סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל-הרב שקיבל מלקות ביום פורים
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
הרב שקיבל מלקות ביום פורים
בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, היה אדם בטלן שמעולם לא עבד, ולא סיפק את ערכי משפחתו. מלבד זאת הוא היה מכור לטיפה המרה, ותמיד היה בגילופין. פעמים רבות אשתו תבעה אותו לדין תורה בפני רב העיר, והרב פסק תמיד לזכותה של האשה. עד שפעם הרב העניש אותו בעונש מלקות. לאחר עונש המלקות, האיש קם כשכפות רגליו נפוחות מהצלפות הרצועה. הוא פונה לרב ואומר לו ״פעם גם אתה תקבל ממני מלקות״.
ביום פורים אחד, אחרי הסעודה שלפני תפילת ערבית, היהודי ארב לרב בפינה, ומקל בידו. הרב הולך בדרכו לבית הכנסת, והנה אותו יהודי מתנפל עליו במכות המקל וצועק ״ארור המן, ארור המן״. העוברים והשבים הצילו את הרב מידיו של האיש. באומרם לו ״אתה לא יודע שזה רב העיר״, ענה להם ״אני שתיתי הרבה בסעודת פורים, ״עד דלא ידע״. אם זה רב העיר, אני חשבתי אותו להמן הרשע והנחיתי עליו מכות כיאות להמן הרשע״. למחרת היום, בא אותו איש לרב, כאילו להתנצל על טעותו, אבל הזכיר לו ההבטחה שיום יבוא והרב יקבל ממנו מלקות. ״כאשר עשית לי כן עשיתי לך״.
הרב סלח על כבודו ואמר לו: ״אמנם קיימת את הבטחתך, אבל מהיום והלאה, שנה את דרכך כלפי אשתך ובניך. לך לעבוד ופרנס את משפחתך בכבוד״.
וכך היה. דברי הרב נפלו על לבו של האיש, ומאז, שינה את דרכו, והתחיל להתייחם לצרכי משפחתו כראוי.
סל הירקות שקשה היה לשאת אותו
בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, והיא בירת מרוקו, היה רחוב גדול בשם ״רחוב הקונסולים׳/ ובו כמה חנויות של יהודים לא מעטים. סוחרים רבים, ערביים, באו לרחוב הזה לקנות סחורותיהם בסיטונאות. יהודי אחד ושמו יהודה רופא, לא היתה לו חנות ברחוב הזה, אבל הוא היה כעין מתווך ויועץ לערבים שבאו לקנות סחורותיהם, כמובן בתשלום דמי תיווך. יהודי זה היה רגיל לקחת איתו סל די גדול, ולשים בו כל מציאה שהזדמנה לו. פירות, ירקות וכר. כמה ימים לפני חג הפסח, יצא לו למלא את הסל שלו מכל מה
שהזדמן לו, אלא שהסל התמלא עד כדי כך שקשה היה לו להרים אותו. הוא יושב בשוק וסלו על ידו, ואליו הזדמן בחור אחד, קרוב משפחה, שמטבעו היה זללן ואוהב לאכול מכל הבא ליד. יהודה רופא אומר לו ״אלוהים שלח אותך כמלאך מושיע״. ״במה מדובר״ הוא שואל אותו. אומר לו ״לדודה שלך (רחל) – אשתו של יהודה, הבאתי לה סל גדול מלא פירות יבשים לקראת החג, תמרים, אגוזים, צימוקים ושקדים״. ״אז מה הבעיה״ הוא אומר לו ״כל אלה מעורבבים יחד, הדודה שלך עסוקה בהכנות לחג ואני מחפש מי שיפריד בין מין למינו״. ״אבל איך הדודה תאמין לי״. ״אתה צודק. קח את הסל הזה. תן אותו אליה, וזה יהיה סימן שאני שלחתי אותך. אמנם הסל כבד מאד עליך, אך לך לאט לאט, וסלח לי על הטירחה״.
הבחור לא היתה לו ברירה, מתוך חשק לאכול ולזלול מעט מחפירות של פסח, לקח הסל על כתפיו, התנשף מדי פעם מכובד המשקל.
הביא הסל לדודה שלו ואמר לה ״הדוד שלי אמר לי שהוא קנה הרבה פירות יבשים לפסח, אגוזים, צימוקים, תמרים ועוד. אלא שהכל מעורבב והוא ביקש ממני למיין ולהפריד בין מין למינו״. ענתה לו ״הדוד שלך עוד לא קנה פירות לחג, ואיני יודעת על איזה פירות הוא מדבר״.
הבחור חיכה וחיכה. הדוד בא, הבחור התנפל בתרעומת עליו ״רימית אותי וניצלת אותי. הגב שלי עוד כואב מכובד הסל״.
״אל תצעק ואל תתחמם, פשוט לא שמעת טוב. אמרתי לך שמחר אני קונה הרבה פירות יבשים לכבוד החג וכולם יהיו מעורבבים בסל אחד. ביקשתי ממך שמחר תבוא לדודה ותמיין לי את כל הפירות למיניהם, אגוזים לחוד, תמרים לחוד וכר. אכול מעט מהם, אבל אל תזלול, כי אני מכיר התיאבון הגדול שלך״. הבחור הלך בפחי נפש, כי הדוד גם למחר לא הביא את הפירות שהבטיח, אבל בינתיים מצא מי שיביא לו הביתה את סל הירקות הכבד. הבחור לא ראה פירות אלה ולא זכה לאכול אפילו אגוז אחד מהם.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אישה עם שלושה שדיים
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
אישה עם שלושה שדיים
כולן מביטות עליה, מתלחשות, מצחקקות בתוך האדים, ליד המקווה. אמא שלה משפשפת לה את הגב, מסבנת לה את הצוואר הארוך ואת הכתפיים השחומות וכשהיא מגיעה לחזה היא מסבנת לה את השד הימני הקטן, אחר כך עוברת לשמאלי וגומרת עם האמצעי. יש לה שלושה שדיים, רגליים שתיים, ידיים שתיים ועיניים שתיים, אבל שדיים – שלושה, הכפר קטן מאוד, כולם מכירים את כולם, ואיש לא יודע איך זה קרה, שש אחיותיה רגילות לגמרי, לכל אחת שני שדיים, וביום חמישי, ליל הנשים בחמאם, הן נעלמות מיד בין האדים עם יתר הנערות, נשארת רק היא עם האמא, עוזרת לה לסבן את השדיים הקטינים, בינתיים כולם מרכלים, איך תניק בלי להתבלבל? איזה שד תגיש קודם לתינוק ומה תעשה איתם במיטה ? איך תסדר אותם שלא יסתבכו לה? מה יעשה בעלה אם יש לו רק שתי ידיים?
אף אחד לא קרא בספרים על מקרה כזה, והחכמים במללאח לא ידעו לפסוק – זוהרה שרביט היא כשר או טרף? בשולחן ערוך מדברים על סריס ואנדרוגינוס וטומטום, אבל לא על אישה עם שלושה שדיים, ידוע על נשים ללא שדיים כלל, אחות לנו קטנה ושדיים אין לה… אבל אישה עם שלושה שדיים?
בדקו במשנה ובתלמוד, גילו כמה גידולים יוצאי דופן בארץ ישראל, רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי נזדמנו למקום אחד, הביאו לפניהם אפרסק שהיה כאלפס כפר הינו, ואילפס כפר הינו כמה הוא ? חמש מאים, אכלו שליש והפקירו שליש, ונתנו לפני בהמתם שליש, הקצב יהושע לוי אמר: הכוונה לזוהרה שרביט, ר׳ שאול דהן הרוכל הזכיר את סיפורו של רבי חנינה שאמר: כשעליתי מן הגולה לארץ ישראל היתרתי אזורי ואיזורו של בני ואיזורה של בהמתי להקיף קורתו של חרוב אחד ולא יכולתי, ודיברו רבותינו לשון נקיה, אבל זוהרה שרביט היא לא בארץ ישראל, היא בספרו! איך זה קרה לה? יש סוברים שזה חטא גילוי עריות, שכן אמה סוליקה נתעברה רק אחרי שהתאלמנה מבעלה מכלוף אסטאווני, ואילו הבת נולדה רק שנים עשר חודשים אחרי מותו, האם טוענת שזה מלאך שהתגנב למיטתה בחלום וזוהרה היא מאותו זיווג, בדרך כלל נשים שילדו מחוץ לנישואין מתו או השתגעו, כי אף אחד במללאח לא העז לדבר איתן, סוליקה התעקשה לדבר עם כולם ואפילו העיזה להביא את הבת לחמאם, כי שלושה שדיים, היא אמרה, זה סימן לגאולה קרובה ועוד מעט משיח בא לקחת אותנו לירושלים.
הנשים של ספרו עניות אבל שלמות כמו אתרוגי סוכות, ללא פגם, יש מי שמדמה אותן לתפוחי ספרד, לא צריכות להתאפר כדי להיות אדומות וצחורות, הפה תמיד בצבע דובדבן והלחיים בצבעי הוורד והשושן ועשירים מפאס וקזבלנקה יורדים כל אביב ליריד הכלות לקחת את הטובות שבהן, אם היו יכולים להיכנס לחמאם בליל חמישי לקראת שבת ולראות את עיר הנשים ערומה, היו מבינים כי בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים, זאת עזיזה עטייה, צוארך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק היא תמר עולייל,התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח זאת ימנה ממנה, זוהרה שרביט עולה על כולן ושיר השירים עוד לא הצליח למצוא לה דימוי מתאים.
