הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

היחסים בין הקדוש וחסידיו

רוקח נוצרי מטנג׳יר ששני בניו היו חולים, בא להשתטח על קברו של ר׳ עמרם בן-דיוואן והבטיח לבנות כביש למקום וכיפה אם ילדיו יבריאו. מאחר שלא קיים את הבטחתו שוב חלו הילדים. הוא חזר לר׳ עמרם והבטיח שאם הילדים יבריאו לא יעזוב את המקום עד שהכביש יהיה מוכן וכך עשה. במקום כיפה בנה טראסה גדולה עם עמודים וגג. גם החלפת הנדר או שינויו במשהו אחר אסורה: שומרו המוסלמי של ר׳ סעדיה דאדס הזהיר מוסלמי אחר שפנה לקדוש שיקיים את נדרו במלואו. המוסלמי הביא לקדוש תרומה יותר קטנה ממה שהבטיח לו וסוסתו וסייחו מתו.

המסורת מספרת שהצדיק אינו מוותר על מה שמגיע לו והוא מדרבן אדם לקיים את נדרו אף אם האדם רק חשב על הדבר: על ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא מסופר שהיה בא בחלום לאנשים ומצווה עליהם לקיים את נדרס: ר׳ יצחק בן-וואליד הופיע פעם בחלום לאשה שהבטיחה לתת את שמו לתינוק שעמדה ללדת, והזהיר אותה פן לא תקיים את הבטחתה. אמנם אביה מת באותה שנה, ומקובל היה לתת לנולד את שם האב הנפטר, אך היא פחדה ונתנה שמו של הקדוש לתינוק: ר׳ דוד הלוי דראע הופיע בחלום ליהודי שהבטיח לבנות לו חדר ואמר לו שיקום ויקיים את המצווה.

באמצעות החלום פונה הקדוש לחסידיו ומברך אותם, מתלונן או נותן להם הוראות הקשורות אליו: ר׳ דוד בן-ברוך (אזרו נבאהאמו) היה מופיע לפעמים לאחת מחסידותיו בחלום ומברך אותה ואת משפחתה! ר׳ דוד ומשה מופיע ליהודי המטפל בחדרו ומברך אותו שה׳ יעזור לו בכל מעשיו ושלא יחשוש מדבר. גם את מצב רוחו מבטא הקדוש בהלום: לפעמים מופיע ר׳ דוד ומשה לחסידו בעצבנות, סימן שדבר־מה לא כשורה, ולפעמים הוא בא וחיוך על פניו, אות לכך שהכל כשורה.

הקדוש מתלונן בפני חסידיו על מעשים שעשו בקשר אליו ובעיקר על כך שלא נותנים לו תשומת לב. ר׳ דוד ומשה שואל מעריץ אם יש לו אומץ למכור תמורת כסף את הפר המיועד לשחיטה לכבודו: יש והוא פונה לאדם שפגע בחסידו והשתגע ואומר לו שבגלל מעשהו שגרר עונש מצידו, הוא מתבייש מאשתו ומילדיו: מסורות רבות מספרות שר׳ דוד ומשה מופיע בחלום לחסידיו בארץ ומתלונן בפניהם למה המרוקאים שכחו אותו. ר׳ דוד הלוי דראע שואל את חסידיו למה לכולם בנו חדר ולו לא בנו-, ר׳ משה חאליווה מודיע בחלום לבנו שכיוון שהיהודים הפסיקו לבקר בבית־הכנסת שלו, הם יעזבו את העיר.

 קדושים מתלוננים למה לא באים להשתטח על קברם ובצורה זו נתגלו קדושים חדשים כמו ר׳ אברהנם בן דוואיה ומול סדרה. לקדושים יש בקשות או דרישות הקשורות לעצמם והוראותיהם מועברות לחסידיהם בעיקר באמצעות החלום: ר׳ דוד בן־ברוך(אזרו נבאהאמו) מבקש לא להזמין נגנים אלא רק פייטנים להילולה שלו: ר׳ דוד הלוי דראע רוצה בית־כנסת במקום הריצוף שהבטיחו לו, ולפקיד העומד לעלות ארצה אומר למי לתת את החדר שהחזיק ליד קברו: ר׳ דוד בן־שאפת מודיע לאנשים שאם אין להם כסף לסעודה הם רשאים להביא לו רק תפוח־אדמה; ר׳ פנחס הכהן מבקש שרק ידליקו נרות בזיארה שלו ושלא יתרמו כסף, ר׳ הלל הכהן ביקש שיכינו לו סעודה חדשה, כי את הסעודה שהביאו לו נתנו.לעוזרת המוסלמיה לטעום והסעודה היתה טמאה: ר׳ יחייא לחלו אומר ליהודי העומד בראש חברא קדישא שלא יבנו לו מציבה; מול תימחדארת מבקש שיקראו לו סידי מול תימחדארת (אדון המקום) ושלא יקראו לו בשמו: ר׳ עמרם בן־דיוואן מודיע לאלה שניסו לבנות לו מציבה שאיננו רוצה כמציבה אלא שישאירו שם רק את האבנים: 

הקמת האינקויזיציה בקסטיליה

האינקויזיציה וזיקת הכתר אליה

 עד כה ראינו את בעיית אנוסי ספרד בהתעוררותה ואת ראשיתן של ההצעות לפתרונה. כדי שנוכל להעריך את תולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל עלינו לראות בהשתלשלותם של הנסיונות ליסודה של אינקויזיציה לאומית בקסטיליה. עד שקם ונוסד בשנת 1483 בסיאודד ריאל בית־דינה של קסטיליה נתון היה הרעיון בסבך של ויכוח אם זוהי אמנם הדרך הנכונה לפתרון שאלת האנוסים.

 וכל זאת על אף העובדה, שבשנת 1481 התחיל בסביליה פועל בית־דין מרכזי לכל אנדלוסיה כולה. בשנת 1483 נתבררה דרכם של השלטון והכנסיה באנוסים, וכל הויכוחים פסקו. בהדרגה נהפכה האינקויזיציה למוסד שהשפעה מכרעת לו גם בענינים פנימיים אחרים במלכות, במיוחד בתחום הדיון בדרך פתרונה של השאלה היהודית. עד לגירוש נתבצרה האינקויזיציה והיתה למוסד שיד לו בכל מהלכי החיים במלכות.

מוסד זה נתקיים למעלה מ־350 שנה, וכל התנגדות, בין מבית בין מחוץ, לא יכלה לו. האינקויזיציה הספרדית הוקמה כמוסד כנסיתי־דתי, והיא היתה תלויה, כמו האינקויזיציה שקדמה לה, בהסכמת האפיפיור. כבר העלה בער, שבספרד נועד לה התפקיד לפתור בעיה דתית-חברתית מיוחדת במינה בכלל הפוליטיקה של המדינה, ועל־ידי כך נעשתה מוסד־מדינה, אף כי אפיה הדתי הטהור לא טושטש, מוסד מדינה, שבאמצעותו מצאו את ביטוים תכונות מיוחדות ודרישות וצרכים של המלכות בספרד.

 המדינה מצאה בו אמצעי לפקח על־ידיו על חיי הציבור. גישתה זו של המדינה והשקפתה על צורך מסוג זה עולות בקנה אחד עם תפיסתם של כמה מאישי הדור ההוא, כפי שביטא אותה ברנאלדיס. כשהוא מתאר את תוצאותיה של ההמרה הוא מחלק את הקונברסום לשני סוגים: הללו שהמירו דתם ויצאו את ספרד (לפורטוגל ולארצות אחרות) כדי לשוב ליהדות, ומהם שחזרו לספרד והשתקעו במקומות שלא הכירו אותם קודם־לכן! הללו יהודים בחשאי, לא היו יהודים ולא היו נוצרים.

