פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה. 

אמר הכותב זה החכם הוא אחי הה׳ השי כמוה״ר שמואל הנז׳ והוא זקנה אביה של אדונתי גבירתי אמי תנצב״ה. והוא היה חכם גדול ג״כ ובקי בחכמת רפואה וחכמת השירטוט והוא היה בריא אולם ועומד על רגליו ואמר לאנשי ביתו שלמחר בשעה פלונית ימות וכן היה. כך יש לנו בקבלה מהראשונים. נאם הכותב ב׳ לכסלו ש׳ תפד״ה ליצי׳ שב״ד. (שמואל בן דנאן).

מצאתי כתוב: בשנת שד״י אתצלטן אשריף מולאי מחמד אשיר איסעלהו(?) כמס שנין פי פאס עד שנת ה׳ אלפים ותלת מייא וארבעתאש: שד״י בחדש כסלו ג׳א לכבאר אין מולאי בוחסון אלמריני סאק אלתורך מן לגזאייר וג'א חאריך עלא פאס, וכרג׳ מולאי מחמד אשיר אשריף אלמדכור ולקאהום עלא תאזא, ובקא עליהא נחו שהראיין ואנקצאר אשריף ורג׳אע לפאם, ועאויד כריג' מרא אוכרא ונזל עלא סבו ואתלאקאוו עלא מוצ׳אע יסמיהו כודייאת למכאלי וכלאק באיינהום טוראד כביר, בארמאייה ובאלנפאץ/ ובעדהא נכצרו אלתורך, כצרהום מולאי עבד אללה בנהו די אצולטאן אשריף למדכור. אלא אורמה ואלעלוג׳ אלדי מולאי אשריף למדכור גדרו והרבו לענד אתורך וקלבו ארמאייה עלא אשדיף ואנכצאר אשריף וטכיל לפאס אלג׳דיד, יום אלחאד ד׳ לשבט שנה שדי.

לילת לתנאיין ה׳ לשבט ש׳ הנד הרב אשריף ומסא פחאלו וכלא ג׳ומלא מן אולאדו וג׳ווארו וכלא מאל כתיר, שאיין לא כלא צולטאן וכלא עודא קריב כמסין נפט ואלבארוד מא יילו טרף ומן אלזראע ושעיר אלהרייא כלאהום ממליץ ואלחדיד ואלקזדיר ואלרסאס מן כול מא יכסבו לצלאטן, וכלא כאייל כתירא וקיידהא וכאנית כאיילהא ארבעין אלף פ׳ארץ, ובלאג למארכיש נחו כמס מייא כאייל ופטריק כלא כאייל אן כתירא ומאל כתירא וקאמת עליה לעולם אלכול וג׳א מולאי זידאן וטכיל לתאפיללת, ומן אלגאד יום לתנאיין אלמדכור ה׳ לשבט ש׳ שדי טכלו אתורך ומולאי בוחסון לפאם לג׳דיד נחו ארבע אלף תורך וזאווא ונהו אלפאיין פאריס שראתא, ומן דכלתהזם מן באב אלג׳ייאד גאזו סי מן אסוייאב אלדי כאנו פי פאס ומן אתורך ומן אשראתא וטכלו מן למלאח למוסלמין, וטלעו מן מלאח למוסלמין עלא אסלוקייא וטכלו ללמלאח וחמסו אלערשא אלג׳דידא ואלכובדא וקתלו נחו י״א רוח הי״ן וג׳רחו נאס כתירא. ויקים ה׳ מושיע לישראל איש יהודי מן אלג׳זאייר שמו כה״ר כרפון אלגרבי והווא נגיד עלא לקהל אלגזאייר וישלם ה׳ פעולו כאד לאמאן עלא לקהל יהוד פאס מן אצולטאן אתורכי ישמו מולאי מחמד צאלאח ראייץ יר״ה ופלחין רינא טכלית עאמא עלא למלאח עייטנא עלא כהרי כרפון אל אלמדכור אלדי כאן ענד באב למלאח ואלמלאח מסדוד ומשא ועייט אלקאייד ואצולטאן יר״ה וטבלו עלא למלאח וכרג׳ו כול מן טכיל וקתלו נאס כתירא וג׳רחו נאס כתירא ונגימו שאיין בקא מן אלמות ומן אלחאווץ נג׳מנא אלהי ישראל על ידי מושיע ישראל כהר׳ כרפון ישצ״ו, ובעדאליך עטינא לצולטאן אתורכי אוללאזים עשרין

לף דינר סוסייא ובקאוו את,ורך פי פאס לג׳דיד ט״ל יום וכרג׳ו ורחלו ובקא צולטאן פי פאס מולאי בוחסין ואבנו מולאי אנאצר אוזיר פי מכנס אושיך שאול בר שם טוב ן׳ רמוך בשנת אל שדי יברך אותך חיב ירג׳אע שיך ולא כאן שי.

ומן אורא דאליך ג׳א מולאי מחמד אשיך אשריף אלמדכור לפוק חריך עלא תאפיללאת וכדאהא, וכאד כאד. מולאי אחמיד וג׳מיע אולאדהו וסאקהום חתא לואד תאדלא ודבח ארבעא אולאד כאת מולאי זידאן ותלאתא אלדי כוואנהא וג׳א חרך לפאס מולאי עבד אללה אבן מולאי מחמד אשיך ואגכצאר והרב, וכלא הינא ערב סוס ארחאמנ׳א ואלואדיי׳א קאוום אין לא יסקיהא מא ולא יטעמהא מא (נעמא) בקאוו מסייבין יסעאוו עלא דייאר ליהוד מאת מנהום שאיין לא יקדר יקול חד. בעד דאליך חריך עלא פאס מולא,י מחמד אשיך אלמדכור וכריג׳ מולאי בוחסין ילקאה בקווא כתירא ואתכיד מולאי בוחסין ומחלתו כולהא וג׳מיע לערב נהר אשבת כ״ו יום תשרי שנת שט״ו העם ולקטו וכר ולאגדא די אלחאד דכיל לפאס בקווא אורמאהו בוחסין עלא למזבלא די באב אסבאע הווא פי ג׳יהא וראצו פי ג׳יהא מקטועא ובקא תמא מסייב קד תמן אייאם ובעאד דאליך רמאוויה פי מטמור פי למירס ולא זכה לקבורה. ובעדאליך דבח אצולטאן יר״ה ג׳מיע שייאך לחומאת אלדי פאס, ובעדאליך דבח א למופתי אלדי פאס סי׳ חמד אזקאקי, בעדאליך דבח אלקוצ׳א אלדי פאס סי מחמד אטרון וסי אטרון אכיה קאצ׳י אנית ומשא מולאי עבד אאלה למכנס, ודבח שייאך אלחומאת ודבח אלמופתי ובנו איסמו סי בועלי חרזוק יש״ו, ועטאוו ליהוד הי״ח פהאד לעם למולאי מחמד אשיר עושרין אלף או לתורכי יש״ו עשרין אלף ולמולאי בוחסון יש״ו תנאיין ועשרים אלף ועטאוו צאבון למולאי אשיך קריב אדבעין מייא אל שדיי יאמר לצרותינו די אכי״ר כתב פי פ׳ אלה תולדות יעקב יוסף שנת שט״ו העם ולקטו ואתכיד אשיך שאול יצ״ו וכהר׳ אברהם אכיה ג׳את עליהום אתפקא במייאת מייא. ותכדו יהוד ג׳ומלא כול ואחיד אוחדו אללה ב״ה יסתר מא בקא. טלב מולאי מחמד אשיך ליהוד אלמלאח עשרת אלף סחפא קמח ואתהאעדו מעאה בתנאיין וארבעין אלף סוסייא הי״ח ויאמר לצרות עמו די.