הערבים מחוץ לחומה נכנסים למללאח לנעוץ עיניהם בפלא, מכנים את זוהרה שרביט רועת אווזים, מדברים על ברבורים ועל כנפים, שהיא כולאת בחזה, עוצרת שלא יפרשו וימריאו יחד איתה, אי אפשר לטעון שהשדיים של זוהרה תוקפניים, להיפך הם ענוגים, ביישנים, צנועים ומשפילים מבט, אף אחד לא יכול להאשים אותם בפיתוי או בהסתה, הם מתנהגים לגמרי רגיל, כאילו היו רק שניים, אבל זקנות הכפר מזהירות, שראוי להישמר מהשדה הקטנה, מי יודע כמה ולדות תביא זאת לעולם עם אברים כפולים, בכל מקרה, הן מדגישות, אין סיכוי שמישהו יתחתן איתה, אלא אם כן הוא זר ועני מאיזור תאפילאלת או מפגר ומשוגע, מעניין שבאותה סמטה ממש גרה גם פריחה מיסו, אלמנה יפה וגבוהה כבת שלושים ולה רק שד אחד. בחמאם הכל מתגלה, מה שיש ומה שאין, כשזוהרה מתרחצת בקצה האחד ליד המקווה, פריחה מתרחצת בקצה האחר ליד התנור הלוהט, וביניהן עומד מתח כאילו אחת לקחה מהשנייה, בת שטן, אומרות הנערות על פריחה מיסו ונשות רבנים שקראו ספרים עתיקים מספרות על שידות יער קדומות שגם להן היה רק שד אחד וגרמו חורבן לעולם.
לא לשווא לבנה היחיד של פריחה, אבנר ממן, יש רק יד אחת והוא מגמגם, בבית הספר כולם מורים עליו באצבע, בכיתה הוא אחרון, אפס בתלמוד וחשבון, אבל מחוץ לכיתה ידו בכל ויד כל בו, ביד אחת הוא יודע להטיל את הסביבון שממשיך להסתובב ללא הרף אחרי שכולם נופלים, מטיב יותר מכולם לזרוק אל על את כדור העץ ולחכות לו עם החוטר למטה ישר לתוך החור, ביד אחת הוא מגלגל את חישוק הברזל בסמטאות ומפריח בשמי הכפר את בועות הסבון הכי גדולות.
בשוק של יום חמישי הופיע להטוטן ערבי שזרק שלושה כדורים לאוויר ותפש את שלושתם אחד אחד בשתי ידיים,כשהוא משאיר תמיד כדור אחד באוויר, מין כישוף כזה, אבנר ממן ביד היחידה שלו מול עיני ממש, זרק שלושה כדורים למעלה והיה תופש אחד אחד בידו כשהוא משאיר שניים באוויר, רק אבנר ממן העיז להתקרב לזוהרה וכשהיה פוגש אותה ברחוב היה מושך לה בשמלה וקורא: ״זוהרה! זוהרה!״ והיא מלטפת לו את הראש, לוקחת את ידו היחידה, מניחה על שדיה וצוחקת: ״מה קרה? שלושה ועוד אחד זה ארבעה״.
למה אישה עם שני שדיים יכולה להתחתן ועם שלושה לא? הוא שאל את עצמו, ממתי יותר זה פחות? למה שמעון עטייה החזן קורא בשמה ומזהיר מפני חורבן העולם, ולמה מימון וידאל הקצב פרץ בסערה לעבר שדיה עם סכין קצבים ורק מתפללים שעברו במקרה עצרו בעדו, אילולא היה מגמגם ויכול היה לדבר היה הוא עומד ליד בית הכנסת ומכריז שהיא גילוי שכינה, ושצריך לתת תפילת הודיה על זה שהיא בינינו.
כשהגיע לפרקו זה היה הוא שהתחתן איתה. יום אחד אחרי שאימו מתה פתח לפתע את הפה, חדל לגמגם והתחיל לשיר ולמחרת הלך לאם וביקש את יד הבת, לאנשים שהתפלאו הסבירו כי הוא מוצא בזה פיצוי למה שאבד לו בילדותו, כי הרי לאימו היה רק שד אחד ולזוהרה – שלושה, אימא שלה שאלה אותו איך הוא יסתדר עם יד אחת, והוא ענה שתהיה לביתה הפתעה כשתספור את כל איבריו. אני לא יודע למה התכוון, מאז שהתחתנו השתנו חייו, כך הוא מספר, ביד אחת הוא מחזיק ברתמה של שלושה סוסים ודוהר, מתרומם איתה גבוה וכנפי הברבורים שלה מכים באוויר – כך הוא מספר בשירים שהוא שר בחתונות ומוסיף: אף אחד לא יכול לעשות בשלוש ידיים מה שאני עושה ביד אחת, היום כשזוהרה מטיילת, המללאח מתמלא ניחוח ורדים, הגברים מפנים את הסמטאות, ומי שנותר מסתתר באיזה גומחה בקיר. היא, כמובן, ילדה מיד שלישיה והנשים בחמאם הולכות לנגוע לה בחזה כדי להירפא מעקרות וללדת ילדים.
الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל. על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
מבוא
בוגרי אוניברסיטה המפוצצים את עצמם כדי לרצות את אלוהיהם, כוהני דת המתיזים חומצת מימן כלורי על פניהן של נשים צעירות כדי להענישן על שלא עטו רעלה, הורים צוהלים החוגרים את ילדיהם בחגורות נפץ מדומות כדי להכינם לג׳יהאד – כל המבקש למצוא את המניע להתנהגויות אלו נכנס לעולם שבו התבונה נחשבת לבגידה, הטלת הספק נחשבת לעוון חמור, והיהודים נחשבים ל״אחיהם של הקופים, רוצחי הנביא, מוצצי דם ומחרחרי מלחמה״.
רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות, ומעדיפים בשל כך לדבוק במה שהורגלו לו. כך קורה, למשל, כאשר הם נתקלים בדיווחים על מעשי טבח המוני של אזרחים ישראלים בידי מחבלים מתאבדים. בסרטי וידאו המצולמים לפני מעשה מביעים המחבלים את רצונם האחרון ומציגים את מניעיהם. בסרטים הללו נראים אנשים גאים ונלהבים, שרצונם עז לפוצץ את עצמם ולהרוג כך יהודים רבים ככל האפשר. אולם הצופה ה״משכיל״ אינו רוצה לראות את ההתלהבות הזאת, וגם לא להכיר בה, והוא מתעקש לחשוב שהרוצחים מונעים מייאוש. השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים עמוסים או במסעדות – אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי.
לאחר 11 בספטמבר, מאמצי ההתכחשות למציאות עלו דרגה. חודשים אחדים לאחר המתקפה הודיע אחד מעוזריו הקרובים של בן־לאדן כי ״אל־ קאעידה גאה בעובדה שב־ 11 בספטמבר היא מוטטה כמה מעמודי התווך של אסטרטגיית ההגנה האמריקנית״. אולם דבר לא עזר: ככל שהתחוורה מעל לכל ספק אחריותו של הג׳יהאד לרצח ההמוני בניו יורק ובוושינגטון, כך גברה השיגעוניות שבה התיישרו החושבים־נכון בתוך המסגרות הבדוקות והמנוסות שלהם, בהתעקשם לחשוד בסי־איי־איי ובסוכנויות אמריקניות אחרות. חודשים לאחר שאל־קאעידה הצהירה שהיא ביצעה את המתקפה, עיתון שמאל כתב שהדעה שאל־קאעידה היא האחראית היחידה לאירועי 11 בספטמבר היא ״הגדולה שבכל תאוריות הקשר״, תאוריה שמקומה הוא בעולם הפנטזיה. על יסוד זה קבע העיתון שאין זה מן הנמנע ש״למעגלים השולטים [בארצות הברית] היה אינטרס ליזום אירוע שיזרז מבצע גלובלי״.
ספרנו זה בחר בדרך אחרת. הוא מושתת על האמונה שכל המבקש להתקרב להבנת הג׳יהאדיזם חייב לפרוש מחיקו החמים של המוכר, ולהסכין לתובנות שעלולות אמנם להעביר רעד במורד עמוד השדרה, אך יש הכרח להשמיען. הספר נבדל מרוב הספרים האחרים העוסקים באיסלאמיזם, בראש ובראשונה בכך שהוא מכיר בקיום יעדיה האנטי־יהודיים של התנועה הזאת. עד כמה יוצאת דופן גישה זו אפשר להיווכח אם מתבוננים בטיפול שקיבלה אמנת חמאס. באמנה זו מונה הארגון אחד לאחד את המניעים למלחמתו ביהודים, ובכל זאת אין האמנה מוזכרת אף פעם בדיונים על מניעיהם של המחבלים המתאבדים. אמנת חמאס לא רק מטילה על היהודים, בסגנון נאצי, את האחריות למהפכה הצרפתית ולמהפכה הסובייטית, אלא גם מאשימה אותם בפרוץ מלחמות העולם הראשונה והשנייה. האו״ם מוצג בה כמכשיר בידי היהודים להגשמת תכניתם להשתלטות על העולם. כדי לאושש את ההאשמות הללו מצוטט באמנה הנתעב שבכתבי השטנה האנטישמיים, ׳הפרוטוקולים של זקני ציון.
הבדל יסודי נוסף בין הספר שלפנינו לספרים אחרים נעוץ בפרשנות שונה לעובדת היותו של האיסלאמיזם תנועת המונים. בעוד כותבים רבים אחרים, שנכנעו ל״קסם״ שבאיסלאמיזם, מסיקים מהעממיות של האיסלאמיזם שזו תנועה מתקדמת ובעלת לגיטימיות היסטורית, הספר הזה מבקש להזכיר שתנועת המונים הרואה עצמה מהפכנית עשויה להיות פשיסטית לכל דבר. הדוגמה הידועה ביותר לכך היא הנאציונל־סוציאליזם: למראית עין תנועה מהפכנית אנטי־קפיטליסטית, אך, בו־בזמן, תנועה אנטישמית ופשיסטית.
