מורשת יהדות מרוקו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

וביום השלישי — הלך שוב אצל הצורף,
וחקקו את האות השלישית. גם הפעם חלם רבינו חלום, והנה הוא נמצא בעיר זרה ורחוקה. הוא מטייל ברחובות ובשווקים, מתבונן בבתים ובחצרות. לפתע נראה לו המקום מוכר, הוא מוסיף לטייל ברחובות העיר מעמיק להתבונן, והנה — המראות נעשים מוכרים לו יותר ויותר. רבינו מתאמץ כל העת לדלות מנבכי זכרונו את שם המקום, עד שלפתע… צף השם ועולה — לעריש — אכן העיר לעריש! ובעודו תמה מה מעשיו פה — התעורר, והחלום עוד מוסיף לפעמו…

זכר רבינו את שם העיר שראה בחלומו, ותמיהה גדולה אחזה בו: מדוע הופיעה עיר זו בחלומו? לפתע האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו לראות ששם העיר מתקשר לסגולה. ומראשי תיבותיה למד שעליו לחדול מהכנת הסגולה. ראשי התיבות של שם העיר היו: ״לא עת רצון יכתבו שם״ — לעריש.

נותרה עוד אות אחת, כדי לסיים את חקיקת השם, אך הפעם הוא ויתר. כאן כבר גילו לו במפורש כי לא לרצון הוא, שימשיך ביצירת הקמיע.

(פרק זה, מספר ביקוד החמה).

חצות לילה — גילוי אליהו בחלום

כתב בזוהר הק׳: ״אשרי האדם שזוכה וקם בחצות לילה לעסוק בתורה, הקב״ה מקשיב לו, שנאמר: היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך. ושואל: מי הם חברים שמקשיבים לקולו? הוי אומר כל פמליה של מעלה ולא עוד אלא שנמשך עליו ביום חוט של חסד — אשריו ואשרי חלקו שמתברך מפי עליון. ועל זה אמר דוד המלך: חצות לילה אקום להודות לך.

בחצות לילה דוקא בשעה שהקב״ה נכנס להשתעשע עם נשמות הצדיקים בגן עדן — זו היא שעת רצון לבקש על השכינה הנמצאת בגלות, ע״ב.

כן היה רבינו…

בכל לילה עת הגיעה שעת חצות, עת דודים — עת לבכות ולקונן על הגלות המר והנמהר, על כנסת ישראל הדוויה והנתונה למשיסה — על גלות השכינה.

היה רבינו נעור משנתו, פורש מחצלת מתישב ועורך תיקון חצות. קולו ההומה השתפך אל חשכת הליל, שעה ארוכה יושב ומקונן ושופך את צקון — לחשו לפני שוכן מרומים שימהר ברחמיו הרבים את גאולתם של ישראל. לאחר שסיים תיקון חצות היה יושב ועוסק בתורה עד אשמורת הבוקר.

בליל שבת אחד… סיפר בנו רבי יוסף שליט״א —היינו שלשה, מר אבי זצ״ל, אני ועוד תלמיד חכם אחד שהיום רבה של באר שבע, אמרנו תיקון חצות, ומרוב הדמעות וההתלהבות אחזה אותנו תנומה, אחרי כמה דקות אבא מעיר אותנו, קומו, עכשיו ראיתי את אליהו הנביא.. בהתרגשות רבה סיפר לנו את חלומו.

וזה אשר חלם, שהוא עומד מול חומה גבוהה ומבוצרת, סגורה ומסוגרת; אבניה גדולות ועשויות נדבכים נדבכים, ובעודו עומד ותוהה, לפתע, מזדעזעת החומה ואבנים גדולות מתדרדרות למרגלותיה, והנה בין הבקיעים של החומה מתגלה הר גבוה, ועל ההר ניצבות דמויות לובשות שחורים, דמות אחת גבוהה והשניה נמוכה.

ואבא זצ״ל מתקרב לעברם כדי לראותם. ואז, מסירות הדמויות את המעטה השחור, ובמקום זה מתגלה — בגדי לבן זוהרים. וסביבם זורח בוהק לבן שעוטף אותם בהילה של אור, וחש כמיהה עזה להתקרב ולראותם, והנה נפקחו עיניו והוא הקיץ וכולו נפעם…

כשסיים לספר לנו את חלומו, הוסיף ואמר: זהו כוחה של תפילה כאשר מתפללים בכל כוחות הנפש, זוכים להתגלות כזו בחלום.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

אך כל זה, עמידתם האפשרית של המיימונים בפאס אם בתור יהודים ידועים וגלוים, או אם אנוסים כדעת החושבים כך, הנה זה היה רק באותם השנים אשר עוד עבד אל מומין אזנאתי מושל האלמווחידין בפאס, שאז רופפו חקי בן תמורת ( היכן שכתוב תמורת, הכוונה לפי עניות דעתי היא לאבן תומרת, ונראה לי שזהו שיבוש לש המחבר, ולמרות זאת אני מעתיק את הדבר ככתבו וכלשונו ) וגזרות עבד אל מומין מושלם הראשון.

וגם האנוסים גם אלה שיכלו להשאר ביהדותם בפרהסיא, לא פגשו כל כך מעצורים בימי המושל עבד אל מומין אזנאתי עד שגם סדרי הקהלות ולימוד התורה נשארו על מכונן, ויתקימו עוד גם אחרי קבלם את מוחמד לנביא בדבור פה.

אמנם בשנת תתקכ"ד – כ"ה בה בשנה שמת עבד אל מומין אזנאתי ויבוא הנציב שבאנדלוס אבו יעקב יוסף וימשול תחתיו, אז הושם עוד הפעם בקורת נמרצה מטעם המושל הקנאי ההוא, על האנוסים ויחודשו גזרות האלמווחידין בעאצם תקפם. ואז נהרג רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין.

וגם משפחת המיימונים כאשר נסו ראשונה מספרד הדרומית לפאס מפני חמת המציק ההוא אבו יעקב יוסף, כן נאלצו עוד עתה לנוס מפניו מפאס. וברביעי לחודש אייר שנת תתקכ"ה נמלטו באניה דרך הים התיכון.

הנה כן חזרו רדיפות האלמווחידין ונשנו בפעם השנית על יהודי המערב ותגרת יד המושל ההולל ההוא, וכן גם הימי המושל שאחריו אבו יוסף יעקב איש נוקם ועריץ כאביו, שעוד הוסיף לחדש סימני נוול ואותות קלון על האנוסים במרוקו בגזרו עליהם ללבוש בגדים כבדים, לעשות בתי אזרוע ארוכים המגיעים עד לשוקיהם, לכסות את ראשם בצעיפים גדולים סרי טעם, וכאלה.

ואמנם בנו של המושל ההוא, מחמד אנאציר ( תתקנ"ט – ע"ד ) חד מלהטיל על האנוסים ההעקות ההם, וישתפק להבדיל את האנוסים מהמושלמנים, רק בזאת, בלבוש האנוסים עליהם בגד עליון מצבע צהוב, וכן לצנוף מצנפות צהובות. הוא, המושל הזה, בנה על היהודים יושבי מדינת ריף אשר לחוף ים התיכון במרוקו, חומה גבוהה סביב, האמנם לא נדע אל נכון מה היא הסבה שהניעה אותו לזה, ואם לרעת היהודים או לטובתם בנה את החומה ההיא ?