מתוך אתר דעת

התאוששות הקהילה במאה ה- 18
אלא שהקהילה היהודית התאוששה כעבור זמן לא רב. עדות לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א – חיים יוסף דוד אזולאי – שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, 1753, בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום, עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה, אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי – ומן הסתם גם בית-כנסת – ועל-כך הייתה שמחתו. עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות, שבעזה הייתה באותה עת קהילה יהודית משמעותית. אך גם תקופה טובה זו בתולדות יהודי עזה לא ארכה – והפעם לא בגלל גורם פנימי אלא חיצוני – מסע הכיבוש הכושל של נפוליון, שהביא לעזיבת כל יהודי עזה.

כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
בשנת תקצ"א, 1831, כובש את ארץ ישראל השליט המצרי אברהים באשה (פחה) ושולט עליה 9 שנים. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת שבראש התל, ולבנות באבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. שרידי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון – ובראשם משפחת קאשטיל – חשו לעיר, לקחו עמם את הדלתות המקושטות של בית-הכנסת, ושבו לחברון, שם הוצבו הדלתות בבית-כנסת "אברהם אבינו". בתמונות של ביכנ"ס זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית-הכנסת.

יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" – העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – ביקר בעזה בשנת תרמ"ג 1883, שנה אחר חידוש נוסף של היישוב היהודי בעזה. 

במאמר שפרסם בעיתונו הוא כותב: 

"בעברי ברחובות העיר עברתי ברחוב אחד הנקרא 'חארת אל יהוד' (רחוב היהודים) הכרתי על מזוזות פתחי הבתים המקום אשר מזוזה הייתה קבועה בו. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ"ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין 
האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן שיש כעין עמוד, וחקוקה עליה המילות האלה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". 

זהו אותו עמוד העומד על קברו של הירשפלד בראשון לציון. זו אותה הכנסייה הקתולית של עזה העומדת על חורבות בית-הכנסת עד היום.

בפרעות שפרעו ערביי הארץ ביהודים בשנת תרפ"ט, נשרף בית-הכנסת אברהם אבינו ונחרב כליל. דלתות העץ היפהפיות נעלמו, ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום זכר לא נותר מהן. 

חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
בשנת תרמ"ו, 1886, הגיע גרעין של יהודים לעזה, להקים בה יישוב יהודי חדש. בשנת תרמ"ז, סוף שנת 1886, כבר היו בעזה למעלה מ- 30 משפחות.

המשפחות היהודיות בעזה גרו בבתים שכורים. כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי אורח, כיוון שבאותם ימים יהודים שנסעו למצרים הצטרכו ללון בעזה בדרכם. בתי מלון ומסעדות כשרות לא היו בנמצא, ומקובל היה שהאורח מגיע לבית-כנסת ושם דאגו לו לאירוח אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר. 
נוסף לכך דאגה כל חמולה שיהיה לה בית-כנסת משלה וכך היו יהודי עזה, שהיו דתיים מאוד, מתפללים בשבת בשלושה בתי-כנסת. 

גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
בחודש מרס 1917 , במלחמת העולם הראשונה, כשהלכה החזית והתקרבה לעזה, גירשו התורכים מהעיר את כל תושביה, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. וכך מתאר זאת סופר המושבות משה סמילנסקי בספרו "זיכרונות": 

"גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה".

אחרי המלחמה היהודים חזרו לעירם, אולם בפרעות תרפ"ט חרבה גם הקהילה היהודית בעזה. כל תושביה הוברחו מהעיר מאימת הפורעים הערבים. למרבה הנס, ובעזרת משפחה ערביה מנכבדי עזה, אף לא אחר מתושביה נפגע בפרעות. 

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

ברור איפוא שלמוסד האינקויזיציה הלאומית־הספרדית פנים לכאן ולכאן. כבר הודגש לעיל שהיא נוסדה לשם קיום מטרה דתית: טיהורה של ספרד מכפירה, והיא פעלה בגבולות מדיניים־טריטוריאליים מובהקים. במסגרת המדינה נתיחדו לה תפקידים שיסודם בפוליטיקה הפנימית של המלכות. כמוסד שבא למלא תפקיד פנימי־ממלכתי שימשה איפוא את הכתר וכל האינטרסים שלו. בדרך זו היה המוסד מכשיר בידי הכתר. ומשמעבירים אנו יסודות אלה לתחום חייהם של האנוסים היהודים, הרי שכל דרכו של המוסד מתבטא בשיטת רדיפה, שנבעה הן מן התנאים החברתיים שנוצרו בספרד מתוך סדרי המדינה והחברה הנוצרית מצד אחד והן מאי־רצונם של האנוסים עצמם לעשות למען טמיעתם במסגרת החברתית־הנוצרית הנאותה.

 כאן בדעתנו להעביר קו מפריד בין טמיעה בחברה הנוצרית לחדירה לתוך מערכותיה שלה על־ידי תפיסת משרות שקודם לכן היו סגורות בפניהם בעודם יהודים. על חדירה למערכות החברה הנוצרית הגיב הציבור הנוצרי על־פי דרכו, כפי שכבר צוין לעיל, ועל אי־רצונם של יהודים אנוסים להיות נוצרים יצאה לפעול האינקויזיציה בדרכים משלה. ואמנם פעולתה שלה נגד התיהדותם של האנוסים היא הראשונה, וזוהי המטרה שלמענה נוסדה. בפעולתה זו הטילה דופי ביהדות ספרד כולה וכן גם באנוסים על דבקותם באמונת אבותיהם. הטלת הדופי באומה שלמה מצאה, כידוע, את ביטויה בפקודת־הגירוש בשנת 1492, והיא נמשכה כל עוד דנה האינקויזיציה אנוסים השבים אל צור־מחצבתם.

נראים הדברים כי הרעיון, שהמלכים הקתוליים יטלו על עצמם את היזמה להסדיר את בעיית האנוסים, נבע מתכנית אחת כללית לפתרון מכלול בעיותיהן הפנימיות של מלכויות קסטיליה־אראגון. סימנים של דרך מתוכננת נראים בראשית עלייתם של פרנאנדו ואמיל על כסא המלוכה בקסטיליה בשנת 1474. הימים הקשים שנכונו למלוכה בראשית שלטונם של השנים חייבו אותם לחפש מלבד אותם חלקי האצולה שתמכו בהם גם בעלי־ברית נוספים, נאמנים להם, שיסייעו להם בביסוס שלטונם.

