????

צהרים טובים, יום שמח לחובבי הפיוט, אחר יגיעת שלמעלה מעשרים שנה, יצא לאור הספר העוסק והמבאר לרמ"א הרב רפאל משה אלבאז זצ"ל (חברותא למרן אביר יעקב), ספר זה עב כרס למעלה מ600 עמודים, ועבודה נפלאה נעשית ע"י ידידי הרב ד"ר מאיר ניזרי שליט"א, מצוה לפרסם בכל מקום ע"מ שיהנהו מתורתו וכן שימשיך במפעלו בקרוב הרב הנזכר יוצי לאור ג"ח על מנהגי תפאלאלת.

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכל

לי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

היחסים בין הקדוש וחסידיו

היחס אל הקדוש מצד היהודים הינו תמיד יחס של כבוד. היהודים רואים זכות גדולה באפשרות להסתופף בבית הקדוש החי, בבית צאצאיו או בקברו כדי לזכות בברכתו. זכות גדולה היא להיקבר ליד קדוש, והיהודים בקצר אל־סוק בקשו להיקבר ליד הקדושים בבית־הקברות המקודש של המקום, שם טמונים קדושים רבים. בסאלי נהגו לקבור כל הרבנים שמתו ליד קברו של ר׳ רפאל אנקאווה. ^{עמוד 46}

יחד עם ההערצה והכבוד מודעים היהודים לרגישותם של הקדושים ומשתדלים לא לפגוע בהם. אנו עדים כאן למערכת יחסים מיוחדת שבה שולט הפחד מהקדוש, והידיעה שכל פגיעה בו, גם אם בשגגה, תגרום לעונש. הפחד קיים הן לגבי קדושים חיים והן לגבי קדושים מתים. כך מיהרו היהודים תמיד לתרום לכיסם של ר׳ חיים פינטו הקטן ושל ר׳ מאיר עראמה ולהיענות למבוקשם. אסור לפקפק בניסי הקדוש ולהטיל דופי במעשיו. בחור שפיקפק בניסי ר׳ עמרם בן דיוואן חלם באותו לילה על אדם בשם עמרם שסטר לו ושלח אותו לבית־הסוהר. מאז הפסיק לפקפק ונזהר שלא לפגוע בקדוש.

 הכסף בקופתו של הצדיק שייך לו ואסור לגעת בו. אמהות של שני ילדים מהרו להחזיר לקופה של ר׳ עמרם בן־דיוואן את הכסף שלקחו ילדיהן למשחק מפני שחששו לגורלם. חסיד של ר׳ דוד ומשה, שהכין פר לשחיטה לכבוד הקדוש, לא הסכים למכרו על אף רצון בנו, ואמר לקדוש בחלום שרק בשבילו ראוי שהפר ייזבח.יש המאמינים שאסור לגלות חלומות על הצדיקים, פן לא יבואו יותר הקדושים אליהם בחלום.

הקדוש מתייחס בחומרה. לכל פגיעה בו, בסביבה הקרובה לו או במעריציו וכל הפוגע בו נענש. בניגוד לפגיעה מצד המוסלמים שהיא תמיד במזיד, אין הפגיעה מצד היהודים מכוונת, אך הם בכל זאת נענשים. אם העונש איננו מוות, צריך הפוגע לבקש מחילה מן הקדוש כדי לבטל את העונש ובידי הקדוש להיענות לפנייה או לא. מהקדוש החי אפשר לבקש מחילה על־ידי מתן נדבות לקדוש עצמו, כפי שעשה יהודי שפגע בר׳ דוד בן־ברוך. לקדוש המת מביאים שמן או נרות, עושים סעודה, שחיטה או שבאים עם ידיים הקשורות אחורנית ועם סכין בפה.

 משמעות הדבר היא שאדם מפקיד את חייו בידי הקדוש לשבט או לחסד. הפגיעה בקדוש יכולה ללבוש צורות שונות ומגוונות וכך גם העונש: יהודי שהוזמן להילולה של ר׳ משה חאליווה והתרשל ולא הלך, קיבל כאב ראש חזק שנפטר ממנו רק  כשהלך לבית הכנסת עם ידיו קשורות אחורנית: יהודיה הלכה לזיארה של ר׳ מכלוף בן־ יוסף אביחצירא וכתוצאה מכך הרתה וילדה בן.

היא לא נתנה את שמו של הקדוש לילד והוא מת, וכך היה גם עם הילד השני. הילד השלישי קיבל את שם הקדוש ונשאר בחיים: שוחט, שנהג לשחוט לכבוד ר׳ דוד ומשה מדי שנה ופעם התרשל ולא שחט, נתקעה לשונו בפיו ולא יכול היה לדבר במשך שנה וחצי. הוא הבריא רק כאשר חזר לשחוט לכבוד הקדוש. לאשה שהתעצלה להילוות לבעלה לזיארה של ר׳ אליהו בקזבלנקה, נפלה פשטידה חמה מידה והיא נכוותה מן השמן הרותח. היא הלכה לר׳ אליהו והתחננה לקדוש והוא סלח לה ונתן לה משחה לפצעיה.

גם הפגיעה בקדוש החי גורמת לעונש מידי: ר׳ יהונתן סירירו התאכסן אצל יהודי ואשתו לחשה לעצמה שרגליו מלוכלכות. בלילה התחילה להשמיע קולות נעירה, והפסיקה רק כאשר סלח לה הרב ובירך אותה: אדם העליב את ר׳ משה חאליווה בשוק, ומיד התרוממו כמה חצילים והרביצו לו.

יש והעונש המוטל על הפוגע הוא מוות, ללא קשר או פרופורציה למידת הפגיעה ולחוסר הכוונה מצד הפוגע. גם כאן אין הבדל בין הקדוש החי והקדוש המת: יהודי שנשבע בשמו של ר׳ דוד הלוי דראע בעניין לא צודק, בחור שחזר מהביקור בקדוש בשבת ובחור שהשתולל ועשה דברים רעים בנחל שליד הקדוש, מתו זמן קצר אחרי ביצוע המעשים: בעל בהמה שהתלונן כשאשה ירדה מן הבהמה בדרך למולאי איגגי כדי להדליק נר בר׳ יצחק דאבילה, נהרג כשבאותו לילה נחרב הבית שבו שכן אצל מולאי איגגי: על ר׳ רחמים אלוק מסופר שמי שנשבע לשווא בשמו אינו מאריך ימים ומת באותה שנה.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל

ועוד ש' בת שלוש ושי"ן בת ארבע ביחד הם שבע. כנגד שבע מצוות. תפילין של הראש ושל היד וארבעה פתילים של המימית והמזוזה. וכדי לעשות תיקון לשבעה נקבים שבפנים שפגם בהם. העיניים יקרא בהם התורה, ויראה בהם המצוות שמקיים, ויבדוק בהם הפתילים של הציצית וכדומה לזה. בשאר מצוות שמצוותן בראיה.

ובזכותם יאירו עיניו כמו שכתוב מצות ה' ברה מאירת עיניים. והאוזניים ישמע בהם דברי תורה כמו שכתוב ואזני כל העם אל ספר התורה. וכיוצא בזה. ולא ישמע בהם דברים בטלים. ובפרט בשעה שהוא מתפלל לא יערב דברים אחרים מדברי חול עם התפילה חס ושלום.

כדי שתעלה תפילתו עם הקהל לפני השם יתברך. והחוטם גם הוא ראוי לומר עליו תורת ה' תמימה משיבת נפש. כי נפש האדם היא נמצאת שם. וכמו כן יקפיד שלא להריח רק בשמים של מצות כגון ההדס במוצאי שבת ושאר הבשמים שראויים לברך עליהם.