" את אשר השאיר החגב אכל הארבה ", את אשר השאיר אדריס הפאטימי אחרי הטבח והמרת הדת שעשה ביהודי מרוקו לפני כארבע מאות שנה, אכלו עתה האלמווחידין בכל פה וילחכו את מובדות הקהלות במרוקו ובכל ברבריה כמעט, מי לחרב ומי לשבי, מי לנוע ולנוד, ומי להמרת דת.

בתור זכרון מפורט להקהלות היותר גדולות שהייתה בם יד מושלי האלמווחידין להשמידם ולהחריבם, הננו נותנים בזה את קינתו של רבי אברהם אבן עזרא שנכתבה כמובן עוד בשנים הראשונות לממשלת האלמווחידין, לפני מושל הקנאי אבו יעקב יוסף, ובנו אבו יוסף יעקב, שחדשו את הרדיפות שנית, כן, מהקינה הזאת נדע לנכון כי בכל הקהלות האלה היו מקודם גדולי תורה וחכמה במספר הגון, סדרי קהלותיהם היו במצב פורח ופורה, וזה נוסח הקינה.

אהה ירד, עלי ספרד, רע מן השמים

וספוד רב, עלי מערב, לזאת רפו ידים

והוי אקרא, כמצרה על קהלת בגלמסה

ועיר גאונים, ונבונים, מאורם חשך כסה

ושה עמוד, והתלמוד, והבניה נהרסה

והמשנה, לשנינה, ברגלי נרמסה

ועיר מלוכה, והנבוכה, מראכס המיוחסה

עלי יקרים, מדוקרים, עין אויב לא חסה

אהה אפס, קהל פאס, מיום נתנו למשסה

ואי חסן, קהל תלמסן, והדררתה נמסה

וקון ארים, בתמורים עלי סבתא ומכנאסא

וסות אקרעה, על דרעא, אשר לפנים נתפשה

ובים שבת, ובם עם בת שפכו דמם כמים

ולמה רבי אברם, קצת מקומות שכחת

עיר לחמה, וגם קפצה, וג'ירבא לא זכרת

אשר גלו ברוב גלות, ועונם דלגת

עדת צורמאן הנבונים, וגם קהל מסלאתה

ושכחת את קהל, הנבונים מצראתה

אשר עונם ( עונשם ) גדל מאד, ולשונם נשתה

וכתבו עליהם מסים, ועבודה קשתה

והלך קצתם וברח, ולא באו עד עתה

וקצת גלו לג'ירבא, העיר אשר שכחת

מהם הלכו לצומראן, ותעו ונשארו חיתה

כל ימיהם מדוכאים, ועינם ונפשם כלתה

מקוים לעת הרוחה, ומנוחה לא באתה

יום יבא בן ישי, וגם את בן אפרים

בהעתק מהקינה הזאת נמצא עוטד זכרון חרבן קהלות אחרות בגבול תוניס אשר יקונן עליהם אבן עזרא וכה יאמר :

ואתפלשה בעפר, על תונס ועל סוסא

וגם אכה לחיי, על אלמהדייא הרמוסה

ונמס לבי בקרבי, לקאבים המיוחסה

ופניתי לטראבלס בעודה נעמסה

מדברי הקינה הזאת בכלל, נקל להכיר כי לא בפעם אחת ולא בימי מושל אחר קרה כל החרבן הנורא הזה של הקהלות האלה ודומיהם, במרוקו באלג'יריין, בתוניס ובטריפולי, אמנם, מרוקו הייתה הראשונה, וגם האחרונה אחרי כן, אשר לקתה כפלים מידי האלמווחידין, אך גם בה, גם בכל ברבריה, באו ההריסות האלה שבערים השונות, בזמנים שונים ומחולפים, ובעת שבמקום האחד נתישנו ויהיו כבר למכת מדינה, לדברים רגילים והווים, היו במקום אחר לשמועות חדשות מבהילות, ומעוררות רתת וחלחלה.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמא

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

ר.

הרב ובנו היו קונסולריים של אוסטריה במרוקו. והוא דאג להעביר את מסמכי העדות לשגרירויות זרות. השגריר הבריטי ג'והן דרומנד, נתבקש להעביר את מסמכי ממראכש לווזיר של הסולטאן מוחמד בראגש. אבל היות והוא לא הגיע למושב השגרירים בטנג'יר, נמסרו המסמכים לווזיר אחר המטרה שהוא יעבירם לסולטאן בשם אדם מכובד, ובלי להזכיר את שמו של הרב.

על השתלשלותה של הפרשה העגומה הזו, ניתן ללמוד עד כמה היה קשה להבין, למה היהודים לא יצאו להיאבק על זכויותיהם, כפי שעשה זאת השגריר הבריטי ג'והן דרומנד בשבילם, במשך ארבעים ואחד שנות כהונתו במרוקו. יתכן שהוא עשה כן מכוח הצדק והיושר הנהוג בארצו. לעומת העוול שנעשה ליהודים אותו ראה במו עיניו.

צדק הוא מושג סלקטיבי במרוקו של אותם הזמנים, שלא היה קיים לגבי היהודים שחיו לפי תנאי עומר הידועים לשמצה. ועוד יותר כשמאחוריהם מסתתרים מושלים מרושעים דוגמת , יזידים, וזינאוים. הדאגים להוציאם לפועל ככתבם וכלשונם על לא עוול.

ומה תעזור מלחמה צודקת ככל שתהיה, התובעת עלבונו של אדם אחד עם כל העוול הגדול שנעשה לו, כשהיא מתעלמת מגורלם של מאתים אלף אחרים, והמחיר אשר הם ממשיכים לשלם עבורה לפי אותם חוקים ? צדק אותו יהודי שאמר על מונטיפיורי במראכש " אם הוא לא הביא אתו צבא ותותחים כדאי לו שישוב לארצו ".

רישומם של אותם ימים אפלים שעברו על יהודי אנתיפה לא נמחקו מאותם משפחות. הרהה מהם עברו עקב כל לגור במראכש, ולהרבה מהם היו שמות משפחה זהים לאלה מהתושבים הוותיקים של העיר. ואז הדביקו להם כתוספת הכינוי " נתיפי ".

אם למשל רוצים לשאול, על אביטבול או מור יוסף יגידו לך מיד איזה נתיפי או שלנו ? היו אלה משפחות מכובדות שלא מעט מהם תרמו לרווחתה של הקהילה והמדינה במרוקו, במסחר וכלכלה ותחבורה. וכמה מהם עד לעצם היום הזה עדיין הם שם, ממשיכים כבימים ימימה.

משפחת חגואל ומשפחת אברבאל.

בערי הצפון פאס – מכנאס התרחשו הפיכות בחצר המלוכה. היו מרידות בשנת תקנ"ג – 1793, מרדו מולאי סלאמה, נגד אחיו הסולטאן מולאי סלימאן שמלך במכנאס. במרד ההוא נהרסו ונחרבו בתי כנסת, ומלואי עבד ארחמאן, ניהל מלחמה נגד המורדים מבית, וזה חוץ מחזית המלחמה שפתח נגד ספרד.

הרפתקאותיו הביאו לשוד ולביזה ביהודים בצפון המדינה, וכנראה גם על מראכש זה לא פסח. מעבר לרכוש, שמו עיניהם על בנות ישראל היפות, אותן הם חשקו לקרוע ממשפחותיהן. על יהודי טנג'יר יסופר שהמלך סלאמה חשקה נפשו בנערה יהודיה יפה אשר על אודותיה שמע, והציע לה להמיר את דתה.