הערת המחבר – אילמלא התכוונו לטיהור הדת במדינה בלבד, עדיין עמדה בעינה הרשות שנתן ניקולאוסהחמישי בשנת 1451 להגמונים בקסטיליה שישמשו אינקויזיטורים. ניקולאוס מינה אז את הגמונה של אוסמה, את הויקאר־גנרל שלו ואת הסכולסטיקוס של סלמנקה, לאינקויזיטורים. הוא אף התיר להם למנות לעצמם ממלאי־מקום, והרשה לא רק חקירת מינות כי אם גם להדיח את הכופרים ממשרותיהם, להחרים את רכושם ולהכריז עליהם כבלתי־ראויים לשמש במשרות ציבוריות, ואם יש צורך אף להסגירם לרשות החילונית. בעניו צו זה עיין י׳ בער, תעודות 2, עמוד 322 (שם, ספרות)! לי 1, עמוד 147 ואילך. לכן יש להעיר שאנומי קסטיליה הבינו שהיתר זה יתגשם רק על־פי רצונו של אלוארו די לינה, הקונדסשאבלי של קסטיליה באותם הימים, וזו אחת הסיבות להתנגדותם לאיש זה. אך יש להזכיר משפטי אינקויזיציה כנסיתית־הגמונית שנערכו בימי אנריקי הרביעי. עד כאן

אין תימה שכל תכנית להרגעת רוחות תלויה היתה בעזרתם של גורמים המקבלים את תמורתם. ובשכר נאמנות זו נמצא שהכתר נענה לפתרון בעייתו של אותו גוף התומך בו. מכאן שבשכר הפעולה לביעורה של כפירת האנוסים מעל אדמת ספרד באו אישי־כנסיה חשובים לידי תמיכה בכתר. וצעדיהם הראשונים של פרנאנדו ואיזבל מלמדים אותנו על כך. הקורטס במדריגל בשנת 1476 היה המעמד הראשון שבו נקבעו סדרי משפט ואדמיניסטרציה במלכות, ובכללם שורת הוראות שבאו להצר את רגליהם של היהודים. ייתכן שכבר באותם ימים, או בימים סמוכים להם, ניתנו הוראות ראשונות לשליחי פרנאנדו ואיזבל בחצר האפיפיור לפעול אצל סיכסטוס הרביעי שיתן יד ליסודה של אינקויזיציה לאומית. הזמן שעבר למן הפנייה ועד לפעולות בית־הדין, בסביליה ב־1481 ובסיאודד ריאל ב־1483, לא היה אלא ציפיה לשעה נוחה למלכות לפתוח בפעולה שהתכוונו לה מראשיתה.

במעשה פנימי זה נמצא שותף לשלטון ולכנסיה, הלא היא ההרמנדאד הקדושה, המוסד העירוני העממי של ברית־ערים, שנועד להיות בידי הכתר מכשיר רב־פעלים אחר להשכנת הסדר והשלום במדינה. הצטרפותו-פירושה הצטרפות האלמנט העירוני לתכנית הפעולה נגדם. והוא שסגר עליהם למעשה את המעגל, שכן אין לשכוח מה גדול היה כוחה של הכנסיה בשליטתה על דעת העם באותם הימים. העם כולו נעשה שותף לתכנית אחת גדולה.

היתה זו איפוא שותפות משולשת, בחינת החוט המשולש שלא יינתק במהרה. וקודם שננסה לתהות על דרכם של אותם אישים בכנסיה הספרדית, שכיונו את דרכו של מוסד האינקויזיציה, ננסה לבחון במסגרת מצומצמת זו את דרכם של המלכים הקתוליים, שהם ראשיה של שותפות זו. כבר התלבטו חוקרים רבים שדנו בשאלות הפוליטיקה הפנימית של ספרד, וביחוד אלה שדנו גם בשאלת האנוסים, בהערכת אישיותם של פרנאנדו ואיזבל, במידת השפעתם ובגישתם לשאלת הקמתו של בית-דין אינקויזיציה ובדרך הפעלתו. כרוניסטנים וסופרים, שכתבו בימים הסמוכים לדורות ההם, ניסו להעלות בכתביהם קוים לדמויותיהם. החוקרים, שחת־

בססו בדבריהם על תיאורים אלה, הגיעו לכלל הנחות שונות על מידת קנאותם לדתם. מהם שסברו שהללו היו כשבויים בידי חוג מסוים בכנסיה ובידי ההרמנדאד וכמה מן האצולה. משום כך מן הראוי לבחון מחדש נתונים אלה, שמא יש בהם גם כדי לתת בידנו תמונה אחרת.

פרנאנדו דיל פולגאר, הכרוניסטן של המלכות, מי שהיה מזרע האנוסים, הוא ראשון בין המתארים והמעריכים את אפים של פרנאנדו ואיזבל. אמנם הוא קיצר בהערכת אפיו של פרנאנדו והאריך בתיאורה של איזבל, ולה הוא מיחס תכונות הרבה. תיאור אפים מובא בכרוניקה בתיאור השנים הקשות 1476-1475. פולגאר כמעט לא ציין כלל את חלקו של פרנאנדו בעיצוב פני המדינה וחייה הדתיים. ואילו היא, המלכה, נראית בעיניו כבעלת מידות רבות של אמונה, מלאת חסידות ומעשי־ צדקה. היא אשה ״שסובבה עצמה באנשי־דת, שאורח חייהם מהוגן, והם שיעצו לה ברוב עניניה, והיא־היא שעקרה את כפירתם של נוצרים ממוצא יהודי במלכויות קסטיליה ואראגון ששבו ונתיהדו, והיא שגרמה שיחיו כנוצרים טובים״.

בֶרגֶנרות, שחקר בשאלה במחצית השניה של המאה הי״ט, הרחיב את הדיבור על המלכה וצייר דמות שונה מזו. הוא בחן את חליפת־המכתבים שבין המלכה והמלך וקבע מתוך הבחנה דקה שפרנאנדו ואיזבל תמימי־דעים היו בכל פעולותיהם. נראה שהיא היתה נושאת דברה של המלכות. לפי הערכתה טובת המלכות היא טובת האמונה, ולא טובתה האישית. וכבר מלמד מכתבה אל האפיפיור שאין לה כל הכנסה כספית מן האינקויזיציה. מאלפת עדותה שלה על עצמה, במכתבה אל נציגיה ברומא שפעלו בענין משפטו של דיגו אריאס, הגמונה של סיגויביה, בן אנוסים שהואשם בכפירה בכנסיה: ״אני הבאתי לחורבן ערים עם שרוקנתי אותן מיושביהן והחרבתי אזורים שלמים. כל זאת עשיתי אך ורק מתוך אהבה לאל ולאמו הקדושה. כל מי שטוען שעשיתי זאת מתוך אהבת בצע הוא שקרן. לא נגעתי בעצמי בשום מרבֶדי מרכושם המוחרם של הנידונים. כסף זה אף נתתי בחלקו כנדוניה לילדיהם של אותם נידונים עצמם״.

דברים אלה חשובים הם לא רק משום שנאמרו מפיה של המלכה והיא־היא המעריכה את פעלה של האינקויזיציה, אלא גם משום שבעליל מודגשים הגורם הדתי שבהקמת המוסד וחלקה שלה (ובודאי גם של בעלה פרנאנדו) בעיצוב דמותו של המוסד. היא נראית כאן כקנאית בדתה, שראתה זהות בין האינטרסים שלה ושל אלוהיה, ומכאן שבנקל הגיעה לזיהוי רצונה שלה שהוא כאילו רצון אלוהיה, אשר שמו לא מש מפיה בכל מקרה והזדמנות. ייתכן שדרכה באמונה עוצבה בהשפעת אותו חוג של אישי־כנסיה שהקיף אותה, ומסתבר שחוג זה הוא שעיצב גם את קו המדיניות הפנימית של המלכות. הכרתם שלהם היא הכרתה שלה, דרכם שלהם היא דרכה שלה.

דרכה זו עולה בקנה אחד עם דרכו של פרנאנדו בשאלת האמונה במדינה. מאלפים דברי־תשובתו לעיר ברצלונה על מחאתם על הקמת האינקויזיציה בעירם: ״קודם שהחלטנו להסכים שתיעשה החקירה הזאת באחת הערים של מלכויותינו שקלנו יפה וראינו את כל הנזקים והתוצאות העלולים לצאת לזכויותינו ולהכנסותינו הממלכתיות. אך מכיון שכוונתנו היא, וקנאתנו גדולה להקדים את עבודת אדוננו האל לשירותנו שלנו, רוצים אנו שהיא [החקירה] תיעשה בכל־אופן, תוך דחיית כל האינטרסים האחרים״.

