הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
חללולנא – פתחו לנו.
למחרת בבוקר, אסור היה לפתוח את החדר מבפנים, אלא אם כן פתחוהו השכנים מבחוץ. אם הללו איחרו לפותחו, ניגשה אם היולדת ורמזה להם במשפטים מיוחדים.
יא זיראננא, לבאס לבאס עלינא
נפסינתנא ואוליידנא מא ענדהום באס
זיראננא יא לעגזאנין
חלוללנא תבקאו פרחאנין
נחית טאס דל נטילה עאם עלינא
שכיננו לנו טוב טוב !
היולדת והבן שלנו חשים בטוב
שכיננו העצלים
פתחו לנו, תהיו מאושרים
כי קערת הנטילה גאתה עלינו.
אמצעי שמירה נגד החיצוניים.
הסכנה מפני התחתיים ( הדים ) גדולה במיוחד בשמונת הימים הראשונים שהם הגורליים ביותר לגבי הרך הנולד. כי ה " שכנים " אינם ששים כל כך לקבל את הדייר החדש עלי אדמות ומנסים ןהתנכל לו בכל צורה שהיא, על ידי פגיעה בו או על ידי החלפתו.
לכן הזהירות עתה חייבת להיות מדוקדקת, והאמצעים רבים ומגוונים כמו שנראה בהמשך. המערכת המסועפת של בילבולים וטכסים, נועדה למנוע את ההיזק הדמוני העלול לקרות.
בלבול השדים
עם רדת החשיכה לפני התחלת התחדיד, מוטל על היולדת תפקיד מיוחד, והוא להשמיע צלילים תוך הקשה בכף או במזלג, על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את החיצוניים, משום שהברזל הוא אחד האמצעים המרתיעים אותם. דורשי רשומות כתבו : ברזל הוא ראשי תיבות של ארבע האמהות, בלהה, רחל, זלפה, לאה ובזכותן הברזל שומר ומרתיע.
המכתש – אל-מהראז
במכנאס נהגו, שכאשר נולד בן במשפחה, לקחו את המהראז ( מכתש , עלי, או מדוכה ) העשוי מנחושת, העמידו אותו על אדן החלון הפונה לרחוב, ובמדוך שלו, כתשו כמה קטורות ליום הברית. כל הושמעו רעשים להברחת המזיקים, והיה בזה גם רמז לשכנים ולעוברים ושבים, כי בן נולד לנו.
בצפרו נוהגין הנשים לדוך במכתשת כמון לרפואת ברית מילה וחיננא, שבה מורחין את כל בשר הילד לחזק את עורו, והקול נשמע למרחוק.
האולר והסכין.
בשבוע הראשון להולדת הילד, האולר והסכין לא ימושו מתחת לכרית שלו. בשבועות הבאים, אם לא ירגיש טוב או אם יחלה, ההורים יערכו לו מין תחדיד חדש, כי חושבים שהמחלה או החולשה באה מן המזיקים או מעין הרע.
גם היולדת צריכה שמירה מעולה ואפילו ביום, על כן לא משאירים אותה לבד בבית. ואם תרד מהמיטה, חייבת היא לקחת סכין או אולר ביד. כל עוד לא תמו ארבעים יום ( לארבעין ), חייבת היא בשמירה מעולה.
אל- עזזאף.
מאחר והשטן ולילית מחפשים דרכים להזיק לרך ולמונעו ממצות המילה, נהגו אפוא, הורי התינוק להערים עליהם ולבלבל אותם. הם לקחו אל- עזזאף שהוא מטאטא קטן ללא מקל, חיתלו אותו כמחתלים תינוק, והניחו אותו ליד הרך הנולד, כך שאם לילית וכת דילה, יצליחו להסתנן למיטתה של היולדת, על מנת לחטוף אותו, הם יתבלבלו אולי ויקחו במקומו את התינוק מטאטא.
כאשר טכס התחדיד מסתיים, סוגרים היטב את חדר היולדת ואת כל החלונות, ואין לפתוח אותם עד למחרת בבוקר. מציידים את האורחים שנכחו בטכס ורוצים לחזור לבתיהם, בכמה גרגרי מלח כדי למנוע כל תקלה לא רמוייה עם ה " שכנים " – השדים, בגלל הסכנה לעבור בלילה במקומות חשוכים.
תינוק או סכין.
מנהג קרוב לזה, קיים לפני ההיריון והוא : אם אשה טבלה ואירע אונס לבעלה שלא יכול לבוא אליה מכל סיבה שהיא, היא מביאה תינוק ומשכיבה אותו אצלה, או מניחה סכין תחת הכר או שהיא פורשת עליה בגד של בעלה.
צעיף הראש בעריסה.
כשהאם יוצאת החוצה, היא לא תשאיר את עריסת התינוק ריקה, אלא תשים במקום התינוק את צעיף ראשה\ כדי לשמור על הגנתו. אותו הדין,
הרב יעקב משה טולידאנו
כאשר היא תרצה להיניק את תינוקה, היא לא תשאיר את העריסה ריקה אלא תניח במקום התינוק, אולר פתוח או כסין כדי להפחיד ולהבריח את המזיקים.
בין לידה ללידה, העריסה אינה צריכה להשאר ריקה וללא פעילות. אסור גם לנדנד עריסה מבלי שיהיה תינוק בתוכה, אפילו לשם שעשוע. יש לשים בתוכה כמה גרגרי שעורה, כדי שהאם תמשיך להיות פוריה. שמים בעריסה סכין ובמיוחד מפתח, כדי שהילדים שיבואו אחר כך לא ימותו באיבם.
הפחד מהחטיפה.
בשמשך הימים הראשונים, יש להיזהר מאוד ולא לעזוב את התינוק לבד בחדר ולו לרגע אחד, בפרט בחושך מחשש " שיוחלף ". הילד יכול להיות מוחלף על ידי השדים " מבדדל – מוחלף\ אם הילד בלונדיני במיוחד, הוא יהיה טרף קל לשדים. יש להזהר שבעתיים אם התינוק הוא בעל שיער בהיר.
אל-חפרא.
מיד לאחר הלידה, חייבים לכבס את בגדי היולדת ואת המטליות שבהן השתמשו לניקוי הדם, אם התמהמהו ולא כיבסו את בגדיה, אסור לכל אדם להיכנס לחדרה. אומרים לא " יכנס אל-חפרא ( שמא יכנס לחפירה ), כי בגדי היולדת דומים לבגדי האדם המת.
היא גם תייבש את החיתולים בחדר בגור ולא לעיני השכנים. מי שאינו נזהר ונכנס לבית היולדת, עלול ליפול למשכב. המיילדת היא המוסמכת והיחידה, אשר עליה מוטלת החובה לכבס את בגדי היולדת ואת חיתולי התינוק כדי למנוע כישופים
דברי תורה.
דברי תורה הם " חרב פיפיות נגד המזיקים, וכל למדן הבריח וביטל את כל החיצוניים בדברי תורה. האס החזיק אם כן את עוללו בידיו, העביר את אצבעו על חושיו ומלמל באוזניו את האלף בית, תורה ציוה לנו משה, שמע ישראל, ועוד פסוקים, כדי שהתינוק יתחיל את דרכו בקודש, שהיא דרך התורה.
לארבעיין – הארבעים.
בנוסף לשמונת הימים המסוכנים שעוברים מעל הרך הנולד, נוקטים עוד זהירות מפני המזיקים, במשך תקופת הארבעים או לארבעיין כפי שמכנים אותה. זוהי תקופה של ארבעים יום שבמהלכם, על ההורים לשמור ולנוט בכל האמצעים האפשריים לבל יינזקו האם ותינוקה מכל מיני מזיקין ומרעין בישין.
בל נשכח, שאמצעי השמירה על התינוקות הזכרים, מרובים לאין ספור מאלה על הבנות. וסביר להניח כי ערכו של הבן רב משל הבת, ולכן כל משפחה נדרשה לשמור על כמה כללים חשובים
הרך נלקח למלמד תינוקות.