סירובה לעשות כן, עלה לה בחייה, היא בחרה לעלות למוקד ולא למלא את רצונו. היהודים ציינו את קברה בשם סוליקה הצדקת, ציון העומד עד היום.

ארבע שנים אחר כך התקצ"ה – התקצ"ט 1835 – 1839, סופר על מקרה דומה וקשה יותר במראכש. מולאי עבד אל קאדר, אחיו של מולאטי עבד ארחמאן, היה שקוע שם במלחמה נגד הצרפתים באלג'יר. מולא עבד ארחמאן נקרא על ידו לסייע לו, לכך היה זקוק לממונם של היהודים, והטיל עליהם לשלם סכומי עתק.

במראכש היה בן היהודים, שם איש זקן נשוא פנים, עשיר וחכם ממשפחה מיוחסת, שמו היה דון יהודה בן לוי, בן מאיר אברבנאל, מצאצאי השר הנודע דון יצחק אברבנאל. על לוי אביו של יהודה הייתה הלשנה שבמלחמת מולאי סלימאן בשנת תק"ף – 1820, שידו של יהודה הייתה עם הקושרים נגד המלך, ומבלי לחקור את הדבר הוצא להורג, ורכושו הוחרם.

וכגורל האב, כן גורל הבן. על דון יהודה ציוו להפקיד אל כל הונו לידי הממשלה, והוא סירב לעשות כן. הוא נאסר ורכושו הוחרם על ידי הממשלה. ובעוד הוא מתייסר במאסרו, השוטרים עשו חיפוש בביתו חמצוא כסף ורכוש, נתקלה עיניהם בביתו, בצעירה יפיפייה בת שבע עשרה שהצטיינה מאוד ביופייה.

ראש השוטרים חשב לקחת אותה כדי להביא אותה למלך, ובני הבית עמדו להגן עליה.ארוסה בנימין, שזה עתה אירש אותה, ראה שארוסתו עומדת להילקח ממנו, הסתער על אחד השוטרים חטף ממנו את החרב פנה אל ארוסתו ואמר :

ברחי לך מיד אכזרים פראים אלה, ועלי לך השמיימה תמה וטהורה למקום שם נתעלס באהבתנו. ובאומרו כך תקע את החרב בלבה ואחר כל בלבו, ודמן התערב זה בזה. דון יהודה האב שכבר נטה למות מרוב עינויים, נחסך ממנו הצער הנוראי, כי למחרת נודע שהוא מת.

נערכה להם הלוויה משולשת, ושלושתם באו לקבר ביום אחד. כל יהודי מראכש התאבלו על המקרה הנורא הזה והקורע לב, מסיים הרב יעקב משה טולידאנו מתוך הספר " נר המערב " ומוסיף : כמה מחוזות רואים כאלה שקרו אז בימים לא רחוקים, בימים שעין התרבות האירפאית הייתה כבר צופייה במרוקו, ובכל זאת לא בושו.

עושרה של משחת אברבנאל, היה לצנינים בעיני בית המלוכה, שחמדו את רכושו של רבי יהודה אברבנאל. הרב רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יהודה היה רב ומורה צדק במראכש. יטום אחד לפני שהרגו אותו התנבא על כך, והיה צועק ובוכה ומצווה על בני ביתו שיעזבו את מראכש.

ביום השבת נהרג הוא, בתו וחתנו. הסיפור נכתב באריכות בספר מבשר טוב, בין ניירותיו מצאו מכתבי פרידה מבני מראכש, כתובים בלשון ערבי, שמשמעותו כך : אתם אהובי ואחי, בני ישראל, ואתם ילדי, תסלחו לי על כל מה שעשיתי אתכם בזמני, כמו שגם אני סולח לכם. וכל מי שעשה לי דבר שלא כהוגן, כן מחול לו ושרוי לו.

ואני נפרד מכם לשלום, והשם יתברך ישלח לכם גואל שישמח אתכם בחייכם אמן. ממני אני החותם מטה כותרת לברכות, לכם ולבניכם. עבד השם יהודה בן לוי בן מאיר, מזרע דון יצחק אברבנאל, מזרע דו בן ישי בית הלחמי מלך ישראל, ושם כתוב שהמעשה הזה בספרי הימים.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחת

            כן יאבדו כל אויבי ישראל

שריף הוא ראש הזאווייה, ונחשב אדם קדוש מכת המאמינים המוסלמים, שבנוסף לקוראן האמינו גם במסורת המאוחרת של ארבעת הכליפים הראשונים שקמו אחרי הנביא מוחמד, להבדיל מהכת האחרת השיעית שהאמינו רק בקוראן ובעלי חתנו של נביאם הנקראים עלאוויים, כאמור הזאוויה הוא מקום קבורתם של כל השריפים ונחשב למרכז קדוש לאיסלם, ומהרבה מקומות במרוקו עלו לרגל להשתטח על קברם של השריפים, וכינו המקום ״דאר צ׳מאנה״ בית הבטחה, שהבטיחה גן עדן למי שמבקר במקום. מלכי מרוקו שהם מש.ילשלת העלאווית טענו לעליונותם על שולשלת הסונית של השרופה של וואזן, וביניהם התגלעו חילוקי דיעות מי היא הכת היותר קדושה, של נביאם או של עלי.

בית הבטחה פירושו: מי שיעלה לזאווייה מובטח לו שנשמתו תנוח בגן עדן. השריף הגדול של וואזן, בתקופה שלפני שלטון החסות הצרפתי, היה השליט הכל יכול של העיר ושל הפריפריה שלה שכללה בין היתר גם שטחי הכפר אשזן, שלמרגלותיו נמצא בית הקברות היהודי, עד עזיבת היהודים שעלו לארץ, כל היהודים שנפטרו, נקברו שם, ובין היתר נמצא שם גם קברו של הצדיק. במשך כל הדורות נחתו על יהודי וואזן מיוזמת השריף כשונא ישראל ודת היהודים, גזירות שהיהודים לא יכלו לעמוד בהם, והיו גם התנכלויות כלפי מקום קבורת הצדיק, ובין מאמיניו של רבי עמרם היו גם כמה ערביות וערבים שביקשו ילדים או מזור לתחלואותיהם ונענו, וכשזה קרה הדבר עשה הד, והיה לרועץ לאישיותו של השריף, ובשל כך ביקש למחוק כל זכר מהמצאות קברו של הצדיק, מראשוני אבותיו השריפים ועד ימינו ניסה במזימותיו להציק ליהודים, אולם עם בוא השלטון הצרפתי יוקרתם וקדושתם הלכו והתמעטו, עד כדי הסתגרותם בארבע אמות, קולם נדם והשפעתם פחתו והלכו, הצרפתים כדיפלומטים ממולחים כבדו אותם מאד, אבל בלי אומר ודברים הלכו והצרו צעדיהם, מיום ליום.

הגמרא מספרת מעשה על בנות יהודיות שבויות אשר נפדו ע״י חכמים והובאו לנהרדעא,    

שבויות אלו אכסנו אותן חכמים בקומה העליונה בבית שהיה דר בו רב עמרם חסידא, מאחר והיו בנות יפות, חכמים הורידו את המדרגות מפניהן שלא יוכלו גברים לעלות אליהן.

ויהי היום כאשר עברה אחת מהן ליד העליה, נעשה אור בבית דרך פי העליה, מרוב שהיתה יפה פניה היו מאירות. רב עמרם חסידא כאשר הציץ למעלה וראה את יופיה הזוהר חשק בה, לקח סולם גדול וכבד, שלא יכלו עשרה אנשים יחד להרים אותו, אך מרוב התלהבותו לדבר עבירה הרים אותו לבד. רב עמרם היה עולה והולך עד שהגיע לחצי סולם.

