מורשת יהדות מרוקו

הקהלה והשדרי"ם

קהלת צפרו

רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי חזקיה בעלול

כוללות ירושלים ת״ו ה׳ תקמ׳־ה (1785)

שליח כולל, ירושלים. כתב כוללות שלו לא הגיע לידינו וגם לא נמצא בשום מקור אחר, המסמך שלפנינו ניתן כעין המלצה והועתק מספר שלוחי מצוUV מרבי שאול אביטבול. ובסיומו בא שמו בר״ת שש אנכי ומצפה לראות וכו׳ ספר אבני שיש חא׳ דף כב׳ עב' דן השדר׳ דידן בסכסוך שהיה לרבי שלמה אביטבול עם יורשי הקדש אחד. וז״ל שם ״ועמד והקריב משפטה לפני החכם השלם שדר׳ כההר׳ חזקיה בעלול״. וראה עוד שם בדף כג׳ עג׳ שהשדר דידן כשהיה על אם הדרך הכריח ליחידי הקהל ללוות ולתת ליד משרתו חיים עמרם סך נ״מ. נלב״ע בשנת תקס״ז (1807). מכתבים אליו נמצאים במכון(פריס בי״מ לרבנים 4013.033/1)

זה נכתב לציר אמונים, טעוi שירה והלול.

כמוה״ר חזקיה בעלול יזיי״א

בת ציון שמעתי ממררת אמריה. ופתחו צעדיה וגלו סתריה, רבנן תקיפי דארעא. סנהדריה ורבים שריה. ע״י ציר אמונים. קדש הילולים מקודש מקודש זך וצלול מה נאה ניר זה הולך ואויר. אויר בעד אויר, באמת טעון הלול. החכם השלם והכולל. כמוה״ר חזקיה בעלול יזיי״א. ובינו לקדשו עפ״י הראיה. ולא חנו מחבבו. חיבת הקדש וחיבת ביאה. ביאה שמשו וביאת אורו. ומאי וטהר טהר גברא. ובידו רצפת מגילה מגילה ניתנה באגרות שום בעל בכ"י בצערי ירושלים. ופקודת בל האדם במרה אפקוד. ולא קמה עוד רוח באיש אם הנבירה לוקה. הנה נא העיר הזאת אתייא תוך תוך היכא דשפך נהר דינור גלותא. וצרה דעניותא, ונתמעטו אוכלוסיה מתוקף חצי הרעב שעבר לתפ״ץ, ואחר ישבו העם בחסרות. ומיעוט אחר מיעוט, עם כל זה קמנו ונתעודד לבבוד ע״ק ותפארתנו שתובב״א, ולכבוד רבותינו רבני ירושלים, ולכבוד האי רעיא מהימנא, וחסרון הוליד את עמיי נדיב, ונקריב את קרבן ה׳ סך שבעים מתקלים, יעלו לרצון לפני ה: והיה מעשה הצדקה שלם, ואת צמח דוד מהרה תצמח ומלך מלך והשכל ועשה משפט וצדקה בארץ, הרוצה את אבניה ומחונן את עפרה שיש אנכי ומצפה ליראות ייתר שאת ויתר עז הדרה

החותם פה צפרו יע״א בתשרי משנת למרבה המשרה ליצירה, וקיים.

עמוד מא

רבי משה עבו

לעצמו מירושלים ת״ו

שנת ה׳ תקן(1790), לתר״ז(1847) (1790)?

הראשון במשפחת עבו, ר׳ שמואל שנולד באלג׳יר בשנת תקמ״ט (1789) ועלה עם הוריו, יצא בשליחות צפת להודו, והיה קונסול כבוד של צרפת, והמשרה הזאת היתה ירושה לזרעו. גם רבי אברהם חיים בנו היה שליח צפת וירושלים להודו בשנת תרכ״ט,(1869) וגם שליחות לצפון אפריקא אדר תדמ״ז(1887) ממשפחה זו יוצאת ההלולא המסורתית אל ציון הרשב״י ז״ל, ביום ל״ג לעומר.

השד״ר העצמאי דידן, לא מצאתי לו כל מקור. ולפי דבריו כאן במסמך היה דר בירושלים, וכנראה היה לו סכסוך עם ראשי הקהל משום מה, וכתב לרבי יהודה אלבאז נוסח החרם והקללות שהחרים וקלל למי שיעכב אצלו מה שתרמו לו.

בהו'

חקרי לב ה"ה אחינו בית ישראל אשר בעיר סיפרו יעא׳ לחכמיה ולזקיניה כפתוריה ופרחיה יחד כולם ישבו. הן מזהירין טפי מכוכבים כיר, ואני תפילה לאלהים כסא כבוד ינחילם והתענגו על רב שלום ושובע שמחות וזרעם נכון לפניהם, ובראשם חכמיהם ובראשם טוביינא דחכמי מרגליתא דלית בה טימי האח נפשינו החי השי כההרי״א (רבי יהודה אלבז) הי״ו. החכם עיניו בראשו אליו מי ישועות שורשו יהי שלום בחילך ש״ב ה׳ אלהיך ירצך ישמור את נפשיך ומכל צרה יפצך. אודיע לפני מעלת כבודו… זה הצער שצעירו אותי הגזברים היה ?י צער גדול ואיני מוחל להם עד שאעשה משפטם בירושלים בע״ה תחילת רואי בהם גזברים שלא לשמה ויתיצבו בעד לרחק את הצדקה ולעוות את המשפט כמ״ש הנביא והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת ונדחה לא תוכל לבא ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל… וירע בעיניו וירא כי אין איש ובר אשע״ך מאחר שאני מתחנן להם ולא שמעו הפכתי פני לדין וראיתי שבלי ספק שאסור ליתן לאדם צדקה שכפי הש״ע ביו"ד סי׳ רמ״ט ודיל ולא יתן אדם לקופה של צדקה אא״כ יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בה כשורה. וסי׳ ת״ו ס״א בהגה וצריכים הגבאים שיהיו נאמנים וחכמים וכו' וכל שהגבאי אינו נאמן אסור ליתן צדקה על ידו…. ועושה כדין וכהלכה ובפרט שעושים להפך מן הדין והוא מ״ש הש״ע בסי׳ ת"ג סו׳ ודיל עני שגבו לו להשלים די מחסורו והותירו על מה שצריך המותר שלו

… לומר מאחר שעשה המצוה שלימה באשר ציוונו הי״ת בתורתו הקדושה כשלימות המותר ליקח אותו לאחר לקיים מצוה אחרת ואפייה לא הותר להם ליקח אותו המותר… שנתביישתי ועמדתי בפני כל הקהל הי ונשפך דמי וחליתי פני כל א׳ ואי ונדרו לי בפני דבר מועט שלא יבא חלק א׳ מס' ממה שאני צריך מאחר שהם רבים ויש בידם יכולת ליתן חייבים מן התורה ליתן כל צורכי ולא מלבד בקשו לעשות מצות האל יתברך בשלמות באשר צוה בתורה הקדושה לטובתם כי גלגל חוזר בעולם אשרי אדם מפחד תמיד אלא נתקשה לבם ולא עשו אפילו מה שידם משגת ולא זו בלבד אלא שלקחו מאותו המיעוט שהתנדבו וחושבים בעושים מצוה ליתנה לאיזה מצוה אחרת אבל בעונות שהם טועים ואינם יודעים שהם מקלקלים ובוצע ברך נאץ ה׳ מאחר… כדין שהם גוזלים דבר שהוא שלי ונותנים אותו לאחרים כפי הדין הנ"ל: וכפי מה שפסק ג״כ בסי׳ ת״ו סייד וז״ל וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה אשע״כ הגזברים שהם ע״ה ועומדים על נדבות הת״ח   שעשו לי למחול להם…. כבוד התורה וחסרון כבוד ירושלים בתוכה שאין מי שיעכב על ידי שם תעשה כבודה בכל כחי גם ע״ע…. על מה שלא רצו ליתנו לידי שחשבו שעושים מצוה. עבירה היא בידם וצריכים שישלחו אותה שתניע לידי ואם אמרו שלא נשאר. אני מוכרח להחרים ולנדות כל מי שמעכב שלי בידו או ביד אחרים או שמתעצל מעלים עיניו ממנו…. ואינו שולחו לי עד שיניע לידי מבאן מהיום עד יום הריר הלל טובה וברכה כי״ר ושלם נאמן דורש שלומכם הצעיר נולה ונדח לכבוד דירת ירושלים הצעיר משה עבו