יש הנוהגים לקחת את הרך הנולד למלמד תינוקות במלאת לו ארבעים יום ושם עורכים " סעודה זוטא " לכל התינוקות של בית רבן.
הילד בידינו.
בתקופת הארבים יום, חל איסור מוחלט להוציא את התינוק מהבית, בעוד שאת הבת, מותר להוציא בתום שבעה ימים. כי הבת כפי שציינו " מחדייא – מוגנת, אבל לגבי בן זכר, חייבים לחכות עד שיעבור המחסום של הארבעים, ואז אפשר לנשום לרווחה ולומר " מנע מן הסכנה " – ניצל מהסכנה. עתה הילד בידינו וכחות הרע לא יוכלו עוד להתנכל או להרע לו.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
חללולנא – פתחו לנו.
למחרת בבוקר, אסור היה לפתוח את החדר מבפנים, אלא אם כן פתחוהו השכנים מבחוץ. אם הללו איחרו לפותחו, ניגשה אם היולדת ורמזה להם במשפטים מיוחדים
יא זיראננא, לבאס לבאס עלינא
נפסינתנא ואוליידנא מא ענדהום באס
זיראננא יא לעגזאנין
חלוללנא תבקאו פרחאנין
נחית טאס דל נטילה עאם עלינא
שכיננו לנו טוב טוב !
היולדת והבן שלנו חשים בטוב
שכיננו העצלים
פתחו לנו, תהיו מאושרים
כי קערת הנטילה גאתה עלינו.
אמצעי שמירה נגד החיצוניים.
הסכנה מפני התחתיים ( הדים ) גדולה במיוחד בשמונת הימים הראשונים שהם הגורליים ביותר לגבי הרך הנולד. כי ה " שכנים " אינם ששים כל כך לקבל את הדייר החדש עלי אדמות ומנסים ןהתנכל לו בכל צורה שהיא, על ידי פגיעה בו או על ידי החלפתו.
לכן הזהירות עתה חייבת להיות מדוקדקת, והאמצעים רבים ומגוונים כמו שנראה בהמשך. המערכת המסועפת של בילבולים וטכסים, נועדה למנוע את ההיזק הדמוני העלול לקרות.
בלבול השדים
עם רדת החשיכה ולפני התחלת התחדיד, מוטל על היולדת תפקיד מיוחד, והוא להשמיע צלילים תוך הקשה בכף או במזלג, על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את החיצוניים, משום שהברזל הוא אחד האמצעים המרתיעים אותם. דורשי רשומות כתבו : ברזל הוא ראשי תיבות של ארבע האמהות, בלהה, רחל, זלפה, לאה ובזכותן הברזל שומר ומרתיע.
המכתש – אל-מהראז
במכנאס נהגו, שכאשר נולד בן במשפחה, לקחו את המהראז ( מכתש , עלי, או מדוכה ) העשוי מנחושת, העמידו אותו על אדן החלון הפונה לרחוב, ובמדוך שלו, כתשו כמה קטורות ליום הברית. כל הושמעו רעשים להברחת ה
מזיקים, והיה בזה גם רמז לשכנים ולעוברים ושבים, כי בן נולד לנו.
בצפרו נוהגין הנשים לדוך במכתשת כמון לרפואת ברית מילה וחיננא, שבה מורחין את כל בשר הילד לחזק את עורו, והקול נשמע למרחוק.
האולר והסכין.
בשבוע הראשון להולדת הילד, האולר והסכין לא ימושו מתחת לכרית שלו. בשבועות הבאים, אם לא ירגיש טוב או אם יחלה, ההורים יערכו לו מין תחדיד חדש, כי חושבים שהמחלה או החולשה באה מן המזיקים או מעין הרע.
גם היולדת צריכה שמירה מעולה ואפילו ביום, על כן לא משאירים אותה לבד בבית. ואם תרד מהמיטה, חייבת היא לקחת סכין או אולר ביד. כל עוד לא תמו ארבעים יום ( לארבעין ), חייבת היא בשמירה מעולה.
אל- עזזאף.
מאחר והשטן ולילית מחפשים דרכים להזיק לרך ולמונעו ממצות המילה, נהגו אפוא, הורי התינוק להערים עליהם ולבלבל אותם. הם לקחו אל- עזזאף שהוא מטאטא קטן ללא מקל, חיתלו אותו כמחתלים תינוק, והניחו אותו ליד הרך הנולד, כך שאם לילית וכת דילה, יצליחו להסתנן למיטתה של היולדת, על מנת לחטוף אותו, הם יתבלבלו אולי ויקחו במקומו את התינוק מטאטא.
כאשר טכס התחדיד מסתיים, סוגרים היטב את חדר היולדת ואת כל החלונות, ואין לפתוח אותם עד למחרת בבוקר. מציידים את האורחים שנכחו בטכס ורוצים לחזור לבתיהם, בכמה גרגרי מלח כדי למנוע כל תקלה לא רמוייה עם ה " שכנים " – השדים, בגלל הסכנה לעבור בלילה במקומות חשוכים.
תינוק או סכין.
מנהג קרוב לזה, קיים לפני ההיריון והוא : אם אשה טבלה ואירע אונס לבעלה שלא יכול לבוא אליה מכל סיבה שהיא, היא מביאה תינוק ומשכיבה אותו אצלה, או מניחה סכין תחת הכר או שהיא פורשת עליה בגד של בעלה.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
קזבלנקה
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
קזבלנקה
הגדולה בערי מרוקו ונמלה הראשי, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יש בה גם שני נמלי תעופה בינלאומיים. היא אף הבירה הכלכלית של מרוקו – מיוצרת בה כמחצית מתפוקת התעשייה הארצית. הענפים העיקריים בה הם טקסטיל, אלקטרוניקה עיבוד עורות, שימורי מזון(דגים), משקאות והרכבת מכוניות.
מבנה העיר משקף את שלבי גידולה. סמוך לנמל נמצאת העיר הערבית העתיקה, שנבנתה בעיקר במאה ה-18. היא היתה מוקפת חומה, שממנה נותרו שרידים. מסביבה בנויה העיר האירופית, המהווה עתה את מרכז המסחר והעסקים. משנות ה-20 התפתחו פרוורי מגורים, בעיקר במערב. במזרח נמצא אזור תעשייה.
במאה ה-12 עמדה במקומה עיר נמל בשם אנפה (Anfa), שהפכה במרוצת הזמן בסיס לשודדי ים. מעוז שודדים זה נהרס כליל בידי הפורטוגלים ב-1468. לקראת סוף המאה ה־18 שב ובנאה הסולטאן מחמד בן עבדאללה. מקור השם בבית הלבן (בפורטוגלית Casa Blanca), שבלט בין חורבות אנפה ושימש ציון דרך לספינות. בפי הערבים היא נקראת אל- דאר אל-בידה. ב-1907 כבשו הצרפתים את העיר לאחר טבח גדול בילידים. היה זה בתגובה לרצח כמה צרפתים. במאורעות אלה נפגע קשה הרובע היהודי. בימי השלטון הצרפתי גדלה העיר במהירות רבה.
בימי הביניים התקיימה בה קהילה יהודית קטנה, שהתפזרה לאחר הכיבוש הפורטוגלי. הקהילה גדלה, יחד עם העיר כולה, בעת החדשה. באמצע המאה ה-19 התיישבו בה סוחרים יהודים מערים אחרות במרוקו. בעקבות הכיבוש הצרפתי גדל מספר היהודים במידה ניכרת. בתקופת הכיבוש הצרפתי נפגעה הקהילה ממרירות שבטים, ובאותו הזמן הגיעו אל העיר פליטים יהודים משאר חבלי מרוקו. תושבים חדשים אלה התגוררו בדרך כלל במלאח, בעוני רב.