והבדל שלישי: התפתחות האיסלאמיזם נידונה כאן לבלי הפרד מהקשרה החברתי, כתגובה אידאולוגית ותרבותית לתנאים מדיניים וכלכליים מסוימים.
במרכזו של מחקר זה עומדת התנועה האיסלאמיסטית החשובה ביותר, ״האחים המוסלמים״, שנוסדה במצרים בשנת 1928. זוהי התנועה שבתקופת המשבר הכלכלי העולמי גילתה מחדש את רעיון הג׳יהאד המזוין ואת שאיפת המוות כאידאל המוביל של השהיד. ״האחים המוסלמים״ עומדים מאחורי חמאס, החשוב שבארגונים הג׳יהאדיים הפלסטיניים. הקשרים בין האחים המוסלמים הפלסטיניים לבין אל־קאעידה של אוסאמה בן־לאדן היו לאורך השנים קרובים במיוחד: אחד ממייסדי חמאס, עבדאללה עזאם, הוא שהציג לראשונה בפני בן־לאדן, בשנות השבעים, את משנת הג׳יהאד.
בניגוד לטענתם החוזרת ונשנית, שאבו האחים המוסלמים השראה לא מהנאצריזם של שנות השישים, אלא מהפשיזם האירופי של שנות השלושים. מסעות התעמולה שלהם לפני שנת 1951 היו לא אנטי־קולוניאליסטיים, אלא אנטי־יהודיים. מוזגו בהם קטעים אנטי־יהודיים מן הקוראן עם שיטות תעמולה אנטישמית של הרייך השלישי – וכך שנאת היהודים מומשה כג׳יהאד.
שישה חודשים לאחר נפילתו של המשטר הנאצי בגרמניה, עוררו האחים המוסלמים את המהומות האנטי־יהודיות הגדולות ביותר בדברי ימיה של מצרים. מאורע זה בישר את מעברו של מרכז האנטישמיות העולמי מגרמניה אל העולם הערבי. בארץ־ישראל התעורר הג׳יהאד של האחים המוסלמים לחיים רק כמה עשורים אחר כך, לאחר תום המלחמה הקרה. למן שנת 1994 הוא הסלים לכדי מעשי רצח המוני של אזרחים ישראלים בפיגועי התאבדות.
ואז הגיע 11 בספטמבר. במבט לאחור, אירועי הטבח בניו יורק ובוושינגטון היו אות לעתיד לבוא. ראשית, מכאן ואילך היה האיסלאמיזם לחיל חלוץ של אנטי־אמריקניות טבולה בשנאת יהודים. שנית, רוח עזה הופחה עתה במפרשי האנטישמיות. הֵדה של המתקפה הקטלנית באמריקה הוחזר בראש ובראשונה אל עבר ישראל. בשבועות שלאחריה נאלצה ישראל להתמודד לא רק עם הסלמה בפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים, אלא גם עם התגייסות אנטישמית באירופה ובעולם הערבי.
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:
א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים;
ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו
ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו;
ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.
תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.
בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.
מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?
מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.
מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?
מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?
שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.
האם נכונה ההשערה שמוחמד קינא ביהודים וחמד את ממונם ואת רכושם כדי לממן ולהגדיל את צבאו? לא לשם שמיים עשה את אשר עשה אלא כדי לספק את יצר הנקם שבער בקרבו וכדי להכניע את יריביו באשר הס ולהגשים את מטרותיו.
מנהיגי מכה כינו אותו חולה רוח כי להוכחת נבואתו לא היו ברשותו אמצעים כלשהם לאמת את דבריו.
מעשיו ומהלכי חייו של מוחמד הוכיחו לכל בר-דעת שהוא לא היה נביא ולא היה שליח ה׳ אלא לוחם אכזר שכדי להגיע למימוש מטרותיו נקט בכל האמצעים התפלים שגבלו בפשעים נגד האנושות.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
כעבור כמה דקות עבר שם רבי יעקב אבן צור, וכשראה את רבי יהודה בחנות הפחמים, שאל בתמהון : " מה רבינו עושה ? ענהו רבי יהודה : בעל החנות זיכני במצוות גמילות חסדים, שהיה צריך ללכלת לאכול, ומארחר שקשה לו להכניס כל השקים לחנות ושוב להוציאם כשיחזור, ביקש ממני שאעמוד לו בחנות עד שיחזור ".
בהתרגשות גדולה שאל רבי יעקב : " האם עד כדי כך היה חצוף ? ענהו רבי יהודה : חס ושלום, הוא אינו חצוף, רק תמים ופתי, והייתי צריך למלא בקשתו כפי שהתבאר לי מכה שנאמר במדרש על רבינו הקדוש ( רבי יהודה הנשיא ) שאמר, כל מר דימר בר נש, אנא נעביד ( כל מה שיאמר לי בן אדם, אני עושה ) שלכאורה אין לו מובן.
שאם זה מדובר במי שביקש ממנו הלוואה, או שדיבר בעדו לשלטונות וכיוצא בזה, פשיטא שרבי היה חייב, אם יש באפשרותו, כמו כל יהודי אחר, ומה חידושו של רבנינו הקדוש ?
אלא כוונתו אפילו אם יבקש ממנו אדם מתוך תמימות שאינו לפני כבודו, רבי היה מוכן לעשות. ואם רבינו הקדוש היה מוכן לעשות את זה, אני על אחת כמה וכמה ( על פי דברי רבי יוסף משאש, בספרו " נחלת אבות " א, קה ). ועוד הרבה מסופר על גודל ענוותנותו ועל העזרה שהיה מוכן להגיש לכל יהודי באשר הוא.
ההוקרה וההערצה.
ענוותנותו ופרישותו, התנהגותו וקדושתו הביאו לו הערצה גדולה מצד כל שכבות העם, ואפילו מצד הגויים. הוא היה מוחזק כאיש אלהים קדוש עד שהיו נשבעים בשמו.
מסופר שגוי אחד מפאס נסע לערי תוניסיה להסתתר, ועשה שם שותפות עם יהודי אחד שנראה נאמן בעיניו. מרוב אימון שנתן בו לא החתימו על שום שטר, ולא הייתה לו לגוי מן היהודי שום התחייבות בכתב.
מתנאי השותפות היה שהגוי נותן ליהודי כסף לקנות סחורה, ולאחר שהיהודי מוכר את הסחורה, הגוי נוטל הקרן שנתן, והריווח מתחלק בין שניהם. במשך הזמן הלכו העסקים והתרחבו, והיהודי שהיה קודם איש עני, התחיל להתעשר.
כשראה היהודי גודל תמימותו של הגוי והאמונה הגדולה שמאמין בו, נכנס בו יצר הרע והחליט לכפור ולהכחיש לגוי, ולקחת לעצמו גם הקרן וגם הריווח. כשהגיע זמן חלוקת הרווחים בא הגוי, בדרכו, לבית היהודי וביקש לערוך את החשבון על עסקי השותפות, ויחילקו את הריווח כנהוג.
והנה לתדהמתו ענה לו היהודי : " מאז החלוקה הקודמת לא נתת לי שום כסף, ואני עושה מסחר רק בכספי ". לגוי לא היו שום הוכחות נגד היהודי שיוכל לתבוע אותו לבית משפט, לכן ביקש מן היהודי שישבע לו בצדיר רבי יהודה בן עטר מפאס.
היהודי שחק בלבו וניסה הלראות לגוי כאילו זו שבועה חמורה, ובשום אופן לא יכול לישבע בה. והגוי לתומו כשראה כך, החזיק יותר ויותר בתביעתו שלא לוותר ליהודי רק אם ישבע לו בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס.
רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין.
אחרי ויכוחים מרובים הסכים היהודי לישבע ונשבע בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס, שלא קיבל מהגוי שום כסף, ונפטר מהגוי. היהודי שמח בלבו וערך מסיבה לקרוביו, על הריווח הגדול שנפל בחלקו מהגוי. בתוך המסיבה ירד למרתף שהיו מאוחסנות בו סחורותיו, ובידו נר להביא יין למסובים.
כשעלה, שכח את הנר הדולק בתוך המרתף, הנר גרם לדליקה במרתף, הדליקה פשטה על הסחורה, והבית כולו עלה בלהבות, וכל בני הבית מצאו את מותם בשריפה. כששמיע הגוי מה שקרה ליהודי, שותפו לשעבר, שמח בלבו ונתן הודאה לבורא עולם וגם לצדיק עליו הוא נשען.
כשנסע הגוי מתוניסיה לפאס, לקח מתנה גדולה ובא לפני רבי יהודה ונפל עליו, סיפ]ר לו את כל מה שעבר עליו וביקש ממנו שיקח מידו המתנה שהביא לו. רבי יהודה סירב לקבל ממנו המתנה ואמר שיחלקה בין העניים ( מלכי רבנן בערכו )
עד ימינו קיים מנהג בין היהודים בעיר פאס שכל מי שמתחייב בבית דין, שבועת חרם לחבירו, מתנה עליו שיקבל החרם על יד קברו של רבי יהודה בן עטר.
מצווה להקביל פני רבו ברגל.
מרוב הכבוד, ההוקרה וההערצה שרחשו יהודי פאס לרבם, השתוקקו רבים לקבל ברכותיו, ובימי החגים לא היה אפילו אחד מוכן לוותר על ברכתו של הרב.
