קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

עדים אנו לתנועה בשני כיוונים הפוכים, הערבים נודדים צפונה, אל עבר הירדן, ארץ הנבטים וסוריה. והיהודים חודרים אל נאות הערביות שבצפון חיג'אז ונסחפים עם זרם אורחות הסוחרים התימניים, החוזרים מעזה ומאילת – אל ארץ חמיר.

כשיצא המפקד הרומי אֶליוס גַלוס בשנת 25 לפני הספירה למסעו המפורסם – הוא נתכוון לכבוש את דרום ערב, את ארץ הפלאות, מקום מוצא הזהב, האבנים היקרות, בקטורת והבשמים – שלח אתו הורדוס חמש מאות מחייליו. תפקידו המיוחד של הגדוד הזה מובן לנו עכשיו, לאחר שנתגלו לאורך הנתיב המוליך אל תימן כתובות ומציאות אחרות, המעידות שישובים יהודיים היו מצויים שם בתקופה ההיא.

אל המקומות הללו נהרו מהגרים יהודיים, בייחוד אחרי כיבוש ירושלים וחורבן הבית השני. תנאי החיים בערב אפשרו אז ליהודים להקים שורה שלמה של ישובים חופשיים, שפרחו והתרחבו במשל מאות שנים.

יש עדויות שבימים ההם – בתקופת רבי עקיבא ומרד בר כוכבא וגם אחר כך, קיים היה ישוב יהודי בתימן. בבית הקברות המרכזי של בית שערים שעל יד חיפה נתגלה אולם, " חמירי " עם כתובות ביוונית ותשליב חמירי, שהצלחנו לפענחו. המתים, הקבורים באולם הזה הובאו מאיזה מושבה מסחרית של יהודי תימן בצפון ערב או בסביבות ארץ ישראל, כי התימנים הקימו לצורכי מסחרם הענֵף כמה וכמה מושבות במקומות, שבהם הצטלבו בתיבות האורחות.

במושבות אלה ישבו גם יהודים, אשר התארגנו והקימו עדות  – לפחות עדה אחת . ואם במאה השלישית ישבו יהודי תימן בצפון, הרי ברור הדבר שבדרום ערב התיישבו עוד קודם לכן. על חיבתם לארץ ישראל מעיד האולם שבבית הקברות. הרבה יש ללמוד מסיפורו של המחבר הנוצרי, המתאונן על ההתנגדות שנתקלה בה התעמולה הנוצרית בחמיַר במאה הרביעית.

בצפון חיו בטירותיהם וחצרותיהם עובדי אדמה יהודיים, גברים מלומדי קרב, אומנים מומחים במלאכות שונות, בייחוד בתעשיית כלי זין. בדרום התייהדו רבים מעם הארץ, התגיירו וקבלו על עצמם עול מלכות שמיים ועול המצוות. לאלה ולאלה היו מורים ורבנים, בתי מדרשות ובתי כנסיות. יהודי ערב קיימו קשרים עם ארץ ישראל, ובייחוד עם המרכז שבטבריה וגם עם יהדות בבל.

לימי מלכותו של ד'ו נואס, מלכה האחרון של חמיר, אשר ביחס אליו אין כל ספר שהיה יהודי לפי דתו, קדמה תקופה של חולשה ורפיון. החבשים חדרו אז אל תימן וכבשו כמה מקומות, ביניהם גם את העיר ט'פאר, שבה הושיבו חיל מצבעם משנה למלך ( כנראה מעם הארץ ).

הכובשים הושיטו עזרה לנצרות, אשר התחילה להתפשט אז בעיר נַג'ראן וסביבותיה, והנוצרים שרפו בתי כנסיות, או הפכום לכנסיות נוצריות. במשך דור שלם שלטו החבשים בחלקים מסויימים של תימן, ובייחוד כנראה, בשפלת החוף. ד'ו נואס, שהיה אישיות בולטת ובעל מרץ ורצון, שלא כמחכים שקדמו לו, ניסה לשנות את מצב הדברים, ושאף ולשחרר את כל חמיר ולגרש את החבשים מאדמת ערב.

ואולם לא על נקלה אפשר היה לשכנע את נגידי השבטים השונים, אשר התנגדו מעולם לכל שלטון חזק, כי רק אם יתאחדו יוכלו לעמוד בפני החבשים המאיימים עליהם. ואמנם לא הצליח ד'ו נואס, אולי מפני שלא הספיק לכך הזמן, לאחד את כל הנגידים ולהפוך אותם לכוח חזק.

אכן, בראשונה עלה בידו לגרש את חיל המצב החבשי מעיר הבירה, אבל אחר כך נכשל ונפל. ד'ו נואס החליט להכניע את תושבי העיר נג'ראן המורדת. הנוצרים בעיר זו נחלקו לשתי עדות : אחת צהן, החזקה ובעלת ההפשעה, עמדה בקשרים עם אויבי העם והמדינה, כלומר עם החבשים והביזנטינים, בעוד שהשנייה תמכה במלך ועזרה לו.

על כך קראו אוהדי ביזנטיה לאלה האחרונים " נוצרים לפי שמם ". אמנם ניתח המלך את תושבי נג'ראן, אבל עורר בזאת את חמת הביזנטינים והחבשים, אשר יראו כי שלטונו יוכל לסכל את כל תוכניותיהם בקדמת אסיה, אז עלו החבשים על חמיר והיכו את הנגידים הנאמנים למלך. ד'ו נואס עצמו הפיל את עצמו לתהומות ים, כי לא רצה לראות באבדן עמו ומולדתו.

מסביב למאורעות אלה נוצרה ספרות ענפה, המלאה סתירות פנימיות. אגדות פורחות באוויר והשערות מופרכות מעיקרן נתקבלו בלי שום ביקורת על ידי המדע המערבי. בספרנו זה נוכיח, כי לא נכונה הדעה שהחבשים עלו פעמיים על חמיר בימי ד'ו נואס, והוא נכנע בפעם הראשונה.

המלחמה עם יושבי נג'ראן לא פרצה בשל סיבות דתיות. את סיבות המלחמה האמיתיות מגלים לנו נסופרים הנוצרים פרוקופיוס וקוסמַס אינדיקופלבסטיס, שמו הפרטי של המלך היה נואס או ד'ו נואס, שם חמירי ולא יוסף, פנחס, זורעא או מסרוק. אין זה כינוי, כפי שרבים חושבים, ואין פירושו " בעל בלורית ".

הוא נכשל, מכיוון שלא יכול לעמוד יחידי נגד ביזנטיה וחבש, בייחוד לאחר שחלק מהנגידים לא חש לעזרתו או עזבו לנפשו לפני הקרב המכריע. אמנם ניסה ד'ו נואס להשיג עזרה ממלך פרס נגד האוייב המשותף, אבל עזרה זו לא הוגשה לו.

יהדות תימן לא פסקה מלהתקיים אחרי מות ד'ו נואס, למרות הרדיפות והעינויים שהיו מנָתה, יחד עם שאר תושבי חמיר, יצאו להלחם בכובשים בפיקודו של סַיף ד'ו יַזַן, שלדעת כמה מקורות היה יהודי, והודות לתמיכת הפרסים גורשו הכושים מדרום ערב. בתקופת מוחמד היו בחמיר ובסביבות נג'ראן שבטים, שרבים מחבריהם היו יהודים.

על כן הבטיח להם מוחמד שלא יכריחו אותם להתאסלם, אם יכרתו ברית שלום עם שליח הדת החדשה.

( הערה שלי, כמובן וכמצופה, הבטחה זו לא קויימה על ידי מוחמד, כפי שלא קיים מעולם הבטחה כלשהי לא רק כלפי היהודים, אלא כלפי כל מי שלא קיבל עליו את הדת החדשה )

היהודים הרבים שבארץ הפריעו לשליחי הנוצרים בפעולתם. מתברר, כי ההשפעה היהודית, שסימניה נראים בכתובות חמיר מן התקופה ההיא, אינה מקרית . מצויים בהן כינויים של אלהים ( הרחמן, אדון היהודים, בעל שמים, אלהי ישראל ) וגם ביטויים, מושגים רמזים, המעידים על קשר בלתי אמצעי ליהדות, באותה תקופה מוצאים אנו תופעות דומות, מוזרות כשלעצמן, בכמה כתובות צםון ערביות, הן נקראות " לחיאניות. 

           3  יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות. מתוך הספר " מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן

מנהג שטות.

כמו חכמים אחרים, גם רבי דוד עובדיה דגל בנאמנות למנהגים קדומים : חלילה לשנות ממנהג שנהגו מקדם. אבל הזכיר כמה מנהגים שהוא שלל את הלגיטימציה שלהן.

נהגו אנשים טיפשים להגיד בערבית, כמו שהקב"ה אמת כן הדבר הזה אמת, וזה היה עוון פלילי וקרוב לכפירה. הוא העתיק זאת מספרו של רבי דוד אבן זמרא, שצוטט על ידי רבי משה טולידאנו ( השמים החדשים ). 

מנהגי נשים זקנות.

מנהג שאינו מועיל לפוריות.

היה מנהג שאישה שלא ילדה הייתה לוקחת אריג בלוי של ספר תורה ועושה אותו חגורה למותניה, כדי שתתעבר ותלד. רבי יוסף משאש טען שאין זו סגולה. לו היה הדבר מועיל, היה מתיר את הדבר, מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין איש לאשתו וכביכול שם שמיים נמחק להטיל שלום. אבל כיוון שסגולה זו אינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידן, ויש שניזוקו ותלו ההיזק בעוון זה, לכן הדבר פשוט ואסור לעשות כן ואין לו תקנה אלא גניזה.