כאחר המלחמה גברה הגירת יהודי מרוקו לקזבלנקה והיא הפכה לגדולה בקהילות מרוקו. ב-1948 ישבו בה כ-70,000 יהודים – כ-34% מכלל יהודי מרוקו. ב-1960 התגוררו בה 54% :־כלל יהודי המדינה. בשנות ה-60 החלה הגירה גדולה אל מחוץ לגבולות המדינה. ב-1967 חיו בה 37,000 מכלל 50,000 היהודים שהיו במרוקו. לאחר שקיבלה מרוקו את עצמאותה ב- 1956, הוכרז על שוויון זכויות ליהודים. ב-1959 נבחר יהודי לראש העירייה. בין מוסדות ־:חינוך הבולטים בה: בית הספר כי״ח, ישיבת ״אוצר התורה״ ובית הספר אורט. רוב ־מוסדות נסגרו ב-1965.
אתרים: לעיר זו גוון מערבי בולט אחרי שלטון צרפתי בולט. העיר היא גם המטרופולין ־;גדול ביותר במרוקו החדשה, ולב קשריה עם העולם הכלכלי הוא הנמל (אתר). מסגד חסן ־זשני הניצב לחוף הים הוא הגדול בעולם מסוגו. במערב העיר נמצאת ה״קיצריה״ – בזאר ססגוני, בשכונת הווילות המפוארות מתגוררים שגרירים רבים.
בין השנים 1940-1924 יצא לאור בעיר זו העיתון היהודי החשוב ״L'AVENIR ILLUSTRÉ" (״העתיד המאויר״) במהדורה שבועית, ואחרי המלחמה יצא לאור העיתון ״NOAR״ (״נוער״), שייצג את החוגים הציוניים והיה בעל השפעה רבה.
המלאח של העיר מאוכלס כיום בערבים, אך ברובע היהודי החדש יש שלושים בתי כנסת, והדרשות בהן ניתנות בערבית־יהודית ובצרפתית.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
קישורים לשיעורי של כבוד הרב אברהם אסולין בנושאים שונים
הלכות הפטרה מאת הרב באברהם אסולין
http://orhadash.net/index.php/component/allvideoshare/video/latest/ahrr.html
הלכות סעודה שלישית מאת הרב אברהם אסולין ס"ט
http://orhadash.net/index.php/component/allvideoshare/video/latest/llobt.html
הלכות תפילת מוסף של שבת לפי פסקי חכמי מרוקו מאת הרב אברהם אסולין ס"ט
http://orhadash.net/index.php/component/allvideoshare/video/latest/sdre.html
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
36 – النسوان حبايل الشيطان
א(ל)נסיואן חבאיל(אל)שיטאן.
הנשים חבלי השטן(מלכודת).
״למה נקרא שמה אישה – שהיא אש״ (כלה א).
37 – النسوان رياض القلوب وشياطين الجيوب
א(ל)נסואן ךיאצי(א)לקלוב ושיאטין(אל)ג׳יוב.
הנשים גני הלבבות ושטני הכיסים.
38 – النسوان شقائق النعمان
א(ל)נסואן שקאיק(אל)נעמן.
הנשים כלניות.
39 – نارك ولا جنة غيرك ٠ او نار جوزي ولا جنة ابوي
נארכּ ולא ג'נת ע׳ירכּ. או – נאר ג׳וזי ולא ג'נת אבוי.
מוטב לשבת באשך (בעלי) ולא לשבת בגן עדן של אחרים.
או מוטב לשבת באשך – בעלי, ולא בגן עדן של אבי.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
מורינו אברהם סקאלי זצ"ל
בן כבוד הרב יעקב ז"ל אחד מרבני דבדו והיה מורה צדק וחי במאה השישית והא אחיו של כבוד מורינו הרב חיים הנזכר להלן בס"ד, הרב הנזכר נתבש"מ לפני שנת תקצ"ו חוץ למקומו באחת מערי המערב.
מורינו הרב אברהם ישראל ז"ל.
מורה צדק בעיר אלקצר וראיתי פסק דין ממנו זמנו שבט תקס"ו פ"ק והסכימו על הפסק דין הנזכר מורינו הרב מנחם נהון ומורינו הרב משה הלוי ומורינו הרב משה אבן צור ומורינו הרב שיש"א ומורינו הרב אבהרם טולידאנו זצ"ל.
מורינו הרב אברהם אוזווילוס זצ"ל
אחד מרבני פאס וחתום בתקנות משנת ש"ה ונתבש"מ לפני שכ"ה.
מורינו הרב אברהם הכהן סקאלי זצ"ל.
בן הרב דוד נ"ע חי במאה השישית ונתבש"מ בכסלו שנת תרל"א לפ"ק, היה חכם גדול בתורה ובסוף ימיו היה רב ומורה צדק בעיר תאזא ושם הייתה מנוחתו כבוד.
וחיבר ספר ברית כרותה חיבור גדול בהלכות המילה, ובהקדמת הספר כתב שחיבר הספר על ידי חלום שחלם שהוא מלקט דיני מילה וקרא את שמו בחלום ברית כרותה וכשניעור משנתו קיים חלומו, וחיבר ספר באר מים חיים על מקצת מטור אורח חיים ובסופו איזה דרשות ואיזה שאלות ותשובות.
והספרים הנזכרים עדיין בכתב יד המחבר זצ"ל, והרב הנזכר לא הניח בנים כי אם בנות, והספרים הנזכרים הנן בידי נכדיו בני בתו האחים כבוד מורינו הרב יוסף הכהן נר"ו – הוא רבי ומורי אני הכותב – ואחיו כבוד מורינו הרב אברהם נר"ו, וכל גיליוני ספריו שהיה לומד בהם מלאים מכתב יד קדשו.
וכשהוא מסיים בדברו חותם נא"ה, וספר הסמ"ע שלו מלא וגדוש מכתב יד חידושים יקרים ועוד לו בכתובים כמה פסקי דינים מפוזרים בכל המערב זיע"א
כבוד הרב אברהם פציצה ז"ל.
הוא מפאס וחי בחצי הראשון מהמאה החמישית, וראיתי מכתב השלוח מאת החכם הנזכר למוהרי"ע ז"ל לשואלו זמן בעיר אחרת, עוד ראיתיו שואל למורינו הרב יעב"ץ בדין בועא.
ב ) לו, אך הרב סירב, ואמר להם כי הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ולא לנשק את הצלב.
יחד עם הרב שהה בספרד הרב כליפא מלכה, גם הוא לרגל עסקיו. זה שמע על מה שנעשה לגיסו, ומיהר להתייצב בשער הארמון ולהיפגש עם המלך. שם דיבר איתו קשות, ואמר לו כי יש להפסיק לאלתר את מסכת העינויים ברב פינטו. ״אם יאונה לו רע נחדש את החרם שהטילו החכמים על ספרד, האוסר על יהודי להיכנס לתחומה. ההפסד יהיה כולו שלכם. הפסיקו לענות אותו, שכן דבר לא יעזור לכם. בוודאי ידוע לך כי אבותינו מסרו את נפשם במדינה זו, בכל מיני מיתות משונות, ולא המירו את דתם. איש באמונתו יחיה; עבורכם זו דת, ולנו היא עבודה זרה. שחרר את האיש מכלאו, והניחהו לנפשו״.
דברי הרב עשו רושם על המלך, הגם שקשריו של הרב מלכה עם הולנד, אנגליה ופורטוגל היו חשובים בעיניו. הוא מיהר להורות על שיחדור הרב פינטו מכלאו, ושב עם הרב מלכה למרוקו. מאותו יום ואילך הדירו השניים את רגליהם מאדמת ספרד, ואת מסחרם איתה ניהלו בעזרת שליחים.
בדרכם למרוקו שאל הרב מלכה את עמיתו מדוע לא התפלל על עצמו כדי להינצל מהעינויים, וזה השיב לו כי סוף סוף זימן לו הקב״ ה מצווה כה חשובה, של מסירות נפש, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. ״אין זו מצווה המזדמנת בכל יום, ואתה מצפה ממני כי אברח ממנה ולא אקיימנה?״ – השיב לו בתמיהה. ״חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מינהג וסימן הנהוג בישראל. מינהג ישראל תורה הוא, ובראשי תיבות ׳מיתה׳. על אחת כמה וכמה שחייב אדם למסור את נפשו על נישוק חפץ של עבודה זרה״.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקיד
ם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.
משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.
