הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל
קהלת צפרו
כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור
עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.
ק״ק ספרו די פאס תקצ״ד
בצירוף קבה׳ ושכינתיה בצירוף קב״ה ושבינתיה בצירוף מלכותא קדישא אדונינו המלך דוד ושלמה בנו וכל
מלכי בית דוד ובצירוף כל הנביאים משא גיא חזיון ירושלים עיה״ק. בצירוף סנהדרין גדולה כי מציון תצא תורה ובצירוף בל התנאים והאמוראים שעמדו מימיהם עד סוף חתימת התלמוד ירושלמי שחבר ר' יוחנן ומימות רב תלמיד ובינו הקדוש עד סוף רבינא ורב אשי ואחריהם בל ישרי לב רבנן סבוראי והגאונים עד הרי״ף והרמב״ם ובכח המסור בידינו מרבן של ישראל הרמב״ן נחמני אשר יסד עוז בציון משכן חביון מגדל ואפריון והוא היה ראשון לציון לקומם ולרומם דגלה ולקבוע ישיבות בתורה ובתי כנסיות מגדל עז תלפיות תל שהכל פונים בו הנה זה עומד אחר כתלנו מעולם לא חתה שכינה מכותל מערבי. גוזרני שבכל ר"ח יעמדו גבאים לגבות בבתי בנסיות ובבתים ובחצירות מכל איש ואשה אשר ידבנו לבו וביום חתונתו וביום שמחת לבו כשיולד לו בן זכר או כשיקח אשה ובר"ח אדר משמיעין על השקלים וביום פורים טאס״א (צלחת קטנה) לשם רחל אמנו ואמה של מלכות ולשם התנא הקדוש משיירי כנסת הגדולה שמעון הצדיק זיע״א עוד בה יזכור כל אחד חרבנה של ירושלים איש במתנת ידו וימסרם ביד הגבאים אשר יראו בעיני כבוד חכמי ורבני ודייני וגביר העיר ואחד מהם בעל אבסנייא ש״ת הגביר החי הנעלה במדדי ואת אשר יראה בעיניהם להעמיד גבאים בבתי בנסיות והם ימסרו ביד הנז' וכל העובר על דברנו אלה לא מלבד שדבריו בטלים ומבוטלים והרי הם כחרס הנשבר שאין בו ממש, אלא שאץ רוח חכמים נוחה הימנו וכל השומע לדברי חכמים כל ברכות התורה יחולו על ראשו ויוכה לראות בנחמת ציון ובבנין חרבות ירושלים ובא לציון גואל וכן יהי רצון ונאמר אמן
החותם פה באחת מערי המערב אשר לא תזכר עוד בסוף ניסן וימינך תסע״דני
החותם יהודה זרחיה אזולאי
בכתב יד רבי יהודה אלבז ז"ל
ידידינו החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל חן ערכו מי ימלל שד"ר יפרח בשושנה כמוה״ר יאודה זרחיה אזולאי נרו׳ יאיר רב נהוראי כי״ר
שלם טב לרב טב דכן רב מודיע לבינה על אודות ובשביל ר׳ יעקב אתורגימאן4 מעולם לא עלה דעתינו לעשות שום נדבה ולא פסקנו עמו שום פסקא אפילו מ׳ פש'ן והלך מאתנו בידים רקניות בבואו למח״ז לא הטנו אזן למיליו ומעולם לא עלה על דעתינו לעשות לו שום נדבה. וכה היו דברינו אליו אם תרצה לקחת נדבה כאחד מן הת״ח הנצרכים הנה מה טוב, ואם לאו לא תקח מאומה ובן עלתה לו שהלך בידים רקניות ריקם ריקם לגזרה שוה.
ובעת ההיא נמנו וגמרו יחידי קהלנו וקבל עליהם ועל זרעם באלה ובשבועה שמהיום ההוא והלאה לדורותם לא יעשו שום נדבה לשום שליח עד שיעשה נדבה בעיר פאם יע״א שאנו נגררים אחריהם אי לזאת כשיעשה מעכ״ת נדבה בעיר פאם יעא׳ בא יבוא ברינה למח״ז ומה שקצבו מהשי יקבל כתר בשמחה יה״ר שיהיה עת רצון וטובה וברכה בעולם כי״ר וריש
[1] ראה יערי שא״י עמ. 715 אגרת משם רבי רפאל הלוי בשנת תקצ״ד שרבי יעקב אתורג׳מן עבר בהרבה ערים והטעה אותם וכוי ולוקח מהם נדבה בכח וביד חזקה עד נזיפה וכר מעשים אשר לא יעשו הנ״ל וכו' והפסיד לעיהק׳ תו׳ וכו׳ ע״כ. וראה קונטרים בשם עדות לישראל [שנדפס בסוף ספרי ירושלים הראשונים הוצאת מכון בן צבי] המספר על עלילותיו ועל אביו רבי משה שעלה לארץ ממרוקו. שוב ראיתי בספר תולדות חכמי ירושלים פרומקין ג׳ עמוד 302 שכתב על רבי יעקב הנ״ל ויש לשער שהוא הי׳ איש נכבד מעדת היהודים בני אפריקא וכו׳ אשר נתגרש ע״י רבני ירושלים המוזכר בכתב השטנה בגאזיטו דפרנקפורט בשנת תר׳׳ה. והוא שעמד לצד החכם יוסף שלום פקיד חברון במחלוקתו הגדולה כמוזכר בקונט׳ שבר פושעים. וראה בהרחבה הלאה בשד״ר רבי מרדכי חיים מיוחס. ובשדר׳י טבריה ת״ו רבי רפאל ארזי הכהן.
רבי רפאל אברהם מחלוף חייט
כוללות ירושלים תובב״א שנת תקצו(1836)
שא״י עמי 724. ראה שם נוסח האגרת שיצא גם על שיפוץ חמשה בתי כנסיות.
