הספרייה הפרטית של אלי פילו-פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו אליעזר בשן
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו
אליעזר בשן
עוד יצירת מופת, פרי עטו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן הי"ו
פרופסור אליעזר בשן חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה
וכחוקר תולדותיהם ותרבותם של היהוד
ים בארצותץ המזרח ובצפון אפריקה,
שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר איךן.
עבודתו המחקרית הניבה יבול רב – כמאה ועשרים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית,
ושני עשר ספרים.
הספר יצא לאור בהוצאת " אורות יהדות המגרב "
בניהולו של פרופסור הרב משה עמאר הי"ו
שנת תש"ע – לוד.
כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.
הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.
פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.
במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע.
עלילה על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד.
פרופסור בשן התמיד בחקר הנושא, אסף בעין בוחנת פרט לפרט, חשף תיעוד ופרשיות חדשות, סיכם את כל מה שנכתב בסוגיה זו, מיין את הממצאים לנושאים, מהם ערך פרקים, וארג מסכת שלמה העוסקת בפגיעות בחיי הדת במרוקו.
המחקר מבוסס על מקורות יהודיים : ספרות השאלות ותשובות, הדרוש, שברי הימים מארכיוני חברת כל ישראל חברים, ממקורות זרים, ספרות נוסעים, דיווחי הקונסולים הזרים, מתיעוד הנמצא בספריות ציבוריות ברחבי תבל ומספרות המחקר ובאוספים פרטיים.
חיבור זה עוסק בשני נושאים : א. פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו, המתבטאת בסגירת בתי כנסת או הריסתם, שריפתם של ספרי תורה, מניעת של תקיעת שופר, ובאילוצים לחלל את השבת. ב. התאסלמות במהלך הדורות מימי הביניים עד המאה ה-20. נושה זה חולק לפי תקופות ולתת נושאים.
הפרק הראשון עוסק מעמדם המשפטי של היהודים, וזכותם לשמירת חייהם הדתיים בארצות האסלאם. מעמדם של היהודים היה נסבל, כי האסלאם בראשית התפשטותו הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסויימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר "
תנאים אלו ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות. בדרך כלל כשסמכות השלטון חזקה ויציבה הנטיה היא לפרשנות מקילה, לעומת זאת כשסמכותו רופפת קיימת פרשנות מחמירה.
לדוגמה לפרשנות מחמירה, במרוקו במקוות שונים ובתקופות שונות עד המאה העשרים, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר.
הפרק השני עוסק בחילולם של ספרי תורה והרס בי כנסת. מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודים בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גם על ידי הסולטאן.
במהומות אלו חוללו ושרפו בתי כנסת וספרי תורה. הוא סוקר פגיעות בבתי כנסת וספרי תורה החל מהמאה העשירית לספיר ואילך עד למאה העשרים. היו תקופות שפגיעות הללו היו קשות ביותר, כמו בתקופת האלמוואחידין במאה הי"ב בה כל יהדות צפון אפריקה ירדה למחתרת.
או בשלהי המאה הי"ח בתקופתו של המלך אלייזיד – 1790 -1792, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ובנו מסגדים במקומם, וכך נהג בערים אחרות. באופן פורמאלי לאחר התפשטות האסלאם היה אסור על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים.
אומנם בפועל יהודים בנו מאות בתי כנסת במרוקו כמו בכל ארצות האסלאם, כי השלטונות העלימו עין מגזירה זו. אמנם בשעות קשות נהרסו על ידי השלטונות הרבה בתי כנסת בגין טענה זו, שהם נבנו לאחר הופעת האסלאם. כמו בשנת 1811 נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסת, ובהם ספרי תורה וספרי קודש.
הפרק השלישי סוקר את יישום הסעיף " תנאי עומאר " האוסר על היהודים להפגין את דתם. כמו הרמת קול בתפילה ותקיעת שופר. דומה כי רק לעתים נדירות נדרשו היהודים להקפיד על איסור זה.
הפרק הרביעי עוסק באילוצם של יהודים לחלל שבת וחג. שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי.
המוסלמים היו מודעים לכך, ובמקומות שרוב המסחר היה מרוכז בידי היהודים, סגרו את השווקים בשבת. אם כי בתקופות שונות היו מקרים שהמושלים כפו על היהודים עבודה בשבת. כי שמתאר שמואל רומאנילי, בלשונו הפיוטית בקשר לגזרות יזיד, שגברים ונשים נלקחו לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת, הוא כותב :
" ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משיחתים וישאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ומשאו. וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מטפחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף יחזיקו בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח ".( " משא בערב " עמוד 24-25 ).
בין המלאכות הבזויות שהוטלו על היהודים במרוקו היה למלוח הגולגולות של מורדים או פושעים שהומתו, כדי להוקיעם על שער העיר. בשנת 1873 ארבעים ושמונה מורדים שנתפשו נידונו למוות, והיהודים ברבאט נאלצו למלוח ראשיהם של המרדים בשבת.
הפרק החמישי סוקר איומים של מושלים להעביר את יום השוק לשבת, ומקרים של העברת יום השוק בפועל בשבת. ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכל לפגוע בפרנסתם.
הפרק השישי עוסק ברקע והגורם להתאסלמות במקורות ההלכה האסלאמית, ומה הדרכים שבהם חלה על הזר הדת האסלאמית. כמו כן עוסק במניעי התאסלמות מרצון, כי היו יחידים שהתאסלמו במרוצת הדורות. אמנם הייתה גם התאסלמות כפויה מצד השלטונות בתקופות שונות.
הפרש השביעי סוקר את התאסלמות מימי הביניים המוקדמים עד למאה הי"ב, על פי תשובות הגאונים והרי"ף, בהנחה שמרבית התשובות של הגאונים נשלחו לצפון אפריקה ; ההתאסלמות שכפו האלמווחידין על יהודי צפון אפריקה במאה הי"ב, בעקבותיה יהודים רבים מתו על קידוש ה'. ובמרבית הקהילות התאסלמו מאונס למראית עין.
מתאר את בואה של משפחת הרמב"ם לפאס ואת פעילותו של רבי מימון ובנו רבי משה, לביסוס אמונתה של יהדות זו ולחזק רוחה שעל אף חייה הכפולים, הם עדיין חלק חשוב מעם ישראל, ועל יהודיה להתמיד באורח חיים יהודי עד כמה שאפשר ולפוס צערא אגרא.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה-החינוך בכי"ח והשפעתו על חיי האשה היהודייה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
כאשר לגילויים במישור הציבורי:
בהשפעת כי״ה הקימו הנשים – בוגרות כי״ח – מפעלים ציבוריים של נשים למען נשים: ובקהילות שונות הוקמו ארגוני נשים, ובין הבולטים יש לציין את :
La Societe de Secours des dame
s Israelites de Marrakech , Fez ,Rabat. L'Aide Maternelle ,L' Union des Dames Israelites Marocaines
(הוקם בשנת 1927). בראש הארגונים עמדו, כאמור, בוגרות כי״ח והן ניהלו אותם על פי מודלים מודרניים בכל הנוגע לחלוקת תפקידים ולגיוס כספים ותרומות. בראש כל ארגון עמדה נשיאה שנעזרה בסגנית, מזכירה וגזברית. לגיוס כספים קוימו מפגשים חברתיים וערבי ריקודים (the dansant , soiree dansante) נאספו חפצי נוי שנמכרו במכירה פומבית וכיו״ב.
ההתארגנות על בסיס נשי פיתחה במידה רבה את כישוריהן הניהוליים והכלכליים של הפעילות – כישורים שלא היו יכולים לבוא לידי ביטוי בחברה המסורתית והיא גם העניקה להן עצמאות בקביעת המטרות ובבחירת האמצעים להשגתן.
כי״ח גם הכשירה את הקרקע לכניסתן של הנשים לפעילות ציבורית למען כלל הקהילה ונשים החלו להשתתף, מאמצע שנות העשרים של המאה כ' ואילך, ביחד עם הגברים, בארגונים פילנתרופיים וחברתיים: כמו: l'Aide Scolaire (סייע לתלמידים בתחום ההזנה ואספקת ביגוד; הארגון L'Ouvroir de l'Aide Scolaire (טיפל בהקמת סדנאות להכשרה מקצועית של בנים ובנות); הארגון Association Des Anciens Eleves (דאג לפעילות חברתית ותרבותית של בוגרי כי״ח לדורותיהם). ומאוחר בפעילות של אוזה והגיוינט. הנשים לקחו חלק פעיל כחברות בוועדות, ובהנהלה המרכזית הוקצה מקום לאישה , על פי רוב בתפקיד של סגן נשיא.
כניסתן של נשים לפעילות ציבורית מהווה פריצת דרך של ממש בחייהן והיא מבטאת את השינויים שחלו במעמדה של האישה בהשפעת החינוך שקיבלה בכי״ח כי:
א. לפני הקמת בתי הספר וחשיפתן למודרניזציה היו הנשים ספונות בתוך ביתן וכל עיסוקן היה בענייני הבית והילדים. השתתפותן בארגונים החברתיים הוציאה את הנשים מהבית והכניסה אותן לפעילות במישור הציבורי שהיה שמור עד אז לגברים בלבד.
ב. עד שנות השלושים נשמרה , בקהילות רבות, ההפרדה החברתית בין המינים בתוך המשפחה ועל אחת כמה וכמה מחוצה לה. השתתפותן של נשים נשואות ופנויות בוועדות של הארגונים לצד גברים זרים (שאינם מבני משפחתן) והשתתפותן בנשפי ריקודים המוניים, ביטאה את היעלמותה של ההפרדה החברתית בין המינים.
ג בחברה המסורתית דעתן של הנשים "בין טובה ובין רעה" כמעט שלא נשמעה. לעומת זאת, בוועדות ובכינוסים של הארגונים החברתיים השמיעו הנשים את דעתן כשוות בין שווים
ד בוועדות השונות האירו הנשים זוויות ראייה בנושאים, שהגברים אולי לא נתנו עליהם עד אז את הדעת.
לפיכך, יש לראות בפעילות המשותפת של גברים ונשים בארגונים השונים מעין מכשיר חינוכי לשני המינים: הגבר החל להתייחס אל האישה כשותפה שיש להתחשב בדעתה ואילו האישה למדה להכיר ביכולת ההשפעה שלה בתחומים שעד אז היו חסומים בפניה.