בימי החגים היו נוהגים כל בני העיר להקביל את פני הרב. אנשי כל בית הכנסת היו הולכים, עם גמר התפילה, לביתו של רבי יהודה בן עטר ומנשקים את ידו, והוא מברכם. למרות הטורח הגדול שהיה לרבי יהודה מזה], היה מקבל את כל הקהל באהבה. מרוב עייפות היה שם כרית על ברכיו ומניח עליה את ידו, ומי שנכנס, מנשק את ידו ומקבל את ברכתו.
הרבה מסופר על קדושתו של רבי יהודה, על חסחדותו על הנסים שקרו לו הן בחייו הן לאחרי מותו, ותקצר היריעה מהכילה כל. אך מן הראוי להביא דברי רבנו החיד"א עליו :
" רבי יהודה בן עטר, הרב הגדול והקדוש, אב בית דין ור"מ בעיר פאס, חיבר פירוש למדרש רבה בכתב יד. ושמעתי מרב אחר הי"ו שהוא היה סולת נקיה. והרב ז"ל היה מלומד בנסים וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.
ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש שלהים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה ( שכר ) מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו ונדעם הן בעוגנו חי אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו תנצב"ה ( שם הגדולים, בערכו )
אלו הם חיבוריו.
1 – חידושים ושיטות על התלמוד, עודם בכתב יד.
2 – שאלות ותשובות ופסקי דינים. שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות מרבני מרוקו, ובמיוחד בשאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", וחלקם נמצאים עוד בכתבי יד. בשנת תשמ"א נקבצו תשובות בעניינו אורח חיים ויורה דעה על ידי מכון ירושלים.
3 – פירוש על מדרש רבה, עודנו בכתב יד.
4 – " מנחת יהודה ", דרושים על התורה, נדפס במכנאס בשנת תש"ז. ובירושלים בשנת תש"ס
5 – " שיר מכתם ", דיני שחיטה וטריפות בדרך שיר, עם פירוש מבנו רבי עובד, נדפס בווארשה בשנת תרל"ט.
פסקיו של הרב, תשובותיו ותקנותיו משמשים עד היום יסוד לכל רבני מרוקו, ומאז ועד היום אין אף ספר הלכה מרבני מרוקו שאינו נזקק לתשובותיו, פסקיו ותקנותיו של רבי יהודה בן עטר.
ביום ג' בשבת, י"ט בסיון התצ"ג – 1733, נפטר רבי יהודה כשהוא כבן שבעים ושבע שנה, ומרוב הכבוד וההערצה הספידוהו במשך שלושים יום, פעמים ביום, בבוקר ובערב, וכן חיברו עליו קינות.
ש"ס דליטא – יעקב לופו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
מבוא
ש״ם הופיעה לראשונה בזירה הפוליטית בשנת 1984 כשזכתה לארבעה מנדטים בבחירות לכנסת. לשיא כוחה הגיעה בבחירות שנערכו במאי 1999, בהן זכתה בשבעה־עשר מנדטים. למרות שיריבים חזו את התרסקותה של המפלגה לקראת בחירות ינואר 2003, זכתה ש״ס באחד־עשר מנדטים ומיקמה את עצמה כמפלגה הרביעית בגודלה במדינת ישראל לאחר הליכוד, העבודה ומפלגת שינוי. 258,879 מצביעים נתנו לש״ס את קולם, מספר כפול כמעט מיהדות התורה, אחותה החרדית האשכנזית הוותיקה, שזכתה ב־135,087 קולות.
בעקבות חזרה לשיטת הבחירות בפתק אחד לרשימה לכנסת בלבד (ללא בחירות נפרדות לראשות הממשלה) ועקב המצב הביטחוני הקשה, צומצמו היקפי ההצבעה הסקטוריאלית וניכרה חזרה מאסיבית של מצביעי ליכוד למפלגתם. ניתוח תוצאות הבחירות במקומות בהן ש׳׳ס היתה המפלגה הגדולה בשנת 1999 בהשוואה לתוצאות הבחירות של שנת 2003, מגלה שכמאה וחמישים אלף מצביעים עברו בחזרה מש״ם לליכוד.
בבחירות של שנת 1999 ש״ס זכתה במספר הקולות הרב ביותר במקומות הבאים: ירושלים, קרית גת, קרית מלאכי, לוד, שדרות, אופקים, נתיבות, עמנואל, אור עקיבא, באר יעקב, אשקלון, אשדוד, באר שבע, בית שמש, בית שאן, דימונה, חצור הגלילית ושלומי. בחינת תוצאות הבחירות בשנת 2003 במקומות אלו מראה, שלמרות שש״ס ירדה ומוקמה כמפלגה הרביעית בגודלה בכלל המדינה, היא נשארה בכל עיירות הפיתוח, ובערים נוספות בהן קיימים ריכוזים גדולים של יוצאי צפון אפריקה, המפלגה השנייה בגודלה לאחר הליכוד.
התופעה של יהודים חרדים ממוצא ספרדי רחבה הרבה יותר מהמשתקף מתוצאות הבחירות, כיוון שרבים מהם מצביעים ליהדות התורה. תופעה הפוכה כמעט אינה קיימת. נתון זה בולט בבירור בעיירות פיתוח בהן מתגוררים תושבים מעטים ממוצא אשכנזי. יהדות התורה זוכה בקולותיה של האוכלוסייה הספרדית גם בירושלים ובבני ברק.
כאשר החוקרים ניסו להגדיר את ההרכב של מצביעי ש״ס בשנת 1999 הם הסתייעו בתיאור שני מעגלים: המעגל הראשון המהווה את הגרעין הקשה הוא חרדי, בעל זיקה ללימודים ומורכב ברובו מבוחרים שבעבר היו תלמידי ישיבות או תלמידי ישיבות גבוהות וכוללים בהווה. המעגל השני הוא המעגל המסורתי המורכב ברובו מבני עדות המזרח שזיקתם ליהדות אינה למדנית אינטלקטואלית, אלא רגשית חווייתית ביחסה למסורת של בית־אבא.
הבחירות של ינואר 2003 צמצמו את התופעה העממית הרחבה שהניבה שבעה־עשר מנדטים בבחירות של 1999, והחזירו לליכוד רבבות של יהודים מזרחים שנכללו במעגל השני. ש״ס התכווצה והפכה להומוגנית יותר, ועתה הגרעין החרדי שבה גדול גם מבחינה מספרית וגם מבחינה יחסית. סביב מנהיגותו התורנית של הרב עובדיה יוסף התאספו גם יהודים מזרחים מסורתיים שאינם חרדים, אך התנועה העממית הרחבה שאפיינה את ש״ס וכללה רבבות מצביעים בבחירות של 1999 איננה קיימת עוד.
בסקר עמדות שנערך בקרב אוהדי המפלגה מייד לאחר בחירות 1999 על ידי העיתון ידיעות אחרונות, התברר שלמעלה ממחצית המצביעים של ש״ס (55%) מעדיפים מדינת הלכה על פני מדינה דמוקרטית: כמו כן, 67% מהנשאלים טענו שהדת חשובה להם מדמוקרטיה.2 יש להניח שאילו נערך משאל כזה לאחר בחירות 2003, מן הסתם היינו מגלים שמספר התומכים במדינת הלכה היה גבוה יותר, ומספר רב יותר של נשאלים היו אומרים שדת חשובה להם מדמוקרטיה.
מאז הקמתה הפכה ש״ס למרכיב מרכזי בפסיפס החברתי־פוליטי של מדינת ישראל, והיא זכתה במקום הראשון בתוך החברה החרדית בתחילת האלף הנוכחי. הציבור החילוני החרד מחרדים, ובעיקר מש״ס, נתן ביטוי לדאגותיו בהצבעה מאסיבית למפלגת ״שינוי״(15 מנדטים). חוקרי החברה בישראל כמו גם העיתונות מופתעים עדיין מגודל הצלחתה של ש״ס.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
להלן כמה מנהגי תחדיד שליקטנו
אלישבע שטרית
במקומות נוספים.
כל ערב קרוב לחצות, נסגר חדר היולדת, בעל הבית החזיק בידו חרב, אותה העבירה בהשאלה מאחד לשני כשהיא עטופה מתוך חרדה, מפני הגויים. בעל הבית הקיף את החדר בארבע פינותיו ואמר, ויהי נועם שלוש פעמים, יושב בסתר עליון, המלאך הגואל אותי, שיר למעלות אשא עיני, הפיוט ברוכים אתם קהל אמוני, ברכת הכהנים וסיים בפיוט בר יוחאי.
מנהג פאס.
כל ערב מתאספים בחדר היולדת, לומדים קצת ומספרים אגדות, כאשר בעל הבית מספר לאורחיו שתייה ביד רחבה, כל מיני קליות ובמיוחד שקדים וכדומה. בסביבות חצות סוגרים היטב את חדר היולדת, כדי לעצור בעד המזיקים להסתנן, ומתחילים בתחדיד בעזרת החרב העשוייה ממתכת מאגית והמרחיקה את השפעתם של הג'נון ועין הרע.
בכל מקום קוראים כמעט אותם פסוקים ואותם מזמורים. אחרי התחדיד, מניחים החרב ליד היולדת ובנה.
מנהג צפרו.
עושים הקפות בחדש שיש בו היולדת כל הלילה, עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה. ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, כשהוא ומלוויו קוראים את הפסוקים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו…, המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים.
ויש ששמו למראשות היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל. בנוסף לסגולות אלו, מקיימים שמירה ממש בבית היולדת. בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.