.1
על השד"ר דידן נשלחה אגרת כוללת לכל ערי המערב ובכלל עיר צפרו . מה שמעניין הוא שנשלחו שני שדר׳ים בשנה אחת מאותה כוללות, – ראה הלאה שד"ר רבי אליהו ישראל
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
Les premiers "Toujar as-Soultan" de Mogador ne decurcnt point Mohammed ben Abdallah, ils lui rendirent les services qu'il en attendait. Fait exceptionnel, le sultan, sur avis favorable des Oulemas, autorisa, en 1766 l,exportation des cerealcs au profit dc Mogador. Il prit aussi des mesures pour forcer les navires venant au Maroc de se ravitailler dans le nouveau port. Mais l'activite dc cc dernier ne s'explique reellement que par le dynamisme et les relations internationales des negociants de la ville. Bien que les droits de douancs fussent moindres a 
Mogador que partout ailleurs, ils atteignirent, en 1768
150.000 piastres contre 60.000 piastres a Larache et seulement 20.000 piastres a Rabat-Sale et Safi ensemble . Cette grande prosperite attira de nouvcaux marchands europeens donl quelques uns etaient juifs commc les de Lara d'Amstcrdam cl les Akrick de Livourne. La communaute d'Algcr envoya egalcmcnt ses represenlants, les Cohen- Solal, les Busnach. II en vint et encore, egalemcnt de Tetuan, Marrakcch et Safi. Cette derniere ville se vida litteralement de ses meilleurs elements au profit de l'Europe, et surtout de Mogador, et ne conserva qu'une communaute evaluee, vers 1785 a 500 ames a peine.
Parmi les nouveaux-venus a Mogador, quelques-uns devaient devenir a leur tour des "Toujar as-Soultan" et occuper une grande place dans la cite. En s'expatriant, ils retrouverent de hautes positions dans les communautes de l'Europe, particulierement a Londres. Quelques-uns devaient jouer un role economique, politique et diplomatique d'unc certaine importance. Parmi ces families, il faut mentionner Abraham Cohen ben Macnin, ses deux fils, Mesod et Meir, et ses deux gendres Mesod ben Abraham Sebag et Jacob ben Abraham Pinto. Ils venaient de Marrakech. Les Hadida et les Israel vinrent de Tetuan, les Merran de Safi et Hai'm ben Jacob Guedalla d'Agadir. Ce dernier devait ainsi prevenir la catastrophe qui allait s'abattre sur sa ville natale.
Macnin ( = Maknine=rouge-gorge, oisillon femelle) est un tres vieux prקnom de femme chez les Juifs du Maroc (voir la liste de ces prenoms feminins chez R. Abraham Coriat, op. cit. f° 54a) inusite depuis longtemps. Ce n'est pas ici le lieu pour examiner a fond l'habitude qui existait chez certains Juifs du Nord de l'Afrique soit de se rattacher a une ancetre lointaine en portant son prenom comme nom de famille (exemplcs: Ohana — O et Ou signifient ben. fils de, dans plusieurs dialectes berberes; Ohana=fils de Hanna—, Ben-Malca, Ben-Chouchana, Ben-Nouna, Ben-Tata qui se seraient appeles, mais avant le XVI־ siecle, Sultan), soit d'ajouter ce prenom a leur propre nom de famille, generalement Cohen ou Levy (par ex. Ben- Rica, Ben-Fhima, Ben-Maliha). La filiation uterine, la designation de l'enfant par le prenom de sa mere a existe dans les Oasis sahariennes, le Draa, le Tafilalet, le Touat ou les Juifs avaient ete tres nombreux. Elle existe encore chez quelques hararin habitants de ces oasis et chez une partie des Touaregs.
En 1773 , Agadir qui resistait encore a la pression du souverain et ou se maintenaient malgre lui d'importants marchands chretiens et juifs comme les Zagury, Abenhacock, Abcccassls et Lealtad, fut puissantment attaquee par une armee venue de Marrakech. I.a ville ne put resister, ses fortifications furent detruites. I.e sultan n'accorda qu'un temps tres court a ses habitants pour ramasser ce qu'ils possedaient el leur ordonna de se transporter a Mogador ou un quartier, derb ahl- Agadir, leur fut attribue״".
Les Sebag et les Pinto jouissaient du prestige que leur conferaient la piete et le savoir, joints a la fortune de leurs aieux. Salomon Sebag de Meknes etait, au XVIII0 siccle, un des hommes les plus fortunes du Maroc. Genereux et savant, le poete David ben Aaron ben Hassine תהלה לדוד, Amsterdam 1807 cet ouvrage avait ete d ailleurs publie grace a Judah ben Ha'im Guedalla, Meir Cohen ben Macnin et Salomon ben Mesod Sebag, l'ancetre des Sebag-Montefiore) lui dedia plusieurs poemes. A Marrakech, les Sebag comme les Pinto avaient ete parmi les dirigeants spirituels de cette grande communaute oil leurs families etaient unanimement respectees. Cf. J. Benai'm, מלכי רבנן, Jerusalem 1931, passim: A. Belaish Livourne 1846,.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
לעילוי נשמת הגאון רבי יוסף משאש, שהיום פקידת יום פטירתו
בוקר טוב חברים וגולשים יקרים
היום יהדות מרוקו מציינת את יום הסתלקותו של אחד מגדולי רבניה בעת החדשה והלא הוא רבי יוסף משאש זצוק"ל…..האיש הענק הזה נצר למשחה ידועה ברניה וחכמיה, תמיד דגל באורח חיים שקט, ענוו, מתפשר, לא אוהב שררה ולא רודף כבוד ופרסים….איש אשכולות וגאון גדול….
רבי יוסף נולד במכנאס שבמרוקו בסיון תרנ"ב לאביו הצדיק החסיד, כמוה"ר חיים משאש זיע"א
ספרים רבים כתב הגאון הזה
נר מצוה על מנהגי חנוכה, הלכותיה, אגדותיה שירים ופיוטים
אוצר המכתבים, שלושה חלקים….עבורי זו התרפיה שלי….כל פעם בוחר לי אחד הכרכים, והיכן שאני פותח, הרי שחידוש עבורי בכל אופן מונח לפני…ושוב אני מתפעל מסבלנותו, בקיאותו, ורצונו העז להשביע את סקרנותו של השואל, בין אם הוא איש מן השורה או סתם שאלה שהופנתה אליו על ידי אדם מהשורה….ספרים אלה הם נכס לעם ישראל בכלל ולעדה המרוקאית בפרט…..דרך אותן תשובות אנו למדים פרק חשוב על היסטוריה של עיר הולדתו, מכנאס, תיאוריו את בתי הכנסת, הם מם התיאורים המדוייקים והמהממים ביותר.