מעשי מופת
רבי שלמה פינטו־זצ״ל ורבי כליפא מלכה זצ"ל
אריה שאג
רבי שלמה פינטו, אביו של הרב חיים פינטו הגדול, נשא גם בתואר לא רשמי של קונסול ספרד בעיר אגאדיר. תפקידו היה לדאוג לאינטרסים של מדינה זו בדרום מערב מרוקו, איזור חקלאי פורה, נוח לגידול מיקנה ועשיר בדגה. את פרנסתו הוציא הרב ממסחר, ולא הפך את התורה כלי להוציא ממנו את לחמו. הרב חי בסוף המאה החמישית ותחילת השישית (ה׳ת״ק־ה׳ת״ר). באחת מנסיעות העסקים שלו לדרום מערב המדינה, נקלעה שיירתו בטעות לאיזור מיוער המוכה בחיות רעות. מסביבם נשמעו נהמות ושאגות מאיימות של חיות טרף, שהיו בקירבה מסוכנת. אנשי השיירה נתקפו פחד, וחשבו כי במקום הזה יפלו פגריהם.
אז החל הרב שלמה לעודד את רוחם הנופלת. הוא פקד עליהם ללכת בעקבותיו, כשהוא הולך ראשון, עד יעבור זעם. כך הנהיג הרב את השיירה, כשהוא עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו. בשלב מסרים הקיפה את השיירה להקת חיות טרף, נמרים ואריות, שנהמו על האנשים וחשפו שיניים מאיימות. הרב פינטו ירד מעל אוכף החמור, וכשהוא אוחז בארבע כנפות הטלית ניגש לעבר החיות. אלה נהמו בטרוניה, נרתעו לאחוריהם ונסוגו למעבה החורש.
למעט אריה אחד, שגילה משום מה סימני ידידות, ונשאר ללוות את השיירה במהלכה. אריה זה אף דאג להרחיק מהשיירה חיות טרף אחרות, שנקלעו בדרכה.
הרב שלמה פינטו זצ״ל הוא אחד מארבעת הצדיקים, שעצמותיהם הובאו באחרונה לקבורה בקריית מלאכי על ידי הרב חיים פינטו שליט״א.
ובכל נפשך
הרב שלמה פינטו, בתוקף תפקידו כמייצג ענייני ממשלת ספרד בדרום מערב מרוקו, נסע מדי פעם לספרד כדי לקבל הנחיות ולמסור דיווחים ממקור ראשון. באחת הפעמים הללו התארח אצל שר, שהיה אחראי על נושא המסחר.
השר נתן לאורחו את חדר האורחים, ובו מיטה ללון. והנה שם לב הרב לעובדה, שלמראשות המיטה היה תלוי צלב, כמינהג הספרדים הנוצרים. הרב סבר כי שנתו תערב עליו יותר בלי נוכחות הצלב, ומיהר לסלק מהחדר את העבודה זרה.
למחרת קם בעל הבית משנתו, ובא לבקר את הרב בחדרו. הוא שם לב מייד לכך שהצלב חסר, ושאל את הרב מה עלה בגורלו. זה הסביר לו, כי מזרע היהודים הוא, ודתו שונה מדתו, והצלב מפריע לו וטורד את מנוחתו.
נתקף עליו הגוי חימה, והחל לצעוק עליו. ״אתם בכלל מנודים מספרד, ואסור לבוא איתכם במגע. באיזה רשות הוצאת את הצלב מהחדר? צדקו אלה שהחליטו, לגרש אתכם מכאן. המעשה שעשית לא יעבור בשתיקה״.
הרב נלקח אל השלטונות והושם בצינוק, ושם החלו לענות אותו בכל מיני ייסורים. בכל פעם שהנחיתו עליו את ידם האכזרית ביקשו ממנו לנשק את הצלב ואו יונח לו, אך הרב סירב, ואמר להם כי הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ולא לנשק את הצלב.
יחד עם הרב שהה בספרד הרב כליפא מלכה, גם הוא לרגל עסקיו. זה שמע על מה שנעשה לגיסו, ומיהר להתייצב בשער הארמון ולהיפגש עם המלך. שם דיבר איתו קשות, ואמר לו כי יש להפסיק לאלתר את מסכת העינויים ברב פינטו. ״אם יאונה לו רע נחדש את החרם שהטילו החכמים על ספרד, האוסר על יהודי להיכנס לתחומה. ההפסד יהיה כולו שלכם. הפסיקו לענות אותו, שכן דבר לא יעזור לכם. בוודאי ידוע לך כי אבותינו מסרו את נפשם במדינה זו, בכל מיני מיתות משונות, ולא המירו את דתם. איש באמונתו יחיה; עבורכם זו דת, ולנו היא עבודה זרה. שחרר את האיש מכלאו, והניחהו לנפשו״.
דברי הרב עשו רושם על המלך, הגם שקשריו של הרב מלכה עם הולנד, אנגליה ופורטוגל היו חשובים בעיניו. הוא מיהר להורות על שיחדור הרב פינטו מכלאו, ושב עם הרב מלכה למרוקו. מאותו יום ואילך הדירו השניים את רגליהם מאדמת ספרד, ואת מסחרם איתה ניהלו בעזרת שליחים.
בדרכם למרוקו שאל הרב מלכה את עמיתו מדוע לא התפלל על עצמו כדי להינצל מהעינויים, וזה השיב לו כי סוף סוף זימן לו הקב״ ה מצווה כה חשובה, של מסירות נפש, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. ״אין זו מצווה המזדמנת בכל יום, ואתה מצפה ממני כי אברח ממנה ולא אקיימנה?״ – השיב לו בתמיהה. ״חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מינהג וסימן הנהוג בישראל. מינהג ישראל תורה הוא, ובראשי תיבות ׳מיתה׳. על אחת כמה וכמה שחייב אדם למסור את נפשו על נישוק חפץ של עבודה זרה״.
תורה ועבודה
רבי שלמה פינטו, אביו של הר״ ח הגדול, היה גיסו של רבי כליפא מלכה. השניים היו סוחרים גדולים שראו ברכה במעשי ידיהם. עושרם לא סימא את עיניהם, וברוח המאמר ״אדם יסודו מעפר וסופו לעפר״ הקדישו את זמנם לתורה ולעבודת ה׳.
בשעה שאנשיהם עשו את מלאכתם ועסקו בקנייה ובמכירה, שהו הרבנים פינטו ומלכה באוהלה של תורה, ועסקו בהוויות אביי ורבא. מדי פעם הופרע לימודם להתייעצות הכרחית עם פועלים, שהיו נכנסים אליהם בעניינים חשובים, שלא סבלו דיחוי.
את רוב היום העבירו בצוותא, עטורים טלית ותפילין, לומדים, מתפללים ופוסקים הלכות – עד שעת תיקון חצות. הרב פינטו ביקש מגיסו כי לא יכלול את שמו בתכתובות שניהל, בעיקר בפסקי הלכה ובתשובות לשאלות, כנראה בגלל הכבוד שרחש לגיסו המלומד, שאותו ראה כמלאך הי. החברותא בין השניים היתה גם בנסיעות מחוץ למדינה, בעסקי מסחר. לשניים היו ספינות, שהובילו מיטענים בין מרוקו לבין ספרד ופורטוגל. בהקשר לכך ישנן שתי סברות ביחס למקום הולדתו של הרב חיים פינטו. אחת מהן גורסת כי הרב נולד באגאדיר שבמרוקו, והשנייה מצביעה על העיר ברצלונה שבספרד כעל מקום לידתו.
לפי הגירסה השנייה היה זה בעת שהרב שלמה פינטו לקח את רעייתו הרבנית למסעו בספרד, נוכח הריונה המתקדם. בגירסה זו תומך הרב מאיר פינטו זצ״ל, שהעיד כי ראה מיסמך שכתב הרב חיים, שבו ציין כי נולד בברצלונה.
הסנדק שלו היה הרב כליפא מלכה. הרב נולד בפרשת פנחס, ביום בו נפטר הרב חיים בן עטר זצ״ל. הרב מלכה ידע על פטירת אור החיים הקדוש ברוח הקודש, ומשום כך ביקש מגיסו כי יקרא לרך הנולד בשם חיים. ב־12 שנותיו הראשונות גדל חיים על ברכי אביו ודודו, וספג מהם תורה וקדושה.