ערלת ילד אחרי הברית.

נהגו הנשים שלא ברצון חכמים לבלוע ערלת הזכרים שחותכים בשעת הברית, ואומרות שמועיל הוא לעקרות, או למי שיולדת רק נקבות. מנהג זה עורר את הבעיה הלכתית בדבר האיסור של אכילת בשר אדם.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

הכל שוחטין

אצל הגאון רבי אהרון בן חסין למד רבנו את תורת השחיטה ובגיל 15 קיבל סמיכה. היה בקי גדול בתורת הספרות והשחיטה, מידי פעם היה מזמינו רבי יצחק סבאג שיבוא לבחון את תלמידי ישיבתו, בחינותיו היו על דרך החקירה כגון מדוע לא תירצה הגמרא אחרת וכדו', כתב את הספר מטה אהרון, לאחר כמה שנים נתמנה לרבה של מוגאדור הסמוכה לעיר קזאבלנקא. רבי אהרון היה נין לגדול משוררי מרוקו בכל הזמנים הגאון רבי דוד בן חסין שחי בין השנים 1730-1792. באותם הימים ראה רבנו שחכם פלוני אסר עוף לאישה, רבנו שדעתו היתה להכשיר את העוף אמר לאותה האישה לא בפני החכם שהעוף כשר, האשה שלא ידעה את נפשה שמה פניה ללכת לרבי יהושע בירדוגו האב״ד ואכן רבי יהושע הכשיר את העוף. לאחר מכן נודעו הדברים לאותו חכם, ומאז התבייש אותו חכם מרבנו, עקב גילו הצעיר שהעמידו על טעות, ואז קבל רבנו על עצמו שכדי שלא לבייש, ימנע מלהסתכל כשלא שואלים אותו, עד שיגדל ויהי גבר.

ענבי הגפן בענבי הגפן

כשהגיע לפרקו בגיל שבע עשרה, נשא לאשה את הרבנית הדגולה ג׳אמילה תבדל לחיים טובים וארוכים אמן, בתו של החכם השלם רבי משה אלכריף ומרת רחל זצ״ל, ונינת הגאון רבי בנימין אלכריף תלמידו של המלאך רבי רפאל בירדוגו וחתנו של המשורר הגדול הגאון רבי דוד בן חסין זצ״ל ומחבר הספר הנפלא ״גבול בנימין״, (הרבנית היתה אז בת 12). ואכן שמחה גדולה היתה לכל יושבי העיר ביודעם שאלו הנישואין הם ענבי הגפן בענבי הגפן.

בתוך ימי חופתו עמדו ראב״ד מקנס הגאונים רבי יעקב טולידאנו והגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל וסמכוהו בסמיכת חכמים, וברכוהו שבעתיד יאיר עיניהם של ישראל, ומאז נקרא בשם רבי שלום על אף גילו הצעיר. ואכן זכו שברכתם התגשמה. ואכן זכה רבנו לאשת חיל על כל המשתמע, וכמו שאחדל אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, ואכן היא שסייעתו עד יומו האחרון במסירות נפלאה לעלות ולהתעלות אל פסגת העולם שאליה הצליח להגיע, עמדה לצדו וחשבה כל הזמן איך לעזור לו, ונשאה עמו בעול הרבצת התורה לעדרים, חינוך ילדי ישראל, ולענות לשואלים דבר זו הלכה, קרוב ל ־ 80 שנה, ובהכנסת האורחים הרבים שהיו באים להתייעץ עימו, וכמאמר החכם ׳לכל איש גדול יש מאחוריו אשה גדולה׳. את כל עניני הבית נטלה אותם על שכמה, כדי שיהיה הוא פנוי אך ורק לעניני תורה וקדושה, מדת הסתפקותה במועט במשך השנים הראשונות בפרט, וגם לאחר שהמשפחה גדלה וההוצאות גדלו עם המשפחה, היא ההצלחה של רבנו, הופעתו המסודרת והנקיה שהיתה לסמל איך ת״ח צריך להיות מסודר ונקי, נזקפת המון לזכותה. וכותב רבנו בשבח אשתו ־ שהיתה מביאה לחמה ממקומות הרחוקים מן הדעת לגמרי. (וחם השמש/ט)

סמוך על שולחן אביו

לאחר נישואיו, המשיך רבנו להתמיד בישיבתו של רבי יצחק סבאג עוד חמש שנים, כשאביו סומכו על שולחנו ונוטל עליו את כל עול פרנסתו, וזה כתוצאה שראהו אביו לומד בהתמדה רבה, ומתוך כך הבין שאדם גדול צומח בתוך ביתו, לכך סייע לו בכל עניני הפרנסה, כולל דיור ־ שנתן לו חדר בביתו שידור שם לאחר נשואיו. בזכותו היה מסוגל רבנו לשקוע כולו ביגיעת התורה בלא שום היסח הדעת, ובלי שיהיה לו שום שיח ושיג בענינים אחרים לילות כימים שנה אחרי שנה, עד שהפך להיות בקי וחריף בתחומים רבים מתורתינו הקדושה. וזכר לו רבנו לאביו, את אשר היטיב והתחסד עימו בשנים הללו, שהיו אולי השנים המאושרות ביותר בחייו, כשהוא מתענג על חמדת התורה ועושה חיל, וכשהוציא את ספרו ׳מזרת שמש׳ מבטא שם בהקדמתו את רגשי הכרת הטובה שרוחש לאביו.

לאחר נישואיו החל בלימוד הגמרא עד ההלכה למעשה בהלכות יורה דעה, תוך שהוא עומל לתרגם הדברים למעשה, ולהבין דבר מתוך דבר, למציאות הקיימת

בזמננו, בדרך העיון המקורית לימוד גמ׳ ומפרשים עד ללימוד ההלכה. (מעניין מאוד שגם רבי יוסף קארו וגם הרמ״א, שניהם כיונו לדיעה אחת, לכתוב ולפרסם בראשונה את ביאורם על הטור בעניני יורה דעה! כנראה ששניהם הבינו שנושאים אלו נצרכים מאוד לעיצוב הלמדנות של הלומדים! ורבנו צעד בדרכם, והחל את העיון בנושאים אלו שהם יהוו לו בסיס להמשך בכל תחומי ההלכה והפסיקה.)

בין החברותות שקבע איתם לימוד רבנו באותו הזמן, היה הגאון רבי משה ויזגאן זצ"ל שהיה חברותא של במשך עשרים שנה, אשר לימים נתמנה לאב״ד בעיר הגדולה מראקש, וכותב רבי משה (הודפס במכתבי תהילה, שבראש תבואות שמש חחו״מ) מי כמוני יודע את חשקו והתמדתו של רבי שלום, שעם כל הטרדות הכרוכות בהנהלת התלמוד תורה, היה לומד על חשבון הזמן המיועד לאכילתו ובלילות לראש אשמורות. (הלימוד שלמדו יחד, היה גם בעניני הדיינות, ושניהם הוסמכו לדיינות באותו היום. רבנו רחש לו הערכה רבה, ומינה אותו ל׳בוחן׳ התלמוד תורה, וכשנתמנה רבנו לדיין בקזבלנקא והיתה לו סמכות למנות דיינים המליץ עליו שראוי הוא לכהן כדיין במראקש, ובשנים בהן היו רבנו ורבי משה גרים בירושלים, והיה אמור רבנו לטוס לבניו לחו״ל, היה נוסע קודם לרבי משה להיפרד ממנו כפי שנפרדים מידיד טוב, וגם לקבל ממנו ברכת הדרך. דרך אגב: רואים את ענותנותו של רבנו, ממה שלא שכח את ימי הידידות כחברים, אלא אדרבה נעשה כמי ששכח שהוא במשרה רוממה של ראב״ד ירושלים. (וכמים הפנים אל הפנים: כשהיה רבי משה מברך בזמן ההבדלה את ילדיו ונכדיו היה מקדים לברך את רבנו קודם לנכדיו.)

וכן מוצאים אנו את ידיד נעוריו רבי שלמה טולידאנו זצ״ל. (אביהם של ראשי ישיבת אור ברוך הגאונים רבי גבריאל ורבי מיכאל שליט׳׳א, ומחבר הספר ׳ויקהל שלמה׳) שלימים היה דרשן גדול בעי״ת בני ברק יע׳׳א, שהיה החברותא של רבנו בשנים האלו בשעות אחר הצהריים, ולמדו בצוותא את כל יורה דעה, והלימוד של אותם השנים היה הבסיס לספרו ׳מזרח שמש׳. וגם הוא כותב (שם) במכתב תודה ששלח לרבנו, על ששלח לו את ספריו ״ובפתחי את ספריך אורו עיני, ותיכף נזכרתי בימי הצעירות, וחבל על דאבדין ולא משתכחין״.

בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

אל מעין העדן

שער שני

גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם

כאן יספר מנסיו ונפלאותיו של הצדיק לאחר פטירתו מפי עדי ראיה ובפרט מפי בני קהלת יהודי ווזאן

בפתח שירשור זה על הצדיק הנערץ עלי ביותר, מבלי חלילה לגרוע מגדולתם של האחרים.אנו נהגנו שנים רבות וכן בהילולה לפני העלייה לארץ לעשות את ההילולה של הצדיק מדי שנה. זה ארך ימים רבים, כאשר היה לנו חדר קבוע למשפחתנו.