ע״ד המקום ב״ה ועל דעת רבותי שבירושלים ועל דעת חבירי שבארץ ישראל תובב״א חברון שבם טבריא צפת ועל דעתי ועל דעת בני שבעיר הקדש ירושלים תובב׳ המחמיר. מחרים אני ומנדה ומחרים ומקלל ומשמת לכל מי שמעכב מזכותי מן הנדבה שהתנדבו בעיר צפרו ובאה לידי הגבאים או ליד אחרים ואינו שולחה בין רב בין מעט מהיום ועד יום הו"ר שתניע לידי ובל מי שמעכב אותה יותר מהזמן הנז' למעלה אם נתנו אותו לאחרים בין בדבר מצוה בין דבר של רשות ואינו רוצה לשולחו לי עד זמן הנזכר הרי הוא עובר על זה החרם ובל העובר על זה ארור יהיה בזאת התורה ע״ד המקום ית׳ וע״ד רבים ועל דעת המחמיר ארור יהיה מפי מי שאמר והיה העולם ויענה אבת״ר אמן. ארור הוא מפי אכת״ר ותענה החכמ״ה אמן ארור הוא מפי החכמ״ה ותענה הבינה אמן. ארור הוא מפי הבינה ותענה הגדולה אמן ארור הוא מפי הגדולה ותענה הגבורה אמן ארור מפי הגבורה הפקד עליו רשע ושיטין יעמוד על ימינו בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה ובר ואתה אלהים עשה אתי למען שמך כי טוב חסדך תצילני כי עני ואביון אנכי ולבי יחל בקרבי וכוי עזרני ה׳ אלהי הושעני בחסדך וידעו כי ידך זאת אתה ה׳ עשית יקללו המה ואתה תברך קמו ויבושו ועבדך ישמח ושומע לנו ישכון בטח ושאנן אמן ובחי^, נסו אמן

ת׳ עובר ת׳ עלת זה ?

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

ב"ה

הועדה, למען הנצחת זכרו

של הרב הקדוש החסיד ועניו

רבי ברוך סבג זצ״ל

הזמנה

הרינו מתבבד׳ם להזמין את כב׳ וב"ב להשתתף בשמחת ההלולא של הרב הקדוש החסיד ועניו הד״ן המצו״ן של העיר ספי – מרוקו

רבי ברוך סבג זצ״ל

שתתקיים אייה ביום שלישי ב' אדר ב׳ 10.3.70בשעה 6.30 בערב בבית הנכנסת הגדול על שם

הרב טולדאנו זצ״ל

בעתיקות ג׳ מול הסופרמו קט

בתכנית:

1 – תפלת ערבית חגיגית

2 – דברי ברכה

3 – הדלקת נרות

4 – כיבוד קל

המנחה : ועקנין מאיר

משפחות קדושים וצאצאיהן

בניגוד לפולחן הקדושים בקרב המוסלמים במרוקו המאופיין על־ידי ההתארגנות סביב מיסדרים דתיים בהם שולטות שושלות של קדושים, בולטת אצל היהודים במרוקו העובדה שרוב רובם של הקדושים הנערצים על־ידיהם הם קדושים יחידים. בכל זאת יש מסורות המתייחסות לקשר משפחתי בין קדושים שונים, ואנו מוצאים ברשימתנו לא מעט אחים, אב ובן, סב ונכד ואף ארבעה זוגות של קדושים. קיים גם מספר מצומצם של משפחות בהן יש קדושים בשני דורות או יותר וצאצאיהן נהנים מהפרסום הרב של המשפחה. קדושים מספר מוזכרים כאחים של קדושים אחרים. הקשר המשפחתי קיים בדרך כלל על־פי המסורת בלבד, ומכאן ההסבר לכך שלפעמים קיימת יותר ממסורת אחת לגבי אותו קדוש, ואחים שונים מיוחסים לו. מעניין לציין שבדרך כלל מדובר על שבעה, שלושהאו שני אחים.

האחים המפורסמים ביותר והנערצים כקדושים הם שבעת האחים בני זימורבסאפי.

בתודרה קבורים זה ליד זה שבעה אחים הידועים בשם אסקלילה. גם על ר׳.אברהם אווריוור מסופר שהוא קבור עם עוד ששה אחים. שלושה אחים מפורסמים הם סידי בועיסא וסלימאן, ר׳ יצחק בן־סלימאן וסידי פתאח בן-סלימאן, הנחשבים לבניו של שלמה המלך.

 לקדוש המפורסם ר׳ דוד הלוי דראע מיוחסים שני אחים קדושים, והם ר׳ יהודה בן ישראל הלוי ור׳ יצחק ישראל הלוי. בסוס קבורים האחים הקדושים סידי אברהם, סידי יעקב וסידי מוסא. מסורת אחת מספרת שר׳ חנניה הכהן (קבור במראכש), ר׳ משה כהן (קבור בתאסביבת) ור׳ רפאל הכהן(קבור באשבארו) אחים הם, ומסורת אחרת אומרת שר׳ חנניה הכהן ור׳ רפאל הכהן הם אחים של ר׳ דוד אלשקר. מסורת מקומית בתאזארת אומרת שר׳ חיים לשקר" הקבור שם הוא אחיו של ר׳ דוד אלשקר ושל ר׳ שלמה בן־לחנס.

כשני אחים קדושים אנו מוצאים במראכש את ר׳ ישראל בן־מוחא ור׳ מסעוד בן־מוחא, באיית בולי את ר׳ ישראל דנינו ור׳ חיים דנינו, ובתאדריה את ר׳ מוסא וראובן ור׳ יהודה וראובן.מסורות שונות מזכירות כאחים ר׳ יחייא אלכדאר ור׳ אליהו (קזבלנקה), מולאי איגגי וסירי רגיתוכן ר׳ דוד הלוי דראע ור׳ עובדיה הלוי.

כאב ובנו המוזכרים כקדושים אנו מוצאים את ר׳ עמרם בן ־דיוואן (ואזאן) ובנו ר׳ חיים בן־דיוואן (אנראז); ר׳ אבנר אג׳ייני ובנו ר׳ ראובןאג'ייאני הקבורים בצפרו; ר׳ יהודה אלמליח ובנו ר׳ אברהם אלמליח הקבורים באמיזמיס: ר׳ יהודה בן־שבת ובנו ר׳ מרדכי בן־ שבת הקבורים בתיללין:

ר׳ יעקב ביבס ובנו ר׳ יוסף ביבס הקבורים בסאלי: ר׳ שלמה בר־ ברירו ובנו ר׳ יצחק בר־ברירו הקבורים זה ליד זה בקולומב־בשאר_; ר׳ מסעוד עראמה ובנו ר׳ דוד עראמה הקבורים בסכורה: ר׳ יוסף הכהן ובנו ר׳ יעקב הכהן הקבורים בתאזנאחת: ר׳ יעקב בן־וואליד ובנו ר׳ משה בן־וואליד הקבורים ברבאט;

ר׳ שלום דהאן ובנו ר׳ אליהו דהאן הקבורים באיית יעיש: ר׳ עמרם אביחצירא ובנו ר׳ יוסף אביחצירא הקבורים בתלוואת: ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא ובנו ר׳ אליהו אביחצירא הקבורים בתארגלי ור׳ דוד בל־חזן ובנו הנקרא ״הנביא״ הקבורים במוגאדור. קיימות גם מסורות לגבי הורה ובן הקבורים זה ליד זה כששמו של אחד מהם אינו מוזכר כקדוש, כמו במקרים של הקדושים ר׳ יהודה בן באבא (תאגונית) ור׳ יצחק דאבילה (סידי רחאל), ששמו של הבן הקבור לידם אינו ידוע. 

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

              סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

יעקב רותי, למשל, שימש שגריר של מלך הווטאצי של פאס בפני מלך פורטוגל ונציגיו במרוקו, ועימם היו לו קשרי ידיות אמיצים מאז כיהן ב – 1523 כמתורגמן בסאפי.

בעוד שאחיו התיישב בארזילה, הוא עצמו העדיף להתגורר בפאס ב 1536, לאחר שעזר למאמץ המלחמה של השליט של פאס וסיפק לו כ 1000 עצים רמחים. באותה שנה , הוא נכח לצידו של השליט של פאס, באחת המפלות הצבאיות החמורות ביותר של ממלכת פאס מידי החיילים הסעדיים. היה זה בדרך נס, כך כתב לאחיו, שהצלחתי להגיע לפאב בריא ושלם.