מנהג הדרום.
במשך שבע לילות, עד הכנסתו של הרך בבריתו של אברהם אבינו, עורכים כל ערב שולחן מכל טוב. המוזמנים המסובים משמיעים דברי תורה, אגדות מעשיות וכו…וכטוב לבם במאכל ובמשקה, קרוב לחצות, מצווּת הנשים, כי הן מהכת של לילית, לצאת מהחדר בו נמצאים היולדת ובנה.
סוגרים את תריסי החלונות והדלתות, ופותחים בפסוק : והבאתם זכר ונקבה, מפזמים פיוטים ואומרים פרקי תהלים. אחד הנאספים מפזר מלח בכל פינות החדר ומעל ליולדת ובנה, ואחד תופס חרב עתיקה, ורצויה חרב ששפכה דם, מעבירה בכל פינות החדר, מעל לראש היולדת ובנה, ובגמר הטכס, עומדים הגברים במשלים ומסיימים בהתנצחויות וכו…אלו היו חילופי דברים של חידוד שיש בהם כדי להעליב את שומעם.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האינקביזטור הראשי
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
מעניין במיוחד הפרק שאלונסו די אספינה מקדיש לבעיות הנוגעות לדרכי חקירת המינות והכפירה. גם ההגמון וגם חוקר־המינות רשאים לכלוא במעצר את הכופר ולשים בסד את רגליו. כל אחד משניהם רשאי לעשות זאת בכוח סמכותו שלו, אך אם יש לשים את הכופר בבית־הסוהר ולענותו בעינויים, רק השנים יחד רשאים לעשות כן. והוא מעלח 15 קשיים, מנין המדגים מיטב את שיטתה של האינקויזיציה ואת סבך בעיותיה היומיומיות. הדעת נותנת שמם העסיקו את אלונסו די אספינה, שכן לא היה נזקק לדון בהם, בכולם או במקצתם, אילמלא היתה קיימת הבעיה ואילמלא חזה בה בעיני־רוחו. משום כך ראויים הללו שיבוא להם מנין מפורט, אף־על־פי שבכמה דברים הוא חוזר לטענות שהעלה קודם-לכן ובכמה דברים לא נמצא ממשך הגיוני, ויש בהם כמה סתירות. מכל־מקום היו אלה מבעיותיו של כל בית-הדין של האינקויזיציה
א) הוא מעלה את בעיית בית-הסוהר ומפרט את שיטת ניהולו. בית־הסוהר משותף לצרכי ההגמון ולצרכיו של חוקר־המינות.
(ב) הוא מחייב פעולה משפטית סדירה נגד נוצרים [קרי: אנוסים] השבים ליהדות. הפרוצידורה והנוהג כלפיהם הם בשיטה המקובלת כלפי כופרים. אין ספק שכאן הוא מושפע מן הנוהג של האינקויזיציה בימי־הבינים.
(ג) אשה שהיא קתולית נאמנה אבל בעלה כופר, אין להחרים את רכושה אלא אם כן נישאה לו מתוך ידיעה של ממש על מעשיו.
(ד) את רכושו של הכופר יש להחרים אף אם כפירתו נתגלתה לאחר מותו.
(ה) הכומר היועץ לכופר להעלים את מעשי כפירתו-גם אותו יש להעניש. נראה כאילו נתכוון לכומר המוַדה.
(ו) חוקר־מינות צריך להיות בן 40 שנה ומעלה. ואמנם כך היה מקובל על דעת האינקויזיציה.
(ז) אין חוקר-המינות יכול לפעול נגד שליחו של האפיפיור או נגד פקידיו שלו.
(ח) מיהו החוזר לסורו (reclapso) : הכופר שחזר בו מדרכו ושב לחטוא באותם חטאים. בין החשודים כחוזרים לסוrם הוא מונה במיוחד את החוזרים בהם de vehementi, שנתקבלו בחזרה לחיק הכנסיה לאחר הבטחה חמורה. אין הוא כולל במסגרת זו את המוחזרים לחיק הכנסיה.de levi
ט) חוקר־המינות וההגמון יכולים לדון יחד כל כופר, אבל אם כל אחד מהם דן לעצמו-חייבים הם לקיים מגע ביניהם. נראה, שכאן בא להקדים ולהציע פתרון לשאלת המגע בין האינקויזיציה לשלטונות מכנסיה.
(י) הגמונים שלא הטילו עונש ראוי על כופרים יועברו מכהונתם לתקופה של שלוש שנים! אם הם בדרגה נמוכה מזו, יגורשו מן הכנסיה. למחילה יזכו רק מאת האפיפיור, או במקרה אם הם שוכבים על ערש־דוי.
(יא) בכל הנוגע לכפירה יש לשים לב לשלושה דברים: 1. חומרת החטא! 2. חסד הכנסיה ותוכחתה כלפי החוטאים! 3. התועלת למאמינים. לפי חומרת החטא יש להטיל עונש על הכופרים מיד עם גילוי המעשה. אולם בשים לב לחמדה של הכנסיה אין להענישם תיכף ולשרפם. יש להוכיח אותם פעם או פעמים, ואם לאחר־מכן יחזרו לסורם אין להם כל תקוה ותוחלת. לתועלת המאמינים יש להשמיד כל קבוצה של כופרים שנצטרפו לחבורה.
(יב) בשלוש דרכים יש לקבל בחזרה לחיק מכנסיה כופרים שחזרו בהם: 1. שיתירו להם לקבל את הסקרמנטים! 2. שיחזירו להם את רכושם 3. שישאירו אותם בחיים. לקבל את הסקרמנטים יש להתיר תמיד, שכן בכך תלויה תשועת נפשם שלהם ? זאת אף יש להתיר לאויבים. אולם יש למנוע מהם את הדרך השניה והשלישית, שכן אם ישאירו אותם בחיים וישיבו להם את רכושם יחזרו מחדש לסורם ויגרמו נזק רב למאמינים.
סַקְרָמֶנְט
ל (ז') [לטינית: sacramentum שבועת אמונים] טֶקֶס נוֹצְרִי (כְּגוֹן הַטְּבִילָה) שֶׁעַל פִּי אֱמוּנַת הַנּוֹצְרִים יֵשׁוּ עַצְמוֹ צִוָּה אוֹתוֹ, וּבְאֶמְצָעוּתוֹ מָעֳנָק הַחֶסֶד הָאֱלוֹהִי וּמִתְמַמֶּשֶׁת הָרוּחָנִיּוּת.
(יג) את החשודים בכפירה ואת התומכים בהם והאוהדים אותם יש להעמיד לפיקוחו של ההגמון. כופר שאינו נחשב חוזר לסורו יחזור בו מחטאו ויישבע בכתבי־הקודש שיקיים בהקפדה את חוקי הדת הקתולית. מעשה זה יש לעשותו בפומבי גדול. ואמנם כזה היה הנוהג באוטו־די־פי.
(יד) איש־כמורה שהוא כופר פוסק מלהיות איש־כמורה, אפילו הוא אפיפיור.
(טו) את החוזרים לסורם יש להסגיר לזרוע החילונית.
כבר ציינו לעיל כמה ביסס את דבריו על דרכי האינקויזיציה של ימי-הבינים. אך יש להם צביון חדש, משום שאלונסו די אספינה ביקש להעתיקם לצרכיה של קסטיליה, והוא רמז בהט לאפשרות קיומו של מוסד לאומי־קסטיליאני. ברם עדיין הוא רואה בהגמון את האישיות המרכזית בכל מחוז או הגמוניה המטפלת בעניני כפירה. בענין זה עוד לא הרחיק לכת עד ליסודו של מוסד תלוי בכתר. מכל־מקום, שימשו הצעותיו והוראותיו בסיס לדיוניהם של מארגני המוסד הלאומי בימי פרנאנדו ואיזבל, והקורא יראה בעצמו כמה נתגשמו הצעותיו הלכה למעשה.
בעצם, נשאלת השאלה מהי גישתו להמרה. על אף כל האמור לעיל וחשדותיו באנוסים הוא רואה את המרת דתם של יהודים בחיוב. אבל הוא דורש הדרכה אישית בנצרות במשך תקופה של שמונה חדשים, והללו, לכשיעברו אולפן זה וידעו את עיקרי הדת, יש לקבלם לדת הנוצרית לאחד שיקול־דעת רב.הוא אף דן בצדדים המעשיים של קבלתם ובצומות שיש להטיל עליהם. ומעניין שהוא אף קובע הלכה בענינו של עבד יהודי אצל נוצרי. אם המיר דתו, אין הוא יוצא לחפשי! עבודתו נקבעה כחוק, אך עם זאת מוטב לשחררו, שכן אין עבדים נוצרים. וגם להמרה מאונס התיחס בחיוב, ובכללה המרת ילדים אף אם הוריהם מתנגדים לכך.
אמנם סתר עצמו לעתים, אך רצה להיות שלם בכל עם דרכם של הקיצונים שבכמורה הספרדית באותם ימיט. ואין הוא מסתפק בחיפושי פתרון לשאלת האנוסים. גם למצבם של היהודים, כאמור, ביקש מזור, והרצוי לו היה גירושם.תכנית זו שנידונה על כל פרטיה היא הראשונה שחדרה לנבכי בעייתם של האנוסים וצרותיהם והציעה להם פתרונות. בשנת 1461 עבר מיזמה למעשה והציע לאלונסו די אורופיסה, ראש מסדר ההייֶרונימיטי, שישתף עמו פעולה בביעור הכפירה. מעשהו זה, ההצעה לפעולה משותפת בין שני מסדרי־נזירים לביעור הכפירה, הוא מיוחד במינו, ביחוד לגבי מסדר־נזירים כמסדר ההיירונימיטי שאליו נשתייכו אנוסים.