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
היסטוריונים נוהגים לציין את הקמתה של ישיבת ״עץ חיים״ (1803) ופעולתו של הרב חיים מוולוז׳ין כנקודת ההתחלה במאבק של היהדות נגד המודרניזציה וההשכלה. לאחר מכן, במהלך המאה ה־19 ואמצע המאה ה־20 נוסדו עוד מאות ישיבות ליטאיות כדוגמתה והוקמה ״תנועות מוסר״, שהן הביטוי למאמץ הכולל של היהדות התורנית המאורגנת במאבק זה. היהדות התורנית המאורגנת במזרח אירופה בנתה מסגרות 
חינוכיות יחודיות אשר אפשרו לה לקיים את הערך הראשון והמשמעותי ביותר בהווייתה: ידיעת התלמוד, ההתעמקות בו וטיפוחם של תלמידי חכמים. לפעולה זו היה גם תוצר לוואי משמעותי – התגבשותו של גוף ״לוחמני״ הצועד בראש המחנה, שמטרתו מאבק בהשכלה, במתקני הדת ומאוחר יותר בציונות. במאבק זה כלולה גם ״הצלת״ החברה היהודית מנזקי העת החדשה באמצעות הצלת עולם התורה. פרופ׳ מנחם פרידמן הגדיר את המאמץ הזה כמאבק של החברה החרדית לעצירת ה״סחף״, שנעשה במהלך השנים והדורות על ידי עיצוב תרבות דתית המבוססת על ״חברת הלומדים״. לאחר שהקהילה היהודית המסורתית נחלשה והופיעו בה סימני התפוררות, תפסה הישיבה את מקומה. הישיבה מסמלת את החיים היהודיים במלואם. ב״ישיבה הקדושה״ לימוד התורה הוא ערך עליון והמנהיגות הדתית, ראשי הישיבות ואדמו״רי החסידים, הם ״גדולי התורה״. לתפיסתם, מעמד זה מעניק להם לגיטימציה להנהיג את העם היהודי לא רק במישור הדתי הפולחני אלא גם במישור המוסרי, הפוליטי והלאומי. משום כך, בתוך מכלול תהליכי החיברות והחינוך בחברה החרדית, המטרה החשובה ביותר היא הכשרת תלמידי חכמים שמהם ייצאו ״גדולי תורה״.
חרדי או אולטרה־אורתודוקסי הינם מונחים שהסביבה טבעה על מנת להגדיר את הסקטור המסוים הזה. היהודים החרדים אינם מתייחסים לעצמם במונחים אלו, הם מכנים את עצמם ביידיש ״יידן״ (יהודים), או ״ערלעכער יידן״ (יהודים אמיתיים). סוציולוגים מגדירים אותם כפלח רדיקלי ביהדות אשר במשך הזמן זכה לכינוי אורתודוקסים או לאחר מכן אולטרה־אורתודוקסים, כשלמעשה מבחינה אידיאולוגית המושג אינו תואם את המהות. n״doxa״ (האמונה) אינה עומדת במרכז מעיניהם, והם מתמסרים לעיצוב דרכי ההתנהגות ומדגישים את יישום הריטואל. על כן המושג המגדיר אותם באופן מהותי צריך להיות ״orthopraxis״. מושג זה לא נקלט בשפתם של ההיסטוריונים, הסוציולוגים ואנשי מדע המדינה ורובם משתמשים במונח אולטרה־-אורתודוקסיה.
התגבשות התגובה של החברה המסורתית לשינויים המודרניים לא התרחשה בבת אחת. ריכוזי היהודים במערב אירופה נחשפו לשינוי במאה ה־19, ואילו יהודי פולין ורוסיה נחשפו אליו מאוחר יותר, בתחילת המאה ה־20. ככלל ניתן לראות שלכל קהילה היו תגובות ייחודיות להתפתחות החיים המודרניים. התגובות בקהילות גליציה, ליטא, רוסיה והונגריה אינן זהות זו לזו, והן שונות מאלה של הקהילות בצרפת, גרמניה, אנגליה, ארצות־הברית, צפון אפריקה ומרוקו.
גלי ההגירה הגדולים שנעו במאה ה־19 ובמאה ה־20 לארצות־הברית ולישראל גרמו לכך שיהודים דתיים רבים ממזרח אירופה מצאו עצמם מתמודדים עם שמירה על מסורת החיים הדתיים בתוככי החברה המערבית המודרנית. מציאות זו הביאה איתה שינויים שגרמו להתרופפות מסגרת החיים הדתיים בקהילה ובמשפחה כפי שהתקיימה עד אז באירופה. לאחר השואה חל שינוי בהרכב ובאופי האוכלוסייה היהודית שהיגרה לאמריקה. חלק משארית הפליטה שהיגרה ליבשת זו התיישבה שם עם רבניה וחסידיה, ישיבותיה הליטאיות ותלמידיהם. הם הגיעו לארץ אותה כינו ״גאלדענע מדינה״ (מדינת הזהב), אך למרות זאת חשו געגועים לחיים יהודיים מלאים כפי שחוו אותם בעולם הישן. כוונתם היתה לבנות מסגרות חיים דומות לאלו שהיו להם על אדמת אירופה. הם הקימו לעצמם שכונות נפרדות בערים הגדולות – ב״בורו פארק״ וב ״ ויליאמסבורג ״ בברוקלין, ניו־יורק ו״ניו־סקואר״ ברוקלנד. הם התבדלו בלבושם ובשפת הדיבור (יידיש), והתייחסו בבוז לחיים המודרניים ולחידושים שהאמריקאים יצרו. הם ראו עצמם כהמשך של יהדות אירופה שהוכחדה, שהיא לתפיסתם היהדות האותנטית היחידה. יהודים חרדים אלו מבדילים את עצמם לא רק מהגויים, אלא גם מיהודים שאינם נוהגים כמוהם, ובכלל זה יהודים מסורתיים. הם מאמינים שאורח חייהם היהודי הוא המשכה של שרשרת מסורתית שתחילתה באברהם, יצחק ויעקב, התמסדה על ידי מתן תורה בסיני ונמשכת עם מנהיגי הסנהדרין הגדולה והחכמים והרבנים עד היום. לתפיסתם, העבר הוא המורה הגדול והנכון, ההווה תמיד נחות ממנו והטוב היחיד שהעתיד יכול להבטיח הוא חזרה לעבר המפואר."
החרדים דוחים לחלוטין את אורח החיים המערבי ואת התרבות המערבית. לדידם לחיות על פי אורח חיים זה פירושו לחיות לפי ״חוקות הגויים״. חייהם מוקדשים לשמירת המסורת ולמלחמה בחיים המודרניים המערביים ובכל הנלווה להם. מלחמתם מתבצעת בלב ליבו של המערב, בתוך מרכזים אורבניים סוערים ביותר בהם אורח החיים המערבי מתנהל בשיאו.