ב 1537 הגיע יעקב רותי לארזילה במטרה למנוע חתימת חוזה לשביתת נשק בין השריף של סוס ופורטוגל, שעלולה הייתה לפגוע ביוקרתם של מלכי פאס. הגם שלא עלה בידו לשנות את מהלך הדברים, הליח עם זאת להשלים את מו"מ לקראת חתימת חוזה שלום בין מלך פורטוגל ובין מלך פאס ב 1538 

ב 1539 נשלח רותי שוב בשליחות לליסבון במטרה לחתום על ברית צבאית בין ממלכת פאס לבין פורטוגל. הברית לא יצא לפועל, ובסופה של שהות בת שנתיים בליסבון הוא חזר למרוקו על מנת לקבוע, במרירות מסוימת, כי הפורטוגלים היו קרובים לויתור על אחיזתם בסאפי ובאזמור לטוב השריף של סוס.

מצבם של מבצרים אלה נעשה קריטי, אחרי שספגו התקפות בלתי פוסקות מצד צבאות הסעאדים , ובאותה מידה גם הורע מצבם בפיננסי מיום ליום. ב 1540 הטילו הסעדיים  מצור על אגאדיר, שנכנעה ב 12 במרס 1541. הייתה זו מכת מוות ליוקרה של פורטוגל, אשר החליטה לעזוב לאלתר את אזמור וסאפי כדי למנוע מחייליה תבוסות נוספות.

יציאה זו הייתה אמורה לבוא אחרי פינו הקהילות היהודיות משתי ערים אלה, פינוי שנועד להיות מעין מבצע הצלה לכל דבר. הדבר מפתיע למדי, שכן באותו זמן ממש החליט מלך פורטוגל על כינון האינקוויזיציה בליסבון ומינה את אחיו דון אנריקה, לאינקוויזיטור הראשי. באביב 1541 שיגר מלך פורטוגל את ההוראות הבאות למפקד אזמור, אנטוניו לייטא : יש להעלות בדחיפות, תוך יומיים, את כל יהודי העיר על אוניות. יש לעשות זאת מבלי לפגוע בהם, לגלות כלפיהם יחס טוב עד כמה שאפשר ולנקוט את כל אמצעי הזהירות כדי שנכסיהם לא יפגעו.

הוראות ברוח דומה הוא הפנה למפקד ארזילה, והמליץ לפניו לסייע במיוחד ליהודים העלולים להיפגע במהלך הפינוי. אך השתדלות זו של מלך פורטוגל ביחס ליהודים נתגלתה כקצרת טווח, שכן בינואר 1542 הוא ציווה על גירוש, תוך חודש, לפאס של כל היהודים הגרים בארזילה, כולל הפליטים מאזמור וסאפי.

השושלת  הווטאצית עצמה הייתה על סף התמוטטות כללית לאחר שמלך פאס, מולאי מוחמד, נפצע והובס בקרב בספטמבר 1546 על ידי הכוחות היריבים בפיקודו של מוחמד אל-שייך אל מהדי, אשר, לאחר שהוכרז כסולטן במרכאש ב 1545, נכנס לפאס ב 1549. 

תקריות והתנגשויות בין התושבים והמגורשים לא חסרו, כמובן, בכל אחד מהמרכזים העירוניים הגדולים של מערב המגרב במרוצת המחצית הראשונה של המאה ה-16. בפאס המתיחות בין שני היסודות התדרדרה ב 1526 לעימות חריף ביותר, שנמשך כעשר שנים לערך, אך הן בפאס והן במראכש המאבק בין המגורשים לתושבים לא הגיע עד כדי קרע בלתי הפיך וגם לא נוצרה " אתניזציה " של ההבדלים התרבותיים, שהיו בין שתי הקבוצות, שנמנעו מלגבש לעצמן זהויות נפרדות ונבדלות.

כפי שהיה ניתן לצפות, היו אלה התושבים שחשו עצמם מאוימים על ידי המגורשים שמקרוב באו, לפיכך, כבר לפני ההגעות של 1497 דנו אחדים מרבני התושבים בפאס בשאלה, האם מותר למנוע בעד המגורשים מלהיות נושאי משרת " נגיד " הקהילה, על ידי הטלת חרם על אלה מבין המגורשים שיסכימו למלא תפקיד זה. עד מהרבה נתברר, שהשאלה הינה תיאורטית ואף בלתי רלוונטית לחלוטין. היה זה המלך שקבע בדרך כלל מי ישא בתואר הנגיד.

כתוצאה מכך , כאשר במרוצת המחצית השנייה של שנות השלושים שימש יעקב רותי נגיד, הוכרה סמכותו הן על ידי התושבים והן על ידי המגורשים, אשר נטלו לידיהם את רסן ההנהגה בקהילה החשובה ביותר של במרוקו, דור אחד בלבד מאז בואם לארץ זו. ניצחון זה בא בעקבות הצלחה לא פחות מרשימה בתחום חשוב ביותר בחיי הקהילה : מנהגי השחיטה, שהובאו למגרב על ידי המגורשים, אומצו על ידי התושבים.

התושבים  קיבלו ללא קושי כללים אלו, שהיו פחות נוקשים ופחות בזבזניים מאלה שלהם. הם הסתגלו אליהם ללא עוררין עד לביקור שערך בפאס ב 1500 הרב שלום בן מסנות מתוניס, שביקר בחריפות את התושבים על שוויתרו על מנהגי השחיטה המקוריים שלהם, שלדבריו היו מעוגנים יותר במסורת, כפי שנקבעו על ידי הרמב"ם, מאשר אלה של המגורשים.

מולו התייצבו רבני המגורשים של פאס, ביניהם הרב משה חלוואה, אשר דחו בתוקף את טענותיו. משהרב התוניסאי עזב, הוויכוח נשתכח, ומנהגי השחיטה החדשים נפוצו ברחבי הארץ.

הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.

אלונסו די אספינה היה הראשון שסיוג ומיין את עבירותיהם של האנוסים. הוא מנה אותן והעלה את מספרן ל־25, ומנין זה הוא שהיה מעין מנין אב לאותם מניני עבירות שהקטיגור בבית־דינה של האינקויזיציה עתיד היה להאשים בהן את קרבנותיו. מנין זה ניתן לחלקו ולסווגו כך: (א) מצוות תורת משה ומנהגי ישראל, שמהם נזכיר נוסף על המילה: מתן שמן למאור, שמירת שבת! שבועה בנוסח יהודי! מנהגי־קבורה יהודיים! לימודים יהודיים שמלמדים תינוקות של אנוסים בבתי־כנסיות! ביטויים של אמונה ביהדות, ועוד. (ב) העבירות שאנוסים עוברים בדת הקתולית: השתמטות מלקבל את הסקרמנטים! עבודה ביום הראשון!

השתמטות מהזכרת שמו של ישו ושמה של אמו, מריה! ביטויי־גנאי נגד מריה והנצרות! אכילת ישר־כבש בפסחא! הליכה למיסה רק לשם הסנאה, ״כדי שלא יאמרו הבריות וכדי שלא יגורשו מן הכנסיה״! הימנעות מהתלית סימן הצלב! העמדת־פנים שילדיהם הנולדים הם בסכנת חיים, ובגלל זה עורכים הם להם טבילה בבית בלא טקס בכנסיה! הלואה בריבית לנוצרים וראיית מעשה זה ככפרה לעוון המרתם! אדישות כלפי גירושם מן הכנסיה! וידויי־שקר לפגי כמרים (הם מתודים על מעשים טובים בלבד)! גניבתו או נטילתו של לחברהקודש. (ג) הוא מוסיף נגדם גם טענות מסוג שלישי: נישואי קרבה יתירה! כפירה בכלל, והשקפה שאין בעולם הזה אלא להעלד ולמות! עבודודאלילים לפני איקונין משונים! חישובים אסטרולוגיים, כפי שכבר נרמז לעיל.

אם משוים אנו מנין זה של מעשים, שבהם הוא מאשים את האנוסים, למנין המעשים שהתובע בבית־דין האינקויזיציה מונה בהם, מזדקר לעין הדמיון המפתיע בין שני המנינים. על המנין שמנה בהם אלונסו די אספינה יש לומר שבולטת בו מגמה להראות ברבים באילו מעשים ומצוות דבקים האנוסים. ואין הוא מוגה את מצוות תורת משה בלבד, אלא הוא מדגיש עבירות בנצרות וכפירה בכלל, ואלו רבות ברשימתו מן המצוות שהאנוסים מקיימים. ואילו רשימת המצוות שתובע בית־דין האינקויזיציה מונה באנוסים בכתב־האשמה ארוכה היא בהרבה וגדולה מבחינתה היהודית, והיא כוללת שורה ארוכה של מצוות ומעשים כפי שייראה במקום אחר בספר.

אין אספינה מעלה את מידת הידיעות במצוות תורת משה. ועל־כרחנו אנו למדים כי מגמתו של אלונסו די אספינה, כשהוא מתאר את האנוסים, היא להבהיר יותר את דרכם ושיטתם בנצרות, והנזק שהם גורמים לה, כאילו יצא להתריע על הסכנה המרחפת עליה מדרכם זו שלהם. דרך כתיבתו מוכיחה כמה ראה את בעיית אמונתם הנוצרית כדחופה וכמחייבת פתרון מידי ודרסטי.

