יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל – מיכאל אביטבול אביטבול

פראנצס מאקנאב שביקר במרוקו בתחילת המאה ה – 20, עומד על צפיית הנקמה של היהודים במוסלמים, הוא מסביר זאת כתגובה לדיכוי אכזרי של דורות. אין הדברים אמורים במפורש בקשר לתקווה משיחית, אלא כקביעת הלך רוחות, שלדבריו יש לו תוצאות בחיי היום יום, ביחסים שבין היהודים למוסלמים.

האמונה במשיח כמציאות ריאלית, וכמי שעשוי להתגלות בכל עת, היא חלק ממורשת היהדות ושל יהודי המגרב בכלל זה. אמונה זו הייתה עוברת מאב לבן ומאם לבתה, בעודם ילדים, באמצעות סיפורים ולימודים ב " חדר ".

זו לא פגה גם בזמן החדש, כאשר מעמדם האזרחי של היהודים תחת שלטון צרפת נשתנה לטובה. עוצמת האמונה יונקת משורשים קדומים, והייתה חזקה יותר שעה שהחברה היהודית הייתה סגורה מאחורי חומות המללאח.

וולטר האריס כותב על אחד ממנהגי הציבור היהודי במרוקו לפני כשני דורות, שסיפר לו חוויה מימי ילדותו. הדבר אירע בזמן שהחל ללמוד תורה ונפשו לוהטת באמונה כי המשיח יבוא בכל רגע. פעם אחת הוא שאל את סבתו לפני לכתו לישון : " האם את חושבת כי המשיח יבוא הלילה ? היא ליטפה את ראשו והשיבה לו : " אל דאגה, הוא יבוא בעתו ".

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של השתחררות מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ ישראל. ועד שזו מתגשמת, מבטאים היהודים את ערגתם ואת אהבתם לארץ בתרומות והקדשות ליושבים בה, בביטויי חיבה לבאים בשמה של ארץ ישראל למקומות פזוריהם, ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

התרומה לארץ ישראל.

שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למגרב, היו מקור ידיעות על הארץ. הם הפיחו ביהודי הגולה את התקווה לגאולה, והדברים התקבלו כדברי ה' היוצא מירושלים. הנוצרים הכותבים על תופעה זו, מודעים להצלחתם של שלוחים אלה ולנכונותם של יהודי המגרב לתרום באופן קבוע סכומי ענק למען היישוב בירושלים.

תרומות אלה אינן נושאות אופי פילנתרופי בלבד, אלא משתלבות במערך נפשי משיחי. אדיסון, שעה שהוא  מונה את המטרות השונות למענן מקדישים יהודי המגרב כספים בהיותם על ערש דווי, כותב כי הם תורמים  לבית הקדוש, הוא בית המקדש, שלפי תקוותם ייבנה בבוא המשיח. כדי לבנותו תורם כל יהודי לפני מותו סכום מסויים. התרומות לארץ ישראל נתפשו, אפוא, כחלק מן ההכנה לגאולה.

האמריקאי ריילי, שהזכרנוהו לעיל, כותב בקשר לחובתם של יהודי הגולה לתרום למען יישוב ארץ ישראל, כי קיום היישוב בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד את ירושלים על פי הבטחת ה' לעמו הנבחר.

מה אופיו של כיבוש זה והשליטה על העולם הכרוכה בו ? אין להניח שהכוונה לפעולה מדינית צבאית יזומה, אלא לנס משמים. היהודים ציפו לגאולה בדרך על נס ויד ה', ולא על ידי כיבוש צבאי. זאת מזכיר ריילי.

באשר לאמונת היהודים בדבר שליטה על העולם הוא כותב, כי הם מאמינים שירושלים צריכה להשאר בנחלה עד שיגיע הזמן שמהרי ירושלים תיחצב אבן קטנה שלא בידי אדם, ותמלא את כל הארץ. כלומר, הם מצפים למעשה על טבעי שיארע בעיר הקודש.

מוצאם מארץ ישראל.

מוקד הגאולה של העם קשור בירושלים. ליושבי עיר זו נועד, אפוא, תפקיד של שומרי הגחלת, עד שיכשר הזמן ללהבת הגאולה. יש כאן צד נוסף על אותם שהעלו בדרך כלל שלוחי ארץ ישראל כנימוקים המחייבים את בני הגולה לתמול ביושבי הארץ.

פרסיבל ברטון, המעתיק את דבריו של ריילי, מעלה על נס את העובדה כי למרות שהיהודים מופלים ומושפלים הארצות המגרב, הם שולחים תרומות בסכומים ניכרים לירושלים.

 במקום אחר בספרו מציין  ריילי כי היהודים הם עם ללא ארץ, אך שומרים אהבתם לארץ מולדתם למרות שגורשו ממנה, ולמרות שזו גרמה להם כה הרבה יסורים. ודומה כי אהבה זו גדלה ככל שהם רחוקים ממנה בזמן ובמקום.

תרומותיהם של יהודי הגולה באמצעות שלוחי ארץ ישראל כהמשך לנוהג הקדום של משלוח השקלים ששלחו יהודי הגולה לירושלים, מתוארת בידי הגרמני גרהד רוהלפס, הכותב בסוף שנות ה – 60 של המאה הי"ט. השינוי שחל עתה הוא, כי במקום המס ששלחו יהודים בימי השלטון הרומי, הרי עתה שולחים יהודי ארץ ישראל רבנים, האוספים את הכסף.

הוא גם מציין כי פגש בנסיעתו לטריפולי רב ירושלמי ליד ירושלים, ממשפחה שעלתה מצפון גרמניה. הוא פגשו בסיום שליחותו בטריפולי בדרך לבנגזי ודרנה, לשם אוה מטרה. אווירה של קדושה אפפה את אישיותם של שלוחי ארץ ישראל, שזכו לכבוד ולהערצה. גם תיירים נוצרים חשו בתופעה זו.

 על שליח ירושלים בתיטואן כותב סיר ארתור דה קאפל בארט ברוק, בספר על רשמי סיורו בספרד ובמרוקו בשנות ה – 20 של המאה הי"ט. יושבי הבית בו התאכסן השליח, ספר לו על פרישותו וחסידותו של השליח, העוסק כל היום בלימוד תרוה, ומתפנה בקושי לסעוד לבו במזון.

הוא משכים עם שחר לתפילה, לאחר שעות שינה מועטות. אולי מדובר בשליח ירושלים רבי יוסף מצליח, שיצא בשנת 1821 למרוקו. שלוחים היו מתארחים בבתיהם של יהודים במגרב, והמארחים ראו זאת כזכות וככבוד.

האנגלי וויליאמס לומסדאן, שסייר באלג'יר בשנת 1873, כותב כי מארחו היהודי סיפר לו על כהן מירושלים המתארח בביתו, והדובר גרמנית. לבקשת האנגלי הוצג הכהן, והרושם שעשה עליו האורח מארץ ישראל לא הי חיובי.

כהן היה כינוי מקובל לשלוחי ארץ ישראל, ואולי היה זה רבי צדוק ב"ר ירחמיאל אשכנזי קריוז, שליח קהל הפרושים בירושלים שסב בערי טריפולי, תוניסיה ואלג'יריה ביו השנים 1929 – 1837. לפי העדות בדבר דיבור בגרמנית, ברור שהוא שליח אשכנזי.

קמעות וסגולות שהביאו עמהם שלוחים מן הארץ, או נכתבו על ידם בהגיעם למקום שליחותם בגולה, זכו לפרסומת ולביקוש נרחב. במיוחד היו נעזרות בהן בנות ישראל בעת הצורך.

לְגוֹזֵר יַם סוּף כָּבוֹד הָבוּ 

לשביעי של פסח. לנשמת. שיר בן ארבעה עשר בתים דו-טוריים בחריזה מברחת בדלת ובסוגר.

חריזה: אא אא וכר.

משקל: תשע הברות בטור א ושלוש עשרה הברות בטור ב.

כתובת: לז׳(= שביעי) של פסח. נועם ׳ישקוט ישראל׳. סימן: לדויד בן אהרן חזק.

מקור: א־ לה ע״ב; ק־ לט ע״א.