אחדות־דעות זו בין המלך והמלכה מורה על שרשיה של התכנית הכללית לפתור תחילה את שאלת האנוסים ואחר־כך את שאלת היהודים. אין ספק שכבר בראשית דרכם, ודאי עוד קודם שהועלו על כסא המלכות בקסטיליה, הבהירו לעצמם את יסודותיה של תכנית זו. ואין איפוא בפתרון שאלת האנוסים שום ספונטניות ושום תגובה על תנאים שנתהוו בימי מלכותם שלהם. הם־הם, בעזרתה של סיעה קרובה ונאמנה, שעיצבו את עקרונותיה של הפוליטיקה הפנימית במלכות! הם שקבעו את דרכם במדינה לאור הירושה שהופקדה בידיהם על־ידי המלכים שקדמו להם והתנאים הפנימיים ששררו בה ושרשיהם נעוצים בגזירות קנ״א, אבל תוצאותיהם במאה הט״ו.

אל־מועז מת בשנת 1063 והמדינה התחילה מתפרקת לחוליותיה. כל עיר חשובה וכל איזור היו מלוכה ״עצמאית״. עם חורבנה של קירואן, שבה היו מצטמצמים החוטים המקשרים את היישובים היהודים הבודדים בכל הארץ, פוסקות הידיעות הרצופות עליהן.

אין להסיק מכאן מסקנה מוטעית כאילו הקהילות חדלו מלהתקיים — ולו לתקופה קצרה.  אלא שרישומן לא היה ניכר. אפילו בקירואן עצמה התגורר כפי הנראה קומץ יהודים תקופה ארוכה למדי. היא נזכרת במכתב ממחצית המאה השתים־עשרה כמקום, שאפשר ליהודים להתיישב בו.

לפי סופר ערבי מאוחד חל גירושם הסופי מהעיר במחצית השנייה של המאה השלוש־עשרה, כאשד הוכרז על קירואן כעל אחת הערים הקדושות של האיסלאם ונאסר ליהודים ולנוצרים לשכון בתוכה, וכן בחמאמת, שבקרבת תוניס .

אולם בתעודה משנת 1500 , שנמצאה בארכיון המסגד הגדול של קירואן, נזכר מימון היהודי, כשוכר דוכן?  אלא שקרוב לשער, כי אותו מימון היה משומד .הרי יוסף הכהן חי במחצית המאה הט״ז יודע לספר, כי ליהודים אסור לשבת בקירואן, מאחר שבתוכה שוכן הכהן הגדול הישמעאלי.

לאחד חורבנה של קירואן זז המרכז המנהלי החשוב של המדינה מערבה תחילה אל קלעת בני חמאד. ענף בני חמאד הצליח לבוא להסכם עם הבדווים שהחריבו את תוניסיה, ותמורת מס שנתי הבטיח את ארצו מפני מסעיהם.

ברור, שבאותה תקופה גדלה חשיבותה של הקהילה היהודית בקלעה והיסטוריון יהודי, שחי כמאה שנה לאחר חורבן קירואן מציין, כי קלעה התחלקה עם מהדיה!  בירושתה הרוחנית של קירואן" . גם בעיר מג׳אנה (צפונה לקלעה ואזורה העשיר באוצרות הטבע נמצאו זה מזמן יהודים רבים, כפי שיש להסיק מהתעודות שנתגלו .

בסוף המאה האחת־עשרה העבירו בני חמאד את בירתם לבג׳איה כיום בוג׳יה השוכנת לחוף הים התיכון על אותו קו האורך בקירוב כמו קלעה ומג׳אנה, מאחר שמקומה נראה להם יותר מוגן מפני פשיטות הבדווים. יש להניח כי יחד עם הצנהאג׳ים הלכו שמה גם יהודים, אף־על־פי שהעדה בבג׳איה וכן

באלג׳יר העיר נזכרות רק ברשימת המקומות מתקופת המייחדים.

ממש באותם הימים, שבהם עלו השוסים הבדווים על ממלכת בני זירי במזרה האיזור טריפוליטאניה, תוניסיה ובני חמאד גיבשו את מעמדם במרכז כיום אלג׳יריה המרכזית, קמה במערב, בין הברברים בעמקי הדרעה והסוס תנועת דתית־חברתית־צבאית של ה״מוראבטון, אנשי ה״ רבאט ״, כלומר מבצרים

של חבורות דתיות, שתושביהם התאחדו להגנת האסלאם נגד אויבים מבחוץ והתפוררות בגלל דעות אפיקורסיות מבפנים

. בפי העם נקראו ברברים אלה ״בעלי הרעלות ״, מאחר שנוהגים היו לכסות את פניהם ברעלות כנשים, מטרתם של ה״מוראבטון הייתה לטהר את חיי הדת בין הברברים ברוח האמונה המסורתית, כפי שהיא התגבשה בשיטת המאלכים, אחת מארבע השיטות של האסלאם האורתודוכסי.

בראשונה עלו גדודי ה״מוראבטון על הנסיכויות השיעיות הקטנות בסג׳למאסת ובתארודאנת. ומשהתעצמו תחת מנהיגותו של יוסף בן תאשפין, מייסד מראכש, יצאו לכיבושיהם הגדולים באפריקה וספרד. לאחר שהשתלטו על מארוקו פנו מזרחה, כבשו את תלמסאן, והראן, תנס, וחדרו עד ממזרח

לאלג׳יר, שנפלה בידיהם ( 1082 ) לאחר מצור.

וכן התפשטו המוראבטון עד לגבולות מדינתם של בני המאד. לא הגיעו אלינו ידיעות אם היהודים סבלו בזמן קרבות אלה יתר על שאר האוכלוסיה האזרחית. ייתכן ששתיקה זו מעידה, כי הם לא נפגעו במיוהד. ואולי מסייעת להשערה זו הידיעה, כי יהודי המערב שילמו בימי יוסף את הג׳זיה — את מס החסות" .

. גם בסיפור רבי יצחק אל־פאסי, שברח בשנת 1088 מפאם לקורטובה אין כל רמז לרדיפות דתיות ״. הדעת נותנת כי באותם הימים עברו יהודים רבים אל ספרה תופעה העלולה להסביר את הירידה במתת הפעולות הרוחניות ואת הדממה שהשתררה במארוקו.

ידוע כי בצבא אלפונסו הנוצרי, שנלחם במוראבטון במסעם בחצי האי הפירינאי היו יהודים, ולא מן הנמנע

כי גם הכובשים המוסלמים, שבאו מאפריקה נעזרו על ידי יהודים, שהלכו עמהם או מיד אחריהם ״.

כעבור שני דורות התחיל רסן השלטון להתחמק מידי מנהיגי המוראבטון. באותו חבל ארץ של מארוקו הדרומית קמה תנועה דתית חדשה של המוחדון, הם המייחדים, שדגלו בסיסמת ייחוד מלא של בורא העולם, שאין לייחס לו שום תארים גשמיים או מוסריים.

גם תנועה זו, שמייסדה היה מוחמד בן תומרת, ה״ מהדי ״, כלומר המונחה על ידי אללה, לא הסתפקה בהטפה דתית בלבד, וחסידיה אחזו בחרב, כדי להשליט את דעותיהם בכוח הזרוע. מלכתחילה, בראשית שנות העשרים של המאה השתים־עשרה גייס אבן תומארת תומכים בין הברברים בארצו .

