מורשת יהדות מרוקו

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 

שער ראשון

בתהפוכות קורותי ומסבות תחבולות עתותי נקרה נקראתי בעֹפל ( במבצר ) גבראלטר ( בערבית ג'בל אלטארק , עיר זו הייתה בידי הבריטים החל משנת 1704 ) ומגמת פני איטליה ארץ מולדתי.

אמנם רבות מחשבות בלב איש ורק אשר יעץ ה' היא תקום. המבצר הזה, עתה תחת ממשלת בריטניה, עומד אלי רגלי הר נשפה בקצה האירופא, דבר אין לו עם אדם לא דרך היבשה ולא דרך הים מלבד מחיתם הבאה להם דרך הים.

הוא רק מצפה על פי המעבר הצר המבדיל בין שני עמודי אירקוליס. ( לפי האגדה היוונית הקדומה הפריד היראקליס הגיבור בין ההרים קאלפי ואבילה, כך שהם שכנו משני עברי המיצר, על כן קרא להם עמודי היראקליס ). על כן לא תתפלא בראותך אותי נבוך ברוב שרעפי לצאת ממסגר הזה. אנא אלך ? דרך ספרד ביבשה אין יוצא ואין בא, ועוד איך יזיד איש יהודי לעבור דרך שם, אם לא ימיר את דתו ?.

ואתה ידעת כי אין בכח האדם להמיר באמת דת אשר ינק בחלב אמו, כמו שאין בכחו להמיר לידתו. אם אתחפש ואתנכר, חיי תלואים לי נגד אולי יכירוני. דרך הים, יקר הוא למצוא ספינה. והקושי האחרון הכביד.

 איך אלך ? אם לשמור את הדבר עד בא אניה, או לו יהי נכון לבקר, הן תם הכסף באמתחתי. במבוכת רעיוני סר וזעף, האיר המקרה אל עבר פני ברק תוחלת. תוחלת !, טוב מדומה, משען רוח שפלים ומסעד לב נדכאים. אבל הנשקע בהמות ימים יתמך אל כל הבא בידו ומורדף יום אף בית עכביש ישים מבטחו.

סוחר אחד מכנעני נכבדי ארץ בשמעו אתי מתאונן על רוע מזרי, קראני בהחבא ויאמר לי : " התחפץ ללכת עמי ל " באר- באריאה ? עניתי בחפזי " אלך ". אך הוסיף ( הוסיף עוד לדבר ) השמר לך, סודי אל תגל, כי יגעת מה עזה קנאת הסוחרים.

25 – דע כי אני הולך אל מלך מארוק להתחנן לו ולבקש מלפניו רשיונו להשתקע בעיר לאר"אגי לערוב מערבי דרך ים בצמר ודונג. אם יעלה בידי, אתה תהיה על ביתי, ואם לא, הן לא חסרת ( לא הפסדת )  כל. נמשכתי בחבלי תקותי והבטחתו כי איש ישר היה, וָאֶפָּת ( ואתפתה ).

וילך ויקח לו ולמשרתו יחד מכתב היציאה ( פאספורט ) מאת סופר העיר, ואני לקחתי מכתב אחד לבדי אשר שאל בעבורי רב חובל איש גינואה אוהבי, כי כן כוננו ( ערכנו )  בל ) למען לא ) יוָדע הדבר לעיני כל. 

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

יהדות אלג׳יריה מול האנטישמיות

מועצות הקהילות היהודיות באלג׳יריה — הקונסיסטוריות — נהגו במתינות רבה לנוכח התסיסה האנטי־יהודית, משום שמנועות היו על־פי חוק מלעסוק בשאלות פוליטיות. לפיכך עברה אז היוזמה לידי גופים יהודיים מקומיים — כמו איגוד עובדי החייטות בקונסטנטין, כארבעים פועלים יהודים שגמרו אומר להיאבק נגד מזימותיהן של ׳אגודות הידידות הצרפתית׳ בראשות מורינו: או לידי גופים חוץ־קהילתיים, כגון ׳ועד המחקרים הסוציאליים באלג׳יר/ שחידש את פעילותו ב־1937 בראשות ד׳׳ר א׳ לוי־ואלנסי: או לידי גופים בין־דתיים כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳. ההצעה שקיבל ב־1937 ׳ועד המחקרים הסוציאליים׳ שיקפה את הקו הפוליטי העתיד להנחות את ראשי היהדות באלג׳יריה במשך השנים הבאות: ׳האמת חייבת להתייצב נגד השקר ולחשוף את מניעיהם האפלים של המסיתים בשכר ושולחיהם׳.

מכאן שלגידופים ולנאומי הסתה של התנועות האנטישמיות עתידים היו להשיב תמיד בנימה מאופקת, אגב פניות תכופות ל׳צדק׳, ל ׳חוק' ומעל לכול — ל׳תבונה׳.כנגד השמצותיהם של ז״ק לגראן, ג׳ לאמבר, ו׳ אריגי על היעדר הפאטריוטיות של היהודים, נופפו בגאווה את הנתונים על חללי מלחמת־העולם הראשונה, מתוך ׳ספר הזהב של יהדות אלג׳יריה׳, שבהם הוצגו לראווה שמותיהם של יהודי אלג׳יריה שנפלו, נפצעו או נשבו במהלך המלחמה.

מתוך התנגדות מוחלטת לכל פעולה שיריביהם עלולים היו לפרשה כ׳גזענית׳ וכל שכן מתוך התנגדות ליוזמות הקיצוניות והראוותניות של כמה צעירים שפעלו בקבוצת ׳ביתר^, באוראן, העדיפו ראשי הקהילה באלג׳יריה לנהל את מאבקם במסגרת ארגונים פוליטיים או הומניטריים מקובלים. משום כך נוח היה להם יותר להרים אצבע מאשימה כלפי המסר ה׳אנטי־ריפובליקני׳ וה׳אנטי־צרפתי׳ שבתעמולה האנטישמית מאשר לגנות את אופיה הספציפי, בהיותה מופנית כלפי קבוצה אתנית מיוחדת.

ביטוי מובהק להלך־רוח זה אפשר למצוא בדיונים שקדמו, במאי 1938, להקמתו של ׳הוועד לשמירת זכויות הקהילה היהודית׳ באוראן.

היוזמה לצעד זה באה מנשיא הקונסיסטוריה האוראנית, א׳ סמאג׳ה. הוא הסביר לאסיפת נכבדי הקהילה כי הוועד הוקם כדי —

לאסוף סכומי־כסף גדולים כדי להגן על הריפובליקה מפני מי שמבקשים להחריבה, וכדי לממן את הוצאות הנסיעה של חברי-הוועד שיבקרו ב׳ממשל הכללי׳ באלג׳יריה ובמיניסטריון הפנים בפאריס כדי להתריע מפני סכנת האנטישמיות.

ואולם הנואמים רחוקים היו מתמימות דעים אם אכן היה זה צעד בעתו. כמה מהם טענו כי ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ כבר פעלה למען אותה מטרה וכי נציגיה הרבו להתערב אצל השלטונות ככל הדרוש: אחרים לא שבעו נחת דווקא מן האוריינטציה הפוליטית הסוציאליסטית של ׳הליגה׳, וטענו כי אסור ל׳ועד לשמירת זכויות הקהילה׳ להיות כפוף למפלגה כשלהי, ׳ומשום כך נועד להגן אך ורק על הריפובליקה נגד כל אלה שביקשו לחבל בחוקיה׳. והיו גם מי שסברו כי ראוי להגן על הריפובליקה באמצעות ׳ועדת תיאום׳ שתכליתה לתמוך בעיתונים ובמפלגות הפוליטיות הנאמנים ל׳חזית העממית׳.

לבסוף הוקם ׳הוועד לשמירת הזכויות׳, כמשאלתו של סמאג׳ה, שסירב במפתיע להתמנות לנשיאו. חמישה־עשר חברי הוועד נמנו כולם עם נכבדי הקהילה: סוחרים, רופאים, עורכי־דין ועיתונאים.

סביר כי בהיותו גוף שהשפעתו מקומית גרידא, לא תיאם הוועד האוראני את פעולתו עם הוועדים מאותו סוג שהוקמו בה בעת בשאר ערי אלג׳יריה — ובפרט עם ׳ועד המחקרים הסוציאליים׳ באלג׳יר, שנחשב לדוברה הראשי של יהדות אלג׳יריה, בשל שיעור קומתם האינטלקטואלית של חבריו.

מגעיו של הוועד האלג׳ירי עם שלטונות ׳הממשל הכללי׳ בדבר דיכוי המסע האנטישמי לא העלו כל תוצאה חיובית. לפיכך שיגר לפאריס, ביוני 1938, משלחת של ארבעה חברים, אל ראש־הממשלה ואל שר הפנים. אף שליחות זו נותרה ללא תוצאות משמעותיות, מאחר שבפי מנהלי המשרדים של דאלאדייה ושל סארו לא היו אלא דברי פיוס והבטחות מעורפלות. אך ראוי לציין כי לבד מן התביעות שנגעו לקהילתם, ביקשו חברי המשלחת את שחרורו של השיח׳ אל־עוקבי, מנהיג התנועה הריפורמיסטית באלג׳יריה, שנעצר בעקבות קנוניה משטרתית, בעוון רציחתו של המופתי מאלג׳יר, ביוני 1936.