זו הייתה חוויה בלתי נשכחת משום החופש שניתן לנו הילדים להתרוצץ ולהינות ממטעמי אמי שתחיה. אך גם נס קרה לנו שם, ואני חזיתיו בעיניי.

את סיפור הנס אביא מאוחר יותר.

זכותו תגן עלינו ועליכם ועל כל עם ישראל באשר הוא.

אלי פילו

סגולת ההשתטחות על קברי הצדיקים

מספרת לנו התורה הקדושה על המרגלים אשר שלח משה לתור את הארץ. לפני כניסתם לארץ ישראל כאשר הגיעו לחברון, כלב בן יפונה הוא לבדו מתוך שנים עשר המרגלים נכנם למערת המכפלה כדי להשתטח על קברי האבות הקדושים ולהתפלל שלא יושפע מעצות הרעות של המרגלים, ולדבר סרה על הארץ הקדושה. את זה לומדת הגמרא מהפסוק האומר: ויעלו בנגב ״ויבא״ עד חברון. שואלת הגמרא היה צריך הפסוק לומר ״ויבואו״ בלשון רבים ומדוע נאמר בלשון יחיד? אמר רבא: מלמד שפרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת המתלים.

ומעירים שיהושע בן נון מדוע לא הלן להשתטח? ומשיבים כי כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר ״ויקרא משה להושע בן נון יהושע״. כוונתו לומר, יה יושעך מעצת מרגלים. והוא שנאמר: ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, לומר שכלב שינה את דעתו במשך הזמן ע״י התפילה על קברי האבות ואילו יהושע מתחילה כך היה בדעתו שלא לשמוע לעצת המרגלים.

כ״כ הגמרא במסכת תענית (ט״ז ע״א) שואלת: למה יוצאין ביום התענית לבית הקברות? עונה הגמרא שני טעמים לדבר, ואחד מהם, כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים.

ואומר הר״ן: שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפלה במקום ההוא תהיה רצויה ביותר, להימצא שם גופות אשר כבר חל עליהם השפע האלקי, כי הצדיקים עצמם בחייהם כמו המקדש המקודש המשמשים בעצמם מעון לשכינה. לא בחייהם בלבד, אלא גם אחרי מותם מקומות קברותיהן ראויים להימצא השפע שם, כי עצמותיהם אשר כבר היו בחייהם הם כלים לחול עליהם השפע האלקי, עדיין נשאר הם מן המעלה והכבוד. (עד כאן דבריו)

נמצאנו למדים שהתפילה והתחינה על קברי הצדיקים גורמת בשמים להתעוררות של עת רצון והרחמים על החיים. כן כתב רבי חזקיה מדיני בעל ה״שדה חמד״ שהמתים בראותם את החיים שבאים אליהם ומספרים להם צערם חסים הם עליהם ומצטערים בצרתם, כיון שהמתים שוכני עפר אינם ראוים לעונש מחמת צדקותם, מרחם עלינו השם יתברך בזכותם.

מאמרי חז״ל אלו הם נר לרגלם בכל דור ודור של אנשים מבני קהלינו מוקירי הצדיקים, אשר לא מסתפקים רק בשהייה קצרה על קברי הצדיק אלא קבעו לעצמם ישיבה על מצבת הצדיק לזמן ממושך ולמדו שם לעילוי נשמת הצדיק הקבור במקום. ומעוררים זכותו שיעמוד בתפילה להמליץ טוב בעדם ובעד כל אחינו בית ישראל, להקמת שכינתא מעפרא ולקירוב קץ הגאולה. כפי שיסופר לקמן:

סדר ההשתטחות על קברי הצדיקים

פעם ניגש תלמיד לרבו הצדיק הנסתר רבי יוסף דיין זצוק״ל ,, ואמר לו: ״ ילמדנו רבנו סדר ההשתטחות על קברי הצדיקים ", איך יתנהג ומה הלימוד אשר נלמד על קברם״? ענה לו רבי יוסף כאשר תגיע לקבר הצדיק תאמר בזו הלשון: אדוני הקדוש אדוני הקדוש רבי פלוני בן פלוני, זכרונך לברכה, השוכב פה, אני עבדך, שלום עליך, אנא, אני מבקש מהקב״ה ועל ידי כבודך – (פה יפרט את הבקשה שרוצה מהצדיק)״״

אנא אדוני הקדוש רבי פלוני בן פלוני זכרונך לברכה השוכב פה, בעד כל בקשותי, הריני לומד התורות ונותן הצדקות לעילוי נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה שלך בל״נ. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני לומד התורות ונותן הצדקות יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך השם צורי וגואלי, ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. (כופל הפסוק פעמיים).

קיום ההילולה באשגֵ'ן אחרי פטירת הצדיק ר׳ עמרם 

הילולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי ע״ה, מתקיימת מדי שנה ושנה ביום ל״ג בעומר ונקבעה כמסורת יהודית עם הפסקת מיתתם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא.תאריך זה מצוין כיום הילולא של רבי שמעון בר־יוחאי זיע״א במירון ושל כל התנאים, וביום ל״ג בעומר המוני בית ישראל פוקדים את קברותיהם של כל הצדיקים האחרים. כן היה נהוג גם בתפוצותיה של גלות יהודי המזרח וצפון אפריקה. ציון קברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן לא מזוהה ע״י מצבה או בנין אלא כערימת אבנים מתחת לעץ הזית העתיק יומין כפי שספרנו לעיל.

מר חאליווא סיפר שבמקום הקדוש שמסביב לקבר הצדיק נכחו עשרות אלפים חוגגים שבאו מכל רחבי מרוקו, ממרקש ומדמנאת בדרום, מאוגידה, מאלזיריה ומאלקאסר במרוקו הספרדי ־ כולם היו נוהרים בהמוניהם, ואלפים שבאו במאות כלי רכב היו נראים בחניתם בתלמים בשדות ובחורשות, אחרים היו עושים דרכם לאיטם בכבישים המפותלים: ברחבת בית הקברות, בפרדסים שבסביבה ובכל האופק הוקמו מאות אוהלים של החוגגים הנותנים מחסה אוכל ומשקה לכל דיכפין וזאת נוסף למבנים שהוקמו על מנת לקלוט חוגגים נוספים שהגיעו מרחוק. ועדת ההילולות חגיגות של המקום העמידה בנינים אלה לרשות הצבור שהזמין חדרים למפרע תמורת חשלום סימלי.

בשנה הזו נערכה ההילולא במוצאי שבת, וכמו בכל שנה, גם השנה נערכה קבלת פנים מכובדת כיאה לנכבדים ולשלטונות הצבא, אשר מתוך יחם הערכה וכבוד באו למקום. נערך מסדר צבאי צרפתי שבסיומו נורו זקוקי דינור שעלו לגובה רב. מתוך המהומה החגיגית נראה עץ הזית ירוק שמתחתיו נמצא קברו של הצדיק במלוא הדרו כשהלהבה נושקת את ענפיו המרובים.

מספר אנשים עובדי האתר הקדוש, מזהים עצמם שהם שלוחיו ומשרתיו של הצדיק, ומותר להם לדרוך כשהם יחפים על האבנים שמסביב לקבר הצדיק, כל האבנים היו חמות ומפוייחות מרוב עשן הנרות נזרקו בכמויות עצומות, במרחק מה ישבו אנשים בחצי גורן, לומדים זוהר ומשנה וקוראים תהלים לאור הנרות. או לאורם של פנסי תאורה חלשים, ראש הועד מר אליהו אלחדד מלווה ברב הראשי עשו דרכם לאוהל בו מקבלים פני הנכבדים, זהו אוהל ענקי מסודר לקבלת הפנים על שטיחים וכריות משי בישיבה מזרחית, הראשונים שהתקבלו ראש העיר ופמלייתו, המפקד הצבאי האזורי. את האורחים הנכבדים השונים קידם רב העיר, עם ראש הקהילה מר אלחדד ויו"ר ועד של המקומות הקדושים.

בגמר הטקם הצבאי והשמעת ההימנון, הנעימה תזמורת אנדלוסית שירים לנכבדים, שזכו לכיבוד של שתיית תה ועוגות מכל הסוגים והטעמים, סגל הנכבדים ישבו באוהל המיועד להם, ומלבדם היו גם לא מעטים מאנשי המלוכה שראו לעצמם כבוד להגיע למקום ההילולא, יש לציין שכל הכיבוד וקבלת פני הנכבדים והאורחים נעשו ע״י מר ומרת אלחדד אלי הי״ו. לאחר לגימת כוס התה וטעימה מהכיבוד התפזרו כולם לא לפני שהודו על הזמנתם, נשיא הקהילה פנה אף הוא לנכבדים על השתתפותם המפוארת בקבלת הפנים האזרחית והצבאית. והכל נערך בסדר מופתי.

ראיתי גורמים המנצלים את החגיגות לתועלתם האישית כמו ״היחפנים״ הדורכים על האבנים הלוהטות שכאילו הם משרתי הצדיק אשר בכחם להתפלל ולברך את המעריצים שבאו למקום לשפוך ליבם ולבקש מהצדיק שיתפלל עבורם.

הבנתי שלטענת כל הבאים יש צד חיובי גדול בכל החגיגות ^: האלה, וזה ההכנסות המסייעות לועדת החגיגות לקייםהחגיגות על כל ההוצאות הכרוכות בהן, הניגבות מאגרת הכניסה לשטח.

ועד הרבנים הורה לכל אלו שנוהגים לפגוע בקדושת המקום, להשתדל לשמור על כבוד המקום ולהתנהג כמקובל וכראוי למקומות קדושים.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין.

