חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחא

ות אחרות.

חינוך והשכלה.

יהדות מרוקו כפתה על עצמה ניתוק מרצון מהסביבה, מחשש של השפעה  זרה עליה. וזה תאם את החשיבה היהודית השמרנית, הגרסה שאין למסד את לימוד חכמת חיצוניות לצד הלימוד היהודי התורני. אולם היו כאלו שסברו אחרת, ומשפחות עשירות מעטות שלחו את בניהם ללמוד בארצות החסות.

היו אלה יחיד סגולה שזכו לקבל מעין חסות דיפלומטית של מדינות זרות. אלה הם הנציגים המסחריים של אותן מדינות. החסות הזאת הפקיעה את סמכותו של הממשל המרוקאי לשפוט, את היהודי בעל החסות זרה, או לאסור אותו.

מדינת אנגליה הייתה הראשונה שקבעה כך בהסכמם המסחרי שלה עם מרוקו בשנת 1856, והצטרפו אליה עוד מדינות אחרות. לחסות קראו " לחמייאה " ( ההגנה ) במראכש היו כמה משפחות שנהנו מיחס מועדף זה, .

הם זכו להיות סוכנים בלעדיים של מוצרים ושירותים של אותן מדינות. אלה ניצלו מעמדם להעביר אינפורמציה ליהודי אותן מדינות על מצב אחיהם במרוקו, ויחס הממשל אליהם.

המלך מולאי אלחסאן 1873 – 1894, לא ראה בעין יפה, מתן החסויות של המדינות הזרות למשפחות יהודיות, הוא תרגם זאת כהתערבות בעניינה הפנימיים של ארצו, ולכן ביקש לצמצם את תוחלת ההסכמים בנידון.

אנגליה הסכימה אתו, דומה כאמצעי לצמצום השפעתה של צרפת, מאחר וזו הלכה וחדרה יותר למרוקו, ודחקה ארצות אירופה אחרות המקיימות קשרי מסחר עם מרוקו, שאין יהודי מרוקו יכוליםלוותר על אזרחותם, אלא על פי הסכמת מאת המלך.

וכל נתינות תינתן רק על פי הסכמת השלטונות. סעיף חמשה עשר של ועידת מדריד קובע ף " כל נתין מרוקאי שקיבל נתינות זרה בחוץ לארץ, יבחר לאחר שובו למרוקו, בין כפיפות מלאה לחוקי המדינה ובין החובה לעזוב את הארץ.

בהתחלה היהודים חששו מהביטול, ופנו לעזרתה של כל ישראל חברים, וזו הסתפקה בהבטחה של נציגי מרוקו בועידה, שהמלך דואג וידאג לשוויונם של הלא מוסלמים, לחופש דתם, ולמשפט צדק כלפיהם. והסיכום הזה השביע את רצונם.

אולם למרות התערבות ארגונים יהודיים לטובת יהודי מרוקו, מצבם לא השתפר, במיוחד בכפרים הרחוקים ממרכזי השלטון. בעשור האחרון למאה התשע עשרה, גורשו יהודים משלושה כפרים.השתמרו תעודות המתארות את מה שקרה במראכש, בהן דווח שנתי על ועד שליחי הקהילות בבריטניה בשנים 1895 ו 1895. 

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

תחת הכותרת " רדיפות במראכש ". תואר שם מעשה ההשתדלות להספקת אכזריותו של מושל מראכש חאג', מוחמד וידא, שעבד בשיתוף מלא עם הקאדי שלו. לשם כך ביקר במרוקו מר שמואל מונטגו, חבר פרלמנט וחבר ועד שליחי הקהילות.

הוא עשה כדי להביא להפסקת הדיכוי של מושל מראכש חאג' מוחמד וידה, שעבר בשיתוף עם הקאדי שלו. המושל שאף לאלץ את היהודים החלשים להוציא אותם לשמד. הוא לא הסתפק בפגיעה בגופם, אלא רצה לפגוע גם בדתם.

ובאמצעות הפגיעה בדלת העם, חשב לקבל לידם את הונם של האמידים שיבורו לעזרתם. " מסופר בדו"ח על הלחץ שהופעל על שני יהודים שהתאסלמו. אחד מהם נאלץ לדרוש מאשתו ובניו שיעשו כמוהו, והם סירבו..

הקאדי פקד על האישה להתאסלם, אולם היא ברחה לעיר אחרת עם ילדיה. זקני הקהילה נדרשו להביאה חזרה למראכש נגש רצונה, תוך איום שאם לא יביאו אותם יולקו, ייאסרו ודתם תחולל.

בעלי החסינות נתבקשו לפעול.

סופר גם על מעשה בצעיר יהודי ממראכש, שקנה ירקות בשדה ונגנבו ממנו, ולאחר שהתלונן על הגניבה הוכה כמעט עד מות. עוד כתוב שם שמנהיגי מראכש פנו אלינו לסיוע, אבל אנו חסרי אונים.  ובהיותינו מודעים לתקדימים של מעשה חסד של אחינו בעלי השפעה בחו"ל לעשות להצלת אחינו המדוכאים " אני פונה אליך בשם כל בני דתנו, כדי ששורש הרע ייעקר, ותוצאותיו יימחקו.

אם העול  לא ייעקר באיבו, הוא עלול להתפשט. שליחי הקהילות ואגודת אחים התלוננו לפני שר החוץ הבריטי הרוזן מרוזבירי, וביקשו את עזרתו בקשר למכתבי התלוןנות שהגיעו אליהם. בהם מכתב שנשלח מוגדור, בו מפורט מעשה אכזריותם של המושל חאג' מוחמד וידה והקאדי שלו, על התעללותם ביהודי דמנאת. ובו הם מבקשים שהוא יפעל לפיטוריהם המיידיים של השנים. הכותבים סברו, שכם כל ישראל חברים פנתה לשר החוץ הצרפתי, שיפעיל את השפעתו שם לטובת היהודים.

לא ברור אם כן פניותיהם של שליטי אירופה השפיעו על המרוקאים, יש להניח שליהודים במראכש ובדמנאת הערים אליהם מתייחסים המסמכים, הדבר לא עזר. בתקופה ההיא סבלה מרוקו מחוסר יציבות של שלטון מרכזי, אבותינו כינו את השנים הללו בתואר : " לעאמאת דסיבא (שנות ההפקר) באן דין ואין דיין.

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו

אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו. 

אוצרות רוחניים

רבי יהודה בן עטר

העיר פאס שבמרוקו, חרוטה באותיות של זהב על דפי ההיסטוריה של עם ישראל בארצות נדודיו. זיוותני עולם התהלכו בסמטאותיה וקבעו בה את משכנם. רבי יצחק אלפסי — הרי״ף — מגדולי מפרשי התלמוד והפוסקים. נקרא על שם עיר זו. והיתה זו העיר פאס — אשר שימשה מקלט לרבינו הרמב״ם כאשר עבר מקורדובה שבספרד אל יבשת אפריקה, חכם מפורסם אחר, רבי יעקב בירב מגדולי העיר צפת, שימש כרבה של פאס בהיותו בגיל שמונה עשרה שנה, טרם שם פעמיו לארץ הקודש, עד לדורנו היתה עיר זו מקום של תורה, אשר רבנים גדולים, צדיקים, ומקובלים איוו אותה למושב להם.

