות ספרד תמיד דמתה לבית הלל שהקלה ולא נתפסה לקיצוניות חרדית. אנחנו לא גידלנו פאות, לא לבשנו ציצית קטנה, הלכנו בגילוי ראש, הנשים שלנו לא גילחו את ראשן כדי ללבוש פאה נוכרית, אבל יהדותנו הייתה שורשית ואיתנה. לא פסלנו את יהדותו של אף יהודי.

יהדותנו במרוקו הייתה שווה בכל מקום. לא היו לנו כתות כמו חסידים ומתנגדים ששנאו זה את זה באירופה, הלשינו ועברו על האיסור לפנות לערכאות הנוכרים כפי שלמדנו מ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״. במרוקו אין הבדל בין יהודי ליהודי. יהדות אחת, סידור אחד, עם אחד. יהודי מרוקו עלו לארץ כדי לעבוד ולא כדי לחיות מצדקה כמו עליות האשכנזים החרדים. לימים הגיע לידיי ספר באנגלית על משפחת רייכמן מהונגריה שברחה מאירופה הבוערת בשנת 1940 והגיעה לטנז׳יר שבמרוקו, שהייתה עיר בין־לאומית. בטנז׳יר חיו יהודים מאז 700 לפני הספירה ולשם הגיעו עם הפיניקים. הייתה שם קהילה יהודית מפוארת. מיד עם הגיעם לטנז׳יר כפליטים, הפגינו התנשאות ויחס מזלזל, כלפי אנשי הקהילה ויהדותם. הם התפללו בהברה אשכנזית שאף אחד לא הבין והיו חרדים קיצוניים. לא רצו להתפלל בבית הכנסת המקומי, לא רצו לצרוך מצרכים כשרים של הקהילה. הם ייסדו עם פליטים אחרים בית כנסת משלהם. המקווה של הקהילה לא היה כשר בעיניהם והם עשו מקווה נפרד בשבילם. את ילדיהם שלחו לבית ספר של גויים במקום לבית ספר ״אליאנס״ היהודי. הם לא התיידדו עם אנשי הקהילה, הם לא הזמינו את אנשי הקהילה ולא קיבלו הזמנות מהם. כשהרב המקומי הזמין אותם לארוחת ערב, הם לא רצו לגעת בכל אוכל שהגישו להם והעליבו את מארחיהם בצורה גסה. כשהלכו אמר הרב לאשתו: ״מה הם חושבים, שהם יהודים יותר טובים מאיתנו? אנחנו גמישים ומקלים ולא מחמירים על קוצו של יוד. החרדים האשכנזים קוראים ׳אדושם׳ או ׳אמוני׳ במקום ׳אדוני' שממילא זה תחליף במקום לקרוא שם ה׳. הם קוראים ׳מי קל כמוך׳ במקום ׳מי אל כמוך׳. ׳אין כאלוקינו׳ במקום ׳אין כאלוהינו״׳. אין בנמצא במרוקו טיפוסים כמו נטורי-קרתא ששיתפו פעולה עם שונאי ישראל נגד הקמת מדינת ישראל עוד לפני שקמה. אנחנו לא סוגדים לרבי כמו אל, שעל פיו יישק כל דבר. בשמחות של אירועים משפחתיים כולנו שרים ורוקדים, גברים ונשים – ולא נתפסנו לא לשחיתות המידות ולא לזנות. בתי הכנסת שלנו מלאים תמיד במתפללים. את הרבנים שהלכו ללמוד בצרפת בזמנו הכריחו לקרוא בהברה אשכנזית ויש שלימדו ביידיש. אחרי המלחמה הרייכמנים היגרו לקנדה. הם היו אנטי ציוניים ולכן לא היגרו לארץ. נשיא המדינה יצחק בן־צבי הזמין אותם לפגישה במשרדו, ראש המשפחה שמואל סירב ללכת. הוא שלח רק את אשתו ואת ילדיו. הם ראו בישראל מדינה חילונית ולכן פסולה.