 אלה [שלא היו יהודים ולא היו נוצרים] עלה בידיהם להגיע לדרגות של מלומדים, דוקטורים, הגמונים וקנוניקים, נזירים וראשי־מנזרים, רואי־חשבונות ומזכירים, חוכרי הכנסות המלכות וגראנדיס. מטרה אחת היתה להם: להתרבות ולגדול. בהמשך הזמן פגעו במנזרים, בנזירים ובנזירות, לגנותם של ישו והכנסיה. רבים מהם הגיעו לעושר רב על־ידי מעשי עושק ומרמה, כשהם טוענים בהתמדה שהם מרמים את אויביהם, ורק הכנסיה כוחה היה עמה לטפל בבעיה זו ולמצוא באמצעיה שלה את הפתרון הטוב בשביל המלכות.

מצב זה הוא שתבע ממנה שלא תחשה ותשפיע על המלכים הקתוליים לפנות אל סיכּסטוס הרביעי בבקשה להתיר להם ליסד אינקויזיציה לאומית בספרד. בגישתו זו דן ברנאלדיס במישרין בצד הדתי שבשאלת האנוסים, ומן הצד החברתי ראה את חדירתם של אנוסים למערכות החברה הספרדית הטהורה. היסוד הדתי בפתרון שאלת האנוסים באמצעותה של אינקויזיציה מקובל על רוב החוקרים הקתוליים אף עד לימינו.

אבל עוד בימי חיסולו של מוסד האינקויזיציה במחצית הראשונה של המאה הי״ט נמצאו טוענים כי הגורם להקמת האינקויזיציה היה רצונם של מלכים או המדינה לתפוס את רכושם הרב של האנוסים. והוכחת כפירתם של אנוסים בדת, שהיא מבחינת המדינה הקתולית גם בגידה במדינה, היתה הדרך להגיע לרכוש זה, שעל־פי דין הבגידה הוחרם לאוצר המלכות. גישה זו נראית כפשטנית ביותר, על אף העובדה שהיה במעשה החרמת נכסים רבים כדי לסייע לה. אך אין גם לשכוח שהחרמת־ נכסים זו היתה לה השפעה מכרעת על כלכלת המדינה והיא צפנה בחובה ערעור יסודותיה.

נקודת־ראות אחרת על הסיבות להקמת האינקויזיציה נקוטה בידי חוקרים פרוטס­טנטים, הרואים בה תוצאה של חוסר סובלנות דתית. בראש האסכולה הזאת עמד לי (Lea) בראשית המאה העשרים. אמנם, ביטאה האינקויזיציה, שמטרתה היתה ביעור הכפירה וקיומה של המדינה במסגרת דתית אחידה, חוסר סובלנות דתית. אבל זהו ביטוי למעשה יסוד האינקויזיציה ולא ביטוי והערכה למטרה שלמענה קמה. לכן נראית קרובה הרבה יותר דעתו של שפר, שראה באינקויזיציה תוצאה של תנאים שנוצרו בספרד בעקבות תנועת ההמרה באונם שהקיפה חלק ניכר ביותר מאוכלוסית־ מיעוט אחת, האוכלוסיה היהודית שבה.

 כל האמצעים שננקטו במאה הט״ו להדחקת הקונברסוס מחינוכם היהודי ומסביבתם היהודית, הן על־ידי הוצאת יהודים מן השכונות המעורבות שנוצרו בעקבות ההמרה הן על־ידי גירוש היהודים מן המדינה, עלו בתוהו. האנוסים היו ונשארו בנפשם יהודים ויהדותם מצאה את ביטויה באורח־חייהם ובהשקפת־עולמם.חוגי כנסיה בספרד ראו בכך סכנה לכנסיה ולמדינה כאחת וביקשו פתרון רדיקלי. ואכן עתידה הגישה הדתית־המדינית לחזור ולהתעורר לאחר שהמאורים, תושבי ספרד, נאנסו גם הם לשמד במאה הט״ז. אלא שבשעה שהללו נעשו נוצרים כבר נמצאו קיימים ועומדים אותם מוסדות שטיפלו בשאלת האמונה ולהם נסיון של שנים רבות. ובשעה שנשקפה סכנה לדת ולמדינה, והגם שלעתים נראית סכנה זו מדומה, היה הכוח לכלול במסכת זו גם תנועות דתיות וחברתיות שונות שקמו ונתעוררו בספרד במאה הט״ז, בעקבותיהן של השפעות פרוטסטנטיות שונות, שביקשו למצוא מאמינים בתורתם בחצי האי האיברי.

כמה חוקרים קתוליים ביקשו לראות באינקויזיציה הלאומית-הספרדית מוסד־מדינה חילוני. הם ביססו את דעתם על כך שהמלכים הקתוליים הם שמינו את ראשי המוסד; בדרך זו נתרכז כוח פוליטי עצום בידי הכתר שבאמצעותו ניתנה בידיו שליטה על האוכלוסיה כולה! רכושם המוחרם של נידוני האינקויזיציה הועבר לרשותו של הכתר. בגישתם זו הם מתעלמים מהזכרת הגורם שלמענו הוקמה האינקויזיציה הלאומית־הספרדית, ואין בכוחה של טענה זו לבטל את דעתו של שפר, שמעיקרו היה למוסד אופי כנסיתי: האפיפיורים הם שנתנו לפרנאנדו ולאיזבל את הסמכות למנות אינקויזיטורים! האפיפיור הוא איפוא מקור הסמכות, והכתר פועל כאן גם משמו שלו וגם משמה של הדת והפנסיה. וכיון שברעיון הקמת אינקויזיציה לאומית זו נתגלמה זהות הדת והמדינה, נעשתה המדינה כאילו סוכנה של הדת, וממילא כל הרכוש המוחרם מכופרים, שהם בוגדים במדינה, הוא רכושו של הכתר. בגישתה זו יכלה לשפוט כל אחד שהיה בידה להוכיח שהוא כופר, ובכללם גם קרדינלים, ארכיהגמונים והגמונים, שטענה שמתיהדים הם. הוה אומר, שאין להכחיש את הזיקה ההדדית לענין זה שבין הפנסיה והכתר.

לאחרונה חיוה החוקר הספרדי ברנרדינו ליורקה דעה על האינקויזיציה שהיא היתה מוסד דתי מעיקרו, אבל מוסד זה היה מושפע מיסודות משפטיים חילוניים־ אזרחיים. אפיו הדתי מודגש במיוחד אם נותנים אנו דעתנו להשפעת האפיפיור על הנהגת המדינה במאות הט״ו והט״ז. אין מוסד האינקויזיציה הספרדית גוף כנסיתי גרידא, ואף אין הוא גוף חילוני גרידא של המדינה. כל מי שבא לדעתו להפריד בין שגי דבקים אלה, המדינה והכנסיה, מטיל דופי בכל אחד מהם. ובצדק אין להפריד בין הללו. בגישתו אמנם ביקש לחלק את האחריות בין הפנסיה לבין המדינה, אך נובע ממנה גם טשטוש תחומים, שלא ייאמר בפירוש שהכנסיה הקתולית בספרד באה למלא שליחות, שהטילה עליה המלכות, בתוקף רצונם של אישי כנסיה זו עצמה שבספרד.

הערת המחבר -נראה לדעתנו שמשקפות אלה מיצגות את גישותיהם של המחנות השונים לבעיית האינקויזיציה הלאומית־הספרדית. ואף־על־פי שלא נדלה מקור ההשקפות בענין זה, נראה בעינינו שעיקר ההשקפות הובאו לעיל. עד כאן.

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

אנריקי הרביעי מת ב־ 11 בדצמבר 1474 ומיד לאחר מותו הכריזה איסבל על עצמה שהיא המולכת בקסטיליה; עמה עלה על כיסא המלכות בעלה פרנאנדו. ר׳ יעקב אבן נונייס שימש אז כרב החצר, (Rab de la Corte) ונשארה ממנו תעודה חשובה של חלוקת מסי המלכות בין קהילות ישראל בקסטיליה. ככל הנראה הלך ר׳ יעקב לעולמו בשנת 1476. לזמן מה ירש אותו וידאל אשתורי כרבן של קהילות צפון קסטיליה (בורגוס בכללן), אלא שאברהם סניור הצליח להשיג את ביטול המינוי והוא נתמנה בזכות קשריו עם המלכה איסבל לרב החצר. הוא היה אחרון רבני החצר של קסטיליה, ועם זאת אחרון היהודים שחכר כחוכר מסים עליון את מסי המלכות. נאמנותו לאיסבל, שאותה הכיר בימי גלותה לסיגוביה במצוות אחיה אנריקי הרביעי, היתה ללא עוררין, והיא הכירה בכך. סופו מעיד על דרכו.