אך למעשה נסתיימה פעולה משותפת זו בהוצאה לפועל של חקירת מינות במתכונת בית־דין אפיסקופאלי בטולידו ובעוד מקומות בקסטיליה. ואשר ליצירת אידיאולוגיה מיוחדת לפעולה נגד אנוסים נתקבלו רוב דבריו על דעתם של אלה שבאו לטפל בשאלת האנוסים בסוף שנות ה־70. בראשית שנות ה־80 של המאה הט״ו רעיונותיו היו רעיונותיהם, והצעותיו – אם היו מרחיקות־לכת במידה מספקת-נתקבלו עליהם! ואם מתונות היו-נדחו. דרכם של אנוסי ספרה כפי שתוארה על־ידיו, מצאה ביטוי נאמן בדברי העדים והנידונים עצמם כשעמדו הללו לפני בית-הדין. בצדק אפשר לראות את אלונסו די אספינה כאביה של השיטה שמצאה את ביטויה ביסודה ובקיומה של האינקויזיציה הלאומית הספרדית.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מסעי יהודה חמישה פרקי מסע מחורזים לאלחריזי
מסעי יהודה
חמישה פרקי מסע מחורזים לאלחריזי
מהדורת יוסף יהלום ויהושע בלאו
מכון בן צבי
ירושלים תשס"ג
גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיִמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אבּוּ זַכַּרִיּא אלחַרִיזִי אליַהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אִבְּן אַלְשַעַאר אלמַוְצִלִי (1197־ 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו (קַלָאאִד אלְגֻ׳מאן פִי פַרַאאד שֻעַרָא הַאדָ׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים (חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.
מָקָאמָה
ב (נ') [ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.
תצלומים של שרידי ׳תחכמוני׳ בכאלף דפים מן האוסף העברי השני של הספרייה הלאומית בפטרבורג וכן תצלומי כתבי-היד מן האוסף הערבי-יהודי (אוספי פירקוביץ) שהגיעו אל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, גירו את הדמיון, אבל גם עשרות הקודקסים האירופיים המחזיקים העתקות של ה״תחכמוני״ הפופולרי לא זכו לבדיקה של ממש. כך ניגשנו אל המלאכה.
מהר מאוד נתברר שאכן ניתן להשלים באמצעות קטעים חדשים את המקאמה הערבית- יהודית אלרוצ׳ה אלאניקה (האחו ההדור, זה שמה שמזכיר הביאוגרף הערבי). נתברר עוד ששער מו בתחכמוני(׳שער מאזני הדור׳) כולל בעצם שני נוסחים של המסע, שנתאחדו בידי מעתיקים מאוחרים לנוסח אחד מעורב. בעקבות ההפרדה בין הנוסחים קיבלנו שני תיאורים עבריים, מוקדם ומאוחר, לצד התיאור הערבי־יהודי המאוחר. מלבד אלה כללנו כאן גם את המקאמה הבודדת ׳מחברת הנדיבים׳ שנתפרסמה בידי ש״מ שטרן, וכן את שער המשוררים (שער יח בתחכמוני) בגלל דרך התיאור המסודרת על פי ערים ומקומות ברצף של מסע. ברישום חילופי הנוסח ראינו את עצמנו ממשיכי דרכו של המלומד היהודי האיטלקי, ש״ד לוצאטו(1865-1800).
ברישום חילופי נוסח מכתבי היד של תחכמוני (כתבי יד אלמנצי, אחר כך כתבי יד הספרייה הבריטית 27,113.Add משנת 1282, וכן כתב יד 27,112.Add) היה לוצאטו עסוק בהפסקות במשך תקופה של כתריסר שנים באמצע המאה התשע-עשרה. באיגרות שכתב באותה תקופה אל ש״י קמפף, שהוציא כמה מן השערים הראשונים של ה׳תחכמוני׳, נתן ביטוי למסירותו לעניין. הוא זלזל ביחסם הלועג של בני דורו על שהוא מבזבז את זמנו לריק ׳להעתיק חלופי נוסחאות בדברי החריזי׳, והוא אף קרא תיגר על גישתם בסוף האיגרת מיוני 1857 (שד״ל, עמי 1303-1302): ׳אינני מבקש משפט אנשי דורי, כי על הרוב ברכתם קללה היא בעיני, ותהלתם חרפה, וחירופם תהלה׳.
שד״ל התכוון כנראה למלומדים בני אירופה שהמקאמות האוריינטליות לא נחשבו בעיניהם. האשכנזים לא ירדו לסוף דעתם של שעשועי אלחריזי, ולפעמים עוד החליפו בין ספרו המקורי, תחכמוני, ובין התרגום העברי שהכין למקאמות אלחרירי, ואשר איתיאל הוא שם הדובר הקבוע שלהם.
Une histoire de familles-J.Toledano- Achkenazi-Rabbi daniel Hachomer
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel
Achkenazi
Nom patronymique d'origine hebraique d'une origine : Achkenaze, terme qui designe traditionnellement en hebreu, l'Allemagne. Dans la Bible, le terme Ashkenaze ( Chroniques, 6 ) designe ene peuplade descendant de Gomer, fils de Japhet, fils de Noe, et dont on croit que les Germaniques seraient kes descendants.
Son territoire s'etendait autour du mont Ararat, en Armenie. Dans les communautes sepharades et orientales, ce pqtronyme atait accole aux originaires d'Allemagne en particulier, et d'Europe Centrale et Orientale, en general, aux juifs parlant Yidish venus s'y installer.
Autres orthographes Askinazi, asquinazy, Skenazy, Skinazy, Asquinazi, Eskenazy. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte essentiellement en algerie – Alger, Oran mias egalement en Tunisie – Tunis, Sfax, Ferryville – et moins au Maroc.
Rabbi Elisha
Celebre rabbin d'Allemagne monte a Jerusalem. Il fut envoye une premiere fois en mission au Maroc en 1650 – 1654 ou il fut l'hote a sale de Rabbi Yaacob Sasportas, qui s'illustrera plus tard danns la lutte contre le faux Messie, Shabtai Zvi
Sur la voiedu retour, en Italie en compagnie d'un autre emissaire, rabbi shelomo Navaro, ils furent attaques par des brigands qui les depouillerent du fruit de leur collecte. Son compagnon tomba amoureux d'une belle chretienne, l'epusa, se convertit et reta en Italie.
Rabbi Elisha fut alors contraint de prolonger son sejour a l'etranger poue receuillir de nouveaux fonds pour les œuvres de la ville sainte. Il fut envoye une seconde fois en mission au Maroc en 1666, en pleine crise messianique, alors que son fils, Nathan, surnomme Haazati, l'homme de Gaza, ou il avait rencontre le faux messie Shabtai Zvi, était devenu le prophete du mouvement.
Sa piete et son erudition lui valurent une tres grande renommee et il eut notamment poue disciples a Sale, Rabbi Hayim benattar le Vieux, et a Meknes rabbi Eliezer Bahloul, qu'il initia a la Kabbale er rabbi Shemaya Mimram, qui fut son hote jusqu'a sa mort a Meknes en 1673.
Rabbi daniel Hachomer
Un des saints les plus veneres au Maroc, repute pour sea guerisons miraculeuses en particulier des maladies mentales. Nous ne possedons aucun detail sur sa biographie si ce n'est qu'il serait venu – comme la majorite des saints veneres au Maroc – de Terre Sainte.
Sa Hiloula, le 1er du mois Ellul, attirait dans le passe des milliers de pelerins, depuis qu'en 1944, un ancien volontaire de l'armee francaise avait fait le vpeu, s'il survivait, d'organiser chaque annee un pelerinage sur sa tombe dans le petit village de Arba Tougana dans l'Anti Atlas, au sud du Maroc.
Malgre son isolement et les difficultes d'acces, le pelerinage obtint un grand succes et les pelerins affluaient de tout le Maroc, en particulier de Marrakech et de Casablanca. Avec le temps rapporte l'ethnographe Issakhar Ben Ami, les musulmans commencerent a le venere sous le nom de Sidi Daniel.
Rabbi abraham Skenazy
President du tribunal rabbinique de Sfax, en Tunisie jusqu'a sa mort en 1856. Il fut un disciple de rabbi Hayim Fitoussi.
Rabbi Itshak Haim
Rabbin a Tunis, premiere moitie du XIXeme siecle
Rabbi Hayim Zeev.
Le fondateur de la premiere imprimerie hebraique en Algerie. Emissaire de jerusalem, venu receuillir des fonds pour les yechivot de la ville sainte en Afrique du Nord, il s'installa a Alger, sa mission terminee et publia en 1853 le premier livre hebraique. Soucieuxde rendre le rituel accessible et comprehensive aux masses, il publia la meme annee une petite brochure contenant la traduction en judeo arabe de la " Habdallah " que l'on recite a la sortie du chabat pour benir l'Eternel d'avoir distingue entre le Chabbat et les jours de la semaine entre Israel et les autres nations, et des autres prieres de circonstance.
Rabbi Eliezer
Publiciste et editeur de livres religieux a Tunis au debut du siecle, correspondant du journal hebraique de Jerusalem " Halebanon ".
Rabbi David
1898 – 1983. Celebre et respecte Grand Rabbin d'Oran et d'Oranie, des annees trente a soixante. Ne a Oran, il fut un des disciplesde rabbi Nehorai Azoubib. En 1919, il fonda avec cinq autres notables l'association pour la propagation des etudes religieuses " Yagdil Torah ".
