חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט_; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

עשרת הראשונים- ממשיך שלמה יוחאי ומספר- נשלחו להכשרה בבית השיטה, משם נהג ידידי אביטל לשלוח לי, למרוקו, מכתבים שבהם תיאר את הנעשה בארץ. בשבת השחורה, למשל, כאשר פרצו הבריטים לבית השיטה ותפסו כל מי שנראה להם חשוד תפסו גם את אליעזר משום שהיה ג׳ינג׳י ושמו אותו במעצר ברפיח. בעבורו היה המעצר ביה״ס החשוב ביותר, כי הוא ישב עם מנהיגי היישוב (הסוכנות, ההסתדרות הציונית) ושמע מהם הרצאות בנושאים שונים. השלב השני אחרי ההכשרה בבית השיטה היה תקופת ״העצמאות״. הקבוצה קיבלה מהסוכנות חלקה (מחנה עבודה על יד מושב חן במושבה רעננה) כמה פרות זה היה שלב המעבר בין ההכשרה להתיישבות. בתקופת ״העצמאות״ היו לומדים חקלאות, מגדלים כל מיני גידולים, חלקם עבדו בחוץ בטוריה, הכול כמובן, על טהרת העבודה העברית, כאשר כל ההכנסות היו למען כל הקבוצה. בגלל הקרבה למושבה ולתושביה, הפכה תקופה ״העצמאות״ גם לתקופת המבחן הקשה ביותר לחברים, שכן היה קיים פיתוי גדול להצטרף ליישוב ותיק ומסודר ולזנוח את הרעיון של עלייה לקרקע במקום מרוחק ומבודד. אף על פי כן עמדו הצעירים בפני הפיתוי וביחד עם גרעין ״סנה״ של צעירים ממצרים הם הקימו את קיבוץ ברור חיל. מאוחר יותר הצטרפו אליהם צעירים מדרום אמריקה (ברזיל) בתור השלמה.

אני עצמי קיבלתי הכשרה בקיבוץ דורות, משם עברתי לקיבוץ מעגן שעל הכינרת, שם היה גרעין של מרוקאים. אח״כ התגייסתי לנח״ל.

ברור חיל עלתה על הקרקע ב 5.5.1948 בעיצומם של המאורעות וההתקפות בדרכים ובנגב. על גבעה שעל יד הכפר הערבי ברייר, שהיה עדיין מאוכלס שודדים ורוצחים, ויחד עם חברי הפלמ״ח, שנמצאו בנקודה, בנו החברים ביצורים ושמרו על המשלט עד ששוחרר הכפר בידי ההגנה. חברי הגרעין בילו בנקודה המבודדת והמרוחקת מכל יישוב את מלחמת הקוממיות ושם, בתוך הבונקר, הם שמעו ביום שישי ה 14.5.1948 את הקולות הבוקעים ממכשיר הקשר המבשרים על הקמת המדינה. על ימיה הראשונים של ברור חיל כתב אביטל את השיר הבא:

א.אביטל / ברור חיל 30.10.1948

נקודה צצה בשממה

בליל נחת ותנומה,

וכולה שרויה בדממה

 כבסיפורי אגדה קדומה

שוכנת היא עלי גבעה,

 ושולטת על מישור ובקעה

 סביב שדות צמאי זיעה

 קמה שנבלה וגוועה.

דם נקי ניגר בחמת צר,

 הגיע עדי שעריך ועצר,

 זוהי שעת חירום ומיצר

 בפשטות מראך ותהי למבצר.

חוויות עמקות חיינו איתך

 ותקוות רבות נושאים לעתידך

אנו גואליך עובדי אדמתך

שוחרי אושרך ושלוותך.

לעתים, גם לאחר שנאחזו בקרקע נאלצו הצעירים להיאבק בעקשנות בגורמים בכירים על עצם המשך קיומה של נקודת יישוב, לאחר שהגורמים המיישבים הטילו ספק במידת הצלחתה.

סיפורם של קיבוץ יוטבתה, צאלים וגזר הם דוגמאות אחדות מתוך רבות לנחישות שגילו צעירים וצעירות להיאחז במה שהיה באותה העת ״גולת הכותרת״ של ההגשמה הציונית בארץ- התיישבות קיבוצית.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

סקירה כללית

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

ב״ה עמוד סח

יום ד׳ לסדר לצחק בי מש' באו מים עד נפש לפ״ק

רב עמרם חסידא עומד בפרש כל הקשה והיה העלמה מפרשת פרשה הדר הוא החכם השלם הדיין המצויין כולל כל אישורין יהי שמו לעולם כיר״א.

ותחל הארש שלומים מרובים. מכאן מודעה מקבלה ואילך הכתב והמכתב בארש ערבה שש אנכי על אמרתך. ובד"ק ראה ראיתי. אשר אסף וקבץ קומץ של ברכה והרים משם מלא קומצו סך כד' אוקיות. באמת נצטערתי במאד מאד על כל הטורח שטרח כת"ר ואתו עמו נקבצו באו לך מעלת הרבנים יושבי על מדין. אף כי כתי"ר לא העלה את שמותם על שפתיו. לבי אומר לי כי זאת הנדבה גדולה כ״ו מחמשת בתי כנסיות אלה בהצטרפות מע' הרבנים הי״ו. ולפעלא טנא אמרינן יישר חן חן לו.

בודאי עשרים אוקיות יצא מחמשה ב״ה הידועים וחמשה אוקיות מכל המדינה כולה. ושמעתי כי יוסף אלקובי נתן נ׳ אוקיות ואמרו כי ירד מנכסיו מיום שיצאתי ואם הוא נתן כך ודאי שאחרים הנקובים נתנו כהנה וכהנה. והאוק׳ כוי הביא אותם יעיש הי״ו מעט ורעים. הנה האדון יקבל אותם מידו ומצוה בחזרתי לכא׳ איש על שמו בדי שיתפרנסו בימי החנוכה. כי כיון שהם עניים איני רוצה מהם דבר. ואין כאן קללות ודברים יש לנו אב זקן אבינו שבשמים כי עליו אנחנו בוטחים. באמת מאנה הנחם נפשי ע״ז הענין.

 היטב בעיני ה׳ המדינה כולה יתנו כו' אוקיות. ואם באמת עניים הם דלית ביהו יכולת ליתן כל אחד אוקיא. הקב״ה ירחם עליהם ליתן ברכה והצלחה. זכור תזכור הכתב אשר שלח מע' אהובינו המפורסם באהבה ולא לפנים אלא מלב ומנפש והאיגרת כתובה מיד כת"ר שמה שקבץ העשרה כתב ופרט איש על שמו. לא כן בזה הכתב של כת"ר והיה העלמה שמות האנשים מי ומי הנותנים, שאם האדון היה פורש איש על שמו. הייתי מקבל מהאנשים אשר נתנו כראוי. ולפי דעתי נרי לעשות הדבר בערבוביא בדין ערוביא, מה אענה ומה אומר חם לבי בקרבי כי עליך נסמכתי לפי רוב אהבה וג״כ על מע' הרבנים הי״ו, ויצא כוי אוקיות בטירחא יתירה מעולם לא עלה לבי זה, שאם הייתי יודע הייתי מטריח את עצמי לכתוב ולא הייתי מטר^יח לכל הקהל כולו, לכוף אותם על כו' אוקיות, הנה כי כן יקבל אותם ויחזיר להם, ואיני יכול להאריך עוד כי זה נ׳ ימים אני חולה.

ועל מ״ש כי קופת ירוש׳ ונם קופת וי"ד אינם נותנים, כבר מלתא אמורה בכתב הר מ״א הי״ו כי לא ידענא טעמא מאי, הלא הוא אמר כי הם עניים, באמת זו תמיהה כי מיום שנעשה כתייר גיזבר ירדה עניות לציפרו, ועל מ״ש כת"ר שאכתוב אגרת לחכמי ויחידי העיר לתקן מהיום והלאה כל איש ביום חתונתו וביום נולד לו בן שיתנו לעה״ק מעה אחת והלואי שיוכל לעמוד בדבר מועט.