אחד מגדולי המערב הפנימי היה רבי יהודה בן עטר, שימש כאב בית דין בעיר מולדתו פאס במשך כארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תצ״ג (1733).

רבינו החיד״א — בספרו שם הגדולים — קושר לו זרי תהלה… מהר״ר יהודה בן עטר. הרב הגדול והקדוש אב״ד ור״מ בעיר פאס מלומד בניסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם אחרי מותו…

בפי אנשי דורו היה רבי יהודה בן עטר נקרא ״רבי אלכאביר״ — דהיינו רבינו הגדול.

משפחת בן עטר במרוקו היתה מפורסמת במשפחה של רבנים ופרנסים במשך בל הדורות, מוצא המשפחה היה מספרד — הערבית. ומכאן שם המשפחה ״עטאר״ דהיינו בשמים בשפה הערבית. כי אבות המשפחה היו מוכרי בשמים בארץ מוצאם.

בימי רבי יהודה בן עטר גברו הצרות על אחינו בני ישראל במרוקו מידי שליט אכזר — מולאי איסמעיל. בימיו של מלך זה התרגשו ובאו על יהודי מרוקו ימים קשים ומרים, הוא הצר את צעדי היהודים וחמס את רכושם עד לפרוטה האחרונה, הוא לא נרתע מכל צעד אכזרי כדי לאלץ את היהודים למלא את קופתו מכיסם הדל. לא אחת הושמו הרבנים ומנהיגי הקהילה בכלא, כדי לאלץ את היהודים לפדותם בממון רב.

באחד מימי חול המועד של חג הפסח, פרצו לפתע חייליו של המלך לבית הכנסת שברובע היהודי ולקחו עמם את הרב, רבי יהודה בן עטר כשהוא כבול באזיקים.

החג, נהפך ליהודי פס ליגון ויללה, זעקות שבר נשמעו בבית הכנסת, יהודי פס ידעו שחייו של מורם ורבם נתונים עתה בסכנה, ואם לא ימהרו לפדותו יהיו קלושים הסיכויים שיחזיק מעמד בתנאי הכלא האיומים, ואולם, כסף מנין? הרי לפני החג נאלצו לתת ממון רב לקופת המלך. ומהיכן ישיגו עתה כסף לפדות את הרב.

משלחת מנכבדי הקהילה התייצבה בבית המלך, וביקשו לדעת מהו הסכום הנדרש כדי לפדות את הרב, כשנקב המלך בסכום, חרדו היהודים, מנין להם סכום אגדי זה שדורש המלך. לא הועילו כל בקשותיהם ותחנוניהם, המלך בשלו. אם לא יובא הכסף תוך עשרים וארבע שעות, יושלך הרב לגוב האריות.

בפחי נפש חזרו נכבדי הקהילה לבתיהם, כששמעו יהודי העיר על הגזירה הנוראה נתנו את קולם בבכי, ואולם לא היה בידם לעשות מאומה.

למחרת, כשראה המלך שהיהודים לא באו, חמתו בערב בו עד להשחית, ומיד ציוה להשליך את רבי יהודה בן עטר לגוב האריות.

החיילים שהובילו את הרב לבור שבתחתיתו הצטופפו החיות הפראיות, זרקו את רבי יהודה בן עטר לתוכו, והיו בטוחים, שעוד מעט ישמעו נהימת החיות הטורפות בהתנפלם על קרבנם — ואחר כך ישמעו זעקת אימים אחרונה של הנידון.. אך מה התפלאו לראות את החכם היהודי כשהוא יושב בין החיות, ואינם נוגעים בו לרעה. יום ולילה ישב הרב בגוב האריות. הידיעה עשתה לה כנפים, והגיעה עד בית המלך. עד מהרה יצא המלך כשהוא מלווה באנשי חצירו אל מקום גוב האריות, המלך לא האמין למראה עיניו, וציוה להעלות את רבם של היהודים מתוך הבור, ויצא משם בשלום, ושמו של רבי יהודה בן עטר התפרסם למופת גם בין הגויים. (ראה שם הגדולים מערכת י׳).

בשנת ת״ס (1700) הוטלו מסים כבדים על היהודים בפס בגלל המלחמות שהיו למושל מולאי איסמעיל עם התוגרמים, שהגיעו עד למרוקו, בגלל צרות אלה עזבו מרבית יהודי פס את עירם בשנת תס״א, והתיישבו בעיר מקנם, שם היו היהודים בין המקורבים למלכות ובפרט ממשפחת טולידאנו — כפי שסופר בפרקים הקודמים — ומצב הקהילה היהודית במקנס היה נוח יותר משאר המקומות במרוקו.

בין העוזבים את העיר פס היה גם רבי יהודה בן עטר, ועבר למקנס, וחזר אליה רק כעבור שלוש שנים, אחרי שייחס הגויים אליהם השתפר.

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

קראתי לדבר מסה היסטורית חברתית,מאחר שאיני מביא בהם אזכורים ( חוץ ממקומות שאני מביא דברי מקור כשלונו ), אסמכתאות וסימוכין לדעות שאני מביע. אמנם הן בחלקן בגדר השערות, שאפשר להסיק על סמך תהליכים דומים בארצות ובזמנים אחרים. כוונתי להרחיב את הדיבור על הנושא הנרמז בכותרת, ואז אביא גם את האפאראט המדעי במלואו. 

לכאורה נראית סבירה ההשערה על רציפותה וארגונה של החברה היהודית באגפו המזרחי של האזור. לא כן הדבר לגבי אגפו המערבי. הבעיה העיקרית מתמקדת בשאלת רציפותן של העדות באפריקה, שנרדפו על ידי המייחדים (במאות הי״ב־י״ג), וגורלן כמאה־מאתיים שנה לאחר מכן, כשלכאורה שותקה כל פעילותן הרוחנית והארגונית — כלומר עד המאה הט״ו. יש להניח שאילו לא היו קיימים תאים עצמאיים — ולו צנועים ביותר — בטרם בוא הפורענות, לא היה בכוחם של האברים המדולדלים והמנותקים להחזיק מעמד בימי צרה ומצוקה.

ואמנם נשמרו במקורות מאוחרים, מימי התגבורת מהמערב הספרדי שהגיעה במאות הי״ד—ט״ז, עדויות ברורות על קיום עדות יהודים באזורים נידחים בפנים המגרב. כלומר קיימת שורה של נקודות מָסוף, ועתה עלינו לחפש את התחלתן, כדי לקשור את חוט הרציפות מראשית התהוות העדות הנידחת ועד ימי המפגש עם המהגרים מספרד הנוצרית, כי הרי במאות הט״ו—ט״ז נמצאת ספרד רובה ככולה תחת שלטון נוצרי.