אין כמעט נושא שלא נדון בשלושת הכרכים האלו……
נחלת אבות…כוללים בו עניינים רבים בשטח האגדה, המוסר וסיפורי מעשיות מקוריים מתוך כתבי יד
נחש ירחים
בגדי ישע
מים חיים….שני חלקים
ויזכור יוסף
נחלת יוסף
הגאון יוסף משאש ז"ל נפטר ביום ב שבט תשל"ד -1974 והשאיר אחריו ברכה…הרבה ספרים מאירים כספירים…
זכותו תגן על כל עם ישראל……
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
سلامٌ على سلامِ أمراء الحروب والارهاب
ها هي 2013 ترحل! وفي ايامها الاخيرة تطبع جرحا لطالما ما تكرر ، يتمثل باطلاق سراح ثلة من الارهابيين على ثلاث دفعات كفدية لعملية سلام لا يريدها الجانب الثاني. دموع العائلات الثكلى لم تجف، على الاحبة … ليصبح الجرح اكثر عمقا بتحرير القتلة .
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בכרך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.
באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.
202- בל־כּדבאת, כא יתזווג׳ו אל־עזבאת.
בדברי-שקר, הבחורות לוקחות להן גבר.
بلكذبات كإتزوزو العذبات
באגמון תצוד דגה, ובחונף ־ לב גבר. (אוצר הלשון לבהנובסקי)
לצוד דגים ־ חכה, ולקחת לבבות ־ חלקות לשון. (משלי אגור)
203 – תכּבר ותנסא, ותעבי כ׳יארת א־נסא.
תגדל ותשכח, ובחירת הנשים תקח.
تكبر وتنسا وتعبي خيارت انصا
בחורה זקנה מובטח לה שלא תמות צעירה. (פתגם אידי)
לבלב רע יפול לפעמים נתח שמן ומבחר עצמים.(אוסם בושם)
בתולה זקנה.
204 אלי בארת, עלא סעדה אדארת,
וכ'יאר א־רג׳אל כ׳תאדת.
בתולה זקנה, את מזלה היא מחפשת,
ובחיר הגברים היא תופשת.
205 – זווז׳נא, באש מא יקולו: באגראת,
וולדנא, באש מא יקולו: עאגדאת.
התחתנו, כדי שלא יקראו לנו בתולות זקנות,
הולדנו בנים, כדי שלא יקראו לנו עקרות
206 – באיירא אידא טלבת עזרי,
ת־תסנא חתא יקום אל-מיית יז׳רי.
בתולה זקנה אם רווק תדרוש,
תחכה עד שהמת יקום לרוץ.
המשך…..
[anti-both]
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
פרופסור אליעזר בשן
רופאים יהודים במרוקו
לרופא הנאמן ד"ר מיכאל תורג'מן, בידידות.
מגירוש ספרד עד ראשית החסות של צרפת על מרוקו, ידוע על רופאים יהודים מועטים במרוקו, ועוד פחות על רופאי חצר. מ. שטינשנידר שרשם את שמות הרופאים היהודים ופרטים עליהם עד המאה ה-18, מנה 2168 שמות של רופאים, ואף אחד מהם לא פעל במרוקו. גם בהוספות לרשימה הנ״ל שפורסמה על ידי ל. לוין ב-1921, ועל ידי C. Roth ב-1962, לא נזכרים רופאים יהודים במרוקו.
בביבליוגרפיה של אברהם הטל על יהודי צפון אפריקה שיצאה בתשנ״ג, מופיע מאמר אחד בלבד המוקדש לרופאים יהודים במרוקו, זה של יהודה בן שמחון שפורסם בשנת 1951. הוא כתב על רופאים ורופאות במאה ה-19 ובתחילת החסות של צרפת, מהם ששירתו את הסולטאנים, האחרון שבהם היה ד"ר שלום מאני – חכם מארץ ישראל, הוא טיפל בסולטאן מולאי יוסוף (מלך בשנים 1926-1913). אבל בן שמחון התבסס על ידע אישי, וללא ציון מקורות למידע.
במאמר שפרסמה פ. אופנשלאק, 'מן הפולקלור של יהדות מרוקו', ב-1950 הגיעה המחברת למסקנה כי"עד סוף המאה הי״ט לא היו רופאים בערי מרוקו, פרט לטאנגייר. לדבריה, בימלאכת רפאל זאת עסקו 'הצדיקים' והמאראבוטים׳ הערביים. 'קדושים' אלה, שהיו מקובלים על היהודים ועל הערבים כאחד, התמחו במקצועות "רפואיים שונים" שונים: אחד טיפל בעקרות, אחד לדיבוקים"
איני מקבל מסקנה החלטית זו, והשאלה היא מה הייתה הכשרתם של הרופאים היהודים. יש להניח כי אלה המכונים רופאים במקורות היהודיים התבססו בדרכי טיפולם על מסורות רפואיות עממיות. להלן נצביע על מציאותם של רופאים יהודים במרוקו במהלך הדורות.
שני רופאי חצר במראכש במאה ה-12
במראכש שנוסדה על ידי המורבאטון, אסור היה ליהודים להתיישב. אבל עלי בן יוסוף אבן תאשפין שליט מרוקו(1143-1106) הזמין מסביליה את הרופא היהודי אבו אל-חסן מאיר אבן קמניאל, ידידו של רבי יהודה הלוי, אשר הקדיש לו אחדים משיריו. יחד עם שאבן תאשפין, בא למראכש רופא יהודי נוסף בשם אבו איוב שלמה אבו אלמועלם, שעליו נכתבו שירי שבח על ידי ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי, ובשבתו במראכש גם מר' אברהם אבן עזרא. שני הרופאים מכונים בתואר 'ווזיר' שהוראתו בתקופה זו, בעל משרה רמה, ולאו דווקא שר בממשלה. לרופאי החצר היה מעמד מדיני מסוים, והם היו גם מיועצי השליט. הזמנת שני רופאים יהודים מספרדלחצרו של השליט המוראבטי במראכש, שלא הצטיין בידידותו כלפי היהודים, יש לה משמעות מיוחדת. יתכן שאבן תאשפין רצה להקים בית ספר לרפואה במראכש או בית חולים ברמה גבוהה שיתחרה עם פאס.
רופא יהודי בפאס בשם משה אלמדג'וסי שמואל בן יחיא אלמגרבי התאסלם בשנת 1163. בימי שושלת המרינים ששלטו במרוקו בין השנים 1524-1213 פעלו רופאים יהודים רבים, אבל הווזיר הקנאי אבן מרזוק, (נפטר ב-1379) היה שבע רצון שעבד אלחסן ששלט בין השנים 1349-1341 לא העסיקם בחצרו.
דוד קורקוס כתב כי: "מקצוע הרפואה היה נפוץ בקרב יהודי ספרד ופורטוגל ואף אחרי הגירוש הוסיפו להחזיק בו". הוא הביא ראייה אחת להנחתו בדבר רופא מהאנוסים באגדיר במאה ה-16, בעת שהעיר הייתה עדיין תחת שלטון הפורטוגזים.