החינוך בכי״ח השפיע על האישה היהודייה ותרם להשתחררותה מהנורמות המסורתיות של העולם הישן, והוא גרם לה להתמקד בפיתוח מודעותה העצמית ובשינוי עצמי. עד עתה לא נמצא לנו מקור, שממנו ניתן להסיק שהאישה ביקשה לעצמה שוויון לגבר. יתר על כן, גם כאשר האישה נכנסה לפעילות ציבורית היא לקחה חלק בארגוני נשים או בארגונים שכי״ח או ארגונים יהודיים חדשים הקימו למען הקהילה. האישה לא ביקשה לקחת חלק רשמי בארגוני הגברים המסורתיים, שפעלו בקהילה (הייחברות") או במאבקים הפוליטיים על בחירת וועד הקהילה (לפחות לא לפני מלחמת העולם השנייה. בשנות החמישים אנחנו כבר מוצאים מעורבות של נשים גם בפוליטיקה הפנימית של הקהילות).
למעשה, האישה ביקשה, בראש ובראשונה להיות שונה מאמה ומסבתה ושקדה על הפנמת הערכים שמורותיה בכי״ח הנחילו לה, ובפנותה לכיוון של שינוי עצמי ולא לכיוון של שינוי הגבר, היא השכילה לשנות עמדות בדעותיו, מבלי לעורר את התנגדותו.
סביר להניח שרוחות של תמורות במעמד האישה ובמצבה כבר החלו לנשוב בקהילות לפני הקמת בתי הספר של כי״ח, אבל אין ספק שהחינוך והערכים שרכשה האישה בכי״ח האיצו את תהליכי השינוי והיענותן של הנערות ושל הנשים לאתגרים שהציבו בפניהן מורי כי״ח ושיתוף הפעולה שלהן מלמד על רצונן למעמד אחר, ומבחינה זו הן אכן חוללו את השינוי שלהן.
סיום מאמרה של ד"ר אלישבע שטרית
החינוך בכי"ח והשפעתו על חיי האשה היהודייה
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
שמואל בן עדיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמואל בן עדיה (בערבית : السموأل بن عادياء),משורר יהודי שחי במאה השישית לספירה באזור חיג'אז שבערב הסעודית ומת בעיר תימאא בסביבות 560 לספירה. לשמואל בן עדיה מיוחס ספר שירים שכתוב בערבית שנחשב לאחד הספרים החשובים בחקר השפה הערבית הטרום איסלאמית וחקר התרבות היהודית בחג'אז.
תפקידו כמשורר סייע לו רבות בהידוק קשריו עם מנהיגי השבטים הערבים באזור ועם המושלים הערבים מטעם שלטונות פרס והאימפריה הביזנטית . השירה הייתה אמצעי חשוב לבניית סטטוס חברתי ופוליטי חשוב ולהתקדמותו הפוליטית והחברתית של המשורר כאשר הייתה ההשכלה מוגבלת לשכבות מצומצמות בחברה. לפעמים ייחסו התושבים למשוררים כוחות על טבעיים בשל שליטתם בשירה.
בצורה זאת הפך שמואל בן עדיה לאחד האנשים העשירים ביותר בחצי האי ערב כאשר הצליח לבנות מבצר גדול שנקרא בשם אל-אבלק. המבצר נבנה כדי לספק מקום הגנה חשוב הן למשפחתו והן לתושבי העיר תימאא, ולשמש כמקום שבו הופקדו כספים ונכסים רבים בידי התושבים על מנת לשמור אותם.
דמותו של שמואל בספרות הערבית בימי הביניים
בימי הביניים חוברו אגדות חינוכיות רבות סביב דמותו של שמואל בן עדיה. מטרת האגדות האלה הייתה להדגיש את ערכי המוסר של החברה בזמנו של מחבר האגדה בימי הביניים. אבן עדיה הוצג כדמות שמשקפת את האידאל של הנאמנות והיושר.
אבן עדיה מוצג כאדם שהעדיף את הנאמנות ופעל נגד האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלו כאשר סירב למסור את הפיקדונות של המשורר הערבי הידוע אמרוא אל-קייס שהיו ברשותו למושל עיראק מטעם הפרסים.
אחרי שידע המושל העיראקי שאין בכוונתו של שמואל למסור את הפיקדונות הוא רצח את בנו של שמואל, שבו החזיק כבן ערובה הנאמנות הזאת גרמה ליצירת הפתגם הערבי המפורסם שאומר "אין אדם יותר נאמן משמואל" (אופא מן אלסמואל).
דמותו של שמואל בעת החדשה
היו זרמים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים שניצלו את דמותו ההיסטורית לצרכים אידאולוגים על מנת לגשר בין ערבים ויהודים. היו גם זרמים במיוחד מן הצד הערבי שניסו לטשטש את זהותו היהודית של שמואל בן עדיה ולהבליט אותו כדמות ערבית לאומית אשר חייתה לפני האסלאם. עם זאת נשארו שיריו והאגדות החינוכיות סביב דמותו כמקור השראה לסופרים ואנשי רוח ערבים רבים בעולם הערבי.
שמו מונצח ברחוב ראשי בין מוזיאון רוקפלר להר הצופים בירושלים.
עמדתם המדינית של יהודי צפון ערב הייתה יציבה. ואולם אחוזותיהם הפוריות גירו את תאבונם של הבדווים, שבאו ממרחקים. גם כאן קרה מה שיקרה לרוב באזורי הגבול בין המדבר וארץ נושבת. הבדווים מציפים את הנאות ומשטלתים עליהן לאט – לאט, בדרכי שלום ולפעמים בחרב, כשהתיישבו במדינה שני השבטים הדרום ערביים, בני אַוס ובני חַ'ז'רַג', נשתנה יחס הכוחות באזור הזה לרעת היהודים. אף על פי שעמדתם במרכז הנאה לא נפגעה, הפסידו היהודים כמה עמדות חשובות בקצהו הדרומי של האזור, ובעיקר בקצהו הצפוני.
פעל גם גורם אחר, שהחליש את מעמד היהודים, אלא שעד כה לא הוקדשה לו תשומת הלב הראויה. מן המקורות אפשר להסיק, שהממלכות הערביות שבצפון חפצו גם הן להרחיב את שטחי מדינותיהן. בייחוד עוררו טירות היהודים את תאוותן. אגדה, שיש בה אולי קורטוב של אמת, מספרת,ף כי זַבָא, היא זֶנוביָה, מלכת תדמור, חפצה לכבוש את אַבְלַק, טירת תימא, שכעבור שלוש מאות שנה ישב בה שמואל בן עדיה ואת דומת אל ג'נדַל, אבל לא יכלה להן.
עובדה היא שבמאה השישית סבלו יהודי חיג'אז מהתנפלויות גדודי ממלכת הבדווים בעבר הירדן מזרחה ובחַורַאן ( העַ'סאנים ).
עם הבווים שכניהם ידעו היהודים לחיות בשלום, כי היו ביניהם אבירים גאים, אשר לט פחדו מפני אויב וידעו להשיב מלחמה שערה. כדי להתגונן מפני שוד פתאום, הקימו טירות. ברצון היו מקבלים מתיישבים שקטים חדשים, כי במידה שגדל הישוב פחתה הסכנה. הם ידעו גם להתפשרעם9 הבדווים. על תושבי עמק הכפרים מסופר, שכרתו ברית עם שכניהם הנודדים ושילמו להם מס בעד הגנתם על הישובים מפני הע'סאנים ובדווים אחרים.
אמצעי זה היה רגיל ומקובל במשך אלפי שנים, ואף ממלכות אדירות השתמשו בו. כך נהגו הביזנטים והפרסים. התורכים לא נמנעו מלהשתמש בשיטה זו, כדי להבטיח את שלומן של אורחות עולי החג', וכן נוהגים יורשיהם של התורכים.
לציון מיוחד ראויים היחסים בין אבירי השירה הערבית והמשוררים היהודים, אשר היו בערב. אִמרו אלקַיס גדול משוררי ערב, התארח בבית המשורר שמואל בן עדיה. כשהלך אל ריסר ביזנטיה, השאיר בבית שמואל את בתו ופקדון, שהשמירה עליו עלתה לשמואל ביוקר. המשורר היהודי נתן לשודד ע'סאני, אשר בא לקחת את הפקדון, להרוג את בנו, ולא מסר את השריונים שהופקדו אצלו.
אַעְשַא מימוּן, משורר בדווי גדול, פנה בשעת מצוקתו אל בנו של שמואל וביקש ממנו לפדותו מידי שוביו, בהזכירו את אביו הנאמן והגדול במעשיו. עם משורר אחר מהראשונים במעלה, עם נַאבִּע'ה הד'וביאני, התחרה בחריזת חרוזים אחד המשוררים היהודיים במדינה, והערבי הודה בעליונות המשורר היהודי. גם משוררת יהודית, שרה מבני קורַיטַ'ה, זכתה לפרסום.
ואולם לא רק השירה החילונית פרחה במושבות היהודים. נשארו גם שרידים מועטים של שירה דתית לאומית, אשר התפתחה בקריותיהם. עד כמה שאפשר להסיק מהחרוזים המועטים שהגיעו לידינו במקרה, הרבתה שירה זאת לשאוב מאוצר האגדה, ואין להתפלא על כך.
האגדה הייתה הספרות היפה של הימים ההם. בה ביטאו המשוררים והסופרים את רגשותיהם, בה התגבשה המחשבה הדתית מסורתית והפילוסופית, בה סוּפרו קורות העם בעבר ובהווה. בני ישראל בערב חביבות היו עליהם האגדות המושכות את לב השומעים, ואף הערבים, אומה מחוננת ברגש ודמיון, אהבו ואוהבים עד היום את האגדה.
שרידים רבים של אגדותינו נשמרות בדברי מוחמד, וגם מתוך יצירותיהם של משוררי ערב שבתקופה ההיא יעלו אלינו הדיהן הרחוקים. הרבה מלומדים ערבים, ממוצא הודי, תימני וחיג'אזי, בני הדור הראשון אחרי מוחמד, ממבארי הקוראן ומפרשיו, יפליאונו בידיעתם העמוקה והיסודות באגדת התלמוד.
דבריהם שימשו יסוד לשני קבצי מדרשים מוסלמים בערבית – " סיפורי הנביאים ", המהווים, מבחינת התוכן, השיטה ודרכי הדרש, כעין מהדורה ערבית של מדרשי האגדה. כדאי שגם החומר הזה יכונס בספר מיוחד, כי מפיץ הוא אור על פרשיות מסויימות של חיי היהודים בערב ומעיד על הקשר האמיץ, שהיה קיים ביניהם ובין המרכזים בארץ ישראל ובבבל. המעוניינים בהבנה נכונה יותר של ראשית צמיחת האסלאם והתפתחותו יפיקו ממנו תועלת רבה.
חשיבות מיוחדת נודעה לשלהי התקופה הזאת מנקודת ראות תולדות האמונות והדעות של העולם התרבותי. כשאנו עוסקים בימים ההם, אנו עוקבים אחרי רשמי השפעתה של היהדות על התהוות האסלאם ומוצאים את הדרכים הגלויות ואת הצינורות החבויים מן העין של ההשפעה הזאת. הקוראן, ספר הברית המוסלמי, הוא לכאורה תופעה מפתיעה.