הנה דע לך שבפנקס התקנות של הר' יעב״ץ ז״ל נמצא כתוב שמעלת רבני קאסטיליא היו ראו בעיניהם התקנות שהתקינו בכל מדינות מערב ליתן בחתונה ומילה ונם ביום פורים איש כמתנת ידו לעיה״ק ירוש׳ דוקא, וזה אינו דבר חדש אשר תשאל ממני אלא זה אשר הוא בידי בחתימת רבני עיק׳ שכל איש מחויב להיות בעזה״י לקרב התועלת ושלא לבטל תקנת הראשונים זלה״ה וכל העובר על זה הרי הוא וכוי, ואהובינו הרי ר׳ עמור יודע מזה כאשר דברתי עמו פנים אל פנים, וכבר מלתא אמורה באחרת ציון היא דורש אין לה, ואם יעשה כת"ר חשבון כמה חתנים וכמה מילות יעשו בצפת לשנה, ולפי דברי כת"ר מעה הלואי מתקאל לשנה, והעניים והאביונים יתומים ואלמנות אשר בעה״ק יתעשרו ויאכלו ממתקאל צפרו. בושתי וגם נכלמתי וזלגו עיני דמעות בקוראי האיגרת של כת"ר שכו' אוקיות קיבץ וגם מעה אחת על חתונה. ונם הקופה נאבדה נפלגה הארץ מיום שיצאתי אין דורש ואין מבקש ואין משים לנגד עיניו על מה אבדה הארץ. ועל חכם הקהל מוטל להדריכם בדרך ישרה ולתקן כל דבר והקופות והענינים וכל המרחם על הבריות הקב״ה מרחם עליו.

מעתה למע' הרבנים הי״ו ובפרט להרב ר׳ עמור הי״ו שלום רב. למעלת ידין וקי״ל את שאהבה מלב ומנפש המפורסם באהבה מיום דעתי אותו הנגיד המפואר הי פחד יצחק יהי בעזרו. שלמים מרובים לבעל אבסנא רצוף אהבה הוא ובנו וכל אשר לו ש"ר. ואם האדון ה' פורט מאלו כוי אוקי׳ מי הם ומה נתנו הייתי מקבל מהאנשים אשר נתנו כראוי והיה הנשאר הייתי שולח, והאדון מנע אותם מלקבל כי לא פורש. אלא שלח כו' אוקיות מעט ורעים. הקב״ה ירחם יען שאני חולה ואיני יכול לכוף ראשי לכתוב, דין נרמא אני מאריך לכתוב בארוכה לפי רוב אהבה. והוא רחום יכפר על כל הטורח אשר הטרחתי לכת"ר הגם לקבו״ץ כו' אוקיות. וגם להחזיר אותם איש על שמו עין במר בוכה בזכרי זה הענין הלא כדי נאה׳ איש צעיר רפאל הלוי

אנכי שליח כולל מעיה״ק ירוש׳ ת״ו החמ'… שקבלתי… מאת… הרב הכולל כמוהר״ר יאודה אלבז היו סך ששה ועשרים מתקאלים וששה אוקיות והם מההקדש ושל ויברך דוד… למען ירוש׳ ת״ו… וחי לעולם… בבנים ובני בנים … ושובע שמחות וזכות עה״ק ירושלים… להציל אותם מכל צער ונזק, ועוד קבלתי ממנו חמשים מתקאלים אחרים סך הכל… ועשרים מתקאלים וששה אוקיות ועד״א חתמתי פה צפרו ביום ד׳ לחד׳ אדר ב׳ משנת התקפ״ט ליצירה וקיים

רפאל בכר׳ ישראל הלוי

ס״ט

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 

1884 – תלונתם של יהודי דמנאת על אכזריות המושל.

דרומונד האי כתב לחג' מוחמד טוראס, הווזיר לענייני חוץ ב – 7 באוגוסט 1884 את הדברים הבאים. הוא מעביר אליו תרגום של תלונה שהתקבלה מקהילת טנג'יר שהגיעה מיהודי דמנאת, בקשר למעשה העוול של המושל  ג'לאלי כלפיהם.

הדיפלומט מבקש מהנמען שיעשה ככל יכולתו ללא דיחוי להעביר את התלונה לסולטאן. ויבקש ממנו שבחוכמתו וביחסו הרחמני כלפי נתיניו ייתן הוראות למען יפסיקו את המעשים האכזריים של המושל הנ"ל.

ניסיונות המושל למנוע מהיהודים הגשת תלונה לדיפלומטים.

ב – 22 לאוגוסט 1884 פורסמו בשבועון היהודי בלונדון הדברים הבאים :

למרות שמצב היהודים במרוקו שופר – עדיין נתונים לשרירותם של מושלים שמתקוממים נגד הממשל המרכזי.בדמנאת אין נציג דיפלומטי שבפניו היו יכולים יהודי המקום להתלונן. שני נציגי הקהילה באו לקזבלנקה, כשכוונתם להמשיך לטנג'יר, על מנת להציג את מצבם העגום בפני השגרירים.

אבל מושל קזבלנקה אסר עליהם להפליג, למרות התערבותם של מספר סגני קונסולים במקום. לפי תזכיר שמסרו לסוכנים הקונסולריים בקזבלנקה, התמונה העולה ממצבם היא, כי המושל הטיל עליהם מבים כבדים, ואם מישהו מפגר בתשלום, הוא נאסר ונכבל.

עליהם לעבוד לממשל ללא תשלום, גם בחגיהם. וכן עליהם לשאת על גבם תחמושת ומשא אחר ללא כל תשלום. כשנודע למושל דמנאת שהיהודים התלוננו בפני נציגים דיפלומטיים, הדבר הרגיזו וציווה על חייליו לשדוד את בתי היהודים וחנויותיהם.

תוך איום על מנהיגיהם כי יענה אותם אם לא יצהירו בפני עדים שהמושל מעולם לא הציק ליהודים, ותלונתם הייתה חסרת בסיס.

עשרים משפחות נמכרו למושל של כפר סמוך.

עשרים משפחות יהודיות שגרות בכפר שבשטח שיפוטו נמכרו על ידי המושל לחברו המושל המקומי בדמנאת, וזה שדד אותם.

ההבטחה למשה מונטיפיורי כי ייעשה צדק ליהודי דמנאת לא בוצעה.

במכתב של משרד החוץ הבריטי ב – 24 באוגוסט 1864 התייחס למכתבו של הלורד ראסל ב – 26 ביולי לסיר גודלסמיט, בו הודיעו בקשר להמשך הפגיעות ביהודי דמנאת. הכותב קיבל הוראה משר החוץ להודיעו כי נראה מתוך מכתבו של דרומונד האי שקדמו להוראות שניתנו ושקראו באוניהם של זקני היהודים כי לא בוצעה ההבטחה שניתנה למשה מונטיפיורי שייעשה צדק ליהודי דמנאת, שסבלו מאכזריותו של המושל. 

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בש

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.

מחאת השגרירים במרוקו.

השגריר הבריטי התקשר לחבריו נציג צרפת, איטליה, פורטוגל וארצות הברית, ואלה יחדיו הביעו זעמם בפני הווזיר על האכזריות בה נוהגים השלטונות כלפי היהודים. הוא גם שלח העתק פטיציה של יהודי דמנאת לווזיר, בצירוף בקשה שזו תועבר לסולטאן. הווזיר התקשר לדרומונד האי במספר מכתבים.

הסולטאן קיבל משלחת של יהודים.

הסולטאן ניאות לקבל משלחת של יהודי דמנאת. התברר ללא ספק כי היהודים סבלו מאכזריותם של המוסלמים, אבל ייתכן שהפריזו ביחסו של המושל.

דרומונד האי מסר כי קיבל מהווזיר מסמך חתום על ידי מנהיגי היהודים ובו נאמר, שהם שבעי רצון מהדרך של רדיפת צדק בה נקט הסולטאן…….. הייתה אפוא הפרזה בתיאור ההתנהגות של המושל בדמנאת.

היהודים שבעי רצון מהסולטאן.

דקומונד האי דיווח שקיבל מווזיר מסמך חתום על ידי מנהיגי היהודים בדמנאת, בו הביעו שביעות רצונם מהסולטאן שנהג עמהם בצדק. הסולטאן ימנע פגיעות ביהודים. אבל הכותב הביע חשש מפני ניסיון לאלץ את הפקידים לבצע את הט'אהיר של הסולטאן שניתן לפי בקשתו של מונטיפיורי, וכי יש חשש שהדבר יסכן את חיי היהודים.

