התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.

קורות התנועה השבתאית.

ר׳ אברהם אבולענייה (הנביא)

ר׳ אברהם אבולעפיה (1292-1241), היה מגדולי חכמי ספרד ומיסטיקן קיצוני. הוא הרבה לנדוד בקהילות ישראל ולהטיף לביאת המשיח: ראה את עצמו כנביא ובשנת 1280 (שנת מ׳) נסע לרומא וניסה להשפיע על האפיפיור להתגייר. הרשב״א (1310-1235) (ר׳ שלמה בן־אדרת), היה בר־פלוגתא שלו והאשימו ששם עצמו למשיח. השפעתו של ר׳ א. אבולעפיה על תורת הקבלה היתה גדולה. הוא פירסם הרבה ספרי נבואה, בהם השתמש בסמלים משיחיים ובהם ״שאף להראות דרך מעשית להשגת רוח הנבואה על־ידי תרגילי התבוננות באותיות ובשמות״.

רשימה ארוכה של רבנים ומקובלים עסקו בתורת הקבלה ופירשו ברוחה פרושים על התורה.

גרוש ספרד

בשנת רנ״ב (1492) בימי פרדיננד ואיזבלה, ב־30 במרס 1492, יצאה הגזרה מארמון אלהמברה. על היהודים נגזר לצאת את גבולותיה של הממלכה עד 30 ביולי אותה שנה, וכל הנשאר – אחת דתו להמית. 150,000 יהודים נטלו את מקל הנדודים ויצאו לקראת עתיד לא נודע. רובם שמו פניהם לחופי צפון אפריקה ונתקבלו ברצון על־ידי בל הקהילות היהודיות ״מסא­לי במערב ועד טריפולי במזרח״.

דון יצחק אגרבנאל

הטרגדיה הגדולה שפקדה את העם אחרי הגרוש והתלאות שהיו מנת חלקם של הגולים טילטלו את העם טלטלה עזה והדליקו ביתר שאת את ניצוצות הגאולה וחיזקו את האמונה בביאתו הקרובה של המשיח. תרומה מכרעת לאמונת הגאולה הקרובה תרמו דעותיו וספריו של דון יצחק אברבנאל, שר האוצר של ממלכת ספרד. הוא היה עד ראיה לאותה קטסטרופה נוראה וחזה מבשרו את כל תלאותיה ומוראותיה. הוא יצא בראש הגולים וניסה לרומם את רוחם ולהצילם מצפרני היאוש שננעצו בהם, על־ידי ספריו המשיחיים ספרים אלה, אומר מ.צ. סגל, ^י הכשירו במידה רבה את הלבבות להופעת דוד הראובני ושלמה מולכו."

ואכן שוב הופיעו מחשבי קצין, ביניהם דון יצחק אברבנאל שחישב ומצא ששנת הגאולה תהיה שנת רס״ג (1503). אחריו חישבו לשנת ר״ץ (1530) ואחר־כך לשנת של״ה (1575).

ר׳ אברהם הלוי (בן־אליעזר)

בין מחשבי הקצין היה ״המקובל האלוהי״ ר׳ אברהם הלוי. הוא גרם להקמת תנועה לחזרה בתשובה על־ידי צומות וסיגופים כדי לעלות לארץ ולהכין את עצמם לימי ביאת המשיח. הוא חישב ומצא בדומה לאברבנאל ששנת ר״ץ (1530), היא שנת הקץ. אך שנת ר״צ רצה, עברה וחלפה והמשיח לא בא. שוב אכזבה.

דוד הראובני במרוקו

בדרך מסעותיו הגיע הראובני גם למרוקו. שם שהה זמן מה והצליח להתקרב אל שליטי הארץ ולהתחבב על היהודים, עד כדי כך שכמה חוקרים חשבוהו למרוקאי וצרפו לשמו את שם הלוַאי דוד הראובני ״המרוקאי״. דעה זו הופרכה על־ידי חוקרים.

יהודי מרוקו רחשו לו כבוד רב וגדולי תורה ונכבדי העדה שיחרו לפתחו. בימי שהותו במרוקו ניסה לגייס עזרה לשם מילוי שליחותו ואף הצליח להחזיר ליהדות יהודים שהמירו את דתם. ידוע על יהודי מומר בשם אלדיק שחזר ליהדות בהשפעתו של דוד הראובני.

רבים מבין הגולים, כאמור, מצאו מקלט בערי צפון אפריקה ומרוקו, ויחד אתם חדרו והתחזקו הנטיות המיסטיות והרוח המשיחית.

המרכז הצפתי

עם גבור הרוח המשיחית גברה גם התשוקה בקרב רבני ומקובלי מרוקו לעלות לארץ־ישראל וליטול חלק בהקמת המרכז ההגותי־קבלי בצפת. עם הקמת המרכז חדלה הקבלה להיות נחלתם של חוגי העילית המצומצמים ופרצה את המעגלות הסגורים בהן נעה עד כה. הקבלה יצאה לרשות הרבים והפכה לתנועה רוחנית בעלת עצמה, העתידה להשפיע על ההתפתחות ההסטורית של העם היהודי כולו בדורות הבאים. תרומה נכבדה בכיוון זה תרם אחד מתלמידי האר׳׳י שעלה לצפת ממרוקו, ר׳ יוסף בן־טבול המערבי.

המרכז בצפת משך אליו מקובלים מכל הפזורה היהודית, ואליו הגיעו הכמים מארצות אירופה, אפריקה ואסיה. מזרח ומערב כאחד. ביניהם היו חכמים מקובלים רבים ממרוקו. המרכז הפך בזמן קצר לזרקאור אשר האיר את חשכת הגולה באור תורת הקבלה.

שני מקובלים גדולים עמדו במרכז היצירה הקבלית של צפת: ר׳ משה קורדובירו (1570-1522) ור׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר"י) (1572-1534).

רבי משה קודדובירו (1570-1522)

היה תלמידם של ר׳ יוסף קארו (בעל ה״שולחן ערוך״) ושל ר׳ שלמה אלקבץ בעל השיר הידוע ״לכה דודי לקראת כלה״ והיה מורהו של האר״י. הוא נחשב למיסד של המרכז בצפת, כתב הרבה ספרים על תורת המסתורין. העיקרי שבהם הוא ״אור יקר״ שהוא פרוש על הזוהר אשר בכתיבתו עסק כל ימי חייו. הוא נפטר בירושלים בשנת 1570. אחרי מותו תפס את מקומו ואת כתר המנהיגות בתורת הקבלה תלמידו המצטיין ר׳ יצחק לוריא (האר״י).

ר׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר״י)(1572-1534)

ר׳ יצחק לוריא נודע בשם האר"י הקדוש. דמותו היתה אפופה מסתורין. היה תלמידו גם של הרדב״ז(ר׳ דוד בן־זמרה) שעלה לארץ־ישראל מפאס. אחר־כך עשה במצרים ובסוף ימיו עלה לצפת. בהיותו במצרים התמסר האר"י לתורת הנסתר ״ופרש את עצמו מכל עסקי העולם הזה, התבודד בבית קטן על שפת נהר הנילוס במצרים ושם זכה לרוח הקודש ואליהו ז״ל (זכור לטוב) שנתגלה אליו וגילה לו את רזי התורה.״

בהיותו בן 35 עלה לצפת, שהיתה אז מרכז הקבלה, שם ישבו והפיצו תורה גדולי הקבלה של התקופה, ר׳ שלמה אלקבץ ור׳ משה קורדובירו. הוא נכנס לבית־מדרשו של ר׳ משה קורחבירו ולמד בישיבתו.

אחרי מות רבו תפס את המקום הראשון במעלה בין מקובלי צפת, שראו בו ״קדוש אלוהים נזיר ומתבודד״. הוא נחשב לסולל דרך חדשה בקבלה. ואף הוא חשב את עצמו כעולה על כל מקובלי דורו, ומתוך כמה מרמזיו הבינו תלמידיו שראה את עצמו כמשיח בן־יוסף.

בראשיתה נטתה תורת הקבלה להבין את סוד האלוהות וסוד התורה והמצוות תוך מגמה לחזק את הדבקות בה׳ וברצונו על מנת לזכך את הנשמה ולרומם את הנפש; ״אך קבלת האר״י״ – אומר גרשם שלום – ״היתה מלאה מתח משיחי… האר״י שינה הרבה את מהותה של הקבלה המאוחרת והכין לא במעט את הקרקע להתעוררות המשיחית בתנועה השבתאית.״

קביעה זו של חוקר הקבלה והתנועה השבתאית חשובה לנו כדי להבין את ההתעוררות המשיחית והאמונה בתנועה השבתאית בכלל ובמרוקו בפרט.

כדי שנבין כמה היתה גדולה השפעתה של קבלת האר״י על ההתעוררות המשיחית ותרומתה להגברת האוירה המיסטית, נרחיב כאן את היריעה על המקום שתפסה תורת הנסתר וקבלת האר״י בחיי יהודי מרוקו.

