בין המצרים 

????

הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל  התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעש

ינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.

א.     נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה), בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.

ב.      מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג.       מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.  

ד.      בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה.      מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב),  אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו),  ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח  הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).

ו.         מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.

ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

 ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).

ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו  (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל  כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים  לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).

המרכז לפיוט ושירה אשדוד קינות

http://www.youtube.com/watch?v=bZyretrnjGE

מתוך קינות לתשעה באב לתפילת ערבית: הפיוט-קינה -"איכה צאן ההריגה"בביצוע ובהדרכת רבי דוד אדרי ואנסמבל הפייטנים של המרכז לפיוט ושירה אשדוד, על פי מסורת יהדות מרוקו, ספרד וצפון אפריקה.

http://www.youtube.com/watch?v=nzZyNxk4pgo

מתוך קינות תשעה באב לתפילת ערבית הפיוט- קינה " בליל זה יבכיון " בביצוע ובהדרכת רבי דוד אדרי ואנסמבל הפייטנים של המרכז לפיוט ושירה אשדוד , ע"פ מסורת יהדות מרוקו ספרד וצפון אפריקה

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

אכזבה לאחר עזיבת מונטיפיורי את מרוקו.

אבל מיד לאחר שמונטיפיורי עזב את מרוקו, שינה הווזיר את טעמו, ובמקום לשמור על הבטחתו למשלחת הפך לאויבם. אין תקווה ליהודים, אלא על ידי התערבות של מדינות אירופה. .

מכתב שלישי, כנראה מהנהגת הקהילה בטנג'יר, שנכתב ב – 22 ביולי 1864, מאשר את הנכתב לעיל, בתוספת המידע כי בעקבות הפגיעות ביהודים לאחרונה, פקד הסולטאן שהיחס ליהודים יהיה הוגן.

מושל דמנאת מתעלל ביהודים.

ב – 29 ביולי 1864 פורסם בJC  בעמוד 5 כי מר נהון סגן הקונסול של צרפת בתיטואן כתב ב – 13 ביוני לחברת כל ישראל חברים בפריס כי קיבל מכתב ממראכש שנכתב ב – 22 במאי לדבריו :

Horrors are conducted at Demnat.

עח ידי המושל עלי אלדמנאתי ואנשיו נגד יהודי המקום, שהותקפו בלילה בעת שישנו, ומספר יהודים נרצחו.

וכן הופשטו המתים והנקברים מבגדיהם הנציגים הדיפלומטיים של צרפת מר הנרי טאלנאי TALLENAY ודרומונד האי שגרי בריטניה שם, ועם נציגה של איטליה דה מרטינו M.DE MARTINO  פנו לסולטאן מוחמד הרביעי בבקשה למנוע מעשים כאלה.

יהודי דמנאת הורשו להגיש תלונתם ישירות לסולטאן – שלא ירשה שייעשה להם עוול.

וזיר של הסולטאן כתב לג'והן דרומונד האי נציג בריטניה, אובטריה והולנד, ב – 1 באוגוסט 1864. לאחר שהווזיר קיבל את מכתבי התלונות של יהודי דמנאת ופנו שבקשתם תוגש לסולטאן, עניתי לך שמכתבך הוגש לסולטאן.

וכשתגיע התשובה אודיעך, והייתי משוכנע שהסולטאן יאשר את הצעדים שנקטנו. עתה תשובת הסולטאן היא, כי בעקבות חקירה בפקודת הסולטאן, הורשו יהודי דמנאת להגיש כל תלונה בפני הסולטאן. ההחלטה גרמה נחת רוח ליהודי דמנאת. העתק של מסמך רצוף יאשר הנחה זו. הם עזבו את המקום הקדוש – בו מצאו מקלט – וחזרו לבתיהם בשלום. הסולטאן לא יסבול אי צדק.

מאז שסיר משה ביקר אצל הסולטאן, היו יהודים המצב נסער, ומחוסר ידיעה הם הניחו שכבר אינם תחת הפיקוח של הסולטאן וממשלו. דיבורים ומעשים שלהם גרמו לכעס אצל האוכלוסייה המוסלמית והממשל, והתוצאה היא החמרה ביחסם של מושלים כלפי יהדים.

לסיכום, הסולטאן לא ירשה עשיית עוול או רדיפת מישהו מנתיניו. מאידך אינו יכול להרשות שמישהו מנתיניו יתנגד לסמכות של הנתונים לפיקוחו בכותב מתפלל שכל אחד יחזור לתפקידו. כך שישרור שקט, והמהומות ייפסקו. 

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894

ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים.

7 באוגוסט 1864 הרב הראשי של דמנאת הביע שביעות רצון מיחסו של הסולטאן.

שגרי בריטניה במרוקו ג'והן דרומונד האי, דיווח לשר החוץ שלו הרוזן ראסל בו מאשר קבלת העתק ממכתבו של סיר פרנציס גודלסמיט, והעתקי מכתבים מכל ישראל חברים בקשר להתנכלויות ביהודי מרוקו.

ב 1 ביוני הודיעו לי מנהיגי קהילת טנג'יר, כי ההבטחה של הסולטאן לסיר משה מונטיפיורי שייעשה צדק ליהודי דמנאת, שבלו מידו הקשה של המושל, לא בוצעה. התקשרתי לחברי הדיפלומטים שאני מניח ישתפו אתי פעולה בהשפעה של הסולטאן והווזיר שלו, לבדוק את המצב.

נציגי צרפת, איטליה, פורטוגל וארצות הברית יחד אתי שלחנו תזכורות זהות בלשון תקיפה, בעקבות המעשים האכזריים כלפי היהודים. שלחתי העתק הפטיציה של יהודי דמנאת למיניסטר וביקשתי שיעבירנו לסולטאן.

שלושה ימים לפני שיבלתי את מכתבך, הודיע לי הווזיר המרוקאי על מספר מכתבים ומסמכים שקיבל מארמון הסולטאן, מהם עולה תשומת הלה לפניות של הנציגים הזרים. הסולטאן קיבל משלחת של יהודי דמנאת, כדי להאזין לצערם.

מאידך, אין ספק שהיהודים המסכנים בדמנאת סבלו מיחס ברוטאלי מצד המוסלמים, אבל יש לי יסוד מהימן להניח, שיש הפרזה בדיווח של היהודים בקשר להתנהגותו של מושל דמנאת, שהוא אדם זקן מאוד, ומכהן במקום זה כבר שלושים או ארבעים שנה. היום קיבלתי מהווזיר סיד מחמד ברגאש מכתב ותרגומו רצוף בזה. זהו מכתב בעברית חתום על ידי הרב הראשי.

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.

ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים

Jewish Chronicle, Gibraltar Chronicle, The Jewish World והשבועון בצרפתית Reveil du Maroc וכן הדיווחים של חברת כל ישראל חברים, כתב העת של המיסיונרים שפעלו במרוקו החל משנת 1875.

ציטטנו מתוך ספרים שונים, ביניהם של תיירים נוצרים שביקרו בה במאה ה-19. אבל עיקר המידע מצוי בתעודות שבארכיון משרד החוץ הבריטי, המתפרסמות כאן לראשונה. 

דרומונד האי צירף מכתבו של הרב הראשי לדו"ח שלו למשרד החוץ.

מצורף תרגום של המכתב הנ"ל. באשר להערות של הווזיר במכתבו בדבר יחסם הפזיז של היהודים, שגרם לתסיסה קנאית אצל הממשל המוסלמי. עלי לציין כי אני מצדיק את ההערות הנ"ל. כי קיבלתי ידיעה מנציגים קונסולריים ברבאט, מוגדור וסאפי, שמאשרים דעה זו, וכמה מהקולגים שלי קיבלו דוחות דומים.

נתתי הוראה לסגני הקונסולים הבריטים להזהיר את היהודים להיות זהירים יותר בהתנהגותם. אני מצרף העתק של מכתב חוזר מה – 16 בחודש. מצפה לסולטאן שיגיע לרבאט כל יום, ואגיע לארמון לפני סוף החודש.

בהזדמנות זו אציע לסולטאן לנקוט בצעדים מתאימים בקשר לתחושת הקנאות של פקידיו ונתיניו, כדי למנוע פגיעות ביהודים. הסולטאן והווזיר הראשי הם בני אדם הומאניטריים. אבל הכותב חושש שכל ניסיון לאלץ את ביצוע ההצהרה של הסולטאן שניתנה לסיר מונטיפיורי, יסכן את חייהם של היהודים לשיפור מעמדם של היהודים בארץ זו.

