הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל
קהלת צפרו
רבי יונה משה נבון
רבי יונה סעדיה נבון
כוללות ירושלים ת״ו
ה׳ תקס״ב תקס״ד (1802 1804)
הראשון בנו של רבי בנימין והשני היה כנראה בנו של רבי אפרים. שניהם בני דודים והיו נכדיו של בעל נחפה בכסף רבו של הגאון חיד״א ר׳ יונה משה. הראשון יצא בשליחות לארצות צפון אפריקא עם בן דודו רבי יונה סעדיה כיהן בבית דינו של רבי משה סוזין וביום ח׳ טבת תקצ״ז 1837 עלה על כסא הרבנות וראשון לציון בירושלים ר׳ שאול אביטבול רבה של עיר צפרו מסר בידם כתב המלצה בטבת תקס״ב ושמו נזכר בר"ת בראש אמי״ר שאול ישועה אביטבול. במכתבו מסביר מצב התקופה ההיא בעיר צפרו שכל בעלי הבתים ברחו לכפרים הסמוכים ורמז על זה במליצתו ״זי׳ד יהיר עושה בעברת זדון״ נראה שהוא אמהאווס שר"י שעשה שמות בעם ישראל כמסופר בספרי ההסטוריה על תקופה זו. מלבד מסמך זה של ר׳ שאול אביטבול. יש עוד מסמך אחר מזוגא דרבנן הללו כשהיו בעיר פאס אל רבי שלמה אביטבול. במכתבם זה ממליצים על שליח עצמאי מירושלים לעודדו לסומכו ולסעדו.
שבחו אהובים ורוממו לאל, יתר שיאת ויתר עז הלולו, אשר במושב יקרו טרף באלפי והעלה לגורלו. כי בחר ה׳ בציון אוה למושב לו, שם שם לו דירה בתחתונים ויט שם אהלו, צבי היא לכל הארצות. מקודשת בעשר קדושות, עד כי יבוא שילה, כי יעקב בחר לו יה, ולו נתן את ישראל עבור בגבולו, לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו, ארץ ממנה השלוחים יוצאים וחלים בכרמים. כרם ה׳ צבאות בית ישראל נחלת חבלו, באו טובים לקבל טוב לטובים, לקדושים אשר בארץ המה יושבי בצלו.
לחזק בריחי צעריה ומלקחיה ומחתותיה כי יתן כפיר קולו כאשר שמענו כן ראינו באגרת שום מקדושי עליונים רבני וגאוני עיר עוז לנו ירושלים תוב״ב ע״י צירי אמונים מבני היכלא דמלכא צירים חדשים ומקודשים מוקפץ חומת חזקת בתי אבות וראשי סנהדראות עטרות וטיבון, הראשון אדם החכם השלם והכולל. מוה״ר כמוה״ר יונה משה נבון, וזה סיני שני בקודש החכם השלם והכולל מוה״ר כמוה״ר יונה סעדיה נבון יש״ץ.
זכינו לקדשם עפ״י הראיה ולא זזנו מחבבן חיבת הקדש וחיבת ביאה. ביאת שמשן וביאת אורן, איש לפי מהללו, תמן תנינן את כל תוקף הצרות מכי רמו צערי בצערי בת ציון ופריץ חיות שולח בם, מהם אפעה ושרף מעופף ומין הדומה לו, כל כי האי ריתחא בקום עליהם אנשי בליעל השקום סף רעל, ושללו כל שללם מחוט ועד שרוך נעל, מי מדד כשעלו, ונשמע וימס לבבנו, ולא קמה עוד רוח באיש ואור חשך באהלו, ואנחנו קמנו ונתעודד ונשכח עניינו ולחצנו. מאשר עברו עלינו המים הזדונים משברירי ברירי, זד יהיר עושה בעברת זדון, הישאג אריה ביער וטרף אין לו, ונוספה נחלתינו בשנת היוב״ל נתמעטו אוכלוסינו, ושחה לעפר נפשנו דיו לאבל שיעמוד באבלו. ונפן ונעל לשם קדושת ארצנו נחלת אבותינו. ונקריב את קרבן ה׳ נדבה חדשה. ונדרים ונדבות מהגבייה הכוללת שעלה הכל לסך אלף ותשע מאות אוקיות מכ״ט, יהיו לרצון לפני ה׳ תמיד על גוזליו ירחף ויזכור בי בציר המה לרחם ציון לבנות חומות ירושלים כי יבוא שילה, החו׳ פה צפרו בטבת שנת נשבעת לדוד באמונתן לפ״ק בסדר והקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען ארץ מגוריהם אשר נרו בה.
הרב המובהק כמוה״ר שלמה אביטבול נרו׳ יאיר …
הדא אמרה… שמיעה שיש בה ידיעה מהגעתינו לחט״ו פה פאס יע״א, אין שופ״ר תלי״ת בל אותו היום לא ירדו גשמים אין טיפה יורדת מלמעלה של״י אך בזאת מנסי הרוח רוח קשה וחזק די גרמא כי כל ראשי אברים היא גופא קציי״א וקא פסיק שדר״א ולא סגי בלאו הכי משום חולשא דאורחא אף כי הזמן בטוב נחנו נעבור חלושי״ם הדבר ק״ו לעתות באל והימים האלה לפום חורפא… לא נצרבה אלא לקבילינהו בשמחה, והן עתה באן נמצא ובאן היה אחד מתושבי עה״ק ירושלים תוב״ב מפרחי כהונה שייף עייל שייף נפיק, הין נבון וחכם כמה״ר דוד הכהן נרו׳ הוא ההולך קדמת אשור למח״ק חנותנו במדבר נא גבור בארי יקום לעודדו ולסעדו בבל הבא מידו הטובה…. להיותו איש עני ואביון כל ימיו בצער הולך וצוע״ר ר״ל נ שב ״ע להרע ול״ו ימי״ר נע ונד ממקום למקום… והן בעון לא די צערינו וצרתינו בתוך לבבינו אגב מטלטלי אף נעים ונדים בנוד הקנה…. בי בשאנו לעצמינו לא היינו ראויים לאותו מעשה לרוץ אורח לדלג על ההרים ולקב״ץ על הגבאו״ת לפי רוב חולשת מונינו, ורצוננו היה טב למיתב בבית מלאה ספרים לילה ביום על התורה ועל העבודה, האמנם אנוסים היינו למען ציון ולמען ירושלים. ונוסף נחלתינו כי זה האיש בא בקרוב מע״ק ירושלים תוב״ב מפיו יקרא את כל דברי הציר״ה צרת הבת ירושלים ודאבה נפשינו ותחינו וכל רמ״ח אברינו, שרפי״ם עומדים על שמועות רעות בצוק״י ירושלים רבו מהרב״ה, אין די באייר ולא הלבלר בקולמוסו, השיגה ידו דבר דבר אחת מני אלף צרות רבות ורעות וכמה נפשות יקרות באות ומאירות נלב״ע ומבת בצורת ויוקר השערים לא יכלון מגילות, בכי על כל אלה חיליתי פ״ק בעשר חלות שישתדל וישגיח לקבץ על הגבאות נדרים ונדבות העשויות לרמב״ה זיע״א וע״ק ירושלים ת״ו דשליחא לידינו במקום אשר אנו שם יבואו לידינו ובא שברו נמייה. הנה מעתה להרב כמהרש״א גדול השלום. לידידיו מר חתנו הי״ו שר האל״ף לכל בני הישיבה ישצ״ו בנהר שלום לידידינו רב שלמה אלבאז שייר באייר לידידינו ה"ר מסעוד יצ״ו תשלומי כפל, לידידינו הרי יאודה אלבאז שלם ישלם שבעתיים. לידידינו הגזבר הנאמן כמה״ר ישראל עולייל ישצ״ו בנהר שלם, לה״ר אברהם אסודרי יצ״ו שייר וגדול ובזאת ובזאת לה״ר אברהם תראג'ומאן באייר ובחי״ת לכל יחידי סגולה יחד כולם יהא שלמא רבה וישישו בשמחה כי״ר לאחרון אחרון חביב הבן יקיר… ה׳ עמור ישצ״ו… ועל דבר שלשה ספרים זה היום אנו מצפים להרי יצחק ן׳ הרוש לשלוח אותם על ידו, והוא עשה שלא כהוגן והלך בלא ידיעתינו מה בידינו לעשות. בעהי״ת ביום מ״ש אם יהיה איזה אדם בראשון נקיים מצות שלוח…
כ״ד נאם ב' הצעירי״ם בצעריך ירושלים, ע״ה ב״ה והוא
הצעיר יונה משה נבון איש צעיר ע״ה ב״ה יונה סעדיה נבון
ס״ט.