רבי יעקב אבן צור – כיהן כדיין, חיבר פסקי דין וחידושים על הש"ס שעודם בכתב יד.

רבי אברהם בן עלאל – כיהן בדיינות בפאס, חתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר.

רבי יעקב אבן מלכא – כיהן כדיין בפאס, ואחר כך עבר לןתיטואן וכיהם שם כאב בית דין. השאיר אחריו חידושים ותשובות שחלקם נדפסו בספר " נר המערבי ", ירושלים תרצ"א. זכה לזקנה נופלגת ונפטר בשנת התקל"א – 1771.

רבי סעדיה אפלאלו בן רבי מימון – כיהן בדיינות בפאס, וחתום עם בית דינו של רבי יהודה בן עטר על כמה פסקי דין.

בשנת התס"א – 1701, הטילו השלטונות מס כבד על יהודי מרוקו בכלל, ועל יהודי פאס בפרט, והרבה מיהודי פאס נאלצו לעזוב את העיר בגלל כובד המסים. גם רבי יהודה נאלץ לנדוד והגיע לעיר מכנאס, שם התקבל בכבוד גדול על ידי כל תלמידים החכמים שבעיר, ובמיוחד על ידי רבניה, רבי משה ואחיו רבי חביב טולידאנו, ואף ישב עמהם בבית הדין.

למרות שלחץ המסים מצד השלטונות נמשך, החליט רבי יהודה לחזור לעיר פאס ולרעות את צאון מאעיתו, מה גם שמרבית הנשארים היו יהודים עניים שלא הייתה להם אפשרות לעזוב את העיר. בשנת התס"ד לא נמצאו מרבני העיר, בפאס, רק רבי יהודה ורבי שמואל הצרפתי. 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין. 

מתקן תקנות.

תמיד היו עיניו של רבי יהודה פקוחות על אורחות החיים של בני עירו, דרכי מסחרם והתנהגותם. כל דבר שנראה בעיניו כאינו מדרכי הצדק והיושר, או דבר שעלול לגרום עוול לחלק מבני הקהילה, או דבר החורג מדרכי הצניעות והמוסר, עמד רבי יהודה וסתם פרצות אלה על ידי תקנות.

בידנו כמה מתקנותיו בעניינים שונים. להלן נזכיר חלק מתקנות אלה, ומהם ניתן ללמוד על מצב הקהילה, אורחות חייה ודרכי הנהגתו של רבי יהודה.

מסים.

עם התגברות לחץ המסים וההיטלים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית בפאס נטו כמה מראשי הקהל והעשירים לפרוק מעליהם מקצת העול על ידי שניסו להשתמט מלשלם את המס שהטילה עליהם הקהילה – בעזרת ידידיהם הגויים והשרים.

אחרים ניסו להקל מעליהם עול המס במקצת על ידי חלוקתו בין התושבים שלא על פי הערכה, דבר שפגע במעמד הבינוני והעניים. ההערכה הייתה נעשית על ידי שמונה עשר אנשים שנבחרו לשם כך, והם היו מעריכים רכושו של כל אחד, והיו קובעים לכל אחד המס שעליו לשלם. לנישום הייתה הזכות לערער על הערכתם על ידי הצהרה בשבועה על ערך רכושם.

והייתה גם דרך שלישית : משרתי הקטדש היו פטורים מלשלם כל מס – כדי לעודד לומדי תורה ולעזור להם להתקיים בכבוד ולעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת. בין משרתי הקודש נמנים תלמידי חכמים, שוחטים, סופרים – סופרי בית הדין, סופרי שטרות וסופרי סת"ם, שליחי ציבור ושמשי בתי הכנסת.

מכובד המסים נטו כמה מעשירי הקהילה וראשיה לחייב גם משרתי הקודש במסים.

כל אלה שעלולים היו ליפגע מן הסדרים החדשים בגביית המסים, לא היה להם למי לפנות לעזרה אלא לרבי יהודה. ורבי יהודה לא נח ולא שקט עד שתיקן תקנה מחייבת, שבה קבע כח כל יהודי צריך לשלם חלקו במס כפי שנקבע על ידי הקהילה, על פי הערכה מדוייקת של רכושו.

אסור ליהודי לבקש עזרה וחסות מהגויים ומהשרים כדי להשתמט מתשלום המס, אין לחייב אף אחד ממשרתי הקודש לשלם מס.

וכה ניסח את דבריו :

בראותנו רוב התלאות החולפות ובאות על אנשי גאולתינו קהל פאס יע"א ( יבנה עירו אמן, יגן עליה אלוהים ובדומה ). בכל יום הב הב, כסף וזהב, וכלתה הפרוטה מן הכיס ורוב בעלי הבתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאוד….

אשר על כן בהקהל לפנינו כל ראשי הקהל יצ"ו ( ישמרם צורם וינטרם ) ויספרו לנו הקורות אותם בענייני המס, נכנסו דבריהם באוזנינו אנחנו בית הדין חתומים, וראינו לתקן תקנה ישרה, וקודם כל דבר גזרנו שכל הקהל הדרים פה פאס, כל הנקרא בשם עברי, יטה שכמו לסבול בעול צבור כקטון כגדול כל אחד לפי כוחו והונו ולפי ממונו.

ואין לשום בן ברית לישען על שום מכז"ן ( שלטונות ) ולא על שום ענאיי"א ( חסות ) כלל. וכל מי שירצה לפרוש מהציבור הרי הוא מובדל מקהל הגולה.

גם ביום ג' שעבר כיוון שנתקבצו הבינוניים והעניים בצעקה גדולה ומרה ונתוודעו כולם ובאו לקבול לפני העול הגדול הזה, אז תכף ומיד הלכתי עמהם ללכת את הקבל…שלעולם לא יגבה המס בדרך פיסקא כי אם בפנקס ההערכה כנהוג משנים קדמוניות.

שכונת מחנה ישראל

רבי משה מלכא

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

חלף הזמן שבו היה יסוד כלשהו לטענות כי ״אין חומר״, ״אין ספרים״, ״אין פרסומים״. תירוץ כזה אינו יכול לעמוד כיום במבחן המציאות. אלפי מאמרים, חוברות וספרים נכתבו ונתפרסמו בעשרות השנים האחרונות. ״הוי כל צמא לכו למים״ – השוקת מלאה, יש רק לגשת וללגום ממנה מלוא חופניים. מבחננו יהיה אם יעלה בידינו לעורר את הציבור לעשות כן.

אני מרשה לעצמי להוסיף הערה אישית: מה לי ולמורשת יהודי צפון אפריקה? אני כאן בזכות חלום משנת 1884, חלומו של סבי, אבי אמי, הרב יעקב בן עטר. בהיותו רב של העיירה אזימור שבמרוקו, בא אליו בחלומו אליהו הנביא ואמר לו: עד מתי תשב כאן בנחת וירושלים בצער? רבי יעקב ראה בכך פקודה מפורשת. כעבור ימים מעטים נטל את אשתו, סבתי חנינה, ואת בתו הקטנה בת הארבע מרים, אמי לעתיד, צרר את ספריו ומעט מבגדיו ויצא לדרך לירושלים.

בירושלים הקים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ הזכורה לי מילדותי. נוסף על הבת מרים, אמי, היו לסבי ולסבתי עוד שני בנים: חיים בן עטר, שנעשה סופר ועיתונאי מוכשר, עורך העיתון ״החרות״, ונפטר בצעירותו; ושמעון בן עטר, שהיה מזכיר ועד עדת המערבים במשך ארבעים שנה. נכדו, הנושא את שמו של סבא יעקב, נהרג במלחמת העצמאות בדרך לגוש עציון עם ה־ל׳׳ה.

סבי יצא בשליחות למען הקמת בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל שבה אנו מקימים כיום את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.

אני מרגיש כי במידה כלשהי אני סוגר מעגל ופותח מעגל.

יצחק נבון

נשיא כבוד של המרכז העולמי

מחנה_ישראל – מפה

תקציר
בתחילת המאה ה- 19 נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. המאמר מתאר את ההשפעה שהייתה לתהליך זה על יהודי מרוקו מבחינה כלכלית ואת ההשלכות שהיו לקבלת החסות הזרה על היחסים עם האוכלוסיה המקומית.

מרוקו ויהודיה : יהודי מרוקו במאה התשע-עשרה
מחבר: פרופ' מיכאל אביטבול

בתחילת המאה התשע-עשרה נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. אזור החוף החל להתפתח; נמלים עתיקים, כגון אלעְראיְש (לראש, לראצ'ה), טנג'יר, אנפה-קזבלנקה וסאפי, שהושבתו למן סוף המאה השש-עשרה, קמו לתחייה, ונבנו נמלים חדשים, כגון מוגאדור ואגאדיר.

האפשרויות המסחריות החדשות משכו אליהן יהודים. הם עקרו אל אזורי החוף, וחלק מקהילות פנים הארץ התרוקן. זריזים במיוחד היו היהודים תושבי נאות המדבר הדרומיות ומרכזי המסחר הקטנים, אשר היו פרוסים לאורך נתיבי השיירות הישנים באזור האטלס ובגבול הסהרה.

 הם הגיעו תחילה לקהילות העירוניות בפנים הארץ – מראכש, פאס, מכנאס, צפרו – ולמדו להסתגל לחיי העיר; מאוחר יותר הם פנו אל הנמלים החדשים באוקיינוס האטלנטי. וכך, למרות ששיעורם באוכלוסייה הכללית לא עלה על שלושה אחוזים (פחות מ- 100,000 איש), מנו היהודים, החל מאמצע המאה התשע-עשרה, למעלה מ- 25 עד 40 אחוז מהאוכלוסייה בערים מרכזיות, כגון טנג'יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה.

