מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:
א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים;
ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו
ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו;
ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.
תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.
בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.
מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?
מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.
מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?
מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?
שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.
האם נכונה ההשערה שמוחמד קינא ביהודים וחמד את ממונם ואת רכושם כדי לממן ולהגדיל את צבאו? לא לשם שמיים עשה את אשר עשה אלא כדי לספק את יצר הנקם שבער בקרבו וכדי להכניע את יריביו באשר הס ולהגשים את מטרותיו.
מנהיגי מכה כינו אותו חולה רוח כי להוכחת נבואתו לא היו ברשותו אמצעים כלשהם לאמת את דבריו.
מעשיו ומהלכי חייו של מוחמד הוכיחו לכל בר-דעת שהוא לא היה נביא ולא היה שליח ה׳ אלא לוחם אכזר שכדי להגיע למימוש מטרותיו נקט בכל האמצעים התפלים שגבלו בפשעים נגד האנושות.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
כעבור כמה דקות עבר שם רבי יעקב אבן צור, וכשראה את רבי יהודה בחנות הפחמים, שאל בתמהון : " מה רבינו עושה ? ענהו רבי יהודה : בעל החנות זיכני במצוות גמילות חסדים, שהיה צריך ללכלת לאכול, ומארחר שקשה לו להכניס כל השקים לחנות ושוב להוציאם כשיחזור, ביקש ממני שאעמוד לו בחנות עד שיחזור ".
בהתרגשות גדולה שאל רבי יעקב : " האם עד כדי כך היה חצוף ? ענהו רבי יהודה : חס ושלום, הוא אינו חצוף, רק תמים ופתי, והייתי צריך למלא בקשתו כפי שהתבאר לי מכה שנאמר במדרש על רבינו הקדוש ( רבי יהודה הנשיא ) שאמר, כל מר דימר בר נש, אנא נעביד ( כל מה שיאמר לי בן אדם, אני עושה ) שלכאורה אין לו מובן.
שאם זה מדובר במי שביקש ממנו הלוואה, או שדיבר בעדו לשלטונות וכיוצא בזה, פשיטא שרבי היה חייב, אם יש באפשרותו, כמו כל יהודי אחר, ומה חידושו של רבנינו הקדוש ?
אלא כוונתו אפילו אם יבקש ממנו אדם מתוך תמימות שאינו לפני כבודו, רבי היה מוכן לעשות. ואם רבינו הקדוש היה מוכן לעשות את זה, אני על אחת כמה וכמה ( על פי דברי רבי יוסף משאש, בספרו " נחלת אבות " א, קה ). ועוד הרבה מסופר על גודל ענוותנותו ועל העזרה שהיה מוכן להגיש לכל יהודי באשר הוא.
ההוקרה וההערצה.
ענוותנותו ופרישותו, התנהגותו וקדושתו הביאו לו הערצה גדולה מצד כל שכבות העם, ואפילו מצד הגויים. הוא היה מוחזק כאיש אלהים קדוש עד שהיו נשבעים בשמו.
מסופר שגוי אחד מפאס נסע לערי תוניסיה להסתתר, ועשה שם שותפות עם יהודי אחד שנראה נאמן בעיניו. מרוב אימון שנתן בו לא החתימו על שום שטר, ולא הייתה לו לגוי מן היהודי שום התחייבות בכתב.
מתנאי השותפות היה שהגוי נותן ליהודי כסף לקנות סחורה, ולאחר שהיהודי מוכר את הסחורה, הגוי נוטל הקרן שנתן, והריווח מתחלק בין שניהם. במשך הזמן הלכו העסקים והתרחבו, והיהודי שהיה קודם איש עני, התחיל להתעשר.
כשראה היהודי גודל תמימותו של הגוי והאמונה הגדולה שמאמין בו, נכנס בו יצר הרע והחליט לכפור ולהכחיש לגוי, ולקחת לעצמו גם הקרן וגם הריווח. כשהגיע זמן חלוקת הרווחים בא הגוי, בדרכו, לבית היהודי וביקש לערוך את החשבון על עסקי השותפות, ויחילקו את הריווח כנהוג.
והנה לתדהמתו ענה לו היהודי : " מאז החלוקה הקודמת לא נתת לי שום כסף, ואני עושה מסחר רק בכספי ". לגוי לא היו שום הוכחות נגד היהודי שיוכל לתבוע אותו לבית משפט, לכן ביקש מן היהודי שישבע לו בצדיר רבי יהודה בן עטר מפאס.
היהודי שחק בלבו וניסה הלראות לגוי כאילו זו שבועה חמורה, ובשום אופן לא יכול לישבע בה. והגוי לתומו כשראה כך, החזיק יותר ויותר בתביעתו שלא לוותר ליהודי רק אם ישבע לו בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס.
רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין.
אחרי ויכוחים מרובים הסכים היהודי לישבע ונשבע בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס, שלא קיבל מהגוי שום כסף, ונפטר מהגוי. היהודי שמח בלבו וערך מסיבה לקרוביו, על הריווח הגדול שנפל בחלקו מהגוי. בתוך המסיבה ירד למרתף שהיו מאוחסנות בו סחורותיו, ובידו נר להביא יין למסובים.
כשעלה, שכח את הנר הדולק בתוך המרתף, הנר גרם לדליקה במרתף, הדליקה פשטה על הסחורה, והבית כולו עלה בלהבות, וכל בני הבית מצאו את מותם בשריפה. כששמיע הגוי מה שקרה ליהודי, שותפו לשעבר, שמח בלבו ונתן הודאה לבורא עולם וגם לצדיק עליו הוא נשען.
כשנסע הגוי מתוניסיה לפאס, לקח מתנה גדולה ובא לפני רבי יהודה ונפל עליו, סיפ]ר לו את כל מה שעבר עליו וביקש ממנו שיקח מידו המתנה שהביא לו. רבי יהודה סירב לקבל ממנו המתנה ואמר שיחלקה בין העניים ( מלכי רבנן בערכו )
עד ימינו קיים מנהג בין היהודים בעיר פאס שכל מי שמתחייב בבית דין, שבועת חרם לחבירו, מתנה עליו שיקבל החרם על יד קברו של רבי יהודה בן עטר.
מצווה להקביל פני רבו ברגל.
מרוב הכבוד, ההוקרה וההערצה שרחשו יהודי פאס לרבם, השתוקקו רבים לקבל ברכותיו, ובימי החגים לא היה אפילו אחד מוכן לוותר על ברכתו של הרב.
בימי החגים היו נוהגים כל בני העיר להקביל את פני הרב. אנשי כל בית הכנסת היו הולכים, עם גמר התפילה, לביתו של רבי יהודה בן עטר ומנשקים את ידו, והוא מברכם. למרות הטורח הגדול שהיה לרבי יהודה מזה], היה מקבל את כל הקהל באהבה. מרוב עייפות היה שם כרית על ברכיו ומניח עליה את ידו, ומי שנכנס, מנשק את ידו ומקבל את ברכתו.
הרבה מסופר על קדושתו של רבי יהודה, על חסחדותו על הנסים שקרו לו הן בחייו הן לאחרי מותו, ותקצר היריעה מהכילה כל. אך מן הראוי להביא דברי רבנו החיד"א עליו :
" רבי יהודה בן עטר, הרב הגדול והקדוש, אב בית דין ור"מ בעיר פאס, חיבר פירוש למדרש רבה בכתב יד. ושמעתי מרב אחר הי"ו שהוא היה סולת נקיה. והרב ז"ל היה מלומד בנסים וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.
ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש שלהים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה ( שכר ) מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו ונדעם הן בעוגנו חי אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו תנצב"ה ( שם הגדולים, בערכו )
אלו הם חיבוריו.
1 – חידושים ושיטות על התלמוד, עודם בכתב יד.
2 – שאלות ותשובות ופסקי דינים. שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות מרבני מרוקו, ובמיוחד בשאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", וחלקם נמצאים עוד בכתבי יד. בשנת תשמ"א נקבצו תשובות בעניינו אורח חיים ויורה דעה על ידי מכון ירושלים.
3 – פירוש על מדרש רבה, עודנו בכתב יד.
4 – " מנחת יהודה ", דרושים על התורה, נדפס במכנאס בשנת תש"ז. ובירושלים בשנת תש"ס
5 – " שיר מכתם ", דיני שחיטה וטריפות בדרך שיר, עם פירוש מבנו רבי עובד, נדפס בווארשה בשנת תרל"ט.
פסקיו של הרב, תשובותיו ותקנותיו משמשים עד היום יסוד לכל רבני מרוקו, ומאז ועד היום אין אף ספר הלכה מרבני מרוקו שאינו נזקק לתשובותיו, פסקיו ותקנותיו של רבי יהודה בן עטר.
ביום ג' בשבת, י"ט בסיון התצ"ג – 1733, נפטר רבי יהודה כשהוא כבן שבעים ושבע שנה, ומרוב הכבוד וההערצה הספידוהו במשך שלושים יום, פעמים ביום, בבוקר ובערב, וכן חיברו עליו קינות.