כי הנשמה נהנית מהבשמים של מצווה. והפה גם כן לא נברא רק ללמוד בו תורה כמו שכתוב תורת אמת הייתה בפיהו. וכתיב ודברת בם. שלא יהיה עיקר דיבורו של אדם רק בדברי תורה, ולא ידבר בו דברים בטלים, כל שכן נבלות הפה והלשון הרע חס ושלום.

כי כל האיברים תלויים בפה של האדם כמו שכתוב כל עמל האדם לפיהו. דהיינו תיקונו של האדם וקלקולו תלוי בפיו. אם שמר את פיו נשמרים כל האיברים. כי כל האיברים רמוזים בהם שמותיו של הקב"ה.

כמו שאמרנו האדם הוא מרכבה לשכינה כביכול. ובפרט ברית קודש שרמוז בו שם הוי"ה ושם שד"י כמו שרמוז בתפילין ומזוזה. הוי"ה מבפנים ושד"י מבחוץ. לכן צריך אשם לשמור פיו וברית הקודש ולא לפגום אותם. כדי שישתמרו כל איבריו, כמו שכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.

ובזה יבוא לנכון הפסוק שהזכרנו. שויתי ה' לנגדי תמיד כי  מימיני בל אמוט. ראשי תיבות של שויתי ה, לנגדי עולה מספרם שלוש מאות וארבעים. כמספר הוי"ה שד"י. שרמוזים בברית קודש וזה גם כנגד האדם. הפה מלמעלה וברית קודש כנגדו מלמטה. והם הדלתות של הגוף עם האיברים שלו.

לכן צריך לשמור אותם הרבה שלא לפגום אותם בשום דבר רע חס ושלום. וישתמש בהם רק לדבר מצוה ובשעת מצווה. כדי שישמרהו הקב"ה מכל דבר רע שמתקרב אליו מלמעלה או מלמטה. זה הוא שויתי ה' לנגדי תמיד. כי כאשר האדם שומר האיברים האלה. גם הוא ישמרהו השם יתברך. וזהו כי מימיני בל אמוט.

ובזה יבוא לנכון הפסוק שהזכרנו לעיל. וראו כל עמי הארץ. שהם המקטרגים והמשטינים ואומות העולם. כאשר יתרחק מן העברות מכל וכל. ויקיים המצוות שלם שמים. וזהו כי שם ה', " שם " שהוא כמניין הוי"ה שד"י הרמוזים בברית קודש ותפילין ומזוזה.

והוי"ה הרמוזה, נקרא עליך.דהיינו שמות הקודש הרמוזים במצוות האלה. יאירו על ראשך ואז המשטינים בעל כורחם יפחדו ויברחו ממך. וזהו ויראו ממך. ולא רק שלא יוכלו לקטרג. אלא הם עצמם מלמדים זכות על האדם. כאשר ילך בדרך טובה עם בוראו. כמו שאמרו בגמרא אפילו מלאך רע עונה אמן בעל כורחו.

ובזה יבוא לנכון וראו כל עמי הארץ. שראשי תיבות שלו עולם מאה ואחד. וכן מיכאל גם הוא עולה מאה ואחד. ומיכאל הוא שמקריב הזכויות של שישראל לפני הקב"ה. אם יהיו טובים וצדיקים, כמו שהוא מלמד עליהם זכות גם ס"מ וחבורתו מלמדים עליהם זכות. עד שאם האדם יתגבר על היצר הרע ולא ישמע לו.

הוא עצמו נהפך לו כמו יצר הטוב. כמו שמצאנו באברהם אבינו עליו השלום שהיה עובד את הקב"ה בשני יצריו יצר הטוב ויצר הרע. כמו שכתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. וגם בניו שיצאו ממנו צריכים להיות כמוהו. ואנחנו הם שנקראנו בניו של הקב"ה. ובנים של אברהם יצחק ויעקב.

לכן צריכים להתעורר בעצמנו ונתפלל התפילות שתיקנו לנו אבותינו. שהם שחרית מנחה וערבית. ובזכותם תתקבל תפילתנו. כמו שאנו אומרים אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. כי הם דבוקים בשם יתברך והם מרכבה לשכינה.

יהי רצון מלפניך יתברך שיחון וירחם בזכותם, ויקוים בנו מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.

אמן ואמן

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי

לא תהיה בך משכלה

הדבר היה לפלא: נערה, שהתייתמה בצעירותה, וירשה הון ועושר מאביה, סירבה לבוא בברית הנישואין. רבים ביקשו להשתדך איתה, שכך היתה נאה וחכמה, אך היא השיבה ריקם את פני כולם. היא לא נתנה טעם לסירובה, לכל אלה ששאלו אותה לפשר הדבר.

כשהיתה בת 40 ביקש להשתדך איתה ר׳ אברהם שאמוט, שהיה או בן 45, והתאלמן זה מקרוב. אלה ששלח אליה, כדי שידברו על ליבה, חזרו בידיים ריקות, ומשום כך החליט ללכת אליה ולברר את הדבר. כשזו סירבה לתת הסבר כלשהו השביעה ר׳ שאמוט בשם ה׳ כי תגלה לו את הסיבה: מדוע אינה רוצה להתחתן עם איש.

פחד השבועה נפל עליה, ואז גילתה לו כי ראתה בחוכמת האיצטגנינות כי כל בן או בת אשר ייצאו ממעיה ימותו בטרם ימלאו להם 20 שנה. ״למה לי לצער את בעלי, יהיה מי שיהיה, אשר ישכל את כל ילדיו?״ – הסבירה.

״יש תקנה לכך״, ענה לה ר׳ שאמוט. ״אם תגדלי את הילדים ותחנכי אותם בדרך התורה והמצוות – ובמיוחד גמילות חסדים – הם יחיו ויאריכו ימים״, אמר לה. אז התרצתה לו האשה, וכעבור זמן קצר נשא אותה ר׳ שאמוט לאשה.

כשנה אחר כך ילדה בן, וקראה לו אהרון, על שם אביה המנוח. ההורים גידלו את בנם בדרך התורה והמצוות, ובפרט אלה הקשורות לגמילות חסדים. כשהגיע אהרון לגיל 17 לקחו לו אשה, ויולד בנים ובנות.

אהרון שמע מאמו על מה שראתה בחוכמת הנסתר לגבי ילדיה שלה, וכיצד התבטלה הגזירה בעצתו של אביו, ר׳ שאמוט. משום כך, כשהתקרב לגיל 40, חשש לחייו: הוא פחד שמא הגדרה שהתבטלה היתה טובה ל־20 שנה, ועתה, בגיל 40-ימות. לאחר שנתיים, כשראה כי הוא חי, נרגע. הוא הבין, שמידת גמילות חסדים, שעליה הקפיד, תשמור עליו עוד 20 שנה, עד גיל 60. וכשהתקרב לשנה זו שוב חשש, וגם הוריו, שכבר היו ישישים מופלגים: הם פחדו כי לא יוכלו לראות במות בנם, כשהם בגיל כה מבוגר.