בשירת ערב הקדומה אין כל זכר ורמז לבעיות דתיות, שכן כולן גשמיות. כן היו סוחרי מכה ורוכליה חסרים כל זיקה דתית. ה " כַּעבָּה הייתה חשובה בשבילם, משום שהייתה מושכת למכּה מדי שנה מספר גדול של " עולי חד ", ומאפשרת להם לעסוק במנוחה במסחרם, כי במשך חודשי העלייה שבתו כל המריבות והתגרות בין שבטי הבדווים.
ואולם אם נכיר יפה את חיי היהודים בערב בתקופה זו, נבין את הופעת האסלאם, ניווכח לדעת שהתקופה הייתה הרת רעיונות חדשים, ונכיר שכבות שלמות של ערבים ( שלא נמנו עם מעמד הבדווים, בני המדבר ), שהוכשרו לקבל את הדת ואת התרבות החדשה עקב השפעתם הבלתי פוסקת של היהודים והיהדות.
נראה אז, שהופעת האסלאם אינה מקרה ואינה בחינת התפרצות פתאומית, אלא פרי השפעה אטית, שנמשכה מאות שנים, מימי ראשית התיישבות היהודים בחצי האי ערב, ומי יודע מה היו תוצאות המהפכה הרוחנית הזאת, היהודים וגם הנוצרים שחוללוה, אלה בשטחי חיג'אז ואלה באזורים מסויימים, לולא הופיע מוחמד.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן..תגובה של שלמה בן לולו למאמר
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
תגובה של שלמה בן לולו למאמר של פרופסור בשן
רבי אליהו פילו הקדוש!
מה גדול שכרך על מעשיך זה, להאיר עיני יהודים מדרך האמונות הטפלות המשבשות דעתו של אדם.
לפני שאתפנה לקרוא את כל החומר החשוב שהבאת – יישר כח גדול! הנה מאמר של הרב יוסף משאש זצוק"ל שהובא כאן בעבר ב"חכמי מרוקו".
ותודה לחנה סרור לעזיזה על שהביאה לידיעתי את דבר קיום הנושא.
דברי הרב יוסף משאש זצוק"ל
(בספרו: "נחלת אבות")
על הרמב"ם
…ועוד הרבה משיגים, רדוף רדפוהו על זה. (=רדפו את הרמב"ם על שהשמיט בספריו את כל העניינים הקשורים לעין הרע, שדים, קמיעים וכו' מ.א.) כידוע, ולדעתי המעט שיש להשיב עליו תשובה ניצחת כי בזמנו הייתה האמונה הזאת תקועה בלב כל ישראל, והיו תולים כל חולי וכל מכה וכל צרה ויגון גם בהפסד ממון ושכול בנים וכל מין צער, הכל בא מן השדים. והאמונה הזאת נתפשטה אצלם מימי חכמי הגמרא עד שאמרו: "האי דוחקא דהוי בשבת כלה מנייהו הוי", האי ברכי דשלהי מנייהו, הני מאני דרבנן דבלו מחופייא דידהו, הני כרעיד מנפקן מנייהו" (ברכות ו'-ע"א) (=הדוחק בשבת כלה-מהמזיקים, הברכיים העייפות-מהמזיקים, בגדי התלמידי חכמים שבלים במהרה-מחיכוך המזיקים הרגליים הנפצעות מהנפילות על העצים ואבנים, מדחיקה ודחיפת המזיקים מאחור. מ.א.) והיו חייהם חיי צער ופחד ואימת מוות מהשדים, וכמה רמאים מצאו כר נרחב למלא את אמתחותיהם כסף בכתיבת קמיעים על קלפים ועשבים ומיני פירות, שקדים ואגוזים. והיו עושים כמה מיני מאכלים ומטעמים לשדים בבתי קברות ובחרבות העיר וחוצה לה ועל חופי הנהרות ועוד ועוד…
וכל זה הוא כפירות גדולה בהשגחת המקום ברוך הוא שהכל בא מאיתו, ואין שום תרופה רק ע"י רפואות טבעיות עם כניעה ותפילה להבורא ברוך הוא, להציל מטעות הרופא ולהועיל לו לטבע הרפואה. ובכן, עיני קודשו של הרמב"ם ז"ל ראו כי האמונה בשדים ובקמיעים וכו', היא נוגעת נגיעה גסה באמונת הקדוש ברוך הוא. ונשא דעו למרחוק כי יסוד מוסד לעבודה זרה היה האמונה בשדים והיראה והפחד מהם, וכמו שאמר הכתוב: "יזבחו לשדים וכו'…" ועוד הרבה כתובים.
לכן עקר הרמב"ם ז"ל הדבר מיסודו לומר שאין שדים ואין שעירים, רק דמיון הדיוטי קדמון. ודבריו עשו רושם גדול בישראל מאז ועד עתה. ובימינו, כל מי שידע מדבריו והכחשתו בשדים, מצא קורת רוח בחייו הוא והנלווים אליו והשומעים את דבריו, ושמו רק באל מבטחם, ואשר היו משוקעים באמונת השדים חיו חיי צער, הם ונשיהם ובניהם וכל המתחבר עימהם. ובעת צרתם עשו גם הם מטעמים לשדים ונתעסקו בקמיעים ובכל מיני כשפים להקל השדים ידם מעליהם.
ומה גם, בהיותי משרת בקודש בתלמסא"ן יע"א, מצאתי אצלם מנהגים גרועים באמונת השדים והם:
א. כל מי שנכנס לדור באיזה בית או לסחור באיזה חנות, לילה קודם בואו נותן בד' פינות הבית או החנות אסטיס (אלחננ"א בערבית) בכל פינה ומעמיד בתוך האסטיס שעווה דלוקה ומבקשים משכניהם התחתונים שהם השדים, שלא להזיקם ורק להצליחם בגופם ובממונם וכו'…
למחר מביאים תרנגול שחור ושוחטים אותו בתוך הבית או החנות וזורקים את דמו בד' פינות ומבקשים עוד כמש"ל.
ועוד הרבה הבלים, ובשמעי, עמדתי משמים על עם חכם ונבון איך נשתקע בהבלים הללו שיש בהם שמץ עבודה זרה חס ושלום. ובכן דרשתי ודרשתי על זה במקהלות והודעתים חומר(ת) איסור דברים אלו, ולא יכולתי להסיר מליבם מחלה זו עד שדרשתי בפומבי דעת הרמב"ם הקדוש בעיני כל ישראל, שאין שדים ואין שעירים רק דמיון כוזב ושיחת נשים זקנות שקבלו מנשים זקנות ערביות, ואז דברינו עשו רושם גדול בעם. זהו טעמו של הרמב"ם זיע"א ואמנם גם הוא ודאי ידע אמיתות מציאותם והילל בחוכמתו הנוראה, האלוהית. היה בקי בהן ובשמותיהן ובשיחתן ורמיזתן וקריצתן.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
משכיחה עוגא
הזקן החסיד, צדיק תמים, שפל ברך, בעל מדות טובות הצדיק ר׳ מכלוף הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, דוד, עווישא.
הנבבד, נהנה מיגיע כפיו, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, משכים ומעריב הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: שמואל. (הנק׳ די מו).
המרוחם, ישר ועניו, מאושר בענייניו, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ דוד הבהן הנז׳ הוליד: אהרן, לוויהא, מאחא.
הנכבד היקר, מתפרנס מיגיע כפיו, נודה נדבות, גומל חסדים, ר׳ אברהם הכהן רי עוגא הנז׳ הוליד: שלמה, משה, יצחק, יוסף, עווישא.
האחים ראובן ומשה.
המנוח, טוב לשמים ולבריות, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ ראובן הכהן הנז׳ הוליד: שלמה, יוסף, מרימא, עווישא, קמירא, סתירא.
אין פרטים אודות בניו של ר׳ משה הכהן הנז'
משפחת לוגזאל
הזקן הכשר, מנא דכשר, מתהלך בתומו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ מסעוד הכהן הנז הוליד: אהרן, יוסף, יעקב, מבלוף, מאחא, עישא.
המרוחם הישר, טוב לשמים וטוב לבריות, ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: סעדיה, מאחא.
המנוח ר׳ סעדיה הכהן הנד נפטר בלא זרע ב״מ.
הנכבד, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: רחמים, מסעוד, אליהו, מרימא.
גברא רבא ויקירא, זריז לדבר מצוה, שייף עייל שייף נפיק, עוסק בחסדים טובים, הצדיק ר׳ רחמים הכהן הנז' הוליד: יוסף, משה, יעקב, אברהם, עווישא, סתירא, מאחא.
החכם השלם, בישראל להלל, שנה ושימש תלמידי חכמים, מרבה ישיבה מרבה חכמה, זבח שלמים, שוחט ובודק, הרב הצדיק ר׳ יוסף הכהן דלגוזאל מחבר ספר אור יוסף (חידושים על התורה, דרשות לנפטרים) הוליד בנים ובנות בפ״י הי״ו.
משה, יעקב, אברהם (אחים של הרב יוסף הנז) הולידו בנים ובנות בפ״י הי״ו.
הנכבד, איש צדיק, שפל ברך, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ מסעוד הכהן הנז הוליד: יוסף, אהרן, יעקב, משה, עווישא, מאחא, סאעודא, פנינה.
המנוח, בעל צדקות, מתפרנס מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ אליהו הכהן הנז הוליד: מכלוף, מסעוד, יוסף, שלמה, ג׳ולייט.
הנכבד, תם וישר, מאושר בכל עניניו, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנז הוליד: משה, פריחא, עווישא, סעידא.
הזקן החסיד, איש צדיק, דחיל חטאין ועביד טבין, גומל חסדים, ר׳ משה הכהן הנז הוליד: יהודה, עווישא, סתירא, מאחא, סאעודא.
גברא רבא ויקירא, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, אוהב תורה ולומדיה, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנד הוליד: אברהם, אליהו, משה, אהרן, מרימא.
המרוחם, נוח לה׳ ונוח לבריות, תם וישר, הצדיק ר׳ מכלוף הנז' הוליד: עווישא.