כאמור, הרוח המשיחית עוררה כיסופים לגאולה והגבירה את הרצון והתשוקה לעלות לארץ־ישראל על מנת להצטרף למרכז הצפתי.

מתוך ספרו ל יעקב לסרי

הישרה היהודית העממית במרוקו

קצצא עלא כלייאן למקדש

קינה על חורבן בית המקדש

אידא זית נכתב הממי, מא יקדרני לא כאגט וואלא חבר

אם אבוא לרשום צרותי, לא יספיק לא דיו ולא ניירות

 

ווידא נזית אנעידו בפממי, מא אילו קייאצ וואלא עבאר

ואם אותם אספר בפי, אין לא משקלות ולא מידות

 

בעד ממא טול ייאמי, נבקא נעיד פי האד לכבאר

וכל עוד יאריכו ימי, אוסיף ואגיד באלה הבשורות

 

חין נתפככר המומי, ווזמיע כול מא זרא לקאוומי

כאשר אזכור דאגותי, וכל מה שאירע לעמי משוטני

 

ימראר עלייא טעאמי

יומררו עלי מזונותי

 

עיני בדדמעא נעמי, נבכי אומא נוזזד אצצבר

עיני בדמעות תתעוור, אבכה ואלא אכין נחמותי

 

נדרו ייא נאס פי חאלי, וותערפו סאיין זרא בייא

הביטו בני אנוש על רוע מצבי, ותדעו מה נגזר ולי קרה

 

וואס האגדא כונת פי אוולי, ללי כונת ראייס לענאייא

האומנם כך הייתי בימי קאשיתי, מאוד מכובד ולקאשי עטרה

 

תבדדל פי ננדרא כייאלו ודאר אזזמאן עלייא,ובית קודש לעאלי

מראה דמותי השתנה, הזמן עלי סובב, ובית מקדש הדרי

 

סאר כאלי וואנא מזלי, מסא מכאני אומאלי

לעיי חורבות היה ואני גולה, אבדה אדמתי נבזז אוצרי

 

מאתו חבאבי מעא אהלי קלבי בלהמום נדבבר

נעטבחו אהובי עם קרובי, ולבי בעוגמות מרורי

 

כרזו וונדרו ייא כוואני, סקסיוואס דאז פי דדונייא

צאו והביטו, אחי, ושאלו מה נתרחש בעולם

 

סי חדד מא דאק ניראני, והווא פהאד שוויא

איש לא טעם אש שריפתי, וכמוני זוהר אורי הועם

 

ובאס ננסא אנא גבני, יעדרני פהאד אררזייא

ואיכה אשכח אני חרפתי, ויבין תקוותי וגודלם

 

נאר האד להממ כוואתני, חתתא ללי תצווטו מצארני

רשפי הצרה הזאת צרבני, עד שאוכלו מעי

 

תהרראת בדמעא עיני, וסעדי כחאל כיף לחבר

נשחקה בדמעה עיני, ואושרי הושחר כמו דיו בלי די

 

 

ייא חצרא מן חין כוננא, פי עבאדת אללאה מסגגמין

חלפו הזמנים כאשר היינו בעבודת האל מאוד ישרים

 

כאן נאוור אללאה עלינא ווקלובנא ביה מסתאמנין

הדר השכינה נחו עלינו, ובו לבותינו בטוחים

 

לארד תרעעדת מננא, וחתתא עלא לומאם חאכמין

רעדה הארץ מפנינו, ואף על אומים היינו למושלים

 

וליום נחכמנא עלא דנובנא, לעביד סארו יחכמו פינא

והיום נשלטנו מפני חטאינו, וכבר עבדים רודים בנו

 

ייתמללגו עלינא וויעאיירו זמיענא

יתלוצצו עלינו ויבוזו לקהלנו ההוללים

 

חתתא ללי מראררת חייאתנא, מן כתרת למות ולקבר

חיינו הפכו לרוש ומרורים, ומה רבו קברות חללים

 

המום כתאר לינא עמלו, ווסקאוונא כאס דדופלא

תוגות רבות גרמו לנו, והשקונו כוס תרעלה

 

כול יום כא יקולו לינא, כרזו ייא ססלעא דלילא

כל יום שאגו לעברנו, צאו מזה כמו סחורה זולה

 

וועלא אוזהנא כא ידלפו, בזמיע כול מאהי חסלא

על פנינו בחוצפה ירקו, בכל מקום ופינה אומללה

 

אללי יחבבו מננא יקתלו ווללי חבבו יסנסלו

אשר להורג הרגו, ואשר לאזיקים כבלו

 

ווללי חבבו יכבבלו

ואשר חפצו, בשרשרת קשרו ולא חמלו

 

ווזמיע ליהודי ינעלו, יזיבוה ירפד לעבאר

וכל יהודי גידפו ולנשיאת משאות הובילו

 

צצננתו אהל קצייתנא, מיילו אודניכום שמעו

הקשיבו אנשי יודעי עלילתנו, הטו אוזניכם ושימעו

 

אמא קאסאוו אזדודנא, וואמא מן אהמום הומא סבעו

מה סבלו אבותינו, וכמה נהי וצער שבעו

 

וואמא רפדו מן גבינא, וואמא נכלעו וואמא בזעו

לעז בוז וחרפה ספגו, עד כמה םחדו, נחרדו ולא ענו

 

חין כתרו דנובאתנא וזא לעדו לבלאדנא

כאשר נתרבו פשעינו והגיע הצורר לארצנו

 

בלא רחמא וובלא מחננא

בלא רחמים ובלא חמלה לכלותנו

 

מא זברו חתתא מעאוונא, לא סנידא וואלא מדבבאר

לא מצאנו שום עזרה, ולא סומך במר קולנו

 

עמדא מא קאסא קלבהום, ומא חמלו וואמא צברו

אויה מה טרחלבם, מה נשאו ומה סבלו ועייפו

 

חין זאוו גאיירין עליהום, כיף טיור ססמא יטירו

כאשר באו הציפו אותם, כלהקות עוף שמים עפו

 

כיף אננחל דארו ביהום, וועלא בלדאנהום חסרו

כמו נחילי דבורים סובבים, ועריהם בטבעת הקיפו

 

סאיין רדד רבבי עליהום, דכלו לעדייאן לבלאדהום

כך גזר האל עליהם, וחדרו הצוררים לארצם

 

פיסאע טאחת ייאמהום, בסיוף מסלולא פידיהום

מהר נפל כוכב תפארתם, וחרב האויב שלופה בידם

 

כל וואחר וסאיין אזבר

כל אחד איך נמצו, ולאן נעלם

 

 

יום כאנו פדיכ לחוסרא, וותקווא זזוע עליהום

ביום בו נקלעו למכאובם, והרעב עליהם התעצם, למגרם

 

חתתא טבכו אננסא פלקדרא, דבחו אולאדהום ווכלוהום

נשותיהם בסירים בישלו, טבחו בניהם ואכלו בשרם

 

מאתו מננהום לכתרא, גיר אזזוע ווחדו פננאהום

מתו ונהרגו אין ספור, והרעב לבדו הדבירם

 

וומאתו סערא בסערא, במות זזוע למאררא

הכריעם מותם טיפין טיפין, תשושים נפלו ברעב המר

 

ווקתל בססיף מות וואערא, וולעדו וואקף בררא

הרג החרב הוא מוות איום, והאויב עומד וצר

 

גאלס בססיף כא יהבבר

יושב בזעם, וזומם על העם הנבחר

 

 

ראוו אולאדהום וובנאתהום, בכתרת אזזוע ייתגאשאוו

ראו בניהם ובנותם, מרוב רעב תמו לגווע

 

כא ייתבאכאוו קדדאמהום, מא קדרוסי ייתמססאוו

בבכי תמרורים לפניהם, לא יכלו לקום ןלפסוע

 

מא צאבו מא ייעטיוו ליהום, לא יפטרו וואלא ייתעססאוו

לא מצאו מה יתנו להם, לא אוכל ביום ולא סעודה לשבת

 

ראוו סללא יקדרו פיהום, כא ייבייאדו עיניהום

לא יכלו להוסיף הביט בפניהם, כי הלבינו עיניהם

 

כא ייתתנפאכו כרוסהום, בלזזוע נסחקו רוואחהום

בטניהם כנאד התנפחו, מתחלואי הרעב נפחו נשמותיהם

 

עמדא מא ראוו מן עתבאר

אויה, כי ממאוד כבדו מוראותיהם

 

מנאיין זאוו וולחקו, למדינת סלאם לעדייאן

כאשר התוקפים באו הגיעו, לארץ השלום פרצו ועלו

 

ומא חננו וואלא ספקו, לא מן אננסא וואלא מן אצבייאן

לא חננו ולא חמלו, על נשים ועל טף לא ריחמו ולא חמלו

 

כבאר לקייאד נדקו, רבטהום מתל ודייאן

גדולי הנשיאים בלשונם הביעו, ואותם כתיישים כבלו

 

סי מננהום בססיף סקקו, וסי מננהום פלכסבא עללקו

רבים מצהם בחרב ביקעו, ורבים בעמוד הקלון נתלו

 