ומשציין ותיאר את הסכנה באי אלונסו די אספינה לעוץ עצה למאמינים ולהציע את תכניתו שלו לפתרון שאלת כפירתם של האנוסים בנצרות. הוא מיעץ לנוצרים להתרחק ככל האפשר מהם, שלא לגור בשכנות עמהם, כדי שלא לשקוע בכפירה יחד עמהם. ביון שכגורם לדרכם היהודית של האנוסים ראו את ישיבתם בשכנות עם יהודים, ייתכן שהוא אבי רעיון ההפרדה בין מקום־מגוריהם של אנוסים למקום־ מגוריהם של יהודים.

 רעיון זה מצא את ביטויו בהחלטת הקורטס בטולידו בשנת,1480 והדים מהוצאתה לפועל הגיעו לידנו מכמה משפטי־אינקויזיציה, וביטוי לכשלון ההפרדה בין יהודים לאנוסים נמצא בפקודת־־הגירוש. אך הצעתו עולה על כך, והוא מרחיק לכת ומיעיץ לנוצרים להתרחק מחברתם המזיקה של אנוסים. דומה כאילו רצה ליצור מעין נידוי חברתי נגדם מצדם של נוצרים, כדי למנוע את השפעתם הרעה, כביכול, על נוצרים טובים.

בספרו השני, שבו מיחד אלונסו די אספינה את הדיבור לשאלת הכפירה, סמוך לסיומו, הוא מלמד כיצד יש להתחקות אחרי כופרים וכיצד יש לחקרם. כמבוא לשיטתו הוא קובע שאם האפיפיור ציוה על חקירת מינות יש לנהוג על־פי שיטתו והוראותיו. הוא אומר לקסטיליה, שבה לא נמצא מוסד אפיפיורי לחקירת מינות, הוא מציע את שיטתו. והדרך שבה הלכו לימים חוקרי־המינות מראה עד כמה היה להם אלונסו די אספינה מורה ומדריך. כל החוקר בכפירתו של הזולת, החשוד בכפירה, מותר לו לחפש מודיעים ומוסרים (denunciatores). בהשקפתו זו רצה כאילו לקבוע שכל נוצרי נאמן יכול לשמש בכוח ״חוקר־מינות״ ולחפש כופרים. אבל בזאת תם למעשה חלקם, שכן הוא קובע כי את חקירת העדים יש לערוך בנוכחות שני אנשי־דת, ואם אפשר, שנוטוריון ציבורי יעלה את הודעותיהם על הכתב.

ומהי הצעתו זו אם לא מעמד של חקירת מינות במתכנת בית-דין אינקויזיטוריאלי?די לה לשמועה על מציאותה של כפירה כדי שתהא זו חובתם של ארכיהגמונים, הגמונים ״ארכידיאקונים, לחפשה ולגלותה. אם נחשד מישהו בכפירה יש לחקרו לפחות אחת לשנה, וחובתם של החשודים למסור את כל הידוע להם על אחרים שנתפסו לכפירה. אם הכופר מתודה מרצונו, אפשר להסתפק ביחס אליו בעונש קל כדי לכפר על עוונותיו, אך אם הוא מכחיש את כפירתו יש להוציאו מחוץ לציבור, כלומר להטיל עליו חרם, וכעבור שנה [אם לא חזר בו מכפירתו] – להענישו. חובתם של השלטונות החילוניים היא להקפיד על דברים אלה, ואם לא ינהגו כך יש להעביר את תופסי המשרות החילוניות ממשרותיהם. בעלי המשרות חייבים להישמע להוראות חוקרי־המינות, ואין הם רשאים להתערב בפעולתם. רשאים החוקרים לפעול במישרין ולתפוס בעצמם את החשודים במינות, ואם יש צורך אף להעלים את פרטי ההאשמות ולא להזכיר את שמות העדים. כשאין קיימת סכנה יש לפעול בגלוי ולפרסם ברבים את פרטי הכפירה.

מינות – מתוך הויקיפדיה

ביהדות, מינות (מהמילה מין במובן סוג) היא כינוי שניתן לכל מי שסטה מדרך הישר או הדעה הישרה (האורתודוקסיה) שהייתה נהוגה באותה תקופה. על פי רוב שימש הכינוי לנצרות ולכתות גנוסטיות, ובתקופה מאוחרת יותר – לתנועת השבתאות. לעתים שימש המושג גם להתייחסות לאתאיסטים (המכונים אפיקורסים בלשון חז"ל), בתחילת השימוש במושג הכוונה הייתה ליהודי שסטה ולא לאדם בעל אמונה אחרת. רק בשלב מאוחר מאד של ההגות היהודית הפך הביטוי לכינוי לנוצרים שאינם ממקור יהודי.

הצנזורה הנוצרית התוודעה לטרמינולוגיה תלמודית זו בעזרת מומרים יהודים כניקולס דונין, והכריחה את המדפיסים של התלמוד בדפוס וילנא להחליף את המילה "מינים" במונח "עובדי כוכבים ומזלות" או בראשי תיבות עכו"ם וכך הם הדפיסו מהדורת ש"ס וילנא הנפוצה. החלפת הביטויים הייתה לפעמים ללא כל הבנה, כך שבמקום שכתוב "מין קטניות" (במובן של סוג) בוצעה החלפה ל"עכו"ם קטניות". במספר מהדורות דפוס חדשות שיצאו לאחרונה שוחזר הנוסח המקורי.

תכנית זו מעידה כמאה עדים עד כמה ניתן לראות בה מקור־השראה לאינקויזיטורים של ימי טורקימדה, שהחלו לפעול כעשרים שנה לאחר שהעלה את שיטתו על הכתב. אך אין הוא מסתפק בהצעות ובעצות אלא מברר היטב אילו אמצעים יש לנקוט כדי לבער את כפירתם של אנוסי קסטיליה. ארבעה אמצעים הוא מציע 1. גירוש מן הכנסיה 2. שלילת הדרגות והכיבודים (אותם יש ליטול מכל אחד, בין אם הוא איש־כנסיה או תופס משרה חילונית, ואף הקיסר והאפיפיור בכלל אלה-אותם יש להוריד מכסאותיהם) 3. החרמת הרכוש! 4. רדיפת מינים בכוח הנשק – חובתם של השלטונות החילוניים להוציא להורג כל כופר!

 הזרוע החילונית היא שתוציא לפועל את ענשיה של הכנסיה. כופר שחזר בו מן הכפירה, ולאחר־מכן שקע בה שוב, דינו מאסר־עולם. עד לדור שני אין לתת לבני הכופרים ולתומכים בהם משרות ציבוריות.יש להרבות בענשים ככל האפשר, אף־על־פי שאין האלוהים מעניש פעמים. אלא שכאן מדובר בחטאים מרובים, ובחטאים הגוררים חטאים, ומשום כך החומרה. כל הנותן מחסה לכופר יוצא מן הכנסיה, ואין לתת לו משרה ציבורית, ואף אין הוא כשר לשמש כעד.כל התומך באנוסים הכופרים ועורך להם קבורה כדין מכנסיה יוצא מן מכנסיה, ולא תינתן להם כפרת עוונות אלא אם כן יוציאו הקוברים במו ידיהם את הגופות שקבלו וישליכו אותן בשדה.

הערת המחבר : הוא אף מפרט את המשרות : עורך דין – לא יוכל ללמד סניגוריה ; כומר מסולק מכל משרה ולא ייהנה מכל בניפיקין. מכאן שגם כמרים חשודים בסיוע לכפירת האנוסים.

אשר כנפו

חזן בבית המרחץ

הוצאת בימת קדם – 2010

חמישים ושניים סיפורים מחורזים, כמספד השבועות בשנה, בל שבוע וה״פדשה״ שלו, יוצדים תמונת פסיפס של חיי היהודים במדוקו מלפני מאה שנה. יש שם הכול. הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. אבל בעיקר – נשמה גדולה. אהבתו של המחבר אל אותם יהודים מהמגרב, משפיעה גם עלינו הקוראים.

קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד במטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל ובין אמונה לערעורה, ובעיקר בל מה שביניהם. חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט בעין מפוקחת וקורצת על מצבם החומרי והרוחני ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם. סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אן לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלוס־עליכמי.