התערבות זו — לבד מאופיה ההומאניטארי הברור — ביטאה את רצון ההתקרבות עם המוסלמים, כפי שהביעו מאז מהומות קונסטנטין כמה מחבריו המרכזיים של ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳. מגמה זו היא שהוליכה, כעבור כמה חודשים, לכינון ׳האגודה של המאמינים המונותיאיסטים׳, שפעילותה רוכזה בידי השיח׳ים בן־באדיס ואל־עוקבי, ומן הצד היהודי בידי פ׳ בנישו, א׳ ואלנסי, וא׳ גוזלאן. פעילי ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ נטו לשתף פעולה עם העולמא הריפורמיסטיים, שלאומנותם רוחנית היתה יותר מפוליטית — וראו בקבלת האזרחות הצרפתית מעשה כפירה — ולעומת זאת שמרו על מרחק כלפי מרכיביה האחרים של התנועה הלאומית באלג׳יריה, לרבות חוגי המתבוללים, שתבעו את מלוא זכויות האזרח לערביי אלג׳יריה. מכאן שיחסם מסויג היה ביותר כלפי הד״ר בן-ג׳לול, בשל התפקיד הדו־משמעי כלשהו שמילא בעת מהומות קונסטנטין, ובראש־וראשונה בשל הערותיו הביקורתיות על האפליה שגרם ׳צו כרמיה׳ לרעת המוסלמים 

ההישארות ׳בתוך המשפחה הצרפתית׳ היתה הבסיס והיסוד לתפיסתם הפוליטית של יהודי אלג׳יריה, בשנים המכריעות שקדמו למלחמה. ככלל, הם השלימו, מתוך יחם ׳פילוסופי׳, עם ההתקפות שכוונו נגד דתם ורכושם, אך הם הפגינו רגישות יתירה

כלפי כל ניסיון לערער על זכותם לאזרחות הצרפתית ועל מסירותם ל׳מולדת האם׳. על רקע זה יוקל להבין את מפח־הנפש של הקהילה היהודית באלג׳יריה עם ביטול ׳צו כרמיה׳ ב־1940. מכה זו עתידה היתה להכאיב מאוד, בעיקר משום שהנחיתוה ׳הצרפתים שבצרפת׳, שבהם הקפידו תמיד לראות קטיגוריה נפרדת מ׳צרפתי אלג׳יריה׳, רוויי אנטישמיות ושנאה גזעית.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

. יהודי מרוקו וארץ ישראל – שרים המסורתיים והציונות

פעילות השלוחים(השד״רים)

מאלף הוא יחס יהודי מרוקו לארץ ישראל, שהתבטא בנאמנות ומסירות, סיוע כספי רב ליישוב, קשרים רוחניים ועליית יחידים. קשרים אלה נתקיימו בראש ובראשונה באמצעות .שד"רים (שלוחים דרחמנא או דרבנן), שפקדו את מרוקו. פעילות זו הגיעה לשיאה במאהה-19ונמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות ולקבוע קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל. הם הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר ונחשבו ליחידים מקרב העולם היהודי, שנידחי ישראל אלה זכו לראותם, לשמוע מפיהם על הנעשה בעולם היהודי ולקבל מהם מנת עידוד ותקווה.

2. התמורות בעלייה לארץ ישראל ־ מאפיינים חדשים

במחצית השנייה של המאה ה-18 חלו תמורות באופיין של העליות ממרוקו לארץ ישראל. בלטו בה מאפיינים חדשים ובראש ובראשונה גידול במספר העולים: במקום עשרות באו מאות, הס היו צעירים יותר ובאופן הדרגתי גדל מספרם של אלה שביקשו הזדמנות כלכלית חדשה. עם זאת, רבים עלו לארץ ישראל לשם עבודת ה׳ ולקירוב הגאולה והיו גם זקנים שרצו להוציא את שארית ימיהם בארץ האבות ולהיקבר בה.

באותו זמן החלה במרוקו גם ההגירה מהכפרים אל הערים הגדולות שבפנים הארץ ולערי החוף, וגידול מהיר של מספר התושבים הפך את החיים בשכונות לקשים ביותר. בשכונה היהודית גברו הצפיפות ומצוקת הדיור. מצב זה המריץ יהודים רבים להגר לארצות חוץ או לעלות לארץ ישראל. עם השיפור בנתיבי היבשה והים וירידת פעילות שודדי הים בים התיכון, הוקלו התנאים לעלייה. נהגו אף למכור ספרי תורה כדי לעלות לארץ.

העולים פנו יותר ויותר לירושלים ונטלו חלק חשוב בחידוש היישוב היהודי ביפו, בחיפה, בגליל המערבי, ולאחר מכן גם בעזה ובשכם. תרמה להתערותם בארץ גם העובדה שמרביתם היו אנשים בגיל העבודה שעסקו במסחר, במלאכה וברוכלות, דבר שסייע להם להתערות לא רק בקרב היישוב היהודי, אלא גם לבוא בקשרים כלכליים עם תושביה הערביים.

עם חשובי החכמים בירושלים נמנו חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), נכדו של הרב אברהם אזולאי, שעלה מפאס בראשית המאה ה-17. ספרו ״עבודת קודש״ היה הספר העברי הראשון שנדפס בירושלים. ר׳ יעקב חאגיז, אף הוא יליד פאס, עלה לירושלים בשנת 1658 והקים בעיר את הישיבה ״בית יעקב״ שהעמידה רבנים חשובים. ר׳ חיים בן עטר, בעל פירוש ״אור החיים״ על התורה, עלה לירושלם ב-1742. הוא נערץ בין יהודי המזרח ואשכנז כאחד.

התפתחות נוספת בחיי הקהילה היהודית המוגרבית בארץ חלה בזכות פעילותו של ר׳ דוד בן שמעון (דב״ש), מנהיג יהודי צפון אפריקה, שישב בירושלים בשנים 1880-1854. ב-1860 הוא הקים את ועד עדת המערבים ובשנת 1867 ייסד את שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר בידי בני ירושלים. הוא בנה בתי מחסה לעניי עדתו בתוך העיר העתיקה וכן בתי כנסת, תלמוד תורה וישיבות.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

משפחות קדושים וצאצאיהן

על הקדוש ר׳ דניאל השומר אשכנזי קיימת מסורת שאמו קבורה לידו,ולגבי הקדושה לאלה רחימה הכהנית מסופר ששבעה מבניה קבורים לידה באיגידי. בדמנאת אנו מוצאים את ר׳ יוסף חיים בוחבוט ונכדו ר׳ חיים בוחבוט, ובצפרו את ר׳ אבא אלבאז ובן־דודו ר׳ רפאל משה אלבאז. מסורת אחת קיימת על כך שר׳ דוד אלשקר ומולאי איגגי בני־דודים הם.

 מסורות מספרות כי לאלה סעדה היתה אשתו של ר׳ אליהו והם קבורים זה ליד זה בקזבלנקה, וכי לאלה מימה היתה אשתו של ר׳ ישראל כהן והם קבורים זה ליד זה בתאביה. כזוגות נוספים ידועים עוד ר׳ דוד בן־ימין מבני־מלאל ואשתו לאלה כרויעה הקבורה לידו, ור׳ חיים כהן ואשתו לאלה כהן הקבורים בפאס.

ידועות משפחות במרוקו שהעמידו מספר קדושים, מהן ששמן יצא לתהילה בכל מרוקו ואפילו מחוצה לה, ומהן שהיו ידועות רק במקום יישובן. יש והקדושים נקראים על־פי שם המשפחה, דוגמת משפחות אביחצירא, פינטו, בן־ברוך הכהן, ויש והם נקראים ״אולאד״ שהוראתו ״בני״ או ״איית״ שהוראתו ״משפחה״, ״בית אב״ או ״שבט״, וכך כל המשפחה מאוחדת תחת ציון אחד. ידועות גם קבוצות של כהנים הקבורים ביחד ושהקשר ביניהם לא ידוע, וייתכן שאיננו קיים.

שלוש משפחות גדולות במרוקו העמידו כמה קדושים וכן רבנים בעלי שם: אביחצירא, פינטו ובן־ברוך הכהן. הן זוכות עד היום למעלת הקדושה וצאצאיהן נהנים ממוניטין המשפחה.

משפחת אביחצירא מוצאה מתאפילאלת. אבי המשפחה הוא ר׳ יעקב אביחצירא, שנולד בריצאני שבתאפילאלת בתקס״ז ונפטר בדמנהור שבמצרים בדרכו לארץ ישראל בשנת תר׳׳ם.

 עד היום נערכת הילולה לכבודו בכ' בטבת במקומות רבים בארץ ובעולם בהשתתפות קהל רב של חסידיו. לר׳ יעקב היו ארבעה בנים ובת: ר׳ מסעוד (הבכור), ר׳ אהרון, ר׳ אברהם, אסתר (התחתנה עם הרב דהאן) ור׳ יצחק הקבור בתולאל. למעלת הקדושה זכו כל בניו ובעיקר ר׳ יצחק. מן הנכדים יש להזכיר כקדושים שלושת בניו של ר׳ מסעוד והם ר׳ דוד (קבור בתאפילאלת), ר׳ יצחק (קבור ברמלה) ור׳ ישראל המכונה באבא סאלי החי בנתיבות:

שני בניו של ר׳ אהרון והם ר׳ ישראל (מכונה גם באבא סאלי וקבור בקולומב־בשאר) ור׳ אליהו(קבור בארפוד): בנו של ר׳ יצחק והוא ר׳ אבא (קבור בבו־ דניב). בין הנינים יצא שם של עושה ניסים לר׳ מאיר. משפחת פינטו מוצאה ממוגאדור. אב המשפחה ר׳ חיים פינטו, נולד באגאדיר ועבר בגיל עשר למוגאדור, שם נפטר בכ׳׳ו אלול תר״ה. מכל בניו זכה למעלת הקדושה בעיקר בנו ר׳ יהודה פינטו, הקבור אף הוא במוגאדור. בנו של ר׳ יהודה, ר׳ חיים המכונה ר׳ חיים פינטו הקטן, כדי להבדילו מסבו שמכונה ר׳ חיים פינטו הגדול, זכה לפרסום רב כקדוש ופעל בקזבלנקה, שם נפטר ב־.1937 

משפחת בן־ברוך הכהן מוצאה מתארודאנת. אבי השושלת הוא ר׳ דוד בן ברוך, הנקרא גם ר׳ דוד בן־ברוך הכהן אזוג, היינו הכהן הגדול. נכדיו האחים ר׳ ימין הכהן ור׳ ברוך הכהן, ובני בניו זכו לפרסום רב ועד היום מתקיימות הילולות גדולות ורבות לזכר קדושי המשפחה. בין ניניו זכו לתהילה גדולה כקדושים ר׳ פנחס הכהן, בנו של ר׳ ימין הכהן, ור׳ דוד בךברוך הנקרא באבא דודו וכן ר׳ דוד בן ברוך הקטן (כדי להבדילו מסבו המפורסם), הוא בנו של ר׳ ברוך הכהן.