הדבר יארע בעקבות התקדמות הדרגתית של תרבות ומסחר, והשפעת הסוכנים של ממשלות אירופה ולא רפורמה מהירה שתוטל על אנשים פאנאטים. במשך עשרים השנים האחרונות חלו שינויים במרוקו. ולמרות שמצב היהודים גרוע, שכמה מקומות ללא ספק שופר.

בשבועות היהודי בלונדון פורסם ב – 28 באוקטובר 1864 כי הסולטאן מינה בדמנאת נציג יהודי איש הקשר עם ארמון המלכות. וכי הוא רשאי לעצור כל תהליך בו יהודים מעורבים. הכוונה לעקוף את המושל המקומי. בין השנים 1865 – 1881 לא נמצאו ידיעות על גורלם של יהודי דמנאת. 

מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים בקרב יהודי מרוקו "

רבי אברהם חמיאש – דמנאת –

נקרא גם רבי אברהם נחמיאש, חי במאה התשעה עשרה.

רבי אברהם כהן – תידילי.

קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר – עדות של מר שלמה ס' תונדות – רק חדש המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו רבי אברהם הכהן.

המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.

לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית, לא שמעתי שמכירים אותו. אחר אומר רבי אברהם כהן. רבי אהרן. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה.

אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים. הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו.

פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי. ואין לו שוטר. השר – השופט אמר לו למוסלמי, שילך היהודי יישבע.

ואמר המוסלמי אני רוצה שיישבע לי במולאי  מאתיל. אמר לו השופט , טוב, הלך הגוי אמר לו ליהודי : נפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל, איך שהגיע לשמה ראה נחש, הזנב שלו כאן והיה מסתובב בכל החדר.

בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך לקראת היהודי ואמר לו : בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע, חזר איתו ועשה פשרה, גם על זה חיברתי שיר.

" אישה אחת מקזבלנקה הייתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של רבי אברהם כהן, מולאי מאתיל, הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק.

למה כי הוא נטפל בחכמים. אז פעים באה אישה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהיריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה בן. קרה נס.

סוף הפרק הראשון

ההיסטוריה היהודית של עזה – אתר דעת

מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
בסוף התקופה הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבות עזה. במאה ה- 8 נמנה ר' משה העזתי עם אנשי המסורה בא"י. במאה ה – 11 עמד בראש הקהילה בעזה ר' ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים וראשי הגולה. ר' אפרים בן שמריה העזתי היה מנהיג הירושלמיים שבמצרים . היישוב בעזה נתדלדל וקם מחדש במאה ה- 15 ר' עובדיה מברטנורו מצא בה כ- 70 משפחות יהודיות.

במאה ה- 15
במאה ה- 15 מבקר בעזה יהודי ושמו ר' משולם מוולטורה. ר' משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת יהודים עשירים באיטליה, שעסקו בעסקי בנק בכמה ערים באיטליה, ובעיקר בפירנצה. משולם הגיע לארץ-ישראל כדי לקיים נדר שנדר בעת צרה. לארץ הגיע דרך מצרים ומשם בשיירה דרך מדבר סיני. אחד עשר יום ארך המסע הזה, שבסיומו הגיע לעזה. מעזה הלך לחברון ומשם עלה לירושלים, אליה הגיע ב29 ביולי 1481. את יומן הנסיעות רשם משולם תוך כדי מסע. כיהודי הקפיד לתאר בפרוטרוט את הישוב היהודי שבכל מקום, ורשם את מספר היהודים ומנהגיהם. בזכות מנהגו זה נשפך אור מיוחד על הקהילה היהודית בעזה באותה תקופה. 

וכך מתאר ר' משולם את עזה:

"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף. והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה': ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה". 

משולם מוולטורא מזכיר כבדרך אגב את בית-הכנסת של יהודי עזה, ואת "ראש היודייקה" – התל. השכונה הגבוהה בעזה היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" – שכונת היהודים. 

בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה יוונית-קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה – הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב – תופעה נדירה בארץ ובעולם: הסיבה: כנסיה זו, עומדת על שרידי בית-הכנסת העתיק שהיה כאן מהמאה ה- 15 ועד המאה 
ה- 19, שכיוון תפילתו היה, כמקובל בבתי-כנסת, לכיוון ירושלים. בחצר הכנסייה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש. 

על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת:

"לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש". 

על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים:

"המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". 

יצחק בן צבי יספר לימים על אחריתו של עמוד זה: צבי הירשפלד מרוחמה שמע על קיומו של העמוד וביקש מהכמרים לקנותו. הללו סירבו תחילה, ורק אחרי התערבות הקונסול האנגלי ניאותו למכרו בשני לא"י. הירשפלד הביאו לרוחמה, ומשם לראשון לציון. אלא שאז אירע לפתע אסון: הירשפלד מת באופן פתאומי, ובני משפחתו החליטו לקבוע את העמוד על קברו. הוא מוצב על קברו של הירשפלד בבית-הקברות של ראשון לציון עד היום. 
על שבר שלישי נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים ולידה שופר ולולב.

העיר עזה, שהוקמה מחדש במאה ה- 12 בידי המלך הצלבני באלדווין, נבנתה לפי עדויות אלו על חלק של אותה גבעה אשר עליה השתרעו חרבות עזה הקדומה. שם גם עמד בית-הכנסת של יהודי עזה. 

במאה ה- 16-17
במאה ה- 16 היה בעזה בי"ד וישיבה, ויהודי עזה נהגו להפריש תרומות ומעשרות כבא"י.
אחת הדמויות המפורסמות מקרב יהודי עזה הוא ר' ישראל נג'ארה. בתחילת המאה ה- 17 נתמונה לרב הראשי של יהודי עזה. עוד בשבתו בצפת חיבר ר' ישראל ספר פיוטים בשם "זמירות ישראל". המפורסם בין פיוטיו הוא הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד. חמש שנים בסך הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה, ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.

תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה.היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.

המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר, המוציא לעזה שם ולא לטובה. הלא הוא נתן העזתי, שמשו ומשרתו של משיח השקר שבתאי צבי.

בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660, התכנסו יהודי עזה בבית-הכנסת בעיר – ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל – כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "יחי מלכנו שבתאי לעולם". מאותו רגע החל גם שבתאי צבי עצמו להאמין שהוא אכן המשיח. עזה הייתה למרכז שבתאי. 

גם לאחר ששבתאי צבי עצמו התאסלם עוד ניסה נתן העזתי להוכיח את אמיתות משיחיותו של שבתאי. אך הוא כבר היה דמות נלעגת, וסופו שמת בנכר, על אדמת יוגוסלביה, עזוב ונשכח.

הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל – וגם הסבה נזק כבד ליישוב היהודי בעזה. הקהילה היהודית שפרחה כל כך – רוחנית וכלכלית – בתחילת אותה מאה, ירדה בסוף אותה מאה לבירא עמיקתא

2 – ההזמנה

צורך גדול יש להם לבריות ב״מיתוס״ למילוי התודעה והדמיון שלהם­

­ מוסא עלמי, 1948

עוד ב־1970 הגדיר נאצר, נשיא מצרים, את ״ישראל״ כסיבה ל״גירושם של הפלשתינאים מעל אדמתם״. אף על פי שבכך יצא נאצר ידי חובת הכרה בטיעון ״הערבי הפלשתינאי״, הרי למעשה היתה דעתו נתונה לדאגה הערבית המרכזית, הבסיסית והכוללת. כמו שאמר בגילוי־לב בהמשך לאותו משפט, ישראל היא ״איום מתמיד לאומה הערבית׳׳. בהמשך אותה שנה (במאי 1970) קם נאצר ו״ניסח את דחייתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל״, אך שוב הדגיש את ״כיבוש האדמות [הפן-ערביות] שלנו ורק בשורה השניה ציין: ״ואנו דוחים את התעקשותה [של ישראל] על שלילת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי בארצו״.לימים הרבו הערבים בסיפור קשייהם ותלאותיהם של הפליטים הערביים בארצות ה״מארחות״ השכנות לישראל. תצלומים וסיפורים על החיים במחנות־הפליטים, כמו גם ״תביעות״ לזכויות ה״לגיטימיות״ הלא־מוגבלות והלא־מוגדרות של ה״פלשתינאים׳, הציפו את כלי-התקשורת בעולם תוך כדי ניצול שנון וממולח של אמנות יחסי־הציבור המקצועיים.