בערב יום הכיפורים, ט׳ בתשרי, נפל ר׳ אהרון למשכב. למחרת התעורר מעלפונו, כשפסוק שגור בפיו: ״ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובחיה״. הוא הכיר את דברי הגמרא (ברכות, נ״ז): ״אמר ר׳ יוחנן: השכים ונפל פסוק לפיו- הרי זו נבואה קטנה״, והבין כי נבואה קטנה נפלה לפיו. לפי הבנתו פירש את הנבואה, כי הוא עומד למות ונכסיו ירדו לטמיון. יום לאחר מכן התמוטטה אורווה גדולה, שהיתה שייכת לו, ועם קריסתה מתו כל בעלי החיים שהיו בה: תרנגולות ויונים, כבשים ופרה. צמרמורת חלפה בבשרו, לאחר שהבין כי מהשמיים רומזים לו שקיצו קרב. בערב חג הסוכות הגיע לעירו של ר׳ אהרון, סלוניקי, הרב יאשיהו פינטו זצ״ל, והתאכסן בבית אביו, ר׳ אברהם שאמוט. הרי״ ף הרגיש כי בני הבית שרויים בדיכאון, ושאל אותם לפשר הדבר. אז סיפרו לו את כל הדברים: הגזירה שראתה האמא בתורת הנסתר, העצה שנתן לה ר׳ אברהם שאמוט והתמוטטות האורווה.

חייך הרי״ף והרגיע אותם, והסביר להם כי הפסוק שנכנס לפיו של הבן והתמוטטות האורווה מסמלים רק טוב. הפסוק לקוח מהבטחתה׳ לנח אחרי המבול(בראשית ט׳ טי): ״ואני הנני מקים את בריתי איתכם ואת זרעכם אחריכם. ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל חית הארץ איתכם״. ומכיוון שהפסוק שנכנס לפיו של ר׳ אהרון מתחיל במילה ״ואת״, הרי שבכך יש נוטריקון ״ו׳א׳תן ת׳חתיך כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף וכוי. ״כל החיות והעופות שמתו בהתמוטטות האורווה׳/ הסביר לו הרי״ף, ״מתו תחתיך והיו כפרתך. כך התבטלה הגזירה הרעה עליך, ואין לך אלא לשמוח״.

הדברים מאירי העיניים של הדי״ ף עודדו את בני הבית, והם החליפו את העצבות בשמחה גדולה. אז שאל הרי״ ף את ר׳ אהרון איזה מעשה טוב עשה בעשרת ימי תשובה, שבזכותו נקרע רוע גזר דינו. אז סיפר לו ר׳ אהרון על יהודי הגר בעיר, שלמה לפאפא, המוחזק כאדם עשיר, והוא צדיק וישר. בז׳ בתשרי קם ר׳ אהרון כמנהגו לסליחות, אך טעה והקדים: במקום להתעורר באשמורת הבוקר קם כבר בחצות הלילה. בעוברו ליד בית שלמה לפאפא שמע קול בכי הבוקע מהמטבח שלו. היה זה שלמה לפאפא, שקם לבכות במטבח כדי לא להעיר את בני ביתו. הוא ביקש רחמי שמים והתפלל כי ישלח לו ה׳ את אוצרו הטוב, לאחר שהפסיד במסחר ובעלי חובו קמים עליו, והם אינם יהודים ואין בליבם רחמים. ר׳ אהרון שאמוט שמע את הדברים מיהר לשוב לביתו וצרר אלף זהובים בארנק. את הארנק לקח איתו ושב לבית לפאפא, השליך את הארנק מבעד לחלון הבית פנימה וחזר לביתו, שמח וטוב לב על המצווה שזכה בה.

שלוש שעות אחר כך שב ר׳ אהרון לבית הכנסת, לאמירת הסליחות. כשנכנס לבית הכנסת כבר מצא שם את שלמה לפאפא עומד מול ארון הקודש והוא מתפלל בלהט ובדבקות. ר׳ אהרון עמד בשקט מאחוריו ושמע כי הוא אומר את ההלל הגדול בכל כוונת הלב. ר׳ אהרון שמח עוד יותר, כי ידע שבגלל מתנתו נוסף הלל ושבח להשם יתברך. עוד באותו יום פרע שלמה לפאפא את חובותיו, ובעלי חובו עזבוהו.

שמע הרי״ ף את הסיפור, נפל על צוואר ר׳ אהרון וחיבקו ונישקו, ואמר לו: אשריך, דבר זה, ללא ספק, ביטל את הגזירה מעליך, ועל כך אתה מקבל שכר גס בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ימי חג הסוכות עברו על בני משפחת שאמוט בשמחה כפולה ומכופלת. במוצאי החג ערכו היהודים סעודות לכבודו של הגאון, והזמינו אותו אליהם. גם שלמה לפאפא עשה סעודה מפוארת, כדרכו לכל האורחים העוסקים בתורה, המגיעים לעיר. לאחר הסעודה סיפר שלמה בסתר את המעשה המופלא שאירע לו, ועל ההצלה שזכה בחסדי שמיים: ״ארנק שלח לי הקב״ ה ביד מלאכו״, אמר בהתרגשות לגאון. הגאון חייך ואמר לו: ״אלף זהובים היו בארנק, לא כן?״

שלמה לפאפא השתומם, מכיוון שהוא לא גילה פרט זה לאיש. הוא תמה מניין הסוד הזה ידוע לרי״ף, ולאחר שהפציר בו רבות ואף השביע אותו כי יגלה לו את הסוד, ניאות הרב יאשיהו פינטו זצ״ל לספר לו מניין באו לו הרווח וההצלה, כשהוא משביע את שלמה לפאפא כי ינצור את הסוד הזה. שלמה לפאפא התרשם עמוקות מגודל תעצומות הנפש של ר׳ אהרון שאמוט ומחיבוב מידת גמילות החסדים שהחזיק בה, ומאותו יום ואילך נהג בו בכבוד גדול. את סיפור המעשה כתב הרי״ ף זצ"ל

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

ובהקדמתו לספר כסף מזוקק כותב:

"ואתהלכה ברחבה, ולא אמיש מעשות פרי תנובה, ללמוד וללמד את אשר ישנו פה עומד, על נהרי נחלי פלגי מים, ולחם מן השמים, סביבותי נערי תורת קבע ולא עראי, אנכי והילדים אשר חנן ה׳, אשר יצקו מים על ידי, ויהי ידי אמונה, לתת להם חנינה, בחכמה ובתבונה, עושה מאהבה, ומרבה בישיבה, ויעשו פרי תבואה, ובבוקר הבין שמועה, ממעיני הישועה, המה הגבורים גבורי כח במלחמתה של תורה, משיבי מלחמה שערה, כולם אהובים כולם ברורים, חברים מקשיבים לקולי, יושבים ממולי״, עכ״ל.

ואחריו ידרכו כל ישרי לב

נערץ היה על בני קהילתו אשר הוקירוהו וכבדוהו עד מאד. וכך כותב עליו חתנו מהר"ש ויטאל :

״חובה לנו לשבח לאדון הכל, אשר חלק מכבודו ליראיו, ולא חסר לנו ואל יחסר לנו, אבינו שופט בצדק, דולה ומשקה, אשר כל משפטיו הם אליבא דהלכתא, ואחריו ידרכו כל ישרי לב״.

גם מאות שנים לאחר פטירתו עדיין רחשו לו כבוד והערצה, מכוחה, שמרו שמירה מעולה, שנים רבות, על שופר שהיה שייך לר׳ יאשיהו, והחזיקוהו כסגולה יקרה.

הערצה זו נכרת גם מתוך הקדמת המו״ל לספר תשובותיו נבחר מכסף (שנדפס מאתים ועשרים שנה לאחר פטירתו), אשר כינהו: ״משיירי כנסת הגדולה, מאור הגולה, תורה וגדולה, האשל הגדול״, וכן מהסכמת רבני סוריה לספר הנ״ל שתיארוהו: ״צדיק גדול, אדוננו מורנו ורבינו וגאון עוזנו, הרב המוסמך, אחד מהראשונים כמלאכים, מימר קדישין ודעת זקנים״.