חוברת ברית מספר 29..אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה
אמנון אלקבץ
העיר תיטואן – ירושלים הקטנה
טמודא – Tamouda)
חוברת ברית מספר 29
בין שאר רבניה המפורסמים של תיטואן אנו מונים, את ר' יצחק בן-וואליד(ראה להלן), ר׳ יוסף אדהאן – "שופריה דיוסף", ר׳ יעקב כלפון, – "משפטים צדיקים". אליהם יש להוסיף רבים אחרים כמו ר' וידאל ישראל, ר' משה הלוי, ר' מנחם נהון, ועוד, על כן נקראה תיטואן, "ירושלים הקטנה". רבנים אלה ידעו ליצוק דפוסי חיים של קהילה מלוכדת, כשבליבם פועמים רגשי-הייחוס של ספרד הנאורה. הם מצאו את האיזון בין השמרנות לפתיחות, בין הקודש לחול, הן בתוכם והן בין הגויים שבקרבם הם חיים, כמו שהיה נהוג בימי תור הזהב בספרד. מעניין שתיטואן היתה אחת הערים הבודדות שלא נסחפה אחר תעמולתו של שבתאי צבי, ור' יעקב ששפורטס עמד על כך בספרו. חכמי העיר היו גם חכמים וגם משכילים רציונאליים, ולא שעו לאותות משיחיים שנפוצו לרוב, וכינו את אותם "שבתאים" שנהרו אחר תורתו, "המינים והאפיקורסים".
רבנים אלה הקימו מוסדות צדקה ולימוד תורה, והיו ציונים בנימי נפשם. בשנת 1863, כאשר נפוצה השמועה בקרב יהודי תיטואן, על "רכישת ארץ ישראל ע״י בית-רוטשילד" האנגלי, כדי לחדש בה את המדינה היהודית, קמה התעוררות לאומית רבה בקרבם. ייסדו את המקומון "לידתו של עם־ישראל" שהביא להם את בשורת הציונות, ומשלחת של נכבדים הגיעה להקביל את פני משה מונטיפיורי בעיר טנגייר, בדרכו לא״י "לבצע את העסקא". בין לבין, הצליח מונטפיורי להשיג "דאהיר" (צו מלכותי) מאת המלך מולאי מוחמד, לביטול הגזרה של ההליכה יחפים מחוץ למלאח של תיטואן. מתוך הערכה לתרומתה ולשיתוף הפעולה של הרבנות המקומית עם בית המלוכה בעת ביקורו של מונטיפיורי, הכריז הכתר המרוקני על הרבנות הראשית המקומית, כמוגנת מטעם החוק.
פרסומה הרב של קהילת יהודי תיטואן כבעלת איכות תרבותית הפתוחה לעולם המודרני המתרחב, הביא לכך שאנשיה נחשבו כאנשים משכילים, גם בעיני עצמם. אולי זאת היתה הסיבה שבקרב חברת "כל ישראל חברים" (כי״ח) הפאריסאית, הוחלט שבית הספר הראשון של רשת Alliance בעולם, יפתח דווקא בתיטואן שבמרוקו. סיבה נוספת היתה שבשנת 1860, כבשו הספרדים את תיטואן למשך שנתיים. עם הכיבוש, עזבו המוסלמים את העיר ונותרו בה תושביה היהודים. אלה הזמינו אליה את הספרדים כדי להצילם מהתנפלויות וממקרי-השוד שנהגו בהם שכניהם המוסלמים, שהתמקמו מסביב לעיר. נתון זה אפשר לכי״ח לפעול בקרב הקהילה היהודית ללא כל התנגדות מוסלמית. משהובאה ההצעה בפני ועד הקהילה, קמה התנגדות רבה בקרב רבני-העיר.
חששם היה שההשכלה תרחיק את התלמידים מלימוד התורה ומהמסורת הדתית שאפיינה את הקהילה בעיר, ותביאם לידי חילון והתבוללות, ואולי אף תרחיקם ללמוד בבתי ספר זרים. מי שדחף והכריע לטובת פתיחת בית הספר של כי״ח, היה הרב נהון אליו הצטרף ר' יצחק בן-וואליד (המוהריב״ו), גדול רבניה של יהדות תיטואן לדורותיה. הרב בן-וואליד האמין שע״י שיפור רמת השכלתם הכללית של יהודי העיר, יחול גם שיפור במצבם הכלכלי, וניתן יהא לקדם גם את מעמדם המשפטי, ע״י כך ישולבו במסגרת החברה הכללית. תמיכתו בחברת כי״ח, היתה כדוגמה לחיקוי אצל רבנים אחרים בכל ערי מרוקו. ואמנם בשנת תרכ״ב (1862), נפתח בתיטואן בית־ ספר "אליאנס" הראשון של החברה. זה היה חוד החנית, וראשון החלוצים בשינויים שיהדות מרוקו תחווה בצעידתה לקראת ההשכלה, המודרנה, והקדמה לעתיד.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
3 יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.מתוך הספר " מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן
החלטת מועצת הרבנים.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
הנושא נדון בכינוס הראשון של מועצת הרבנים במרוקו שהתכנס בשנת תש"ז, והרצה עליו הרב שאול אבן דנאן. החכם יליד פאס שהתמנה ב – 1941 כחבר בבית הדין הגבוה ברבאט ומ – 1949 עד 1964 היה ראש בית הדין והרב הראשי של יהודי מרוקו. עלה בסוף ימיו לארץ ונפטר בה ב – 1972. החכם הצביע על הנספחים השליליים והאינטרסים הכספיים הקשורים בהילולות. התחיל בדברים אלה :
" חגי נדבה ומועדי קודש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ, המה עצמם אומרים מקודש והם אומרים מקודש ".
במילים אחרות יש בדבריו רמז לכך שההילולות נחשבות קדושות בעיני עם הארץ. בהמשך עמד על התוצאות החיוביות והשליליות של התופעה.
" תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט.
בראשי התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך.
אכן עתה, קיבל העניין צורה אחרת. גם נתן ביד הציבור והיה לעסק תחבולי של מו"ם להביא כסף למוצא לעניינים שונים ".
החכם ציין את הפעולות שנעשו מההכנסות : עזרה לנזקקים, לתלמוד תורה, הכשרת הדרך ומקום לקליטת ההמונים, אבל לעומת החיו שבדבריו :
הרע המוחלט בכל עיקרי הדת, כבוד אלקים הסתר דבר אין רצון לבארם
באמת ראוי לומר על זה המשל שאומרים לצרעה : לא מעוקצך ולא מדובשך. וגם תקרי הלולים , אלא חלולים, אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה, גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל. בכן, טין לנו רק לצמצם העניין ולקבוע בו גדרים ומשמרות מבלי יוסיף לגדוש, והיה לשחוק והיתול לפני חרדי הדת, ולפני בעלי השכל והמדע
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
בניו של יהודה הלוי אבן יולי.
ליהודה היו שני בנים : אליהו ואברהם.
אליהו הלוי אבן יולי המשיך בעסקי אביו, ועד מהרה היה חצרנו של המלך סידי מומחד בן עבד אללאה. בשנת תקי"ו, כשתבע את פיצויי אביו לאחר מותו, היה עדיין בחור. יש עליו חומר רב, ותיאור דמותו ניתן בהרחבה בספר " משא בערב " לשמואל רומאנילי.
רומאנילי עבד אצלו תקופה מסוימת כמנהל חשבונות; ותחת עטו של רומאנילי יצאה דמותו של אליהו מקופחת ומסולפת ביותר. וכאן המקום להעיר הערה כוללת על ספא " משא בערב ". ספרו של רומאנילי ודאי שיש לו ערך ספרותי. אך דומה שהוא עצמו לא נתכוון לכתוב תעודה היסטורית.
ולכן כל הבא לנצל את ספר " משא בערב " כמקור היסטורי, עליו להשתמש בו בזהירות. ודאי העלה על הכתב הרבה ממה שראו עיניו, אך גם הרבה מהרהורי לבו, וממילא לעתים החטיא את האמת ההיסטורית.
על כל פנים בעניין אחד ניתן לעמוד על סיפור מעשים שהם פרי דמיונו של רמאנילי בלבד. בדברו על סופו של אליהו, אחרי דיאלוג " מרתק " בין אליהו ואל יזיד, כותב רומאנילי : " ויסלח לו ויצוהו ללכת לפאס להתלמד ולהתקדש, אבל המון מצוקותיו ותועבותיו הנאספות בתוך לבו בעתוהו וישסעוהו וימת אחרי ימים מועטים בצר רוחו ומר נפשו מתגולל בדם קארדוזו ומגואל בשיקוצי מעלליו, כחייו כמותו ".
ובדברו על חזאן באכא שקידש את השם, הוא מדגיש : " לא כאליהו אשר השחית את גופו והתעיב את נפשו ונכרתו שניהם ". אם כן, לפיו מת אליהו כגוי זמן קצר אחר התאסלמותו. אך המקורות שלנו אומרים אחרת. אמנם גם הם מספרים על אליהו שהמיר, אך הם יודעים שאחר כך הוא יצא למדינת הים עם אשתו.