אסטרטג ערבי פלשתינאי מן החשובים, אל-היית'ם אל־איובי, ניתח את יעילותם של טכסיסי התעמולה הערבית ב־1974, וכך כתב:

דימויה של ישראל כאומה חלשה המוקפת אויבים השואפים להשמידה התנדף [אחרי 1967] והוחלף בדימוי של אומה תוקפנית הקוראת תגר על דעת הקהל העולמית.הבולטות העזה של מצוקתם העגומה של הפליטים חסרי־הבית – זו הטראגית תמיד- משכה אליה במידה מיוחדת־במינה את רגשי חמלתו של העולם.

בשנת 1981 העלה המזכיר הכללי של הארגון לאחדות אפריקה, השגריר עומארו גארבה יוסופו מניג'יר, הירהורים בשאלה מדוע מיליוני העקורים שבאפריקה אינם בולטים באותה מידה : " אין אנו זוכים לפרסומת בגלל התרבות שלנו. הארצות המארחות אינן משיבות את פניו של שום פליט, ולכן אין אנו דראמטיים די הצורך לטלויזיה. אצלנו אין טביעות, אין מעשים של שוד אווירי…אין אנו עושים את החדשות " עד כאן

 נוסף לכך סיפק מסע־ההסברה ללא־ערבים את הצידוק המוסרי לנהוג על־פי הכללים האנטי- ישראליים של הערבים, הנחשבים תנאים מוקדמים לקבלת נפט ערבי ולקבלת טובות־הנאה כספיות שמצמיח עושר הנפט הערבי. מיליוני דולרים הוצאו על ניצול הפליטים הערבים והחזרתם למולדתם כ״לב הענין, בחינת הבעיה האנושית הראשונית שחובה לפתור אותה קודם שאפשר יהיה לדבר על שלום כולל עם ישראל.

אגב עיון בהשפעתו של נשק־הנפט לאחר מלחמת־יום־הכיפורים של 1973, העלה אליאיובי את ההערה המחוכמת.

אומות אירופה המערבית גינו את עמדתה של ישראל למרות הערובה שנתנו לבטחונה ולשלמות גבולותיה. הן הבינו שהאינטרסים האירופיים ותלותם במקורות האנרגיה אינם מניחים להן להסתכן בזעמם של הערבים.

 לפיכך המליץ אל־איובי על ״שיחות־שלום״ לשם אחיזת־עיניים, ולהמשיך עם זאת ב״מצב של ׳לא שלום״/ והציע להתמיד ב״לחץ מוסרי יחד עם מתיחות צבאית מאוזנת בקפידה…״ למען ״הצלחת האסטרטגיה הערבית החדשה״". מאחר ש״אבידות בנפש עודן נקודה כאובה לאויב״, יכולות פעולות ״גרילה״ לשחוק את בטחונה־העצמי של ישראל ואת ״האמונה״ של העולם ב״שוטר הישראלי״.

אל־איובי הביא לדוגמה את ״הצלחתם של תמרוני מדיניות־החוץ הערביים״ ב־1973, שהיתה

שלמה עד כדי כך ש… להוציא את ארצות־הברית ואת הממשלות הגזעניות שבאפריקה נקט העולם כולו עמדה נייטראלית או פרו־ערבית בשאלת החוקיות שבהחזרת השטחים הכבושים בכל האמצעים – לרבות שימוש בכוח צבאי.

כמו שציין אל־איובי, ״ההנחה הערבית היסודית בנוגע ל׳חיסול תוצאות התוקפנות׳ עודה מקובלת על העולם״. כך תונח ״עניבת־החנק״ על צווארה של ״הישות הציונית״.

אך גם לאחר שיצרו הערבים את ״מיתוס״ הלאומיות לא נוצר בכך המצב הנוח לערבים הפלשתינאים אשר לו קיווה מוסא עלמי בשעתו. תחת זאת, הונצחו התנאים שעליהם התלונן מרה: הערבים ״מגיפים בפניהם את דלת״ האזרחות ו׳׳כולאים אותם במחנות ". 

 צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

איית עראמה (סכודה)

זוהי משפחת רבנים ילידי המקום, מהם ידועים כקדושים ר׳ דוד, ר׳ מאיר, ר׳ מכלוף, ר׳ מסעוד ור׳ משה עראמה. המפורסם שבהם הוא ר׳ מסעוד עראמה. הם קבורים בבית- הקברות המקומי. היהודים במקום נהגו לערוך להם הילולה ולעשות ליד קבריהם את התספורת הראשונה של הבנים. בכל פנייה לקדושים הביאו היהודים עמם שחיטה.

אירהיר איזיד (תאליגז׳ונת)

היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.

ו׳ אליהו (קזבלנקה)

אחד הקדושים המפורסמים ביותר בקזבלנקה ובאיזור. שם משפחתו אינו ידוע. הוא מכונה ר׳ אליהו הכהן, מול דאר אל בידא (בעל או מושל קזבלנקה) וקנדיל אל-בלאד (מאור העיר). לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל. קבורים לידו הקדושים ר׳ יצחק קוריאת ור׳ מסעוד אוחנה והקדושה לאלה סעדה. הם היו קבורים במקום הנקרא אל- בחירא, ליד באב מראכש, במרכז העיר המודרנית, ומשם הועברו לבית-הקברות החדש בבן מסיק, בפרברי העיר. מסורות רבות מסופרות על העברת עצמותיהם של הקדושים לבית-הקברות החדש שבו הוקם מבנה מפואר שבמרכזו הקבר הקדוש.

רבי אליהו היה קבור באל-בחירא, ליד באב מראכש. היה קבור שם גם ר׳ יצחק קוריאת והיתה איזו אשה צדיקה בשם לאלה סעדה. כנראה היתה תאונה ולא יכלו לקבור אותו בבית-הקברות, כי בזמנו היתה דלת העיר שם ואז כנראה היה משהו ולא יכלו לצאת. אז קברו אותו שמה. היתה איזו תקופה שבה רצו הערבים להיכנס לרובע היהודים ולעשות בהם שמות. אז נסגרו הדלתות. בתקופה זו מת ר׳ מסעוד אוחנה ואז לא יכלו לקבור בבית-הקברות, וקברו אותו ליד שלושת הצדיקים האלו. במוצאי שבת, איך שמבדילים הולכים הרבה אנשים, בחורות, גברים, כולם הולכים להדליק שם. עזיזי [הכוונה לקדוש], כאשר באו הצרפתים הארורים, אמרו שהמקום אינו מתאים לכבודם של הצדיקים, הציעו להעביר אותם למקום שיתאים יותר למעמדם, אז הביאו אותם למקום אחר ובנו להם.

היינו הולכים לר׳ אליהו. היה קבור בבית-הקברות הישן שליד באב מראכש והיה עליו בית-כנסת והיו איזה שבעה תלמידים קבורים לידו. ואחר-כך , הזיזו אותו והעבירו אותו לבית-הקברות החדש. פתחו את הקבר והעבירו אותו כי רצו להרוס את המקום כדי להעביר איזה כביש.

רבי אליהו הכהן, הוא קבור בקזבלנקה. פע

ם רצו לבנות וכל מה שבנו נהרס. פעם ביום שבת בבוקר חלמתי והנה אשה יהודית, בשם עישא, זאת שטיפלה במקום הביאה לי תאנים ירוקות ואמרה לי: מה יש לך? כל מי שיאכל מהתאנים הירוקות האלה מתרפא מכאבי הכבד. אני לא האמנתי. אחרי הצהרים שוב חלמתי והנה מישהו נכנס אלי הביתה עם חמור ומביא לי זיתים, חצי לבן וחצי שחור. אמר לי: למה את לא רוצה לתת זיתים לעקרות? קומי, תני להם זיתים. אני מוסר לך את התרופה הזאת. למחרת הלכתי וקניתי זיתים. אשה אחת שטרם התחתנה [באה לבקרני], אמרתי בליבי: בוא ננסה את הצדיק הזה. אס-אתן לה זיתים והיא תתחתן, בזה אדע שזה אמיתי. לקחה זית אחד ובאותו שבוע בא הארוס והתארסו. ילדה. יהודיה אחרת באה מואזאן. לאחר שש שנים של נשואין עדיין לא ילדה. באה לקחת מהזיתים וילדה. והרבה כאלה.