ההתקדמות בהשפעה האירופית היא ערובה ליחס נאות כלפי היהודים.

הכותב הוסיף כי התקדמות ההדרגתית בציביליזציה, המסחר והשפעת הסוכנים האירופאיים במרוקו, כל אלה עשויים להשפיע לטובה על מצבם של יהודי מרוקו, יותר מאשר רפורמות חפוזות שיוטלו על אנשים קנאים.

קריאה ליהודי אנגליה וארצוץ הברית לסייע ליהודי דמנאת.

קריאה כזו יצאה כבר ב – 25 באוגוסט 1884. פרטים על מר גורלם של יהודי דמנאת פורסמו בשני עמודים בכתב העת Times of Morocco ב – 18 בדצמבר 1884.

מושל קזבלנקה התיר צאתה של משלחת לטנג'יר. הוא אילץ יהודים להכחיש את ההאשמות נגדו. שבוע לאחר מכן פורסמו הפרטים הבאים בהמשך למידע הנ"ל : בתחילת החודש נערכה פגישה של הסוכנים הקונסולריים בקזבלנקה בדירת הנציג הצרפתי, כדי לטכס עצה כיצד להקל את מצבם של יהודי דמנאת.

בינתיים המושל של קזבלנקה הסיר התנגדותו שהמשלחת תפליג לטנג'יר. הוא הסכים שיישלחו שני שליחים לסולטאן עם דין וחשבון מהמושל של דמנאת. יהודים הוכרחו להצהיר שההאשמות נגדו חסרות בסיס.

הרב הראשי בטנג'יר – רביע מרדכי בן יוסף ג'ו – 1825 1917, והאגודות היהודיות בפריס ובלונדון קיבלו מידע על מצבם של יהודי דמנאת. ייתכן שהסולטאן יורה על מתן פיצויים ליהודים שנפגעו, אבל לפי הניסיון, הוראותיו לא בוצעו על ידי המושלים.

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894. 

משלחת של יהודי דמנאת הגיעה לטנג'יר.

בסוף אוגוסט 1884 הגיעה משלחת של יהודי דמנאת דרך קזבלנקה לטנג'יר. בראשה עמד הרב דוד עמר. פילנתרופ בשם חיים קנסינו עזר להם להפליג באונייה בריטית מקזבלנקה, למרות ניסיונו של המושל המקומי למנוע זאת מהם.

סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה שהוא גם סוכן של אונייה, דיווח על המצב בדמנאת. ראשי הקהילה בטנג'יר מסרו דין וחשבון לשגריר בריטניה ואיטליה. אלה הציעו להם לא לפנות לשגריר צרפת, כי הם היו ביחסים מתוחים אתו.

השבועון בצרפתית שיצא בטנג'יר שאל מדוע אין תיאום בין השגרירים. השגריר הנ"ל נעלב מהדברים ואמר כי היות ויהודי דמנאת סירבו לחזור לבתיהם על סמך הבטחת הווזיר לפתרון בעייתם – הוא לא יתערב יותר.

ב – 5 בספטמבר 1884 פרוסם בשבועון היהודי בלונדון בעמוד 7, כי  נציגי קהילת דמנאת הגיעו לטנג'יר באוגוסט על מנת להתלונן על המושל. שגריר בריטניה ג'והן דרומונד האי העברי את התלונות לסולטאן. שגריר איטליה בשם סקובסו  Scovasso שיחסיו עם היהודים טובים, הבטיח לדרוש רשמית בשם הצדק וההומאניות לפטר את המושל, שמעשיו האכזריים משפיעים לרעה על היוקרה של ממשלת מרוקו.

ב – 7 בספטמבר 1884 נשלח מברק ממקין Meakin מהשגרירות של בריטניה בטנג'יר לנשיא " אגודת אחים " הבארון וורמב בלונדון, ובו נאמר כי המושל בדמנאת מתאכזר ליהודים. הנמען מתבקש לפנות לשר החוץ הלורד גרנויל שיעניק לו ייפוי כוח להגן עליהם.

בו ביום פנתה " אגודת אחים למשרד הלחוץ הבריטי, וצירפה לו את המברק. הודיעה לו, כי ברגע זה הגיע המברק הרצוף, והוא מועבר אליו לפי בקשת השולח. ניתן לשלוח הוראות במברק, כדי לקבל פרטים על המצב, שנראה להיות דחוף. 

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה

בנוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, שתי שנים (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה הי״ד ובראשית המאה הט״ו בהשפעת ויסנטי פרד), יש להצביע על מינוים של ׳מבקרים׳(visitadores), שנשלחו לעריה ועיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתחול במלכות שעליה יש לפקח. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן עליהן יהיה לקבוע את מקומן של השכונות החדשות לפי האינטרס המקומי ובדעה אחת עם אותם מפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה.

 בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר. השמאים שייתמנו להערכת הבתים שייעזבו על־ידי היהודים (והמאורים) על מנת שהשכנים היהודים יוכלו לעזוב את בתיהם הישנים, לרכוש חדשים במקומם, לשכור אותם או לבנותם מיסודם, תפקידם היה חשוב להצלחת המשימה, וזאת כאשר אחד מהם היה יהודי, ויהודי המקום לא יוכלו אפוא לבוא בטענות על אפליה. משימת היערכות גדולה הוטלה על הערים, העיירות והיהודים בעת ובעונה אחת, במיוחד גם לגבי שטחה של השכונה החדשה ומיקומה הטופוגרפי, שלהם נודעה חשיבות רבה: היכן ייקבע אתרה של השכונה, אלו יהיו רחובותיה וגבולותיה, היכן ייבנו שעריה ובאלו בתי נוצרים יגבלו בתי יהודים, היו צריכים להיקבע באחריות מקומית ועל דעת שליחי הכתר.

בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תתלווה בשכונה הישנה בעזיבת נכסי הציבור היהודי: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיוצא באלה בנכסי הציבור היהודי (והמאורי במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם. הצד השני של מטבע זה הוא במציאת מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם, וכאן מדובר ברכישה בלבד, בבנייתם מחדש של המוסדות האלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים על כך. החלטת הקורטס קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.

על נקלה אפשר לתפוש את עומק המהלומה.שהונחתה על הקהילות היהודיות. וענייננו כאן הוא רק בהן ובבעיות שנתעוררו בעקבות קיומה של החלטת הקורטס, שכן לא היה בדעת הכתר שהחלטה זו תישאר בגדר אותן החלטות ש׳מצייתים להן ואין מקיימים אותך  (obedecer y no cumplir).   מבחינת המעשה הותרה הרצועה לרשויות המקומיות להכביד על היהודים ולערוך עם הקהילה חשבון של ימים עברו, כאשר לצדן של הרשויות עמדו גם אזרחים נוצרים שההסדרים החדשים פתחו לפניהם פתח לרווחים ולטובות הנאה. מעצם שאיפתם לטובת הנאה חומרית יכלו תושבים ליהפך לשותפים פעילים ומשגיחים בפועל על קיום הצו בכל חומרתו. לא בכדי נמצאו אזרחים שפנו אל שלטונות המדינה והתלוננו על אי־קיום צו ההפרדה או על רשלנות בהוצאתו אל הפועל. היהודי שנדחק ממקום מגוריו הוא ששילם במילואו את מחיר ההפרדה במגוריו.