תפילאלת – ברית מספר 31..'אלמלילה' ־ המלאה הקטן של ריצאני. היום הוא נקרא בשם 'אחייאתן'
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
שער המללאח של ריסאני
'אלמלילה' ־ המלאה הקטן של ריצאני. היום הוא נקרא בשם 'אחייאתן'
הוא נשען על המלאח של ריצאני. ונקרא בפי היהודים בשם אלמלילח – המלאח הקטן. ישבתי עם אל קורס צדיק אחמד שמתגורר במלאח וזוכר את היהודים שגרו כאן:
ווילד אל עווינא – משפחת חרשי ברזל
איגו פרץ – הראשון שעזב את המלאה הקטן. הוא היה עושה יין ומוכר אותו
אולאד ארווימי – חרשי ברזל
אולאד מרדכיי – מוכרי כתאן
ענינא – היה מקיז דם
דודו מהבי – סוחר ואחיו חיט
אולאד ארפוע – צורפים
אולאד באמו – שני אחים עבי גוף שמכרו יין וניהלו קנטינה
בוח'ריס – בונה בתים
דואה – הזאלה (אלמנה)
ברוך מאמן ־ בעל משאית ותחנת דלק
אישו ניזרי – סוחר ישראל
בוח'ריס – גוזז צמר
בועווינה – מוכר פח'אר (פחמים)
היה כאן בית כנסת אחד, הוא נקנה על-יד אחיו של אל קורס האינפורמנט שלי. דויד בנו של מרעלי מפאס בנה במלאח טחנת קמח ואני עבדתי אצל בנו כ 4 שנים..בפתחו של מלאח אחיאתן היה בית ספר יהודי. נהרס היום והיו גם שני בתי מדרש בהם למדו לימודי קודש.
בית הקברות היהודי של ריצאני
משתרע על שטח כולל של כ- 5 דונם. הכניסה אליו היא בדרך המרכזית הנכנסת לעיר ריצאני, מערבה למגדל המים ולמגרש הכדורגל. במערבו בנו היום בית מטבחיים "בטוואר" אל ג'דיד.. בשעה שבקרתי בו, הוא היה מוקף בגדר עמודים ותייל, גדר מאולתרת ורעועה שאינה מונעת חדירה, אלא מציינת את תחום בית הקברות. העסאס ־ שומר בית הקברות עזוזי עומאר. הוא זה שבנה את הציון על קברי הצדיקים במקום. במהלך חפירת יסודות לבית ההתוועדות, נמצאו כדי חרס אטומים, שהכילו גניזה., אני לא מצאתי בהם חומר שהיה ראוי לתיעוד.
הציון הראשון הסמוך לבקתת השומר גודלו 5×35 מ', כולל שלושה קברים: הראשון הסמוך לדלת של רבנו שלמה אוחיון תלמידו של רבנו יעקב אבוחצירא. המרכזי והקטן יותר העומד בין שני הקברים ועליו כתוב:"ווילד של רבינו דויד אבוחצירא"
השלישי הנשען על הקיר ועליו כתוב: פה נטמן
רבינו הגדול המקובל האלוקי
חסידא קדישא ופרישא
בנן של קדושים
שושלת היוחסין מר״ן
עטרת ראשינו רבינו
דוד בן מסעוד אבוחצירא
זצוקל
נתבקש בישיבה של מעלה
ביום שבת קודש י"ד כסלו
שנת תר"ץ
עלה בסערה השמימה
בכפרו על הדור
תנצב״ה
צפונית למבנה יש שני ציונים נוספים:
הציון הראשון ובו 3 קברים. גודלו 4* 4.5 x מ'
על הימני לא כתוב דבר, על המרכזי כתוב שהוא של רבנו מסעוד אביחצירא
פה נטמן
רבינו הגדול המקובל האלוקי
חסידא קדישא ופרישא
בנן של קדושים
שושלת היוחסין
פזר נתן לאביונים
בוצינא קדישא
מוהר״ר רבינו מסעוד
בן רבנו הגדול והקדוש
רבי יעקב אביחצירא זצוקל
עלה בסערה השמימה
י״ב אייר תרס״ח
תנצב״ה
ובקבר השמאלי לא כתוב דבר.
בציון השני, מבנה שגודלו: 5.40* x3.60 מי. יש שני קברים: על הקבר הראשון כתוב:
פה נטמן, הרב הגדול
החסיד וענו
עבד השם מנעוריו
חסידא קדישא ופרישא
הרב רבי
משה טרזמאן
זצוקל
תנצבה
בשני לא כתוב דבר, אבל הוא מיוחם ל ר' שלמה חיון
לסיכום:
המלאח של ריצאני היה המלאח הגדול ביותר בחבל תפילאלת. בנוי מקשה אחת וגרו בו רק יהודים. שומר הופקד על השער. מטעמי ביטחון יהודים עברו אליו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי והם אלה שייסדו את הגרעין העירוני – המסחרי של ריצאני וארפוד. משנעשה צפוף, בנו בסמיכות לו את המלאח הקטן ־ "אלמלילח" או כפי שהוא מכונה היום על ידי המקומיים: 'מלאח אחייאתן׳.
הבית הוא בית מרחבי שתקרתו נתמכת על ארבעה עמודים מרכזיים, ביניהם חלון-תקרה, המחדיר אור לחצר ולחדרים. מהחצר המרכזית נכנסים לחדרים. לפעמים, כוכים זעירים שבהם אחסנו זרעים, תמרים, יין, עראק.
רוב היהודים עסקו במסחר, חלקם היו צורפים והמלאכה שאפיינה את האזור הייתה תעשיית דליים מעור שנועדו לדלות מים מבורות מים.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
אהבתו לספר.
אחת התכונות המאפיינות את היעב"ץ היא האהבה לספר הוא השתדל הרבה ברכישת ספרים, ספרים שלא יכול להשיגם העתיק במו ידיו. המאמצים שהשקיע בהעשרת אוצר ספריו חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים 
של פוסק הלכה לקהילות.
ספריהם של רבני מרוקו הראשונים, שלא היו ברשותו או שהיו לו בכתבי יד ישן נושן, כחס עליהם עמד והעתיקם מחדש. נזכיר כי נספר " מנתחת יהודה " לרבי יהודה בן עטר, הועתק על ידו בשנת התמ"ח 1688, בהיותו כבן חמש עשרה, ומהעתקה זו הגיע הספר לדפוס.
אף " ספר התקנות " של פאס הנדפס ב " כרם חמר " חלק ב', הגיע לדפוס מהעתקתו. כמה מפסקי הרבנים הקדמונים השתמרו רק בזות העתקותיו וחלקם נדפס במוצב"י.
כמה קבצים המצויים עדיין בכתבי יד הועתקו על ידי היעב"ץ. לדוגמה" קובץ גדול אותו הזכרנו לעיל פעמים מספר. היעב"ץ העתיקו בהיותו כבן עשרים שנה, ובו תיאור מפורט על פטירתם של רבנים אחדים, ההלוויות שנערכו להם ותמצית ההספדים שנשאו עליהם, עם שמותך המספידים, וכן חידושים ששמע מרבנים או משד"רים או שהעתיק מכתבי יד ישנים.
הקובץ כולל כשלוש מאות דפים. חשיבות מיוחדת לקובץ לחקר תולדות רבני מרוקו ויצירותיהם. הקובץ נמצא באוסף לידסי רות מספר 737.
כששמע על ספר חדש או ישן שלא נמצא בספרייתו, השתדל היעב"ץ לרכוש אותו, ולשם כך נעזר בידידיו הרבנים במרוקו ומחוצה לה. הוא ניצל את ביקורי השד"רים, שהיו מביאים בידם ספרים, לרכישה, לעיון או להעתקה.
הוא ביקש את עזרתם שירכשו עבורו ספרים בשובם לארץ. לתכלית זו – רכישת ספרים – הרשה לעצמו להשתמש גם בתלמידי חכמים רשומים, כדברי התנצלותו באחד ממכתביו לשד"ר רבי משה ישראל.
היעב"ץ העתיק את הספר " ירח יקר " לרבי אברהם גאלאנטי מכתב יד שהביא למרוקו השד"ר רבי אלישע אשכנזי – "| שריד ופליט " . היעב"ץ העתיק סגולות מקונטרס שהביא עמו למרוקו השד"ר חייא דיין, וכן העתיק קונטרס שהביא רבי יעקב הלוי ברוכים מירושלים ( שלוחי ארץ ישראל עמוד 422 – 423 ).
" ולעניין החמישה דינרי זהב אשר נתתי ביד מעלת כבוד תורתו להוביל ןהרב טולידאנו זלה"ה, לקנות לי בהם ספרים, ושאלת ממני אודיעך ואערכה לפניך מה יעשה בהם, הן אמת אלו היה עניין זה שליחות דמילי מדעלמא הייתי נמנע להטריח למעלת כבוד תורתו משום ודאשתמש בתגא.
אכן בהיות עניין זה שליחות דבר מצווה דהיינו קניית ספרים, ועוד שהם בלתי מצויים בכל המערב כבר מלתייהו אמירא ניחא ליה ואיניש למעבד מצוה בגופיה, וזה אפילו באיניש דעלמא קל וחומר לאיר ירא את ה' ובמצוותיו חפץ מאוד כמעלת כבוד תורתו.
ולכן יגדל נא חוסדו עלי בהגיעו למצרים יבנה עירו אמן, לפתוח האגרת השלוחה בידו מאתי להרב טולידאנו ז"ל ויקנה לי כבוד תורתו הספרים על הדרך שנתבאר שם.
ספרים שלא נמצאו בקרבתו ולא יכול לרכשם או להעתיקם במו ידיו, דאג להושיב אנשים בשכר שיעתיקו לו אותם. הוא השתדל שהספרים המועתקים יהיו כתובים בכתב נאה ומרווחו. כאשר קיבל ספר שהועתק למענו בכתב יד צפוף, מיד כתב לסופר להוכיחו :
" הגדתי היום איך הגיענו בערב כפור, ספר כתב באותיות מעורות זו בזו. ואלו היה ספר תורה מהכתב ההוא בא לפני איזה חכם מישראל, היה קורעו לאלתר ברוגזו. דבעינן כחוט השערה לפחות בין אות לאות, לנאות וליפות הכתיבה ".
