Lucienne Saada UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
Lucienne Saada
UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
On devait decouvrir au cours de ce travail, qu'un grand historien comme Ibn Khaldoun, affirme que "la poesie est de toutes les formes du discours, celle que les Arabes ont regarde comme la plus noble; aussi en firent-ils de depot de leurs connaissances et de leur histoire, le temoin.. ."4 Le depot et le temoin, c'est la une sorte de
definition de l'archive.
Mais qu'il s'agisse de gestes ou d'histoire evenementielle, il faut se garder d'omettre d'autres archives; ce sont les textes absents (de gueniza ou d'archives familiales), les textes absentes, marginalises, enfin les textes impubliables dans un contexte politique donne, et, si l'on ne peut les atteindre, au moins, les cerner.
Apres ces quelques generalites sur 1'objet de la recherche et la me- thode, on voudrait evoquer des types de problemes et des types d'archives reperees et terminer par des exemples concrets, tous, tires du commerce avec la geste hilalienne.
Meme si d'aucuns pensent qu'elles ont ete occultees, mal posees ou mal connues, les grandes options socio-historiques au Maghreb passent par ces trois faits historiques: le role des Hilaliens, le statisme de la culture arabe au Maghreb, et les relations entre Juifs et Musulmans au cours des siecles de leur coexistence dans ce pays. On ne peut bien sur traiter de tous ces problemes et c'est pour effectuer une percee dans le mystere controverse des relations entre Juifs et Musulmans que j'ai mis en chantier la collecte et l'etude de series de parlers et de series de corpus poetiques presque tous recueillis aux environs de ces marches sahariennes.
En ce qui concerne les parlers mon but principal etait de proceder a un sauvetage afin d'effectuer un jour un classement meme provisoire de parlers de Juifs dont devra tenir compte une future histoire de la langue arabe; le but secondaire est de voir clair dans l'origine des Juifs de langue arabe a travers leurs usages (voir tableau ) linguistiques et ethnographiques.
En ce qui concerne la serie de corpus poetiques que comportent les variantes des gestes hilaliennes, outre qu'elles retentissent presque toutes sur des faits ou exploits de heros juifs, celui que j'ai recueilli, en Israel, a 17 kilometres de Dimona, donne des Hilaliens une image bien sur differente de celles que l'on connait par les autres variantes et par l'histoire "officielle". En outre, on peut facilement imaginer l,importance de tous ces parlers de la geste qui sont un tresor de vocabulaire et d'usages quelquefois isoles; notons en passant, que le parler de la G. I. est interessant par son archaisme et celui de la G. XVI. a cause d'une caracteristique atteignant les sifflantes dans un parler de Musulmans. Si plus de quatre milles fiches existent sur le parler de la geste principale aucune etude n'est encore faite sur cette unite dialectale.
Les Hilaliens ou Banu Hilal ou Beni Hilal (arabe: بنو هلال) étaient les membres d'une tribu arabe qui émigra vers l'Afrique du Nord auxie siècle.
Origine
Selon Ibn Khaldoun1, les Hilaliens étaient accompagnés de leurs femmes et de leurs enfants, lorsqu'ils sont venus au Maghreb. Ils se sont installés au Maghreb et se sont mêlés aux tribus berbères nomades ou semi-nomades.
Ibn Khaldoun décrit leur généalogie, deux tribus mères: Hilal et les Banu Sulayms. Ces deux tribus originaires du Nejd avaient comme ancêtre commun Mansour. Les Hilal et les Sulyams avaient comme cousin commun la tribu de Al Yas qui est une branche desQuraych tribu du prophète de l'islam 1. Les Hilal au départ de leur immigration étaient formés de trois familles : Athbedj, Riyah et Zughba.
Histoire
Originaire de la région du Nejd en Arabie, ils ont d'abord émigré dans le sud de l'Égypte avant de partir pour le Maghreb. Menés parAbu Zayd al-Hilali, le nombre de Banu Hilal à s'être établis en Afrique du Nord varie entre 70 000 personnes et 200 000 personnes. Il y aurait eu 50 000 guerriers et 200 000 arabes5. Les Fatimides les utilisèrent pour réprimer les Zirides (berbères) d'abord alliés puis vassaux des premiers ; ceux-ci leur abandonnèrent le pouvoir après la conquête de l'Égypte et la fondation du Caire, mais ces Zirides devenaient de plus en plus indépendants et allèrent jusqu'à abandonner le chiisme. Ils reconnurent le califat Abasside, ce que les Fatimides ne pouvaient accepter. Les Fatimides, du même coup, débarrassaient leur territoire de Haute-Égypte d'une tribu particulièrement difficile à contrôler. Les Zirides furent vaincus rapidement et leurs voisins Hammadides et Zénètes considérablement affaiblis. La dernière bataille sera fatale, la coalition Hilaliens-banu Suleim Zughba décapite le chef Abou Soda de l'armée berbère composée des Ifrenides en 1058. Les Berbères s'enfuirent et livrèrent le pays aux Hilaliens.
Après avoir réglé provisoirement la situation en Andalousie, Abd al-Mumin (premier sultan de la dynastie berbère Almohade), dont les forces s'étaient accrues, décida de frapper un grand coup dans le Maghreb central. Il se dirigea, à marche forcée et dans le plus grand secret vers Bejaïa. Son avant-garde entra, sans coup férir, dans Alger et dans Bejaïa, d'où Yahya s'était enfui, puis son fils prit et saccagea la Qalaa (1151). Mais les Arabes comprirent vite le péril. En effet, devant eux, ils retrouvaient des berbères fortement organisés et capables de leur disputer les avantages qu'ils avaient pu arracher à la faiblesse des gouvernements. Les cheikhs d'Ifriqiya, renonçant pour un temps à leur rivalité, décidèrent de s'unir pour rejeter, par leurs propres forces, l'ennemi dans son Far-West. Ils se concentrèrent près de Béja et se dirigèrent, en grand désordre, vers Bejaïa. Abd al-Mumin, qui retournait au Maghreb extrême, fit volte-face dans la Mitidja et entraîna l'ennemi jusqu'à Sétif. Les Hilaliens sentaient qu'ils jouaient leur va-tout. Ils avaient amené leurs femmes et leurs enfants, qui devaient servir d'enjeu à la bataille. Pour ne pas être tentés de reculer, ils avaient même entravé leurs chameaux. Après quatre jours de tuerie, la discipline almohade l’emporta et les Arabes s'enfuirent harcelés jusqu'à Tébessa (1152). Abd al-Mumin n'usa pas de représailles. Il partagea le butin entre ses compagnons, mais rendit leurs familles aux vaincus, dont il reçut honorablement les cheikhs.
Organisation sociale
Plusieurs tribus vivent dans les zones arides et semi-désertiques. Ils sont doués pour l'élevage des caprins. Ils étaient très peu portés sur l'agriculture. Les Hilaliens ne sont pas très conservateurs même si la religion de l'islam est le dogme de la majorité de la population. Au départ, ils étaient des chiites, mais au Maghreb, les Hilaliens se sont "convertis" au régime malikite sunnite.
Les Hilaliens sont patriarcaux et chaque tribu a un chef qui décide du sort des autres. Les autres tribus ont arabisé une grande partie des Berbères nomades et semi-nomades en Afrique du Nord. À l'origine, les Hilaliens sont des nomades et habitent des tentes. Lors de leur arrivée, les Hilaliens ont pris des villes en Algérie comme Ouargla, Biskra, El Oued Souf, Djelfa, Bou-Saâda, Chlef et Tiaret.
Alliance Israelite Universelle..Richard AYOUN
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te juive.
Au nom de tous les participants, je tiens tout d'abord a remercier vivement pour leur accueil amical et pour l'excellente organisation de nos travaux, les organisateurs de ce grand colloque, la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie (la S.H.J.T.) creee en 1997, sous le regime de la loi de 1901, a l'initiative de responsables communautaires et d'universitaires juifs et non-juifs, tous originaires de Tunisie.
Je remercie plus particulierement les membres du bureau de la S.H.J.T. notamment son president Monsieur Claude Nataf, les Vice-presidents Denis Cohen-Tannoudji, Claire Rubinstein, Sabine Labarthe, Roger Belhassen, Andre Adda et Jacques Taieb.
La fondation de cette association part de plusieurs constats : en premier lieu, la place importante des Juifs originaires de Tunisie dans la communaute juive francaise, en second lieu, leur fldelite a leurs racines, en troisieme lieu, la relative pauvrete de la recherche scientifrque sur le Judai'sme tunisien, en quatrieme lieu, la publication de nombreux ouvrages romances qui tendent a deformer la realite soit en embellissant le passe soit en le noircissant, en cinquieme lieu, l'interet nouveau manifeste par l'universite tunisienne, sur le theme de l'histoire des Juifs de Tunisie, et enfin, l'ouverture recente des archives tunisiennes.
En partant de ces constats, la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie, societe a vocation savante s'est donnee pour tache de dresser 1'inventaire des sources archivistiques existantes, de rechercher les moyens de preserver le patrimoine juif tunisien, d'encourager des travaux d'universitaires sur l'histoire des Juifs de Tunisie, et d'organiser enfin des manifestations publiques centrees sur l'histoire des Juifs de Tunisie : colloques, conferences, tables rondes, etc..
Richard AYOUN, Maitre de Conferences a l'Institut National des Langues et Civilisations Orientales Paris.
Decede a Paris le 30 mai 2008, il était membre de la redaction de BRIT
La S.H.J.T., depuis sa fondation, organise pour un public de plus en plus nombreux, comprenant des etudiants, des chercheurs mais surtout des personnes originaires de Tunisie, avides de retrouver leur histoire, six a huit conferences chaque annee, dans les locaux de l'Alliance Israelite Universelle. Ces conferences sont donnees par des temoins d'un passe recent et principalement par des Historiens.
Depuis sa fondation, la S.H.J.T. a organise trente-huit conferences, deux tables rondes et trois colloques y compris celui-ci. Chaque annee, le 9 decembre est organise une ceremonie commemorative au Memorial du Martyr Juif Inconnu ou sont rappeles les noms des Juifs de Tunisie victimes du nazisme, en presence des ambassadeurs de Tunisie et d'Israel.