  הוא פנה לפאס, מכנאס, סלא, מראכש, — שבה ישב עדיין השליט המוראבטי עלי בן יוסוף בן תאשפין. בכל מקום התווכח עם חכמי הדת, הטיף לטיהור המידות וערך הפגנות כדי להסעיר את הרוחות נגד שחיתות המידות" .

לבסוף השתקע באיזור מולדתו המצומצם, הוא עמק הנפיס ועמק הסוס העליון. כאן בסביבה פראית, בהרי אטלאס הגבוה בנה המהדי את המבצר תנמלאל, ומכאן שלח שליחים לארגן את תומכיו ולערוך טיהורים (תמייז) בין המפוקפקים והצבועים שביניהם.  

הוא מת — לפי רוב המקורות — בשנת 1330 , והמנהיגות עברה לעבד אל־מומין, ממלא מקומו של המהדי, לפי צוואתו. פרטי המאורעות והתאריכים של מעשיו נמסרים בשינויים רבים במקורות, אולם התמונה הכללית ברורה ".

לראשונה פעל עבד אל־מומין בהרי האטלאס והעמקים הדרומיים. התאפילאלת, הוא עמק הזיז הדרומי ובירתו סג׳למאסה נכנעו לראשונה בשנת 1140 . אולם רק בשנת 1145 יצא הכליף של המייחדים למלחמה במישור החוף הצפוני.

כאן נכבשו והראן , אוראן, שבקרב עליה נפל תאשפין בן עלי, שליט המוראבטון, שירש רק זמן קצר לפני כן את הכסא, ותלמםאן. סג׳למאסה בקצה הדרום שיגרה משלחת הודייה, שמתפקידה היה למהוק את זכר ההתמרדויות נגד שלטון המייחדים, שאירעו כאן בשנים הקודמות.

  לאחר מכן פשטו המייחדים על ־ פאס, מראכש- 7 1146. בשנת 1147 שלח עבד אלמומין גיס לספרד.    נכבשו ערים רבות וחשובות, ביניהן אשביליה. אחרות, כגון קורטובה, נכנעו.  עתה הגיע  תורה של מדינת בני חמאד ובג׳איה בירתם היתד, לשלל חמייחדים בשנת, 1152  לכאורה לא התעניין מצביאם של המייחדים בנעשה באפריקיה המזרחית ובטריפוליטאניה.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

מינוי ז' טובי העיר.

נראה ששבעה טובי העיר לא מונו לתפקידם על ידי בחירות של חברי הקהילה ואף לא של פורעי המס, אלא אנשים בעלי עמדה, יומה ממון שבלטו, לקחו את ההנהגה לידם ניהלו ענייני הקהילה ואף ייצגו כלפי השלטון.

מינוי המעמד.

אף הגוף המייעץ לא נבחר על ידי בחירות אלו שהן, אלא ז' טובי העיר בראותם איש הבולט בין אנשי הקהילה " בעל דעה ובעל המעה " צירפוהו לגוף המייעץ על ידי שזימנו אותו למעמד, ובכך נעשה חבר המועצה לכל דבר ואם בלט כאיש מעשה ובעל יחסים וקשרים החצר השלטון, ואף צירפוהו להנהלה המצומצמת והטילו עליו תפקיד, הכל לפי ראות עיניהם של ז' טובי העיר.

מובן שמלבד העשירים והאמידים היו מיוצגים במעמד גם החכמים מן הרשומים שבעיר, והם חכמי המעמד. אין תקנה המחייבת את ז' טובי העיר לאסוף כל אנשי המעמד על מנת שיכריעו בשאלה מן השאלות, והסתפקו בכינוסם של האנשים הבולטים בקהלה או פורעי המס שנזדמנו לידם באקראי, או אלה שמעניינם היה לשתפם בשאלה הנדונה.

משום כך מוצאים אנו תקנות שנעשו בתקופה אחת, ובכל תקנה חתומים אישים אחרים. כמו כן לא קיימת הגדרה ברורה של העניינים המצריכים הכרעה על דעת המעמד, ונמצא דברים שקולים מבחינת חשיבותם, באחד ראו צורך לאסוף ולהקהיל את המעמד ובשני הכריעו על דעת עצמם בלבד.

אף אין תקנון על המספר ההכרחי בגוף " המעמד ". מצוינות תקנות שנוכחו בהם משתתפים רבים, ולעומתם אחרות שהחותמים עליהם מעט אנשים. סיכומו של דבר ז' טובי העיר הם שקבעו את מי לקרוא, מתי לקרוא וכמה לשתף, עם זאת אין הז' טובי העיר גוף של שלטון עריץ שאי אפשר להחליפו.

החלפות היו אבל לא דרך בחירות, רק במידה שז' טובי העיר הכריעו הכרעה שלא נתקבלה על דעת הצבור, הצבור רינן אחריהם, נוצרו סכסוכים, ונתגבשו בהנהגה קבוצות עוינות אחת את חברתה וההכרעה ביניהם הושגה או על ידי פניה לרב שהכריע ביניהם על פי דין תורה או פשרה, או שאחת הכתות נכנעה ופינתה את הבמה לכת שכנגד.

לא מצאנו וועד קבוע מרכזי בינקהילתי במרוקו, וכאשר היה צורך הייתה מתארגנת משלחת מורכבת מהקהילות השונות, שייצגה אותן בפני השלטונות.

תפקיד שבעת טובי העיר והמעמד.

מינוי רב הקהילה. את רב העיר מינו שבעה טובי העיר עם המעמד. עם מנויו מקבל הרב את כתב המינוי מיחידי הקהל, לא מצאנו שהרב מתמנה לזמן מוגבל. בדרך כלל אם היה ממלא תפקידו בהצלחה היה מכהן כל ימי חייו וזוכה מכוח ה " שררה " גם לזרעו אחרין במידה שראוי היה למלא מקום אבותיו

תעודה 167

התק"ט

בע"ה

חנא לכאתמין כא נקבלו עלינא באלה ובשועה בלב שלם ובנפש חפיצה בלא אונס, באיין שאיין יקולנא אדונינו החכם השלם הדיין המצויין כב

וד מורנו הרב יוסף בן עטייא נר"ו בין פי אצלא לכבירא ביו פצלא אוכרא אגיר די ירצ'א ביה לחכם הנזכר.

וכן בעניין די אדיינות כל מה שיגזור עלינו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולא ימסי חד מננא יסארע פי בלאד אוכרא גיר באמרו, ולא יצאפד חד מננא שום ברא בענין הקהל גיר באמרו, ולאיים אמא ישמי יצלי נתבעוה שוא בקא פאצלא לכבירא שווא מסא לצלא אוכרה.

האד אשי לכול קבלנא עלינא באלה ובשבועה חמורה בתקיעת כף והסכמנו הסכמה גמורה על כל הנזכר ואין לזוז ממנה והיה זה כ"ח לשבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשע ליצירה והכל קיים.

שמואל בן חמו ס"ט – יצחק בןבר שלמה בן שטרית נ"ע – יהודה בן שטרית סי"ט – יהודה עולייל – יהודה יצחק הרוש – מסעוד כהן – משב בן יהודה אצייג ס"ט – יעקב בר אברהם נ"ע בן שרביט – יהודה אג'ייאני ס"ט – משה – מרדכי אלבאז ס"ט – מסעוד בן חיון – מסעוד א"א חיים בן סיסו נ"ע – יהודה בר יחייא אזולאי סיל"ט – משה א"א אברהם ג'ייאני נ"ע – מסעוד א"א ימין הכהן נ"ע ס"ט – ישועה אסולין – ליהו בן עטיאי – יחייא בר א"א מימון נ"ע לערבי ס"ט יוסף בן משה בן הרוש.