וסי בנניראן חרקו, וסי בלזוע מא יסתקו

בלשונות האש רבים שרפו, ורבים ברעב נספו וכלו

 

וסי בקלבהום כא יינזבר

ורבים בלבבות תשושים נפלו

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי חזקיה יוסף קובו, המוכנה בכור

כלולות ירושלים ת״ו ה׳ תקס״ה (1805)

יצא למרוקו כשליח ירושלים, ובניסן תקס״ה היה בעיר אספי וקבל כמתנה פנקס מיוחד שנעשה למענו לרשימת דרשותיו וחשבונותיו, הוא הבטיח לנותן שיברכהו בירושלים נגד כותל המערבי, כמו כן היה בעיר רבאט באלול שנה זו, ועבר כמובן בעיר פאס ובעיר צפרו, שם השאיר שני מכתבים חתומים בחתימת ידו (הבאים הלאה) בהם הוא מתמרמר על שהקהל לא התייחס אליו בכבוד כיאות לירושלים ולרבניה שיצא בשליחותם, אולי מה שגרם לזה הוא שהופיעו בעיר לפניו כשדרים רבי שמואל קושטא ורבי יהודה סיגרי שנשאר כמה שנים במרוקו, וכשרצה גם הוא להכביד עליהם התחמקו ממנו, והיה צריך לדפוק על הפתחים מבית לבית בלויית משרתו ר׳ אברהם כולי עם המרא דאתרא רבי יהודה אלבאז, ונאספו בדרך זו רק פרוטות אחדות. ובכל זאת מציין במכתבו שהוא לא רצה לנקוט בקצוניות לחרף ולקלל כדרכן של שדרי״ם אחדים, אבל לא חסך את עצמו מלהתרעם בחריפות, ותבע עלבונה של ירושלים ושל תורת רבניה וגדוליה, מכאן מצפרו נסע למראכש ולאספי לעיר אוזדא ודברו, בחזרתו לירושלים מסר חשבונותיו והכספים שאסף לרבניה ולמנהיגיה וקבל מהם שובר ופיטור שבועות השותפין שקבל ע״ע בעת יציאתו לשליחות. הוא יצא עוד בשליחות ירושלים ונפטר בדרך י״ז מרחשון תקפ״ב (1722).

בעה״ו

יום ראשון לסי את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו

אסקלוס״קא דאורייתא פום ממלל רברבן פום בדתא ונהר דעה הלא זה הוד החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר יאודה יעלה ונר״ו לא ידעך ביר״א.

שתי שומי אותותי אלה יעידון כי בן בא אלי המשרת הר' אברהם כולי כיר״א ואתו עמו ספר הכתב והמכתב מדויל ידיה משתלם אותיות פורחות והיו למאורוית הין מזהריין בלשון של זהורית אמרות טהורות מתוקות מדבש מר עובר נוטפות, ואני חדלתי לדבר דבר בשירין ומליצות כי אני איני מאנשיה וגם רבותי לא דרכו עליה, ושם ראיתי הלחש וכל השבחים שנשבחו שלא לשמן ולא עלו לבעלים לשם חובה כי מכיר אני בעצמי בהעמדה והערכה פחות שבערכין ערכי עלי נדבת ספרו דמי עלי עלתה לשם נמוך מהם מקטני שליחי אמוני ישראל הקטון שבהם, ותהי זאת נחמתי כי לא זו בלבד מגיע החרפה והבזיון לי לשמי גם לרבות לרבני וגאוני ירוש׳ אשר אור תורתם לכל העולם מופיע אשר חילו פניהם למען רבות הנדבה הנהונה ונתנו עיניהם בקע לגולגולת אשר כופר ופדיון נפשם והיה להם למושיע, ולא שמעו את לבם ולא המו אזנם אלא אזלי בתר איפבא הנדבה באה שלא בסדרן למפרע. וזה סדרן נקטי ואזלי לרבות את הקטנים מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר אין להם הכרע, ובמקום שנדבת ירוש׳ תהיה מעולה על כל שאר ארצות ישראל רב להושיע, כאשר המה בכתובים וספרים מלאים ובתהילות וזמירות יום ליום יביע, מספרים תהלות שבחי ירושלים בשבח המניע, גם קבעוה חובה להתפלל אל ה׳ לשכון כבוד בתוך ירושלים יפגיע. ולא כן לגבי דידהו שלוחי ירושלים לא ימצא בהם נחת ולא ירגיע, ושאר ארצות ארץ ישראל השלוחין יוצאין בשיר ונמשכין בשיר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם בפריע, ועתה בבואו למ״ק כבוד הרי שמואל קוסטא הי״ו למ״ק יעלה ויבוא ויגיע. תתאמצו ותאמרו לבני חיל לתת לו מנה אחת אפים ויהיו רבני ירוש׳ בעיניכם כאין אשר שמו אותותים אותות לכם לאות למפגיע. ולא מסתייה לכו דלא עבדי בדהוה לבו למעבד לתוספת ולהכריע. אלא שכמעט אשר היה מזויף מתוכו יצאו לשים אוק' של נחושת מלבד הוצאות הדרך אשר רבו עלי ועל אברהם ואני כתבתי לכם ופניתי אליכם והרבתי אתכם ובכל אשר אפנה ארשיע. ואם אחר היה בדבר מן הראוי לה(ע)לות עיני למרום ואדברה במר שיחי אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. לא כן אנכי עמדי לא מן השם הוא זה לקלל את ישראל ודם נקי ירשיע, אלא הנה ברכתי ברך וברך לקחתי וברך ולא אשיבנה יהי שלום בחילם לא ישמע שוד ושבר בגבולם מגיד הרקיע, הן עתה אחלה פני כת"ר ישלח לי הט' מתקאלים הנשארים ותשואות חן חן לרבנים המובהקים אטה אליהם בנהר שלום למר אביו הי״ו ולמרות אמו ת״מ יר״א שיר למאיר ובא ידידינו ואור יקרינו כבוד רבי מאיר בעל הנס ש"ר לאלפים ולמאות להבן יקיר בן חכם ישמח אב כבוד רבי שמואל הי״ו אשלם במיטבא תשלומי כפל תשלומי ד׳ והי קבלתי כתבו הבהיר מגלילי והב ידיו רב לו וששתי מידיעת שו״ט ומה גם על יופי הכתיבה והמליצה האירו ברקיו הנהו זהרורי יהא רעווא יכתרהו האל מוכתר בנימוסו ובקולמוסו ובכיסו וכתר שם טוב העולה בכל מידי דמיטב להבנים כבוד ר׳ עמרם ור׳ אלעזר ינשקם מצדי ואני אברכם בברכה המשולשת בתורה גם לרבות שרת הבת שבע ולביתך נאוה קדש יחדיו יהיו תמים בשובע שמחות יחיו דגן ויפרחו בגפן ישאו ברכה מאת ה׳ ועיני אדוני רואות ושמח לבו ושפתי רננות יהלל פי׳ וסלח נא אנכי מבקש מבנו רבי שמואל שלא יחדתי אליו הדבור כי דעתי ולבי בל עמי מבמה סיבות בפרט כי אני חולה ומה גם כי אני רוצה לילך בהעי״ת לחט״ו למרכס ועתה אני אומר כי הט' מתקאלים ישלח אותם ליד החכם השלם ה"ה כמה״ר ר׳ עיוש הי״ו ובכן ואתה שלום וכל אשר לך שלום הלא בה דברי

אנכי איש צעיר חזקיה יוסף קובו ס״ט

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

משקה לא הוגש וגם כלי אוכל לא היו בנמצא, הכל נאכל בידיים ישר מהשולחן. אחרי שבלעתי ברוב רעב חמש או שש ביצים גם הפיתה הבצקית והחרוכה הרגשתי ברע……אך הנה הוגש תה המנתה. לגמתי ולגמתי עד שהוטב לי.

יצאתי לתור את הסביבה. בלי משים עליתי על גבשושית שטוחה ורחבת ידיים. והנה לפתע שקעה רגלי כולה. הסתבר שעליתי על גג אחד מבתי הכפר. הגג היה בנוי מגזירי עץ וגושי עפר תחוח. המשכתי בטיולי. פגשתי ילדים נושאים על גבם את אחיהם, גופא כורע תחת המשא, מעוות.

פגשתי גם ערבי תושב המקום ושאלתיו משהו בצרפתית. הוא התפרץ בכעס וחזר כמה וכמה פעמים על המלה , שלוייך, שלוייך….תושבי הכפר הלא יהודים הם ברברים ובערבית נקראים שלוייך. האיש נעלב משפניתי אליו בצרפתית, ופעפע שנאה.

המלווה שלי ניסה לחסל את התקרית : " אדוני, עזוב אותו, הרי זה גויים " הסתלקנו. ובלבי השאלה והחשש : מה יש ליהודים לעשות כאן, בארץ שכוחת אל זאת ?.