יצחק גורמזאנו גורן

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

ויען לו רבי משה: יהודי אנוכי, ואבקשך לצוות את הקצין והפרשים לעזוב את ״חרת אל יהוד ״. נתן לו הפחה את פתשגן הכתב, לבטל את הגזירה והעיר אגדיר צהלה ושמחה בראותה את מוסה, המשורר הערבי, גדול ומכובד בארמון הפחה. ומוסה זה הוא ר׳ משה עמאר המקובל.

הואיל וקרה הנס הזה ערב פסח, ציווה משה את עמו לחוג את מוצאי החג כמנהג מיוחד. ויקרא משה את המשתה הזה בשם ״מימונה״ זהו משתה ושמחה של אמונה ובטחון בה׳ להצילם מכל צרה

אגדה זו ראויה לניתוח מיוחד. נזכיר כאן רק את ההקבלה בין משה (עמאר) למשה רבנו, את מעשה הגס סמוך לפסח, את הקריאה ״משה, משה״ המשותפת, את הבאת הגואל ממקום אחר וכוי.

נחום סלושץ מביא הסבר מאלף במאמרו ״ הפסח בערי לוב ״, אך לא נוכל לקבוע (בדומה לכל שאר ההסברים שהזכרנו), כי אכן נשען הפירוש על וודאות מוחלטת. ״יש קוראים לילה זה בשם " תימימונא "  והנה יגעתי ומצאתי כי בשם תימימון נקראת עיר יהודים קדומה בנאות המדבר סהרה, כיום ידועה בשם טואט (בדרך לסודאן).

עיר זו נחרבה בסוף המאה החמש־עשרה ונמצאות בה העתקות של מצבות עבריות מהמאה הארבע־עשרה. ועד היום נוהגים צאצאי הגולים שהוגלו מטואט וישבו בנאות סגלמסה (היום: תאפילאלת) להוסיף בסוף קריאת ההגדה אחרי ׳לשנה הבאה בירושלים גם… ׳לשנה הבאה בתימימון.

הסבר נוסף, המשלב את המסורת הקשורות לים וכן לרמב״ם במסורותינו העתיקות, מביא פרופסור נוי. ״גם בספרותנו הקדומה נתייחד מקום חשוב לכל הקשור בים. ומקום זה בא לביטוי מיוחד בכל תחומי היצירה העממית — בסיפורת ובשירה, באגדות ובמשלים, באמונה ובמנהגים.

 והדברים אמורים לא רק בספרות שבכתב, כי אם גם ביצירה העממית, הן זו הנמסרת מדור לדור בעל־פה, והן זו המתהווה נגד עינינו ממש. אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסוים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות־ ים, היינו נוכחים לדעת, כי היום האחרון ( השביעי ) של הפסח הוא ׳יום הים׳ המסויים הזה״.

 נוי מבסס את ניתוחו על סיפורי־ים שגיבורם הוא הרמב״ם. הרמב״ם שמסיבות ידועות משך אליו אגדות על רפואה, חכמה ודעת וכיו״ב, נהפך לגיבור בסיפורי־ים, דווקא בצפון־ אפריקה, כי שם ״זומנו נושא הים ונושא הרמב״ם לאחרון של פסח.

סיבת זימונו של הים ברור: בהיגוד הסיפורים בליל קריעת הים ונסים על ים־סוף תפסו בוודאי סיפורי־ים מקום נכבד ביותר. אך גם זימונו של הרמב״ם ללילה זה מסתברת יפה נוכח מנהגי ה׳מימונה׳ הרווחים במוצאי חג הפסח ולמחרתו בקהילות צפון־אפריקה. שם נפוצו מנהגים אלה בקהילות רבות של יהודי המזרח״.

בראשית המאה סייר נוסע צרפתי במרוקו. בדרכו בין לאראש לפאס, הגיע לכפר שם ראה את ״קובאת לאלא מימונה״״. עדותו היא׳ מעניינת ביותר ויש בה כדי להסביר כמה דברים, גם אם הסתום בהם מרובה על הגלוי.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

עבודה שבלב זוהי תפלה

תפלותיו של רבינו היו תמיד בהתלהבות ובהתרגשות עצומה, שופך היה שיח לפני קונו שעות ארוכות, מאריך בתפלה בכונות ויחודים, והיה בוכה בבל תפלה ותפלה בדמעות שליש.

בתקופה הראשונה שרבינו גר בעיר בני ברק נהג להתפלל בבית כנסת ברח׳ סעדיה גאון, מקום שהיו מתפללים בו מנין אחרי מנין. שלש מנינים הספיקו להתפלל שחרית עד שרבינו סיים את תפלתו. רבינו נזהר מאוד בעניית אמן, והיה מתריע ומזהיר על כך בכל מקום בו ראה שהציבור אינו נזהר בכך. לא פעם התריע וזעק חמס באמצע חזרת הש״ץ כאשר המתפללים דיברו או למדו באמצע החזרה, והחמיצו עניית אמן כראוי.

באחד מביקורי בעיר גייטסהד — אנגליה, התאכסנתי אצל ביתי שלוה תחי׳, ובעלה איש החסד ר׳ משה אזוולוס שליט׳׳א. בעיר זו ישנה קהילה מפוארת ובמרכזה ישיבת ״בית יוסף״, וסמינר לבנות, ותלמודי תורה, וכולל לאברכים (ולשם שלח רבינו את בנו רבי יעקב, ונכדו הרב ניסים ישצ״ו) קהילה זו הזכירה לי את עיר מולדתי מקנס על מוסדותיה המפוארים והתורה הספוגה בה. הלכתי עם חתני שיח׳ לישיבה לתפילת שחרית, והנה בחזרת הש״ץ ראיתי כמה מתלמידי הישיבה מעיינים בספרים ואינם שמים על לב לענות אמן כראוי, נזכרתי מיד בדברי רבינו שהיה רגיל לומר מאמר רבי יהודה באבות: ״אשרי מי שעמלו בתורה — ועושה נחת רוח ליוצרו״. ושאל, הרי מי שעמלו בתורה בודאי עושה נחת רוח ליוצרו, ומה כוונת ר׳ יהודה בזה. והשיב: שיש תורה שאין בה נחת רוח לבורא, והיא התורה הנלמדת בתוף חזרת הש״ץ, כי עת לתורה — ועת לתפילה. ואין לערב התחומין. אחר התפלה ניגשתי למשגיח הישיבה הרה״ג ר׳ זאב כהן שליט״א, ושפכתי לבי בפניו שאני לא יכול להתאפק למעשה הזה, והמשגיח הזכיר, בזמנו כשרבינו הגיע לעיר גייטסהד ובאותו כולל למד אז בנו הרה״ג ר׳ יעקב טולידאנו שליט״א, ורבינו ראה נוהג זה שלא ניחא ליה מחה באותם לומדים על שמעיינים בגמ׳ בשעת חזרת הש״ץ, והביא זאת בספרו ״קיצור שלחן ערוך השלם״ (דף קיב) שחיבר בארצינו הק׳. וזה הסיפור ככתבו וכלשונו. ואף שדרכו בספר לקצר, בזה האריך. לחשיבות הנושא ולערך הדברים נביא לשונו:

בשנה שעברה עזרני ה׳ ב״ה והלכתי לא״י תוב״ב ולאירופא וביקרתי בישיבות ובתפלות ובבתי כנסיות של אחינו האשכנזים ה׳ עליהם יחיו. וראיתי מדקדקים במצות ומרביצים תורה ברבים ומעמידים תלמידים הרבה ומחזיקים בידם לשבת ללמוד כל ימיהם עד שיהיו גאונים בתורה וביראה אשריהם ואשרי חלקם ירבו כמותם בישראל וה׳ יעזרם על דבר כבוד שמו אך ההכרח אלצני להגיד כי ישר אמת לאמיתו שראיתי דבר אחד לא טוב והוא שעושים החזרה אפי׳ בששה או ז׳ אנשים גם מדברים. בשעת החזרה והקדישים, גם הלומדים והחכמים ויש מהם לומדים תורה בשעת החזרה ואינם שמים לב על הברכות והאמנים והקדישים ובאמת הייתי מצטער על זה והוכחתי אותם ע״ז ולא הועלתי כלל עמהם שכבר הורגלו בכל.