תרגום תעודה מספר 167

אנחנו החותמים מקבלים עלינו באלה ובשבועה בלב שלם ובנפש חפיצה בלי שום אונס, איך כל מה שיגיד לנו אדונינו החכם השלם הדיין המצויין כבוד מורינו הרב רבי יוסף עטייא נטריה רחמנא ופריקא. בכל ענין הן בענין בית הכנסת שלא יהיה שום שליח צבור אחר בעיר בין בבית הכנסת הגדולה בין בביתכנסת אחרת.

רק מי שירצה בו החכם הנזכר, וכן בענין הדיינות כל מה שיגזור עלינו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ולא ילךשום אחד ממנו להתדיין בעיר אחרת רק בהסכמתו ולא ישלח שום אחד ממנו שום מכתב בענייני הקהל רק בהסכמתו.

ולכל מקום שילך להתפלל נלך אחריו ביןאם נשאר בבית הכנסת הגדולה, בין אם הלך לבית כנסת אחרת. כל זה קבלנו עלינו באלה ובשבועה חמורה בתקיעת כף והסכמנו הסכמה גמורה על כל הנזכר ואין לזוז ממנו והיה זה עשרים ושמנה לשבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשע ליצירה והכל קיים.

כל הכתוב לעיל אמת ויציב ובפנינו ניתמו כל החתימות ובפ]נינו חתמו אחר שקבלו עליהם כל הכתוב בפירוש ואלו האנשים אשר לא ידעו לחתום היקר דוד בן מאמן והיקר ע. דוד אפרייט והיקר משה בן יוסף אצאייג והיקר מכלוף הכהן והיקר שלמה הכהן אחיו והיקר מימון אסולין והיקר מרדכי בן רבוח והיקר יוסף בן ליזי אג'ייאני נשבעו בשבועה חמורה בתקיעת כף על כל הנזכר לעיל ולקיים כל דבר חתמנו פה דלא ודלא כטפסי דשטרי ככל חיזוק סופרי בית דין והיה זה בזמן הנכר לעיל וחתמנא תרי מגו תלת כדחזי והכל קיים.

מסעוד בן יום טוב בן הרוש נ"ע – ישועה א"א יוסף צבע סל"ט

סוף תעודה מספר 167

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

באותו לילה חלם הרי״ף, כי עצירת הגשמים התבטלה בזכות אותם שני אנשים , במהלך דרשתו, ובזכות ההסכם שעשו ביניהם בשעת הדרשה.

רבי יאשיהו ניעור משנתו בחרדה, והחליט לברר את הדבר תיכף ומיד, לפייסם מחילתם. קרא לשמשו, וציוה עליו לקרוא לביתו את ראש הקהל.

באישון לילה הגיע אליו ראש הקהל, ואמר לו הרי״ף כי הוא מבקש שיאסוף מחר את כל היהודים בבית הכנסת הגדול, והוסיף לו בהדגשה יתירה: ״השגח שיבואו גם אותם שני היהודים אשר הפריעו במהלך הדרשה״. ראש הקהל עשה כאשר צווה, ולמחרת כינס בשנית את כל בני העיר.

בני העיר המופתעים התמלאו סקרנות לדעת מה ארע, ומדוע מכנס אותם הרי״ף בשנית. גם אותם שני יהודים לא ידעו מכלום, וחששו כי הרב מבקש שיבואו כדי להוכיחם על רעתם ולהענישם.

בהגיע השעה היעודה התאספו כל הקהל בבית הכנסת, ולאחר שנוכח הרי״ף כי מלא מפה לפה כביום האתמול, עלה אל הבימה וקרא את אותם שני אנשים שיבואו ויעמדו לצידו.

רחש עבר בקהל, הכל היו בטוחים כי הנה עתה יבואו שניהם על עונשם, בעקבות התנהגותם הנלוזה מאמש.

כאשר עמדו ליד ר׳ יאשיהו, היסה את הקהל, ולהפתעת הקהל פתח ואמר:

דעו לכם כי הגשם שירד אתמול לא בזכותי בא אליכם, אלא בזכות שני אנשים אלו, כך נגלה לי בחלום מהשמים, זכות שני אנשים אלו אשר גורשו מכאן בבושת פנים היא שעמדה לכם לפתוח את ארובות השמים"!

הקהל נדהם כיצד יתכן דבר זה?

לא פחות מהם נדהמו גם אותם שני אנשים, הם לא ידעו איזה מעשה טוב עשו, אדרבה הם חשו כי עליהם לקבל עונש על מעשיהם הרע מאתמול.

הרי"ף פנה אליהם בקול רך, ואמר להם, אנא ספרו לי על ההסכם שסיכמתם ביניכם מתמול בשעת הדרשה. אחד מהם קם, וסיפר לציבור, כי הוא גר בחאלב וחברו בכפר הסמוך לה. לאחר ששמעו את דרשת הרב ותוכחתו בדבר החשיבות הרבה שיש להחזקת תלמידי חכמים, החליטו לעשות ביניהם הסכם שותפות, לפיו בן העיר ילמד תורה כל היום, ובן הכפר יעבוד ויפרנסנו בכבוד, כדי שבן העיר יוכל להיות פנוי לעבודת ה׳ ללא דאגות פרנסה. כמו כן סיכמו שלאחר כמה שנים יבא בן העיר אל הכפר ללמד את חברו מתורתו. על כך שוחחו ביניהם, ומרוב שהתלהבו מתוכניתם לא שמו לב כי הרימו את קולם, וכי הם מפריעים לדרשת

בסיום דבריהם, קם הרי׳׳ף, נשקם על ראשם, ואמר: ״בזכותכם ריחם הקב״ה עלינו״!

לאחר אותו מאורע בראות העם את חשיבות החזקת בני תורה, נוספה התעוררות כפולה ומכופלת בענין זה.

תל תלפיות

מצודתו היתה פרושה גם מחוץ לגבולות דמשק וקהילות סוריה, וכפי שכתב עליו החיד״א: ״בכל הארץ יצא קו תהלתו, ואורו בכל כנפות האר״ש״.

מכל קצוי הארץ פנו אליו בשאלות הלכתיות סבוכות שהתעוררו, והוא – ״הרב המוסמך״ היטה שכמו, לן בעומקה של הלכה, והשיב כיד ה׳ הטובה עליו הלכה ברורה.

מקהילות צפת ירושלים וחברון, צידון ועזה, מצרים ובגדד, פנו אליו בתחינה כי יואיל להורותם את חוקי האלקים.

בתשובותיו אנו מוצאים קשת רחבה של נושאים כבדי משקל בהם נדרש להכריע ולפסוק. שאלות רבות בעניני אישות וממונות, אורח חיים ומנהגי קהילות, עלו על שולחנו, ולכולם השיב בשפה ברורה ובנעימה.

בקהל העיר צידון פרצה מחלוקת אודות נוסח התפילה, והוא נקרא לפשר בין הצדדים. בקהל חברון הסתפקו בענין חימום מי המקוה לטבילה בשבת, והוא נדרש להם. בקהל עזה וירושלים הסתפקו בדיני יום טוב שני של גלויות לעולים דרך עזה, והוא בירר דינם. ספק קידושין שארע בשכם התברר על שולחנו, ומעשה דומה לו מקהל ירושלים נשלח להכרעתו. דברי ריבות בין חכמי הכולל בצפת לראשיו, נחתך לפי פסק דינו, ועוד ועוד שאלות רבות ומגוונות. בפרט הראה כוחו בהיתר עגונות, ומוצאים אנו בספרו תשובות רבות בענינים חמורים אלו, ומעניין הדבר שחלק נכבד מתשובותיו אלו נכתבו קודם שהתמנה לרבה של דמשק.