A l'occasion du 60eme anniversaire de la Rafle des Juifs de Tunis par les SS (Schutzstaffel), le 9 decembre 1942, la S.H.J.T. a organise en partenariat avec le Centre de Documentation Juive Contemporaine, une exposition de documents d'archives inedits et de photocopies sur « la vie des Juifs en Tunisie durant la seconde guerre mondiale ». En fevrier 1998, la S.H.J.T. a ete invitee a participer a un colloque organise par l'universite de Tunis I sur le theme : « Histoire communautaire, histoire plurielle : la communaute juive de Tunisie ». Ce colloque etait le premier du genre a se derouler dans un pays arabe.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
♦ האם אלוהים שינה את דעתו בכל אשר נכתב על בריאת האדם בספר בראשית?
יש להדגיש ביתר שאת שהמלאך אינו מטיל על מוחמד כל משימה והמסר המשתמע מתוכן החלום אינו יאה למלאך גבריאל כשליח ה׳. הוא כפייתי ואלים ולא יתכן ששליח ה׳ לא ידע שמוחמד אינו יודע קרוא וכתוב.
היתכן שמלאך ה׳ ינסה לחנוק את מוחמד שלוש פעמים על סירובו לקרוא כשהוא יודע בוודאות שאין הוא יודע קרוא וכתוב? מהו המסר ומהי המשימה
שהוטלה על מוחמד כשליח ה׳?
על פי מקורות המחקר אודות תולדות חייו וחלומו של מוחמד קיימות גרסאות שונות מגרסת אבן-הישאם. אחת הגרסאות השונות בתכלית בתיאורי החלום, מצוטטת להלן:
בהיותו מוחמד כבן ארבעים ניגלה אליו דבר האלוהים בחלומו, תחילה חשש מוחמד שהשטן משטה בו אך קמעא-קמעא נשתכנע שאכן אלוהים הוא אשר נתגלה לו ושאלוהים בחר בו להביא את בשורתו לבני אדם״. סוף ציטוט
מחקריו אודות חיי מוחמד התבססו על החדית׳ים והיוו בסיס לכל חוקרי תולדות האיסלאם אחריו.
אבן-אסחאק נולד בשנת 707 ונפטר בשנת 767 אחרי הספירה, הוא היהאחד מחוקרי דת האיסלאם הראשונים שמחקריו עלו על הכתב אודות האיסלאם וחיי מוחמד כ־135 שנה לאחר מותו.
על פי הכתובים סיפר מוחמד את תוכן חלומו לחדיג׳ה אשתו בשובו מ׳הר חירא׳* כשהיה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע בחלומו הוא קול אלוהי או קולו של השטן. מחד, השתכנע מוחמד, על פי דבריו, שאכן בחר בו אלוהים להביא את בשורתו ומאידך היה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע הוא קול אלוהי או קולו של השטן המשטה בו.
הר ׳הירא׳ ממוקם סמוך לעיר מכה ומהווה כאחד המקומות הקדושים למסורת הפגנית, עובדי האלילים, שנהגו לעלות להר ולשהות בו כחודש ימים בשנה לעשיית מצוות כמו האכלת עניים ותפילות הודיה לאלים. חדית׳ים או הדיסים הם סיפורים שכביכול נאמרו מפי מוחמד וממשיכי דרכו ומקורביו העבירו את אמרי פיו למאמינים שעם חלוף הזמן הפכו לחוקים ולחלק ממסורת האיסלאם למרות אי הודאות באמיתותם.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל-ר׳ אברהם אבולענייה (הנביא)
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
קורות התנועה השבתאית.
ר׳ אברהם אבולענייה (הנביא)
ר׳ אברהם אבולעפיה (1292-1241), היה מגדולי חכמי ספרד ומיסטיקן קיצוני. הוא הרבה לנדוד בקהילות ישראל ולהטיף לביאת
המשיח: ראה את עצמו כנביא ובשנת 1280 (שנת מ׳) נסע לרומא וניסה להשפיע על האפיפיור להתגייר. הרשב״א (1310-1235) (ר׳ שלמה בן־אדרת), היה בר־פלוגתא שלו והאשימו ששם עצמו למשיח. השפעתו של ר׳ א. אבולעפיה על תורת הקבלה היתה גדולה. הוא פירסם הרבה ספרי נבואה, בהם השתמש בסמלים משיחיים ובהם ״שאף להראות דרך מעשית להשגת רוח הנבואה על־ידי תרגילי התבוננות באותיות ובשמות״.
רשימה ארוכה של רבנים ומקובלים עסקו בתורת הקבלה ופירשו ברוחה פרושים על התורה.
גרוש ספרד
בשנת רנ״ב (1492) בימי פרדיננד ואיזבלה, ב־30 במרס 1492, יצאה הגזרה מארמון אלהמברה. על היהודים נגזר לצאת את גבולותיה של הממלכה עד 30 ביולי אותה שנה, וכל הנשאר – אחת דתו להמית. 150,000 יהודים נטלו את מקל הנדודים ויצאו לקראת עתיד לא נודע. רובם שמו פניהם לחופי צפון אפריקה ונתקבלו ברצון על־ידי בל הקהילות היהודיות ״מסאלי במערב ועד טריפולי במזרח״.
דון יצחק אגרבנאל
הטרגדיה הגדולה שפקדה את העם אחרי הגרוש והתלאות שהיו מנת חלקם של הגולים טילטלו את העם טלטלה עזה והדליקו ביתר שאת את ניצוצות הגאולה וחיזקו את האמונה בביאתו הקרובה של המשיח. תרומה מכרעת לאמונת הגאולה הקרובה תרמו דעותיו וספריו של דון יצחק אברבנאל, שר האוצר של ממלכת ספרד. הוא היה עד ראיה לאותה קטסטרופה נוראה וחזה מבשרו את כל תלאותיה ומוראותיה. הוא יצא בראש הגולים וניסה לרומם את רוחם ולהצילם מצפרני היאוש שננעצו בהם, על־ידי ספריו המשיחיים ספרים אלה, אומר מ.צ. סגל, י הכשירו במידה רבה את הלבבות להופעת דוד הראובני ושלמה מולכו."
ואכן שוב הופיעו מחשבי קצין, ביניהם דון יצחק אברבנאל שחישב ומצא ששנת הגאולה תהיה שנת רס״ג (1503). אחריו חישבו לשנת ר״ץ (1530) ואחר־כך לשנת של״ה (1575).
ר׳ אברהם הלוי (בן־אליעזר)
בין מחשבי הקצין היה ״המקובל האלוהי״ ר׳ אברהם הלוי. הוא גרם להקמת תנועה לחזרה בתשובה על־ידי צומות וסיגופים כדי לעלות לארץ ולהכין את עצמם לימי ביאת המשיח. הוא חישב ומצא בדומה לאברבנאל ששנת ר״ץ (1530), היא שנת הקץ. אך שנת ר״צ רצה, עברה וחלפה והמשיח לא בא. שוב אכזבה.
דוד הראובני במרוקו
בדרך מסעותיו הגיע הראובני גם למרוקו. שם שהה זמן מה והצליח להתקרב אל שליטי הארץ ולהתחבב על היהודים, עד כדי כך שכמה חוקרים חשבוהו למרוקאי וצרפו לשמו את שם הלוַאי דוד הראובני ״המרוקאי״. דעה זו הופרכה על־ידי חוקרים.
יהודי מרוקו רחשו לו כבוד רב וגדולי תורה ונכבדי העדה שיחרו לפתחו. בימי שהותו במרוקו ניסה לגייס עזרה לשם מילוי שליחותו ואף הצליח להחזיר ליהדות יהודים שהמירו את דתם. ידוע על יהודי מומר בשם אלדיק שחזר ליהדות בהשפעתו של דוד הראובני.
רבים מבין הגולים, כאמור, מצאו מקלט בערי צפון אפריקה ומרוקו, ויחד אתם חדרו והתחזקו הנטיות המיסטיות והרוח המשיחית.
המרכז הצפתי
עם גבור הרוח המשיחית גברה גם התשוקה בקרב רבני ומקובלי מרוקו לעלות לארץ־ישראל וליטול חלק בהקמת המרכז ההגותי־קבלי בצפת. עם הקמת המרכז חדלה הקבלה להיות נחלתם של חוגי העילית המצומצמים ופרצה את המעגלות הסגורים בהן נעה עד כה. הקבלה יצאה לרשות הרבים והפכה לתנועה רוחנית בעלת עצמה, העתידה להשפיע על ההתפתחות ההסטורית של העם היהודי כולו בדורות הבאים. תרומה נכבדה בכיוון זה תרם אחד מתלמידי האר׳׳י שעלה לצפת ממרוקו, ר׳ יוסף בן־טבול המערבי.
המרכז בצפת משך אליו מקובלים מכל הפזורה היהודית, ואליו הגיעו הכמים מארצות אירופה, אפריקה ואסיה. מזרח ומערב כאחד. ביניהם היו חכמים מקובלים רבים ממרוקו. המרכז הפך בזמן קצר לזרקאור אשר האיר את חשכת הגולה באור תורת הקבלה.
שני מקובלים גדולים עמדו במרכז היצירה הקבלית של צפת: ר׳ משה קורדובירו (1570-1522) ור׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר"י) (1572-1534).
רבי משה קודדובירו (1570-1522)
היה תלמידם של ר׳ יוסף קארו (בעל ה״שולחן ערוך״) ושל ר׳ שלמה אלקבץ בעל השיר הידוע ״לכה דודי לקראת כלה״ והיה מורהו של האר״י. הוא נחשב למיסד של המרכז בצפת, כתב הרבה ספרים על תורת המסתורין. העיקרי שבהם הוא ״אור יקר״ שהוא פרוש על הזוהר אשר בכתיבתו עסק כל ימי חייו. הוא נפטר בירושלים בשנת 1570. אחרי מותו תפס את מקומו ואת כתר המנהיגות בתורת הקבלה תלמידו המצטיין ר׳ יצחק לוריא (האר״י).
ר׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר״י)(1572-1534)
ר׳ יצחק לוריא נודע בשם האר"י הקדוש. דמותו היתה אפופה מסתורין. היה תלמידו גם של הרדב״ז(ר׳ דוד בן־זמרה) שעלה לארץ־ישראל מפאס. אחר־כך עשה במצרים ובסוף ימיו עלה לצפת. בהיותו במצרים התמסר האר"י לתורת הנסתר ״ופרש את עצמו מכל עסקי העולם הזה, התבודד בבית קטן על שפת נהר הנילוס במצרים ושם זכה לרוח הקודש ואליהו ז״ל (זכור לטוב) שנתגלה אליו וגילה לו את רזי התורה.״
בהיותו בן 35 עלה לצפת, שהיתה אז מרכז הקבלה, שם ישבו והפיצו תורה גדולי הקבלה של התקופה, ר׳ שלמה אלקבץ ור׳ משה קורדובירו. הוא נכנס לבית־מדרשו של ר׳ משה קורחבירו ולמד בישיבתו.