ידועות משפחות נוספות שהעמידו קדושים אם כי לא תמיד ידוע או ברור מה הקשר המשפחתי בין הצאצאים השונים. כאן אפשר לציין את אולאד דיין בעמק הדרע, אליהם שייכים, בין השאר, הקדושים ר׳ מרדכי דיין ור׳ יוסף דיין: אולאד זימור,בסאפי; איית בן־עמרם או איית יעקב בן־עמרם, בכפר איגיתימיסה, על שם אחד הקדושים הבולטים מהמשפחה_;

 איית נחמיאש, הקבורים בתאזדה, כשהבולטים במשפחה הם ר׳ דוד, ר׳ יוסף ור׳ יעקב נחמיאש_; איית עראמה, בסכורה, שנמנים עם צאצאיה ר׳ דוד, ר׳ מאיר, ר׳ מכלוף ור׳ מסעוד עראמה: איית לעסרי, בקצר אל־סוק, אליה שייך ר׳ יעקב לעסרי: אולאד סיגגר, בתאגונית: אולאד בו־חלו, ליד דמנאת, אליהם שייכים הקדושים ר׳ מוסא בן־ישי ור׳ ינאי מול למכפייא;איית אזילאל, בתאמנוגאלת, אליה שייך ר׳ יוסף דהאן; איית אידבוד פאסין, באסאקה ואיית חקון, באיזור סידי רחאל, ממנה ידוע רק ר׳ יעקב חקון_; משפחת אביכזר במראכש, אליה שייכים הקדושים ר׳ אברהם, ר׳ יעקב ור׳ ישראל אביכזר; משפחת דאבילה ברבאט, אליה שייכים הקדושים ר׳ חיים ור׳ אליעזר דאבילה; משפחת ואזאנה שאחד מבניה הוא ר׳ דוד ואזאנה; משפחת אוחיון או איית אוחיון, שלפי המסורת קבורים במערת אופראן; משפחת טאנזי, באיית עבאס, ממנה מוכרים ר׳ אברהם, ר׳ יוסף ור׳ שלמה טאנזי; משפחת תורג׳מן, בבני סביח, אליה שייך ר׳ אברהם תורגימן; משפחת בן־שאפת, במראכש, מהם ידועים ר׳ דוד בן־שאפת ואחד מצאצאיו ר׳ יצחק בן- שאפת, ומשפחת דהאן באיזור מזאב אליה שייכים ר׳ אהרון, ר׳ יוסף ור׳ משה דהאן. ראוי לציין כאן גם את הקבוצות של כהנים: איית אל־כהן בתאלאת, איית בו־אהרון בתאגמאת, כהנים במראכש, כהנים במוגאדור וכהנים ולויים ליד המלאח של תדמותדי איית עותמאן. אמנם הרושם הוא שמדובר בכהנים השייכים למשפחות שונות.

תופעה מעניינת אחרת קושרת את מקום קבורתם של קדושים שהיו רבנים גדולים יחד עם תלמידיהם. מסורות שונות מספרות על מאה וחמישים תלמידיו של ר׳ אברהם אווריוור שקבורים לידו והידועים גם בכינוי אולאד לישיבה; על ר׳ אהרון הכהן מדמנאת הלומד עם תלמידיו הנקראים מוואלין אל־גומרא [גמרא]: על ר׳ נוואסר הקבור באיית יחייא יחד עם כעשרים וארבעה תלמידים שמתו כנראה איתו. ובמלאח של תיללין קבורים לפי המסורת מול אל־חזרא אל־מנזורה ועשרה תלמידים שלו.

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

סימן ז' כרך א'.

סדר הנזכר שנת תרס"ח לפ"ק. מכנאס.

למעלת החכם השלם והכולל וכו'…, ספרא דווקנא כמוה"ר חיים חלוואה הי"ו.

מכתבו מגיעני, אודות שני עורות גדיי העזים המעובדים, כן ידידי, נמצאים המה בביתו של כמוהר"ר מרדכי אדהאן הי"ו, ולא אוכל למסרם לשלוחך, שאף כי אני נאמן ביתו של החכם הנזכר, וגם יודע בבירור שהם של כבודך מונחים אצלו, מכל מקום לא אוכל עשות דבר בלי רשותו, והוא אינו עתה בעיר, ובכן חכה מעט עד בואו לשלום.

ומה שכתב כבודו, שהדברים שאמרתי לו משם פירש רש"י ז"ל בפרשת שמיני, לא מצאם, ימחול נא כבודו, לא ברש'י ז"ל אמרתי, רק בילקוט פרשת שמיני רמז תקכ"ו, וזה לשונו :

ויקרא משה אל מישאל ואל אצפן בני עוזיאל דד אהרן וכו'.., ממשמע שנאמר ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועזיאל, איני יודע שעזיאל דד אהרן ? ומה תלמוד לומר דד אהרן ?

מקיש מעשה עזיאל למעשה אהרן, מא אהרן רודף שלום בישראל, אף עזיאל רודף שלום בישראל, עד כאן לשונו. עיין שם. ושלום.

הצעיר אני היו"ם ס"ט

סימן י' כרך א'

סדר וישב שנת תרס"ה לפ"ק

ידידי החכם השלם וכו', כהה"ר יעים מלכא הי"ו. שלשם הגיעני מכתבך, והגיתי בו בכל פעלך בדרושך שדרשת בעיר צפרו יע"א, על אותה ריבה, ודברי פי חכם חן, ואחר כך מה שהקשה כבודו על מה שכתב המשורר " ה' שפתי תפתח ……

ותרץ בדרך רמז, לדעתי הוא דחוק הרבה, ואשר אני אחזה לי בזה, הוא כי פסוק זה, אמרו דוד במזמור בבוא אליו ( תהלים נ"א ), שבו היה מבקש סליחה על חטאיו, כמו שכתוב בנוסח כל המזמור, עיין שם. ובמזמור שלפניו אמר, ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי וכו…..

הרי שהרשע ראוי לו לסתום את פיו, ואל ידבר בשבח האל כלל, ואם כן דוד עליו השלום, שחשב עצמו שפשע פשעים גדולים, הוי כאלו אותם הפשעים סגרו את פיו מלדבר בשבחי האלהים, ולכן מבקש סליחה מה'.

ואז יכול לדבר, וזה שאמר ה' שפתי תפתח על ידי סליחה, ואז פי יגיד תהתלך, ואחרי כתבי ראיתי שכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו : אדני שפתי תפתח, מחול לי ויהיה לי פתחון פה להגיד תהלתך עד כאן לשונו, עיין שם. ויהיו דברי פירוש לפירוש רש"י ז"ל והבן,ע"ש

הצעיר אני היו"ם ס"ט

סימן י"א כרך א'

סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק.

ידידי החכם היקר, כהה"ר יחייא אפרגאן הי"ו.

קבלתי האגרת האוגרת ומסוכסכת בספרוי הבאי, ועולה וירדת כנחש לקטרג ולהסית ולהדיח, להקל ולזלזל בכבוד האורח, שהיה אצל אחי אמי כהה"ר מאיר בן גנו ני"ו, אשר זה כמה מאשר חלף הלך לו לארצו ולמולדתו, ועדים אתה רודף אחריו להבאיש את ריחו.

והוא במר שיחו, הפך את הקערה על פניך, והרבה עוניך, ואנחנו ידענו כי כל דברי שניכם שוא ודבר כזב, רק הקנאה טהשנאה קלקלו את לבבכם, והוציאו עתק מפיכם, בכן ידידי, הסר כעס מלבך, ומה שעבר אין, והוא רחום יכפר , ויפה עשית כי סיימת בתיקו.

בשולי ממכתבך, בקשתני להודיעך, מה שפירשתי באותה הלילה במלת תיק"ו. ג' פירושים נאמרו בה.

א' מקובל אצלינו שהיה נוטריקון , תשבי יפרש קושיות ובעיות, כלומר עד שיבוא אליהו התשבי והוא יברר דבר.

ב', פירש אותו הרב כמוהרר"א עמאר יש"ץ, משם בעל הערוך, שהיא כמו תיקום, כלומר, תעמוד כך בשאלה, כי אין בזה תשובה.

ג' פירשתי אני הצעיר מלשון תיק הספר, כלומר דבר זה מכוסה בתיקו ואינו מגולה, ושוב שמעתי שגם פירוש זה נמצא בערוך, ואם אמת, תגל נפשי, ושלום עבד אל נורא ואיום.

אני היו"ם ס"ט

סימן י"ג כרך א'

להנ"ל, סדר שמות שנת תרס"ח לפ"ק

שלשם הגיעני מכתבך, אודות עצתי על ההוא גברא, אין דעתי נוטה למסור מעותך בידו, ומה שמסרת כבר, התיאש ואמור וי לחסרון כיס, ולך תהיה צדקה, כי איש עני הוא, ובעל אישה, ובנים חמשה.

ועל דבר שאלתך הקטנה. מה פירוש סנדק, ראיתי על לוח ספר בית עובד משם בעל הערוך, שלשון זה נזכר בילקוט תהלים מזמור ל"ה, שהיה דוד מסדר כל האברים לתשמישי מצות, ועל הברכים אמר, ברכי אני עשוה בהן סנדקיות לילדים בשעת מילה ופריעה.

ופירוש סנדקיות, הוא פטרון ופרקליט בלשון רומי ויון, ור"ל מגין עד כאן לשונו. ואאפשר, לפי שהסנדק מגין בברכיו תחת התינוק שלא יפול.

ולעניות דעתי נראה, על פי מה שספר לי כבודו כמה פעמים שעיניו ראו באיזה מקומות, שבשעת המילה, מביא המוהל ארגז אחד צר וגבוה, שבו היו מוחים כל הדברים הצריכים למילה, מעילים מיוחדים לו ולסנדק ולתינוק, וסכין ורפואות, וכוס וקערה וצלוחית יין לקדוש, ומחתה לתת בה קטרת לכבוד המילה.

וספר ואחר שמוציא את הכל מהארגז מניח אותו סמוך לכותל המזוזה, ויושב עליו הסנדק, ולפי זה נוכל לומר שהיא מלה ערבית שקורין לארגז " סנדוק ", כמו שידוע לכל. ואפשר שכן היה המנהג בשנים קדמוניות.

וממנו נשתרבב אף לזמן הזה שעושים כסא. ועוד בדרך רמז אמרתי, שהיא מלה נוטריקון שן-דק, רוצא לומר של סלע דק, לזכר עולם למעשה צפורה אשת מושה, דכתיב בה, ותקח צפורה צר ותכרת אל ערלת בנה, ופירוש צר, שן סלע דק, ונקרא כן על שם הפעולה הנעשת על ברכיו, וגם כפי הדין מותר לכתחלה למול בצור, כמו שנאמר ביו"ד סימן ס"ב, ואף דזה בסמ"ך וזה בשי"ן, אין דבר, דאותיות וסצר"ש מתחלפות, ושלום

אני היו"ם ס"ט

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

ג'ו לסרי. 

3 – בשנת 1943 הגיע למרוקו הג'וינט, עם משאבים רבים ורצון עז לעזור.

4 – נוכחותו של אלפונסו צבע הייתה זו שעוררה את מצפונה של יהדות מרוקו : ייסודה של תנועת הנוער שרל נטר הייתה, לדידו, המעשה הנכון ביותר שהביא להבשלת הפוטנציאל של הנוער שהיה אצור עד אז. הוא היה מנהיג בעל חזון שידע לסחוף בקסמו ולהגשים חלומות.

 יהדות מרוקו הכירה בהצלה העצומה שלה לנוכח האסון הגדול של עמנו בשואה, וחשה כי יש לה תפקיד למלא לאחר מלחמת העולם השנייה. במובנים רבים זה מסביר את המרץ והלהט שהיו נחלתה ונחלת בני הנוער בה.