למכת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת על אמצעי קיומם של היהודים שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות. אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונת מגוריהם החדשה, שהרי ביקש הצו להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. לא די בכך שלא תמיד הגיע שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לערך שוויו של הבית בשכונה החדשה אם נעשתה עיסקת חליפין בבתים, ומסתבר שבעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו יותר מן הקונה משוויו של הנכם, על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש בסכום שנדרש לרכישת הבית או הבתים; אם אין בידי הדייר החדש האמצעים לכך, הקהילה היא שצריכה היתה לשלם את ההפרש. יוצא אפוא שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, כאשר ספק הוא אם בידי ראשות הקהילות היו הכלים להגבות את חלקן בנכס על־ידי שכירות. כל שהכתר עשה הוא שהתיר לקהילות להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי הרכישות הללו.בכך אפוא נוסף לחץ כלכלי על הקיום היהודי. כל מערכת החילופין הוטלה על ראשויות הערים והעיירות והקהילות, כאשר אחריותן של אלו גדולה פי כמה וכמה, הן ביחס לצורכי הכלל והן ביחס לצורכי היחיד היהודי. למעשה, ייזכר שלא הספיקו לצורך זה שתי השנים שנקבעו, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה הט״ו. גם עצם הגרירה היתה הכבדה על חיי הציבור היהודי, שכן היתה הקהילה, החל בשנת 1482, אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה, כפי שעוד ייראה לקמן. שאלת המגורים בשכונות היהודיות החדשות מצאה את ׳פתרונה׳ הסופי בגירוש הכללי של שנת 1492. הפרדה זו במגורים, אם כי רשמית ביקשה לכאורה לבצע הפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, היכתה קשה את הציבור היהודי גם מבחינת קיומו הממשי.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

האחים המוסלמים, המופתי והנאצים

הנאציונל־סוציאליזם התקבל בדרך כלל בעולם הערבי באהדה, ולעתים מזומנות אף בהתלהבות. ״היינו גזענים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את ספרותו ואת מקורות ההגות שלו, ובפרט את ניטשה, את פיכטה ואת ה״ס צ׳מברליך, כתב סאמי אל־ג׳ונדי, מנהיג מפלגת הבעת׳ הסורית, על הלוך הרוח שאפיין ערבים רבים בשנות השלושים. ״היינו הראשונים לחשוב על תרגום ׳מיין קאמפף׳.

כל מי שחי בתקופה ההיא בדמשק היה מזהה את הנטייה של העם הערבי לנאציזם, מפני שהנאציזם היה הכוח שהיה יכול לשמש מגנו של העם הערבי״. בבסיסה של האהדה הערבית לגרמניה עמדה האמונה שהערבים והגרמנים לוחמים באויבים משותפים – צרפת וגרמניה, אך היה לה לאהדה זו בסיס נוסף: הרעיון הגרמני של ה״פולק״(Volk), העם – שמגדירים אותו לשון, תרבות וקרבת דם ולא גבולות וריבונות מדינית – קרוב למושג האיסלאמי ״אומה״ יותר משהוא קרוב למושג האזרחות האנגלי או הצרפתי. קהילות, ולא פרטים, הן יחידות הבסיס במסורת הערבית ובמסורת הגרמנית כאחת.

בשנת 1932 הקים אנטון סעדה את מפלגת העם הסורית. מפלגה זו טענה לעליונות של הסורים על פני עמים אחרים, ואימצה, נוסף על השם הדומה, סממנים של המפלגה הנאצית, בהם דגל דמוי צלב קרס והצדעה במועל יד. ביום 30 בינואר 1933 דיווח דיפלומט גרמני מביירות, בירת לבנון, על ״התלהבות בקרב חוגים נרחבים מההתעוררות הנציונל־סוציאליסטית של גרמניה״. שלוש שנים לאחר מכן התארגנו שם על פי עקרונות דומים ״הפלנגות הלבנוניות״, שנטלו את שמן מהמפלגה הספרדית הפשיסטית ״הפלנחה״.

בעיראק הקימה הממשלה בשנת 1935 תנועת נוער רשמית, שנקראה ״אל־פותווה״ ושנועדה, לדברי ראש הממשלה, לחנך ״את הנוער העיראקי ברוח צבאית בסגנון הגרמני״. משלחת של התנועה אף השתתפה במצעד של ה״היטלר־יוגֶנד״ בנירנברג בשנת 1938. ולבסוף, במצרים הקים אחמד חוסיין בשנת 1933 את התנועה הצבאית־למחצה ״מצרים הצעירה״, שמנתה כאלפיים חברים ירוקי חולצה. בתנועה נהגו הצדעות במועל יד, מצעדי לפידים ופולחן מנהיגות. במצעד המפלגה הנאצית בנירנברג, בשנת 1930, השתתפה משלחת של ״חולצות ירוקות״ ממצרים. חוסיין, אנטישמי נלהב, ראה ביהודים אחראים ל״זוהמה תרבותית״ ול״אמנויות נתעבות״. כשנת 1939 הכריז שהיהודים ״הם המפתח לניוון הדתי והמוסרי, עד כדי כך שאפשר לומר בצדק ש׳מאחורי כל שחיתות חפש את היהודי׳״.

לתשומת לב פחותה זכו היחסים בין האחים ובין הנאצים. אולם חלוקת ימיין קאמפף׳ בידיהם לא הייתה האירוע היחיד שבו ישבו שני הגופים הללו באותה סירה. חסן אל־בנא שיתף פעולה עם סוכניו המצרים של הרייך השלישי, ובראשית שנת 1941 נועץ עם מנהיגי ״מצרים הצעירה״ על דבר תכנית לייזום מהומות אנטי־בריטיות במצרים, שמטרתן לסייע למאמץ המלחמתי הגרמני נגד בריטניה.

האגף הצבאי־למחצה של האחים הושיט לנאצים עזרה משלו, כאשר פעילים לא מעטים משורותיו גויסו לשירותים החשאיים הגרמניים. למרות זאת, נטעה אם נתאר את האחים כחסידים נלהבים של הנאצים. האחים דחו את תורת הגזע הנאצית ואת תפיסת העליונות הלאומנית הגרמנית, כיוון ששתי אלו נגדו את מושג ה״אומה״, האחווה המוסלמית האוניברסלית. זאת ועוד. אל־בנא, כמוסלמי דתי, לא העלה על דעתו להציב לעצמו כמופת מנהיג לא מוסלמי כהיטלר. כשהאחים ביטאו הערצה להיבטים מסוימים של הנאציזם, ההקשר היה בדרך כלל גאווה על כך שהאירופים מיישמים כמה מ״עקרונות האיסלאם״, כמו קוד לבוש צנוע, עידוד נישואים מוקדמים, פטריוטיות אמיצה ומיליטריזם ג׳יהאדי. כיוון הפוך, קרי רצון מצד האחים להידמות לנאצים, כמעט לא ניכר בדבריהם.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

העתון הלבנוני אליציאד הקדים לבשר על מטרה המובעת כיום באמנת אש״ף, אם גם נקט לשון גלויה פחות. בהערכה מחוכמת הציע הכרה בישראל בחינת אסטרטגיה שתשיג את התוצאות הבאות:

תובטח שיבתם של כל הפליטים לבתיהם ובכך נחסל את בעיית הפליטים, מצד אחד, ומן הצד השני ניצור רוב ערבי גדול שיהיה האמצעי היעיל ביותר לחידוש האופי הערבי של פלשתינה, ובתוך כך יוקם לנו גיס חמישי אדיר־כוח ליום־הנקם־והשילם.

 למרות המימצאים של ועדת־הפיוס של האו״ם לארץ־ישראל מ־,1950 שהמליצו על ״התרכזות ביישובם המחודש של פליטים ערבים בארצות הערביות בסיוע הטכני והכספי כאחד של האו״ם ויחד עם תשלום פיצויים בעד רכושם״, עמדה הליגה הערבית על דעתה כי תכניות סיוע אינן צריכות לפגוע בזכותם של הפליטים לשוב לבתיהם או לקבל פיצויים אם לא ירצו לשוב…

השבועון Revue du Liban היה אחד מרבים שפרשו מן הציבור וקראו תגר על עמדת הליגה הערבית אף הניאו את הפליטים הערבים מ״לשוב״: …עובדה היא שרבים הערבים העוזבים כיום את ישראל מרצונם החופשי. העתון הטעים כי ״במקרה שיחזרו הפליטים הרי יהיו מיעוט… בסביבה זרה….בלתי־מוכרת…, יחד עם אנשים הדוברים בלשון שאין הם מבינים״. כן גם, אמר העתון, עתידים הפליטים ״להיתקל בקשיים הכלכליים של ישראל״, ולא עוד אלא יישובם בישראל יעלה הרבה יותר מקליטתם בארצות שבהן הם מתגוררים כיום. אחרי שלוש שנים אין זה אנושי ואין זה הגיוני לאלץ אותם לחכות בלי לתת להם עזרה של ממש. סוריה ועיראק יכולות לקלוט בנקל פליטים נוספים… מן הדין שיהיו אלה כוח יצרני שיוכל לעזור בשיפור המצב הכלכלי בארצות שבהן ייקלטו. אף־על־פי שבמובלע הוכר שרבים כל־כך מן הנוגעים בדבר הם למעשה ״תושבים״ – בניגוד ל״פליטים״ – הוסיפו תכניות שלא היו כדוגמתן לפליטים במקומות אחרים להציע הקלות ביישוב כל ה״פליטים״ בעולם הערבי גופו. אף־עליפי־כן הדפו הערבים כל נסיון להקנות רווחה מציאותית לעצמם־ובשרם. בוועידת-פליטים שנערכה בחומם שבסוריה הכריזו הערבים כי :

כל דיון שמטרתו לפתור את שאלת ארץ־ישראל ולא יתבסס על הבטחת זכותם של הפליטים להשמיד את ישראל ייחשב ביזוי העם הערבי ומעשה של בגידה.