ש"ס דליטא – יעקב לופו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
מבוא
ש״ם הופיעה לראשונה בזירה הפוליטית בשנת 1984 כשזכתה לארבעה מנדטים בבחירות לכנסת. לשיא כוחה הגיעה בבחירות שנערכו במאי 1999, בהן זכתה בשבעה־עשר מנדטים. למרות שיריבים חזו את התרסקותה של המפלגה לקראת בחירות ינואר 2003, זכתה ש״ס באחד־עשר מנדטים ומיקמה את עצמה כמפלגה הרביעית בגודלה במדינת ישראל לאחר הליכוד, העבודה ומפלגת שינוי. 258,879 מצביעים נתנו לש״ס את קולם, מספר כפול כמעט מיהדות התורה, אחותה החרדית האשכנזית הוותיקה, שזכתה ב־135,087 קולות.
בעקבות חזרה לשיטת הבחירות בפתק אחד לרשימה לכנסת בלבד (ללא בחירות נפרדות לראשות הממשלה) ועקב המצב הביטחוני הקשה, צומצמו היקפי ההצבעה הסקטוריאלית וניכרה חזרה מאסיבית של מצביעי ליכוד למפלגתם. ניתוח תוצאות הבחירות במקומות בהן ש׳׳ס היתה המפלגה הגדולה בשנת 1999 בהשוואה לתוצאות הבחירות של שנת 2003, מגלה שכמאה וחמישים אלף מצביעים עברו בחזרה מש״ם לליכוד.
בבחירות של שנת 1999 ש״ס זכתה במספר הקולות הרב ביותר במקומות הבאים: ירושלים, קרית גת, קרית מלאכי, לוד, שדרות, אופקים, נתיבות, עמנואל, אור עקיבא, באר יעקב, אשקלון, אשדוד, באר שבע, בית שמש, בית שאן, דימונה, חצור הגלילית ושלומי. בחינת תוצאות הבחירות בשנת 2003 במקומות אלו מראה, שלמרות שש״ס ירדה ומוקמה כמפלגה הרביעית בגודלה בכלל המדינה, היא נשארה בכל עיירות הפיתוח, ובערים נוספות בהן קיימים ריכוזים גדולים של יוצאי צפון אפריקה, המפלגה השנייה בגודלה לאחר הליכוד.
התופעה של יהודים חרדים ממוצא ספרדי רחבה הרבה יותר מהמשתקף מתוצאות הבחירות, כיוון שרבים מהם מצביעים ליהדות התורה. תופעה הפוכה כמעט אינה קיימת. נתון זה בולט בבירור בעיירות פיתוח בהן מתגוררים תושבים מעטים ממוצא אשכנזי. יהדות התורה זוכה בקולותיה של האוכלוסייה הספרדית גם בירושלים ובבני ברק.
כאשר החוקרים ניסו להגדיר את ההרכב של מצביעי ש״ס בשנת 1999 הם הסתייעו בתיאור שני מעגלים: המעגל הראשון המהווה את הגרעין הקשה הוא חרדי, בעל זיקה ללימודים ומורכב ברובו מבוחרים שבעבר היו תלמידי ישיבות או תלמידי ישיבות גבוהות וכוללים בהווה. המעגל השני הוא המעגל המסורתי המורכב ברובו מבני עדות המזרח שזיקתם ליהדות אינה למדנית אינטלקטואלית, אלא רגשית חווייתית ביחסה למסורת של בית־אבא.
הבחירות של ינואר 2003 צמצמו את התופעה העממית הרחבה שהניבה שבעה־עשר מנדטים בבחירות של 1999, והחזירו לליכוד רבבות של יהודים מזרחים שנכללו במעגל השני. ש״ס התכווצה והפכה להומוגנית יותר, ועתה הגרעין החרדי שבה גדול גם מבחינה מספרית וגם מבחינה יחסית. סביב מנהיגותו התורנית של הרב עובדיה יוסף התאספו גם יהודים מזרחים מסורתיים שאינם חרדים, אך התנועה העממית הרחבה שאפיינה את ש״ס וכללה רבבות מצביעים בבחירות של 1999 איננה קיימת עוד.
בסקר עמדות שנערך בקרב אוהדי המפלגה מייד לאחר בחירות 1999 על ידי העיתון ידיעות אחרונות, התברר שלמעלה ממחצית המצביעים של ש״ס (55%) מעדיפים מדינת הלכה על פני מדינה דמוקרטית: כמו כן, 67% מהנשאלים טענו שהדת חשובה להם מדמוקרטיה.2 יש להניח שאילו נערך משאל כזה לאחר בחירות 2003, מן הסתם היינו מגלים שמספר התומכים במדינת הלכה היה גבוה יותר, ומספר רב יותר של נשאלים היו אומרים שדת חשובה להם מדמוקרטיה.
מאז הקמתה הפכה ש״ס למרכיב מרכזי בפסיפס החברתי־פוליטי של מדינת ישראל, והיא זכתה במקום הראשון בתוך החברה החרדית בתחילת האלף הנוכחי. הציבור החילוני החרד מחרדים, ובעיקר מש״ס, נתן ביטוי לדאגותיו בהצבעה מאסיבית למפלגת ״שינוי״(15 מנדטים). חוקרי החברה בישראל כמו גם העיתונות מופתעים עדיין מגודל הצלחתה של ש״ס.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
להלן כמה מנהגי תחדיד שליקטנו
אלישבע שטרית
במקומות נוספים.
כל ערב קרוב לחצות, נסגר חדר היולדת, בעל הבית החזיק בידו חרב, אותה העבירה בהשאלה מאחד לשני כשהיא עטופה מתוך חרדה, מפני הגויים. בעל הבית הקיף את החדר בארבע פינותיו ואמר, ויהי נועם שלוש פעמים, יושב בסתר עליון, המלאך הגואל אותי, שיר למעלות אשא עיני, הפיוט ברוכים אתם קהל אמוני, ברכת הכהנים וסיים בפיוט בר יוחאי.
מנהג פאס.
כל ערב מתאספים בחדר היולדת, לומדים קצת ומספרים אגדות, כאשר בעל הבית מספר לאורחיו שתייה ביד רחבה, כל מיני קליות ובמיוחד שקדים וכדומה. בסביבות חצות סוגרים היטב את חדר היולדת, כדי לעצור בעד המזיקים להסתנן, ומתחילים בתחדיד בעזרת החרב העשוייה ממתכת מאגית והמרחיקה את השפעתם של הג'נון ועין הרע.
בכל מקום קוראים כמעט אותם פסוקים ואותם מזמורים. אחרי התחדיד, מניחים החרב ליד היולדת ובנה.
מנהג צפרו.
עושים הקפות בחדש שיש בו היולדת כל הלילה, עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה. ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, כשהוא ומלוויו קוראים את הפסוקים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו…, המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים.
ויש ששמו למראשות היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל. בנוסף לסגולות אלו, מקיימים שמירה ממש בבית היולדת. בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.
מנהג הדרום.
במשך שבע לילות, עד הכנסתו של הרך בבריתו של אברהם אבינו, עורכים כל ערב שולחן מכל טוב. המוזמנים המסובים משמיעים דברי תורה, אגדות מעשיות וכו…וכטוב לבם במאכל ובמשקה, קרוב לחצות, מצווּת הנשים, כי הן מהכת של לילית, לצאת מהחדר בו נמצאים היולדת ובנה.
סוגרים את תריסי החלונות והדלתות, ופותחים בפסוק : והבאתם זכר ונקבה, מפזמים פיוטים ואומרים פרקי תהלים. אחד הנאספים מפזר מלח בכל פינות החדר ומעל ליולדת ובנה, ואחד תופס חרב עתיקה, ורצויה חרב ששפכה דם, מעבירה בכל פינות החדר, מעל לראש היולדת ובנה, ובגמר הטכס, עומדים הגברים במשלים ומסיימים בהתנצחויות וכו…אלו היו חילופי דברים של חידוד שיש בהם כדי להעליב את שומעם.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האינקביזטור הראשי
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
מעניין במיוחד הפרק שאלונסו די אספינה מקדיש לבעיות הנוגעות לדרכי חקירת המינות והכפירה. גם ההגמון וגם חוקר־המינות רשאים לכלוא במעצר את הכופר ולשים בסד את רגליו. כל אחד משניהם רשאי לעשות זאת בכוח סמכותו שלו, אך אם יש לשים את הכופר בבית־הסוהר ולענותו בעינויים, רק השנים יחד רשאים לעשות כן. והוא מעלח 15 קשיים, מנין המדגים מיטב את שיטתה של האינקויזיציה ואת סבך בעיותיה היומיומיות. הדעת נותנת שמם העסיקו את אלונסו די אספינה, שכן לא היה נזקק לדון בהם, בכולם או במקצתם, אילמלא היתה קיימת הבעיה ואילמלא חזה בה בעיני־רוחו. משום כך ראויים הללו שיבוא להם מנין מפורט, אף־על־פי שבכמה דברים הוא חוזר לטענות שהעלה קודם-לכן ובכמה דברים לא נמצא ממשך הגיוני, ויש בהם כמה סתירות. מכל־מקום היו אלה מבעיותיו של כל בית-הדין של האינקויזיציה
א) הוא מעלה את בעיית בית-הסוהר ומפרט את שיטת ניהולו. בית־הסוהר משותף לצרכי ההגמון ולצרכיו של חוקר־המינות.