לאחר הפגישה במשרד הדתות חזרתי לידידיי ומהבעת פניי הבינו מה קרה. אב המשפחה, אפרים, אמר לי ״הפעם תתקבל לעבודה. דיברתי עם ידיד שלי והוא אמר שמחפשים פקידים שיודעים עברית לעבודה זמנית בוועדה המכינה את הבחירות הראשונות בארץ״. אכן התקבלתי ושמחתי מאוד. עברו השבועיים וחיכיתי לקבל את המשכורת. אמרו לי שהם משלמים להסתדרות כדי שינכו דמי חבר והם ישלמו לי את מה שמגיע לי. הלכתי אפוא להסתדרות. אמרו שצריך לחכות עד שהממשלה תשלם להם, וזה ייקח זמן. עד היום לא קיבלתי משכורת זו מהארגון הסוציאליסטי שאמור להגן על הפועלים. באחד הימים נזכרתי באליהו הכרמלי שפגשתי במרוקו. שאלתי עליו במשרדי ההסתדרות ואכן, הנה הוא! במשרדו. הזכרתי לו את פגישתנו בפאס. הוא זכר, ועוד איך! הוא אמר לי שמעולם לא שכח את הקבוצה שלנו דוברי העברית השוטפת. הוא הכיר לי את חברו למשרד, יעקב ניצני. אחרי שיחה די ארוכה ונעימה, הזמינו תה ועוגיות ונהניתי בחברתם. הוא אמר שבערב יש אספת עם גדולה באולם ״אהל״ בנוכחות בן־גוריון ונציגי יהדות המזרח. הוא הוסיף שאין נציג ממרוקו, ואם ארצה להשתתף כעולה חדש ממרוקו ולדבר בשם עולי צפון־אפריקה, זה יהיה מצוין. עניתי לו שאשמח מאוד. הוא אמר לי: ״שב ותכתוב מה שאתה חושב, ונראה״. ישבתי וכתבתי נאום של שני עמודים. אליהו קרא, העביר לניצני והם לא האמינו. ממש התלהבו. אליהו אמר לניצני: ״יש לנו מנהיג חדש״. חזרתי לידידי^, וסיפרתי להם את שאירע. גם הם שמחו. ואכן, במהלך אותו ערב ישבתי על הבמה, היו נואמים רבים מכל העדות ואז נקראתי לנאום בשם יהודי צפוץ־אפריקה. התקבלתי בהתלהבות ובן־גוריון שיבח את העברית שלי. למחרת התפרסמה כתבה בעיתון ״דבר״ באשר לאספה הזאת. כותרת הכתבה הייתה: ״הצלת יהודי ארצות המזרח — הכרח השעה״. בכינוס זה מצוין שם כלפון בשם עולי צפוץ־אפריקה. נאומי היה נאום פוליטי מובהק בעד מפא״י. הזכרתי גם את שליחותו של הכרמלי ואת ההתעוררות המשיחית שגרמו נאומיו וההתלהבות לעלייה. בן־גוריון אמר בין היתר בנאום התשובה שלו: ״שמחתי מאוד לשמוע את אחד מצעירי מרוקו מדבר עברית רהוטה. ראיתי גם חיילים מרוקנים ודיברתי אתם. אני מבטיח לעשות ככל יכולתי להציל את יהדות מרוקו הנמצאת בסכנה. אולם אתם הנציגים, צריכים לעזור לי. עליכם תרבץ העבודה לשגר שליחים ולהציל את יהדות המזרח לפני שתהווה מחנות ריכוז בארצות ערב״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-יש לנו מנהיג חדש

Aux lecteurs

Ce 40^e numéro de Brit est un numéro spécial. Il vient couronner les efforts d’Asher Knafo qui s’est consacré à améliorer la revue avec un dévouement et une abnégation exemplaires. Bien des lecteurs se joindront à moi pour lui rendre hommage et lui souhaiter de continuer son œuvre de préservation et d’enrichissement du patrimoine judéo-marocain.

Bien sûr, il y a toujours de la place pour la nostalgie. Ainsi, Josiane Meyer conte le voyage de Rabbi Meir Barchechat qui revint à Demnate en 1864 après un séjour en Terre sainte.

Pol Serge Kakon nous fait revivre les bons moments du cinéma Kakon à Mogador, Tunique cinéma qui servait également de salle de spectacle en fin d’année scolaire tout en traçant le parcours de son propriétaire David Kakon.

L’appellation Mogador a suscité de nombreuses explications basées sur l’étymologie et la légende. Omar Lakhdar nous en présente l’éventail.

Du temps du protectorat français, les journées d’utilisation de la piscine de Sefrou étaient attribuées selon l’ascendance religieuse. Julien Yehouda Zini qui fit partie des resquilleurs narre le pénible incident qu’il n’a jamais oublié.

Shosh Ruimy narre le départ clandestin de sa famille au camp de transit de Gibraltar avant de se rendre à la terre où coulent le lait et le miel.

Deux pages d’histoire s’ajoutent à ce numéro spécial. L’auteur de ces lignes retrace l’épopée des sympathisants du Fonds national juif au Maroc dans les années 20, aux prises avec le Protectorat français qui les voyait comme les

alliés tacites de la perfide Albion après la déclaration Balfour. Norbert Bel Ange évoque le débarquement américain en Afrique du Nord durant la Seconde Guerre mondiale – l’Opération Torch – et les relations complexes entre les autorités américaines et les autorités françaises provichystes.

Le thème de l’identité et de l’altérité est couvert par Lucette Heller-Goldenberg dont la famille et le parcours se sont déroulés dans des contextes géographiques, nationaux et religieux différents. Il est également traité par Sofia Douieb qui va à la recherche de ses origines juives au Maroc, en Israël et au Canada. Il est repris par l’écrivain Ami Bouganim qui analyse en profondeur l’identité des Juifs marocains qui ont quitté le Maroc et que le Maroc n’a pas quittés.