ואכן הספרים שהועתקו על ידיו כתובים בכתב יפה ובאותיות גדולות ומרווחות. הוא ראה במלאכת ההעתקה עבודת קודש וחסד שהוא עושה עם החיים ועם המתים, שלא יהיה יגיעם בתורה של רבותינו הראשונים לריק, ומתוך דאגה לדורות הבאים שיזכו ליהנות מזיו תורתם של הראשונים, כדבריו בהקדמתו לספר התקנות :
" וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאיבוד לפי רוב השנים….ואמרתי הנה באתי במגילת ספר להעתיקם כיד ה' הטובה עלי בנייר חלק וחזק ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים "
כשרצה שד"ר ירושלים, רבי יום טוב קריספו ( קריספין ), בשנת התע"ח – 1718 להביע את תודתו והוקרתו ליעב"ץ על העזרה הגדולה שעזר לו להצלחת שליחותו, קנה בדרכו חזרה לארץ בעברו דרך אלכסנדריה של מצרים, את הספר " שיירי כנסת הגדולה " על יורה דעה, לרבי חיים בנבנישתי, ושלח אותו במתנה ליעב"ץף ביודעו מה גדולה הערכת הספרים ואהבתם אצל היעב"ץ. מאלפת הקדשתו לספר :
" קניתי אותו לשם הרב המובהק בדיין ומורה בנן של קדושים כבוד הרב יעקב בן צור נר"ו בסך ע"מ ד"ת ( שבע מתקאל וארבע אוקיות ? ) פה נא אמון היום כ"ה בתמוז התפ"ב 1722, יהי רצון שיראה בניו יושבים על כס ההוראה….כה דברי צעיר המשתלח מעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן יום טוב קריספו "
באוסף הספרים של היעב"ץ היו ספרי דפוס וכתבי יד וכאלה המצויים בדפוס וגם בכתב יד. בלימודו היה עורך השוואות בין הדפוס לכתב היד. אהבתו לספריו לא ידעה מעצור, ובנדודיו וטלטוליו הרבים זכר רק את ספריו.
עד כמה הייתה קשה פרידתו מהם ניתן ללמוד מביטויים שונים בתשובותיו : " ומה אעשה ואור עיני הלא הם ספרי אין אתי כי הנחתים בפאס ובאתי פה כגוף הנפרד מן הנשמה " והן אמת שלעת הזאת אני גולה חוץ לזמני וחוץ למקומי ואין כלי תשמישי ואור עיני וספרי וספירי גם הם אין אתי "
היעב"ץ השאיר אחריו בלום של ספרים, ועד ימינו נחשבה הספרייה של משפחת אבן צור בין הספריות הגדולות במרוקו.
הרבה ספרים מספריית היעב"ץ נמצאים היום בספריות שונות. באחרונה רכש מר אביגדור קלאגבאלד מספריית אבן צור בפאס כחמישים ושניים כתבי יד, וערך לאוסף מקיף. הייתה לי הזכות להגיה את כתב היד לפני מסירתו לדפוס.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך
פרשת שבוע ואתחנן
מתורת רבני צפון אפריקה מס' 13 המלקט: הרב אברהם אסולין
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (ג, כג).
מהפסוק נלמד ארבעה תנאים הצריכים לקבלת התפילה.
כתב רבנו חיים בן עטר זצוק"ל מהעיר סאלי יע"א ממרוקו.
א. שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדכתיב (משלי יח, כג), 'תחנונים ידבר רש'. ב. שיבקש ממקור הרחמים. ג. זמן התפלה, ככתוב (תהלים סט, יד), ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ד. שתיהיה תפלתו בלשון ברורה.
והנה מה שנתכוין משה רבנו ע"ה. "ואתחנן" לשון תחנונים – תנאי א'. "בעת ההיא" בעת רצון, כפי שמשה רבע"ה ידע שהוא עת רצון – תנאי ב'. "לאמר" פירוש אמריו כמצטרף שלא יסבלו דבריו בלתי הגון – תנאי ד'.
אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון (ג, כה).
כתב הגאון רבי משה אביטן זצ"ל בספרו דרש משה כת"י.
יש להקשות על אמירת משה רבנו ע"ה, מאחר ששמע כי הקב"ה נשבע להם שלא יכנסו לארץ, כמו שכתוב (במדבר כ, יב), לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, למה התפלל, הרי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם? ועוד כיוון שרצה להתפלל יתפלל משנגזרה הגיזרה, ולמה המתין עד שנת ארבעים? אלא יובן כי משה רבינו ע"ה כשנשבע לו הקב"ה בסלע שלא יכנס לארץ, ידע בעצמו שלא על הכאת הסלע לא יכנס לארץ. כי בסלע לא היה לו שום עון, כי הוא סבר שצריכה הכאה כמו הראשונה, והקב"ה אמר לו קח את המטה, והוא סבר להכות בו את הסלע. ואפילו שלא צוה לו הקב"ה להכות והוא הכה, זה היה שוגג, והקב"ה אינו דן שוגג כמזיד.
ובודאי היה טעם אחר, וזה הדבר היה לו גרמא, וכששמע הקב"ה נשבע, אמר משה אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. וכיון שנתרצה הקב"ה אמר לפניו, רבנו של עולם מה הסיבה לי שלא ליכנס לארץ. אמר לו שהגיעה ממשלת יהושע בן נון, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (יומא לח.), כיון ששמע טעם הדבר התפלל ואמר, רבנו של עולם אני אהיה לו לתלמיד והוא יהיה לי לרב. אמר לו הקב"ה "רב לך", כלומר ביזוי גדול הוא לך, כי יהיה הוא רב לך.
עלה לראש הגבעה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעניך כי לא תעבור את הירדן הזה (ג, כז).
כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל בספרו לך דוד.
כונת הכתוב, שיעלה לראש הפסגה ומשם יראה "כי לא תעבור", כי לא יוכל לעבור את הירדן הזה. וצריך לדעת, כיצד מהראיה יחוייב ממנה שלא יעבור את הירדן? ונראה לפרש ע"פ מאמר רבותינו ז"ל (ילקוט ראובני קנח בשם הרב מגלה עמוקות), אחד מן הטעמים שלא נכנס מרע"ה לארץ משום תקנת ישראל, כדי שלא יבנה את בית המקדש, ואז בר מינן ישפוך את חמתו על שונאיהן של ישראל. ועל כן לא נכנס, שאז שפך חמתו על העצים ועל האבנים, וישראל עושה חיל הלכו בגולה ונתפזרו בכל ארבע רוחות העולם, ואז יש להם תקנה ויש להם תקומה, ישובו יושבי בצלו אל מקומם הראשון. וז"ש "עלה ראש הפסגה ושא עיניך", וראה בעין שכלך וברוח אשר עליך לישראל, אשר המה פזורים בכל ד' פאות "ימה וצפונה ותימנה ומזרחה" לארבע רוחות העולם מפני מעלליהם, ומשם תראה כי אינך יכול לעבור את הירדן הזה.
"ואתכם לקח ה"
וכתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התהילה מרכאש (בקרוב בס"ד נדפיס את ספרו על התורה והדרושים). למה לקח לצדיקים ב"מ בשביל ויוצא אתכם מכור הברזל שהיא עולם הזה על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד להיות לו לעולם הבא על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן ועוד לעם לכפר על הדור ועוד נחלה נוטריקון נדה חלה הדלקה ושמא תאמר מנין שמיתת צדיקים מכפרת לזה אמר כיום הזה שהוא יום הכפורים מה יום הכפורים מכפר וכו' או יאמר קשה מיתת צדיקים כיום הזה יום תשעה באב שנחרבה בית קדשנו ותפארתנו:
ונשב בגיא מול בית פעור (ג, כט).
כתב הצדיק רבי שמואל אבן דנאן זצ"ל מחכמי פאס בספרו לשד השמן.
הנה ידוע מאמר רז"ל (סוטה ד:), כי מי שיש בו מדת הגאוה, בכל המדות רעות הנמשכין ממנה, הוא שקול כעובד עבודה זרה וככופר בעיקר ר"ל, {בגאוה כתיב (משלי טז, ה), תועבת ה' כל גבה לב, ובע"ז נאמר (דברים ז, כו), ולא תביא תועבה אל ביתך}, תיבת "בגיא" ר"ת ב'ית ג'אים י'סח א'דני. וזה הכוונה, למה בית גאים יסח ה', מפני שהוא מול בית פעור, דהיינו שקול כבית פעור שהוא עבודה זרה, שאמרה תורה (שמות לד, יג), כי את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תכרותון, לא כן בעונים נאמר (משלי יב, ז), ובית צדיקים יעמוד.
בברכת שבת שלום הרב אברהם אסולין לתגובות ן a0527145147@gmail.com
מעשה רב
חכם עבדאללה סומך מבגדד: תקע"ג-תרמ"ט (1813-1889).
המאמר מאת ידידי רבי שמואל כהן שליט"א.
חכם עבדאללה סומך מבגדד היה רב גדול, פוסק ואיש חינוך שהשפיע רבות על העולם התורה בעיראק במאה ה-19. היה רבו המובהק והסמיך את הבן איש חי.
חכם עבדאללה נולד בבגדד למרת כאתון ורבי אברהם יוסף יחזקאל, שהיה עשיר וגדול בתורה. כפי שמעיד על עצמו בהקדמתו לפירוש ההגדה של פסח, הינו אחד מצאצאיו של רבי ניסים גאון, שהיה ראש ישיבה בקירואן. למד תורה אצל חכם יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ונשא לאשה את שרה, בת-דודו יצחק. לאחר מכן החל לעסוק במסחר. חכם יעקב בר יוסף הרופא בספרו "חלק יעקב" בפרשת נח, מכנה את חכם עבדאללה סומך בשם "תלמידי המובהק והנבון".
אביו ואחיו היו עשירים ותומכו בו, והוא עצמו גם נהיה לעשיר. לימים החל בהעמדת מורי הוראה בישראל והקים עולה של תורה, וברבות השנים עברו תחתיו אלפי תלמידים. באמצע שנות העשרים לחייו, החל לפעול להכשרת תלמידי חכמים כדי שינהיגו את יהדות עיראק בעתיד. תחילה הוא לקח עשרה אברכים והתחיל ללמדם תורה בשקידה רבה חינם אין כסף כמסורת חכמי ספרד. הפילנטרופ יחזקאל בן ראובן מנשה תמך ביוזמתו של החכם, והקים ב-1840 בית מדרש ("מדרש אבו מנשי") וקרן שתממן את התלמידים. עם הזמן בית המדרש התרחב ונקרא "מדרש בית זלכה". חכם עבדאללה עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.
קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. דרך זו אפיינה את כמעט כל החכמים הספרדיים בדורות הקודמים שלא פחדו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים.
אחד מחיבוריו התורניים החשובים של הרב סומך הנו הספר 'זבחי צדק" אשר יסודו בתכתובת ענפה בנושאים תורניים שהתנהלה בינו לבין בן אחותו שבהודו. תכתובת זאת כללה לא רק דיונים בענייני הלכה , אלא גם בסוגיות של פרשנות ובעיון של תורה לשמה כאופייני למסורת חכמי ספרד, שלא היה קטלוג לרב מוגדר "פוסק" או רב שהוא "למדן" או רב שהוא פרשן והוגה דעות.