כאמור, היו לציבור היהודי בקסטיליה תקוות שעלייתם של איסבל ובעלה פרנאנדו יביאו לו שלום ושלווה. ברם, כפי שייראה להלן, היו חשבונותיהם של המלכים ברורים להם וביחס לקהילות היהודיות ואלה נתבררו כשונים לחלוטין מן התקוות שתלו בהם היהודים. בשנת 1475 הצליחו המלכים להכניע מרד אצילים (תומכיה של יורשת העצר חואנה המכונה לה בלטראניחה — בתו של אנריקי הרביעי), שאליו נתלוותה פלישת צבא פורטוגל לצפון קסטיליה, שיצא להגן על נישואי אפונסו החמישי מלך פורטוגל לחואנה. בניצחון פורטוגל היה מתממש איחוד מדינה זו עם מלכות קסטיליה, אלא שהצלחת צבא קסטיליה הזימה תקווה זו. מניצחון זה ואילך נתפנו פרנאנדו ואיסבל לעריכת סדר בממלכתם.ב־19 באפריל של אותה שנה נתחדש קיומה של ה׳הרמנדאד הקדושה׳, אותה ברית ערים להגנה על הסדר הציבורי שהפך להיות אחד היסודות האיתנים שעליו הושתת שלטונם של פרנאנדו ואיסבל." חייבים אנו להדגיש שתקנות ארגון זה קבעו במפורש שלעולם לא ישמש יהודי גזבר שלו, והנה דווקא אברהם סניור נתמנה לתפקיד זה. על המסדרים הצבאיים של קסטיליה, שגילו עצמאות רבה בקיומם ואשר שלטו על שטחי קרקע גדולים במלכות, כפתה איסבל את קבלת מרותה והיא אף הצליחה להעביר את הפיקוד העליון על מסדר סנטיאגו לבעלה פרנאנדו ונטלה אותו מאלפונסו די קארדינאס. הכתר צעד צעד נוסף לריכוז השלטון בידיו.

לשני כינוסי קורטס בקסטיליה נודעת חשיבות רבה לגבי קיומו של הציבור היהודי. הראשון כונס במדריגל, עיירת מולדתה של איסבל, בשנת 1476 ; השני בשנת 1480 בעיר טולידו. דומה, ויש להדגיש זאת, שדיון בשאלות שנגעו ליהודים הועלה בעיקר בכינוסי הקורטס של קסטיליה, כאשר לא נתקיימו דיונים בענייני היהודים במסגרת הקטאלנית־אראגונית־ואלנסיאנית. יודגש שהקורטס במדריגל כונס שנתיים בלבד לאחר עלייתם המשותפת של פרנאנדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה. אראגוניה היתה מחוץ לתמונה, שכן, עד 1479 מלך בה אביו של פרנאנדו, חואן השני (1479-1458).אף יש להוסיף שלא היה שוויון מספרי מבחינת האוכלוסין בין שתי המדינות.

 מכאן חשיבותם המיוחדת של שני כינוסי הקורטס. בקורטס של 1476 נתקבלו שתי החלטות חשובות שנגעו ליהודים, ויוצגה בו שורה של ערים ליד נציגי הכמורה ומעמד האצולה. ההחלטה האחת יצאה להגביל את עסקי הריבית, אלא שעל מנת שלא לפגוע באשראי, סוכם שינהגו לפי החלטת הקורטס של 1462, שנתכנס בטולידו ולפיו הותר ללווה הנוצרי להגיע לידי הסדר אשראי עם המלווה היהודי בתנאי שלא תהיה בהסדר ריבית סמויה, או כפי שההחלטה קבעה ׳אונאת ריבית׳(fraude de usura). חשיבותה של החלטה זו היתה בהכרה בעובדה שאין המדינה יכולה להתקיים בלא אשראי יהודי. ועתידה עובדה זו למצוא את ביטויה בחיסול ההדדי של החובות בזמן הגירוש. קיומו של האשראי, או בלשון עממית, ההלוואה בריבית, לא העיק למעשה על השלטון עצמו. בקורטס הוא היה אמצעי להיענות ללחץ הציבור הנוצרי על השלטון; נוח היה לו לשלטון להיענות דווקא בשטח זה ולזכות בדרך זו לאהדת דעת הקהל. לכל הדעות לא היתה כאן שמיטת חובות לזמן או לצמיתות.

אף בקביעת חובת הסימן היהודי ובחידושו על־ידי הגבלות בלבוש ובצבעי בדים ונשיאת סימן מיוחד על הבגד, היתה היענות לתביעות הכנסייה ברוח החלטות הוועידה הלטירנית הרביעית(1215).כאן עלינו להעיר שאף מן הצד היהודי, כפי שכבר הועלה לעיל בציון תקנות וליאדוליד, היה עניין בקיומן של הגבלות בלבוש בשאיפה לקיום חיים יהודיים בצניעות וכדי שלא לנקר את עיני הציבור הנוצרי. ברם, אף כאן נמצאו חריגים, כגון אלה שהשיגה משפחת אברהם סניור לפטור מן הסימן וכפי שהקלו ביחס לגובי מס יהודים להגנה עליהם מפני שודדים בדרכים. לשלטון היו אפוא ׳מיוחסים׳ שזכו לפטור מלשאת את הסימן, ואלה יצרו אפליה יהודית פנימית לגבי רוב מניינו של הציבור היהודי שלא זכה ליהנות מיחס מיוחד זה. אבל העובדה שהמלכה איסבל נתבקשה על־ידי תומס די טורקימדה, בתזכירו המיוחד, לחייב בצווים את קיום נשיאת הסימן(זאת בנוסף על כמה בקשות שביקש ממנה), מלמדת שאת צו זה, שיש לראותו כחוק מלכות שנתקבל בקורטס כמוסד מחוקק, לא הקפידו לקיים. על שתי ההחלטות יש לומר שהיתה בשתיהן מעין הסטה הצדה של הבעיות והלחצים שבאו מלמטה במדינה מצד הכמורה והערים אל עבר עניינים שלא היה במהותם לשנות אלא במעט בחיי הציבור היהודי.

נראים הדברים שהיה לכתר צורך דחוף אחר להגיע אל ערי המלכות ובכך לבטא את מרות שלטונו. טבעי אפוא שישימו פניהם אל אנדלוסיה. מסע זה מטבעו חייב תכנון מדוקדק על כל פרטיו. כשהגיעו פרנאנדו ואיסבל, מלווים בפמליה גדולה, אל סביליה, התייצב לפניהם נזיר דומיניקני בשם אלונסו די אוחידה (Hojeda) ותיאר את מצבה הירוד של האמונה בעיר ובמחוז, כאשר האנוסים מתייהדים בפומבי בהשפעתם של יהודים. ואין זה מתקבל על הדעת שפנייתו היתה ספונטאנית וכמוה ההיענות לה מצד פרנאנדו ואיסבל, לפנות אל האפיפיור על מנת שיתיר להקים שם אינקוויזיציה לאומית ספרדית, כפי שהציע בשעתו אלונסו די אספינה.

מנחת יהודה^, לר׳ יהודה בן עטר — נוסחים ועיונים

דן מנור

מאמר זה דן בשני עניינים הכרוכים זה בזה. (א) בירור שאלת נוסחיו השונים של החיבור ׳מנחת יהודה׳ לר׳ יהודה בן עטר, מגדולי חכמי מארוקו במאה ה־17 שהותיר את רישומו כאב בית־דין על הדורות הבאים. חיבור זה מצוי בידינו בשני נוסחים: כתב־ היד והוצאת הדפוס, וההבדלים ביניהם הם די מהותיים ומצריכים בירור.ב. יסודות אחדים במשנתו העיונית של המחבר, אשר נוסף לעניין בהם לגופם יש בהם כדי להאיר את השאלה בדבר הנוסח הקדום והנוסח המתוקן של ׳מנחת יהודה׳.