הכתובות היהודיות מראשית הסה"נ, ששרדו בקיריני, מלמדות אותנו, שהפוליטוימה, כלומר ארגון המושתת על יסוד אתני והנהנה מזכויות פוליטיות אוטונומיות, שהיווה את המסגרת של כל קיבוץ אתני במצרים בימי התלמיים, המשיך להתקיים בקיריני גם בימי שלטון רומא. על סמך ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות ספרותיות מימי הקיסרים הרומיים של המאות הראשונות לסה״נ יש להסיק בוודאות, כי גם אז נהנו היהודים מאוטונומיה מוכרת — אם כי מבוקרת—על ידי השלטון. לא היתה זו זכות שהוענקה ליהודים בלבד, כי ממנה נהנו גם גופים מוניציפאליים — ובמיוחד אותן הערים, שנוסדו על ידי הקיסרים. כידוע התאונן טרטוליאן, סופר הכנסיה באפריקה בימי הקיסרים הפאגאנים, הראשון שכתב את דבריו בלאטינית, כי לדת היהודית מעמד מוכר בקיסרות. ברור שעם נצחונה של הנצרות זכתה גם הכנסיה להכרה רשמית ולמעמד אוטונומי נרחב.

מסתבר, כי מעמד אוטונומי זה של העדות היהודיות נשמר בכללו גם בימי השלטון הביזאנטי, אפילו בארצות הרגישות מבחינת המאבק הדתי, כגון ארץ־ ישראל ואסיה הקטנה. הקמתם ואחזקתם של בתי־כנסת מפוארים באותה תקופה מעידה על מציאות יותר נוחה לעדות היהודיות, מאשר עלולים אנו להסיק לכאורה על סמך תקנות ההגבלות והדיכוי, שהוצאו אז. דווקא מכלל הלאו: האיסורים שהוצאו בדבר הקמת בתי־כנסיות חדשים, לימוד תורה שבעל־פה וגזירות דומות, החל מימי יוסטיניאן (527—565) ובמשך מאות שנים אחריו, אתה למד על ההן. לאחר פרקי זמן של רדיפות היו באים ימים יותר שקטים של חופש דתי מוגבל. אפילו.הריסת בית־ הכנסת בבוריון (קירינאיקה) על ידי בליסר, מפקד חיל הכיבוש ששלח יוסטיניאן לאפריקה (533), אינה הוכחה מכרעת למגמת דיכוי כללית, כי היא נעשתה בסערת מלחמה.

שרדו רק ידיעות מקוטעות על מה שהתרחש באזור זה למן הכיבוש הביזאנטי ועד לראשית המאה חט׳ לסה״ג, כלומר פרק זמן של שלוש מאות שנה. והוא הדין— כפי שכבר ציינו — לגבי מה שקרה כאן החל מימי רדיפות המייחדים ועד המאה הי״ד, כלומר כמאתיים שנה בקירוב, חסרים לחלוטין מקורות יהודיים ממצים. שלא כמצב באגף המזרחי, שעליו עמדנו במה שקדם, עלינו להסתפק ברסיסי רמזים. עם כיבושיו של יוסטעיאן לא פסקת ה״נוכחות״ היהודית ורציפותה אפילו באזור החוף, שהיה תחת שליטתם הבלעדית של חביזאנטים, יש עדויות ספרותיות לא״ יהודיות, כי בימי הרקליוס (610—641) נמצאו יהודים באפריקה הצפונית והוא גזר עליהם גזירת שמד. בימי רדיפות הוויזיגוטים בספרד במאה הזי עברו יהודים רבים את המיצרים ונמלטו למגרב.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

קורות חייו של מוחמד מיום היוולדו בשנת 570 לספירה ועד יום מותו בשנת 632 לספירה רוויים במאורעות בתחום האישי, הציבורי, המדיני, הדתי והצבאי.

חוקרים רבים שחקרו אודותיו התקשו בהגדרת אופיו כי מוחמד ניחן באופי שלבש צורה ופשט צורה, הכל בהתאם לנסיבות ובהתאם להלך רוחו. הוא ידע לשכנע את תומכיו לצדד ברעיונותיו מחד ומאידך היטיב במאבק לוחמני וחסר פשרות במטרה להסיר כל מכשול שעמד בדרכו על מנת להשיג את מטרותיו בכל תחום ובכל נושא בחייו.

מוחמד היה איש כריזמטי, בעל אינטליגנציה טבעית, בעל חוש הנהגה מפליא, שתלטן, עקשן ודבק במטרה, טקטיקן ובעל דמיון מפותח וראיה לטווח ארוך. הוא שאף בכל מאודו להגיע לגדולה וכל האמצעים ליישום שאיפותיו היו קדושים בעיניו.

מעלות אנושיות אלו חיזקו אותו ואפשרו לו לשרוד בשדה המערכה ולמרות הקשיים הרבים שהיו מנת חלקו בחייו, לא נטה לוותר והשתמש בכל הכלים שעמדו לרשותו לשם השגת יעדיו. אלו היו מעלותיו הטבעיות שהתברך בהן למרות שמעולם לא למד ולא ידע קרוא וכתוב.

אולם, חסרונותיו של מוחמד המשתקפים לעתים מקורות חייו עולים על מעלותיו. חסרונות אלו מגדירים את אופיו כנקמן חסר פשרות, כלוחם חסר רחמים, כאדם שלא בחל בין הטוב והרע במסלול חייו והרוע באופיו בכל מהלכי חייו בא לידי ביטוי בחיסול יריביו בכוח החרב ללא רחם. לדוגמא:

♦          נקמתו חסרת הרחמים כלפי שבטי היהודים מאל־מדינה שלא האמינו בשליחותו ולא סרו למרותו.

♦          נקמתו חסרת הפשרות כלפי משפחתו, משפחת קורייש, שהאשימו אותו בהתחזות וכינו אותו חולה נפש.

השאלות הקרדינאליות הנשאלות בנידון הן:

♦          האם מקובל ששליח ה׳ יצדד ברצח היהודים בעלי ספר התנ״ך על כך שלא האמינו בשליחותו הנבואית?

♦           האם מותר לשליח ה׳ להורות על שוד וביזה ועל גירוש המאמינים בה׳ מעל אדמתם בכוח החרב?

♦           האם מותר לשליח ה׳ להפר את הבטחותיו שהתבטאו במסלול חייו באי כיבוד הסכמים? הסכמים שנחתמו על טהרת אמונה הדדית כמו הסכם ׳אהדל אומה׳ עם יהודי אל-מדינה משנת 622 והסכם חודיביה עם מנהיגי מכה משנת 628 אשר הופר בהפגנתיות על ידי מוחמד לאחר שנתיים בלבד.

חלוקות הדעות בנושא הפרת הבטחתו לעלי בן-דודו הנאמן כי לאחר מותו הוא אשר יירש את מקומו אחריו.