רבים מגדולי הדור נשאו ונתנו עמו, וכדרכה של תורה, פעמים הסכימו, ופעמים נחלקו והתעצמו עמו. אולם תמיד התייחסו לדעתו בכבוד ובהערכה, בתארים נעלים שתיארוהו, והשתעשעו בסברותיו.

בשאלה שהתעוררה סביב ספק קידושין, שבחו את דעתו והסכימו עמו מהרי׳׳ט צהלון ור' חייא הרופא, למרות שר׳ סולימאן ן׳ אוחנא נחלק. בהיתר עגונה מירושלים, אשת שלום המנגן, הסכים עמו רבו ר׳ יעקב אבולעפיא, ומהרי״ט צהלון הסתפק בהתרתה.

כמו כן נשא ונתן עם מהר״א ן׳ ארחא מחברון, מהר״ם גאביזון ממצרים, ר׳ מאיר קאשטילץ, מהר׳׳ם גלאנטי, ר׳ אברהם גבריאל, ועוד.

בשו"ת מהרי״ט צהלון הביא דעתו כמה וכמה פעמים, וכן בשו״ת יד אהרון למהר״א אלפאנדרי (אה״ע בנאספות סימן ב׳ וגי). גם בשו״ת מהר״ם גאביזון (סימן מ״ג) מרבני מצרים, מובאת תשובת ר׳ יאשיהו לבני ירושלים, אשר במצוקתם החמרית בקשו להלוות לכמרים ברבית, וחששו מפני איסור הנאה מעבודה זרה. ר׳ יאשיהו האריך בתשובתו להתיר, והצטרף בכך לדעת מהר״ם גאביזון.

כמו כן מובאות כמה מתשובותיו בשו״ת באר מים חיים – ספרו של חתנו ר׳ שמואל ויטאל, אשר מתיחס לדבריו בכבוד גדול, ומתבטל לפניו בביטול גמור. בסימן כ״ו לאחר שמביא את דעת חותנו כותב כך:

מי יבא אחרי המלך, את אשר כבר עשאו בנוי על יסודות הדין והאמת, מלתא בטעמא, קושטא דמילתא, את כל אשר יפנה השואל משיב בענין, ודורש בהלכה פסוקה מכל הפוסקים, אמת כמה שהוא אמת״.

־בסימן כ״ח כותב על דברי חמיו: ״דברי הרב המשביר הם כנתינתם מסיני, ומי הוא זה יערב אל לבו לגשת מול אש להבת שלהבת, להרע או להיטיב, ומימיו אנו שותים וידיעתו היא המכרעת וכוי, אשר כל משפטיו הם אליבא דהלכתא, ואחריו ידדכו כל ישרי לב״.

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

סימן כד – כרך א'

סדר תרומה, שנת תרס"ח לפ"ק.

למעלת הרב הגאון, מעו"ם, סוה"ר, שמו נודע בשערים צפירת תפארת, הנזר והעטרה, אדמו"ר, כמוהר"ר רפאל אנקאווה, יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו אתו, עד ועד כי ובא שילה, אמן. בקידה על אפים, אני אומר שלום.

אדוני ! שלשם אורו עיני במכתב כבודו הרם, בו שאלני אדוני בחשאי, להגיד לפניו, גופא דעובדא דההיא אתתא עם בעלה, באותם התנאים שנתחייבו בהם בק"ס, לפני הרב כמוהרר"ש בן שטרית ישצ"ו, ואני הייתי עד בדבר, דע אדוני, כי כן היה.

ששם הייתי ושם נמצאתי באותה שעה, אבל לא נתייחדתי לעדות, רק צומ"ר אחר שהיה שם קודם בואי, ומה שראיתי אני הצעיר, הוא, שאחר שהעלה הרב כל התנאים על ספר הזכרונות שלו, שהם מחילת האישה לבעלה בשטר עיסקא שיש לה מנכסי מלוג, ובשכירות הבית שיש לה, עד סוף י"ד שנים.

גם במשכונותיך גויים שתחת ידה, ומסר לידה הסודר לקבל קנין, התמלט מפי בעלה בכוונה, או שלא בכוונה, איזו קללה נגדה, ואז בכעס הסירה ידה מהסודר. והלכו להם מתוך מריבה, ולא עשו שום דבר, זהו מה שהיה לפני, ולו ל"מ, וגם היום שאלתי את הרב הנזכר ישצ"ו, ואמר לי שמאותו היום לא ראה אותם, ואינו יודע מה עשו, ושלום.

צעיר אנכי ונבזה היו"ם הזה, ס"ט.

סימן כו – כרך א

סדר ויקהל לשנה הנ"ל

שלשם קיבלתי מכתבו אשר בו מחזיק לי טובה, על פירוש המאמר, אתם למה, תודה רבה על דבריך כי נעמו. אודות סכסוכי דברים שעברו עליך עם ההוא סבא בכפר וואזאן, אני שמעתי כי אתה זלזלת בכבודו תחלה, ועל כן שקלת למטרפסך, ואם כדבריך, אין דבר, כי הוא כביר מאביך ימים, ורבי קרו ליה, אל תוסיף להבאיש ריחו ברבים, והרגל עצמך שלא תצטער על העבר.

עוד שאלתני להראותך משכן כבוד המאמר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' ריבוא של מלאכי השרת, ולכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע, וכיוון שחטאו ישראל בעגל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל וכו'..עד כאן לשונו. והקשה כבודו, למה מתחלה ירדו ס' ריבוא ולבסוף ק"ך ריבוא ?

ידידי ! מאמר זה נמצא בשבת דף פ"ח ע"אף ושם בתוספות ד"ה ירדו, כתבו, משום שמלאך טוב יש בו כח לקשור ב' כתרים, ומלאך חבלה לא היה בו כח כי אם להסיר אחד, ולכן ירדו ק"ך ריבוא עיין שם. ובעל עיון יעקב כתב, כדי שלא יהיו למעלה באותה שעה שהרבה מקטגרים, לכן הטרידם בהסרת הכתרים. עיין שם.

ועני אני לקוצ"ר נראה, על פי מה שכתב הרב לוית חן על תהלים מזמור צ"א, על פסוק כי מלאכיו יצוה לך, וזה לשונו : אמרו רז"ל, שני מלאכים מלוין לו לאדם תמיד, אחד טוב, ואחד רע, זכה בתורה ובמצות, מחליפין לו רע בטוב, והוו שניהם כאחד טובים, לא זכה, מחליפין לו טוב ברע, והוו שניהם כאחד אעים, רח"ל עד כאן לשונו.

ועתה יבא כל המאמר על נכון, שקודם מתן תורה, היו לכל אחד מישראל ב' מלאכים המלוין לו, אחד טוב ואחד רע, יעלה לס' ריבוא של ישראל, ק"ך ריבוא מלאכים, ס' ריבוא טובים, ס' ריבוא רעים, וכאשר זכו והקדימו נעשה לנשמע, החליפו להם הס' ריבוא רעים בס' ריבוא טובים.

הוו ליהו בין הכל ק"ך ריבוא כלם טובים, והם שקשרו להפ ק"ך ריבוא כתרים, ב' כתרים לכל אחד מישראל, וכאשר יטאו בעגל, הוצרכו מן שמייא להחליף להם כל הק"ך ריבוא הטובים בק"ך ריבוא רעים, ולכן ירדו ק"ך ריבוא רעים, ונטלו הק"ך ריבוא כתרים הק"ך ריבוא הטובים, ונסתלקו להם, הרי לך ידידי הדבר מפורש, על פי חשבון מדוייק ושלום.