מיד התחרט, על מעשה עבירה אשר הולך לעשות, הרחיב  ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו.

הרים את קולו וצעק נורא בי עמרם דליקה בוערת בבית עמרם, ובקולו הרם הזעיק את כל בני השכונה ליאסף ולבא  לכבות כאילו את הדליקה. כאשר מטרתו האמיתית היתהלהתבייש מהם וע״י זה ינצל מיצרו הרע אשר תקפו.

, והמהרש״א אמר כי באמת רב עמרם לא שיקר, אלא הוא התכוון לאש במובן אחר ־ לאש היצר הבוערת בו, אלאשאמר בלשון זו כדי שיבואו מיד בני השכונה אשר יחשבו שזה ממש שריפה ובתוכם באו גם חכמים אשר תמהולראותו עומד באמצע סולם לכיון הבנות השבויות.

אמרו לו חכמים: ביישת אותנו שהכל רואים מה רצית לעשות. ענה להם, מוטב תתביישו בבית עמרם בעולם הזה  ולא תתביישו ממנו בעולם הבא.

השביע רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו מיד, אז יצר הרע יצא מתוך גופו כעמוד אש. אמר ליצר הרע ראה שאתה אשואני בשר ואני עדיף וחשוב ממך שהתגברתי עליך.                                                                                 

מעשה נורא זה מלמדנו עד כמה אנו צריכים להיזהר בלכתנו  ברחובות ובכל מקום ציבורי אחר, ועד כמה חשוב לשמור ולהקפיד על בנינו ובנותינו ללכת בתלבושת צנועה כיאות לבנות ישראל הקדושות והטהורות.

לעיניינינו, הבאנו כאן מעשה תלמודי בספר זה המספר את נסיו ונפלאותיו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן מכמה טעמים:

א־ בכל כתבי רבני מרוקו מכנים את רבי עמרם בן דיוואן, רב עמרם חסידא על שם האמורא הנז׳ אשר זכה שיכתבו מעשה זה על שמו בתלמוד כמוסר השכל לכל הדורות.

ב־ כאשר צעק נורא בי עמרם, התכוון על אש היצר הבוער בו, למרות זאת לא הצליח היצר בכל תוקפו העז להתגבר על רב עמרם חסידא, והוא נצחו לעיני כל השכונה והוכיח שגם אדם שהוא מבשר ודם יש בכחו להחליש את כח האש הבוער.

זה גם מה שמסמל את הנם הפלאי, באש הגדולה אשר עולה מקברו של הצדיק רבי עמרם לכיון העץ אשר מטבעו נתפסת בו האש תיכף ומיד וכאן אנו רואים שהעץ בוער באש והעץ איננו אכל. כסמל של הצדיק בהיותו בחייו אשר ביטל את אש היצר הלוהט והחזק.

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

פרק ב

צדדים במצבו של הדיימי

כיבוש שטחים וסיפוחם

בהסתמך על דוגמת קרקעותיהם של יהודי ח'יבר, שנעשו רכושם של כלל המוסלמים, אסר עומר הראשון על חלוקת האדמות הכבושות בין הפולשים המוסלמים. להוציא נחלות־מענק בודדות (קטאאע), נעשו השטחים הכבושים קניינם של כלל המוסלמים. עמי הכופרים הפכו להיות סייענים יקרי־ערך לכובשים. הם שהיו התשתית הכלכלית לקיסרות המתרחבת בלי הפסק, והם שהיו המומחים באומנויות שהערבים לא ידעון: במסים ששילמו, בכסף ובשווה־כסף, פירנסו את המכונה הצבאית הערבית, והודות לכך יכלה זו להתפנות באין מפריע לג׳האד.

עם כיבוש הגלילות הנוצריים על־ידי הצבאות הערביים־המוסלמיים בא קץ לרדיפות האכזריות מצד הכנסיה הביזנטית והוקם שלטון סובלני־ביחס. עם זאת דיכאו הכובשים הערבים בחוזק־יד את המרידות והתקוממויות־האיכרים שפרצו מחמת הלחץ הכספי על בני־הארץ. המתמרדים הוגרו לפי־חרב! ציבורים שלמים של אוכלוסיה מקומית (פרסים, ארמנים, קופטים וכר) נמכרו לעבדות, ורבים הוגלו. המושבות הערביות הראשונות היו מחנות־צבא שחלשו על דרכים וגבולות ומעט־מעט גדלו והיו לערים. בעקבות הגייסות הערביים המנצחים פשטו נחשולי מהגרים מזרחה ומערבה על־פני הארצות הכבושות. זרימה מתמדת זו, שנמשכה דורות רצופים, זירזה את תהליך ההסתערבות. הפולשים זכו בהקלות מיוחדות כאשר התיישבו בשטחים החדשים. הפקעות ונגישות כספיות שבאו כתוצאה מן הכיבוש וההתנחלות דילדלו את שורות האיכרים הד׳ימים, שעקרו לעדים החדשות או לחבלים שאליהם לא הגיע השלטון המוסלמי.

אולם במסורות רבות שבחדית׳ מזכירה תורת האסלאם את אזהרותיו של הנביא שלא להתעמר בעמים הנכנעים ולא להכביד את עולם יתר על המידה. אצל בלאדֻרי אנו מוצאים שכאשר התמרדו תושבי לבנון נגד גובה הח׳ראג׳(מס־קרקע) בבעלבך שלח צאלח בן־עלי בךעבדאללה בן־עבאס חיילים לדכא את המרידה. כמה מן המורדים שבו לכפריהם ושם הורשו להחזיק בדתם הנוצרית, אבל אחרים גורשו. משנודע הדבר לאל־אווזאעי גער בו בצאלח:

שמעת על גירוש הד׳ימים מהר־הלבנון, הגם שלא התייצבו לצד המורדים, שרבים מהם נהרגו בידך והנותרים שבו לכפריהם. איך יכולת להעניש אנשים בעוון מעטים ולאלצם לעזוב את בתיהם ואת רכושם חרף דבר אללה: ׳לא ישא חוטא משא זולתו׳ (קוראן, ו, 164), צו שאין נכון ממנו לשמרו ולעשותו! המצוה הראויה לשמירה ולציות במידה שאין למעלה ממנה היא מצוות הנביא לאמור: אם מישהו מדכא איש אשר ברית לו עמנו ושת עליו נטל כבד מנשוא, אני הוא שאנצחו בנימוקים.

השפעותיהן ההרסניות של המלחמות ושל פלישות מתמידות של זרים נתמשכו וחוזקו על־ידי חוקי הכובשים. הכובש שמר לו את הזכות לבטל את הד׳ימה בכל עת ובאורח חד־צדדי, ובכך כפה על הד׳ימים מצב של אי־בטחון מתמיד. מידת הסובלנות שהואיל לנהוג בהם על אדמתם, על־תנאי שיקבלו את מרותו, ביססה למשך דורות צורה של חסות שנשארה ארעית ותלויה ברצונו של השליט. גירוש היהודים והנוצרים מחצי־האי ערב שימש תקדים לצעדים דומים בתקופות מאוחרות יותר. אמת שגירושים אלה נדירים היו, ולעתים קרובות בוטלו.