הערת המחבר – הסכם ׳אהדל אומה׳ נחתם בין מנהיגי השבטים היהודים מיתר׳ב לבין מוחמד על בסיס שיתוף פעולה הדדי ומצב של אי-לוחמה בין הצדדים. עד כאן

מוחמד, שהגדיר את עצמו כשליח אלוהים בהסתמך על חלומו, אכזב קשות במעשיו את תומכיו ומצדדיו שהאמינו בניקיון כפיו ובשליחותו, אולם לא יכלו להביע את התנגדותם למעשיו או לפרוש ממחנה תומכיו מפאת תגובתו האכזרית כלפי מתנגדיו שהתבטאה ב׳גזר דין מוות לפורשים׳.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

סקר מטעם חֶבר־אגודות־הצלב־האדום קבע כי שלושים־וחמישה אחוז מן הפליטים הפלשתינאים הם ״עירוניים״ ויוכלו ״בנקל למלא את החלל״ שהותירו היהודים. …יציאתם יצרה חלל גדול במשק העיראקי. בכמה תחומים, כגון תובלה, בנקאות ומסחר סיטונאי, לבש החלל ממדים רציניים. היה גם מחסור בעובדי צווארון לבן ובאקדמאים. מומחים רבים הצביעו גם על סוריה כאיזור בעל פוטנציאל גדול לקליטת פליטים: לגירסתו של דו״ח אחד, היתה סוריה זקוקה לאוכלוסיה גדולה כפליים ויותר משני המיליונים שישבו בה אז (אחרי מלחמת־העולם השניה). לדברי הסופר הערבי־ הפלשתינאי פוואז תורכי, היתה סוריה ״יכולה לקלוט את פליטיה שלה, ומן הסתם גם את אלה שבלבנון ובירדן״. לפי אומדן הסקר של בית־צֶ׳טֶם הבריטי הרי, בהסכמתה של סוריה, ״יכול תוכל סוריה לקלוט בתוך חמש שנים הרבה יותר מ־200,000 מפליטי ארץ־ישראל בחקלאות לבדה״. בית־צ׳טם גם יעץ שבעיראק אפשר יהיה ליישב כ־350,000 פליטים, ועוד ציין כי ״הפליטים עצמם לא יגלו התנגדות רצינית״ אם יעודדו אותם להבין כי חייהם יהיו פוריים יותר. במאמר־מערכת בעתון דמשקאי ב־1949 נאמר כי

סוריה זקוקה לא רק ל-100,000 פליסים אלא ל-5 מיליונים כדי לעבד את הקרקע ולהפרותן.

ה עתון הדמשקאי, שקודם לכן הודה שאין ״להשיב למולדת״ את הפליטים הערבים, הציע שהממשלה תושיב את ״100,000 הפליטים האלה במחוז[ות]… מקום שיקימו כפרים קטנים בכסף שיוקצב למטרה זו״^יח.

ב־1951 היתה סוריה מעוניינת בעובדים נוספים שיהיו מוכנים להתיישב על הקרקע. עתון מצרי אחדדיווח:

ממשלת סוריה פנתה בבקשה רשמית להרשות לחצי מיליון פועלים חקלאים מצרים… להגר לסוריה כדי לעזור בפיתוח אדמה סורית שתימסר לידיהם כרכושם. השלטונות המצרים האחראיים דחו את הבקשה הזאת בנימוק שהחקלאות המצרית זקוקה לידיים עובדות. תחנת־השידור הערבית־למזרח־הקרוב מסרה שסוריה מציעה אדמה בחכירת־חינם לכל מי שיהיה מוכן להתיישב שם. היא אף הודיעה על הקמת ועדה לבדיקת בקשותיהם של מועמדים להתיישבות.

לאמיתו של דבר, החלו השלטונות הסוריים בניסוי על־ידי העברת 25,000 מן הפליטים שבסוריה לאזורים של פיתוח פוטנציאלי בצפון הארץ, אך עם מיגור המשטר השליט באוגוסט 1949 השתנה המצב וניצחה עמדתה הקשוחה של הליגה הערבית נגד התיישבות של קבע, אף שמנהיגים בודדים הוסיפו להתעקש על כך.למרות העובדות, פעל העולם הערבי בשקידה לבנות את המיתוס שלפיו לא היו בארצות הערביות מקומות־עבודה לפליטים ערבים, לא ב-1948 ולא אחרי־כן, וכי הפליטים הפכו להיות עובדי־חקלאות מיותרים ״בתקופה שבה ממילא יש בעולם בכללו ובארצות הערביות בפרט אנשים רבים מדי במגזר הכפרי״.

באותה עת לערך דרש שר־החוץ המצרי, מוחמד צלאח אל־דין, ביומון מצרי חשוב, את שיבת הפליטים:

לפיכך מן הדין שיידעו הבריות ויעריכו כי, בדרישתם להחזרת הפליטים לארץ-ישראל, כוונת הערבים היא שיחזרו כאדוני המולדת ולא כעבדים. ובמפורש יותר: כוונתם היא להשמיד את מדינת־ישראל.

הנה כי כן, בעוד מנין ה״פליטים״ מוסיף לגדול, התבהר פחות או יותר עירבוב׳ התחומים של המנהיגים הערבים בשאלה אם ״לחזור״ או לא ״לחזור״: הם הצהירו כי ה״פליטים״ צריכים אמנם ״לחזור״, אך לא קודם שתחרב ישראל.

הערת המחברת

ב־27 ביוני שידרה תחנת־השידור־הערבית למזרח הקרוב, שהופעלה על־ידי הבריטים, בזו הלשון(בערבית): ״חובה על הערבים לשכוח את דרישתם לשיבת כל הפליטים שהרי ישראל, משום שהיא מכניסה מהגרים חדשים לארץ בשיעור כה גדול עד שממילא השטח שברשותה קטן כבר מדי למנין אוכלוסיה, פשוט אינה מסוגלת לקבל אלא מספר קטן של פליטים ערבים. חובה על הערבים לראות את העובדות כמו שהן בטרם יאחרו את המועד, וחובה עליהם לדאוג ליישובם המחודש של הפליטים במדינות הערביות, מקום שם הם יכולים לעזור בפיתוח אדמותיהם החדשות ובכך להיעשות תושבים אמיתיים המתערים עד־מהרה ולא עוד גולים סובלים.״ ״סיכומים יומיים של שידורים ערביים׳, משרד-החוץ הישראלי. שידורים דומים נקלטו ב־31.10.50, 11.11.50, 29.11.50, 31.12.50.

200,000 ״פליטים״ ערבים היו נמקים בעזה, יחד עם ״80,000 תושבי־קבע שבדוחק מצאו את מחייתם לפני בוא הפליטים״, לפי דו״ח ססו״ת ב-1952-1951, ואף־על-פי־כן ״נדחתה״ תכנית שלוותה ״תקוה״ לקליטת של ״10,000 משפחות״ ב״שטח סיני״.