 בסוף המאה התגוררו למעלה משישים אחוז מיהודי מרוקו בערים שנזכרו לעיל, ולהן יש להוסיף גם את רבאט, סאלה, מַזַגאן, סאפי ואגאדיר. אם נוסיף לערים אלה את הערים הוותיקות פאס, מכנאס, אלעראיש וצפרו, נגיע למסקנה כי בניגוד לדעה הרווחת, הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה הרבה לפני כינון משטר החסות הצרפתי. בכך נבדלו היהודים מהאוכלוסייה הכללית, ששמונים אחוז ממנה הייתה כפרית.

החיים במרכזים החדשים לאורך החוף היו קשים מאוד. הרבעים היהודיים, המְלאחים, היו מאוכלסים בצפיפות רבה ותנאי התברואה בהם היו ירודים; אולם ההגירה לא נפסקה, ואף הלכה וגברה. עבור הכפריים, שרובם היה עני מרוד בכפר, זהר החוף באורות העולם החדש.

אולם רק מעטים הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי. הנועזים מביניהם נחשפו לתרבות החילונית במוסדות החינוך של "כל ישראל חברים" (כי"ח), ובעלי יזמה אחרים נהנו מחסות קונסולרית אירופית, אשר ביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד'מי בעבר.

שאיפתם של יהודי מרוקו להצלחה כלכלית לא נעצרה בחופים. רבים מהם עזבו את מרוקו במהלך המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ונדדו אל יעדים מסורתיים, כגון ירושלים, צפת, חברון וטבריה, ואף אל יעדים רחוקים, כגון ארצות הברית, ונצואלה, ברזיל ופרו.

היו אף שהרחיקו עד טימבוקטו שבעמקי בקעת הניג'ר, שם התיישב הרב מרדכי אַבִּיסרוּר עם עשרות מבני משפחתו בתחילת שנות השישים של אותה מאה. אולם מרבית המהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג'יר, שוכנות במרחק לא רב מחופי מרוקו.

בתפקידיהם כסוכנים, כשותפים, כמתרגמים וכפקידים פשוטים, גישרו היהודים בין הקונסוליות והחברות המסחריות האירופיות מכאן, ובין השלטון השריפי והיצרנים במרוקו מכאן. בהקשר זה נשמר מקום מיוחד ל"סוחרי המלך" (תֻג'אר אלסולטאן). סוחרים אלה התבלטו בעיני המְכְ'זן (הממשל) במיומנויותיהם יותר מאשר בזכות עושרם. הסולטאן פנה אליהם במטרה כפולה: להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים, ולבלום את השתלטות הסחר האירופי על כלכלת מרוקו.

סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור, שהחשובים ביניהם היו בני משפחות קורקוס, אלמליח ואפריאט, היו פטורים מתשלום מס הגולגולת אשר חל על היהודים. הם לא חיו במלאח כשאר האוכלוסייה היהודית, אלא בקַסבּה, אזור המינהל.

הודות ליכולתם המקצועית המרשימה נהנו סוחרי המלך מתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי, מאהדתם של אנשי מפתח ומסיוען של הרשויות המקומיות בגביית חובות או בקבלת מידע חיוני על מצב צירי התנועה, תנודות בשערי המטבעות וכיוצא באלה.

על רקע זה נרקמו קשרי ידידות איתנים בין בני הבורגנות המוסלמית לבין הסוחרים היהודים. ידידות זו, בעלת האופי האישי מאוד, הקרינה לא רק על השותפים הישירים אלא גם על משפחותיהם.

המעצמות האירופיות, שרצו להגביר את השפעתן המדינית והמסחרית במרוקו, העניקו חסות ליסודות נבחרים באוכלוסייה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שניתן מטעם נציגים דיפלומטיים או מושלים זרים שפעלו במרוקו ליהודים או לתושבים אחרים.

 מתן החסות פטר מאות מתושבי מרוקו מכפיפות לחוקי מדינתם, שכן הם עמדו, למן קבלת החסות, באותה שורה עם בעלי האזרחות הזרה. בין מקבלי החסות היו יהודים רבים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד'מי. כתב החסות שחרר את מקבלו מהגבלות של הממשל, כגון בתנועה, במגורים וכו', פטר אותו ממס הגולגולת ומקיום תנאי עֻמר. אולם רק מיעוט אמיד בקרב היהודים נהנה ממנו.

 מקבלי החסות החלו ללבוש בגדים מערביים ופנו להתערבותם של הרשויות ושל הקונסולים בכל עניין פעוט על מנת להעניש בעלי חוב שלא הזדרזו לשלם את חובם או לקבל הטבה זו או אחרת. החסות יצרה עוינות כלפי היהודים בגלל התחושה כי אינם נותנים אמון בממשל המוסלמי. הרשויות במרוקו התקשו להשלים עם ה"חוצפה" והתעוזה של אותם יהודים והתייחסו אל החסות כשערורייתית.

מכתב מאת הווזיר אל טייב ן' אל-ימאני אל הגב' מסעודה קורקוס (27 באוגוסט 1858)

השבח לאל לבדו

אין חייל ואין כוח אלא באלוהים

אל-טייב ן' אל-ימאני (אל) מסעודה, אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם העניין: דעי לך כי הגיעני מכתבך והבנתי את מה שהזכרת בקשר לשני בנייך אברהם ויעקב. הירגעי אודותם, הרי שלנו הם ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם. איך נשכחם ואביהם שלמה היה היקר ביהודים כולם עבורנו.

הוא הוקירנו ואהבנו ושירתנו בכל מאודו על אף גילו המופלג. אילו רק הסתפק במה שעשה למעננו בהיותנו באל-צוירה, דיינו: הוא נהג עמנו בריעות והפיג את עצבנו, והיה אם מצאנו שמחים, שמח אתנו, ואם מצאנו נעצבים, התעצב כמונו.

קרה גם כשראינו אותו בוכה על מצבנו כשחלינו שם. כך פעם שראיתיו רוויתי מנחת פוגה עצבותי. כיצד נשכח (את בנייך) ואת הנך אמם, אשר אהבת את בני ביתנו והם אהבוך. את עבורנו היקרה ביהודיות. בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך, אין בכך כלום, אל תימנעי מלהודיע לנו את מצבך. תמיד אני שואל לשלומך, ואיני יודע אם מוסרים לך על כך או לא. זכותכם אצלנו גדולה מזכותו של כל יהודי אחר. כבר מחלתי ליעקב בעבורך, והרי אין אדם מוכיח אלא את חברו, והוא ידידנו ובן ידידנו. סוף.

17 למחרם הקדוש הפותח את שנת 1275.

מתוך: מ' אביטבול, משפחת קורקוס
וההיסטוריה של מרוקו בזמננו,
ירושלים תשל"ח, תעודה 3.

ניסיונם של היהודים לזכות בחסות זרה התקבל בעין לא יפה גם באוכלוסייה המוסלמית. זה היה הרקע לתקריות קשות, אשר הטביעו את חותמן על יחסי היהודים והמוסלמים בשני העשורים האחרונים של התקופה הקדם-קולוניאלית – בדמנאת ב- 1884, בקזבלנקה ובאוג'דה ב- 1907 ובפאס ב- 1912, השנה שבה השתלטה צרפת על מרוקו.

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה.

בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן.

ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו.

הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

ב- 1912, כשכונן משטר החסות הצרפתי, היו רשומים יותר מ- 5,000 תלמידים יהודים בבתי ספר של כי"ח. ליתר דיוק, 3,214 בנים ו- 2,023 בנות פקדו כשלושים בתי ספר בכחמש-עשרה ערים, ובהן שלוש ערים מהאזור הספרדי – תיטואן, אלעראיש ואלקסר – וכן טנג'יר, העיר שזכתה למעמד בין-לאומי.

נוסף על ההשפעה התרבותית הצרפתית ניכרה גם השפעה אנגלית – בית הספר האנגלי במוגאדור היה ממוסדות החינוך הנודעים – והשפעות שמקורן במרכז אירופה ובמזרחה. השפעות אלה הביאו לצמיחת תנועת השכלה צנועה, שהתמקדה בחידוש הספרות העברית.

 נושאה היה חוג מצומצם של משכילים, אשר עקב אחר ההתפתחות התרבותית והמדינית של יהודי אירופה ואמריקה. לגורמים אלה יש להוסיף את הופעתן של האגודות הציוניות הראשונות, תחילה בקהילות החוף, אשר כבר נחשפו לתמורות רבות, ולאחר מכן בערים בפנים הארץ: מוגאדור ותיטואן ב- 1900, סאפי ב- 1903, פאס ב- 1908, מכנאס ומראכש ערב מלחמת העולם הראשונה. 

ממזרח וממערב כרך רביעי

ממזרח וממערב כרך ד

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר. הושלם

בקשותיו של רבי יעקב אבן צור – בנימין בר- תקוה

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

ולדעתי, הדבר דורש עוד בדיקה. תשובות ופסקים בהלכה שהשיב לשואליו, או דעתו שהביע על פסקי רבנים אחרים לפי בקשתם. מאלה האחרונים חלקם נדפסו בספרי השו״ת של אותם החכמים:.

יתר תשובותיו לא הגיעו לידנו. החיד״א כותב שראה חתימתו על תשובות ופסקים עם חכמי מצרים . אנו פרסמנו אחת מתשובותיו ממנה וכן מהאישורים שכתב לתשובות של חכמים אחרים שנתפרסמו, נראה שגם בתשובותיו היה נוטה להאריך ולהקיף בדיונו את השאלה מכל צדדיה, בחריפות ובקיאות.