אחרי מות רבו תפס את המקום הראשון במעלה בין מקובלי צפת, שראו בו ״קדוש אלוהים נזיר ומתבודד״. הוא נחשב לסולל דרך חדשה בקבלה. ואף הוא חשב את עצמו כעולה על כל מקובלי דורו, ומתוך כמה מרמזיו הבינו תלמידיו שראה את עצמו כמשיח בן־יוסף.
בראשיתה נטתה תורת הקבלה להבין את סוד האלוהות וסוד התורה והמצוות תוך מגמה לחזק את הדבקות בה׳ וברצונו על מנת לזכך את הנשמה ולרומם את הנפש; ״אך קבלת האר״י״ – אומר גרשם שלום – ״היתה מלאה מתח משיחי… האר״י שינה הרבה את מהותה של הקבלה המאוחרת והכין לא במעט את הקרקע להתעוררות המשיחית בתנועה השבתאית.״
קביעה זו של חוקר הקבלה והתנועה השבתאית חשובה לנו כדי להבין את ההתעוררות המשיחית והאמונה בתנועה השבתאית בכלל ובמרוקו בפרט.
כדי שנבין כמה היתה גדולה השפעתה של קבלת האר״י על ההתעוררות המשיחית ותרומתה להגברת האוירה המיסטית, נרחיב כאן את היריעה על המקום שתפסה תורת הנסתר וקבלת האר״י בחיי יהודי מרוקו.
כאמור, הרוח המשיחית עוררה כיסופים לגאולה והגבירה את הרצון והתשוקה לעלות לארץ־ישראל על מנת להצטרף למרכז הצפתי.
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו-קצצא עלא כלייאן למקדש קינה על חורבן בית המקדש
מתוך ספרו ל יעקב לסרי
הישרה היהודית העממית במרוקו
קצצא עלא כלייאן למקדש
קינה על חורבן בית המקדש
אידא זית נכתב הממי, מא יקדרני לא כאגט וואלא חבר
אם אבוא לרשום צרותי, לא יספיק לא דיו ולא ניירות
ווידא נזית אנעידו בפממי, מא אילו קייאצ וואלא עבאר
ואם אותם אספר בפי, אין לא משקלות ולא מידות
בעד ממא טול ייאמי, נבקא נעיד פי האד לכבאר
וכל עוד יאריכו ימי, אוסיף ואגיד באלה הבשורות
חין נתפככר המומי, ווזמיע כול מא זרא לקאוומי
כאשר אזכור דאגותי, וכל מה שאירע לעמי משוטני
ימראר עלייא טעאמי
יומררו עלי מזונותי
עיני בדדמעא נעמי, נבכי אומא נוזזד אצצבר
עיני בדמעות תתעוור, אבכה ואלא אכין נחמותי
נדרו ייא נאס פי חאלי, וותערפו סאיין זרא בייא
הביטו בני אנוש על רוע מצבי, ותדעו מה נגזר ולי קרה
וואס האגדא כונת פי אוולי, ללי כונת ראייס לענאייא
האומנם כך הייתי בימי קאשיתי, מאוד מכובד ולקאשי עטרה
תבדדל פי ננדרא כייאלו ודאר אזזמאן עלייא,ובית קודש לעאלי
מראה דמותי השתנה, הזמן עלי סובב, ובית מקדש הדרי
סאר כאלי וואנא מזלי, מסא מכאני אומאלי
לעיי חורבות היה ואני גולה, אבדה אדמתי נבזז אוצרי
מאתו חבאבי מעא אהלי קלבי בלהמום נדבבר
נעטבחו אהובי עם קרובי, ולבי בעוגמות מרורי
כרזו וונדרו ייא כוואני, סקסיוואס דאז פי דדונייא
צאו והביטו, אחי, ושאלו מה נתרחש בעולם
סי חדד מא דאק ניראני, והווא פהאד שוויא
איש לא טעם אש שריפתי, וכמוני זוהר אורי הועם
ובאס ננסא אנא גבני, יעדרני פהאד אררזייא
ואיכה אשכח אני חרפתי, ויבין תקוותי וגודלם
נאר האד להממ כוואתני, חתתא ללי תצווטו מצארני
רשפי הצרה הזאת צרבני, עד שאוכלו מעי
תהרראת בדמעא עיני, וסעדי כחאל כיף לחבר
נשחקה בדמעה עיני, ואושרי הושחר כמו דיו בלי די
ייא חצרא מן חין כוננא, פי עבאדת אללאה מסגגמין
חלפו הזמנים כאשר היינו בעבודת האל מאוד ישרים
כאן נאוור אללאה עלינא ווקלובנא ביה מסתאמנין
הדר השכינה נחו עלינו, ובו לבותינו בטוחים
לארד תרעעדת מננא, וחתתא עלא לומאם חאכמין
רעדה הארץ מפנינו, ואף על אומים היינו למושלים
וליום נחכמנא עלא דנובנא, לעביד סארו יחכמו פינא
והיום נשלטנו מפני חטאינו, וכבר עבדים רודים בנו
ייתמללגו עלינא וויעאיירו זמיענא
יתלוצצו עלינו ויבוזו לקהלנו ההוללים
חתתא ללי מראררת חייאתנא, מן כתרת למות ולקבר
חיינו הפכו לרוש ומרורים, ומה רבו קברות חללים
המום כתאר לינא עמלו, ווסקאוונא כאס דדופלא
תוגות רבות גרמו לנו, והשקונו כוס תרעלה
כול יום כא יקולו לינא, כרזו ייא ססלעא דלילא
כל יום שאגו לעברנו, צאו מזה כמו סחורה זולה
וועלא אוזהנא כא ידלפו, בזמיע כול מאהי חסלא
על פנינו בחוצפה ירקו, בכל מקום ופינה אומללה
אללי יחבבו מננא יקתלו ווללי חבבו יסנסלו
אשר להורג הרגו, ואשר לאזיקים כבלו
ווללי חבבו יכבבלו
ואשר חפצו, בשרשרת קשרו ולא חמלו
ווזמיע ליהודי ינעלו, יזיבוה ירפד לעבאר
וכל יהודי גידפו ולנשיאת משאות הובילו
צצננתו אהל קצייתנא, מיילו אודניכום שמעו
הקשיבו אנשי יודעי עלילתנו, הטו אוזניכם ושימעו
אמא קאסאוו אזדודנא, וואמא מן אהמום הומא סבעו
מה סבלו אבותינו, וכמה נהי וצער שבעו
וואמא רפדו מן גבינא, וואמא נכלעו וואמא בזעו
לעז בוז וחרפה ספגו, עד כמה םחדו, נחרדו ולא ענו
חין כתרו דנובאתנא וזא לעדו לבלאדנא
כאשר נתרבו פשעינו והגיע הצורר לארצנו
בלא רחמא וובלא מחננא
בלא רחמים ובלא חמלה לכלותנו
מא זברו חתתא מעאוונא, לא סנידא וואלא מדבבאר
לא מצאנו שום עזרה, ולא סומך במר קולנו
עמדא מא קאסא קלבהום, ומא חמלו וואמא צברו
אויה מה טרחלבם, מה נשאו ומה סבלו ועייפו
חין זאוו גאיירין עליהום, כיף טיור ססמא יטירו
כאשר באו הציפו אותם, כלהקות עוף שמים עפו
כיף אננחל דארו ביהום, וועלא בלדאנהום חסרו
כמו נחילי דבורים סובבים, ועריהם בטבעת הקיפו
סאיין רדד רבבי עליהום, דכלו לעדייאן לבלאדהום
כך גזר האל עליהם, וחדרו הצוררים לארצם
פיסאע טאחת ייאמהום, בסיוף מסלולא פידיהום
מהר נפל כוכב תפארתם, וחרב האויב שלופה בידם
כל וואחר וסאיין אזבר
כל אחד איך נמצו, ולאן נעלם
יום כאנו פדיכ לחוסרא, וותקווא זזוע עליהום
ביום בו נקלעו למכאובם, והרעב עליהם התעצם, למגרם
חתתא טבכו אננסא פלקדרא, דבחו אולאדהום ווכלוהום
נשותיהם בסירים בישלו, טבחו בניהם ואכלו בשרם
מאתו מננהום לכתרא, גיר אזזוע ווחדו פננאהום
מתו ונהרגו אין ספור, והרעב לבדו הדבירם
וומאתו סערא בסערא, במות זזוע למאררא
הכריעם מותם טיפין טיפין, תשושים נפלו ברעב המר
ווקתל בססיף מות וואערא, וולעדו וואקף בררא
הרג החרב הוא מוות איום, והאויב עומד וצר
גאלס בססיף כא יהבבר
יושב בזעם, וזומם על העם הנבחר
ראוו אולאדהום וובנאתהום, בכתרת אזזוע ייתגאשאוו
ראו בניהם ובנותם, מרוב רעב תמו לגווע
כא ייתבאכאוו קדדאמהום, מא קדרוסי ייתמססאוו
בבכי תמרורים לפניהם, לא יכלו לקום ןלפסוע
מא צאבו מא ייעטיוו ליהום, לא יפטרו וואלא ייתעססאוו
לא מצאו מה יתנו להם, לא אוכל ביום ולא סעודה לשבת
ראוו סללא יקדרו פיהום, כא ייבייאדו עיניהום
לא יכלו להוסיף הביט בפניהם, כי הלבינו עיניהם
כא ייתתנפאכו כרוסהום, בלזזוע נסחקו רוואחהום
בטניהם כנאד התנפחו, מתחלואי הרעב נפחו נשמותיהם
עמדא מא ראוו מן עתבאר
אויה, כי ממאוד כבדו מוראותיהם
מנאיין זאוו וולחקו, למדינת סלאם לעדייאן
כאשר התוקפים באו הגיעו, לארץ השלום פרצו ועלו
ומא חננו וואלא ספקו, לא מן אננסא וואלא מן אצבייאן
לא חננו ולא חמלו, על נשים ועל טף לא ריחמו ולא חמלו
כבאר לקייאד נדקו, רבטהום מתל ודייאן
גדולי הנשיאים בלשונם הביעו, ואותם כתיישים כבלו
סי מננהום בססיף סקקו, וסי מננהום פלכסבא עללקו
רבים מצהם בחרב ביקעו, ורבים בעמוד הקלון נתלו
וסי בנניראן חרקו, וסי בלזוע מא יסתקו
בלשונות האש רבים שרפו, ורבים ברעב נספו וכלו
וסי בקלבהום כא יינזבר
ורבים בלבבות תשושים נפלו
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל
קהלת צפרו
רבי חזקיה יוסף קובו, המוכנה בכור
כלולות ירושלים ת״ו ה׳ תקס״ה (1805)
יצא למרוקו כשליח ירושלים, ובניסן תקס״ה היה בעיר אספי וקבל כמתנה פנקס מיוחד שנעשה למענו לרשימת דרשותיו וחשבונותיו, הוא הבטיח לנותן שיברכהו בירושלים נגד כותל המערבי, כמו כן היה בעיר רבאט באלול שנה זו, ועבר כמובן בעיר פאס ובעיר צפרו, שם השאיר שני מכתבים חתומים בחתימת ידו (הבאים הלאה) בהם הוא מתמרמר על שהקהל לא התייחס אליו בכבוד כיאות לירושלים ולרבניה שיצא בשליחותם, אולי מה שגרם לזה הוא שהופיעו בעיר לפניו כשדרים רבי שמואל קושטא ורבי יהודה סיגרי שנשאר כמה שנים במרוקו, וכשרצה גם הוא להכביד עליהם התחמקו ממנו, והיה צריך לדפוק על הפתחים מבית לבית בלויית משרתו ר׳ אברהם כולי עם המרא דאתרא רבי יהודה אלבאז, ונאספו בדרך זו רק פרוטות אחדות. ובכל זאת מציין במכתבו שהוא לא רצה לנקוט בקצוניות לחרף ולקלל כדרכן של שדרי״ם אחדים, אבל לא חסך את עצמו מלהתרעם בחריפות, ותבע עלבונה של ירושלים ושל תורת רבניה וגדוליה, מכאן מצפרו נסע למראכש ולאספי לעיר אוזדא ודברו, בחזרתו לירושלים מסר חשבונותיו והכספים שאסף לרבניה ולמנהיגיה וקבל מהם שובר ופיטור שבועות השותפין שקבל ע״ע בעת יציאתו לשליחות. הוא יצא עוד בשליחות ירושלים ונפטר בדרך י״ז מרחשון תקפ״ב (1722).