תופעת ההמרה בשעת מצוקה לא נראתה כל כך שלילית אף בעיני החכמים, בידעם שזה היה זמני ועש יעבור זעם, ובשעת הכושר הראשונה, חזרו ה " גוי " ליהדות ואם יצא למדינת הים היה זה בוודאי כדי שיוכל לחזור ליהדותו שם.
הידיעה על המרתו של אליהו ועל הפלגתו למדינת הים באה בספרותנו אגב דיון בתביעת אשתו ריינה למזונות ולכתובה : " האישה ריינה אשתו הראשונה של היקר אליהו לוי, תובעת כתובתה מנכסי בעלה…וראני שטענתה מכונה מכמה פנים.
א, מצד שהמיר . ב. מספר כתובתה נלמד שכתב שלא ישא אחרת עליה…וזה הדבר ידוע ומפורסם שנשא עליה שתי נשים שלא כין ושלא כשורה…ולפי שהבעל רחוק יותר ויותר מזמן שקצבו הפוסקים לכן לא נתנו לה זמן – וחתום פה אב משבי"ר ( תקנ"ב ) .
בפסק זה ניתן לה הרשות לגבות את כתובתה אף שלא קיבלה גט, כתוצאה מכך מכרה לאחר שידול את חזקת הבית הנקרא " דאר לכבירא " הידוע לאליהו בעלה, לחכם רבי בנימין לכרייף בסך מועט, חכמי פאס ובראשם רבי אליהו צרפתי, שכנראה ריינה הייתה קרובתו, פסקו לבטל את המכר.
רבי בנימין כתב פסק דין לזכותו וכך כותב : " אליהו הלו אבן יולי לך למדינת הים זה כמה שנים ולו שתי נשים הראשונה נשארה בכאן והאישה השנייה הלכה עמו לשם וכשנדחקה…למזונות עמדה ומכרה לראובן הוא רבי בנימין לכרייף.
פסק דינו לא נתקבל, והמכר בוטל כפסקם של חכמי פאס ומכנאס. אחר כך בשנת תקנ"ח מכרה את החזקה חיעקב בן שמואל מפאס, בהטבה, נכדה יוסף בן יהודה בנה, ניצל את זכות ההטבה ופדה את החזקה לעצמו, וכן כותב רבי פתחיה בירדוגו "
" ריינה אשת אליהו הלוי הגבו לה בית דין בכתובתה שלושת רבעי חזקת החצר הנקרא " דאר לכבירא " ( הבית הגדול ), ונקראת על שם אליהו ועמדה ריינה ומכרה החלקים הנזכרים להר"ר יעבקב בן שמואל….הן היום המציא לפנינו הבחור יוסף בר יהודה בר אליהו שטר הטבה שזה עניינו….
וכשתביא לו ריינה הנזכרת היא או זרעה דמי החוב, שעל יעקב הנזכר להחזיר לה הקרקע הנזכרת. החכם הדיין פסק הדין לטובת יוסף, והחזקה על הבית הוחזרה לו, אם כי כנראה היו שתי כיתות פוסקים הנדון זה. אם כן ברור הוא שאליהו לא מת, כפי שמספר רמטנילי, אלא נסע עם אחת מנשותיו למדינת הים, כנראה לאנגליה, וקרוב לוודאי ששם חזר ליהדותו.
שם באנגליה היו קרוביו ממשפחת בן יולי. נסעה עמו, כנראה, אשתו מטאנג'א עליה מדבר רומאנילי, ריינה היא האישה שעליה אומר רומאנילי : " הגדולה ילדה לו בנים ובנות. מי הם בניו של אליהו . בן אחד הוא יהודה, בנה של ריינה, יצא בשנת תקע"א לווהראן ומשם כתב הרשאה לאשתו למכור מנכסיו לצורך מזונותיה.
אשתו הייתה ממראכש. בשנת תק"פ באה הידיעה שהגיע עד עיר תוניס ונשא שם אישה. חכמי מראכש כתבו ושלחו מעשה בית דין לעיר תוניס, לחייבו לגרש את אשתו ממראכש ולתת לה כתובתה.
נראה שיהודה השתקע בתוניס, מכל מקום בנו יוסף נשאר במכנאס וראינו שהו תבע את החזרת בית סבו אליהו. על בנים אחרים של אליהו, לא ידוע לנו ולא כלום.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. תוניס החדשה.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
תוניס החדשה. 
אגב זאת, נתגלגלה השיחה על קירואן, אותה עיר שנתפרסמה בשל חכמיה היהודים. הזכרתי לק. כי הערבים הם ששמו קץ למרכז התורה הזה, בגרשם את היהודים מהעיר. ובמשך שבע מאות שנה בכלל אסורה הייתה להם , ולנוצרים, הכניסה לתחומה של קירואן, שהוכרז עליה כעל אזור מקודש בדומה לחג'אז. איסור זה נתבטל בראשית המאה שלנו, ( המאה העשרים ), אבל בעוד שמרשים בדרך כלל לתיירים לבקר במסגד הגדול של קירואן, המפורסם בגלל צורתו וספרייתו, הרי גם עתה אסור ליהודים לגשת לשמה.
דברי לא נעמו לק..והוא הזמינני לבוא אתו ולבקר בקירואן בכל מקום שארצה, ולהסתכל בכל כתבי היד שיעניינו אותי. הוא חזר על הזמנה זו פעמים מספר. אולם דווקא בנקודה זו לא עשו דבריו רושם של כנות. ק.. הבטיח גם להמציא לי את עבודותיו בתחומי מחקר הערבית המאלטיזית. לפני עוזבי את תוניס ביקשתי לבקרו פעם שנייה, אבל הוא נעדר מהמשרד, בגלל מחלה, כפי שהסבירו לי.
מתוך ויקיפידיה
מלטית (Malti) המוכרת גם בשם מלטזית היא שפה שמית תיכונה-דרומית מתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו אסייתיות, המדוברת במלטה. ישנם שני ניבים מלטיים עיקריים – הניב של האי מלטה והניב של האי גוזו. הניב של גוזו נחשב שמרני יותר, בייחוד מבחינה פונטית. הניב של האי מלטה הוא המשמש את רוב דוברי המלטית. השפה המלטית מוכרת כשפה רשמית ברפובליקה של מלטה מ(שכוללת את האיים מלטה, גוזו וקומינו בים התיכון) בצד השפה האנגלית מאז הצטרפות מלטה לאיחוד האירופי היא מוכרת כאחת השפות הרשמיות של האיחוד.
הסברה המקובלת על רוב הבלשנים היא שהמלטית התפתחה מהערבית שדוברה בפי הערבים והברברים המוסלמים שפלשו לאירופה מצפון אפריקה במאה התשיעית לספירה וזאת לצד השפעות נוספות כאיטלקית משום שמלטה נמצאת בין איטליה לתוניסיה. יחד עם זאת יש גם הסוברים כי מוצא השפה המלטית הוא מהפניקית (שפה שמית). לפי טענה זו, הפיניקים, שיצאו מהחוף המזרחי של הים התיכון והתיישבו בכל רחבי אגן הים התיכון, הביאו את לשונם למלטה. גם אם טענה זו הגיונית אמיתותה מוטלת בספק.
שיטת הכתיב של המלטית מבוססת על הכתיב האיטלקי, ובמרוצת המאה העשרים עברה סטנדרטיזציה, שהפכה את הכתיב לפונטי כמעט לגמרי. הפער העיקרי בין השפה המדוברת לכתיב הוא בכך שבכתיב מסמנים עדיין חלק מהעיצורים הגרוניים. אלה מסומנים באותיות או בצירופי אותיות מיוחדים, למשל האות ħ (מקביל ל-ח בעברית) או הצירוף għ (מקביל ל-ע).
התחביר והמורפולוגיה של השפה דומים למדי לאלה של ניבים ערביים צפון-אפריקניים. ההבדלים העיקריים בין מלטית לבין הערבית הצפון-אפריקנית הם בפונטיקה, באוצר המילים ובכתב. מבחינה פונטית המלטית איבדה את רוב העיצורים הגרוניים ואת העיצורים הנחציים. אחדים מן העיצורים הגרוניים עודם נהגים במלטית, וכמו כן יש להם שרידים בכתב וכן במערכת התנועות ש להשפה. בכך היא מזכירה במידה מסוימת את העברית המודרנית. באוצר המילים ניכרת השפעה גדולה של האיטלקית והאנגלית. המלטית נכתבת באותיות לטינית ויש בהם כמה אותיות, שסימנים דיאקריטיים נלווים אליהן לציון הגייתן.
הספר "מילות-היחס המלטזיות" שראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2003 הנו מחקר הדן בהיבטים רבים הקשורים ללשון מלטה. מבואו מעניק רקע כללי באשר לתפיסות המקובלות של קבוצת חלקי הדיבור הכוללת את מילות-היחס ובאשר ליישום תפיסות אלה בחקר הלשונות השמיות בכלל ובחקר לשון מלטה בפרט.