לאחר שגמרנו בכפר זרקטין יצאנו בדרכנו הלאה, לכפר הסמוך טגמוט, אליו לא היה כביש ולא דרך עפר למכונית כי אם /שביל בהר המתמשך לו בין עצים עבותים. השביל היה תלול ואני מתענה בטיפוס, בעוונותי הרבים, בשל מחושי לב. אחד האנשים כרת בשבילי ענף מסוקס, ובעזרתו בסיוע ידידי המשכתי בדרכי.

הגענו לפסגת הר שבראשו מעין לוע של הר געש. לאחר הגשמים התמלא הלוע מים רבים. לא יכולנו לרדת בו ופסענו בדפנותיו התלולות בסכנת נפשות. והנה אנו בטגמוט בפסגת ההר. הבתים היו מעטים, גם הם בתוך האדמה, אלא שהכניסות גבוהות יותר וחזקות, בנויות לבנים או גושי אבן מסותתים.

גם בית כנסת היה שם, חדר רגיל בתוך האדמה, ובו תשמישי קדושה אחדים. לא מצאנו את דרי הבית. ההודעה על בואם של צוותות המיון לא נמסרה בדואר או בטלפון – שלא היו קיימים – אלא על ידי שליח מזדמן.

התושבים, או שהלכו באותו יום ל " סוק " – שוק – או שכבר נטשו את הכפר….המקום היה גבוה מאוד והרוחות נשבו בו בחוזקה וללא הרף. שוחחנו מעט עם צערי אחד שהיה במקום, הצטלמנו אתו, ומיהרנו לחזור בעוד יום מחשש הלוע המסוכן.

בניסתנו בחזרה למרקש, נזכרתי בשנים רחוקות, בעבודת ה " חלוץ " בפולין. באחת הישיבות של מרכז התנועה שוחחנו על הקשיים בהכשרת הנוער היהודי לחיי עבודה בארץ, על המאמצים הכספיים הכרוכים בעבודה זאת, והנה נתעורר אחד החברים ואמר : " אנחנו שוברים פה את ראשנו כדי להקים דור של עובדים, חקלאים, והנה נודע לי שבהרי האטלס שבמרוקו ישנם כפרים שלמים של יהודים העוסקים בחקלאות ומתקיימים ממנה.

אולי במקום עבודתנו זו תמצא התנועה הציונית דרך להגיע אל היהודים האלה ולהעבירם ישר לארץ ישראל ? . אכן רעיון גדול, אך לא ידענו איך מגשימים אותו. והנה לאחר שלושים שנה מבקר אני באותם כפרים ולא מצאתי בהם לא חקלאות ולא חקלאים.

אולי היו בעבר. כיום, בשנת 1955, לא מצאתי סימן וזכר לכברת שדה מעובדת בידי יהודים, לא פרה, לא לול. ובזמן המיון, כאשר נתקשה אחד הנשאלים להשיב מהו מקצועו, היהגרינקר הנחמד עוזר לו בחצי לחישה : " חרת ", כלומר עובד אדמה, אריס.

לי עצמי לא היה חשוב אם חקלאים הם או לאו. חשוב היה שהם גרו בכפרים, רגילים לטבע, לא הצטופפו בבתי קומות ; ובארץ, היה יסוד לחשוב, שלא ירוצו העירה. וחוץ מזה הלא היו יהודים אלה בתנאי רעב ועתידם לא היה בטוח. היה צורך להוציא אותם משם, מהר.

אברהם גרניקר המשיך בעבודתו בכפרי מרוקו. הוא ביקר ב-42 כפרים וכפי שהיה נהוג, היה עליו לשוב לבקר בכל כפר שתיים שלוש פעמים : ביקור ראשון להיכרות עם המועמדים ולהכנתם לעלייה ; בשנייה יש לבוא אליהם עם אנשי צוות המיון, להיות נוכח במקום ולפעמים להילחם ולהגן על כל משפחה חלשה ; בפעם השלישית – להיות יחד עם אנשי הכפר בדרכם לנמל המוצא, ללוותם לקזבלנקה.

לימים הגיע לידי יומנו שראה אור בדפוס. הוא התנגד בכל מאודו לצמצום העלייה, ולסלקציה האכזרית שהייתה מפוררת את המסגרות החברתיות שהתגבשו במשך מאות בשנים. אך כחבר נאמן במפא"י לא יכול לצאת במלחמה גלויה נגד התקנות. התנגדותו באב לביטוי בכתיבתו, במשפטים כגון : " צמצום העלייה מה יהיה אתו ? " המיון והסלקציה מה נעשה בהם ? " וכו'…..

טנג'יר ומרוקו הספרדית.

במסגרת שהותי במרוקו התפניתי גם לביקור קצר מחוץ לה, בשני המחוזות העצמאיים טנג'יר ומרוקו הספרדית. משרדנו בקזבלנקה שיגר יום לפני צאתנו לבא כוח הסוכנות באנג'יר, איש מקומי, מברק בנוסח הבא :

" ברגינסקי וטולצ'ינסקי באים במטוס ביום זה וזה ".

והנה האיש שאליו נשלח המברק לא לן אותו לילה בביתו, ולא ידע על בואנו. בהגיענו לשדה התעופה בטנג'יר לא קיבל איש את פנינו מחוץ לשוערים במדים של בתי המלון שבעיר, שבאו לחפש לקוחות. הסתכלנו בכובעיהם הרשמיים שעל מצחיהם רשום שם הצלון, כדי לבחור מקום לגור בו : " אוריינט ", " מג'יסטיק ", וכו'…….

בחרנו ב " רמברדנט ", שם מכובד של צייר נודע….בבואנו לשם התברר לנו שהמלון שייך ליהודים ומתאכסנים בו השליחים היהודים והציוניים. בעל הבית קרץ לי בעינו ושאל : סוכנות ?

הרכז המקומי הגיע ועמו צעירים אחדים, " ציונים ". אחריהם הופיעו אנשים נוספים ובאה המורה הישראלית יהודית. אנשי המקום היו בעלי השכלה. למדתי מהם הרבה על העיר החופשית, שמצבה הפוליטי היה אז מזובך למדי.

בעקבות המרד הערבי באלז'יריה, עמדו לחול שינויים מסוימים גם במרוקו. הוויתורים הצרפתיים למרוקו אמורים היו לגרור אחריהם גם ויתורים מצד ספרד לטובת העצמאות המרוקנית. היה ברור לכל שגם טנג'יר עשויה לאבד את " חופשיותה ".

לטנג'יר היה מזה עשרות שנים מעמד של עיר חופשית והייתה עצמאית בהנהלתה. ההון הבינלאומי השקיע כסף רב במתקני הנמל ובאדמיניסטרציה כדי להקל על העברת סחורות ללא מכס וללא היטלים אחרים מן העיר ואליה.

בעקבות הידיעות על שינויים הפוליטיים הצפויים למקום החלו בעלי ההון לברוח מטנג'יר. הנמל עמד ריק מאוניות. כל המחסנים העצומים היו סגורים. התנועה המסחרית בעיר פסקה, אנשי המעמד הבינוני התחילו לעזוב את העיר.

דיכאון שרר בכל. היהודים, כבימי משבר בכל עת ובכל מקום, חשו את השינויים על בשרם. הם נטלו חלק ניכר במסחר ואף בממשל העצמי. הצעירים שעמהם נפגשתי היוו מדגם נאמן לנעשה ברחוב היודי בטנג'יר. מטעמי ביטחון נהגתי להיפגש אתם מחוץ לעיר, בשדות, או באיזו חורשה.

הצעירים השתייכו לתנועת הרביזיוניסטית ואפשר היה לראות בהם עולים בכוח. היו בהם שאכן עלו לישראל. השיחות שניהלתי עמהם נגע לא רק בסידור הפרטי של כל אחד מהם בארץ ; דנו גם בבעיות בניין הארץ.

הם ידעו כמובן, שאני איד " אחדות העבודה " אך השיחות לא גלשו אף פעם לפולמוס. היה זה בחזקת סמינריון קצר, אינטנסיבי, על הנעשה במדינתנו החדשה. היינו נפגשים לפחות פעמיים ביום לשעות אחדות. ברור היה לי שהקבוצה הזאת תעלה כולה לארץ, וכן כל היהודים בטנג'יר. ואכן כך היה. 

 

פרשת מטות – מסעי. מתורת רבני צפון אפריקה. מאת: הרב אברהם אסולין. מס' 11

לא יחל דברו (במדבר ל, ג).

פירש הגאון רבי משה בן חמו זצ"ל מחכמי צפרו, שבשעה שהאדם מתעורר לדבר מצוה ונודר נדר, נברא מלאך קדוש המתועד להמליץ טוב בעדו ולעזרו.  ועד שהאדם לא ישלם את נדרו ולא יממש את  הבטחתו, הרי מלאך זה חסר אונים ותש כח, ואינו יכול לפעול את פעולתו לטובה. וזהו: "לא יחל דברו", מלשון חולי וחולשה. לא יחליש את המלאך שנברא מדיברו הטוב, אלא ישלים את נדרו, ובכך יאמץ את כח המלאך לעזרו.(חכמי וגאוני מרוקו דף 1173).