בעה״ו
יום ראשון לסי את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו
אסקלוס״קא דאורייתא פום ממלל רברבן פום בדתא ונהר דעה הלא זה הוד החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר יאודה יעלה ונר״ו לא ידעך ביר״א.
שתי שומי אותותי אלה יעידון כי בן בא אלי המשרת הר' אברהם כולי כיר״א ואתו עמו ספר הכתב והמכתב מדויל ידיה משתלם אותיות פורחות והיו למאורוית הין מזהריין בלשון של זהורית אמרות טהורות מתוקות מדבש מר עובר נוטפות, ואני חדלתי לדבר דבר בשירין ומליצות כי אני איני מאנשיה וגם רבותי לא דרכו עליה, ושם ראיתי הלחש וכל השבחים שנשבחו שלא לשמן ולא עלו לבעלים לשם חובה כי מכיר אני בעצמי בהעמדה והערכה פחות שבערכין ערכי עלי נדבת ספרו דמי עלי עלתה לשם נמוך מהם מקטני שליחי אמוני ישראל הקטון שבהם, ותהי זאת נחמתי כי לא זו בלבד מגיע החרפה והבזיון לי לשמי גם לרבות לרבני וגאוני ירוש׳ אשר אור תורתם לכל העולם מופיע אשר חילו פניהם למען רבות הנדבה הנהונה ונתנו עיניהם בקע לגולגולת אשר כופר ופדיון נפשם והיה להם למושיע, ולא שמעו את לבם ולא המו אזנם אלא אזלי בתר איפבא הנדבה באה שלא בסדרן למפרע. וזה סדרן נקטי ואזלי לרבות את הקטנים מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר אין להם הכרע, ובמקום שנדבת ירוש׳ תהיה מעולה על כל שאר ארצות ישראל רב להושיע, כאשר המה בכתובים וספרים מלאים ובתהילות וזמירות יום ליום יביע, מספרים תהלות שבחי ירושלים בשבח המניע, גם קבעוה חובה להתפלל אל ה׳ לשכון כבוד בתוך ירושלים יפגיע. ולא כן לגבי דידהו שלוחי ירושלים לא ימצא בהם נחת ולא ירגיע, ושאר ארצות ארץ ישראל השלוחין יוצאין בשיר ונמשכין בשיר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם בפריע, ועתה בבואו למ״ק כבוד הרי שמואל קוסטא הי״ו למ״ק יעלה ויבוא ויגיע. תתאמצו ותאמרו לבני חיל לתת לו מנה אחת אפים ויהיו רבני ירוש׳ בעיניכם כאין אשר שמו אותותים אותות לכם לאות למפגיע. ולא מסתייה לכו דלא עבדי בדהוה לבו למעבד לתוספת ולהכריע. אלא שכמעט אשר היה מזויף מתוכו יצאו לשים אוק' של נחושת מלבד הוצאות הדרך אשר רבו עלי ועל אברהם ואני כתבתי לכם ופניתי אליכם והרבתי אתכם ובכל אשר אפנה ארשיע. ואם אחר היה בדבר מן הראוי לה(ע)לות עיני למרום ואדברה במר שיחי אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. לא כן אנכי עמדי לא מן השם הוא זה לקלל את ישראל ודם נקי ירשיע, אלא הנה ברכתי ברך וברך לקחתי וברך ולא אשיבנה יהי שלום בחילם לא ישמע שוד ושבר בגבולם מגיד הרקיע, הן עתה אחלה פני כת"ר ישלח לי הט' מתקאלים הנשארים ותשואות חן חן לרבנים המובהקים אטה אליהם בנהר שלום למר אביו הי״ו ולמרות אמו ת״מ יר״א שיר למאיר ובא ידידינו ואור יקרינו כבוד רבי מאיר בעל הנס ש"ר לאלפים ולמאות להבן יקיר בן חכם ישמח אב כבוד רבי שמואל הי״ו אשלם במיטבא תשלומי כפל תשלומי ד׳ והי קבלתי כתבו הבהיר מגלילי והב ידיו רב לו וששתי מידיעת שו״ט ומה גם על יופי הכתיבה והמליצה האירו ברקיו הנהו זהרורי יהא רעווא יכתרהו האל מוכתר בנימוסו ובקולמוסו ובכיסו וכתר שם טוב העולה בכל מידי דמיטב להבנים כבוד ר׳ עמרם ור׳ אלעזר ינשקם מצדי ואני אברכם בברכה המשולשת בתורה גם לרבות שרת הבת שבע ולביתך נאוה קדש יחדיו יהיו תמים בשובע שמחות יחיו דגן ויפרחו בגפן ישאו ברכה מאת ה׳ ועיני אדוני רואות ושמח לבו ושפתי רננות יהלל פי׳ וסלח נא אנכי מבקש מבנו רבי שמואל שלא יחדתי אליו הדבור כי דעתי ולבי בל עמי מבמה סיבות בפרט כי אני חולה ומה גם כי אני רוצה לילך בהעי״ת לחט״ו למרכס ועתה אני אומר כי הט' מתקאלים ישלח אותם ליד החכם השלם ה"ה כמה״ר ר׳ עיוש הי״ו ובכן ואתה שלום וכל אשר לך שלום הלא בה דברי
אנכי איש צעיר חזקיה יוסף קובו ס״ט
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
משקה לא הוגש וגם כלי אוכל לא היו בנמצא, הכל נאכל בידיים ישר מהשולחן. אחרי שבלעתי ברוב רעב חמש או שש ביצים גם הפיתה הבצקית והחרוכה הרגשתי ברע……אך הנה הוגש תה המנתה. לגמתי ולגמתי עד שהוטב לי.
יצאתי לתור את הסביבה. בלי משים עליתי על גבשושית שטוחה ורחבת ידיים. והנה לפתע שקעה רגלי כולה. הסתבר שעליתי על גג אחד מבתי הכפר. הגג היה בנוי מגזירי עץ וגושי עפר תחוח. המשכתי בטיולי. פגשתי ילדים נושאים על גבם את אחיהם, גופא כורע תחת המשא, מעוות.
פגשתי גם ערבי תושב המקום ושאלתיו משהו בצרפתית. הוא התפרץ בכעס וחזר כמה וכמה פעמים על המלה , שלוייך, שלוייך….תושבי הכפר הלא יהודים הם ברברים ובערבית נקראים שלוייך. האיש נעלב משפניתי אליו בצרפתית, ופעפע שנאה.
המלווה שלי ניסה לחסל את התקרית : " אדוני, עזוב אותו, הרי זה גויים " הסתלקנו. ובלבי השאלה והחשש : מה יש ליהודים לעשות כאן, בארץ שכוחת אל זאת ?.
לאחר שגמרנו בכפר זרקטין יצאנו בדרכנו הלאה, לכפר הסמוך טגמוט, אליו לא היה כביש ולא דרך עפר למכונית כי אם /שביל בהר המתמשך לו בין עצים עבותים. השביל היה תלול ואני מתענה בטיפוס, בעוונותי הרבים, בשל מחושי לב. אחד האנשים כרת בשבילי ענף מסוקס, ובעזרתו בסיוע ידידי המשכתי בדרכי.
הגענו לפסגת הר שבראשו מעין לוע של הר געש. לאחר הגשמים התמלא הלוע מים רבים. לא יכולנו לרדת בו ופסענו בדפנותיו התלולות בסכנת נפשות. והנה אנו בטגמוט בפסגת ההר. הבתים היו מעטים, גם הם בתוך האדמה, אלא שהכניסות גבוהות יותר וחזקות, בנויות לבנים או גושי אבן מסותתים.
גם בית כנסת היה שם, חדר רגיל בתוך האדמה, ובו תשמישי קדושה אחדים. לא מצאנו את דרי הבית. ההודעה על בואם של צוותות המיון לא נמסרה בדואר או בטלפון – שלא היו קיימים – אלא על ידי שליח מזדמן.