(ב) הוא מחייב פעולה משפטית סדירה נגד נוצרים [קרי: אנוסים] השבים ליהדות. הפרוצידורה והנוהג כלפיהם הם בשיטה המקובלת כלפי כופרים. אין ספק שכאן הוא מושפע מן הנוהג של האינקויזיציה בימי־הבינים.
(ג) אשה שהיא קתולית נאמנה אבל בעלה כופר, אין להחרים את רכושה אלא אם כן נישאה לו מתוך ידיעה של ממש על מעשיו.
(ד) את רכושו של הכופר יש להחרים אף אם כפירתו נתגלתה לאחר מותו.
(ה) הכומר היועץ לכופר להעלים את מעשי כפירתו-גם אותו יש להעניש. נראה כאילו נתכוון לכומר המוַדה.
(ו) חוקר־מינות צריך להיות בן 40 שנה ומעלה. ואמנם כך היה מקובל על דעת האינקויזיציה.
(ז) אין חוקר-המינות יכול לפעול נגד שליחו של האפיפיור או נגד פקידיו שלו.
(ח) מיהו החוזר לסורו (reclapso) : הכופר שחזר בו מדרכו ושב לחטוא באותם חטאים. בין החשודים כחוזרים לסוrם הוא מונה במיוחד את החוזרים בהם de vehementi, שנתקבלו בחזרה לחיק הכנסיה לאחר הבטחה חמורה. אין הוא כולל במסגרת זו את המוחזרים לחיק הכנסיה.de levi
ט) חוקר־המינות וההגמון יכולים לדון יחד כל כופר, אבל אם כל אחד מהם דן לעצמו-חייבים הם לקיים מגע ביניהם. נראה, שכאן בא להקדים ולהציע פתרון לשאלת המגע בין האינקויזיציה לשלטונות מכנסיה.
(י) הגמונים שלא הטילו עונש ראוי על כופרים יועברו מכהונתם לתקופה של שלוש שנים! אם הם בדרגה נמוכה מזו, יגורשו מן הכנסיה. למחילה יזכו רק מאת האפיפיור, או במקרה אם הם שוכבים על ערש־דוי.
(יא) בכל הנוגע לכפירה יש לשים לב לשלושה דברים: 1. חומרת החטא! 2. חסד הכנסיה ותוכחתה כלפי החוטאים! 3. התועלת למאמינים. לפי חומרת החטא יש להטיל עונש על הכופרים מיד עם גילוי המעשה. אולם בשים לב לחמדה של הכנסיה אין להענישם תיכף ולשרפם. יש להוכיח אותם פעם או פעמים, ואם לאחר־מכן יחזרו לסורם אין להם כל תקוה ותוחלת. לתועלת המאמינים יש להשמיד כל קבוצה של כופרים שנצטרפו לחבורה.
(יב) בשלוש דרכים יש לקבל בחזרה לחיק מכנסיה כופרים שחזרו בהם: 1. שיתירו להם לקבל את הסקרמנטים! 2. שיחזירו להם את רכושם 3. שישאירו אותם בחיים. לקבל את הסקרמנטים יש להתיר תמיד, שכן בכך תלויה תשועת נפשם שלהם ? זאת אף יש להתיר לאויבים. אולם יש למנוע מהם את הדרך השניה והשלישית, שכן אם ישאירו אותם בחיים וישיבו להם את רכושם יחזרו מחדש לסורם ויגרמו נזק רב למאמינים.
סַקְרָמֶנְט
ל (ז') [לטינית: sacramentum שבועת אמונים] טֶקֶס נוֹצְרִי (כְּגוֹן הַטְּבִילָה) שֶׁעַל פִּי אֱמוּנַת הַנּוֹצְרִים יֵשׁוּ עַצְמוֹ צִוָּה אוֹתוֹ, וּבְאֶמְצָעוּתוֹ מָעֳנָק הַחֶסֶד הָאֱלוֹהִי וּמִתְמַמֶּשֶׁת הָרוּחָנִיּוּת.
(יג) את החשודים בכפירה ואת התומכים בהם והאוהדים אותם יש להעמיד לפיקוחו של ההגמון. כופר שאינו נחשב חוזר לסורו יחזור בו מחטאו ויישבע בכתבי־הקודש שיקיים בהקפדה את חוקי הדת הקתולית. מעשה זה יש לעשותו בפומבי גדול. ואמנם כזה היה הנוהג באוטו־די־פי.
(יד) איש־כמורה שהוא כופר פוסק מלהיות איש־כמורה, אפילו הוא אפיפיור.
(טו) את החוזרים לסורם יש להסגיר לזרוע החילונית.
כבר ציינו לעיל כמה ביסס את דבריו על דרכי האינקויזיציה של ימי-הבינים. אך יש להם צביון חדש, משום שאלונסו די אספינה ביקש להעתיקם לצרכיה של קסטיליה, והוא רמז בהט לאפשרות קיומו של מוסד לאומי־קסטיליאני. ברם עדיין הוא רואה בהגמון את האישיות המרכזית בכל מחוז או הגמוניה המטפלת בעניני כפירה. בענין זה עוד לא הרחיק לכת עד ליסודו של מוסד תלוי בכתר. מכל־מקום, שימשו הצעותיו והוראותיו בסיס לדיוניהם של מארגני המוסד הלאומי בימי פרנאנדו ואיזבל, והקורא יראה בעצמו כמה נתגשמו הצעותיו הלכה למעשה.
בעצם, נשאלת השאלה מהי גישתו להמרה. על אף כל האמור לעיל וחשדותיו באנוסים הוא רואה את המרת דתם של יהודים בחיוב. אבל הוא דורש הדרכה אישית בנצרות במשך תקופה של שמונה חדשים, והללו, לכשיעברו אולפן זה וידעו את עיקרי הדת, יש לקבלם לדת הנוצרית לאחד שיקול־דעת רב.הוא אף דן בצדדים המעשיים של קבלתם ובצומות שיש להטיל עליהם. ומעניין שהוא אף קובע הלכה בענינו של עבד יהודי אצל נוצרי. אם המיר דתו, אין הוא יוצא לחפשי! עבודתו נקבעה כחוק, אך עם זאת מוטב לשחררו, שכן אין עבדים נוצרים. וגם להמרה מאונס התיחס בחיוב, ובכללה המרת ילדים אף אם הוריהם מתנגדים לכך.
אמנם סתר עצמו לעתים, אך רצה להיות שלם בכל עם דרכם של הקיצונים שבכמורה הספרדית באותם ימיט. ואין הוא מסתפק בחיפושי פתרון לשאלת האנוסים. גם למצבם של היהודים, כאמור, ביקש מזור, והרצוי לו היה גירושם.תכנית זו שנידונה על כל פרטיה היא הראשונה שחדרה לנבכי בעייתם של האנוסים וצרותיהם והציעה להם פתרונות. בשנת 1461 עבר מיזמה למעשה והציע לאלונסו די אורופיסה, ראש מסדר ההייֶרונימיטי, שישתף עמו פעולה בביעור הכפירה. מעשהו זה, ההצעה לפעולה משותפת בין שני מסדרי־נזירים לביעור הכפירה, הוא מיוחד במינו, ביחוד לגבי מסדר־נזירים כמסדר ההיירונימיטי שאליו נשתייכו אנוסים.
אך למעשה נסתיימה פעולה משותפת זו בהוצאה לפועל של חקירת מינות במתכונת בית־דין אפיסקופאלי בטולידו ובעוד מקומות בקסטיליה. ואשר ליצירת אידיאולוגיה מיוחדת לפעולה נגד אנוסים נתקבלו רוב דבריו על דעתם של אלה שבאו לטפל בשאלת האנוסים בסוף שנות ה־70. בראשית שנות ה־80 של המאה הט״ו רעיונותיו היו רעיונותיהם, והצעותיו – אם היו מרחיקות־לכת במידה מספקת-נתקבלו עליהם! ואם מתונות היו-נדחו. דרכם של אנוסי ספרה כפי שתוארה על־ידיו, מצאה ביטוי נאמן בדברי העדים והנידונים עצמם כשעמדו הללו לפני בית-הדין. בצדק אפשר לראות את אלונסו די אספינה כאביה של השיטה שמצאה את ביטויה ביסודה ובקיומה של האינקויזיציה הלאומית הספרדית.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מסעי יהודה חמישה פרקי מסע מחורזים לאלחריזי
מסעי יהודה
חמישה פרקי מסע מחורזים לאלחריזי
מהדורת יוסף יהלום ויהושע בלאו
מכון בן צבי
ירושלים תשס"ג
גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיִמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אבּוּ זַכַּרִיּא אלחַרִיזִי אליַהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אִבְּן אַלְשַעַאר אלמַוְצִלִי (1197־ 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו (קַלָאאִד אלְגֻ׳מאן פִי פַרַאאד שֻעַרָא הַאדָ׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים (חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.
מָקָאמָה
ב (נ') [ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.
תצלומים של שרידי ׳תחכמוני׳ בכאלף דפים מן האוסף העברי השני של הספרייה הלאומית בפטרבורג וכן תצלומי כתבי-היד מן האוסף הערבי-יהודי (אוספי פירקוביץ) שהגיעו אל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, גירו את הדמיון, אבל גם עשרות הקודקסים האירופיים המחזיקים העתקות של ה״תחכמוני״ הפופולרי לא זכו לבדיקה של ממש. כך ניגשנו אל המלאכה.