היהודים החרדים אינם עוסקים רק במלחמה בתרבות הזרה, הם פועלים גם נגד כל שינוי או רפורמה בדת וממילא גם נגד גופים ואנשים שחותרים לרפורמה. הכרזת המלחמה כוללת לא רק את הדוגלים ברפורמה בדת, אלא גם את אלה שקרובים אליהם אך אינם מאמצים את השקפת עולמם במלואה. יתרה מזו, לתפיסתם מי שנותן לגיטימציה לתרבות המודרנית ופועל נגד ההתבוללות בלבד (האורתודוקסיה המודרנית) ממלא משימה אנטי יהודית. זאת מפני שהחיכוך של יהודים אלה עם התרבות החיצונית עשוי ליצור ״זיהום והדבקה״ של היהודים הנאמנים והמסורים. מלחמתם של חרדים אלה ראקציונרית באופייה ועוסקת בשלילה. הם עושים כל שביכולתם על מנת להתבדל מסביבתם ועוסקים כל העת במגננה והרחקת קהלם ובני הנוער מהשפעת סביבה זו. במערכת האיסורים שהופכת למרכיב מרכזי בדרך החינוך מושקעת אנרגיה רבה. המאבק מתקיים בכל החזיתות המאפשרות סגירת שערים, במטרה שאלו שנמצאים בחוץ יישארו שם ואלו שנמצאים בפנים לא ייצאו החוצה. יעד זה מהווה את מטרת העל האופרטיבית של קהילה דתית זו.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Imintanout, les islan vont le dimanche ramasser ou acheter du bois,qu'ils donnent a la mere de la fiancee. Le soir, a la ceremonie de Yazmomeg, on met du henne sur les cheveux de la mariee, et on lui couvre la tete d'un tissu, .qu'elle gardera jusqu'au mardi soir. Lundi est le "nhar elsa del zara ou "le jour du repas des jeunes gens". Le matin on precede a l'abattage rituel et une partie de la viande de l'animal est consommee par les islan, qui sont les seuls a jouir de ce privilege. Mardi soir, au cours de la berza, qui dure toute la nuit, une vieille femme remet aux maries une srira avec du henne et du sel, afin "qu'ils n'aient pas peur d'eux"
A Ait-Hkim, on sert le dimanche matin aux islan et aux jeunes filles du berkuks. Lundi matin, on couvre le boeuf d'un drap blanc et d'un foulard et on lui met du khol autour des yeux. Un groupe d'hommes et de femmes s'adonne aux danses, pendant que les jeunes gens tirent des coups de fusil. La mere de la marine prend les tripes de la bete, qu'elle prepare et donne aux fiances pour qu'ils aient des enfants. Le soir, un repas reunit les deux familles et des invites.
Dans 1'Anti-Atlas. A Ait-Baha, lundi, les islan remettent a la fiancee un tbeq contenant du bhor, du savon et du henne, pour la ceremonie de Yazmomeg, qui aura lieu le soir. Le lendemain, pour l'abattage, la tete de l'animal est couverte d'un rwaq. ( paravent, voile ) Le soir, se deroule la ceremonie du henne avec I'ab jusqu'au lendemain.
A Tamezera, lundi est le "nhar alkebs ". – Le jour du mouton, du belier – On entoure le corps du mouton d'un hzam et on lui met du khol aux yeux. On considere que c'est une obli- gation religieuse d'assister a cette ceremonie. Le l'ab bat son plein. Lesfemmes, a l'aide de grabel battent la mesure. Une tamzwara recueille le sang jailli de la bete egorgee et en enduit les joues de la mariee, mesure destinee a l'immuniser contre le shur ou magie. Dans la journee, cinq tamz warat preparent, en chantant, cinq cuvettes de henne, pour la ceremonie du lendemain. Mardi soir est "lil abraz". Tout le mellah est invite a la fete, il est interdit ce soir־la de dormir.Cette intrediction de dormir provient problablement de la croyance que ce soir esr particulierement dangereux pour les maries –
On installe les maries sur une table. La fiancee est completement recouverte et porte des nbail – Le singulier est " nbala :' qui veut dire bracelet – aux bras et un sac avec du hermel, du sah – Armoise –
Armoise
Le genre Artemisia (les armoises) regroupe des herbacées, des arbrisseaux et des arbustes, généralement aromatiques, densément tomenteux, pubescents ou glabres, de la famille des Astéracées. Leur feuilles sont pennées (rarement palmées), et du sel autour du genou. Au cours de la nuit, les islan soulevent le marie et le font danser. On prepare aux enfants presents des gateaux secs appeles ngulat. Les chants et danses durent toute la nuit. Au matin, les mezwarin ou islan s'enfuient avec le marie, qu'ils cachent en dehors de la ville. Ce n'est qu'avec des bijoux et de 1'argent que ses parents peuvent le racheter.
אמא שלי הי"ו
5 Vallee du Dades. A Skoura, l'abattage a lieu lundi, et la berza avec la ceremonie du henne, le mardi. Les maries, couverts d'un drap, sont assis l'un a cote de l'autre. Le lendemain, les islan decouvrent leurs mains, en y deposant des pieces d'argent.
A Imili, dimanche, les families et des invites dejeunent ensemble. Lundi, le fiance offre aux islan et a d'autres jeunes gens un repas special. Le lendemain, c'est la fiancee qui invite les islan et ses amies a dejeuner. Le soir, on applique le henne aux fiances. L'abattage a lieu mercredi, jour de la benediction nuptiale. On couvre la bete d'un drap blanc, qui doit etre neuf, on lui met du khol aux yeux, du swaq aux levres et du henne sur la tete.
6 Vallee du Draa. A Mhamid, dimanche, une mssata ou coiffeuse vient peigner la fiancee et lui enduit le corps de tisumas.- C'est une pate preparee avec la poudre obtenue d'un melange de feves, condiments et ocre, le tout seche et moulu.
7 On offre du couscous a tous "les serviteurs de Dieu" et c'est pourquoi la journee est intitulee "nhar ssksu del tisumas". Les femmes lancent des zgarit et chantent. Lundi soir a lieu une ceremonie de henne, repetee mardi, qui durera toute la nuit. Les tamzwarat habillent la fiancee d'un drap et la deposent sur une table basse couverte d'un hannbel. La masata met du henne a la jeune fille et a ses amies. Chaque femme peut mettre du henne a la fiancee, si elle la tbiyyed – textuellement : si elle blanchit la jeune fille.en lui offrant une somme d'argent et en lui disant: "mbark mas'ud". Les hommes chantent et les femmes chantent et dansent. Ce soir־la ou la veille, se deroule une ceremonie de henne speciale pour le marie: dans la journee. les islan le portent et l’emmenent a un champ que traverse un ruisseau. Apres s'etre rassasies, les jeunes gens cueillent de la verdure et la placent aux coins de la maison du fiance. Ensuite, deux amis le soulevent, en le soutenant chacun par le pied, et le font ainsi danser. lis le font monter sur le toit de la maison, et la, une masata ou une tamzwara lui appliquera du henne. Le marie et ses amis festoient toute la nuit.
Vallee du Todra. Dimanche ou lundi, chaque famille procede a l'abattage d'une vache ceinte d'un hzam. On tire des coups de fusil. Le l'ab dure plusieurs heures et on sert aux assistants de la mahia, des fruits sees, des oeufs durs et des beignets. Lundi matin, la mere du fiance, accompagnee de cinq tamzwarat, se rend chez la fiancee et offre du henne a sa famille. Le jeune homme donne un repas a ses amis et aux deux families, auquelles se joignent plusieurs invites. Les femmes chantent et dansent. L'apres-midi, les islan chargent les fiances sur leurs epaules et les emmenent pres du ruisseau, ou les mains et les pieds de la jeune fille sont peints de henne par sa belle-mere et cinq tamzwarat. Sa mere ne peut assister a cette ceremonie. Une tamzwara applique du henne au fiance et lui remet une kummiya ou poignard. Le fer est bon pour trois choses, m'assure l'informateur: pour le malade' la bete et le marie. Il a le pouvoir de faire fuir les demons. Il cite, comme une autre raison que le " hdid " – fer en arabe – a une valeur numerique de vingt six correspondant a celle de Jahve.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Advienne que pourra
Tous les hommes sont egaux devant Dieu mais que faire, ils sont egalement superstitieux devant le Diable et craignent plus que tout le mauvais oeil et les mauvaises augures. Monter a la Tora etait un privilege que l'on se disputait d'ordinaire. Une seule fois par an, et a un seul passage les candidats manquaient.
C'est le passage de la Pericope ki tavo (Deuteronome 28 ) dans lequel la Bible enumere avec le plus grand detail les maledictions qui frapperont le peuple juif s'il s'ecarte des commandements divins:
Toutes ces maledictions se realiseront contre toi et seront ton partage: tu seras maudit dans la ville et maudit dans les champs.