התושבים, או שהלכו באותו יום ל " סוק " – שוק – או שכבר נטשו את הכפר….המקום היה גבוה מאוד והרוחות נשבו בו בחוזקה וללא הרף. שוחחנו מעט עם צערי אחד שהיה במקום, הצטלמנו אתו, ומיהרנו לחזור בעוד יום מחשש הלוע המסוכן.
בניסתנו בחזרה למרקש, נזכרתי בשנים רחוקות, בעבודת ה " חלוץ " בפולין. באחת הישיבות של מרכז התנועה שוחחנו על הקשיים בהכשרת הנוער היהודי לחיי עבודה בארץ, על המאמצים הכספיים הכרוכים בעבודה זאת, והנה נתעורר אחד החברים ואמר : " אנחנו שוברים פה את ראשנו כדי להקים דור של עובדים, חקלאים, והנה נודע לי שבהרי האטלס שבמרוקו ישנם כפרים שלמים של יהודים העוסקים בחקלאות ומתקיימים ממנה.
אולי במקום עבודתנו זו תמצא התנועה הציונית דרך להגיע אל היהודים האלה ולהעבירם ישר לארץ ישראל ? . אכן רעיון גדול, אך לא ידענו איך מגשימים אותו. והנה לאחר שלושים שנה מבקר אני באותם כפרים ולא מצאתי בהם לא חקלאות ולא חקלאים.
אולי היו בעבר. כיום, בשנת 1955, לא מצאתי סימן וזכר לכברת שדה מעובדת בידי יהודים, לא פרה, לא לול. ובזמן המיון, כאשר נתקשה אחד הנשאלים להשיב מהו מקצועו, היהגרינקר הנחמד עוזר לו בחצי לחישה : " חרת ", כלומר עובד אדמה, אריס.
לי עצמי לא היה חשוב אם חקלאים הם או לאו. חשוב היה שהם גרו בכפרים, רגילים לטבע, לא הצטופפו בבתי קומות ; ובארץ, היה יסוד לחשוב, שלא ירוצו העירה. וחוץ מזה הלא היו יהודים אלה בתנאי רעב ועתידם לא היה בטוח. היה צורך להוציא אותם משם, מהר.
אברהם גרניקר המשיך בעבודתו בכפרי מרוקו. הוא ביקר ב-42 כפרים וכפי שהיה נהוג, היה עליו לשוב לבקר בכל כפר שתיים שלוש פעמים : ביקור ראשון להיכרות עם המועמדים ולהכנתם לעלייה ; בשנייה יש לבוא אליהם עם אנשי צוות המיון, להיות נוכח במקום ולפעמים להילחם ולהגן על כל משפחה חלשה ; בפעם השלישית – להיות יחד עם אנשי הכפר בדרכם לנמל המוצא, ללוותם לקזבלנקה.
לימים הגיע לידי יומנו שראה אור בדפוס. הוא התנגד בכל מאודו לצמצום העלייה, ולסלקציה האכזרית שהייתה מפוררת את המסגרות החברתיות שהתגבשו במשך מאות בשנים. אך כחבר נאמן במפא"י לא יכול לצאת במלחמה גלויה נגד התקנות. התנגדותו באב לביטוי בכתיבתו, במשפטים כגון : " צמצום העלייה מה יהיה אתו ? " המיון והסלקציה מה נעשה בהם ? " וכו'…..
טנג'יר ומרוקו הספרדית.
במסגרת שהותי במרוקו התפניתי גם לביקור קצר מחוץ לה, בשני המחוזות העצמאיים טנג'יר ומרוקו הספרדית. משרדנו בקזבלנקה שיגר יום לפני צאתנו לבא כוח הסוכנות באנג'יר, איש מקומי, מברק בנוסח הבא :
" ברגינסקי וטולצ'ינסקי באים במטוס ביום זה וזה ".
והנה האיש שאליו נשלח המברק לא לן אותו לילה בביתו, ולא ידע על בואנו. בהגיענו לשדה התעופה בטנג'יר לא קיבל איש את פנינו מחוץ לשוערים במדים של בתי המלון שבעיר, שבאו לחפש לקוחות. הסתכלנו בכובעיהם הרשמיים שעל מצחיהם רשום שם הצלון, כדי לבחור מקום לגור בו : " אוריינט ", " מג'יסטיק ", וכו'…….
בחרנו ב " רמברדנט ", שם מכובד של צייר נודע….בבואנו לשם התברר לנו שהמלון שייך ליהודים ומתאכסנים בו השליחים היהודים והציוניים. בעל הבית קרץ לי בעינו ושאל : סוכנות ?
הרכז המקומי הגיע ועמו צעירים אחדים, " ציונים ". אחריהם הופיעו אנשים נוספים ובאה המורה הישראלית יהודית. אנשי המקום היו בעלי השכלה. למדתי מהם הרבה על העיר החופשית, שמצבה הפוליטי היה אז מזובך למדי.
בעקבות המרד הערבי באלז'יריה, עמדו לחול שינויים מסוימים גם במרוקו. הוויתורים הצרפתיים למרוקו אמורים היו לגרור אחריהם גם ויתורים מצד ספרד לטובת העצמאות המרוקנית. היה ברור לכל שגם טנג'יר עשויה לאבד את " חופשיותה ".
לטנג'יר היה מזה עשרות שנים מעמד של עיר חופשית והייתה עצמאית בהנהלתה. ההון הבינלאומי השקיע כסף רב במתקני הנמל ובאדמיניסטרציה כדי להקל על העברת סחורות ללא מכס וללא היטלים אחרים מן העיר ואליה.
בעקבות הידיעות על שינויים הפוליטיים הצפויים למקום החלו בעלי ההון לברוח מטנג'יר. הנמל עמד ריק מאוניות. כל המחסנים העצומים היו סגורים. התנועה המסחרית בעיר פסקה, אנשי המעמד הבינוני התחילו לעזוב את העיר.
דיכאון שרר בכל. היהודים, כבימי משבר בכל עת ובכל מקום, חשו את השינויים על בשרם. הם נטלו חלק ניכר במסחר ואף בממשל העצמי. הצעירים שעמהם נפגשתי היוו מדגם נאמן לנעשה ברחוב היודי בטנג'יר. מטעמי ביטחון נהגתי להיפגש אתם מחוץ לעיר, בשדות, או באיזו חורשה.
הצעירים השתייכו לתנועת הרביזיוניסטית ואפשר היה לראות בהם עולים בכוח. היו בהם שאכן עלו לישראל. השיחות שניהלתי עמהם נגע לא רק בסידור הפרטי של כל אחד מהם בארץ ; דנו גם בבעיות בניין הארץ.
הם ידעו כמובן, שאני איד " אחדות העבודה " אך השיחות לא גלשו אף פעם לפולמוס. היה זה בחזקת סמינריון קצר, אינטנסיבי, על הנעשה במדינתנו החדשה. היינו נפגשים לפחות פעמיים ביום לשעות אחדות. ברור היה לי שהקבוצה הזאת תעלה כולה לארץ, וכן כל היהודים בטנג'יר. ואכן כך היה.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
כבוד השואל היקר,
????
לא ניתן להינצל מאיסור לשון הרע אם לא לומדים את ההלכות, שכן אדם בשיחה אחת יכול לעבור על עשרות רבות של עשה ולאוין ה"י, בפרט בעידן המודרני, כל משפט ולא הקטן מתפרסם מקצה העולם ועד קצהו, וכל שמתרבים השומעים כך מתרבה האיסור למספר… עד כדי כך שדבר שמתפרסם ברבים נחשב לאנשים מסוימים להבדיל כתורה למשה מסיני…
וכפי שאמר החפץ חיים זצ"ל עד עכשיו היה אסור לדבר שמא ידבר האדם לשון הרע, וכעת שיש את חפץ חיים על ידי לימודו אדם יכול לדבר… וכל אדם שלומד הלכות אלו זוכה וקונה חינוך בעצמו בהדרגה להימנע מלשון הרע.
וידועה הסגולה משם הרב סגל זצ"ל מנצ'סטר, כל מי שיקבל עליו לימוד יומי בספר חפץ חיים אשר מסוגל לכל הישועות.
זהירות לשון הרע.
היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו"
בברכה אברהם אסולין
כבוד השואל היקר ,
איתא בגמרא (ב"מ דף קז ע"ב), והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז'), אמר רב זו עין הרע. רב לטעמיה דרב נכנס לבית הקברות עבד מה דעבד ופרש רש"י יודע היה ליחוש הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת אם בזמנו או בעין הרע ואמר תשעים ותשע בעין הרע מתו ואחד בדרך ארץ. ואיתא בגמרא (ברכות נה ע"ב), סגולה להגנה מעין הרע שיאמר אנא מזרעא דלא שלטא עינא בישא. וכתב בספר הנפלא פלא יועץ (ערך עין הרע), שטוב שיאמר נוסח זה בכל יום. ומאידך ידועים דברי חז"ל מי שלא מקפיד אין לו לחשוש מעין הרע, ולכן נראה לע"ד אין לחשוש מעין הרע ולהתעסק בכך, אבל בודאי של שהתבלט יתר על המידה לדוגמא יש הורים שמלבישים את ילדיהם באותם בגדים או להניח לתינוק סרט על ראשו באופן הבולט, וכמן באירועים כמו חתונה ברית וכדומה טוב להניח בכיסאו שן של שום.
ונצרף מספר סגולות לעין הרע
א. מי שלא חושש מן העין הרע אינו ניזוק.
ב. מי שיש לו עין טובה אז מידה כנגד מדה אין עין הרע שולטת בו.
ג. חשוב מאד לא להתבלט ולמשוך שומת לב מיוחדת.
ד. לשאת את העשב רודא המסוגל להגנה מן היזק עין הרע.
ה. וכן בעל שמחה כחתן, או בעל הברית, לשאת בכיסו שן של שום (מפי החלבן).
ו. ישנם נשים שזכו לפרי בטן ועדין לא ניכר שהינם הרות ומספרות למשפחה והחברות,
לא טוב עושות שכבר אמרו רבותינו ז"ל דבר הסמוי מן העין יש בו ברכה, ובכך
משמפרסמות זאת כל עוד שלא ניכר גורמות לעצמן לעין הרע ומכך נגרם הפלה ה"י.