כל היהודים יודעים על הקדוש הזה. בשנת 1958 רצו השלטונות לקחת את י קבורתו ולהוסיף אותה לבית-הקברות בשם בן מסיק שבקזבלנקה. באותו  מקום היה קבור מלפני הרבה שנים ואז השלטונות היו צריכים לבקש רשיון [רשות] לעקור את הקבר מוועד הקהילה היהודית. אנשי הקהילה ביקשו מן השלטונות הרבה כסף. המוסלמים לא צייתו להם. שלחו את הפועלים כדי לעקור את הקבורה. זה הרבה אנשים ראו במו עיניהם. כאשר בא המוסלמי, בא לחפור עם המקוש והוא והמקוש נדבקו למקום והשתתקו. לא יכול לזוז כמו בול עץ. באותו רגע בא האחראי על הפועלים לאנשי הקהילה וסיפר להם על המקרה. הם שלחו עשרה תלמידים חכמים. התחילו לקרוא פרקי תהילים ואז המוסלמי הזה השתחרר. יומיים נשאר דבוק למקום הזה. באותו רגע כאשר התחילו לקרוא פרקי תהילים, המוסלמי השתחרר על המקום. אותם אנשי השלטונות פנו לראש הקהילה ואמרו להם שהם זקוקים למקום קבורתו של הקדוש כדי לסלול כביש. אנשי הקהילה ביקשו סכום כסף עצום. הם שילמו. באותו לילה בא הקדוש ר׳ אליהו לראש הקהילה היהודית, הוא סיפר לנו את זה בעצמו בבית- הכנסת ואמר לו: עכשיו מכרת אותי תמורת כסף, איני יכול לעשות בהם שפטים. לולי קבלת מהם כסף, אז היית רואה אלו שפטים הייתי עושה בהם. אז היית רואה את כוח הגבורה של הצדיקים. הוא סיפר עוד שהצדיק בא אליו בחלום. עם הכסף הזה בנו לצדיק ציון גדול בבית-הקברות החדש בשם בן מסיק. שם בנו, ובאו יהודים מכל הערים כדי להשתטח על קברו. אני שמעתי שהיתה אשה שהתעוורה. בעלה הביא אותה אל הקדוש. קשר לה את ידיה וכל הלילה בכתה. ישנה ולמחרת בבוקר כאשר התעוררה היתה בריאה. זהו פלא גדול. זה היה פלא גדול.

הערה אישית אלי פילו – את הסיפור עם הערבי והמקוש, עוד בהיותי ילד בקזבלנקה נפוץ הסיפור הזה…לא ראיתי את זה במו עיני, אך שמעו של הצדיק רק גדל וכולנו כילדים היינו נשבעים בו….עד כאן.

רבי אליהו, קנדיל אל-בלאד. ביום שרצו לחפור, להוציא את עצמותיו של הצדיק ולהעבירן, הראו להם השלטונות הצרפתים מה לעשות. נתנו פקודה  כדי לחפור ולהוציא את העצמות ובמקום הקבורה לבנות בית-מלון בן שש עשרה קומות. בערב אמר הצדיק לאנשים שהם חכמים, שאלה שרוצים להוציא אותו ממקומו, בעוד עשרים וארבע שעות גם הם ייעקרו ממקומם. כך חלמו איתו החכמים. מה עשו הצרפתים? הביאו מוסלמים כדי להוציא את העצמות. כל פעם שניסו החופרים לחפור, חזר המקום אחורנית. מעל לצדיק הזה בנו היהודים ציון מפואר. שם חגגתי את הבר-מצווה של בני. הם תמיד ניסו לחפור והמקום חזר אחורנית עד שהביאו את הטרקטור וחפרו. לאחר זמן מה בא האסון על הצרפתים. הם יצאו ממרוקו. אחר כך נפל המלך וקרה לו המקרה הזה. אספו עצמותיו של הצדיק, של התלמידים שלו ושל לאלה סעדה ושל המכרות שלה. הם קברו את כל העצמות בבית-הקברות החדש. איני זוכרת את המקום. שמו את העצמות בארגזים ושלחו אותם לארץ-ישראל. לא השאירו אותם שמה.

אני אספר לך כל מה שקרה לי בקזבלנקה. והודות לזכותו של ר׳ אליהו. הוא הציל אותי, הוא ואלוהים. אני הגעתי לקזבלנקה. התחלתי לעבוד כסנדלר הייתי אני, יהודי, ואחד ערבי. שנינו סנדלרים. כאשר ראה המוסלמי שאני בעל מקצוע טוב, בא ולקח לי את הפטיש כי ראה שהלקוחות שלו באים אלי. לקח לי את הפטיש. פניתי לחברי ואמרתי לו שהפטיש של המוסלמי דומה לפטיש שלי. אז הוא, המוסלמי, קם ואמר לי: כן, הפטיש הוא שלך. רץ אחרי עם סכין ורצה להרוג אותי. נשבע לכולם שיהרוג אותי ושלקח את הפטיש שלי כדי לחפש סיבה להרוג אותי. הודענו למשטרה. הוא קרע את ההזמנה. באותו לילה חלמתי. חלמתי חלום לא טוב. אבא אמר לי שהמוסלמי מסוכן וביקש ממני להשתטח על קברו של ר׳ אליהו. צמתי אני ואשתי ובנינו. הלכנו לר׳ אליהו וקראתי: או ר׳ אליהו! המוסלמי הזה, הכל מה שהוא זומם לנו, שיקרה לו. אחי הביאו לו מתנות כדי שיפסיק לאיים והוא לא רצה, כי נשבע ומוכרח להרוג אותי. אני הפסקתי את כל העבודה כי גרנו באותו רחוב ופחדנו ממנו. הלכנו לברית מילה וקראתי: הו ר׳ אליהו הנביא! הצל אותי מידי המוסלמי הזה, שהיום הזה יקרה לו מה שהוא זומם לעשות לי. יצאנו מהבית. לא הפסקתי את הצום. רק טעמתי מן היין הקדוש. יצאנו וראינו את המוסלמי הזה רץ עם הסכין שלו. חשבתי שהוא רץ לקראתי, אבל ראיתי שהוא רץ לקראת מוסלמי אחר, שזרק עליו קליפת תפוז לא בכוונה. אני פחדתי. רצתי להסתתר בבית אחר. רץ עד שהשיג את המוסלמי השני ודקר אותו בסכין. תפסו אותו. שפטו אותו לשלושים ושש שנות מאסר. זה בזכות אלוהים ובזכות ר׳ אליהו. זהו נס גדול שקרה.

הייתי מכינה את הפשטידה כדי ללכת לזיארה על קברו של ר׳ אליהו. אני לא רציתי ללכת. ביקשתי מבעלי שילך ושיקח את הפשטידה. בעל המונית היה למטה והוא מיהר. פניתי לבעלי ואמרתי לו שילך ואני אבוא אחר כך.

וכשאמרתי את זה, שפכתי את הפשטידה החמה על ידי והשמן שרף אותי וזה בגלל שאמרתי לו שאינני רוצה ללכת לרבי אליהו. הלכתי לבית-המרקחת, קניתי משחה ואחר כך נסעתי במונית לר׳ אליהו. אני סבלתי מכאבים. ישנתי שם והנה ר׳ אליהו עומד לידי, בללאה ובצדיק (בעזרת אלוהים ובעזרת הצדיק) במלבושו. ראיתי אותו במו עיני. אמר לי! אני אעשה לך תרופה לידך, אל תלכי לרופא, אבל פעם אחרת אל תגידי לבעלך שאינך רוצה ללכת לר׳ אליהו. חזרתי הביתה. קניתי משחה והיא עזרה לי הרבה. זהו נס.

יהודיה אחת התעוורה וסגרו אותה בבית המאכזן (בבית הממשל). למחרת בבוקר קמה והיא רואה בעיניה. סיפרה שהחכם, ר׳ אליהו, בא אליה בחלום. היא היא שהוציאה את השם הזה ר׳ אליהו. ר׳ אליהו אמר לה שהיא תספר שזה ר׳ אליהו ושהוא הוא שרפא אותה, ולכן יצאה עם עיניים בריאות. מאז חברי ועד הקהילה והגדולים, כל אחד תרם סכום כסף ובנו את בית-הקברות, בנו מציבה לקדוש ומעל החדר של ר׳ אליהו בנו בית-כנסת. עליו השלום.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

האם יתכן שאלוהים בא להטיל משימה כלשהי על אדם כשהוא ישן ואף לא הזדהה לפניו בקולו?

כאמור, כל אשר נכתב אודות חלומו של מוחמד בואריאציות שונות מקורם ב׳חדית׳ים׳ ועל פי הדעות השונות של החוקרים אין כל אפשרות להוכיח את אמיתותם של אלה, מה גם שחכמי האיסלאם בעצמם, לכל אורך ההיסטוריה, שינו ופסלו אלפי חדית׳ים מזויפים שהיו שגורים בפי חכמי האיסלאם.