מתוך הערכתם העמוקה לדעתו, התייעצו עמו בני קהילתו על כל פרט ופרט מחייהם, והוא ברוחב בינתו הנחם בדרך ישרה. בטוב לבו לא השיב פני איש ריקם, אף שהדבר גזל מזמנו היקר, כפי שהתלונן על כך בתשובותיו, שמחמת עול הציבור הכבד אין ביכולתו לעיין בהלכה כראוי. הערצה זו התפשטה גם בשאר קהילות סוריה אשר ראו בו דמות רוחנית עליונה, ונטלו ממנו עצה והדרכה בכל ענייניהם.

גם בעתות צרה ומצוקה לא הזניח את בני עדתו ואת עבודתו הרוחנית, ומתוך קטעי תשובותיו ניתן ללמוד ולעמוד על גדולתו ושאר רוחו.

בשנת שצ״ב היה מצור על דמשק, ובני העיר היו בצרה גדולה, עובדה זו לא מנעה ממנו להיזקק לשאלה קשה וחמורה, והשיב תשובה רחבה ועמוקה מאד (סימן עד), למרות טרדותיו שנבעו מאותו מצור.

מתוך כמה תשובות (סימן מג, מד, סג) ניתן ללמוד על מגיפה שהיתה בדמשק בשנת שצ״ח, ותושבי העיר היהודים נמלטו אל הכפרים שבסביבה, ונדדו ממקום למקום. גם בזמן זה לא פסק ר׳ יאשיהו מלהשיב תשובותיו, ובקושי הטלטולים וחסרון הספרים, השיב בבהירות למה שנדרש, ומפליא הדבר איך בזמנים קשים כאלו, כאשר הדעת איננה צלולה, הצליח לערוך תשובות מפורטות וברורות, בענינים סבוכים ועמומים, בהיקף נפלא, ובחדות חותכת, כאילו ישב בביתו בשקט ומנוחה.

שמע אלקים הקשיב בקול תפילתי

גם מן השמים הראו את מעלתו הנישאה, וסיפורי מופת רבים שהוכיחו כי מן השמים מסכימים עמו, סבבו בין קהל עדת מרעיתו, נביא כאן אחד מהם, שמקורו מוסמך ביותר.

בספר הקדוש חמדת הימים (ימים נוראים, פרק ג׳ ענין כבוד התפילה) מובא הסיפור הבא, שארע בדמשק בימיו של ר׳ יאשיהו, וכך מסופר שם:

באחד הימים, נכנס רוח מן הנפטרים בנערה אחת מבנות העיר. אותו רוח, היה רוחו של חכם גדול, וביקש שיקראו לפניו את רבה של העיר – ר׳ חיים ויטאל, – יודיע את מטרת ירידתו לעולם השפל הזה.

משבא לפניו ר׳ חיים, פנה אליו הרוח ואמר: דע לך! גזירה רעה נגזרה על יושבי דמשק "

שמעתי מאחרי הפרגוד, קול השואל מבית דין של מעלה, מי נשלח ומי ילך ויודיע לבני ישראל אשר בדמשק, איך בעוונותיהם ועבירות שיש בידם, נגזרה עליהם מגיפה אכזרית, ועתה מי יודיעם ויעשו תשובה כדי לבטל מעליהם זאת הגזרה?

כששמעתי זאת, הודעתי כי הנני מוכן למלאות שליחות חשובה זו, והשיבו לי:

לך לר' חיים ויטאל והודיעהו את אשר שמעת, ואמור לו, באתי אליך בדברים אלו לך לעורר את העם בתשובה, ותצומו ביום משמרת ראש חדש.

ר' חיים שמע את דברי הרוח, ושאל: ומי המה הראויים להתענות ולהתפלל על כך ?

נענה הרוח ואמר: ר׳ יוסף מטאלון, ר׳ יעקב אבולעפיא, ור׳ יאשיהו פינטו.

אכן, זכה ר׳ יאשיהו לאותו שבח בו השתבח דוד המלך בתהלותיו(תהלים סו,יט): " אכן שמע אלקים הקשיב בקול תפילתי״.

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

בשנים 1016 – 1019 נרצחו בקיירואן אלפים רבים של אנשי כת זו. שיירת שיעים שנמלטו מהעיר ובקשו לעבור לסיקיליה, הותקפה בדרך, הנשים הנאות נאנסו, ולאחר מכן הושמדו כולם. לאחר הזכירו

התפרעות זו מוסיף הכרוניסט הערבי עוד בלשון קצרה :

" באותה השנה 1018 –  1019היה באפריקיה יוקר רב ומלחמות רבות " גם מצב זה  היווה עילה מספיקה לשליטי קירואן, שכבד התחילו רוקמים מזימות כיצד לפרוק את עול הפאטמים מעליהם, כדי לא להיגרר אחר גזירות אל־חאכם על יהודים ונוצרים.

ובכל זאת פטור בלי כלום אי־אפשר! אין פלא, כי בשנות מהומות, מרידות׳ מלחמות ורעב פחדו היהודים פחד ואף נפגעו בגופם וברכושם, אם כי לא אליהם במיוחד התכוונו בדרך כלל המתמרדים והמתפרעים.

בשני מכתבים ששלהו באותם הימים אל פוסטאט האחים יוסף ונסים בני ברכיה, ממנהיגי הדור וגדוליו בקירואן, מוצאים אנו תיאורים, שבהם משתקפים הלכי הרוחות בקרב העדה היהודית וגם פרטי מאורעות חשובים בשבילה.

במכתב האחד קוראים אנו בין היתר: ״ ואני כבר הסברתי ופירשתי לדך כי שקט השטח שלנו לאחר המהומה ששררה, וכי נרגענו לאחר הפחד, וזאת בעזרת ה׳ הגדול והמרומם וכן הודעתיעל שובו של הסולטאן ״) מהמערב, בשלום ועמו שלל רב, ועל שובו של השייך אדוני אבו יסחק הנגיד אתו, וכי

בזמן הגיעם מהמערב….

במכתב השני, שנשלח זמן קצר לאחר מותו של הנגיד מתארים יוסף ונסים את המצב המסוכן שהתהווה עם הסתלקותו של מגן העדה ומשענה . בימים אלה המוכנים לפורענות, מתחילים אויבי היהודים להרים ראש.  הכותבים מצביעים במיוחד על חומרת מצבם של תושבי המקומות המרוחקים, כשאין מי שישתדל

בעבורם,  וזו גם שעת כושר לנציבים ולממונים לנגוש בהם.

ליתר הרעה מת בשנה זו גם ר׳ יהודה בן יוסף אשר על מחלתו בזמן שהותו במהדיה נודע לנו

מהתוספת בגליון של המכתב הראשון והרי אף הוא היה משענת ומגן לקרובים אליו.

והנה פסקה אחת מהמכתב בתרגום:

״ וענייעי המלוכה, אחינו, נבוכים מאוד;  ועירנו בזמננו סגורה ומםגרתה אין יוצא ואין בא. השטח נדלדל בגלל הרעב והבצורת, ולאחר ששנה זו התאוששה קצת בגשמים, ואורו עיניהם של בני אדם, ירד גזר דינו של ה׳ על האדון הזה ולקחו אליו. ונשאר האיזור מגולה ללא מגן  וחרב.