ז. הנותן עין הרע ברעהו, ידע נאמנה שראשית הוא יפגע מכך.
בברכה
הרב אברהם אסולין
לכבוד השואל היקר בדבר שאלתך החשובה –
יהדות צפון אפריקה, לאיזה זרם משתיכת?
עם עלייתם של יהודי צפון אפריקא, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס. בראש עליית הקהילה עמד הרב משה אסולין ששימש רב הכפר.
עם הגיעם ארצה , אוכלסו במחנה עליה הנקרא הרטוב – הסמוך לבית שמש, ומשם הצפין הרב לישוב שלימים נקרא כרם בן זמרא, בו כיהן כרב הישוב.
משם עבר הרב לעיר קרית גת. באחד מן הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנס רב רושם, שאליו הוזמן הרב משה אסולין. רב העיר החל נושא דברי פתיחה , ובראש דבריו אמר : "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקא…". רב העיר חשב שהוא מפגרן לרבי משה, אולם מיד קם הרב ונעמד על רגליו ואמר לרב העיר, : "אתם הגעתם ארצה מאירופה , אצלכם קימים מושגים כמו "חרדי" "חילוני" ( ובדרך הלצה אמר הרב שניהם מתחילם באות ח' מלשון חטאים) אצלנו במרוקו ידענו שיש או יהודי או גוי, וברוך השם קיימים בתי כנסיות לבני העדה אשר בתוכם תמצא מגוון יהודים מכל החברה הישראלית, וכך ראיתי אצל יוצאי תימן, כי אנו רוצים להמשיך את הדרך המסורה לנו מרבותינו דוד אחר דור עוד מימי בית שני ואף קודם לכן . וצריך לעמוד על משמר בתי הכנסת כלשונם -כנסת מלשון התכנסות… לשם קירבה לבורא, ומעולם לא עירבו דעות אישיות, על אף שוודאי שלכ"א יש דעה אישית… אבל מקומם בודאי לא בבית הכנסת, ותמיד ידעו אבותינו ורבותינו לשמור על קדושת בית הכנסת, וקדומני שמשתייכים למפלגה כזאת או אחרת ועוסקים בכך בקהילה, דבר שגורם לחילול ה' ומציאות שלא היתה קיימת בצפון אפריקא, וצריכים להתכונן לבנין המקדש אשר גם שם לא יהיה מפלגות…
ושמעתי מאבי מורי אשר שמע מזקני אודות ק"ק אולדמנצור, עאשר במעמד ברכת הלבנה שהתקיימה באותם ימים. בתקופה ההיא שרר מתח רב בכפר, על כן מיד לאחר ברכת הלבנה נגשו אנשי הכפר להרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל ,רב הכפר, ושאלוהו אודות השמועה על בוא הנאצים ימ"ש, אמר להם רבינו: 'אכן יבואו לכאן הנאצים אך לא יצליחו לבצע את זממם, זאת בזכות ששמרנו על כבוד בית הכנסת ולא דיברנו דברים בטלים בתוכו. ורבות רבנו עורר על קדושת בית הכנסת, והיה שגור בפיו דברי הזהר פרשת תרומה (עמוד קלא). תרגום, מי שמדבר בבית כנסת בדיבורים של חול, אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק (באלקי) ישראל, שמראה שהוא אין לו אלוקים, ולא נמצא שם, ואין לו חלק בו, ולא מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתיקון העליון שלמעלה.
והגאון רבי אברהם סבע זצ"ל ממגורשי ספרד, בספרו צרור המור פרשת בהר, "וכן נמשך להם הגירוש בספרד מצד חלול שבת ומחלוקת וקטטה בבתי כנסיות בשבתות וימים טובים, עד שבעונותינו סבבו לעשותם בתי עבודה זרה. רבי פלוני ראה בית כנסת שהייתה בו מחלוקת. ואמר חוששני שיהא בית עבודה זרה, ולימים מועטים נלקח לבית עבודה. וכל זה לפי שלא היה להם יראת מקדש.
בברכה הרב אברהם אסולין
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
פרשת מטות – מסעי. מתורת רבני צפון אפריקה. מאת: הרב אברהם אסולין. מס' 11
????
לא יחל דברו (במדבר ל, ג).
פירש הגאון רבי משה בן חמו זצ"ל מחכמי צפרו, שבשעה שהאדם מתעורר לדבר מצוה ונודר נדר, נברא מלאך קדוש המתועד להמליץ טוב בעדו ולעזרו. ועד שהאדם לא ישלם את נדרו ולא יממש את הבטחתו, הרי מלאך זה חסר אונים ותש כח, ואינו יכול לפעול את פעולתו לטובה. וזהו: "לא יחל דברו", מלשון חולי וחולשה. לא יחליש את המלאך שנברא מדיברו הטוב, אלא ישלים את נדרו, ובכך יאמץ את כח המלאך לעזרו.(חכמי וגאוני מרוקו דף 1173).
הבדל בין נדר לשבועה
איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה (במדבר ל, ג).
הגאון רבי אליהו בן הרוש זצ"ל מחכמי צפרו לפני כמאה וחמישים שנה.
דייק מדוע לגבי נדר נאמר שנודר לה', ולא נאמר כן בשבועה?
ופירש הרב על פי הגמרא שהנדרים חלים על דבר מצוה, מה שאין כן השבועות. שהנודר שלא ליטול לולב חייב לנטלו. וסיבת החילוק, שהשבועה היא איסור גב, והנדרים איסור חפצא. שבנדר איסור הסוכה עליו, ו"אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו". אבל בשבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר, וכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני לעשותו. וזהו: "איש כי ידור נדר לה", שנדרים חלים גם על חפצי שמים. "או השבע שבועה", וכאן לא הוזכר שם שמים, כי אינה חלה אלא על דבר הרשות.
"אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעריה בית אביה" (ל, יז),
וכתב הצדיק רבי יצחק אברז"ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש (בקרוב נוציא לאור את ספרו). נשים יש להם שכר כאנשים בתורה ובמצות ויום המיתה דין מאן דקרי ותני בששים רבוא דהמניעה לא באה מצדה כי אשר צוה ה' את משה- "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם ושמא תאמר מהו החילוק שיש לנשמה השתא מעיקרא הלואי תשוב למקומה כמו שאמר משה רבינו עליו השלים "שובי נפשי למנוחייכי" הראשון ומה הועילה לזה אמר החילוק הוא.בין איש לאשתו- עכשיו הנשמה יש לה בחינת אשה ונוטלת שכר שלה מן הדין אבל מעיקרא. בין אב לבתו בוגרת- דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ועוד. בנעוריה- משהיתה נערה היתה צדקת ולזה זכתה לחזור לבית אביה- למקום שממנו חוצבה:
פרשת מסעי
אלה מסעי בני ישראל(במדבר לג, א).
כתב רבנו וידאל הצרפתי זצ"ל, מגדולי רבני פאס, בספרו צוף דבש.
בא הכתוב לומר שבחם של ישראל, שיצאו למסעות במדבר, בארץ לא זרועה, ויצאו ממצרים, אשר היתה פוריה כגן ה', ולאחר מפלת המצרים בעדר המכות ובקריעת ים סוף, יכולים היו לנחל את ארצם. והלכו "לצבאותם ביד משה ואהרן", ולא אחר מלכים עשירים בעלי נכסים ואחוזות, מכיון שלא קיניני העושר היו לנגד עיניהם, אלא אך ורק הרצון להסתופף בצל ה' ולקבל את תורתו.
והורשתם את הארץ וישבתם בה(לג, נג).
כתב הרמב"ן, שנצטונו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמר להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה". כולכם, נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם"…
ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל ועד שאמרו חז"ל כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, הכל הוא מאותה מצוה עשה שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כן מצוה עשה היא לדורות ומתחייב כל אחד מאיתנו ואפילו בזמן הגלות עכ"ל.
וקראתי משם חכם אחד, שכאשר כל הארץ תתיישב, הרשעים יחזרו בתשובה, בדרגה, של אהבה… ולכן לא לחינם רואים שאומות העולם מקפצים על ישראל על בית שנבנה בארץ…
"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" (לג, א).
וכתב הצדיק רבי יצחק אברז"ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש. פירוש צדיקים שנוסעים מן העולם בשביל בני הדור שיחזרו בתשובה ויהיו בחי. בני ישראל- ועוד. אשר יצאו מארץ- זה שהיו מצירים להם על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ויש להם שכר מצות. לצבאתם- כי מן מצוה נברא מלאך טוב ועוד מכפר על הדור כי מיכאל מקריב נשמת הצדיקים וזה. ביד משה- מיכאל שר הגדול. ואהרון- מ"ט שר הפנים:
מעשיות מחכמי המערב
אהבת ארץ ישראל
אשרי יהודי צפון אפריקה, בכום המדינה שנשלחו למעברות בדרום… אשר אמרו בהלצה, עיירת ירוחם' מלשון ירחם עליה ה', ודימונה, מלשון דמעות רבות זלגו עיניהם בקושי בלהתיישב בארץ.
כתב בספר מלאכת הקודש לכמוהר"ר משה טולידאנו זצ"ל הביא דברי חז"ל (בכתובות קי ע"ב), כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב וז"ל מי שאינו עולה מחוצה לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו. ואל אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי בע"ה.
ישוב הארץ.
שסידנא בבא חאקי זצ"ל עלה לארץ אנשי הסוכנות לא הכירו את הרב אבוחצירא, ורשמו את הרב לעבודת כפים בקטיף, למחרת בבוקר אחר תפלה הנץ, הרב הגיע לתחנה של הפועלים להצטרף עימהם לקטיף, ציבור העולים שראו את הרב הזדעזעו שהרב יעבוד, מיד פנו לאנשי הסוכנות ולתדמתם גילו את הרב, הרב בפשטות ענה להם זכות לנו לעסוק במצות ישוב הארץ.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 
סביבות נאה זו הייתה טירתו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, הנקרא " מלך תימא ". גם לאורך העמק, המתחיל בדדָן, היום אלעֻלא ונמשך בכיוון דרומי עד כמהלך יום מן מדינה, עברו, כרגיל בערב, האורחות אשר הלכו מתימן צפונה, קמה שורה של כפרים יהודיים, ולכן נקרא כל האזור " עמק הכפרים ". דדן, הנקודה הצפונית בעמק, ידועה גם היא מדברי ישעיהו " " משר בערב, ביער בערב תלינו ארחות דדנים "
ממזרח לה שכנה נאה יהודית אחרת, שנקראה פַדַךּ, אולם רוב הבניינים ומניינם של יהודי חיג'אז חי בשני האזורים של מדינה וח'יבר. האוכלוסייה היהודית שבנאות חַיבר עלתה אולי במספרה על זו של מדינה, אבל זו האחרונה הייתה חשובה יותר והשפעתה על מהלך העניינים הייתה מכרעת בכל.