ג'ו לסרי מרעיף שבחים על הקהילה היהודית המרוקאית ומציין תכונות עילאיות שכאמור הקלו מאוד על קיומה של תנועת נוע כ " שרל נטר ", וביניהן רוח ההתנדבותית, שהייתה פועל יוצא של הסולידריות הקהילתית שצוינה לעיל.

הקאדרים של כל ישראל חברים העמידו כשמונים אלף ילדים לרשות תנועת הנוער ; המפעל החברתי של כל ישראל חברים בהחלט הלם את מגמותיה החברתיות של שרל נטר, כך שבהחלט נוצרו שותפות אינטרסים וכמה פעילויות משקיות, במיוחד ביחס למללאח ולהתמודדות עם העוני.

הגעת האמריקאים, בדמותו של הג'וינט, לימדה את תנועת שרל נטר מהו תקציב, וכיצד לכלכל ארגון חברתי בדמות תנועת נוער. הם הקימו באמצעיהם הרבים ובתבונתם הרבה אגודת סעד סוציאליות רבות, ושיכללו את אלה הקיימות.

הייתה בכך עוד מגמה משיקה לפעילותה של שרל נטר, במיוחד בייסוד " היחידות העממיות " שהוזכרו קודם. נדרש מנהיג שישכיל להוציא אל הפועל את כל תעצומות הנפש הללו – והוא הופיע בדמותו של אלפונסו צבע ובדמותם של עמיתיו המסורים, וכמובן גיסו – ג'ו לסרי. אלפונסו צבע האמין בתחיית הקהילה היהודית במרוקו. בזכותו נעשתה הקהילה עשירה יותר ומשכילה יותר.

ג'ו לסרי בלט בכישוריו הארגוניים המעשיים בשטח. במאי 1944 נתבקש הג'וינט לסייע לשרל נטר בארגון מחנה קיץ. עבורו הייתה זו טבילת אשר ארגונית, משום שלראשונה אורגן מחנה עבור שלושת אלפים ילדים.

תחבורה, מזון, דיור – אלה היו שלושת המרכיבים המרכזיים שארגן בסיוע צמוד של הג'וינט. הללו רכשו עבור מחנה הילדים אוהלים טובים מאוד של צבא ארצות הברית, ומשאיות בריטיות למען הובלת הציוד הנדרש והובלתם של הילדים. 

אדגר גדג'.

אדגר גדג', איש בעל חן אישיכריזמה, איש החינוך הבלתי פורמאלי פאר- אקסלאנס, יליד סטיף, אלג'יריה 1921, אזרח צרפתי. נכדו של המקובל הרב שלום גדג' מסטיף. ממקימי תנועת הצופים באלג'יריה. שירת בצבא הצרפתי באלג'יריה ובאוג'דה, שם התוודע לראשונה ליהדות מרוקו באורח מעמיק.

כבר באוג'דה הוא חש את הלהט המקנן ביהדות מרוקו – הן במעמדו המרכזי של הרב, הן בלימוד הנלהב והמעמיק והן בתפילות ובאקלים הרוחני התוסס. בד ובד ראה שהדור הצעיר, בני 20 – 30, מאופיין בדיכוטומיה חברתית מסוימת, בני המעמד העשיר לעומת חברה יותר נחשלת.

על שום כך החל ליזום פעילויות חינוכיות לנוער ולמבוגרים יותר, על מנת לאחות קרעים חברתיים שצפו בראייתו החדה. באוג'דה קיבל גדג' יחד עם 150 בני נוער, את פניו של " שאמו " פרדריק סימון שאמו בכבוד ובהדר.   

Frederic Simon Hammel – Chameau

" שאמן " היה מנהיג צופים צרפתי, שעלה ארצה בשנת 1948 והתיישב בקיבוץ " עין הנצי"ב " בעמק בית שאן. הוא עצמו נדהם לגלות את הפוטנציאל העצום ואת חיוניותה של יהדות מרוקו. לימים תהיה מערכת היחסים ביניהם – יחס של כבוד המהול בשונוּת רבה.

גדג' הגיע לקזבלנקה בשנת 1949. הייתה זו שנה מכרעת ליהדות מרקו בכלל ולתנועת שרל נטר בפרט. באותה שנה זכתה תנועת הצופים היהודית במרוקו להכרה. תרומתו של אדגר גדג' לצופים ולשרל נטר נרשמה על ידי קברניטי שרל נטר כייחודית ביותר, מאפיינת בחותם אישיותו כצופה מובהק.

גדג' העמיד את עקרונות הצופיות מעל לכול. הוא היה מנוסה בחיי היום יום של הצופה, החל בישיבות וכלה במחנות ובפעילויות למיניהם, ולא סלח על חוסר בקיאות בטכניקת הצופים, על אי סדר, על רשלנות.

לדידו צופה טוב היה חייב להיות מסוגל להפגין בכל עת רמה טכנית טובה, מוסר גבוה, הופעה ללא רבב, והיגיינה אישית. פעילות הסבה אף את שימת לבם של בני הדור הצעיר המרוקאי-מוסלמי, הסוללים את דרכם לעצמאות מרוקו.

בן ברקה, ממנהיגי דור זה, ביקש לא פעם להתוודע לשרל נטר ולפעילותה החינוכית הלא פורמאלית. הוא אכן השתתף בפעילויות רבות תוך רקימת קשרים קרובים, באמצעותו של גדג'. בן ברקה, שעתיד היה להתמנות לנשיא האסיפה הלאומית המרוקאי, הכריז כי ביקורו הראשון יהיה באחד ממרכזי ההכשרה של מדריכי שרל נטר, זמן רב ומבקש לשאול את תוכניותיה החינוכיות עבור הנוער המרוקאי המוסלמי. 

שִׁירוֹ שִׁיר וָשֶׁבַח 

בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לנשמת. שיר מעין אזור בן שתים עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. הצלע האחרונה במדריך מעמידה מילות קבע בראשי המחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור דו-צלעי.

חריזה: א/ב א/ב גגג/ב דדד/ב.

משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט נועם ׳אל ארץ עזובה׳.

סימן: אני דויד בן חסין.

מקור: א- לד ע״א; ק- לו ע״א.

שִׁירוֹ שִׁיר וָשֶׁבַח / קְהָל עַם אֵמוּנַי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח / פֶּסַח הוּא לַה'

פֶּסַח הוּא לַה'
אֱלֹהִים צְבָאוֹת
שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת
5- שִׁירִים וְהוֹדָאוֹת / אוֹדֶה אֶת ה'

פֶסַח הוּא לַה'
נַעֲשׂוּ שְׁפָטִים
בִּבְנֵי חַם בְּמַסּוֹת בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים
אָבְדוּ גּוֹי כְּרֵתִּים / מִלִּפְנֵי ה'

פֶּסַח הוּא לַה'
יִשְׂרָאֵל בְּחִירָיו

10- גְאָלָם מִיָּד צַר וַיַּךְ אָחוֹר צָרָיו
כִּי מָרוּ דְּבָרָיו / עָזְבוּ אֶת ה'

פֶּסַח הוּא לַה'
דָּנָם וְחִיְּבָם
וָיַהֲפֹךְ לָהֶם לְאוֹיֵב נִלְחַם בָּם
הֲמָמָם עִרְבְּבָם / בְּאַפּוֹ ה'

פֶּסַח הוּא לַה'
15- וְאָהוּב וְחָבִיב
וְנֶחְמָד וְנָעִים כְּמוֹ טַל וְרָבִיב
בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב / עַם נוֹשַׁע בַּה'

פֶּסַח הוּא לַה'
יוֹשֵׁב בַּשָׁמַיִם
גָּמַר אֹמֶר אֶשְׁפֹּךְ חַמָּתִי עַל גּוֹיִם
20- וְיָדְעוּ מִצְרַיִם / כִּי אֲנִי ה'

1. 1. קהל עם אמוני: כינוי לישראל. 2. ואמרתם…. לה׳: שמי יב, כז. 5. אודה את ה׳: על-פי בר׳ כט, לה. 7. בבני חם: כינוי למצרים, על-פי בר׳ י, כ. באותות ובמופתים: על-פי דב׳ ד, לד. 8. גוי כרתים: על־פי צפ׳ ב, ה. כרתים: מעמי יוון, אך כיוון לצורת ב נוני רבים משרש כר״ת, הגוי הנכרת. 10. גאלם… צריו: על-פי שילוב פסוקים: תה׳ קז, ב; עח, סו. 11. כי מרו דבריו: על-פי תה׳ קה, כח. עזבו את ה׳: על־פי יש׳ א, ד. 12. דנם: על-פי בר׳ טו, יד. 13. ויהפוך… בם: על-פי יש׳ סג, י. 14. הממם ערבבם: על-פי רש״י לשמ׳ יד, כד. 16-15. ואהוב… ונעים: על-פי ברכת הגאולה לק״ש בשחרית. 17. עם… בה׳: כינוי לעם ישראל, על-פי דב׳ לג, כט. 18. יושב בשמים: כינוי לה׳, על-פי תה׳ ב, ד. 19. אשפך… מים: על־פי יר׳ י, כה. 20. וידעו… ה׳: שמי ז, ה. 15.