אחד מחכמי האיסלאם הגדולים מוחמד אבן־אסמעיל אל־בוחארי שחי בשנים 810 ־ 870, כתב ספר רב־כרכים בשם צחיח אודות מסרני החד׳יתים האמינים והשקרנים ומתוך שש מאות אלף חדית׳ים שנמסרו לו, בחר אך ורק ב-2762 כאמינים אך לא ודאיים.

קורונבאום, אחד מחוקרי האיסלאם הגדולים, מגדיר במחקריו את החד׳ית כפסקי דין סמכותיים שפסקו מנהיגי האיסלאם לאחר מותו של מוחמד בשמו, כביכול, לחיזוק מעמדם ולקידום מטרותיהם ותו לא.

גיוזף שכט, חוקר תולדות האיסלאם, מציין במחקריו שאין חדית׳ים מהימנים, וכי הכל זיופים והמצאות.

אבן־חנבל, תיאולוג מוסלמי, איש רוח, חוקר וסופר, מצדד בשלושה תחומים שאסור להתעמק בהם ולנסות לפרשם.

א ־ פסוקי הקוראן;

ב – מסורת פשיטות מוחמד על שיירות האספקה למכה_;

ג – האמת במסורת החדית׳ים.

אולם, אותם חכמי איסלאם לא הטילו ספק בחדית׳ים אשר תוכנם היוו את אושיות האמונה המוסלמית ונאמרו מפי מנהיגי האיסלאם, דהיינו, החליפים ששלטו אחרי מוחמד.

אחמד אבן חנבל

אחמד בן חנבל היה מייסד אסכולת המשפט הסונית הקרויה על שמו שדגלה בשמרנות ובהתנגדות להתערבות הח'ליף בפסיקת ההלכה.

אחמד בן מחמד בן חנבל, אבו עבדאללה אל-שיבאני (בערבית: الامام احمد بن محمد بن حنبل, ابو عبد الله الشيباني) היה פוסק שריעה ותאולוג אסלאמי חשוב, ואבי האסכולה החנבלית במשפט המוסלמי. אבן חנבל נולד בשנת 780 בבגדאד והיה ממובילי המאבק בתפישות האסכולה המעתזלית בימי אל-מאמון. אבן חנבל נשפט בזמן המיחנה והושפל, אך סירב לוותר על אמונתו באי-נבראותו ובנצחיותו של הקוראן. האסכולה החנבלית, שאת יסודותיה ההלכתיים הוא כונן, נחשבת לאסכולה השמרנית ביותר מבין ארבע האסכולות המוכרות באסלאם הסוני. הוא נפטר בבגדאד בשנת 855.

אחמד אבן חנבל נולד בבגדאד למשפחה ערבית בת התרבות הפרסית בבגדאד ועבר עם אמו לעיר מרו. שם התחנך והחל להפגין את אדיקותו בלימודי קוראן ובמנהגיו היומיומיים. הוא התחיל ללמוד פסיקת הלכה, במרו ואחר בבגדאד, אצל גדולי התקופה, בהם אלשאפעי, אבו יוסוף ואחרים. כבר אז יצאו לו מוניטין, ואחר כך החל עוסק בעצמו בפסיקה ובעיקר – באיסוף חדית' (מסורות בעל פה על אורחות חייו של הנביא, שעברו מדור לדור לצורכי פסיקת הלכה) בכל רחבי המזרח הקרוב (משרכ) המסלמי של זמנו. הוא הפגין בקיאות רבה בשינון החדית', אך לא נמנע מלהעלותו על הכתב, ועל בסיס זה אספו בניו את קובץ החדית' העצום שלו.

בכל ימיו נודע אחמד אבן חנבל בתַקְוַּה שלו, תכונה שעיקרה פרישות וצניעות על גבול הסגפנות. במסעותיו, סירב לקבל דורונות תמורת מסירת חדית' ואף סירב לקבל את דבר החדית' במידה והוא הוצע לו בצירוף של כסף או מתנות. גם לאחר שהתמסד והקים משפחה בבגדאד, חי וחינך לחיים פשוטים והרבה בצומות וסירב להיות מקורב בכל מידה שהיא למנעמי השלטון, שהיה בעיניו בחזקת עושק ונהנתן.

הגותו הדתית של אחמד הייתה מבוססת על פרשנות פשטנית של הקוראן על בסיס קריאת הכתוב כלשונו. כך, לצד אמונתו בייחוד האל, הוא האמין גם לתיאורים הקוראניים שלפיהם אללה יושב על כס כבודו, כלשונם. כאשר קמה תנועת המעתזילה (דיאלקטיקה) שהתבססה על פרשנות אלגורית של הקוראן תוך שימוש בלוגיקה וטענה שתיאורים אנתרופומורפמיים כגון אלו הם אלגוריה בלבד, התנגד להם אבן חנבל מכל וכל. בעיקר הוא התנגד לטענתם העיקרית והיא שמן ההכרח הוא שהקוראן נברא על ידי אללה. לשיטתו, הקוראן עצמו הוא נצחי.

כאשר הח'ליף אלמאמון אימץ את תפיסת המעתזילה ואף ביקש להכפיף את כל נתיניו אליה במסגרת מה שנקרא המִחְנַה, היה אחמד אבן חנבל בר הפלוגתא העיקרי של תפיסה זו. הוא נכלא למשך שנתיים, עונה עד כדי הודאה (כנראה) ואף הולקה בפומבי, עד ששוחרר על ידי הח'ליף אלמתוכיל שניחם על מעשי אבותיו. המחנה הייתה למעשה הנסיון של הח'ליף להכפיף את המוסד ההלכתי להשפעתו ובתוך כך לרומם את מעמדו שלו ולאפשר לעצמו ולבאים אחריו להנחות את הדוֹגמה הדתית. התנגדותם של העלמאא, ובראשם אחמד אבן חנבל היא למעשה ההתנגדות לכך, ובזכות כוח סבלו והפופולריות שלו, התנגדות זו צלחה למעשה.

המורשת של אחמד אבן חנבל השתמרה על ידי בניו, שהתמנו לתפקידים של קאצ'ים (שופטים) ופוסקים. הם כתבו ביוגרפיות של אביהם, ההדירו את ספריו המרובים ועבי היריעה ובכך קיימו את התנאים שאפשרו לאסכולה החנבלית לצמוח ולהפוך לאסכולה הרביעית והאחרונה של האסלאם הסוני. אסכולה זו המשיכה להתקיים כיסוד תאולוגי, אורבני וחברתי, תחילה בבגדאד ואחר כך (בעיקר לאחר חורבנה מידי המונגולים ב-1258) בדמשק ובמקומות אחרים. הם המשיכו להציב התנגדות לאסכולות אחרות עד כדי מלחמות רחוב והקימו הוגים נמרצים שהידוע שבהם היה אחמד אבן תימיה שנכלא והוצא להורג בשל דעותיו הנציות.

אחמד אבן חנבל נולד למשפחה ערבית משבט בנו שיבאן שהתיישבה בבצרה שבעראק בזמן הכיבוש האסלאמי. משפחתו המשיכה עד ימיו להרוויח מהמעמד שזכו בו על רקע הסיוע בכיבושים. סבו ואביו היו מנאמני המהפכה העבאסית (אבנאא אל-דולה) ועל כן ניתנה להם העיר מֵרְוְ. הם שבו לבגדאד לפני לידתו או מקצת אחריה, וחיו בצמצום על בסיס השכרת שטח שהיה שייך למשפחתם בעיר.

עוד בילדותו, אומרים, היה נוהג באדיקות. מסופר עליו שהיה נוהג להשכים קום לתפילת השחר מוקדם כל כך, שאמו הייתה מרחמת עליו ומחביאה את שלמותיו כדי לעכבו. מסופר שמכר שתי פנינים שהיו ברשותו כדי לנסוע לבצרה ללמוד שם. רק לאחר תקופת לימודיו בבגדאד, יצא אחמד אבן חנבל למסעות בעראק, סוריה והמדבר הערבי בחיפושים אחר מוסרי חדית'. חיפוש החדית' כשלעצמו היה בעל אמירה פוליטית מובלעת שתלתה למעשה את הסמכות לפסיקה הדתית בנביא וברעיו בלבד, ובכך למעשה הפקיעה כל סמכות מהח'ליף או מכל מאן דהו לקבוע את האורתודוקסיה.