Il representa l'Algerie au Congres mondial des Communautes sepharades qui se tint a Amsterdam en 1938, ou il fit une communication sur le plus celebre des rabbins de sa ville natale. Rabbi Yaacob Sasportas.
Auteur de manuels d'education religieuse et d\une histoire des juifs a Oran. Delgue de l'Alliance pour l'Oranie. Deux ans avant l'independance de l'Algerie, il fut nomme Grand Rabbin d'Alger et d'Algerie, premier sepharade a occuper ce poste depuis la formation du Consistoire apres la conquete francaise.
Il fut l'hote d'honneur des originaires d'Algerie a Casablanca pour la ceremonie d'innauguration de leur synagogue en 1950, le Temple Bet El. Mort a Paris en 1983.
Joel
1929 – 1993/ Fils de rabbi David Professeur de philosophie ne a Oran. Profondement impregne de culture juive, il a été en France, un de ceux qui ont contribue a la reformation des contenus de la tradition juive, selon les categories de la culture contenporaine. Il fut avec son frere Daniel le fondateur dans sa ville natale du mouvement de jeunesse religieux " Bne Akiba ", et en France un des membres dirigeants de l'UEJF et un des piliers de l'Ecole de cadres d'Orsay.
Directeur de la section " Pensee juive " au Centre Universitaires des Etudes juives, il fut egalement membre du comite de redaction du periodique de l'Alliance " Les Nouveaux Cahiers ". Son œuvre maitresse restera la traduction de la grammaire hebraique de Spinoza, realisee en collaboration avec son epouse, Jocelyne Achkenazy-Gerson.
Rabbi Yehouda Leon
1922 – 1996. Fils de rabbi David, plus connu sous son totem scout de Manitou, educateur eminent, un des fondateurs a Paris du Centre univesitaire d'Etudes Juives et a Jerusalem, au debut des annnees 70, en collaboration avec l'Agence Juive, de " Mayanot ", institut de formation de dirtigeants pour les communautes de la Diaspora.
Apres sa fermeture, il fonda le Makhon Meir poue l'enseignement de la pesee juive. Sioniste fervent, il s'installa a Jerusalem au debut des annees 70. un des fondateurs de l'UNIFAN. L'union des immigrants de France et d'Afrique du Nord qui lui a rendu un grand hommage en 1992 a l'occasion de son 70eme anniversaire.
Sa veuve et ses amis ont fonde l'Institut Manitou pour la publication de ses œuvres et la diffusion de sa pensee et de son enseignement.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
Chez les Juifs du Sud
Dans le Haut-Atlas occidental. A Demnate, on sert dimanche matin, dans la maison de la jeune fille, un petit dejeuner aux invites qui ont veille toute la nuit. Les islan, chacun avec son ane, vont chercher du bois qu'ils remettent a la mere de la fiancee. Ce sont eux qui pourvoient au combustible necessaire durant toute cette periode.
On abat un tower ou boeuf chez le fiance et un autre chez la fiancee. Les betes sont costumees, Au moment de l'abattage, la mere de la jeune fille a en main une grenade sucree, ou elle recueille du sang qui coule de la bete. Elle en enduit apres le visage de sa fille.
A Sidi Rehal, se deroule lundi la ceremonie du henne. Vers le soir, les islan installent les fiances sur une table placee dans la cour. La jeune fille est recouverte de telle facon qu'elle ne peut etre apercue du jeune homme. C'est une tante, une cousine ou une soeur qui leur applique du henne aux mains et aux pieds. C'est un bon fal.
L'abattage du boeuf a lieu mardi, en presence des deux families, des invites et des musiciens locaux. On entoure les cornes de la bete d'un hzam et on y depose des bracelets. Les femmes poussent des "youyous" et les islan surveillent l'animal. A un moment donne, ils le mettent a terre. La mere du fiance accourt pour reprendre le hzam et les bracelets. Pendant que l'abatteur fait son oeuvre, la mere de la fiancee s'approche.
Elle porte deux grenades, deux oeufs, des dattes, du sucre, du sel et un qendil neuf allume, qu'elle depose pres du boeuf. Durant ce temps, le I'ab bat son plein. La mere recueille le sang du tawer et le met dans les grenades, dans lesquelles elle aura depose cinq dattes et du sucre.
Elle enduit du sang de la grenade la figure de la mariee. Ensuite, sur le lieu meme ou a coule le sang de la bete, elle enterre le quandil, les œufs, les dattes, le sucre, le sel et les grenades. Ceci est fait de liberee la fiancee de toute magie faite contre elle.. Le I'ab continuera jusqu'a la nuit ou jusqu'au mercredi matin.
A Ourika, mardi est le "nhar elhenna elkbira". Le matin, on procede a 1'abattage. La bete est recouverte d'un drap et porte des bracelets aux cornes. On lui met du henne sur sa tete et du khol aux yeux. Ici, donc, le deguisement est comple ; la bete est costumee telle une mariee. Certaines traditions qui concernent la parure du bœuf se retrouvent chez differents pauples eurpeens
On chante et on danse jusqu'a ce que 1'animal soit cacher. La mere de la jeune fille recueille du sang dans une grenade, qu'elle aura videe de ses grains. Elle garde soig- neusement cette grenade. Le soir, a lieu la derniere ceremonie du henne, que cloturera un repas.
A Tesra, les families dejeunent ensemble le dimanche. Ils mangent du couscous au poulet. Lundi matin, avant 1'abattage du boeuf dans la maison de la jeune fille, on entoure les cornes de la bete d'un hzam rouge, on y pose des bracelets et on lui attache les pieds. La mere de la fiancee recueille du sang de 1'animal, qu'elle melange au henne. On fait griller de la viande et on en sert aux invites. La fete dure toute la journee. Le soir, a la cere- monie du henne, la mere de la fiancee applique a sa fille du henne prepare avec le sang du boeuf sacrifie le matin. La mere du jeune homme en fait de meme a son fils. On leur d6pose aussi de l'argent dans le creux de la main, afin de "les rendre heureux".
Juifs du Maroc R.Assaraf
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Une nouvelle crise se produisit en 1922, lors de l'annonce du depart d'un nombre important de Juifs de Fes, Sefrou et Meknes pour la Palestine britannique. Les autorites s'efforcerent d'entraver le mouvement en exigeant le depot d'une garantie importante afin de financer un eventuel rapatriement.
Le mouvement ne prit jamais de reelle ampleur. Ainsi, le commandant militaire de Meknes, le general Poemyreau, ne tarda pas a rassurer Lyautey:
Certains joumaux ayant annonce des departs assez importants d'Israelites pour la Palestine, notamment a Fes, j'ai I'honneur de vous rendre compte que j'ai fait proceder a une enquete sur les possibilites d'un exode analogue a Meknes. Jusqu'a present, le mouvement s'est reduit a peu de choses. Une douzaine de familles israelites seulemmt, appartenant a la classe pauvre, auraient quitte la ville sans esprit de retour. Aucun Israelite n 'a d'ailleurs manifeste I 'intention de se rendre en Palestine pour y obtenir la naturalisation anglaise el revenir ensuite au Maroc comme sujet anglais.
De fait, le mouvement s'arreta de lui-meme apres que des informations furent parvenues sur l'accueil plutot mitige reserve aux nouveaux venus par les instances du mouvement sioniste, qui privilegiait !'immigration en provenance d'Europe orientale. Beaucoup rebrousserent chemin et revinrent au Maroc, porteurs de recits propres a decourager les eventuels candidats au depart. De fait, entre 1922 et 1947, !'immigration juive en provenance du Maroc se limita a un millier de personnes, et tout fut entrepris pour decourager les activites des differents mouvements sionistes.
Dans sa lutte contre le sionisme, la Residence generate etait assuree du soutien de !'Alliance israelite universelle, dont le journal, Paix et Droit, soulignait en janvier 1923 qu'une amelioration de la condition des Juifs au Maroc etait le plus sur moyen de couper l'herbe sous les pieds du mouvement sioniste. Evoquant les departs de Fes et de Meknes, Paix et Droit notait:
On leur presentait plus la Palestine comme un immense chantier en activite ou la vie est douce et agreable, et qui est dirigee par un gouvernemmt favorable aux interets Israelites. II n 'en fallait pas plus pour determiner des esprits simples a y chercher un refuge et l'amelioration de leur condition presente. Mais, a peine installes, ils purent constater qu 'ils avaient ete victimes d'un decevant mirage. Le comite central de I'Alliance israelite universelle a demande au gouvernemmt de la Republique d examiner avec bienveillance la requete que la communautede Fes avait presentee a M. le president Millerand, et de lever; dans la mesure du possible, les incapacites qui frapppent la population juive et qui ont contribue, dam une large mesure. au depart pour la Palestine d'Israelites «fezziotes ». II a, d'autre part fait connaitre aux representants de l 'Alliance au Maroc, en particulier a Fes, le lamentable sort qui est reserve, etant donne les conjonctures actuelles, aux immigrants qui se rendraient inconsiderement en Palestine, et les a engages a enrayer un mouvement d'exode qui ne peut qu 'etre desastreux pour les malheureux qui cedent a de maladroites ou coupables suggestions.
La Residence pouvait compter sur l'appui de 1'Alliance et opposer une fin de non- recevoir aux hommes politiques frangais partisans d'un assouplissement de la politique envers le sionisme. C'est ainsi que Lyautey repliqua sechement au senateur Anatole de Monzie, gagne' au sionisme par Nahoum Sokolov:
Le sionisme est importation etrangere, recevant ses directives du dehors et servant les interets politiques d'une puissance politique determinee; il peut constituer une doctrine dont I 'importation au Maroc parait peu desirable et qu 'en tout cas le Protectorat frangais n 'a pas a faciliter.