הצעיר, אני היו"ם ס"ט

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

ויש שהיה להם ספק בדבר מה בהלכה, ונזקקו המה לעצתם הנבונה של בני משפחת משאש. רבי יוסף הנזכר כאן, עשה זאת, לעתים מתוך חובה אך בשל דוחק השעה, דהיינו פרנסת ביתו. לא הוא אינו מסתיר זאת, ולעתים אנו רואים שבראש תשובתו למאן דהו, מביע תודה והוקרה על הסכום שהיה מצורף לשאלה. א.פ

סימן כז – כרך א'

סדר ויקהל, שנת תרס"ח

למעלת אור ישראל וקדוש, נזר אלוהיו על ראשו, אדמו"ר ועטרת ראשינו, מלאך האלהים, כבוד קדושת תורתו  כמוהר"ר רפאל אנקוואה, נרו לא יכבה, וזע קדשו ככוכבים ירבה, באושר, בעושר ויושר, תמיד כל הימים. אמן. בקידה על אפים, ובכריעה על ברכים, אני אומר שלום.

אדוני ! סב"ת האר"ש, יען אני הצעיר, זה קרוב לשתי שנים ואני משודך עם הבתולה שמחה, בת הירא את דבר ה' הגמו"ן, כה"ר אהרן הכהן יש"ץ. שהוא ידי ואהוב לאדוני הרב, ואנחנו בעזר האלהים הכננו את כל הצריך, אחר עמל רב ותלאה עצומה, ואך הוא מאריך וממשיך עלינו את הזמן, מחנוכה, לפורים, לל"ג לעומר, למוצאי עצרת, לאלול, ולא קיים לנו שום הבטחה.

הן אמת שהזמן קשה, והוא צריך הוצאה מרובה כפי כבודו, נוסף על הנדן וכו'…, עכ"ז צריך לדחוק עצמו לגמור הדבר, ואני לא אוכל להרהיב עוז בנפשי לדבר אליו בפה מלא כאבינו יעקב סבא, הבא את אשתי.

ורק בני דודי עם בעל אחותי, שיחיו, הם המדברים בעדי תמיד, עמו ועם אשתו הגברת, והם ממשיכים הזמן, ועתה שמעתי, כי בזה השבוע, הוא נוסע למשכן כבוד אדוני הרב, לרגל מסחרו, ובכן נא אדוני, זכור אהבת הקדמונים, אהבתו של אבא מרי ז"ל.

ועשה חסד ומצוה רבה, לדבר עמו על זה, לדחוק עצמו שלא יאחר עוד יותר מל"ג לעומר הבא עלינו לחיים טובים ולשלום, ודברי אדוני דואי יעשו פירות ושכמ"ה – ושכרך כפול מהשמים.

צעיר אנכי ונבזה, היו"ם הזה, ס"ט

סימן כח, כרף א'

סדר ויקהל, שנת תרס"ח.

ידידי החכם הוותיק, כהה"ר יעקב אדרעי הי"ו

קבלתי מכתב תלונתך על החסד שגמלתיך בקנין ומשלוח המגילות, א', אמרת, כי חסרים העמודים וכמדומה, כי עשית סעודת פורים ונתבסמת עד שלא ידע, קודם פורים, אשר על כן שכחת מה שהזהרתני במכתבך, שלא אעשה להם עמודים, יען יש אומן במקומך שעושה עמודים באומנות יקרה, ואיך עתה נהפכת למתלונן ותלית עצמך על העמודים ?

ועוד, בפה מלא אמרת לי, כי במקומך לא נהגן לעשות עמוד למגילות, ואתה תמיה עליהם תמיד, ואני השבתיך כי יש להם על מי לסמוך כמ"ש מורם בהגה, בסימן תרצ"א ס"ב בשם מהרי"ל ז"ל, עיין שם.

ב', אמרת כי אין בהם תגין, והם פסולים, גם זה טעות, כמ"ש מרן שם, יש אומרים שצריכה תגין, ויש אומרים שאינה צריכה, וקי"ל י"א וי"א הלכה כבתרא, וכן כל המגילות שלנו אין בהם תגין, זולת אחדים, ונער יכתבם, ואם כך כל דבריך אינם אלא תואנות כדי לבטל המקח.

ומעתה הרי הוא בטל, החזר המגילות ויושב לך כספך, כי יש קונים ובתוספת מחיר, ובכן מהר לשלחם ושלום.

אני היו"ם ס"ט

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אמנם אין זה המקום לשפוך אור על תופעת ״העונג שבאי־עונג״ ועל האופן שבו הליבידו עשוי, באופן פרדוקסלי, להיבנות מדיכויו שלו, אך חשוב לפחות להבהיר כיצד האחים השליכו את המאוויים והפנטזיות הליבידינליים שלהם על הכופרים.

השלכה היא מנגנון הגנה פסיכולוגי שבו הפרט משייך לאחרים את תשוקותיו ואת תחושותיו הדחויות או המוכחשות שלו עצמו. כחלק מהתהליך הזה, התוקפנות שבה הכחישו האחים את צורכיהם הגופניים שלהם קיבלה צורה של שנאה ל״ניוון המערבי״ ול״אי־המוסריות היהודית״. הדרך המותרת היחידה להתקרב אל מושאיו המאווים של האיסור ואל מושאיה האסורים של התאווה – הייתה להשמיד אותם.

צדה השני, המתבקש, של הפוביה הזאת, היה גן העדן שהבטיחה אגודת האחים המוסלמים מיום היווסדה ואילך לכל גבר שיהיה מסור לשימורה של העליונות הגברית; כמעט מאה אחוזים מחברי האגודה היו זכרים. אל־בנא ייסד אמנם גם אגודה של ״האחיות המוסלמיות״, שהיה אפשר לזהותן על פי רעלותיהן הלבנות, אולם זו הייתה חוליה חלשה במיוחד במבנה הארגוני של האחים, ובשנות השלושים והארבעים היא נדחקה מפני רובן המכריע של נשות מצרים שקיבלו חינוך ברוח מערבית. מעולם לא היו בה יותר מ־5,000 חברות.

ואכן, הרוח בעולם הערבי והמוסלמי נשבה באותן שנים לעבר קידום מעמד האישה. בראשית שנות העשרים ייסדו נשים מצריות חטיבה עצמאית ומשפיעה בתוך המפלגה המאוחדת של התנועה לעצמאות לאומית – הוופד. בשנת 1923 השליכה לים את הרעלה שלה, בצעד הפגנתי, נשיאת האגודה לזכויות האישה המצרייה, הודא שראווי. באותה שנה הוקמה טורקיה המודרנית בידי מוסטפא כמאל, המכונה ״אטא־טורק״ (אבי הטורקים), מוסלמי מודרני שתמך בשוויון בין המינים. ״דבר בדתנו אינו תובע מהנשים להיות כפופות לגברים״, הצהיר. הוא ביטל את הפוליגמיה, עיגן את השוויון בחוק, התנגד ללבישת רעלה ודאג לכך שבתו המאומצת תוכל לטפח קריירה של טייסת ולכך שמוסלמית ממשפחה מיוחסת שחפצה להיות שחקנית תוכל לעשות זאת.

שעה ששחרור האישה מהנחיתות שציווה עליה האיסלאם הלך והתקדם, הגיעו האחים לנקודת הכינוס לקראת המסע לשיקום הסדר הפטריארכלי. שכן, האם לא נכתב במפורש בקוראן ש״הגברים מופקדים על הנשים״(סורח ד, 34)?