Maudits seront les fruits de tes entrailles et le fruit de ton sol. L'Eternel attachera a tes flancs la peste jusqu'a ce qu'elle t'ait consume. L'Eternel te frappera de consomption, de fievre chaude, d'inflammations de toute nature, de marasme et de jaunisse. Tu diras chaque matin: fut-ce encore hier soir et chaque soir tu diras: fut-ce encore ce matin si horribles seront les transes de ton coeur et le spectacle qui frappera tes yeux. Brrr.
il y a de quoi frisonner et encore plus avec cette seconde personne du singulier comme si toutes ces maledictions etaient personnellement destinees a celui dont c'est le tour de monter a la Tora!
Arrive a ce passage donc l'officiant recite "et maintenant va monter a la Tora l'honorable, le respectable, mais il n'arrivait pas a ajouter un nom. Du fond de la synagogue survint soudain un pauvre here et se dirigea vers la Teba sous le regard apitoye de l'assistance. Et pendant que l'officiant deversait sur lui cette pluie de maledictions plus terribles les unes que les autres, il pensait aux sous qui demain pleuvraient dans sa poche, Car sur la promesse d'un honnete don, il s'etait leve disant a son compagnon "Advienne que pourra!"
Elhem houzni a 'lik ya Messouda
Hta nqoleq Lall
Mes soucis m'ont contraint que dame
A te donner Messouda, le titre de Madame
C'est la version juive du proverbe de la Medina qui dit la meme choses en d'autres termes: "la necessite m'a contraint a appeler mon esclave Lalla". Lalla est un titre de noblesse, theoriquement reserve aux descendantes de la famille du Prophete et par extension aux dames de bonnes families. Necessite fait loi et dans le besoin il faut etre pret a deroger de son rang. Le Talmud n'est pas moins opportuniste qui recommande: "Tant que tu as besoin du chien, embrasse-le sur la bouche". Le choix dans la version juive du prenom Messouda est arbitraire, uniquement pour les besoins de la rime, aucune conotation negative ne s'attache a ce prenom qui signifie "Fortunee". Apres cette lecon de cynicisme, une lecon de solidarite.
Es-sultan betaz-ouka ythtaz
Le Sultan meme avec sa couronne a besoin de autres
On a toujours besoin d'un plus petit que soi. Le Roi David disait de meme: "de tous mes maitres j'ai appris" et portait le meme respect a ceux qui lui ont enseigne ne serait-ce qu'une phrase. II ne faut mepriser ou sous-estimer personne. D'ailleurs dans les periodes de crise ce sont souvent "les fous du village" qui viennent au secours de la communaute. Le folklore des Juifs du Maroc est plein de ces contes merveilleux ou le salut est venu de la simplicite, douce revanche du commun peuple des rabbins et des riches . ..
Lucienne Saada UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
Lucienne Saada
UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
On devait decouvrir au cours de ce travail, qu'un grand historien comme Ibn Khaldoun, affirme que "la poesie est de toutes les formes du discours, celle que les Arabes ont regarde comme la plus noble; aussi en firent-ils de depot de leurs connaissances et de leur histoire, le temoin.. ."4 Le depot et le temoin, c'est la une sorte de
definition de l'archive.
Mais qu'il s'agisse de gestes ou d'histoire evenementielle, il faut se garder d'omettre d'autres archives; ce sont les textes absents (de gueniza ou d'archives familiales), les textes absentes, marginalises, enfin les textes impubliables dans un contexte politique donne, et, si l'on ne peut les atteindre, au moins, les cerner.
Apres ces quelques generalites sur 1'objet de la recherche et la me- thode, on voudrait evoquer des types de problemes et des types d'archives reperees et terminer par des exemples concrets, tous, tires du commerce avec la geste hilalienne.
Meme si d'aucuns pensent qu'elles ont ete occultees, mal posees ou mal connues, les grandes options socio-historiques au Maghreb passent par ces trois faits historiques: le role des Hilaliens, le statisme de la culture arabe au Maghreb, et les relations entre Juifs et Musulmans au cours des siecles de leur coexistence dans ce pays. On ne peut bien sur traiter de tous ces problemes et c'est pour effectuer une percee dans le mystere controverse des relations entre Juifs et Musulmans que j'ai mis en chantier la collecte et l'etude de series de parlers et de series de corpus poetiques presque tous recueillis aux environs de ces marches sahariennes.
En ce qui concerne les parlers mon but principal etait de proceder a un sauvetage afin d'effectuer un jour un classement meme provisoire de parlers de Juifs dont devra tenir compte une future histoire de la langue arabe; le but secondaire est de voir clair dans l'origine des Juifs de langue arabe a travers leurs usages (voir tableau ) linguistiques et ethnographiques.
En ce qui concerne la serie de corpus poetiques que comportent les variantes des gestes hilaliennes, outre qu'elles retentissent presque toutes sur des faits ou exploits de heros juifs, celui que j'ai recueilli, en Israel, a 17 kilometres de Dimona, donne des Hilaliens une image bien sur differente de celles que l'on connait par les autres variantes et par l'histoire "officielle". En outre, on peut facilement imaginer l,importance de tous ces parlers de la geste qui sont un tresor de vocabulaire et d'usages quelquefois isoles; notons en passant, que le parler de la G. I. est interessant par son archaisme et celui de la G. XVI. a cause d'une caracteristique atteignant les sifflantes dans un parler de Musulmans. Si plus de quatre milles fiches existent sur le parler de la geste principale aucune etude n'est encore faite sur cette unite dialectale.
Les Hilaliens ou Banu Hilal ou Beni Hilal (arabe: بنو هلال) étaient les membres d'une tribu arabe qui émigra vers l'Afrique du Nord auxie siècle.
Origine
Selon Ibn Khaldoun1, les Hilaliens étaient accompagnés de leurs femmes et de leurs enfants, lorsqu'ils sont venus au Maghreb. Ils se sont installés au Maghreb et se sont mêlés aux tribus berbères nomades ou semi-nomades.
Ibn Khaldoun décrit leur généalogie, deux tribus mères: Hilal et les Banu Sulayms. Ces deux tribus originaires du Nejd avaient comme ancêtre commun Mansour. Les Hilal et les Sulyams avaient comme cousin commun la tribu de Al Yas qui est une branche desQuraych tribu du prophète de l'islam 1. Les Hilal au départ de leur immigration étaient formés de trois familles : Athbedj, Riyah et Zughba.
Histoire
Originaire de la région du Nejd en Arabie, ils ont d'abord émigré dans le sud de l'Égypte avant de partir pour le Maghreb. Menés parAbu Zayd al-Hilali, le nombre de Banu Hilal à s'être établis en Afrique du Nord varie entre 70 000 personnes et 200 000 personnes. Il y aurait eu 50 000 guerriers et 200 000 arabes5. Les Fatimides les utilisèrent pour réprimer les Zirides (berbères) d'abord alliés puis vassaux des premiers ; ceux-ci leur abandonnèrent le pouvoir après la conquête de l'Égypte et la fondation du Caire, mais ces Zirides devenaient de plus en plus indépendants et allèrent jusqu'à abandonner le chiisme. Ils reconnurent le califat Abasside, ce que les Fatimides ne pouvaient accepter. Les Fatimides, du même coup, débarrassaient leur territoire de Haute-Égypte d'une tribu particulièrement difficile à contrôler. Les Zirides furent vaincus rapidement et leurs voisins Hammadides et Zénètes considérablement affaiblis. La dernière bataille sera fatale, la coalition Hilaliens-banu Suleim Zughba décapite le chef Abou Soda de l'armée berbère composée des Ifrenides en 1058. Les Berbères s'enfuirent et livrèrent le pays aux Hilaliens.