מהר מאוד נתברר שאכן ניתן להשלים באמצעות קטעים חדשים את המקאמה הערבית- יהודית אלרוצ׳ה אלאניקה (האחו ההדור, זה שמה שמזכיר הביאוגרף הערבי). נתברר עוד ששער מו בתחכמוני(׳שער מאזני הדור׳) כולל בעצם שני נוסחים של המסע, שנתאחדו בידי מעתיקים מאוחרים לנוסח אחד מעורב. בעקבות ההפרדה בין הנוסחים קיבלנו שני תיאורים עבריים, מוקדם ומאוחר, לצד התיאור הערבי־יהודי המאוחר. מלבד אלה כללנו כאן גם את המקאמה הבודדת ׳מחברת הנדיבים׳ שנתפרסמה בידי ש״מ שטרן, וכן את שער המשוררים (שער יח בתחכמוני) בגלל דרך התיאור המסודרת על פי ערים ומקומות ברצף של מסע. ברישום חילופי הנוסח ראינו את עצמנו ממשיכי דרכו של המלומד היהודי האיטלקי, ש״ד לוצאטו(1865-1800).
ברישום חילופי נוסח מכתבי היד של תחכמוני (כתבי יד אלמנצי, אחר כך כתבי יד הספרייה הבריטית 27,113.Add משנת 1282, וכן כתב יד 27,112.Add) היה לוצאטו עסוק בהפסקות במשך תקופה של כתריסר שנים באמצע המאה התשע-עשרה. באיגרות שכתב באותה תקופה אל ש״י קמפף, שהוציא כמה מן השערים הראשונים של ה׳תחכמוני׳, נתן ביטוי למסירותו לעניין. הוא זלזל ביחסם הלועג של בני דורו על שהוא מבזבז את זמנו לריק ׳להעתיק חלופי נוסחאות בדברי החריזי׳, והוא אף קרא תיגר על גישתם בסוף האיגרת מיוני 1857 (שד״ל, עמי 1303-1302): ׳אינני מבקש משפט אנשי דורי, כי על הרוב ברכתם קללה היא בעיני, ותהלתם חרפה, וחירופם תהלה׳.
שד״ל התכוון כנראה למלומדים בני אירופה שהמקאמות האוריינטליות לא נחשבו בעיניהם. האשכנזים לא ירדו לסוף דעתם של שעשועי אלחריזי, ולפעמים עוד החליפו בין ספרו המקורי, תחכמוני, ובין התרגום העברי שהכין למקאמות אלחרירי, ואשר איתיאל הוא שם הדובר הקבוע שלהם.
Une histoire de familles-J.Toledano- Achkenazi-Rabbi daniel Hachomer
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel
Achkenazi
Nom patronymique d'origine hebraique d'une origine : Achkenaze, terme qui designe traditionnellement en hebreu, l'Allemagne. Dans la Bible, le terme Ashkenaze ( Chroniques, 6 ) designe ene peuplade descendant de Gomer, fils de Japhet, fils de Noe, et dont on croit que les Germaniques seraient kes descendants.
Son territoire s'etendait autour du mont Ararat, en Armenie. Dans les communautes sepharades et orientales, ce pqtronyme atait accole aux originaires d'Allemagne en particulier, et d'Europe Centrale et Orientale, en general, aux juifs parlant Yidish venus s'y installer.
Autres orthographes Askinazi, asquinazy, Skenazy, Skinazy, Asquinazi, Eskenazy. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte essentiellement en algerie – Alger, Oran mias egalement en Tunisie – Tunis, Sfax, Ferryville – et moins au Maroc.
Rabbi Elisha
Celebre rabbin d'Allemagne monte a Jerusalem. Il fut envoye une premiere fois en mission au Maroc en 1650 – 1654 ou il fut l'hote a sale de Rabbi Yaacob Sasportas, qui s'illustrera plus tard danns la lutte contre le faux Messie, Shabtai Zvi
Sur la voiedu retour, en Italie en compagnie d'un autre emissaire, rabbi shelomo Navaro, ils furent attaques par des brigands qui les depouillerent du fruit de leur collecte. Son compagnon tomba amoureux d'une belle chretienne, l'epusa, se convertit et reta en Italie.
Rabbi Elisha fut alors contraint de prolonger son sejour a l'etranger poue receuillir de nouveaux fonds pour les œuvres de la ville sainte. Il fut envoye une seconde fois en mission au Maroc en 1666, en pleine crise messianique, alors que son fils, Nathan, surnomme Haazati, l'homme de Gaza, ou il avait rencontre le faux messie Shabtai Zvi, était devenu le prophete du mouvement.
Sa piete et son erudition lui valurent une tres grande renommee et il eut notamment poue disciples a Sale, Rabbi Hayim benattar le Vieux, et a Meknes rabbi Eliezer Bahloul, qu'il initia a la Kabbale er rabbi Shemaya Mimram, qui fut son hote jusqu'a sa mort a Meknes en 1673.
Rabbi daniel Hachomer
Un des saints les plus veneres au Maroc, repute pour sea guerisons miraculeuses en particulier des maladies mentales. Nous ne possedons aucun detail sur sa biographie si ce n'est qu'il serait venu – comme la majorite des saints veneres au Maroc – de Terre Sainte.
Sa Hiloula, le 1er du mois Ellul, attirait dans le passe des milliers de pelerins, depuis qu'en 1944, un ancien volontaire de l'armee francaise avait fait le vpeu, s'il survivait, d'organiser chaque annee un pelerinage sur sa tombe dans le petit village de Arba Tougana dans l'Anti Atlas, au sud du Maroc.
Malgre son isolement et les difficultes d'acces, le pelerinage obtint un grand succes et les pelerins affluaient de tout le Maroc, en particulier de Marrakech et de Casablanca. Avec le temps rapporte l'ethnographe Issakhar Ben Ami, les musulmans commencerent a le venere sous le nom de Sidi Daniel.
Rabbi abraham Skenazy
President du tribunal rabbinique de Sfax, en Tunisie jusqu'a sa mort en 1856. Il fut un disciple de rabbi Hayim Fitoussi.
Rabbi Itshak Haim
Rabbin a Tunis, premiere moitie du XIXeme siecle
Rabbi Hayim Zeev.
Le fondateur de la premiere imprimerie hebraique en Algerie. Emissaire de jerusalem, venu receuillir des fonds pour les yechivot de la ville sainte en Afrique du Nord, il s'installa a Alger, sa mission terminee et publia en 1853 le premier livre hebraique. Soucieuxde rendre le rituel accessible et comprehensive aux masses, il publia la meme annee une petite brochure contenant la traduction en judeo arabe de la " Habdallah " que l'on recite a la sortie du chabat pour benir l'Eternel d'avoir distingue entre le Chabbat et les jours de la semaine entre Israel et les autres nations, et des autres prieres de circonstance.
Rabbi Eliezer
Publiciste et editeur de livres religieux a Tunis au debut du siecle, correspondant du journal hebraique de Jerusalem " Halebanon ".
Rabbi David
1898 – 1983. Celebre et respecte Grand Rabbin d'Oran et d'Oranie, des annees trente a soixante. Ne a Oran, il fut un des disciplesde rabbi Nehorai Azoubib. En 1919, il fonda avec cinq autres notables l'association pour la propagation des etudes religieuses " Yagdil Torah ".
Il representa l'Algerie au Congres mondial des Communautes sepharades qui se tint a Amsterdam en 1938, ou il fit une communication sur le plus celebre des rabbins de sa ville natale. Rabbi Yaacob Sasportas.
Auteur de manuels d'education religieuse et d\une histoire des juifs a Oran. Delgue de l'Alliance pour l'Oranie. Deux ans avant l'independance de l'Algerie, il fut nomme Grand Rabbin d'Alger et d'Algerie, premier sepharade a occuper ce poste depuis la formation du Consistoire apres la conquete francaise.
Il fut l'hote d'honneur des originaires d'Algerie a Casablanca pour la ceremonie d'innauguration de leur synagogue en 1950, le Temple Bet El. Mort a Paris en 1983.
Joel
1929 – 1993/ Fils de rabbi David Professeur de philosophie ne a Oran. Profondement impregne de culture juive, il a été en France, un de ceux qui ont contribue a la reformation des contenus de la tradition juive, selon les categories de la culture contenporaine. Il fut avec son frere Daniel le fondateur dans sa ville natale du mouvement de jeunesse religieux " Bne Akiba ", et en France un des membres dirigeants de l'UEJF et un des piliers de l'Ecole de cadres d'Orsay.
Directeur de la section " Pensee juive " au Centre Universitaires des Etudes juives, il fut egalement membre du comite de redaction du periodique de l'Alliance " Les Nouveaux Cahiers ". Son œuvre maitresse restera la traduction de la grammaire hebraique de Spinoza, realisee en collaboration avec son epouse, Jocelyne Achkenazy-Gerson.
Rabbi Yehouda Leon
1922 – 1996. Fils de rabbi David, plus connu sous son totem scout de Manitou, educateur eminent, un des fondateurs a Paris du Centre univesitaire d'Etudes Juives et a Jerusalem, au debut des annnees 70, en collaboration avec l'Agence Juive, de " Mayanot ", institut de formation de dirtigeants pour les communautes de la Diaspora.