לְגוֹזֵר יַם סוּף כָּבוֹד הָבוּ 

לְגוֹזֵר יַם סוּף כָּבוֹד הָבוּ 

 בַּנָהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ

דָּרַךְ בְּתוֹךְ יָם סוּס וְרוֹכְבוֹ 

 וּפְתָיִים עָבְרוּ, נֶעֶנְשׁוּ, נִתְחַיָּבוּ

5- וּבְקִיעוֹת בָּקַע שַׂם בְּקִרְבּוֹ 

 בְּרוּחוֹ מַיִם נֶעֶרְמוּ כְּמוֹ נֵד נִצְבּוּ

יִשְׂרָאֵל פָּדָה עַם קְרוֹבוֹ 

 בֶּן הַצְּנוּעָה הַבְּכוֹר לֹא זָז מְחַבְּבוֹ

דְּגָלִים עָבְרוּ לֹא עִכְּבוּ 

-10וַיַאֲמִינוּ בַה' צוּר חָסָיוּ בּוֹ

בְּפִיהֶם אָמְרוּ שִׁיר נוֹבְבוּ 

 מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' וּמַה-רַבּוּ

נָפְלוּ אוֹיְבֵיהֶם נַפְשָׁם אָרְבוּ 
נִלְכְּדוּ וְנִתְפְּשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוֹ חָשְׁבוּ

15- אַלּוּפֵי אָדֹם אֶרֶץ שָׁכְבוּ 
נִבְהֲלוּ נָמוֹגוּ וּמִדַּעְתָּם נִתְעַרְבְּבוּ

1. 1. לגוזר… הבו: תנו כבוד לה׳ שהפך ים ליבשה. לגוזר ים סוף: על-פי תה׳ קלו, ג. כבוד הבו: על- פי תה׳ כט, א. 2. בנהר… בו: על-פי תה׳ סו, ו. 3. טוט ורוכבו: על-פי שמי טו, א. 4. ופמיים עברו נענשו: הם המצרים שטבעו בים. 5. ובקיעות… בקרבו: היא בקיעת ים סוף לשנים, הלשון על-פי ב״ר נה, ח. 6. ברוחו… נצבו: מי הים נעמדו, על-פי שמי טו, ח. 7. פדה: מוסב על ה׳. ישראל עם קרובו: על־פי תה׳ קמח, יד. 8. בן הצנוע״ה הבכור: חידוד לשוני שונה אות, על-פי דב׳ כא, טז, ומכוון על ישראל שיצאו משרה אמנו המכונה ׳צנועה׳, על-פי ב״מ פז ע״א. לא זז מחבבו: ה׳ מחבב תמיד את ישראל. 9. רגלים… עכבו: השבטים עברו עם דגליהם בים. 10. ויאמינו בר׳: על-פי שמ׳ יד, יא. צור חטיו בו: בטח ו בה׳, על-פי דב׳ לב, לז. 11. נובבו: שרו. 12. מח… ח׳: על-פי תה׳ דב, ו. 13. נפלו… חשבו: נענשו על תכניתם לשעבד את ישראל. 14. במזימות זו חשבו: במחשבות שחשבו, על־פי תה׳ י, ב. 15. אלופי… נמוגו: על פי שמי טו, טו. ארץ שכבו: נפלו ומתו. 16. ומרעתם נתערבבו: נתבלבלו.הֶן עָם לְבָדָד שָׁכְנוּ יָשְׁבוּ 
   לֹא יִתְעָרְבוּ בַּגּוֹיִם וְלֹא יִתְחַשְּׁבוּ

רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל צוּר מִשְׂגָּבּוֹ
20- הוּא נִלְחַם בָּם בְּמִצְרַיִם הֵרִיק חַרְבּוֹ

נָחָם נִהֲגָם אֶל מְסִבּוֹ 
מַיִם עַזִּים רַבִּים אַהֲבָתָם לֹא יְכַבּוּ

חִישׁ יִשְׁלַח עֹפֶר שֶׁהַכֹּל בּוֹ 
רוֹכֵב עַל עָב קַל כַּגֶשֶׁם לָנוּ יָבוֹא

25- זְכוּת אִישׁ קָבוּר בְּהַר נְבוֹ 
אֲשֶׁר אָמַר : לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא

קוֹל שִׁיר וְזִמְרָה יֶעֱרָבוּ 
נִשְׁמַת כׇּל חָי וְרוּחַ כׇּל בָּשָׂר שִׁיר יִתְאָבוּ

הן… יתחשבו: מוסב על ישראל, על-פי במ׳ כג, ט. 19. רועה… משגבו: כינויים לה׳, על-פי תה׳ פ, ב; שמ״ב כב, ג. הריק חרבו: על-פי שמי ט, ט. 21. נחם… מסבו: הנהיגם והביאם להר סיני לקבל את התורה והכניסם לארץ הבחירה. 22. מים… יכבו: על-פי שה״ש ח, ז, שנדרש על אהבת ה׳ לישראל. 23. עופר שהכל בו: על-פי שה״ש א, יד ׳אשכל הכפר׳ ומדרשו בשהש״ר א, סא. והוא כאן: כינוי למשיח. 24. רוכב… קל: על-פי יש׳ יט, א ׳הנה ד׳ רוכב על עב קל׳. כגשם לנו יבא: על-פי הו׳ ו, ג. 25. זכות… נבו: הוא משה רבינו. 26. לא… ולבוא: על-פי דב׳ לא, ב. 28. נשמת… יתאבו: כל אחד יתאוה לשיר לכבוד הגאולה ורמז בכך לייעוד הפיוט המשמש רשות לנשמת.

באדיבותה של ענת לוי-כהן

"איש צדיק היה"

רבי חנניה לוסקי בן רבקה זצ"ל

חנניה ז"ל נולד חי וגדל כל חייו בעיר "מרכש" שבמרוקו

מאז עמד חנניה ז"ל על דעתו היה חבר מן המניין "בחברא הקדישא" המקומית,ללא שכר כמובן.

"חסד של אמת"

להיות חבר בחברא קדישא היה בזמנו לא רק פעולות הקבורה אלא הרבה מעבר לכך,כמובן ששירותי הרפואה בזמנו[שנות ה-40]לא הייתה במיטבה על כן כשהבחינו בקהילה באדם שהיה על ערש דווי[שכיב מרע],היו החברא קדישא מגיעים לביתו ויושבים לצידו וכל זה רק בכדי שכשתצא נשמתו יוכלו לקרוא איתו

"שמע ישראל ה'אלוקינו ה' אחד"

 ופעולה זו יכולה הייתה להימשך ימים ארוכים,ואפע"כ חנניה ז"ל היה תמיד המתנדב הראשון להיות על השכיב מרע עד צאת נשמתו,ואז היו ממשיכים בפעולות הרחיצה התכריכים והקבורה,וגם אז לא תמה השליחות של אנשי החברא קדישא,אלא גם היו סועדים את בני ביתו של המנוח לאורך כל הדרך.

חנניה ז"ל בין עיסוקיו היה סוחר בצעירותו,ולאחר מכן היה מורה בת"ת של ביה"כ ,"סלאת לעזמא" ולאחר שנים מונה חנניה ז"ל לשמש ביהכ"ס "סלאת לעזמא",חנניה ז"ל כאמור נולד גדל וחי בעיר מרכש כל חייו, היה לו זיכרון פנומנלי לפרטי פרטים.

שמות,מקומות, אירועים, דבר שהוא מאוד נדיר אצל אדם מצוי,מבקרים שהיו מגיעים לביקור ידעו תמיד שיש "היסטוריון במרכש הלו הוא חנניה ז"ל.

חנניה ז"ל היה איש טוב לב ובעל חסד "במתן בסתר" תמיד כך.

תכלה היריעה ושבחיו של חנניה ז"ל לא יכלו,מי שהכיר אותו ידע איזו אבידה היא הסתלקותו מן העולם.

האיש הצדיק הזה נקבר בערב ראש השנה,ומצב זה מבטל את יום השבעה ואת יום ה-30,כמו שהוא לא רצה להטריח אף אחד.

מהשמים רק לצדיקים משלימים ימיהם בערב ראש השנה .

רב חנניה לוסקי, או איך שקראנו לו בביתנו " דוד חנניה" איש יקר לנו גם בחייו וגם לאחר מותו,"אדם" בכל מאודו.

אם היה אדם חולה בקהילה היה רבי חנניה מיד נרתם למבצע ביקור חולים ולסיוע למשפחת החולה שלא יחסר כלום .

אני אישית מכיר את רבי חנניה האדם/האיש,זה 5 שנים בלבד,איש נעים הליכות ג'נטלמן אמיתי עדין נפש מאין כמותו מעטים הם האנשים שכמותו הוא מאחרוני "אנשי אמונה" האלו,משכים ומעריב בבית הכנסת,הראשון לפתוח את בית הכנסת ולהתחיל את התפילה, והאחרון לצאת ולסגור .

גבאי/שמש/דוד, מסור ונאמן

בביתנו הוא היה בן בית עד יום מותו . 

"יהי זכרו ברוך ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים והשלום"

הכותב בצער וים של געגועים

מרדכי פרץ

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

3. תהליך העיור

רוב היהודים התרכזו בערים המרכזיות הגדולות (בעיקר החל מהכיבוש הערבי). מגמה זו נמשכה עד המאה ה-19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה-20. למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסייה יהודית גם בעיירות ובכפרים, ולעתים לא עלה מספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות.

בערים הגדולות ישבו רוב היהודים בשכונה או ברחוב משלהם (ראה לעיל). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדרך כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסייה כולה. היו שלוש חטיבות מוגדרות למדי:

״בי ערי החוף האטלנטי או בסמוך לו, למשל מוגאדור ואספי. ערים אלו קיימו 3־1ך תקופות ארוכות קשרי מסחר ותרבות עם ספרד ואנגליה והדבר נתן את הותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים, שהגיעו מאירופה כמגורשים, כמהגרים, !כאנוסים שחזרו ליהדות וכסוחרים שבאו מרצונם, בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בלשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רוב היישוב בשני שלישים) המשיך להתרכז עד ראשית המאה ה-20 בשני האזורים האחרים.

הודי מרכז הארץ (כמו בערים פאס ומכנאס) והמרכזים בצפון מזרח שבהם נקלטו מגורשים לא מעטים בצד התושבים הוותקיים.

יושבי דרום המדינה על שתי שלוחותיה — המערבית (שמרכזה מראכש) והמזרחית ימחוז תאפילאלת), שבהן ישבו יהודים רבים בעשרות עיירות וכפרים.

— הלך המאה ה-19 החלה נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים. תהליך »ה נרם לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שכבה קטנה שריכזה בידיה את הב-נילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, הצטופפו ונדחקו עשרות הפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות בתנאים קשים. על אלה נוספו פגעי ־ב־בע שהיו שכיחים באותם זמנים: בצורת, רעב ומגיפות.