לאחר שתמו מסעותיו, חזר למשרתו (הלא רשמית) כפוסק ואף הקים משפחה בבית קטן בבגדאד. אשתו הייתה עבאסה בנת אלפצ'ל, ואשתו השנייה הייתה בת-דודו, אישה סתומת-עין. כמו כן הייתה לו פילגש, חוסן, ממנה נולדה לו בת בשם אום עלי זינאב. מאשתו נולדו לו מספר בנים: אל-חסן, מחמד וסעיד. משפחתו גרה כולה בביתו, בצמצום, באגפים שונים סביב החצר הפנימית של ביתו, כמקובל בארכיטקטורה של התקופה. פרנסתם הייתה תוצאה של עבודות מזדמנות, השכרת המקרקעין של אחמד, מכירת מוצרי טקסטיל שנטוו על ידי נשותיו של אבן חנבל, ומקורות הכנסה משניים נוספים.

מנהגיו 

אחמד אבן חנבל נהג כל ימיו בדרך של אדיקות ושל צנעה והסתפקות במועט. הוא לא היה מקרב הסגפנים שהיו מענים את עצמם לעתים עד סף המוות, אך בשום אופן לא נמנה עם הנהנתנים. הוא בחר בדרך אמצעית שנקראת תקוה ועיקרה פרישות והתנזרות ממנעמי החיים על סף הסגפנות. לכך סייעה העובדה שמראשית ימיו לא התפרנסה משפחתו ברווחה והעובדה שלצורך קיום מאוויו הרוחניים נאלץ להוציא גם את מרבית הכספים המועטים הללו.

הוא היה מהלך ברגליים יחפות, גם במסעות ארוכים. מנהג זה היה נוהג נפוץ ולא נחשב למחמיר במיוחד. כמו כן, הסתפק במעט וסירב לקבל מתנות, החל בתקופה שבה אסף חדית' וסירב לקבל מתנות כשוחד כדי שישמע את דבר החדית', וכן לאחר מכן כששב לבגדאד. כשבנו צאלח קיבל תשורות מהח'ליף (אותן תשורות שאחמד עצמו סירב לקבל), התרגז על בנו והורה לחסום את הדלת אל חדריו ואף סירב לאכול מזון שהוגש מאיתו. סיפורים רבים ישנם על הדרכים שבהם היו בניו מכניסים רכוש הביתה באופן סמוי, ובלבד שלא יגלה אביהם כיוון שמשגילה, היה מתרגז עליהם. הוא גם נטה לפזר את מעט כספו. כיוון שאבו אל-פואריס, דיירו, סייע לו להוציא מזמרה שבנו הפיל לתוך הבאר של ביתם, ביקש אבן חנבל לשלם לו חצי דרכמון (דרהאם). כאשר סירב אבו פואריס, פטר אותו אחמד אבן חנבל מתשלום דמי שכירות למשל שלושה חודשים.

התקוה גם כללה מובן של התבודדות ושל רצינות סבר. אחמד אבן חנבל, כמוהו כרוב העלמאא של זמנו, סלד מצחוק, כמו גם מאנחות של כאב וכן ממנגינה. עוד מסופר עליו שאחד מבני לוויתו ניפץ נבל של עובר אורח, מפני שהדבר נתפס בעיניו כדבר של קלות דעת וביטול של זמן שניתן להשקיעו בלמדנות. כמו כן היה אחמד אבן חנבל נוטה לביישנות ולפנים נפולות בפני כל העוברים על פניו.

תכונות אלו לא הרחיקו אותו מן הציבור אלא עשוהו אהוד על העלמאא ועל קהל רב של אנשים בבגדאד ומחוצה לה. אותו קהל צבא לאחר מכן על ארמון הח'ליפות כאשר היה אחמד אבן חנבל עקוד שם, וביקשו את שחרורו המיידי. שם הוא הולקה בפומבי וכה אצילה הייתה עמידתו בפני שוביו בעיני המתבוננים, עד כדי שמקצתם גלגלו בסיפור לפיו מחמת המלקות נטו אברקיו של אחמד לפול, כאשר נשלחה יד של פז מן השמיים והרימה אותם.

הגותו של אחמד אבן חנבל הייתה מבוססת על פרשנות מאוד פשטנית של הכתוב בקוראן. הקוראן, בדומה לתורה, מלא תאורים אנתרופומורפיים של אללה, המדמים אותו כיושב על כס כבודו, מדבר וכן הלאה. אחמד אבן חנבל היה אנוס לקרוא קטעים אלו כשמם, גם אם הם עומדים לכאורה בניגוד לרעיון הייחוד של אללה (תוחיד) והטרנסצנדנטיות שלו, הנובעת מעיקרון זה. בעניין זה, היה לו ויכוח גדול עם זרמים שביקשו לפרש את הקוראן על בסיס סילוגיזם (קיאס) והלוגיקה היוונית שאחיזתה בעולם השכלתני האסלאמי התחזקה עם עלית תנועת התרגום (בית אלחכמה) של היצירות היווניות והרומיות הקלסיות בימי הארון אל-רשיד העבאסי ואחריו. הזרם הראשי בתחום זה היה המעתזילה או הדיאקלטיקה.

מעבר למחלוקות לגבי פסוקים מסוימים בקוראן, הייתה לאחמד אבן חנבל מחלוקת עקרונית בהרבה מול המעתזילה לגבי מעמדו של הקוראן עצמו. לפי שיטתו, הקוראן עצמו הוא נצחי, ואילו לשיטתם, הכרח הוא שהקוראן נברא על ידי אללה. לכאורה מדובר על ויכוחים של מה בכך, אך הם היו בעלי חשיבות עליונה להוגים של התקופה, ובהמשך חשיבותם התגברה מרגע שהח'ליף אלמאמון החליט לאמץ גישה זו ואף לכפות אותה על העלמאא של הח'ליפות. כאמור, העלמאא תמיד ראו בשלטון הפוליטי רוע הכרחי שמטרתו היחידה היא מניעת אנרכיה (פתנה). לכאורה, לא היה לעלמאא מה להתרעם כאשר הח'ליף הכריז כי הוא מאמין שהקוראן נברא (וכמו כן כי עלי הוא "הטוב שבבני האדם").

אבל הח'ליף לא הגדיר רק את אמונתו שלו, הוא ביקש להכפיף את כל נתיניו לאמונה זו עצמה. בעצם ניסה הח'ליף לחרוג מגבולות סמכותו המוסכמת כשליט פוליטי וכסמל דתי ולהגדיר את עצמו כמי שקובע את האורתודוקסיה, את הנורמה הדתית, בדומה לקיסר הביזנטי ולשאהנשאה הפרסי, אשר מדמות שניהם ינקו השליטים הפוליטיים בתולדות האסלאם. יש בכך אף דמיון לדרכיהם של השיעים, שהעבאסים ביקשו להתקרב אליהם ולפייסם. לכך התנגדו העלמאא, ואחמד אבן חנבל בראשם. רבים מהם נכנעו לדיקטאט של הח'ליף, מחשש לחייהם, ומתוך חמישים עלמאא שהובאו כדי שיודו באמונה שהקוראן נברא בכיכר העיר, סירבו רק אבן חנבל ועוד עלמאא אחד.

המחנה היא שיא פועלו ההיסטורי של אדם שעיקר חייו עומדים בסימן של א-פוליטיות מוחלטת.

העתק פסיקות הלכתיות של אבן חנבל מאוקטובר 879

• כתאב אל-עלל ומערפת א-רג'אל (ספר העילות הדתיות והכרת המוסרים)
• מסנד אבן חנבל – קובץ מסורות קאנוני הממויין לפי המוסרים.
• כתאב פצ'אאל א-צחאבה (ספר שבחי חברי הנביא)
• כתאב אל-אשרבה (ספר המשקאות המותרים והאסורים)

כמו כן כתב אבן חנבל ספרים רבים בנושאי פרשנות הקוראן, הלכות ומשפט, עקרונות תאולוגיים (כמו ביטול תוקפם של פסוקי קוראן – א-נסאח' ואל-מנסוח') ואגרות בגנות כיתות שאמונותיהן נתפשו בעיניו ככפירה

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

המכתב השני הוא כפי הנראה מאוקטובר  1019, כלומר הוא מאוחר בחמש שנים בקירוב מהמכתב הראשון.  האווירה המדינית השתנתה בינתיים מכל וכל. בעוד שבמכתב הראשון מרגיעים יוסף ונסים את ידידם בפוסטאט, ומנסים להפיג את חששותיו בהדגישם, כי שקט בארצם, הרי עתה נתנו כבר א ת

אותותיהן שנות המהומות והעדר יד שליט תקיפה.