La sagesse des proverbes judéo-marocains est légendaire. Badia Zekhnini analyse la richesse de ces proverbes qui reflètent un vécu culturel fascinant. Les traditions religieuses et folkloriques sont traitées par Joseph Dadia qui développe le thème du prêt dans la Bible et par Nessim Sibony qui tente de cerner l’origine de la tradition de la Mimouna. Un essai d’explication du miracle du point de vue de la science et de la Bible conclut la partie française de Brit.

Michael Adam donne libre cours à son émotion dans des poèmes d’une grande sensibilité dédiés au Maroc et à la paix.

ברית מספר 40 בעריכת מר אשר כנפו

מן המערכת

מה רבה שמחתנו להגיש לכם היום, קוראים יקרים, את גיליון מספר 40 של ברית. אחרי צאת ברית 39 שהוקדש ברובו לעיר פאס יצאנו בהכרזה על הוצאה חגיגית של כתב העת לרגל הגיעו למספר העגול והמכובד 40.

ואבן, רבים נענו לקריאתנו, כך שאנו יכולים להגיש היום גיליון עשיר ומגוון, הן בעברית והן בצרפתית. הנה לפניכם כמה מהמאמרים המתפרסמים כאן לראשונה.

בתחום היהדות: מאמר של הרב פרוסי משה עמאר על חייו ויצירתו של הרב ידידה מונסונייגו הראשון מפאס. ד״ר שלמה אלקייס מפגיש אותנו עם דמותו ויצירתו של הרב שלמה זרקה. ד״ר מאיר נזרי מציג לנו את ספרו החדש על כתובות וחגים בחג השבועות. פרוסי אהוד אביבי כותב על התפילות בימים הנוראים בשפת הלאדינו.

בתחום השירה והפיוט: ד״ר משה כהן מנתח אחת הקצידות המתורגמת מערבית, דוד אזולאי כותב על תולדות משפחת אלקיים ובתוכה המשורר המופלא רבי דוד אלקיים. ד״ר אבי עילם אמזלאג תורם מאמר מקיף וחדשני על מוסיקת הפיוט של יהודי מרוקו.

בתחום ההיסטוריה של יהודי מרוקו: נסים אמנון אלקבץ מספר לנו על קורות מגורשי ספרד ופורטוגל במרוקו, פרוסי יצחק כרם משתתף במאמר השופך אור על מצבם הקשה של יהודי מרוקו בתקופת שלטון וישי במרוקו.

על מרוקו שלפני שנעזבה על ידי יהודיה, ד״ר שלום אלדר מחיה את הכפר מלאה באקה (בן לווידאן) שנשכח לגמרי למרות שהייתה בו קהילה יהודית תוססת. אלי ביטון מספר באופן כללי על יהודי מרוקו, סידני קורקום מקדים ומספר לנו, לקראת צאת ספרו, על קהילת יהודי מוגדור לתולדותיה.

בתהום יהודי מרוקו בארץ אנו גאים להביא לראשונה את יומנו של השר אהרן אבוחצירא ז״ל כפי שנמסר לנו על ידי הרב יהודה אדרי המכין ספר מקיף על תולדותיו. על העליה: ד״ר יגאל בך־נון מספר על מבצעי ההברחה של היהודים ממרוקו, פרוסי יעקב בן- טולילה מתאר את עלייתו במסגרת עליית הנוער, על העליה מעיראק משתף אותנו המשורר הרצל חקק.

דברי ספרות: נמצא סיפורים מרתקים מאת פרוסי אריאל כנפו, ד" ר עירית אמינוף, ורדה גינזך, הרצל חקק, וטרז דביר זריהן

דברי שירה מגוונים מאת דך אלבו, נלי פישר, שושנה קרבסי, חוה נתן, ציפי שחרור, שושנה אידל, דך וקנין, אשר כנפו, משה אוחיון.

בצד הצרפתי תמצאו מאמרים מאלפים של אמי בוגנים, פי־יס' דיד בן שישן מקנדה, נורבר בלאנג', יוסף דאדיה מצרפת, פול סרגי קקון מצרפת. נס־ב כ־ביני מ־־ייס אנגילס,לוסט גולדנברג מצרפת, זוסיאן מייר, סופיה דואב מלנדה. מ־כא־ א־ב. *־”אין זיני מקנדה, עומר לכדר ממרוקו, שוש רוימי ז״ל, ובדיה זכניני ממרר־־.

אנו מודים לכל המשתתפים בגיליון זה.

אשר כנפו

שלום

אני מתכבד לשלות לכם את גיליון מספר 40 של "ברית" תרומת השתתפות אפשר לשלות ל:א. כנפו, "אות ברית קודש" קרן היסוד 49/11 אשדוד. אפשר גם ב 0547330203 BIT בברכה

אשר כנפו