הבדל בין נדר לשבועה

איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה (במדבר ל, ג).

הגאון רבי אליהו בן הרוש זצ"ל מחכמי צפרו לפני כמאה וחמישים שנה.

דייק מדוע לגבי נדר נאמר שנודר לה',  ולא נאמר כן בשבועה?

ופירש הרב על פי הגמרא שהנדרים חלים על דבר מצוה, מה שאין כן השבועות. שהנודר שלא ליטול לולב חייב לנטלו. וסיבת החילוק, שהשבועה היא איסור גב, והנדרים איסור חפצא. שבנדר איסור הסוכה עליו, ו"אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו". אבל בשבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר, וכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני לעשותו. וזהו: "איש כי ידור נדר לה", שנדרים חלים גם על חפצי שמים. "או השבע שבועה", וכאן לא הוזכר שם שמים, כי אינה חלה אלא על דבר הרשות.

"אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעריה בית אביה" (ל, יז),

וכתב הצדיק רבי יצחק אברז"ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש (בקרוב נוציא לאור את ספרו). נשים יש להם שכר כאנשים בתורה ובמצות ויום המיתה דין מאן דקרי ותני בששים רבוא דהמניעה לא באה מצדה כי אשר צוה ה' את משה- "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם ושמא תאמר מהו החילוק שיש לנשמה השתא מעיקרא הלואי תשוב למקומה כמו שאמר משה רבינו עליו השלים "שובי נפשי למנוחייכי" הראשון ומה הועילה לזה אמר החילוק הוא.בין איש לאשתו- עכשיו הנשמה יש לה בחינת אשה ונוטלת שכר שלה מן הדין אבל מעיקרא. בין אב לבתו בוגרת- דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ועוד. בנעוריה- משהיתה נערה היתה צדקת ולזה זכתה לחזור לבית אביה- למקום שממנו חוצבה:

פרשת מסעי

אלה מסעי בני ישראל(במדבר לג, א).

כתב רבנו וידאל הצרפתי זצ"ל, מגדולי רבני פאס, בספרו צוף דבש.

בא הכתוב לומר שבחם של ישראל, שיצאו למסעות במדבר, בארץ לא זרועה, ויצאו ממצרים, אשר היתה פוריה כגן ה', ולאחר מפלת המצרים בעדר המכות ובקריעת ים סוף, יכולים היו לנחל את ארצם. והלכו "לצבאותם ביד משה ואהרן", ולא אחר מלכים עשירים בעלי נכסים ואחוזות, מכיון שלא קיניני העושר היו לנגד עיניהם, אלא אך ורק הרצון להסתופף בצל ה' ולקבל את תורתו.

והורשתם את הארץ וישבתם בה(לג, נג).

כתב הרמב"ן, שנצטונו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמר להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה". כולכם, נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם"…

ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל ועד שאמרו  חז"ל כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, הכל הוא מאותה מצוה עשה שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כן מצוה עשה היא לדורות ומתחייב כל אחד מאיתנו ואפילו בזמן הגלות עכ"ל.

וקראתי משם חכם אחד, שכאשר כל הארץ תתיישב, הרשעים יחזרו בתשובה, בדרגה, של אהבה… ולכן לא לחינם רואים שאומות העולם מקפצים על ישראל על בית שנבנה בארץ…

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" (לג, א).

וכתב הצדיק רבי יצחק אברז"ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש. פירוש צדיקים שנוסעים מן העולם בשביל בני הדור שיחזרו בתשובה ויהיו בחי. בני ישראל- ועוד. אשר יצאו מארץ- זה שהיו מצירים להם על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ויש להם שכר מצות. לצבאתם- כי מן מצוה נברא מלאך טוב ועוד מכפר על הדור כי מיכאל מקריב נשמת הצדיקים וזה. ביד משה- מיכאל שר הגדול. ואהרון- מ"ט שר הפנים: 

מעשיות מחכמי המערב

אהבת ארץ ישראל

אשרי יהודי צפון אפריקה, בכום המדינה שנשלחו למעברות בדרום… אשר אמרו בהלצה, עיירת ירוחם' מלשון ירחם עליה ה', ודימונה, מלשון דמעות רבות זלגו עיניהם בקושי בלהתיישב בארץ.

כתב בספר מלאכת הקודש לכמוהר"ר משה טולידאנו זצ"ל  הביא דברי חז"ל (בכתובות קי ע"ב), כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב וז"ל מי שאינו עולה מחוצה  לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו. ואל  אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי בע"ה.

ישוב הארץ.

שסידנא בבא חאקי זצ"ל  עלה לארץ אנשי הסוכנות לא הכירו את הרב אבוחצירא, ורשמו את הרב לעבודת כפים בקטיף, למחרת בבוקר אחר תפלה הנץ, הרב הגיע לתחנה של הפועלים להצטרף עימהם לקטיף, ציבור העולים שראו את הרב הזדעזעו שהרב יעבוד, מיד פנו לאנשי הסוכנות ולתדמתם גילו את הרב, הרב בפשטות ענה להם זכות לנו לעסוק במצות ישוב הארץ.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

סביבות נאה זו הייתה טירתו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, הנקרא " מלך תימא ". גם לאורך העמק, המתחיל בדדָן, היום אלעֻלא ונמשך בכיוון דרומי עד כמהלך יום מן מדינה, עברו, כרגיל בערב, האורחות אשר הלכו מתימן צפונה, קמה שורה של כפרים יהודיים, ולכן נקרא כל האזור " עמק הכפרים ". דדן, הנקודה הצפונית בעמק, ידועה גם היא מדברי ישעיהו " " משר בערב, ביער בערב תלינו ארחות דדנים "

ממזרח לה שכנה נאה יהודית אחרת, שנקראה פַדַךּ, אולם רוב הבניינים ומניינם של יהודי חיג'אז חי בשני האזורים של מדינה וח'יבר. האוכלוסייה היהודית שבנאות חַיבר עלתה אולי במספרה על זו של מדינה, אבל זו האחרונה הייתה חשובה יותר והשפעתה על מהלך העניינים הייתה מכרעת בכל.

הערה שלי, העיר " יתריב " לימים היא " מדינה " דהיום, יש לה פרק חשוב בהתנגדותה לדת האסלם למן היווסדו, ומוחמד הנביא, טבח בשני השבטים העיקריים שחיו בה, כל פעם באמתלה אחרת, אך זהו פרק חשוב, שאביא אותו, במסגרת מוחמד והיהודים.

באזורים האלה, אשר כל אחד מהם הכיל נאות, כפרים, חצרים, טירות וקריות, חיו בני ישראל חופשיים מכל עול. הם לא נשתעבדו לאיזה שלטון שהוא, ושמרו על עצמאותם המלאה במשך מאות בשנים. לשם הגנה מפני התנפלויות הנודדים, אשר שכנו מסביב להם, הקימו מגדלים, מצודות חזקות וטירות מבוצרות.

כשבאו היהודים אל נאות חיג'אז, מצָאון שוממות וריקות, רק פה ושם תחנות של האורחות שהוקמו כמובן ליד מעיינות מימם. העוברים והשבים היו משקים את בעירם בתחנות האלה, שהיו הופכות במרוצת הימים קיני קדחת בשל המים העומדים. ואולם היהודים זנחו את המקומות האלה, ועלו לָרָמות הבריאות. שם חפרו בארות, נטעו דקלים, גידלו ירקות וזרעו תבואות.

לרמות הפוריות יצאו מוניטין, ובדווים, שמאסו בחיי נדודים, התחילו באים לשם. המתיישבים החדשים נתקבלו ברצון על ידי היהודים, אדוני הארץ בראשונה היו הערבים גֵרים, החוסים בצל בעלי הטירות והאחוזות ומשלמים להם מס. במקרה אחד אף נדרש מהם מלכתחילה להתגייר.

היחסים בין התושבים הישנים והחדשים היו טובים, והיהודים מעשו מוריהם של הערבים בכל ענפי עבודת האדמה, בבניין טירות וכדומה. מפעם לפעם היו פורצות קטטות קלות בין היהודים והערבים. אבל היחסים הטובים לא הופרעו בשל כך. במרוצת הימים התבוללו רבים מבין התושבים החדשים, קיבלו את דת ישראל ונבלעו בתוך החברה היהודית. נשואי תערובת בין היהודים והגֵרים האלו היו תופעה לא נדירה.

מאידך גיסא השפיעו הערבים השפעה רבה על היהודים. היהודים קיבלו את שפת הערבים וכמה ממנהגיהם, גם את הערצת השירה, וניסו להידמות אליהם גם במשטרם החברתי, הארגון לפי השבטים ובתי אבות. גם יחוס נאה מצאו לעצמם, יחוס שהגדיל כבודם בעיני שכניהם. חלק מיהודי מדינה, למשל, בחר לו שלשלת יוחסין זאת.