הדבר נרמז בדברי רבי יעקב לבית הלוי. לאחר פתיחה בדברי הוקרה לרבי אהרן הוא כותב בתשובה על דבריו: ״ ויען ידעתי מסיבותיה דמר חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וכההיא דרבי יוחנן דהוה חביב ליה טפי כד הוה פרק ליה ריש לקיש, מדר׳ כהנא דהוה אמר ליה תנא כוותיה דמר…

 לזה אמרתי הנה באתי להשתעשע בתני מעליתא״ ^. וכן משמע מדברי רבי אהרן בתשובתו על פסק של רבי שבתי יונה: ״ ועם היות שאין מחוק הפסקים לשאת ולתת בחידוד ופלפול השיטות כאשר לא יצדק לעניין הדין זולתי להבנת הדברים, עם כל זה אחר דמעלת כבוד תורתו דייק בגמרא והקשה קושיא…

אלימתא ועזבה בלי תירוץ, אחוד. דעתי עליה״. ולמעשה, רוב דבריו נסובו לפלפל בסוגיה, והוא עצמו הרגיש בזה וכתב לבסוף כמתנצל: ״וכבר יצאנו מהכוונה בי לחידוד שמעתתא הארכנו בזה כי לענין דינא אין אנו צריכים לזה״ 

שיטתו ותרומתו

בהשוותנו את חיבוריו של רבי אהרן עם אלה של חכמים בני דורו במארוקו, בולט ההבדל בין דרכי כתיבתם לכתיבתו, משום שהם כותבים בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד שלפעמים קשה לעמוד על תרומתם וחידושם. במיוחד ניכר השוני בינו,ובין חברו לבית־הדין רבי וידאל הצרפתי, אשר גם הוא חיבר ״דרך הקדש״, פירוש לספרא, בקיצור נמרץ; וכן כתובים כל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור:

והנה כל הרואה דברי חיבור זה [״אמרי יושר״ פירוש למדרש רבה מרבי וידאל הצרפתי] בהשקפה א׳ יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן… דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילה, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה…

 על כן היו דבריו מעטים והמה מדובבות מאליפות.. והרוצה ליהנות יהנה בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל ואז ימצא… ויבחין מה הוקשה לחז״ל לכתוב והיאך יתיישב המקרא… על פי דרשתם .

לעומת זאת, רבי אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו, בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״.

אמר המחבר הנה נא הואלתי לדבר ולהשמיע לכל מי שיבא חיבור זה, הטורח והיגיעה הרבה אשר יגעתי עד שבאתי לתשלום הביאור זה. לבל יאשימוני המעיינים בו, באומרם שאני אמרתי לבאר הספר הזה וגם הארכתי בביאור סוגיות הגמרא והויות דאביי ורבא, ואחר מאריך טרחא.

 ולזה אומר… כי כאשר העיר ה׳ את לבבי… לבאר את הספר הזה החתום… אז לא גמרתי בשכלי זולתי לבאר פשט הבריתות בהבנת הכוונה בדבריהם על דרך הפשט הישר… וגם אותם הבאים בגמרא חשבתי ללקוט אמרי פניני דבריהם בת כפי מאי דאסיקו במסקנא בביאור הבריתא.

מבלי שאטריח עצמי וגם למתחילים המעיינים בביאור זה, בביאור הבריתות והאתקפתות ופרכות, והמשא ומתן אשר הביאו עליה, ושטות הגמרא. וכאשר גמרתי לעשות עשיתי, ועל דרך זה פירשתיהו במהדורה ראשונה.

וגם בשנייה בהיותי בארץ מולדתי, ארץ מערב מדינת פאס . וכאשר גזר עלי ה׳ יתברך והעיר את לבי, לבא לעיר ויניציאה להדפיס הספרים אשר חברתי ולהוציא לאור יגיע כפי, וראיתי דרב העיון בה ובכל גלילות המזרח וסאלוניקי עיר ואם בישראל — ים החכמה וקושטנדינה, ושאר המדינות סביב להם ושתו מימיהם.

וגם דרך רבני וגאוני הארצות בכל עבר ופינה, בהבנת פניני אמרי התורה ובהבנת עומק מצפוני הגמרא, הלא המה ארצות אשכנז, אשר לשמע אזן שמענו שמע חכמתם כי רבה, וגם עינינו ראו חיבוריהם היקרים המסולאים בפז — אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא ״, ואיך יראה יתוש אחד בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלת אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם.

 אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוסי, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה.

 וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם. עם היות שיהיה טורח… למתחילים… כי אחר היגיעה ימצאו חפץ ויערב להם… ומהאל יתברך אשאל… ויעזרני להוציא לאור יגיע כפי ולהדפיס פירוש מכילתא וספרי, עם שאר הספרים אשר חנני בעזרתו לחבר על התורה ועל הנביאים כלם, אמן כן יהי רצון.

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל. 

מעשייה ב'

חמי

מַעֲשֶׂה מְנַאֲיֵן כָּאן הָרַב בַּעַל שֵׁם טוֹב עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֵאָזֶל סְגִ'יר קָבַל מָה תָּבֹאןָ לְמַעְלָה דֶּיְאֵלוֹ וְלַקְּדֻשָּׁה דַּי פָּאס כָּאן. כָּאן ימסי יְתַכַּבָּא מלמוואדע לִמְכַבְּיָן בָּאֵס מָה יִתְלָפוֹ חַד פֶּלַעְבּוֹדָה דֵּיהקב"ה.

משעה היכן שהיה הרב בעל שם טוב עליו השלום, עודנו צעיר בימים לפני שנתגלתה גדולתו וקדושתו שהיה שרוי בהן. נוהג היה להסתתר במסתורים על מנת שלא יסיחו את דעתו בעבודת הקב"ה.

באס כאן יכון מתבודד מעא די כלקו ויקרא תורה לשם שמים בלפרחה כתירה בזאף כטר מן די יצוור לולוף דרייל ודבלון פחל די קל דוד המלך עליו השלום

היה מתבודד עם בוראו וקורא בתורה לשם שמים בשמחה רבה מאור יותר מאשר שכר של אלפי רייאל וזהובים כמו שאמר דוד המלך עליו השלום.

טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וכתרת לייאם דייאלו כאן ימסי לוואחד סנדוק מכבי באיין זוז דלזבל וכאנת ענדו בית הטבילה פאס כאן יעמל טבילה כל נהאר באס יעבד הקב"ה בקדושה ובטהרה וכאן יקרא תורה בלהתלהבות ולקדושה בלא קייאץ

טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ורוב ימיו שלו נהג ללכת לארגז אחד שהיה חבוי בין שני הרים, והיה שם בית הטבילה שבה טבל כל יום על מנת לעבוד הקב"ה בקדושה ובטהרה, והיה קורא בתורה בהתלהבות וקדושה אין קץ.  

ופהאד זמאן דייאלו כאן וואחד לגביר דישראל כביר בזאף וענדו ממון כתיר ומה כאנת ענדו גיר ואחד לבנת  הייא די יכסאב ואחד נהאר מן לייאם דקבהא השי"ת בואחד למרד כביר דהיינו הבלת וטאר עקלא.

ובזמנו הוא היה גביר אחד מעם ישראל גדול מאוד ולו ממון רב, ולו בת אחת יחידה , זה מה שהיה לו. ויום אחד מן הימים הטיל עליה הקב"ה מחה גדולה דהיינו השתעה ודעתה נטרפה עליה

והאדיך לבנת כאנת עזיזה בזאף ענד בוהא כטר מן שיעור ובוהא גאצטאר עליהא ממון קווי פדוייאת ופי כל ווקת כאן יזיבלהא טביב די ידאוויהא וטביב מה זא כאן יכדדם חערף דייאלו וכאמלין מה קדאווסי בדייאת דייאלהום השם יצילכם משעות רעות המתרגשות לבוא בעולם.

ובת זו הייתה יקרה מאוד בעיני אביה למעלה מן המקובל. ואביה בזבז עליה ממון רב, כל הזמן היה מביא לה רופא שירפאו אותה, והרופאים הללו לא יכלו לרפא אותה וכולם יחד לא יכלו עם התרופות שלהם השם יצילכם משעות אעות המתרגשות לבוא בעולם.

והאדאך לגביר כאן ישכן פוואחד לבלאד ישמהה ( עליטש ) ופהאדיך לבלאד כאנו נאס מלאח בזאף חכמים שלמים ויראי ה" ברוך הוא וכיף ראוו בעיניהום האדאך צער די האדאך לגביר די ענדו עלא קיבל לבנת דייאלו די דימא צאבלהא חתא דווא הררו מעאה.

והגביר הנזכר התגורר בעיר אחת ושמה ( עליטש ) ובעיר הזו, אנשיה היו טובים מאוד חכמים שלמים ויראי ה' בקוך הוא ותכף שראו בעיניהם את הצער של הגביר הנזכר בשל סיבת מחלתה של בתו שלא מצא לה הפצירו בו

קאלולו אידה תשמע ראיי דייאלנה קום מסי לענד רב בעל שם טוב למקודש די שמענא עליה באיין הווא עטרת ישראל ושמענה עליה באיין יקדר יעייס למיית די מאת

ואמרו לו באם תשמע לעצתנו קום ולך לרב בעל שם טוב למקודש ששומעו הגיע אלינו, יען כי הוא עטרת ישראל ושמענו עליו שיוכל הוא יחייה המת שנהלך לעולמו

וכיף תמסי ענדו רגבו מליח ראה הווא יקדר ידאוויהא בלא סךּ וכיף שמע האדאך לגביר האד לכלאם פרח בזאף ותכף ומיד קאם מסא להאדיך לבלאד די פאס רב רבנו ישראל בעל שם טוב עליו השלום.