פֶּסַח הוּא לַה'
דְּעוּ נִפְלָאוֹתָיו
וְגַם הַגִּידוּ בָּעַמִּים עֲלִילוֹתָיו
אוֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו / כִּי הוֹצִיא ה'

פֶּסַח הוּא לַה'
בֵּן נִמְאַס וְנִבְזֶה
25- עוֹד כִּימֵי מִצְרַיִם עֱנוּתוֹ תֶּחֱזֶה
הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / שִׁמּוּרִים לָהּ'

פֶּסַח הוּא לַה'
חַי וְקַיָּם נִצַּח
בְּנָגְּפוֹ מִצְרַיִם עַל בָּתֵּינוּ פָּסַח
וּבְאוֹיבֵינוּ רָצַח / כָּל בְּכוֹר ה'

פֶּסַח הוּא לָה'
30- סַפְּרוּ אֱמוּנִים
כִּי הוּא רֹאשׁ מוֹעֲדִים וְחַגִּים וּזְמַנִּים
אָב יַגִּיד לְבָנִים / מַעֲשֵׂה ה'

פֶּסַח הוּא לָה'
יִהְיֶה זָכוּר לָנוּ
יְצִיאַת מִצְרַיִם כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ
35- וּבְבִיאַת מַלְכֵּנוּ / מְשִׁיחַ ה'

פֶּסַח הוּא לָה'
נָאוֹר אֵין לוֹ עֵרֶךְ
יַשְׂבִּיעַ מִטּוּבוֹ כָּל דִּכְפִין כָּל דִּצְרִיךְ

נִשְׁמַת כָּל תְּבָרֵךְ / אֶת שִׁמְךָ ה'

22. 22. הגידו… עלילותיו: על-פי תה׳ ט, יב. 23. אותותיו… ה׳: על-פי דב׳ ו, כב-כג. 24. נמאס ונבזה: כינוי לישראל הנרדף ומבוזה בגוים, על-פי תה׳ טו, ד. 27. חי וקיים: כינוי לה׳, על-פי ר״ה כה, ע״א. 28. בנגפו… פסח: על-פי שמי יב, כח. 29. רצח… ה׳: על-פי שמי יב, ל. 30. אמונים: כינוי לישראל על-פי יש׳ כו, ב. 31. ראש וזמנים: על-פי שמ׳ יב, ב. 32. אב… ח׳: על-פי שמי י, ב. 33-34. זכור… חיינו: על-פי דב׳ טז, ג. 35. ובביאת… משיח ה׳: על-פי דב׳ טז, ג ומדרשו ברכות יב, ע״ב. 36. נאור: כינוי לה׳, על-פי תה׳ עו, ה. 37. ישביע… דצרין: ה׳, הזן את העולם כולו בטובו. כל דכפין… דצריך: כל מי שרעב, כל מי שצריך, על-פי ההגדה של פסח, וכאן עניינו ישראל הרעבים לגאולה. 38. נשמת… ח׳: הפתיחה ל׳נשמת כל חי׳, ורמז לייעוד הפיוט.

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

השגריר לשר החוץ, ומסקנתו נגד הענקת החסות הקונסולרית

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

תרגום מכתבו של הרב אלמאליח הועבר על ידי ג'ון דרומונד האי גם לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב-2 ביולי  1880 ובו הזכיר כי כתב הבוקר לחצר הסולטאן בנדון. הוא לא הסתפק בתיאור העובדות, והתרכז במסקנות.

כדרכו במקרים אחרים, הביע דעתו כי החסות הקונסולרית המוענקת בנמלי מרוקו על ידי מדינות זרות לכמאה משפחות יהודיות אמידות, אינה מועילה ל – 199 אלף יהודים חסרי תעודות חסות החיים בארץ זו. אותה שנה כאמור, התקיימה במדריד ועידה שדנה בנושא החסות הקונסולרית, ודרומונד האי תבע לבטל את מתן החסות ליהודים שאינם זכאים לכך על פי ההסכמים עם מרוקו.

 כאן הוא התייחס לחלק  מהחלטות הועידה, לפיו הנתינים המאורים שעד עתה זכו לחסות המיוחדת יישארו בעלי חסות, מבלי להתעלם מהעובדה שהסולטאן הציע שלא יציקו להם אף אם תוסר מהם החסות. וכך יימשך מינויים של סוכנים מסחריים ילידי מרוקו..

בהקשר למספר היהודים החיים במרוקו בתקופה זו להערכת דרומונד האי, נציין כי האומדנים בתקופה זו נעים בין 60 אלף לחצי מיליון, כשהאומדן הסביר ביותר הוא זה של פוקו כ-40 אלף משפחות. גם על מספרם של בעלי החסות היהודיים נמסרים מספרים שונים ממאה עד אלף חמש מאות, וגם דרומונד האי עצמו נקב במספרים הגבוהים.

תשובת הוזיר בשם הסולטאן.

הסולטאן ענה דרומונד האי שרצח היהודי באנתיפה לא היה ידוע לו עד הגעת מכתבו של השגריר. לדבריו משפחת ההרוג הייתה צריכה להגיש תלונה לחצר המלכות כדי שתיערך חקירה וייעשה צדק, ואם לא יהיו שבעי רצון, הם יכולים להגיש תלונה בפני מתווכחים שיביאו את הנושא בפני הסולטאן.

זה מבקש מהשגריר שיורה למתלוננים בפניו שיופיעו בפני חצר הסולטאן, ויזכו למשפט הוגן. הסולטאן כבר כתב למושל אנתיפה, נזף בן ואיים עליו בעונש שיוטל עליו, אם האשמה נגדו תוכח. הוא גם שלח אדם מהימן לחקור את הנושא, כדי למצות את הצדק ללא דיחוי.

אבל הסולטאן לא יענישו בפזיזות רק למען היהודים החיים בשליטתו. הוא מסיים בכך שאנתיפה היא מקום רחוק ללא שליטה של השלטון המרכזי, בו חיים אנשים אכזריים ( עשרים ביולי 1880, תעודה מספר חמש ).

מכתביו של מר וייט לשר החוץ ולוזיר.

דקומונד האי הוחלף זמנית על ישי ה.פ וייט, וב-5 באוגוסט העביר לשר החוץ את תשובת הווזיר בשם הסולטאן שנכתב לדרומונד האי ( לעיל ב-20 ביולי ), וכן צירף העתק מכתבו שכתב בו ביום לווזיר בנושא זה.

הוא מעיר את תשומת לבו של השר לפיסקה בסוף מכתבו להלן, בה חרג מהנושא וניצל את ההזדמנות להעיר לממשלת הסולטאן בדבר הצורך להשוות את  מעמדם של היהודים לאלה של המוסלמים, על ידי הסרת ההשפלות החלות עליהם.

תוכן מכתבו לווזיר.

משפחת הנרצח לא באה לטנג'יר לבקש התערבות הקונסול בנשון, והפרשה נודעה על פי דיווח רשמי ממוגדור ( הכוונה למכתבו של הרב יוסף אלמאליח מה-25 ביוני ).

נוכח מעשה אכזרי של מושל, הממשלות של מדינות אירופה יקבלו רושם שלילי, אם המושל לא ייענש ולא יינקטו צעדים למניעת הישנותו על מעשה נפשע כזה כלפי אזרחים שלווים של הסולטאן. דאומונד האי הביא את הנושא בפני הסולטאן כדי שייעשה צדק ללא דיחוי.

הכותב למד ממכתבו של הווזיר שהסולטאן קיבל את העצות של דרומונד האי, ושלח אדם מהימן לחקור את האירוע. הוא מאמין שהסולטאן ימנע בעתיד מעשים אכזריים ממושלים. והוסיף, כי לאחרונה קיבל הוראות ממשלת אוסטריה –הונגריה להעיר תשומת לבה של ממשלת הסולטאן לעניין זה, וללחוץ עליה שתנקוט בצעדים יעילים למניעת מעשים כאלה בעתיד.

בסיום מכתבו נאמרה הערה כללית בדבר מעמדם של היהודים במרוקו

בהקשר ליחס כלפי היהודים בכלל במרוקו, ממשלת בריטניה מייחסת חשיבות רבה להצהרה בדבר חופש הדת המופיעה בפרוטוקול מספר 12 בועידת מדריד, ומכתבו של הסולטאן באותו פרוטוקול.

עלי אפוא להאיץ בממשלת הסולטאן לעשות צדק ןלהסיר את כל ההשפלות החלות על היהודים. נא להעביר נושא זה לידיעת הסולטאן.

שתי נקודות במכתב הזה מחייבות הערות א. הוראת ממשלת אוסטריה-הונגריה. דומה שידו של הרב יוסף אלמאליח בדבר. כאמור הוא יצג את האינטרסים של קיסרות זו במוגור, והוא שפנה לסולטאן. ייתכן שהפעיל גורמים דיפלומטיים של אוסטריה, כדי ללחוץ על הסולטאן בנדון.

ב. הסרת ההשלות על היהודים והשוואת מעמדם לאלו של המוסלמים.

אין כל סיכוי שבקשה זו תענה בחיוב, כי היא מנוגדת לעיקרון המקודש באסלאם המבוסס על הקוראן בדבר מעמדם של בלתי מוסלמים ולא יעלה על הדעת שיזכו לשוויון זכויות עם המוסלמים. פנייה זו חוזרת לנוסח מכתבו של מונטיפיורי שהגיש לסולטאן בביקורו במרוקו בראשית פברואר 1864, ותשובת הסולטאן מוחמד הרביעי ב-5 בחודש הנ"ל.

אמנם בד'אהיר זה נאמר בסעיף 5 " כי כל בני האדם שווים לגבינו ", והיו מהאירופאים שפירשו את השוויון לפי התפישה שהייתה רווחת באירופה אחרי המהפכה הצרפתית, והישלו את עצמם שהסולטאן מתכוון להעניק שוויון זכויות לנתיניו היהודים.

הם לא הבינו את הלשון הדו משמעותית שהסולטאן השתמש בה כדי לספק את האירופאים. אשליה זו חוזרת במשך השנים אחרי 1864 במכתביהם של דיפלומטים אירופאים שפעלו במרוקו. 

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

רבי יהודה כן צור ב״ר משה

חכמי סאלי

הוא דודו של היעב״ץ, שכידוע קרובי משפחתו התגוררו בסאלי. רבי יהודה היה חי במאה החמישית למניינינו וידוע שבימים אלו היו רדיפות קשות כנגד היהודים בחלק מערי מרוקו. בי״א בתמוז נשרף למוות רבי יהודה בבחרותו בעיר מקנס בעת הרדיפות, הי״ד.

רכי יהודה דאבילא ב״ר יצחק

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. היה גיסו של רבי רפאל בן צור. אשתו מתה בחייו ומשום כך הוצרך לחלוק בנכסיה עם רבי רפאל גיסו, כמנהג המגורשים.

רבי יהודה יאיון

מחכמי סאלי במאה השישית למניינינו. נמצא חתום בקיום שטר עם רבי מסעוד אלנקאוה ב״ר מרדכי בשנת התקצ״ו.

רבי יונה הלוי בן צאפת

מחכמי מאלי בתקופתו של הרב שלם בן צור והיה מידידיו.

רבי יוסף ביבאס ב״ר יעקב

אביו גלה מתיטואן לסאלי (דבר שקרה במשפחות רבות בתקופה זו). רבי יוסף תואר ב״לשון לימודים״ ־ ״איש ירא את ה׳ מרבים״. כן נזכר בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ ובאיגרת משנת התרל״ט. הוא צאצא של רבי וידאל הצרפתי ובנו של רבי יעקב עליו ידובר לקמן.

חיבר:

״סדר זמנים״ על עיבור השנים.

רכי יוסף דאבילא ב"ר יצחק

 מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו.

רכי יוסף הכהן כן שמעון(אלקונייא)

 מחכמי סאלי. נראה חתום בטופס פסק דין בשנת התצ״ב

רכי יוסף הצרפתי ב״ר אהרן

בגו של רבי אהרן מחבר ״משגב האמהות״. על פי מלכי רבנן״, חיבר חיבור אחד שהיה מצוי לפניו בכת״י.