והנה , אחת השאלות שהגיעו מהודו בשנת , 1879 התייחסה להבנת סוגיה תלמודית במסכת תענית . חכם סומך השיב באריכות בנידון זה , והתלבט מאוד בפירוש דבריו של רש"י על אתר, שלא נראו כמתיישבים עם לשון הסוגיה . לאחר שניסח ביאור דחוק לדברי רש"י, גילה לתלמידו שבבומביי כי מסתבר שכלל אין צורך בתירוץ דחוק זה : בא לידינו ספר אחד שנדפס מחדש, ושמו דקדוקי סופרים, והוא לה"ר כמוהר"ר רפאל נתן נטע בן מוהר"ר שלמה זלקינד נר"ו, שהוא עודנו בחיים באשכנז, ה' יאריך ימיו ושנותיו. שזכה ונכנס לבית עקר הספרים של מלכות בייראן, המונח בעיר מינכן, ומצא שם מציאה גדולה – תלמוד בבלי כתיבת יד משנת ק "נ לאלף השלישי. ויש בו כמה נוסחאות משונות [שונות] מנוסחאות התלמוד המצוי בידינו בדפוס. ויש הרבה סוגיות שהם תמוהות, וכפי הנוסחא של אותו תלמוד כתב יד יתפרשו נקל .
הרי דוגמא שחכם סומך דאג לקבל ספרים מחודשים מאירופה (דקדוקי סופרים על מסכת תענית יצא ב 1870) ולעשות השוואות גרסאות וכן אנו רואים פתיחות לעבודה מדעית טקסטואלית על בסיס כתבי יד שלא אופיינית לרבנים במקומות אחרים בעולם…
עיקרי ספריו:
- "זבחי צדק"על שולחן ערוךיורה דעה.
- חזון למועד- על חוכמת העיבור. חיברו בשנת תקצ"ט, יצא לאור לראשונה ברמת גן, תשמ"ו.
- שו"ת – על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מכל תפוצות המזרח פנו אליו בשאלות.
- חידושים על מסכתות התלמוד. כתב-היד נמצא במדרש בית זלכה בבגדד.
"קובץ חכמים" – פירוש על "הגדה של פסח""
בתקופת פטירתו של הרב היתה מגפה בעיר ולכן היתה הוראה שלא לקבור שום איש בתוך העיר אלא מחוצה לה. תלמידיו קברוהו סמוך לציון יהושע כהן גדול. כאשר שמע זאת הפשה נתן הוראה להוציאו מקברו, ותהום כל העיר. הדבר נמשך במשך שלשה חודשים, כיון שהקהילה היהודית עירערה אצל השולטן בקושטא. לבסוף הגיע הוראה מקושטא להעביר את הפשה מתפקידו, כיון שנהג בתקיפות יתר ביהודים, ועצר כמה מהם, אך גם להוציא את הרב מקברו. נערכה הלויה המונית להוצאת הגופה ולקבורתה. בשעת הוצאת הגופה נראה לעיני הכל מחזה פלאי, גופו הטהור של הרב נשאר שלם, כאילו זה הרגע הוכנס לקברו. שלוחי הצבא הבינו את מעלת וקדושת הצדיק, ונעשה קידוש השם גדול. אלפי יהודי בגדאד השתתפו בהלויה, ולאחר מכן פנו לבית המדרש בית זילכה בו הבן איש חי אמר מילות הספד שח' עבדאללה סומך היה גלגול אחז שנעל את דלתות בתי המדרש ולכן עסק כל ימיו בריבוי התורה ופתיחת בית זילכה. וכשם שחזקיה המלך גירר את עצמות אביו, כך משמים הוצא חכם עבדאללה סומך ממקום קבורתו, למקום אחר.
תלמידיו של חכם עבדאללה סומך רבים הם אך המפורסמים ביניהם הם:
הבן איש חי זצ"ל הרב סלמן מוצפי זצ"ל הרב יעקב מוצפי זצ"ל הרב סלמן אליהו זצ"ל
קו לקו. אסופת מאמרים-אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים
קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל
מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983
בעריכת פרופסור עמאר הי"ו.
אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר
חשבתי לפרסם לזכרו של חברנו המנוח שאול מאמר על ״ר׳ יעקב אבן מלכה והמחלוקת בינו לבין חכמי פאס״, אשר נמצא תחת ידי בכתובים, אך מאחר ולשאול ז׳יל היתה אהבה ניכרת למורשת יהדות מארוקו, לארץ ישראל ולירושלים, ובסוגיות אלו עסק בערוב ימיו, לכן החלטתי לפרסם לזכרו תשובה אחת מתשובות ר׳ אהרן אבן חיים, המשלבת שלשת הדברים יחדיו: היא דנה בענייני ירושלים, נכתבה על ידי אחד מחכמי מארוקו במאה הי״ז, אשר עלה לארץ, התיישב בירושלים, וצאצאיו יצאו כשדרי״ם לחוץ לארץ למען הישוב היהודי בארץ ישראל.
ר׳ אהרן ב״ר אברהם אבן חיים, בן העיר פאס נולד סביב לשנת השט״ו (1555). כיהן ברבנות עם חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בסוף שנת השס״ח (1608) עזב את מארוקו לויניציאה, כדי להדפיס את חיבוריו ״מידות אהרן״ על י״ג מידות, ״קרבן אהרן״ ביאור רחב על הספרא ו־״לב אהרן״ ביאור ודרוש על יהושע ושופטים (ויניציאה שס״ט). בויניציאה התרועע עם חכמי העיר, שהה שם כמה שנים והרביץ תורה בקהל הספרדים והליוואנטינים. משם עבר למצרים, וגם שם הרביץ תורה. בסוף ימיו עלה לארץ והתיישב בירושלים. הוא נפטר בחודש ניסן השצ״ב (1632) ונקבר בהר הזיתים.
מבניו ידועים לנו ר׳ אברהם ור׳ דוד, שניהם היו ״חכמים ומעיינין גדולים״ ונפטרו צעירים לימים. ר׳ אברהם יצא בשליחות חברון לערי תורכיה. גם נכדו של ר׳ אהרן הנושא את שמו, ר׳ אהרן ב״ר דוד, יצא בשליחות חברון לערי תורכיה. האחרון גמר שליחותו התיישב שם וכיהן ברבנות בערים כיאוס ואיזמיר.
לבד מהחיבורים הנ״ל, חיבר עוד ר׳ אהרן חיבורים נוספים אשר נשארו בכתובים ביניהם שאלות ותשובות. רק תשובות בודדות ממנו הגיעו לידינו להלן תשובה אחת מהן, אשר שרדה לפליטה.
התשובה
התשובה נמצאת בקובץ תשובות ר׳ אישטרוק אבן שאנג׳י, כתב־יד הנמצא במוסקבה באוסף גינצבורג מס׳ 548». היא אינה אוטוגרפית, הועתקה בירושלים בשנת השפ״ד (1624) מכתב ידו של ר׳ אהרן. ההעתקה קויימה ואושרה על ידי שנים מחכמי ירושלים, ר׳ אברהם ביטון׳ וחכם נוסף ממשפחת כהן, אשר שמו הפרטי דהה ואינו ניכר בכתב יד. התשובה שבידינו היא העתקה מאותה העתקה. יש להניח שהתשובה נכתבה סמוך לזמן העתקתה, דהיינו בשנת השפ״ד, שהרי האישור והקיום להעתקתה מעיד קצת על אקטואליותה.
השאלה דנה בדבר מה שנהגו יהודי ירושלים להתפרנס מהלוואות לנוצרים ברבית. על נוהג זה ערערו מספד חכמים בירושלים, בטענה שגם הלוואה ברבית לנוכרי לא הותרה לגמרי, מת גם שבהלוואה זו הם מסייעים בקיומם של הכומרים ומנזריהם בירושלים, ויש בזה משום אבק עבודה זרה.
נראה כי החכמים האוסרים, אף תיקנו תקנה האוסרת הלוואה לנוצרים. אלה שהתפרנסו מההלוואה ברבית לנוצרים, התנגדו לאיסור. הם פנו לעזרתם של חכמים אחרים למצוא צד היתר, בטענה שזה מטה לחמם העיקרי ואם לא ימצא להם היתר יאלצו לעזוב את ירושלים. ענין זה נדון בידי חכמים נוספים: ר׳ מאיר גאביזון מחכמי מצרים. ור׳ אליעזר בן ארחא מחכמי חברון. ר׳ אהרן נשאל בענין זה בהיותו בחוץ לארץ, כדבריו: ״ואף כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל בני ירושלים באה אלי, שתמיד הם צועקים מר על רבוי המסים וההוצאות אשר בה. ושואלים מכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע ולא יספיק להם הנשלח להם כפי מה שהם אומרים״. וכנראה נשאל בהיותו במצרים בזמן שנשאלה השאלת מר׳ מאיר גאביזון.
למעשה בתקופה העותמאנית ההלוואה ברבית ללא יהודים בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, היתה אחת הפרנסות העיקריות של יהודי ארץ ישראל. ועל כך האריך עמיתי אליעזר בשן במאמרו ״תעודה משנת שפ״ד על הויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים״ המבוסם על תשובה זו ומקורות נוספים ״. הוא פרסם שם קטעים מהתשובה, אשר יש בהם רמזים היסטוריים. לעומת זאת קטעים הכוללים משא ומתן הלכתי — וזה רובה של התשובה, הושמטו. ככה נפגמה חשיבותה של התשובה ותרומתה ההלכתית. ומאחר שרק תשובות בודדות מר׳ אהרן הגיעו לידינו, הרי עולה חשיבותה גם לחקר דרכו ושיטתו ההלכתית של ר׳ אהרן, מה גם שרק תשובות בודדות מחכמי מארוקו בתקופה זו הגיעו לידינו. לכן מצאתי לנכון לפרסם אותה בשלמותה עם הארות ומראה מקומות.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך
פרשת שבוע ואתחנן
מתורת רבני צפון אפריקה מס' 13 המלקט: הרב אברהם אסולין
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (ג, כג).
מהפסוק נלמד ארבעה תנאים הצריכים לקבלת התפילה.
כתב רבנו חיים בן עטר זצוק"ל מהעיר סאלי יע"א ממרוקו.
????
א. שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדכתיב (משלי יח, כג), 'תחנונים ידבר רש'. ב. שיבקש ממקור הרחמים. ג. זמן התפלה, ככתוב (תהלים סט, יד), ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ד. שתיהיה תפלתו בלשון ברורה.
והנה מה שנתכוין משה רבנו ע"ה. "ואתחנן" לשון תחנונים – תנאי א'. "בעת ההיא" בעת רצון, כפי שמשה רבע"ה ידע שהוא עת רצון – תנאי ב'. "לאמר" פירוש אמריו כמצטרף שלא יסבלו דבריו בלתי הגון – תנאי ד'.
אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון (ג, כה).
כתב הגאון רבי משה אביטן זצ"ל בספרו דרש משה כת"י.