הערה שלי, העיר " יתריב " לימים היא " מדינה " דהיום, יש לה פרק חשוב בהתנגדותה לדת האסלם למן היווסדו, ומוחמד הנביא, טבח בשני השבטים העיקריים שחיו בה, כל פעם באמתלה אחרת, אך זהו פרק חשוב, שאביא אותו, במסגרת מוחמד והיהודים.
באזורים האלה, אשר כל אחד מהם הכיל נאות, כפרים, חצרים, טירות וקריות, חיו בני ישראל חופשיים מכל עול. הם לא נשתעבדו לאיזה שלטון שהוא, ושמרו על עצמאותם המלאה במשך מאות בשנים. לשם הגנה מפני התנפלויות הנודדים, אשר שכנו מסביב להם, הקימו מגדלים, מצודות חזקות וטירות מבוצרות.
כשבאו היהודים אל נאות חיג'אז, מצָאון שוממות וריקות, רק פה ושם תחנות של האורחות שהוקמו כמובן ליד מעיינות מימם. העוברים והשבים היו משקים את בעירם בתחנות האלה, שהיו הופכות במרוצת הימים קיני קדחת בשל המים העומדים. ואולם היהודים זנחו את המקומות האלה, ועלו לָרָמות הבריאות. שם חפרו בארות, נטעו דקלים, גידלו ירקות וזרעו תבואות.
לרמות הפוריות יצאו מוניטין, ובדווים, שמאסו בחיי נדודים, התחילו באים לשם. המתיישבים החדשים נתקבלו ברצון על ידי היהודים, אדוני הארץ בראשונה היו הערבים גֵרים, החוסים בצל בעלי הטירות והאחוזות ומשלמים להם מס. במקרה אחד אף נדרש מהם מלכתחילה להתגייר.
היחסים בין התושבים הישנים והחדשים היו טובים, והיהודים מעשו מוריהם של הערבים בכל ענפי עבודת האדמה, בבניין טירות וכדומה. מפעם לפעם היו פורצות קטטות קלות בין היהודים והערבים. אבל היחסים הטובים לא הופרעו בשל כך. במרוצת הימים התבוללו רבים מבין התושבים החדשים, קיבלו את דת ישראל ונבלעו בתוך החברה היהודית. נשואי תערובת בין היהודים והגֵרים האלו היו תופעה לא נדירה.
מאידך גיסא השפיעו הערבים השפעה רבה על היהודים. היהודים קיבלו את שפת הערבים וכמה ממנהגיהם, גם את הערצת השירה, וניסו להידמות אליהם גם במשטרם החברתי, הארגון לפי השבטים ובתי אבות. גם יחוס נאה מצאו לעצמם, יחוס שהגדיל כבודם בעיני שכניהם. חלק מיהודי מדינה, למשל, בחר לו שלשלת יוחסין זאת.
הם קראו לעצמם כּאהִנאן – כהנים, וטענו שמוצאם מבית עמרם , מצד האב, ליתר תוקף הוסיפו עוד, כי הם מבני שֻעַיבי המִדיָני – הגֻ'ד'אמי, הוא יתרו, מצד אמם, הלא היא צפורה, בת יתרו, אשת משה. בני קַינוקאע, שגרו גם הם במדינה, סיפרו כי הם מזרע יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו.
אולם ההתבוללות הזאת הייתה רק חיצונית. על משמרת היהדות עמדו חכמים ורבנים, מורי העם ומנהיגיו, אשר שקדו על כך שהציבור היהודי יתנהג לפי חוקי התורה והמסורת. הם עסקו בתורה שבכתב ובשבעל פה בבתי המדרשות, אשר הוקמו. יהודי ערב ידעו לא רק לשמור על הגחלת הלוחשת של האמונה היהודית, אלא גם להופכה ללהבה גדולה, כשניסה מוחמד לאסלמם.
שבט שלם,, הגברים מבני קורַיט'ה, מת על קידוש השם ולא הסכים להמיר את דתו. מוחומד לא הצליח לפתות את היהודים ולא עלה בידו להכניעם אף באיומים ובמעשים קשים ( הערה שלי. כדרכו של האסלאם, ראו נא שהפרעות של האסלאם ביהודים החלו כבר למן הנביא שלהם כביכול ).
רק בוגדים מעטים, אשר נער יספרם, המירו את דתם. עוד בסוף ימיו מוכן היה מוחמד להתפשר עם היהודים, והיטה חסד לבית אב אחד, בני עַ'ריץ, שאליו לא התייחס באיבה גלויה כמו לשאר היהודים. בני עַ'ריץ היו ענף אחד ממשפחת שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם, ענף אחר ממשפחתו נלחם במוחמד.
חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו –מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.
פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
תוכחת מוסר שהביאה מטר
על מידת הערצה והערכה שרחשו לו בני עירו בפרט, ואנשי ארם צובא בכלל, ועל התמסרותו לטובת הצבור ולהחזקת ידי תלמידי חכמים, נוכל ללמוד מתוך מעשה שנשתייר במסורת בני משפחתו:
באחת משנות רבנותו ארעה עצירת גשמים בסוריה, במשך שלש שנים מנע הבורא את השמים מלהמטיר ברכה על הארץ. אנשי חאלב שהיו יראים ושלמים, פנו אל ר' יאשיהו שיבא אל עירם לשאת בה דברי התעוררות וחיזוק, אולי יעתר ה׳ ממרומים, ויפתח את ארובות השמים. ר׳ יאשיהו נענה לפנייתם, והודיע שיבוא לעירם.
בהגיעו לחאלב, גזר תענית ציבור למחרת, וציוה שיתאספו כל הקהל לבית הכנסת הגדול. שם יפשפשו במעשיהם ויחזרו בתשובה, יתפללו ויזעקו אל האלוקים, עד שישמע ה׳ ויחוס וירחם עליהם.
למחרת התאספו כל בני הקהילה מגדולם עד קטנם, אנשים נשים וסף, בבית הכנסת המרכזי. מתוך תענית ותקיעת שופרות, התפללו ואמרו פרקי תהילים בקול בכיה וזעקה, ותעל שוועתם אל האלקים.
לאחר מכן עלה ר׳ יאשיהו אל הבימה, ופתח בדברי כיבושים והתעוררות. כמובן, קודם לכן חקר על מעשי בני העיר, ולאחר שגילה כמה דברים שאינם ראויים, עמד עליהם בדרשתו, ודרש מבני העיר לתקן את דרכם, כי לא די בשקם ותעניתם, אלא עליהם לשוב מדרכם ומעשיהם הרעים, ולקרוע את ליבם לפני ה׳ כדי שיענה להם.
כדרכו בקודש, עיקר דרשתו נסובה על הצורך שיש להרבות בצדקה ולהחזיק ידי תלמידי חכמים, למען יוכלו לשבת על התורה והעבודה בשקט ובלי טרדות פרנסה. בדרשתו הסביר, כי ככל הנראה משום אזלת ידם בדבר זה, התרגשה עליהם הצרה הזו, היות ותלמידי חכמים הם עמודי העולם, וכאשר פרנסתם רעועה ורופפת, ממילא מתרופפת פרנסת כל העולם.
אנשי העיר הקשיבו בקשב רב לדבריו, ובלבם הרהרו בתשובה, והיו גם שנשאו את קולם בבכי, תוך כדי הבעת חרטה על אוזלת ידם בעבודת ה׳.
אולם היו שני יהודים אשר בזמן דרשת הרב, ישבו ושוחחו ביניהם בקול רם, וכאילו דרשת הרב לא נגעה אליהם. הדבר הפריע לסובבים אותם, ולאחר שהעירו להם מספר פעמים, והם לא שתו ליבם לכך, חרה אפם של הגבאים, והוציאום מחוץ לבית הכנסת.
לאחר תום התפילה, נפתחו ארובות השמים, וגשם עז ניתך ארצה. ניכר היה בחוש כי תפילתם התקבלה ברצון לפני הקב״ה, וכי רצה בתשובתם ונעתר להם.
בני הקהילה רצו לנשק את ידי הרי׳׳ף, להודות לו על פעולתו למענם, ולשבחו על הנס הגדול שנעשה להם בזכותו. בין האנשים נדחפו גם אותם שני אנשים אשר הוצאו מבית הכנסת בבושת פנים, הציבור ניסה למנוע מהם לגשת אל הרב, בטוענם, כי הם פגעו בכבודו בכך שהפריעו באמצע דרשתו. אמנם ר׳ יאשיהו בלבו הרחום לא נתן לעשות כך, והוא קירבם ובירך גם אותם בברכת הצלחה וכל טוב.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
סגולת לשמירה אמירת קריאת שמע
????
על המיטה
איתא בגמרא ברכות (עמוד ד ע"ב), אמר רבי יהושע בן לוי אע"פ שקרא אדם ק"ש ביהכנ"ס מצוה לקרותו על מטתו, אמר רבי מאי קרא, רגזו ואל תחטאו… על משכבתם ודומו סלה, ופרש"י על משכבתם שנאמר בשכבך ודומו בשינה. ובפרק הרואה (עמוד ס ע"ב), הנכנס לישון על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבילי שינה על עיני ותנומה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין, משמעות שיש לברכה בשם ומלכות. והתוספות במסכת ברכות (עמוד יא ע"ב), ד"ה שכבר, ואם תאמר מפני מה אין אנו מברכים לישון בסוכה, וי"ל דברכה דאכילה שמברכים לישב בסוכה פוטרתו, אי נמי משום שמא לא ישן והוי ברכה לבטלה, שהרי אין בידו לישון כל שעה שירצה.