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

            בפמפלונה פגש את מיגל פרינאדיס די פונסיקה, פורטוגלי, תושב שהיה באותו זמן בבורדו ועתה שמע שהוא יושב במלכות ספרד בעיר קאדיס. הוא נטל אותו עמו לעיר בורדו, בדרך ולאחר שהגיעו לעיר הנ"ל שכנע אותו שיזנח את דת אדוננו ישו הנוצרי ויעבור לדת משה, שהיא דת אמת ובה ייושע. בדברים אלו ובדברי השיכנוע, שהשפיעו עליו הנ"ל, ד"ר דוארטי אנריקס, שנפטר, אחיו מיגל גומס בראוו.

ספק אם יכולים אנו לסמוך על כל פרטי העדות האמורה, שכן אנוס זה אמר את דבריו לאחר שחזר לספרד מרצונו וביקש לטהר את עצמו ולהציג את התייהדותו באמשטרדם כמעשה שנכפה עליו בניגוד לרצונו. אך אין ספק, שי בדבריו ללמדנו על המאמץ הקולקטיבי של הציבור הפורטוגלי באמשטרדם, ואף של אותן עדות של האנוסים, שנתרכזו בדרום צרפת וטרם חזרו ליהדות גלויה, להחזיר תועים אל תורת משה.

נראה בעליל, שהציבור היהודי הפורטוגלי החשיב מאוד את מילתם של האנוסים וראה בכך מחד גיסא סימן לכנות כוונותיו של האנוס לשוב לדת ישראל ומאידך גיסא אמצעי למנוע את חזרתו את ארצות האלילות, שכן גילוי מילתו עלול היה לסכן את חייו בהן אך יש ואף נשלחו מוהלים אל ספרד עצמה כדי להכניס לבריתו של אברהם אבינו, על אף הסכנות הכרוכות בדבר.

חלק ניכר מיצירתם הספרותית של יהודי אמשטרדם היה מיועד לשרת את המאמץ הציבורי האמור, להחזיר את האנוסים אל תורת ישראל.

יצירות אפולוגטיות שונות, שכביכול לא באו אלא לסתור את טענות הנצרות נגד היהדות, היו מכוונות אל ציבור האנוסים, ובעיקר אל אלה מביניהם שעזבו את ספרד או העדיפו להישאר בדרום צרפת או אנטוורפן, הרחק מהפיקוח של האינקוויזיציה, ולהמשיך לחות שם במסורת הקתולית. בצורה נרגשת פנה רמ"ר ד'יאגילר אל אנוסי באיון ואמר, " נוסו נוסו בחיפזון מבבל זו ובואו למצוא תרופפה לתשועתכם, כי ברצונכם תלוי הדבר ובכוחכם לעשות זאת. 

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

רבי עמרם בן דיוואן

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

מצוה לירא מתלמידי חכמים ולאהוב אותם

הגמרא מספרת על חכם בשם שמעון העמםוני ויש אומרים שהיה זה נחמיה העמסוני אשר היה דורש כל מילת ״את״ הכתובה בתורה במשמעות של תוספת וריבוי. למשל: בעשרת הדברות מצווים אנו לכבד אב ואם, וכתוב שם כבד את אביך ואת אמך בו בזמן שהיה יכול לכתוב רק כבד אבין ואמך.

דורשת הגמרא, שהריבוי של ״את״ הראשונה באה לרבות שחייבים בכיבוד, כיבוד: אשת אבין החורגת. ואת אמך, לרבות בעל אמך החורג.

אך כאשר שמעון העמסוני הגיע לפסוק בדברים י׳ פסוק כ׳ האומר: את ה׳ אלקיך תירא, אותו תעבוד ובשמו תשבע, פירש ואמר, שהוא חוזר בו מדרך דרשה זו, שהרי אינו יכול להוסיף דבר בפסוק זה, שלכאורה יש בו תוספת של עוד דבר נוסף על ה׳ עצמו חלילה.

תמהו תלמידיו על פרישה זו ואמרו לו רבי, כל ׳אתים׳ שדרשת כבר מה תהא עליהן? הרי כל הזמן דרשת המילה ״את״ כתוספת ועכשיו חוזר אתה בך מכל הדרשות שכבר דרשת?

ענה להם: כשם שקיבלתי שכר על ״הדרישה״ של כל הדרשות שאני כבר דרשתי, בזה שישבתי ולמדתי תורה במאמץ, כדי לישב את הפסוקים אשר כתוב בהם ריבוי המילה ״את " כך אני מקבל שכר על ״הפרישה״ מלדרוש דרשות אלה משום החשיבות שבדבר, כי מה ארבה לירא כמו הקב״ה איך אפשר לירא מאדם כמו מלירא מהשם יתברך? לכן פרש מכולן וחזר בו מכל הריבויין שדרש, כי כמו שבפסוק הזה אי אפשר ללמוד ״את״ לרבות, כך כל ה״אתים״ האחרים אי אפשר לרבות, עד שבא רבי עקיבא ומצא ריבוי למילה ״את״ שבפסוק, ״את ה׳ אלקיך תירא״ אפשר לראות אף בכך לשון ריבוי: לרבות תלמידי חכמים שיהא מורא רבך כמורא שמים.

שאלה של חכמים אחדים היתה מפני מה לא נתעכב שמעון העמסוני מלדרוש על פסוק ואהבת ״את״ אלקיך שהיא יותר מוקדמת בתורה בפרשת ואתחנן ו׳ פסוק ה׳ ואילו הפסוק של״את״ ה׳ אלקין תירא כתוב הלאה בפרשת עקב י׳ פסוק כ׳? והיו שפירשו כי בענין אהבת ה׳ פשוט היה לו לומר שזה בא לרבות תלמידי חכמים, אבל לענין יראת ה׳ הקשורה בשכר ועונש, לא נראה לו שיש מקום לדבר על תלמידי חכמים, עד שבא רבי עקיבא עליו השלום ודרש זאת.

אנו רואים עד כמה חשוב לנו לאהוב ולירא מתלמידי חכמים, מצוה גדולה זו מקיימים אותה אנשים תמימים באהבה בשמחה בשירה ובזמרה, כפי שאנו קוראים כאן כי בורא עולם בעצמו אוהב חסידיו ועושה רצונם, כמו שכתוב בתהלים רצון יראיו יעשה. כל שכן שאנו עבדיו חייבים לאהוב אותם להדמות להם לחםידותם ולקדושתם זאת כדי שגם הם יתפללו טוב בעדינו וימליצו עלינו שיתקבלו ברחמים וברצון בקשותינו, ויקוים בנו מאמר ישעיהו הנביא ם״ה.״והיה טרם יקראו ואני אענה״.

״אשרם ואשרי חלקם״

מניעת קיום חגיגיות ל״ג בעומר ע״י השליט המוסלמי השריף של וואזן

הסיפור הזה דלהלן סופר על ידי כמה מזקני העיר וואזן שקרה בתקופה של טרם בוא ממשל החסות הצרפתי למרוקו, ונפוץ כאחד הנסים שהתחולל בזכותו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן שנקרא הצדיק המלוב״ן.