ב,־׳ לב הראשון של תהליך המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ (ביניהן .ראכש, פאס ומכנאס) ורק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה-19 היוו ־יהודים כ-40%-25% מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגאדור, למרות היותם 7% בלבד מן האוכלוסייה הכללית.

־יו יהודים שהרחיקו לכת והיגרו באמצע המאה ה-19 למצרים ולארץ ישראל, או למקומות שבהם נפתחו לפניהם הזדמנויות החדשות, כגון ג׳יברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה. מהם אף הגיעו לארה״ב ולדרום אמריקה.

בין 1911 ל-1947 היה גידול של יותר מפי שניים באוכלוסייה היהודית, והיהודי□ הי־ בתקופה שבין 1947-1921 60%-40% מבין התושבים הלא-מוסלמיס. ערב מלחמת העולב השנייה היוו היהודים קרוב ל-10% מכלל האוכלוסייה של חמש הערים הגדולות – קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס ורבאט. באחדות מעיירות הדרום הם אפילו היוו רוב באוכלוסייה. לאחר מכן תהליך העיור התגבר, כ-60% מכלל האוכלוסייה היהודית התר0 בחמש הערים האלו, כ-25% נוספים בכעשרים ערים בינוניות אחרות ורק כ-10% התגורר• בסביבה כפרית.

בד בבד עם תהליך העיור, חלה נטישה הדרגתית של הרבעים היהודיים המסורתיי נהמלאח), הן בשל הצפיפות הקשה שאיפיינה אותם והן בגלל עצם תהליך המודרניזציה שדרבן יהודים רבים לצאת משכונותיהם המסורתיות ולהתגורר ברבעים החדשים שחת־ ואוכלסו על ידי האירופים. קרוב למחצית התושבים היהודים של הערים הגדולות נטשו א» המלאח עד סוף מלחמת העולם השנייה.

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

אי אפשר לבצע את ההוראה בדבר תשלום ליהודים הנאלצים לעבוד לממשל.

הידיעה הנ"ל פורסמה גם ב JC באוקטובר 1864 בעמוד 5 בתוספת הפרט הבא : קשה חותר לבצע את ההוראה בסעיף ד' שמכאן ואילך יש לשלם ליהודים המגויסים לשרת בעבודות לממשל. הקושי הוא לדברי העיתון, כי רוב האומנים בעלי המקצוע הם יהודים.

עד עתה היו רגילים לעבוד ללא תמורה כספית. מאז ההצהרה שניתנה למווטיפיורי, יהודים מסרבים לשרת ללא תשלום, והנושא עורר מריבות.

פגיעות בשבע קהילות של יהודים ביניהן בדמנאת.

ב – 25 בפרחל 1864 הוגש למנהיגי קהילת טנג'יר תזכיר משותף של שבע קהיות אלה : סלא, אזמור, מוגדור, פאס, מכנאס, מכנאס ודאר לבידה – קזבלנקה, על פגיעות ביהודים, ואלה העבירו את הפרטים למשה מונטיפיורי.

התיאורים על האכזריות של המושל כלפי יהודי דמנאת הם חמורים. נשים ונערות צעירות נתפשות על ידו והן נתונות ליחס משפיל. יהודים מדמנאת נאלצו למצוא מקלט במסגד מפני זעם האוכלוסייה שהמושל עודד והסית אותה.

הכותבים מזכירים כי כאשר סיר משה מונטיפיורי היה במראכש, מספר יהודים מהנציגים של הקהל רצו להתייצב בפניו וליידע אותו על סבלם, אבל לא הורשו לעזוב את מקומם. וניתנה הוראה כי י שיפר הוראה זו ייענש בחומרה. לבסוף מסרו את תלונתם בכתב.

כשסיר משה עזב את מראכש, שלושה מנציגי הקהל של דמנאת הופיעו בדרך ופנו לקונסול הבריטי READE – שליווה את מונטיפיורי במסעו למרוקו – שאמר להם כי מסר את תלונתם לווזיר הראשי סידי טאייב, וזה הבטיח לו שיושם קץ לרדיפות אלה.

בפועל הדבר לא בוצע. מאז נשלחו פטיציות במשך ארבעה חודשים לווזיר הראשי, וזה ענה להם בכעס : " אינני מתערב בעניין זה ". חברי המשלחת שנאלצו לעזוב את בתיהם, כדי להימנע מהסבל של אחיהם, ולברוח מהענישות החמורות שהוטלו על אחיהם, מצאו מקלט במקום קדוש בשם הזאויה של מולאח עלי.

למעשה, גם הם סבלו באשר חמישה מהם נאסרו ונכבלו בשרשרות של ברזל. יש עוד פרטים, אבל הכותבים חושבים כי פירוט נוסף יהיה לו לטרחה. 

תמיכתו של הווזיר ביהודי דמנאת וקבלת הצהרה מהסולטאן. 

שמונה נציגים של קהילת דמנאת ששמותיהם חתומים בסוף המכתב, כתבו בב' בתמוז – 4 ביולי 1864, לסיר משה מונטיפיורי, כשהם משווים אותו לשמה רבינו, את הדברים דלקמן.

                  לידיו של מגיננו וכרת ראשינו, ששמו הולך לפניו בכל קצוות תבל, אדוננו משה אליהו מונטיפיורי, משה הביא סכות לעצמו ורחמים לרבים, פניו זוהרים כשמש, אתה הלורד מגן ומושיע אותנו, אנו יהודי דמנאת, מצהירים שבזמן שהיננו במקום הקדוש ששמו סיד עלי אלשריף, סייע לנו הווזיר הראשי אלשריף, טייב אלימני ובא לקראתנו בכל התלונות שהגשנו בפניו.

כשהצגנו עצמנו בפניו, אמר לנו כי יעשה ככל יכולתו כדי לסייע בידינו. יתר על כן אמר, כי כשנחזור לבתינו בדמנאת ויקרה לנו משהו, נכתוב לו מכתב, ולא נצטרך לטרוח ולבוא אליו, ובקשתנו תבוצע. לו היה אומר לנו ללכת לאיזה מקום מחוץ לדמנאת היינו הולכים.

הוא הבטיח שתמיד נוכל ליהנות מהגנתו, פריבילגיה שאחרים אינם נהנים ממנה. ברוך ה' הסולטאן מגלה רצון טוב וכן הווזיר טאייב. בכל פעם שאנו פונים אליו הוא מקבל אותנו בביתו על מנת להאזין לתלונותינו ולבקשותינו.

החותמים שמות אלה : יעקב קדוש, דוד עמאר, ראובן ברששת, שלמה קדוש, אהרן כהן, שלמה וענונו, משה כהן, חיים אלמאליח.

אחרי חתימתם הביעו תודה לבורא על שהסולטאן ודי טאייב השיגו עבורם הצהרה מלכותית שנשארת בידם, דבר שאיש לא הצליח לקבל עד עתה. חותמים יעקב קדוש, יהודה בן לולו, שלום בן זקן. תרגם אהרן אבנצור.

משלחת של יהודי דמנאת התקבלה על ידי הסולטאן.

אחת התוצאות משליחותו של מונטיפיורי הייתה ההחלטה של הסולטאן בשנת 1846 לקבל משלחת של מנהיגי קהל דמנאת. לאחר ששמע את תלונותיהם, וכדי להימנע מחזרה, הורה להם לבחור שייך – מנהיד משלהם שיעמוד בקשר ישיר עם הסולטאן. וכן הורה שכל ויכוח בין מאורי ויהודי יישמע על ידי קאדי, בנוכחות השייך היהודי.

הצהרת הסולטאן ב – 8 ביולי 1864 לטובת יהודי דמנאת באמצעות משה מונטיפיורי.

נוסח ההצהרה.

אנו מעניקים תעודת ביטחון וחסות ליהודים מדמנאת

הם רשאים להיות נידונים במשפט לפי דתם, גם בדיני ירושה וכיוצא בזה.

אנו פוקדים על הפסקה של כל מעשה רע. שהם מתלוננים עליו. כמו להיאסר לפי הרצון של אדוניהם, לספק כלי מיטה ורהיטים המיועדים לאורחים, בניגוד לרצונם.

לשלם מס גולגולת העשיר כעני לפי יכולתו, אלא לנהוג בצדק בהתאם ליכולתם.

אין לאלצם לעבוד בשבתות שלהם ובחגיהם.

אין לכפות עליהם עבודה מכל סוג, והם יעבדו מרצונם, ותמורת תשלום.

אלה שמעבידים אותם באופן בלתי חוקי, נוהגים בניגוד לחוק ונגד רצוני

אין לכפות עלים לרכוש מוצרים שאינם רוצים בהם, וכן אין לקחת מהם דבר בניגוד לרצונם.

אין לדכאם על ידי מושליהם, כי אללאה אסר דיכוי של כל יצוריו, בין אם הם מוסלמים או יהודים.

לבסוף הוראה למושל דמנאת לפעול ביחסו ליהודים במסגרת החוק, ולא לחרוג ממנו.

יהודים מדמנאת נאסרו ושוחררו.

לאחר שיהודים מסרו למושל דמנאת את נוסח ההצהרה, נאסרו לשלושה חודשים, ושוחררו רק לאחר תשלום של 4.300 דולרים – ספרדיים . לפי דיווח של כתב בטנג'יר ב – 22 באוקטובר 1884.