הפליה במסים

א) ח׳ראג׳: נישולו של הד׳ימי

זכות הכיבוש שנקבעה בח׳יבּר גזלה מן המנוצחים את הבעלות על הקרקע והעבירתה לידי כלל המוסלמים. הד׳ימי, שרכושו הופקע לטובת הכובשים, שמר על הזכות לעבוד את אדמתו אם אך ישלם מס למדינה. הח׳ראג׳ הוא המס המוטל על אדמות הד׳ימי: הוא מבטא את זכות הבעלות של כלל המוסלמים (אומה) על אדמותיהם של עמים לא־מוסלמים. הח׳ראג׳ הפך אפוא את האיכר בעל־הקרקע למס־עובד המחזיק באדמתו כאריס. נחלתו הופקעה על־ידי האומה, ואותו מעמד עבר בירושה ליורשיו אחריו.

הד׳ימים, שנאסר עליהם להחזיק נשק, נעשו תלויים תלות גמורה בכובש החדש. בכמה אזורים של משק כפרי התחזקו עם הזמן יסודות השיעבוד שבמעמדו של הד׳ימי. ב־1884 תיאר שארל דה־פוקו אזורים מסוימים בדרומה של מארוקו שבהם היו היהודים ומשפחותיהם שייכים בגופם וברכושם לאדונם המוסלמי ולא יכלו לעזבו. מצב הצמיתות נקבע כאן על־ידי הדת והועבר מדור לדור: אנשים אלה היו חלק מירושתו של האדון, ממש בקרקעותיו ובהמתו. בדאדס שבהרי־האטלס היו היהודים צמיתים אפילו ב־1913, רכושו של אדונם המוסלמי.

במקומות שונים ובזמנים שונים ניתנו לח׳ראג׳ פירושים שונים. בממלכה העות׳מאנית נתחלף בדרך כלל בג׳זיה. יש לציין שמס־קרקע דומה קיים היה עוד לפני הכיבוש הערבי בממלכות ביזנץ ופרס. אימוצו על־ידי הערבים לא שינה כלל את טבעו של המס מעיקרו, אולם האציל עליו משמעות מקודשת וסופית. המס סימל זכות מוחלטת שהקנה אללה למנצח על אדמת המנוצח.

תמורת זאת קיבל עליו צבא הח׳ליף להגן על הד׳ימים, אך התחייבות זו פקע תקפה עתים, בגלל אי-השוויון בין שני הצדדים ובגלל החילוק ואפילו הניגוד בין שתי התרבויות: מכאן, תרבות־יישוב שוחרת־שלום, המיוסדת על חובת העמל היומיומי, ומן הצד השני — הרגליהם של אנשי־מלחמה נודדים, אם בתחילת הכיבוש יכלו הח׳ליפים להגן על המוני האיכרים הלא־מוסלמים, הרי בתקופות של אי־יציבות נעשו הללו טרף לבז ולחדוות־הקרב של הערבים, וכתוצאה מכך נהרסה והלכה החקלאות של האזורים הכבושים.

ב. הג׳זיה

מחוץ לח׳ראג׳ שילמו הד׳ימים גם מס־גולגולת, זו הג׳זיה. שלושה שיעורים נקבעו למס זה, על־פי מצבו הכלכלי של כל זכר שהגיע לפרקו(קוראן ט, 29): לדעתם של כמה חכמי־משפט היה כל אחד מבני הד׳ימה חייב לשלם את מס־הגולגולת אישית בטכס פומבי משפיל: תוך כדי תשלום היה סופג מהלומה על ראשו או על ערפו. עם זאת המליץ יעקוב אבו־יוסף (נפי 798) על רחמנות וצדק בגביית הג׳זיה (ראה תעודה 3 והערה 63). נשים, נצרכים, חולים חשוכי־מרפא ובעלי־מום פטורים היו להלכה מן המם הזה.

משעה שהביאו המסים הכבדים לגל של מתאסלמים התחכם השלטון וחייב כל עדה ד׳ימית לשלם סכום קבוע, שאותו היו נכבדיה מחלקים בין בני העדה, יהיה מספרם אשר יהי.

על סמך הקבלה המעידה על תשלום הג׳זיה(תחילה היתה זו פיסת קלף על הצוואר או חותם על פיסת־היד או על החזה) היה הד׳ימי יכול לעבור ממקום למקום. ד׳ימי שיצא לדרך בלי קבלה זו אפשר היה לחבשו בבית־האסורים. לא ארכו הימים וחותם הג׳זיה, שהיה אפייני לד׳ימי, נחשב אות של פחיתות־כבוד. לימים, בממלכה העות׳מאנית, היה אדם חייב להראות את הקבלה שאם לא כן יושם מיד במאסר, לדרישתם של גובי־המסים, לפי שקל היה לזהות את הד׳ימים על־פי לבושם המיוחד ואפשר היה לעצרם ברחוב. על־פי האמור בגנזך הקונסולארי הצרפתי היה השיעבוד לג׳זיה, על כל התנאים המשפילים הכרוכים בו, אחד המכשולים העיקריים להעסקת יהודים או נוצרים כדראגומאנים (תורגמנים) בקונסוליה בתקופה העות׳מאנית. היוקרה שנאצלה על משרה זו לא עלתה בקנה אחד עם מעמדו של הד׳ימי הבזוי בהכרח, ופחיתותו עלולה היתה לגרוע מכבודו של הקונסול עצמו. בניגוד למוסלמים (הגם שבחיי־המעשה עסקו גם מוסלמים בנשיכת נשך) מותר היה לד׳ימים להלוות כסף בריבית, אך לעתים קרובות היה מסחר זה מביא לרציחתם של המלווים הד׳ימים. יתר על כן: כאשר הלוו השלטונות הון ל״בנקאים״ הד׳ימים תבעו מהם ריבית גבוהה, ולכן היתה הריבית שדרשו המלווים חייבת להיות גבוהה ביותר, עובדה שחיזקה את הדימוי השלילי של המלווים.

הקוראן אינו מפרש את שיעורי מס־הגולגולת המוטלים על הד׳ימים. הוא משתמש במונח ״עַן יַדין״ כדי לציין שמס זה חייב להיות מותאם ליכולתו של המשלם הדימי. מונח זה פורש שלא כהלכה במשך דורות רבים עד שהועמד על דיוקו על־ידי פרופ׳ מ׳ י׳ קיסטר. קיסטר הוכיח שבניגוד לפירוש שהשתרש ושלפיו ען ידן פרושו שהד׳ימי חייב להביא את המס בידו ממש במעשה של הכנעה והשפלה, הרי הפירוש האמיתי הוא ״על־פי יכולתו״. חכמי הפרשנות המוסלמים פירשו על־פי דרכם את המושג של ״יכולת״ וקבעו לו שלוש דרגות: לעני, לבינוני ולעשיר (ר׳ קיסטר ).

פרק רביעי – טכס התחדיד – מתוך הספר " יהדות מרוקו – הווי ומסורת " רפאל בן שמחון

6 – דו שיח בין בחור לאהובתו, ובו הוא מונה את מעלות יופיה

רפד דאך לעזין יא כמאלת אזין, פי גאראדך יא לאללא נכ'דם טרראח

עיוניך מכחחלין וואתאהום אזין, וכ'דודך מוורדין עליהום סי תפפאחא

דאוויני יא זין ראה עקלי ענדך זאח.