שאר פרקי העבודה מתמקדים בחקר האטימולוגיה של מילות-היחס בשפה,
במיון המורפולוגי של מילים אלה, בדרכי נטייתן בלוויית כינויי הגוף החבורים ובהתחברותן לתווית היידוע, לכינוי הזיקה ולכינויים מסתמים, בצירופי-היחס ובתפקידיהם ביצירת אוצר-המילים המלטי בתחומי השם, התואר, הפועל ותואר הפועל. כמו כן דן המחקר בסוגיות הקשורות לתחביר מילות-היחס ולסמנטיקה שלהן, והוא מדגיש את טיב הקשרים שבין הקדקוד והמשלים בצירופי-היחס המלטיים, את מבני מילות-היחס ותופעות הייחודיות למלטית הקושרות בינה לבין אחיותיה השמיות והשפות ההודו-אירופיות אשר השפיעו על התפתחותה.
רוב דוברי המלטית הם רב-לשוניים. רובם מדברים, או לפחות מבינים, גם אנגלית ואיטלקית. הקשר הדתי ההדוק לכנסייה הקתולית של איטליה מביא לכך שכמעט כלה מושגים הדתיים שאולים מאיטלקית. לפיכך, ערבי-נוצרי יתקשה לזהות את המושגים הדתיים ושמות הדמויות והאישים הנוצריים, אף על פי שאת השפה בכללה הוא עשוי להבין במידת-מה.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
מורנו הרב אברהם פינטו זצ"ל
מורה צדק במראקש והוא אחד מחמשה רבנים שהוליד הרב הדאון מורנו הרב יעקב פינטו זצ"ל, והוא חיבר מסכת כתובות – נדפס בספר חסד ואמת מר"י צבע שאלוניק תקע"ג במעלות לשלמה – ועוד לו בכתובים ספר מר דרור, דרושים, ולשמע אוזן שהרב הנזכר היה יפה תואר ויפה מראה, ויש ממנו הסכמה בספר תהלה לדו שנת תקמ"ג.
וב"ד שהיו עמו המה רבי יצחק הרוש, רבי משה בן עטר, רבי שלמה אסבאג ומצאנוהו חי בשנת תקס"ג כי בשאלות ותשובות תקפו של יוסף חלק ב' סימן י"ד כתב שם בזה הלשון אחר שהגיעו דברי לאחד המיוחד כמה"ר אברה פינטו נר"ו וכו….וזמן התשובה שנת תקס"ג.
ונזכר עוד בספר הנזכר סימן צ"ג הוא ומהר"ש סבאג וכמהרי"ק זצ"ל. ובאיזה מקומות הוא חותם אברהם בר יעקב, עוד ראיתיו חותם בפסק דען שנת תקומ"ם, עוד ראיתי פסק דין זמנו שנת תקצ"ג וחותמים בו מוהר"א פינטו הנזכר ומוהר"ר דוד צבאח ומוהר"ר אלעזר חזאן.
מורהו הרב אברהם קורייאט זצ"ל הראשון
הזכירו מוה"ר משה הכהן ז"ל בהקדמתו לספר ברית אבות וכתב עליו בזה הלשון החכם החשוב עצו"ר החסיד העניו גדול הנהנה מיגיעו, וכבר יצא טבעו, ראש היחס וגדול המשפחה כמוהר"ר אברהם קורייאט זצ"ל.
מורנו הרב אברהם רפאל קורייאט זצ"ל השני.
בן מוהר"ר יהודה זצ"ל, חביר שאלות ותשובות זכות אבות, והה מורה צדק במוגאדור והוא אביו של מוהר"ר יהודה זצ"ל מחבר מאור ושמש, הרב הנזכר נולד בתיטואן.
ובשנת תקמ"ז יצא ג' שנים לפני הפרעות, אחר כך בשנת תקנ"ב מצאנוהו בג'יברלטאר ואחר כך גם בליוורנו. ונתבש"ם י"א חשון תקס"ו, וראיתי בספר טוב רואי וזה שלונו אכתוב מה שראיתי בספר אחר שהעיד החה"ש עצו"ר כמוה"ר אליהו בן אמוזיג נר"ו, על מר זקינו הרב חק לישראל עיר וקריש כמוהר"ר אברהם קורייאט זצוק"ל, בעל זכות אבות שבכל לילה היה מתבודד ומתוודה וידוי גדול בבכיה עצומה כמו וידוי של יום הכיפרוים שחרית עד כאן לשונו.
הרב הנזכר הוא אחיו של מורני הרב יצחק מחבר מעשה רוקם, ובהקדמת ספר מעשה רוקם כתב על הרב הנזכר הרב הגאון מעוז וגדול הנגלה ובנסתר מוכח שהיה לו יד ושם בקבלה. ושם בסוף הספר הנזכר יש שם פלשפול מהרב הנזכר בדברי הרב פר"ח בחשבון התקופה עיין שם.
מורנו הרב אברהם קורייאט ז"ל השלישי
רב ומורה צדק בעיר מוגאדור והוא מחבר ברית אבות, וספר שירים ופיוטים שנאבד בשלל העיר בשנת תר"ד חבל על דאבדין, כמו שכתוב בהקדמת סידור נחלת אבות, והוא בנו של המקובל האלוקי מורנו הרב יהודה קורייאט זצ"ל למבר ספר מאור ושמש.
מורנו הרב אברהם צולטאן זצ"ל.
קבור באספי וידוע לצדיק ומשתטחים על קברו זיע"א, ולא נודע לי באיזה זמו היה, ואני נשתטחתי על קברו והוא קבר ישן בלא ציון כלל.
כבוד הרב אברהם הצרפתי זצ"ל
בן מורנו יוסף ז"ל אחד מחכמי פאס והוא נתבש"מ באביו ימיו ביום כ"ו חשון שנת תפ"ב כמו שכתוב בעת לכל חפץ דף צ"ט עמוד ב'.
מורנו אברהם בן מאמאן זצ"ל.
מורה צדק במראכש הוא חי במאה החמישית ובא למקנאס לאיזה סיבה ושם נתבש"מ ביום ראש חודש אב שנת תצ"ב פ"ק, והוא שאל למוהריב"ע ומרונו הרב יעב"ץ זצ"ל בשבט שנה עתה פ"ק, וראיתיו בפסק דין אחד חתום עם מורנו הרב דודו בנבנישתי ומורנו הרב יוסף זעדון ז,ל בשנת תע"ב פ"ק.
עוד ראיתי פסק דין אחד זמנו שנת עתה וחתומים בו מורנו הרב דוד בנבנישתי ומהר"ר מאמאן זצ"ל, נתברר לי שבשנה ההיא עצמה נתבש"מ בא למקנאס שראיתי פסק דין אחד שנת תצ"ג בחודש חשון חתום במראקס הוא ומורנו הרב שלמה עמאר ומורנו הרב יוסף בן סעדון זצ"ל.
מורינו הרב אברהם עמאר זצ"ל.
מורה צדק במקנאס הוא ומורנו הרב מתתיה בירדוגו ומורנו הרב יוסף הלוי ז"ל. עוד ראיתיו חותם עם מורנו הרב יעקב בירדוגו ומורנו הרב הנזכר זכרם לברכה בשנת הטוב"ה לפמ"ה, הרב הנזכר הניח אחריו פסקי דינים וראיתי מכתב תעודב שכתב עבורו הרב הגאון מורנו הרב אי"ש הצרפתי ז"ל בזה הלשון.
אחד לדין דינא יתיס וספרין ואחד לדבר הלכה הלכה והן ורין, גבר בגוברין החכם החשוב והכולל כל אישורין הדיין המצוין שונה הלכות ברוב הקיפן וברוב עובין, מימין מין המקדש, מיין צלולין מיין דכיין כבוד מורנו הרב אברהם עמאר נר"ו יאיר
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.
תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.
ירושלים תשמב"ב
הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית
זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב.
רבי שמואל לניאדו עמד בראש הקהילה ושימש גם אב בית דין. פירושיו על התורה, " כלי חמדה "\ על נביאים ראשונים " כלי יקר " ועל ספר ישעיהו, " כלי פז ". שמהם קיבל את כינויו, " בעל הכלים ", היו מפורסמים ומקובלים בחינוך הבנים ולא רק בחלב.
בצד משפחת לניאדו ישבה בחלב משפחה ותיקה, נכבדה ושלטת מן המוסתערבים, הלא היא משפחת דיין. שמה הקודם של משפחה זו היה משפחת נשיא. לפי המסורת שבידה, מגיע ייחוסה עד דוד המלך. למשפחה זו היו בחלב זכויות ושררות.
בידנו יחוס מזמן קדמון ומשנים קדמוניות, היה כל מורה צדק אשר באר"ץ הוא ממשפחת הדיין. וכל שטרי שידוכיו וכתובות…ופרוזבולות בשנת השמיטה וגביית כתובה היה כותב הדיין ההוא והוא משביע בכתר תורה לכל מי שיתחייב שבועה בדין…..