לפי רשימה משנת 1614 של כשבעים רופאים מזרע האנוסים בפורטוגל שהצליחו לברוח ל"ארצות החופש", נמנית גם מרוקו בין הארצות אליהן הגיעו רופאים שחזרו לדת אבותיהם. האם חלו תמורות בתחום זה בדורות שאחרי הגירוש, ומה ידוע על רופאים יהודים עד המאה ה-19 ועד בכלל?
נזכיר שמות של רופאים יהודים שפעלו במרוקו לפי סדר כרונולוגי, מהם אישים שמילאו גם תפקידים אחרים. כזה היה ר' אפרים בן ישראל אלנקאוא ממגורשי ספרד, שזמן מה חי במראכש, הוא היה רופא המלך.
הרופא ר׳ אברהם בן זמירו שלאחר הגירוש מספרד הגיע דרך מלגה לאוראן, נדד לפאס, לסאפי ולאזמור, ומונה רב ראשי ב-1510. ב-1527הוא שימש במאזאגאן כמתורגמן. בשליש האחרון של המאה ה-16 רופא יהודי שירת שני שריפים סעדים. הוא ליווה את עבד אלמלכ בקרב שלושת המלכים שנערך בינו ובין סבסטיאן מלך פורטוגל ב-4 באוגוסט 1578. הרופא תיאר את הקרב ואת מחלת אדונו, הוא טיפל בו עד מותו. אותו רופא שירת גם את אחיו ויורשו בתפקיד של עבד אלמלכ, מולאי אחמד אלמנצור אלד'הבי(1578 – 1603(
על ר' יוסף בן אברהם אלמושנינו ־ מחכמי פאס – שנולד סביב שנת ר״ץ ( 1530) וכיהן בתור נגיד בשנת של״ו(1576), נאמר: 'היה לו יד ושם בחכמת הרפואה', הוא כיהן בתור נגיד בשנת של״ו(1576) ונפטר קרוב לשנת ש״ס (1600) גם בנו היה רופא. בין החכמים שחתמו על תקנות בפאס בשנת שנ״ט (1599) ובשנת שס"ד (1603), נמנה אברהם הכהן הרופא. יתכן שהוא אברהם הכהן מפאס יליד ש״ג(1543) 'שהאריך ימים ובהיותו בן מאה ועשר שנים בשנת תי״ג הלך לירושלים ונפטר בה.
המשך……
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה
רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.
בנימין בר תקוה
הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו
הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.
את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.
א. השירים הלא סטרופיים שמשקלם הברתי פונטי
יעב״ץ נאחז כאמור בתבניות מרובות מאד. זאת, במטרה לגוון את מדורי הספר המיועדים לז׳אנר אחד או לחג אחד. על תבניות השיר שווה החרוז, המרובעים והקוואזי מרובעים, השקולים במשקל הכמותי דובר בהרחבה בפרק הקודם. כמו כן הוזכרו השירים הסטרופיים השקולים במשקל כמותי בשירת יעב״ץ, שהם בעיקר מסוג המעין אזוריים(זג׳ל) ומסוג השירים החד סטרופיים האזוריים והמעין אזוריים.
ואולם, יש להוסיף, כסימן היכר להתפתחות שחלה בשירה בארצות המזרח בכלל, וכמאפיין את שירת יעב׳׳ץ בפרט, את השימוש בשיר שווה החרוז שאיננו שקול במשקל כמותי אלא במשקל הברתי־פונטי, הוא המשקל הנודע גם בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳ כנזכר לעיל. ואולם בנוגע לשירים אלו יש להעיר, כי הללו מופיעים לעתים קרובות לאחר שירים שווי חרוז, שקולים במשקל כמותי, בעיקר לאחר שירים השקולים במשקל המרובה. כך למשל פיוט ׳יה שור עבד׳(דף ז׳ עמי א) הינו מסוג הרשות. בכתובת שעל גביו צויין יעוד רשות אחר בלתי שקול׳. המלים ׳בלתי שקול׳ באות לציין את העדרו של המשקל הכמותי, אף־על־פי שיש משקל אחר לשיר, הוא המשקל ההברתי־פונטי.
הציון ׳בלתי־שקול׳ איננו מופיע בכתובות אשר לכל הפיוטים השקולים במשקל ההברתי־הפונטי, ועל כן נשאלת השאלה מה גרם לציון מיוחד זה ? מסתבר כי, הקביעה ׳בלתי שקול׳ מופיעה בכתובתו של פיוט השקול במשקל הברתי־פונטי, כאשר לפניו מצוי פיוט השקול במשקל הכמותי, וכדי להזהיר את החזן לבל יטעה, ויחשוב כי גם זה הפיוט הבא אחריו ברפרטואר הוא פיוט השקול במשקל הכמותי, הרי הוא מזהיר כי אל לו להיכשל בזיהוי מוטעה. ועדיין תמהים אנו, מדוע יש ׳להזהיר׳ את החזן כי לפניו פיוט שאיננו שקול על פי יתדות ותנועות? תמיהה זו מתפרשת עם שאנו מבינים, כי לצורך ניגונו המדוייק של הפיוט מקפידים החזנים, במקום שיש יתדות ותנועות, להתאים את הלחן בתכנון מדוקדק על־פי חלוקת היתדות והתנועות, לאמור, לפי מיקומם המדוייק של השוואים הנעים והחטפים'. אמור מעתה, חזן שלפניו שיר שקול במשקל הספרדי הקלאסי הכמותי, חויב בהקפדה יתירה של התאמת לחנו להברותיהן המשתנות של המלים, שהרי אינה דומה הברה הפותחת בשווא נע(היתד) להברה הפותחת בתנועה(־־תנועה). לעומת זאת בפיוט השקול במשקל ההברתי־פונטי שוות ההברות זו לזו, ואף שווא נע ׳עושה הברה׳. לאמור, אין סוגי הברות שחייבים מראש להתחשב בהן, להדגישן, או לסלסלן בשעת הזימרה, אלא כל ההברות שוות, וממילא נעשית מלאכתו של החזן קלה יותר, והוא יכול להדגיש או לסלסל במנגינתו כל הברה שירצה במידה שווה.
