הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
מבוא שלמה בר-אשר
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
כתב שלום בר אשר.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.
מצוות העליה קיימת – אך ישלם לה כתובתה.
בתשובות רבי יעקב אבן צור ( פעל במכנאס בפאס בסוף המאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי"ח ) נידונה שאלה זו בשני מקומות. בשני המקרים הרקע הוא שהאיש רוצה לעלות ארצה והאשה נסרבת. בסי' קנ"ט תשובה שניתנה בפאס בשנת תצ"ב – 1732 , משיבים רבי יהודה בן עטר ורבי שלום אדרעי, הוא מסתמך על התוספות אבל אינו מצטטם שבזמן הזה יש סכנת דרכים..
לכן קיימת מצוות העליה לארץ ישראל. אך מסקנתו כי יש להשפיע על האשה שתתרצה לעלות עמו, יהיה אם לא הצליח, ישלם לה כתובתה. וגם אם אין ךו עתה כל הסכום במזומן, יטול הנחוץ לו להוצאות הדרך והשאר יתן לה, ויתחייב על הסכום החסר.
הוא כותב, כי אמנם לפי דין התלמוד תצא בלא כתובה, אבל הוא בעד תשלום כתובתה, למרות שאין סכנת דרכים, וסירובה אינו מוצדק. אין הוא מזכיר כלל את גורם הסכנה בדרך או מחסור במזונות וקשיים כלכליים בארץ, כפי שהדבר מופיע אצל חכמים אחרים בתקופה זו.
חשש לסכנת דרכים ולמגבלות כלכליות.
בן הדור שאחריו, רבי משה טולידאנו מפאס, בעל שאלות ותשובות " השמים החדשים " קובע החלטית כי מצוה לעלות ולדור בזמן הזה בארץ ישראל, אך אם הדרכים בחזקת סכנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך " כי איש עני הוא ", אז ניתן להתיר נדרו שנדר לעלות.
הוא כותב זאת בהתייחסו לעמדתם של חכמים אחרים, כי התרת הנדר למי שנדר לעלות, מתבססת על ההנחה כי עתה אין מצוה לעלות ולדור בארץ. רבי משה דוחה הנחה זו, וקובע כי החובה קיימת, אלא שסכנת דרכים ומחסור כלכלי דיים כדי להתיר הנדר.
למרות שסכנת הדרך קיימת – אין להתחשב בסכנה.
שאול ישועה אבוטבול, דיין בצפרו 1739 – 1809 מתחשב בעובדה שקיימות סכנות בהפלגה, אך אין חוששים לסכנת דרכים, כלומר אין סכנה זו מבטלת מצות העליה לארץ. אשה המסרבת לעלות עם בעלה, מפסידה כתובתה.
הוא מגיע למסקנה זו על רקע מעשה ביהודי בשם משה בן מסעוד אזולאי שנדבה רוחו להסתופף בבית ה'… ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן לאמר שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה. עמדו אפוא לדין. הטוען למען אשתו תבע שישלם לה כתובתה, ויפטור אותה בגט, והוא יעלה ארצה בלעדיה.
נשאלת השאלה כיצד להסביר התעלמותו מסכנת הדרך הנשקפת לעולה ? התשובה נעוצה באמונה המיסטית הפועלת אצל המשיב, לפיה ההולך לשם מצוה לא יינזק. כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, במקום מצוה שומר לא ידע דבר רע.
בהמשך הוא מציין, כי נס כזה קורה לא רק ליחידי סגולה, אלא לכל אדם כלשונו : " ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת דרך, אלא לכל ישראל. הוא מגיב לאמונה הנפוצה כי לצדיקים גורל מעבר לחוקי הטבע, וכי אסונות אינם פוגעים בהם.
לדבריו, אותם כללים חלים על כל בני תמותה כולל פשוטי העם, וכי גם הם זוכים לנסים.ניכר שחכם זה , בניגוד לרוב החכמים שחששו מסכנת ולא הסתמכו על נסים, הריהו מושפע מאמונה מיסטית, החורגת מהישור הרציונלי.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.
הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.
עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.
החכמים שהזכרנו עד כה אינם מסתמכים על עמדת הרשב"ש שהזכרנו לעיל, שנתקבלה גם על ידי השלחן ערוך. סימן שלא כל הפוסקים קיבלו את ההבחנה הגיאוגרפית, אף כי מרוקו רחוקה יותר מאלג'יר, בה נאמרו דברי הרשב"ש.