וגם היה אומר בליל יום הכיפורים " כל נדרי ", ומבדיל במוצאי שבת בבית הכנסת, ומערבי ערובי תבשילים ביום טוב על מי ששכח לערב, והיה הוא העולה לספר תורה ב " שירה " ו " עשרת הדיברות "
העוצמה הגדולה הזו של משפחת דיין לא נתבטלה בפניהם ולא מפניהם של מגורשי ספרד, שהגיעו לחלב, ואשר היו – חרף הרדיפות שסבלו – זקופי קומה ובעלי רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של יהודי מצרים וסוריה.
הייתה בין הקהילות התמודדות מכובדת. בענייני תורה, הלכות ומנהיגות רוחנית קיבלו המוסתערבים את גדולי התורה הספרדים. לא מתוך חולשה, אלא דווקא משום שהם עצמם היו בני תורה, וידעו להעריך גדולים בתורה.
לעומת זאת לא ויתרו, לא המוסתערבים ולא משפחת דיין, על כל מיני שררות וחזקות, שהיו להם מקדמא דנא.
אותה צאצא למשפחת דיין, שחי במאה התשע עשרה, הרב משה דיין, מספר לנו בהקדמה לספרו " ישיר משה, פירוש על שיר השירים, על בואם של הספרדים וזה לשונו :
וכאשר היה גרוש אספמיא כמה מבעלי בתים לגור באר"ץ, עמדו ונחלקו ונעשו לקהל בפני עצמם. והיו מושיבין מורה צדק לעצמם לדון ולהורות להם, לגבי גירוש הספרדים לעצמם, והדיין היה דן בפני קהל קדוש מוסתערבים כמאז ומקדם….
ובמשך הזמן, נתמעטה התורה ממשפחת הדיין ולא היה בכל דור ודור אחד מהם שראוי להיות מורה הוראות בישראל, הנה כי כן שמו פניהם כל בני קהל קודש מוסתערבים, ללכת ולדון לפני מורה צדק של ספרדים….ונמשך עד הנה הדבר הזה, להיות דבר אחד לבני קהל קדוש ספרדים וקהל קדוש מוסתערבים.
לשני הקהלים היה אפוא בית דין משותף ומורה צדק אחד. ועם זאת המשיך הרב של משפחת הדיין לכתוב שטרי שידוכין וכתובות של בני קהל קדוש מוסתערבים וגביית כתובה של ספרדים ומוסתערבים…ואשר ל " שבועת התורה והבדלה ולולבים ואתרוגים והלבשת ספר תורה, למשפחת דיין עד היום הזה "
מסתבר שנוצרו נורמות קבועות, שמנעו מחלוקות, ושני הקהלים היו במין הרמוניה של שני הקהלים שהם אחד עד שנתמזגו כליל.
לסיכום המאמר : נושא הראוי לחקירה מיוחדת הוא עניין נוסח התפילה, שכן נוסח ספרד השתלט כמעט כליל, בעוד ש " סידור ארם צובה " נעלם והפך להיות ספר נדיר בעולם. לאחרונה נעשה ניסיון מעניין על ידי הקהילה החלבית בניו יורק להוציא לאור " סדר תפילות לראש השנה וליום הכיפורים כמנהג בני ארם צובה " בשנת 1970.
ברם אין כאן מהדורה מצולמת או מהודרת של מחזור ארם צובה, שנדפס באיטליה בשנת הרפ"ז – 1527, אכן, הובאו בספר אחד עשרה צילומים מן המחזור העתיק – אלא פשוט מחזור בשם " שלום ירושלים " אשר כדברי העורך " הנוסח לקוחו ממקורות מוסמכים, אשר מהם שאבו הסידורים המתוקנים " " סדר רב עמרם גאון ", סידור רב סעדיה גאון, סידור " תכלאל " ואחרון חביב, " מחזור ארם צובה " המפורסם.
למתעניינים בכתבות על " כתר ארם צובה " להלן קישור מעניין מהאינטרנט.
http://www.aleppocodex.org/hebrew/keterhome.html
סוף המאמר
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית
אברהם שטאל
מידותיו של הצדיק
אחדות מתכונותיו של הצדיק קשורות בלימוד תורה: הוא היה מתמיד גדול, מי בשינה ועוסק בלימוד, ומצטער על כל רגע של ביטול תורה (ס״א, נ״ד, ס״ו). לימוד תורה היה מחמם את גופו, באופן פיסי ממש: פעם, בהיותו במראקש בימי קור גדול, רצו להביא לו תנור, אך הוא אמר שאין צורך בדבר; ״התחיל לעיין בגמרא, וראו התלמידים איך שרבינו פניו מזיעים… כמו בחודשים תמוז־אב… וכל זה היה מרוב דביקותו בתורה״ (רל״ו־רל״ז).
כוח זכרונו היה בלתי־רגיל: פעם, כשלמד בתוספות, הבחין בכך שחסרות שתי שורות בדפוס שבידו; ביקש קולמוס והשלים את החסר מזכרונו. ״הביאו ספרים אחרים מדפוס אחר וראו שהוא כתב בדיוק הלשון שהסרה, בלה מלה״ (רל״ז). בפעם אחרת השלים מזכרונו שלושים דפים שאכלום עכברים בתוך ספר של הרב חיים ויטאל, ולאחר זמן נמצא עותק אחר של הספר והתברר שכתב הכל בדיוק כמו במקור (קע״א־קע״ב).
בין מידותיו התרומיות של הצדיק בולטות שתיים: ענוותנותו, הנזכרת עשר פעמים, וסלחנותו (שמונה פעמים). בבואו למקום, הוא מסתיר את זהותו, לובש לבוש פשוט (ר״מ, נ״ב), אינו פונה להתארח בבית ראש הקהילה כי אם לביתו של אדם עני (קמ״ב). מעשה שבא לעיר כשמראהו כשל עני, ונתן לו הגבאי מקום אצל בעל אכסניה פשוט ועני.
כשנתגלתה זהותו, ביקשו כל גדולי העיר להזמינו, ״ורבינו יעקב לא רצה לשנות אכסניה שזכה בה״ קע״ט־ק״פ). הוא סירב להדפיס את ספריו ואמר, שאחרי מותו יבדוק אם ספריו רצוים לפני ה' ורק אז יודיע לבנו שיביאם לדפוס, וכן היה (צ״ג). אנשים שפגעו בצדיק וביקשו את מחילתו, סלח להם – כך ביחס ליהודים וכך ביחס לגויים (נ״ג, ד:״ט, קנ״ז).
כשמישהו חטא, נתן לו הצדיק הזדמנות לשוב בתשובה ולא הענישו מיד (צ״ו), אך כאשר סירב החוטא, הרי הוא נענש בחומרה (ק״א, ק״ח). תכונות אחרות הנזכרות בספר פעם אחת או פעמיים הן: הנכונות לעזור לזולת תמיד – ״גם בלילות הפריעו [מבקשי עזרה] פעמים רבות את מנוחתו, הוא לא מיחה״ (נ״ד), כיבוד אורחים (קע״ה), זהירות בכבוד כל אדם (קמ״ב, רמ״ד) ושנאת בצע (מ״ח, ״ב״ז).
כמה ממידותיו הנעלות באו לידי ביטוי בתחום המשפט: רדיפת צדק, מסירות נפש, אומץ לב. פעם היה הרב בדרך, רוכב על חמור ושמשו עמו. בהיותם בשדה הפתוח באה לקראתם אשה, וביקשה את עזרתו של הרב בדין שהיה בינה ובין בעלה, וגם גויים התערבו בדבר. רצה הרב לעיין בדין בו־במקום, הפסיקו השמש ואמר: מקום סכנה הוא, נמהר בדרכנו וכשנגיע אל הכפר ישמע הרבי מה שאת רוצה״. כעס הרב ואמר: ״הסכנה היא במקום שאומרים להטות משפט!״ מיד בירר את הדברים ונתן את תשובתו (נ״ז). במקרה אחר פסק את דינו של אדם אחד לחובה. אותו איש כעס מאוד, ומכיוון שהיה מיודד עם מושל העיר, הלך אליו וקבל על פסק־הדין. המושל התערב, וניסה להכריח את הרב לשנות את דבריו. ״ענה לו רבינו: כך הוא דין תורתנו הקדושה, ואין לשנות״, ולא זז מדעתו, למרות כעסו של המושל ואיומיו (רל״ב־רל״ג).
המידות שנמנו עד כה הן בתחומי הלימוד והיחסים שבין אדם לחברו. על אלה יש להוסיף מידות שבין אדם למקום. בעל אמונה גדולה היה הצדיק, כפי שראינו כבר במעשה עריכת המשפט בשדה הפתוח, במקום סכנה. תכונה זו ניכרת היטב גב מהסיפור הבא: מעשה שה״פלשתים״ (כך כינו יהודי מרוקו את בני השבטים ־ברבריים, שוכני המדבר) עמדו להתנפל על המלאח (שכונת היהודים), וכל בני הקהילה הסתתרו בפחד גדול בבתיהם, ולא באו לתפילה. הרב ציווה על בנו לאסוף מנין, וכשתמה על כך הבן ״גער בו אביו: האם אין אמונה בלבך ?״ הרב התפלל בנחת וללא צל של פחד, ואחרי התפילה ישב ולמד תורה. רק כשחשב שנשאר לבדו (ולא ידע שהשמש מציץ מהחלון), פרש כפיו כלפי מעלה בתפילה, וביקש, שבזכותו יגן ה׳ על העדה (ס״א).