מי־שהיה מנהל ססו״ת, רלף גאלובֵיי, הכריז ב־1958 בכעס, בעת שהותו בירדן, כי המדינות הערביות אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר אותה כפצע פתוח, כעלבון לאומות־המאוחדות, וכנשק נגד ישראל. השאלה אם יחיו הפליטים הערבים או ימותו חשובה בעיני המנהיגים הערבים כקליפת־השום. והמלך חוסיין – המנהיג הערבי היחיד אשר, מטעמים שהתבהרו יותר במשך הזמן, הורה על שילובם של הערבים – הצהיר ב־1960:

מאז 1948 טיפלו המנהיגים הערבים בבעיה הפלשתינאית בצורה בלתי־אחראית… הם ניצלו את העם הפלשתינאי למטרות מדיניות אנוכיות. זה דבר מגוחך, ויכול אני לומר, אפילו נפשע. אחת־עשרה שנה לאחר יציאת הערבים חזר המזכיר-הכללי המנוח של האו״ם, דאג האמרשלד, ואמר כי יש אמצעים למכביר לקליטת הפליטים הערבים בכלכלת האיזור הערבי; הוא הוסיף וקבע כי הפליטים יהיו לברכה לארצות המארחות אותם, על־ידי שיוסיפו כוח־אדם הדרוש לסיוע בפיתוחן של הארצות הללו. האמרשלד פירט את אומד העלות של קליטת הפליטים, והציע לממן אותה בהכנסות מן הנפט ובסיוע־חוץ. אך המנהיגים הערבים שוב דחו תכניות לשיקום־קבע של הפליטים, משום שצעדים מעין אלה היו שמים קץ למעמדם של הפליטים כ״פליטים״; המנהיגים הערבים גרסו כי משעה שיקבלו פליטים את בתיהם החדשים סופם שיחדלו משאיפתם ׳׳לשובי׳ לבתים הקודמים, כמו שאירע לפליטים אחרים. פעולה מעין זו היתה שומטת מידי העולם הערבי כלי־נשק נגד ישראל, ויוצרת רושם כוזב של השלמה עם המדינה היהודית.

הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.

בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.

בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם. 

בונה ירושלים

אחד המפעלים הכבירים שעשה הרב צוף דב״ש למען עניי עדתו היה הקמתה של התיישבות יהודית חדשה ומהפכנית מחוץ לחומות. שכונה זו היתה הבכירה מבין השכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומה. ונקראה בשם ״מחנה ישראל״, או ״שכונת המערביים״ בגין מוצא מייסדיה ותושביה, היה לה שם נוסף בגלל מקומה ״שכונת ממילא״. לשכונה זו היתה חשיבות מיוחדת בכך שהיא נוסדה ע״י יהודים יוצאי צפון אפריקה, וגם היה לה ייחוד בכך שלא נבנתה על מנת לעשות רווחים מבתיה, אלא הוקמה למטרה סוציאלית (גמילות חסדים) מובהקת, כי כל בתיה נועדו לעניי בני העדה.

למלכות דוד נדרשו

השפעתו של הרב צוף דב׳׳ש, לא הצטמצמה בחוגי הקהילה המערבית בלבד, אלא חרגה ממסגרתה והקיפה את הקהילות השונות בירושלים, ובערים אחרות. פעילותו רב־גונית במימדי ענק, הסתעפה לענפים רבים. הוא הטביע את חותמו בכל נושא של תורה ויהדות ומוסדות צדקה וחסד, כן פעל בלהט ובמסירות ליישוב ארץ ישראל. בהתלהבותו הגדולה, ובדרשותיו הרבים למען אהבת העם והארץ, עורר והפיח רוח חיים, עודד וחיזק את המתנדבים בעם, לבנות חורבות ירושלים. הדבר בא לידי ביטוי אצלו לא רק במחשבה, בהגות ובדיבור בלבד אלא, במיוחד בעולם המעשה. כן נמנה הרב צוף דב״ש בין מייסדי החברה הכללית ״כל ישראל חברים ליישוב א״י״, שהקים הרב יהודה שלמה אלקלעי, שמטרתה היתה קודש, ליישוב הארץ ופרנסת העניים, לחברי הועד המייסד נבחרו שבעה חברים מנכבדי ירושלים ומטובי עסקניה אשר כל אחד מהם היה מפורסם בזמנו ואלה הם: הרב רפאל מאיר פאניז׳יל, הרב דוד בן שמעון המכונה דב״ש, הרב חיים נסים ברון, הרב שלום משה חי גאגין בן הרב אג״ן, הרב משה פרץ, הרב רחמים יוסף פראנקו המכונה החרי״ף ור׳ שלמה אמזאלג.

השר משה מונטיפיורי, ברצותו להרחיב את היישוב היהודי בארץ ישראל, רכש פרדס גדול ליד עיה׳יק יפו כדי ליישב בו יהודים שיעסקו בעבודת האדמה ויהנו מיגיע כפים. פרדס זה היה הפרדס היהודי הראשון בא״י. נקרא בשם ״גן מונטיפיורי״, (לימים, נבנתה בחלקת אדמה זו שכונת בתים ונקראת ״שכונת מונטיפיורי״). האנשים שהובאו להתישב באדמה זו, לא החזיקו מעמד מפני התנאים הקשים שהיו מנת חלקם, הן במחלות רבות ושונות והן מיראת הגנבים ושודדי לילה והתקפות השכנים הרעים. באחד מביקוריו של השר משה מונטיפיורי בשנת תרכ׳׳ו (1866) בא״י, מצא את הגן עזוב וחרב לחלוטין. מתוך אכזבה מרה ממפעלו ביפו, בניגוד להתפתחותה של ירושלים, פנה אל הרב צוף דב״ש כדי להוועץ עמו, ולקבל ממנו עצה ותושיה למען קיום היישוב היהודי באדמת ״גן מונטיפיורי״.

הרב צוף דב׳ש כדרכו בקודש, שקל בכובד ראש את בקשת השר, והוחלט להושיב חמש משפחות מבני העדה המערבית שבירושלים כאשר יעלה בגורל. עצה זו באה מתוך הנחה ברורה, שרק יהודים מערביים, המורגלים לחיות במחיצת ערבים, והמעורים בתרבותם ודוברים את שפתם, יוכלו בהצלחה רבה להתמודד עם בעיית הביטחון, ולעמוד מול התקפות השכנים והשודדים. וכך נאמר במכתב גלוי אל עורך ״החבצלת״, כי מונטיפיורי התיעץ עם מע' הרב כמוהר״ר צוף דב״ש להנחילה לחמש משפחות מבני ישראל מק״ק המערבים לעבדה ולשמרה ולטעתה ולשבת בתוכה למצוא להם מחיה מעבודתם. והסכים הרב הניל ויפל גורל, ויצא הגורל על ארבעה משפחות מתושבי עיה״ק ירושלים תוב״ב והחמישי זכה בגורל הא׳ ישראל שמחון מתושבי ק׳יק יפו תוב׳יב, וישבו חמש משפחות הנ״ל בשדה הנחלה… וגם תלאה רבה עברה עליהם מחלות קשות מהעדר מחסה ומחסור, מחוץ ומשרב ויראת זוחלי עפר… ומיראת גנבים ושודדי לילה…״

ויצא שם דוד בכל הארצות

טירדותיו הרבות של הרב צוף דב״ש בכל ענייני הקהילה גזלו ממנו זמן והדריכו את מנוחתו כפי שהוא עצמו מבטא זאת באחד מתשובותיו.

״כי ה׳ הוא היודע ועד בשחק גודל טרדותי ומצוקותי המשונות מכל בשר ורוח מפני הנכנסים והיוצאים לא יתנוני השב רוחי זה רודה וזה מרדה ולעילא מכל שרא דעניותא דרדיף בתרייהו ואין רגע בלא פגע…״.