גברתי, לעבוד כשוליית נחתום ( הרימי נא את הבצק

אלישבע שטרית

הוי כלילת יופי )

עיניך מפורכסות בכחל ובחן, ומתאים להן היופי והחן

לחייך כוורדים, עליהם כמעין תפוחים

רפאני נא כלילת יופי, כי שכלי אליך עף, ועתה הוא צף

7 – אבי הנערה מתערב בשיח ועונה לבתו :

גאללהא בוהא, יאמנא, גאללהא בוהא. מא תאכל ג'יר לכ'בז דסמיד ולקרפאנייא

כ'יר להא מן כ'בז למעייאר. סעלי לפנאר יאמנא, סעלי לפנאר

כ'תתרו למזמר בלעפייא ולפאכר לכתאר, ועדונא יתרמא פננאר.

קרא לה אביה ואמר, יאמנא, אמר לה אביה, תאכלי רק לחם סולת ובו קינמון

ורק עזבי את לחם הריב והמדון, הדליקי הפנס יאמנא הדליקי הפנס

בכרו ( הביאו ) לכאן הכירה עם הגחלים, ובה הרבה פחמים, ואויבנו יושלך אל תוך הכבשנים

8 – עתה מגיע תורה של האהובה והיא גם כן עונה לאהוב לבה :

אסארי קםיל בלהווא תחללו, מפתאחו יאנ נאס לא תקררבלו

לא תאמן פיה אמא קאסא רביע קלבי באס אחללו. מה קדרת אנא נזאזעו.

וואעססאך נתי תלוויה, וקלב חביב ירסא וטאל אזזמאן עליה

הוי קונה מנעול בהבל פיו במה תפתחהו

מפתח שלו הו אנשים אל תקרבוהו

לא תאמין עד כמה הזיע אהוב לבי כדי לפותחו

לא יכולתי אני להזיזו, אז אתה תצליח לעקמו ?

ומקור לב יקירי יסתדר ויחזיק מעמד עלימו.

9 – האהובה מוסיפה ואומרת בפנותה הפעם לאביה.

יא מול אזין, סקסי על לפעאל , אמא זין סמתו פיה פעאלו\אוללי חב אזין, יסקסי וויסאל, ומול אזין יא באבא מתבוע פי פכ'ייאלו

הוי מחפש היופי, קדם מפעליו, שאל, הרבה חן ויופי עברו ובגדו בו פעליו.

ומי שירצה את היופי, יחפש וישאל עליו, ובעל היופי הו אבא, עוקבים תמיד אחר תווי פניו/

אהובת לבו מסיימת דבריה ומודה כי רק החן והיופי הם שמחלישים גם אותה  

אזין, אזין, מא הלכני ג'יר אזין, אזין אילא יכון אספי וכחל לעיו

האדיך נזאהתי עלא די יפינוני, וואס מן לילא מבארכא, יבאת מומו פי סוני.

החן הו החן, ומה שהרס אותי אם לא רק החן והיופי

היופי אם יהיה מושלם, ובעל העין השחורה, זאת היא הנאתי ובה אמונתי

ליל מבורך זה, בו יישן תינוקי בחיקי

המסיבה העליזה הזו הסתיימה תמיד בפיוטים, ובדברי אגדה ומעשה נסים.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

חיל החלוץ האיסלאמיסטי

מצרים של שנות העשרים הייתה חברה בהשתנות רבת פנים. במלחמת העולם הראשונה הביסו האליטות הערביות, בסיוע בריטי, את העריצות העותמאנית. הח׳ליפות האחרונה באיסטנבול בטלה בשנת 1924. אידאולוגיות אירופיות, כגון הליברליזם והלאומיות, זכו לתגובה אוהדת בחוגים משפיעים במצרים, הספרות המצרית החלה לאמץ דגמים אירופיים, המשכילים נפתחו להשפעות מערביות, ונשות מצרים הסירו את רעלותיהן.

בריטניה הבטיחה בשנת 1922 להעניק עצמאות למצרים, שהייתה אז מושבה בריטית, אולם העצמאות שניתנה לא הייתה מלאה. היחסים בין מצרים העצמאית למחצה ובין בריטניה היו מתוחים על סף קרע. התנגדותם של חוגים לאומיים מצדים לבריטניה חוזקה בשל קונפליקטים חברתיים־כלכליים. מלחמת העולם הראשונה יצרה שגשוג תעשייתי ותעסוקתי במצרים, אך זה היה שגשוג התלוי בדבר, והוא התרסק עם תום המלחמה. בקהיר, באלכסנדריה ובאזור תעלת סואץ הוכרזו סכסוכי עבודה. המשבר הכלכלי העולמי של שלהי שנות העשרים החריף את המצב המתוח ממילא. מחירי הכותנה, מוצר הייצוא החשוב ביותר במצרים, צנחו בשנים 1931-1928 מ־26 ל־10 דולרים ליחידה.

על הרקע התרבותי, הפוליטי והחברתי הרגיש הזה הקים בחודש מרס 1928 המטיף הכריזמטי חסן אל־בנא, עם שישה עובדים בחברת תעלת סואץ, את אגודת האחים המוסלמים. לאחר תקופתה של בניית מסגרות, האגודה ״צמחה משוליות ובינוניות להיות הקבוצה הגדולה ביותר בכל המזרח הקרוב והמזרח התיכון, קבוצה שביכולתה להפעיל מידה רבה של לחץ על דעת הקהל ועל חוגי השלטון״. מספר חבריה זינק מ־800 בשנת 1936 לכדי 200,000 בשנת 1938, ובתום עשור נוסף, בשנת 1948, הגיע לשיא: חצי מיליון חברים, המשתייכים ל־2,000 תאים, ולצדם כחצי מיליון אוהדים. האגף הצבאי־למחצה של האחים, שנועד להוביל התקוממות איסלאמית מזוינת, מנה באותה שנה 40,000 חברים.

מצד אחד, זו הייתה תנועה דתית: אל־בנא היה תלמידם של אנשי זרם הסלפיה באיסלאם, מוחמד עבדו ומוחמד רשיד רידא, וככזה הטיף לשוב אל האיסלאם המוקדם: דת האמת היחידה, וככזו, בהכרח, גם שליטה על הדתות האחרות. אל־בנא סבר שאובדן יוקרתו של האיסלאם בן זמנו נבע מהשפעה מערבית שהשחיתה את רוב המוסלמים ופיתתה אותם לנטוש את אורח החיים הדתי. הקוראן והסונה ציידו את המוסלמים בחוקים אלוהיים התקפים בכל זמן ונוגעים בכל מעגלי החיים – משגרת היומיום של הפרט ועד אופי הממשל במדינה המוסלמית ובעולם כולו. אל־בנא האמין שרק שיבה אל האיסלאם האורתודוכסי תוכל לשים קץ למצבו הבלתי־נסבל של העולם המוסלמי ולהשפלות שהוא חווה, ולייסד סדר איסלאמי חדש וצודק.

הסונָה הוא אוסף אמרות של הנביא מוחמד וסיפורים על מעשיו, שהתבססו מאורח יותר כתקדימים מחייבים משפטית. 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית

רבי יעקב אבן צור מספר.

ובתוך ימי אבלו של הצדיק הנזכר, ראיתי בחלומי שהייתי עסוק בהספדו והייתי מקונן איזה קינות. ובא לפני לכם אחד ויגער בי, ויאמר לי, האם בקינות כאלו ראוי להספיד אדם גדול כזה ? ואען ואומר, ובאיזה קינות ראוי להספידו ?

ויהי כמשיב : היה לך להכין קינות של זהב וכסף ולקונן עליו כפי ערכו וכבודו. ולמחר בזכרי את החלום יסדתי זאת הקינה וסגרתי בתיה בפסוק זהב ( עת לכל חפץ ).