והנה ראיתי להביא מ״ש רבינו הב״י ז״ל וזה לשונו בסי׳ נ״ו: ובתוספות כתב שם דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים אמן יהא שמיה רבה מברך, בקול רם מבטלים גזירות קשות ע״כ, נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר וז״ל בפרשת תרומה: תא חזי קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושתן דקדושה דא סליק בכל סטרין לעילא ותתא ובל טרי מהימנותא ותבר מנעולין וגושפנקין דפחלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקוב״ה על כולא ואנן בעינן לאתבא בחילא תקיף אמן יש״ר מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק קוב״ה ביקריה על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסט״א קובה״ו אמכר לבנוי ואדכר לשמיה ובלישנא דא על כורחיה דסט״א אתכפייא ואתבר חיליה ואסתלק יקרא דקובה״ו ותבר מנעולין וגושפנקין דשלשלאי תקיפין וקליפין בישין ואדכר קובה״ו לשמיה ולבנוי זכאין אינון עמא קדישא דקובה״ו יהב לון אורייתא קדישא למזכי בה לעלמא דאתי. ומכאן יש להתבונן במה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו והכי מוכח שם עוד וז״ל: ובגין דחמינא ליה דדליג מאיגרא חדא למשמע קדיש בהדי צבורא סליק ברעותי למיסב ליה בדתי וכד נפקא צבורא מבי כנישתא יהיבנא ליה ברתי דאמינא בדלוגא דא למשמע קדיש גברא רבא איהו באורייתא עכ״ל עוד הביא מרן הב״י שם וז״ל: איתא במדרש אמר ר׳ אלעזר ב״ר יוסי פעם אחת מצאתי אליהו זכור לטוב ועמו ד׳ אלפים גמלים טעונים אף וחימה אמרתי לו אלו למה? אמר לי לעשות נקמה באף וחימה למי שמספר בין קדיש לברכו בין אמן יש״ר ליתברך עכל״ה.

והרב כף החיים הביא מעשה נורא שנעשה בימי הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים והוא שהלן הגאון הנז׳ בעל הלבושים אצל הרב אבוהב ללמוד ממנו חכמת העיבור ויקר מקרא שהיה שם תינוק אחד בן הרב אבוהב בחדר אשר הם יושבים ואכל התינוק פרי אחד ובירך בורא פרי העץ בקול רם וענו כל בני הבית אמן על ברכת התינוק והגאון רבי מרדכי יפה לא ענה אמן שלא במתכוין ורבו הנ״ל כאשר ראה אותו שלא ענה אמן על ברכת התינוק כעס עליו כעס גדול ונידה אותו והגאון רבי מרדכי יפה נהג נידוי ל׳ יום כפי נידוי הרב לתלמיד ואח״ב בא הגאון רבי מרדכי יפה לפייס רבו הרב אבוהב ולא היה רוצה למחול לו ואמר לרבו מה פשעי ומה חטאתי ואמר לו ידוע תדע שאהבה גדולה אהבתיך יותר מבני אבל תדע שהיה חייב מיתה שלא ענה אמן על ברכת התינוק ועתה אינו מוחל לו עד שיקבל עליו להיות דורש ברבים בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו ולספר זה המעשה שאני מספר לך והוא:

שבמדינת אישפנייא קודם גזירות תתנ״ו היה חסיד א׳ קדוש מופלג בחסידות וביראה ובחכמה ובעושר והיה אהוב למלך אהבה עזה ובכל פעם שהמלך היה רוצה לעשות גירוש ליהודים שבמלכותו היה הרב הולך אל המלך ומבטל הגזירה בנקל פעם אחת יצא דבר המלך שכל היהודים יתגרשו ממלכותו על ג׳ ימים והיהודים כששמעו זה נפל עליהם פחד גדול והלכו אצל הרב הנז׳ לילך אל המלך להתחנן לו לבטל הגזירה והיה זמן תפילת מנחה ואמר להם ימתינו לו עד שיתפלל מנחה אמרו לו הצלת נפשות עדיפא ושמע להם והלך אל המלך והמלך קבלו בכבוד גדול והביאו לו כסא לישב לפני המלך והיה שמח המלך עמו ומדבר עמו דברים טובים והרב אמר בדעתו שבודאי עת רצון לפני המלך לבטל הגזירה כנהוג ובתוך כך בא כומר אחד והתחיל לברך המלך והאריך בברכתו הרבה והחכם כשראה שהראיך הלך אצל זוית א׳ להתפלל תפלת מנחה ובתוך העמידה גמר הכומר תפלתו ורצה לחתום הברכה ואמר לכל היושבין לענות אמן אחר החתימה וכן היה, שכולם ענו אמן, והתחיל לשאול אם כולם ענו אמן וענו אותו שכולם ענו חוץ מן החכם שלא ענה לפי שהוא מתפלל והתחיל אותו הכומר לצעוק ולמרוט שערו ולבכות על שלא נתקיימה ברכה של המלך לפי שלא ענה החכם אמן והגדיל המדורה עד שהמלך חרה אפו וכעסו וגזר עלאותו חכם להורגו ולנתחו לאיברים וכן היה שהרגו אותו וגירש את היהודים אשר במדינות מלכותו ונעשה חורבן גדול רחל״ו והיה שם חכם אחד חסיד גדול אבל לא כמו החסיד הנהרג וזה כמעט יצא מדעתו שהיה תמיה ואומר זו תורה וזו שכרה? ולא היה יכול ללמוד ולא להתפלל רק מחשב בזה כל היום וכל הלילה פעם אחת היה יושב לבדו בבית המדרש ומחשב בזה ונגלה אליו החכם הנהרג שלם בגופו ודיבר עמו מה זה שאתה מהרהר אחר דין שמים רח׳יל. ואמר לו בא ואראך מקומי בגן עדן אמר לו החכם החי ומפני מה אירע לך כך האם ח״ו היה בידו עוונות אמר לו אין בידו שום עון רק עון א׳: שפעם אחת בירך איזה ילד ברכה ולא ענה אמן ובאותה השעה היה השטן מקטרג עליו והקב״ה היה דוחה אותו מיום אל יום עד אותו היום שקטרג קטרוג גדול עליו רח״ל ויצא דינו כמו שהוא לא ענה אמן על ברכת ממ״ה הקב״ה יתפש על שלא ענה על ברכת המלך מדה כנגד מדה ועתה תזהיר לכל העולם על עניית אמנים ונעלם אותו החכם הנהרג ואמר לו הרב אבוהב ראה כמה עונש על ביטול עניית אמן ועתה אל תנקוט בלבך על שנידיתי אותך כי עשיתי לך הכל לטובתך שיתכפר לך עוונך ותחיה ותאריך שנים והנה הוא מוחל לו מחילה גמורה על מנת שידרוש ברבים להזהירם על עניית אמן ע״כ.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

12 – כיצד קנה ג'וחה שמן.

יקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

יום אחד אמרה האם לג'וחה – ג'וחה לך תקנה שמן – והיא נתנה לו בקבוק. הגיע ג'וחה לחנות, והמוכר מילא את בקבוקו שמן. ועוד נשאר קצת שמן שלא נכנס לבקבוק.

מה תעשה עם המעט שנשאר ? שאל המוכר את ג'וחה

שים כאן – ענה ג'וחה, והפך את הבקבוק למטה. בתחתית הבקבוק ביב שקע ולשם ביקש ג'וחה לשפוך את השמן הנותר

כך חזר הביתה. בדרך טיפטף השמן מתוך הבקבוק ולא נשאר בו ולא כלום

בבית שאלה האם את בנה – ג'וחה, האם זהו כל השמן ?

לא – ענה ג'וחה – גם כאן עש – והוא הפק את הבקבוק.

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

גם רב סעדיה גאון, בשבתו עדיין במצרים, עמד בחליפת מכתבים עם חכמי קירואן ובמיוחד עם ר׳ יצחק בן שלמה הרופא בשאלות " מחכמות החיצוניות ", כפי שמוסר רבי דונש בן תמים במבוא לפירושו על ספר יצירה.

באחד מחיבוריו רומז סעדיה גאון רמז לא ברור לרדיפות היהודים בידי נוצרים:  ״ ופי עצרנה הד'א אלפו אהל אלקירואן כתאבא עבראניא פימא להם מן שנורי אלנצראני מפסק פוסיקה מטעם מטעמיך, כלומר בימינו אלה חיברו אנשי קירואן חיבור בלשון העברית על מה שאירע להם מידי שנורי הנוצרי

והחיבור מחולק לפסוקים ומוטעם בטעמים״.

באותה תקופה עדיין נמצאו נוצרים באפריקה וייתכן שהיה שנורי אחד הפקידים בחצר האמידים. לא מן הנמנע גם, כי בימי חילופי השושלות בארץ ניצל אחד הנוצרים הזדמנות זו, כדי להציק ליהודים " .

בראשית המאה העשירית ההלה באפריקה צמיחתה של שושלת חדשה הידועה בהיסטוריה בשם בני פאטמה. עתידים היו אלה להצר את צעדיהן של הממלכות הקיימות ואף לרשת את מקומן.