הם קראו לעצמם כּאהִנאן – כהנים, וטענו שמוצאם מבית עמרם , מצד האב, ליתר תוקף הוסיפו עוד, כי הם מבני שֻעַיבי המִדיָני – הגֻ'ד'אמי, הוא יתרו, מצד אמם, הלא היא צפורה, בת יתרו, אשת משה. בני קַינוקאע, שגרו גם הם במדינה, סיפרו כי הם מזרע יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו.

אולם ההתבוללות הזאת הייתה רק חיצונית. על משמרת היהדות עמדו חכמים ורבנים, מורי העם ומנהיגיו, אשר שקדו על כך שהציבור היהודי יתנהג לפי חוקי התורה והמסורת. הם עסקו בתורה שבכתב ובשבעל פה בבתי המדרשות, אשר הוקמו. יהודי ערב ידעו לא רק לשמור על הגחלת הלוחשת של האמונה היהודית, אלא גם להופכה ללהבה גדולה, כשניסה מוחמד לאסלמם.

שבט שלם,, הגברים מבני קורַיט'ה, מת על קידוש השם ולא הסכים להמיר את דתו. מוחומד לא הצליח לפתות את היהודים ולא עלה בידו להכניעם אף באיומים ובמעשים קשים ( הערה שלי. כדרכו של האסלאם, ראו נא שהפרעות של האסלאם ביהודים החלו כבר למן הנביא שלהם כביכול ).

רק בוגדים מעטים, אשר נער יספרם, המירו את דתם. עוד בסוף ימיו מוכן היה מוחמד להתפשר עם היהודים, והיטה חסד לבית אב אחד, בני עַ'ריץ, שאליו לא התייחס באיבה גלויה כמו לשאר היהודים. בני עַ'ריץ היו ענף אחד ממשפחת שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם, ענף אחר ממשפחתו נלחם במוחמד.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו –מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

תוכחת מוסר שהביאה מטר

על מידת הערצה והערכה שרחשו לו בני עירו בפרט, ואנשי ארם צובא בכלל, ועל התמסרותו לטובת הצבור ולהחזקת ידי תלמידי חכמים, נוכל ללמוד מתוך מעשה שנשתייר במסורת בני משפחתו:

באחת משנות רבנותו ארעה עצירת גשמים בסוריה, במשך שלש שנים מנע הבורא את השמים מלהמטיר ברכה על הארץ. אנשי חאלב שהיו יראים ושלמים, פנו אל ר' יאשיהו שיבא אל עירם לשאת בה דברי התעוררות וחיזוק, אולי יעתר ה׳ ממרומים, ויפתח את ארובות השמים. ר׳ יאשיהו נענה לפנייתם, והודיע שיבוא לעירם.

בהגיעו לחאלב, גזר תענית ציבור למחרת, וציוה שיתאספו כל הקהל לבית הכנסת הגדול. שם יפשפשו במעשיהם ויחזרו בתשובה, יתפללו ויזעקו אל האלוקים, עד שישמע ה׳ ויחוס וירחם עליהם.

למחרת התאספו כל בני הקהילה מגדולם עד קטנם, אנשים נשים וסף, בבית הכנסת המרכזי. מתוך תענית ותקיעת שופרות, התפללו ואמרו פרקי תהילים בקול בכיה וזעקה, ותעל שוועתם אל האלקים.

לאחר מכן עלה ר׳ יאשיהו אל הבימה, ופתח בדברי כיבושים והתעוררות. כמובן, קודם לכן חקר על מעשי בני העיר, ולאחר שגילה כמה דברים שאינם ראויים, עמד עליהם בדרשתו, ודרש מבני העיר לתקן את דרכם, כי לא די בשקם ותעניתם, אלא עליהם לשוב מדרכם ומעשיהם הרעים, ולקרוע את ליבם לפני ה׳ כדי שיענה להם.

כדרכו בקודש, עיקר דרשתו נסובה על הצורך שיש להרבות בצדקה ולהחזיק ידי תלמידי חכמים, למען יוכלו לשבת על התורה והעבודה בשקט ובלי טרדות פרנסה. בדרשתו הסביר, כי ככל הנראה משום אזלת ידם בדבר זה, התרגשה עליהם הצרה הזו, היות ותלמידי חכמים הם עמודי העולם, וכאשר פרנסתם רעועה ורופפת, ממילא מתרופפת פרנסת כל העולם.

אנשי העיר הקשיבו בקשב רב לדבריו, ובלבם הרהרו בתשובה, והיו גם שנשאו את קולם בבכי, תוך כדי הבעת חרטה על אוזלת ידם בעבודת ה׳.

אולם היו שני יהודים אשר בזמן דרשת הרב, ישבו ושוחחו ביניהם בקול רם, וכאילו דרשת הרב לא נגעה אליהם. הדבר הפריע לסובבים אותם, ולאחר שהעירו להם מספר פעמים, והם לא שתו ליבם לכך, חרה אפם של הגבאים, והוציאום מחוץ לבית הכנסת.

לאחר תום התפילה, נפתחו ארובות השמים, וגשם עז ניתך ארצה. ניכר היה בחוש כי תפילתם התקבלה ברצון לפני הקב״ה, וכי רצה בתשובתם ונעתר להם.

בני הקהילה רצו לנשק את ידי הרי׳׳ף, להודות לו על פעולתו למענם, ולשבחו על הנס הגדול שנעשה להם בזכותו. בין האנשים נדחפו גם אותם שני אנשים אשר הוצאו מבית הכנסת בבושת פנים, הציבור ניסה למנוע מהם לגשת אל הרב, בטוענם, כי הם פגעו בכבודו בכך שהפריעו באמצע דרשתו. אמנם ר׳ יאשיהו בלבו הרחום לא נתן לעשות כך, והוא קירבם ובירך גם אותם בברכת הצלחה וכל טוב.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הצדיק כבעל רוח הקודש

לא כל מי שהוא בעל מידות טובות הוא צדיק מסוגו של הרב יעקב אבוחצירא נוסף על התכונות שנמנו, ניחן הצדיק בסגולות שאינן מצויות אצל בני־תמותה רגילים, ואכן אין כלל מקום להשוותו לבני־אדם אחרים, ולו גם יהיו חכמים גדולים, הכוונות שמכוון איש הבקי מאוד בקבלה בשעת תפילתו מכוון אותן הצדיק בשעה שהוא מריח טבק (פ״ד). הצדיק בקי בנסתרות. הוא ״בעל רוח הקודש״ (קמ״ו), הוא מכיר בעופות המבושלים המוגשים לשולחן שלא נשחטו כדין, ובבעלי־חיים שמגולגלת בהם נשמת אדם (ע״ו־ע״ז, ע״א־ע״ב), לפי תמונתו של אדם מבחין הצדיק שהאיש רשע, ובשעת הגהת התפילין מרגיש הוא שבשם אחד משמות הקודש שכח הסופר לכוון(קל״ו, קט״ו).

 הוא בקי בדרכיה של עיר שלא ביקר בה מעולם (קס״ג הוא יודע מה עתיד לקרות, כגון שאניה מסוימת לא תצא לדרכה במועד, או שלאדם פלוני לא יהיו בנים, או שהוא בעצמו ימות בקרוב (ק״ג, ע״ה, ר״ס).הוא מש­וחח עם נשמות הנפטרים (ע״ב, קי״ב). בשעה שיושב לדון, מעוררת התנהגותו לעתים תמיהות ואף ספקות, כי הוא פוסק לפעמים ״כמעט שלא כפי הדין״; אולם לבסוף מתברר שצדק בדינו, כי ״מן השמים היו מראים לו האמת״ (מ״א).

דברים שאמר גדולים היו בערכם ובעוצמתם. כשמקלל רשע, הוא גורם בזה למותו כי הקדוש־ברוך־הוא מקיים את גזרות הצדיק (רל״ג־רל״ה). כשמודיע על מותו של אדם, הרי שימות בזמן ובצורה שאמר מראש (ק, ק״ט). כוחו גדול גם בברכה; אף יש לאל-ידו להבטיח לאדם שייכנס לגן-עדן (ק), וה׳ יעשה כבקשת הצדיק (קכ״ד).

חוקי הטבע, המגבילים את האדם הרגיל, אינם חלים על הצדיק. נהר שוטף, שמימיו עברו על גדותיו, מאפשר לרב לעבור בו בלי קושי, וכך גם לגבי חמורו של הצדיק; מערה, שהצדיק צריך לעבור בה, מתרחבת ומאפשרת לו לעבור בתוכה בנוחות (פ״ו־פ״ז, ע). בסיפורים רבים הצדיק הוא השולט בטבע, וגורם למעשים מופלאים שמחוץ לגדר חוקי הטבע המקובלים. אבנים שילדים ערבים זורקים לחלון ביתו של יהודי שהצדיק מתאכסן אצלו, שבים אל הילדים ופוצעים אותם (קל׳׳ט). כשתלמידו צריך לעבור בפקודתו דרך מסוכנת, שולח עמו הרב נחש שישמור עליו (קס״ד). כשהצדיק מבקש לאכול דגים לכבוד שבת, מתקבצים הדגים מעצמם ומחכים שיבחר לעצמו את השמנים ביותר (קפ״ח). פעם אחת לא רצה הצדיק לנסוע בעגלת עם אנשים מסוימים, והנה עמדו הסוסים במקומם ולא זזו, עד שירדו אותם אנשים מתוך שנואשו מהנסיעה, ואז נסע ר׳ יעקב בלעדיהם (מ״ב). גם הקדוש־ברוך־הוא משנה את חוקי הטבע לטובת הצדיק: פעם, כשהוא התעכב במדבר במקום מסוכן, שלח ה׳ אריה לשמור עליו ועל אנשי שיירתו (קל״א).