עצמותיו של הרב התגלגלו שלוש פעמים בפקודת השלטונות. עד היום משתטחים על קברו המשמש מקום תפילה לכל מר נפש, והרבה התפללו ונענו בזכותו.

רבי יהודה השאיר אחריו, בן רבי עובד, תלמיד חכם ונחשב בין רבני העיר, חיבר פירוש ל " שיר מכתם " שחיברו אביו.

נספחים.

אבנ"ר ( בלשון מליצית, כלומר המאור הגדול ) ישראל, השלם הדיין המצויין כבוד הרב יהודה בן עטר נר"ו. אותותינו אלה שאול ישאלו בשלמיה דמר כדחזי. הדא אמרא על אודות הצרה הזאת אשר באה ונהייתה מעצירת הגשמים, וצוחנין ולית דמשגח בן.

עינינו נפשנו פעמים שלוש ואנחנו לא נדע מה נעשה. ועלתה הסכמתינו לגזור תענית חמור בשני בשבת הבא, שהוא ערב ראש חודש ניסן, יהי רצון שימטיר קוד בסייעא דשמיא בגשמי רצון וברכה ונדבה. ולהוציא ספר תורה תתעלה לרוחבה של עיר, ולכן רצונינו לידע אם תעלה הסכמת האדון לעשות במחנה קודשו ( כלומר במקומו ).

אתם גם אתם , אולי נתחזק בעד עמנו, מנן ומנייהו נסתייע אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד. ואם תעלה הסכמתו עמנו יודיענו עם הרב תכף ומיד. כי מחר בחמישי בשבת גזרנו תענית להחמיר בה בחמישה דברים לבד, אך בלא הוצאת ספרי תורה.

אבל בערב ראש חודש ניסן הסכמנו שנוציא ספר תורה לרחוב העיר ולהתפלל בעשרים וארבע ברכות כמשפט ז' אחרונות. ותשובת האדון מהרה צתמח לדעת מה יעשה ישראל. נאם החותמים ברביעי בשבת , זדר ויעשה כמשפט, שנת שמונים ושלוש לפ"ק – התפ"ג – 1723, פה מתא מכנאסא יע"א ושלמיה דמר יסגא אמן כן יהי רצון.

סר וזעף יעקב בן הרב ראובן אבן צור זצלה"ה ( זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא ). משה בן הרב אברהם בירדוגו סיפיה טב. החכמים השלמים יש"ץ.

אחרי דרישת שלום מעלת כבוד תורתו באתי להשיב למעלת כבוד תורתו על עניין הנדרש, ומה אען אומר על זה מי מלה מתוקה, כי בעוונותינו לא ראיתי עת כושר לזה , מחמת מה שעובר עלינו בימים האלה, אנשים ונשים תפוסים ביד גויים אכרגא.

כי יש מי שפרע תשלומי ארבעה וחמישה בה, והנשים תפוסות בידי הגויים, לבדנה, וקול הקריה הומה הוהו בכל חוצות, וזה יספיק למחבת של ברזל. אוי לעיניים שכך רואות מתי רעב ארבעה וחמישה בכל יום. ויש שמוטלים ארבעה ימים בלא קבורה מבלי השג יד לתכריכיהן מהצועקין, ואינן נענין חבקו אשפתות.

ילדים וילדות חשך משחור וכו' אהה אוי ואבוי כל זה ראיתי ונמנעתי כל הימים האלה מלהוציא ספר תורה, רק יוצאים לבית הקברות זועקים ומתחננים, ואם גברו עוונותינו שלום, וה' הטוב בעיניו יעשה הוא יוציא משפטנו לאור כן יהי רצון.

יהודה בן עטר סיפיה לטב ויהיו עיניך רואות את מוריך, גדולי רבני מרוקו ואלג'יריה, מאת רבי משה עמאר ויהודה מסינג, ירושלים תשמ"א. 

יהודה קורייאט הראשון,

 בן אברהם נפטר תקמ"ח –ט, רב ופוסק. פיוטו על מצוות מילה נדפס ב " מאור ושמש ". נכדו יהודה השני, כותב עליו בהקמה לשאלות ותשובות " זכות אבות " , הרב המפורסם בנגלה ובנסתר מורי זקני הרב יהודה קורייאט זצ"לץ

עין במר בוכה על כתביו כתבי הקודש שנאבדו בשלל העיר תיטואן בשנת תק"ן לפ"ק, ושארית הפליטה שם נמצא, ושם היה דודי זצ"ל, יצחק, והולכים עמו לעיר הקדש ירושלים תוב"ב. ולהיות שמורי, אברהם ואני עבדו יצאנו משם בשנת תקמ"ז וכו…..

רבי יהודה קורייאט הראשון – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

שמו של אביו נודע שהיה אברהם. תקופת חייו השתרעה למן סוף המאה החמישית ועד לאמצע המאה השישית. רבי יהודה שימש כרב ומורה צדק בעיר תיטואן שבצפון מרוקו עם כבוד הרב אפרים מונסונייגו וכבוד הרב יעקב בן מלכא.

רבי יעקב משה טולידאנו כותב שמצוי בידו קובץ אגרות ובו מכתבים רבים בין רבי יהודה קורייאט לרבי אליהו הצרפתי מפאס. רבי יהודה חיבר שאלות ותשובות, פסקי דיניטם ודרושים שאבדו בשלל העיר טיתואן בשנת התק"ן – 1790.

חידושי דינים וביאורים נשארו לפחיטה מתורתו ונקראו בשמות " טופח סביב " ו " נופך ספיר " ונדפסו בספר " זכות אבות " בשנת תקע"ב. כמו כן נדפס ממנו בספר " מאור ושמש " – לנכדו רבי יהודה קורייאט – פיוט לכבוד מצות מילה. עליו כותב גאון עוזנו החיד"א : " רבי יהושדה החסיד שהיה בדורינו. רבי יהודה חתום בהסכמה לספר " מגן גיבורים " לגאון רבי אליעזר די אבילא בשנת תקכ"ה – 1765.

כמו כן נודע שהחליף מכתבים עם רבי אליהו הצרפתי מפאס. נתבש"ם בשנת תקמ"ח או תקמ"ט – 1788.

יהורה קורייאט השני

, בן אברהם, יליד תיטואן. בשנת תקמ"ז עבר עם אביו למוגאדור, בשנת תקצ"ו הביא לדפוס את ספרו " מאור ושמש " המכיל בין היתר, דברי קבלה קדומים, כגון פירוש סודות התורה של הרמב"ן מאת רבי שם טוב גאון. בהסכמות המרובות לספר מפליגים בתאריו.

יהונתן סיריו. בן בתו של רבי אברהם מאנסאנו. כ"ח באב תקל"ה – תקצ"ג. מורה צדק בפאס, והייתה לו יד ושם בחכמת הקבלה.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

סנדקים רבים לברית מילה שלא היתה

יהודי עני אחד, נולדה לו בת, ולא היה בידו כסף לקנות דברי מזון לאשתו היולדת. הלך לכמה יהודים עשירים ואמר לכל אחד מהם נולד לי בן, ואין בידי מספיק בסף לערוך את סעודת ה״ברית״. לכל אחד מהם הציע לקנות ממנו מצוות הסנדקות (ישיבה על כיסא אליהו בזמן ה״ברית״). כמה עשירים ראו בזה מצווה גדולה ושילמו לו מראש את דמי הסנדקות. אף אחד מהקהילה לא ידע שמדובר בהולדת בת ולא בן. ביום עריכת טקס הברית, התחיל ויכוח בין אלה שקנו את מצוות הסנדקות. זה אומר אני קניתי המצווה וזה אומר אני בעל המצווה.