שמה של השושלת מוכיח לכאורה, כי מוצאה ממשפחת נביא האסלאם — בדומה לבני אדרים שליטי המגרב  הקיצוני. תחת הנהגתו של עוביד אללה אל־מהדי  ( 934- 909 )העמיד את עצמו הענף הפאטמי בראש תנועת המרידה נגד הדת הסונית־האורתודוכסית.

משום כך ביקשה המסורת הסונית לתלות קופה של שרצים מאחוריו של עוביד אללה בספרו, כי מוצאו משפחה, שהייתה בבית יהודי וילדה לו בן. אולם השמצה זו לא מנעה בידי כת האסמעאילה, אחת הכתות הקיצוניות בשיעה המוסלמית, להכריז על עוביד אללה כי הוא " המהדי " , כלומר ה "מונחה " על ידי אללה, הוא המשיח המוסלמי המקווה, שיבוא בקץ הימים ויגאל את האנושות.

עוביד אללה הצליח בשנת 909 לגרש את האגלבים ולהתבסס בקירואן, אולם עדיין היה עליו להילחם נגד אויביו ממערב וממזרח, סונים ו״פורשים״. וכדי להבטיח את עצמו בפני הפתעות העביר שנים ספורות לאחר תפיסתו את קירואן את מושב שלטונו לעיר חדשה, שהקים בשנת 915 בקירוב על חצי־אי,

מהלך שני ימים מזרחה לקירואן.  

על עסק אלדד הדני, שנפל ביניהם מן השבטים הגנוזים בחווילה הקדומה בארץ כוש.

בירתו נקראה אל־מהדיה — על שם מייסדה. המהדי הקיף את עירו ביצורים, בנה בה מצודה והשתמש בנמל הטבעי כבסיס לצי המלחמה. ייסודה של מהדיה היה מאורע רב המשמעות. עד אז נבנו כל

הערים החשובות שייסדון הערבים: קירואן, תאהרת, תלמסאן, פאם,•  בפנים הארץ הרחק מהחוף — מפני הסכנה של הצי הביזאנטי

. עם כיבושה של סיקיליה והשתלטותם החלקית והזמנית של הערבים על איטליה הדרומית חלפה סכנה

זו , ומעתה אפשר היה להעביר את מרכז השלטון לעיר נמל . בייסוד מהדי־ יש גם רמז לכוונותיו של המהדי, ליצר ההתרחבות וההתפשטות מזרחה וגם לרצונו להקים כוח ימי בעל משקל.  

ואמנם מהדיה התחילה לפרוח ובמשך מאות שנים מילאה תפקיד דומה לזה של אלכסנדריה של מצרים. האם פלא הוא, כי היא הייתה לעיר מושב של עדה יהודית גדולה וחשובה מבחינה כלכלית, וכי בתעודות

מסחריות מאותה תקופה נתקלים אנו מדי פעם בסוחרים יהודיים, היושבים בה או שמוצאם ממנח.

התפתחותו של נמל מהדיה לא מנעה בעד התעצמותה של קירואן, שנהנתה מכל האפשרויות הרבות, שהעניקו לה התרחבות שלטונם של הפאטמים והשתלטותם על כל אפריקה הצפונית עד פאס במערב וסג׳למאסה בדרום.

מעמדה של קירואן לעומת מהדיה היה כמעמדה של פוסטאט־קאהיר כלפי אלכסנדריה. באותה תקופה שוב קיבלה העדה היהודית תוספת כוח של גולים מאיטליה. שבתי דונולו הרופא מוסר לנו אגב סיפור כיבוש עיר מולדתו אוירי על ידי חיל הישמעאלים בשנת ד׳ תרפ״ה 925 , כי נהרגו אז עשרה רבנים, ראשי

הקהל, מנהיגי הדור ותלמידים רבים וטף ונשים ויתרם הלכו בשבי.

הוא עצמו נפדה בטרנטו מממון אבותיו ונשאר תחת מלכות רומי, אולם קרוביו הוגלו לפלרמו ולארץ אפריקיה, כלומר בעיקר לקירואן ולמהדיה.

ב" מגילת אחימעץ"  מספר המחבר על אחד מקרוביו, רבי פלטיאל, שחי באוירי במחצית המאה העשירית לסה"נ,  עיר זו נכבשה על ידי צבאו של אל־ מועז, הכליף הפאטמי (  975-  953

שעתיד היה להשתלט על מצרים ולבנות בה את בירתו קאהרה (בשנת 969.

  ר׳ פלטיאל הלך בשבי עם רבים אחרים, אבל  נשא חן בעיניו של אל־מוּעֳז, שהטה אליו חסדו. ר׳ פלטיאל, שהיה חוזה בכוכבים,  ניבא לאל־מועז, כי עתיד הוא למלוך על שלוש ארצות סיקיליה, אפריקה ומצרים. מששב אל־מועז לאפריקה לקח אתו את ר' פלטיאל, ״והוא היה משנה למלך ושמעו בכל המדינות הולך.

הדעות על תפקידו של ר׳ פלטיאל בחצר הפאטמים חלוקות. לפי דבריו של רבי  אחימעץ היה משנה למלך ובזמן כיבוש מצרים ( 969 ) עבר לפני גדודי אל־ מועז " ותקן שוקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים ( סוחרים ) הבאים ממדינות

כלומר לכאורה היה רבי פלטיאל ממונה על ענייני כלכלת הצבא ואכסונו בלבד. ראוי לציץ, כי מלומד־מזרחן דגול ניסה בסוף המאה העברה לזהות את רבי פלטיאל עם ג׳והר, המצביא המפורסם ( ממוצא נוצרי(  שכבש את מצרים בשביל הפאטמים.  אמנם הנימוקים שהביא לזהותם של שני האישים אינם משכנעים ".

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

תולדות רבי יעקב אבן צור.  פרק ב'

רבי יעקב אבן צור, מעמודי התורה שבמרוקו היה בימיו. בראשית המאה הי"ח, זכתה יהדות מרוקו לראות בעליית קרנה של התורה. קמו לה תלמידי חכמים בכל פינותיה, שהפיצו את תורתם ברבים עד כי גאו מעיינות התורה. רבי יעקב מראשי המדברים היה בעולמה של תורה. ויש לזכור כי אף שדיונינו, להלן, יאיר את צד פעילותו הפייטנית של איש אשכולות זה, הנה פעילותו בתחום הפסיקה והדיינות העניקה לו מקום כבוד בכותל המזרח של יהדות מרוקו, כמנהיג רוחני חשוב לבני דורו

בבואנו לתור אחר פרטים ביוגרפים בתולדות רבי יעקב אבן צור, מתפעלים אנו בראש וראשונה מהפשע היחסי של פרטים מדויקים וידיעות ברורות על אירועים ומהלכים שונים הקשורים בתולדות חייו. דרך משל, יודעים אנו במדויק את תאריכי לידתו ומותו של היעב"ץ. אכן לא זכינו לידיעה מדויקת אודות תאריכי לידתם ומותם של פייטנים רבים הקשורים בתולדות חייו מארצות המזרח, וגישושים אחר תאריכים מדויקים הם מנת חלקם של גדולי הפייטנים בארצות המזרח גרבי פרג'י שוואט מתוניס, שאין ידיעה ברורה אימתי נולד או מת, וכגון רבי שלום שבזי ששנת מותו לא נודעה.

לעומת זאת, יעב"ץ נתן בכתביו ביטוי לצד ההיסטורי, תוך ציון עובדות ותאריכים, דבר המקל עלינו קבלת תמונה נאותה מחייו. כמו כן, הודות למעמדו נשתמרו לנו ידיעות על אודותיו גם במקורות חיצוניים, אף זאת : בשל פעילותו הציבורית הענפה, אשר תועדה הן בידי עצמו והן על ידי אחרים, נשתמרה לנו תמונת אישיותו הרב צדדית.

כדיין הריהו נושא את תפקידו על כל כובד אחריותו, ועם זאת הוא שומר על גדר ענווה : אך בד ובד יש לציין את מידת התקיפות שבו, שנתבקשה מתוקף משרתו. זך וישר בכל הליכותיו, רודף צדק ואינו נושא פנים לאיש, מיושב בדעתו, ומברר את הדין על כל צדדיו, אך משפסק עומד בהחלטיות על דעתו.

בחייה ציבור, ניכרת מעורבותו עם הבריות ופיוטיו לחתונה, להבדיל הספדיו, מעידים על מידת הזדהותו בשמחת הרבים ובצערם. מתוך תשובותיו הלכתיות ומתוך איגרותיו, שירתו ושאר כתביו, ניכרת שליטה מדהימה במכמני השפה העברית, המצטיינת בדקות הרגש ובעידון הטעם. כללו של דבר, צירוף ייחודי של כושר אינטלקטואלי, רגישות וגמישות, ולצידן כושר החלטיות וענווה, הם שעשאוהו למופת לדורות, ולמנהיג רוחני בקרב בני קהילת מרוקו.