חיבר:

קונטריס דיני טריפות ־ (כת״י).

רבי יוסף טולידאנו

 מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו.

רכי יוסף מלול

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נמצא חתום עם רבי אברהם בן מוסא ורבי שלם בן צור באיגרת ליעב״ץ

רבי יוסף צבע

מורה צדק בסאלי, ממשפחת צבע הנודעת שהזכרנו. רבי יוסף נזכר בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (סימן נ״ו) בשנת הת״ע עם רבי מרדכי כהן ורבי יעקב ביבאס וכן חתום בסימן פ״ב בספר זה בשנת התע״ז.

במסמך צילום כת״י, חתום עם חכמי סאלי, רבי יעקב ביבאס, ורבי שמואל אזאווי, על שאלה לחכמי פז והשיבו להם, רבי יהודה בן עטר ורבי אברהם אבן דנאן.

רבי יחיא אביקציץ

מרבני סאלי ־ רבאט. היה מו״צ עם רבי מרדכי הכהן ורבי יעקב ביבאס במאה החמישית למניינינו.

נזכר עם חבריו בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (ח״ב סימן

רבי יחייא אדהאן בר שלמה

מחכמי סאלי. נראה חתום בטופס פסק דין בשנת התפ״ט.

משפחת אדהאן נודעה בסאלי וכן במחוז תאפילאלת והנודע שבהם רבי יחיא אדהאן, נכדו של רבי יעקב אבוחצירא ומחבר הספר ״אני לדודי״. במשפחתם נודעת מסורת שהם שייכים לבית דוד וסימוכין לכך: אדהאן בערבית פירושו משוח (כלומר נמשח בשמן המשחה).

ר״ת אדהאן – ״אני דוד המלך אשר נמשח״.

רבי יחיא אסולין

מצדיקי סאלי, יליד העיר והוא דודו של רבי לוי אסולין מחבר הספר ״זבחי אלקים״ שהעיד בספרו שלמד אצלו תורה וכן כתב כי דודו רבי יחיא הנזכר היה פרוש, חסיד ומלומד בניסים. רבי יחיא נלב״ע בג׳דידה ורבים עולים ומשתטחים על קברו. (מוזכר בספר ״הערצת קדושים״).

רבי לוי כתב עליו:

״מנעורי גדלני כאב… והוא אחי אימי אשר לו יד ושם, הרב הקדוש המלומד בניסים וסדר קדשים גם סדר טהרות, חופף עליו כל היום בטלית ותפילין. שמו כבוד יחייא אסולין״.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

ויש, כנראה שהתגיירו גם כן על ידי אדוניהם. ועליהם, על העבדים האלה אף שהתנהגו בדת היהדות חמלו אנשי לברדעי ולא הרגום. בראש העבדים ההם נחשב האיש מימון אנג'אר, שלפי הנראה התגייר בידי אדוניו ויהי גם ליהודי אדוק.

הוא אסף אליו עוד עשרה עבדים כמוהו ויאמר להם, דעו אחי, את בעת כזאת שאדונינו מושלכים ארצה מתבוססים בדמם, לא נעשה להם את חובתנו, למתי עוד נוכל לעשות אתם טובה ולגמול להם כאשר גמלונו, דברי מושלם זה, העבד מימון, עשו רושם על לבם, ויתאחדו עשרת העבדים ההם לשאת עד מהרה את אדוניהם היהודים ההרוגים ולהובילם לקברות.

עשרת העבדים נשאו איש איש הרוג אחד, ולכל עשרה הרוגים קברו בקבר אחד, וכן הלאה עשרה עשרה נתנו בכל קבר עד תום ההרוגים. אל המקרה הזה נלוו גם סיפורי בדים שונים, שהם התהלכו אחרי כן גם בקרב תושבי המקום המושלמנים, ההגדות ההם תספרנה, כי כאשר היו העבדים מוליכים את אדוניהם היהודים לרחצם על שפת הנחל, היה הנחל גאה ובא לקראת ההרוגים ושוטף את בשרם מדם ומלכלוך, וכאשר הוליכם לקברים, מוצאים היו קברות פתוחים ולפניהם גם תכריכין.

ואחרי אשר קברו את ההרוגים נסגרו הקברות מאליהם מבלי שהעבדים יצטרכו לקחת העבודה הזאת עליהם. כן, יסופר כתשלום הדבר, כי בפעם האחרונה שגמרו לקבור את כל החללים, נשארו להקבר תעה אנשים וילכו העבדים לקבור אותם, ואמנם בפעם ההיא האחרונה, לא חפץ הקבר ההוא אז להסגר מאיליו כראשונים.

וידעו כי עליהם להביא עוד להשלים את מספר עשרה ואז יקברו העשרה ביחד. ובכן פנה מימון אנג'אר זקן העבדים אל ראש היהודים הפליטים שנמלטו בבתי מכריהם המושלמנים, וידרוש מאתו לתת לו עוד יהודי אחר להשלים " מנין " לתשעת החללים ההם הנשארים עוד.

וכן, ראש היהודים, דרש כזאת מזקן יהודי אחד מבני בן סעדון, ואמנם האיש ההוא בן סעדון נאות לזה, ורק אמר להתייעץ עם בני ביתו, כי יתנו לו הרשות לזכות במצווה זו, להלוות את ההרוגים על קדושת השם התשעה הנשארים ולהקבר יחד אתם, אך אנשי בית בן סעדון לא הסכימו לזה, ויהי שקן העבדים ההוא נאלץ לעשות זאת בנפשו, ועד מהרה שם קץ לחייו ויוטל בקבר.

ויסתם הקבר עליו ועל תשעת החללים יחד כאשר כבר היו עתה במספר עשרה. ההגדה הזאת עוד תוסיף כי גם האיש בן סעדון ההוא אשר שמע לקול משפחתו לבלתי בוא להקבר עם התשעה ההרוגים, מת ביום ההוא בעצם, וכאשר חפצו לקוברו, קאה הארץ אותו ותשליכוהו מחוץ לקברו רחוק כתחום שבת.

עם כל הזרות והדמיון שיש בספורים הללו שנטפלו את המאורע הזה, יכולנו גם להוכיח כי באמת כל כך מאורע רע, מעציב ומדכא, היה המקרה הזה בקורות יהודי וואד דרעא, הרס נורא וכליון חרוץ יחשב גם בחיי כנסת ישראל כלה המרוקאית, ובקורות האומה בכלל.

סופר אחד מרוקאי יספר עוד אודות המאורע הזה, כי מקודם כאשר עמדה הממשלה היהודית הזאת על תלה, היו אנשי החיל היהודים יחד עם המושלמנים שנלוו אליהם, לובשים על ראשם כובעים אדומים גבוהים, ואחרי כן כשגברה יד המושלמנים לא הניחו עוד ללבוש כובעים כאלה כי אם שיהיו כפולים בשפתם וזה לאות קלון לבלתי יחשבו עוד ליטול שררה ושלטון.

כן במות לברדעי המנצח, וימשול תחתיו משנהו קאיים בן עלי, קבע מס גולגולת שנתי – אלג'זיה – על יהודי ואאד דרעא, מלבד אשר לקח מהם תחלה את אדמתם כל חבל העיר תאמגרות, וכה נשארו יהודי וואד דרעא הולכים ומתנונים, נענים ונדכאים, תחת המושלים השונים הפראים והאכזריים אשר משלו אחרי כן, ואשר עשו את הארץ בכל החבל ההוא כמרקחה על ידי מלחמת כתות וריב משפחות, עד שעתה שמשלו במרוקו שבא בני מרין במחצה השנית של המאה השלש עשרה לספירה, שאז התאחד גם כל חבל וואד דרעא להיות תחת ממשלת מרוקו זמן רב.

אמנם כן, בכל חשיבותו וערכו של הסיפור הזה לקורות המדינה היהודית הזאת של וואד דרעא, במלואה ובחורבנה, עוד לא מצאנו לו זכר כלל אצל כותבי קורות עם ישראל וסופרי זכרונות האמה, אבל הסבה לזה ידועה כבר כי תנאי המקום ההוא ורחוקו, העלימו כל המקרה המשמח והמעציב הזה מעין חוקרי התולדות לבלי דעת עד מה אודותיו.

ואולם על פי חקירתנו יכולנו למצוא שמץ דבר מעקבות המאורע האחרון, האחרית המרה של המדינה היהודית שוואד דרעא, אצל החוקר והנוסע הקדמון רבי אברהם אבן עזרא בקינתו המפורטת על חרבן קהלות מערב וספרד על ידי אלמוואחידין, שתבוא הלאה בפרק החמישי שם וקונן הראב"ע במר לבו ויאמר :

ומה אקרעה, עלי דרעא, אשר לפנים נתפשה

וביום שבת, ובן עם בת, שפכו דמם כמים

דברי הקינה הזאת יראו לנו בראי מלוטש את דבר אחריתה המרה של המדינה היהודית בחבל דרעא, שכפי מה שזכרנו קרה באמת ביום השבת, כן המלות, " אשר לפנים נתפשה " כמו יעידו לנו כי הייתה מקודם למדינה יהודית חפשית ורק אז נתפששה בידי המושלמנים.

על פי הדברים האלה אשר גלה לנו המקונן ראב"ע – בתור שריד – זכרון למאורע הנוחכי, הננו יכולים גם לדעת כי זמן המאורע הזה, של תפישת דרעא, והריגת בניה, היה שנים אחדות לפני כיבוש האלמוואחידין את ארץ מרוקו, לאמר, בסוף תקופת האלמורביטית, ובכן היה המאורע הזה, כמבשר רע אל ירידת היהדות במרוקו וספרד, ומפלתם על ידי האמוואחידין.

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

עם מותו של אנריקי הרביעי (1474-1454) החלו פרנאנדו ואיסבל למלוך בקסטיליה ועם מותו של חואן השני מלך אראגוניה ב־1479, הגיעו מלכויות קסטיליה ואראגוניה לידי איחודן הלכה למעשה. אלא שמבחינה יהודית נפתח הדף החדש בתולדות יהדות קסטילה כבר בשנת 1474, ובו נמצא ביטויים ראשונים לדרך שעתידה היתה לכלול ולהקיף את ספרד כולה.

השאלה הראשונה העולה היא אם כבר אז היתה לאיסבל ולפרנאנדו במדינתם תכנית ברורה כלפי המיעוטים, היהודי והמוסלמי. ונוסף על כך, במה נתבטאה תכנית זו בצעדיה הראשונים. בירורה של שאלה זו ביחס למיעוטים עשוי ללמד כיצד נבנתה תכנית זו החל בשלביה הראשונים וכלה בביטויה האחרון: כיבוש גרנדה המוסלמית וגירוש יהודי ספרד כולה. בשני המעשים נתבטא שיא בחיי המדינה כולה.