עוד יש לאמור, כי לעתים כשמופיעים בזה אחר זה, פיוט שקול במשקל כמותי ופיוט במשקל הברתי־פונטי, הרי הם מולחנים בלחן זהה, כגון בפיוט ׳יחידי הוא׳ (דף לא עמי ב) שהוא שקול במשקל הברתי ואילו הפיוט שלאחריו הוא הפיוט ׳יהי רעוא מן קדם זיו יקרך׳. בראשון מצויץ שלחניו הם ׳אגדלך אלוהי כל נשמה׳ (א-418) לרבי אברהם אבן־עזרא או ׳בני אל חי תנו זמרה ותודה׳(ב־932) או ׳לך האל לך כתר וחכמה׳(ל—829), ומשקלו, כמתברר מן הכתובת, הוא המרובה. בפיוט השני מצויין שהוא ׳בלתי שקול׳ והוא על־פי הלחן הנזכר, לאמור זה ששימש את הפיוט שלפניו. אך יתירה מזו, בפיוט השני אחת עשרה הברות פונטיות, וזהו בעצם מספר זהה למספר השוואים־הנעים והתנועות המופיעים במשקל המרובה. החזן עלול איפוא לטעות ביתר קלות, לפי שהדמיון במספר ההברות מטעה. החזן סבור בפיוט השני, שלפניו, כביכול יתדות ותנועות, או אז עשוי הוא לנגן כשהוא תר אחר השוואים הנעים, אך לשווא: אין סדירות ואין קבע בשוואים הנעים והחטפים, לפי שאין הפיוט שקול במשקל כמותי, והרי החזן מסתכן בכך ש׳תוטרף מנגינתו׳.
מחמת כל זה הזהירהו יעב״ץ באמרו ׳בלתי שקול׳, לאמור ׳ראה, זה אינו במשקל כמותי׳. יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שהשימוש במלה ׳שקול׳ מרמזת על מעלה יתירה שנתן הפייטן המאוחר למשקלים הקלאסיים שעוצבו בספרד, ועל ׳הילת קדמונים׳ המיוחסת למשקל זה עוד מזמן צאצאי המגורשים בדור שלאחר גירוש ספרד. מאידך־גיסא, פיוטים שעל־פי משקל ההברות הפונטי ש׳זה מקרוב בא׳ אינם ראויים ל׳תואר׳ משקל, שהרי אין להשוות בין דרגת הקושי של כתיבת פיוט על־פי משקל היתדות והתנועות, לבין ה׳קלות׳ היחסית שבכתיבת פיוטים שהם על־פי הברות־פונטיות בלבד.
עוד יש להעיר בנוגע לשירים שווי החרוז השקולים במשקל ההברתי־פונטי, כי יש ששיר בתבנית זו חותם במקרא כגון ׳יגדל מאד שם הוד׳(דף כב עמי ב), ויש ששיר בתבנית זו מסתיים במלה זהה כגון ׳ימצא חן׳(דף נו עמי א). שירים רבים מבין שבעה עשר השירים שבדגם זה הינם שירים חרוזיים (לאמור הדלת והסוגר שבכל הטורים חורזים בהברה זהה), ואחד הינו קוואזי מרובע ׳אוי לך יצרי׳(דף קה עמי ב).
פיוט אחד הינו ארמי ׳יהי רעווא׳ (דף לא עמי ב). כל הפיוטים שבמדור זה הינם להזדמנויות פחות חגיגיות. ומבחינת ז׳אנר או ׳מועד אמירה׳ הם רשויות סתם כגון שבח, לקדיש, לברכו, לברכת־המזון, לעולה־לתורה, למילה לברכת־חתנים ולתשובה. אין פיוטים מסוג זה לנשמת, דבר המלמד כי הפייטן שלנו לא שבר את המסורת הקלאסית של דאנר הנשמת שעוצב במשקל הכמותי. כמו־כן, פיוטים מסו י זה לא מצאנו בשום חג, ואף לא בקינות ובהספדים. לאמור, אף שהפייטן נסתייע ב׳תרכובת החדשה׳ — ׳שוות חרוז בתוספת משקל הברתי־פונטי׳, לא נתן לה לבוא לטרקלין החגים אלא הניחה להזדמנויות פחות יוקרתיות. הערצת משוררי ספרד הקדמונים בקרב צאצאיהם היתה מופלגת לאין שעור, ומשקל שטבעו אותו, ואשר נחרת משך הדורות על ׳דגלה׳ של שירת ספרד, משקל כמותי זה, שמר על בכורתו לאנינות טעמם של צאצאי המגורשים, שיעב״ץ נמנה עליהם.
המשך……………
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
ר׳ אלעזר הכהן (איוניל)
ההילולה שלו נערכת בעשרה בטבת. לפי מסורת אנשי המקום, הוא שד״ר מארץ-ישראל שבא למרוקו לפני מאות בשנים. ר׳ אלעזר הכהן הוא קדוש שזכה להערצתם לא רק של אנשי המקום אלא גם של אנשים מאזורים אחרים.
מסרים שפעם הציפו מים את האיזור, ולא הגיעו למקום איפה שהיה קבור וכך שמר על המקום של היהודים.
ר׳ אלעזו הכהן (תאגאנת)
חי במאה הנוכחית. נהפך לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו.
אספר לך את סודו. כאשר קברנו אותו, בנינו מציבה. בא מוסלמי ורצה להשתין עליו. אותו מוסלמי נפל בערב על אבן ומת. בא אחר, קילל את הקדוש, הלך ושבר את המציבה משיש. בערב הגיע לביתו ונפטר. מוסלמיה הביאה שתי פרות לרעות ליד הקבר של הקדוש. הזהרנו אותה ולא שמעה. פרה אחת נפלה בנהר ומתה. בלילה מת השור. מאותו יום אף אחד לא מעז להתקרב לבית שלו.
כשהקדוש היה הולך לבית-הכנסת, היה מתעטף בציצית בביתו, מכסה את
ראשו כל הדרך, עד שמגיע לבית-הכנסת וכך בחזרה. מוריד את הציצית רק
בביתו, כך שלא יראה נשים ברחוב. כאשר הוא ישב ליד ביתו, המוסלמיות נזהרות מלעבור לידו וכל אחת מזהירה את השנייה, וכך גם לגבי היהודיות העוברות כדי להביא מים. כששומעות שרב אלעזר ליד ביתו, לא עוברות ליד ביתו. הוא היה עשיר, בנה את בית-הכנסת שלו עם ספר תורה. היה עוזר לאנשים. הם עשו כך דורי דורות. הוא קבור בבית-הקברות בצד של הכהנים. פחד להתקרב לקברו.
אמין ווא מומן (קרמאזדאתין)
זהו בית-קברות גדול שבו קבורים על-פי המסורת המקומית, רבנים רבים מארץ-ישראל שהגיעו למרוקו עם חורבן בית-המקדש. זוכה להערצה גם מצד המוסלמים.