בזמן פטירת הצדיק שמו עדיין לא נודע ברבים, וכן הגישה לקברו היתה קשה והעולים להשתטח על קבר הצדיק באו על גבי בהמות או ברגל, כלי רכב עדיין לא היו בנמצא, ובנוסף הכפר אשג'ן שבסביבתו נמצא בית הקברות היהודי            שבו נקבר הצדיק נמצא במקום נידח שהיה כפוף לשלטונו של השריף מוואזן, שבעיני המוסלמים נחשב קדוש העומד בראש ״הזאוויה״ שריף זה, או אחד מצאצאיו של נביאם. כל אחד בדורו גזר גזירות קשות ומשפילות על היהודים, הסיבה היתה ברורה: כיצד יתכן שעל אדמותיו ממש, ישנו צדיק יהודי שעושה נסים ליהודים הבאים להתפלל על קברו, והוא כביכול הקדוש של המוסלמים אין בכחו לחולל שום נס?!

לפיכן בכל ימי שלטון השולשלת של השריפים של וואזן הנמנית כדברם מצאצאי נביאם. כל שליט ושליט מהם בדורו ובתקופת שלטונו זמם להזיק ולהשפיל את היהודים של עירו בשנאתו אליהם.                        

שנה אחת החליט למנוע קיום חגיגות ל״ג בעומר אסר על החוגגים להימצא בשטח קבר הצדיק, ומנע כל גישה למקום הוא נתן הוראות חמורות לנתיניו תושבי כפר אשג׳ן שבשום פנים ואופן לא יאפשרו ליהודים לחגוג ולקיים ההילולא : כמידי שנה.        

ועוד הוסיף ואמר לנתיניו, שכל יהודי שינסה בדרך כלשהי להתקרב לאזור בית הקברות לירות בו ללא היסום, ופקד על  כל נאמניו תושבי כפר אשג׳ן לשמור על המבואות והנתיבים  שמהם יכולים המתפללים להגיע, ולגרשם מיד מהמקום, ואחרים שהיו אמורים לעלות לחגוג בשטח בית קברות יתכננו לעשות דרכם על בהמות משא, או רגלית הודיע הכרוז שאל להם לבא כי השומרים ירו בהם. ומתוך אמונתם של היהודים ידעו אולי השריף השליט יתרצה ויתיר להם בכ״ז להגיע לאתר הקדוש.       

וראו איזה פלא, מכפר אשג׳ן שהיה ממוקם על גבעה סלעית ומשקיף על הנעשה בתוך בית הקברות ועל כל מי שנמצא בתוכו ראו אש להבה גדולה משם. כמובן שהמקום היה  שומם וחשוך מבלי באי חוגגים והאורות, בלי שירים וריקודים ולא נמצאת במקום כל נפש חיה, הפלא ופלא, בשעות חשכת הלילה אנשי כפר אשג׳ן ושומרי המעברים ראו שהבית קברות מואר בהרבה נרות, ורעש החוגגים, ולהבה גבוהה ניראת עולה מעל קברו של הצדיק, מרוב תמהונם ומרוב סקרנותם איך יתכן שלמרות כל ההקפדה שהקפידו שלא יגיע אף יהודי לחגוג בכל זאת המקום מלא והמחזה שנגלה לעיניהם משך אותם לרוץ ולצפות בתגלית מקרוב מעל חומת בית הקברות, ולתדהמתם כאשר השומרים והכפריים השקיפו ממקומותיהם הקרובים לא מצאו במקום לא אורות, לא נרות דולקים ולא רוח חיה של  החוגגים שכביכול השמיעו רעש ושירים, יצאו מבוהלים  ומפוחדים מהחושך ומהרעש ששמעו אז ושאיננו.         

נתנו ראש כולם וברחו מהמקום והגיעו עד למקומות עמדות השמירה שתפסו בתחילת הערב. ולא העז אף אחד מהם להוציא הגא מפיו, כל אחד מהם פחד לספר לשני מה הוא ראה פן יחשבוהו לחולם בלהות או למשוגע, כשהם המומים  קפאו מרוב פחד, ונשארו לשמור כמאמר השריף השליט.

כחלוף שעה בערך מהמראה שהם ראו שוב נתגלה לעיניהם אותו מראה נפלא בשנית שוב נתנו ראש להתקרב וכולם ניגשו לראות המראה המוזר כבראשונה מעל גובהי הסלעים של הכפר, ושוב כשהגיעו אין רוח חיה במקום, לא צהלת. החוגגים ולא אורות או אש הלהבה, פשוט המקום ריק מאנשים חשוך ושומם.

הפעם במקום לחזור לכפרם ומתוך בושה לספר למישהו מה שקרה רובם התפזרו בפחד ובחלחלה, וחלק מהם רצו מי על בהמות ומי מהם פסעו בצעדי ענק כדי להגיע כמה שיותר מהר העירה אל השריף ולספר לו מה שקרה ומה שהם ראו. ראש הכפר וחלק מהשומרים נגשו לשריף וספרו לו מה שהם חזו, מה שהם שמעו, ומה בסופו של דבר התגלה לעיניהם, מיד הבין שכאן התחולל אחד מהנסים של רבי עמרם, וכדי שלא לתת למקרה להתפשט ולהגיע למאמינים f המוסלמים הזהיר כל אחד מהם שלא יעיז לספר אף מילה ממה שראה או שמע.

ולמרות הנם שהתחולל לעיניו הוא הכחיש וסרב להאמין שארע והוסיף לשנוא היהודים ולא התיאש נסות למחוק בעתיד כל זכר או אות מנסי הצדיק.

על מנת לטשטש כל מה שקרה, מיד אותו רגע הוציא הודעה לכל היהודים הנמצאים בעיר לעלות לקבר הצדיק ולקיים החגיגות כהלכתן כפי שתכננו לעשות. השליט נימק להם ^; והסביר שסירובו לתת להם לבוא להשתטח על קבר הצדיק נבעה כאילו ״מדאגתו״ שבא יתנפלו עליהם שודדי דרכים או כנופיות עוינות.

תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ מס' 24

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).

כתב הרה"צ רבי יוסף אוחיון זצ"ל בספרו אבקת רוכל, ידוע מדברי חז"ל, שנותיהם קצובים (ב"ר נח, א-ב), אברהם חי קע"

הרב אברהם אסולין היו

ה שנה, טול מהם מ"ח שנים, שעדיין לא הכיר את בוראו עד אחר מ"ח שנים – כי מי שאינו מכיר את בוראו חייו אינם חיים. ונשאר מקע"ה שנים קכ"ז שנים, וגם שרה היתה בת קכ"ז שנים, מזה מוכח ששנותיה קצובים קכ"ז. וא"כ בת מאה ולא חטאה רוב שנותיה, וכן אף עשרים ושבע שאחר המאה לא חטאה.

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל

, בספר מאור חיים, יש לדקדק, כי בתחילה אמר "ויהיו", שהיה לו לומר אלה חיי שרה. ומה ששנה כאן ויהיו, בא לרמוז לנו, שכמו ששרה אמנו ע"ה היתה צדקת בתכלית, זכתה ללמוד ממנה מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח:), צדיקים במיתתם קרויים חיים, וזהו לשון הויה. ומה שלא אמר ימי חיי שרה, הטעם משום שהצדיקים במעשיהם נותנים חיים לימיהם, לא כן הרשעים שימיהם נותנים להם חיים. לכן נאמר חיי שרה ולא ימי. ומה שלא אמר מאה שנים, רמז לנו מוסר שלא יהא אדם גבה רוח, ומפני זה במאה שהוא מספר גדול אמר מאה שהוא מספר קטן.