אבקש מאת ה'  שישרה עלינו רוח כדי שנצליח. וגם על בני קאבס ירדה פורענות חמורה על ידי ההיטל שהוטל עליהם בימי הרעב והם היו מגולים ללא מגן. ורובם בזמן הזה בעירנו. ומה שנוגע למערב הרחוק, כגון סג׳למאסה וזולתה הרי אבדו ומתו ברעב ובחרב, ואנו בפחד גדול. ישקיט ה׳ את פחדנו וירגיע את חרדתנו.

בשני המכתבים חסר תאריך השנה. על סמך הנתון הקבוע שבמכתב השני, הוא מותו של הנגיד אבו יסחק, הוא רבי אברהם בן עטא, שכנראה לא אירע 1016 – 1017 מאחר שבשנה — זו לכל המוקדם — הקדיש לו הגאון רבי ישראל בר שמואל את חיבורו בהלכות תפילה , ולאור הרמזים למאורעות

מסוימים, ננסה לקבוע על סמך דברי ההיסטוריונים הערביים את שנות כתיבתן של שתי האגרות.

אמנם קשה לצפות, כי יימצא זכר לעניינים יהודיים מיוחדים בדברי הסופרים הערביים . וכן אין להניח, כי כרוניםט, ואפילו הוא בן הזמן, יחשיב ו ״ ינציח ״ לזכר עולם פרטים, שמוצאים אותם לעתים קרובות במכתבים הנשלחים בשעת מעשה.

המכתב הראשון, שבו מודיעים על השקט השורר באזור ועל שובו של הסולטאן עם הנגיד ר׳ אברהם בן עטא נכתב בדצמבר שנת  .1014  בשנה 1014/405התמרד הענף השני של השושלת בגלוי נגד באדיס. בחצר אמיר קירואן השתררה מבוכה.

הוא פינה את משפחתו ואת חצרו מעיר הבירה למבצר מהדיה המרוחק מהלך יומיים מקירואן, ויצא נגד המורדים.  באדים הכה את המתמרדים שוק על ירך ולקח שלל רב.  אמנם זה היה בעוכריו, כי חייליו

התחילו מתעסקים בביזה במקום לרדוף את האויב, שהצליח להימלט.

בהיותו במסע המלחמה נודע לבאדיס, כי בנו יורש העצר, שאל־חאכם העניק לו את התואר ״ עזיז אל־דולה ", כלומר יקר המדינה, מת במגפה. הכרוניסט מספר, כי האמיר צידק את הדין באומץ רב . טבעי הדבר, שמיד לאחר הניצחון סר הסולטאן לימים מספר לראות את שלום ביתו וגם להראות את הביזה שלקח –  במיוחד, שהמרחק בין שדה הקרב ובירתו לא היה רב.

אמנם פרט זה על ביקורו הקצר אינו נזכר בדברי הימים, שבהם מסופר רק, כי האמיר המשיך

במלחמה ומת במחנה. שהותו של הנגיד בימים אלה במערב מובנת יפה. הלא גורלן של קהילות רבות בשטח המריבה — כגון אשיר, מסילה, תאהרת ״, — מונח היה בכף הקלע ודרושים היו שיכנועו, תיווכו והתערבותו בכל שעה של הנגיד, שלא  יבולע להן.  

לפי דברי ר׳ יוסף בן ברכיה חשבו מלכתחילה שהנגיד ישהה זמן רב יותר במערב, אבל הוא הצליח לשוב כעבור חדשיים — כנראה בגלל נצחונו המזהיר של באדיס ושובו של זה לקירואן. כי אמנם גם בקירואן עצמה היה לו מה לתקן.

כאן נגזרה בינתיים הגזירה על סגירת כל החנויות והשווקים – לאו דווקא של יהודים –  והעברתם לפרבר מרוחק, שאליו עברו לפי הפקודה גם הברברים בני צ'נהאג׳ה . ונקל להבין את המשבר שעתיד היה לפרוץ בשביל  החנוונים והרוכלים היהודיים בקירואן.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

طنجره ولو غطاها

טנג׳רה ולקת ע׳טאהא.

סיר ומצא מכסה – ״מצא מין את מינו״.

يا ماجد القرد على ماله بروح المال وبضل القرد لحاله

יא מאח׳ד (א)לקרד עלא מאלו ברוח(א)למאל ובצ׳ל(א)לקרד לחאלו

. הוי הלוקח את הקוף על ממונו, ילך הממון וישאר הקוף לבדו.

 ״אל תקח אשה להון וליופי, כי ילך ההון והיופי וישאר הדופי״. (שעשועים יב, 24).

 ״מוטב אוצר באשה מאשר אוצר עם האשה״. (פתגם).

كمل نص دينه

כמל נֻצ דינו.

השלים את החצי השני של דתו(כלומר התחתן).

׳ברנש בלי אישה הוא חצי גוף״(זהר).

 ״כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא תורה״(יבמות ס״ב עמי ב).

لولا الدموع لاتحرقت الضلوع

לולא(אל)דֻמוע לאנחרקת (אל)צ'לוע

לולא הדמעות היו נשרפות הצלעות.

הדמעות הזולגות מכבות את אש האהבה.

المره من دانها بتسمن

  אלמרה מן דאנהא בתסמן

האשה משמינה מאזנה.

האשה נהנית מהמחמאות והדברים הנעימים הנכנסים לאוזנה.

المره بحر والرجل سفينه وما الثر السفن اللي غرقت فيها

אלמדה בחר ו(אל)רג׳ל ספינה ומא אכת׳ר  (אל)ספן אליי עירקוו פיהא,

 האשה ים והגבר ספינה, הוי כמה ספינות טבעו בו.

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 

בן גוריון לא שלל, כמובן את הצורך לפעול לעידוד העלייה מברית המועצות, אך לנוכח המצב הבינלאומי המסובך ותמיכתה הנמרצת של מוסקבה במדיניותו ההרפתקנית של שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לא האמין ראש הממשלה כי מנהיגי בקרמלין יעשו מחווה כזאת כלפי ישראל ויפתחו את השערים לעלייה נרחבת של יהודים.

לעומת זאת, ההידרדרות במרוקו, חייבה תשובה לא רק לבעיות ההגנה המיידיות, אלא גם ההתארגנות לעלייתם החשאית של יהודים לישראל, למחרת עצמאותה של מדינה צפון אפריקנית .

וכך, כאשר בן גוריון נטל לידיו את ראשות הממשלה ב-15 באוגוסט, יצאו " לואי " והמתנדבים לפאריס, בדרכם למרוקו. זהותם של כל המתנדבים הייתה בדויה ובבואם לצרפת נאסר עליהם לקיים קשר עם גוף ישראלי כלשהו או עם כל גוף ציוני או יהודי בבירה הצרפתית.

סידורי הלינה בפאריס ותשלום הוצאות המחיה נעשו על ידי מטה הפעולה ועל פי כללים קבועים מראש. רבים מהמתנדבים באו מההתיישבות העובדת וכולם שירתו בעבר בצה"ל. אלה מבניהם שהיו יוצאי צפון אפריקה, דיברו צרפתית שוטפת.

האחרים – היו זקוקים להשתלמות ולליטוש השפה, העובדה שרוב המתנדבים באו מההתיישבות לא הייתה מפתיעה. בכל שנות קיומה של התנועה הציונית, הייתה בהתיישבות העובדת מסורת של היענות למשימות הגנה, רכש ועלייה ב'.

מסורת זו התקיימה גם לאחר קום המדינה וההתנדבות למשימות מיוחדות וליחידות העילית בצה"ל, נמשכת עד עצם היום הזה.