כבר חודשיים לאחר ההצהרה יש מידע על רדיפת יהודים בדמנת, ועל אכזריותו של הקאדי המקומי. כך גם נאמר במכתב של כל ישראל חברים לוועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 בנושא תעודות החסות שנמכרות גם לאלה שאינם נתיני המדינות הזרות.

הצהרת הסולטאן ותוצאותיה השליליות : פגיעות ביהודי דמנאת בשנת 1864

הצהרת הסולטאן שמסר למונטיפיורי עוררה התנגדות, והיהודים סבלו ממנה. היא הייתה עילה לפרעות ביהודי דמנאת בשנת 1864.

אחרי 22 ביולי 1864.

סיכום של מכתבים המתייחסים לפגיעות ביהודי מרוקו, כולל מכתב מיהודי דמנאת בדבר בקשה להגנתם מהקאיד של דמנאת, המתנכל להם במשך שנים. הדבר הגיע לכך שכמה מהם נאלצו למצוא מקלט במקומות קדושים לאסלאם, אליו אין המושל מגיע.

אבל הם נמצאים במצור, וסובלים מחוסר מזון ומים. וכל מי שמביא מזון או מים, נענש בחומרה. במקום שנמצאים עתה, הם נתונים לסכנת מוות, ואילו נשותיהם ובנותיהם הנשארות בבתיהן, סובלות מיחס ברוטאלי מהקאיד ומשרתיו.

משלחת של יהודי דמנאת לסולטאן :

מכתב מהרב מאשר כל מה שנזכר לעיל. עמו כן נזכר כי בעת ביקורו של מונטיפיורי במרוקו, נשלחה משלחת של יהודי דמנאת למראכש, כדי להציג בפני הסולטאן את האכזריות והעוול שנעשו כלפיהם על ידי הקאיד המקומי.

הוא אילץ אותם לעבוד בשבת, אסר אותם על לא עוול בכפם, והפך בתי כנסיות למסגדים. בודות לשוחד שפיזר הכותב לאישים המקורבים אליו, מנע הגשת תלונות לסולטאן.

בעקבות ביקורו של משה מונטיפיורי אצל הסולטאן, חודשה התקווה אצל המשלחת, והבקשה שלהם נמסרה לווזיר הראשי באמצעות סיר משה ומר ריד קונסול בריטניה, שהבטיח להגישה לסולטאן, על מנת להעניש את המתנכל. 

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

לבד מתשובותיו של רבי אהרן בן חיים (השני) ידוע פירושו על ספר ״עין יעקב״ כולו, והיה לפני החיד״א בשנת התמ״ח (1688) אירעה רעידת אדמה בעיר איזמיר, כדברי עד הראייה ר׳ שלמה הלוי: ״בעברת ה׳ צבאות המרגיז ארץ נעתם ארץ עיר איזמיר ביום צרה ועבדה י״ב לתמוז התמ״ח ותגעש ותרעש הארץ ותהי לחרדת אלהים ונפלו כמה בתים ומתו כמה נפשות וכולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו בשדות ובכפרים״,, ובה מצא את מותו ר׳ אהרן. על מצבתו חרטו: ״עט״ר מו״ר הדיין המצויין הרב הכולל כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה י״ב תמוז ש׳ התמ״ח, לעת עתה אין בידנו פרטים על צאצאיו.

ב״תולדות חכמי ירושלים״ מזכיר פרומקין את ר׳ אהרן ב״ר דוד אשכנזי אשר עלה מבלגראד ונפטר בירושלים, כנכדו של ר׳ אהרן אבן חיים בעל ״קרבן אהרן׳ כנראה מבתו או מבנות בניו, ולא מציין לזה מקור. בשו״ת ר׳ אליעזר בן ארחא מוזכר ר׳ יעקב בר חיים, מנהל הברת ההסגר בירושלים, והוא היה של רבי יעקב פיליפ אשכנזי . אם ניווכח שרבי יעקב פיליפ היה קרובו של רבי אהרן אשכנזי, סביר לומר שרבי  יעקב בן חיים היה גם כן מצאצאי רבי אהרן בן חיים, ועדיין צריך עיון.

חיבוריו

ר׳ אהרן היה תלמיד־חכם חריף ובקי, והרבה לחקור בדרך לימודו. ידע רב היה לו גם בחכמת הקבלה ובחכמות החיצוניות, בעיקר בחכמת הטבע והפילוסופיה. חיבר הרבה ספרים, ורק חלקם זכו לצאת בדפוס בהשתדלותו. הדפסת ספריו היתה סיבת עזיבתו את מארוקו ובואו לוונציה.

בשנה שבה הגיע לוונציה החל בהדפסת שלושת מחיבוריו, והגיה ספריו בעצמו. מרבית חיבוריו ידועים לנו רק מהאזכורים שלו, ולעת עתה טרם נודע אם אכן השתמרו בכתובים. לפי שעה לא ברור למה לא המשיך בהדפסת יתר חיבוריו, והרי שהה בוונציה לכל הפחות עד שנת שע״ד (1614). ייתכן שסיבות כלכליות היו גרמא. והנה רשימת חיבוריו:

מדות א ה ר ן — ביאור על בריתא דרבי ישמעאל, בעניין המידות שהתורה נדרשת בהן. הדפיסו כמבוא לחיבורו ״קרבן אהרן״. כולל לג דפים גדולים.

קרבן א ה ר ן — פירוש על הספרא, ובו תה דפים גדולים ומפתח עניינים בסופו. הוחל בהדפסתו בחודש אלול השס״ט ונסתיים בסוף טבת השע״א. לפי מספור הדפים נראה שהוא תוכנן לשני כרכים.

לב אהרן — ביאור על נביאים ראשונים, נדפס על יהושע ושופטים בוונציה שס״ט. הביאור מחולק לשניים: ״ביאור״ שנועד לפרש את פשט הכתובים, ו ״מדרש״ שנועד לפרש את מאמרי חז״ל הקשורים לעניין: מהתוספתא, ממדרשי הלכה ומשני התל­מודים ; וכן מהמדרשים: ילמדנו, תנחומא, רבה, תדשא, שוחר טוב, פסיקתא, פרקי דרבי אליעזר, תנא דבי אליהו, ילקוט שמעוני והזוהר. בחיבורו זה מתגלה ר׳ אהרן כאיש הגות, דרשן ובעל ידיעות רחבות בקבלה, בפילוסופיה ובשאר המדעים.

דרכו לחלק את הפרק לפסקאות שאותן הוא מכנה סימנים. ביהושע — סה סימנים, ובשופטים — פב סימנים. בסוף הספר מפתחות הן ל״ביאור״ הן ל״מדרש״ של העניי­נים והמאמרים שהתבארו בהם. המפתחות ערוכים לפי הסימנים. בחיבור על יהושע — קכב דפים גדולים, ועל שופטים — קכט דפים.

את ״לב אהרן״ חיבר מדרשות ושיעו­רים שאמר לפני בעלי־בתים,בקבעם עתים לתורה בלילות ובשבתות וימים טובים.

תורת משה—פירוש על התודה, מזכירו ב״קרבן אהרן״ פרשת קדושים»5. יש להניח שהוא בנוי בשיטתו של ״לב אהרן״.

ציץ הזהב — מוזכר בהקדמה ל ״קרבן אהרן״: ״והארכנו בדבריהם ז״ל… בספר ציץ הזהב אשר הוא פירושנו לשיר השירים״^. ואילו רבי אליעזר אשכנזי כותב בהקדמתו ל״ספר הזיכרון״ שהיה הספר בידו, הוא ,ביאור על משלי והתכונן להדפיסו, כדבריו: ״אוסיף להוציא תעלומה… מדרש ציץ הזהב על מדרש משלי להרב ר׳ אהרן אבן חיים בעל קרבן אהרן ולב אהרן.

 וילפת דרכו במדרש זה, דרכו אשר דרך בו בחבורו לב אהרן הנודע לתהלה״^.. נראה שהספר כלל ביאור על שניהם ואולי על עוד ספרים מהנ״ך, ומאחר שהיה גדול בכמות, שהרי רבי אליעזר כותב ששיטתו מעין ״לב אהרן״, כלל כמה כרכים.

 פירוש למכילתא — מוזכר בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״.

 פירוש לספרי — מוזכר בקולופון הנ״ל.

 מצח א ה ר ן — לא ידוע תוכנו ^.

 מצנפת אהרן — פירוש על הגדה של פסח.

פירוש לקהלת — כתב־יד, נמצא בבית־המדרש לרבנים בניו־יורק חסר קצת בסופו, אולי רק הדף האחרון. בו קלה דפים, 34—36 שורות בעמוד, 14—16 מלים בשורה. לביאור יש הקדמה ארוכה — אחד־עשר דפים. הרי״מ טולידאנו קובע שזה חיבורו של ר׳ אהרן אבן חיים. 