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון .. (כג, ב).

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי, בספרו לך דוד, רבותינו ז"ל פירשו (ב"ר נח, ד), בקרית ארבע על שם ארבעה ענקים שהיו שם, עוד פרשו, שמתה בקרית ארבע שהוא, ה' אלהינו ה' אחד. עוד נראה לפרש בקרית היא לשון קריה, שהיא עיר שנקראת ארבע על שם שנתן בה אברהם ארבע מאות שקל כסף, ועל שם אותו מקום שקנה בארבע מאות שקל כסף, ונתעלה המקום משום שנקברו בו האבות, לכן נקרא קרית ארבע, והיא חברון שאח"כ ניתן לה את שם זה.

וידבר אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, כי מילת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו. ונראה שאברהם  הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה, "לאמר" את דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו {כי שני הצדדים דברו בחוזק ועמדו על דעתם}.

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני(כג, ד).

כתב החסיד רבי ראובן טימסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, רצונו לומר, היום אני נחשב גר אף שהארץ ניתנה לי מהקב"ה, עם כל זה איני נחשב בה כי אם גר, מטעם גזירת בין הבתרים שכתוב בה (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך, אבל לעתיד, היא שלי לגמרי ואהיה בה "תושב", ואם כן ראוי שתתנו לי בה למיעוט אחוזת קבר מעצמכם גם בלא אמירה לכם ובלא מכירה, כי סוף סוף כל הארץ שלי היא מאת ה', שכל העולם הוא שלו ולאשר יחפוץ יתננה. וכוונת אברהם אבינו, להקדים להם ידיעה שהארץ שלו היא ובינתים  יתרצו  למכירה, כי כל חפצו לקנות מהם בכסף מלא.

ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו  אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר(כג, ט).

כתב הרב אליהו בן הרוש זצ"ל בספרו ברכת אליהו, יובן בהקדים, כי בגלל ארבעה דברים אין אדם מוכר את שדהו: א. בגלל שהיא נחלת אבות ומניחה לזכרון. ב. בגלל שהיא באמצע השדה, והשדה סביב לה מ-ד רוחותיה, ואין ראוי שימכור האמצע ויניח הסביבות. ג. בגלל שאם ימכרנה עכשיו לא תשוה יותר מכדי דמיה. ד. בגלל שהיא ראויה לחרישה. ועכשיו יובן שאמר אברהם לבני חת, שהשדה הזו אין בה שום סיבה מהסיבות הללו, כי אם מפני שהיא נחלת אבות – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו", ולא של אבותיו. ואם מפני שהיא באמצע השדה, "אשר קצה שדהו". ואם מפני שלא תשוה כדי שוויה, "בכסף מלא יתננה" בכדי דמיה ויותר. ואם מפני שהיא ראויה לחרישה – "בתוככם לאחוזת קבר", אינה ראויה כי אם לקבורה, כיון שהיא ארץ טרשין קשה.

ואחרי כן קבר קבר אברהם את שרה אשתו של מערת שדה המכפלה(כג, יט).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הכתוב בא לרמוז, שזהו המקום המובחר ביותר: ארץ כנען, חברון, השדה והמערה. כי כנגדה יש למעלה בשמים דבר קדוש וזהו "מכפלה", מלשון כפולה, למעלה בשמים היא מכוונת כנגד זו שלמטה.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל(כד, א).

כתב הגון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי  לב, יש לדעת, אף שהזקין לא אירעו לו מה שיקרה לזקנים בעיניו, כמו: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א), ביצחק. "ועיני ישראל כבדו מזוקן",(בראשית מח, י), ביעקב. וגם שיניו, דכתיב בזקן (קהלת יב, ג), "ובטלו הטוחנות". גם בכוחו, שכתב בדוד (תהלים עא, ט), "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". אכן אברהם אבינו ע"ה, לא כהתה עיניו ולא נס ליחה ולא נשרו שיניו ולא קרה לו מה שאמר הכתוב בזקן, אלא נשאר בכחו כימי עלומיו, לכן הוליד ששה בנים לעת זקנתו, וזהו "וה' ברך את אברהם בכל".

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"ב,  שאל חכם אחד, בת היתה לו אברהם ובכל שמה, למה לא השיאה ליצחק, הלא בן נח מותר באחותו? התשובה לכך, כבר קדמוך רבנן בעלי התוספות זי"ע בקושיה זו, כמ"ש בתוספות (בבא בתרא קמא), וז"ל בת היתה לו ובכל שמה, ואם תאמר, למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד' מיתות(סנהדרין נח:), דבן נח מותר באחותו. ויש לומר אולי קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק, או גם כן מהגר היתה לו ולא משרה, לכן לא רצה להשיאה ליצחק, או היא לא רצתה בו, ואפשר עוד שמתה {כמובא בראשית רבה חיי שרה}.

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת(כד, טו).

 כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו. יש לדעת כי לפני כן אליעזר התפלל  לנס, שה' יראה לו את הדרך הנכונה לבחור באשה המתאימה ליצחק. והיה צריך לומר, כי עשית חסד עם אדוני אברהם, וכך הייתה כוונתו אבל השם יתברך מנעו מלגמור  "אברהם". ואמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר", עד שלא גמר לומר אברהם "והנה רבקה יוצאת". והטעם להודיע שאליעזר  ירא ה',  ובמענה פיו ובזכותו נענה – ואינו צריך לזכותו של אברהם, כמו שכתוב בגמרא (ברכות י:), כל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.

ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת(כד, יט).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ותכל להשקותו", היה צריך לומר ויכל לשתות. התכוון לומר, היא היתה מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך לטרוח בהטיית מים אליו. ועוד שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך וריבוי השתייה תזיק, והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח התכוונה, לזה אמרה אליו "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתות", ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת, כי לצד רחמנות ואהבה התכוונה אליו, ויתבאר עפ"י רז"ל (ברכות מ), על הפסוק (דברים א, טו), "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך לעצמו.

ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה(כד, כט).

רש"י פרש: למה רץ ועל מה רץ, אלא ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו ויהי כראותם את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואם לדבר מצוה מותר לרוץ. וזה כוונת הכתוב, למה רץ והלא איכא סכנה כנ"ל, ואם תאמר לדבר מצוה, ועל מה רץ, איזה מצוה יש. ועוד לגבי לבן אשר מבקש דבר מצוה, הרי הוא רשע. ומתרץ כי לבן נתן עיניו בממון. (דבש לפי).