ומיד שתלך אליו בקש ממנו יפה כיוון שהוא יכול לרפותה בלי שום ספק, ותכך ששמע הגביר מלים אלו שמח מאוד ומיד קם והלך לעיר הזו שרבנו בעל שם טוב עליו השלום נמצא בה.

וכיף אוצל לענדו עאוודלו עלה בנתו ורגבו בזאף באס ימסי מעאה לבלאדו באס ידאווילו לבנת דייאלו די קולנה  די הבלת

ואיך שהגיע אצלו, סיפר לו הנ"ל אודות בתו וביקשו מאוד שיתלווה אליו לעירו על מנת שירפא לו את בתו , שכפי שאמרנו הייתה חולת נפש.

וכיף סאף רב עליו השלום צער די האדאך לגביר כא יתמרמג קודאמו חן קלבו בזאף ועטאה לכלמה באס ימסי מעאה ידאווי לבנת דייאלו .

ואיך שראה הרב עליו השלום צערו של אותו גביר שמתחנן אליו בכל לבו ונתן את דברתו שילך עמו לרפא את בתו.

וכיף הווא זאיי מעאה פטריק ראח עליהום ליל ודכלו ולאווחד לבליידא פאיין יביתו פליל. והאדיך לבליידא ישמהא פישטין.

וכשהיה אתו בדרך, ויהי ערב, ונכנסו לעיירה אחת על מנת ללון בה. והעיירה הנזכרת שמה פישטין

ובאתו תמה האדיך לילה וגיא ווצל נץ ליל והומה כא שמעו ואחד ציחה כבירה פי האדיך לבליידא די מא ענדהא חתא קייאץ

וילונו שמה באותו לילה ובחצות הליל והם שומעים צעקה גדולה בעיירה הזו, צעקה שאין לה גבולות

 וכא שימעו ואחד לברראח כא יברר חוכא יקול קומו בני אדם מן נעאסכום חתא ואחד מה יבקה ראקד ואזיו דכלו לצלאוואת וקראו תהלים וצלליו להקב"ה באס יחן מנכום ויחן מננא.

ושמעו כרוז אחד מכריז בקול שיקיצו בני האדם משנתם, ואף אחד לא ימשיך לישון וביואו לבית הכנסת ויקראו תהלים ויתפללו לבורא עולם שירחם עליכם ועלינו

וגיר שמע רב בעל שם טוב האד לברראח והאדוך קווט לעייאט צקצא נאס דלבליידא קאלהום אס נעדכום עלאס קאמת האד ציחא קד האדא קאלולו כא תעארף יא חכם באיין לקאייד דיילנא דלבלאד ענדו ואחד לבנת עזיזה והבלת וכא תדרב נאס בלחזאר

ותכף ששמע הרב בעל שם טוב הכרוז וצעקות רמות, שאל את אנשי העיר , ואמר להם מה קורה לכם שצעקה כזו יצאה מכם בצורה עזה, אמרו לו שתדע הוי חכם שהקאייד העיר שלנו יש לו בת יקרה לו מאוד, ודעתה נטרפה עליה וזורקת היא אבנים לעיני עוברי אורח.

ועייאו פיהא זמיע טבבא די הומא כבאר פטב ומה קדאווסי כלל וחתא לכומרים לכבאר מא קדאווסי כלל וכיף ראוו לכומרים באיין מה קדרוס ידאויוהא קאלולו תנזר עלא ליהוד די סאכנין פהאד לבליידא דייאלך הומה ידאוייאוהא.

הרופאים נואש ואפילו גדולי הרופאים שביניהם, ולא יכלו כלל וכלל, וגם הכמרים הנעלים לא יכלו לעזור גם. וכיוון שראו שהכמרים הגדולים נוכחו לדעת שלא יוכלו לרפא אותה, אמרו לו שיתייעצו עם היהודים הדרים בעירך, הם ירפאוה.

ואידא מא קדרוסי ידאויוהא תחדאז תעארף באיין הומא מכרוהין ענד השי"ת בקוות דנובהום ופסבייאת דנובהום באס מרדת האד לבנת ועליהא מנור מא יצליו לשי"ת ומה יואזבהום ותבקא האד לבנת מרידא כא יחדאז לקאייד ולמחללה דייאלו ידרבוהום בלעצי ויספלאן.

ואם לא יוכלו לרפא אותה, עליך לדעת שהם דחויים מפני הקב"ה, בשל עוונותיהם. וסיבת חוליה של הבת, הם אלה העוונות של היהודים. ולכן לאחר שיתפללו לשם יתברך, ולא יעתר לתפילותיהם, אזי הבת תישאר חולה. על הקאייד וצבאותיו יכו את היהודים בכל הנשקים.

ודחיווהום מן לבלאד ומא יבקא פי שונאיהם של ישראל לא רואה ולא רזק האדי הייא לגזירא די גזרו עליהום בעוונותינו הרבים והרעים.

ועליך גם לגרשם מן העיר ולא ישאר בשונאיהם של ישראל לא דבר ולא תקווה. זו הגזירה שנגזרה עליהם בעוונותיהם הרבים והרעים.  

וכיף שמע רב בעל שם טוב עליו השלום האד לכלאם קאלהום קומו מסיו ענד האד לקאייד וקולולו הא הווא זא לענדנא לבלאד וואחד לחכם די שיראל די יקדר ידאויהא דגייא בזהר די הקב"ה יתעלה שמו

מיד ששמע הרב שם טוב עליו השלום דברים אלו, אמר להם, קומו ולכו לקאייד הזה ואִמרו, שהחכם דישראל הגיע לעירנו שיש ביכולתו לרפא אותה בעזרת השם יתבקך שמו

וכך מסאוו ענד לקאייד וקאלולו האד לכלאם די קאל רב עליו השלום מה אמנסי באיין יקדר יכון האד סי ואס ואחד לחאזא די פאס אוחלו זמיע טבבא ולכומרים כאמלין יזי ואאחד ליהודי ידאוויהא ?

וכך הלכו לקאייד הזה ומרו לו דברים אלו שמסר הרב עליו השלום, לא יכול כדבר הזה שמיטב הרופאים כשלו והכמרים כולם גם יחד, ויבוא יהודי זה וירפא אותה ?

ואזבוה האדוך נאס דאבא תסוף בעיניך זהד דלחכמים ותורה דייאלהום לעזיזה קדאס קווייא

הביאוהו אנשים אלו על מנת שיראה במו עיניו את כוחם של החכמים בזכות תורתם היקרה, מה הוא כוחה

וזה לחכם עליו השלום להאדיך דאר די פאס בנת לקאייד מנרידה וקאלהום האד לבנת תכון נקייה בזאף ומה יכון פיהא חתא עבודה זרה

ובא החכם עליו השלום לבית של בת הקאייד החולה, ואמר להם, הבת זהו חייבת להיות נקייה ביותר ולא יהיה בה שום סימן של עבודה זרה.

ואידא תמה סי תצווירא די פיהא סי איסור יחדאזו יזבדוהא מן תמא וחתא בנאדם מה יבקה פהאדיך לביתץ גיר לבנת אוחדהא.

ואם יש שמה איזו תמונה שיש בה איזה איסור, צריך להוציאה משמה, ואף בנאדם לא ישאר בחדר הזה רק הבת לבדה

וקאלהום עקדוהא בצראייט ורקדוהא עלא זנבהא ליצרי ודיך סאעא ידכאל הווא ידאוויהא

ואמר להם, כבלו אותה בחבלים והניחו אותה על צידה השמאלי ובאותה שעה נכנס הוא לרפאה.

וכיף שמע ואחד לכומאר האד לכלאם מסא הווא תכבא פואחד למודע מכבי בזאף די מה יראה חתא חד.

ותכך ששמע כומר אחד הדברים האלה הלך לו והתחבא במקום אחד בצורה טובה על מנת שאיש לא יראה אותו

ופהאדיך שאעא דכל רב עליו השלום ווקף פם לבית די פאס נהייא לבנת, קאלהום ראני כא נזכר באיין מכבי הינא וואחד בנאדם סירו וכרזוה, ודיך שאעא אנא נדאווי האד לבנת בזהד שם יתברך.

ובאותב שעה נכנס רב עליו השלום, נעמד בפתח הבית שבו נמצאת הבת, ואמר להם אני רואה שמאן דהו נמצא כאן לכו והוציאו אותו. ואחר כך אני ארפה את הבת בעזרת השם יתברך

ופהאדיך שאעא דכלו פתשו פלמכאעב דלבית וצאבו האדאך לכומאר וזבדוה ודיך שאעא לבש לחכם ואחד ליזאר עלא וזהו לעזיז

באותה שעה נכנסו והחלו בחיפושים בכל פנות הבית, ומצאו כומר אחד והוציאוהו, החכם התעטף בסדין וכיסה את פניו הנעימות

ותכטא ביה באס מאת באן מננו חתא שערה והדר להאדיך לבנת פלודן דייאלהא לימנייא ודגייא רזעת האדיך לבנת כיף כאנת פצחתא קבל למרד

והתכסה בו עד שלא נראתה ממנו ולו שערה ודבר אל הבת הזו באוזנה הימנית ותכף חזרה הבת למצבה הקודם, דהיינו הבריאה הבת

וקאלהום לחכם עליו השלום זוולו האדוך סראייט די באס עקדתו ידיהא ראהי בראת כאמלא וכיף שאף לקאייד ולמחללה דייאלו ולכומרים האד לעזב למתעזב באיין פי שאעא אוחדא בראת כאן קדוש ה' ברוך הוא כביר בזזאף

ואמר להם החכם עליו השלום, הסירו את הסרטים שבהם קשרתם את ידיה, כיוון שהבריאה רפואה שלמה, ותכך שראה הקאייד ופמלייתו והכמרים פלא זה, שבשעה אחת הבריאה, שמו של הקב"ה היד אדיר ונאור

ועארפו זמיע נאס לכח די הקב"ה ותורה לעזיזה ולקדושה דלחכמים קדאש נהייא והאדוך לכומרים תבזאוו ואחד לביזוי כביר.