הוא נהג להאריך בתפילה, ובשעה שהתפלל לא חש כ במה שאירע סביבו, אפילו לא כשירו ליד אוזנו; כה גדולה היתה כוונתו בתפילה (קפ״ט). הוא לא ויתר על תפילה גם כשהיה בדרך והיתה סכנה בדבר, כי אמונתו היתה רבה שה׳ יגונן על בני החבורה, ואכן כך היה (ק״ל־קל״א). הצדיק חי קדושה וטוהרה. פעם סירב לצאת לדרך, משום שבעגלה בה עמד לנסוע היו גוי וגם יהודי אחד ״שלא היה כשר״ (מ״ב). בפעם אחרת היה בחדר שבו היתה תלויה תמונתו של איש, שהצדיק הכיר בו שהוא רשע, ודרש להורידה מיד מן הקיר (קל״ו) הוא נזהר מאוד שלא להתקרב לנשים: ״היה זהיר מאוד מלהסתכל בנשים ואפילו הן קרובותיו, וגם היה מקפיד שלא יראו אותו נשים, במיוחד בשעת התפילה״(קע"ג) דבר זה היה ידוע לבני עדתו, ולכן ״בשעה שהיה רבי יעקב זצ״ל עובר ברחוב, היו כל הנשים נסגרות בבית״ (קע״ו). אף לביתו היה ממעט לבוא; כל השבוע, יום ולילה, ישב ולמד בבית־המדרש, ורק בליל שבת היה חוזר לאשתו (ל״ט). מעשה שישב בחדר, ובעליית־הגג היתה אשה נידה; החליף הצדיק את מקומו כדי שלא ישב מתחתה (מ״ה; ומעשה בעניין קרוב לזה בעמי קפ״ה).
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
המקל של רבנו
גם בהיותו בעיר ילדותו, היה רבנו מהלך עם מקל של כבוד, כשהידית שלו מוכספת וחרוטים עליה כמה וכמה חריטות, (בשבת לא היה יוצא עימו). הסיבה לכך היא, ודאי לא בשביל היוקרה, כי את זה היה לו גם ללא המקל. וגם לא בגלל שכך נהגו הקדמונים המכובדים. הסיבה העילאית היא, שכידוע בהיות רבנו בגיל שלושים וארבע (התש׳׳ג) פשטה בעולם וגם במרוקו מחלת הטיפוס שהפילה אלפים רבים , ורבנו גם נחלה בה ובמשך כמה חודשים היה במצב בכי רע, והעם והתלמידים במשך אותם הימים הרבו בתפלות, בצומות, ובתקיעות בשופר, וב״ה רבנו נתרפא. ובמשך חודשי ההחלמה היה רבנו זקוק למקל לתומכו בדרך הליכתו, וחמיו רבי משה אלכרייף נתן לו את המקל עם ידית מכסף, ורבנו התיחס לנס הצלה זה, כאל תחית המתים – וכהוראה לה׳ השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגליו הרגיש שמעתה צריך הוא להקדיש כל עיתותיו לתורה, ולכך לקח הוא את המקל לתזכורת.
ידידות של תורה
בספרים תבואות שמש מוצאים אנו התכתבות גדולה של רבנו המשתרעת על פני עשרות עמודים בענינים שונים של רבנו עוד בהיותו גר בעיר מקנס, עם הגאון הגדול רבי אהרון אסודרי זצ״ל ואפשר לראות שם שחולקים הם כבוד והערצה גדולה זה לזה, כגון בח״ב/פא׳ כותב לו רבי אהרון בזה״ל: אור עיני ידידי רוחי, משובח ומפואר בכתר תורה וכתר ש״ט מתואר מזר״ק (מזרע קודש) טהור הרב שלום משאש ישצ״ו. ובמקום אחר כותב לו: אהבת עולם אהבתיהו, שבע ביום היללתיהו אחי עצמי ובשרי הוא רב נעלה מאוד וכו׳ כמוהר׳׳ר שלום משאש יצ״ו. ושמעתי שידידות זו היא פרי של שנים רבות של לימוד שהיו לומדים יחד בימי שישי. (רבי אהרון נולד שנת תרל׳׳ט בחודש אלול, ונתבש״ם ביום כ׳׳ה אלול תש׳יז למד תורה מגדולי הרבנים והצדיקים שהיו בעיר מקנס הלא הם רבי חיים בירדוגו, רבי יוסף אלקובי, רבי חיים מוריגון (מריזי׳ן) זצ׳׳ל, על שולחנו היו סמוכים תלמידים רבים, שבאו ללמוד בישיבות במקנס. נשא את ביתו של מופת הדור, המפורסם בחכמתו ובדעתו הנשגבה, אור מזהיר ושכל אדיר, רבי שלום עאמר זצ׳׳ל (לרוב מעלותיו זכה רבי שלום עאמר לשבת על כס הדיינות כבר בהיותו בגיל עשרים ושבע, גדולי דור שבחו את רבי שלום עאמר גם בצדקת פזרונו לאביונים, ובכושר המנהיגות שניחן בה) גיסו של רבי אהרון היה הרה״ג רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל. נתבש״ם כב׳ חשוון תר״ס.)
פרק ג'
מפי עוללים ויונקים יסדת עוז
ולהעבירם מחוקי רצונך
רוחות זרות מנשבות בקהילות היהודים במרוקו, בתי ספר של האליאנס הוקמו בעיירות רבות ומשכו אליהם תלמידים רבים, המורים בבתי הספר הללו היו ברובם חילוניים וחינכו את הילדים להתרחק מהדת ולזלזל במצוות, כמו כן הכריחו את הילדים לשבת בכיתה בגילוי ראש, החליפו את שמות היהודים בשמות צרפתיים. הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו שהיה אז מגדולי התלמידי חכמים שבעיר מקנאס, ולימים נתמנה לאב"ד שבעיר, אמר עת לעשות לה', להקים תלמוד תורה מרכזי, שיהיה מתחרה ביופיו וברמת הלימודים שבו לבתי ספר של האליאנס.
וכדרכו של היצר הרע להפריע לכל דבר טוב, שלח את חייליו והם קומץ של אנשים שניסו לשכנע את רבנו שמשימה זו היא קשה מנשוא, גם לעצם הקמת הבנין וגם לאחר מכן במימון ההוצאות השוטפות, אך רבי ברוך כשמו כן הוא, היה ברוך אומר ועושה, ואין דבר העומד בפני הרצון ־ תרם והתרים, לא ארכו הימים ובנין הת״ת על כל קומותיו היה מלא בתינוקות של בית רבן. הת׳׳ת הוקם בעידודו של הרב זאב וולף הלפרין זצ׳׳ל, שהגיע מאנגליה לסייע לקהילת מקנס בהקמת מוסדות ושעורי תורה, וכן סייע בהקמת כולל אברכים שבראשו עמד הגאון רב רבנן ה״ה רבי חיים בירדוגו זצ״ל.
אם הבנים
התלמוד תורה היה נקרא ׳אם הבנים׳ מפני: שכשרבי זאב עורר את הקהל לייסד את ׳התלמוד תורה׳ נתקל בטענה שאין לקהילה אפשרות להמציא את סכום הכסף הגדול הדרוש לכך. עלה בליבו של הרב זאב רעיון: שכיון שהנשים בקיאות בייצור ובעיצוב כפתורים הנצרכים מאוד לגלימות של הערביים, אז מה שאפשר לעשות הוא: שלאחר שהנשים מסיימות את מלאכות הבית, שיקדישו כמה שעות לייצור כפתורים, שלאחר מכן ימכרו לערביים, ומאותו הכסף יבנו את הת״ת. וכך היה, ולכן נקרא הת׳׳ת ׳אם הבנים׳. (מפי הרה״ג אברהם עאמר שליט׳׳א מראשי ישיבת אור ברוך)
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בעזרת השם
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
ברוך המקדש שמו ברבים
חוויית משתתפי הילולת רבי עמרם
התרשמתי מחגיגיות ל״ג בעומר המושכות, מבקרים כה רבים המגיעים באלפים שבאו מכל ערי צפון אפריקה למטרת תפילות ולמען מלאות עיניהם מן הנופים המרהיבים כשעולים להשתטח על הקבר הקדוש, וכן גם מהנוף ההררי של הפרדסים והמטעים שמסביב, למעשה הבאים עושים הנסיעה הזאת מידי שנה.