אסקלילה (תודרה)
שבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. השם אסקלילה הוא שם המשפחה של האחים. לא ידועים שמותיהם הפרטיים וגם לא התקופה בה הם חיו. לפי מסורת המקום, אין לעלות לקברם לפני שעורכים טבילה וגוזזים ציפורניים.
ר׳ אפרים הכהן (תאזנאכת)
שייך לקבוצת כהנים שלפי המסורת קבורים שם בבית-הקברות היהודי, מהם ידועים עוד ר׳ אהרון הכהן, ר׳ יעקב הכהן ור׳ יוסף הכהן.
בורי ביזו(ליד תאמאזרת)
זהו עץ חרובית אליו פונים יהודי המקום. לפי המסורת, קבור שם קדוש שעם קבורתו צמח במקום עץ החרובית. ההילולה שלו נערכת אחרי סוכות.
בו-שריף (ליד תאגאנת)
ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט. מספרים עליו שהוא קדוש קדום מאוד. קברו נמצא בתוך חדר בקרבת קדוש מוסלמי.
ר׳ בן-זחילא (דבדו)
קבור בבית-הקברות העתיק בעיר. לפי המסורת הוא רב שבא מארץ-ישראל.
בני־אמויאל (פיגיג)
אלה שני קדושים הקבורים בבית-קברות עתיק במקום. אחד מהם הוא ר׳ אברהם בן- סאלם. שמו של הקדוש השני אינו ידוע.
ר׳ ברוך אסבאג (סאפי)
התפרסם בספרו ״מנחה בלולה״, לקט דינים בלשון יהודית-ערבית. עד היום מקיימים צאצאיו הילולה לכבודו בב׳ באדר בבית-הכנסת הגדול על שם הקדוש שבאשקלון.
ר׳ ברוך הכהן (תארודאנת)
נקרא לרוב ר׳ ברוך או ר׳ ברוך אזוג. הוא נכדו של ר׳ דוד בן-ברוך הגדול הקבור באזרו נבאהאמו, אחיו של ר׳ ימין הכהן הקבור על-ידו, ואביו של ר׳ דוד בן-ברוך המכונה באבא דודו. ההילולה שלו נערכת בג׳ באלול.
ר׳ ברוך הכהן (אימין תאגה)
ידוע גם כר׳ ברוך אלכביר. שייך למשפחת הקדושים בן-ברוך הכהן, אם כי יחס הקרבה למשפחה אינו ברור.
צדקה לעניים
אנא לפקיד חו״מ כא נטלב מן כואני לעזאז באס די יחוז מני האד לכארטא יעמלהא פמכתובו דימא
ירבה בזכות הצדיק
רבי דוד אדרע הלוי
תגן בעדו ובעד ביתו אכי׳׳ר:
ע״ה יצחק למאליח הי״ו
תרגום :
צדקה לעניים
אני הפקיד חתום מטה מבקש מן אחי היקרים שמי שיקבל ממני את הקלף הזה, יניחו בכיסו כל הזמן ויצליח בזכות הצדיק
רבי דוד אדרע הלוי
תגן בעדו ובעד ביתו אמן כן יהי רצון
ע"ה יצחק אלמליח הי"ו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הקצה שאין מאחוריו דבר דן אלבו
הקצה שאין מאחוריו דבר
דן אלבו
דן אלבו הוא משורר היסטוריון וחוקר תרבות. בתחילת שנות התשעים יסד וערך עם המשוררת גבריאלה אלישע את כתב העת שלם. הוא עוסק באמנות פלסטית, עבודותיו הוצגו בתערוכות ובגלריות בארץ, בגרמניה, באנגליה ובצרפת…..שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית ספרדית ויפאנית. פרסם מאמרים בתח
ום האדריכלות, הספרות והשירה, בין היתר תרגם מסות, שירים ונובלות מצרפתית לעברית.
ישראל תשע"ג – 2013
כרמל-ירושלים
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
ההיסטוריון ירון צור מבחין אצל מנסח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח לדבריו את זכר קורבנות העלייה ״תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד אחר לרעיון אחדות האומה״. לא נעלמה מעיני צור זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים: ״אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים״. ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: ״אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות״.
השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. היה ברור שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי ביטוים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו. אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, שכנוע מוחלט זה, גרם לו להתעלם מן המציאות המרוקנית ולהחיל את ניסיונו האישי מן המלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו מעיד: ״אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה״. גם פנחס קציר שהיה ממעריצי גתמון זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שחווה בילדותו.
הערת המחבר – מאיר אלבז שנעצר במכנאס התרשם באופן שלילי מן הכרוז שנראה לו קיצוני ומאיים ותוכנו לא התאים לצורכי ״המסגרת״. לדבריו היה צריך לדבר על זכויות ועל חופש תנועה ולא על נקמה ועל עמלק והמן הרשע. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.
זו לא הייתה הפעם הראשונה ש״המסגרת״ נקטה אמצעי זה כדי להשפיע על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה ״המסגרת״ כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות בלא הרף למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוזים נוסחו כאילו נבעו מוועד הקהילה שרגילה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה ״המסגרת״ לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון. כרוז אחר הופץ על ידי ראשי ״המסגרת״ בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב־28 בספטמבר 1960. הפעם לא היה זה אלא כרוז ברכה לראש השנה המופנה ״לאחינו בממלכת מרוקו״. המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם, ובמכלול זה מצויה גם ישראל: ״באותן תפילות, יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה״.אמנם גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.
המשך……..
משפחת אביחצירא-פיוט לכבוד אדמו"ר רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל וזיע"א
פיוט לכבוד אדמו"ר רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל וזיע"א
סימן אני יחייא אדהאן חזק חזק אמיץ – נועם בר יוחאי יסוד עולם
אנכ"י אספר"ה. בשבח רב נהורא. יעקב אביחצירא. ברשות יי מלך
נט"ה לסב"ל ע"ל תור"ה. בקדושה ובטהרה. ועל שכמו המשרה. על ישראל הוא מלך
ימי"ו כולם שלמי"ם. בלילות ובימים. עבד חי העולמים. קבל עליו עול מלך
יו"ם יו"ם משכי"ם ומערי"ב. בכל בוקר וערב. גם היה קולו ערב. לדבר עם המלך
חצו"ת ליל"ה לעול"ם. היה בריא כאולם וגם עשה לו סולם. לעלות אל המלך.