המוהל ערוך ומוכן. בהביאם אליו את הנולד התברר שזו בת ולא בן.

אבי הנולד קם בצעקה: ״המיילדת רימתה אותי, באומרה בזמן הלידה ״מזל טוב״, סימן שהנולד הוא בן, ומחוסר אמצעים לעריכת הסעודה, פניתי לכמה עשירים שיקנו ממני מצוות הסנדקות. לתומי, לפי הכרזת המיילדת, חשבתי והאמנתי שמדובר בבן ולא בבת. אני מתנצל בפניכם על הטעות שלא ידעתי עליה ובכל זאת בואו לסעודה שערכתי לכבוד האירוע״.

אבי הבת, לצחוק בפני כולם, זכה בכל זאת בסכום לא מבוטל, אבל ״ברית״ לא היתה, ובבל זאת ביקש מהאורחים לקרוא לבת בשם ״ב׳דיעא״, כלומר מעשה תרמית. כולם קיבלו את מעשהו בהבנה רבה, בהיותו איש עני, שגילה תושיה למצוא פתרון למחסורו. ״ב׳דיעא״ זו נשארה למזכרת היתולית לכל מעשי מרמה, על שם הבת שנולדה.

בעל ה״ברית״ ערך בכל זאת סעודה לכל האורחים, ויחד עם זאת קיבל לידו סכום ״סנדקות״ לא מבוטל. על זה נאמר: ״טוב לעשות מצווה, אפילו בתחבולה וברמאות״.

השבעת היהודי שהסתיר ארנקו של ערבי

מן הידוע הוא שמלאכת החייטות האומנותית היתה במרוקו רק בידי יהודים. ערבי עשיר אחד הזמין אצל חייט יהודי בגד מפואר. לאחר כמה ימים בא הערבי לקחת בגדו. לאחר ששילם ליהודי את שבר עבודתו, שכח את הארנק שלו בחנותו של היהודי. היהודי נפל על המציאה, לקח את הארנק והסתיר אותו. הערבי חזר אל היהודי ואמר לו ״שכחתי את הארנק שלי בחנות שלך״. היהודי הכחיש מכל וכל: ״אולי עברת למקום אחר ושכחת שם את הארנק שלך או שאבד לך בדרך״. בחילופי דברים ביניהם, הערבי אומר ליהודי ״אני תובע אותך לבוא ולהישבע בפני הרב שלכם״. החייט היהודי הסכים, ושניהם באו אל הרבי המלמד, שאצלו למדתי (וזה היה לנגד עיני – ח.ד.). לשם אחיזת עיניים, הרבי ביקש משניהם לרחוץ את ידיהם, והרבי ידע כי היהודי ידו היתה במעל.

בחוזרם אליו, הרבי הניח תנ״ך גדול על השולחן שלו ואמר ליהודי ״שים שתי ידיך על הספר״. ובלשון שאינה מובנת לערבי, אמר הרבי: ״אם אתה לקחת את הארנק, כל הברכות הכתובות בספר זה יחולו עליך, על אשתך ועל בניך״. אשר לערבי שגם הוא הניח את ידיו על הספר, אמר בפניו: ״אם היהודי לא לקח את הארנק, כל הקללות הכתובות בספר זה יחולו עליך, על אשתך ועל בניך״. כל תלמידי ה״חדר״ ענו בקול רם ״חאליף חאליף״(נשבע, נשבע). הערבי יצא, בהאמינו כי היתה כאן שבועת אמת מפי הרב. שניהם עזבו המקום, כאשר באמת היהודי החייט לקח הארנק והסתירו, והערבי יצא במפח נפש, בהאמינו כי השבעת הרבי היא שבועת אמת. כל אחד משניהם נתן סכום מסוים לטרחת הרבי. מקרים כאלה קרו, באמונתם התמימה של הערבים, שסמכו על השבעת הרבי היהודי וחוכמתו. 

חרוסת לא כשרים לפסח

בתלמוד תורה שהיה בהנהלתי, ואשר כלל תשע כיתות וקרוב לחמש מאות תלמידים, עבד אצלי אדם בשם חנניה כהן, המכונה בן שרה, על שם אמו, בתור פועל נקיון ושרת. אדם זה היה אב לשבעה ילדים, ומעולם לא עבד לצרכי משפחתו. הוא התהלך כל היום בנדנוד ראש ובמצב בלתי יציב, כי הוא היה מכור לשתיית יין מופרזת. לצורך פרנסתו הוא השתמש בתחבולות מתוחכמות. כשבועיים לפני חג הפסח אמר לי ״אין לי פרוטה לצרכי החג. בא לי רעיון להכין חרוסת לציבור המתפללים, וכל אחד יתן לי תרומה מסויימת״. אמרתי לו ״איך תכין חרוסת ואתה מעולם לא עסקת בזה״. ״תן לי״ הוא אומר ״ובעוד מועד אגלה לך את הסוד״. לא ידעתי מה הוא חושב לעשות.

לפני סוף הסיפור עלי לציין שיהודי מרוקו נהגו לאכול חגבים (ארבה) מבושלים או מטוגנים. היו רבנים שאסרו את זה והיו אחרים שהתירו, וכל רב וטעמו איתו. ובשנת בצורת התרבו מאד החגבים בחודשי האביב.

הטלתי ספק ברעיונו של אותו חנניה, מסרתי לידו רשימת המתפללים, וביקשתי ממנו לסמן לי למי נתן אותם החרוסת שלו.

כמנהגי מתמיד, הייתי מכין חרוסת בחומרים המקובלים, ומחלק לכל מי שצריך, וגם עכשיו לא ויתרתי על מנהגי.

ימים אחדים לפני החג הזמנתי אלי אותו חנניה. ״מה עם החרוסת?״ ״עשיתי וחילקתי והנה הרשימה״. ״ממה עשית החרוסת״ שאלתי אותו. אמר לי ״פשוט מאד, קניתי שני קילוגרמים חגבים מטוגנים, טחנתי אותם בתוספת כמה תמרים ותבלינים, עשיתי כדוריות וחילקתי לפי הרשימה. כולם התחשבו במצבי ותרמו לי בעין יפה לצרכי החג. אני יודע שחרוסת אלה אינם כשרים לפסח ותיקון הדבר נתון בידך״. טוב שהיה לי עוד זמן להתארגן. גייסתי שני שליחים נאמנים, נתתי בידיהם רשימה של המתפללים, וכמות מספקת מהחרוסת הכשרים שהכינותי. וגם הודעתי להם שהחרוסת שחילק אותו חנניה יש לזרוק אותם כי הם אינם כשרים לפסח.

בתפילת ערבית של ליל פסח, רבים שאלו אותי מה קרה השנה בעניין החרוסת. סיפרתי את כל הסיפור. טוב עשית, שבזמן הנכון מצאת דרך מהירה להציל אותנו.

חנניה כהן זה זכה בכל זאת בכמה תרומות, שברובן בוודאי הלכו לקניית כמה בקבוקי יין, ולא לצרכי החג למשפחתו.

עשיתי שגיאה שנתתי אמון באותו חנניה. וטוב שהדבר נודע לי מבעוד מועד, ובכך הצלחתי להציל כמה אנשים מאכילת חמץ בפסח.