ר׳ יהודה בן עטר, המכונה מוהריב״ע (תט״ו-תצ״ג 1733-1655), חי בפאס ולמד תורה מפי שניים מגדולי דורו: ר׳ וידאל צרפתי ור׳ מנחם סירירו. נתמנה אב בית־דין בשנת תנ״ח וכיהן במשרה זו עד סוף ימיו. הוא נמנה עם האישים הבולטים ביותר בדורו, בעיקר בתחום ההלכה, ועל כך יעידו פסקי־דין ותקנות שהוא חתום עליהם. חכמי דורו רחשו לו כבוד והערכה והכתירוהו בתואר ׳אלרב אלכביר׳ [הרב הגדול]. על אישיותו נרקמו אגדות המתארות אותו כאיש קדוש ובעל מופת, שחולל נסים ונפלאות בחייו ולאחר מותו.

1 – הנוסחים השונים של ׳מנחת יהודה׳

אשר לחיבוריו, יש להניח שלא הגיעו לידינו בשלמותם. חיבורו ׳פירוש על מדרש רבה׳, שעל קיומו מעיד ר׳ יוסף בן נאים, אינו בנמצא כלל, ולפי הבדיקה שערכתי ספק רב אם נכתב בידי המחבר. החיבורים המצויים בידינו הם:(1) ׳שיר מכתם׳, על הלכות שחיטה, ורשה תרל״ט.(2) ׳מנחת יהודה׳ — פירוש התורה, מכנס ת״ש [שנת תרנן], מהדורה אחרת שלו מצויה בכתב־יד ברשות הרב משה עמר, במכון ללימודי המזרח, אוניברסיטת בר־אילן. הנוסח של כתב־היד שונה במידת מה מן הנוסח בדפוס, והבדיקה מראה, שהוצאת הדפוס אינה העתק של נוסח כתה׳׳י. נעמוד להלן על ההבדלים הבולטים ביותר ביניהם.

מגמתו ומבנהו של ׳מנחת יהודה׳ שונים מן הפירושים הקלאסיים לתורה, מאת רש״י, ראב״ע, רשב״ם, רד״ק ואחרים. מוהריב״ע לא התכוון בחיבורו לפרש את הפסוקים לפי סדרם בפרשה, אלא להתמקד בנושא אחד, שנראה לו עיקרי, בפרשה. לדוגמה: הנושא בפרשת בראשית הוא הנישואין, בפרשת נח — הפרישות, וכן על זה הדרך. החיבור ערוך אפוא לפי שיטת הנושאים, ומתוך זיקה לנושא הוא מבאר את הפסוקים המשרתים את מטרתו. עריכה זו שווה בשני הנוסחים — בכ״י ובדפוס.

ההבדלים ביניהם הם: (1) בנוסח שבדפוס פותח המחבר כל פרשה במאמר קצר מן המדרש כנקודת מוצא לדיון בנושא הפרשה, אחריו באה הקדמה קצרה, בת 15-10 שורות, המכילה רעיון ברוח ההגות של ימי־הביניים, והיא עתידה לשמש בסיס לדיון כולו. המבנה הזה חסר בנוסח כה״י, שבו במקום שני המרכיבים האלה באה הקדמה נרחבת, המכילה מאמרים מספרות חז׳׳ל, שהמחבר מפרשם בזיקה לנושא המרכזי של הפרשה. הדברים אמורים בכל הפרשיות של ספרי בראשית, שמות ומחצית ספר ויקרא. מכאן ואילך הקדמה זו נעלמת, אך גם שני המרכיבים שבנוסח הדפוס אינם מופיעים. זהו ההבדל החשוב ביותר בין שני הנוסחים.

–       בנוסח כתב־היד מצוי מפתח של כל מאמרי חז״ל הנזכרים בחיבור. המפתח, הערוך לפי סדר א״ב ובא כנספח בסוף החיבור, אינו בנוסח הדפוס ובמקומו בא מפתח הנושאים הנדונים בחיבור.

–        בנוסח שבדפוס נקובה שנת סיומו של החיבור: ׳בשנת ה׳ אלפים ארבע מאות וארבעה וארבעים ליצירה׳, שנת תמ״ד (1684), כ״ט שנים לחיי המחבר. פרט ביוגראפי זה חסר בכתב־היד.       

–       בהוצאת הדפוס נקובים שם מעתיק החיבור ושנת ההעתקה. המעתיק הוא ר׳ יעקב אבן צור — (יעב״ץ), מהדמויות הבולטות ביותר ביהדות מארוקו במאה ה־18, בתחומי ההלכה, ההגות והפיוט — שסיים את ההעתקה בשנת תמ״ח, היינו ארבע שנים לאחר כתיבת החיבור. מעתיק נוסח כתב־היד הוא עלום שם, וההעתקה בוצעה בשנת תע׳׳ה.

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

לנוכח השפל בעלייה, יצא יצחק רפאל באוקטובר 1952, לביקור של שלושה ימים בקזבלנקה. מאחר שבישראל הוסיפו להשמיע טענות ביחס למצב בריאותם של העולים, ביקש רפאל לבדוק אפשרות של הקמת שירות רפואי בקזבלנקה בפיקוח מחלקת העלייה.

הועלתה הטענה כי יהודי מרוקו סובלים מתת תזונה וממחסור בחלבונים. על כן אם יקבלו מזון מתאים, אולי ניתן יהיה לשפר את רמתם הבריאותית. מפאת הצפיפות הרבה בגטו היהודי ומשום תנאי סניטציה לקויים, היו נפוצות בו מאוד מחלות כמו גרדת, גזזת, גרענת.

אך רק מעטים מאוד היו נגועים במחלות חשוכות מרפא. מבין ההורים – מעטים היו בעלי השכלה פורמלית, אך כולם ידעו לקרוא ולהתפלל בעברית וכולם היו קשורים בדת ובמסורת היהודית. רוב הילדים, לעומת זאת, למדו ב " אלייאנס " ברשת החינוך הדתי ובבתי הספר המקצועיים של רשת " אורט ".

קזבלנקה הייתה מחולקת באותם הימים לשלושה חלקים : " הקסבה " הערבית, " המללאח " היהודי והעיר הצרפתית. הגטו היהודי היה בנוי ללא תכנון ומאוכלס בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות אפלות וחצרות הבתים חשוכות.

רוב הבתים היו בני קומה אחת, עם חצר גדולה, המשותפת לכמה משפחות. היו בתים שבהם הצטופפו שש נפשות ויותר בחדר אחד. בפינת החדר היה מטבח ואילו השירותים היו משותפים לכמה משפחות. מאין מים זורמים בבתים, היו הנשים והילדים צובאים סביב הברזים הציבוריים בקרן הרחוב ובשובם הביתה עם כדיהם המלאים על ראשם, היו המים נשפכים ויוצרים שלולית בוץ.

הערה אישית שלי – אלי פילו – הברז הציבורי נקרא בפי יהודי מרוקו " אלעויינא "

בימי שישי, בשעת התפילה במסגדים, נהגו השלטונות במרוקנים להגביר את השמירה בפתח המללאח, מחשש למהומות, אך רק לעתים נדירות ביותר, פרצו התנגשויות בין יהודים לערבים בסמטאות הגטו.

 וכך מתאר רפאל את ביקורו במללאח של קזבלנקה : " זוועה כזאת לא ראיתי מימי, ואף לא יכולתי לתארה לעצמי, ללא מראה עיניים : עוני, לכלוך, צפיפות דיור איומה, הרבה עיניים בוהות. הייתי עצוב מאוד, עד שבאתי לקבלת שבת בבית הכנסת " מגן דוד ". 