יש להקשות על אמירת משה רבנו ע"ה, מאחר ששמע כי הקב"ה נשבע להם שלא יכנסו לארץ, כמו שכתוב (במדבר כ, יב), לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, למה התפלל, הרי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם? ועוד כיוון שרצה להתפלל יתפלל משנגזרה הגיזרה, ולמה המתין עד שנת ארבעים? אלא יובן כי משה רבינו ע"ה כשנשבע לו הקב"ה בסלע שלא יכנס לארץ, ידע בעצמו שלא על הכאת הסלע לא יכנס לארץ. כי בסלע לא היה לו שום עון, כי הוא סבר שצריכה הכאה כמו הראשונה, והקב"ה אמר לו קח את המטה, והוא סבר להכות בו את הסלע. ואפילו שלא צוה לו הקב"ה להכות והוא הכה, זה היה שוגג, והקב"ה אינו דן שוגג כמזיד.
ובודאי היה טעם אחר, וזה הדבר היה לו גרמא, וכששמע הקב"ה נשבע, אמר משה אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. וכיון שנתרצה הקב"ה אמר לפניו, רבנו של עולם מה הסיבה לי שלא ליכנס לארץ. אמר לו שהגיעה ממשלת יהושע בן נון, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (יומא לח.), כיון ששמע טעם הדבר התפלל ואמר, רבנו של עולם אני אהיה לו לתלמיד והוא יהיה לי לרב. אמר לו הקב"ה "רב לך", כלומר ביזוי גדול הוא לך, כי יהיה הוא רב לך.
עלה לראש הגבעה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעניך כי לא תעבור את הירדן הזה (ג, כז).
כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל בספרו לך דוד.
כונת הכתוב, שיעלה לראש הפסגה ומשם יראה "כי לא תעבור", כי לא יוכל לעבור את הירדן הזה. וצריך לדעת, כיצד מהראיה יחוייב ממנה שלא יעבור את הירדן? ונראה לפרש ע"פ מאמר רבותינו ז"ל (ילקוט ראובני קנח בשם הרב מגלה עמוקות), אחד מן הטעמים שלא נכנס מרע"ה לארץ משום תקנת ישראל, כדי שלא יבנה את בית המקדש, ואז בר מינן ישפוך את חמתו על שונאיהן של ישראל. ועל כן לא נכנס, שאז שפך חמתו על העצים ועל האבנים, וישראל עושה חיל הלכו בגולה ונתפזרו בכל ארבע רוחות העולם, ואז יש להם תקנה ויש להם תקומה, ישובו יושבי בצלו אל מקומם הראשון. וז"ש "עלה ראש הפסגה ושא עיניך", וראה בעין שכלך וברוח אשר עליך לישראל, אשר המה פזורים בכל ד' פאות "ימה וצפונה ותימנה ומזרחה" לארבע רוחות העולם מפני מעלליהם, ומשם תראה כי אינך יכול לעבור את הירדן הזה.
"ואתכם לקח ה"
וכתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התהילה מרכאש (בקרוב בס"ד נדפיס את ספרו על התורה והדרושים). למה לקח לצדיקים ב"מ בשביל ויוצא אתכם מכור הברזל שהיא עולם הזה על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד להיות לו לעולם הבא על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן ועוד לעם לכפר על הדור ועוד נחלה נוטריקון נדה חלה הדלקה ושמא תאמר מנין שמיתת צדיקים מכפרת לזה אמר כיום הזה שהוא יום הכפורים מה יום הכפורים מכפר וכו' או יאמר קשה מיתת צדיקים כיום הזה יום תשעה באב שנחרבה בית קדשנו ותפארתנו:
ונשב בגיא מול בית פעור (ג, כט).
כתב הצדיק רבי שמואל אבן דנאן זצ"ל מחכמי פאס בספרו לשד השמן.
הנה ידוע מאמר רז"ל (סוטה ד:), כי מי שיש בו מדת הגאוה, בכל המדות רעות הנמשכין ממנה, הוא שקול כעובד עבודה זרה וככופר בעיקר ר"ל, {בגאוה כתיב (משלי טז, ה), תועבת ה' כל גבה לב, ובע"ז נאמר (דברים ז, כו), ולא תביא תועבה אל ביתך}, תיבת "בגיא" ר"ת ב'ית ג'אים י'סח א'דני. וזה הכוונה, למה בית גאים יסח ה', מפני שהוא מול בית פעור, דהיינו שקול כבית פעור שהוא עבודה זרה, שאמרה תורה (שמות לד, יג), כי את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תכרותון, לא כן בעונים נאמר (משלי יב, ז), ובית צדיקים יעמוד.
בברכת שבת שלום הרב אברהם אסולין לתגובות ן a0527145147@gmail.com
מעשה רב
חכם עבדאללה סומך מבגדד: תקע"ג-תרמ"ט (1813-1889).
המאמר מאת ידידי רבי שמואל כהן שליט"א.
חכם עבדאללה סומך מבגדד היה רב גדול, פוסק ואיש חינוך שהשפיע רבות על העולם התורה בעיראק במאה ה-19. היה רבו המובהק והסמיך את הבן איש חי.
חכם עבדאללה נולד בבגדד למרת כאתון ורבי אברהם יוסף יחזקאל, שהיה עשיר וגדול בתורה. כפי שמעיד על עצמו בהקדמתו לפירוש ההגדה של פסח, הינו אחד מצאצאיו של רבי ניסים גאון, שהיה ראש ישיבה בקירואן. למד תורה אצל חכם יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ונשא לאשה את שרה, בת-דודו יצחק. לאחר מכן החל לעסוק במסחר. חכם יעקב בר יוסף הרופא בספרו "חלק יעקב" בפרשת נח, מכנה את חכם עבדאללה סומך בשם "תלמידי המובהק והנבון".
אביו ואחיו היו עשירים ותומכו בו, והוא עצמו גם נהיה לעשיר. לימים החל בהעמדת מורי הוראה בישראל והקים עולה של תורה, וברבות השנים עברו תחתיו אלפי תלמידים. באמצע שנות העשרים לחייו, החל לפעול להכשרת תלמידי חכמים כדי שינהיגו את יהדות עיראק בעתיד. תחילה הוא לקח עשרה אברכים והתחיל ללמדם תורה בשקידה רבה חינם אין כסף כמסורת חכמי ספרד. הפילנטרופ יחזקאל בן ראובן מנשה תמך ביוזמתו של החכם, והקים ב-1840 בית מדרש ("מדרש אבו מנשי") וקרן שתממן את התלמידים. עם הזמן בית המדרש התרחב ונקרא "מדרש בית זלכה". חכם עבדאללה עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.
קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. דרך זו אפיינה את כמעט כל החכמים הספרדיים בדורות הקודמים שלא פחדו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים.
אחד מחיבוריו התורניים החשובים של הרב סומך הנו הספר 'זבחי צדק" אשר יסודו בתכתובת ענפה בנושאים תורניים שהתנהלה בינו לבין בן אחותו שבהודו. תכתובת זאת כללה לא רק דיונים בענייני הלכה , אלא גם בסוגיות של פרשנות ובעיון של תורה לשמה כאופייני למסורת חכמי ספרד, שלא היה קטלוג לרב מוגדר "פוסק" או רב שהוא "למדן" או רב שהוא פרשן והוגה דעות.
והנה , אחת השאלות שהגיעו מהודו בשנת , 1879 התייחסה להבנת סוגיה תלמודית במסכת תענית . חכם סומך השיב באריכות בנידון זה , והתלבט מאוד בפירוש דבריו של רש"י על אתר, שלא נראו כמתיישבים עם לשון הסוגיה . לאחר שניסח ביאור דחוק לדברי רש"י, גילה לתלמידו שבבומביי כי מסתבר שכלל אין צורך בתירוץ דחוק זה : בא לידינו ספר אחד שנדפס מחדש, ושמו דקדוקי סופרים, והוא לה"ר כמוהר"ר רפאל נתן נטע בן מוהר"ר שלמה זלקינד נר"ו, שהוא עודנו בחיים באשכנז, ה' יאריך ימיו ושנותיו. שזכה ונכנס לבית עקר הספרים של מלכות בייראן, המונח בעיר מינכן, ומצא שם מציאה גדולה – תלמוד בבלי כתיבת יד משנת ק "נ לאלף השלישי. ויש בו כמה נוסחאות משונות [שונות] מנוסחאות התלמוד המצוי בידינו בדפוס. ויש הרבה סוגיות שהם תמוהות, וכפי הנוסחא של אותו תלמוד כתב יד יתפרשו נקל .
הרי דוגמא שחכם סומך דאג לקבל ספרים מחודשים מאירופה (דקדוקי סופרים על מסכת תענית יצא ב 1870) ולעשות השוואות גרסאות וכן אנו רואים פתיחות לעבודה מדעית טקסטואלית על בסיס כתבי יד שלא אופיינית לרבנים במקומות אחרים בעולם…
עיקרי ספריו:
· "זבחי צדק"על שולחן ערוךיורה דעה.
· חזון למועד- על חוכמת העיבור. חיברו בשנת תקצ"ט, יצא לאור לראשונה ברמת גן, תשמ"ו.
· שו"ת – על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מכל תפוצות המזרח פנו אליו בשאלות.
· חידושים על מסכתות התלמוד. כתב-היד נמצא במדרש בית זלכה בבגדד.
"קובץ חכמים" – פירוש על "הגדה של פסח""
בתקופת פטירתו של הרב היתה מגפה בעיר ולכן היתה הוראה שלא לקבור שום איש בתוך העיר אלא מחוצה לה. תלמידיו קברוהו סמוך לציון יהושע כהן גדול. כאשר שמע זאת הפשה נתן הוראה להוציאו מקברו, ותהום כל העיר. הדבר נמשך במשך שלשה חודשים, כיון שהקהילה היהודית עירערה אצל השולטן בקושטא. לבסוף הגיע הוראה מקושטא להעביר את הפשה מתפקידו, כיון שנהג בתקיפות יתר ביהודים, ועצר כמה מהם, אך גם להוציא את הרב מקברו. נערכה הלויה המונית להוצאת הגופה ולקבורתה. בשעת הוצאת הגופה נראה לעיני הכל מחזה פלאי, גופו הטהור של הרב נשאר שלם, כאילו זה הרגע הוכנס לקברו. שלוחי הצבא הבינו את מעלת וקדושת הצדיק, ונעשה קידוש השם גדול. אלפי יהודי בגדאד השתתפו בהלויה, ולאחר מכן פנו לבית המדרש בית זילכה בו הבן איש חי אמר מילות הספד שח' עבדאללה סומך היה גלגול אחז שנעל את דלתות בתי המדרש ולכן עסק כל ימיו בריבוי התורה ופתיחת בית זילכה. וכשם שחזקיה המלך גירר את עצמות אביו, כך משמים הוצא חכם עבדאללה סומך ממקום קבורתו, למקום אחר.