עם כל זאת, לא הזניח הרב, את תלמודו ואת שקידתו הגדולה במעמקי ים התלמוד והפוסקים.

בית דינו שהוא עמד בראשו, טיפל בכל הנושאים והבעיות ההלכתיות היום יומיות שנתעוררו בקרב בני הקהילה. הן בנושאי אישות והן בדיני ממונות, ירושות, עזבונות ונחלות. לכל בעיה מצא הרב צוף דב״ש פתרון הולם.

 כמו כן, ערך וכתב פסקי דין מלאים בקיאות וחריפות תוך ציון מקורות רבים. הוא צלל בים התלמוד ובמפרשיו, חדר לתוך חדרי משכיות הפוסקים ראשונים ואחרונים עד הגיעו למסקנה ברורה.

גם מארצות רחוקות פנו אליו בשאלות ובקשו את חוות דעתו בהלכה. אחת השאלות שנשלחו אליו הייתה מהגאון האדיר והמפורסם רבינו חיים חזקיהו מדיני זצ״ל בעל ״ שדי חמד ״, אשר העריך מאוד את הרב צוף דב״ש. הערכה זו באה לידי ביטוי בתוארים הרמים שבהם הוא מכנה אותו.

״נהיר דעה ומזימה אין חקר לתבונתו, נחל נובע מקור חכמה, נהיר יממא בהיר הוא בשחקים, דמי לבר אלהין, עיר וקדיש, מקודש מקודש שקדשוהו שמים ומלא רוח חכמה, נהיר הגדול מעוז ומגדול דרופתקא דאורייתא, גלי עמיקתא ומסתרתא, מני״ר הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, חסין קדוש ענותן כהלל חין ערכו מי ימלל, המפורסם בס׳ היקר שער החצר נר״ו, יאיר לעד לעולם עוטה אור כשלמה כי״ר. נה׳ר שלום שלום שלמים מרובים שלמי חובה ונדבה כמאן דתני אהבה רבה בקידה ת״ק מול הדרת כסא כתה״ר, ושפתי הן צולות בתפלה לעני כחזקיהו ובחלותו, יהיה אלוהיו עמו ויעל על גפי מרומי ההצלחות ושובע שמחות..

זאת אומרת לחלות פני״ק יאיר עינינו בתורתו הקדושה במאי דשאלנא מקדמיה דמר, כי אענותנותיה וחסידותיה דמר סמיכנא, הגם שמצד עצמי איני כדאי לבא אל שער המלך בפטומי מילי בו בטח לבי שיפנה אל האזוב אשר כמוני וישיבני דבר תשובה שלימה…"

גם בעיר טעלז שברוסיה הרחוקה, נודע שמו של הרב צוף דב׳יש. בעקבות ספרו שער החצר ומשם הגיעה אליו שאלה מאת הרה״ג יהושע העשיל מרגליות זצ״ל, המבקש לברר דבר, מספרו אולם השער'. הגאון החסיד כמוהר״ר מרדכי בן ג׳ו זצ״ל, ראב״ד, והרב הראשי של העיר טאנכיר שבמרוקו, עמד עם הרב זצ״ל בקשרי מכתבים בהלכה. כמוהו הרה״ג ר׳ שלמה חזן מו"ץ בעיה׳׳ק יפו. רבני חיפה הרה״ג אלעזר הכהן חמדי, והרה׳יג מסעוד חגו׳אל, בהעריכם את גדלותו של הרב צוף דב״ש, וכי ידיו רב לו בכל התקנות והמנהגים של ארצות המגרב, פנו אליו ודרשו ממנו כי יורה להם מדרכיו וילכו באורחותיו כי מציון תצא תורה. גם הגאון המפורסם רבי משה פארדו זצ״ל רבה של נא אמון פנה אל הרב צוף דב״ש כדי לברר אצלו שורת הדין לפי מנהגי ארץ המערב, ביודעו כי מעטים בקיאים כמוהו בתקנות ובמנהגי המערב. אכן, רבים ועצומים ראו בו כמומחה ובר סמכא להורות בדינים אלו.

הגאון המפורסם הראש"ל רבי אברהם אשכנזי זצ״ל חיבב מאוד את הרב צוף דב״ש, והיה פונה אליו כדי שיחוה דעתו בהלכה על שאלות שהגיעו אליו ממרחקים.

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

פרק האדם והחברה

اتحدث في المجلس واللي يكرهك ينبان

אתחדת' פי אלמג'לס, ואללי יכרהק- ינבאן

דבר בעת פגישה, ויתגלו שונאיך

אם בדעתך לעמוד על טיבם של ידידיך, דבר בפומבי, כשאתה נמצא ביניהם. אז יתגלה לך, מתוך תגובתם והתייחסותם לדבריך, מי הוא ידידיך ומי שונאיך

احذر عدوك مرة واحذر صديقك الف مرة

אחד'ר עדואך מרה, ואחד'ר צדיקאכּ אלף מרה

הישמר מאויבך, ואלף מונים מידידיך

נהוג להיזהר מאוייבים, אך ידידים עשויים להיות מסוכנים מהם

16– اشقي الناس من عادى الناس

אשקא אלנאס, מן עאדא אלנאס

האומלל שבבריות, הוא שונא הבריות

אדם כזה רואה שחורות, וחושב שכל הבריות שונאים אותו

שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם – אבות ב' – י"א

מן השנאה נולדה עצבות – ברוך שפינוזה

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר

יתירה, כיון שהוא הפך המוסכם, אלא ודאי כיון דאייתי התרי לישני וסתם דבריו, סמך על כללא דאית לן דהלכה כלישנא בתרא, ואין אוסר רבית הגוי כלל. וכפי זה סתמו בפירושו דלא חש ללישנא קמא כלל. ובהא דל מהכא פלפול זה הרב, באומרו דאיכא ג׳ משמעיות בתרי תירוצי דלישנא קמא. והוקשה לו דאמאי לא פריש הרי׳׳ף סברתו בזה, משום דלרי״ף לישנא בתרא סתר לישנא קמא וליתא ללישנא קמא כלל ואין לדרוש אחריו. ומאי דהכריח ולימד סברת הרי״ף מסברת הרמב״ם  באומרו שהוא תלמידו, אין לו הכרח כלל, וקל להבין.

ומה שהקשה הר״ן  על זה דמאי דאמר דאי אפשר לומר דדברי רב נחמן אדחו מלישנא בתרא, דאם כן איד אותביה רבא לרב נחמן ושקלי וטרו רב חייא ורבינא לתרץ הקושיא. נראה בעיני דאין זו קושיא משום דמאן דמתני לה אהא משום דדעתיה דרב נחמן לא אסר רבית זה מעולם, לא מהני להא תיובתא דרבא ולא לתירוציה דר׳ חייא ורבינא. וכפי זה בודאי ר״ת וגם הרי״ף כלהו סברי שאין איסור כלל ברבית הגוי.

איברא דכפי הנראה משאר הפוסקים דכולם נטו ללישנא קמא ואיפליגו בהבנת התרי תירוצים דאיתמרו עלא, דנמוקי יוסף אמר דהלכה כתרויהון לקולא, ודינא הוי דלעם הארץ הותר בכדי חייו ולת״ח הותר אף להעשיר, דאזלינן בתר טעמא דגזרא שהיא שמא ילמדו ממעשיהם ולת״ח ליכא למיחש להא. וגם הרמב״ם  אמר הכי דהלכה דשניהם לקולא. ונולד להם סברא זו משום דדעתייהו דתירוצא דרבינא הדרא אמתני׳ דתני לווין מהם ומלוין אותם ברבית. ואמר דהאי מתני׳ דהתיר לגמרי בלי תנאי כדי חייו, לא אמר זה אלא לתלמיד חכם, ולעם הארץ לא התיר אלא כדי חייו כמו שאמר רב חייא. ומוכרחים אנו לפרש הכי משום דאחר דרבינא התיר לתלמיד חכם אפי׳ להעשיר, אי אפשר לומר דלעם הארץ הוריד שני מדרגות, והוא שלא התיר לו אפי׳ בכדי חייו, אלא ודאי כיון דא׳ רבינא ותלמיד חכם אפשר להעשיר. לעם הארץ התיר בכדי חייו.