כאן נראו האנשים שונים לחלוטים. כולם היו לבושים חגיגית והשכינה שרתה ממש במקום. גם מסיבת עונג שבת שאורגנה לכבודי על ידי הנוער היהודי במקום, הסבה לי עונד ממשי. נערים ונערות בריאים הדורים למראה, לבושי בניקיון ובסדר, מדוברי עברית ולפחות מבינים אותה ".

אך למרות המלצותיו של רפאל, התנגד משרד הבריאות להעביר מידיו את האחריות לבדיקת העולים במרוקו ונוהלי העלייה הסלקטיבית נשארו בעינם. האווירה המורעלת נגד העלייה ממרוקו הדביקה חוגים רבים ביישוב הישראלי ובאה לידי ביטוי גם בעיתונות.

מתנגדי העלייה ההמונית הצליחו להפוך את לבם של תושבי הארץ והטילו עליהם פחד פן העלייה מצפון אפריקה תציף את המדינה במחלות מידבקות ובמקרים סוציאליים קשים. הטענה העיקרית שהושמעה באותם הימים ההם הייתה – שאנשי מחלקת העלייה של  הסוכנות היהודית, רוצים בעלייה גדולה " אך ורק כדי להפגין הישגים ולהצדיק את קיומם ".

ביטוי להלך רוח זה , ניתן למצוא בקטעים הבאים מתוך סדרת מאמרים שפורסמה בעיתון " הארץ ", מאת עמוס איילון. הוא כתב : " אנשי מחלקת העלייה היו אומרים ליהודים הפרימיטיביים בדרום מרוקו, בעלי מנטליות של המאה ה-11, כי הערבים עלולים לשחוט אותם וכי בישראל טוב, וכי שם ימצאו שיכון ועבודה.

המעצור היחיד לפעולתם של שליחי העלייה, הוא ד"ר אליעזר מתן, רטפא משרד הבריאות הממשלתי, שבידו זכות הווטו להעלאת אנשים פסולים מבחינה רפואית. עד מארס 1952 כמעט ולא הייתה סדיקה רפואית מסודרת.

עד היום אין כמעט חקירה וברירה על יסוד סוציאלי או פסיכיאטרי. מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגטו וסמטאותיו, את המלמדים, את הבתים, את החברה במסורתית המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית, אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקנים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל ".

אך בראשית שנת 1953 הגיע משבר העלייה לשיאו ומספר היורדים מן הארץ היה גדול ממספר העולים. היה ברור כי חוקי הסלקציה פוגעים מאוד בעלייה הצפון אפריקאנית. ב-11 במארס 1953, כתב רפאל לזאב חקלאי, שליח מחלקת בעלייה בקזבלנקה, כי לאחר התייעצות עם ד"ר שיבא ועם ד"ר בטיש, שעתיד היה להחליפו בהנהלת משרד הבריאות, נתקבלו כמה החלטות העשויות להקל מחומרת הסלקציה.

בין היתר נקבע כי במארסיי יקום מרכז לריפוי 250 חולי טרכומה. במרכז רפואי זה יאושפזו עולים מערים ומכפרים שבהם לא קיימת אפשרות לריפוי מקומי. אך בקזבלנקה ובערים אחרות, שבהן תנאי האשפוז טובים יותר – יש לרפא את חולי הטרכומה במקום.

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט_; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב

טבלה מס׳ 3: הרבב אתני של האוכלוסייה בנגב – % יוצאי אסיה ואפריקה בשנת

הערים החדשות עומדות בראש הערים בישראל הקולטות עלייה.

עד לעלייה ההמונית מחבר העמים היוו מצאי צפון אפריקה, ובמיוחד יוצאי מרוקו, את האחוז הגבוה ביותר בקרב התושבים בערים ״החדשות״, אולם מתחילת שנות התשעים החלה אוכלוסיית הערים הללו לגדול גידול ניכר והחלו להשתקע בהן •גולים חדשים ־ מרביתם עולים מארצות חבר העמים ומאתיופיה ומיעוטם מתושבים ממקומות אחרים בארץ. וכך אנו עדים לעובדה שדור המייסדים, שלפני 40 ו 50 שנה היה דור של עולים חדשים, שהקים בעמל רב יישובים יש מאין בלב המדבר, הפן לדור של ותיקים הקולט עולים חדשים, ולמרות הקשיים הנובעים מהמפגש  בין חדשים לוותיקים, ניתן לומר שעל פי רוב הקליטה מתנהלת באופן מוצלח.

אֶצְעַק אֲהָהּ אֶהֱמֶה

 קינה בתבנית מעין אזורית בת עשרים וארבע מחרוזות שלושה טורי ענף וטור אזןר

חריזה: אאאב גגגב דדדב וכו'..

משקל: שבע הברות בתור

כתובת: קינה לט״ב (=לט׳ באב). תמרור ׳ציון הלא תשאלי׳ על חרבן הבית ועל הגלות.

 סימן: אנכי דוד בר אהרן אמיץ יצ״ו חזק.

מקור: ק- צב ע״א.

אֶצְעַק אֲהָהּ אֶהֱמֶה / יוֹם וָלַיְלָה לֹא אֶדְמֶה 
עַל בָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵ / עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם

נָדְרוּ לַלֶּחֶם דָּרְשׁוּ / אָבוֹת בָּנִים לֹא חָסוּ 
הֲגַם תַּנִּים שַׁד חָלְצוּ / וְהֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶם

5 – כָּשַׁל כֹּחָם מִצָּרָה / וְחֶרְפָּה לִבָּם שָׁבְרָה 
עַד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה / נֶהֶפְכוּ פְּנֵיהֶם

יוֹם קָם בָּא עֲלֵיהֶם צָר / כָּל שַׁעֲרֵיהֶם הֵצָר 
הֶחֱשִׁיךְ מְאוֹרָם וְסָר / צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם

דָּלוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ / שַׁעֲרֵי מָוֶת הִגִּיעוּ 
10- כָּל רוֹאֵיהֶם יִקְרְעוּ / לִבָּם וּבִגְדֵיהֶם

וְהַנּוֹגְשִׂים בָּם אָצִים / לֵאמֹר : כַּלוּ מַעֲשִׂים 
בְּמַעֲנִיתָם חוֹרְשִׁים חָרְשׁוּ עַל גַּבֵּיהֶם

יְלָדִים מוּם אֵין בָּהֶם / וְטוֹבִים בְּמַרְאֵיהֶם 
קָשְׁרוּ בְּמִטּוֹתֵיהֶם / לְיַחְמֵנָּה לָהֶם

1. 1. אהה אהמה: אצעק מרוב צער. יום… אדמה: לא אחדל מלבכות, על-פי יר׳ יד, יז. 2. על… אביהם: על-פי ברכות ג ע״א. על ישראל שגלו מעיר האלהים. 3. צדדו ללחם: נדדו לחפש מזון, עדה״כ איוב טו, כג. אבות… חסו: לא ריחמו אבות על בניס, וכפי שמתואר בהמשך. 4. הגם… גוריהם: על-פי איכה שם, ג, ופירש״י ׳אפי׳ התנין שאכזרי הוא חלצו שד להניק גוריהם׳. 5. כשל כחם מצרה: כוחם נחלש מדאגה וייסורין, על־פי תה׳ סט, כא. 6. עד… פניהם: עד שהשחירו פניהם כתחתית הקדרה, על-פי מגילה יא ע״א. 7. יום… צר: ביום שבא נגדם האויב. כל… הצר: סגר עליהם. 8. סר צלם מעליהם: על-פי במי יד, ט. סר כוחם ומגעם. 9. דלו מאנוש נעו: על-פי איוב כח, ד. כאן: נידלדלו וניטלטלו מחברת בני אדם. שעו מות הגיעו: על-פי תה׳ קז, יח. 10. כל… ובגדיהם: מצער על מצבם הקשה. 11. והנוגשים… מעשים: האויבים לוחצים בהם ומכבידים את עולם, על-פי שמ׳ ה, יג. 12. במעניתם… גביהם: האויבים חרשו תלמים ופגעים על גבי ישראל, על-פי תה׳ קכט, ג, וראה דרשת הדברים בספרא בחוקותי א, ג. 14-13. ילדים… להם: האויבים קשרו למיטותיהם את ילדי ישראל כדי שילדו נאים כמותם. 13. ילדים… במראיהם: על-פי דג׳ א, ד. 14. ליחמנה להם: שילדו כיוצא בהם, על-פי בר׳ ל, מא.