היו כאלה שהשתתפו גם בהילולת ראש־חודש אלול, כל מבקר בחר באופן שהוא היה רוצה להראות נוכחותו כאן, לפי רצונו וכפי יכולתו, הרגשתו ושביעות רצונו של כל אחד ואחד, למרות התלאות והקשיים המרובים שבדרך אין אחד שהביע צער שבא לחגוג, החום באותו יום היה כבד והעיב על כולם. הטרדת להקות היתושים שהסתובבו בשטח ועקצוללא רחמנות. החוגגים שהניעו מוואזן היה עליהם לנסוע 9 ק״מ, עד שהגיעו על מנת להשתתף בהילולא ולהתקרב לקברו של.רבי עמרם בן דיוואן הצדיק. היו כאלה שהנסיעה עבורם היתה בלתי נעימה ואפילו מסוכנת, כגון אלה שעשו דרכם בלילה בעוד הכבישים לא היו תקינים. היו נשמעות צעקות מפחד פן יתהפך רכבם, תלאות הדרך ארכו כשעתיים עד שהגיעו למחוז חפצם. כמובן שהסבל הזה היה מנת חלקם של כולם, אולם קיבלוהו בשמחה ובגילה.
כאשר הגענו לאשג׳ן, מצאנו במקום כבר אלפי חוגגים כשכולם מסביב לעץ של הצדיק, בקברו היתה רק ערימת אבנים בגדלים שונים כולן שחורות ומפוייחות משעווה ומכמויות הנרות שדלקו בעוז כשלשון הלהבה מגיעה למרום בין הענפים השוכבים על הקבר של הקדוש רבי עמרם.
המראה שנגלה לעינינו היה גדול ונורא, ממש מחזה שמשך קבוצות רבות של החוגגים המשתטחים על האבנים ומנשקים אותן. עשן סמיך עלה מן הלהבה הגדולה והתפזר כערפל, היה די מחניק אך זה לא מנע מאיש או אישה לעמוד ־ ולחזות בפלא הזה, כל אחד היה מחפש זוית שממנה יכול לפחות לראות, ואם נתמזל להם לנגוע רק באבנים זה נעשה אחרי תחנונים לעומדים בשורה הקרובה לאפשר מעט התקרבות לקבר של הקדוש, קדושת המקום ותמרות העשן העולות לגבהים כאילו נושקות לשמים.
היו חוגגים שזו היתה להם הפעם הראשונה לנוכחותם במקום, ואילו הותיקים התרגשו מאד מעצם ביקורם של החדשים במקום, על הזכות הגדולה אשר נפלה בחלקם וסיפרו להם על הנסים והנפלאות שראו בשנים שעברו, ממש חזרו והודיעו להם כן; ראינו נסים במו עיננו שקרו על הקבר של הצדיק ולא רק אנו בלבד ראינו אלא גם המונים שהאמינו ובאו וראו חרשים שחזרה להם השמיעה, עיוורים שחזר להם מאור עיניהם, ואילמים שהתחילו לגמגם בהתחלה ולשונם שוחררה יותר מאוחר.
כמו כן סיפרו על אילם שנזרק לתוך הלהבה, ומרוב העצבון והצער, כאשר הוא ניסה לברוח מעל האבנים השחורות והלוהטות מרוב הנרות שדלקו וחממו אותן, כמי שכמעט השלים עם גורלו התחיל לדבר ולשמוע מה שהחוגגים היו מדברים אליו, והתחיל להשמיע צעקות שבר איומות עד שניחר גרונו, החוגגים מסביבו צועקים בלי הרף והיו מאלצים אותו לחזור על הפתגם החגיגי: יחי הצדיק, ויוָה רבי עמרם, מרוב התלהבות ובלי להרפות ממנו עד שהוציא מפיו המילים ויוה! רבי עמרם, ואלו שהיו מטילים ספק ביכולתו של הצדיק לרפאות האנשים האומללים התחילו גם בעצמם, להשתכנע מה שנאמר להם היה אמת, ובטח שאלה הספקנים בקרוב יהיו חלק מההמון הפוקד את הקבר שנה בשנה לבקש מזור ורחמים מאת הצדיק.
הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכָּל
שמוע שמענו וסיפרו לנו זקנינו מימי קדם, על עץ הזי ת שלמרגלותיו נמצא קברו של רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל. היו ; שבסיפורם על אגדת עץ זה, אמרו:
בעת שהצדיק שכב על ערש דוי ביקש מהחברה קדישא שטיפלה בקהילה הקטנה של כפר אשג׳ן, שיקברו אותו – תחת עץ הזית ושלא יקימו שום מצבה על קברו, כאמור הסיפור הפך לאגדה חיה, המאמינים שבאו כל השנים להשתטח על קבר הצדיק נהגו להדליק נרות, במרוצה הזמן לאחר שנסללה דרך גישה ופוקדי הקבר באו בהמוניהם, מי באוטובוסים, מי ברכב פרטי, ומי על גבי בהמות. המתפללים – חרבים משליכים את נרותיהם לעילוי נשמת הצדיק ע״ג גל האבנים שמעל הקבר עד מהרה הנרות מתלקחות והופכות לאש ענקית.
בשנים בין 1934-1932 היתה מודעות גדולה להשלכת נרות לקבר הצדיק, ובמו עיני ראיתי יהודים מכזהבלנכה שהיו אמידים ונדיבים שרצו להפגין ברבים את אהבתם לצדיק רכשו נרות בארגזים של 25 חבילות כל אחד, וזרקו אותם למדורה שלהבותיה הגיעו לגובה מעל לצמרת של עץ הזית שמעל קברו של הצדיק, מוכרי הנרות באתר מובילים ארגזי נרות במשאיות!
וראו איזה פלא: לא עלי העץ ולא ענפיו התלקחו, מרוב חום הלהבה המתפללים עמדו מרחוק ולא יכלו להתקרב למקום. בעיר וואזן ישנו הר גבוה ושמו ״בוהלאל״ שגובהו כ-400 מטר, היו שסיפרו שמההר הזה היו רואים את הלהבה בתוך עמוד העשן שהתנשא מעל קבר הצדיק.
אני עבדכם עם כמה חברים מתוך ספק רצינו לודא אם הדבר נכון, ואכן ראינו משם את עמוד העשן והלהבה ממרחק 9 ק״מ, הרבה שמעו וראו במו עיניהם את המעשה הנפלא. היו כאלה שסירבו להאמין שאש נוראה כזו אינה שורפת את העץ והוסיפו לזרוק נרות, וכמקודם לא רק שהעץ לא עלה באש אלא גם נשאר ירוק ורענן, עליו ירוקים וענפיו לא שרופים מפוייחים, העץ נתן פריו כל שנה ועד עצם היום הזה ממשיך לתת את פריו, מומחים חקלאים אומדים את גילו של עץ זה ב־400 שנה, הצדיק נקבר במקום מלפני 213 שנים – משנת התקמ״ב – 5542. סגולה בדוקה היתה בפריו, כל מי שסבל ממחלת עיניים או מחלה אחרת ושתה כמה אחדים מזיתיו מיד מתרפא.
נשים שלא נתאפשר להן לעלות לקברו היו שולחות עם שכנותיהן פיסות בד על מנת שיקשרו אותן על ענפי העץ, שפירושו: אפילו שלא באתי אלין יא רבי עמרם תחשוב לי כאילו באתי, ופיסת הבד מבגדי יעידו על כך שהנני מאמינה בתפילותיך לשם יתברך להליץ טוב בעד כל הפונה אליך ובעד כל עם ישראל.
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Brit
Revuedes Juifs du Maroc
Presence juive au Tafilalet
Jacob Oliel Orleans
Les Juifs du Tafilalet
Si l'on ne trouve plus de Juifs aujourd'hui, au Tafilalet, le souvenir de leur presence ancienne est encore vivace et il n'est pas rare, a Bou- Dnib, Errachidia (ex-Ksar es Souk), Rissani ou Bou-'Nan, d'entendre un Marocain declarer fierement: « vous etes en ce moment dans le quartier juif», «ici c'etait autrefois, la synagogue» ou «la maison d'un Juif»…
N'est-il pas logique que cette region du sud-est du Maroc ait conserve la memoire d'une population qui y a si longtemps vecu et marque de son empreinte ־ et pas seulement au plan economique et social -, l'histoire du Tafilalet, bien avant la conquete arabe et qui a joue un role, deja au temps de Sijilmassa.
Fondee en 757140de l'Hegire) par des Berberes du Djebel Nefousa (Libye), Sijilmassa a ete la deuxieme fondation faite par les Musulmans
la premiere apres Qairouan». C'est sous linfluence de ce petit sultanat independant que vivront desormais les Juifs du Sahara marocain.