מטעמי נוחיות מבצעית ולשם הבטחת קשר תקין עם שלטונות צרפת, הקים " לואי " את מטה הפעולה שלו בפאריס, אך הוא נסע פעם בפעם למרוקו וקיים קשר רצוף עם המתנדבים בשטח. מתנדבי ה " המסגרת " הגיעו למרוקו בעיתוי מצוין.

הייתה זו שעת דמדומים של השלטון הצרפתי, אך עד לעצמאות ב-2 במארס 1956 – השלטון לא עבר עדיין לידי המרוקנים. היציאה ההמונית של הפקידות הצרפתית, פגעה ברמת השירות במשרדי הממשלה השונים והפקידים המרוקנים שבאו במקומם היו חסרי ניסיון.

במיוחד נפגעו שירותי הביטחון הפנימיים והפיקוח בגבולות היה, על כן, רופף. היה ברור שזוהי התקופה הטובה ביותר להתארגנות והתבססות בשטח, מבלי שהדבר יעורר " כאבי ראש " מיותרים בעתיד. מבחינה ארגונית נקבע שקזבלנקה יישב האחראי על כל שטחה של מרוקו ולידו יפעל מתנדב אחר שיהיה ממונה על ארגון פעולות " לביא " – ההגנה המקומית – והוא ימנה מתנדבים נוספים בערים מרוקניות אחרות, בהתאם לצורך. 

את הוראותיו יקבל האחראי המקומי מראשי ה " מסגרת " בפאריס ואליו גם יעביר את דיווחיו על בעיותיו וקצב התארגנותו. שליחי העלייה של הסוכנות היהודית ושליחי תנועות הנוער הציוניות פעלו באותה תקופה במרוקו, כרגיל.

לכן ניצלו מתנדבי ה " מסגרת " את תקופת המעבר להתארגנות, לבניית ה " כיסויים " המתאימים ולחיזוק המוטיבציה הציונית בקרב הנוער היהודי המקומי. המגמה הייתה לעורר ביהודים אלה גאווה בעצמם ובמדינת ישראל, להגביר בהם את רגש הביטחון העצמי ולהפיח בהם תקוות לעלייה קרובה לישראל.

היענותו של הנוער היהודי לפנייתם של מתנדבי ה " מסגרת " הייתה מהירה ומפתיעה. סיפר " לואי " : " שנים רבות פעלתי במגרת ה " הגנה " בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. אך בבואי לקזבלנקה, לא מצאתי שום הבדל בין הנוער הישראלי לבין הנוער היהודי במקום ואפשר היה לגשת לצעיר מקומי, עם אותן התביעות שהועלו בישראל.

ההצטרפות ל " מסגרת " זקפה את גוום של יהודי מרוקו והם גילו כלפיה מסירות בלתי רגילה ונאמנות עיוורת. דבר זה בא לידי ביטוי במערכת היחסים שהתפתחה בין מגויסי " המסגרת " לבין הפעילים המקומיים.

גם אם במשך השנים עברו בשורות , המסגרת " מאות ואלפי צעירים – הסודיות נשמרה היטב ולא היה אפילו מקרה אחד של הלשנה. גם במקרה של מעצרים ועינויים – לא נשברה רוחם של המגויסים והעצורים לא הסגירו מעולם את חבריהם לידי השלטונות המרוקנים ".

מה שסייע להתבססותה של " המסגרת " הייתה , כמובן, העובדה שבין המתנדבים היו כמה יוצאי צפון אפריקה שהכירו את המקום, שלטו בשפת המדינה, וידעו את אורח החיים בה. אלה החלו מיד בהתארגנות ועל ידי כך אפשרו לחבריהם ללמוד את השטח ולבנות את לעצמם את הכיסוי בדרוש.

חברי " המסגרת " למדו, בין היתר, את סידורי עבודתה של הקהילה היהודית, אספו מידע על מנהיגיה ואיתרו את האישים רבי ההשפעה בה. הם גייסו לשורותיהם צעירים מקרב חברי תנועות הנוער הציוניות, שהצטיינו במוטיבציה יהודית חזקה.

חינוכם האידיאולוגי של צעירים אלה היה טוב ונכונותם להקרבה הייתה רבה. למרות השוני במנטליות, בחינוך, ובהשקפת העולם, נוצרה מיד כימיה בין המתנדבים מישראל לבין הפעילים המקומיים והתפתחה ביניהם אהבה הדדית, מסירות ונאמנות.

תוך זמן קצר רכש לו הארגון מקום של כבוד בחיים היהודיים במרוקו, הן משום איכותם הגבוהה של המתנדבים והן משום האמונה שכל מה שישראל עושה הוא טוב. לכן, גם הייתה למגויסים הצעירים אמונה עיוורת במתנדבים, שכונו על ידם " ציונים " וכמעט ולא היו מקרים של הפרת משמעת או גילוי סוד.

המצטיינים בין הפעילים המקומיים גויסו לעבודה מלאה " במסגרת ". חלקם עברו קורסים קצרים בצרפת, אחרים נשלחו להשתלמות במקומות אחרים. בשובם למרוקו, הם השתלבו באופן מלא בעבודתו של ארגון ההגנה המקומי.

שכרן היה נמוך יחסית, וטובות הנאה היו מעטות. אף על פי כן, הם עזבו את בתיהם ואת מקומות עבודתם ועל מנת לשמור על אלמוניותם – הם נשלחו לפעילות בערים אחרות. כדי לשמור על סודיות מרבית גויסו " למסגרת " צעירים מבוגרים יותר, לפעמים אפילו נשואים ואבות לילדים.

מתוך רצון למנוע חיכוכים עם ראשי הקהילה וכן מטעמי סודיות, לא התקיימו שום מפגשים במוסדות הקהילה או בבתי כנסת. כל המפגשים בבתים פרטיים או בדירות שנשכרו על ידי " המסגרת ". גם הנשק הוטמן בבתים פרטיים או בחנויות היהודים.

אם משום " שנשרפו ", או שתמה תקופת התנדבותם – תחנתם הבאה של המגויסים הייתה – ישראל. לרוב, בני משפחותיהם של המגויסים כבר עלו לפניהם ונקלטו יפה בהתיישבות ובעיירות הפיתוח.

החיים בתנאי מחתרת היו, כמובן, קשים.מנת חלקם של כל המגויסים הייתה – ניכור, ניתוק מחיי החברה ושמירה קפדנית על כללי זהירות וביטחון. משום כך לא הכירו המגויסים אלה את אלה, ובייחוד לא כל המתנדבים מישראל ומחו"ל.

שלא לדבר על כך שאיש, כמעט, לא הכיר את " לואי " – הוא ראש " המסגרת " בפאריס, או את האחראי מטעמו בקזבלנקה. כך שמלכתחילה, היה על המתנדבים מישראל ומחו"ל למלא שני תפקידים מנוגדים : לנהל תעמולה גלוי למען העלייה, ובו בזמן לשמור על זהותם הבדויה.

הם יכלו למלא משימה זו בהצלחה, אך ורק משום נאמנותם של יהודי מרוקו, מסירותם הרבה ויכולתם המופלאה לעמוד בתנאי לחץ ועינויים.

חודשי פעולתה הראשונים של " המסגרת " היו ממש מרתקים : ציון המגויסים, עריכת טכסים, קביעת נוהלי אימונים, הצטווח הראשון, אגירת הנשק והקמת " הסליקים ", כל אלה עוררו התרגשות מובנת ודחפו ליתר מאמץ.