15- דָּבָר מְכֹעָר כָּזֶה / אֵין עַיִן אוֹתוֹ תֶּחֱזֶה 
רוֹאִים שׁוֹמְעִים דָּבָר זֶה / תִּצְלֶינָה אָזְנֵיהֶם

בְּנֵי צִיּוֹן הַיְּקָרִים / מָשְּׁלוּ בָּהֶם אַכְזָרִים 
וּבִידֵיהֶם אֲסוּרִים / לִנְחֻשְׁתַּיִם רַגְלֵיהֶם

רָדוּ בָּם אַנְשֵׁי מִרְמָה / מֵהֶם הִכּוּ עַד חָרְמָה 
20- וּמֵהֶם לִדְבַר זִמָּה / נָתְנוּ בָם עֵינֵיהֶם

אֶת שֵׁם הָאֵל קִדְּשׁוּ / לָאֵשׁ וְלַיָּם קָפְצוּ 
וְאוֹיְבֵיהֶם לֹא יַעֲשׂוּ / בָּהֶם רְצוֹנֵיהֶם

הֲתִתְאַפֵּק עַל אֵלֶּה / אַתָּה אֶל עוֹשֶׂה פֶּלֶא 
אֵיךְ יֹאמְרוּ בְּפֶה מָלֵא / אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם ?

25- רְשָׁעִים דָּאֹה דָּאוּ / בְּנַחֲלָתָךְ בָּאוּ 
הֵיכַל קֹדֶשׁ טִמְּאוּ / שָׁם זָבְחוּ זִבְחֵיהֶם

וּלְמִי עוֹלַל כֹּה מָטָה / רְאֵה צוּרִי הַבִּיטָה 
בִּגְדוֹל זְרוֹעֲךְ שִׁיתָה / פָּחַד מוֹרָא עֲלֵיהֶם

נְקָמָה יִרְאוּ עֵינַי / בְּשׂוֹטְנָי וְגַם מוֹנָי 
30- הָשֵׁב גְּמוּל ה' / כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם

16. 16. תצילנה אזניהם: ירעשו האזנים לשמע הזוועה הזאת. 17. בני ציון היקרים: על-פי איכה ד, ב. 18. ובידיהם… רגליהם: קשרו ידיהם ורגליהם בשלשלאות. 19. רדו… מרמה: שלטו בהם רשעים. 21־22. את… רצוניהם: הם העדיפו למסור עצמם על-קידוש ה׳ כדי שהאויב לא יעשה בהם כרצונו. 23. התתאפק על אלה: על־פי יש׳ סד, יא. אתה… פלא: על-פי תה׳ עז, טו. 24. יאמרו איה אלהיהם: על־פי תה׳ עט, י. 25־26. בנחלתך… טמאו: נכנסו לירושלים ולביהמ״ק וטמאו את ההיכל, על־פי תה׳ עט, א. 27. ולמי… הביטה: אתה ה׳ ראה למי אירע כאסון הזה בארץ, על־פי איכה ב, כ. 28. בגדול זרועך: על-פי שמי טו, טז. שיתה מורא להם: על-פי תה׳ ט, כא. 29. נקמה… מוני: אזכה לראות בנקמה לאויבי. שוטני וגם מוני: אויבי. 30. השב… ידיהם: הענישם על מעשיהם הרעים, על־פי תה׳ כח, ד.

    אִם גּוֹיִים קוֹלָם יִשְׁאוּ / זַכָּאִים בְּדִין יָצְאוּ 
    מֵהֶם בָּהֶם יָבוֹאוּ / יָעִידוּ עֲלֵיהֶם 

מַה זֶה עָשָׂה אַמְרָפֶל / אַבְרָהָם לְאֵשׁ הִפִּיל 
וּפַרְעֹה בָּנָיו הִשְׁפִּיל / וַיְמָרֵר חַיֵּיהֶם

35- יַגִּיד בְּפִיו יַעֲנֶה / מֶלֶךְ בָּבֶל נִקְרָא נְ 
בוּכָדֶנְצַּר צַר מוֹנֶה / הֶחֱשִׁיךְ מֵאוֹרֵיהֶם

צְאוּ רְאוּ מֶה הָיָה / לְדָנִיֵּאל חֲנִינְיָה 
מִישָׁאֵל וַעֲזָרֶיהָ / מָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם

יַעֲנוּ חִישׁ וְיֹאמְרוּ / אֶת פִּי ה' מָרוּ 
40- וְחֹק הַגָּזוּר עָבְרוּ / הִכְבִּידוּ עֻלֵּיהֶם

צוּרָם אִבְּדָם מְכָרָם / וַה' הִסְגִּירָם 
מִגֵּיהִנָּם פְּטָרָם / בִּלְתִּי שְׁלוֹט בָּהֶם

חוֹן עַל בָּנִים הִגְלִיתָם / קַיֵּם אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּם 
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם / בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם

45- זָכוֹר תִּזְכֹּר אֲלֵיהֶם / אֶת בְּרִית אֲבוֹתֵיהֶם 
אַל תָּפֵר בְּרִית לָהֶם / וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם

קוּמָה ה'  נְשָׂא / יָדֶיךָ וְהָחִישָׁה 
קֶרֶן יִשְׂרָאֵל תִּשָּׂא / וְהָרֵם דִּגְלֵיהֶם.

31־32. אם… עליהם: על-פי ע״ז ג ע״א: ׳א״ל הקב״ה (לגויים) מכם יבואו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים… יבוא נבוכדנצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה  שלא השתחוו לצלם…׳ 33. מה… הפיל: הוא נמרוד אשר הפיל את אברהם לכבשן האש. 34. ופרעה… חייהם: יעיד ששעבד את ישראל. 35־36. יגיד… מאוריהם: גם הוא יעיד ששעבדם קשה, וראה גם ע״ז שם שם. 38-37. צאו… אליהם: שהושלכו לכבשן האש על-ידי נבוכדנצר, על-פי ע״ז שם. 39. יענו… מרו: הגוים יודו בפשעם נגד ישראל. 40. וחוק… עוליהם: מכוון על המצרים ששעבדו בישראל שעבוד כפול. 41. צורם… הסגירם: על-פי דב׳ לב, ל. 42. מגיהנם… בהם: שעל-ידי השעבוד נפטרו ישראל מדין גיהנם והשווה מדרש תנאים לדברים לב, מג. 43. חון… הגליתם: רחם על ישראל שהגליתם מארצם. קיים אשר הבטחתם: ומה היא ההבטחה? 44. ואף… אויביהם: שגם בהיותם בגולה ה׳ לא ישכחם. 46-44. ואף… להם: על-פי וי׳ כו, מד-מה. 47. קומה… ידיך: הראה כוחך לקיים שבועתך, על-פי תה׳, יב. והחישה: גאולתם של ישראל. 48. קרן… דגליהם: הרם קרן ישראל וכבודם בעמים. קרן ישראל: על-פי איכה ב, ג.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

 מספר שלמה אילוז.

16- הקמצן הרשע והשליח מארץ ישראל.

מספר דוד אסולין

באחת מערי מרוקו היה חי יהודי עשיר מאוד, שהיה רשע גדול ורע לב, הוא לא רצה שקבצנים ן=ופושטי ידי יבואו אל ביתו, ולכן בנה אותו מחוץ לעיר. ולא זו בלבד, הוא הקיף את ביתו חומה גבוהה וליד השער האחד והיחיד בה הציב כלבים נושכים, כלבים רעים כמוהו.