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות

עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד

התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים

חיבוריו של רבי יהודה אלעסרי

שער כתב היד

אציג תחילה את שער כתב היד

תענוג ושמחה

מהרב הגדול הדיין המפורסם בתורה ובמצוות החכם השלם והנכבד, כבוד מורינו ורבינו הרב רבי יהודה בן לאדוני אביו החכם השלם כמוהר"ר אברהם, ממשפח רמה אלעסרי ואנוכי הצעיר בישראל מצאתיו ביד הרב רבי אליהו הן – הנקרא – עקיבא ורציתי להעתיק כאן פה קצר אשוק יע"א

רמה אלעסרי – הערת המחבר – אכן מ שחת אלעסרי הייתה משפחה רמה ונכבדה בקצר אשוק. בני המללאח הישן ובני העיירה החדשה של קצר אשוק הרבו בכבודם של בני משפחת אלעסרי בחייהם ולאחר מותם. בבית הקברות הישן של מללאח קצר אשוק הייתה חלקת קבורה שנתכנתה " מערת איית אחעסרי " – בית העלמין של משפחת אלעסרי -, שבה נקברו רק בני המשפחה. נפטרים שהיו מחוץ למשפחה יכלו להקבר בה רק אם הם או צאצאציהם הרימו תרומה נכבדה מאוד לקופת הקהל. פעמים שמרימי התרומה נתנו חבית של שמן זית שהספיק לתקופה ארוכה למאור בבית הכנסת.

הן – הנקרא : הערת המחבר –  מילה זו באה תמיד לפני שם משפחה של האדם המוזכר תחילה בשמו הפרטי, נראה רבי אליהו עקיבא היה חכם שבא מעיר אחרת לקצר אשוק או למללאח בתאפילאלת ( כשרבי אברהם המעתיק למד בישיבה המקומית, שבראשה עמד רבי דוד בן רבי מסעוד בן רבי יעקב אביחצירא, עד שנרצח בידי המושל המקומי בשנת תר"ף – סתיו של שנת 1919 – ומאז נתכנה " עטרת ראשינו ). שם עיקבא לא היה ידוע באיזור מטגרא ולא בכל מחוז תאפילאלת. הכרתי אנשים בשם משפחה זה מהעיר מוגדור וממקומות אחרים בדרום מערב מרוקו.

שנת תקע״ו [כ׳׳ף] לפ״ק בכתיבת התומו״ן אברהם בן משה הן אלעסרי הי״ו יצ״ו נר״ו

התומו״ן = התלמיד ומשכיל ונבון. רבי אברהם, שנולד ככל הנראה בתרס״ב (1902), היה אז נער בן כארבע־עשרה שנה, קרוב לוודאי בימים שלמד בישיבתו של רבי דוד אביחצירא במלאח תאפילאלת. הכרתי היטב את רבי אברהם תמ״ך! הוא היה עניו גדול ולא היה מגדיר את עצמו ״משכיל ונבון״; לפי טעמי, יש כאן שימוש שגור במטבע לשון הנאמר על צעירים, בלי שהכותב חשב להכתיר את עצמו בתארים הכלולים בו.

תיאור קצר של כתב היד

5. בכתב היד יש 62 דפים ממוספרים באותיות עבריות(בעמי א של כל רף) ובספרות ערביות(בעמי ב של הרבה עמודים), כגון מד/44. מידותיו של הדף: 11.6 ס״מ 9 x ס״מ. מספר השורות בעמוד אינו שווה, וגם גודל הכתב אינו שווה. בעמי ב של

הכתם הנזכר בהערה 21 לעיל כיסה חלק מהשם אברהם, אבל נשארו ממנו האותיות אל״ף ומ״ם סופית בשלמותן, והוא מצוי אחר כך פעמים הרבה בכתב היד, בעיקר בחתימות. הי״ו = ה׳ ישמרהו ויחייהו.

יצ״ו נר״ו = ישמרהו צורו ויחייהו, נטריה רחמנא ופרקיה. נראה לי ביותר שמורי ורבי, רבי אברהם אלעסרי, אינו מדבר כאן על עצמו אלא על אביו רבי משה בברכת החיים – הי״ו יצ״ו נר״ו. ואכן רבי משה בן אברהם אלעסרי מילא באופן חלקי ולתקופה קצרה בלבד את מקום אחיו, רבי יהודה, שנפטר בשנת 1905. זמן קצר אחרי פטירת רבי יהודה, בנו רבי יעקב (ראה לעיל הערה 5) הוא שמילא את מקומו. רבי משה נלב״ע באסרו חג פסח בחו״ל (כלומר בכ״ג בניסן) של שנת תרצ״א (1931) בהיותו בקירוב בן שישים וחמש שנה. רבי יעקב עצמו לא האריך ימים ונפטר בשנת תרצ״ג (1933) בהיותו בערך בן חמישים ושלוש שנה, ובמקומו התחיל לשמש כרב הקהילה רבי אברהם – מעתיק כתב היד – בהיותו בן שלושים ואחת – והחזיק בתפקידו זה עד עלותו ארצה בראשית שנת תשכ״ג. אז מילא את מקומו אחיו הצעיר רבי רחמים בשנים תשכ״ג-תשכ״ח. בקיץ תשכ״ח עלה רבי רחמים ארצה, ולמרבה הצער, נפטר פתאום בין כסה לעשור של שנת תשכ׳׳ט בהיותו בן ארבעים ושש או ארבעים ושבע שנה. רבי אברהם עצמו נפטר בל׳ בתשרי תשמ״ט בירושלים. לימים נתחדשה פעילות המשפחה ברבנות בראשית המאה העשרים ואחת, עת נתמנה רבי יוסף בן רבי מכלוף (אחיהם של רבי אברהם ורבי רחמים) אלעסרי לרבה של בית שאן, וכך נמצאת מסורת הרבנות רבת השנים של המשפחה מתחדשת וממשיכה לפעול. אבל לא כל עמודי ב מוספרו.

השער, הנספר כדף א של כתב היד, כתוב שש פעמים הטקסט הזה: ״ע״ה אברהם ן אלעסרי סי״ט״ כחתימה. ובדף ז ע״ב כתוב: ״נשלם ע׳׳י אני הצעיר […] ביום א בש״ק י״א לחו׳ שבט שנת תקע״ו כ״ף לפ״ק והשו״ב וקיים ע״ה אברהם אלעסרי״. וכן הוא בדף יד ע״ב: ״נשלם ספר שמות […] שבעה ועשרים לחודש שבט שנת תקע״ו כ״ף לפ״ק על ידי אני מלחיך עפרא מן תחות רגליהון דצדיקייא זכותם תעמוד עמי לכתוב ספרים אחרים [.״]״. גם כאן מצויה חתימתו של רבי אברהם כנ״ל. וכן בדף יט ע״ב אחרי הדרשות לפרשיות ספר ויקרא באה חתימה פשוטה של רבי אברהם. ובדף כח ע״א: ״נסתיים בניסן תקע״ו כ״ף״, ולאחריהם באה החתימה ארבע פעמים.

6. בדף ב עמי א מתחיל החיבור ״תענוג ושמחה״ ובו דרשות שונות על פרשיות התורה כסדרן מפרשת ״בראשית״ עד פרשת ״וזאת הברכה״ ועד בכלל, ולאחריהן באים דרושים נוספים על פרשיות התורה ונושאים אחרים, כגון התפילה. ובדף לו ע״א שורה 6 כתוב: ״ושלמו סדרי ׳תענוג ושמחה׳, ואתחיל סדר ׳בית החוכמה׳ בעה״ו״. ואחרי זה באה בדף לו ע״א הכותרת ״בית החוכמה״ באמצע השורה. לאחריה מוצעים דרושים על פסוקים מהתורה, ובעיקר מספרי תהלים ומשלי עד דף מז עמי א. לאחריהם בא ״מדרש למתן תורה״(דף מז ע״א – נא ע״ב). לאחר מכן מצויות דרשות נוספות לפרשיות התורה (נג ע״א עד סוף כתב היד). דרושים אלו כתובים על פי רוב בעברית, אך לא מעט מהם כתובים ערבית. לעומת זאת הטקסטים הכלולים ב״תענוג ושמחה״ כתובים עברית. לבסוף, בדף סב ע״א, באות שלוש חתימות ובע״ב תשע חתימות – כולן של המעתיק. כאמור, רוב הטקסטים בשני החיבורים, יש בהם דרשות על פסוקי מקרא ועל קטעי תפילה. להלן נראה כי בקטע אחד לפחות כל מה שמובא הוא ציטטה מחיבורו של חכם אחר, וגם דרשות אחרות מבוססות על דברי אחרים. אביא כאן תחילה שני קטעים מהחיבור ״תענוג ושמחה״.

מבוא מאנציקלופדית " ארזי הלבנון "

נקבצו ונערכו סביעתא דשמיא

לפי שמות בסדר א-ב על ידי

שמעון ואנונו

ארבעה כרכים

הקדמה

ילאה העט יתום דיו הקולמוס, בבואנו לתאר אותם דמויות רבות יחס חכמי ורבני יהדות ספרד, צפון אפריקה, תורכיה והמזרח. בידם ניתנה – על ידי ההשגחה העליונה – המשך העברת התורה שבעל פה כשהיא שמורה מכל משמר, אל במקביל גן עושה בנחלתם ובבית גנזם – פירות ופירי פירות.

דמויות הוד והדר, ענוותנים, חסידים ומעוטרים במידות, יראי ה' ושומרי מצוותיו קלה כבחמורה, גדולים בכל חלקי התורה – ענקי רוח שסוככו בגודלם על בני עמם והנהיגוהו בכל תהפוכות ומהמורות הזמן הבוגד.

למי הכוח לאזור עוז ולגשת למלאכת המבוא שיכניס את הקורא לעולמם של " ארזי הלבנון ". על כן – בהשתחויה, בקידה ובבקשת רשות מכל אותם עובדי ה', ארזים חסונים ונהדרים, ניגש אני לערוך מבוא, מועט הכמות ודל הדפים, אך יש בו להאיר את עיני הקורא הממוצע ולהציע לפניו בקוים כלליים ביותר את המגרות בהן פעלו " ארזי הלבנון "..