וגה מטעמא אחרינא ליכא למימר דדעתיה דרבינא אתיא לאסור לעם הארץ אפי׳ בכדי חייו, משום דמתני׳ תנן לווים ומלווים אותם סתם, ולא חילק אלא כתב הכל מלוין. ואין לנו לומר אם כן דאין מלוין אלא תלמידי חכמים, שלא יובן זה מהמשנה. ולזה אם יש שום חילוק אינו אלא שיעור הלואה, דלעם הארץ בכדי חייו ולת״ח אף להעשיר. אבל כולם מלוים זה בכדי חייו וזה אפי׳ להעשיר, משום דאזלינן בתר טעמא כמו שאמרנו.

אחר דרבינא אזל בתר טעמא, בזה הראה לנו דלעם הארץ דבכדי חייו לא חיישינן שילמד ממעשיו, הותר לו בכדי חייו. וזה הכרח שלישי להכריח דרבינא לא אסר לעם הארץ להלוות בכדי חייו. ועם זה יובן דרבינא: לא פליג אדר׳ חייא אלא הכי קאמר ליה האי דאמרת בכדי חייו לחוד הוא מותר להלוות, יודה לנו דת״ח מותר אפי׳ להעשיר, משום דטעמא מאי גזור רבנן לעם הארץ שלא ילוה יותר מכדי חייו אלא כדי שלא ילמד ממעשיו, אם כן אמרינן דת״ח דודאי לא ילמד ממעשיו מותר יותר מכדי חייו. ולהכי הרמב״ם והרמב״ן ונמוקי יוסף  כולם פסקו כתרי שינויי לקולא. 

ור״ח  פסק כתרי לישני לחומרא, וא׳ דלת״ח כדי חייו ולשאר אינשי כלל כלל לא. משום דהוא מפרש דרבינא הדר לדברי ר׳ חייא, וה״ק האי דאמרת דהאי תנא התיר בכדי חייו, (לא) לא עסקינן אלא בתלמיד חכם שמא לא ילמוד, אבל שאר אינשי אפילו בכדי חייו לא. ובהא קשה לן דמתניתי׳ תנא בהחלט דלווים מהם ומלוים להם ברבית, דמשמע דהלואה התיר כולל לכל. אבל כפי פי׳ הרמב״ם  ושאר הפוסקים ניחא, דההלואה כוללת דהכל מלוים, אלא טעמא דאיסורא דגזרו רבנן הוא אשר הוליד החלוק בין תלמיד חכם לשאר אינשי. וכפי דעתי האי דאמר רבי חייא דמתניתין בכדי חייו לחוד, יליף הא ממאי דאמר התנא לווים מהם ומלוים אותם. דמדמי לווים למלוים, דכי היכי דלווים אין זה אלא למה שצריך לכדי חייו לחוד, ובתר דא נולד לנו ההבדל בין ת״ח לשאר אינשי מטעם הלימוד.

 וזה הלא מה שחדש רבינא על דברי רבי חייא, וכפי זה יתיישבו דברי הפוסקים כקולי תרויהון. ולדברי ר״ח ״ יאמר דמתני׳ התירה כדי חייו כמו שא׳ רבי חייא, אבל מכח הטעם הוליד רבינא שלא יהיה זה אלא לת״ח לחוד, כי הוא לא ילמד בזה המעט, אבל בשאר אינשי אפי׳ בזה המעט ילמדו. וזה הוא הבנת דבריהם, אבל רובא דרובא מהפוסקים כולם נטו לקולא ופסקו כתרי שינויי לקולא. וגם רש״י ז"ל זה דרכו, דא׳ בדברי רבינא הכא במאי עסקינן וכו׳ ז״ל: רבינא א׳ האי מתני׳ דקתני מלוים אותם ברבי׳ בת״ח עסקינן, ע״ב. דוק אומרו האי מתני׳ שנר׳ שהם דברים בטלים, ועוד מאי דאמר מתניתין דקתני מלוין אותם ברבית דהוא יתיר ג״כ, דמי לא ידע מאי דקתני במתני/ אלא ודאי ברישא נשמר מדברי רבינו חננאל״ דאמר דרבינא הדר לדר׳ חייא, ואח״כ כיון לומר דמתני׳ דקתני מלוין מבלי השמת גבול להלואה, אין זה אלא בת״ח מטעמא שהוא לא ילמוד,דלשאר איגשי יש גבול להלואת שהוא לכדי חייו ולא יותר כמו שפסקו הפוסקים. וגם הר״ן  שהביא דברי ר״ח זה דעתו, לפי שאחר שהביא בחדושיו דעת ר׳׳ח, הביא סברת מאן דפסקי לקולא דמשמע דהכי סבירא ליה. ואם כן מדינא דגמי מותר לכל אדם בכדי חייו ולת״ח אף להעשיר.

משום דאין איסור הלואה ברבית לגוי מצד עצמו, דאדרבא מצות לחסרו, אלא משום חששא דלא ילמד ממנו בהיותו רגיל אצלו. ובת״ח דליכא האי חששא מותר אף להעשיר, ולשאר אינשי דבדבר מועט לא ילמד מותר בכדי חייו, והבי הלכתא מכללא דאית לן הלכה כדברי המקל מדרבנן. ועוד דר׳יח יחידאה הוי לגבי כל הני.

ואח״ב באו הגאונים ז״ל, וראו שנתפשט המנהג בכל גלילות ישראל להלוות לגויים ברבית, ולא ראו לבטל המנהג. כיון דמדינא דגמי הותר לת״ח בלי קצבה ולשאר אינשי בכדי חייו. ולזה בקשו טעמים לקיים המנהג ולעזוב לישראל לנהוג כמנהגם. ור״ת אחר שפסק כלישנא בתרא דלדעתו לא נאסר הלואה לגוי ברבית כלל, הדר וחש ללישנא קמא ואמר וז״ל: ומה שנהגו עתה להלוות לגוים ברבית אומר ר״ת משום דאפילו ללישנא קמא יש להתיר ולהקל, לפי שיש עלינו משא מלך ושרים והכל הוא כדי חיינו, ע״פ והבונה בזה אין קצבה לכדי חייו של אדם לפי שאנו משועבדים למלך ושרים, המרבים עלינו בכל יום מסים וארגוניות ותמיד שואלים ממנו, ולזה אין קצבה לכדי חיינו, כי לא נדע מה ילד יום מה עלילות שיעלילו עלינו.

והרב הפוסק לאיסור דחה זה, באמרו כי בירושלים תוב״ב הם יודעים כמה יצטרכו שם מהמסים ומהארנוניות כי המשקל עליהם, והגדול שבהם אינו נותן החצי ממה שהיה נותן אלו היה חוצה לה. ומלבד כי ר״ת ע״ה לא נתן דבריו לשיעורים כי על כל גלילות ישראל בגלות דבר, והגלות הוא המוליד העלילות. נפלא בעיני דבריו אלה, ואף כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל בני ירושלים באה אלי, שתמיד הם צועקים מר על רבוי המסים וההוצאות אשר בה, ושואלים מכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע, ולא יספיק להם הנשלח להם כפי מה שהם אומרים. ואיך ירצה הרב לדחות דברי הגאונים בדברים, כי בודאי בכל מקום בעונותינו ישראל מדוכים ומעונים מרבוי מסים.

 וגם בכל יום ויום הם מעותדים לזה, ובזה אין קצבה להם לכדי חייהם כלל. ולפי קוצר דעתי לא דברו הגאונים על רבוי המסים לחוד, אלא הוא הדין על כל המקרים אשר יולדו לנו מפאת הגלות, ואם כן הם אמת ודבריהם אמת בכל זמן ובכל מקום. וכן כתב הרשב״א ז״ל בשם רש״י, הביאו הרב המגיד פרק חמישי מהלכות מלוה ולוה״, וז״ל: כתב הרשב״א ז״ל בשם רש״י ז״ל שהותר זה לדורות מפני שרבו המסים והארגוניות ואין שיעור לכדי חייו, ע״כ. וגם הר״ן ז׳׳ל כתב, והרמב״ן ז״ל כתב, ועכשו בארצותינו עשו כל אדם עצמם כת״ח, וטעמא דמלתא אמרו התוספות דכיון שרבו מסים וארגוניות אין קצבה לכדי חייו, ע״כ. וכיון דאתא לידן עניין דבריו אלו שאין להם הבנה, דאם אינם ת״ח איך עשו עצמן כת״ח. ומדברי נמוקי יוסף״, נראה שעשו עצמן כת״ח מפני שאין (להם) קצבה לכדי חייו.