כך העמיד מחוץ לחומה שני עבדים כושים, ואלה לא נתנו להיכנס לאנשים שבעל הבית לא רמה בהם. יהודי המקום אמרו על עשיר זה – מאז המן הרשע לא היה רשע כמוהו ; אך המן הרי לא יהודי היה, ועשיר רשע זה יהודי הוא….

פעם הגיע לעיר חכם גדול, שליח שהיה נודד ממקום למקום ואוסף כסף בשביל תלמידי חכמים, היושבים בארץ ישראל ועוסקים שם בתורה יומם ולילה. שמע החכם על העיר ועל העשיר הגדול בה, אך בהגיעו לעיר זו, אסף בה רק כסף מעט.

כשתמה על כך, סיפרו לו התושבים – יושב אומנם יהודי עשיר מאוד, אבל ביתו מוקף חומה, וכלבים שומרים עליו, כדי שלא יצטרך בעל הבית לתת צדקה.

שאל החכם – מה שם הרשע ? – וכאשר שמע את השם, נודע לו מן השמים, כי על יהודי רשע זה נגזרה מיתה למעלה, ורק הוא, החכם יכול להצילו.

לא גילה החכם דבר לבני העיר, ויצא אל ביתו של הרשע. בעזרת " השם המפורש " הייתה לחכם קפיצת דרך. אך משהגיע למקום ראה כי יחד אתו מגיע בזחילה נחש ענק, והא עושה את כל המאמצים כדי להקדימו, מה עשה החכם ? הוציא מפיו את " שם המפורש ", וכבר מוטל הנחש כמו מת בוואדי מבלי שיוכל לזוז קדימה או אחורה.

הגיע החכם הארצי ישראלי אל שער הבית של הרשע ונתקל בכושים שהתחילו לגרשו. אמר להם – יש ברצוני לשאול את בעל הבית שאלה אחת בלבד – אך השומרים לא רצו לשמוע דבר. ושוב הוציא החכם את " שם המפורש , מפיו, ומיד הוא היה בתוך הבית, מבלי שהכלבים הרגישו בכך.

ראה העשיר את החכם ניצב מולו בתוך החדר, וזעקה פרצה מפיו – איך הגעת לכאן בבגדים פשוטים ומלוכלכים אלה ? – הוא קרא לכלביו כדי לשסותם באורח. אך החכם התיישב על רצפת החדר ולא זז ממקומו. דבר לא איכפת לו.

והכלבים, נסתמו אוזניהם ולא באו. מה יכול העשיר לעשות ? נמאסו עליו הצעקות שלו, והוא הניח את אורחו בחדר, מבלי להסתכל בו. הגיעה שעת הערב. החכם הוציא סידור תפילה והתחיל להתפלל תפילת מנחה. בשעה זו בדיוק התחילו משרתי העשיר לערוך את השולחן לארוחת הערב.

העשיר, אשתו וילדיו הסבו לאכול. ביקש החכם חתיכת לחם לאכילה ( כמובן, שעשעה את עצמו רעב, כי האיש הקדוש היה שבע גם מבלי שיאכל ) לפחות כחתיכה זו אשר העשיר נותן אותה לכלבים. אך העשיר האכזר סירב.

המסובים גמרו לאכול והחכם יושב כל הזמן על הרצפה, וידו מושטת לשולחן, כדי לקבל קצת אוכל. גם על אשתו ועל ילדיו אסר הרשע לתת משהו לחכם.

כאשר אספו את האוכל מהשולחן הערוך, חזר וביקש החכם חתיכת לחם, אז השליך הרשע כמה פירורים על הרצפה ואמר בבוז – קח לפני הכלב – החכם התעקש ואמר – רק מידך שלך אני רוצה.

ביקשו האישה והילדים רחמים אצל הרשע, עד שזה נעתר להם ונתן לו לאורח פרוסת לחם.

החכם קם ממקומו, נטל את ידיו, בירך על הלחם, אכל כזית ממנו ואמר לעשיר – רוצה אני לגלות דבר מה.

נבהל העשיר והחכם הודיע לו – שלח מהר את אשתך ואת ילדיך למקום רחוק, כי סכנה גדולה נשקפת להם חלילה. גם אתה, אל תישן הלילה. עליך להיות ער כל הזמן. ואסור לך לפתוח את הדלת.

עשה העשיר המבוהל כפי שציווה עליו החכם, והשליח מארץ ישראל נשאר יושב על הרצפה ואומר פרקי תהלים. והנחש התחיל לזחול ולהתקרב לבית.

לפתע בא העשיר לחכם והוא מודיע לו – אשתי צועקת ומבקשת שאפתח לה, כי באים להרוג אותה. חזור לחדרך – ציווה עליו החכם – ואל תפתח.

העשיר עשה כן, אך חזר כעבור כמה דקות הודיע – עתה באו גם הילדים והם צועקים אלי : " רחם עלינו ופתח לנו, כי שודדים עומדים לרצוח אותנו " ואני הולך לפתוח.

אל תפתח ותשב בשקט – ציווה החכם על השעיר, וזה עשה כן. כעבור זמן מה חזר – גם אמי ושאר בני משפחתי באו, והם מתחננים ומבקשים על נפשם. כבר אני רץ אל הדלת. נתן החכם צעקה גדולה והעשיר חזר בו, כשהוא בוכה ומבקש רשות לפתוח את הדלת – ולא יהרגו את כולם.

כך נמשכו הבקשות כל הלילה.

סוף סוף האיר הבוקר. אז פנה החכם אל העשיר – בוא וראה מה חיכה לך בחוץ.

ראה העשיר נחש ענק שראשו גדול כחבית ואורכו כאורך החומה שמסביב לבית, והנחש מבותר לחתיכות. הסביר החכם – דע לך כי הקולות ששמעת היו של הנחש. הוא הוא שדיבר בקול האישה ובקול הילדים, כי בא כדי להרוג את כולכם.

אבל אני ראיתי זאת ובאתי כדי להצילך. אלמלא נתת לי במו ידיך את פרוסת הלחם, כי אז מרה הייתה אחרתיך ואחרית בני ביתך.

שלח העשיר עבדים שיחזירו את הילדים ואת האישה, הראה להם את חתיכות הנחש, וסיפר להם את קורות הלילה. מובן, כי בהיותם במרחקים לא יכלו, לא האישה ולא הילדים לדעת, מה קרה בבית.

מאז הלילה הזה נהפך לבו של העשיר. הוא הרבה לתת צדקה לעניים ולתרום כסומים גדולים לטובת ארץ ישראל ולטובת תלמידי חכמים העוסקים בתורה.

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

 התוצאות של היפרדות המערבים מהספרדים

א.  העדה המערבית ניהלה את כל ענייניה ניהול עצמאי ומצאה פתרון לחלק גדול מגורמי הפירוד דלעיל.

ב.  נעשה הסכם לחלוקת כספים בין המערבים לספרדים, ולפיו קיבלו המערבים אחוזים מוסכמים מההכנסה הכללית תמורת התחייבויות בענייני מסים וכספים הנכנסים לקופת המערבים, והם ניהלו בעצמם את חשבונותיהם וביקרו אותם.

ג.   הותר למערכים לשלוח שד״רים מטעמם אולם רק באישור הספרדים.

ד.  מונה ראב״ד (רב אב בית דין) למנהיג רוחני וחומרי של העדה, והרדב״ש היה הנבחר הראשון לתפקיד זה.

ה.         העדה הייתה כפופה ישירות לראשון לציון, והוא היה סמכות עליונה בענייני הלכה וייצוג כלפי השלטונות. את הפנייה לשלטונות עשו חברי הוועד בלבד על פי כתב מינוי שאישר הקונסול הצרפתי.

התפתחות השכונה, נטישתה והניסיונות לשיקומה ולשיקומה

השלב הראשון להקמת השנונה

בשנים 1866-1864, כאמור, התרחש השלב של רכישת הקרקע הראשונה ויחידים, בעיקר האמידים שבקרב עדת המערבים, ייסדו את השכונה.