Apres sa fermeture, il fonda le Makhon Meir poue l'enseignement de la pesee juive. Sioniste fervent, il s'installa a Jerusalem au debut des annees 70. un des fondateurs de l'UNIFAN. L'union des immigrants de France et d'Afrique du Nord qui lui a rendu un grand hommage en 1992 a l'occasion de son 70eme anniversaire.
Sa veuve et ses amis ont fonde l'Institut Manitou pour la publication de ses œuvres et la diffusion de sa pensee et de son enseignement.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
Chez les Juifs du Sud
Dans le Haut-Atlas occidental. A Demnate, on sert dimanche matin, dans la maison de la jeune fille, un petit dejeuner aux invites qui ont veille toute la nuit. Les islan, chacun avec son ane, vont chercher du bois qu'ils remettent a la mere de la fiancee. Ce sont eux qui pourvoient au combustible necessaire durant toute cette periode.
On abat un tower ou boeuf chez le fiance et un autre chez la fiancee. Les betes sont costumees, Au moment de l'abattage, la mere de la jeune fille a en main une grenade sucree, ou elle recueille du sang qui coule de la bete. Elle en enduit apres le visage de sa fille.
A Sidi Rehal, se deroule lundi la ceremonie du henne. Vers le soir, les islan installent les fiances sur une table placee dans la cour. La jeune fille est recouverte de telle facon qu'elle ne peut etre apercue du jeune homme. C'est une tante, une cousine ou une soeur qui leur applique du henne aux mains et aux pieds. C'est un bon fal.
L'abattage du boeuf a lieu mardi, en presence des deux families, des invites et des musiciens locaux. On entoure les cornes de la bete d'un hzam et on y depose des bracelets. Les femmes poussent des "youyous" et les islan surveillent l'animal. A un moment donne, ils le mettent a terre. La mere du fiance accourt pour reprendre le hzam et les bracelets. Pendant que l'abatteur fait son oeuvre, la mere de la fiancee s'approche.
Elle porte deux grenades, deux oeufs, des dattes, du sucre, du sel et un qendil neuf allume, qu'elle depose pres du boeuf. Durant ce temps, le I'ab bat son plein. La mere recueille le sang du tawer et le met dans les grenades, dans lesquelles elle aura depose cinq dattes et du sucre.
Elle enduit du sang de la grenade la figure de la mariee. Ensuite, sur le lieu meme ou a coule le sang de la bete, elle enterre le quandil, les œufs, les dattes, le sucre, le sel et les grenades. Ceci est fait de liberee la fiancee de toute magie faite contre elle.. Le I'ab continuera jusqu'a la nuit ou jusqu'au mercredi matin.
A Ourika, mardi est le "nhar elhenna elkbira". Le matin, on procede a 1'abattage. La bete est recouverte d'un drap et porte des bracelets aux cornes. On lui met du henne sur sa tete et du khol aux yeux. Ici, donc, le deguisement est comple ; la bete est costumee telle une mariee. Certaines traditions qui concernent la parure du bœuf se retrouvent chez differents pauples eurpeens
On chante et on danse jusqu'a ce que 1'animal soit cacher. La mere de la jeune fille recueille du sang dans une grenade, qu'elle aura videe de ses grains. Elle garde soig- neusement cette grenade. Le soir, a lieu la derniere ceremonie du henne, que cloturera un repas.
A Tesra, les families dejeunent ensemble le dimanche. Ils mangent du couscous au poulet. Lundi matin, avant 1'abattage du boeuf dans la maison de la jeune fille, on entoure les cornes de la bete d'un hzam rouge, on y pose des bracelets et on lui attache les pieds. La mere de la fiancee recueille du sang de 1'animal, qu'elle melange au henne. On fait griller de la viande et on en sert aux invites. La fete dure toute la journee. Le soir, a la cere- monie du henne, la mere de la fiancee applique a sa fille du henne prepare avec le sang du boeuf sacrifie le matin. La mere du jeune homme en fait de meme a son fils. On leur d6pose aussi de l'argent dans le creux de la main, afin de "les rendre heureux".
Juifs du Maroc R.Assaraf
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Une nouvelle crise se produisit en 1922, lors de l'annonce du depart d'un nombre important de Juifs de Fes, Sefrou et Meknes pour la Palestine britannique. Les autorites s'efforcerent d'entraver le mouvement en exigeant le depot d'une garantie importante afin de financer un eventuel rapatriement.
Le mouvement ne prit jamais de reelle ampleur. Ainsi, le commandant militaire de Meknes, le general Poemyreau, ne tarda pas a rassurer Lyautey:
Certains joumaux ayant annonce des departs assez importants d'Israelites pour la Palestine, notamment a Fes, j'ai I'honneur de vous rendre compte que j'ai fait proceder a une enquete sur les possibilites d'un exode analogue a Meknes. Jusqu'a present, le mouvement s'est reduit a peu de choses. Une douzaine de familles israelites seulemmt, appartenant a la classe pauvre, auraient quitte la ville sans esprit de retour. Aucun Israelite n 'a d'ailleurs manifeste I 'intention de se rendre en Palestine pour y obtenir la naturalisation anglaise el revenir ensuite au Maroc comme sujet anglais.
De fait, le mouvement s'arreta de lui-meme apres que des informations furent parvenues sur l'accueil plutot mitige reserve aux nouveaux venus par les instances du mouvement sioniste, qui privilegiait !'immigration en provenance d'Europe orientale. Beaucoup rebrousserent chemin et revinrent au Maroc, porteurs de recits propres a decourager les eventuels candidats au depart. De fait, entre 1922 et 1947, !'immigration juive en provenance du Maroc se limita a un millier de personnes, et tout fut entrepris pour decourager les activites des differents mouvements sionistes.
Dans sa lutte contre le sionisme, la Residence generate etait assuree du soutien de !'Alliance israelite universelle, dont le journal, Paix et Droit, soulignait en janvier 1923 qu'une amelioration de la condition des Juifs au Maroc etait le plus sur moyen de couper l'herbe sous les pieds du mouvement sioniste. Evoquant les departs de Fes et de Meknes, Paix et Droit notait:
On leur presentait plus la Palestine comme un immense chantier en activite ou la vie est douce et agreable, et qui est dirigee par un gouvernemmt favorable aux interets Israelites. II n 'en fallait pas plus pour determiner des esprits simples a y chercher un refuge et l'amelioration de leur condition presente. Mais, a peine installes, ils purent constater qu 'ils avaient ete victimes d'un decevant mirage. Le comite central de I'Alliance israelite universelle a demande au gouvernemmt de la Republique d examiner avec bienveillance la requete que la communautede Fes avait presentee a M. le president Millerand, et de lever; dans la mesure du possible, les incapacites qui frapppent la population juive et qui ont contribue, dam une large mesure. au depart pour la Palestine d'Israelites «fezziotes ». II a, d'autre part fait connaitre aux representants de l 'Alliance au Maroc, en particulier a Fes, le lamentable sort qui est reserve, etant donne les conjonctures actuelles, aux immigrants qui se rendraient inconsiderement en Palestine, et les a engages a enrayer un mouvement d'exode qui ne peut qu 'etre desastreux pour les malheureux qui cedent a de maladroites ou coupables suggestions.
La Residence pouvait compter sur l'appui de 1'Alliance et opposer une fin de non- recevoir aux hommes politiques frangais partisans d'un assouplissement de la politique envers le sionisme. C'est ainsi que Lyautey repliqua sechement au senateur Anatole de Monzie, gagne' au sionisme par Nahoum Sokolov:
Le sionisme est importation etrangere, recevant ses directives du dehors et servant les interets politiques d'une puissance politique determinee; il peut constituer une doctrine dont I 'importation au Maroc parait peu desirable et qu 'en tout cas le Protectorat frangais n 'a pas a faciliter.
Face a cette situation, la direction sioniste decida de mettre a l'epreuve les autorites frangaises, en envoyant au Maroc des emissaires charges de recolter des fonds. Le premier emissaire, Abraham Elmaleh, avait ete judicieusement choisi. Journaliste et dirigeant de la communaute marocaine de Je'rusalem, il appartenait a une famille illustre, et entret nait d'excellents rapports avec le consul de France a Jerusalem.