להבנת שיא זה שומה עלינו להעריך את מצבה של יהדות ספרד, וזו של קסטיליה במיוחד, לקראת אותו חיבור שנעשה בנישואי איסבל ופרנאנדו והשלכותיו על יהדות המלכות. הדעת נותנת שאחרי ימי האנדרלמוסיה שעברו על קסטיליה, במיוחד בימי מלכותו של אנריקי הרביעי יכול היה הציבור היהודי לקוות שעם התבססותו של שלטון יציב תבוא גם רגיעה ליהודים וירווח להם. כידוע, עמדה יהדות ספרד כולה במשבר פנימי קשה שהיה תוצאה של אותו שמד נורא שפילג משפחות, כאשר חלקן יצא מכלל ישראל מחמת האונס שאירע בימי גזירות קנ׳׳א (1391).

 בעקבות שמד זה, באו ימי ויכוח טורטוסה ופועלם של משומדים ידועי שם, נזירים וכמרים, בתעמולה אנטי־יהודית לחיסול היהדות בספרד. חשבונם היה ברור: תוך דורות ספורים יתבוללו האנוסים ואלה שיצאו מכלל ישראל מרצון ייקלטו בתוך החברה הנוצרית הסובבת ויקיץ הקץ על יהדות זו. אלה לא נתנו דעתם לאותו ציבור יהודי־אנוסי שחש במעשה המרתו חולשת רגע וחיפש דרכים לשיבה אל עמו ואל צור מחצבתו. הם היו רובו של אותו ציבור שהמיר דתו באונס ונסחף במשבר שנתחולל בנפשו. כבר באותם ימים נמצאו כמה מהם שחיפשו דרכים לשיבה על־ידי יציאה אל מחוץ לגבולות המדינה אל עבר המזרח, אל ארץ־ישראל, או בהליכה אל קהילות רחוקות בספרד בתקווה להתחיל בחיים חדשים כיהודים לכל דבר.' להליכה זו אנו עדים במשך כל המאה הט״ו והיא לא נעלמה מעיני הציבור הנוצרי הסובב ומשלטונות הכנסייה והמדינה. הדרישה לפעול נגד השיבה ליהדות, אמנם החלה בימי מלכותו של אנריקי הרביעי, אלא שכפי שנראה להלן, עתידה היתה למצוא ביטוי תקיף למעשים מצד הכנסייה והשלטון בימי מלכותם של פרנאנדו ואיסבל. היתה זו צעקה רבת הדים ומעשים שהשלכתם ההיסטורית היתה ארוכת שנים ודורות.

את ראשית מאמציה של יהדות קסטיליה לחידוש כוחה ומעמדה מבפנים יש למצוא עוד בימיו של המלך חואן השני. על אף הזעזועים שסבלה טוב היה מצבה של יהדות זו משל יהדות אראגוניה. כאן ניכרת יזמתו של מסוריאה, רב החצר, שעמד בראש יהדות זו, ולו, בכוחו האדמיניסטרטיבי כממונה מטעם השלטון על יהדות זו לצורכי מיסוי וכשופט ערעורים עליון בכל ענייניה הפנימיים, סמכות ציבורית רבה. בניסיונו לכנס את ה׳מעיינים׳ (veedores) של קהילות קסטיליה יש לראות ניסיון קונסטרוקטיבי מרחיק לכת לחידוש חיי היהודים כציבור. ר׳ אברהם בנבנשתי מסוריאה, שהמסורת מספרת עליו שהיה הולך בחצר המלכות כשהוא לבוש שחורים ובכך ביטא את יחסו ל׳חצרנים׳ יהודים שביקשו לחקות את דרכי הגויים, הגה רעיון גדול בזימון זה של ראשי הציבור היהודי.

מתוך ויקיפדיה

דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) היה איש ציבור ורב ראשי של קסטיליה במאה ה-15. מתקן תקנות ויאדוליד (Valladolid).

היה איש ציבור ורב החצר של חואן השני מלך קסטיליה (1406–1454). אחראי על המימון הציבורי וביחד עם אלווארו די לונה היה אחראי גם על המינהל בממלכה. היה בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. הגן על יהודי עיר ליד אסיחה (Ecija), ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח. לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר.

מיד אחרי מינויו לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר ויאדוליד (Valladolid) בבית הכנסת ברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות. בנבנשתי היה יושב ראש הכנס שהסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא "תקנה" (קרוי בפי החוקרים תקנות ויאדוליד). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.

נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגל, אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. ניניוהתנצרו והיו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. עד כאן מתוך ויקיפדיה

מן המבוא לתקנות שנוסחו בכנס אנו למדים על המאזן שעשה בחיי הציבור היהודי, ואלו הם הדרכים לחידוש החיים היהודיים במלכות. התקנות, שנבנו לפי שערים ונתכנו על שם מקום ההתכנסות ׳תקנות וליאדוליד׳ — העיר הראשה של מלכות קסטיליה (העיר הראשה האחרת היתה טולידו) — הן פתח להבנת אותה ריפורמה שביקש להנהיג בקהילות קסטיליה לחידוש חייהן. תפישתם של ר׳ אברהם בנבנשתי ושל מתכנסי ההתוועדות בווליאדוליד היתה כי בקיומן של התקנות, לפי שעריהן, ניתן יהיה לחדש את פני היישוב היהודי בימי המשבר שעברו עליו ולאששם.

וצעד ראשון הוא ארגון החינוך היהודי וחיוב הקהילות באחזקת מלמדים לפי דרגות הלימוד המתבססות על אותם יסודות שהיו מקובלים ונוהגים ביהדות, וזאת תוך יצירת התנאים הכספיים המתאימים. בחינוך ראו המתקנים יסוד ראשון במעלה להשרשת ערכי היהדות בחברה שסכנת התפוררות איימה עליה. לא פחות מן החינוך היה ערכם של שערי התקנות האחרים, כגון: שער המשפט היהודי וסדריו והשער שדן כיצד על הציבור היהודי ללחום בנגע המלשינות שפשה בו ומהי חובתו של הכלל ואחריותו לתשלום המם השנתי לכתר שהיה מוטל עליו. וייזכר גם אחרון השערים הדן בבעיית הלבוש היהודי ובהתגנדרות בלבוש ובתכשיטים, שדרכם נראו חיי היום־יום היהודי בעיני הגויים, ובחובה להימנע מחיקוי דרכיהם. לא בכדי אף גזר השלטון לא אחת בנידון זה.

ר׳ אברהם בנבנשתי מסוריאה ועמו ראשי הציבור היהודי בקהילות קסטיליה קיוו כי באמצעותן של התקנות הללו, שיש לראותן כתחיקה יהודית־פנימית, אפשר יהיה להקים מחדש את הריסותיהן של הקהילות ולבנות מחדש את חייו של הציבור על אשיות מחודשים. אך ספק אם אכן חלה ההתאוששות שקיוו לה.

מתוך ויקיפדיה

תקנות ויאדוליד הן תקנות קהילתיות שחוברו על ידי דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) בשנת קצ"ב 1432 בעיר ויאדוליד (valladolid) במרכז ספרד. דון אברהם בנבנשתי היה שר האוצר של המלך חואן השני מלך קשטיליה והרב הראשי מטעם המלך ליהודי הממלכה. מטרת התקנות הייתה לשקם את הקהילות היהודיות בספרד לאחר רדיפות היהודים מאז גזירות קנ"א 1391.

התקנות כללו חמישה פרקים:

לימוד תורה.

מינוי דיינים וראשי הקהל.

דיני מסירוֹת ומלשינות‏‏. לראשי הקהל הייתה סמכות לדון, אפילו דיני נפשות. סמכות זו חלה גם על מעשי המלשינים, שכונו בשפה הספרדית הקסטיליאנית במונח העברי: malsinar.

מיסים ועבודות ציבוריות. מס שנתי הוטל על ידי השלטונות על הקהילה. אופן הטלתו על חברי הקהילה היה מבוסס על הונם ונקבע על ידי פרנסי הקהילה.

הגבלת המותרות במלבושים ובמשתאות. הגבלה הייתה חשובה בארץ בה היה נהוג לערוך אירועים משפחתיים מפוארים.

התקנות היו בתוקף עד לגירוש ספרד. הגולים שיצאו את ספרד נטלו עמם את התקנות וכך לדוגמה, נכדיו של דון אברהם בנבנשתי דון יהודה בנבנשתי ודון שמואל בנבנשתי הקימו ספריות גדולות וקידמו התקנות בקהילת יהדות סלוניקי שביוון. גם קהילות המגורשים מספרד במרוקו אימצו אותן. עד כאן מתוך ויקיפדיה.

ממחצית המאה הט״ו ואילך היו קהילות קסטיליה נתונות בלחצי תעמולה אנטי־יהודית ואנטי־אנוסית שנכרכו יחד כאילו נתקיימה מזימה שניזומה על־ידי היהודים והאנוסים להביא כליה על הנצרות על־ידי חדירה לתוכה והריסתה מבפנים, כאשר האנוסים הם השליחים לכך. אלו היו ימיו האחרונים של חואן השני וימי שלטונו של אנריקי הרביעי. עם נפילתה של קונסטנטינופול בידי התורכים (1453) שבה ראו היהודים ביטוי לחורבנה של הנצרות, יצאו משכילים וכמרים בקסטיליה לטעון לקיום תככים בין־לאומיים, שבהם מעורבים יהודיה של ספרד, לחיסולה של הנצרות ולהסגרתה של ספרד לאסלאם. בשנות החמישים הועלה ברבים לראשונה הרעיון לגרש את היהודים מספרד, כדוגמת מעשיהם של אנגליה וצרפת שנתקיימו בלא יהודים. את הרעיון הזה הביע בכתובים הנזיר האובסרבנטיני אלונסו די אספינה, בספרו ׳מבצר האמונה׳.

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שור ושלמה דשן.