נתוודעו האנשים לכוחו של הקדוש ברוך הוא ולכוחה של התורה היקרה והקדושה של ההחכמים והכמרים התבזו מאוד.

מא בקאווסי יסוואוו ענד לקאייד חתא סי וקלאהום, כזרו לחכמים דליהוד ותורה דייאלהום אש בא תשווא ענד מולאנא כלק שמא ולדאר.

ולא היו בעיני הקאייד שווים דבר עד כי אמר להם, באו חכמי היהודים ותורתם כמה היא שווה ויקרה אצל אלוהים בורא שמים וארץ

ומנורא דאך סי מסא רב עליו השלום מעא האדאך לגביר די זאבו מן בלאדו באס ידאווי בנתו, חתא הוואדי פבלאד עליטש כיף קולנה וכיף אוצלו קאל לחכם עליו השלום באש תזי האדיך לבנת לגביר די מרידא תוקף קדאם צלא די פאס נצללי

לאחר הדברים הללו, הלך רב עליו השלום עם הגביר הנזכר שהביאו מעירו על מנת לרפא את בתו, ששמה של העיר עליטש כפי שאמרנו, ותכך שהגיעו אמר לחכם עליו השלום, שהבת הנזכרת החולה, תבוא ותעמוד מול או ליד בית הכנסת שבה נתפלל

ותתצנט בודניהא לתפלה די נצללי ותתצנט לתורה די נקרא ותכף ומיד יהרב מנהא למחס כאמל מזמוע ותברא דגייא.

ותשמע באוזניה את התפלה שנתפלל ותאזין לתורה שנקרא וציד יסור ממנה החולי כולו ובשלמותו ותתרפא מיד.

והאגדאך כאן גיר שמעת לקול דרב עליו השלום פתפלה דייאלו ותורה די קרא בלכחד לקדושה דייאלו בראת ורזעת בריאה ממש.

וכך היה הדבר, רק שמעה את קולו של הרב עליו השלום בעת תפלתו ודברי התורה שהשמיע, בכוטח קדושתו הבריאה וחזרה למצבה הקודם טרם החולי.  

וזמיע נאס ראוו לכחד תורה ולקדושה דרב בעל שם טוב עליו השלום וכאן תעמל ואחד קדוש ה' ב"ה מררא אוכרא כטר מן אלוול די בנת אלקאייד כיף קולנה האדה תמאם די האד למעשה דרב עליו השלום.

והאנשים ראו את כוחה של התורה הקדושה של הרב בעל שם טוב עליו השלום ועשו כן על קידוש השם יתברך עוד פעם אחת נוספת גדול יותר מן הראשון שבת הקאייד כפי שאמרנו וזה סופו של מעשה הרב עליו השלום

מן האד למעשה לעזיז יעארפו בני אדם די כאי חבו לעבודה דשם יתברך קדאס הווא לכחד צדיקים לכבאר ולכחד תורה אלעזיזה די כא תקדש לגוף די בנאדם וכא תראוו באיין בלכח די צדיק ואחד עאשת בלאד כאמלה.

המסקנה מן המעשה הזה היקר הזה, ישדעו בני האדם שאוהבים את עבודת השם יתברך כמה גדול כוחם של הצדיקים הגדולים וכוחה של התורה היקרה שמקדשת את הגוף של בן האדם, ורואים שבכוחו של צדיק אחד עיר שלמה ניצלה היא.

די בטל עליהום לגזירה די נגזרת עליהום לאיין לוכאן מה כאנסי תמא רב בעל שם טוב פהאדיך לבלאד לוכאן האדאך לקאייד ימח שמו קטלהום

מי שביטל עליהם את הגזירה שנגזרה עליהם, לו לא היה שם נוכח רב בעל שם טוב עליו השלום בעיר הזו , היה יכול הקאייד הזה ימח שמו להורגם ולאבדם

 ויחווץ מאלהום גיר בלכח דלקדושה דרב עליו השלום עמל פקוח נפשות די בלאד מזמועה כאמלה.

וריחם עליהם רק בזכות כוחו של הרב עליו השלום, שעשה פקוח נפש על כל העיר בשלמותה.

לאיין מן כתרת לקדושה דייאלו נאזל עליה אור שכינתו יתברך וביהא כא יקדר יעמל כל מה יחב פחאל די קאל לפסוק ותגזר אומר ויקם לך.

כיוון שמרוב קדושתו, הוריד עליה אור שכינתו יתברך ודרכה היה בכוחו לעשות כאוות נפשו , כמו שאמר הפסוק ותגזר אומר ויקם לך.

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל. 

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

רמז ברור לסברה זו אנו מוצאים באגרת של ר׳ יעקב ששפורטש אל ר׳ יוסף הלוי, ראש המתיבתא בליוורנו: ״ומעיר סאלי יע״א (יכוננה עליון אמן ) נכתב שכמעט היו בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדי באמונה הזאת.

נוסף על התנאים הפוליטיים והחברתיים והגזרות הקשים מנשוא שהטלו על־ידי בני אדם, באו גם מכות מידי שמים. עצירת גשמים ובצורת פקדו באותן שנים לרוב את מרוקו. בעיקר ידועות הבצורות של שנות שס״ד-שס"״ו (1606-1603) ותכ״כ-תכ״ט (1669-1662). אלה היו שנות בצורת רצופות: הראשונות – שלוש שנים והאחרות – שבע שנים. היו אלה שנים " בהן שרר רעב וכפן״ בערים רבות במרוקו ורעב כבד פקד את הארץ, ואלה הן השנים של ההתעוררות המשיחית והופעת התנועה השבתאית.

באגרת משנת תל״א (1671), מתאר רב בסאלי לעמיתו ממקנס את שנות תכ"ב-תכ״ט: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה …אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו, שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם״.

בי׳דברי הימים״ מתאר ר׳ שאול סירירו את שנות 1607-1603 בזו הלשון:

" אמר שאול, בן לא״א (לאדוני אבי) דוד סירירו אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה אזנים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלושה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות באחרות. משנת שס״ד עד שנת שס״ו ספו תמו יושבי פאס ברעב … מר״ח (מראש חודש) תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס״ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאם היקרים נפוחים כנאד מזי רעב. איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם בתרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובהורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.

היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעו, וידל ישראל עד מאד, כי… אין לך יום שקללתו מרובה מחברו בכפל כפליים, ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתווספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מהחיים, וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר שכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת מות לבניהם. דבק לשום יונק, עוללים שאלו לחם. אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב״.

כזה היה מצבה של ממלכת המגרב ושל תושביה היהודים, ערב הופעתה של התנועה השבתאית על במת ההסטוריה העולמית היהודית. גם בימיה הראשונים של התנועה המצב לא היה שונה. פגעים מידי שמים ומידי אדם לא חסרו. מידי שמים – עצירת גשמים, שנים רצופות של בצורת, מגפות, רעב וכפן: ומידי אדם – מלחמות ומהומות מלוות שוד חורבן והרם. בעוד השליט החדש, מולאי ראשיד, עסוק ביצוב שלטונו, ממשיכים כמה שליטים מקומיים בפעולות איבה יזומות שמגמתן לערער את משטרו, ובינתים המלחמות נמשכות וכדי לממן את המלחמות, השליטים מטילים מסים. ומי המועמדים לשאת בעול התשלומים ובהטלים כספיים כבדים, ומי הראשונים לפגיעות גופניות, לגרושים, למצוקות, לסבל ולתלאות? מי אם לא היהודים? אלה הם התנאים בהם חיו יהודי המגרב וכזאת היתה האוירה בה היו נתונים ערב הופעתה של התנועה השבתאית ובימיה הראשונים של התנועה.

היפלא אפוא שבתנאים אלה יהודים מדוכאים הנמצאים ״בין מצרי שאול ומצוקות שחת״, נאחזים בכל קש כבקרש הצלה ונתפסים לכל אמונה משיחית על מנת למצוא בה מחסה ומפלט מן המציאות הנוראה והאכזרית הסובבת אותם, מה גם שבמסגרת כזאת הם מוצאים פורקן לגעגועים ולכיסופים לגאולה וביטוי לכמיהה ולערגה לציון?

אם נוסיף לתנאים החמריים, הכלכליים והפוליטיים הקשים, המדכאים והמשפילים אשר תארנו, גם את האוירה הרוחנית־מיסטית בה היתה נתונה הקהילה כתוצאה מהשפעתה של הקבלה, נבין את עצמת ההתעור­רות המשיחית שאפפה את כל הרבדים ואת הממדים אליהם הגיעה התנועה השבתאית במרוקו. על כן נדון בפרק הבא.