Face a cette situation, la direction sioniste decida de mettre a l'epreuve les autorites frangaises, en envoyant au Maroc des emissaires charges de recolter des fonds. Le premier emissaire, Abraham Elmaleh, avait ete judicieusement choisi. Journaliste et dirigeant de la communaute marocaine de Je'rusalem, il appartenait a une famille illustre, et entret nait d'excellents rapports avec le consul de France a Jerusalem.
Bien que profonde'ment hostile au sionisme, Yahia Zagury, l'inspecteur des institutions israelites, estimait qu'on ne pouvait lui interdire de recolter des fonds pour la Palestine. Agir de la sorte aurait ete ignorer l'attachement sentimental des Juife marocains pour la Terre sainte
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE
DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Krhdya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite 
les chercheurs à suivre son exemple
Pour ne pas laisser passer cette occasion, je signale que les juifs de Safi avaient une presence importante dans les biens immobiliers de la ville, presence sans pareille dans les autres villes du pays. Les anciens de Safi le savent bien qui racontent encore leurs nouvelles. J'ai trouve cette verite :dans la suspension des travaux par les autorites sur certains terrains de la Chaaba et pres des tombeaux des Saints Moughitine apres que leurs vrais proprietaires se furent manifestes: ce sont des juifs de Safi qui se sont opposes a l'atteinte de leur propriete.
par la lecture de documents de justice qui indiquent que certains juifs de Safi possedaient de vastes terrains a l'est de la ville, englobant leur cimetiere, les terrains voisins, y compris celui occupe par l'Ecole Ghiati qui, a l'origine, avait ete une ecole hebraique, construite par l'Alliance Israelite Universelle. Ces terrains s'etendaient jusqu'a Dar Al Baroud.
par leur possession de beaucoup de maisons dans les differents quartiers de la ville – et plus specialement dans 1'ancienne medina -, qui etaient louees a des musulmans ou a des juifs sans distinction. Parmi ces proprietes, un immeuble de la rue du R'bat, connu encore sous le nom de « Dar Murciano », juif originaire de Murcie, en Andalousie
par l'etude des archives de la Conservation Fonciere ou j'ai releve le nom de families et d'individus juifs qui etaient proprietaires de nombreux irmmeubles. Parmi ceux-ci, la famille Levy et ses enfants : David Levy (ne en 1912 ) et Albert Levy (ne en 1914 ), et le plus connu des propretaires, Israel Benayer, ne en 1902, qui possedait un lotissement tres vaste, appele « Benslimane », sis au Plateau et consistant en plusieurs lots – sa superficie totale etait de 5200 m2 et sur l'Avenue Mohammed V, un autre terrain de 1439 m2.
Cette coexistence et ce travail commun des juifs et des musulmans ont tisse en ville et dans les campagnes des relations sociales interferentes et complexes qui les ont reuni en une societe d'interets unie et harmonieuse, malgre les differences de confessions et de traditions. Cette communion a revetu plusieurs aspects dont nous choisissons :
La cohabitation des juifs et des musulmans ne s'est pas arretee au voisinage des logements, mais certaines maisons etaient occupees en commun par des families juives et musulmanes, sans aucune gene ni embarras, le patio etait habite en commun comme la terrasse, sans aucune sensibilite religieuse.
Cette situation, en l'abbsence de mellah dans la ville, faisait que le juif de Safi vivait normalement, loin de toute aversion, rejet ou dissension, gardant sa personnalite et sa fierte parce que, comme tous les juifs du Maroc, il considerait la vie dans le mellah comme une humiliation plus qu'une protection.
Cette cohabitation et ces liens de voisinage et de vie ont cree des amities solides entre les deux communautes, consolidees par la frequentation et les relations, dans des visites reciproques et des entretiens en temps normal et pendant les fetes et les evenements (familiaux). Et de temps en temps, elles debouchaient sur des unions entre des juives et des musulmans parmi les descendants de families respectees et considerees.
Les juifs et les musulmans de Safi etaient tres ouverts dans leurs convictions religieuses, loin de tout chauvinisme ou sectarisme. Certains juifs apprenaient le Coran et assimilaient bon nombre des miracles de ses chapitres.
Des discussions theologiques interessantes entre des – foukaha – (juristes) musulmans et des rabbins juifs se tenaient dans la sereniteet creaient des liens intimes comme ceux qui liaient le rabbin Abraham Siboni avec de nombreux savants musulmans, comme le raconte Hai'm Zafrani dans une anecdote. D'autre part, d'autres recits nous indiquent que plusieurs des habitants musulmans de la ville connaissaient a fond le judai'sme et ses mysteres, ses commandements licites et interdits. La science de l'un des citoyens de Safi en matiere de judai'sme atteignait un point tel que, quand il se rendait a Tanger et se melait aux juifs, on le prenait pour l'un de leurs rabbins. II vecut ainsi longtemps au milieu d'eux avant qu'ils ne se rendissent compte de la realite.
Jusqu'a ces derniers temps, l'administration locale ne permettait guere le libertinage dans les confessions juive ou musulmane.
Un vieillard qui etait mokaddem -chef de quartier – raconte que quand un juif blasphemait au sujet de l'islam, il recevait cent coups de baton sur la plante des pieds et il etait condamne a circuler dans les rues de la ville,criant.
Je demande pardon a Dieu, j'ai insulte la foi d'un musulman, puis il était jete en prison pour une annee entiere.
La meme procedure s'appliquait a tout musulman insultant un juif dans sa foi
Les habitants, juifs et musulmans, se partageaient de nombreuses croyances populaires, et se consacraient a des rites de sorcellerie et de charlatanisme. Leurs epouses visitaient en commun et continuellement les tombeaux des Oulad Ben Zmirro, attribuant a Abraham, a ses freres – Ishaq, Ismai'1 et Youssef – et a leurs enfants enterres pres d'eux, des prodiges et des miracles, et sollicitaient l'exaucement de leurs voeux et la guerison de leurs maladies rebelles. A ce propos, Edmond Doutte et Simon Levy rapportent respectivement l'un et 1'autre des recits narres par des juifs de Safi:
- Le premier raconte qu'un enfant musulman, atteint de la paralysie des membres inferieurs, fut abandonne par sa mere dans le mausolee des Oulad Ben Zmirro. II guerit grace a leur pouvoir mysterieux, et depuis, il acquit la faculte de guerir tout paralytique, juif ou musulman. II etait connu sous le nom de Haj Abdelkader.
Simon Levy a recueilli les elements du second a Safi en 1973 II y est dit qu'un homme paralytique accomplit un sejour de sept jours et sept nuits aupres des tombeaux de Oulad Ben Zmirro. Ces saints le visiterent dans son sommeil et lui demanderent de se lever et de marcher. II ne s'executa point, evoquant son infirmite. lls insisterent. II se leva alors et fit deux pas. Quand il fut sur de sa guerison, il refusa de quitter le mausolee avant d'obtenir un moyen pour gagner sa vie. lls lui remirent a ce moment-la une bouteille contenant de l'eau benite, lui affirmant
Tout malade qui s'adressera a toi, touche-le avec cette eau et il guerira. » Cet homme s'appelait Hachemi Baghough. Levy ajoute qu'il ne soignait que les juifs.
Sa fille herita cependant de son etrange pouvoir et c'est grace a elle, que la mere du narrateur, le juif Leon Mghira, entre autres, fut guerie.
Les musulmans et les juifs de Safi aimaient egalement la musique andalouse et le malhoune. Cela se remarque par le nombre de groupes musicaux de la ville qui etaient mixtes, comptant des instrumentistes virtuoses et des chanteurs des deux communautes; le succes de chanteurs des deux communautes dans ce genre de musique arabe originelle, comme 1'artiste juif, Cohen Saadia, et ses eleves, les musulmans Abdelouahad Lahkim et son frere Abdelkader Lahkim; l'existence de poetes juifs qui se sont distingues aupres de leurs freres musulmans dans de merveilleux poemes de malhoune, tel le fameux « A Sidi, Had Arrasoul », compose par un juif inconnu de Safi.
Les premiers vers chantent:
« A Sidi, ce messager est venu de la !part de ma gazelle.
Je lui ai jure sur toute chose, sur ma foi.
Le bien-aime de mes pensees est venu la nuit
derniere me visiter chez moi.
Mes yeux ont joui de son image et j'ai ranime mon coenr.
Apres mon attachement a lui,gens
Mon aime m'a oublie.
II a oublie la nourriture et l'engagement, la vie commune et l'habitude.
II m'a trahi sans faute (de ma part), m'a abandonne et oublie.
II m'a rentplace par d'antres qui l'ont detourne de moi.
En resume, il vous a ete presente quelques exemples historiques vivants de la presence des juifs dans la ville de Safi et des images evidentes et convaincantes de l'interaction dans les relations qui rattachaient les deux communautes entre elles et qui ont consolide l'entente, la familiarite et la cohabitation des juifs et des musulmans.
Certaines traces de ces relations subsistent encore et ont marque la population de cette ville, dans le temps, dans son caractere, par l'acceptation de l'autre et par l'ouverture a autrui, par le respect des differences, les considerant comme un apport culturel enrichissant.
Cela a place la ville a l'avant-garde des villes marocaines, meritant notre fierte, et en a fait un modele privilegie, montrant les vertus de la culture de tolerance, de coexistence, de cohabitation qui ont marque toutes les periodes de l'histoire ancienne et moderne de la ville. II est necessaire de conserver cette education, actuellement plus qu'en toute autre periode, en ce temps de mondialisation, de communications aisees et vastes, avec toutes leurs intensions et leurs aspects.