האמיר הינוקא, שעתה מלאו  לו רק שתים עשרה שנה היה נתון לחסדי מדריכיו ואפוטרופוסיו, והנציבים בערי השדה המרוחקות במערב נהגו באדונים עצמאיים, כי תמיד היתד, בידיהם האפשרות להתמרד ולעבור לצד בני חמאד, הענף השני של השושלת.

וודאי שגם מלחמות היו נטושות בין המושלים והשייכים הברבריים ובגללן פחדו אנשי קירואן לצאת את עירם. על צרות אלה נתווספה עוד מכת הרעב הכבד, שתמיד הייתה, חמורה ביותר בדרום — באיזור קאבס. ברגיל מלווה מכת הבצורת פלישות שבטי הנוודים הגוועים ברעב, הם ובהמתם, ליישובים חקלאיים וערים, כדי להציל את נפשם.  

כל זה נרמז רק במשפט הקצר של אל־מראכשי, שכבר הבאנוהו למעלה . כי מגמתם של כל הסופרים הסונים היתד, לפאר את תקופתו של אל־מועז, שבה עשו שפטים בשיעים ולכן נוח היה להם לא להרבות בתיאור המצוקות.

אחרי הבצורת והרעב של שנת 1018/9 הייתה , — לפי דברי הכותבים – הרווחה עם רדת הגשמים, אבל אז נסתלק הנגיד ושמחתם של היהודים נהפכה לאבל ושמיהם נתקשרו בעבים של הדאגה מה ילד יום.

כן היו פני הדברים בראשית מלכותו של אל־מועז, שלדברי ההיסטוריונים הערביים הייתה בכללה תקופת שלום ופריחה בשביל המלוכה — עד הזמן, שהפאטמים התחילו לשסות בה את הבדווים.  

נראה כי גם בימים טובים אלה נשקפו לא פעם צרות ליהודים, שעליהן שותקים דברי הימים. בגניזה נתגלתה אגרתו של הגאון ר׳ שלמה בן יהודה המופנית לפוםטאט ובה מזכיר הוא דרך אגב ״ אשר הגיע לקהל קירואן כי נפשטה היד אליהם כמעט קט היו שונאיהם אבירים לולי רחמי רוחם  ה עזר מעט הוא הנגיד רבנו יעקב״".

  המכתב הוא משנות השלושים של המאה, אולם אין לחציל שום פרטים על הסכנה, שאיימה אז על קהל קירואן, וכן אין כל זכר לה בכתבי רבי׳ נסים בן יעקב או רבנו חננאל, שני ראשי הישיבות הדגולים, שעל פעולתם בקירואן באותו פרק זמן ידובר בפרקים הבאים.

כעבור שנים אהדות הורע המצב הכללי במדינה. בשנות הארבעים בגד אל־מועז בגלוי באדוניו המצרי, נשבע שבועת אמונים לכליפים בבגדאד ושמם נזכר שוב ב ״ יקום פורקן ״ המוסלמי, בשעת תפילת יום ששי במסגדים.  

אז תתחילו הפאטמים לשלח בבני זירי, המורדים במלכותם, את שבטי הבדווים הלאל וסולים, שהיו נעים ונדים במצרים העליונה.  אלה ערכו מדי פעם מסעי שוד והתנפלויות על ערי קירינאיקה, טריפוליטאגיה ותוניסיה.

  השלטונות נאלצו לפנות את קירואן ולעבור לאהד הפרברים, ומשם להגן על קירואן הישנה. גם הלק מהאוכלוסיה עזב את העיר והאמיר עצמו ביקש מפלט לו באל־מהדיה, המצודה המבוצרת יפה, שקל להגן עליה.  

בשנת 1057 הדרו הבדווים אל קירואן וגרמו לחורבן מחריד.  ארמנות השייכים משבט הצנהאג׳ה ובתי העשירים נשדדו, והתושבים התפזרו לכל רוח״. מאורע זה קרה זמן קצר לאחר מותו של ר׳ חננאל בן חושיאל ( 1056 ), כפי שיש להסיק מתוך המכתב המקוטע מהגניזה הרומז לכך אגב ציון, כי הגאון

ראש הישיבה מינה את רבינו נסים לראש בי רבנן ולנציג הישיבה למגרב

כולה במקום ר׳ חננאל.

   לאחר מכן בא תיאור קצר של קירואן:  ״ ארץ זו רצה ה' בחורבנה ואבדנם של הנמצאים בה. נבקש את ה׳ שייטיב… וישקיף עלינו ברחמיו וכו׳ ״. ועוד יכתוב לעדה וינחמם על מה שקרה להם, גלותם לאחר מכן מעירם ויציאתם מארצם.  היו הרובע שלהם והמקדש המפואר כל עובר עליה ישום.

מקום כתיבתה של אגרת זו — קירואן או מהדיה — אינו ידוע.  ולכן אין ללמוד ממנה אם קהל קירואן התעודד אחרי מכה זו וחזר לעירו או גלה כליל ״ אף מהבקשה לשלוח ניחומים לאנשי קיירואן אין להסיק מסקנה ודאית. הרי ייתכן וכוונת הכותב הייתה, שדברי הגאון יישלחו למקום מקלטם של בני העדה.

מכל מקום, אף אם שבו התושבים היהודים אל קידואן, הרי חלק מהן בוודאי לא החזיק בה מעמד זמן רב. העיר כולה הלכה ונידלדלה, כי בטרם הספיקה להתאושש ולהיבנות מחדש לאחר חורבן שנת 1057 , שוב ניחתה עליה מהלומה חדשה בשל התנפלות שוד של שבט נוודים ברברים בשנת 1060  מעתה היה השלטון האמיתי בארץ בידי הבדווים, שחמסו ושדדו כל מה שבא לידיהם.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

31 – المره بتحب يوم وبتكره اربعين يوم

אלמרה בתחב יום ובתכּרה ארבעין יום.

האשה אוהבת יום ושונאה ארבעים יום.

32 – من يشهد مع الروس ؟ امها و خالتها و عشرة من قرايبها

32 – מין ישהד מע(א)לערוסו אמהא וח׳לתהא ןעשרה מן קראיבהא.

 מי יעיד לטובת הכלה? אמה ודודתה ועשרה מקרוביה.

33 – للمره هدفين ـ تعجب الرجال وتكيد النسوان

ללמרה הדפין: תעגיב(אל)רג׳אל ותכיד(אל/נסואן.

לאשה שתי מטרות: למצוא חן בעיני הגברים, ושהנשים יקנאו בה(כדי להרגיזן).

״אין אישה מתקנאת אלא בירך חברתה״(מגלה יג).

34 – النار ولا العار

. א(ל)נאר ולא(א)לעאר.

האש ולא הבושה.

המות עדיף על אובדן הכבוד(כבוד האשה).

35 – النسوان ان بلاهم بال

א(ל)נסואן בלאהֹם בלא ובַלַאהֹם בלא.

הנשים צרתם – צרה ובלעדיהן צרה צרורה.

״לנשים חסרון קטן: רע בלתן ומר־אתן״ חנניה רייכמן.

ממזרח וממערב כרך ב'

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעוןשורצקופ

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן, תש"מ

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

רבי ברוך הלוי אבן יולי.

אביהם של רבי שמואל ורבי חביב. אין אנו יודעים עליו ולא כלום. הוא נזכר שהקדמות לספר " ראש משב"יר ", שהוציא לאור בנו רבי שמואל. בהקדמות רבי יעקב בירדוגו שם תואר : " החכם הוותיק צניע ומעלי, ענוותן ושפל ברך כבוד הרב ברוך "

ואילו בהקדמת בנו תואר : " החכם השלם והוותיק כבוד הרב ברוך " בגלל שמו ברוך, שאינו מוכר במשפחת אבן יולי , קרוב אני לשער שאביו נשא לאישה בת ממשפחת טולידאנו, בה השם נפוץ עד היום, שמא בתו של הדיין רבי ברוך טולידאנו בן מהרי"ט.

רבי שמואל הלוי אבן יולי.

שנו של רבי ברוך, חותם לעתים קרובות – שמא"י – שמואל אבן יולי .רבי יעקב בירדוגו כותב עליו בהקדמה הנ"ל " נצר מטעינו, משעה ידינו להתפאר, כי מנעוריו גדל בבית מדרשינו שותה בצמא את דברנו ויוצא פרח ויצץ ציץ ועשה פרי למעלה, תנא כרוכלא, שלם הוא ושלמה משנתו, במדרשנו יכולתו, ובגמרא ופוסקים רקחתו, בבקיאות שם ביתו "

מדבריו אלה עולה דמותו של רבי שמואל אבן יולי, כחכם גדול הבקיא בכל ענפי גפ"ת. הקדמה זו נכתבה בסוף ימיו של רבי שמואל, שכנראה נפטר צעיר. מאחוריו הייתה פעילות ענפה, תורנית וציבורית כאחת. הוא היה מחכמיה הרשומים של העיר, סופר בית הדין ושוקד על לימודיו.