על דברי הרשב"ש מסתמך רבי פתחיה בן יקותיאל בירדוגו חכם שפעל במכנאס 1764 – 1820, אולם הדברים נאמרו רק כאישור סופי לעמדתו הבסיסית, כי לא רק שאין לכוף אשה בזמן הזה לעלות, שהרי ספק אם עתה חלה מצות העליה לארץ ישראל.
אלא נראה לי, כי הוא חושש אפילו לעליית הבעל ולאו דווקא משום סכנה, אלא מפני אי יכולת של קיום מצוות בארץ, והוא מצטט בראשית תשובתו את דברי רבי חיים בתוספות כתובות כי " יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין שאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד בהם "
החשש מפני אי קיום מצוות התלויות בארץ כגורם מונע לעליה המובע על ידי רבי חיים, נתקבל על ידי מהר"ם מרוטנברג וכן חכמי המזרח רבי תם בן יחיא המהרש"ך, רבי שלמה בן אברהם הכהן בן המאה הט"ז, רבי משה שלטון מקושטא בן המאה הי"ז, וכן רבי רפאל מילדולה, שלחי ארץ ישראל ולאחר מכן רב בפיזה ובעיר באיונה בצרפת בשליש הראשון של המאה הי"ח.
דעתו של האחרון מפתיעה במיוחד שהרי הוא עצמו היה בארץ, וחכמי ארץ ישראל לא קיבלו עמדה זו, וטענו שאפשר לקיים המצוות בארץ. כגון המהרי"ט, החיד"א וכן חכמים אחרים שהזדהו אתם כמו ברי חיים בנבנישתי, רבי יוסף נזיר ממצרים.
רבי פתחיה בירדוגו מגיע אפוא למסקנה, כי אין מוטלת על יהודי מרוקו החובה לעלות לארץ ישראל, בגלל שתי סיבות : הראשונה, החשש מפני אי קיום המצוות והשנייה משום סכנת הריחוק ( לפי הרשב"ש ). חכם זה שנפטר בשנת 1820 הוא בין האחרונים בשורת חכמים, ששיקוליהם לגבי סכנת הדרך לארץ ישראל הייתה ריאלית.
כעשר שנים לאחר פטירתו, חל שינוי יסודי. אחיו של החכם הנ"ל, רבי יעקב בירדוגו עומד על השינוי שחל במצב הביטחון בדרכים, כשהכוונה לנתיבי הים. בעבר פסק כמו הרשב"ש, אבל עתה המצב שונה. " והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין ".
כלומר היות ועתה עולים בביטחון, הרי לא חלה הגבלה של הרשב"ש. נראה כי השינוי חל עם הפסקת פעולות הקורסארים מסאלי ( החל משנת 1814 ) ושל האלג'יריאים, עם כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830, ומעתה הנסיעה בים הייתה בטוחה..
אמנם בתשובה זו לא מופיע תאריך, אך בתשובה הסמוכה רשום תאריך – 18345 – ויש לשער שגם השאלה הנ"ל נשאלה סביב שנה זו.
בסימן סא מסופר המעשה כדלקמן. יהודי שגירש אשתו ויש לו ממנה בנים, רוצה לקחת הילדים מתחת לגיל שש עמו בעלותו ארצה, כשהאשה נשארת בחו"ל, והיא מתנגדת. הסכסוך הובא בפני רבי יעקב. הוא עומד לצידו של הבעל, כי עתה אדם רשאי לכוף לא רק את אשתו לעלות, אלא כל בני ביתו כדברי רש,י למשנה בכתובות קי ע,א.
למלים " הכל מעלין " מוסיף רש,י : " את כל בנו ביתו אדם כופה לעלות ". החכם גם קובע כי " לגבי עיר אחרת וכמו שנאמר ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש ". הנימוק, שאם יחכה האב עד שיגדלו הבנים, מי יביאם לארץ, ומי ידאג לחינוכם.
קיים קשר בין שתי התשובות הסמוכות. לולי השינוי שחל במצב הביטחון בעליה לארץ החל בשנות ה – 30 של המאה הי"ט, לא היה החכם מאשר שהאב יקח את ילדיו לארץ ישראל. ואז הייתה עדיפות לאם בהחזקת הילדים הקטנים, והנימוק בקשר לחינוך על ידי האב, היה נדחה מפני הסכנה.