בתקופת השיא, היו כמה מאות מגויסים מקומיים ומספרם של אלה שעברו השתלמויות בחוץ לארץ היה למעלה ממאה, הקורסים כללו הרצאות על תולדות הציונות, פרקים במלחמת השחרור וצורות ההתיישבות השונות.

כל המגויסים ל " מסגרת " היו חייבים בשבועת אמונים. טכס ההשבעה היה נערך בסודיות מרובה והמגויסים היו מניחים ידיהם על דגל מדינת ישראל, תנ"ך ואקדח ובהתרגשות רבה קראו בצרפתית את נוסח השבועה :

" הנני נשבע למלא בכל עת את פקודות הארגון, אשר תמסרה לי באמצעות מפקדי ובמסגרת תפקידי. כמו כן אהיה מוכן להקריב את זמני, רכושי ואף את חיי – כדי לשמור על כבוד עמי, רכושו וקיומו ".

אח המגויסים הראשונים ל " מסגרת " היה " ראמון " יליד 1935, בוגר בית הספר " אליאנס , בקזבלנקה ומאז 1948 – חבר בתנועת ה " בונים ". " ראמון " המשמש כיום פקיד בסוכנות היהודית, עבד באותה תקופה בבית מלון קטן, שהיה בבעלות יהודית והיו בו 50 חדר. 

המלון שכן בקרבת התחנה המרכזית של קזבלנקה והתגוררו בו, דרך קבע, קציני משטרה ששיתפו פעולה עם הצרפתים, או שהיו פעילים במפלגת ה " איסתיקלאל ". לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה במארס 1956, התגוררו במלון כמה קציני משטרה מרוקנים, שהועברו לקזבלנקה מערי השדה.

עובדה זו הפכה את בית המלון ליעד מודיעיני נוח מאוד למתנדבי ה " מסגרת ". אחד המתנדבים הללו היה " הנרי " – יליד מצרים, פעיל בתנועה הציונית בקאהיר ומומחה במשפט חוקתי מוסלמי. במלחמת השחרור הישראלית לחם " הנרי " בירושלים העתיקה, וכיום מעורה בחיים המשפטיים בישראל.

" הנרי " הגיע לקזבלנקה בספטמבר 1956, כשהוא מצויד בדרכון צרפתי ומטרת בואו המוצהרת הייתה – הקמת חברה אמריקנית להפצת קטעי עיתונות. לאחר ששכר משרד במרכז העיר והעסיק כמזכירה, צעירה יהודית בשם " פיליס ", פנה " הנרי " למוסדות וחברות כלכליות שונות והציע לספק להם קטעי עיתונות המעניינים אותם

כן יזם הוצאה לאור של ספר " מי ומי " בחברה המרוקנית, אך מאחר שההיענות לפנייה הייתה מוגבלת, לא יצאה התוכנית לפועל. החברה של " הנרי " הייתה מוכרת בקזבלנקה הוא ניהל ספרים כחוק ובשתי שנות מגוריו בעיר, הוא אפילו שילם מס הכנסה לממשלת מרוקו.

על פי המלצה של " ג'וני ", המתגורר כיום באשדוד, גייס " הנרי " את " ראמון " ואת רפאל ( רפי ) ועקנין ז"ל, שברבות הימים נתפס על ידי שירות הביטחון המרוקני, עונה בכלא מאוחר יותר בבית חולים בפאריס ; גיוסו של " ראמון " היה חשוב במיוחד.

נוסף על היות המלון שבו עבד " יעד מודיעיני " – ניתן היה להקים בו גם " סליק " של נשק ותחמושת, מבלי לחשוש לגילויו. העובדה שבמלון גרו דרך קבע קציני משטרה, הייתה ערבוה מספקת לכך שהמקום הוא " נקי " מבחינה ביטחונית, והשלטונות המורקניים לא העלו אפילו על דעתם כי בין כתלי המלון תתנהל פעילות עוינת.

" ראמון " – כיום תושב נתניה, נשוי ואב לשישה ילדים ( מהם שניים שאומצו על ידו, לאחר רעידת האדמה באגאדיר ), סיפר : " מיד לאחר גיוסנו, הודרכנו כיצד לנהוג במחתרת, מה הם כללי הזהירות, כיצד להימנע ממעקב, כיצד להעביר ולקבל הודעות ובעיקר – כיצד להיפגש עם איש הקשר שלנו.

בראשית 1958, כאשר " המסגרת " עסקה יותר בארגון העלייה החשאית ופחות בענייני הגנה, יצאתי להשתלמות מחוץ למרוקו. רכז " לביא " שבאותה תקופה היה " אנדריי " , יהודי יוצא עיראק שמילא אחר כך תפקידים שונים באירופה.

יחד עם עוד 16 נערים שהיינו בקורס כחודש ימים ועברנו הכשרה ימית בהדרכתו של " דובי " – חבר קיבוץ ומוותיקי הפלי"ם. בין היתר למדנו להכיר את הים, שמענו הרצאות על תולדות עם ישראל, נפגשנו עם פעילי עלייה ב' ולמדנו שיטות שונות בארגון עלייה. 

ההדרכה הייתה מוגבלת אך ורק לתחומים אלה ועל כן לא עברנו בקורס אימונים צבאיים, לאחר סיום הקורס, חזרנו למרוקו והגברנו את פעילותינו ב " מסגרת ". תחילה עסקתי בגיוס עצירים מקומיים ותוך זמן קצר הקימותי שלוש חוליות של אנשי מגן.

מאוחר יותר, נשלחתי לקורס של חודש ימים שנערך בארמון קאמבוס, ליד מונפלייה בדרום צרפת. בשובי לקזבלנקה, נתמניתי כמפקד " המלללאח " והייתי אחראי גם על בריכת השחייה, שבה נהגו לבקר יהודים רבים. חברים אחרים " במסגרת " שימשו כמפקדי הרובעים האחרים בעיר "

אך זמן מועט לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה, היה כבר ברור שהחששות מפני פרעות ביהודים היו מוגזמים. לעומת זאת החריפה מאוד מצוקת העלייה.

דבר זה חייב את שינוי יעודה של " המסגרת " והעתקת מרכז הכובד בפעילותה, מתפקידי הגנה לארגון העלייה החשאית. " המסגרת " השכילה להתמודד בכבוד ובהצלחה מרובה עם אתגר חדש זה והיא רשמה את אחד הדפים המפוארים ביותר בתולדות ישראל והתנועה הציונית

סוף פרק " לביא " שאג בקזבלנקה

 מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

ביקורו של ח.ז.הירשברג בצפון אפריקה

בשנות החמישים של המנאה העשרים

מאלפת ביותר הייתה הפגישה עם מר חסן חוסני עבד אל – ווהאב, מזקני המלומדים הערביים בצפון אפריקה והמועטים בתוכם, שיש להם גם השכלה רחבה וגם רכשו להם שיטות עבודה מערביות. הוא היסטוריון ובלשן, שהשתתף כבר לפני מלחמת עולם הראשונה בקונגרסים המזרחנים, והכיר את גדולי המזרחנים היהודים, וביניהם את גולדציהר, פנים אל פנים.

וכן מכיר הוא יפה את המורים שבמכון למדעי המזרח של האוניברסיטה העברית ואת פרסומיהם. יש לו אוסף נבחר של קרוב ל-3000 כתבי יד קדומים, בעיקר בכל הנוגע לתוניסיה ולמגרב. הוא הראה לי כתב יד של המחקר " על השתן " של הרופא היהודי הנודע יצחק ישראלי, שהיה לפני אלף שנה בקירואן, לדעתו כתב היד הוא אבטוגראף של רבי יצחק

בשומעו , שמתעניין אני בהיסטוריה יהודית במגרב, הביע את נכונותו לעזור לי בכל דבר שאפנה אליו, וכן נתן לי המלה לידידו בפאס, השייך עבד אל-חיי אל כיתאני, שגם לו אוסף יפה של כתבי יד.