חוד מקורביו : חברו הוא, הרב הידוע רבי יוסף בירדוגו. כשנשאל רבי שמואל מרבה של צפרו, רבי עמור אביטבול, כתב את חוות דעתו ולא שלחה לשואל, עד ששלח את השאלה לרבי יוסף והיה בניהם משא ומתן של הלכה.

רק כאשר נקבעו העמדות השונות שלח דעתו ודעת חברו לשואל, עם ההערה : " ואתה תבחר לתקרב ". ומכאן אתה למד על ענוותו וזהירותו היתירה בפסיקת דין.

רבי שמואל נשא לאישה את בתו של רבי יוסף בהלול אחי אמו, שהיה מחכמיה הבולטים של מכנאס וסופר בית הדין, ובשנת ת"ר היה עדיין בחיים. גיסו אח אישתו, היה רבי משה בהלול. בהקדמה " ראש משבי"ר " הנ"ל מתואר : החכם החשוב הוותיק חמר חיוור עתיק, כבוד הרב משה בהלול.

רבי משה עלה לארץ ישראל והתיישב בטבריה.  בשנת תרל"ג נשלח כשד"ר טבריה למצרים. במכון בן צבי נמצא ממנו קובץ דרשות וחידושים בכתב יד.

רבי יעקב הכהן : נמנה עם ידידיו של רבי שמואל. בהקדמה ראש המשבי"ר מתארו : " אח הוא לי בחירי רצתה נפשי ". גם הוא מרבניה הרשומים של העיר מכנאס. חתום עם הרב שמואל הלוי בשנת תקצ"ד, במכתב המתפרסם להלן בנספח ד, משה הלוי בן יולי, קרובו של שמואל, דורש בשלום רבי יעקב הכהן.

נראה שקשוק הזה בקשרי חיתון עם משפחת בן יולי. שמא היה נשוי לאחותו של רבי שמואל. אביו, רבי יוסף הכהן, חתום עם רבי רפאל בירדוגו בשנת תקנ"ט, בשטר המכר של ספר התורה של אברהם הלוי, כמו כן חתום הוא בין חכמי מכנאס על תקנת הבחירה בשנת תקע"ח. גם רבי שמואל שימש כסופר בית הדין, וחתום על תעודות רבות.

רבי שלום דרעי : בהקדמת ראש המשבי"ר הוא מברך את " זה דודו וזה רעי, כבוד הרב שלום אדרעי " היה מעשיריה של מכנאס ; משגיח על קופת רבי מאיר בעל הנס של טבריה יחד עם רבי שמואל. הוא קנה בית כנסת בעיר מכנאס מידי משפחת מממראן ונקרא על שמו. 

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

גם בבבל־עיראק היו מגיעים למשרות הנכבדות בישיבה, כולל זו של הגאון, בזכות ייחוס־אבות, עליה בדרגה ואף בירושה, כשהבן יורש משרה רמה — אף של גאון. רב סעדיה בן יוסף הפיוטי, מגדולי הגאונים בבבל והמפורסם ביניהם כחוקר הוגה דעות, הוא היחיד שבא מן החוץ ואף מארץ אחרת, וזכה לעמוד בראש ישיבת סורא.

  בבבל ובארץ־ישראל לא קם מערער על סמכותם של העומדים בראש ההנהגה לייצג את האוכלוסיה בפני השלטונות המוסלמיים, למנות דיינים במחוזותיהם, לדאוג לצרכי ציבור, להטיל מסים כדי לקיים את משרותיהם ואת הישיבות ולקבל נדבות בשבילן. סמכותם השתרעה גם על העדות שייסדו המהגרים מארצות אלה, שעברו אל מחוץ לתחומי סמכותם הטריטוריאלית, קשה להפריז בחשיבות השפעתם הרוחנית והמוסרית של המוסדות המרכזיים הללו על התפוצות בארצות רבות.

אלמלא מפעלם של הגאונים שתרם רבות במישרים ובעקיפים לרציפותן של העדות היהודיות באותן הארצות שעמהן באו במגע הדוק, ספק אם האומה היהודית היתה ממשיכה ללכת בדרך קיום המסורת בכל התנאים, ולהגיע לתקופה, שבה נמצאו כלים חדשים להחזיק ברציפות הרוחנית וההיסטורית של העם. הוכחה שלילית לכך הם תולדות הקראים, קורות הכזרים ושל קבוצות גרים או מתגיירים קטנות אחרות, שנעלמו והיו כלא היו, מאחר שדחו את המסורת החיה והמתחדשת, או — אולי שלא באשמתם — נותק הקשר אתה.

אכן הכרעות הגאונים בענייני דת ודין היו מתקבלות בעולם היהודי כהלכה שאין להרהר אחריה, וההכרזות עליהן היו נעשות ברוב עם ובטכס חגיגי. אולם לא מכל מקום יישוב היו נשאלות שאלות ולא לכל אתר היו מגיעות התשובות.

אין להניח כלל ואין למצוא אף רמזים קלושים לכך, שלרשויות העליונות המוכרות של החברה היהודית, שישבו בבגדאד היתה האפשרות בידם להתערב בענייני חולין, כפי שהם נרקמו מדי יום ביומו ביחסים עם השלטונות המוסלמיים העליונים בארצות שונות, אף במדינות שלא ניתקו את קשריהן הרופפים עם הכליף בבגדאד: הגנה על מעמדם של היהודים, תשלומי המסים השונים, וכו' וכו'. לראשי הגולה, ששמם הלך לפניהם כסמל וכזכר למלכות בית דוד, לא נודעה למעשה כל השפעה על החברה היהודית שמחוץ לתחום שלטונם הבלתי־אמצעי של הכליפים. 

יש להודות על האמת שהתפארה שב״מלכות בית דוד״ והגדולה שבתורת הגאונים לא היה בהן כדי ליצור את המסגרות הארגוניות בשביל התפוצות, שלא יכלו מסיבות שהמרחקים והזמנים גרמון לעמוד בקשר מתמיד וקבוע עם בגדאד. אבל גם בארץ־ישראל ובעיראק התעוררה בעייה זו בכל חריפותה עם התמוטטות השלטונות המוסלמיים עוד לפני מסעי הצלב, פלישות שבטי התורכמנים ולאחר מכן המונגולים, שגרמו לירידה חמורה של העדות בעיראק וסוריה ולחורבנן בארץ־ישראל. כנזכר למעלה נותרה באותם הימים לפליטה העדה במצרים, שהחל מימי הרמב״ם וצאצאיו, הנגידים במצרים, שמרה על חוט הרציפות של ההנהגה הרוחנית והחילונית במדינת הממלוכים, מצרים והארצות הכפופות לשלטונה.

אולם התמונה הכללית של ירידת העדות היהודיות במרכזיהן הקדומים, בבל־עיראק ופרס, היא קודרת ומייאשת. תנאי חיים אלה נתנו את אותותיהם במשך דורות רבים. הם גרמו שבימי המפגש בין היהדות במזרח ובין הגלים של מהגרים, מגורשים ועולים שבאו מהמערב, לא היה לעדות בעיראק ובפרס שום חלק בהתעוררות, שהקיפה את העדות מערבה להן• אמנם הן שמרו על מורשתן התרבותית ואף המשיכו בפיתוחה — אולם פרקים אלה עדיין סתומים בשבילנו.

במקביל לתיאור ההתפתחויות באזור המוסלמי עלינו לסקור את המצב בקרב העדות שנשארו בגבולות הקיסרות הביזאנטית לאחר שהערבים ניתקו ממנה שטחים גדולים באסיה ובאפריקה. וזאת מכיוון שלאחר שמונה־תשע מאות שנה באה מדינה זו על כל קהילות ״הרומאניוטים״ (כפי שכונו התושבים היציבים), והמהגרים שהגיעו אליה מאשכנז ומאיטליה, תחת שלטון מוסלמי של התורכים־העותימאנים. זה קרה בעיקר במאה הט״ו. אי לזאת בזמן המפגש בין המזרח ובין המערב כל העדות היהודיות בקדמת אסיה והבאלקאנים מאוחדות היו במדינה אחת, שאליה צירפו הסולטאנים החל מראשית המאה הט״ז ועד מחציתה עוד שטחים בסוריה וארץ ישראל, בחצי־אי ערב, ובכל אפריקה הצפונית מנחל מצרים ועד לבא מארוקו (של ימינו).