Bien que profonde'ment hostile au sionisme, Yahia Zagury, l'inspecteur des institutions israelites, estimait qu'on ne pouvait lui interdire de recolter des fonds pour la Palestine. Agir de la sorte aurait ete ignorer l'attachement sentimental des Juife marocains pour la Terre sainte
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE
DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Krhdya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite 
les chercheurs à suivre son exemple
Pour ne pas laisser passer cette occasion, je signale que les juifs de Safi avaient une presence importante dans les biens immobiliers de la ville, presence sans pareille dans les autres villes du pays. Les anciens de Safi le savent bien qui racontent encore leurs nouvelles. J'ai trouve cette verite :dans la suspension des travaux par les autorites sur certains terrains de la Chaaba et pres des tombeaux des Saints Moughitine apres que leurs vrais proprietaires se furent manifestes: ce sont des juifs de Safi qui se sont opposes a l'atteinte de leur propriete.
par la lecture de documents de justice qui indiquent que certains juifs de Safi possedaient de vastes terrains a l'est de la ville, englobant leur cimetiere, les terrains voisins, y compris celui occupe par l'Ecole Ghiati qui, a l'origine, avait ete une ecole hebraique, construite par l'Alliance Israelite Universelle. Ces terrains s'etendaient jusqu'a Dar Al Baroud.
par leur possession de beaucoup de maisons dans les differents quartiers de la ville – et plus specialement dans 1'ancienne medina -, qui etaient louees a des musulmans ou a des juifs sans distinction. Parmi ces proprietes, un immeuble de la rue du R'bat, connu encore sous le nom de « Dar Murciano », juif originaire de Murcie, en Andalousie
par l'etude des archives de la Conservation Fonciere ou j'ai releve le nom de families et d'individus juifs qui etaient proprietaires de nombreux irmmeubles. Parmi ceux-ci, la famille Levy et ses enfants : David Levy (ne en 1912 ) et Albert Levy (ne en 1914 ), et le plus connu des propretaires, Israel Benayer, ne en 1902, qui possedait un lotissement tres vaste, appele « Benslimane », sis au Plateau et consistant en plusieurs lots – sa superficie totale etait de 5200 m2 et sur l'Avenue Mohammed V, un autre terrain de 1439 m2.
Cette coexistence et ce travail commun des juifs et des musulmans ont tisse en ville et dans les campagnes des relations sociales interferentes et complexes qui les ont reuni en une societe d'interets unie et harmonieuse, malgre les differences de confessions et de traditions. Cette communion a revetu plusieurs aspects dont nous choisissons :
La cohabitation des juifs et des musulmans ne s'est pas arretee au voisinage des logements, mais certaines maisons etaient occupees en commun par des families juives et musulmanes, sans aucune gene ni embarras, le patio etait habite en commun comme la terrasse, sans aucune sensibilite religieuse.
Cette situation, en l'abbsence de mellah dans la ville, faisait que le juif de Safi vivait normalement, loin de toute aversion, rejet ou dissension, gardant sa personnalite et sa fierte parce que, comme tous les juifs du Maroc, il considerait la vie dans le mellah comme une humiliation plus qu'une protection.
Cette cohabitation et ces liens de voisinage et de vie ont cree des amities solides entre les deux communautes, consolidees par la frequentation et les relations, dans des visites reciproques et des entretiens en temps normal et pendant les fetes et les evenements (familiaux). Et de temps en temps, elles debouchaient sur des unions entre des juives et des musulmans parmi les descendants de families respectees et considerees.
Les juifs et les musulmans de Safi etaient tres ouverts dans leurs convictions religieuses, loin de tout chauvinisme ou sectarisme. Certains juifs apprenaient le Coran et assimilaient bon nombre des miracles de ses chapitres.
Des discussions theologiques interessantes entre des – foukaha – (juristes) musulmans et des rabbins juifs se tenaient dans la sereniteet creaient des liens intimes comme ceux qui liaient le rabbin Abraham Siboni avec de nombreux savants musulmans, comme le raconte Hai'm Zafrani dans une anecdote. D'autre part, d'autres recits nous indiquent que plusieurs des habitants musulmans de la ville connaissaient a fond le judai'sme et ses mysteres, ses commandements licites et interdits. La science de l'un des citoyens de Safi en matiere de judai'sme atteignait un point tel que, quand il se rendait a Tanger et se melait aux juifs, on le prenait pour l'un de leurs rabbins. II vecut ainsi longtemps au milieu d'eux avant qu'ils ne se rendissent compte de la realite.
Jusqu'a ces derniers temps, l'administration locale ne permettait guere le libertinage dans les confessions juive ou musulmane.
Un vieillard qui etait mokaddem -chef de quartier – raconte que quand un juif blasphemait au sujet de l'islam, il recevait cent coups de baton sur la plante des pieds et il etait condamne a circuler dans les rues de la ville,criant.
Je demande pardon a Dieu, j'ai insulte la foi d'un musulman, puis il était jete en prison pour une annee entiere.
La meme procedure s'appliquait a tout musulman insultant un juif dans sa foi
Les habitants, juifs et musulmans, se partageaient de nombreuses croyances populaires, et se consacraient a des rites de sorcellerie et de charlatanisme. Leurs epouses visitaient en commun et continuellement les tombeaux des Oulad Ben Zmirro, attribuant a Abraham, a ses freres – Ishaq, Ismai'1 et Youssef – et a leurs enfants enterres pres d'eux, des prodiges et des miracles, et sollicitaient l'exaucement de leurs voeux et la guerison de leurs maladies rebelles. A ce propos, Edmond Doutte et Simon Levy rapportent respectivement l'un et 1'autre des recits narres par des juifs de Safi:
- Le premier raconte qu'un enfant musulman, atteint de la paralysie des membres inferieurs, fut abandonne par sa mere dans le mausolee des Oulad Ben Zmirro. II guerit grace a leur pouvoir mysterieux, et depuis, il acquit la faculte de guerir tout paralytique, juif ou musulman. II etait connu sous le nom de Haj Abdelkader.
Simon Levy a recueilli les elements du second a Safi en 1973 II y est dit qu'un homme paralytique accomplit un sejour de sept jours et sept nuits aupres des tombeaux de Oulad Ben Zmirro. Ces saints le visiterent dans son sommeil et lui demanderent de se lever et de marcher. II ne s'executa point, evoquant son infirmite. lls insisterent. II se leva alors et fit deux pas. Quand il fut sur de sa guerison, il refusa de quitter le mausolee avant d'obtenir un moyen pour gagner sa vie. lls lui remirent a ce moment-la une bouteille contenant de l'eau benite, lui affirmant
Tout malade qui s'adressera a toi, touche-le avec cette eau et il guerira. » Cet homme s'appelait Hachemi Baghough. Levy ajoute qu'il ne soignait que les juifs.
Sa fille herita cependant de son etrange pouvoir et c'est grace a elle, que la mere du narrateur, le juif Leon Mghira, entre autres, fut guerie.
Les musulmans et les juifs de Safi aimaient egalement la musique andalouse et le malhoune. Cela se remarque par le nombre de groupes musicaux de la ville qui etaient mixtes, comptant des instrumentistes virtuoses et des chanteurs des deux communautes; le succes de chanteurs des deux communautes dans ce genre de musique arabe originelle, comme 1'artiste juif, Cohen Saadia, et ses eleves, les musulmans Abdelouahad Lahkim et son frere Abdelkader Lahkim; l'existence de poetes juifs qui se sont distingues aupres de leurs freres musulmans dans de merveilleux poemes de malhoune, tel le fameux « A Sidi, Had Arrasoul », compose par un juif inconnu de Safi.
Les premiers vers chantent:
« A Sidi, ce messager est venu de la !part de ma gazelle.
Je lui ai jure sur toute chose, sur ma foi.
Le bien-aime de mes pensees est venu la nuit
derniere me visiter chez moi.
Mes yeux ont joui de son image et j'ai ranime mon coenr.
Apres mon attachement a lui,gens
Mon aime m'a oublie.
II a oublie la nourriture et l'engagement, la vie commune et l'habitude.
II m'a trahi sans faute (de ma part), m'a abandonne et oublie.
II m'a rentplace par d'antres qui l'ont detourne de moi.
En resume, il vous a ete presente quelques exemples historiques vivants de la presence des juifs dans la ville de Safi et des images evidentes et convaincantes de l'interaction dans les relations qui rattachaient les deux communautes entre elles et qui ont consolide l'entente, la familiarite et la cohabitation des juifs et des musulmans.
Certaines traces de ces relations subsistent encore et ont marque la population de cette ville, dans le temps, dans son caractere, par l'acceptation de l'autre et par l'ouverture a autrui, par le respect des differences, les considerant comme un apport culturel enrichissant.
Cela a place la ville a l'avant-garde des villes marocaines, meritant notre fierte, et en a fait un modele privilegie, montrant les vertus de la culture de tolerance, de coexistence, de cohabitation qui ont marque toutes les periodes de l'histoire ancienne et moderne de la ville. II est necessaire de conserver cette education, actuellement plus qu'en toute autre periode, en ce temps de mondialisation, de communications aisees et vastes, avec toutes leurs intensions et leurs aspects.
ש"ס דליטא – יעקב לופו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".
לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.
עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות
הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.
ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.
פתח דבר
ראשיתו של ספר זה ומקורו בעבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת פאריז 10 (סורבון). שורשיו נעוצים בשאלה שסיקרנה אותי שנים רבות: מדוע בני תורה ממרוקו מתלבשים כחרדים אשכנזים ואורחות חייהם דומים לאלה של יהדות מזרח אירופה. מקובל להניח כי הסיבה לכך היא שבני מרוקו אלה התחנכו בישיבות החרדיות האשכנזיות במדינת ישראל.
אם אלה פני הדברים עולה אפוא השאלה מדוע אותה תופעה עצמה קיימת בצרפת, בה אלפי בני תורה ממוצא ספרדי/מזרחי, בעיקר יוצאי מרוקו, נראים כאשכנזים ומתנהגים כמותם. שהרי אלה לא עלו לארץ ולא התחנכו בישיבות האשכנזיות המתנהלות בה.