יח"ד כ"ל החכמי"ם. מסוף על העולמים. אמרו מודים לתמים. צדיק ישר ומלך
יחו"ד ענו"ה הי"א ב"ו. קדוש ברוך סביבו. ליראה ולאהבו. ביד השם לב מלך
א"ף חבורי"ו היקרי"ם. מאירים ומזהירים. בפרדס מסודרים. בתוך היכל המלך
א"ב לתור,ה ךתעוד"ה. צדקותיו בלי מדה. בעיני כל העדה. נשא חן כמו מלך.
דיני"ו דינ"י הצד"ק. מדקדק היטב הדק. להצדיק את הצדיק. כי כן ראוי למלך.
הו"א רא"ש גול"ת אריא"ל. היה בכוח ואל. לעיני כל ישראל. היה בישורון מלך
אמ"ת בפי"ו נחתמ"ה. בדעת ובמזימה כיעקב שלמה. כי בו בחר המלך.
נסי"ם נפלאו"ת עש"ה. בעזר רם ונשא. גם בארץ קדושה. קבלוהו למלך.
חש"ק ב"ה וגם או"ה. להשלים התאוה. בתקון כלה נאוה. להביאה למלך.
זר"ז עצמ"ו ללכ"ת. גם בהצנע לכת. עד הגיע ללכת. ולא רצה המלך
קד"ש עצמ"ו בטהר"ה. וקבל הגזרה בדמנהור היא קבורה. סמוך להיכל מלך.
חסידות"ו גדול"ה בנסתר ובנגלה. לא זז יומם ולילה. מכל ימי המלך
זק"ן יש"ב בישיב"ה. מנעוריו עד שיבה. ביראה ואהבה. להקביל פני מלך.
קד"ש עצמ"ו במות"ר. מאס בפגול נותר. תפלתו כעתר לכון אל המלך
אשר"י שרא"ה פני"ו. בכל ימיו ושניו. חכמתו תאיר פניו. כאור פני המלך
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.
ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים
ממקו"ם ר"ם נשמת"ו. מעולה מדרגתו. מכל אנשי חברתו. המשרתים פני מלך
יה"י רצו"ן בזכותי"ו. יקים את שכינתו. מעפר לאדמתו. אדמת קדש המלך
צמ"ח צדי"ק במהר"ה. יקבץ זה פזורה. אל ארץ הטהורה. היא חצר בית המלך
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
בתקופה זו במרוקו נמצאת על הכוונת של המעצמות, שכל אחת מהן לטשה עיניה לזכות בה להשפעה גדולה יותר. באותה עת עמדה על הפרק, חלוקת השפעות מדינות אירופה על אפריקה. זה מה שעניין אותם, ולא מה שקורה שם עם היהודים.
גם לאחר כניסת הצרפתים למרוקו, כל עוד שלא ביססו שם את מעמדם, מצבם של היהודים היה בכי רע ונתון בעליות וירידות.
בערוב ימיו של מולאי אלחסאן, נראו סימנים מדאיגים של יתר שינוי המצב לרעה. ומותו הייתה מכה קשה ליהודים. חילופי השלטון שהתעכבו בן גברא לגברא, יצרו חלל שנוצל לשוד וביזה בשכונות של היהודים. מולאי אלחסאן הראשון מת ביולי 1904.
מותו הביא לגל עכור של ביזה ושוד, הרב של בתי כנסיות, גזירות של עבודת כפיה בשבתות, וחוקים דרקוניים של מושלים מקומיים. את מקומו של מולאי אלחסאן תפס בנו מולאי עבד אלעזיז. עליו מסופר שהתחנך בחברת ידידים יהודים, ורחש להם חיבה וידידות.
אבל היה צעיר מדי וחסר ניסיון. גם בימי שלושת המלכים האחרונים, אשר עליהם נאמר שהיו מחסידי אומות העולם, לא חסרו רעות ופרעות ביהודים. זאת מהעדר שלטון מרכזי שיוכל לכוף מרותו על כל המדינה.
לכן בתקופה זו מצבם של היהודים, היה שונה ממקום למקום. הכל תלוי היה במושל המקומי וביחסו ליהודים שתחת חסותו. יהודי סאלי, רבאט, אנתיפה, ועוד, המשיכו לסבול מהתנכלויות לחייהם, מעמדם ורכושם. בנוסף לעבודות כפייה אנשים ונשים שהוטלה עליהם גם בשבתות.
זאת חרף התערבות לטובת היהודים של שגרירים ושליחים ממשלות אירופה, ובראשם צרפת שהייתה ראש הדוברים לטובתם של היהודים. מדינת מרוקו בעת ההיא הייתה משוסעת ומפולגת מבפנים. ימי מלכותו של מולאי עבד אלעזיז היו כארבעים שנה.
הוא עלה למלוכה בהיותו כבן ארבע עשרה. בהיותו קשוב לרוח הקידמה של תרבות אירופה, שאף להצעיד את ארצו לעידן המודרני. אולם חוסר הניסיון המדיני היה בעוכרו בדרכי הנהגת המדינה, וזה הביא להתקוממות עממית נגדו. הוא נטה לשמוע ליועציו האירופיים, שלא לקחו בחשבון את הפגיעה בגאוותם הלאומית והדתית של האוכלוסייה המרוקאית.
הם ראו בהתנהגותו של המלך, פגיעה בוקה המבוססת על חוקי הקוראן. בראש המורדים עמד אדריס זילאלי, מטיף דתי שעשה את מסעות ההסתה שלו רכוב על אתונו, ועקב כך היה ידוע בכינויו " אבו חמארא ". כלומר בעל האתון.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
הוא הצליח להצית את אש המרד, השתלט על אזורים נרחבים והטית את אימתו על חלקים מהמדינה בעיקר בצפון המדינה. לאחר מלחמת גרילה עקובה מדם שנמשכה כשש שנים הובס, נשבה והוצג בכלוב ברזל כחיית טרף. אבל אז כבר היה מאוחר, הוא השאיר אחריו רעב ובצורת ומחלות.
מולאי חפיד סילק את אחיו מהשלטון, וקרא לצרפתים לעזור לו להציל את כבאו. ובין חילופי גברא האלה, חזר התוהו ובוהו שפגע ביותר היהודים. גם אחרי מלכותו של מולאי חפיד לא פסקו הפרעות ביהודים וברכושם, כיוון שעדיין לא היה בידו לבא לעזרתם.