כאשר פוגע מישהו בצדיק, העונש הוא מידי: עגלון סירב להסיע את הרב יעקב, כי לא יוכל לדרוש ממנו תשלום; לא בא אליו אף נוסע אחר, וביקש סליחת הרב והסיעו. הרב עמד על כך שישלם לו את שכרו (ק״ד). אשה שהעליבה את הרב וקיללה אותו, נטרפה דעתה (קנ״ח). לאחר מותו נענשו אנשים שפגעו בקברו (קצ״א־קצ׳׳ב, ר״ד).

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

היחסים בין הקדוש וחסידיו

לנוצרי שהבטיח לבנות לו כיפה הופיע ואמר שאינו רוצה כיפה אלא טראסה שבה יוכלו המבקרים להתכנס. מסורות רבות נאס

פו על הוראותיו של ר׳ דוד ומשה לחסידיו: הוא מצווה ליהודי שפגע בחסידיו לבוא לבית־הכנסת שלו עם סכין בפיו ושיצעק מהפתח עד הקצה: הוא מופיע לפני חסידו ביום, מול השמש, נותן לו מכוש ביד ומבקש ממנו לבנות לו קבר. כשרצה לבנות לו את הקבר ביום חמישי ירד גשם חזק ורק למחרת, תחת שמש חזקה, הצליח לבנותו. ר׳ דוד ומשה מסביר לו בחלום שרצה את הקבורה ביום שישי מפני שנפטר ביום שישי. הוא נכנס לפרטי פרטים בקשר לחדרו ולהילולה שלו בצפת, ומצביע בדיוק על המקום בו יש לקיים את ההילולה שלו כל שנה: איפה לשים את הקופה ואיפה להדליק את הנרות, איך למסור על בואו ליהודי מרוקו בכתב, שלא ידליקו כוס עם שמן אלא רק נרות, שיעשו לו פרוכת לחדרו, מפרט את הכלים והבישול לסעודה וכו׳.הוא גם דואג לשלוח אשה לצפת שתעזור בהכנת הסעודה ומבקש מאנשים המכינים סעודה לכבודו בביתם שיקיימו אותה במקום מושבו בצפת.

יש והקדוש מוסר את הוראתו באמצעות התקפה של חולה כפיון ( אפילפסיה ) . כך מסר ר׳ דניאל השומר אשכנזי שבית־המטבחיים ליד מקום קבורתו נבנה באותו מקום בו קבורה אמו וביקש שהיהודים יסלקו אותו משם.

לקדוש, בעודו חי, היה בדרך כלל עוזר שהיה מלווה אותו בנסיעותיו, נושא את כליו ודואג לצרכיו. כשהמלווה היה מוסלמי, בדרך כלל נער מוסלמי, כינו אותו היהודים העבד של הקדוש. על ר׳ דוד ומשה, ר׳ חיים בן-דיוואן וחזן איזו, למשל, מסופר שהיה להם עבד. המלווה היהודי נקרא בדרך כלל שליח או שמש של הקדוש. לר׳ חיים פינטו הקטן היה שמש. שליחים היו לר׳ יוסף אביחצירא, ר' דוד אביחצירא, ר׳ דוד בן־ברוך (תארודאנת), ור׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו). גם המטפלים בקבריהם של קדושים נקראו שמשים או שליחים וזכו למעמד מיוחד בעיני החסידים.

מערכת יחסים מיוחדת נוצרת בין הקדוש לבין אדם שניצל מצרה גדולה על־ידיו או שמצפה לנס תוך הבטחת נדר. יהודי נדר לר׳ דוד הלוי דראע שיהיה לו לשליח עד שהקדוש ישלח אותו לירושלים אם בתו החולה תישאר בחיים.בעדויות חוזר המונח ״עבד״ שהוראתו היא בעיקר קבלה או כניעה מוחלטת לקדוש על־ידי המעריץ, בדומה ליחס של העבד כלפי אדונו. יהודי בצרה פנה לר׳ אהרון אסולין ואמר לו: ״אדוני, תעשה לי נס, שאהיה עבדך ואדליק לך נרות״. לאחר שניצל מידי השלטונות אמר לו ראש הקהילה: ״לי כא תעבד־עבדו״, דהיינו, ״למי שאתה קשור כמו עבד, המשך להיות עבדו״; סוחר יהודי שנהג להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה נסע אליו פעם במשאית עמוסת תה, סחורה שהיה אסור לסחור בה בתקופת מלחמת העולם השנייה, הלשינו עליו והוא היה צריך להופיע בפני המושל. בלילה הופיע ר׳ דוד ומשה בחלום ואמר לו שימסור שהסחורה שייכת לר׳ דוד ומשה והוא רק העבד של הצדיק, המשרת שלו. גם למושל הופיע הקדוש בחלום וביקשו לא להפריע למשרת שלו_; שד״ר שהתארח אצל ר׳ דוד בן־ברוך בליל הסדר ומאוד התגעגע למשפחתו הכריז שהוא העבד של הקדוש כאות תודה על כך שהקדוש הראה לו את בני ביתו.

הביטוי ׳עבד הקדוש׳ נמצא בשימוש היהודים ממוצא מרוקאי גם לאחר עזיבתם את מרוקו: יהודי שעלה לקבר רשב״י כדי לבקש את עזרת הקדוש לשם ריפוי בנו החולה אנוש פנה לקדוש בזה הלשון: ״אני רגיל לבוא לכאן כל שנה להתפלל. אם הבן שלי יתרפא, אני העבד שלך, אם לא, אני אבוא ואשרוף לך את הקבר. ( זו בקשה בתוספת עאר..הבן ניצל ⁾ צאצאיו של ר׳ חיים פינטו שביקרו אצל יהודי מרוקאי עשיר היושב בצרפת וביקשו ממנו תרומה, זכו לתשובה: ״כל מה שיש לי שלכם הוא כי אני העבד של הצדיק ר׳ חיים פינטו״.

מעניין לציין שהביטוי יעבד הקדוש׳ נמצא בשימוש לא רק לגבי זה שנעשה לו נס אלא גם לגבי אדם הידוע בקרבתו הגדולה לקדוש, בדרך כלל בעל תפקיד הקשור לקדוש, בארגון ההילולה שלו ובפעילות נמרצת למענו.

׳עבד הקדוש׳ הוא איפוא תואר שאדם נוטל לעצמו לאחר מעשה מיוחד שעשה לו הקדוש, או בגלל קשר מיוחד שיש לאדם כלפי הקדוש. המאפיין אותו הוא שהקדוש הזה נהפך לקדוש בלעדי או עיקרי לאותו עבד. מערכת היחסים שבין העבד לקדוש היא בבחינת ״ביני לבינו״ והיא במידה רבה לא גלויה.

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

            ר׳ אברהם ב״ר יצחק חרוש. חתום עד בכתובה של רבי רפאל אהרן בן שמעון משנת תר׳׳ך. בתרכ״ב יצא לערי מרוקו לעורר נדיבי עם לטובת העדה המערבית. באיגרת השליחות נאמר: לה׳ הישועה: אנשי חסד ורחמים מבחר עצמים, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם…

 הנה הנם מעלת הגבירים הרמים, נדיבי עמים, גבאים ופרנסים וממונים, אחינו בשרנו אשר בארץ מולדתנו… ועליהם כתר תורה הרבנים המובהקים… יהי שלום בחילם… אנחנו חכמי וראשי ומנהלי קהלתינו ק״ק המערביים יצ׳׳ו, המסתפחים בנחלת ה׳ פעה״ק ירושלם תובב׳׳א…

 תכון תפילתנו בעד אחינו בחצרות בית אלקינו… כתל המערבי מקום מקדשינו… ותפלת ה׳ יבשרו, הלא ידעתם… כי עמוד השלום תקע אהלו בינינו ובין אחינו הספרדים הי׳׳ו, וברצות ה׳ דרכנו שלחנו שלוחים לקראת אחינו על אודות החצר אשר קנינו ברבית אוכלת… ופינו מלא תהלות…

 על כל הטובה אשר עשו עמנו ועם שלוחינו, ובה׳ עשו והצליחו ושלחו לנו קומץ של ברכה… לשלם את נשיינו.. ובנינו כמה בנינים ותיקונים נאים ומפוארים בחצר הקודש הזה דהיינו בית המדרש ובית תלמוד תורה… והנה… אחרי ההוצאה על העבר, באנו לבקש על העתיד, הא ודאי שמיע לכון גודל ותוקף צרת הבת ירושלים…