לדמותה של יהדות דרום־תוניסיה

קהילות יהודי ג׳רבה מאופיינות במיעוט ניידות. בדרך כלל מצאו האנשים את פרנסתם בשוק המקומי, או עסקו במלאכתם בבתיהם. מיעוט־ניידות זה, אף שמצוי היה לעתים גם בקהילות יהודיות אחרות בתקופה המסורתית, ראוי לציון. הוא קשור בחיוניות שבה פעלו המוסדות הדתיים והמוסדות האחרים של יהודי ג׳רבה. בניגוד למצבן של קהילות יהודיות רבות בהרי האטלס, שמהן נדדו האנשים הרחק מבתיהם לזמנים ממושכים ולכן לא היה בידם להשתתף בתמידות בפעולות קהילתיות, כגון תפילות ולימוד בציבור, הרי יהודי ג׳רבה לא עמדו בפני קשיים מסוג זה. כתוצאה מנסיבות של מגורים וכלכלה, שאיפשרו ריכוז פיסי, היה גם הפיקוח ההדדי בתוך קהילות ג׳רבה חמור יחסית. האנשים ידעו האחד את מעשיו של האחר, והסוטים מן הדרך המקובלת נקראו בפני הדיינים שנזקקו לפי הצורך ל ׳כוח תורה ׳(החרם), כדי להטיל את מרות הכלל על היחיד.

תכונה ייחודית של קהילות ג׳רבה ודרום־תוניסיה היה ריבוי הכוהנים. הקהילה העתיקה, חארה זגירה, היתה במקורה קהילה שכולה כוהנים. ואכן ריבוי זה של כוהנים השרה על האנשים הרגשה של שייכות לקהילה קדושה מובהקת, הרגשה ששימשה בסיס להתפתחויות מאוחרות של הדימוי העצמי של העדה, שנכירו בהמשך. מן המאה השמונה־עשרה היה האי ג׳רבה אחד ממרכזי הלמדנות היהודית המסורתית החשובים בצפון־אפריקה. מצויים כתבים רבים מאת חכמי ג׳רבה, בדפוס ובכתב־יד, המעידים על פעילות למדנית רבה. רבים היו משתתפים בערבים בחוגים לתלמוד.

בימי שבת נהגו חכמים רבים לדרוש במשך שעות ארוכות, וקבוצות קטנות רבות נהגו להיפגש לשם לימוד. לא זו בלבד שהבחינו בין מי שהוא למדן לבין מי שאינו למדן, אלא שגם בין הלמדנים נהגו להבחין בין ׳למדן פשוט׳ לבין ׳מעיין בש״ס׳." מושג ה׳מעיין׳ היה נפוץ ומוגדר; הוא ציין מי שמסוגל היה להבין גמרא בכוחות עצמו. מושג ׳הלמדן הפשוט׳ אינו רווח כל כך בשימוש ואינו מוגדר ברורות. מכל מקום, הוא ציין כנראה מי שמסוגל היה בכוחות עצמו להבין תנ״ך, משנה וספרי דרוש.

פעילות חברתית מנותקת מבתי־כנסת או מלימוד מסורתי כמעט שלא היתה בג׳רבה. אחת האפשרויות לבילוי חברתי מחוץ למסגרת הדתית היתה ישיבתם בצוותא של יהודים בבתי־קפה של מוסלמים, ואמנם מצויות במקורות קצת תלונות בעניין זה. בשנת 1912 נוסד בג׳רבה בית־דפוס עברי. מאז נתרבו מאוד כתבי חכמים מקומיים, שנפוצו בקהילות אחרות בתוניסיה. בעשור הראשון של המאה העשרים חדרו הצרפתים לדרום־תוניסיה, וחברת ׳כל ישראל חברים׳ ניסתה לפתוח בג׳רבה בית־ספר מודרני. ראשי הקהילה מנעו את הדבר, בהרגישם בכוח החילוני הטמון במוסדות־חינוך מודרניים.

 ואמנם בית־הספר המודרני הראשון נפתח בדרום־תוניסיה רק לאחר יובל שנים ויותר, כאשר הקהילות כבר החלו להתפזר. בעוד שבדרום נשארו עדיין מוסדות החברה המסורתית יציבים, הרי בצפון הארץ חלו תהליכי התמערבות, והחיים המסורתיים החלו שוקעים אפילו בעיר תוניס, שהיתה בעבר מרכז נודע בעולם היהודי. כך נוצר פער הולך וגדל ברמת הלמדנות המסורתית בין יהדות הדרום לבין יהדות שאר חלקי תוניסיה. בשל תהליך התמעטותם של חכמים בצפון־תוניסיה הן במניין והן בשיעור־קומה, נאלצו קהילות הצפון למנות לעצמן רבנים ושאר כלי־קודש מיוצאי ג׳רבה והדרום. 

התפתחות זו הביאה לידי העמקת התודעה הייחודית אצל יהודי ג׳רבה במבנן הפנימי מצטיינות קהילות ג׳רבה במידה רבה של הומוגניות חברתית. עם זאת היתה הבחנה רופפת בין הסוחרים לבין בעלי־המלאכה. זו באה לידי ביטוי בסדרי ההערכה להטלת מיסי הקהילה: נציגים של שתי השכבות הללו השתתפו בשומה, שעל־פיה נקבע גובה המס האישי לקהילה. אך לא נודעו לנו חיכוכים על בסיס של תחרות בין קבוצות מעמדיות או עיסוקיות, חיכוכים שמהם ניתן היה להסיק על קיומן של קבוצות מגובשות על יסוד הבחנות אלו.

באמצע המאה התשע־עשרה עדיין נמצאו רבנים שעסקו במסחר ובניהול בתי־מלאכה בצד עיסוקיהם הרבניים (בנימין, תרי״ט:109), ולא קיבלו שכר בעד הרבנות, התנהלו דיונים חוזרים בדבר שיחרורם של תלמידי־חכמים ממיסי הקהילה, ובפרט שחרורם של אנשי ׳החברה קדישא׳ (בשנים 1905,1875,1870,1865). הדיינים פסקו לשחררם מעול המיסים, אך מהדיונים החוזרים מסתבר שהציבור לא קיבל את ההוראה באופן חד־משמעי. מן המקורות לא ניתן להסיק, אם ׳תלמיד חכם׳ הוא רק מי שכל עיסוקו בתורה או גם מי שעוסק בעבודה מכניסה בצד לימודיו. מכל מקום התמונה העולה במאה התשע־עשרה היא של קהילה, שבה המעמד של תלמידי־חכמים אינו ייחודי מעיקרו ואין הוא מובחן משל הדיוטות: מעמד תלמידי החכמים שונה אך הגדרתו נשארה רופפת.

רוב בתי־הכנסת היו מוסדות פרטיים מיסודן של משפחות או קבוצות מהגרים. עם זאת היתה לוועדי הקהילות בג׳רבה מידה ניכרת של שליטה על בתי־הכנסת. בחארה זגירה היתה הקפדה רבה שלא להחזיק ספרי־תורה בשום בית־כנסת מבין תשעה בתי־הכנסת שבמקום. תקנה זו באה להבטיח שבימים שבהם קוראים בתורה ייאלץ הציבור להתאסף כולו בבית־כנסת אחד, בית־כנסת הגריבה, שנחשב למקודש אך היה מרוחק במקצת ממרכז העיירה. מאחורי התקנה עמד כוחו של ציבור, המסוגל להשתלט על הגורמים הבדלניים המאורגנים בבתי־הכנסת השכונתיים. בחארה כבירה שררו הסדרים דומים. עשרה מבין חמישה־עשר בתי־הכנסת שהיו במקום בדורות האחרונים נסגרו בימים הנוראים בפקודת ועד הקהילה. מטרת התקנה היתה בעיקר כלכלית: ראשי הקהילה ביקשו, על־ידי יצירת קבוצות־מתפללים גדולות, להעלות את המחירים בתחרויות של ׳מכירת מצוות׳, משום שהכנסות בתי־הכנסת בימים הנוראים הוקדשו כולן, בתוקף תקנה, לקופה הכללית של הקהילה. נמצא שאף אותם בתי־כנסת, שפתיחתם הותרה על־ידי הקהילה, נאלצו לוותר באופן ארעי על עצמאותם הכספית.

בראש הקהילות בג׳רבה עמדו ועד הקהילה ובית־הדין. ועד הקהילה עסק בגביית מיסים פנימיים. עיקר ההוצאות המוטלות עליו היו פרנסת עניי המקום ותשלום לשומרי הלילה, ולימים גם תשלום שכר לדיינים. הוועד ראה עצמו גם אחראי על עניינים דתיים כלליים, ולכן העסיק אדם מיוחד שסבב בחנויות בערב שבת וזירז את האנשים לסגור עסקיהם בזמן. מקורם העיקרי של מיסי הקהילות בגבייה עקיפה, והיתה גם קצת גבייה ישירה. המס העקיף, בערך של 25%, בא מהיטל שהוטל על בשר שנמכר בקהילה (בצירוף תקנה שאסרה יבוא בשר מהחוץ). המס הישיר הוטל על יסוד שומות אישיות של ועדות סוחרים ובעלי־מלאכה. השומה נערכה כנראה אחת לשנה, ואילו המס צריך היה להיפרע אחת לחודש. בערבי חגים היה המס כפול ולפעמים משולש מן הסכום הרגיל, אך ידיעותינו בנוגע לביצוע הסדרים אלה אינן מפורטות

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

מכתב מספר 3

מכתב תודה מאת הח'ליפה של מראכש, מוחמד בן עבד אלרחמאן בו הוא מביע את הערכתו לשלמה קורקוס על השי ששיגר אליו באמצעות בנו

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

الحمد لله

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

אל משרת ( 2 ) אדוננו – ינצרנו האל – הסוחר שלמה ( 3 ) קורקוס, לעצם העניין : הגיע מה ששלחת

2 – במקור " ח'דים ". מוחנח בו השתמשו השלטונות בפנייתם לפקידים הבכירים של המח'זן ועושי דברו – קאידים, אמינים וכו….יוצא אפוא שבעיני בית המלוכה ה " תאג'אק אל סולטאן " היו " עובדי " מדינה לכל דבר.

3 – במקור " סלומ " לפי ההיגוי המקובל אצל יהודי מרוקו של השם שלמה.

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

כשי ( 4 ) לנו – באמצעות – בנך אשר ייצג אותך בפנינו ( 5 ).כה יתן לך אלוהים חים וירבה את רכושך.

4 – מקובל היה שלרגל החגים המוסלמיים או לרגל אירועים חשובים בחיי בית המלוכה – הכתרה, ניצחון צבאי וכדומה – ה " תאג'אר " ישלחו את מתנותיהם למלך ובמקרה שלנו גם ליורשו המיועד, הח'ליפה של מראכש.

5 – דומה שמפאת גילו המתקדם, שלח שלמה קורקוס את אחד משני בניו, יעקב או אברהם, לייצגו בפני הח'ליפה

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

ואתם הנכם יהודים שלנו ובני טיפוחינו. סוף. ( 7 ) 6 לחג'ה הקדוש החותם את שנת 1267

7 – ביטוי זה מחליף את הביטוי " אל סאלאם " – שלום – המופיע רק במכתבים המיועדים למוסלמים.