נחל בתיאור אותם ארצות וערים מרכזיות בהם חיו ופעלו " ארזי הלבנון ", למעט ארצות שלא שימשו בתקופה בה אנו עוסקים – באלף השנים האחרונות – מרכז לתורה וליצירות הרוח. נמשיך לתאר את תרומתם של " ארזי הלבנון " בתחומי היצירה העיקריים ביותר, למעט תחומי יצירה אחדים ( פיוט ודקדוק ), שעל אף שהיוצרים הגדולים בתחומים אלו היו רק מחכמי " ארזי הלבנון ", הרי שהעיסוק בהם הצטמצם לחכמים בודדים בלבד בכל דור.

ונסיים, ויהיה זה בבחינת " סגירת מעגל " בתיאור זיקתם העמוקה של " ארזי הלבנון " לארץ ישראל, נחלת אבות, אליה השתוקקו בכל לב ושאפו להגיע, התפללו והורידו כנח דמעה לזכּות בטוב ירושלים. רבים מחכמי " אזי הלבנון " זכו להטמן ברגבי ארץ הקודש, אולם אלה שלא זכו – בןןדאי מודים ומשבחים לה' בגן עדנם על שיבת ציון ובניין הארץ. ויהי רצון שזכותם תעמוד לנו ונזכה לראותך בקרוב בבניין אריאל בעיר קדשנו ירושלים ת"ו.

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו

חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳

 הם ישבו בדין, פסקו והשיבו לשאלות בהלכה, אולם נותר לנו רק הלק קטן ביותר מעזבונם הספרותי, והם כמעט ולא הוזכרו בסיכומים שעניינם תולדות החכמים, או בספרות המחקר. לפיכך אף בתיאור מקוטע של החכמים הללו יש להשלים את ידיעותינו על קהילת אלג׳יר וחכמיה, ולסייע ליצור רציפות היסטורית שתמלא את החלל, המצוי היום בידיעותינו על קהילת אלג'יר, בין המאה הט״ו לבין המאה הי״ח.

ר׳ שמעון בר צמח דוראן (השני)

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעל באלג'יר רבי שמעון בר־צמח שהיה נינו של מחבר התשב״ץ. הוא היה המעתיק הראשון של התשב״ץ, הספר הועתק על ידו בחדש טבת שנת רצי"א למען בנו צמח שהיה תלמיד באותה עת. רבי שמעון בן צמח המשיך גם במסורת הפיוט של יהודי ספרד, מיצירתו זו שרדו פיוט לשבועות ותשע קינות.

תשובותיו ופסקיו לא נאספו בספר, לפיכך קשה ביותר לתאר את דמותו ותקופתו. את מעט המידע הננו שואבים מתוספות והערות קצרות שלו ושל בנו, שנדפסו בשולי העמודים בחיבוריהם של בני משפחת דוראן שקדמו לו בזמן.

מאחת ההוספות למדים שאחד מרבותיו היה רבי אהרן דודו מצד אביו, שבפניו תקן ספר־תורה על פי פסק אבין. בהוספות הללו יש גם ידיעות אודות המאה הט״ו על פי מסורות של בני משפחת דוראן. מהן הננו למדים לראשונה על תקנה בעלת חשיבות מרובה שהותקנה כ־100 שנה לפני זמנו על ידי הריב״ש והרשב״ץ, שלא יקבל אדם מינוי מן השלטונות בעניני הקהל;

 כי עזבון של נפטר שאין לו יורשים עובר לידי הקהל, נוהג זה נתקבל אחר כך בכל קהילות ארצות האיסלם וכי ר׳ שמעון דוראן ובית דינו הכשירו את היהודים הגרים באהלי קידר לבוא בקהל.

לרבי שמעון הייתה השפעה רבה על הקהילה באלג'יר, לפיכך הצליח לבטל את המנהג לקדש על היין בבית־כנסת בלילות שבת. למנהג זה התנגדו כבר בעבר סבו זקנו הרשב״ץ וסבו הרשב״ש, ולא הצליחו לבטלו, אולם את אשר לא עלה בידם, הצליח להשיג נכדם ונינם רבי שמעון.

מן המקורות המועטים מצטיירת לנו דמותו של רבי שמעון כאחד ממורי ההוראה והדיינים התקיפים שקמו באלג'יר. בזכות תקיפותו הצליח להשכין שלום בין בעל לאשתו. האישה מרדה בבעלה, רבי שמעון סירב להישמע לטענותיה לכפות על בעלה לגרשה, וכשראתה כך השלימה עם בעלה.

 הוא היה תקיף גם ביחס לנושאי התפקידים הציבוריים, כאשר נטרפה בהמה, רצה לנדות את השוחט ולבטל את מינויו, אבל לא כל חכמי העיר הסכימו עמו. כן היה מלקה או גוער בכל מי שקנה ״ לבן ״ שהובא ממקום בשם ״ מתיגא ״, מחשש תערובת חלב אסור ״.

 הוא ענש מנאפת בגילוח הראש, החרים אותה ואת הנואף, ומסר את שערה לשמש שיוליכנו בחצרות ובשווקים. במעשה זה נכח אחד מן השרים המושלים באלג'יר אשר שוחד על־ידי רבי שמעון. בנו צמח ציין את הנם שרבי שמעון לא נקנס על מעשהו על־ידי השלטונות, אשר התנגדו לבצוע ענישה מסוג זה על־ידי הקהילה היהודית 

 יחד עם ר׳ שמעון שמשו בהוראה באלג'יר במחצית הראשונה של המאה הט״ז בנים נוספים של מחברי ״ יכין ובוע ז״. אחד מהם היה רבי שלמה בן – שמעון אשר אין לנו ידיעות על כתביו, אולם מצויות בידינו הערותיו, שנוספו לתשב״ץ וליבין שמועה.

ר׳ משה ורבי יוסף אצבי

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעלו באלג'יר שני חכמים אחים, רבי משה ורבי יוסף אצבי. מוצאם היה כנראה מן התושבים הוותיקים באלג'יריה, זאת הננו למדים מעדות של רבי שלמה דוראן, תלמידו של רבי יוסף המכנה את רבו ״ החסיד ״, ומוסר שכל הנהגותיו היו על־פי הרמב"ם, בעוד שיוצאי ספרד באלג'יר נהגו גם על־פי פוסקים אחרים.

לפי פסקי הרמב״ם התיר רבי יוסף אצבי לשתות חלב שחלבו גוי שאין ישראל רואהו, בנימוק שחלב גמלים היה נדיר ויקר באלג'יר לפיכך אין חשש שיערבוהו בחלב כשר ״. גם רבי יוסף הכשיר את היהודים שגרו באהלי קידר לבוא בקהל בלא לחשוש לממזרות.

אף בעניינים אחרים פסק להיתר. רבי יוסף ורבי משה אצבי השתתפו בהתייעצויות של חכמי העיר ביחס לשאלות שהתעוררו בענייני טריפה והובאו בפני מספר חכמים לדיון. רבי משה אצבי היה בן דורו של רבי אברהם אבן טוואה ובין השניים התעוררו חילוקי דעות חריפים במספר עניינים הלכתיים. מרבית ידיעותינו על כך מצויות בכתב יד של ״ ספר נפך  ״. רבי משה חיבר פיוטים המצויים בקרוב״ץ ובמחזורי אלג'יר.

ר׳ צמח בן־שמעון ( רצב״ש ) 19

פעל באלג'יר במחצית השנייה של המאה הט״ז, רצב״ש למד תורה מאביו רבי שמעון ומשאר חכמי תקופתו: רבי אברהם אבן טוואה, רבי משה אצבי ואחיו רבי יוסף אצבי. עזבונו הספרותי מצוי בעשרות הערות והוספות קצרות, רבות עניין וגדושות מידע, שרבי צמח הוסיף לרשב״ש ולשני חלקי הספר יכין ובועז

על אביו ראה לעיל, סבו היה רבי צמח בן הרשב״ש. בהוספה לרשב״ש אמנם מתעורר קשי מסוים בגלל שרבי צמח חתם על הסכמתו לתשובת בנו רבי שלמה בן צמח דוראן, צמח בן שמעון בן הראב״ש. כלומר בן רבי אהרן בן שלמה (רשב״ש), ראה: חוט המשולש, א: ז.

אולם קרוב לודאי שבראשי התיבות ראב״ש האות צ שבכתב היד התחלפה לאות א וצ״ל רצב״ש, וראיה לכד בהקדמתו של ר׳ שלמה בן צמח לספרו חשק שלמה, משם מסתבר בבירור שהוא צאצא ר׳ צמח בן הרשב״ש ועיין בשושלת היוחסין להלן בעמי 49.

חלק מתשובותיו מצוי בסוף חלק שני של יכין ובועז. את פעולתו הספרותית החל בגיל צעיר כאשר פירש שיר של רבי יצחק אבן גיאת.

רצב״ש יצר קשרים עם ר׳ נחמן סונבאל בפאס ופנה אליו בשתי שאלות בשאלה אחרת של איסור והיתר (אכילת חגבים) ערך רצב״ש בירור כיצד נוהגים באזורים אחרים של אפריקה הצפונית. הוא חקר יהודי זקן שבא מנדעא ( דרעא ) ותאפילאלת, וכן פנה אל רבי יהודה הכהן מתוניס שמסר לו ידיעות על מנהג אכילת החגבים בתוניס, ג'רבה ותראבלס ( טריפולי של לוב ) וסביבותיהן.