סקרנות זו היא שהניעה אותי לחקור את שורשי התופעה. מוקד הספר אינו בש״ס, אלא בתהליך ההיסטורי ובנסיבות החברתיות והתרבותיות בהן עוצבו והתפתחו בני תורה ספרדים/מזרחים כבני תורה ליטאים, בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ולאחר מכן במדינת ישראל. הציבור הרחב בישראל ובתפוצות מזהה את בני התורה הספרדים/ליטאים כגרעין הקשה ועמוד השדרה של ש׳׳ס.
בש״ס קיימים רבדים שונים וקבוצות שונות. הגרעין החרדי מהווה בה רובד חברתי ותרבותי גדול, אולם אנו מוצאים חרדים ממוצא מזרחי גם במפלגות חרדיות אחרות. רובד זה מתעצב כבר כמאה שנים והוא הולך וגדל ללא הרף. החרדים ממוצא ספרדי/מזרחי קנו לעצמם אחיזה בחברה החרדית, בעולם הישיבות ובמערכת הפוליטית של מדינת ישראל ויש להם פזורה בקהילה היהודית בצרפת, קנדה, ארצות־ הברית ובדרום אמריקה.
הספר מאתר את שורשי התופעה מבחינה היסטורית באירועים שהתרחשו במרוקו כבר בתחילת המאה העשרים, ובהשפעת השואה על היווצרותו והתגבשותו של רובד זה. למרות שהשואה לא נגעה ביהודי מרוקו באופן ישיר היתה לה השפעה מכרעת על עיצוב דמותו של בן התורה הספרדי/מזרחי כבן תורה ליטאי.
הנראטיב ההיסטורי שמתאר את המטמורפוזה שחוו בני תורה אלו, מסביר לקורא אחת מן התופעות החברתיות התרבותיות והפוליטיות העכשוויות שלא הובהרו עד כה על ידי מדעי החברה והתקשורת.
רבי ישראל נג'ארה
שטר הכתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל.
בששי בשבת ששה ימים לחודש ניסן שנת שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם, למנין שאנו מונין כאן מעמד הר סיני, אך שה"ה הבחור כארזים בחירו של עולם התחתון הוא מלך מלכי המכים הקב"ה, אמר להדא בתולתא כנסת ישראל בת גדולי יוחסין בתו של אברהם אבינו :
הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, שתקבלו עליכם תורת משה – זו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואנא אפלח כמש"ה " וארחצך במים ", ואוקיר שתהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואיזון ואפרנס יתיכי ואתן ליכי הן מזוני רוחני והן מזונות גשמי איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
כי בני מלכי המה מלכות דוד ושלמה, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא. כל קבל עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה למפלח קדימהון ולמוקר יתהון קדם כל בני עלמא, כמו שאמר הכתוב " ולתתך עליון על כל גויי הארץ ולהיותך עם קדוש ".
ועתידה ירושלים שמגעת עד דמשק, ולפרנס יתהון בכל מיני פרנסה הן בחול והן בשבת ובים הששי לתת להם לחם משנה איש לפי אכלו. ויהיבנא ליכי מוהר בתולייתו – כי היא בתולה ואיש לא ידעה – כסף וזוין הם אלף עולמות דכיספין שעתידה לירשה מבית בעלה מאתן ומאתיים לנוטרים את פריו דחזי ליכי מדאורייתא ומזוני כסותייכי וסיפקייכי הם שאר כסות ועונה.
שאר אלו מזונות כסות הוא חלוקא דרבנן הנעשים מתורה ומצוות טעונה זה עונתן של תלמידי חכמים סוד כלת משה, כמו שאמר הכתוב " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ". ומיעל לותייכי כאורח כל ארעא, וחייב להכניסם לארץ זבת חלב ודבש.
ואם תשתבאי אפרקינך ואותבניך לי לאנתי. וה"ה חתן דנן התחייב את עצמו למיפרק לה לכנסת ישראל מן גלותא ולא להינחם שם ביני עממיא, כמש"ה " על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון " " כה אמר ה' אלהים הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מינקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ", ולחלצה מכל צרה וצוקה.
וכל ימי מיגר ארמולתך את תהא יתבא בביתא ומתזנא מנכסי, להשפיע לה כל מיני שפע משבע מדת הלח ומתרין מזלין " נוצר " ו " נקה " דרך צנורות הקדושים, ומשם יגיע השפע עלינו עם ברכות והצלחה בכל מעשה ידינו בלי שום עיכוב כלל.
ובנין דיכרין דיהוו ליבי מנאי, איגון ירתין כסף כתובתיך יתר על חלקהון, בסוד הכתוב " הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ", " ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו ", שהם יקבלו כל השפע וכל השפעות טובות כמו שאמר הכתוב " ואכלתם לחמכם לשובע ".
ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב, וכל האומות יקבלו רק מתמצית ארץ ישראל. ובנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתם ומתזנן מנכסי עד דתנסבו לגוברין. הכל קבל עליו חתן דנן למיהב לה לכנסת ישראל אפילו בימי מיגר אלמנותה.
וצביאת בתולתא דא והוית לי לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה. מצוות מילה ופריעה ומסירת נפש על קדושת השם יתברך, לשמור ולעשות ולקיים את תורתו, בין בכסף בין בזהב – ללמוד תורתו הנחמדים מזהב ומפז רב, בין בתכשיטין – לקשט את התורה בפירושים שונים ובפרד"ס, שבזה מתקשטת הכלה העליונה בכ"ד קישוטין שתוכל למיעל לחופה במאני דלבושא.
הם המעשים טובים שמהם נעשים חלוקא דרבנן ויש עליה על ידן לכל ד' עולמות אבי"ע. בשימושי דירה בסוד בכתוב " ועש לי מקדש ושנתי בתוכם ", ושלא יזוז מאתנו, הנה זה עומד אחר כלתו לשמוע קול תפילתנו כשאנו קוראים שמע ישראל.
ובשימושי דערסא, הם עבודת הקרבנות בבית המקדש, להיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן. הכל קיבל עליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, חתן דנן במאה זקוקין כסף צרוף, הם מאה ברכות שישראל מברכים להקדוש ברוך הוא בכל יום ויום, ונותנים בזה ומוסיפים כוח וגבורה במליא של מעלה.
וצבי הקב"ה חתן דנן והוסיף לה מן דליה עוד מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן, הם סוד מיין דוכרין שיורדין מלמעלה כנגדן מכל עשר ספירות, שכל אחד כלול מעשר, סך הכל מאתיים כסף צרוף, הוא שפע היורדת בכל יום אחר תפילת הבוקר, כמו שאמר הכתוב " ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה "
וכך אמר חתן דנן : אחריות שטר כתובתא דא, היא התורה הקדושה שכתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, היא אחראית לשלם לה לכנסת ישראל שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. נדוניא דין, הם שני צנתרא דדהבא, נעשה ונשמע, וקבלת עול מלכות שמים ותרי"ג מצוות.
דא, הם תוספת קרבן מוסף שבת ויום טוב ועניית איש"ר שמוסיפין בזה כוח בפמליא של מעלה, בסוד בכתוב " תנו עוז " – קבילת עלי ועל ירתי בתראי, הם צדיקי הדור שיורשים ירושת אביהם שבשמים, ןהתפרע מכל שפר אר"נ נכסין הם אוצרות שפע עליונה ת' אלף אלפין עולמות דכסיפין דחתימין בעזקא דכיא וש"ע נהורין המתגלין באריך ושפי י"ג תקוני דיקנא ותשעה תיקוני זאת אומרת שלוש מאות ועשר עולמות הגניזין תחות כרסיאקדישא שעתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק.
ש"י עולמות ורב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא ושפע ז' רקיעים שהם : וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות – שבו צדק, ומשפט וצדקה, גנזי חיים, וגנזי שלום וגנזי ברכה.
טקניינין דאית ליה תחות טל שמיא הם ז' אוצרות וארץ חיים, הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם דקנאי, הם קנין שמים וארץ. ודעתיד אמא למקנא, אלין ג' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה ולשירה ביה.
נכסים דאית לון אחריות, הם ארץ אבותינו, ודלית לון אחריות, הם ארצות שאר העמים, כי הם כמטלטלי דמיא – כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא.
אפילו כל ד' עולמות אבי"ע הם ערבאין לפרוע שטר כתובתא דא, הם תוספת ארץ קני קנזיני וקדמוני. ואפילו מלימא דעל כתפאי, מג"ע בי"ע. מן יומא דנן ולעלם. ואחריות שטר כתובתא דא וכו… וקיבל עליו חתן דנן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כאחריות וחומר כל שטרי כתובות ותוספות דנהגין בבנות ישראל, העשוין כתיקון חז"ל.
כאשר תקונין הנעשים על ידיו בעולמות העליונים, דלא דאסמכתא ודלא כטופסי שטרא.
וקנינא מניה קנין שמים וארץ למרת בתולת ישראל בת נדיב עמים ויוחסי ארץ מלכות דוד ושלמה על כל הא דכתב ומפורש לעיל, קיבל עליו לפרנס כנסת ישראל בפרנסה טובה בלי שום הפסק ןבלי שום מניעה בעולם, הן פרנסה רוחני והן פרנסה גשמי, בהרחבה גדולה, במנא דכשר למקניא ביה – היא התורה הקדושה, שהיא כלי אומנותו, ועל פי שני עדים כשרים – הם שמים וארץ, שנאמר " ואעידה בם את השמים ואת הארץ " – והכל שריר וקיים לעד, אמן.