ובראותם כך, חשבו עליו שהוא צורר היהודים. וכשהתפנה לבקר אותם עשו לו קבלת פנים, וקיבל מידם את המנחה שהועידו לו, ברכו אותו בקול רם וזכו לתגובה אוהדת ממנו. הוא ביטל מעליהם כל גזירות, וקרא להעניש כל מי שירים יד על יהודי, יקלל יהודי, או יציק לו. והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו.
והארץ שקטה, אך לא להרבה זמן. המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, קירבו את הקץ להתערבות מעצמות אירופה, ומה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור, המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.
למרות כל האמור לעיל, המאורעות היו נקודתיים ולא פגעו בציבור היהודי בכל מקום. בערים הגדולות תמיד היו גילויי שנאה, ובאותה מידה היהודים למדו לחיות אתה. הסכנה הממשית הייתה ביישובים הקטנים וזאת מהמושלים הקטנים, חסרי תרבות ומעצורים, והם רכבו על גלי השנאה הדתית, להגיע לפסגת השלטון באזוריהם, והם אלה שהיוו מקור הסכנה ליהודים באזוריהם.
עלייתו של סידי אלמדאני אלגאלוי בשנת 1908.
ממשפחת השריפים, שבט בעל השפעה שלטונית חזקה בדרום מרוקו עד לאזור תפילאלת. אלמדאני מונה לוזיר הממלכה על ידי המלך מולאי עבד אלעזיז, על מנת לבסס את שלטונו במראכש והדרום. בהתחלה נראה ששם קץ לסבלם של היהודים, הוא ביטל חוקי אפליה, אבל חיש מהר סר חינו בעיני העם כי כשל מבחינה כלכלית.
במקומו בא מולאי חפיד, עוד לא הספיק לחמם את כסאו, קם עליו אחד בשם מולאי אלהיבה, משושלת המואבי טין והמליך את עצמו. פעולתו הראשונה הייתה להחזיר חוקי אפליה שביטל קודמו, אבל למזל של היהודים לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. כי רק זמן מועט לאחר מכן, באה חדירתם של הצרפתים למרוקו.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שח
יה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.
משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.
המלאך הגואל
יהודי מכובד ומוכר היה מר יחיא הכהן מקזבלנקה. לכל דבר שבקדושה היה הוא ראש וראשון, והיה מוקיר תלמידי חכמים. כשביקש רבי פנחס הכהן, נין ונכד לרבי דוד בן ברוך, להשתטח על קבר הצדיק רבי כליפא מלכה, התנדב יחיא הכהן להסיעו. הם נסעו ממראקש, והיו בדרכם לאגאדיר. הכבישים באותם ימים היו בעיקר לשימוש עגלות, והמכוניות של אז טרם היו מתקדמות דיין. כך קרה, שבאחד מעיקולי הדרך התהפכו השניים במכונית שלוש פעמים. הגילגולים הסיטו את הרכב מהכביש, והשניים הבחינו לחרדתם כי גילגול נוסף עומד להפיל אותם לתוך התהום. מייד צעק רבי פנחס הכהן ״זכות הצדיק רבי חיים פינטו תעמוד לנו, ולא נמות בתהום הזו״. באותו רגע חשו השניים, כאילו כוח עלום מסיט את המכונית ומושך אותה לכיוון הנגדי.
לאחר שנרגעו מעט שאל רבי יחיא הכהן את עמיתו מדוע זעק בתפילתו והזכיר את הרב פינטו, בשעה שיכול היה להזכיר את סבו המלומד בניסים, רבי דוד בן ברוך, הקרוב אליו ממש, ולהינצל בזכות אבות זו.
. ענה לו רבי פנחס, כי בניהם של צדיקים חייבים להאמין בכוחם של צדיקים אחרים, שאינם בני משפחתם ממש. שכן, לא תמיד פנוי אותו צדיק לסייע לקרובו. ״כשהיינו בצרה ורציתי לקרוא לזקני, היה הוא עסוק באותה שעה בלימוד זכות על אשה, שעמדה אז בתפילה. לכן פניתי לרב פינטו, וזה מיהר לסייע בכך שעף כמלאך ומיהר להטות את המכונית, ומחמת קוצר הזמן לא פנה לריבונו של עולם וביקשו לבטל את רוע הגזירה״.
מעשי מופת
רבי חיים פינטו הגדול זצ"ל
עניים בני ביתך
אחד מבני משפחת הרב היה מאיר פינטו, מחשובי העיר מוגאדור ומפרנסיה.
באחת משנות הרעב, שהתרגשו לרוב בימים ההם, קיפחו אנשים רבים את חייהם, כמו שנאמר ״מי ברעב, ומי במגיפה״. באותה שנה הגיע הרב חיים פינטו לבית הכנסת של רבי מאיר בן עטר, והוא עייף ורעב, ובעודו שם חטפה אותו תנומה.
השר מאיר פינטו ישן באותה שעה בביתו. והנה, בעודו ישן, הופיע בחלומו רבי שלמה פינטו זצ״ל, אביו של הר״ח, ורבי משה טאחוני, ושניהם הוכיחו אותו על כך שרבי חיים ישן רעב בבית הכנסת. ״דע לך״, אמרו לו, ״כי הוא עדיין צעיר, אומנם, אך בבוא היום יצא ממנו אור גדול״. קם השר מאיר פינטו ממיטתו, והלך לחפש את הר"ח. באותו זמן הופיעו שני הצדיקים גם בחלומו של הר״ח, ובישרו לו כי בקרוב יגיע אליו מאיר פינטו, ועל הר״ח ללכת איתו וללמוד איתו תורה. כדי שיידע שהכל אמת הודיעו כי הם מעירים אותו משנתו ומתייצבים לפניו בהקיץ.
וכך היה. התעורר הר״ח, ראה את השניים מולו, ואלה נתנו לו שלום ובירכו אותו. לא חלף זמן רב והשר מאיר פינטו הגיע למקום, ונקש על הדלת.
״מי שם?״ – שאל הר״ח.
״אני, מאיר פינטו״.
״תגיד את המזמור ויהי נועם, ואז אאמין לך כי אתה אכן הינך״, אמר לו הרב. הוא חשש כי מאחורי הדלת עומד שד, ואלה ניזוקים מאמירת ויהי נועם.
אמר רבי מאיר את המזמור וסיימו, ואז הכניסו הר״ח. הוא סיפר לרבי מאיר כי אביו ניגלה אליו בהקיץ וסיפר לו הכל. צמרמורת חלפה ברבי מאיר כששמע את הדברים, והוא מיהר ולקח את הר״ח, שהפך אצלו לבן בית, ושם ישב ועסק בתורה.