רצב״ש שימש כמורה הוראה ודיין באלג'יר. בנו, רבי שלמה, סיפר עליו שנהג כמנהג אביו, רבי שמעון, והיה גוער ביהודים שקנו תוצרת חלב שהובאה מחוץ לעיר, ״ואני מעיד שראיתיו ז״ל שהיה משבר להם הכלים ומשליכם ארצה, והיה שולח שליח בית הדין פעם אחר פעם למחות בהם ולהתרות בהם, והיה מענישם וקונסם ממון למאור, עד שראה שהדור דור שווא, ולא היו שומעים לו העלים עיניו מהם…

 מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידיך. בעניינים עקרוניים לא העלים רצב״ש את עיניו וכאשר נראה היה לו שהציבור גרם עוול למורו רבי אברהם אבן טוואה, יצא בפסק ארוך ומנומק נגד מעשי הקהל עד שמסרוהו למלכות בשל כך. בשנותיו האחרונות נחלש גופו וראייתו נחלשה.

 לפיכך מיעט בכתיבת תשובות, ובנו רבי שלמה השיב לשואלים מבסכרא, תלמסאן ונקאווץ, ורצב״ש הסכים לתשובותיו. בנו השני היה רבי שמעון דוראן אשר כתב את אחת מההקדמות לספר עומר השכחה. רצב״ש נפטר בשנת שנ״א 1591 ^.

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

רבי ישראל נג'ארה נמנה עם שורת הדמויות הגדולות שקמו לשירה העברית בתולדותיה הארוכות. גדוּלה זו עמדה לו בשל רמת יצירתו כשהיא לעצמה, אלא גם בשל מיקומה המיוחד של הציר המתמשך של תולדות השירה העברית בהתפתחותה.

אף שציר זה ארוך מאוד, יש בו מהויות מעטות שניתן לכנותן " אסכולות " : הפייטנות המזרחית, הספרדית, הצרפתית-אשכנזית ואולי האיטלקית. במידה רבה של צדק ניתן לראות את נג'ארה כתחנה נוספת בהיסטוריה הזאת. אולי אחרונה, לפני העת החדשה.

כמו בכל ההתחלות, גם בשירת נג'ארה יש מסורת ויש חידוש. בעצם, אין תופעה תרבותית שיש בה רק חידוש. גם בירת הקודש הספרדית, שף שחידושיה היו ראדיקליים, ניתן למצוא את החוב שחבה לפייטני המזרח .

המרכיב המסתורי הוא הבסיס שעליו נבנים חידושים. כדי להעריך נכונה את חידושה של אסכולה יש לבודד תחילה את המרכיב המסורתי הפעיל ברקמתה החדשה. המוּדעוּת ליסודות אלה יכולה לסייע לזיהוי הכיוונים העיקריים שאליהם שואפת האסכולה החדשה וצרכני שירתה בראשית דרכה.

צריך להקים ולומר, שעם כל ההערכה להיקף יצירתו ולעקרונות האסתטיים החדשים העולים ממנה – רבי ישראל נג'ארה הוא יותר בבחינת שמואל הנגיד בדורו מאשר דונש בדורו. כמה מסימני ההֶכר של האסכולה החדשה בולטים כבר ביצירתם של משוררים שפעלו דור או שניים לפניו.

הם מיוצגים בקבצים שנדפסו או הועתקו באמצע המאה ה-16 במזרח, עוד לפני שנולד רבי ישראל נג'ארה. כדי להעריך אפוא את חידושיו של נג'ארה באופן מובהק, יש לבדוק תחילה את יצרתם של משוררים אלה.

מכל מקום ברור, אפילו מעיון רופס, שבני הדוק ההוא מסורתיים יותר ממנו באופי שירתם. אולם אף שחידושיו של נג'ארה בולטים יותר לעין, והם גם צוינו כך בכמה מחקרים, בבדיקה מעמיקה אנו מוצאים שהמסד של במורשת הספרדית איתן גם בשירתו. 

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

והרי טבעי הדבר שכך יהיה, לפי שלא רק ר׳ ישראל עצמו היה מעריץ גדול של משוררי ספרד, אלא גם הקהל שלו היה אמון על מסורת שירית זו! היא היתה למעשה המסורת השירית של כל יהודי המזרח בעת הזאת ואף קודם לכן. התאמה גמורה זו של שירת נג׳ארה עם הטעם הספרותי של קהלו היא שהבטיחה את התפוצה הגדולה של שיריו ואת ההערצה הגדולה אליהם בדורו ולאחר דורו.

הדברים שלהלן נאמרים על־פי התבוננות בקורפוס עצום בממדיו. מורשתו של נג׳ארה, על־פי מה שעומד לפנינו בדפוס, מקיפה, בקובץ ׳זמירות ישראל׳, כ־350 שירי־קודש. באוסף ׳שארית ישראל׳, שטרם הודפס במלואו, יש למעלה מ־400 שירים נוספים, שמתוכם נדפסו עד כה כשליש. התייחסות מכלילה אל קורפוס גדול כזה פתוחה כמובן לביקורת מוצדקת, כי כל מה שייאמר בה — יימצאו דוגמאות בודדות שיוכיחו את ההפך ממנו. אף־על־פי־כן עבודה שיטתית מאפשרת קביעת עובדות מהימנות המשקפות את אופיו העיקרי של החומר.

קשריה של יצירה שירית אל אסכולה מסוימת ניכרים במספר סימנים ודאיים: הלשון, הצורות, כלומר התבניות ועקרונות השקילה והחריזה, וסוגי השיר. על אלה אפשר להוסיף סימנים נסיבתיים, כגון: תכנים מועדפים, ציורים קבועים, מוטיבים רעיוניים וכיו״ב. את כל אלה אפשר לבדוק על־פי נוכחותם, תכיפות הופעתם ומרכזיותם בשירים הנתונים, לעומת העדרם או הופעתם־בהם של יסודות אחרים. נבדוק אפוא בקצרה את יצירתו של נג׳ארה ביחס אל הקורפוס הספרדי מן הבחינות הללו.

א. ענייני לשון

הלשון בשירת ר׳ ישראל היא בעיקרון אותה לשון מקראית המוכרת לנו היטב מן השירה האנדאלוסית. על נקודה זו עמדו רוב החוקרים שדנו בשירתו. אף שהיו משוררים קודמים לו שניסו ל׳בגוד׳ בלשון השירה הספרדית, כגון: משולם דאפיירה^, או קלונימוס בר קלונימוס," אין ישראל נג׳ארה ממשיך בקו הזה אלא שומר אמונים למסורת הלשונית הקלאסית, שדגלה בעיקרון של שימוש בלעדי בלשון המקרא. אמנם יש בפיוטיו סטיות שבאקראי מאוצר־המילים המקראי, והוא נזקק לעיתים ללשון חז״ל (בדרך־כלל לשם מישחקי מילים), אבל סטיות כאלה אנו מוצאים גם בשירת הספרדים באנדאלוסיה, במיוחד בשירת־הקודש שלהם.

על היסודות הללו מוסיף נג׳ארה לעיתים רחוקות מאוד גם צירופים ארמיים ידועים, שמקור רובם בתורת הסוד שרווחה בזמנו. שימוש במונחים טכניים, בעיקר מתחום הפילוסופיה, על־פי לשון המתרגמים, יש כידוע גם בשירת ספרד המאוחרת. נם העובדה שיש לנג׳ארה מספר שירים בארמיתאינה יוצאת־דופן, שהרי גם פייטני ספרד הקלאסיים כתבו לעת מצוא בארמית.^, הואיל והשירה היא בראש ובראשונה אמנות של לשון, הרי שהמצע המשותף בתחום הזה בין האסכולה החדשה ובין השירה העברית בספרד מעמיד את דרכו של נג׳ארה ושל בני־דורו ביחס של תלות בולטת אל האסכולה הספרדית. נאמנותו של נג׳ארה בתחום הזה למסורת הספרדית ניכרת גם בשימוש התכוף שלו במטבעות לשון שמשוררי ספרד השתמשו בהן במשמעויות יחודיות כגון: ואם (גם אם): גויה (גוף חי); זמן (גורל)

בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן   

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

רבי חיים בן דיוואן זצ"ל

כאשר חלה ר׳ חיים במחלה קשה עשה אביו תיקון מיוחד וביקש שהוא ימות במקום בנו ואכן ר׳ חיים החלים ממחלתו ולאחר מספר ימים נפטר הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן ליד העיר וואזן.

ר׳ חיים פעל רבות במרוקו בהחדרת אמונה ויראת שמים, עודד ותמך בנזקקים מכל שכבות הצבור, תרומתו והשפעתו על הקהילה היו כה רבות עד כדי כך שסביב ציון קברו מתנהלים כל הארועים בחייו של האדם מבקשה לבנים, הודאה על ברית מילה, בר־מצוה בקשה לזווג ותפילות הודייה על זווג מוצלח וכוי.

החזרת הגניבה

אימי מספרת שהצדיק שומר את הבאים להשתטח על קברו. פעם ניסה שומר הקבר לגנוב אוכל ובשר מאחת המשפחות, בזמן שהיו ישנים, רבי חיים נגלה אל השומר וציוה עליו להחזיר את הגניבה ואף לבקש סליחה מהמשפחה, ואכן עוד בשינתם החזיר להם את הגניבה למחרת בבוקר בקש מהם סליחה וסיפר להם על חלומו.