רבי יעקב נולד ביום שבת כ"ז באייר תל"ג ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. אביו רבי ראובן היה תלמיד חכם ונהג מנהגי פרישות וחסידות, וככל הנראה לא כִהן ברבנות ברוב עוונותינו. יש לציין את המסורת סביב לידתו : ביום שנולד נתבקש לישיבה של מעלה רבי שמעון בן סעדון ( שהיה מחכמי פאס ) וביום מילתו נתבקש לישיבה של מעלה רבי אלישע חיים אשכנזי שביב אביו של נתן העזתי.

הדבר נראה כסימן לרצף המנהיגות הרוחנית, לקיים את הכתוב " וזרח השמש ובא השמש ", לאמור קודם שמת חכם אחד כבר נולד חכם אחר, לקיים את שלשלת התורה. ואולם מסתבר כי פרט לעירוב זה של שמו של יעב"ץ עם חוגי השבתאים, אין קשר בינו ובין תנועה זו. פרשת חייו הייתה רצופה תלאות אישיות : נתייתם מאביו בהיותו כבן אחת עשרה שנה, והדבר השפיע ככל הנראה על לימודיו הבלתי סדירים.

במשך חייו הוא נאלף לנדוד ולצאת את מקומו לא אחת ולא שתיים. אף שנות רעבון ובמורת פקדוהו מספר פעמים, כן סבל עם שאר אחיו מגזירות המיסוי הכבדות של המלך. יעב"ץ ידע מדווה וחולי ופעמים אחדות נתקף במחלות קשות.

ואולם הקשה באסונותיו הוא אסון השכול. מתוך שבעה עשר בנים שהיו לו נותר, לאח מותו, רק בן אחד והוא רפאל עובד, וכל השאר מתו בחייו. על כן מעוררת התפעלות היא העובדה שלמרות סבלו האישי לא נפלה רוחו, ופעילותו הרוחנית המשורגת מדהימה אותנו בהיקפה. עודת השגשוג הרוחני העומד ביחס הפוך ללחץ החיצוני מתגלה לא רק בחיי הפרט של יעב"ץ, אלא היא מסימני ההיכר של יהדות מרוקו באותה תקופה.

כשרבנים רבים מאדירים תורה בעוד מטה לחמם נשבר, אכן ראויה לתשומת לב, תופעה זו של זיקה הפוכה בין היקף היצירה הרוחנית ללחץ על החברה היהודית משך הדורות. ואף אם לא נוכל לנתח את כל הגורמים שהביאו לשגשוג הרוחני בחיי התורה במחצית הראשונה של המאה הי"ח במרוקו, הנה בכל הנוגע לעמידתו האיתנה של היעב"ץ מול משברי התלאות, נראה כי אמונתו הדתית העזה ודבקותו בתורה הם שנתנו מרגוע לרוחו. כדבריו בפיוט " צור מעוז ישועתי " : בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה. ( עת לכל חפץ ).

רבי יעקב אבן צור ניכר כבר בצעירותו כגדול בתורה, ובגיל שמונה עשרה מצאנוהו דורש ברבים. בשנת תנ"ג – 1693 – משמלאו עשרים שנה, נתמנה לסופר בית הדין. תפקיד אשר במרוקו בימים ההם הקנה לו מעמד נכבד. בעזרת כשרונותיו סייע בעיצוב דפוסי שטרות, ונתקרב בקרבה רוחנית להנהגה הרבנית שבדורו לאמור לוידאל הצרפתי, למנחם סיררו ולגדול הדור בשעתו רבי יהודה אבן עטר.

בשנת תס"א – 1701 – יצא את פאס למכנאס, וזאת בשל גזרות המיסוי הכבדות של מולאי איסמאעיל העריץ. בשנת 1704 נתמנה דיין בפאס, כשהוא מתגלה כשופט איש חיל, ירא אלוקים איש אמת שונא בצע, נראה כח בשל תקיפותן הגדולה, ועמידתו האיתנה בפני ראשי הקהל, עזב בסוף שנת תע"ח – 1718 – את פאס ועבר למכנאס לתקופה ממושכת.

בשנת 1730 חזר לעירו פאס לתפקיד אב בית דין. בעקבות רעב גדול וכבד נאלץ לנטוש את פאס בשנת 1738 ועבר לתיטואן ושהב בה כשנתיים. בשנת 1741 חזר לפאס שבה כיהן כאב בית דין וכמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו, עד יום מותו.

יש לציין עם זאת, כי יעב"ץ ראה עצמו צמיד כמשנה לרבי יהודה אבן עטר ולא החשיב עצמו כראש הרבנים בדורו. ואף זאת : לצד ענוותנותו לא נרתע מפולמוס עם רבים מבני דורו, כשנראה לו שהצדק עמו. נודע במיוחד פולמוסו עם רבי יעקב בן מלכא. בכל מעשיו אלו זכה להערכה מצד בני דורו שהכירו בדרכו הישרה שהיא תפארת לעושיה, והיא שהביאה לו תפארת מן האדם.

רשימת מחנות העבודה בצפון אפריקה 

מאתר יד בן צבי – הקישור מופיע בסוף הפוסט הזה

יחס דבדו החדש. 

הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

משפחת דלמגרוד

משפחת רם אשר יש לה קירבה עם משפחת בהן-ברמליל. לכבודו של בן המשפחה דוד היו מפזמים שיר ביהודית ערבית, בית אחד עלה בידינו לקלוט: ״דודו דלמגרוד, אייא משמום לעוד, משא יג׳יב לחמאייא, יבאייעולו ליהוד״.

דוד, יעקב, סעידא

היקר ועניו, מאושר בבל עניניו, אוהב צדקות, נוח למקום נוח לבריות, הצדיק ר׳ דוד הבהן המי דלמגרוד הנד הוליד: אהרן, יעקב, מאחא, זמילא.

הזקן הכשר נהנה מיגיע כפיו, עושה צדקות, ר׳ יעקב הכהן המי דלמגרוד הנד הוליד: דוד, אהרן, לעאיישא הי״ן (נהרגה בפוגרום בעיר ג׳ראדא).

משפחת למוכאלט

משפחת למוכאלט, בוסתא, עווג׳ רגבא, טמיס מתייחסות לאילן הגדול רבינו דוד הכהן המי ״ארבי לקביר״ (הראשון), משפחות דאווד, ממייסדי הקהילה זה קרוב לחמש מאות שנה.

פרי צדיק עושה חיים, העניו, מתהלך בתומו צדיק, אבן הראשה אוצר כלי חמדה, גומל חסדים ר׳ יצחק הכהן למוכאלט הניח ברכה: משה, יעקב, מסעודא.

בן איש חיל, מתהלך בתומו צדיק, טהור לב ונקי כפים, נפשו קשורה בארץ ישראל, זכה לעלות לארץ ישראל ואת עפרה יחונן, חסיד שבכהונה, סופר מתא, איש מגזע אהרן הזקן הכשר הרב משה הכהן הנד (נתבש״ם שנת תר״ך) הניח ברכה: יצחק, שלמה, ג׳אנא.

״השם הטוב, גן רטוב, חכם בתורה, חריף בסחורה״ (לשון מורנו הרב הגאון ר׳ שמואל מרציאנו בספרו ויען שמואל) החכם השלם, שמן תורק שמו, מוקיר רבנן, ואיהו צורבא דרבנן, ביתו פתוח לרווחה, עושה צדקות, תרם להדפסת ספר לך דוד מאת רבינו דוד הכהן ז״ל, מיחידי הקהילה, הצדיק ר׳ יצחק הכהן למוכאלט הוליד: שמואל, דוד, יוסף, אברהם, משה, נונא, יאקות, מרימא.

איש המעלה, ירא אלהים, וסר מרע, חי מיגיע כפיו ונודב נדבות, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ר׳ שלמה הכהן למוכאלט הנד, (נתבש״מ שנת תרצ״ה), הוליד: משה, נונא.

הזקן הכשר, רודף שלום, רודף צדקות, אוהב תורה, מכבד לומדיה, הצדיק ר׳ יעקב הכהן למוכאלט (בן ר׳ יצחק הראשון, נתבש״ם שנת תרצ״ד) הניח ברכה: משה, שמעון, סעידא.

המנוח הכשר, נוח לשמים ונוח לבריות, עושה צדקות, ר׳ משה הכהן למוכאלט הנד הוליד: יעקב.

המנוח, נהנה מיגיע כפיו, מדוכא ביסורים, טוב לשמים ולבריות, ר׳ שמעון הכהן למוכאלט הנד הוליד: אפרים, שלום, נונא,