Après avoir réglé provisoirement la situation en Andalousie, Abd al-Mumin (premier sultan de la dynastie berbère Almohade), dont les forces s'étaient accrues, décida de frapper un grand coup dans le Maghreb central. Il se dirigea, à marche forcée et dans le plus grand secret vers Bejaïa. Son avant-garde entra, sans coup férir, dans Alger et dans Bejaïa, d'où Yahya s'était enfui, puis son fils prit et saccagea la Qalaa (1151). Mais les Arabes comprirent vite le péril. En effet, devant eux, ils retrouvaient des berbères fortement organisés et capables de leur disputer les avantages qu'ils avaient pu arracher à la faiblesse des gouvernements. Les cheikhs d'Ifriqiya, renonçant pour un temps à leur rivalité, décidèrent de s'unir pour rejeter, par leurs propres forces, l'ennemi dans son Far-West. Ils se concentrèrent près de Béja et se dirigèrent, en grand désordre, vers Bejaïa. Abd al-Mumin, qui retournait au Maghreb extrême, fit volte-face dans la Mitidja et entraîna l'ennemi jusqu'à Sétif. Les Hilaliens sentaient qu'ils jouaient leur va-tout. Ils avaient amené leurs femmes et leurs enfants, qui devaient servir d'enjeu à la bataille. Pour ne pas être tentés de reculer, ils avaient même entravé leurs chameaux. Après quatre jours de tuerie, la discipline almohade l’emporta et les Arabes s'enfuirent harcelés jusqu'à Tébessa (1152). Abd al-Mumin n'usa pas de représailles. Il partagea le butin entre ses compagnons, mais rendit leurs familles aux vaincus, dont il reçut honorablement les cheikhs.
Organisation sociale
Plusieurs tribus vivent dans les zones arides et semi-désertiques. Ils sont doués pour l'élevage des caprins. Ils étaient très peu portés sur l'agriculture. Les Hilaliens ne sont pas très conservateurs même si la religion de l'islam est le dogme de la majorité de la population. Au départ, ils étaient des chiites, mais au Maghreb, les Hilaliens se sont "convertis" au régime malikite sunnite.
Les Hilaliens sont patriarcaux et chaque tribu a un chef qui décide du sort des autres. Les autres tribus ont arabisé une grande partie des Berbères nomades et semi-nomades en Afrique du Nord. À l'origine, les Hilaliens sont des nomades et habitent des tentes. Lors de leur arrivée, les Hilaliens ont pris des villes en Algérie comme Ouargla, Biskra, El Oued Souf, Djelfa, Bou-Saâda, Chlef et Tiaret.
Alliance Israelite Universelle..Richard AYOUN
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te juive.
Au nom de tous les participants, je tiens tout d'abord a remercier vivement pour leur accueil amical et pour l'excellente organisation de nos travaux, les organisateurs de ce grand colloque, la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie (la S.H.J.T.) creee en 1997, sous le regime de la loi de 1901, a l'initiative de responsables communautaires et d'universitaires juifs et non-juifs, tous originaires de Tunisie.
Je remercie plus particulierement les membres du bureau de la S.H.J.T. notamment son president Monsieur Claude Nataf, les Vice-presidents Denis Cohen-Tannoudji, Claire Rubinstein, Sabine Labarthe, Roger Belhassen, Andre Adda et Jacques Taieb.
La fondation de cette association part de plusieurs constats : en premier lieu, la place importante des Juifs originaires de Tunisie dans la communaute juive francaise, en second lieu, leur fldelite a leurs racines, en troisieme lieu, la relative pauvrete de la recherche scientifrque sur le Judai'sme tunisien, en quatrieme lieu, la publication de nombreux ouvrages romances qui tendent a deformer la realite soit en embellissant le passe soit en le noircissant, en cinquieme lieu, l'interet nouveau manifeste par l'universite tunisienne, sur le theme de l'histoire des Juifs de Tunisie, et enfin, l'ouverture recente des archives tunisiennes.
En partant de ces constats, la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie, societe a vocation savante s'est donnee pour tache de dresser 1'inventaire des sources archivistiques existantes, de rechercher les moyens de preserver le patrimoine juif tunisien, d'encourager des travaux d'universitaires sur l'histoire des Juifs de Tunisie, et d'organiser enfin des manifestations publiques centrees sur l'histoire des Juifs de Tunisie : colloques, conferences, tables rondes, etc..
Richard AYOUN, Maitre de Conferences a l'Institut National des Langues et Civilisations Orientales Paris.
Decede a Paris le 30 mai 2008, il était membre de la redaction de BRIT
La S.H.J.T., depuis sa fondation, organise pour un public de plus en plus nombreux, comprenant des etudiants, des chercheurs mais surtout des personnes originaires de Tunisie, avides de retrouver leur histoire, six a huit conferences chaque annee, dans les locaux de l'Alliance Israelite Universelle. Ces conferences sont donnees par des temoins d'un passe recent et principalement par des Historiens.
Depuis sa fondation, la S.H.J.T. a organise trente-huit conferences, deux tables rondes et trois colloques y compris celui-ci. Chaque annee, le 9 decembre est organise une ceremonie commemorative au Memorial du Martyr Juif Inconnu ou sont rappeles les noms des Juifs de Tunisie victimes du nazisme, en presence des ambassadeurs de Tunisie et d'Israel.
A l'occasion du 60eme anniversaire de la Rafle des Juifs de Tunis par les SS (Schutzstaffel), le 9 decembre 1942, la S.H.J.T. a organise en partenariat avec le Centre de Documentation Juive Contemporaine, une exposition de documents d'archives inedits et de photocopies sur « la vie des Juifs en Tunisie durant la seconde guerre mondiale ». En fevrier 1998, la S.H.J.T. a ete invitee a participer a un colloque organise par l'universite de Tunis I sur le theme : « Histoire communautaire, histoire plurielle : la communaute juive de Tunisie ». Ce colloque etait le premier du genre a se derouler dans un pays arabe.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
♦ האם אלוהים שינה את דעתו בכל אשר נכתב על בריאת האדם בספר בראשית?
יש להדגיש ביתר שאת שהמלאך אינו מטיל על מוחמד כל משימה והמסר המשתמע מתוכן החלום אינו יאה למלאך גבריאל כשליח ה׳. הוא כפייתי ואלים ולא יתכן ששליח ה׳ לא ידע שמוחמד אינו יודע קרוא וכתוב.
היתכן שמלאך ה׳ ינסה לחנוק את מוחמד שלוש פעמים על סירובו לקרוא כשהוא יודע בוודאות שאין הוא יודע קרוא וכתוב? מהו המסר ומהי המשימה
שהוטלה על מוחמד כשליח ה׳?
על פי מקורות המחקר אודות תולדות חייו וחלומו של מוחמד קיימות גרסאות שונות מגרסת אבן-הישאם. אחת הגרסאות השונות בתכלית בתיאורי החלום, מצוטטת להלן:
בהיותו מוחמד כבן ארבעים ניגלה אליו דבר האלוהים בחלומו, תחילה חשש מוחמד שהשטן משטה בו אך קמעא-קמעא נשתכנע שאכן אלוהים הוא אשר נתגלה לו ושאלוהים בחר בו להביא את בשורתו לבני אדם״. סוף ציטוט
מחקריו אודות חיי מוחמד התבססו על החדית׳ים והיוו בסיס לכל חוקרי תולדות האיסלאם אחריו.
אבן-אסחאק נולד בשנת 707 ונפטר בשנת 767 אחרי הספירה, הוא היהאחד מחוקרי דת האיסלאם הראשונים שמחקריו עלו על הכתב אודות האיסלאם וחיי מוחמד כ־135 שנה לאחר מותו.
על פי הכתובים סיפר מוחמד את תוכן חלומו לחדיג׳ה אשתו בשובו מ׳הר חירא׳* כשהיה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע בחלומו הוא קול אלוהי או קולו של השטן. מחד, השתכנע מוחמד, על פי דבריו, שאכן בחר בו אלוהים להביא את בשורתו ומאידך היה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע הוא קול אלוהי או קולו של השטן המשטה בו.
הר ׳הירא׳ ממוקם סמוך לעיר מכה ומהווה כאחד המקומות הקדושים למסורת הפגנית, עובדי האלילים, שנהגו לעלות להר ולשהות בו כחודש ימים בשנה לעשיית מצוות כמו האכלת עניים ותפילות הודיה לאלים. חדית׳ים או הדיסים הם סיפורים שכביכול נאמרו מפי מוחמד וממשיכי דרכו ומקורביו העבירו את אמרי פיו למאמינים שעם חלוף הזמן הפכו לחוקים ולחלק ממסורת האיסלאם למרות אי הודאות באמיתותם.