וכן פסק פסק מרן הש"ע (סימן רלט סעיף א). וכן נוהגים להוסיף פסוקים שהם הגנה מפני המזיקין. וקריאת וידוי בכל לילה שאדם ישן, ואמרו רז"ל בברכות שינה אחת משישים לכן אומרים וידוי, וכן בשוכבו עד שיאחזנו שינה יעשה חשבון נפש, כמו שבכל חנות כידוע עושים מאזן יומי, וכך מובא בזוהר הקדוש
ואיתא במדרש תנחומא (פרשת קדושים אות ו'), אמר רבי מן: לא תהא אמירת ק"ש קלה בעיניך, מפני שיש בה מאתים וארבעים ושמונה תיבות כמנין אברים שבאדם, ומהם אמר הקב"ה אם שמרתה את שלי לקרות ק"ש כתיקונה, אני אשמור על שלך ע"כ. ועוד כתוב בגמרא (ברכות דף ה.), כל הקורא ק"ש שעל המיטה בכוונה, מזיקין בדילין ממנו.
תיקון ק"ש על המיטה
כתב בספר בן איש חי (פקודי אות יג), באמירת ק"ש על המיטה יכוון לתקן עוון קרי, שימותו הגופים הטמאים המלובשים לנשמות שעשקה אותם והסטרא אחרא מכח אותם טיפות של זרע שיצאו ממנו לבטלה, ויחזרו אל אותם הנשמות אל הקדושה. ומובא בזוהר שמזמן לילה הוא זמן השליטה למזיקין שהם ג' אמהות דטומאה שרוצים להחטיא.. לכן יש יצר הרע ביותר בלילות כידוע, לכן לא קרואים תנ"ך אלא עם ביאור, הוא אמירת תהלים בזמן מיוחד מלבד שבתות וימים טובים. ולכן יש מתעסקים בכוחות טומאה קבלת קהל אצלם הוא בלילה. ומסיבה זו תיקנו רבותינו באמירת ק"ש על המיטה.
א. מי שישן לבד בביתו או בסוף העיר מן הראוי שידליק מנורה קטנה בחדרו או בחדר הסמוך (כף החיים).
ב. חיוב אמירת ק"ש בין גברים בין הנשים וראוי להרגיל הקטנים באמירת ק"ש לפחות ק"ש ואהבת עד והיה אם שמוע והמלאך הגואל אותי"
ג. זמן קריאת שמע שעל המיטה, מצאת הכוכבים כל הלילה, {ולמקובלים אין אומרים ברכת המפיל אחר חצות},
ד. ברכת המפיל האם בשם ומלכות וכתב המאירי (ברכות ס ע"ב), וז"ל יש מי שאומר שלא נתקנו ברכות אלו אלא פעם אחת ביום, והוא בזמן שכיבה וקימה לרוב העולם, אבל אם ישן ביום אינו צריך לברכן, שלא על מעשה של עצמו נתקנו אלא על נוהג שבעולם שדרכן לשכב בלילה ולעמוד ביום. וכך נפסק בפוסקים.
ה. ברכת המפיל יש אחרונים שהקשו לדין ק"ש על המיטה שגם לא יברך ברכת המפיל שמא לא ירדם, וישבו על"פ הבית יוסף וכ"כ הרמ"א דוקא אחר קריאת שמע נהגו כל ישראל באיסור להפסיק בדיבור ובאכילה ושתיה כדי לישן מתוך קריאת שמע ודבר תורה, משום שנאמר בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. אבל בין ברכת המפיל לקריאת שמע מותר להפסיק, והינו משום שברכת ההודאה והבקשה על קיום הגוף ע"י שינה כדברי הגמרא (שבועות כה), שאדם לא יכול לנדור שלא ישן ג' ימים, ולא ברכת הנהנין או ברכת המצות. נ"מ לשיטת הפוסקים, שאם דיבר אין ברכתו לבטלה. ולכן גם אם אדם ירצה לישון,
פסק מרן הש"ע שיברך בשם ומלכות וגם אם הוצרך לדבר ועדין רק בעת הצורך כגון תינוק בוכה שנאמר "על משכבם ודומו סלה" ואין נקרא הפסק שברכת המפיל הינה ברכת השבח שעל ידי השינה יש ניחא למוחין כדרך העולם. וכן כתב בספר בן איש חי (ש"א פרשת פקודי אות יב), וז"ל ברכת המפיל נתקנה בשם ומלכות, וכן צריך לומר כפי דברי האר"י ז"ל, אך יש נוהגים שאין מברכים אותה בשם ומלכות, וכן מנהגי ומנהג אדוני אבי ז"ל, והטעם מפני החשש שמא יהיה מוכרח להפסיק באיזה דברים שיהיה מוכרח לדבר בהם, וכתבתי לידידנו הרב הגאון מהר"א מני להודיעני מנהג החסידים בערי הקודש תוב"ב, וכתב לי שהרב אינם מברכים בשם ומלכות, עוד כתב שראה בכתב רבי אברהם אלזרקי ז"ל שכתב ראיתי גדולים בישראל שאינם מברכים ברכה זו, מטעם שמא יצטרכו להפסיק בדבור, ויש כמה פוסקים דסבירא להו שאם פסק הוי ברכה לבטלה, וציין שם לפתח הדביר (ח"ב סימן רלט), ומסיק דכל אחד יעשה כמנהגו, אכן גם המברכים יזהרו שלא להפסיק בדיבור, וגם החושש לברך בלי שו"מ, עכ"פ יהרהר שו"מ בלבו ע"כ. וכן כתב בסידור בית עובד (דף קמה), י"א לאומרה בלי שם ומלכות. וראיתי בספר דברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 50), שהביא שכתב בספר דקדוקי סופרים כת"י פריז של התלמוד בבלי, ברכת המפיל מופיעה בלי שם ומלכות, וכן כתב בה"ג, ובספר ליבי ער (סימן י), כתב ששמע מפי הגר"ש משאש זצ"ל שהמנהג שלא לברך בשו"מ, וציין עוד שהורה לו הגאון הצדיק הרב אלעזר אביחצירא זצ"ל דאין לברך המפיל בשם ומלכות כלל, אפילו לישן קודם חצות. וכן מנהג יהודי מרוקו.
בברכה הרב אברהם אסולין
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.
הצדיק כבעל רוח הקודש
לא כל מי שהוא בעל מידות טובות הוא צדיק מסוגו של הרב יעקב אבוחצירא נוסף על התכונות שנמנו, ניחן הצדיק בסגולות שאינן מצויות אצל בני־תמותה רגילים, ואכן אין כלל מקום להשוותו לבני־אדם אחרים, ולו גם יהיו חכמים גדולים, הכוונות שמכוון איש הבקי מאוד בקבלה בשעת תפילתו מכוון אותן הצדיק בשעה שהוא מריח טבק (פ״ד). הצדיק בקי בנסתרות. הוא ״בעל רוח הקודש״ (קמ״ו), הוא מכיר בעופות המבושלים המוגשים לשולחן שלא נשחטו כדין, ובבעלי־חיים שמגולגלת בהם נשמת אדם (ע״ו־ע״ז, ע״א־ע״ב), לפי תמונתו של אדם מבחין הצדיק שהאיש רשע, ובשעת הגהת התפילין מרגיש הוא שבשם אחד משמות הקודש שכח הסופר לכוון(קל״ו, קט״ו).
הוא בקי בדרכיה של עיר שלא ביקר בה מעולם (קס״ג הוא יודע מה עתיד לקרות, כגון שאניה מסוימת לא תצא לדרכה במועד, או שלאדם פלוני לא יהיו בנים, או שהוא בעצמו ימות בקרוב (ק״ג, ע״ה, ר״ס).הוא משוחח עם נשמות הנפטרים (ע״ב, קי״ב). בשעה שיושב לדון, מעוררת התנהגותו לעתים תמיהות ואף ספקות, כי הוא פוסק לפעמים ״כמעט שלא כפי הדין״; אולם לבסוף מתברר שצדק בדינו, כי ״מן השמים היו מראים לו האמת״ (מ״א).
דברים שאמר גדולים היו בערכם ובעוצמתם. כשמקלל רשע, הוא גורם בזה למותו כי הקדוש־ברוך־הוא מקיים את גזרות הצדיק (רל״ג־רל״ה). כשמודיע על מותו של אדם, הרי שימות בזמן ובצורה שאמר מראש (ק, ק״ט). כוחו גדול גם בברכה; אף יש לאל-ידו להבטיח לאדם שייכנס לגן-עדן (ק), וה׳ יעשה כבקשת הצדיק (קכ״ד).
חוקי הטבע, המגבילים את האדם הרגיל, אינם חלים על הצדיק. נהר שוטף, שמימיו עברו על גדותיו, מאפשר לרב לעבור בו בלי קושי, וכך גם לגבי חמורו של הצדיק; מערה, שהצדיק צריך לעבור בה, מתרחבת ומאפשרת לו לעבור בתוכה בנוחות (פ״ו־פ״ז, ע). בסיפורים רבים הצדיק הוא השולט בטבע, וגורם למעשים מופלאים שמחוץ לגדר חוקי הטבע המקובלים. אבנים שילדים ערבים זורקים לחלון ביתו של יהודי שהצדיק מתאכסן אצלו, שבים אל הילדים ופוצעים אותם (קל׳׳ט). כשתלמידו צריך לעבור בפקודתו דרך מסוכנת, שולח עמו הרב נחש שישמור עליו (קס״ד). כשהצדיק מבקש לאכול דגים לכבוד שבת, מתקבצים הדגים מעצמם ומחכים שיבחר לעצמו את השמנים ביותר (קפ״ח). פעם אחת לא רצה הצדיק לנסוע בעגלת עם אנשים מסוימים, והנה עמדו הסוסים במקומם ולא זזו, עד שירדו אותם אנשים מתוך שנואשו מהנסיעה, ואז נסע ר׳ יעקב בלעדיהם (מ״ב). גם הקדוש־ברוך־הוא משנה את חוקי הטבע לטובת הצדיק: פעם, כשהוא התעכב במדבר במקום מסוכן, שלח ה׳ אריה לשמור עליו ועל אנשי שיירתו (קל״א).
כאשר פוגע מישהו בצדיק, העונש הוא מידי: עגלון סירב להסיע את הרב יעקב, כי לא יוכל לדרוש ממנו תשלום; לא בא אליו אף נוסע אחר, וביקש סליחת הרב והסיעו. הרב עמד על כך שישלם לו את שכרו (ק״ד). אשה שהעליבה את הרב וקיללה אותו, נטרפה דעתה (קנ״ח). לאחר מותו נענשו אנשים שפגעו בקברו (קצ״א־קצ׳׳ב, ר״ד).