 ולא יתיישב עם זה אומרו שעשו עצמן כת״ח, אחר שעדיין אינם מבקשים אלא כדי חייהם, אשר בזמן הזה אין לו שיעור. נהי שנוכל לפרש שעשו עצמן כת״ח להלוות ברבית להתיר מכדי חייהם, לפי שאינם יודעים מה ילד יום מהמסים, עד שלא יספיק זה לכדי חייהם, אבל עדיין הדבר דחוק. ולזה נראה לי שכונתו בזה לומר, דכיון דטעמא דהותר לת״ח אף להעשיר הוא מפני שאין הת״ח רגיל בהם ללמוד מעשיהם, ולזה אינו מרבה בישיבה עמהם גם אם תהיה ההלואה מרובה. אבל עם הארץ הוא רגיל בהם לישב עמד,ם מבלי הלואה, ולכן יש לחוש שעל ידי ההלואה ירבה ישיבתו עמהם וילמד, ולזה אמר שעכשו עשו עצמן כת״ח שאינם מרבים בישיבה עמהם ואינם רגילים בהם, ולזה הותר להם אף להעשיר אחר שנוהגים כת״ח. והוא טעם אחר מלבד טעמו של ר״ת ז״ל והוא גם כן מה שכתב הרמב״ם ז״ל, בת״ח שאינו רגיל בו ללמו׳ מעשיו הותר לו להלוות לגוי ברבית ואפי׳ להרויח. ועל דבריו אלו אמר הרב הפוסק לאיסורא, שאומר שאינו רגיל בו. ולא אמר שילמד ממעשיו שהוא לשון הגמי. שבזה בא ללמד באיזה חכם הוא מדבר שהוא מי שתורתו אומנותו ואינו יוצא אלא בעת ההכרח.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

המללאח השני.

עם הפיכתה של מראכש לעיר הבירה עלתה קדושתה בעיני המוסלמים ולא יכלו עוד לסבול שהיהודים יגורו בה בין המאמינים. אחד מצעדיו הראשונים של מולאי עבדאללאה אל ג'אליב בשנת שלטונו בראשונה בשנת 1557 היה לצוות על יהודי העיר, לבנות לעצמם רובע נפרד ליד ארמונו. עד אותו תאריך היו יהודי העיר, רובם תושבים ומיעוטים מבני המגורשים ושמספרם נאמד בכ-15.000, דרים בין הגויים.

לא ידוע אם הייתה סיבה מיידית לגירוש זה, מחוץ לרצון להפריד בין המוסלמים ליהודים. לפי מסורת שהייתה נפוצה עד ימינו בקרב יהודי העיר, הסיבה לפקודה זו הייתה תלונתה של אישה מוסלמית נגד שמש יהודי, שהיה מעיר את היהודים לתפילה, ולדבריה התנפל עליה היהודי והכה אותה כאשר ביקשה ממנו לא להפריע למנוחת השכנים.

גם אם מדובר באגדה היא מבליטה את היסוד שהצדיק הקמת שכונת מגורים נפרדת ליהןדים כפי שהדבר קרה בפאס כמאה שנה קודם, להעניש ולהפריד . השכנות לארמון המלך מצביעה על המניע השני : להגן. ואמנם השכונה שניתנה ליהודים, ואשר נשארה על כנה עד ימינו, הייתה באותה תקופה לפי כל העדויות המפוארת והמתוכננת בכיר, עם בתיה הנאים וגינותיה.

אולם כמה שנים לאחר מכן, פקדה מגיפה איומה את השכונה היהודית והשמידה לפי " ספר דברי הימים ,, את מחצית האוכלוסייה היהודית. המגיפה השתוללה בכל רחבי המדינה והפילה חללים לרוב כנראה בגלל המלחמות הנוראיות שנמשכו בין המלך ואחיו שטענו לכתר. מותו, בשנת 1574, פותח מלחמת ירושה איומה שנסתיימה ארבע שנים לאחר מכן באחד המאורעות המרעישים ביותר בתולדות המדינה, " קרב שלושת המלכים ".

קרב שלושת המלכים.

קרב אל-קאסר אל-כביר (ערבית: معركة القصر الكبير) (מבוטא לפעמים גם כאלקאסר קיביר, אל קאסר אל-קיבְר, אלקאזארקיביר, אלקאסר וכדומה, שפירושם בערבית הוא הארמון הגדול), נודע גם כקרב שלושת המלכים, היה קרב גדול שנערך בצפון הממלכה השריפית, ליד העיירה אל-קסר אל-כביר, הנמצאת בין טנג'יר לפס, ב-4 באוגוסט 1578. הקרב נערך בין צבאו של אבו עבדאללה השני סעדי, ביחד עם בעל בריתו סבשטיאו, מלך פורטוגל, נגד צבא מוסלמי גדול בפיקודו של הסולטאן החדש של הממלכה השריפית (ודודו של אבו עבדאללה השני סעדי) עבד-אל-מאליק.

מלך פורטוגל המיליטנטי תכנן מסע צלב לאחר שאבו עבדאללה ביקש את עזרתו בהחזרת כתרו, שאותו לקח ממנו דודו עבד-אל-מאליק. בסופו של דבר הפסידה פורטוגל בקרב, ובכך גם הפסידה אתעצמאותה למשך שישים שנה, בהן הייתה תחת הכתר הספרדי. בקרב גם נעלם (וכנראה נהרג) המלך הפורטוגלי.

היורש החוקי, מולאי מוחמד, לא הספיק להנות מכתר המלכות כי קמו עליו שני אחיו. הוא גילה שנאה ועוינות ליהודים שחשבוהו לאויבם המושבע. אחד מאחיו, עבדל מאליק, מצא מקלט באלג'יר ושיכנע התורכים לסייע לו לתפוס השלטון, ובשנת 1576 הם כובשים את פאס. כדי לממן את המשך המלחמה הוא מטיל מס עצום על יהודי פאס בסך 140.000 אונקיות.

הוא רודף את מולאי מוחמד דרומה וכובש את מראכש. בהיותו שם הוא נוקט בצעד מפתיע בנדיבותו : הוא ביקש מיהודי העיר להעביר לאחיהם בפאס 60.000 אונקיות מתוך המס היתר שגבה מהם, אולם סכום זה מעולם לא הגיע לידי בעליו החוקיים. לא הספיק עבדל מאליק לחזו רלפאס ומולאי מוחמד הסתנן למראכש בה הצליח להיאחז רק אחד עשר יום. אולם תקופה קצרה זו הספיקה לו כדי לשפוך את חמתו על יהודי העיר וראשית דבר לשדוד את אותם 60.000 אונקיות כפי שכתוב ב " ספר דברי הימים " של יהודי פאס :

" ויעש בם ובסםרי תורות כמה נאצות ולולא רחמי ה' כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארת. ונתנו סימן, אחד עשר יום בחורב. ואחר הפסח גזרו חכמים תענית וקראו קינות על החורבן שאירע במדינת מראכש ".

לאחר שגור ממראכש לא אמר נואש מולאי מוחמד, ובסופו של דבר מצא מקלט בליסבון בירת פורטוגל. הוא לא התקשה לשכנע את המלך דון סבסטיאן, מלך צעיר וחולמני שחלם על מסע צלב להחזיר את מרוקו תחת צל הכנסייה – לסייע לו לכבוש את השלטון. בניגוד לדעת כל יועציו נוחת מלך פורטוגל עם צבא גדול בארזילה.

הקרב המכריע בו מצאו מותם שולשת המלכים – ועל כן שמו – נערך ב רביעי לאוגוסט 1578 ליד העיר קצר אל כביר ונסתיים בניצחון מזהיר של מוחמד אל מנצור ( אחיו של עבדאל אלמאליק. עבדל אלמאליק מת בשדה הקרב ( אולם דבר מותו הוסתר על ידי רופאו היהודי עד לסיום הקרב ). המלך מוחמד , אויבם המושבע של היהודים, ברח משדה הקטל וטבע בנהר, ומלך פורטוגל, סבאבסטיאן , מת מפצעיו.