ביתו של עבד אל-ווהאב בוא בית מודרני. הוא הציגני בפני אישתו, שהיא תורכיה, ושצינו יחד תה. אגב זאת הודיעני מארחי, כי ברצון רב היה מבקר בישראל – וכי אין כל מניעה לכך, מאחר שהוא מחזיק בדרכון צרפתי. איני יודע אם היה זה מקרה, שאותה שעה נזדמן לביתו גם האב א. דמרסמאן, מהאבות הלבנים, כמרים קאתוליים, הפועלים במזרח התיכון  במיוחד בשטח החינוך.

הוא ראש במכון למדעי הרוי העביים בתוניס, המוציא לאור כתב עת בשפה הצרפתית המוקדש לבעיות אלה. האבות הלבנים ידועים כתומכיהם של הערבים בשאיפותיהם הלאומיות, ובמיוחד מקורב אליהם האב ד. וכן נזדמן למקום אחיו של מארחי, עורך דין לפי מקצועו ואחד הציירים הצעירים הערבים, שלמד בפאריס וחזר לתוניס. השיחה הערה עברה מפסים נייטרלים לבעיות השעה. ושוב הושמעה קובלנה על התנכרותם של היהודים לתרבותם הלאומית של הערבים, ולערכים שנוצרו בשפה הערבית.

ושוב הזכירו את הפרשיות המזהירות של העבר הספרותי המשותף. באותה שעה הרהרתי בדבר, שלו ידעו אנשים יקרים אלה, כי יהודי תוניסיה אינם יודעים כמעט ולא כלום על אותם הדורות של חכמים שקמו להם במגרב, וכתבו בשפה העברית דווקא, בוודאי, היו מסתתמות טענותיהם, על התנכרותם לתרבות הערבית

דיברנו על עמדת המנהיגים הערביים כלפי מדינת ישראל. נזכרתי את הראיון עם אחד המיניסטרים, רחים שאד'לי, שנתפרסם לפני צאתי באחד העיתונים בארץ, ושוב הביע דעה חיובית על הציונות ומגמותיה. מתוך מבטיהם התמוהים, הסקתי, שכאן משהו לא כשורה. ואמנם בתוניס לא ידוע ולא כלום על עמדתו הפרו-ציונית של המיניסטר, ונהפוך הוא. הראיון היה מיועד לייצוא בלבד.

שעות אחדות הייתי מהלך יחיד בשווקים המפורסמים של ה " מדינה " בתוניס, שרק בהם נשמר עדיין אפיים המזרחי הקדום, גם בבניינם וגם בהווי. התבוננתי במלאכתם של הכובענים המייצרים את השאשיות הידועות, שהיו מייצאים לכל הארצות. זו מלאכה שכולה בידי המוסלמים. לעומת זאת רב מספר היהודים העוסקים בחרטות נחושת ובייצור כל מיני כלים לנוי עם קרומית של כסף.

נכנסתי בשיחה עם הבּסמים המכובדים, אצולת הסוחרים המוסלמים של תוניס. המסחר מתנהל בצורה ידידותית. שותים קפה, משוחחים על הא ועל דא. אפשר להתמקח עד אין סוף עם הזבנים של סוחרי השטיחים, מאחר שמלכתחילה דורשים הם מחירים גבוהים פי שניים ופי שלושה למעלה מן השיעור. אולם כשניסיתי לעמוד על המיקח עם בעל חנות גדולה, שהציע מלכתחילה מחיר המתקבל על הדעת, הודיע לי בכל הנימוס והאדיבות, שאין לו שום דבר למכירה והוא מוכן להמשיך בשיחתו רתי על עניינים בעלמא.

בקרבת מסגד זיתונה שוק צורפי הזהב, שהוא כולו יהודי. בכל הסיורים האלה לא שמעתי דיבור בלתי ידידותי, אף על פי שהכירו בי את הזר, ואפילו את היהודי. זאת נוכחתי לדעת בשוק הספרים. כשניסיתי לפשפש בספרי דת ובמיוחד בספרי הקוראן, מיד נתקלתי בהסתייגות קרירה, שסיבתה הייתה ברורה למדי.

ב , מדינה " עדיין שולט המלבוש הערבי. לא כן ברבעים החדשים. הערבי המתגורר בהם לובש לבוש אירופי, וכשאין כיסוי לראשו אין להכירו, אלא אם הוא בחברת אישתו, שהיא כנראה שמרנית יותר ועדיין לא הסירה את מלבושה הלאומי ואת הרעלה. אמנם הרעלה היא לפעמים גנדרנית למדי, לעיניהן השחורות והגדולות של בנות המגרב.

וגם כאן ניכרת תזוזה. ברחוב נראות תכופות בנות במדים כהים. הולכות בסך. אלה הן הצופות המוסלמיות, חלוצות האמנציפציה של האישה בתוניסיה. ועוד חזיון מעניין, במוזיאון הלאומי שבברארדו, ארמון הבאי, שבו נחתם חוזה החסות של שנת 1881, מבקרים המונים של ערבים. משפחות – משפחות, עירוניים וכפריים, גברים, נשים וטף מכל הגילים, המסתכלים בעניין רב במוצגים. זכרתי את מספרם האפסי של הערבים, שהיו מבקרים בימי המנדט הבריטי במוזיאון רוקפלר בירושלים, והמסקנות עלו מעצמן.

רחובות תוניס מלאים נכים ובעלי מום שונים, יותר מאשר בעיר אחרת במגרב. יש גם כאן מספר רב של זרים, איטלקים ומאלטזים, ודווקא מהשכבות הדלות בעם. כאן רואים הרבה " חאג'ים " ממרוקו, כלומר עולי רגל למכה, שבגלל מחסור בכסף לא הספיקו להשלים את עלייתם ונתקעו בתוניס. הם ניכרים ב " עמאמה " הלבנה על ראשם. כאן מרוויחים הם את לחמם כשומרי לילה ליד הבנקים והחנויות הגדולות, והמילה חאג' נעשתה בתוניס שם נרדף לשומר לילה.

בזמן סיורי בייתה תוניסיה הארץ היחידה בצפון אפריקה תחת שלטון צרפתי, שהייתה לו עיתונות ערבית, הראויה שלם זה, , עיתון בוקר " אל-צבאח ", גמיש, שקט, נוח לשלטונות, בהתאם לקו המדיניות הניאו דסתורית באותם ימים. עיתון של אחר הצהרים " אל-זהרה ", שלא נמנע מלהתקיף את הידות ואת מדינת ישראל, אבל בצורה מאופקת. השבועון " אל –אראצ'ה " נסגר זמן קצר לפני בואי, בגלל הסתה אנטי יהודית פרועה. נותר רק שבועון השני " אל-ווטאן ", עממי ביותר. אז התחיל להופיע ירחון מצויר " אל*לאטיף ", כפי הנראה בהשראתם של הצרפתים.

הארץ כוללה עניה. אין לה אוצרות טבע. האזורים הפוריים בצפון רובם בידי מתיישבים צרפתיים. מהאווירון אפשר היה על נקלה להכיר איזהו כפר ערבי, ואיפה מתחילות החוות הצרפתיות, עם בתי המגורים הנאים ובנייני המשק המסודרים. הרבה נעשה לשימור הקרקע ובצפון ראיתי רבדות יפות בהרים.