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו  את הי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו(כד, ס).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה, לכאורה קשה, כי יש כפל בדבריהם, שהיה די לומר אחותנו היי לאלפי רבבה. ודייקו בברכתם לומר לה "את היי",  היינו, שלא תזדקק ליתן ליצחק אבינו את שפחתה שישא אותה ותבנה ממנה כמו שעשתה שרה. לכך ברכו ברכתם  באר היטיב ואמרו: "את היי לאלפי רבבה, ולא תצטרך לאשה אחרת שתבנה ממנה. 

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אלישבע שטרית

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.

אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.

הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.

אמצעי זהירות או סגולות.

בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.

 1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.

2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.

3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.

4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.

5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.

6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.

7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.

8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.

9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".

10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים.

גידול שערות.

במשפחה ברוכת בנים, נהוג לגדל את שערותיו של צעיר הבנים, כדי שידמה לילדה. כך השטן יטעה, יחשבהו לבת וירפה ממנו. נהגו גם לא להלביש יפה את צעיר הבנים ולקשטו, כדי שלא יהיה מטרה לעין הרע.

שרשרת שום.

מעל מיטת האם ותינוקה, תולים שרשרת שום למזל טוב, מבלי לשכוח גם את הכ'אמסא מעל משקוף הכניסה לחדר.

בישום החדר.

משתדלים לבשם את חדר היולדת בריחות נעימים כי זה מרחיק את כל כוחות הטומאה.

דגים מלוחים.

חצר שיש בו יולדת, אסור לטגן שם דגים מלוחים או להרתיח שם " מי אפר " לכביסה. הריח החריף של הדגים המלוחים או של מי אפר רותחים, גורם כנראה למיחושים אצל הצינוק הרך

במרוקו השתמשו במי אפר כחומר ניקוי. הנשים לקחו את האפר שהצטבר בתחתית הכיריים, שמו אותו בתוך לגין גדול ( כ'אבייא ) שהוא כד גדול, עשוי מחרס. את הכד הזה מילאו במים ושפכו לתוכו סודה, והשתמשו בו להורדת כתמים, כך קיבלו כביסה נקייה ומסודרת, וכמובן אחרי שהרתיחו את מי האפר.

מטרתם של כל האמצעים שהובאו ושל הקמעות שבהם השתמשו, היא להרחיק מהאדם את מוקשי השטן הטמונים לו בכל עבר, ואת סכנות העין הרע המאיימות עליו.

חתול.

אין להרשות לחתול שחור להתקרב לחדר היולדת, כי יכול להיות שהוא שד שהתחפש כדי להזיק.

וולד טאסור.

מאחר ותמותת הילדים הייתה רבה, והורים רבים קברו מדי שנה את פרי בטנם. הם חיפשו כל מיני דרכים להינצל מאסונות אלו. אחד האמצעים שנקטו כדי שהילד יישאר בחיים היא הטאסור.

כאשר אשה מעוברת נתקפה בחבלי לידה, המיילדת הביאה עמה חצי לגין, מעין כד ליין ( בערבית כ'אבייא ). הלגין הזה היה בלי תחתית, והניחה אותו על ידה, ברגע שהוולד יצא מרחם אמו, מיד נטלה אותו המיילדת והכניסה אותו דרך הלגין מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

זוהי סגולה מאגית בדוקה לשמירת הילד מכל מרעין בישין והילד הזה " יחיה ולו ימות ". ילד זה זכה לכינוי טאסור בנוסף לשם הפרטי שקיבל מהוריו. אם למשל שמו הפרטי אברהם, האנשים יקראו לו אברהם טאסור, ואם זו בת ושמה אסתר, יקראו לה אסתר טאסורה.

ילד זה לכשיגדל ויהיה לאיש, יחתום בשם טאסור, וכאשר יתחתן יוסיפו לו בכתובה, " המכונה טאסור " בנוסף לשם משפחתו. הוא הדין אם יתגרש מאשתו, יציינו בגט את התוספת לשמו, המכונה טאסור. פירוש הצלה טאסור – שלד של כלי קיבול מחרס כמו קדרה, סיר או לגין וכדומה.

הנשים השתמשו בקדרות או בלגין שבורים ועשו מהם כירה ביתית ( נאפאך בערבית ) לקחו טין או ( אדקקא בערבית ) וכיסו את שלד הקדרה או הסיר שהפך כירה לבישול או לחימום הבית.

בעצם השתמשו בטאסור, גם למניעת אסונות שלא יתרחשו שנית. בעיר מכנאס, כאשר מישהו יצא מבית הסוהר, נהגו לשים על הראש טאסור, וזה היה כאילו אמרו לו, " לא תשוב לדאבה עוד ". הכינוי עבר בירושה כי היו משפחות שנקראו בשם אולאד טאסור ( בני טאסור ). נראה שראש המשפחה הראשון עבר את החוויה של בית הסוהר או אולי נתן השם טאסור לאחר מבניו.

גם בראבאט ובסאלי היה קיים מנהג זה, ומטרתו הייתה לבלבל את השדים ולהרחיק כל פגע רע שעלול היה לדבוק ביולדת האומללה שקברה מדי שנה את ילדיה הקטנים. גם כאן, המיילדת הצטיידה בכ'אבייא – לגין.

לפני התחלת ה " עבודה ", הניחה אותה על ידה וברגע שהתינוק יצא מרחן אמו, מיד הוכנס דרך הלגין מצד אחד והוצא מהצד השני וכך כאילו נולד מהלגין ולא מהאם. בפעולה זו שעשתה, המיילדת רצתה לומר לשדים " אל תגעו לרעה בילד הזה, אל תהרגו אותו. הוא לא בנה של האשה הזאת, אלא בנה של הכ'אבייא.

גם העיר מראכש, לא פיגרה בנושה זה. אשה שרגילה הייתה להביא לעולם ילדים מתים, או מתו אחרי ימים מספר, הייתה רוכשת קדרה, מוציאה לה את התחתית ושומרת אות לשעת הלידה. ברגע שהייתה מקבלת צירי לידה, המיילדת הוציאה את הטאסור והניחה אותו על ידה, ובצאת הוולד מרחם אמו, נטלה אותו וכמו בשאר המקומות העבירה אותו מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני

קדרה זו נשמרת אחר כך בקפדנות יתירה במקום סתר עד שיגדל הילד, ולא יעבירוה או ישאילוה לאף אחד. כמו כן ההורים יקברו את השלייה של היולדת תחת המקום בו הונחה הקדרה.

אם המשפחה תעבור דירה, היא תצטרך להוציא ממקום המחבוא את הקדרה ותיקח אותה עימה למשכנה החדש.

מנהג זה לא נעדר גם מעיר פאס : בפאס, מי שבניו מתים, כשיוולד לו בן, המיילדת הביאה עציץ נקוב, כלי חרס שבור, חצי חביצ שבורה, ולקחה החבית השבורה שקורין לה טאסור, וכשיצא הבן או הבת ממעי אמו, " נותנת העציץ כנגד הרחם ומוציאה אותו הנולד מתוך העציץ, והרך, הבו או הבת, חיו יחיה וזה דבר פלא, ומלתא בלא טעמא.