תלמידיו של חכם עבדאללה סומך רבים הם אך המפורסמים ביניהם הם:
הבן איש חי זצ"ל הרב סלמן מוצפי זצ"ל הרב יעקב מוצפי זצ"ל הרב סלמן אליהו זצ"ל
ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים
ממזרח וממערב כרך מספר שש.
התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים
מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי.
את הידיעות הראשונות על היישוב היהודי באוראן בין השנים רס׳׳ט (1509) — תכ׳׳ט (1669) תחת שלטון הספרדים שואבים אנו דווקא מן החקירה שנערכה בארכיונים של אוראן בקיץ תכ״ח (1668), לפני מתן פקודת הגירוש, שעה שבחצר במדריד ביקשו לדעת באילו נסיבות ועל פי אילו תנאים הורשו היהודים להתיישב בעיר, כפי שעוד נראה להלן. החקירה העלתה שלפי פקודתו של המלך פרנאנדו הקתולי, מיום 30 בינואר רע״ב (1512), הותר לשתי משפחות להתיישב במקום במסגרת הקפיטולאציות: בית קאנסינו ובית אבן זמירו, שעברו להתגורר בשכונה היהודית ובה עוד יהודי בשם ראובן סטורה, התורגמן לערבית בשעת כיבושה של העיר בידי הספרדים.
הערת המחבר : באותו זמן העלו גם מנהיגי היישוב היהודי באוראן ידיעות על תרומתה של העדה לקיומו של המחוז ולשירות הכתר. הם ראו צורך להשיב לכל המבקשים את גירוש היהודים מהמקום. ראה להלן פנייתם הנרגשת של שמואל ששפורטש ואברהם קאנסינו אל המושל הכללי, וכן האיגרת ומזכרת היוחסין שכתב חיים קאנסינו
. דומה שגרעין זה התפתח במהרה לקהל, שכן, לפי מסורת אחת, כבר המלך פרנאנדו הורה להקצות עוד שבעה בתים למשפחות יהודיות שיועסקו כ״סוחרי המלך׳ וכנאמניו, כחוכרי מכס, גובי מסים וכיוצא באלה. לפי שמועה אחרת התיר הקיסר קארלוס הראשון (1556-1516) ליהודים להרחיב את שכונתם על ארבעה־עשר בתים, מאותם טעמים! אך לא ידוע בבירור אם היה זה בימיו או בימי מלך אחר. בין כך ובין כך, באמצע המאה הי״ז מצינו על פי התיעוד שיידון כאן כי מספר היהודים עלה והגיע למאה בתים ויותר, למעלה מחמש מאות נפש. קהילה זו, שעמדה במאה הט״ז ועד מחצית המאה הי״ז במרכז פעילות הסיוע במגרב לקהילות ארץ ישראל, הקימה מתוכה מנהיגים רוחניים ומדיניים מפורסמים, ונתייחדה בין היתר בתופעה שכמאה מבניה היו נושאי נשק ברשות השלטונות.
הרחבתה של הקהילה היתה אפוא באישורם של המושלים הכלליים, על פי הוראת הכתר, וכאות הוקרה לשירותיהם הטובים של יהודי המקום. על כן גדלה ונתגבשה קהילת יהודי אוראן בתקופתם של פיליפ השני (1598-1556) ופילים השלישי (1621-1598). במיוחד בלטו בקשריהם עם השלטונות בני משפחת קאנסינו ובני משפחת ששפורטש, מן המשפחות המיוחסות בקהילה, שפעלו בשירות הכתר דור אחר דור. מלכי ספרד העניקו להם זכויות מיוחדות, הם ומפקדיהם הספרדים, והחזיקו להם טובה מרובה על מעשי המופת שלהם.
מכולם הגדיל לעשות יעקב קאנסינו, השלישי בשם זה, שבימיו של פיליפ הרביעי(1665-1621) היה לאיש אמונו של הקונדי־דוכס אוליווארֶס, ראש שרי המלך: קאנסינו זכה להערכה רבה מצדו, שימש לו כסוכן אישי ונהנה מן הרשות לחיות במדריד כיהודי וללבוש מלבוש יהודי. לפי מקור מן התקופה, יעקב קאנסינו זה, כנציג יהודי אוראן, הלווה לכתר 800,000 דוקאטים, אולי מתוך כוונה למנוע התנכלות לקהילתו. ואכן, כל עוד חי נכשלה המזימה לגרש את יהודי המקום. אך משמת, שימש מינוי ממלא מקומו למשרת התורגמן עילה מספקת, כפי שנראה להלן, לשוב ולהעלות את רעיון הגירוש ואף להגשימו
פרשת גירוש היהודים מאוראן בחודש אפריל תכ״ט (1669) זכתה לתיאור ממצה במחקר. מקור יחידי לתיאור זה שימש קונטרסו של דון לואיס די סיטו מאיור, מנהל הלשכה של המושל הכללי באוראן, שסיים את חיבורו ב־10 בינואר תכ"י (1670)" והקדישו לאמו של המושל, דוניה מריאנה אנגרסיה די טולידו ופורטוגל, מרקיזה די לוס וֵילֵיז, המחנכת של המלך הינוקא קארלוס השני.
כמה מסמכים, המצויים בארכיון המדינה בסימנקָאס שליד וליאדוליד שבספרד וקשורים לנסיון גירוש זה, נזכרו על ידי יונתן ישראל במחקרו על קורות יהודי צפון אפריקה בין השנים 1669-1660 י. כאן ברצוננו לפרסם שורה של מסמכים, המצויים בארכיון ההיסטורי הלאומי במדריד והנוגעים ישירות לנסיון גירוש זה. בין המסמכים: ״כתביו של המרקיז די לוס ויליז אל בית המלוכה על מות יעקב קאנסינו,.תורגמן לערבית, והעברתה של המשרה לנוצרי: חוות דעת של מועצת המלחמה Consejo de Gucrra) בעניין משרה זו ועתיד גורלם של יהודי אוראן: המלצות מועצת המדינה (Consejo de Estado): צווים מלכותיים למועצות: חוות דעת של מועצת המדינה על הצעות מועצת המלחמה והמועצה המיוחדת (Junta Particular) של אנשי דת: המלצות האינקוויזיטור הכללי והוועדה המיוחדת ועניין הגירוש ואופן ביצועו: הוראות צופן: מזכרים: דין וחשבון של המרקיז די לוס ויליז על תנאי התיישבות היהודים באוראן ודעתה של מועצת המדינה: טיוטות של מכתבי המלצה למושלים באוראן ובקרטחינה: תזכיר ממנהיגי הקהילה היהודית אל המושל: ומסקנות מועצת המדינה על חוות הדעת של מועצת המלחמה ועל איגרותיהם של המרקיז די לוס ויליז והמדקיז דיל וסו לגבי דרך הביצוע של פקודת הגירוש.
מסמכים אלה פורשים יריעה מיוחדת במינה בתולדות יהודי אוראן, בתקופה סוערת של מאבק, שכוון לא רק לשמירת משרת התורגמן בבית קאנסינו, כי אם גם לקיומה של הקהילה היהודית באוראן. על כן, מן הדין שנבדוק את התכנית כולה וננסה להעלות מן המסמכים, משום מה קיבל עליו מושל אוראן עמדה אנטי־יהודית קיצונית, וכיצד ובאמצעות אילו רשויות הצליח לשכנע את המלכה העוצרת מאריאנה, להוציא את פקודת הגירוש.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
40 – عقل المره في جمالها وجمال الرجل في عقله
ע:קל(א)למלוז פי ג׳מאלהא וגימאל(אל)רג׳ל פי עקלו.
שכל האשה ביופיה ויופי הגבר בשכלו.
״יופי האיש בדעתו ודעת האשה ביופיה״(בן המלך והנזיר).
״אין אשה אלא ליפי״ (כתובת נט. ע״מ ב).
41 – العشب اخضر والناس اخبر
אלעשב אח'ציר ו(אל)נאס אח'בר.
העשב ירוק והאנשים יודעים יותר.
נאמר על אשה יפה, שהתנהגותה גרועה.
42 – صح الها جوز قالت عنه اعور
צח אלהא גיוז קאלת ענו אעור.
עד שהשיגה בעל, אמרה שהוא סומא (עור בעין אחת).
43 – رباط الزلمه مرته
רבאט(אל)זלמה מרתו.
קשר הגבר אשתו.
האשה יכולה לרסן את בעלה
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que 
la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
L'approvisionnement dans les Doukkala epargna aux negociants portugais les difficultes des grandes distances qu'ils parcouraient en Europe a la recherche de cereales, et vers Tunis, Bougie, Oran et Tlemcen pour l'achat des tissus en laine.
II resulta de ce benefice reciproque une forte perseverance des Portugais pour soumettre Safi a leur domination et pour la gouverner directement, encourages par la qualite et la quantite de ses productions et par la demande des Soudanais un vieux cheval des Abda, par exemple, etait troque en Guinee contre 25 a 30 esclaves.
Ceci encouragea encore plus les occupants a poursuivre dans ce sens mais crea cependant des concurrences, des dissensions manifestes et des inimities dans la ville, entre, d'une part, les beneficiaires du commerce avec les Portugais et des avantages de leur protection, et d'autre part, ceux qui n'en beneficiaient pas.
De plus, l'amplification du courant populaire appelant a les chasser, conduisait, de temps a autre, les gouvernants de Safi a renier leurs engagements et a moderer leur allegeance a la Couronne portugaise.
Afin de faire durer ces dissensions, les Portugais se mirent a susciter des intrigues entre les gouvernants de la ville et leurs rivaux et/ou ennemis, pour attiser les troubles et provoquer des renversements. Cela plongea Safi dans des luttes intestines qui durerent une dizaine d'annees, de l'an 1498 a l'an 1507.
L'arrivee de la famille des Ben Zmirro coincida avec le debut de cette sombre epoque de I'histoire de Safi, qui s'acheva plus tard par la colonisation de la ville. Nous ne savons pas comment le chef des Ben Zmirro, Abraham, s'etait investi totalement dans cette lutte, se reservant une place preponderate au point qu'il devint l'un des piliers qui servirent l'implantation de la colonisation portugaise a Safi, qui de ce fait se renforga et etendit son autorite sur ses campagnes.
Nous pouvons cependant trouver quelques explications a cette emergence dans les aptitudes et les qualites de cet homme, qui lui ont acquis, en un temps tres court, l'estime et un rang eleve aupres des habitants – juifs et musulmans20-, et des Portugais qui etaient a l'affut, attendant l'occasion favorable pour occuper la terre et ses habitants.
Entre autres qualites, sa forte personnalite, appuyee par une vaste culture litteraire, ses hautes capacites en medecine, sa solide connaissance du judai'sme et de la loi islamique, sa parfaite maitrise des langues espagnole et portugaise en plus de la langue arabe