בשתי המפות של וילסון מהשנים 1866 ו־1876 וכן בתצלומי אוויר משנת 1918 אפשר להבחין בהתפתחות ברורה של השכונה (ראה בעמוד הבא). באחת המפות מצוין בניין הקיים מ״1864 ושתי תקופות בנייה, האחת בשנים 1879-1865 והאחרת בשנים 1918-1880. עם זאת, לא כל המבנים בשכונה היו בבעלות היהודים המערבים או בשימושם. חלקות הסמוכות לחלקות של המערבים היו בידי היוונים האורתודוקסים ובידי נוצרים אחרים.

השכונה הייתה קטנה ונטולת פאר, למעט נחלותיהם של גבירים מעטים, יהודים ונוצרים. בתיאור משנת 1872 של ראשית ימיה של השכונה, נאמר: ״בני המערבים … ישבו יחד בשלום ושלווה כעשירים בעלי בתים״.

בשנת 1873 היו בשכונה כעשרים בעלי בתים, והם גדלו לשלושים בתי אב לקראת 1897. לאחר מותו של הרדב״ש ב־1880 חלה התרופפות בקרב העדה המערבית, ורבים מתוכה עזבו את ירושלים. סיבות אחרות לעזיבה היו קשיי המחיה, המגפות, הרעב וריבוי הנזקקים. מניין הבתים שנבנו בשכונה ב־1897 היה שלושים, והם אוכלסו בכמאה וחמישים משפחות.

מספר המערבים בירושלים ביחס לכלל האוכלוסייה היהודית בעיר

*מתוך סך כל אוכלוסיית העיר שמנתה 70,000

מספר היהודים המערבים בירושלים בשנים 1916-1854

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

אף בירושלים נהוג היה במאה השמונה־עשרה ליתן לשליח בשכרו שליש מפרי שליחותו וגם לפרנס את בני ביתו בירושלים במשך כל ימי היותו בדרך, כפי שאנו למדים מתוך שאלה שהובאה בפני ר׳ יונה ב״ר חנון נבון: ״מעשה שהיה כך היה, שראובן נתחייב לילך בשליחות מצוה מעה״ק לערי אורומילי דמוריאה [תורכיה האירופית ויון] ע״פ התנאים הנהוגים, שהק״ק יוציאו כל הוצאות המצטרכות ומזונות ביתו סך כו״כ [כך וכך] בשבוע, ואחר כך מההכנסה שתבא לידו, בין רב ובין מעט, ינכו כל ההוצאות, והנשאר יתחלק לגי חלקים, ב׳ חלקים לק״ק וחלק אחד לשליח בעד שכר טרחו. ויהי כצאתו מהעיר קרה לו מקרה בלתי טהור, שנחלה ראובן חולי גדול מסוכן, שהוצרך לחזור לביתו ע״פ רופא מומחה של העיר שנחלה בה, ובחזרתו לביתו נתרפא מחוליו…

אכן נשאר גופו חלש עד מאד, באופן שאינו יכול לילך בדרכים ולרכוב אניות, ולסיבה זאת חזר בו מהשליחות הנז' הן עתה ראובן תבע לפקיד הק״ק, שיפרע לו סך מה שהוציא ברפואות והוצאות דרכים, שהוצרך להוציא עד חזרתו לביתו… ופקיד הק״ק טוען, שאדרבה ראובן חייב לפרוע לק״ק כל ההוצאות שהוציאו עליו בהליכתו מן העיר, לפי שהאונס אהנייא ליה לפוטרו מהשבועה והקנס שנתחייב אם יחזור בו״. החכם המשיב פוסק : ״אין השליח חייב בהוצאה שעשו הק״ק בהליכתו, ולא הק״ק בהוצאת החזרה״.״

שליח ירושלים אחר, ר׳ חיים אברהם סורנאגה, שיצא בשליחות לצפון־אפריקה בשנת תק״ח (1748), הותנה עמו בשטר התנאים, שיקבל בשכרו שליש ״מה שנשאר נקי מכל מה שיכנס לידו מפרי שליחותו״, ובהגיעו לאלגייר לא יכול היה להמשיך ולילך לערים אחרות מחמת שיבוש גייסות, ולפיכך .פנה אליהן באגרות, ועל יסוד אגרותיו שלחו את תרומתם ישר לליוורנו, ששימש מרכז לקיבוץ כספי א״י. אז נתעורר ספק בלב השליח, אם מגיע לו חלק גם בתרומות המקומות הללו, מאחר שלא הלך לשם ולא קיבל את הכסף לידיו, ופנה בשאלה זו לר׳ יהודה עייאש אב״ד אלג׳יר שפסק לזכותו.

שליח צפת לארצות ערב בסוף המאה השמונה־עשרה, ר׳ יונה שושנה אשכנזי, הותנה עמו בשטר תנאי השליחות, שיקבל שליש מכל ההכנסות, ובתנאי שבכלל ההכנסות ייחשבו לא רק התרומות למען צפת אלא גם ״מתנות לי לשמי בדרך אשר אנכי בשליחות, הן מענין מתנות שנותנין בפרטות לי לשמי שאין לצבור חלק בו, הן לענין מה שאני עוסק בדבר הרפואות והקמיעין והלחישות וכיוצא״. השליח לא הסכים לתנאי זה, בסברו ששכר הסגולות וגם המתנות הפרטיות מגיע כולו לו לעצמו, בהיותו בעל סגולות.

השולחים הסכימו לדבריו, אבל לא רצו לשנות את שטר התנאים כי חששו שהדבר עשוי לשמש תקדים לגבי שלוחים אחרים, אבל הבטיחו לו שבחזרו לא ינהגו אתו לפי שטר תנאי השליחות, אלא יתנו לו את הכנסות הסגולות בשלמות. השליח מת בדרכו, ואז נתעוררה שאלה מה עיקר, שטר התנאים שבכתב או ההבטחה שבעל פה.

מהמאה התשע־עשרה הגיעו לידינו שטרי־תנאי־שליחות מפורטים מאד, כגון השטר שנח­תם בשנת תר״ח (1848) בין כולל הפרושים בירושלים ובין שלוחם לליטא ולפולין ר׳ שמואל סלאנט. השטר כולל סעיפים מפורטים על התנהגותו של השליח, זמן השליחות, הוצאות הדרך, הולכת הכספים, שכר השליח וכו'. התעודה נקראת בשם ״שטר התקשרות״. שטר תנאים דומה נחתם בשנת תר״ט (1849) בין כולל הספרדים בירושלים ובין שלוחם ר׳ אליעזר בערגמאן. בניגוד למקובל, מקבל שליח זה חצי מכל ההכנסה הנקיה ״יען היא שליחות יש מאין״, כלומר, לפי שהשליח הולך למקומות שבהם אין עדיין קופות קבועות וסידורים תדיריים לא״י, מקומות ששלוחי א״י לא היו רגילים לילך אליהם.

 וכן מקבל השליח, כנהוג, כל הוצאותיו, שהן מוגדרות כאן לפרטיהן וכוללות ״כלי גולה ושכירות הדרך בים וביבשה, ומשרת לשרתו, ולאזאריטו ולוקאנדוס [בית הסגר ובתי־מלון], שכר לינה ואכילה ושתיה, ושכר כתבים ואגרות והעתקות, וכתבי שליחות, ושכר בי דואר וכיוצא, וכל מין הוצאות ופיזורים וצדקות״. וכן מוגדרות כאן בפרוטרוט ההכנסות הכוללות ״זהב וכסף וכאמביאלם [המחאות] ואבנים טובות ומרגליות ותכשיטים ומתנות שיתנו לו, בין סתם ובין מפורש לו לשמו ולשם בני ביתו, ואפילו מציאה בדרך״. וכן מתחייב השליח לנהל פנקס מדויק של ההוצאה וההכנסה ולהשבע שבועת השותפין בשובו.

הילולת המשורר והפייטן רבי משה אלפסי 

קטע נדיר ביותר