הבטחת פרנסה לשומר המערה

עוד תושבי המקום מספרים שהשומר הערבי התאונן לפני הצדיק על כך שאין לו כדי פרנסתו לכבוד חג הקורבן הממשמש ובא, בעודו שח את שיחו שמע לפתע פעיה של כבש, השומר הביט אחרי הקול וראה כבש נאחז בקרניו, השומר הערבי נדר נדר שהכבש ישחט במקום קבורת הצדיק ושהוא לא יזוז מהאתר כל עוד נשמתו בו.

    אין כל ספק שהצדיק הטביע את חותמו במרוקו בחייו, ואף סביב מיתתו נקשרו סיפורים רבים, קבלה מפי אבותינו תושבי הכפר שבזמן שירד הצדיק לטבול בנחל בוורגן נבלע בקדושה וטהרה ומלאכים התעסקו בקבורתו.

מקום ציון הקבר

דרומית לעיר מרקש מהלך שעה וחצי נסיעה, ישנה עיירה קטנה הנקראת וורגן. נחל חוצה את העיירה, ובסמוך לנחל מסעדה גדולה, משם יוצאת דרך עפר המוליכה לקברו של הצדיק, אנשי המקום יודעים להדריך את המבקש להגיע למקום, שהוא מהלך נסיעה של 10 דקות מהמסעדה בדרך עפר מגיעים לציון הקבר.

במקום נמצאים חדרי אירוח, בית כנסת, חצר מטופחת  הנשמרת ע״י שני ערבים זקנים, ובסמוך קברו של הצדיק המצוי בתוך חדרון קטן.

הכנסת האורחים במקום לבבית ביותר יונקת ממידותיו של הצדיק הקבור במקום.

זכותם תגן עלינו

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

פרק ג: עקרה וריבוי נשים

לפי התורה אשה שאינה יולדת שרויה במצב של חרפה. רחל אמנו אמרה לאחר שילדה את יוסף ״אסף אלקים את חרפתי״ (בראשית ל, 23). הדימוי של אשה עקרה הוא של בצורת. במסכת תענית ח, ע״א-ע״ב: אמר ריש לקיש מאי דכתיב ועצר את השמים(דברים יא, 17) בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת. והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה. נאמרה עצירה באשה שנאמר ״כי עצר ה׳ בעד כל רחם״ (בראשית כ, 18), ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב ״ועצר את השמים״. נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים. נאמר לידה באשה דכתיב ״ותהו ותלד בן״ (בראשית ל, 23) ונאמר לידה בגשמים דכתיב ״והולידה והצמיחה״(ישעיה נה, 10).

ר׳ יוסף משאש כתב על החסידים הראשונים, שהיו מתפללים על החולים ועל העקרות ועל הגשמים, והקב״ה היה עושה רצונם תיכף (׳נחלת אבות/ חלק ו, עמי קם, ראו גם עמי רפ-רפו).

עקרות של אשה נחשבה כפגם, והייתה עילה לגירושה או לנישואים עם אשה שנייה. הדבר בא לידי ביטוי בפסקים ובתקנות של החכמים, בהקשר לכתובה ותוספת לכתובה, ובתחום העממי באמונות כיצד לפתוח את רחמה של העקרה.

משל עממי במרוקו רואה אשה בלי ילדים כאוהל בלי יתדות(א. שטאל, תשל״ה, עמי 419, מס׳ 2500).

כדי להגיע למיצוי נשיותה של כל אשה, עליה להרות. מעמדה של העקרה היה נחות, ועקרות נמנתה עם הפגעים הקשים, כמו מחלות שניתן לרפא, ולשם כך צריך לבקש רחמים, ואף להשתמש באמצעים מאגיים כדי לגרש את כוחות הרשע, השדים והרוחות הרעות הגורמים למחלה.

כדי להיגאל מעקרותה, העקרה נתבעה לעשות מעשים שונים, כמו: לפנות לנשים זקנות הידועות כ״מגרשות שדים״, להשתמש בסגולות, לפנות לצדיקים יהודים ומוסלמים חיים, או לעלות לקברי צדיקים. בין המוקדים לעלייה היה קברה של סוליכה הקדושה (בפאס), שסירבה להתאסלם וקידשה את שם ה׳ בשנת 1834. נשים שזכו לפרי בטן היו נותנות את שמה לתינוקת שנולדה להן. גם חכמים האמינו באמצעים עממיים כפי שנראה להלן. לפי ר׳ שושן הכהן מג׳רבה, סגולה לאנשים שלא נבנו [חסרי צאצאים], ״מבקשים ביום הושענא רבה מבעלי האתרוגים לתת להם הפטמת והעץ לבולעם לסגולה״ (׳פרח שושן׳, דף שנד).

בזמן החדש היו נשים שפנו לרופאים לקבלת סמים להתעברות. ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב בשנת תרצ״ה (1935) על:

מי שלא זכה להבנות מאשתו ואמרו לו הרופאים או אנשים שניסו שאשתו תתן איזה ימים קודם הזיווג איזה סמים ברחמה שמראיהם אדום ומועיל לה להתעבר(׳שואל ונשאל׳, ח״ב, יור״ד סי׳ עג). אצל יהודים בתוניסיה היתה אמונה כי עקרה היושבת תחת כסאו של הסנדק בעת ברית המילה – תיפקד (ש. מייזליש, תשמ״ח, עמי 108). באלג׳יריה, במרוקו ובטריפולי ראו בבליעת עורלה סגולה לפריון וללידת זכר. היו שנהגו לשמור לצורך זה את עורלת התינוק לאחר ברית המילה, והאמינו שיש בדבר סגולה ללידה, ובייחוד ללידת בן. כך כתב ר׳ שלמה בן שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ש), בן המאה ה־15 באלג׳יר, בתשובותיו, סי׳ תקיח. הוא אסר לעשות זאת, כפי שאסר גם אביו: ״לפי זה איסור למה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד הזכרים״.

למרות האיסור נהגו כך גם במרוקו, כפי שכתב ר׳ משה טולידאנו בן המאה ה־18. הוא ציטט את המקור דלעיל כי ״בשר אדם אסור לאוכלו מהתורה״, כפי שפסק הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות, פרק שני, הלכה ג, וכן חכמים נוספים. החכם ממרוקו הגיע למסקנה ״דלא מצינו היתר בחיים לפי שיש בו משום בשר מן החי״(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ ה, דף טז).

חכם בן המאה ה־19 כתב: ״מה שנוהגים נשים במערב [במגרב] לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד זכרים, נראה דאסור״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף י, ע״ב, אות מם).

כך נהגו גם באוראן שבאלג׳יריה, ור׳ דוד סקלי כתב על כך ברוח ביקורתית, תוך סיוע ביסוד קבלי על בשר העורלה, בהנחה שאולי הנימוק המיסטי – שיהודים האמינו בו – עשוי לשכנע להפסיק מנהג זה: עוד ראיתי למוהלין שבכאן מתא [עיר] והראן [אוראן] שאינם מזמינים כלי מלא עפר ליתן בו ערלת בשר ודם ברית, ואדרבא מכינים להם שפופרת וחוטפין בשר ערלה וטומנין אותה באותה שפופרת ואומרים שנותנין אותה לאשה שאינה יולדת שבולעת אותה לסגולת העיבור. תצלנה כל אזנים רחמנא ליצלן מהאי דעתא [מדעה זו] כי בשר ערלה מתלבשת בה קליפה קשה, רוח סערה וענן גדול הם מכניסים אותה בגופם בידים כושלות… ה׳ הטוב יכפר בעדו ויסיר מסוה העוורון מעל פניהם (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ יד).

הרב יעקב משה טולידאנו הזכיר מנהג זה: ״מה שאוכלות הנשים ערלת התינוק סגולה להריון״. הוא דן בשאלה האם מותר לאכול בשר אדם, וציטט את הפוסקים האוסרים (׳ים הגדול/ יור״ד, סי׳ נג).

גם בזמן החדש לא פסק מנהג זה, וראיה לכך כי ר׳ יוסף בן נאיים (׳נוהג בחכמה׳, עמי קלה-קלו), וכן ור׳ יהושע מאמאן, בתשובה שכתב בתשל״ג (1973) (׳עמק יהושע׳, ח״א, סי׳ ל), הצטרפו לשוללים את המנהג. אבל השאיפה לצאצאים גברה על כל הנימוקים ההלכתיים, וחסרי צאצאים נאחזו בכל אמונה עממית זרה ומוזרה, ככל שתהיה.

ר׳ רפאל אוחנא שעלה ממכנאס לטבריה בשנת תרכ״ה (1865) בילדותו, נשלח כשליח טבריה לבוכרה בתרמ״ז (1887), ובשובו ארצה חיבר את הספר ׳מראה הילדים׳, בו רפואות וסגולות, עצות ותרופות, מהן בקשר לפריון. בין השאר הציע כי כדי להרות ״קח מילה של נער ותמשח בדבש ותבלע אותו״. הוא דן בשאלה אם הדבר מותר לפי הדין, וציטט חכמים שהתירו. לפי עדות בעל פה גם יהודי טריפולי נהגו כך.

סגולות אחרות היו עצמים מעולם הצומח כמו דודאים ועשבים שונים ומעולם החי, ביניהם דגים.

לפי עדותה של אשה בירושלים שעלתה ממרוקו, אחת הסגולות להריון היא שהאשה תשתה כוס מים ממי רחצה שבהם רחצו הכהנים את ידיהם ביום הכיפורים. יהודי טריפולי האמינו שאם עקרה תשתה מן המים שרחצו בהם את המת, היא עשויה להרות.