 עיר שכולה רשי׳׳ם, ובפרט אנשי קהילתנו אשר רובם ככולם עניים מרודים… ואין להם שוס משען ומשענה ומקיימים את התורה מעוני.. ובפרט בשני רעבון הללו כי יוקר השערים עלה במעלה עקרבים בכל מילי, בכסף מלא, ובפרט שכירות הבתים אשר עלה ערכם בכפלי כפלים… ובכתב הכוללות גלינו טפח מכל הקורות אותנו…

כי כוללות עיה״ק ירושלס תו׳ קצור קצרה ידם מפדות כי הוא רבוץ תחת משא עול החרבות… ע״כ… חלינו פני מעלת הרב הכולל בישראל (להלל) כמוה״ר אברהם חרוש נר״ו בן לאותו צדיק… כמוהרי׳ר יצחק חרוש… למען ישית לדרך פעמיו בשליחות מצוה להרים כשופר קולו להודיע צערינו לאחינו…

לעמוד לימינו עמידה שיש בה סמיכה לעשות נדבה גדולה הגונה… להחיות בהם נפשות רבות… ויען כי עת צרה היא והשעה צריכה לכך למען ימהרו להושיענו, ע״כ באו דברינו על  מזבח הדפוס פעה״ק ירושלם ת״ו, כי כן נא חוסו… על אחיכם וקרוביכם לישועתה לנו, כי בצרה גדולה אנחנו, ועליכם המצוה מוטלת להעמיד ולקיים ולחזק ישובינו פעה״ק ירושלם ת״ו…

 להיות לנו קיום והעמדה לשבת על התורה ועל העבודה… וגם להשתדל לחזק ולקבוע קופות בני מערבא בכל מקומות אחב״י… ואנחנו אלה פה על משמרתינו נעמודה להתפלל בעצם בלב ונפש… ונזכה יחד כולנו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו… הכ״ד אחיכם… החותמים פעהי׳ק ירושלם תובב״א בח׳ אב הנחמות שנת תרכ׳׳ב…

ברב עז ושלום. (איגרת זו נמצאת בגנזי הרב יצחק נסים זצ״ל ראשון לציון והרב הראשי לישראל.— שמות החותמים על האיגרת לא נדפסו. אחדים מהם חתמו בכתב ידם: ואלה הם : הצב״י מעט דב״ש, משה מלכא, דוד וחיון, מאיר שושנה, יצחק בר מנחם בן וואליד, אברהם בן וואליד, אברהם ברוך ס״ט. ראה בסי ספרי ירושלים הראשונים. שושנה הלוי הוצאת מכון בן צבי ירושלים תשל״ו).

רבי יצחק ב״ר מנחם, ממשפחת בן וואליד מעיר רבאט שעלו לא״י. הרב הנזכר היה חמיו של הרב רפאל אהרן בן שמעון. ובנוסח הכתובה תארוהו: החכם השלם והכולל זר״ק כמהר״ר… ויש שאלה ממנו בסי פקודת אלעזר חייג סי^, תס״ו. על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים בסמוך להרב צוף דב״ש, נחרת :

״בכו להולך בלא בן מר ונאנח ומכל טוב נזנח. הייה מעי החכם השלם והכולל מתעסק בקדשים באמונה כמוהר״ר יצחק בן וואליד ז״ל, נלב״ע יום ט׳ לתשרי ש׳ התרמ״ט תנצב״ה״, אשתו הצדקת מרת רחל, קבורה לצידו, נלב״ע ד׳ תשרי תרנ״ג.

מוסדות העדה המערבית בירושלים

מפעלים רבים לתורה לעבודה ולגמילות חסדים, ייסד, ביסס והחזיק הרב צוף דב״ש. הוא היה רב החובל המנווט, המנהיג, העושה והמעשה לקיומם. באחד התזכירים שהוכן במיוחד בשנת תרכ״ו (1866) לפי בקשתו של השר משה מונטיפיורי, שהתעניין במצבם של העדה המערבית בירושלים, נרשם דו״ח על בתי הכנסת ובתי מדרשות ובתי חינוך של העדה, ולגודל חשיבותו ההסטורי של מסמך זה. מובא כאן בצורתו^.

בתי כנסיות דק״ק המערבים בעה״ק ירושלים תובב״א.

בית הכנסת הגדול, הוא קרוב למקום הנקרא בלשון ערבית טבונא. אב״ד— הרב דוד בן שמעון ני׳י. דיינים: ר׳ יוסף חרוש ה״י, ר׳ מאיר עובדיה ה׳׳י, ר׳ אברהם חרוש ה״י. פרנס—הרב הנז׳ ה׳׳י. גבאים: מריה ר׳ יצחק בן וואליד ה״יי, ר׳ חיים שקרון, ה״י, ר׳ אברהם נהון, ה״י.

חזן קורא וסופר— הכותב לוי יפלח ה״י. שמשים: מסעוד חפץ ה״י, אברהם לחייאני ה״י.

ביהכ״נ הקטנה בחצר ביהכ״נ הנ״ל. חזן וקורא בתורה: ר׳ יהודה אלבו ה״י^, שמש— דוד אדהאן.

מקואות: א) לנשים, ב) לגברים, והמה בחצר ביהכנ״ס. ההוצאות: פעם עולות לב' או לג' אלפים גרוש בשנה, וזהו הכלל, כי ההוצאה מרובה על ההכנסה תמיד, וכשיחסר, אנו לווים כסף לכסוי הגרעון.

בתי מדרשות דק״ק המערבים בעה״ק ירושלים תובב׳׳א

א.  מקומו בתוך חצר ביהכני׳ס. ראש הישיבה, ר׳ יהודה בטיטו. הלומדים הבחורים ח׳ מרדכי לארידו, ח׳ יוסף ארוואץ, ח׳ יוסף עמוס, חי אליהו אלקאיים. בעלי בתים — ר׳ רפאל בטיטו, ר׳ מכלוף שרביט, ר׳ אברהם כהן, ר׳ יהודה אלבו, ר׳ מאיר עובדיה, ר׳ משה טבול, סג״ן, ר׳ אברהם ן׳ וואליד, ר׳ ראובן ן׳ קיקי, ר׳ יצחק ף וואליד, ר׳ שלמה עטיה^א, ר׳ שלום מלכא, ר׳ משה מלכא, ר׳ נחמן בטיטו, ר׳ יעקב מלכא, ר׳ מכלוף עטיה.

סדר הלמוד: גמרא ותוספות ומפרשים. השעורים ביום: חמש שעות מהבוקר עד הצהרים. השעורים בלילה: בחורף שלש שעות, וליל ששי עד אור הבוקר. בקיץ שתי שעות בלבד.

ההכנסות: מו״ה המובהק דוד בן שמעון נר׳׳ו מקבץ על ידו, ומחלק לכל חכמי הישיבה הנז׳, עשרים גרוש בכל חודש.

ב.  מקומו בתוך החצר. ראש הישיבה ר׳ יוסף חרוש. שכרו בכלל החכמים. שמות הלומדים: ר׳ יחיא שושנה, ר׳ דוד כהן, ר׳ אברהם אדהאן, ר׳ דוד שושנה, ר׳ חנניה חרוש, ר׳ דוד מר יוסף, ר׳ יוסף חג׳יג׳א, ר׳ דוד אדאהן, ר׳ שמעון אוחיון.

ג.  מקומו בתוך החצר הנ״ל. ראש הישיבה ר׳ אברהם חרוש. שמות הלומדים: ר׳ מאיר שושנה, ר׳ חיים שקרון, ר׳ מרדכי מערבי, ר׳ אהרן אדרעי, ר׳ יעקב חג׳יג׳א, ר׳ שמואל טבול, ר׳ משה כהן.

בעמוד ב׳ בקצהו, נקבעה הערה האומרת: זה הכלל, כי מע׳ הרב צוף דב״ש נר״ו, עושה כל אשר ביכלתו לקבץ מאיזה נדיבי עם, על מנת להחזיק ביד חכמי שלש הישיבות דלעיל, ומדי שבת בשבתו עושה חילוק לת״ח דק״ק המערבים ה״י. מו״מ סך ארבע מאות גרוש, ואנו לוקחים בהלואה מאחדים על סמך עזרת אחינו שבגולה, והנה היום מוטל עלינו חוב גו׳יש סך מאה ועשרים ליב׳ראס(ליש״ט). עם כל זה הם יושבים בדוחק ובצער, כי לא לחכמים לחם. מה יועיל זה הדבר המועט לפני כמה נפשות מחכמי הק״ק הנז׳ שאין להם שום משען ומשענה, אין מחזיק בידם, וכלם עניים, צועקים ללחם ואין, וה׳ ירחם עלינו ועליהם ברחמים גדולים.

בין המצרים 

הרב אברהם אסולין הי"ו

הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל  התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.

א.     נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה), בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.

ב.      מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג.       מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.  

ד.      בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה.      מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב),  אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו),  ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח  הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).

ו.         מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.

ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

 ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).

ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו  (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל  כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים  לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).