מזל טוב לכל ישראל עד עולם. ועתה כתבו לכת את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
בסוף התקופה הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבות עזה. במאה ה- 8 נמנה ר' משה העזתי עם אנשי המסורה בא"י. במאה ה – 11 עמד בראש הקהילה בעזה ר' ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים וראשי הגולה. ר' אפרים בן שמריה העזתי היה מנהיג הירושלמיים שבמצרים . היישוב בעזה נתדלדל וקם מחדש במאה ה- 15 ר' עובדיה מברטנורו מצא בה כ- 70 משפחות יהודיות.
במאה ה- 15
במאה ה- 15 מבקר בעזה יהודי ושמו ר' משולם מוולטורה. ר' משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת יהודים עשירים באיטליה, שעסקו בעסקי בנק בכמה ערים באיטליה, ובעיקר בפירנצה. משולם הגיע לארץ-ישראל כדי לקיים נדר שנדר בעת צרה. לארץ הגיע דרך מצרים ומשם בשיירה דרך מדבר סיני. אחד עשר יום ארך המסע הזה, שבסיומו הגיע לעזה. מעזה הלך לחברון ומשם עלה לירושלים, אליה הגיע ב29 ביולי 1481. את יומן הנסיעות רשם משולם תוך כדי מסע. כיהודי הקפיד לתאר בפרוטרוט את הישוב היהודי שבכל מקום, ורשם את מספר היהודים ומנהגיהם. בזכות מנהגו זה נשפך אור מיוחד על הקהילה היהודית בעזה באותה תקופה.
וכך מתאר ר' משולם את עזה:
"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף. והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה': ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה".
משולם מוולטורא מזכיר כבדרך אגב את בית-הכנסת של יהודי עזה, ואת "ראש היודייקה" – התל. השכונה הגבוהה בעזה היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" – שכונת היהודים.
בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה יוונית-קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה – הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב – תופעה נדירה בארץ ובעולם: הסיבה: כנסיה זו, עומדת על שרידי בית-הכנסת העתיק שהיה כאן מהמאה ה- 15 ועד המאה
ה- 19, שכיוון תפילתו היה, כמקובל בבתי-כנסת, לכיוון ירושלים. בחצר הכנסייה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש.
על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת:
"לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש".
על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים:
"המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים".
יצחק בן צבי יספר לימים על אחריתו של עמוד זה: צבי הירשפלד מרוחמה שמע על קיומו של העמוד וביקש מהכמרים לקנותו. הללו סירבו תחילה, ורק אחרי התערבות הקונסול האנגלי ניאותו למכרו בשני לא"י. הירשפלד הביאו לרוחמה, ומשם לראשון לציון. אלא שאז אירע לפתע אסון: הירשפלד מת באופן פתאומי, ובני משפחתו החליטו לקבוע את העמוד על קברו. הוא מוצב על קברו של הירשפלד בבית-הקברות של ראשון לציון עד היום.
על שבר שלישי נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים ולידה שופר ולולב.
העיר עזה, שהוקמה מחדש במאה ה- 12 בידי המלך הצלבני באלדווין, נבנתה לפי עדויות אלו על חלק של אותה גבעה אשר עליה השתרעו חרבות עזה הקדומה. שם גם עמד בית-הכנסת של יהודי עזה.
במאה ה- 16-17
במאה ה- 16 היה בעזה בי"ד וישיבה, ויהודי עזה נהגו להפריש תרומות ומעשרות כבא"י.
אחת הדמויות המפורסמות מקרב יהודי עזה הוא ר' ישראל נג'ארה. בתחילת המאה ה- 17 נתמונה לרב הראשי של יהודי עזה. עוד בשבתו בצפת חיבר ר' ישראל ספר פיוטים בשם "זמירות ישראל". המפורסם בין פיוטיו הוא הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד. חמש שנים בסך הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה, ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.
תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה.היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.
המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר, המוציא לעזה שם ולא לטובה. הלא הוא נתן העזתי, שמשו ומשרתו של משיח השקר שבתאי צבי.
בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660, התכנסו יהודי עזה בבית-הכנסת בעיר – ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל – כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "יחי מלכנו שבתאי לעולם". מאותו רגע החל גם שבתאי צבי עצמו להאמין שהוא אכן המשיח. עזה הייתה למרכז שבתאי.
גם לאחר ששבתאי צבי עצמו התאסלם עוד ניסה נתן העזתי להוכיח את אמיתות משיחיותו של שבתאי. אך הוא כבר היה דמות נלעגת, וסופו שמת בנכר, על אדמת יוגוסלביה, עזוב ונשכח.
הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל – וגם הסבה נזק כבד ליישוב היהודי בעזה. הקהילה היהודית שפרחה כל כך – רוחנית וכלכלית – בתחילת אותה מאה, ירדה בסוף אותה מאה לבירא עמיקתא.
התאוששות הקהילה במאה ה- 18
אלא שהקהילה היהודית התאוששה כעבור זמן לא רב. עדות לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א – חיים יוסף דוד אזולאי – שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, 1753, בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום, עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה, אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי – ומן הסתם גם בית-כנסת – ועל-כך הייתה שמחתו. עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות, שבעזה הייתה באותה עת קהילה יהודית משמעותית. אך גם תקופה טובה זו בתולדות יהודי עזה לא ארכה – והפעם לא בגלל גורם פנימי אלא חיצוני – מסע הכיבוש הכושל של נפוליון, שהביא לעזיבת כל יהודי עזה.
כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
בשנת תקצ"א, 1831, כובש את ארץ ישראל השליט המצרי אברהים באשה (פחה) ושולט עליה 9 שנים. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת שבראש התל, ולבנות באבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. שרידי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון – ובראשם משפחת קאשטיל – חשו לעיר, לקחו עמם את הדלתות המקושטות של בית-הכנסת, ושבו לחברון, שם הוצבו הדלתות בבית-כנסת "אברהם אבינו". בתמונות של ביכנ"ס זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית-הכנסת.
יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" – העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – ביקר בעזה בשנת תרמ"ג 1883, שנה אחר חידוש נוסף של היישוב היהודי בעזה.
במאמר שפרסם בעיתונו הוא כותב:
"בעברי ברחובות העיר עברתי ברחוב אחד הנקרא 'חארת אל יהוד' (רחוב היהודים) הכרתי על מזוזות פתחי הבתים המקום אשר מזוזה הייתה קבועה בו. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ"ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין
האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן שיש כעין עמוד, וחקוקה עליה המילות האלה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים".
זהו אותו עמוד העומד על קברו של הירשפלד בראשון לציון. זו אותה הכנסייה הקתולית של עזה העומדת על חורבות בית-הכנסת עד היום.
בפרעות שפרעו ערביי הארץ ביהודים בשנת תרפ"ט, נשרף בית-הכנסת אברהם אבינו ונחרב כליל. דלתות העץ היפהפיות נעלמו, ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום זכר לא נותר מהן.
חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
בשנת תרמ"ו, 1886, הגיע גרעין של יהודים לעזה, להקים בה יישוב יהודי חדש. בשנת תרמ"ז, סוף שנת 1886, כבר היו בעזה למעלה מ- 30 משפחות.
המשפחות היהודיות בעזה גרו בבתים שכורים. כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי אורח, כיוון שבאותם ימים יהודים שנסעו למצרים הצטרכו ללון בעזה בדרכם. בתי מלון ומסעדות כשרות לא היו בנמצא, ומקובל היה שהאורח מגיע לבית-כנסת ושם דאגו לו לאירוח אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר.
נוסף לכך דאגה כל חמולה שיהיה לה בית-כנסת משלה וכך היו יהודי עזה, שהיו דתיים מאוד, מתפללים בשבת בשלושה בתי-כנסת.
גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
בחודש מרס 1917 , במלחמת העולם הראשונה, כשהלכה החזית והתקרבה לעזה, גירשו התורכים מהעיר את כל תושביה, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. וכך מתאר זאת סופר המושבות משה סמילנסקי בספרו "זיכרונות":
"גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה".
אחרי המלחמה היהודים חזרו לעירם, אולם בפרעות תרפ"ט חרבה גם הקהילה היהודית בעזה. כל תושביה הוברחו מהעיר מאימת הפורעים הערבים. למרבה הנס, ובעזרת משפחה ערביה מנכבדי עזה, אף לא אחר מתושביה נפגע בפרעות.
התיישבות יהודית בעזה אחרי מלחמת ששת הימים ועקירתה
לאחר מלחמת ששת הימים שבו והוקמו ישובים יהודיים בעזה. פירוט הישובים – ראה בערך "גוש קטיף".
ההתישבות היהודית בעזה נעקרה על פי החלטת ממשלת ישראל בפעולה צבאית שהחלה בתשעה באב תשס"ה – 2005.
סיום המאמר מאתר דעת