Sijilmassa devait rapidement devenir un important marche, d'ou partaient les caravanes vers le Soudan, l'Egypte et meme l'Inde. La prosperite exceptionnelle de Sijilmassa, capitale ouverte sur le desert et l'Afrique noire, allait developper le commerce transsaharien dans cette partie occidentale et faire la fortune d' autres marches sahariens devenus des etapes importantes
Tamentit et Awdaghost. Dans son Livre des Routes et des Royaumes 1070 le grand geographe El Bekri decrit vers la ville d'Awdaghost: « Elle possedait plusieurs marches, une grande mosquee, des palmeraies, […] I'or d'Awdaghost est le meilleur du monde et aussi le plus pur. »
Aoudaghost, également connue sous les noms de Awdaghast, Tegdaoust, Taghaost, Taghaoust, était une ville importante d'Afrique de l'Ouest qui se trouve aujourd'hui au sud-est de la Mauritanie, dans la région (wilaya) de Hodh El Gharbi. Elle aurait été fondée vers le ve siècle, sur l'oued de Tijigja, et fut au Moyen Âge un centre commercial important pour les Berbères aux abords de l'empire du Ghana et devint une étape marchande importante sur la route transsaharienne.
Longtemps ville importante des Lemtuna, une tribu sanhadja, elle est conquise par l'empire du Ghana vers la fin du xe siècle. Elle est reprise vers 1045 par une armée lemtuna, qui devient le noyau des Almoravides.
Au xie siècle, les souverains ghanéens avaient étendu leur empire jusqu'à l'Atlantique et avaient pris la ville aux Berbères. En 1055, la conquête de Wad Draa habité par des Berbères non islamisés, vit l'invasion de Sijilmassa et la destruction d’Aoudaghost.
Une candidature du site archéologique de Tegdaoust à l'inscription sur la liste du Patrimoine mondial de l'Unesco a été déposée en 2001.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Le quartier dit ar-Riyad, donation du souverain, s'avera insuffisant pour loger tout le monde. Les consultations rabbiniques font part des difficultes qu'entraina la stricte execution de la decision imperiale meme apres la convocation des chefs de la communaute par le Grand-Cadi. Les Juifs firent alors, comme on le voit, demarches sur demarches, depenserent sans doute
de grandes sommes en cadeaux et finalement obtinrent 1'autorisation d'acheter un emplacement contigu a leur Mellah. Cet emplacement comprenait egalement un jardin ou s'eleverent bientot des demeures assez belles. L'ensemble du Mellah s'etait appele, auparavant, ar-Riyad d'al-Ghazaoui
V
Retracer le passe juif sur les deux rives du fleuve Bou-Regreg, a Sale et a Rabat, sort du cadre du present ouvrage. Neanmoins, disons que ce passe remonte a l'Antiquite, qu'au cours des siccles les Juifs n'ont jamais cesse d'etre represents en nombre plus ou moins important suivant les epoques, dans les deux villes soeurs et sur leur site. Leur situation y fut souvent excellente, leur condition de vie generalement bonne. D'un autre cote, l'histoire de Rabat et celle de Sale se confondent la plupart du temps. Dans les documents et les textes, le nom de Sale a aussi bien designe Rabat et ce n'est qu'a partir du XVII׳ siecle que les Europeens prirent l'habitude de donner a cette derniere !'appellation de "Sale-le-neuf',la cite de Sale devenant "Sale- le-Vieux; puis environ un siecle plus tard, les deux villes porterent chacune son nom propre.
A Sale ou les Juifs residaient principalement jusqu'a la fin de la premiere moitie du XVIII siecle, il y avait des hommes illustres, rabbins fameux ou marchands d'une importance qui depassait le cadre du Maroc lui-meme. Ils cumulaicnt souvent les roles d'armateurs et de negociants avec ceux de banquiers et de diplomates. Dans cette atmosphere qui caracterisait alors les ports marocains et etant donne le milieu dynamique de certains elements juifs originaires des villes de l'interieur, depuis longtemps habitues aux voyages maritimes et toujours a la recherche d'une expansion commerciale, de nombreux Saletins, tout comme leurs coreligionnaires de Tetuan, allerent s'etablir dans les centres de Safi et d'Agadir, alors ports tres importants en raison de leur commerce avec l'Afrique. D'autres, tout aussi nombreux, allaient se fixer sans toutefois rompre leurs attaches marocaines, a Livourne, Marseille, Rotterdam, Amsterdam, Londres, Hambourg et plus tard a Mahon et Gibraltar.
En sens inverse, des families entieres venaient ou revenaient des communautes de l'Europe occidentale et finissaient par faire souche dans les villes marocaines de la cote, particulierement a Sale et plus rarement dans l'interieur, a Meknes ou a Marrakech.
Jusqu'a la fin du regne de Moulay Ismael, il y avait aussi des nouveaux- arrives a Fes. Des Juifs de l'Europe centrale y venaient egalement et en assez grand nombre. Malheureusement, il s'agit dj'ndividus qui donnaient de la tablature aux dirigeants de cette communaute sur qui deja pesaient lourdement les impots dont on la chargeait:
— ״מפני שנתמעטו שערי ההשפעה רבו כמו רבו עניים בעירנו זאת ונתמוטטו כמה וכמה בעלי בתים מחמת רוב הצרות מסים וארגוניות מינים ממינים שונים ולא מצאו אנשי חיל ידיהם ולהחזיק ביד העניים הנז' ולקיים מאמר רז״ל עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמיו וכוי לפי שאין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה עניים משאר מדינות המערב וגדולה על כולן אלו הבאים מאשכנז ופולנייא אשר רובם ככולם מביאים אגרות חתומות שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים ואחר כך תגלה רעתם שמזייפים אגדותיהם ונוטלין ממון בזרוע וביד רמה ואחר כך פוערים פיהם לבלי חוק ומדברים דברים רעים ועניי העיר עם שאר עניי המערב נדחים במתנה מעוטה אשר לא תועיל לכלום על כן הסכמנו אנו החתומים הסכמה גמורה שלא תופר ולא תתבטל שכל הבא לשאול מארץ אשכנז ופולונייא וסביבותיהן אין לו מהקהל כי אם שני אירייאלים ולא יותר הן יהיה חכם או מהמון העם או לפדיון שבויים וכיוצא. וכל הרוצה לתת יותר מזה מן הקהל הוא עובר על הסכמת ב״ד והקהל ודבריו בטלים ואין שומעין לו כלל והרי הוא גוזל את הרבים וגוזל עניים ולפי שכך הסכמנו וקבלנו ואין להשיב במשך זמן עשר שנים לכן חתמנו בר״ח תמוז ׳ה״ל שנת טוב להודו׳׳ת לה׳ לפ׳׳ק ע״כ וחתו׳ החכמים השלמים הרבנים המובהקים כמהר״ר מנחם כהה״ר דוד סרירו זלה״ה וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכמוהר״ר מימון אפ׳לאלו זלה״ה והכרנו
חתימותיהם: תמוז הת׳׳ס״.—
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LES CROYANCES POPULAIRES
Parlons des sectes mystiques
Serait-ce une relique pai'enne de l'antiquite? Une tradition qui remonterait aux adorateurs du Baal et de l'Ashera des Pheniciens au cours desquels on se lacerait la peau tout en rentrant en transes, comme le firent les pretres du Baal que le prophete Elie avait confrontes sur le Carmel? Une copie des rites chiites? Une expression d'extase mystique a travers l'experience de la souffrance? II est difficile de savoir. Les redoutables Hmatsa tout comme les Aissawa, se tapaient la tete avec des boules de fer et, une fois en transes, se donnaient des coups de hache sur la tete.
Ils tournaient sur place telles des toupies, devoraient des serpents vivants ou un mouton cru tout entier, avalaient des objets heteroclites tels que des feuilles de cactus, du verre pile et des aiguilles, se saisissaient de braises et, dans leur frenesie, attaquaient ceux qui etaient vetus de noir et particulierement les Juifs. Ces itinerants se rendaient de ville en ville dans le royaume cherifien. Sidi Ben Hamdouj, patron des Hmatsa, vecut au debut du XVIIIe siecle. Sa tombe se trouve pres des sources sulfuriques de Zarhoun. Sidi Ben Issa pres de Meknes, decede en 1523 – 1524
fut le patron des 'Aissawa. Une fois depasse un certain seuil de l'etat de transes, les A'issawa se jetaient sur des betes qu'ils venaient tout juste de sacrifier et en devoraient la viande toute crue. Les Dghoughiyin qui se tailladaient le crane a coups de hache et autres instruments contondants venerent Sidi Ahmed Dhoughi qui fut un disciple de Sidi Ali Ben Hamdouj. II existait d'autres sectes tout comme les Sadiqiyin qui se frappaient la tete les uns contre les autres, les Riyaghir. qui s'enfoncerent des pointes de couteau dans le ventre et les Meliayin qui etaient des mangeurs de feu. Des descriptions vivides de ces pratiques extatiques peuvent etre trouvees dans les notes du capitaine Querleux dans les Archives marocaines de 1915
ou dans l'ouvrage Ce monde disparu de Mme Saint-Rene Taillandier, epouse de l'ambassadeur de France a Tanger au debut du XXe siecle.